PAGE
3
הוועדה לקידום מעמד האישה
20/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 44>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
ופרוטוקול מס' 31

מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום רביעי, י"ז בכסלו התשע"ד (20 בנובמבר 2013), שעה 9:30

<השקת הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנושא "דורות - הורות בצל הפגיעה".>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר
מרדכי יוגב

מיכל רוזין

פנינה תמנו-שטה

>
הילה סגל - ממונה על חינוך למיניות ולמניעת פגיעה מינית, משרד החינוך

מירי היבנר - מ' יח' למניעת הטרדות מיניות, המשרד לבטחון פנים

יוסי קנר - קמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לבטחון פנים

ענת אסיף - ממונה במחלקת ייעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים

אורית סוליציאנו - מנכ"לית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

מירב דדיה מולד - מפקחת ארצית, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

דורית קרלין - נציגה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

טניה גלבוע - מנהלת מרכז סיוע, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

אולגה סטאטלנד-וינטראוב - רכזת חינוך והסברה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

מרים שלר - מנהלת מרכז סיוע תל-אביב, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

בטי מרטין-קורן - מנהלת, מרכז סיוע השרון, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

ליאת קליין - עו"ד, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

רותם אלוני - נציגה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

רינת קדם ברט - נציגה, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

מוחמד מסאלחה - עוזר משפטי, הרשות לקידום מעמד האשה

קרן גרינבלט - יועצת משפטית, שדולת הנשים בישראל

מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת

חיה רוזנפלד - מנהלת יחידה לטיפול בנשים, עיריית ירושלים

דלית אזולאי – מנהלת הוועדה לקידום מעמד האישה
רחל סעדה – מנהלת הוועדה לזכויות הילד

אתי בן-שמחון
<השקת הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנושא "דורות - הורות בצל הפגיעה">

בוקר טוב לכולם, ה-20 לנובמבר 2013, יום רביעי, י"ז בכסליו תשע"ד. אני שמחה מאוד לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה, ואת השקת הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בנושא "דורות – הורות בצל הפגיעה". זאת ישיבה משותפת של הוועדה לקידום מעמד האשה, עם הוועדה לזכויות הילד. לצערי הרב, חברת הכנסת אורלי לוי, יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד, אינה חשה בטוב, והיא לא נמצאת איתנו כאן. הצטרפו אלינו חברי כנסת שהם חברי הוועדה לזכויות הילד, נמצאת פה מנהלת הוועדה, גם מנהלת הוועדה שלנו. אנחנו יחד בישיבה בוועדה הזאת.


אני רוצה בראש ובראשונה לברך את איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעי תקיפה מינית, על הישיבה של הוועדה על הדוח, אבל יותר מכל על העבודה הרבה שלכם בתחום בנושא, על ההתאמה שלכן למציאות המשתנה, על העובדה שאתן כל יום מאירות ב-א' ובע' את הסוגיות, את המצוקה, לא מתעוררות רק כמה ימים לפני השבוע שבו מציינים את יום האלימות הבינלאומי נגד נשים, ונמצאות בתחרות כזו או אחרת עם פרסום נתונים, או עם ויכוח על פיסת מקום באמצעי התקשורת, אלא יום יום ושעה שעה, עובדות למען כולנו בנושא הזה של מיגור התופעה של אלימות, הגברת המודעות, כניסה למערכות החינוך הפורמליות, הבלתי פורמליות, ועוד ועוד. דרכי יצירה עם כל השימושים הטכנולוגיים, הנגשה של הידע, של המודעות גם במצב של תמיכה, אבל גם כמובן במצב של אחרי עבירה כזאת או אחרת. על כך תבורכו, תודה מכולנו לכן כאן.

כמו שאני אומרת תמיד, רק שיתוף פעולה בזמן אמת בין ארגונים, ובין הבית הזה, חברות כנסת, שברוך השם יש לנו חברות כנסת עם מודעות, עם הבנה, עם שיתוף פעולה חוצה מפלגות, זרמים, אידיאולוגיות, למדנו לשים הבדלים אידיאולוגיים בינינו כדי לפעול ובין השאר כמובן בנושא הזה.

נמצאות איתי פה הבוקר חברת הכנסת מיכל רוזין, וחברת הכנסת מרב מיכאלי, שותפות נאמנות שנים עוד לפני שהגיעו לבית הזה, ומי כמוכן מכירות אותן, ויחד נצליח ונתקדם הלאה.

לא ביקשנו הבוקר לפתוח כמנהגנו בדמות של אשה משום שהדוגמאות שאתן תבאנה, ואנחנו קוראים את הנתונים, אני לא ארחיב על הנתונים. דלית ואני ישבנו הבוקר וקראנו בכאב גדול את הנתונים ששמתם פה לפנינו בחוברת מאירת העיניים, הקוהרנטית, המסודרת, למעט כל התוכן הקשה מאוד, אבל באמת ברכה על הדרך שבה אתן מציגות, מנגישות, מביאות את המידע, את הידע, חושפות בצורה מלומדת את הנתונים גם כדי שנכיר ונדע, אבל גם בהחלט שזה ישמש כלי עבודה לגבי המשך הטיפול.
הנתונים הם מאוד קשים. אני משאירה לכן כמובן להציג את הנתונים בפני הועדה, ובפני כל הגורמים המוסמכים שנמצאים כאן אתנו בחדר הזה.


עיקר הנתונים זה באמת של 64% מהפניות שמגיעות אליכן, הם של פגיעה בילדים עד גיל 18. כולנו צריכים לחזור ולחשוב על כך, בטח ובטח בהמשך לסוגיה שעלתה בשבוע האחרון על קשר בין צעירות לבין דמויות ציבוריות, תרבותיות כאלה ואחרות. אני חייבת לומר לכם, חשבנו על כך המון, גם על המקום שלנו בבית הזה, אנחנו נגיש הצעת חוק שעבדנו עליה בשבוע האחרון. הרבה מאוד סוגיות של איך אפשר למגר, ואיך אפשר להתמודד, בטח ובטח עם תופעות של נערות שאומרות שהן היו עושות את זה גם אם זה היה קורה פעם שנייה, עם תשובות של מודלים חיקוי שאומרות – היי, זה משובת ילדות, גם אנחנו עשינו את זה, בואו לא ניתמם. כלומר, לגיטימציה תרבותית, ציבורית, חברתית לכל המעטפת הזאת של מה שקורה כאן.
כאשר ישבנו וחשבנו מה אנחנו יכולים לעשות, וגם בהצעת החוק שאנחנו מבקשים להגיש, שבשיתוף כמובן האיגוד ונעמ"ת, ניסחנו את הצעת החוק שאנחנו רוצות להוסיף להגדרה, לחזקת התלות, ואומרות, שאם הנאשם גדול מהקטין, קטינה בעשר שנים, והוא מנצל את מעמדו, חזקה שגם יחסי המין נעשו תוך ניצול יחסי תלות.


אני באה ואומרת שגם כאן, בטח במקומנו כאן כמחוקק, לתת מענה מידי, אבל גם לא פופוליסטי, ההבדל לפעמים הוא מאוד דק. אבל שוב, שיתוף פעולה גם עמכם, עם הארגונים, עם האיגוד, עם נעמ"ת, לאחר ליבון הנושא, החלטנו שיש מקום להגיש הצעת חוק, וגם עליה עוד נרחיב בהמשך.


88 מהפגיעות נעשו על ידי אדם מוכר, 28 מכלל הפניות על ידי גילוי עריות, באמת, נתונים מאוד קשים שאתם תציגו אותם בפנינו.
אני רוצה להציג לכם ספר קטן מאוד, שאני כבר סוחבת אותו בתיק שלי שבועיים, אני חוזרת אליו כל שנה. ספר שכתב אותו ז'אק סמלאן, שהוא היסטוריון ידוע, שהקדיש את מרבית חייו לחקר האלימות ואי האלימות. הוא חוקר צרפתי מרתק, שעושה מעשה - עוזב לכמה זמן את הפעילות האקדמית שלו, המחקרית שלו, וכותב ספר לבנות שלו. הוא מסביר לבנות שלו איך מחנכים לאי אלימות, ומה זה אלימות. הספר הזה נותן כלים חינוכיים מאוד מדויקים ומחודדים. אני רוצה לקרוא קטע קצר מההקדמה שלו לבנות שלו.

"אבא המושג אי אלימות הוא מושג מוזר. אתה יכול להסביר לי אותו"? ואז הוא עונה: "זה 20 שנה בקירוב, אני עוסק בחקר האלימות, והפעולה הלא אלימה, כיצד להשיב בפשטות לשתי בנותיי בנות ה-13 וה-8.5 - התכנסנו אני ובנותיי ספר קומיקס בנושא מאבקם של מרטין לותר קינג, ושחורים אמריקאים אחרים. הקשבתי לתגובות של הבנות שלי, ורשמתי לפניי את השאלות שלהן. רוב השאלות נגעו לחיי היום יום שלהן, מה עליי לעשות אם מישהו מתקיף אותי, כיצד עליי לנהוג במקרה של הטרדה וסחטנות אלימה בבית הספר. איך להתנגד לתקיפה מינית, ומה על אלימותם מול בני הנוער – הגזענות. וכדי להשיב על השאלות הללו, היה עליי לעזוב את מחקריי היקרים וכך כתבתי כמה דפים ומסרתי אותם לעיוניהן של בנותיי. חזרתי וכתבתי דפים אלה שוב ושוב פעמים אחדות. רציתי לומר להן שאי האלימות אין פירושה פאסיביות. אי אלימות זו גישה לחיים, דרך פעולה שמטרתה לפתור קונפליקטים, להיאבק נגד אי צדק, לכונן שלום מתמשך. הסתמכתי על דוגמאות רבות מחיי היום יום יום ומההיסטוריה". אני ממליצה לכולם על הספר הזה – ז'אק סמלאן אי האלימות כפי שהסברתי לבנותיי.

אורית סוליציאנו, שותפה נאמנה, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע. אני מבקשת ממך לפתוח את הישיבה.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת עליזה לביא ולחברת הכנסת אורלי לוי. אנחנו מאוד מעריכות את שיתוף הפעולה אתכן. אין ספק שהיום יש לנו כנסת שהיא פשוט נפלאה למאבק הזה של כולנו נגד אלימות נגד נשים, ילדים, גברים, אלימות מינית ובכלל. אנחנו החלטנו השנה לעסוק בדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע בנושא הורות בצל הפגיעה. אנחנו נרחיב על זה בהמשך, אבל פגיעה מינית, אנחנו קוראות לה פיגוע רב משתתפים, יש את הנפגעת עצמה, או הנפגע, נדבר בלשון נקבה, אבל כמובן זה תקף לבני שני המינים. יש את כל המערכת שסובבת אותה, וצריך לתת יחס וטיפול לכל המערכת הזאת.

אנחנו ראינו בנתונים שלנו שיעור די נמוך של הורים שבנות בגיל העשרה הן מקור המידע לפגיעה. אפרופו מה שקרה בתקופה האחרונה הסיפור על פרשת הזמר המפורסם, וכל מה שסביב זה, ואיפה היו ההורים, וכל השאלות האלה שנשאלות עכשיו, זה במקרה מתקשר לנושא שלנו היום.

אני אציג קצת את הנתונים השנתיים של תשעת מרכזי הסיוע שפועלים ברחבי הארץ, ואחר כך נשמע עדויות. אנחנו רוצות כאן לדבר על מה המשמעות של פגיעה מינית, כי אנחנו חושבות שהציבור לא מבין את זה מספיק טוב. אין לנו נתונים ל-2012, כי 2013, עוד לא נגמרה. ל-9 מרכזי הסיוע שפועלים ברחבי הארץ הגיעו כ-40 אלף פניות, מתוכם 7,700 פניות חדשות. וכפי שציינה חברת הכנסת עליזה לביא, הנתון הכי מזעזע בעיניי 64% מהפניות אלינו ילדים עד גיל 18. אני חושבת שהחברה הישראלית לא מודעת שיש כזאת פגיעה נרחבת בילדים, זה מדבר עם הדוח שהוצג בשבוע שעבר בוועדה לזכויות הילד, על כך ש- 17% מהילדים דיווחו על פגיעה מינית, זה נתון שקשה מאוד לעכל את זה, אחד משישה.
לגבי החלוקה המגדרית, אתם רואים את הנתונים - 88% מכל הפניות שלנו זה אנשים עד גיל 12, זאת החלוקה 80% בנות, 20% בנים, בשקף הבא עד גיל 13 - 86%, 14% בנים, זה נקודה מאוד חשובה. הנושא של שיהוי בדיווח, עד גיל 12, הפנייה אלינו נעשתה מעל 10 שנים. ככל שהגיל צעיר יותר הדיווח מאוחר יותר, והנתון הזה הוא מאוד משמעותי, זה אומר שהמערכות שסובבות סביב הילד, צריכות לשים לב, כי להן הכוח לזהות את הפגיעה. בין גיל 13 ל-18, אתם רואים שבשנה הראשונה דווקא יש שיעור גבוה של פונים 58% פניות.

זאת נקודה חשובה, בהקשר למה שאמרתי בפתח דבריי, זהות הפונה למרכזי הסיוע, מדובר עד גיל 12. אתם רואים שהעמודה הכי גבוהה זה הורה ובן משפחה, לעומת זאת, בן גילאי 13 ל-18, אתם רואים שהפנייה על ידי הורה או בן משפחה היא פחות גבוהה, ודווקא בגילאים האלה, הנפגעות עצמן פונות יותר.

סוג הפגיעה, הנתון המאוד קשה שעד גיל 12 רוב הפגיעות 70% גילוי עריות, וגילאי 13 עד 18 בשקף הבא רואים שרוב הפגיעות 40% אונס, מעשה סדום, וניסיון אונס. אנחנו ביקשנו, אנחנו מדי שנה גם מעגנים נתונים מהמשטרה, מהפרקליטות, אלה הנתונים שקיבלנו בשנת 2012, אני חייבת לציין ששיתוף פעולה יוצא מן הכלל מהגורמים במשטרה שנתנו את הנתונים, מתוך ה-5,085 תיקי עבירות מין שנפתחו, תראו את השיעור 2,187 עם תיקי עבירות מין כלפי קטינות.
שני הנתונים הבאים בדיוק הפוכים מהנתונים של מרכזי הסיוע, ואפשר לתת לזה פרשנות אחר כך, ב-84% מתיקי עבירות המין כלפי קטינים, הדיווח הוא על פגיעה שנעשתה על ידי אדם שאיננו בן משפחה, אצלנו זה בדיוק להיפך, כלומר, זה בעצם אומר שהרבה יותר קל לדווח למשטרה על פגיעה שנעשית על ידי בן אדם זר, והרבה יותר קשה, או שלא מדווחים על פגיעה שנעשית בתוך המשפחה. ו-16% מתיקי עבירות המין כלפי קטינים התוקף הוא בן משפחה. כ-50% מהתיקים שנפתחו במשטרה בגין עבירות מין כלפי קטינים, מדובר על גילאים מתחת לגילאים 12.

אפשר לראות את סוגי העבירות, אני לא אתעכב על זה כרגע, עד גיל 12 62% מעשה מגונה בכוח, ובשקף הבא גילאי 13-17 גם באותו שיעור פחות או יותר. מהנתונים שקיבלנו מהפרקליטות 238 תיקים טופלו בגין עבירות מין במשפחה ועבירות מין בידי האחראי על חסר ישע, 103 תיקים טופלו בגין בעילה אסורה בהסכמה, זאת העבירה שכרגע מדברים עליה בהקשר לפרשת הזמר, ומתוך סך התיקים של עבירות המין.
ב-126 תיקים בגין עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע הסתיים הטיפול מהסיבות הבאות, אתם רואים ש-106 תיקים נסגרו, היו 15 הרשעות, זיכוי אחד. בנושא של בעילה אסורה בהסכמה, הסתיים הטיפול ב-73 תיקים, 55 מתוכם נסגרו, היו 12 הרשעות, זה מראה על הקושי הרב בטיפול בתלונה ובהצלחה בהליך הפלילי במקרים הללו. זה הנתונים שלנו, אנחנו חושבות, לצערי הרב, שעדיין בחברה הישראלית אין הפנמה מספיק גדולה לגבי החומרה של עבירות מין. כל הפרסומים האחרונים, גם על אותן נערות, גם על הפרשה של עמנואל רוזן, שעוד לא הסתיימה, כל הזמן יש מעגל של האשמת הבחורות, האשמת הנפגעות. בעינינו זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, אנחנו יודעות בשטח עד כמה קשה לבוא ולהתלונן. אנחנו מאמינות שנשים שמעזות לפרוץ את החומה הזאת ולהתלונן, הן יודעות את המחיר הזה, והן עושות את זה בגלל שהפגיעה היא מאוד קשה, ואז הן נתקלות בחוסר אמון חברתי, ומאוד קשה לשנות את התפיסות האלה, זה המאבק החברתי שלנו. אם ניתן, היינו רוצות לתת כמה מלים על ההשלכות הנפשיות הקשות של הפגיעה הנפשית, וטניה גלבוע, מנהלת המרכז והסיוע אצלנו בשפלה תפרט. תודה.

רק למען מי שלא מכירה, מרכזי הסיוע, מלה גם על הפריסה הארצית שלכם, לא כולם מכירים ויודעים, וגם איך מגיעים אליכם. כלומר, מי שלא מכיר, איך יודעים עליכם.

9 מרכזי הסיוע פועלים ברחבי הארץ, המרכז הראשון הוקם בתל אביב ב-1978, המנהלת שלו כאן מרים שלר. המרכז הגדול בארץ, הוותיק בארץ, אחר כך קמו עוד מרכזים. יש 7 מרכזים שהם לוקאליים, ושני מרכזים שהם לאוכלוסיות יהודיות, מרכז סיוע לנשים דתיות, מרכז סיוע לנשים ערביות, וגם לציין שבמרכז סיוע בתל אביב יש שני קווים לגברים, קו סיוע לגברים דתיים, וקו סיוע לגברים רגילים, לא דתיים. 1202, זה מספר הכללי של מרכזי הסיוע. 1203 זה המספר לגברים, ויש עוד שני מספרי טלפון לקווים היעודים לנשים ערביות ונשים דתיות.

כלומר, אם מישהו עושה 144 במצב מצוקה מה הוא מבקש? מה צריך לבקש, איך מקבלים את מה?

היום אנשים מחפשים באינטרנט. כותבים מרכזי סיוע וככה מוצאים אותנו. קצת היסטוריה, במשפט אחד, שזה בזכות חברת הכנסת אורלי לוי, המספרים הללו למיטב ידיעתי וזכרוני, בעצם זה הישג גדול שהמספרים האלו פעם לא היו חינם.

היום חלק מאותם מספרי חירום.

עוד דבר שהם לא מזהים את הטלפונים, זה כתוצאה מביקור במרכז הסיוע שלנו בנגב, שם פגשה חברת הכנסת אורלי לוי בנשים בדואיות שסיפרו שהן לא מעזות גם להתקשר, לא רוצים שיראו בפלאפונים שלהם, וגם זה עולה כסף, בזכות הביקור הזה ככה קורה שינוי חברתי - יש היום מספרים.

זאת אומרת, מהפלאפונים שמתקשרים זה לא מסומן, אי אפשר לעקוב אחריו, יפה, מצוין, מעולה. תודה. למדנו, החכמנו.
נעבור אליך.

שלום לכולם, אני מנהלת את אחד ממרכזי הסיוע, מרכז סיוע השפלה "תאיר". פיזית אנחנו יושבות ברחובות, ונותנות מענה אזורי, אחד מ-7 מרכזים שנותנים מענה אזורי. אני רוצה כמובן לברך את כל מי שיושבים פה במליאה, גם שותפות שלנו לעשייה שלנו לחברות הכנסת, וגם הילה סגל משפ"י, ומהמשטרה. אני חושבת שבלי שיתוף פעולה הזה אנחנו לא נוכל לתת את המענה המדויק למשפחות ולנפגעים ולנפגעות - קודם כל נתחיל בלהגיד תודה.

אני רוצה להגיד כמה מלים. אני אדבר בכמה דקות הקרובות גם על ההשלכות של הפגיעה לא רק על הנפגע או הנפגעת, אלא גם על המשפחה, על ההורים, על המערכת שצריכה לתת את התמיכה העיקרית לילד או לילדה. אני רוצה להגיד ולהתחיל בסיפור אישי שלי מהקו. אני גם כמנהלת, אבל אני גם נותנת מענה בקו סיוע. מי שפונה אלינו לקווי הסיוע ל-1202, זה לא רק הנפגעים והנפגעות, אלא גם אנשי מקצוע שפונים אלינו להתייעץ איתנו, אם זה יועצות בתי ספר, ואם זה עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, וקציני מבחן, וקצינות מבחן. אבל מי שפונה אלינו, אלה גם בני המשפחה של הנפגעים והנפגעות, גם ההורים וגם האחים שלהם, וגם להם אנחנו נותנים תמיכה. יש לא מעט גישות סיוע בתוך המרכז של המשפחה המורחבת. היו לי לא מעט גישות עם הנפגעת, אבל גם עם האחים שלה, וגם עם ההורים שלה, ואפילו עם הדודים שלה.

אני רוצה להתחיל כדי לסמן את הכאב ואת המשבר העמוק מה עובר על משפחה כשפגיעה נחשפת. לפני שנתיים בערך, אני הייתי תורנית לילה, ונתתי מענה, והתקשר אבא, בשעה אחת וחצי בלילה, אני לא חושבת שאני אשכח את השיחה הזאת כל חיי, כי זאת הייתה השיחה הראשונה שכאשר סיימתי אותה, וניתקתי אותה פרצתי בבכי. אותו אבא סיפר בעצם על הבן שלו בכיתה ב' שלאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר בכיתה א' הוא נפגע מינית על ידי המלווה שלו, החונך שלו, ילד מכיתה ו'. ההורים היו הורים ששניהם היו עם איזושהי מוגבלות פיזית. לאורך כל השנה הילד בכה וצעק, וממש לא רצה ללכת לבית הספר, והם חשבו שזה קשור בגלל שהוא עלה לכיתה א', והתחיל מסגרת חדשה, ואולי בגלל שההורים הם סובלים נכות מסוימת, ובכלל לא חשבו על האפשרות שהוא עובר איזושהי פגיעה.

כשהסיפור הזה נחשף והוא הצליח לספר על מה עבר עליו לאורך כל השנה, השיחה הזאת הייתה קשה עבורי גם במובן האישי, כי באותה נקודת זמן גם לי היה ילד בדיוק באותו רגע, וכשסיימתי את השיחה והלכתי לראות את הילד שלי ישן לו בשקט, חשבתי מה עובר על המשפחה של אותו ילד. תחושת המשבר העצומה, הבכי, האשמה הגדולה של אותו אבא שלא הפסיק לבכות לאורך כל השיחה, ולא הפסיק להגיד איך אני לא ידעתי, איך אני לא הבנתי, איך אני לא ראיתי. אני חושבת שזה אחד הקולות היותר חזקים שנשמעים מהורים שמגלים שהילד שלהם או הילדה שעברו פגיעה מינית. אני חושבת שיש חשיבות מאוד גדולה למה נבחר הנושא הזה השנה כנושא משמעותי, כי אני חושבת שאנחנו צריכים להבין שמעבר לתמיכה על הסיוע ועל הטיפול שצריכים לקבל הנפגעים והנפגעות שעוברים פגיעות מיניות, גם המשפחות שלהם צריכים הרבה מאוד תמיכה וסיוע.

קודם כל הרבה פעמים הם אלה ששומרים על הילד, לפעמים הפגיעה מתרחשת בתוך הבית על ידי אחד ההורים, לפעמים זה נדיר, אבל זה גם מתרחש על ידי שני הורים, אבל ההורים צריכים לקבל תמיכה וכלים. אורית את אמרת שאנחנו מתייחסות וגם בשפה המקצועית, אנחנו אומרות שכאשר נחשף סיפור של פגיעה בתוך משפחה, אנחנו קוראות לזה אירוע טרור רב נפגעים, וזאת המציאות, כי כאשר ילד או ילדה עוברים פגיעה מינית והסוד יוצא החוצה, המשפחה שלו עוברת טראומה, האחים שלו עוברים טראומה, הדודים, הסבים, והסבתות, זה מעגלים שלמים שכואבים ודואבים. אני חושבת שאם כל אחת יכולה להסתכל מי שנמצא פה הוא אמא ואבא, וחושבים על איזושהי דוגמה קטנה של איזשהו אירוע קטן שעבר על הילד שלו בבית הספר, איך אנחנו לוקחים את זה, כמה אנחנו יכולים להיות במשבר ולקחת את זה באופן אישי, ומה קורה כשנחשף סיפור כזה של פגיעה מינית וההורים חייבים לקבל את המענה ואת התמיכה.
אני רוצה בכמה דקות שנותרו, קצת להגיד מה עובר על ההורים האלה. אחד הרגשות הכי גדולים זה הלם, תחושה של הלם גדולה, תחושה של אבל שהם צריכים לעבור, להבין שהילד שלי עבר פגיעה, אולי על ידי בן הזוג שלי, אולי על ידי אחד הילדים שלי, אולי על ידי אחד האחיינים. בשבוע שעבר התקבלה שיחה על קו הסיוע שלנו, על ידי אמא שילדה בת 14 שלה סיפרה שהיא נפגעה על ידי בן של האח של האמא, על ידי הבן של הדוד שלה. האמא אומרת בשיחת הטלפון, טניה, את יודעת, יש לי שני אחים, אחד אני כבר לא מדברת איתו כבר כמה שנים, השני, הבן שלו עכשיו אני מבינה שהוא פגע בבת שלי כמה שנים, את מבינה שאם אני אתמודד ואחשוף את הדבר הזה מולם, אני הולכת לאבד גם את האח היחיד שנותר לי.
אני חושבת שזה דוגמה קטנה שמצליחה להראות לנו כמה הדבר הזה מורכב עבור המשפחה. כשדבר כזה נחשף, המשפחה פשוט מתמוטטת, ולעתים מתפרקת, אנחנו חייבים להמשיך להושיט את היד הזאת. גם תחושה של אשמה גדולה של איך לא ראיתי, איך לא ידעתי. צריך לזכור שלפעמים יש סימנים אצל הילדים והילדות, יש סימנים גם שהם פיזיים, וגם סימנים שהם רגשיים, לפעמים הסימנים האלה הם סימנים שיכולים להעיד גם על דברים אחרים שעוברים על הילד, ולפעמים גם אין סימנים. יש לא מעט נפגעות שאמרו, המטרה שלי הייתה בתור ילדה זה להיות הכי ממוצעת - לא לבלוט בלימודים, לא להיות תלמידה גרועה, לא ברמה החברתית, ושאף אחד לא יידע מה עובר עליי. אבל הורים שמגלים, ולעתים היו סימנים תחושת האשמה היא מאוד גדולה, וזו תחושה שמלווה אותם, ולפעמים גם תחושה שמשתקת אותם.

תחושה של אבל במובן שהילד שלי לא הולך להיות אותו ילד, או הילדה שלי לא הולכים להיות אותה ילדה כמו שהם היו בעבר. תחושה של כעס, לפעמים נקמה על מי שפגע בילד או בילדה, תחושה שלפעמים גם כעס כלפי הילד על זה שאני בתור אמא רוצה לחזור למסלול חיים נורמטיביים. התחושות הן מאוד עמוקות, הן מאוד מבלבלות, לפעמים גם חוסר אונים מאוד גדול. אני חושבת שהמטרה שלנו של כל הגורמים פה, וגם בזכות הדוח הזה שהוא מאוד מרשים, זה להמשיך לסייע ולעזור.
אני רוצה לסיים באיזשהו ציטוט של אחד המאמרים בחוברת, עמ' 19. "הפגיעה מאמתת אותם עם הכאבים הקשים ביותר כהורים של ילדים שנפגעו, לעתים גם כילדים שנפגעו בעצמם". אנחנו רואות את זה במציאות קורה הרבה. כשנחשף סיפור של פגיעה, ומגיעות אלינו אמהות, ותוך כדי שיחה אנחנו מבינות שגם הן בעבר חלקן הגדול עברו פגיעה, ובגלל מנגנון הגנה שאנחנו קוראות לו דיסוציאציה וניתוק, הדבר הזה בעצם לא מאפשר להן לראות שגם הילדים שלהם עוברים פגיעה.

הניתוק מעצם ההטרדה שהיתה להם מונע מהם, זה כמו חסם לראות את מה שהילדים שלהם עוברים.

על מנת לשרוד את המציאות המטורפת הזאת של פגיעה מינית בעיקר בתוך המשפחה, הילדים מפתחים מנגנוני הגנה שבאותה עת הם המנגנונים הכי טובים והכי בריאים כדי לאפשר להם להמשיך לשרוד את המציאות הנוראית הזאת על מנת לאפשר להם לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, ולעשות את מה שהם צריכים לעשות. ככל שפגיעה מתרחשת בגיל מוקדם יותר, היא כבר הופכת ומעצבת את האישיות של הילד, והופכת להיות חלק ממנו, כמו שהוא גם ילד מצחיק, וילד שאוהב ספורט, הוא גם הופך להיות ילד או ילדה שהם מנותקים. כשהם גדלים, זה מלווה אותם והופך להיות חלק ממי שהם. ברגע שיש סיטואציה שברמה המודעת או לא המודעת מזכירה איזוהי סיטואציה שיכולה לאמת את מה שהם עברו, בעצם החלק הזה אוטומטית יוצא להגנה.

מה שעולה מהדברים שלך, שבקרב משפחות שהאמא לרוב עברה סוג של הטרדה מינית, פגיעה מינית, עלול למעשה להיות מסך בראייה שלה את הילדים שלה זה מה שאת אומרת בעצם.

נכון. הרבה פעמים אמהות, וגם שמענו מלא מעט נפגעות שאפילו מספרות - אמא עברה במסדרון, פתחה את הדלת, נכנסה, ראתה את אבא שוכב עליי וסוגר את הדלת. זה קורה, אנחנו חייבות לפקוח את העיניים ולהבין שזאת המציאות. כשאנחנו מדברות עם האמהות האלה, אנחנו מבינות שגם הן עברו פגיעה.

כלומר, השאלות שאנחנו שואלות איפה הייתה האמא, בעצם את אומרת, עליזה זה לא שאלה שאת יכולה לשאול כי למעשה לרוב אלו נשים שלא רואות כי זה חלק ממנגנון של ההגנה שלהן.

אני לא רוצה לדבר בהכללות, יש כל מיני סיבות. יש פה גם נשים שהן ידברו על מה עבר עליהן, ואולי הן יוכלו לדבר מתוך החוויה האישית שלהן. אני חושבת שאנחנו כן צריכות לקחת בחשבון שיש לא מעט אמהות שהן עברו פגיעה בעצמן, ועל מנת לשרוד את זה הן בעצם מתנהלות בעולם, בחלקים מסוימים הן מנותקות ולא מצליחות לראות את הילדים שלהן שעוברים פגיעה מינית.
אני אמשיך את הציטוט: "עליהם לטפל בילדם שנפגע ולשקמו במשפחה הסופגת את הדי הפגיעה, ותוך התמודדות עם המערכות הסובבות אותה – החברה, מערכת החינוך, מערכות הרווחה והמשפט. כל זאת תוך התמודדות גם עם תפיסות הרואות בהן שותפים לפגיעה. פוגעים בפני עצמם, או מי שידעו ולא עשו דבר. תחושת אשמה מאוד גדולה. מטרת המאמר הנוכחי להשמיע את קולם ואת התמודדותם המורכבת של הורים שהצליחו לפנות לסיוע על אף המכשולים, הבושה האשמה והכאב שכרוך בהכרה בכך שילדיהם נפגעו".

אני רוצה לסיים במשפט אחרון ולבוא ולהגיד, אנחנו חייבים וחייבות להמשיך לסייע לאותם הורים כדי שהם יוכלו לסייע לילדים שלהם. תודה רבה.

מעולם לא יהיה מאוחר לקבל סיוע ולתת סיוע גם לאמהות שחוו, גם כמובן נסייע להן, אבל במיוחד כדי להגן על הילדים ועל כל המשפחה.

יש מספר מרכזי סיוע בירושלים שיש קבוצת תמיכה לאימהות וגם בתל אביב. תודה רבה.

תודה רבה להסבר מאיר העיניים והמחדד והמלמד.

אני רוצה לבקש מחנה הרשקוביץ שעברה פגיעה בגיל 10. לשתף אותנו, ואולי לתת מענה לשאלות ששאלתי, עד כמה שתוכלי להבהיר לנו כדי שאנחנו נוכל לראות איך אפשר עוד לסייע. תודה על ההסכמה ועל ההשתתפות.

נעים מאוד, שמי חנה. אני בגיל 10 עברתי תקיפה מינית על ידי אדם זר ברחוב. אני כן נכללת בתוך הסטטיסטיקה של הילדים שרצו ישר וסיפרו כן להורים ולמשפחה. אני זוכרת מבחינת ההתמודדות שוק אחד גדול. אני זוכרת שישבתי על הספה, חזרתי בדיוק הביתה אחרי שזה קרה, אחותי הגדולה שמעה אותי מהקצה של הרחוב בוכה בהיסטריה. אני זוכרת שחזרתי הביתה, ויש לי שוק גדול של מה שקרה. אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה, המשטרה בבית, ההורים בבית, כל המשפחה, אחים, אבל אף אחד לא מדבר איתי, אף אחד לא מנסה להבין ממני מה קורה. אותי לקחו לפסיכולוגית לילדים לטיפול, אין לי שום זכרון מזה היום מה היה במהלך הפגישות.
אצלי בבית החליטו בהחלטה שמעולם לא הבנתי עד לפני שנתיים בערך למה לא מדברים איתי על זה. יודעת שעברתי משהו, אין לי מושג מה עברתי, עד גיל 18 לא הבנתי בדיוק מה קרה לי, מה עברתי. אני יודעת שקרה משהו לא טוב, הסביבה הקרובה יודעת בדיוק מה קרה, לי אין מושג. כל פעם שניסיתי לדבר על זה בבית עם ההורים, אמא שלי התחילה לבכות ויצאה מהחדר. עם השנים לנסות להבין מה קרה, ניסיתי לעזור לבנות נוספות שעברו איזושהי תקיפה, דיברתי איתן על זה. כל פעם שסיפרתי לאמא שלי, ובכלל למשפחה בהמון גאווה שאני מנסה להבין מה קורה, ואני עוזרת, ואני מדברת עם בחורות נוספות, אמא שלי תמיד הייתה מגיבה לזה בהיסטוריה ובבכי.
כשהייתי בת 20 ומשהו, יום אחד בכיתי לאחותי הגדולה, והיא נכנסה להיסטריה, לא הבנתי למה היא נכנסת להיסטריה. היא אמרה לי, אני לא מסוגלת לשמוע אותך בוכה, לא מסוגלת. כל פעם שאת מתחילה לבכות זה מחזיר אותי 10, 20 שנה אחורה לאותו יום נוראי שזה קרה, ואני ממש מבקשת ממך לא לבכות לידי, אני לא יכולה להתמודד עם זה, זה מחזיר אותי אחורה.
אני השתתפתי בפרויקט של אליסיה שחף "בגיבורות", זה פרויקט של צילומי פורטרט של נשים שעברו תקיפה מינית, וזה היה הפעם הראשונה שלי שבאמת התמודדתי עם מה שקרה. ויותר מזה הכרחתי את המשפחה שלי להתמודד עם מה שקרה, כי ביקשתי מכל המשפחה, אחים, אחיות, גיסים, הורים שיבואו לתערוכה. זה עלה להם בהמון קושי להגיע לתערוכה, גם בתערוכה לא דיברנו, אף אחד לא דיבר, כולם בכו, הייתה תערוכה מרשימה למי שהיה. בסוף התערוכה אמא שלי באה אליי בוכה ואמרה לי - זה לא שלא רציתי לדבר איתך, הפסיכולוגית אמרה לי בסוף הטיפול, אין מה לדבר איתה יותר. נגמר הטיפול הנושא עבר, ואני מבקשת לא לדבר עם הילדה יותר על הנושא כי זה יחזור. אם הייתי יודעת הייתי מדברת איתך, אבל נאמר לי בפירוש שזה נגמר, שעברנו את השלב הזה. אז הבנתי את המקום של ההורים שלי, הבנתי שזה לא שהם ניסו להתחמק מהנושא, וזה לא שהנושא לא היה קיים בבית, זה פשוט העצה שהיא קיבלו מפסיכולוגית ילדים.
אני מודה שעד היום לא דיברו על זה, אנחנו לא מדברים על זה עדיין, אני מרגישה שאני את שלי עשיתי, כן פתחתי את זה למול המשפחה, כן כל המשפחה נתנה את הכבוד והתמודדו עם זה כשהיו בתערוכה. אני לא מכריחה אותם להתמודד עם זה שוב פעם, אני מתמודדת עם זה יום יום במקומות שלי, מי שאני היום זה בעקבות מה שקרה, לאן שהגעתי בחיים, אני מאמינה שלטוב ולרע הרבה בעקבות מה שקרה. אחותי הקטנה לא ידעה מזה, היא שמעה מחברה שהיא שכנה, היא שמעה את זה והיא נורא כעסה על ההורים שלי המון שנים למה לא סיפרו, לא הבינה למה הם תמיד מכריחים אותה לקחת אותה לכל מקום ומה ההיסטריה סביבה. בין האחים אנחנו מדברים על הנושא, לצערי, ההורים שלי עדיין תודה.

תודה.

כל הכבוד לחברותיי היקרות, הדוח מדהים כהרגלכן. הנושא חשוב, אתם יודעים, 5 שנים אני ניהלתי את ארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי פגיעה מינית, אני חושבת שכל פעם שראינו את הנתונים, כל פעם שבאנו לכנסת, לא הבנו איך העולם לא מזדעזע, לא הבנו איך מתקיים דיון. אנחנו מציגים את זה שאחוז כל כך גדול של ילדים, ומתחת לגיל 13 נפגעים ונפגעים בבית, ונפגעים על ידי המשפחה, כולם יושבים ואומרים זה מזעזע, זה נורא, והעולם כמנהגו נוהג, ואני עדיין לא מצליחה להבין את זה, אבל בשביל זה אני פה לנסות להמשיך לקדם את הנושאים.

הסיפור שלך, אני אמרתי לחברת הכנסת עליזה לביא, פשוט לקחת אותך עכשיו, להביא אותך לשר הרווחה שישמע את הסיפור שלך, כי הצעת החוק בין הראשונות שהגשתי פה בכנסת, היא חיוב והכשרה לאנשי מקצוע, מכל התחומים הטיפוליים שעוסקים בילדים, בחינוך, ברווחה, בבריאות. לא יכול להיות שפסיכולוגית תעשה כזה נזק, זה נזק, זה לא שאין לה הכשרה אז היא לא עושה עבודה מספיק טובה, היא עושה נזק לכל החיים.
לצערי הרב, הממשלה הפילה את הצעת החוק שלי, ואני הגשתי אותו מחדש. אני מאוד מקווה, ואנחנו בהתדיינות עם משרד הרווחה, שאנחנו נצליח להעביר אותה, כי זה פשוט חובה. לא ייתכן שמורה, אחות, רופאה, גננת וכל המקצועות הטיפוליים, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, לא תעבור הכשרה של זיהוי וטיפול בפגיעה מינית.
אני רוצה להגיד משהו על נושא של הורות, נאמרו פה דברים חשובים וקשים, ואני כמובן מכירה את התופעה מכל צדדיה. אני רוצה להגיד כן משהו שקשור לימים האחרונים. מדברים הרבה בימים האחרונים סביב כל נושא הקטינות והזמר המפורסם, שעוד מעט כבר יוכלו להגיד את שמו על אחריות ההורים. אני התעמתי גם עם פסיכולוג בכיר בטלוויזיה על זה, אבל גם בפאנלים זה עולה כל הזמן. כל הזמן חוזרים לעניין של ההורים אחראים, ותדעו איפה הילדים שלכם, וההורים אחראים. אני לא מבטלת את אחריות ההורים, ואני לא מבטלת את החשיבות של הבית, והחינוך בבית. אבל בואו לא ניתמם, יש אחריות על החברה, ואי אפשר להשליך את זה רק על ההורים. קודם כל האחריות היא לא אשמה, גם אם יש לי אחריות כהורה לדעת איפה הילדים שלי, לחנך את הילדים שלי, היא לא אשמה, וכרגע מה שעושה החברה זה להאשים את ההורים, להאשים את הקטינות, את זה אנחנו מכירים, את הנפגעים והנפגעות דבר ראשון, ולהאשים את ההורים. אני באמת חייבת לומר את זה, כי זה פשוט מכעיס אותי מאוד. דווקא בתור הורה מודע והורה שמדבר והורה שמעורב, אני חושבת שפשוט לא אחראי מצידנו להאשים את ההורים, ולהטיל עליהם את האחריות, כי בסופו של דבר מקבלים בבית, אבל הם יוצאים החוצה, והם שטופים בפורנוגרפיה, והם שטופים במיינסטרים, ובפריים טיים, והם שטופים בתוכניות הריאליטי, וכולם רק רוצים להיות מפורסמים, וזה האידיאל היום בחברה שלנו, והפרסומות פורנוגרפיות, והכול פורנוגרפי, ואומרים לנו, זה בסדר, זה חופש הביטוי, וחופש הדיבור והכול, אבל תחנכו את הילדים בבית, זה לא הולך ביחד.

לחברה יש אחריות והאחריות הזאת על משרד החינוך, והיא על הזכייניות בתקשורת ועל החברה כולם, אז אי אפשר כל הזמן להגיד ההורים, תהיו אחראים, תדעו איפה הילדים שלכם, בטח כשהם לא בני 14, 15, 16.

לסיום, משהו חשוב. מערכת החינוך בנושא הזה היא חשובה מאין כמותה. אני רוצה לספר לכם אנקדוטה אישית. איך שהתפרסם הסיפור, אני, כמו שאמרתי, כהורה שכן מתעסק עם העניין גם בתוך ביתי, קראתי לבני בן ה-16, הושבתי אותו, אמרתי לו מה מדברים בבית ספר על הסיפור הזה, מה אתה יודע, מה אתה חושב על אותן נערות, ופיתחנו שיחה כמובן גם עם האבא בתמונה, כלומר, עשינו שיחה משפחתית. הוא אמר את דעתו, והוא אמר כמובן הוא חושב שהן לא אשמות, הן לא אחריות, והוא אשם, וכדומה, מה שהוא עשה נורא. למחרת בבוקר הוא הלך לבית הספר. המורה, פה אני חייבת לומר לציון לשבח, עשתה על זה שיעור שלם, חילקה אותם לקבוצות, נתנה להם את כל התגובות בפייסבוק של אנשים, הורים וילדים על הנערות, בעיקר תגובות שליליות. הנערות אשמות, למה הן הלכו, הן בכלל רצו את זה, מה הוא אשם אם הן רוצות, כל התגובות האלה התקיים דיון על העניין.
חזר בני הביתה, אמר, רגע, אמא, אנחנו צריכים לדבר עוד פעם, כי פתאום כשהוא נפגש עם החברה, החברה פתאום אומרת לו רגע, אבל הקטינות הן בכלל רצו, הן בכלל הסכימו. פתאום הוא שוב התבלבל, בסדר, אני יודע את הערכים, אני יודע מה נכון, אבל החברה אומרת לי משהו אחר. הוא חזר הביתה, ושוב קיימנו את אותה שיחה. ברוב הבתים במדינת ישראל זה לא מתקיים, זה לא קורה. ברוב בתי הספר, לצערי הרב, שיחה כזאת לא מתקיימת, וכמה זה חשוב, וכמה זה כל כך קטן, כמה זה פשוט לקיים את השיחה הזאת. בכל בית, בכל כיתה, אבל אי אפשר רק את האחריות כל הזמן רק על ההורים, או רק על מערכת החינוך, זה כולם ביחד, כולל החברה כולה, כלי התקשורת, אנחנו כמחוקקים, הממשלה, כולם תודה.

תודה. חברת הכנסת מרב מיכאלי.

אני רוצה להצטרף לכל הברכות כמובן, אני חושבת שמיכל ואני – אני לא יודעת, לי זה עוד מוזר לשבת בצד השני של השולחן.

ובכל זאת, מהמקום שלך כמחוקקת, רוצות לקבל כלים נוספים.

אני רוצה לדבר על אספקט אחר שעולה מתוך הדוח הזה, ואני רוצה לשבח אתכן, וזה על הכותרת הראשית בעיתון "הארץ" היום, שאתן דרשתן וקיבלתן, בטח לא בשמחה מהפרקליטות את הנתונים המקוממים והשערורייתיים אפילו הייתי אומרת, על מספר תיקים שנסגרים על ידי הפרקליטות בנושאים של הטרדה מינית, ואנחנו עוד לא מדברות על תקיפה מינית שגם שם המצב הוא לא טוב, אבל הטרדה מינית. מה שמסתבר מהנתונים האלה כפי שאת ודאי ראית, גברתי היושבת ראש, זה שבאמת סך הכול הרוב המכריע של התיקים נסגרים פשוט, מהדבר הזה שנקרא חוסר ראיות, ומצוטטת היום בבוקר בעיתון "הארץ" תובעת בכירה בפרקליטות שאומרת, לא כל הטרדה מינית היא עבירה פלילית, אז סליחה, אבל אני חוששת שמישהי לקתה בהבנת הנקרא. כל הרעיון של אחרי שנים, באמת שנות דור של מאבק שהושג החוק למניעת הטרדה מינית שהיינו שותפות לחקיקה שלו, אומר בדיוק את הדבר הזה, כן כל הטרדה מינית היא עבירה פלילית, אולי לא כל התנהגות לא יפה היא הטרדה מינית, אבל כל הטרדה מינית, וואנס, שהוגדרה כזאת היא עבירה פלילית, והעובדה שהפרקליטות לא מסוגלת להפנים את העובדה הזאת, והפרקליטות לא מסוגלת להפנים את העובדה שהסיבה שנחקק החוק למניעת הטרדה מינית היא שהראיות הן לא כמו ראיות בגניבה, שוד, אלא סוג אחר של ראיות שכמעט לעולם זאת תהיה גרסה מול גרסה, אבל שיש הבנה לדינמיקה שיוצרת הטרדה מינית, ושכן, החוק מציין במפורש, כשיש למשל יחסי מרות, אז אפילו לא צריך להביע את ההתנגדות מצד המוטרד או המוטרדת בשביל שזאת תהיה הטרדה מינית לכל דבר ועניין שהיא עבירה פלילית. נהיה מצב מעוות שבו במקום שהחוק למניעת הטרדה מינית ירתיע את המטרידים, הוא מרתיע את הפרקליטות, הפרקליטות מורתעת. מה שהיא עושה היום, שהיא מונעת אכיפת החוק הזה, באופן פעיל היא מונעת את אכיפת החוק, היא ממש קוברת את החוק למניעת הטרדה מינית.

אני מבינה לליבה של הפרקליטות, עוברים עליה ימים לא קלים, כבר זה זמן שעוברים עליה ימים לא קלים, אבל אפקט הצינון הוא כנראה אפקט גורף בצורה בלתי רגילה, והוא משליך על החברה הישראלית כולה, משום שבכל הכבוד, סביבה נקייה מהטרדות, סביבה נקייה מאלימות, סביבה נקייה משוביניזם ומסקסיזם, היא לא אינטרס של נשים, היא אינטרס של גברים, אחרי הכול אנחנו תמיד צריכות לזכור ולהזכיר, לא כל הגברים מטרידים, רוב הגברים לא מטרידים אפילו צריך להגיד, וכל זמן שהפרקליטות לא מוכנה לעשות את העבודה שלה, סליחה, ולהפריד את המטרידים ואותם להעמיד לדין, היא משאירה את העננה הזאת של הטרדה מינית כמשהו שכולם חשודות וחשודים בו, במקום באמת אלה שמטרידים ומוגשת עליהם תלונה, והיא נמצאת כזאת שאפשר להוכיח אותה אילו הן היו מבינות שלא צריך פה את אותו סוג של ראיות, היינו יודעות מי המטרידים, הם היו נענשים, והיינו מתחילות להתקדם ביישום החוק הזה ובשינוי פני החברה.

אני חושבת שזאת הזדמנות טובה לברך את פרקליט המדינה שנבחר על ידי ועדת האיתור. שרת המשפטים הודיעה שהיא לא תביא מועמדים נוספים כי היא חושבת שהדרג הפוליטי לא צריך להתערב בבחירת פרקליט המדינה שאני מברכת גם אותה על כך, כך שאפשר לברך את שי ניצן על בחירתו, ולנצל את הבמה הזאת בשביל לקרוא לו, כבר עכשיו בזמן שיש לו עד שהוא מתארגן, לקרוא טוב את הדוח הזה, את הכתבה הזאת, ולהתארגן היטב לשינוי המציאות בפרקליטות בתביעה ובהעמדה לדין של מטרידים מינית.

אני רוצה לברך שני חברי כנסת שנכנסו במהלך הדברים, חבר הכנסת שמעון סולומון, וחבר הכנסת מוטי יוגב.
אני מאוד מעריכה את ההשתתפות שלכם. חבר הכנסת שמעון סולומון, בבקשה.

תודה. כשאתה רואה את הנתון של 64% זה משהו מצמרר, זה כבר לא קבוצה, זה משהו שהוא נוגע לכולם. אני הגעתי לפה היום כדי להשמיע את קולי, וכאחד מחברי הכנסת שמאוד אכפת לו גם בנושא הזה, לא רק בקהילה שלנו, אלא בכלל שזה הפך להיות משהו גדול, משהו חברתי שהוא באמת יכול, ההשלכות שלו, ההשלכות החברתיות שלו הן חמורות מאוד לעתיד הרחוק.
אני רואה את הנתונים, למשל, הנתון של המשטרה של הפניות של 5,000 ומשהו, ומתוכם 2,000 ומשהו קטינים, אנחנו רואים במרכז שלכם 40 אלף, הפער הזה, לדעתי, שווה מחקר, כי פער כזה גדול של הפניות למרכז שלכם, יכול להיות שזה אומר משהו, יכול להיות שזה מצריך שינוי מדיניות, אני לא יודע, איזושהי חקיקה מסויימת, כי מן הסתם אנשים מרגישים אולי יותר חופש, יותר נוח לפנות, כי זה יכול להיות כלי, וזה לא במקום. לדעתי, בארץ הזאת יש כל כך הרבה מלחמות בין כל מיני קרדיטים, בין כל מיני פלגים, ההשלמה הזאת של עבודה משותפת ביחד ביום יום, לא נכנסת לטריטוריה, או דרכת לי על תחום האחריות שלי, אלא צריך לראות בזה כהזדמנות כל כך גדולה, ולא אם פנו אליכם כל כך הרבה אנשים ויש השלמה יחד עם המשטרה, אני חושב שזאת יכולה להיות בשורה לחשיפה.

אני חושב שהפניה הזאת של 61% פונים אחרי 10 שנים, זה משהו שצריך להבין אותו. אנשים חיים לפחות 10 שנים עם מועקה, עם בעיה. תארו לכם ההתנהלות היומיומית שלהם עם הדבר הזה בפנים, כאילו 10 שנים שומרים את זה בפנים, ההתנהלות היומיומית שלהם זה בבית ספר, אם זה בחברה, לא משנה איפה הם, היא לא נורמלית. יש פצע בפנים שאף אחד לא נגע בו, הם חיים בטופו, וכל ההתנהלות שלהם כלפי החברים, עיצוב האישיות שלהם במשך השנים האלה זה מכוון לפי זה.
לכן אני מכוון את הדברים שלי למה שאמרתי אתמול, גברתי היושבת ראש, אמרתי להקים רשות. אני חושב שצריך להילחם, שצריך לעשות את כל המאבקים, לחשוף את כל הנתונים לא של היום מחר, אלא של 10, 15 שנים איזה חברה אנחנו יוצרים. להקים את הרשות יש משמעות אדירה, יש משמעות תקציבית, יש משמעות של הכרה, של הרבה דברים. אני חושב שאם תהיה רשות, הנושא הזה יזכה להרבה יותר פנייה, להרבה יותר תמיכה.
אני מוכרח להגיד לכם, כל הנתונים האלה המצב במציאות הוא הרבה יותר גדול ממה שרואים בנתון. לכן אני חושב שבעניין הזה של הקמת רשות, אני אלך איתך באש ובמים, וצריך בסופו של דבר לעשות את זה.

הקריאה שלי אתמול להקים רשות לאומית שתבנה תכנית כלל מערכתית, גם דיברנו על זה עם שר האוצר, וכמובן עם שר הרווחה, אני אדבר על כך בסוף. תודה לך, חבר הכנסת סלומון.
הייתי רוצה לשאול אותך, אבל זה לא הזמן, גם לגבי הקהילה האתיופית, כי הרבה מהפניות ומהדברים שכרגע שמענו כאן על עצם ההכרה והדיאלוג, אבל גם התמודדות של פערי דור, כי אם דיברנו עכשיו וקיבלנו מידע על כך שנשים מדחיקות וחוסמות, כי גם לאמהות לא הייתה אפשרות לקבל סיוע, ואולי חלילה, בעצם המעשה, בזה שהן לא קיבלו סיוע הבנות הצעירות, השאלה אם גם כאן, ובכלל, בתוך מערכת כזאת של רשות לאומית צריך לתת הבנה לגבי אוכלוסיות ייעודיות מיוחדות על ההבדלים התרבותיים השונים.

אמרתי במשפט אחד, כי לא רציתי להאריך. אמרתי שהנתונים בפילוחים של תרבויות שונות הם הרבה יותר מזה, והתכוונתי בדיוק לזה, כי אני חושב שבמתכונת הנוכחית של היום, מרכז שהוא עובד כעמותה, ואנחנו פה שיש לנו כל הרבה דברים לעשות, אבל אם תהיה רשות, או אפילו אם נלחץ קצת על המרכז להשקיע, אני אומר לכם, שהמצב כפי שציינת הוא חמור מאין כמותו.

תודה חבר הכנסת סלומון.
חבר הכנסת יוגב, אנחנו נשמע עדות נוספת ונחזור אליך.
אני רוצה לבקש את שירלי לספר ולשתף אותנו.

שלום לכולם, אני שירלי, אני אמא לשני ילדים, אני בת 27, נפגעתי בין גיל 10 לגיל 13 פגיעה בבית מבן משפחה. אצלי הפגיעה נמשכה כשלוש שנים, אני מניחה שההורים שלי יידעו באיזשהו מובן, אמרתי, היה המון סימנים, ניסיתי כל הזמן למשוך המון תשומת לב מהסביבה שהמקרה לאורך השנים הספציפיות האלה ולאחר מכן, לא קיבלתי שום מענה מהסביבה, כאשר המורים בבית הספר לא רק שהם לא הקשיבו, הם גם דחו אותי, וביקשו ממני להפסיק לעשות פרובוקציות, ולהפסיק להיות ילדה מפריעה ולהתנהג יפה.
אחרי 3 שנים אני פניתי להורים שלי במכתב, אמרתי להם שאני מבקשת שהפגיעה תסתיים, כי אני בעצם לא מסוגלת יותר להתמודד, ואני מרגישה שאם זה ימשיך, אני אצטרך להתאבד. הפגיעה באמת נפסקה, אבל לא היה שום דיון על זה בבית, בעצם שום התייחסות אליי. המצב שלי בתור מתבגרת היה מאוד לא קל, מצב שסחבתי אותו לאורך שנים, לא היה לי שום תמיכה לא בבית ולא בחוץ. המועקה הנפשית הזאת ליוותה אותי במשך המון שנים, עד שלפני 3 שנים, היה לי איזה מקרה ספציפי אישית בתוך הבית אחרי שהתחתנתי, זה גרם לי לפתוח את המקרה שלי ולהציף אותו בבית. באתי להורים והתעמתי איתם, כאשר בהתחלה הם הכחישו, ואחר כך הם הודו במקרה, וזה בעצם פירק את המשפחה. אם זה לא פירק את המשפחה כשהייתי בת 13, זה פירק אותה לאחר מכן, ולקח למשפחה המון זמן להתמודד עם הפגיעה.
אני כל הזמן מתמודדת עם הפגיעה. הייתי שנתיים בטיפול פסיכולוגי, זה משהו שמלווה אותי כל הזמן, היום עם שני הילדים שלי בלחנך אותם, לדבר איתם. הרבה פעמים גם מנהל אותי בהתמודדות שלי איתם ועם החברה, אני מפחדת לשלוח אותם לחבר, לשחק אחר הצהריים, וההתמודדות הזאת היא לא התמודדות שנגמרת, זה לא שהמקרה קרה והייתי בטיפול פסיכולוגי וזהו, לא, זה משהו שילווה אותי כל החיים. אמנם התגברתי על זה, והיום זה חלק ממני, וזה לא מנהל אותי לכל החיים שלי. אני הקמתי עסק, ואני עושה המון דברים אחרים.

חשוב לי לבוא ולהגיד שהפגיעה לעולם לא נגמרת, מה שקרה זה לא קרה ונמגר, זה ממשיך בכל מיני מסגרות, אחר כך בתור אני אמא לילדים, זה ממשיך באיך אני מתמודדת עם המשפחה שלי שאמנם השלימה וקיבלה אותי ומקבלת אותי, אבל עדיין יש קושי בלהתנהל כל פעם. היום זה חשוב לתת המון הדרכה לצוות, למורים, לגננות, ליועצות, שמישהו יראה את הילדים האלה שנפגעים, כי המשפחה שלי לא יכלה לעזור לי כי זה קרה בתוך המשפחה. היה להם מכל המערך המשפחתי להתמודד איתו, והם לא יכלו לתת את המענה, הם הרגישו בעצמם שהם נפגעו, בגלל זה מאוד חשוב שהחברה מבחוץ שזה בעצם אנשי המקצוע, שזה מורים, יועצים, שהם יתנו את המענה, אפילו את הזיהוי. אני לא חושבת שהייתי צריכה להתמודד עם הפגיעה במשך כל שלושת השנים, אני חושבת שמישהו היה צריך לזהות אותי במיוחד שצעקתי כל כך חזק, ואף אחד לא רצה לשמוע.

תודה.

חבר הכנסת מוטי יוגב. בבקשה.

יישר כוח לכל העוסקות והעוסקים. כוועדה המשותפת, רפואה שלמה לחברת הכנסת אורלי לוי. באמת תקיפות ופגיעות מיניות, זה עבירות שקרובות לרצח. חברתי מרב, נשים וגברים, ילדים וילדות, נפגעים ונפגעות, והרבה מהנפגעים חוששים באמת לספר, אלא רק בגילאים מאוחרים יותר מכל אותן סיבות שאתן מכירות ואין טעם להאריך בהן אם חשש מהפוגע, אם מבושה, אם מהאשמה עצמית, אם מחשש להכתים את המשפחה.
מיקדתם, וזה חשוב למקד להדרכה הורית את השנה הזאת, את הנושא. עדיין אני חושב ואני רוצה להתכוונן לדברים שאמרה חברת הכנסת מיכל רוזין, שלרוב ההורים אין סיכוי שיידעו לאבחן, ואנחנו פה מדברים, ודיברה מיכל על הורים מודעים, על הורים שעסקו בזה, על הורים שהמקצוע הוא זה שלהם, על הורים שזה מדבר אליהם אם מעסיקתם בחינוך או בהתנדבות. עדיין אין סיכוי שההורים יהיו מסוגלים לאבחן. זה גם נכון לעניות דעתי לגבי חברים שלפעמים כך נמסר שהראשון שיודע זה חבר, חברה הכי טובים לפעמים, גם להם אין סיכוי, הם בגילאים המדוברים 12-17-18 לא יידעו לפתוח בכלל, לא יידעו מה לעשות עם זה, חוץ ממה ששיתפו אותם, הם עצמם קוברים את זה בתוך עצמם.

אבל, ופה אני בא לחשיבות של החוק שמיכל ואני איתה מבקש לחוקק, ואני רוצה לתת לו אולי את הדרך להעביר אותו. כל אוכלוסיית הילדים, בוא נגיד 99% נמצאים בחינוך הפורמלי, חברת הכנסת עליזה לביא, נמצאים בחינוך הפורמלי, לכן החשיבות של סגלי ההוראה. בוא נגיד ש-90% מהילדים פעם בשנה הולכים לרופא משפחה, ופה אני אומר לחשיבות של סגלי הבריאות. מיעוטם, ורק אחרי שנזקקים למשהו, הולכים לעובדים הסוציאליים, לפסיכולוגים, לפסיכיאטריים, או לחילופין לאנשי המשטרה בעלי המקצוע.

לכן אני אומר בסדר החשיבות הזה זה חיוני לעשות כדי למנוע ולצמצם או לגלות ולעצור 3 שנים בשנתיים או בשנה, או למנוע את המקרה הבא, זה את אותו החוק שדיברה עליו מיכל רוזין, ואני איתה לדחוף. אני רוצה להוסיף על מגבלה שהיא אמרה - אל"ף לחייב בתעודת הרשיון לוכסן הוראה של כל מקצוע, ואני אומר בסדר העדיפות הזה – הוראה, בריאות, רווחה, עובדי מקצוע במשטרה.

אני אשאל אותך את מה ששאלתי את חבר הכנסת סלומון. אתה מייצג פלח אוכלוסייה גם בתוך הציונות הדתית, אני אשמח שתתייחס לזה, של מוסדות חינוך שהמלה הטרדה מינית היא מלה גסה עדיין והיא טאבו, ולבוא ולראות איך בעצם מתרגמים את כל מה ששמענו כאן, את כל העזרה הזאת, כולל מספרי הטלפון שיהיו על לוחות מודעות בישיבות, באולפנות, במקומות שהם לא נמצאים שם. ואתה סוחר של אותה אוכלוסייה, איך בעצם מטווחים את כל הידע הזה אל אותם מקומות שהציבור שבחר אותך לא מנהל דיאלוג עם התופעה.

אני חוזר ואומר, צריך לעשות איזה דרך, ובוא נגדיר גם המנהלים, זה שכחתי אותם, גם רבנים. מי שרואה את הילד – אני הייתי מזכ"ל בני עקיבא, אמרתי מי שרואה את החניך זה המדריך, זה לא הקומונרית וזה לא המזכ"ל. מי שרואה את הילד בפורמלית 99% מהילדים יושבים בחינוך הפורמלי זה המורה, מורה, היא רואה אותו למחרת בבוקר אם הוא השפיל עיניים, אם הוא מסוגל להתרכז, אם הוא צועק, אם הוא פתאום הופך להיות הילד המפריע, אם משהו עבר עליו בשינוי שקרה באמצע כיתה ו', או באמצע כיתה ז'. ולכן חיוני וקריטי שרישיון, תעודת הוראה, לכו ליתר בעלי המקצוע, גם רבנים כמו שאמרתם יינתן. אני חוזר רגע להורות, זה כמו שלא לומדים דיני אבלות - - -

תהליך הכשרה לרבנות צריכה להיות סדנה להטרדה מינית, אז בוא נגיד את זה.

אמרנו. אני מוסיף לעובדים הסוציאליים, ולפסיכיאטרים ולעובדי המשטרה גם את הרבנים שרוצים לקבל מעמד של רב שכונה.

אתה תסכים לבוא איתי לרבנות הראשית ולדרוש את זה בהסמכה לרבנות?

כן.

חבר הכנסת יוגב, הקול שלך מאוד חשוב.

אני מסביר לך שכן.

אז בבקשה, לפרוטוקול.

הסמכה לרבנות – אני רוצה סדנאות של מרכזי הסיוע.

גם לדיינים.

גם לדיינים.

חברת הכנסת לביא, אני רוצה להיות פרקטי ולומר שאני בכוונה אומר סגלי הוראה, וגם בבתי הספר הדתיים וגם בחרדים משום הסיבה ששם הוא זה שרואה במאה אחוז, תשעים ותשע אני אומר, כי אחוז שלא למד, או שלא הגיע לבית ספר, והקב"סים והקב"סיות מטפלים בו, אבל 99% מהילדים תופעה היא לעיני מורה – רב שכונה זה אותו דבר כמו עובד סוציאלי או כמו פסיכולוג, או כמו שוטר, הוא במישור השלישי יראה את זה, רופא יראה לפניו, כי פעם בשנה יילכו אליו. לכן אני מדגיש, קודם כל סגלי הוראה, אחריהם הרופאים, ואחריהם עובדים סוציאליים, רבנים, פסיכולוגים, פסיכיאטריים ומשטרה - מבחינת איפה אפשר לזהות.

אני רוצה לומר עוד, לחברתי חברת הכנסת עליזה לביא, זה לא מספיק שזה יהיה בקבלת הרשיון כי הרי לומדים המון דברים, ועיקר העסק של המורה הוא החומר וההתעסקות עם ההפרעות של כלל הקבוצה, ולכן כן יש צורך שנחזיר לתוך החוק גם את חובת הריענון, האם לומר שזה פעם בשנה, או האם לומר שלפחות פעם בשנתיים בימי ההכנה לשנת הלימודים, אז אני אומר, אתם יודעים מה, בואו נלך על פעם בשנתיים, כי יש תכנים רבים, אבל אם לא לומדים ושוכחים, ויש גם ידע מצטבר, יש ידע מתחדש שבו פעם בשנתיים ניתן שתבוא מישהי שהיא צוברת את הידע המצטבר אל סגלי ההוראה, ואני מדגיש, וכל היתר לפחות בתעודת הרישיון שלהם, ויום עיון אחת לשלוש שנים בסגלים הללו, או כמה שיוגדר, או אחת לחמש שנים, כי בידע המצטבר נוכל בהחלט גם לצמצם וגם להציל חיים.

תודה רבה.

סליחה, נאמר לי על ידי חברת הכנסת מיכל רוזין, שהיה מי שעצר את החוק. מכיוון שכך, אני ממליץ אולי במקביל, לא בלהתעכב, לקיים תוך חודש, או חודש וחצי עוד ועדה משותפת עם ועדת חינוך ולזמן את השרים, חינוך, אני שוב אומר בסדר הזה, בריאות, רווחה ואם תרצי גם סגן שר הדתות בשבילך, ולארבעת אלה שייחשפו לדבר, אולי מספיק שיהיה בחבורה קצרה אבל שיהיו דוגמאות, למרות שקשה עוד פעם לחשוף אותם, ואז שיהיו הם הסוכנים איתנו להיות הסוכנים שלנו לקדם את החוק ולהעביר אותו בממשלה ובכנסת.

שיחה אחת כבר רשמנו כשעשינו את זה, זה המל"ג. המל"ג הוציא עכשיו סוף סוף, אתם הייתם איתנו המל"ג, ראיתם, אני קונה את הרעיון, בואו נקיים ישיבה עם ועדת החינוך.

אני מרימה את הכפפה.

משרד החינוך, אני רוצה לשאול שאלה שמגיעה אליי מכמה כיוונים, במיוחד אחרי השבוע האחרון, האם הייתה הנחייה של משרד החינוך לא לדבר על הפרשה בבתי הספר?

לא, לא הייתה הנחיה כזאת. אנחנו ביום ראשון השבוע הוצאנו עקרונות להתערבות לכל 70 המדריכים שלנו שעובדים עם כלל היועצים בארץ על עקרונות להתערבות בכיתה. לא הייתה הנחיה לא לדבר על זה, הייתה הנחיה בהחלט לאתר את האופן שבו זה מעסיק את הילדים, ולשוחח בצורה שמתאימה לגיל, לשלב ההתפתחותי, לא הייתה הנחיה לא לשוחח.

נשמע מורה בישראל, עובר הכשרה כלשהי בסוגיות הללו, מקבל כלים, מורה, מורה, גננת, גנן.

אני אשמח להתייחס. אני רוצה להגיד שאנחנו בחמש השנים האחרונות עשינו כמה מהלכים שהם חדשים והם דרמטיים. לגבי הנושא של ההורות, רק להגיד שנכתב מתווה משותף שלנו עם מועצת ההורים הארצית, הוא נמצא על אתר השפ"י-נט, הוא מחייב את בתי הספר, והוא מזמין את ההורים לשיח בנושא גם כשיש עבודה של מניעה בכיתות ובוודאי כשיש חשש לפגיעה או להטרדה בתוך חברת הילדים.

מורים היום בהכשרה שלהם ואני חייבת להגיד, יש עוד גורמים במשרד, קטונתי, אני לא מנכ"לית, ולא שרה, אני לא ממונה על הכשרה של מורים. היום זה לא בהכשרה שלהם, בהכשרת החובה שלהם, היום יש חוזר מנכ"ל שמחייב רענון פעם בשנה, מחויב בית הספר לקיים מליאה של כל אנשים שלו בנושא הזה, יש לנו חומרים שמועברים לבתי הספר.

יש לכם פיקוח לדעת ממש דיווח, או בדיווח מקיימים, לא מקיימים, מי מעביר, מי לא מעביר?

הגוף היום שמעביר את מרב הדיווחים יותר מ-70 אחוז מהדיווחים מגיעים ממערכת החינוך. יש הכשרת חובה לפסיכולוגים וליועצים שזה אנשים של שפ"י שאני משם באה. אין הכשרת חובה למורים בתהליך ההכשרה המקדים בכניסה למערכת. מה שנעשה, ומה שאנחנו כן מחייבים, זה פעילות בכיתות והיא לא חד פעמית, והיא לא יוצאת דופן, היא נעשית בבתי ספר בצורה הרבה יותר שיטתית מאי פעם. אני מזמינה לבוא לראות, אולי אני צריכה להזמין לכאן, כדי שאתם תשמעו גם את הקולות האלה על מקומות שבהם הדברים נעשים, ונעשים לעומק, ונעשים בצורה ממושכת. מי שעושה את זה ביחד זה המחנכים עם היועצת וההכשרה היא משותפת על ידי היועצת והפסיכולוגית של בית הספר, זה מה שיש כיום.

אני חושבת על הדברים שנאמרו פה לגבי מנגנוני ההגנה של נשים שנחשפו להטרדות מיניות כאלה ואחרות, ולימים צומחות להיות מורות בישראל, אם דיברנו פה על תפקיד ההורות וחסמים ואי ראייה, וכשאני שומעת פה דברים שהמורים בבית הספר לא ראו משתי הדוגמות, ואני חושבת על אותן מורות שהיו אולי קורבנות בעבר, וממשיכות להיות קורבנות בפועל כי הן לא טיפלו בעצמן, או כי לא היה מי שיטפל בהן, ולמעשה הן לא יכולות לראות מה קורה בכיתה בגלל מה שהן סגרו את עצמן. אז אם היום הנושא הזה נלמד, נחקר, ויש לנו את הידע ואת הדעת, המערכת צריכה להתנער ולנער. לא יכול להיות שמורה תבוא בלי הכשרה, אז אולי המורה בפתח תקווה שמלמדת את הבן של מיכל, חברת הכנסת רוזין, היא זכתה ויש לה מורה שמכירה ומודעת, וגם מתנדבת במרכז הסיוע, אבל לא כל מורות ישראל הן כאלה.

זה לא המצבים, אני חייבת להגיד עוד פעם. יש מורות שלא עושות, אני לא מיתממת פה, ויש מורים שלא עושים, ואני אומרת שוב, אני לצערי הרב, אין לי אחריות על הכשרת מורים.

אבל אני כן רוצה להגיד, חשוב לי להגיד, שאף אחד לא ידמיין לעצמו מצב שאם מעבירים סדנאות בכיתות, אזל כל הילדים יבואו לספר, שאף אחד לא ידמיין מצב שבו איתור וזיהוי זה איזה מין נייר לקמוס שאפשר להחזיק אותו בכף ידך, זה עסק הרבה יותר מורכב. יש סיבות מאוד טובות לילד לא לספר. אני יכולה לספר על חוויה אישית שלי כמי שעבדה בבית ספר והיה ברור לנו שמה שעובר על ילד במשך שנתיים, והוא לא היה מוכן לדבר, ולא היה שיתוף פעולה של הבית, זה עסק מורכב, אז אני האחרונה שאגיד כך, זה יותר מורכב מזה.

אף אחד לא חשב אחרת.

בהמשך לדברים של הילה, הדברים החשובים, ואולי ככה משפט לסיום על המורכבות הזאת. אחת הסוגיות היותר מורכבות שאנחנו מדברים, אנחנו מדברים פה על זיהוי ודיווח. אז נכון שעלה פה החשיבות של הכשרות איך אנחנו מאתרים ילדים גם להורים, גם לאנשי מקצוע ככה על כל הקשת. אבל יש עוד חלק לדבר הזה וזה נושא הדיווח, וזה אחד הנושאים היותר מורכבים, בטח אם אנחנו מדברים על הצומת הזאת של הורות, איך אנחנו מדווחים, איך אנחנו לא פוגעים, זאת סוגיה מאוד מורכבת, בטח בפגיעות בתוך המשפחה, בטח בפגיעות, בטח אם אנחנו שמים את הזרקור כאן על ההורים שאנחנו מצד אחד אנחנו מצפים, והציפייה היא ברורה, והיא ברורה להיות איזשהם סוכני שינוי בהקשר הזה, הם נמצאים בבית, אבל אי אפשר שלא לתת להם את הכלים הנכונים לעשות את זה בצורה נכונה.

הנושא של דיווח, חובת הדיווח, הגבולות שלה איך שזה קיים היום, היא סוגיה מאוד מורכבת. אנחנו התייחסנו לזה בדוח, ואני הייתי רוצה בשלושה משפטים לדבר פה, ובטח לאור המוגבלות של המערכת המשפטית כפי שראינו אותה לאור הנתונים על סגירות תיקים, על הקושי באכיפה, על הקושי לאורך הדרך שתרחיב על זה מנהלת מרכז הסיוע, שהיא פרקליטה לשעבר, מנהלת מרכז סיוע בירושלים רינת קדם.

אגיד על חובת הדיווח עצמה. אחד השינויים היותר גדולים שנעשו, לדעתי, זה באמת להטיל חובה גורפת על דיווח, על פגיעות בילדים. החובה הזאת חלה על כל אנשי המקצוע, וזה נכון שלאור זה גם נגזרת בעיניי החובה הנורא פשוטה לתת להם את הכלים איך לזהות. אנחנו לא יכולים להטיל עליהם חובה בלי לתת להם את הכלים, וזה מה שקורה היום בהיעדר הצעת החוק הזאת.

אבל גם אם מזהים וגם אם יש חשד, ועולה חשד לאיזושהי פגיעה, השאלה היא איך אנחנו עושים דיווח כזה שלא יפגע, שמצד אחד ייתן מענה, והמדינה תתערב, ולא תשאיר את הפגיעה כמו שהיא, אבל מצד שני, אנחנו גם לא נעשה דיווח שהוא הרסני ופוגע אולי יותר. כשמדובר בפגיעות בנכים, אנחנו רואות את הדילמה הזאת כל הזמן שהורים לא יוצאים, ולא מדווחים על פגיעות, כי הם לא רוצים לערב ילד אחד בהליך משפטי לצורך העניין, אבל מצד שני, התוצאה של זה שגם נפגעת הילדה או הילד במקרה הזה, לא מקבלים טיפול, כי ברגע שהם יפנו לטיפול, אז יצטרכו מידית להפנות אותם או לדווח על זה למשטרה ותהיה פה חקירה.

ולכן צריך לחשוב מחדש על כל ההסדר הזה של חובת דיווח. אני כן חושבת מצד אחד להרחיב את חובת הדיווח במובן הזה, שהיום זה למשל לא חל על אנשים זרים, רק על פגיעות בתוך המשפחה ועל ידי אחראי, יכול להיות לצורך העניין מוכר במכולת שהטריד עשרות ילדות, אבל אין לנו חובת דיווח במקרה הזה, גם אם נדע את זה שזה בעיה, ואני יודעת שמשרד המשפטים עובד על תיקון בהקשר הזה, וצריך לעקוב ולראות איפה זה עומד.

אבל גם אם אנחנו נרחיב את חובת הדיווח, צריך לשים לב על איך הדיווח נעשתה כשזה מופנה לרווחה, כשזה מופנה למשטרה, מה מידת ההתייעצות, מתי מפנים לוועדות פטור, איך פועלות ועדות הפטור בהקשר הזה. איך אנחנו מצד אחד מצליחים – נוסחת האיזון שאני מנסה להגיע לזה, כן קריאה למחוקקים וקריאה כאן לכולנו, היא מצד אחד להעלות את הדיווח, לזהות יותר ילדים, לאתר אותם, לדווח כדי שהמדינה תהיה מעורבת, ומצד שני, למזער את הנזק שכרוך בדיווח לא אחראי, וזה דורש חשיבה של כל המשרדים.

לכן אני חושבת שבאותו דיון והיוזמה היא חשובה לעשות דיון על הזיהוי והדיווח, לייחד גם חלק לזיהוי אבל גם חלק לדיווח בהקשר הזה ולחובת הדיווח.

אני רק אגיד בחצי משפט, אנחנו מדברים פה על דיווח ועל זיהוי ואיתור, אנחנו רואים פה את הנתונים, זה מגיע למשטרה, התיקים נסגרים, אין פה אכיפה.

אני רוצה לברך אותך על כך שהדיון הזה מתקיים, אני רואה את זה כמשהו שלקחנו על עצמנו בכנסת הזאת שזה יהיה תמשך, גם הדיונים בוועדה לזכויות הילד, וגם פה, אני חושבת שצריך לתקוף את כל הבעיות האלה באופן אינטנסיבי, בייחוד גם לאור הנתונים שמתפרסמים היום, ולאור הנתונים – הדוח החמור שהתפרסם בשבוע שעבר. אני מתנצלת שנבצר ממני להיות בתחילת הדיון, אבל חשוב לי לתת פוקוס אולי אפילו לשמוע תשובה בנושא הזה על גברים, הגברים בסיפור הזה, האבות. אני מנסה לחשוב, לפחות מהנסיון שלי, הרבה פעמים אנחנו חושבים שלתת כלים, וזה נכון לאנשים כדי להתמודד עם אלימות, ולהתמודד עם כל הקושי, התחושה שלי שאם אנחנו לא נתמקד גם בגברים כדי לתת העצמה, או פתרונות ברגע שלמשל, כאשר אב מורחק כתוצאה מאלימות, אם אנחנו לא נותנים לו פתרון, והוא מוצא את עצמו מסתובב ברחוב, הוא מגיע לנקודת קצה שאומר - תמות נפשי עם פלישתים, והוא ימצא את כל הדרכים כדי לפגוע באשה, לצערי, זה גם מה שקורה עם הרבה נשים שמצאו את מותן, אחר כך מבדיקה שנעשתה, ונערכו שיחות עם אותם גברים, למשל, במגזר שלנו, של יוצאי אתיופיה, בקהילה האתיופית. מה שנוצר, פשוט הרבה גברים רואים את כל המערכת כמערכת שהיא נגדם, גם אם היה ניתן לתת להם כלים כדי להבין שיש להם בעיה והם אלימים, לא בטוח שיש מענה כזה.
אני אומרת אולי צריך להקים מוקדי חרום, שאולי הגבר מאתר את הבעיה, ואומר, בסדר, אני יכול ללכת לאותו מוקד, גם אם אני מורחק, יש לי מקום שאני יכול לישון בו, מקום שאני יכול לבוא ולספר על הבעיה שלי, או להכיר בבעיה שלי, או לעבור תהליך כזה או אחר. התחושה שלי שאנחנו לא באמת עוסקים מספיק בטיפול של הגברים.

חברת הכנסת תמנו-שטה, בדיון הדחוף שאת יזמת בוועדת חוקה לפני שבוע זה היה, כשדיברנו על הפדופיליה, ולפני כן, קיימנו דיון מעקב שגם כן, כמובן, נציגות המרכזים היו בו בקשר לחוק הגנה על הציבור, כל הדברים האלה, דיברנו בין השאר על העובדה שהמדינה לא מאפשרת לגברים שלא יורשעו בעבירות מין לקבל טיפול גם אם הם רוצים בכך, זה אחד הדברים שאנחנו דורשות לטפל בהם.

נכון, וזה ממש מתקשר גם לגברים אלימים.

אני רוצה לחדד שתי נקודות שמאוד חשובות. מה שחברת הכנסת מרב מיכאלי – אני אמרתי לכם שאני שמחה דווקא שאתם בצד הזה של השולחן היום, כי אפשר לקדם דברים. אבל אני רוצה להמחיש את הדוגמה הזאת שאנחנו דיברנו על זה, קודם כל 70% מהתיקים שנפתחים בפגיעה מינית, נסגרים ללא הגשת כתב אישום, אז אנחנו באים בטענה למה לא מתלוננות, ולמה לא באות, ולמה לא מגישות תלונה במשטרה. אנחנו חייבים להבין את הסוגיה הזאת בתור חברה, והעניין הזה לגבי הפרקליטים, מה שדיברת על זה, שהם מנהלים משפט לפני שבכלל מגיעים לבית המשפט, כי הם מפחדים כל הזמן שהם לא ינצחו ויפסידו. אנחנו יכולים להסתכל על מה שקרה בפרשת קצב, הרי אותו שי ניצן היקר, הפרקליטות במקרה הזה, בגלל שהם לא היו בטוחים שינצחו במשפט הזה, רצו לסגור את התיק.

הם לא רוצים לקלקל לעצמם את ה-96.5% הרשעות.

בדיוק, אז אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של הדבר שמנהלים את התיקים לפני שזה בכלל מגיע לפתח של בית המשפט, זה חמור ביותר. אנחנו בתור חברה, צריכים לקחת אחריות על הנושא הזה, ולהבין מה המשמעות של הדבר הזה. כל התיקים נפתחים במשטרה, וזה לא יגיע לכתב אישום בכלל.

אני מברכת את מרכזי הסיוע ואת הדוח, יש לנו שיתוף פעולה הדוק איתם בשנה האחרונה המשרד במסגרת ועדת התמיכות תמך ב-6.5 מיליון שקלים במרכזי הסיוע. להזכיר, יש עוד 2 מרכזי סיוע שלא חברים באיגוד - בחיפה ובאילת. המשרד מתמקד בפיתוח של מענים טיפוליים ארוכי טווח.

שני מרכזי סיוע של המשרד?

באילת הוא של עיריית אילת, ובחיפה זה עמותה שנקראת "אלסוואר".

באילת זה לא מרכז סיוע, ואפילו הוא לא קיבל תמיכה מהמשרד שלכם שנה שעברה. בואו נדייק בעובדות.

הוא פועל במסגרת עיריית אילת, אבל אני חושבת שהמיקוד של המשרד הוא במענים טיפוליים ארוכי טווח, ושם אנחנו מתמקדים. יש 5 מרכזים טיפוליים, 10 יחידות קטנות, ובשנה הקרובה אנחנו נפתח מענים ייחודים לאוכלוסיות מיוחדות – 4 יחידות חדשות לנשים חרדיות ודתיות, אני חושבת שזה הישג, מענים שיהיו בתוך הקהילות עצמם, אני חושבת שזה גם הכרה של הקהילה בצורך של לטפל בפגיעה מינית בתוך החברה הדתית, ולא לשגר את הנפגעות החוצה הרחק.
הדבר השני – אנחנו נפתח 4 יחידות לגברים נפגעי תקיפה מינית, עד היום המדינה נותנת טיפול לנשים, ולא לגברים. דבר נוסף - בשנה הקרובה ב-2014, אנחנו נרחיב את מערך ההכשרות שלנו לעובדי נוער וצעירים בעיקר סביב הנושא של איתור והגעה יותר קרובה, כדי שהפער הזה שדיווחו עליו פה בין גיל הפגיעה לבין גיל הפנייה יילך והצטמצם ונוכל לתת את המענה בשלבים הרבה יותר מוקדמים. אנחנו עושים הרבה, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות בתחום.

תודה.

מילת סיכום, מרכזי סיוע. בבקשה.

אנחנו רוצים להודות מאוד לוועדה על הדיון הזה. אני חייבת גם להודות למי שתומך בפעילות שלנו, בין השאר דובר כאן על הנושא של ההגעה לאוכלוסיות יהודיות. אם מותר לציין את דורית קרלין, נציגה של קרן מסוימת שעוזרת לנו להגיע לפריפריות ולעשות הכשרות לאוכלוסיות ייחודיות, זה דבר מאוד חשוב. אנחנו היינו רוצות שכל בית ספר במדינת ישראל יזכה לעבור סדנה של מרכזי הסיוע. זה לא יום מאבק, אנחנו נאבקות בזה יום יום, ואנחנו רוצות ששיתוף פעולה עם המשטרה עם הפרקליטות תתגבר, שאנחנו נעביר הכשרות לכל גורמי מערכת אכיפת החוק, ושלא נצטרך להתעסק בהעלאת מודעות סזיפית, אינסופית, וכל פעם להגיע לנקודת ההתחלה. אני מאוד מברכת על כך, יש חברות כנסת נהדרות, שותפות למאבק הזה, זה לא מובן מאליו, זה לא היה כך פעם.

אני רוצה להגיד תודה לנשים שעברו את הפגיעות הקשות, והיו פה, וחשפו באופן אישי ואינטימי את הסיפורים שלהן, אז תודה לכן.

תודה לכל חברי הכנסת שאיתנו כאן גם בישיבה הזאת המיוחדת, וגם כמובן לאורך כל הפעילות המשותפת. תודה לכם מרכזי הסיוע.

אני רוצה לקרוא את הפרוטוקול, וגם לספר לכולם את ההחלטות, וגם לספר לכם על שני דברים. אחד - על דיון שהיה כאן בנושא של השתתפות עברייני מין בתוכניות ריאליטי, ועל קוד אתי שמתפתח ונכתב בשיתוף מרכזי הסיוע, מכון הישראלי לדמוקרטיה, חוקרים, הוא יהיה כאן בוועדה. הדוח הוא מתקדם מאוד, ואנחנו נקיים כאן ישיבה מיוחדת על אמנה, שמתוך האמנה הזאת, אני זוכרת גם את נציגי קשת ואת האמירה שלהם לגבי הקוד האתי המחייב שלהם, וגם לגבי הימצאות של אותו זמר מפורסם על המסך עדיין. אז גם בנושא הזה אני קוראת מכאן, ואנחנו נמשיך ונטפל בנושא הזה.

אני רוצה לנצל את הפורום הזה, המשתתפים בישיבה בוועדה המשותפת להזמין אתכן בשבוע הבא לישיבה מיוחדת של הוועדה המיוחדת של הוועדה לקידום מעמד האשה שתתקיים במתקן של השב"ס.
לצערי הרב, לאחר האישור שקיבלנו לקיים פה את היום המיוחד, את הישיבה והוועדה המיוחדת בנושא של יום האלימות נגד נשים שהיה אמור להתקיים כאן בכנסת ישראל, לאחר כל האישורים הנדרשים גם של השב"ס, גם של קצין הכנסת, וכל הנוגעים בדבר, קיבלתי הודעה שאני לא יכולה לקיים את הישיבה הזאת כאן בכנסת ישראל, מאחר ואסירות מנווה תרצה מציגות בפני המוזמנים הצגה, הצגה שהן ביימו, הפיקו.
ניסינו, לצערי הרב, היושב ראש לא מאשר לנו לארח כאן בכנסת ישראל את האסירות למרות שהגונדר עצמו היה כאן ואמר שאלו אסירות בסבב חופשה ושהשב"ס לא דורש תנאים מסוימים, לא מתאפשר לנו לקיים. אני לא רציתי לבטל את יום העיון ואת הועדה המיוחדת גם בגלל שאלו אסירות בסבב חופשות ועוזבות, ומבחינתן זה כבר תהליך שהן מקיימות כדי להגיע, להופיע, לספר את הסיפור שלהן. בסיור של הוועדה לקידום מעמד האשה בכלא נווה תרצה, למדנו עד כמה הנושא של פגיעות מיניות משותף לרבות מהאסירות בכלא, ורבות מהן, למעשה 50% מגיע בפעם השנייה. אני לא שואלת ככה בקול אם אין קורלציה בין כל מה ששמענו כאן עכשיו להימצאות שלהן בכלא, וגם על זה נדבר.

יש קורלציה, אנחנו עושות קבוצת תמיכה בכלא.

מזמינה אתכן לבוא להשתתף בכנס הזה, הוא יהיה במתקן ברמלה ביום שלישי הבא בשעה 11:00, לאחר מכן לבוא להשתתף בדיון המיוחד שמובילה חברת הכנסת מרב מיכאלי במליאה בשעה 16:00. אז תקבלו הזמנות, מי שלא רשום על הוועדה בבקשה, מוזמן.
אני רוצה לקרוא את ההחלטות שלנו.
הוועדות מברכות את ארגון מרכזי הסיוע, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית על עבודתם החשובה והברוכה והמתמשכת.

הועדות מודות לאיגוד על חשיפת הנתונים המסייעת בהעלאת המודעות ובמציאת דרכי התמודדות בנושא יום יום, שעה שעה. אנו נפעל להקמת רשות לאומית שתבנה תכנית כלל מערכתית בשיתוף כלל הגורמים הרלבנטי המשרדים במטרה למנוע אלימות מינית, ולהעניק טיפול וסיוע לנפגעות ולנפגעים הרבים, ולהורים, למשפחות ולקהילה.
אנו דורשים חובת הכשרה של אנשי המקצוע בכל התחומים והטיפולים העוסקים בילדים, בזיהוי, באיתור, בטיפול נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. אנחנו נקיים ישיבה משותפת עם ועדת החינוך והתרבות בהשתתפות שר החינוך, שרת הבריאות, שר הרווחה וסגן שר הדתות לגבי כל הנושא הזה של ההכשרות.

אנחנו פונים מכאן לפרקליט המדינה החדש והנבחר שי ניצן, ומברכים אותו על היבחרו, אבל אנו קוראות לו מכאן לבחון את מדיניות התביעה בחוקי עבירות המין והטרדה המינית לאור הנתונים הקשים שהוצגו כאן בפנינו. אנו נקיים ישיבה עם שר הרווחה, בו נרצה לשמוע על דברים שנאמרו כאן בהרחבה על התכנית שלכם לתת מענה לאוכלוסיות המיוחדות כמו שדיברנו כאן ועוד על הפריסה שלכם, על מערך ההכשרות, וגם להבין איך ממופית מדינת ישראל מבחינת הזווית של מרכזי הסיוע.

תודה רבה לכולם, אנחנו נמשיך ונעדכן. אנחנו מחכים לכם ביום שלישי הבא.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:05>