PAGE
3
ועדת הכספים
18/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 214>
מישיבת ועדת הכספים
יום שני, ט"ו בכסלו התשע"ד (18 בנובמבר 2013), שעה 10:00

<1. סכנת סגירה למפעל בריל ופיטורי כ-100 עובדים>
<2. סכנת הסגירה של מפעל הנעליים הצבאיות "בריל" וסכנת פיטוריהם של למעלה ממאה עובדיו>
<3. סכנת סגירתו של מפעל נעליים הצבאיות "בריל" וכתוצאה פיטוריהם של למעלה ממאה עובדיו.>
<4. סכנת הסגירה למפעל "בריל" ופיטורי כמאה עובדים>
<5. סכנת פיטורין לעובדי בריל בשל העדר הסכם רכישה עם משרד הביטחון>

חברי הוועדה: >
ניסן סלומינסקי – היו"ר
קארין אלהרר

מיכל בירן

משה גפני

בועז טופורובסקי

עליזה לביא

יעקב ליצמן

זבולון קלפה

ראובן ריבלין

אלעזר שטרן

עפר שלח

סתיו שפיר

איילת שקד
עמר בר-לב

שמעון סולומון

יוני שטבון

>
ישראלה פרידמן - רח"ט אספקת ציוד וחומרים, משרד הביטחון


אורי גואל - סגן ראש חטיבת אספקת ציוד וחומרים, משרד הביטחון

נדב שטראוכלר - דוברות משרד הביטחון

מאיר בר-אל - משנה למנכ"ל התאחדות התעשיינים

רונית פרל - מנהלת איגוד מוצרי צריכה, התאחדות התעשיינים

חזקיה ישראל - מנהל מחלקה, התאחדות התעשיינים

אהרן פיינסטון - אורתופדיה, מרכז רפואי אסף הרופא

שלמה בוסקילה - סמנכ"ל בריל תעשיות נעליים

שמעון הורוביץ - מנהל רכש, בריל תעשיות נעליים

יעקב צור - יועץ אסטרטגי, בריל תעשיות נעליים

יהודה כהן - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

מזל לביא - עובדת ייצור, בריל תעשיות נעליים

חיים לוייב - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

דודו בוגיגי - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

שלומי אלמלך - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

רועי כהן - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

יעקב לוי - עובד כללי, בריל תעשיות נעליים

דוד ביטון - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

עובדיה מוריס - עובד ייצור, בריל תעשיות נעליים

יהודה סקר - יושב ראש מועצת הורים, ירושלים

עמי צדוק - מרכז המידע והמחקר, הכנסת

אייל קופמן - מרכז המחקר והמידע, הכנסת

אילת סלע יונגרמן - לוביסטית

מבשרת נבו - לוביסטית

טמיר כהן

אהובה שרון – חבר המתרגמים
<1. סכנת סגירה למפעל בריל ופיטורי כ-100 עובדים>
<2. סכנת הסגירה של מפעל הנעליים הצבאיות "בריל" וסכנת פיטוריהם של למעלה ממאה עובדיו>
<3. סכנת סגירתו של מפעל נעליים הצבאיות "בריל" וכתוצאה פיטוריהם של למעלה ממאה עובדיו.>
<4. סכנת הסגירה למפעל "בריל" ופיטורי כמאה עובדים>
<5. סכנת פיטורין לעובדי בריל בשל העדר הסכם רכישה עם משרד הביטחון>

בוקר טוב. אנחנו פותחים את ישיבת ועדת הכספים. הנושא הראשון על סדר היום הוא דיון מהיר בנושא של סכנת סגירה למפעל בריל ופיטורי כמאה עובדים.
בדרך כלל מקובל שאלה שהגישו את הבקשה לדיון מהיר פותחים אלא אם כן הם רוצים שהצגת הנושא תיעשה על ידי אחרים. לכן, יוני אתה מוזמן להתייחס ואחר כך מיכל.

אני אשמח אם שמעון, מנהל הייצור, יפתח.

לכן שאלתי האם אתם רוצים שהם ידברו קודם.

כן.

מיכל, את מסכימה לזה.

כן.

את מסכימה לזה, יוני מסכים לזה, גילה לא נמצאת, ר' משה לא נמצא, אילן גילאון לא נמצא. בסדר.

שלום לכולם. שמי שמעון הורוביץ ואני מנהל את התחום הצבאי בחברה ובעצם אחראי על כל הקשרים עם צה"ל ומשרד הביטחון.

לדאבוננו שוב אנחנו נמצאים כאן בגלל אותה בעיה שהייתה לפני שנה וחצי, אז גם קיבלנו איום לסגירה וכך גם עתה. בעצם זה מהווה איום על חיסול הייצור בישראל והעברת הייצור לארצות הברית. לפני שנה וחצי פנינו לוועדת הכספים וועדת הכספים בראשות חבר הכנסת משה גפני לקחה את היוזמה והגיעה לפשרה – שעבורנו הייתה פשרה כואבת, אבל בכל זאת פשרה – עם משרד הביטחון.

מה הייתה הפשרה?

במקום שלושים אלף זוגות שרצו לתת לנו במקום תשעים אלף כל שנה, יתווספו עוד 33 אלף זוגות נעליים, בסך הכול 63 אלף, וזה עדיין פחות מתשעים אלף הנעליים כל שנה, לפי ההבטחות של שרי ביטחון קודמות ומנכ"לי משרד הביטחון.

הפשרה הייתה רק לגבי כמות הנעליים או גם לגבי הזמן?

הפשרה הייתה ל-2013, רק ל-2013, כשבמקביל במסגרת הפשרה היינו אמורים למסור נעל שפיתחנו עבור צה"ל, נעל חדשה בטכנולוגיה חדישה, נעל שעומדת בחזית הטכנולוגיה בעולם, ומשרד הביטחון או המנה"ר עמד בהסכם הזה, צה"ל התחיל לדחות את יצירת הנעליים. לפני כל גיוס התרענו ואמרנו שאתם דוחים לנו, יש התחייבות, וכל פעם אמרו שבגיוס הבא, בגיוס הבא. כמעט שנה עברה ובחודש אוגוסט האחרון, אחרי שהגיעו מים עד נפש, אמרנו שאי אפשר יותר והנעליים הועברו לניסוי שדה וכרגע כבר שלושה חודשים נמצאים בשטח. אנחנו לא מעודכנים ולא יודעים מה קורה עם הנעליים כי צה"ל מסרב לספר לנו.

המפעל ששייך לחברת בריל הוא מפעל שהיה קיים מאז 1948 אבל בשנת 2001, אחרי זכייה במכרז של משרד הביטחון, הוקם קו ייצור נוסף בהשקעה של קרוב ל-25 מיליון שקלים, נכנסנו לתהליך של פיתוח של שלוש שנים כי הנעל שהייתה אמורה להיות במכרז לא הייתה ישימה והיה צורך לפתח את זה יחד עם גורמי צה"ל. בשנת 2004 התחלנו לייצר את הנעליים סופית, לספק אותם ומאז ועד היום סיפקנו קרוב למיליון זוגות נעליים.

הנעל פותחה על ידי צה"ל, הוכתבה על ידי צה"ל, המפרט הוא של צה"ל, כנ"ל גם קו הייצור.

אני רוצה לתת כאן הערת אגב. ביומיים האחרונים שמענו כל מיני דיבורים כששאלו למה בריל בוכה. יש חברה שנקראת בריל תעשיות נעליים שהיא חברה בורסאית, החברה הזאת היא חברה גדולה שיש לה גם מפעל ייצור והמפעל הזה מעסיק כ-120 עובדים ו-120 העובדים האלה היום נמצאים בסכנה כי כאשר צה"ל מעביר את הייצור לארצות הברית, הוא בעצם לוקח את הפרנסה של העובדים מישראל ומעביר לארצות הברית. מעולם לא היה דבר כזה. אני נמצא בארץ הזאת מאז הולדתי, נולדתי כאן בארץ, אני מעורב בתעשיית הנעליים כי אבי זכרונו לברכה גם היה בתעשיית הנעליים, ואני יכול להגיד שמעולם לא היה מצב שכל הנעליים יובאו מארצות הברית או ממקום אחר ולא היה יצרן מקומי. בכל מקום בעולם, כל צבא שמכבד את עצמו, יש לו מפעל שמייצר עבורו נעליים וזכותו, כמו זכותו של צה"ל ומשרד הביטחון, לרכוש גם במדינות אחרות, אבל כולם – כל שרי הביטחון ומנכ"לי משרד הביטחון, ויש לי כאן מכתבים של מנכ"לים קודמים של משרד הביטחון – אמרו שצה"ל ירכוש נעליים בחוץ לארץ אבל עיקר הייצור יהיה בארץ. כולם הבטיחו את זה.

לאיזה הסכם הגעתם? ההסכם היה לשנה ושתייצרו נעל חדשה. למה צריך נעל חדשה אם הנעל טובה? למה צריך לעשות הסכם לשנה? אני רוצה להבין את ההסכם.

אני אסביר. מלכתחילה עת קיבלנו את המפרט, באנו לצה"ל ואמרנו שהנעל תהיה טובה אבל יש בה מספר דברים שצריך לשפר. צה"ל לא הסכים לשפר שום דבר. אמרנו שזה יכאיב לרגלי החיילים – אין דבר, הם יתרגלו. יהיו יבלות – אין דבר, יתרגלו, הם חיילים. אמרנו שצריך לשפר את הנעליים. במשך שנים - יש לנו מכתבים ויש לנו התכתבויות עם צה"ל – ביקשנו לשנות. בשנת 2009 פנינו לצה"ל ואמרנו שאם הם לא רוצים לשנות את הנעל הזאת, לא רוצים לשפר אותה, בואו, אנחנו נפתח על חשבוננו נעל חדשה, בואו תשתתפו, תהיו חלק מהפיתוח, אתם לא צריכים לשלם אגורה כי הכול על חשבוננו. לא הסכימו. בשום אופן לא הסכימו. אז יצאו עם איזה RFI – ריקווסט פור אינפורמשן – על איזו נעל שיוצרה בארצות הברית בטכנולוגיה ישנה, נעל שנפסלה על ידי צה"ל בשנת 1998, היא נבדקה בישראל, נבדקה בצה"ל, נבדקה בשטח אבל נפסלה. גם צבא ארצות הברית – כשהגיע מעירק החולית לאפגניסטן הסלעית – פסל את הנעל הזאת כי הטכנולוגיה שלה היא טכנולוגיה ישנה ועבר לטכנולוגיה מתקדמת. מדובר כאן על סוליית גומי שאותה אנחנו מייצרים. הטכנולוגיה אותה אנחנו מייצרים היא טכנולוגיה עתידית וחדשנית.

שאלה כדי להבין. ההחלטה לייבא מארצות הברית, האם היא בגלל האיכות עליה אתה מדבר, איכות שלדעת צה"ל לא מספיקה או אולי בגלל עלות?

אני אגיד בדיוק מה היה לאורך כל הדרך. התירוץ היה כספי הסיוע. קיצוץ בתקציב הביטחון והרצון לנצל את כספי הסיוע. לפני שנה וחצי באנו למנכ"ל משרד הביטחון מר אודי שני ואמרנו לו שאנחנו מבקשים להבין למה רוצים בגלל זה לסגור מפעל. הוא אמר: לא תסגרו מפעל, באמת התקציב הזה הוא זניח והוא פתיר. אז הוא חזר לצה"ל ואמרו לו: לא, המחיר גבוה מדי. אמרנו שניתן להם מחיר יותר זול מהאמריקאים, למרות שהנעל שלנו כולה עור והנעל האמריקאית היא חצי עור וחצי בד. אמרו: הנעל שלכם לא טובה. אמרנו, בסדר, אנחנו מפתחים נעל חדשה, נותנים לכם נעל חדשה, טובה יותר, נסו אותה, תראו אותה. גם זה לא היה טוב.

נמצא כאן נציג משרד הביטחון?

כן.

אז הגיע מכתב מראש מנה"ר שאמר שבגלל קיצוץ תקציבי, כל הייצור יעבור לארצות הברית. אם כן, תחליטו אתם מה נכון – כסף, איכות, מחיר. הסמנכ"ל שלמה בוסקילה בא אל מנה"ר ואמר להם שאם יש בעיה תקציבית, אנחנו לא מבקשים כסף, דחו לנו את התשלומים לשנה. אמרנו שאם יש לכם עכשיו בתקציב 2014 בעיה, אני לא חייב לקבל כסף עכשיו, תעבירו אותו ל-2015, אבל גם על זה לא קיבלנו תשובה.

אנחנו לא מבקשים מענקים, אנחנו לא מבקשים תמיכה, המפעל הזה הוא מפעל מצליח ומרוויח. אני לא מדבר על החברה אלא אני מדבר על המפעל. המפעל הזה הוא בשורה הראשונה של הטכנולוגיה בעולם. אני מכיר את זה. אני דור שלישי בתעשייה הזאת ואני מומחה בתחום הזה, ואני אומר זאת ברוב צניעותי. לפני חודש הייתי בגרמניה עם אנשים מהצבא הגרמני והם לא האמינו שהנעליים שפיתחנו הם נעליים שמיוצרות בישראל. הנעליים האלה עברו את כל הבחינות של מכון התקנים הגרמני אבל הם אומרים לי שאני מאוד נחמד, הנעל שלי מצוינת ועברה את כל הבחינות, אבל הם מגינים על התוצרת המקומות שלהם. כנ"ל הצרפתים, כנ"ל האיטלקים. אני מדבר עם כל אנשי הרכש באירופה וכולם אומרים: אתה יכול להשתתף אבל בימים אלה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו, אנחנו מצילים את היצרנים המקומיים שלנו, תגידו לחבר'ה שלכם שידאגו לכם. אבל לנו לא דואגים.

אנחנו כאן מבקשים דבר אחד פשוט. לא מבקשים תמיכה כספית, אין כאן עניין של כסף, אנחנו רוצים להמשיך לייצר נעליים, לשלם מסים במדינת ישראל, להמשיך לשלם מסים במדינת ישראל ולשמור על 120 משפחות שהן במסגרת הראשונה, בקו הראשון.

יש פה עוד סיפור והוא סיפור אסטרטגי לוגיסטי. אנחנו כל הזמן מקבלים טלפונים, אני אישית, בשעה 11 בלילה, ב-2 לפנות בוקר ואומרים לי: אני צריך מידה 42, מחר יש לי גיוס, אדומות, שחורות. אנחנו מעבידים את האנשים ביום ובלילה, 24 שעות ביממה.

מלחמת לבנון השנייה. ישבנו לפגישה שהייתה מתוכננת מראש עם צמרת מנה"ר אצלנו במפעל ואמרנו שעוד מעט יגיע הקיץ, יש חופשות ורוצים לצאת לחופש. אמרו לנו שאנחנו יכולים לצאת לחופש כי לא צריך נעליים. שלמה אמר שיש מלחמה, אבל אמרו שלא צריך יותר נעליים. אני רואה בדלת הזכוכית, קוראים לי לבוא מהר ואומרים לי שהתקבל פקס ובוא מבקשים דחוף 5,000 זוגות נעליים לשטח ומבקשים לשלוח אותן ישירות לשטח כי אין להם משאיות. היה לנו חלק מהכמות הזאת. הוצאנו רכב, שלחנו את הנעליים והכנסנו את המפעל לעבודה של 24 שעות ביממה, יום ולילה. עצרנו ביום שישי בצהרים, חזרנו במוצאי שבת, עבדנו עוד יום ועוד יום ועוד יום עד שמילאנו את כל הדרישות שצה"ל היה צריך. אף אחד לא אמר תודה, אנחנו גם לא ביקשנו תודה. ידענו שהתפקיד שלנו הוא להיות כיתת כוננות וכיתת הכוננות הזאת הולכת הביתה, לאבטלה.
אנחנו אומרים בצורה מאוד מאוד פשוטה. צה"ל חסון צריך גיבוי של חברה ישראלית, של יצרן ישראלי, שייתן לו נעליים. חס וחלילה שלא יחסרו לו נעליים. אני זוכר – אני קצת יותר ותיק מחלק גדול מהאנשים כאן – שהביאו לנו נעליים בהטסה מרומניה ועד היום זה כואב לי.

אני רוצה לומר שאין כאן כל בקשה או תחינה לכסף. לא מדובר בתמיכה. לא, אנחנו לא מבקשים שום דבר. זאת חברה שמשלמת המון מסים. אנשים שמשלמים היום מסים, מחר הם הולכים להיות נטל ואת הנטל הזה אנחנו רוצים למנוע.

אני יודע, כבקי במשברים אני יכול להגיד - כי הייתי בסרט הזה בארבעים השנים האחרונות – שצה"ל עושה טעויות. זה לגיטימי. יש אנשים שעושים טעויות כי הם לא כל הזמן בתפקידים שלהם. העניין הוא שמחר יבוא חיל האוויר, ייקח את כספי הסיוע כי יש יותר מדי מטוסים שצריך לקנות ולא יהיו כספי סיוע. כבר היינו בסרט הזה, אבל לא יהיה מפעל, לא תהיה אספקת נעליים ולא יהיה כסף.

אני המום מזה שהבסיס לכל הסיפור לא מעניין אף אחד, ש-120 אנשים – בלי שום קשר לחברת בריל – הולכים הביתה. 120 אנשים של מפעל שמייצר בקו ייצור של הצבא, הולכים הביתה.

תודה. יש לנו גם את נושא הביטחון ויש לנו את אלה שהגישו בקשה לדיון מהיר שבדרך כלל הם צריכים לפתוח את הדיון אבל הפעם הם ביקשו לשמוע קודם את אנשי המפעל. יוני ומיכל, אתם רוצים להתייחס עכשיו או שקודם משרד הביטחון יתייחס?

אני אשמח לשמוע את משרד הביטחון.

משרד הביטחון.

לפני כן, רק שאלה. אני לא נכנס לדיון אלא רק שאלה. היה דיון בוועדת חוץ וביטחון על רכישות הצבא והם הופיעו שם. מה היה שם? שיאמרו לנו מה סוכם בדיון שהתקיים שם.

לפני משרד הביטחון, אני אתייחס כי אנחנו ליווינו את הסיפור הזה.

אני לא יודע מה היה הסיכום בוועדת חוץ וביטחון. הוא אמר שהתחייבו לשנה אחת והם עמדו בזה. הם התחייבו ל-2013 בלבד.

לא, זה היה עכשיו. אחרי אישור התקציב.

אין לי מושג.

אני אומר לך.

יכול להיות. אולי עפר יוכל להתייחס.

היה דיון לפני שנה וחצי. בוועדה הנוכחית לא היה דיון.

עפר אומר שלא היה דיון.

אני לא מכיר, אבל יכול להיות שהיה ואני לא הייתי בו. יש לי שאלת הבהרה.

ניתן אפשרות לשאלות הבהרה.

מה הסכום בו אתם מספקים לצבא זוג נעליים ומה הסכום של הנעל האלטרנטיבית?

אני אגיד את המחיר, אבל הדגשתי גם קודם שאנחנו אמרנו שלא אכפת לנו כמה עולה הנעל האמריקאית ואנחנו ניתן במחיר זול יותר. אמר לנו מנכ"ל משרד הביטחון: לא, אל תתנו יותר זול, מותר לכם 15 אחוזים יותר יקר בגלל עדיפות תוצרת הארץ. אמר שלמה: לא, אני אשווה למחיר של האמריקאים אבל תנו לי את ההזמנה.

נכון להיום, מה המחיר?

נכון להיום יש בין תשעה ל-11 אחוזים הבדל במחיר כשאף אחד עוד לא דיבר אתנו וביקש לדון במחיר.

אתם כרגע יותר יקרים, בין תשעה ל-11 אחוזים.

זה מה שאנחנו יודעים. כן. בפירוש אני אומר שדובר על זה ואף אחד לא שאל אותנו בכמה אנחנו מוכנים למכור.

אני רוצה למסגר את סוגיית הדיון כי אנחנו בין היוזמים. קודם כל, אני רוצה להודות ליושב ראש הוועדה ולחברי הכנסת שיזמו את הדיון. שמעון, כן, יש כאן אנשים שאכפת להם ולכן הדיון הזה מתקיים ואני שמח שזה קורה.

תודה.

צריך למסגר את הסיפור. הדיון הוא סביב פס ייצור, בית חרושת ישראלי ויושבים אתנו עכשיו העובדים והעובדות שלו שמחר בבוקר אנחנו דנים בעתידם. לפני כל הדיונים הגדולים, יש כאן עשרות עובדים ועובדות, זאת חבורה שדיברתי אתה בצורה הפתוחה ביותר ומחר בבוקר, אם הם יוצאים החוצה, הם לא הולכים להיי-טק, לא עושים הסבה, הביטוח הלאומי כנראה צריך לקלוט אותם. זה הסיפור.

לצד הדברים האלה שהם יציגו אותם אחר כך, גם את הסוגיה הכלכלית וגם את סוגיית הרווחה – ואלה אנשים נפלאים שנמצאים כאן ואנחנו יודעים מי האנשים שעובדים בפסי ייצור כאלה – אני זוכר את עצמי היטב במלחמת לבנון השנייה, והזכירו את זה כאן, ואני זוכר את אנשי הלוגיסטיקה בגדודים רצים בדחיפות להשיג נעליים בשטחים בדרך כלל לחיילי המילואים ולא לחיילי הסדיר. לחיילי הסדיר לא הייתה בעיה.

אני לא רואה שמחר בבוקר מישהו ממשרד החוץ ירים טלפון לאובמה ואומר לו שהוא צריך באופן דחוף נעל במידה 43 לגולני שנמצאים עכשיו בשטח. זה לא עובד כך. יש צורך אסטרטגי שיהיה כאן פס ייצור ישראלי שיהיה זמין לצה"ל.

יש גם סוגיה ערכית שנמצאת כאן בעננה מאחורי הקלעים ואני חש צורך אמיתי לשים אותה על השולחן. לפני שבוע קיבלנו נתונים מצה"ל – כל המדינה רעשה במירכאות או לא במירכאות - לגבי נתוני הגיוס ומגמות הגיוס. אחד הנתונים ששמים לב אליהם הוא שהנוער מעדיף ללכת ליחידות היי-טק כמו 8200 ויחידות אחרות מאשר ללכת בצורה הדרגתית ליחידות לוחמות שנמצאות בחזית כמו גולני וצנחנים. אני אומר לעצמי למה אנחנו באים בטענות לנוער, אם צה"ל בדלת הקדמית משדר מסר שאנחנו מעדיפים ללכת לפס ייצור אמריקאי במקום ללכת לפס ייצור ישראלי. יש כאן סוגיה ישראלית. לא יכול להיות שצה"ל שמרים את הדגל הישראלי הציוני הכי ברור כצבא העם, הוא יגיד שהוא מעדיף לפטר עשרות עובדים ועובדות – מדובר על סכומים קטנים ועוד מעט יציגו את הסכומים. לא מדובר במטוס F-15/
לגבי סוגיית האיכות. הציגו כאן את הדברים. כל פעם הועלתה טענה אחרת. פעם זה הסכום, פעם זה חוסר בתקציב ופעם זאת האיכות.

אני רוצה להגיד משהו ברמה האישית. שאף אחד לא יספר לי סיפורים. אני הלכתי עם הנעל הזאת עשר שנים בצבא, גם כקצין ביחידת אגוז, גם כמפקד בגולני. עשר שנים הלכתי עם הנעל הזאת עם חיילים שלי בכל המקומות. היו גם אירועים שהיחידה שלי אמרה לי שייקחו את הנעליים של כל התורמים, קחו נעלי בריל, קחו נעליים ישראליות כי הן יותר בריאות. הנה הנעליים. אלה נעליים שאני הלכתי אתם. הנעליים האלה הן נעליים שאני הלכתי אתן עשר שנים בצבא ולא הייתה לי שום בעיה. הטענות האלה של מערכת הביטחון שאני גדלתי בתוכה, אני מוקיר אותה אבל אי אפשר לבוא לפס ייצור ישראלי ופעם אחר פעם לומר שהנעל הזאת היא לא טובה. יש בעיות – שפרו. הם מוכנים בעצמם וישבנו אתם - אני בא לכאן אחרי שכבר ישבנו אתם – לשנות את פס הייצור כך שיתאים גם לצה"ל.

מעבר לסוגיה של עשרות העובדים והעובדות, שזאת הסוגיה של ועדת הכספים כי יש כאן עשרות עובדים ועובדים, אני שואל מה המסר שלנו כלפי החברה הישראלית. בנוסף לכך יש כאן גם סוגיה ציונית ערכית מאוד ברורה. תודה.

אני אדבר אחרי משרד הביטחון.

בוקר טוב לכל חברי הוועדה. שמי אורי גואל ואני סגן ראש מנה"ר לרכש לוגיסטי רב-זרועי. העיסוק היומי של היחידה שלי הוא לעסוק בקיום השוטף של צה"ל. כשאני אומר קיום שוטף, זה כולל כל מה שחייל צריך לצורך יציאה ללחימה או לכל פעילות אחרת. כפי שידוע לכם, משרד הביטחון הוא למעשה המעסיק הגדול ביותר במדינת ישראל, שעל בסיס תקציבי הרכש השקליים שאנחנו מקבלים, אנחנו מפרנסים עשרות אלפי משפחות בצה"ל כולל את עובדי קו הייצור של נעלי ברילב ראשון ובעיקר את עובדי קווי הייצור ביישובי קווי העימות בפריפריה.
אחד הדברים שמנחים אותנו כאבני יסוד במדיניות של מערכת הביטחון, בהינתן תקציב שקלי, אנחנו הראשונים שנדאג שקווי הייצור שהם כחול-לבן במדינת ישראל, שאמורים לתת מענה מיידי לכל צורך קיומי של הצבא, יינתן. אנחנו הראשונים שנדאג שמפעלי הייצור בקריית שמונה או בשדרות או במשמר הנגב יעבדו ויפעלו, אבל כשיש קיצוץ בתקציב מערכת הביטחון בהיבט השקלי, המשוואה היא ברורה: פחות תעסוקה למפעלים, פחות תעסוקה למפעלים ביישובי קו עימות ובמקרה הנדון, ידידי הורוביץ, אולי גם פחות תעסוקה לתעשייה בראשון לציון.

אנחנו חרדים לגורל עובדי בריל, אנחנו גם חרדים לעובדי קווי ייצור אחרים. במקרה היום באנו לכאן לדון רק בבריל, אבל אתם לא נמצאים בקריה לראות את אלפי התעשיות ומאות המעסיקים שעולים לרגל ומתחננים על תקציב שקלי להמשיך את קווי הייצור ל-2014. נכון להבוקר אני בהחלט לא מתחייב למפעלי קריית שמונה לא למפעלי שדרות שאני מסוגל לתת להם את היקפי הפעילות שהם קיבלו ב-2012 וב-2011. במקרה הזה בריל נפגעה. אם אנחנו לא נקבל את התקציב השקלי להפעיל את נעלי בריל או במקרה הנדון אין לי תקציב לתת לנעלי בריל, אז בריל לא יקבלו את ההזמנה, עם כל ההערכה והכבוד לעובדי הייצור של מפעלי בריל.

אני רוצה לדעת על איזה תקציב אנחנו מדברים. מה הפער?

אין פער. אני בכלל לא נכנס להיבטים התקציביים כמה עולה לי נעל אמריקאית וכמה עולה לי נעל ישראלית. אנחנו מדברים על כך שאין לי תקציב להוצאת הזמנות למפעל בריל בראשון לציון. אין לי. כשאני אומר אין לי, הכוונה היא למשרד הביטחון ולא לי אישית.

זה הטיעון היחיד?

תקציב שקלי, משוואה, קו ייצור כחול-לבן. אין שקלים, פחות כחול-לבן.

אם יהיו סנקציות ויאמרו שעכשיו שלושה חודשים הם לא מדברים אתנו בגלל סיבות כאלה או אחרות? לא יהיו נעליים? אני לא מדבר כרגע על טנקים. מה יקרה? איך אתה תספק את הנעליים?

חוץ ממך, יש מישהו נוסף שרוצה לדבר?

ממשרד הביטחון, רק אני.

אתה אמרת שאתה לא מתחייב.

אין לו תקציב שקלי.

בלי תוספת תקציב.

עד שלא נוסיף להם.

לא אמרתי תוספת.

זה לא רק בריל אלא גם מפעלים נוספים. אין ייצור בארץ כי אין כסף.

אני כרגע מדבר על כך שנכון להבוקר בתקציב הקיים של משרד הביטחון לנושא רכש בשקלים במדינת ישראל ---

לאיזה שנה?

2013 ו-2014.

אתה לא יודע מה אתה אומר כאן. אתה אומר שעכשיו במשך שנה ורבע אין תקציב לרכש.

לא, לא אמרתי את זה. אמרתי שנכון להבוקר.

אתה אומר דברים נוראים. אני מבקש תרגום לדבריך. נכון להבוקר, מעכשיו לעוד שנה ורבע, אין שום הזמנות לאף מפעל.

לא אמרתי אף מפעל.

כך אמרת.

אולי לא הייתי מספיק ברור.

היית ברור.

נכון להבוקר, בהינתן התקציב השקלי למערכת הביטחון, אין לי היום שקלים לרכוש נעליים במפעל בריל.

אמרת שכך הוא לגבי כל המפעלים.

אני מדבר על מפעלים אחרים שהם עדיין עושים עלייה לרגל ולא קיבלו את ההתקשרות שלהם למרות שאנחנו לא קונים. הקיום השוטף של צה"ל מתקיים, אוכל מגיע, גבינות וכולי.

עזוב אוכל. לא, אל תסיט את הדיון. אני שואל שוב כי זה חשוב מאוד מה שאמרת כאן, האם נכון להבוקר אין שום הזמנה ולא תהיה הזמנה.

בנעלי בריל.

לא רק נעלי בריל. אמרת בכל המפעלים.

אני מדבר על נעלי בריל. נקודה.

אני רוצה להבין אם זה כולל מפעלים אחרים.

לא.

זה שונה מכפי שאמרת לפני חמש דקות. אם כן, למה אתה פוגע בהם?

אתה יכול לומר לנו מה האפשרויות שלך לספק נעליים?

רגע. מיכל ראשונה. היא הגישה את ההצעה וזאת זכותה.

אני חושבת שלכל מי שיושב ליד השולחן הזה די ברור מה קורה כאן. מה שקורה זה שאתם סוחטים אותנו על תוספות תקציב למשרד הביטחון ולמערכת בתמורה לעובדים של מפעל בריל. אתם מחזיקים אותם כבני ערובה וזה ברור לכל מי שיושב כאן. מדברים על עשרים-שלושים מיליוני שקלים. ראינו איזה תוספות אושרו לפני שבועיים ובהיקפי התקציב סכוחם של עשרים-שלושים מיליוני שקלים, זה נשמע כמעט מגוחך.

בסופו של דבר הרי ברור מה הם רוצים שיקרה. הם לא רוצים שהמפעל ייסגר כי גם הם מבינים, אני חושבת – וחבר הכנסת יוני שטבון הבהיר את זה בצורה מאוד ברורה – מה צריך אם תהיה מלחמה, ובמקרה שלנו זה לא אם תהיה מלחמה אלא ככל הנראה משהו יהיה.

ואת זה אומרת חברת כנסת ממפלגת העבודה.

כן. אני גם מכירה בחלקנו בעניין, אבל אין ספק שזאת המציאות שלנו.

למרות ההסכם המתגבש? לא יכול להיות.

אני מניחה שתצליחו לחבל בו.

הדבר הזה לא נועד כדי להתגונן בפני צונאמי ולנסות למגן עכשיו את כל הדברים אלא זה משהו שהוא ככל הנראה יקרה וכשזה יקרה, זה יפה שיש אוכל וגבינות, אבל חיילים צריכים גם נעליים ואת זה אני יודעת גם כשלא הייתי בקרבי. בסופו של דבר אתם תרצו את הנעליים המידיות מבריל אבל שוב, המצב הוא לא הפיך. אחרי שסוגרים פס ייצור, אחרי ששולחים את העובדים הביתה, אי אפשר להקפיץ אותם תוך כמה שעות כדי לפתוח שוב את המפעל ולספק לכם את ההזמנה.

לכן אני חושבת שהדבר הזה הוא פשוט לחלוטין חסר אחריות, גם לביטחון של מדינת ישראל וגם לעובדים. אני מבקשת שכן תינתן רשות הדיבור גם לעובדים, לפחות לאחד מהם, כדי להבהיר את עמדתם. אני חושבת שאתם יכולים לפתור את זה ואתם יכולים לפתור את זה גם בלעדינו. אני ממש מבקשת שתפסיקו לשחק את המשחק הזה כי ממש ברור שזה מה שזה.

הגיע ר' משה שהוא אחד המציעים. אתה רוצה לדבר? זכותכם לדבר ראשונים. אם אתה רוצה, בבקשה.

אדוני היושב ראש, אני מודה לך על קיום הדיון הזה. המציאות היא שהיה כבר דיון בוועדת הכספים בעניין. אודי שני היה מנכ"ל משרד הביטחון. המפעל עמד בסכנת סגירה. אנחנו בוועדה דרשנו ממשרד הביטחון לרכוש את הנעליים מהמפעל. המשמעות של הבאת הנעליים הללו מארצות הברית – כאשר כאן הייצור הוא ברמה גבוהה – היא פיטורי עובדים כך שזה לא רק נושא הביטחון כי גם מצד הביטחון התעסוקתי עומד להיגרם נזק.

אני לא חושב שמותר לנו כוועדה לאפשר את התהליך הזה. מאוד יכול להיות שמשרד הביטחון מזהה חולשה. הוועדה עמדה בתוקף על זה והיא אמרה שהיא לא תעביר העברות של משרד הביטחון כאן עד שלא תיפתר הבעיה של נעלי בריל. זה לא נושא ביטחוני, זה לא נושא סודי. צריך נעליים טובות והמפעל מייצר נעליים טובות עם עובדים ישראלים ואם המפעל ייסגר, הם ייזרקו לרחוב. צריך להגיד למשרד הביטחון שאנחנו מבקשים שחלק מייצור הנעליים יהיה במפעל הזה כפי שהיה עד היום כדי שאף עובד לא יפוטר. נוח למשרד הביטחון, בגלל ההסכמים עם ארצות הברית– ואני לא רוצה להיכנס לפרטים האלה, אליהם נכנסנו בעבר – לרכוש את הנעליים בארצות הברית ולעובדים ידאג משרד הכלכלה. משרד הביטחון איננו משרד שדואג לעובדים אבל זה פשוט קונספטואלית לא נכון. אין דבר כזה. משרד הביטחון לוקח חלק גדול מתקציב המדינה והוא צריך להיות שותף גם לעניין העסקת עובדים. חלק גדול מהמוצרים שהוא רוכש, הוא יכול לרכוש כאן ובוודאי את הנעליים.
אני מציע שיבוא מנכ"ל משרד הביטחון ויאמר את עמדתו. עד אז לא להעביר למשרד הביטחון אלא אם כן יש דברים שהם פיקוח נפש. להתחיל להוציא שיניים, להתחיל להגיד שזה לא יימשך הדבר הזה.

הצעה מצוינת.

זה מה שאנחנו עשינו ולכן זה הצליח. אם אנחנו נדבר עם משרד הביטחון באידיש, הוא לא ידבר אתנו. אפשר לדבר אתו בעברית.

יושב כאן נציג מנה"ר ויכול להיות שהוא בעצמו יגיד שהוא מוכן לפתור את זה עכשיו.

תודה רבה. אנחנו מתחילים עם חברי הכנסת. הראשון שביקש להתייחס, עפר שלח ואחר כך רובי.

קודם כל, אני מבקש תשובות לכמה שאלות, ברשותך. לפני עשרה ימים קיבלה מערכת הביטחון תוספת של 2.75 מיליארד שקלים. האם הדברים שאתה אומר הם נכונים גם לאחר התוספת הזאת? כי למיטב ידיעתי עוד לא התקבלו החלטות איך התקציב יחולק בדיוק. זאת אומרת, בהחלט יש כאן סכום כסף גדול מאוד משמעותי שיכול להיות קריטי בעניין הזה.

ל-2014.

אני אתן קצת נתונים שיסברו את האוזן. אנחנו מדברים על פחות מעשרה מיליון דולר. משלחת הרכש בניו יורק עולה קרוב ל-150 מיליון שקלים בשנה כי היא כמעט כל תקציב המשלחות של משרד הביטחון שמגיע ל-178 מיליון שקלים. זה כבר התפרסם ולכן אני יכול לומר את זה כאן, שנקבע לה יעד התייעלות של שלושים אחוזים ועד היום היא עמדה בקושי ב-12 אחוזים ממנו. זאת אומרת, רק ההתייעלות למשלחת בניו יורק הייתה יכולה לכסות את רוב הסכום עליו אנחנו מדברים.

אני אומר את זה למרות שזה טיפה פופוליסטי אבל אני אומר זאת מפני שבסופו של דבר אי אפשר שהסכום הזה שישראל מקבלת מארצות הברית כסיוע ביטחוני, שהוא כשלושה מיליארד דולר בשנה, ישמש למשחק בתוך המאבק על תקציב הביטחון במדינת ישראל וזה מה שקורה כי סכום כזה של עשרה מיליון שאפשר להזיז אותו מאוד בקלות מפה לשם, הופך להיות כלי במשחק הזה.

אגב, לטעמי הדברים שנאמרו כאן על ידי נציג המפעל, כן, משרד הביטחון צריך לנצל אותם וכשאני מסתכל על המפעל, זה מפעל עם רווח תפעולי יפה מאוד, הכי יפה בתוך כל הקבוצה שבריל שייך אליה. מבחינתי כנבחר ציבור נצלו את זה כדי להוריד את המחיר אבל בתוך זה המפעל הספציפי הזה, בתוך מה שאנחנו מדברים עליו, נראה כמו משהו שהוא פשוט קל מדי וזול מדי – זול לא במובן הכספי – להעביר אותו למרכז הדיון אפרופו הוויכוח על תקציב הביטחון.

אני רוצה להוסיף משהו לגבי הרכש בהתייחס לדבריו של עפר.

עוד מעט תהיי בזכות דיבור.

מילה אחת בהקשר לדבריו של עפר. תדעו שמשלחת הרכש מונה מאתיים עובדים בניו יורק. אני יודעת לגבי המשלחת המצרית. אני עבדתי אצל נתניהו כשהוא היה יושב ראש אופוזיציה וכל הזמן הוא אמר שהוא יצמצם את המשלחת הזאת. הוא אמר שהוא על סף לסגור אותה ולצמצם אותה אבל שום דבר לא נעשה. יש מאיפה לקחת את הכסף ושלא ימכרו לנו לוקשים.

לא הבנתי לגבי המצרים.

יש לזה הסבר.

יש הסבר אחר. המשלחת המצרית מתפקדת בשיטה אחרת לגמרי. מספיק לדבר עלינו.

אם היו עומדים ביעד ההתייעלות שנקבע להם, הכסף הזה כבר היה.

אדוני היושב ראש, אני מברך את היוזמים על העלאת הנושא. אני יחד עם מספר חברים כאן נמצא בוועדה לתקציב הביטחון ואנחנו יודעים את התלבטויותיו של משרד הביטחון ושל צה"ל לקיים את המשימות המוטלות עליו בתוך מערכת הביטחון על ידי העם בישראל.

יחד עם זאת, יש דבר שאני לחלוטין לא מבין אותו. אתה יודע, לפעמים זאת המערכה העתידית וצה"ל משנה את הצרכים שלו. יכול להיות שצריך פחות מזה ויותר מזה וכתוצאה מכך גם עובדים ברחבי מדינת ישראל שהיו עסוקים במשך עשרות שנים בייצור של כלים הדרושים לצה"ל, תופסק עבודתם במרוצת חמש השנים הבאות וזאת גם אמרנו להם כאן.

אני יודע דבר אחד ואפילו אבא שלי לא לימד אותי כי אני למדתי את זה בגן הילדים או אפילו בפעוטון. אני יודע שבלי נעליים אי אפשר. אני לא יכול להבין בשום פנים ואופן, גם כאשר יש צורך שמשרד הביטחון ילך לפעמים על סדרי עדיפויות שצריך יותר תקציבים ממה שהממשלה והכנסת מוכנות לתת לו. אני לא יכול להבין דבר אחד: אני מבין שאפשר לקנות נעליים בארצות הברית בכסף זר, אבל מה יקרה אם ארצות הברית תחליט לא לתת לנו נעליים? נלך יחפים? יש דברים אלמנטריים שאנחנו צריכים לייצר כאן בארץ שלנו כדי שלא נצטרך להיזקק לזרים. זאת אומרת, לא ברמה הערכית עליה אתם דיברתם ואני מעריך ובאמת אני מוכרח לומר לך שאני 25 שנים כאן ולא ראיתי אדם מרים את הנעליים שהוא נעל עשר שנים. אני אומר לך, באמת התרגשתי. יחד עם זאת אני לא מבין את משרד הביטחון. זאת לא רק סוגיה פרקטית. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת. גם בתקציב הביטחון אנחנו נשאל לגבי זה. יש את העובדים ואותם צריך לשמר ולשמור, צריך להעדיף את תוצרת הארץ, אבל אני לא מבין את ההיגיון באמירה שאנחנו לא נייצר נעליים אלא ייצרו לנו אותן בחוץ לארץ. צה"ל צריך נעליים גם אם יש תותחים וגם אם אין תותחים, כמאמר השיר. תותחים במקום זוג נעליים – לא.

תותחים במקום גרביים.

אני חושב שבעניין זה לא צריך לשחק במפעל בריל שגם אומר שהוא מוכן להוריד את המחיר. זאת אומרת, הוא גם מפעל שאומר שאם יש מצוקה כספית, גם הוא מוכן להשתתף. תודה רבה, אדוני.

יישר כוח. ליצמן.

זאת השיטה. זורקים את הדברים החלשים ואחר כך יודעים שכל חברי הכנסת יבואו לכאן, יתחילו ללחום ויוסיפו להם את הכסף לתקציב הביטחון. בלי להיכנס לכל נושא תקציב הביטחון והתוספת שהמערכת קיבלה ומקבלת, אני לא רוצה להיכנס לכל הקטע הזה אבל הם קיבלו, יש דבר אחד שאני רוצה להדגיש. בשבוע שעבר אנחנו אישרנו כאן שבעים מיליון שקלים הלוואה – ונאמר לנו שזה מענק – לתשלום משכורות. זה מה שאנחנו רוצים שיהיה כאן?

לא.

אם אנחנו לא רוצים שזה יקרה – מה גם שמדובר על מפעל ביטחוני – אני מציע שנקדים רפואה למכה. בואו נעשה את הכול באופן מסודר, נכריח את הצבא להזמין נעליים במפעל בריל. רבותיי, המפעל אפילו לא מנצל את 15 האחוזים אלא תשעה עד 11 אחוזים. הוא אמר שהוא מוכן לרדת אפילו מתחת למחיר ואין סיבה שאנחנו לא נכריח את משרד הביטחון לרכוש ממנו נעליים.
אני מצטרף להצעתו של גפני. אני יודע שיאמרו שכל העברה היא חיונית אבל אם זה כך, אפשר לעצור את כל ההעברות ולא צריך לעצור דווקא את ההעברות של משרד הביטחון.

ברוב המקרים משרד הביטחון צודק. שחלילה לא יהיה מצב שנראה שהוא לא צודק.

תוך כדי הדברים של שמעון הורוביץ, מנהל המפעל, הוא השתמש כאן בדוגמה שלדעתי ממחישה יותר מכל את התסבוכת בה אנחנו נמצאים. תוך כדי הישיבה בה אנשי משרד הביטחון יושבים אתו וטוענים שאין צורך בהזמנות, הוא רואה מבעד הזכוכית את הפקס שמגיע עם הדרישה לעוד כמה אלפי זוגות נעליים. זה משקף יותר מכל את החשיבה הארוכה, את האסטרטגיה, את הצרכים האמיתיים, את הבחינה המדוקדקת של הדברים. בעיניי כל המהלך הזה – ואני מצטרף לדברי חבריי – במידה מסוימת התחושה היא שבעצם משתמשים בנו כמנוף, במקום לבצע התייעלות במקומות השונים שם ניתן לבצע. הרי תקציב משרד הביטחון, עם כל הכבוד, הוא לא התקציב של המשרד לגמלאים בסך שמונים מיליון שקלים אלא המספרים הם הרבה יותר גדולים.

אני חושב שמשרד הביטחון וצה"ל גורמים לנזק תדמיתי בציבוריות הישראלית כשהם פוגעים בתעשייה ישראלית. שוב, אנחנו מדברים במספרים מאוד נמוכים, על 32 מיליון שקלים שזה כמדומני המחזור השנתי שהיה ב-2012. קשה לי לראות שבתקציב כל כך קטן של משרד הביטחון אין מקום למצוא את אותם 32 מיליון שקלים בצורה של התנהלות טיפה אחרת כדי לפתור את הבעיה, מה גם שנוסיף לזה את שתי הנקודות העקרוניות: ראשית, שמצד אחד ניתנה כאן תוספת תקציבית משמעותית אך לפני שבועיים, ומאידך, מה עושים כאן במקרה חירום שלצערנו, כפי שאמרה חברת הכנסת בירן, כנראה יהיה כאן בזמן הקרוב כי השכונה כאן לא הולכת להשתנות.

כל הנימוקים כבר נאמרו. אני לא שמעתי נימוק מאוד מעמיק מצד משרד הביטחון. הוא באמת לא משכנע. אנחנו מדברים על חברה ישראלית, על תוצרת ישראלית. מעבר לכסף היה מקום לדיון גם אם המחיר היה עשרה אחוזים יותר וזה בגלל הסיבות האחרות כמו אספקה מהירה, איכות, עבודה ישראלית, ישראלים שמשלמים מסים וכולי. אני חושב שהיד על ההדק באופן לא מובן. אני לא יכול להבין את זה. מה עוד שהחברים כאן אומרים שהם יכולים להשוות את המחיר. זאת אומרת, אני לא רואה כאן שום סיבה אמיתית ונכונה, לא מבחינה ערכית ולא מבחינה כספית. גם אם הבעיה הייתה בעיה תקציבית, היה כאן מקום לדון מעבר לכסף בנימוקים האחרים.

עוד אף אחד לא אמר את הנימוק הנכון.

את זה בדיוק אני אומר. אדוני היושב ראש, לא מזמן דיברנו למשל על התעשייה הצבאית. יש כאן חברות שמצליחות ומרוויחות והן בקשיים כל הזמן, כמו קבצנים. כלומר, גם התעשייה הצבאית היא חברה מצליחה אבל היא באה לכאן כל פעם כמו קבצנים לקבל נדבות. כאן אני שומע שהם לא צריכים כסף, הם לא מבקשים נדבות, הם לא מבקשים לסגור גירעון אלא זאת חברה שמצליחה.

לכן אני חושב שאנחנו לא צריכים לתת לזה יד. משרד הביטחון הוא משרד גדול עם תקציבים אדירים, יש סדרי עדיפויות שצריך להחליט עליהם. גם אם הבעיה היא בתקציב הנוכחי, מדובר על סגירת פס ייצור. אתה סוגר פס ייצור ושולח הביתה 120 אנשים. אם תהיה בעיה, אתה תחזיר את פס הייצור הזה? אני חושב שצריך לעשות עבודה יותר מעמיקה. אם אכן משתמשים בנו כקבוצת לחץ, אני חושב שזה לא יעבור. יש כאן הבנה עמוקה יותר ולכן צריך לבדוק את זה לעומק.

תודה רבה. סתיו.

משרד הביטחון מגיע אל ועדת הכספים לא פעם ולא פעמיים כדי לבקש תוספות תקציביות. הרבה מאוד מהפעמים האלה הטיעון והבקשה שאנחנו שומעים אומרת: בבקשה, תסמכו עלינו, תסמכו על שיקול הדעת שלנו. זה בלי לקבל פירוט על הכספים האלה. כדי שאנחנו נוכל לסמוך עליכם, אנחנו חייבים לדעת שסדר העדיפויות שלכם הוא נכון, הוא מוצדק והוא כולל חשיבה לטווח הארוך.

אני חייבת להגיד שעצם העובדה שצריך לקיים בכלל דיון כזה היא מביכה. זה מציג סדר עדיפויות שבעיני הוא נורא נורא תמוה. מה זה הדבר הזה שצבא הגנה לישראל, צבא העם, שאני בטוחה שהרבה מיצרני הנעליים האלה לוקחים הפסקות לשרת במילואים תוך שהם נועלים את אותם נעליים ומשרתים את הצבא הזה, שהם צריכים לבוא לכאן ולהתחנן לכסף? זה באמת כסף קטן ביחס לכספים שאתם מבקשים וביחס לתקציב שלכם. איפה החשיבה לטווח הארוך? מה עם בעוד שנה יהיה את הכסף ואז תרצו בחזרה את המפעל? מה נעשה אז, אחרי שהוא כבר פורק?

אני באמת לא מצליחה להבין את זה. אני לא מבינה איך הדברים האלה בכלל מגיעים לכאן לדיון ולמה את המסקנות האלה אי אפשר להסיק לבד ולדעת שקודם כל תמיכה במפעלים ישראליים, בתוצרת ישראלית, בעבודה ישראלית, היא הרבה יותר חשובה מכל שיקול אחר. אני באמת לא מבינה את זה.

תודה. עמר.

שתי הערות. לדעתי יש כאן שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא שזה תרגיל פופוליסטי קצת מעליב של משרד הביטחון, והאפשרות השנייה היא עוד יותר גרועה והיא שמשרד הביטחון לא מבין מה זה ביטחון. ביטחון זה גם תעסוקה וביטחון זה נעליים. אני לא אחזור על דברי חבר הכנסת ריבלין שזה ה-א'-ב' שלמדנו בפעוטון. לכן, או שזה תרגיל פופוליסטי או שמשרד הביטחון לא מבין מה המשמעות הרחבה של ביטחון.

תודה. איילת.

משרד הביטחון הוא מונופול שמעדיף לדאוג לעובדים שלו בניו יורק ולא לעובדים של חברת בריל. עפר נתן את הדוגמה הכי טובה. אנחנו נוהגים להשתמש בזה הרבה, אבל עד שאתם לא מראים התייעלות במקומות שפוגעים גם בעובדים שלכם כי אלה עובדים מוגנים ואלה עובדים משומנים, אתם לא צריכים לזרוק את העובדים של בריל.

יש לי שאלה לגבי איכות הנעליים. יש לכם בעיה עם איכות הנעליים או שזה רק עניין כלכלי? איזה נעליים טובות יותר?

מילה אחת והיא וידוי. לפני שכינסתי את הדיון, עשיתי קצת עבודה ונמסרו לי דברים שונים לגמרי ממה שנאמר כאן ליד השולחן. זאת אומרת, לו הייתי יודע שזה הטיעון של משרד הביטחון, יכול להיות שהיינו עושים עבודה. אני לא מדמיין לעצמי. הטיעונים שנאמרו לי הם טיעונים שונים לגמרי.

מאיפה נובע הפער?

דיברו על איכות הכי גרועה שרק אפשר. אני עכשיו במסגרת מה שנקרא וידוי. לא רק זה, גם דיברו אתי חיילים שאתה מכיר אותם, חיילים שמשרתים שאמרו שמחלקות שלמות גמרו עם כאבי רגליים.

על מה אתה מדבר?

על נעלי בריל. אמר לי מישהו שמעורב בכל הנושא הזה. תאמינו לי, עשיתי עבודה. אני הייתי בטוח שזה הטיעון הראשון.

זה לא עלה.

לכן אני אומר שיש לי וידוי. אני באתי לכאן עם עוד כמה טיעונים ששמעתי מהצד של הצבא, מהצד של חיילים, מכל מיני צדדים ואני בא לכאן לדיון ומול הטיעונים האלה תמיד היה לנו את הטיעון שכאן יש עובדים, נכון, במספרים קצת שונים, בהיקף קצת שונה, כי כשאתה קורא את ההיקף של חברת בריל, זה משהו הרבה יותר גדול מהקבוצה הקטנה הזאת וזה סיפור אחר. מול הטיעונים האלה עמד לנגד עיני הנושא של סגירה ופיטורי עובדים. הסיוע היה שהיה הסכם וההסכם היה - גם עם חברי הכנסת- רק לשנה כשכל חברי הכנסת לא היו עושים הסכם לשנה אם הטיעון היחיד היה חוסר תקציב. עלו שם טיעונים שונים לגמרי וגם הייתה התחייבות של המפעל לשיפור נעליים כי אחרת בכלל לא היה על מה לדבר ואף אחד לא יודע אם אכן הנעליים שופרו או לא, אולי כן ואולי לא אבל זה בבדיקה. אני יודע על חיילים שהולכים עם הנעליים האלה לבדיקה אבל עוד אין להם תשובה. כלומר, יש סיפור אחר שלא עולה כאן. אני אומר שוב שזה סיפור אחר לגמרי אבל כאן עולה סיפור שאם אלה הטיעונים שלכם – לכן שאלתי אם יש עוד מישהו שמייצג את משרד הביטחון – ואם זה הטיעון היחיד, אני לא יודע להגיד אם זאת שערורייה אבל זאת מילה די דומה. אני ממש לא מדמיין לעצמי ולא עולה על דעתי שזה הטיעון היחיד, אלא אם כן יש דברים שאתם לא רוצים להגיד. אני לא יודע להסביר את הפער בין מה שאמרו לי לפני כן, ושזה גם היה הבסיס להסכם כאשר כל אחד לא מבין למה עשו הסכם רק לשנה, אמנם על דעתם, עם התחייבות לנעל חדשה.

הטיעון היה כסף.

אני אומר מה אמרו לי. את העמדה שלכם שמעתי.

תן לי לתת את עמדת משרד הביטחון.

שמעתי אותך. אני אומר מה אמרו לפני הדיון. אם הטיעון היחיד שנאמר כאן, אני חושב שזה באמת גובל כמעט בשערורייה.

אנחנו דנו בנושא ואף פעם איש לא טען בפנינו שהנעליים לא טובות.

לכן אני אומר שבאתי לכאן עם אינפורמציה מסוימת ושונה. אני לא מבין את משרד הביטחון אבל אם זה הטיעון היחיד שלכם, אתם תצטרכו כן לקנות את הנעליים משם. אם זה הטיעון היחיד, אתם תצטרכו בסוף לקנות משם את הנעליים.

לכן אני אומר שבאתי בדעה אחת וכרגע אני שומע מהנציג המוסמך טענה יחידה וזאת לא טענה שיכולה להישמע כאן. זה ממש צחוק מעבודה. 32 מיליון שקלים בתוך כל המסגרת הכוללת, עזוב, זה באמת צחוק, זה לא רלוונטי ולא שייך.

אני אתן את רשות הדיבור לעוד כמה מהנוכחים ואחר כך אני אציע הצעת סיכום.

אני במקצוע 32 שנים. אני גדלתי על הנעליים האלה, על הטכנולוגיה החדשה של הפוליאוריטן. אני רוצה להגיש שהפוליאוריטן היה בצבא והוא התפרק. אנחנו הלכנו למלחמת לבנון כשהנעליים התפרקו, נעלי קמח, ולכן הצבא בא בדרישה לגומי. הוא רצה גומי ולכן קם פס הייצור הזה של הגומי. בין אחד לאחד, אין מה להשוות. סוליית פוליאוריטן מתפרקת ואת זה הוא בטח יודע ואם אתה לא יודע, אני מחדד לך. הפוליאוריטן מתפרק.

הנעליים האמריקאיות. תסביר להם.

כן. הנעליים האמריקאיות הן מפוליאוריטן שזה לא רק עור אלא עור פלוס בד. אנחנו מייצרים רק מעור.

לגבי הנעל, ואני מתייחס לנעל ספציפית, היא לפי מפרט טכני של הצבא. מה שהצבא קבע, זה מה שאנחנו עשינו. טוב או לא טוב, זה מה שהצבא רצה. אנחנו באנו בשינוי, רצינו לשנות, רצינו לקבל תגובות אבל לא קיבלנו אותן. יש לנו שינוי. יש לנו נעל חדשה, הצענו לצבא את הנעל החדשה. אנחנו לא מבקשים רחמים או לא באים בתחנונים שייתנו לנו לעבוד. אנחנו רוצים לעבוד בכבוד. אני שירתי כאן בצבא, יש לי שני ילדים בצבא, אני רוצה שהם ימשיכו ללכת עם הנעליים האלה, נעליים שאני הלכתי אתן לכל אורך הדרך של בריל. אלה נעלי גומי-גומי והילד שלי עדיין הולך אתן והילד השני שלי התגייס לפני חודש וגם הוא נועל אותן. אין בעיה עם הנעליים האלה, ואם יש בעיה, אנחנו מוכנים לכל תיקון שיהיה אבל כאן זה לא עניין לא של כסף ולא של איכות. על איכות אין מה לדבר כי לנו יש רקורד של 32 שנים. יש יותר ותיקים ממני ויש יותר מבינים ממני בנעליים.

אני ישראלי גאה, אני רוצה לייצר נעליים לצבא שלי. לא אמריקאי ייצר נעליים לצבא שלי. זאת באמת גאווה עבורי לייצר נעליים כחול-לבן, תוצרת הארץ ושלא יהיה דגל של אמריקה על הנעל.

תודה רבה. אלעזר, רצית להתייחס?

כן. אני איחרתי כיוון שמ-8:30 בבוקר אני עם הפיקוד הבכיר של בה"ד 1 במכון הרטמן.

לגבי הנעליים?

אתה מכיר אותי רבע שעה. אני לא באתי לספר כאן סיפורי גבורה. זה במפלגה. אנחנו אנשים פשוטים, אין לנו קצינים, אין לנו גיבורים, אנחנו סתם. שאלו אותי שם על נוכחות של אתיופים בקורס. יש רק שניים ומישהו אמר לי שיש כאן באיזה מקום מעל 500 אנשים ורק שני אתיופים. אמרתי להם שצבא שלא מבין או לא מוכן לשלם מחיר על האתגרים של החברה כולה במדינת ישראל, לא יחזיק את צבא העם. אני יודע שיש לזה מחיר.

אני באתי מאוחר ואני מבין שיש לנו עוד דברים על סדר היום ולכן אני לא רוצה לחזור על הדברים שנאמרו אבל אני אומר לכם שצבא או מערכת ביטחון שלא יודעת להחזיק - גם אם היה צריך לוותר קצת על איכות או גם אם צריך לוותר קצת על תקציב - את החברה הזאת או את הנעליים האלה בשביל כל מה שיש במונח הזה הוא שלנו, מעבר לשעת חירום, גם אם זה היה קצת פחות טוב, למרות שאני יודע שזה לא כך, גם אם זה יהיה קצת יותר יקר. החיבורים האלה של הצבא לחברה, אם הם לא יהיו, לא נהיה כאן.
כיוון שאתה כבר כמעט סיכמת ואני מאוד מתחבר לדברים שלך, אני עוצר כאן. אני מבין שבזכותך או בזכות מה שהיה כאן קודם כשלא הייתי, יהיה פתרון גם לנעליים ויותר פתרון לנו מאשר לנעליים.

התאחדות התעשיינים.

משנה למנכ"ל התאחדות התעשיינים. אנחנו במקרה נמצאים באיזשהו עיתוי בו מתחילים לצוץ סימני אבטלה. אני אומר לכם מידע אישי שמפעלים מחזיקים בכוח עובדים. ממש בכוח ולא על בסיס כלכלי. אני חושב שבריל היה מסתדר בלי השלושים מיליון שקלים, אבל אני מניח שהוא מחובר לעובדים האלה בצורה כזאת שהוא עושה כל מאמץ כדי שהם יישארו בעבודה.

אני חוזר להערה אותה הערת. אני מלווה את הדיונים האלה עת התקיימו בוועדת הכספים הקודמת. בכל דיון עלה סיפור אחר. פעם עלה הסיפור של המחיר, אחרי כן עלה הנושא של איכות ואחרי כן עלה הנושא של תקציב דולרי ושקלי. כלומר, אני שמח שהיום לפחות התייצבנו על כך שמדובר רק בתקציב שקלי. בתוך התקציב השקלי אני רוצה לבקש מכם להתייחס לדבר אחד. המפעל הזה שייסגר, הולכים אתו אנשים עם ידע ייחודי.

הוא לא ייסגר.

אוי ואבוי אם הוא ייסגר. יש בו ידע ייחודי, ידע אנושי, הון אנושי שאנחנו נלחמים לשמר אותו. זאת תעשייה מאוד מיוחדת עם ידע אחרון. אני מכיר עשרות מפעלים שנסגרו וזה המפעל האחרון שיש לו את הידע לייצר נעל צבאית איכותית. אסור לתת שום אופציה שהמפעל הזה לא ימשיך להתקיים. תודה.

תודה רבה.

לפני שנה, אדוני היושב ראש, אומר פה אלוף משנה אדיר אהרן, שהוא ממשרד הביטחון: "חשוב לנו גם איכות המוצרים והמחירים שלהם. אני שמח שבסוף במסגרת האיזונים הכוללים מצאנו הסדר שמניח את הדעת". ההסדר שמניח את הדעת, שהשאיר את נעלי בריל, את המפעל, עם העובדים, עם הדיונים של האיחוד, של המחירים ושל הכול, למה הוא משתנה? הם עושים צחוק מהוועדה?

ההסכם היה רק לשנה.

לא היה לשנה.

לא חשוב. לא זאת הנקודה.

ההסכם הכספי היה לשנה.

לא היה הסכם לשנה ואחר כך מפסיקים.

ממש לא.

ודאי שלא. דיונים על הכסף, כל שנה מנהלים מחדש. במשרד הביטחון בוחנים אותנו עוד פעם כדי לראות כמה נהיה חזקים.

העובדים ביקשו את רשות הדיבור. מזל. לא נוכל לתת את רשות הדיבור לכל העובדים. העובדים אמנם מדברים מעומק לבם אבל חוזרים האחד על דברי השני. גם אנחנו מרגישים את שאתם מרגישים.

שמי מזל לביא. אני חד הורית, אחות שכולה, עובדת בבריל שבע שנים ואני רואה שאני הולכת להיזרק. אני לא רוצה להגיע ללשכה. אתם יודעים מה זה לחכות שם בתור? לעמוד כמו מקבצת נדבות. אני לא רוצה שמקום העבודה שלי ייסגר ואני אזרק. אני רוצה לעבוד. אני בת שישים, לאן אני אלך? ממה אני אחיה? אני לא רואה את העתיד. אני רוצה להתחייב לטיפול שיניים לעת זקנה אבל אני לא יכולה. אין לנו ביטחון בארץ.

תסתכלו לה בעיניים כשהיא מדברת.

אם אתה רוצה ללכת בדרך הזאת, מה אתה חושב שתרוויח? אתה חושב שתרוויח משהו?

אני מדברת מכל הלב.

זאת כבר פעם שלישית שאני נמצא בישיבת הוועדה הזאת וכל הזמן אותן טרוניות ואותן סיבות.

זאת הוועדה היחידה שמצאה לך פתרונות.

אמת.

עליזה, רצית לומר משהו?

כן. אני שמחה שאני מדברת אחרי מזל. גם אני איחרתי כי הייתי בוועדת הכנסת ודאגתי לחוק של חבר הכנסת שטרן שיעבור שם.

עשיתי שיעורי בית וקראתי את החומר לקראת ישיבת הוועדה. כל הדיון הזה שחוזר בוועדה, מבחינתי הולך להיות מסמך מכונן. זה אחרי כל מה שהיה כאן הבוקר ואחרי כל החומרים שקראתי עד עכשיו, על דרך התנהלות של במקרה הזה משרד הביטחון. עובדים הם לא שק חבטות. כל מה שמשתמע מהדברים כאן, כולל הפער במספר העובדים עליהם מדובר, הסתירה בין בריל לבין מסמך מרכז המידע של הכנסת, כלומר, הרבה מאוד שאלות כאשר העובדים הם לא במרכז השיח הזה ואנחנו צריכים להחזיר אותם. אלה עובדים שלנו, זאת מדינת ישראל ואחרי כל התירוצים הלא ברורים ששמעתי וקראתי של משרד הביטחון, מבחינתי כל הדיון הזה הולך ללוות אותי כאן בהיותי חברת ועדת הכספים בהתקשרות אבל בעיקר בדברים שכרגע מזל אמרה, היא צריכה להיות במרכז הדיון. בטח שלא מדובר על איכות, על טיב ועל חיילים שלנו. בואו נחזור את מזל למרכז הדיון כי היא לב הדיון שלנו כאן בחברה הישראלית וכדאי שתזכרו את זה. אם לא תזכרו, נזכיר לכם עוד ועוד את כל מה שקורה במשלחות העלובות שלכם מחוץ לישראל.

שמענו את האנשים. שמענו את כל הצדדים. אני חושב שהדברים הם מאוד ברורים. אורי, אני פונה אליך ומבקש עד סוף השבוע תשבו עם החברה, עם המפעל, ותגיעו לסיכום. אם תגיעו לסיכום, תודיענו ואם לא תגיעו לסיכום, ביום שני תצטרך להיות אצלנו ישיבה עם המנכ"ל והישיבה לא תהיה נעימה. אני מציע שתגיעו לסיכום לפני כן. אם לא נשמע מכם שום דבר, אני אכנס פגישה עם המנכ"ל ביום שני כדי שנפתור את הנושא.

אם נוצר הרושם שבעיית מערכת הביטחון בהיבט תקציבי הרכש השקליים היא ממוקדת על נעלי בריל, אני חייב לומר שקיימים עדיין מספר מפעלים נוספים ולא מעט מהמפעלים האלה שיושבים בפריפריה ובקווי העימות ועדיין לא קיבלו את ההתקשרויות שלנו ל-2014 בהיבטי קיצוץ התקציב השקלי. הבעיה של מערכת הביטחון בהתקשרויות השקליות היא לא רק נעלי בריל ואני שוב חוזר ואומר. עשרות מפעלים עדיין לא קיבלו את תקציב 2014 לקווי הייצור שלהם וזה לא רק מפעל בריל שבראשון. יש לנו עשרות מפעלים באזור קריית שמונה ויישובי קו העימות בדרום שעדיין לא קיבלו את ההזמנות וזה מפאת הקיצוצים בתקציב שקלי להתקשרויות.

מתפרת העצמאות במצפה רמון.

למשל. היחידה שלנו – אני מתעסק ברכש עצמו – אחד מאבני הדרך שלנו בקיום השוטף של צה"ל היא בהחלט לשמר ולשקם את התעשיות הביטחוניות והתעשיות הישראליות כי אלה שנותנות את המענה לקיום השוטף עכשיו ברגיעה וגם לשעת חירום. כולכם צודקים. בעת חירום אני לא אקבל את הסיוע מחברה בשוויץ, את המזון, את הביגוד, את המתפרות שפזורות ברחבי הארץ שאני קונה בשקלים. החברות מקבלות או יקבלו מאתנו היקפי התקשרות שהם מקוצצים בהתאם לתקציב הרכש השקלי המקוצץ. זה לא רק בריל.

מקוצץ זה לא סגירה לגמרי.

זה לא רק בריל. כולנו הרי אנשי צבא וכולנו משרתים בצבא וכולנו רוצים שהתעשייה הביטחונית תישאר ותישמר ותהיה משוקמת. יש מפעלים שיסבלו יותר ויש מפעלים שיסבלו פחות. נכון להבוקר, לשאלתכם, האם רק בריל – לא רק בריל.

אנחנו החברה היחידה שקיבלה מכתב שלא תקבל בכלל.

כיבדתי אותך. תן לי לסיים את דבריי. אני אומר שנכון להבוקר, לשאלתכם, יהיו עוד מפעלים שלא יקבלו הזמנות ל-2014 ונכון להבוקר, אכן נכון, בריל לא תקבל כרגע הזמנה שקליתל-2014. אם יהיו שינויים, אני לא יודע. זה מה שקורה כרגע בעבודת המטה שמתבצעת במערכת הביטחון על התקציב השקלי וזה לא רק בריל בראשון לציון.

נוכח הדברים שנאמרו כאן בסיפא של הדיון, אני חושבת שמפעל בריל הוא רק קצה הקרחון בסיפור הזה וזה הופך את הבעיה לרווחה פי כמה ולמשהו שצריך לתת עליו את הדעת כבר עכשיו כדי שלא נתמודד עם דיונים מהסוג הזה לגבי המפעלים הבאים בתור. לכן אני חושבת שלקראת שבוע הבא, אם הם לא יביאו סיכומים גם בנוגע למפעלים האחרים שגם הם לא יוזנחו על ידינו, אנחנו נצטרך לקבל החלטה גורפת לגבי התקצובים של משרד הביטחון. כרגע אני חושבת שכל השנים עשיתם את המאמצים ואתם צריכים להמשיך בהם. אנחנו לא נשלח את האנשים הביתה רק בגלל שאתם רוצים להגיע לעוד כמה הישגים על חשבונם של האנשים. אני חושבת שלא די שנבקש את הסיכום עם בריל כי אם לא נבקש את הסיכום הכולל, זה יגיע אלינו כבומרנג גם לגבי המפעלים האחרים.

אורי, אני אומר את הדברים לך כי אתה נמצא כאן בחדר. אתה לא הכתובת להם אבל אני מציע שתעביר אותם.

יש כאן לא מעט חברי כנסת שמשתתפים בדיוני הוועדה המשותפת לוועדת הכספים ולוועדת חוץ וביטחון שעוסקת בתקציב הביטחון. אני רוצה להזכיר לך ולמערכת הביטחון שתקציב הביטחון ל-2014 טרם אושר. הוא טרם אושר, כשאישרנו את סכום המקרו שלו שהשתנה מאז. במסגרת אישור תקציב המדינה, גם אז הפרטים שלו לא אושרו ועל אחת כמה וכמה אחרי התוספת האחרונה.

התוספת עדיין לא אושרה.

התוספת לא אושרה.

היה סיכום אבל עדיין לא אושרה.

האנשים שמשתתפים בדיונים יודעים מה אנחנו ביקשנו ממערכת הביטחון להציג לנו כדי שאנחנו נאשר. אני באמת מציע מאינטרס משותף שהשפה של מערכת הביטחון לא תהיה השפה הזאת, שהיא לא תהיה השפה שאומרת שהתעשיות האלה באות רק אם אנחנו מקבלים את הכספים שקיבלנו קודם. אם ניכנס כאן לחדר אתה ואני ונעשה את הדיון – ואנחנו עושים דיונים מאוד מקיפים בוועדה המשותפת – אני אראה לך ואתה תראה לי את כל הסעיפים האחרים שאפשר לטפל בהם לפני שמדברים על התעשיות. כל הלינגו הזה שאומר התעשיות, אנחנו מעמידים אותן כאן על כף המאזניים ואנחנו נעסוק בהן רק אם נקבל את הכספים שנראים לנו בעודנו מתייחסים לסעיפים האחרים כנתון, חלקם סעיפים שבהם מערכת הביטחון הייתה צריכה להתייעל ולא התייעלה, ונגענו כאן רק אחד מהם, אני מציע שזאת לא תהיה השפה כי זה יעשה את המלאכה של מי שצריך לאשר את תקציב הביטחון להרבה יותר קשה. שוב, הכוונה היא ממש לא אישית כלפיך.

אנחנו יזמנו את הדיון הזה ואני שמח לכיוון החיובי שהיושב ראש מוביל עכשיו לגבי ההחלטה. אני רוצה להעיר הערה. אני מרגיש מחויבות כי אני בין אלה שתקפתי. הדיון כאן ממוקד סביב האמירה המאוד חמורה שאתה אמרת לגבי הסוגיה השקלית ובזה אנחנו עוסקים.

לצד זה אני רוצה להגיד ליושבים כאן שיש גם עליהום ציבורי על צה"ל בסוגיות אחרות וזה לא השולחן כאן. אנחנו לא מדברים כאן בצורה כללית. אני אומר את זה למנה"ר. יש כאן הזמנה שיגרמו לכך שחברי כנסת ואנשי ציבור יתקפו את צה"ל במקום שלא צריך לעשות זאת.

אני רוצה לסכם. קארין, להצעה שלך. אני כרגע לא חושב.

יש מספר מפעלים שהם תמיד על המוקד.

אם ניקח את כל מה שאת אומרת, נושא בריל לא ייפתר אלא הפוך. יש בעיה, יש קיצוצים וכשנתחיל לדון במכלול כולו, זה לא יפתור אלא יכול להיות שיסבך אותנו. יש לנו עכשיו נושא ספציפי ואני מציע שנטפל בו. הטיעון שנאמר כאן לגבי 32 מיליון שקלים, לא סביר ולא מתקבל. לכן אני מבקש, אורי, שתעביר הלאה למי שצריך שעד סוף השבוע תגיעו אתם להסדר. אם לא, אנחנו נצטרך לקיים דיון אצלנו בשבוע הבא ואז יכול להיות שנזמין אליו את המנכ"ל – הוא כבר היה בשבוע שעבר בנושא של תע"ש – ואז הפגישה תהיה פחות נעימה מהבחינה הזאת.

תרים אליו טלפון.

למה טלפון? הוא יבוא לכאן. הוא היה בשבוע שעבר בנושא תע"ש.

נציגו נמצא כאן.

החרדים עוד מעט הולכים לצבא ולא יהיו להם נעליים ב-2014.

לא, להם אנחנו נביא. אתם ביקשתם נעלי גלאט כושר וזה רק בארצות הברית.

כן, נעליים שיתפרקו.

אורי, תעביר את זה הלאה. אנחנו סוגרים את הדיון בנושא הזה שיהיה לו המשך. אני מקווה מאוד שההמשך יהיה המשך טוב.

גם אני מקווה, אדוני היושב ראש.

תודה רבה. אני מודה ליוזמים ואני מודה לאנשי המפעל, בעיקר לעובדים. אנחנו נשתדל ונעשה את כל מה שאפשר כדי שהמפעל ימשיך לייצר.

תודה רבה. אני מודה לך. סומכים עליכם.

תודה. הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:15.>