PAGE
2
הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי
26/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 45>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי
יום שלישי, כ"ג בכסלו התשע"ד (26 בנובמבר 2013), שעה 12:15

<ישיבה מיוחדת לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, בהשתתפות שר הרווחה והשירותים החברתיים, חה"כ מאיר כהן>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

שולי מועלם-רפאלי

דוד צור
יפעת קריב

>
שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן

רותם פלג - מנכ"ל, המשרד לביטחון פנים

ורד סוויד - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה, משרד ראש הממשלה

שרה פרידמן - מפקדת כלא נווה תרצה

סמדר פרי - פרשנית לענייני העולם הערבי, עיתון 'ידיעות אחרונות'

בילי מוסקונה לרמן - עיתונאית

ענת גור - ד"ר, ראש תחום שיקום אסירות ברשות לשיקום האסיר

יעל דיין - חברת כנסת ויו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה לשעבר

צבי מזאל - מזרחן ודיפלומט ישראלי, עמית חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

ענת טהון-אשכנזי - מנהלת הפרויקט ליצירת תכנית הפעולה הכוללת אית"ך-מעכי, משפטניות למען צדק חברתי

פנינה שטיינברג - ד"ר, שוות-המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית, מכון ון-ליר

חנה אזולאי הספרי - שחקנית ובמאית

תמי סלע

דלית אזולאי

ס.ל., חבר המתרגמים
<ישיבה מיוחדת לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים>
בהשתתפות שר הרווחה והשירותים החברתיים, חה"כ מאיר כהן

צהריים טובים, בוקר מוקדם, בוקר מאוחר. קודם כל תודה שכולכם איתנו, תודה שבאתם, זה לא מובן מאליו. זה יום מאוד משמעותי, יום חגיגי עבורנו לקיים כאן את הישיבה המיוחדת של הוועדה לקידום מעמד האישה כאן במתקן השב"ס. למה היא כאן? אנחנו לא נדבר בפתיחה, נדבר בהמשך. חלק מהיום שלנו גם יעסוק בדיאלוג המתפתח הזה, אבל בראש ובראשונה ביום שכזה על האנשים הטובים שסייעו לו להתקיים, למרות ועל אף הכול, כאן בבית הזה. אני רוצה לבוא ולומר תודה לרב גונדר אהרן פרנקו שעמד פה בכניסה וכמעט כיבדתי אותו בכניסה, נציב שירות בתי הסוהר, שנאלץ לענות לקריאה ולא להיכנס עכשיו, תודה מיוחדת לגונדר נזים סביתי, ראש אגף מבצעים בשב"ס שראה את המצוקה שנקלענו אליה והוא מיד אמר לי שאנחנו נמצא פתרון.

אני רוצה תודה מיוחדת לשר הרווחה מאיר כהן, על ההיענות לפנייה הראשונה שלי, ממש מימיי הראשונים בכנסת, כשחזרתי מזועזעת מהביקור במקלט לנשים מוכות ואחרי ששמעתי דברים על סחר בנשים ובכלל, נקודות רבות שאנחנו מקדמים בוועדה בנושא של אלימות נשים ואלימות בכלל. אתה חבר, שותף, מורה דרך ותודה רבה על כל היחד שעוד נעשה.

כמו שאתם יודעים, זה היה אמור להיות בכנסת וגם חברי כנסת ושרים נוספים ביקשו להשתתף ביום המיוחד של הוועדה לקידום מעמד האישה, שהיה אמור להתקיים בכנסת ישראל. עברנו לכאן, ובין השאר גם ניסינו לבנות את היום הזה בהתאם ללוחות הזמנים ואני מאוד מודה לך שוב, ששינית את לוח הזמנים ואתה איתנו פותח איתנו את היום.
גונדר עפרה קלינגר, ראש אגף האסיר, גונדר טאפש מקבל, מפקד מחוז מרכז שב"ס, סגן גונדר. שרה פרידמן, שמהביקור הראשון נוצר קשר מאוד מיוחד שבעקבותיו באמת התפתחה פעילות והבנה משותפת שעוד תמשיך. מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, מר רותם פלג, הגב' ורד סוויד, מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה ולכם ולכן קהל נכבד, שחלק גדול מלווה אותנו הרבה בפעילות של הוועדה, נמצאות ונמצאים פה חברים פעילים, ראשי ארגונים, זרועות נוספות של המדינה, תודה רבה.

אני רוצה להעביר אליך את רשות הדיבור, מאיר כהן, שר הרווחה. אני יודעת שלוח הזמנים שלך מחייב אותך לעזוב אותנו, אז בבקשה, אדוני.

שלום לכולם. בוקר טוב. יש כאן אנשים שאתמול ראיתי אותם והיום אמרו לי 'פעם שלישית גלידה', אתם יודעים מאיפה המושג? זה מושג אמריקאי, הם אומרים ככה"The third I scream" . הישראלים תרגמו 'בפעם השלישית גלידה' את 'בפעם השלישית אני אצעק'. כולנו למדנו אנגלית בירוחם.

שלום לכולם שוב ותודה על הברכות, עליזה. אני רוצה להגיד לציבור שקרה משהו יוצא דופן בהרכב האנושי בכנסת. אני מכיר את הכנסות לפני, גם כראש עיר, אבל יש כאן משהו מיוחד באווירה, של חברות כנסת שנאבקות בצורה חסרת תקדים על מעמדה של האישה בכל המובנים ובכל השטחים, ואת מובילה את זה בכישרון חסר תקדים. אתם לא יודעים מה זה כשעליזה לביא צריכה משהו שקשור לנשים, היא נדבקת פה ולא זזה. לי, ליאיר, לכל השרים, ואנחנו סרים למרותה בכבוד גדול מאוד. באמת בכבוד גדול.

ורד, שמלווה אותנו הרבה מאוד שנים, את גם עושה עבודה יוצאת מן הכלל, כאילו - - - . רותם פלג, אדוני, ברוך הבא. המארח, מפקד המחוז טאפש מקבל, אמרתי את זה נכון? על הכיפק. תודה רבה, אדוני, על שאירחת אותנו ומפקד השב"ס שלא נמצא כאן, הגב' יעל דיין, חברת הכנסת לשעבר, גם את אחת מהלוחמות.

חברים, חברות, אני רוצה לתת כמה נתונים שאספתי אתמול, בכל מה שקשור לאלימות כלפי נשים וילדים. בשנת 2012, שימו לב לדברים המטורפים האלה, פניות חדשות למרכזים השונים, 15,052, המון. פניות חדשות בשנה. טופלו 11,216 מקרים, 9,720 מתוכם היו נשים.
שוו בנפשכם כל שנה במעגל הזה מתווסף מספר תלת ספרתי, נשים שפונות למרכזים שאנחנו מכירים. אין לי שום ספק שכמספר הזה לא פונה. זה המינימום, על פי מה שאני חושב, שכמספר הזה לא פונות. יש עלייה דרמטית של 18% במספר הילדים שמגיעים למרכזים שלנו.
מה אנחנו עושים? אני לא ארחיב את זה, כי לא באתי להגיד מה אנחנו עושים כמשרד הרווחה, כי זה לא לעניין, אנחנו נגיד את זה בהזדמנויות אחרות, אבל פותחים עוד ועוד מרכזים ואני לא בטוח שהפתרון הוא לפתוח עוד ועוד מרכזים, כמו שאני לא בטוח שהפתרון הוא לפתוח עוד ועוד בתי כלא. אני משוכנע שצריכים משהו הרבה יותר הוליסטי, הרבה יותר מעמיק, זו משימה של כולנו, איך אנחנו בשלב המניעה מתקנים, ולא בשלב שהם מגיעים אלינו אחרי טראומה משמעותית שכזאת.

אין לי שום ספק שהפמיניזם היה אחת מהמהפכות, אם לא המהפכה של העולם המודרני, מהפכה חברתית יוצאת מן הכלל. כניסתן של נשים לכל תחומי החיים זה אחד מהדברים שמבחינתי הם מכפילי הכוח של החברה בכל העולם, ובוודאי של מדינת ישראל.

הייתי ראש עיר ואני יכול להעיד ויכולים להעיד כל חבריי ראשי הערים, בכל מקום, ולא משנה אם אתה בא מהפריפריה, או ממגזר כזה או אחר, או מעיר מבוססת כזאת או עיר מבוססת אחרת, ששאלת האלימות נגד נשים חוצה את כל המגזרים, חוצה את כל המעמדות. כל אחד מאיתנו נגע באנשים האלה, ומהר מאוד הבנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו זה לטפל במרחבי המחיה של אותן נשים מוכות.

אני רוצה לצטט אישה שפגשתי לא מזמן כשר הרווחה, שהתעקשה התעקשה התעקשה ואמרה 'אני רוצה לפגוש אותך אישית', ומגיעה אישה שאיך אמא שלי אומרת על נשים כאלה? לא רואים עליה, אישה שלא רואים עליה, נראית כל כך טוב ונשמעת נהדר והיא בוגרת האקדמיה והיא אמרה לי את המשפט הזה, 'איך שאני נראית ואיך שאני נשמעת, זאת תפאורה לחיים קשים מאוד, לאלימות של 24 שעות. מרחב המחיה שלי הוא שונה לגמרי ממה שאני משדרת', וזה המקום שאנחנו צריכים לגעת בו, אותם מרחבי מחיה. איך לטפל, כשמגיעה אישה שסובלת מאלימות, איך אנחנו נצליח בתקציבים שיש לנו ובכוח האדם בראש ובראשונה להגיע לתוך התא המשפחתי שלה ולבחון אותו.
אני חייב להגיד שגם אותם גברים מכים, אני לא משוכנע שמשרד הרווחה יכול היום לסמוך את שתי ידיו על חזון כזה של 'אנחנו מטפלים גם בהם', כי אנחנו לא מגיעים לכולם. אנחנו מוצאים אותם בבתי הכלא, אנחנו מוצאים אותם בתאי המעצר והם חוזרים הביתה ושוב הסיפור.
אני רוצה לברך את כל מי שעושה ולהגיד לכם שמשרד הרווחה מחויב, לא רק העמותות מחויבות. יש כאן נציגי עמותות ואני רוצה להגיד משהו שהוא החזון שלנו במשרד הרווחה. הרבה מאוד שנים השאירו אתכם, העמותות, בחזית. היה נוח לממשלה ולחלק משרי הרווחה, לא לכולם, חס ושלום, אני מעריך את כולם, את כל אלה שהיו לפניי, אבל היה נוח לשים אתכם בחזית ולנהוג במין הסתר פנים, אנחנו נתקצב אתכם בחצי מיליון שקל ואתם תיכנסו לתוך העבודה הקשה. אני מנסה לשנות את זה, לבוא ולהגיד בראש ובראשונה שאנחנו נמצאים איתכם שם, האחריות היא שלנו כמדינה, אתם הנשמה היתרה, אתם עוזרים, אתם תומכים, אבל האחריות היא שלנו, אתם לא צריכים לבוא - - - ושינינו לגמרי את הקריטריון של התמיכות, ולמרכזים לנפגעי ונפגעות תקיפה אנחנו פשוט הכפלנו את הסכומים ואני רוצה שנעשה את זה, כי זה השדר הטוב ביותר שאנחנו לוקחים אחריות, אתם לא תצטרכו לחזר על הפתחים בכדי להשיג פרוטות. אתם הראשונים לקבל את התמיכות של משרד הרווחה ובוודאי אתם הראשונים שאיתם אנחנו מתייעצים, כי אתם חלק מאיתנו, אבל אנחנו לוקחים את האחריות.
היו ברוכים ותודה רבה. אני צריך ללכת, אני מצטער. אנחנו פותחים את הוועדה למלחמה בעוני בישראל של אלי אללוף. הקמנו ועדה שתצטרך לשקף לנו את המציאות של עוני, במיוחד עוני ילדים, אז אני מאוד מצטער שאני צריך ללכת, לא בגלל איזה תרגיל מנהיגות, אני פשוט צריך ללכת. אז תודה רבה, שיהיה לכם יום טוב ומוצלח. תודה רבה.

תודה רבה. תדע לך, אדוני שר הרווחה. לפני שאתה עוזב אותנו, אדוני שר הרווחה מאיר כהן, שפניתי אתמול לשר האוצר שלנו, גם בעקבות הדברים שאתה אמרת, שקצת וקצת וקצת וקצת, פניתי אליו בבקשה שהולכת להגיע גם אליך להקים, רשות למניעת אלימות במדינת ישראל והשר אמר לי 'לא'. הוא אמר לי 'תגישי תכנית', אז אנחנו מחר יושבים על תכנית. תודה רבה.

אנחנו נמשיך בברכות שלנו ונעבור לאחר מכן לפאנל. אני רוצה לבקש ממך, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, שיש לנו הרבה מפגשים בוועדות עם המשרד שלך והשר מלווה אותנו, אבל הנה, גם עכשיו אנחנו מכירים אותך. מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, רותם פלג, בבקשה.

יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא, מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה, גב' ורד סוויד, חברי הוועדה, חברי כנסת, נציגי פורום שב"ס, מכובדיי כולם.

בחרתי לפתוח את דבריי עם ציטוט: "החזון של תכנית עיר ללא אלימות במשרד לביטחון פנים זו אחת מתכניות הדגל שהמשרד לביטחון פנים מקדם בשנים האחרונות. יצירת אווירה עירונית אשר מעודדת ערכים של כבוד הדדי, סובלנות, דיאלוג, משא ומתן, מקדמת את כבוד האדם וזכויותיו, ודוחה אי שמירת החוק, הפרת זכויות האדם ושימוש לא לגיטימי בכוח מסוג כלשהו". חזון זה מבטא את התפיסה המרכזית של המשרד לביטחון פנים ושל המדינה בכלל, כנגד שימוש באלימות וכנגד פגיעה בחלש.

לנשים בישראל אני רוצה לומר, אינכן חלשות, אבל יחד עם זאת אנחנו כולנו, החברה הישראלית, משרדי הממשלה, חברי הכנסת, וכל פרט ופרט במדינה צריכים לחנך ולהתנהג ולפעול על פי קוד מוסרי שדוחה אלימות כנגד נשים וכנגד כל אחד שהוא שונה. יום המאבק לאלימות כנגד נשים הוא יום חשוב כיוון שהוא מאפשר לנו להאיר זרקור על אחת התופעות והמקרים החשוכים שאין להם מקום במדינה דמוקרטית ובחברה מודרנית ומתקדמת. ליום זה ולהעלאת המודעות לנושא משנה חשיבות, שכן במקרים רבים אלימות נגד נשים אינה מדווחת, או אותה אוכלוסייה אינה מגיעה לטיפול מערכי האכיפה והרווחה. וכאן המקום לבקש מכל אחת ואחת מהנפגעות לגשת ולדווח. הגם שקיימת ירידה בשנים האחרונות במספר הנרצחות מקרב נשים, עדיין ברור לכולנו שמאחורי כל מקרה ומקרה ישנה טרגדיה משפחתית קשה שמלווה את המשפחה לאורך שנים ולכן אנחנו לא נתפסים למספרים ולא נתפסים לסטטיסטיקות.

המשרד לביטחון פנים על גופיו מקנים בשנים האחרונות חשיבות רבה לטיפול בנושא והדבר בא לידי ביטוי הן בפעילות, הן בתכניות והן בסדרי עדיפויות של המשרד להתמודדות עם תופעות שונות של אלימות נגד נשים. למרות שלא הכול טוב, אני בחרתי פה דווקא להציג מספר תכניות או מספר מהלכים שאנחנו מקדמים בשנים האחרונות במשרד. בתחום האלימות במשפחה, כמו שאמר שר הרווחה לפניי, אחד הדברים המרכזיים הוא למנוע את האירוע לפני שהוא קורה. בהיבט הזה אנחנו מקדמים, בשיתוף עם משרד הרווחה תכניות שמתמודדות עם התופעה הזאת. אחת התכניות המרכזיות מטופלת דרך תכנית 'עיר ללא אלימות' במשרד, תכנית מניעה ייחודית לקהל יעד של תלמידי בית ספר. במסגרת התכנית הזאת נערכים מפגשים וסדנאות של התלמידים, התלמידים מקבלים כלים לזהות מערכות יחסים מסוכנות ולא בריאות, כמו לדוגמה חיזור אלים וכדומה.
תכניות אחרות שמות דגש על סיוע וליווי של הקרבנות. בעיר אילת, לדוגמה, בשיתוף עם ויצ"ו ועם המרכז לטיפול באלימות, הוקמה קבוצה של נשים מתנדבות התומכות בנשים מוכות. המתנדבות קיבלו הכשרה וכלים מתאימים והן מגיעות לתחנת המשטרה על מנת לתת ליווי ותמיכה לנשים בזמן משבר. המתנדבות מעודדות את הנשים לעבור טיפול במרכזים לאלימות במשפחה.

דוגמה נוספת באה מהעיר דימונה, העיר של שר הרווחה, שם עובדות במפעל רותם דשנים החליטו לתמוך בנערות שנפלו קורבן לאלימות, הזנחה או מערכות יחסים זוגיות מסוכנות. הנשים מגיעות פעם בשבוע למועדות הרווחה, מהוות לנערות אוזן קשבת ומודל לחיקוי. בכל המיזמים האלה המשרד לביטחון פנים דרך התכניות השונות שלו דוחף כדי לתת את הסיוע ואת ההכשרות הנדרשות לאותן נערות במצוקה.

תכנית מרכזית נוספת שהמשרד מקדם היא התכנית לעובדים סוציאליים במשטרה. זו תכנית משותפת למשטרה, למשרד הרווחה ולמשרד לביטחון פנים. הפרויקט נועד לתת מענה לקושי בכך שנשים, שמגיעות למשטרה בזמן משבר, לעיתים מבקשות לאחר מכן למשוך את התלונה או שאינן פונות לטיפול מעמיק יותר שמעניק משרד הרווחה. העובד הסוציאלי מאבחן את המקרה ומעביר את המידע הנדרש לגורמים המטפלים במשטרה. העובד הסוציאלי גם מלווה את אותן נשים לגורם המטפל ובכך מקל עליהן את התהליך, במסגרת המרכזים לטיפול באלימות במשפחה. כרגע התכנית מופעלת ב-19 ערים ברחבי הארץ ובכוונתנו להרחיב אותה באופן נרחב בשנת 2014, בדגש על הרחבה למגזר הערבי.

בכל הנוגע לטיפול בצווי הגנה, משטרת ישראל מקנה חשיבות ודחיפות רבה לנושא, בדגש לעבירות אלימות כנגד נשים, בהן המסוכנות היא גבוהה. כמו כן המשטרה פיתחה מערכי הכשרה המועברים באופן תדיר בתדריכים ובאימונים השונים לשוטרים, כאשר לשוטרים המיועדים לחקירות, בדגש על אלימות במשפחה, ניתנת הכשרה ייחודית. יתרה מכך, כחלק ממדיניות סגירת התיקים במשטרה, התיקים האלה הם תיקים שמטופלים ברמות הגבוהות ביותר על מנת למנוע סגירת תיקים שלא נכון לסגור אותם, למטופלות ברמה של תביעה מחוזית או של פרקליטות.

בנוסף, בימים אלה מקימה משטרת ישראל יחידה לשוויון מגדרי. מטרת היחידה היא לייצר תנאים למיצוי היכולת ושוויון ההזדמנויות לנשים המשרתות במשטרה. בנוסף על זה תפקיד היחידה הוא גם לקדם את המודעות והטיפול בנושא הטרדות מיניות על מנת למנוע קיומן של מקרים כאלה במשטרה. בהקשר הזה ובהמשך להתחייבות השר בפני הוועדה בשנה שעברה הוקמה במשרד לביטחון פנים יחידה, מונתה בעלת תפקיד שתפקידה להיות אמונה על טיפול בתלונות של אלימות נגד נשים והטרדות מיניות כנגד גופי המשרד.
בפן נוסף שהמשרד מתעסק איתו אנחנו גם מטפלים בכל הנושא של ההליך השיקומי, דרך שירות בתי הסוהר כלפי אסירים עם עבר פלילי הכולל אלימות במשפחה. שב"ס מפעיל תכניות ייחודיות בתחום במסגרת המחלקות הטיפוליות שלו.
בטרם אסיים את דבריי רציתי להדגיש את אחד המאבקים הממושכים והמוצלחים שניהלה המדינה, ובכלל זה המשרד לביטחון פנים, בשנים האחרונות, המאבק בתופעת הסחר בנשים למטרות מין, עבדות ועבודות כפייה. אמנם לא רק נשים סובלות מהתופעה, אבל הן המרכיב העיקרי או הקורבנות העיקריים של התופעה הזאת. המדינה פעלה באופן מערכתי ובאינטנסיביות בשנים האחרונות, כשבכלל הפעולות האלה חיזוק יכולת הזיהוי של קורבנות, שמתחילה כבר במתקני המשמורת של שב"ס, הגברת האכיפה דרך משטרת ישראל ובשנים האחרונות גם פוענחו מספר פרשיות גדולות של סחר בנשים, וכמובן מאמצי טיפול ושיקום רבים שמתקיימים דרך משרדי ממשלה אחרים, כמו חינוך, רווחה ובריאות.

המאבק בתופעה הזאת צומצם באופן משמעותי בשנים האחרונות, ובמקרה הזה אני רוצה שבסוף כולנו נלמד שכאשר משרדי ממשלה מחליטים לשתף פעולה ובוחרים מטרה אחת ממוקדת ומכוונת על ידי כולם אנחנו מצליחים להביא תוצאות ובכלל זה באותו אופן אפשר לטפל בתופעה של אלימות נגד נשים. אמנם נדרשת עדיין עשייה מרובה של משרדי הממשלה בנושא הזה ואנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולחנך נגד אלימות ולטפל באוכלוסיות ובתרבויות שבהן התופעות האלה קיימות באופן נרחב יותר, אני רק יכול להבטיח לכם כאן שבכל הקשור למשרד לביטחון פנים אנחנו פועלים ונמשיך לפעול על מנת לטפל באופן המיטבי ביותר באותה תופעה.

לסיום רק אבקש להודות לעוסקים ועוסקות במלאכה וכמובן תודה רבה לשב"ס על האירוח המכובד במקום הזה. יום טוב ופורה לכולנו.

תודה, רותם. אתה יודע, אני מחזיקה פה ביד את המסמך הקשה שמרכז המחקר של הכנסת הכין לנו ליום הזה, ואני מקשיבה לך קשב רב והיטב ושותפה לשינויים שחלים גם במשרד שלכם, ורק בשבוע שעבר הכרנו את היוהל"נית של המשטרה החדשה, נמצאת פה גם היוהל"ן של צה"ל, רחלי טבת ויזל, אז יש עכשיו יועצת במשטרה, שזה באמת הישג, בפעם הראשונה. אבל אני מחזיקה פה את הנתונים והנתונים הם מאוד קשים, גם כלפי תיקים שנסגרים. ביום ראשון אני נכנסת לברך בוויצ"ו, אני יוצאת, עוד אישה נרצחה במדינת ישראל. הבוקר אני קמה, עוד ילדה נדקרה במדינת ישראל. כלומר זה לא משהו שהוא סטטיסטיקה, זה משהו שהוא פנים, שמות, יום יום, שעה שעה, והעשייה שנעשית, הידע הרב שנצבר, הניסיון. היינו השבוע בישיבה כששמענו את הנתונים ממרכזי הסיוע, יש ידע מקצועי רב במדינה שלנו, מה שאין, אין סנכרון, אין שיתוף פעולה מספיק, אין לימוד מעמיק של דברים, יש יותר מדי בקשות שבמקרה הטוב נענות, אבל לא משותפות יחד לפעילות.
נמצא פה חבר הכנסת דוד צור, שעומד בראש הוועדה לסחר בנשים, אבל אנחנו גם הוספנו את הזנות, כי נכון, בסחר בנשים התקדמנו, יש חוק במדינת ישראל, אבל יש גם איומים כלכליים על מדינת ישראל, מחוץ למדינת ישראל אם מדינת ישראל לא תעמוד בזה, אבל על הזנות אין, ואנחנו רואים את זנות הקטינים וכל הפרשיות האחרונות שקיבלו פומביות ואני אומרת כן, בואו ננצל את הפומביות שהפרשייה האחרונה קיבלה ונדבר על זה ונראה לאן הגענו ואיך זה שבנות 14, 15 ו-16 לא מוגנות. אז אנחנו כמחוקק נוסיף חוקים, וכשאני יוצאת ממקלט לנשים מוכות ואני רואה מה קורה בהבטחת הכנסה, שלמעשה יש חוק אבל הנשים לא מקבלות, אז אני רצה לשר הרווחה והחקיקה משתנה, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק, כי גם האכיפה היא לא מספקת וגם הקהילה לא מדווחת. באים אליי אנשים ואומרים לי 'כן, ראינו אותו יושב עם נערות צעירות בבית הקפה במקום זה וזה בתל אביב', כולם ידעו, אז איפה הקהילה? למה הקהילה לא מדווחת? למה אנשים לא מספרים על בן אדם בן 60 שהולך עם ילדות בנות 14 ו-15? איך נאטמנו? איך כולנו נאטמנו?

אז כן צריכה להיות רשות אחת של מערכת החינוך ושל הרווחה ושל המשטרה ושל כל אותם גורמים, של הרשות למעמד האישה ושל הוועדות בכנסת, יחד, כי אחרת אנחנו לא נצליח. למעשה הנתונים האלה מלמדים שאנחנו הולכות והולכים אחורה ולא קדימה. למרות הידע ולמרות הניסיון, למרות המאמץ ולמרות התקציבים הגדולים שהמדינה נותנת הנתונים מפחידים, הנתונים מאיימים והנתונים מחייבים אותנו לעצור רגע ולהסתכל בבהילות אחורה, לאן הגענו ואיך זה קורה לנו ולמה אנחנו לא מצליחים ומצליחות להתמודד עם התופעה המאוד מאוד מאוד קשה הזאת.
אז כן, מועצה לאומית למיגור אלימות, אני חושבת שזו צריכה להיות הדרישה שלנו והשותפות שלנו, כי רק השותפות שלנו יחד תנצח. כבר כשהכרזתי על זה כאן כתבה לי גלית דשא שיושבת כאן מהשדולה, 'עליזה, אני עוזרת לכתוב את התכנית'. יושבות פה שותפות רבות בכל המיזמים ובכל התכניות ובכל הוועדות ובכל היישומים, אבל בעיקר בסנכרון של הידע שקיים. הזכרתי את היוהל"נית רחלי טבת, יושבת פה מיכל יודין, חברת הכנסת יעל דיין, השחקנית חנה אזולאי הספרי שנמצאת כאן כתבה שהיא מגיעה ואנחנו מאוד מאוד מתרגשות לארח אותך כאן, אנחנו צריכות את העזרה שלך. אנחנו מאוד צריכות את העזרה שלך, תודה שאת איתנו. ובילי מוסקונה לרמן שמיד ככה אמרה לי, 'עליזה, מה את רוצה? מתי להגיע ולאיפה?' בילי, תודה רבה. וחבר הכנסת דוד צור ועוד אנשים רבים וטובים שכמובן עושים ונותנים.
אני לא מזכירה פה את הכול, כי אנחנו בלוח זמנים ואני רוצה להעביר אלייך את רשות הדיבור, ורד שמלווה ומובילה. בבקשה. ורד.

בוקר טוב, לד"ר עליזה לביא, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, שמובילה מהפכה משמעותית ויודעת להיאבק על כל דבר. היו כאלה שפעלו לכך שיום העיון לא יתקיים היום במקום הטבעי שלו ואת לא ויתרת, לא הרמת ידיים וביחד עם כל הנשים והגברים שנמצאים כאן, נציגים ונציגות בכירים של ארגוני הנשים, של שירות בתי הסוהר, קיימת את היום הזה במקום הנכון, הרלוונטי ובמסר שאת הנושאים של קידום נשים ומאבק באלימות אף אחד לא יוכל להדיר. אז תודה לך.

נמצאת איתנו המייסדת, האמא המיתולוגית של הוועדות לקידום מעמד האישה, חברת הכנסת יעל דיין. את יכולה להיות גאה שיש המשך כזה פורה ואקטיבי לוועדה. חבר הכנסת דוד צור, יו"ר הוועדה למאבק בסחר בנשים ובזנות. אתמול בערב הוא השתתף בערב שעשו בשיתוף גם גברים וגם נשים, אמנים, עם קריאה 'די לאלימות'.

ולכל המכובדים שהזכירו קודמיי, הסגל הפיקודי הבכיר של שירות בתי הסוהר, בראשות מפקד המחוז, בילי מוסקונה לרמן הכתבת, חנה אזולאי הספרי, יוצרת גדולה, ובעיקר אתם, ראשי ארגוני הנשים, ראיתי כאן נציגות מאוד מאוד גדולה מעמותת כ"ן ושדולת הנשים ומהשלטון המקומי והדסה וכמובן איתך מעכי, ואני מבקשת סליחה ממי שלא הזכרתי, נשים אקדמיות ויש כאן עוד הרבה מאוד אחרות, והמקלט בהרצליה כמובן, והיוהל"ן ומשרדי ממשלה כמובן, שעושים את המלאכה, רותם פלג המנכ"ל הציג בבריף קצר, ונעמ"ת וויצ"ו והיועצות לקידום מעמד האישה ונשות - - -

יש לנו יום ארוך ארוך ארוך.

אנחנו העלינו השנה קמפיין שקורא לגברים לבוא ולקחת חלק. כשמתחיל קונפליקט או יש מתיחות בבית, לא לחכות, זה לא יעבור מאליו, זה לא כמו שאנחנו עולים על ההגה בכביש ואומרים 'לי זה לא יקרה, זה קורה לאחרים', אלימות היא אך ורק מחריפה. בעקבות הקמפיין יש עלייה של 15% בפניות של גברים לקו החם של משרד הרווחה, 118. אני מניחה שכולכם ביקרתם בבית נועם ובוודאי הצוות המסור של הוועדה ראה את התוצאות, מה קורה כשגברים מגיעים לטיפול. לצערי הם מגיעים מאוחר מדי, הם מגיעים כבר אחרי שהשופט שולח אותם, ואחת המטרות שלנו כחברה זה לשים לב, הגבר הזה יכול להיות הבן שלנו, האח שלנו, השכן, ולקרוא לו בזמן להגיע לטיפול.

הילדה אתמול, בת העיר שלנו שנדקרה על ידי דוד, בת 7, על ידי דוד שמיד יגידו פסיכופת, חולה נפש וימצאו איזה דרך להקל בדין, מדברים היום השכנים שהוא היה מסתובב ערום בחדר מדרגות. מי שומר על אותה ילדה בת 7 שצריכה להיות תלויה בחסדיו והתקשורת עוד אומרת היום שמאוד יפה שהוא גם קרא להזעיק עזרה אחר כך.
אבל אנחנו מרגישים סוג של אי שמירה. כשאנחנו הולכות לקניון אנחנו בטוחות, יש שומר שבודק בתיקים, אבל כשנערה הולכת, קשישה או אישה בכל מקום, היא צריכה, בין במישור הפיזי להסתובב אחורה, אם יש תוקף פוטנציאלי, בין אם לדאוג בתוך המשפחה, שחלק ניכר מהתקיפות, ונמצאות פה גם נציגות של מרכזי הסיוע ויודעות את זה, קיימות בתוך הבית. זו משימה מאוד מאוד קשה, אבל היא משימה הכרחית, לתת חיים בטוחים לכל נערה, אישה וילדה, בכל פורום ברחבי העולם. זו בעיה שלא רק מדינת ישראל מתמודדת איתה. האו"ם מדווח על כל אישה שלישית שנפלה במהלך חייה קורבן לאלימות. אני כעובדת סוציאלית ותיקה, שטיפלה בהרבה מאוד מקרים, אני אומרת שהסטטיסטיקה של אחת משתיים היא סטטיסטיקה עדינה, ישנו פשוט קשר של שתיקה וקושי לספר ולדווח ואנחנו צריכות להבין שזו בעיה של כל החברה שלנו ואני מאוד משוכנעת שהדגם שהצעתם, של רשות לאלימות, הוא דגם שיוכל לתת מענה מערכתי גם ברמה של ענישת מינימום, לכל התוקפים, וגם ברמה של חינוך והסברה מגיל הילדים. כשהילדים שלנו חוזרים מהגן ואומרים 'הרביצו לי', מה אנחנו אומרים להם? 'תחזירו בחזרה, אל תהיה פראיירים'. זה מסר נוראי, אנחנו לא מלמדים אותם איך להתמודד עם קונפליקט וזה מסר שמקבלים מהסרטים. חלק אומרות לי לא, ופה יושב הקהל של המשוכנעות, בקרב הנשים כאן אני בטוחה שהחינוך הוא מצוין, אבל ישנו מסר שלא מלמד אותנו לקבל את השונה ולהתמודד עם מחלוקת ולנהל דיאלוג אמיתי בגובה העיניים.

אז שוב אני רוצה להודות לכולכן, לצוות שלך שארגן את היום החשוב הזה, ואני בטוחה שכאן מתחיל תהליך שתהיה לו גם המשכיות. תודה לך, עליזה.

תודה, תודה. ואני אהיה ככה בתפקיד של השעון. וזו ודאי הזדמנות להודות לצוות של הוועדה על העבודה הנפלאה, דלית, אמל, אריאלה, עמליה, בני, רבקה, וגם פה, יחד עם הצוות הנפלא שלכם פה, עשו את היום החשוב הזה.

אנחנו בנינו את היום אחרי שלב הברכות באיזה שהיא ראייה כוללת על האזור שלנו, שהוא אזור אלים. אנחנו גרים באזור אלים וחשבנו ככה לפתוח באיזה שהוא שיח סביב האזור שבו אנחנו גרים, עם מקרה מייצג של מצרים, השכנה שלנו, שאנחנו נמצאים בהסכם שלום איתה. לאחר מכן אנחנו נעבור על הנושא של סדר היום שלי במיגור האלימות נגד נשים ובסוף אנחנו נצפה בהצגה כאן, של אסירות כלא נווה תרצה, שלמעשה התוודענו לאסירות בביקור שערכנו כאן, בוועדה לקיום מעמד האישה, לפני כחודש, למדנו על העבודה בכלא ועל הפעילות. הגעתי לכלא בעקבות פנייה של אמא של אחת האסירות והתוודעתי לעבודה שנעשית כאן וגם שמענו על ההצגה ואנחנו מאוד מאוד שמחות שנוכל היום לראות, לשמוע ולהקשיב לסיפורי החיים ולמסרים שעולים מהצגה, כי אין ספק שהם ארגז כלים משמעותי לשיח שלנו כאן היום, ובכלל לכל הפעולות שלנו.
אני רוצה להודות לכם, ואני רוצה כבר להזמין את המשתתפים הבאים של הפאנל, כי אנחנו באיחור של זמנים וכולנו צריכים להגיע לדיון בנושא של האלימות נגד נשים היום בכנסת בארבע, אז אנחנו חייבים לשמור על לוח הזמנים.

הנושא של הפאנל שלנו הבוקר עוסק בקשרי נשים במזרח התיכון. האמת שזה מתחיל בעקבות האירועים בכיכר תחריר, באירועים הקשים, אלימות נגד נשים, אני מזכירה לכולם, זה נשמע פה בהרחבה, שהנשים היו בין היוזמות של האביב במצרים והן קוראות לבוא ולשנות את מצבן ומצב האומה והן יוזמות ומקדמות, ולמעשה בכיכר תחריר עצמה מתבצעים מעשי אונס, גם בתחנות המשטרה, באמתלה כזו או אחרת שוטרים קוראים לנשים ומשפילים אותן והן עוברות הטרדות מיניות מאוד קשות. אני רציתי לכתוב מכתב לעמיתות שלי במצרים, לקולגות ולבוא ולגלות את ה-sisterhood, את האַחֲיוּת הנשית, את התמיכה, מהמקום המאוד מאוד שנראה לי הכי מחייב בתור תפקידי, גם כחברת כנסת וגם כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה. פניתי למי שהייתי צריכה לפנות, לבקש את ההמלצה שלו, את הרשות שלו, לעשות מעשה כזה, מדיניות חוץ, מצרים, ואני חברת כנסת צעירה, והוא אמר לי 'בשום פנים ואופן את לא כותבת מכתב כזה'. התקשרתי אלייך, סמדר, והתייעצתי איתך, ואמרת לי את אותו דבר. ושניכם אמרתם לי את אותו דבר, גם מהמקום הפוליטי וגם מהמקום שלך, עם הניסיון, הידע, הדעת. אני קוראת אותך ונפגשת ככה לא מעט עם הדברים שאת כותבת מהמקום שלך ואמרתי שאם שני אנשים אומרים לי את זה, משהו פה לא טוב.
אזור אלים, חברה שאנחנו רואים את הנתונים שלה, המקום זה של הדיאלוג, של היחד, והייתי באמת רוצה לבדוק איתך , סמדר פרי, שאת פרשנית לענייני העולם הערבי ב'ידיעות אחרונות', גם על מצב הנשים בעולם הערבי, אבל גם על הסוגיה שאני מציבה פה בפנייך. תודה.

שלום. אני הייתי רוצה, אני התכוננתי להרצאה הזאת והייתי רוצה לפתוח בקטע מספר, אני חושבת שהספר הזה לא מוכר פה בארץ, אני תרגמתי את הקטע הזה, כשכמובן אני מדברת על מצבן של הנשים בעולם הערבי ועל אלימות:

"קוראים לו פאאז סאמר, הוא בן 35, עובד כשליח שמעביר חבילות על אופנוע, זה מה שאמרו לי. לילה אחד שמעתי שיחה בין אבא שלי לבין אחותי מונא, 'נוג'וד יותר מדי צעירה להתחתן', התעקשה מונא, 'צעירה מדי? היא כבר בת 8, הנישואים האלה יסדרו אותנו', את המשפחה, 'אף אחד לא יחטוף אותה, אף אחד לא יאנוס אותה ברחוב, לא יפיצו שמועות רעות שיפגעו בכבוד של המשפחה שלנו ונקבל גם כסף שיעזור לנו להסתדר בחודשים הקרובים. חוץ מזה, החתן שמצאתי לה הוא גבר מכובד. אל תתווכחי איתי, אין לי מספיק כסף להאכיל את כל המשפחה', אומר האבא לבתו הבכורה, 'כשהיא תתחתן יהיה פחות פה אחד בבית'. אמא שלי לא אמרה מילה, היא נראתה עצובה מאוד, אחרי הכול גם היא התחתנה כמו כל הבנות בתימן בנישואי שידוך והיא יודעת שהגבר נותן את הפקודות בבית ואם היא תנסה להתנגד היא תחטוף מכות. עבורה כל ניסיון להגן עליי הוא רק בזבוז זמן".
זה הקטע, זה הספר, הספר נקרא: "I'm Nigeud, I'm 10 years old and I'm already divorced". נוג'וד עלי מתימן, אני הבאתי את המקרה שלה בכוונה, הייתה בת 8 או 9, היא לא יודעת בדיוק, מפני שהיא לא יודעת את גילה המדויק, היא אחת מ-16 ילדים של אשתו הראשונה של האבא ובגיל 8 מכרו אותה לגבר שהיא מספרת עליו תמורת 750 דולר. אבא שלה מכר אותה, אפילו החתונה הייתה בלעדי הבעל, היא ראתה אותה רק ביום שהוא בא להעביר אותה מבית הוריה אל בית ההורים שלו. הסיכום היחיד היה שהבעל לא ייגע בה עד שהיא מה שנקרא תגיע לפרקה. היא הייתה בת 8 כשהתחתנו, הוא לא ויתר לה ומהלילה הראשון, זה ספר אוטוביוגרפי, היא מספרת על מסכת של התעללויות. היא לא נכנסת לפרטים, היא גם לא קוראת לו בשם, היא קוראת לו 'המפלצת'.

ואז יום אחד היא החליטה לברוח. היא קיבלה ייעוץ בתוך המשפחה, רצה לבית המשפט, לצנעא, ובחוצפה של ילדה שלא מכירה את החיים ולא כלום, גם לא יודעת לקרוא ולכתוב, תחשבו על זה שהיא הייתה אמורה להיות בכיתה ב', האישה הנשואה הזאת, היא תפסה את השופט והשופט התימני היה המום לראות שילדה מעזה להתקרב אליו ושאל אותה 'מה את רוצה?' היא אמרה לו, 'אני רוצה גט', אז הוא אמר לה, 'מה, את נשואה?' היא אמרה לו 'כן', הוא היה המום. וככה זה כל הסיפור. דרך אגב אני מאוד ממליצה על הספר הזה, זה ספר אמנם מעורר פלצות אבל הוא מאוד מעניין.

דרך אגב, המקרה שלה התפרסם ובעקבותיה הלכו כמה ילדות נוספות, אבל זה המצב בתימן, שום דבר משמעותי לא השתנה. יש הצעת חוק שאומרת להעלות את גיל הנישואין לגיל 15, אף אחד לא מכבד את זה ומנהג המקום נמשך, כשהם אומרים שבעצם כל ילדה יכולה להיחטף ברחוב, יכולים לאנוס אותה ואז הקלון וכבוד המשפחה, ואי אפשר בעצם לעשות שום דבר מעבר לזה.

אבל אני רוצה לעבור לנושא שאנחנו מדברים עליו יותר בהרחבה וזה מה קרה לנשים בעולם הערבי בעקבות, קוראים לזה האביב הערבי, אני קוראת לזה הטלטלה הערבית, כי אני לא רואה שום סימנים של אביב. אני חושבת שאחת התוצאות המיידיות היא נסיגה חמורה מאוד והידרדרות במצבן של הנשים בכל רחבי העולם הערבי, בין במדינות שעברו את המהפכות ובין במדינות שאו שהן מחוסנות או שזה עלול לתקוף אותן בכל רגע והמנגנונים נערכים לזה.

לפני שבועיים התפרסמו שני סקרים על מצבן של הנשים בעולם הערבי, אחד סקר של ארגון בינלאומי לזכויות אדם והשני סקר של סוכנות רויטרס שערכה משאל טלפוני בקרב מספר גדול מאוד של ארגוני נשים, לא של נשים עצמן, כי נשים לא היו משתפות פעולה עם זה. אני לא יודעת כמה אפשר להתייחס לממצאים של סקר טלפוני של סוכנות ידיעות בצורה רצינית, אבל הממצאים מדברים בעד עצמם. הם לקחו 22 מדינות ערביות ודירגו אותן לפי המקומות, זאת אומרת איפה המקום שהכי רע להיות אישה עד למקום האחרון. אז המקום הראשון הוא כמובן מצרים, שזה מדהים, ההידרדרות הנוראה, ואני אסביר את זה. וזה עובר לערב הסעודית וסוריה והדבר המעניין ששטחי הרשות הפלסטינית נמצאים במקום השמיני, וחמשת המקומות האחרונים, כמקום הטוב ביותר לגור בו, זה איי קומורוז, שאנחנו לא מכירים אותם כמעט, אבל שם יש ייצוג לפי חוק של 20% של נשים במוסדות השלטון ותהליכי קבלת ההחלטות, נסיכות קטאר, כוויית ולבנון, כמובן, שהיא מדינה חצי חילונית. בעצם מצבן של הנשים בביירות הוא די דומה למצבן של הנשים בתל אביב, אבל ככל שמתרחקים מהמרכז המצב הולך ומחמיר.
אני הייתי רוצה לעמוד על כמה תופעות שקשורות למצבן של הנשים בעולם הערבי ואני אתחיל במצרים. את הזכרת את מצבן של הנשים אחרי האביב הערבי. אז קודם כל מה שאנחנו צריכים לדעת זה שנשים במצרים הובילו את האירועים במוקדי ההפגנות. זאת אומרת נשים עזרו לנקות את כיכר תחריר ואת הכיכרות במקומות אחרים, לעצב את השלטים, לגייס פעילים, ברגע שאנשים נשארו לימים ארוכים הן בישלו עבורם, הם עזרו בעזרה ראשונה, בעיקר להביא את הדור הצעיר, והנשים היו ממש כוכבות של האירוע. אני לוקחת את השבוע אחרי שהתחילו ההפגנות, כשכוחות הביטחון רצו להיפטר מההפגנות האלה והתחילו לשלוח כוחות והתחילו לשלוח נשק וטנקים ונגמ"שים לכיכרות ואז התחילו לסמן את הבנות, אמרו 'אנחנו רוצים להחזיר את הבנות האלה הביתה'. לא יודעת אם אתם מכירים את הסיפור הזוועתי, אבל אחת מקבוצה של 22 בנות צעירות, סטודנטיות, שמה שהירה אמין, העלתה מה שקרה לה בסרט ביוטיוב. אני ראיתי את זה, זה מעורר פלצות. היא מספרת שמנגנוני הביטחון נכנסו לתוך כיכר תחריר, המטה שלהם נמצא גם הוא בתוך הכיכר, המוגמה, וממש צדו 22 בנות שהיו מסומנות, הם ידעו בדיוק למי הם הולכים, הם תפסו בנות שהן רווקות, צעירות מאוד, עם רעלות, הכניסו אותן למוגמה לקומה הראשונה, לאולם פתוח לרווחה, חלונות פתוחים, דלתות פתוחות, פתחו את הדלתות, פתחו את החלונות ואמרו לבנות, 'תתפשטו'. היא מספרת את הכול בקולה והיא מזדהה עם תמונתה, ואז היא מספרת שהקצינים שהיו שם, קצינים במדים, שגם הביאו את כל החברים שלהם לראות את ההצגה, קראו לרופא במדים והם ביצעו בהן בדיקות בתולין. כמובן שהרוב הגדול של 22 הבנות האלה שנכנסו לשם לא יצאו מהבדיקה כמו שהם נכנסו אליה והיא העלתה את הסרט הזה ואמרה שהיא הולכת לתבוע ולקיים משפט פומבי ושיפסיקו את הדבר הזה. ואז ערוץ CNN ניגש לאחד מהקצינים הבכירים ביותר בחבורה ואמר לו, אנחנו מכירים את הקצין הזה, הוא עלה מאז לגדולה, הוא היום האיש החזק של מצרים, הגנרל אל-סיסי, והוא אמר לו, 'תגידו, זה יכול להיות שהסיפור שהיא מספרת הוא נכון?' אמר לו סיסי 'בוודאי, אני אומר לך שאנחנו ביצענו את הבדיקות האלה', שאלו אותו ב-CNN 'למה עשיתם את זה?' הם אמרו, 'אנחנו רוצים שיהיה סדר, להחזיר את האנשים הביתה, להחזיר את החיים הנורמליים למצרים, הבנות האלה הן בעייתיות, אחר כך הם יבואו אלינו ויתבעו אותנו על אובדן בתולים בלילות האלה שהן מבלות בתוך הכיכר, אז אנחנו רוצים להיות בטוחים, שיהיה לנו רישום מי כן ומי לא, לכן עשינו את הדבר הזה. אנחנו בכלל לא מסתירים את זה'.
הבנות האלה כמובן יצאו החוצה, סיפרו את הסיפור ואני חושבת שהמועצה הצבאית העליונה, שניהלה אז את מצרים השיגה את מטרתה, מפני שהם הצליחו להפחיד לא רק את הבנות, אלא בעיקר את ההורים שלהן והיום בכל ההפגנות האלה מספר הנשים במצרים קטן מאוד.

זה עבר גם למקומות אחרים. זה עבר גם ללוב באותה צורה בדיוק, שנטפלו לנשים. זה עבר לתימן, שהיו עוצרים. זאת אומרת נשים נתפסו כחוליה החלשה, כדבר שכבוד המשפחה, השם הטוב של המשפחה, זה הנשק שצריך להתמודד איתו והפגיעה הזאת, ההידרדרות הזאת התחילה.

בנוסף העלייה של הגל האיסלמי בעולם הערבי חיזקה מאוד את הפגיעה במעמדן של נשים, התחילו שוב לחזור ולומר 'נשים הביתה', לא לצאת למקומות עבודה. הנה אתן מתלוננות, אני מדברת על מצרים, שבה אחוז ההטרדות ברחוב הוא הגדול ביותר בכל רחבי העולם הערבי. שוב, אני חוזרת לסקר שקובע ש-92% של קבוצה מדגמית הודו שהם עברו הטרדה, חלק מהם אפילו הטרדה אלימה, ובעצם הנטייה של השלטון היום שיש כל כך הרבה מובטלים, יש כל כך הרבה בשכבה הזאת שאנחנו צריכים לספק להם פתרונות, שהנשים יישארו בבית. לא לייצר מוקד תסיסה ומוקד בעייתי, אלא להחזיר אותן הביתה.

אני מסתכלת על מקומות אחרים. אני לוקחת כדוגמה, למשל אם הזכרנו שסוריה היא באחד המקומות הגבוהים בהידרדרות של מצבן של נשים בעולם הערבי, הפרדוקס הוא שבסוריה תחת בשאר אסד מעמדן של הנשים היה פחות או יותר בסדר. סוריה היא מדינה חילונית, לא היו בעיות של אכיפת הדת, נשים הלכו בפנים גלויים, רק אם הם רצו, הרעלה הייתה משהו וולונטרי, היום, ואני שמעתי כמה עדויות של נשים שהצליחו לברוח מסוריה, העדויות הן מזעזעות. בבת אחת שוב נשים הפכו ליעד, חוטפים אותן מהרחוב, באים אליהן הביתה ומעבירים אותן לתחנות מעצר, לחקירות, לבתי סוהר, ובבתי הסוהר הדבר הראשון שעושים להן זה לאנוס אותן. אונסים אותן וזה אונס קבוצתי. קראתי איזה מחקר, שוב, של ארגון זכויות אדם, אז יכול להיות שהמספרים לא ממש מדויקים, אבל התופעה קיימת, 6,000 נשים בשנה נאנסות בחדרי החקירות. יש עדויות ממש מצמררות על מה שקורה, ובנוסף לזה תופעה נוספת בתוך סוריה זה שהם גילו שנשים הן החוליה החלשה, כי הרבה מאוד הרוגים, הרבה מאוד נמלטו ונשים צריכות לגדל את המשפחה ולטפל בילדים, חוטפים אותן מהבית ומציבים אותן כמגן אנושי במוקדי עימותים בין האופוזיציה לבין השלטון. זאת אומרת מתנגדי השלטון, תחשבו קודם לפני שאתם יוצאים לפעולה, כי הנשים שלכם עומדות שם כחומה והן עלולות להיפגע.

אני הולכת למקום נוסף, שחלה הידרדרות וזה בירדן. בירדן אנחנו מכירים את התופעה של כבוד המשפחה, המדינה הערבית עם השיעור הגבוה ביותר של מעשי רצח על כבוד המשפחה, כשהעונש הוא ממש קטן. העונש למי שביצע רצח של אחותו, בת דודה שלו, הבת שלו, מישהי מהמשפחה, אפילו על סמך שמועות, שמועות שהיא נאפה, שמועות שהיא רווקה שאיבדה את הבתולים, שמועות שראו אותה הולכת ומדברת עם איזה גבר שהוא לא ממשפחת הגרעין שלה. לא רק שיש עלייה, אלא שהחוק אמנם הוחמר ומשלושה חודשים לרוצח העלו לשלוש שנים, אבל בדרך כלל הוא יושב בכלא, הוא הופך להיות גיבור כי הוא גבר ואחרי כמה שבועות רואים אותו בחוץ. לא מזמן היה סקר בדור הצעיר דווקא, בדור הצעיר של גילאי 17 עד 25, נשים וגברים בירדן, מה אתה אומר על רצח על כבוד המשפחה? 50% אמרו 'אני תומך לגמרי. זה הנשק האמיתי, זה אמצעי הרתעה חשוב מאוד'. אני מדברת על 50%.

סעודיה. אני לא אלאה אתכם בפרטים של המאבק של הנשים לנהוג. אני מתארת לעצמי שכולכן מכירות את הסיפור הזה. אני ממליצה מאוד, דרך אגב, וואג'דה, שמועמד לאוסקר ומטפל בחלק גדול של הבעיות של המעמד של הנשים מהמעמד הבינוני בסעודיה. אבל אני רוצה לדבר על תופעה אחרת שמכתיבה את מעמדן של הנשים בסעודיה וזה על פי התקנה. זה לא חוק, אבל זו תקנה, אישה, ברגע שהיא נולדת בסעודיה למזלה הרע, היא מוגדרת כקניין, קניין של משפחת הגרעין שלה, ההורים, האחים, עד לדרגת בן דוד, וברגע שמשיאים אותה היא הופכת להיות קניין של המשפחה של הבעל. כל חייה, מהרגע שהיא פוקחת את העיניים, או נגיד מגיל שנה, היא צריכה שיהיה לה מה שנקרא מחראם. מחראם זה פטרון גבר שהוא מכתיב את כל החיים שלה. הוא מכתיב את החיים שלה בעניין של אם היא תלך ללמוד בבית ספר, אם מותר לה ללכת לרופא, לימודים אקדמיים, לצאת לעבודה. זאת אומרת בלי אישור של הפטרון היא לא יכולה לעשות שום דבר וכמובן כל הסיפור של נהיגה.

עכשיו התחיל לחץ אמריקאי על בית המלוכה הסעודי, בעקבות האביב הערבי, ואז הם אמרו 'אוקיי, אנחנו עושים שני מהלכים'. קודם יש את המועצה המייעצת למלך, שזה 150 מקביל לחברי כנסת או פרלמנט אצלנו, לא בדיוק אותו דבר, ו'אנחנו', אומר המלך עבדאללה', 'הולכים עכשיו קדימה ומצ'פרים את הנשים. מתוך ה-150 אני בוחר 30 נשים'. הוא בחר כמובן את הנשים המתקדמות, המשכילות, הבולטות, מכל תחומי החיים. עכשיו צריך לחשוב שסעודיה היא מדינה עשירה, שולחים את הבנות לרכוש השכלה בארצות הברית, באירופה, במצרים, באוניברסיטה האמריקאית של ביירות, הן חוזרות, מכניסים אותן לאגף הנשים ובעצם אין להן כלום. 'אה, אוקיי', אמר המלך, 'אני לוקח רופאות, מרצות באוניברסיטה, עורכות דין, מנהלות חברות של קבלנים וממנה אותן ליועצות בדיוואן המלכותי', הפרלמנט, ואז הטלוויזיה הסעודית גם שידרה את הטקס שבו 30 הנבחרות נכנסות בפנים די גלויים, זאת אומרת מאחורי הרעלה אבל רואים את הפנים, אפשר לזהות כל אחת מהן, גם הצמידו את השם, והן מודות למלך על האמון שהוא נתן בהן ואז הולכות למקומן הטבעי, מאחורי הווילון, יושבות מאחורי הווילון, הגברים יושבים בדיוואן, הן מאחורי הווילון, שחס ושלום לא יהיה חיכוך בינן לבין בני המין השני ונפתחת הישיבה, הישיבה שבה מתקבלות החלטות. לגברים מותר להשמיע את העצות וההמלצות, הנשים, אסור שקולן יישמע, מה מותר להן? לשלוח אי-מיילים לצד השני של האוהל וכך להעביר את העצות וההמלצות.

עשו עוד פטנט, יש הסיפור של הפטרון, שלאישה בסעודיה אסור לצאת לחו"ל בגפה. זאת אומרת אסור לה לטוס בלי שיהיה לה מלווה צמוד. זה יכול להיות האח הקטן שלה, זה יכול להיות הבעל כמובן, האבא שלה, עד לדרגת בן דוד. מה הם עושים בדרך כלל? אם אישה היא עם קריירה, ויש שם הרבה מאוד נשות קריירה, והיא רוצה לצאת לחו"ל, אז יש טופס כזה שהיא צריכה להחתים את הבעל, על כל נסיעה בנפרד, והיא צריכה להחתים את הפטרון, הרבה פעמים הוא סוחט ממנה גם כסף על זה, זה יכול להיות גם 20,000 דולר, 30,000 דולר, רק על חתימה שהיא תוכל לצאת לחו"ל, ואז אמר השלטון, שוב בלחץ אמריקאי, בלחץ של ארגוני זכויות אדם, 'אנחנו הולכים לקראת הנשים' ובחרו 500 נשים בסעודיה, מהמובילות באמת, הבולטות, המשכילות, ואמרו 'אנחנו נחתים לכם את הדרכון ותוכלו חמש שנים לנסוע, חמש שנים תוכלו לצאת לפגישות, לכינוסים, לתת הרצאות'. אני פוגשת את הסעודיות הרבה מאוד בחו"ל, אבל קמו חכמי הדת ואמרו 'בשום פנים ואופן, זו פריצות, זה ישבור את הקודים המשפחתיים' ואז המציאו פטנט, כדי לשמור על איזון, אמנם ל-500 נשים האלה יש חותמת קבע שמותר להן לצאת לבד, אבל כדי להרגיע את אנשי הדת ואת הזרם האיסלמיסטי הקיצוני יש שבב חדש בטלפונים הניידים של הבעלים. זאת אומרת ברגע שאשתו מחליטה לנסוע לחו"ל, היא מניחה את הדרכון בדלפק הדרכונים בשדה התעופה הוא מקבל SMS, 'יש לך 40 שניות להודיע לנו על התנגדותך שהיא תיסע', ואם הוא מודיע, לא יעזור לה שום דבר, היא נשארת בבית.
דבר אחרון. שאלו אותי לפני הדיון מה יכולה להיות ההשתתפות של ישראל, או איך אנחנו יכולים לתרום או לשתף פעולה לעבוד ביחד מול ארגוני הנשים הפעילים מאוד בעולם הערבי. התשובה שלי היא כינוסים בינלאומיים, זו הכתובת היחידה, כי אין שום כוונה, גם אחרי האביב הערבי וגם אחרי חילופי השלטון, להצטייר כמשתפי פעולה עם ישראל, כמה שהם קוראים בערבית מקיימי נורמליזציה, אבל כינוסים בינלאומיים, ואני אומרת את זה מניסיון אישי, ושיחות מסדרון בכינוסים כאלה הן קרקע מאוד פורייה להמשיך לעבוד ביחד. תודה רבה.

תודה רבה על הפריסה המרתקת.

ואני רוצה ממך, מר צבי מזאל, שגריר ישראל לשעבר ברומניה, מצרים, שבדיה, עמית חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, על התפקיד של הדיפלומטיה ביצירת סולידריות בין נשים במזרח התיכון. בבקשה.

כבוד יושבת הראש, חבר כנסת צור, מפקדות ומפקדי שב"ס, גבירותיי וקצת רבותיי. העובדה שאתם פה כיום במסגרת יום בינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, פירושו של דבר שהתחיקה הבינלאומית נכשלה. היא נכשלה והדיפלומטיה לא הועילה. דרך אגב, אנחנו תולים הרבה תקוות בדיפלומטיה ודיפלומטיה ברוב המקרים, ב-50-60 השנים האחרונות נכשלה, היא גם נכשלה והביאה למלחמת העולם השנייה כאשר חבר הלאומים, זה שהקדים את האו"ם, התפרק.

כאשר מדובר בתחיקה לגבי נשים על ידי האו"ם, בייחוד האו"ם והארגונים הבינלאומיים, הכישלון הוא כמעט טוטאלי. המערכת הבינלאומית נתקלת במחסום אבסולוטי כמעט באיסלם ובמסורות הערביות. בחודש יוני השנה, כלומר לפני מספר חודשים, המועצה לזכויות אדם פסקה להעביר תחיקה לאלימות נגד נשים לקראת היום הזה וכל מדינות ערב התנגדו, הם פשוט התנגדו, אמרו 'זה לא הולך'. סוכנות הידיעות הכווייתית פרסמה הודעה המסבירה את העמדה של מדינות האיסלם וכך נאמר שם: שבהתאם לשריעה זו זכותו של הבעל להכות ולאנוס את אשתו, וכי גבר זר האונס אישה, זכותו להתחמק מאונס על ידי נישואין עם קורבנו, אפילו נגד רצונה. זה הסיפור בעולם הערבי.

אז גם אם אתם רואים שפה ושם ממנים שרה, או אפילו ראש מדינה כמו פקיסטן, דעו לכם שזה לא משנה את התמונה הכללית, התמונה הכללית היא גרועה ביותר. פקיסטן היא אחת המדינות הנחשלות ביותר לגבי מעמד האישה, למרות שהיה לה נשיא אישה.

רבותיי, תסתכלו מסביב, אתם רואים את זה יום יום בטלוויזיה, בקולנוע, אתם קוראים בספרים, מאות מיליוני נשים עוברות מילה ואי אפשר לעצור את התהליך הזה. צריך לומר את זה בפירוש, הן נאלצות ללבוש בגדים המדכאים את אישיותה וגופה. עכשיו זה גם קורה באירופה, אפילו התחיקה באירופה אינה מפסיקה את הסיפור. אישה במדינה מוסלמית על פי השריעה היא שווה חצי גבר בבית המשפט, צריך שתי נשים כעד במקום גבר עד אחד.

זה רק חלק קטן. אם היה לי פה כמה שעות הייתי מספר לכם סיפורים שהשערות היו מסתמרות, למרות שהן ארוכות ויפות. בכל זאת אני אספר לכם סיפור אחד. לפני כמה ימים פרסמה העיתונות המצרית בעצמה מספר פאתוות שהתקבלו על ידי הממסד האיסלמי של האחים המוסלמים בתקופת השנה של מורסי. הוא סולק אחרי שנה, אבל הם הספיקו לקבל הרבה מאוד פאתוות. אחת הפאתוות אומרת ככה, אסור לאישה לרדת לים להתרחץ בים, אפילו עוטה צעיף ולבושה בגד ים מלא, מדוע? מכיוון שלפי האיסלם הים הוא זכר, ואם מים יחדרו לאיבריה הצנועים היא תיחשב כמי זנתה ואז דינה מוות בסקילה, לפי החודוד, לפי חוק העונשים. על זה מדובר בעולם האיסלמי, ויש לי עוד כאלה הרבה מאוד סיפורים. אסור לאישה, אם היא לבד בבית, כאשר בעלה יצא לעבודה, להדליק את המזגן, כי אז זה כאילו היא קוראת לשכן שיבוא אליה. אלה הסיפורים, אז תבינו איפה אנחנו עומדים.

צבי, אם אתה אומר שהדיפלומטיה נכשלה - - -

היא נכשלה.

אם היא נכשלה והתיאורים הולכים ונהיים קשים יותר, אז מה, איזה כלים עומדים לרשותנו?

אני מגיע לזה. סמדר נתנה לנו תיאור מצוין, אני רוצה להוסיף כמה פרטים ואני מיד מגיע למה אפשר לעשות. זה לא הרבה, דרך אגב.

אני רוצה לומר לכם כך, כאשר הוקמה ב-1980-81 הוועדה למאבק באלימות בנשים באו"ם וב-2010, נדמה לי, קבוצת העבודה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם, כאשר הוקמו שתי הוועדות, עוד פעם מדינות ערב התנגדו ובסוף מה קורה? גם בתחיקה בחודש יולי שעבר במועצה לזכויות האדם? בסוף אירופה וארצות הברית נכנעות ומסכימות להכניס סעיף קטן מאוד שבו כתוב 'התחיקה תיושם כל עוד היא לא פוגעת במסורות ובדת'. ברגע שהמשפט הזה מיושם, כל מדינות ערב והאיסלם משוחררות מליישם את התחיקה הבינלאומית שכולנו פה מיישמים בארץ ומכניסים אותה לתוך התחיקה הפנימית שלנו.
עוד נקודה שחייבים לזכור, ב-1990, כשארגון הוועידה האיסלמית, המייצג את כל מדינות האיסלם בעולם, 54, פרסמו את מגילת זכויות האדם של האיסלם ובה הם סיכמו כמה שמצב האישה נפלא ומצב האדם נפלא והכול פתוח וכו' וכו'. בסוף הם הוסיפו קטע קטן, 'כל החירויות כפופות לשריעה', בזה הסתיימו כל זכויות האדם באיסלם.

אני רוצה להוסיף על המצב במצרים עוד כמה דברים. סיפרה לכם סמדר על הקרן של רויטר. בעצם מה ציפינו אחרי המהפכה? לראות לא רק שלטון חדש, שם ציפינו ליותר הבנה, קבלת האחר, לשינוי אווירה. מה שנתגלה זה כאילו שמכסה עף מהלחץ והתגלתה מצרים של קסנופוביה, של אנטישמיות איומה ונוראה ושל אלימות כלפי נשים. מאות נשים, לפי המספרים שפרסמו כ-300, 250 נשים נאנסו או הוטרדו בתחריר, באמצע ההפגנות, פלוס הסיפורים על הצבא. המצב שם הוא כל כך חמור שבעצם צעדנו אחורנית. עד תקופת נאצר, פחות או יותר, מצרים שהייתה תחת הכיבוש הבריטי בהתחלה, במידה מסוימת צרפת הייתה שם ומעצמות אחרות, הייתה פחות או יותר פתוחה, אבל ככל שעבר הזמן ואחרי מהפכת הקצינים, גמאל עבדול נאצר, סאדאת, מובארק ועכשיו האחים המוסלמים, מצרים הפכה להיות לאחת המדינות הקשות ביותר לגבי האישה ושמענו עליה מפי סמדר.
בכל זאת ב-1980-85 הוקמה מסגרת, ארגון לנשים, ראשי התיבות שלו היו ADEU"", Association for the Development and Ansment of women in Egypt. הארגון הזה הוקם במטרה להסביר לאישה כי היא קיימת כאישיות משפטית. אתם יודעים שלכל חברה שמוקמת ונרשמת יש אישיות משפטית. לאישה במצרים, או לרבות, אולי לחלקן הגדול, אולי הרוב, קשה לדעת, לא הייתה אישיות משפטית, למה? כי לא הוציאו להן תעודת לידה, לא הוציאו לחלק גדול מהנשים תעודת לידה, למה? כי הבעל, הגברים רצו לשלוט במשפחה, לא לתת לה חינוך. עד עכשיו למעלה מ-50% מהנשים במצרים אנאלפביתיות, אין להן מושג מה קורה סביבן. על כל פנים יש עכשיו ארגון שאישה יכולה לבוא ולומר מי אני בכלל, מה אני בכלל? ואז אומרים לה 'תלכי להוציא תעודת לידה קודם כל ואז יתברר שיש לך זכויות משפטיות', ותוכלי אפילו להתגרש, או ללכת ללמוד, או לקבל סיוע רפואי.
כיוון שצריך לגמור ויש מסגרת, עכשיו פעילות ישראל, מה יכולה ישראל לעשות. ובכן, לישראל קשה לעשות, שמעתם. כל ארגוני הנשים הם חלק מהארגונים המחרימים את מדינת ישראל, כמו כל האגודות המקצועיות במצרים, בירדן, בסוריה, באלג'יריה, בכל מקום. כלומר אין אפשרות להגיע להידברות עם ארגוני נשים, למרות שאני מניח שרוב הנשים היו מוכנות לעבוד איתנו, אבל זה המצב. עוד משהו ששמתם לב, כיצד משתמשים הערבים בקונפליקט איתנו בנשים. הם תמיד מעמידים נשים וילדים בראש ההפגנות, כדי לסחוט רגשות אוהדים למצבם, לעניינם.

אם ככה, מה בכל זאת אפשר לעשות? יש שתיים או שלוש נקודות שאני רוצה להזכיר. אחת זה מש"ב, המחלקה לשיתוף בינלאומי, המחלקה הזאת פועלת במסגרת משרד החוץ הישראלי מאז 1980, היא הוקמה על ידי גולדה מאיר ומטרתה לתת סיוע למדינות מתפתחות, בין השאר הוקמה בחיפה מכון כרמל, על שם גולדה מאיר, הנותן הכשרה מיוחדת לנשים, בייחוד במדינות אפריקה, כולל מדינות איסלמיות שמוכנות להגיע. נותנים שם הוראה, איך להקים עסקים קטנים, איך ללמד קרוא וכתוב, היה שם קורס למיילדות. כלומר בצורה עקיפה כזאת אפשר להגיע, לעשות משהו, אבל לא יותר מזה. במסגרת מש"ב יש דווקא נקודה מעניינת לגבי מצרים. בשנות ה-80 וה-90 ישראל הגישה סיוע חקלאי מדהים למצרים, ששינה שם את כל המערכת החקלאית והביא את מצרים לידי כך שהיא תהיה self sufficient בפירות וירקות. אז שימו לב, אנחנו הבאנו כ-3,000 מצרים, נשים וגברים, לקיבוץ ברור חיל שלמדו מאיתנו טכנולוגיה חקלאית. להרבה מהנשים ההן יש זיכרון לגבי ישראל, אבל לפעול במצרים כיום זה בלתי אפשרי.

כלומר הדרך היחידה שיש לישראל לפעול, והיא צריכה לעשות את זה, זה במסגרת בינלאומית, להקים קשרים במסגרת האו"ם ובמסגרת ארגונים אחרים ולקוות לטוב. אבל דעו לכם שיש כאן מחסור ציביליזציוני תרבותי קשה ולא בנקל אפשר יהיה לעבור אותו. תודה רבה.

תודה. זה נותן ככה ממש טעימה והרצאות שיכולנו לבוא, לשמוע, ללמוד ובטח להרכיב את המשקפיים של מה קורה כאן ועכשיו, ולא מעט פעמים, כשאנחנו מחוקקות חוקים, אם זה חברת הכנסת שולי מועלם, שהצטרפה אלינו, והובלנו את החוק של בעצם להכניס ולהסדיר נשים בוועדה למינוי דיינים, ואותו אני מובילה בוועדה למינוי שופטים, ואומרים לי 'אבל, רגע, עם הנשים בישראל הכול בסדר, למה צריך את החוק הזה?' ואני, כשאני מסתכלת מסביב במדינות האחרות, ואני שואלת את עצמי, רגע, אם חלילה יקרה כך וכך, אם חלילה יקרה כך וכך, איך זה יקרין על מציאות החיים שלנו פה בישראל? האם הסביבה העוטפת יש בה כדי לנתב?

זה לא שבחרנו את הדוגמה של מצרים, כי אצלנו הכול טוב, ממש לא, אבל כן, גם השאלה של סולידריות נשית פה במזרח התיכון ושיתופי פעולה. זה הנושא של המרצות הבאות שלנו, עורכת הדין ענת טהון-אשכנזי, מנהלת הפרויקט ליצירת תכנית הפעולה הכוללת איתך-מעכי, משפטניות למען צדק חברתי, וד"ר פנינה שטיינברג, משוות, המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית, במכון ואן ליר, שאתן תדברנה על אימוץ תכנית פעולה כוללת ליישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם, כן לסולידריות בין נשים וכן לפעולה בין נשים בישראל וגם כמובן מסביב. בבקשה.

צהריים טובים. ראשית תודה לחברת הכנסת עליזה לביא, על השאלה, התיתכן סולידריות נשית? אני באתי היום לומר שכן, בהחלט תיתכן סולידריות נשית ואני רוצה לספר לכם על התהליך של בחינת הסולידריות הזאת וההוכחה שהיא באמת תיתכן והיא אפשרית. אני רוצה להתרכז, לפני שאנחנו מדברים על סולידריות חשובה בין נשים במזרח התיכון והיא הכרחית, קודם כל על הסולידריות בתוך מדינת ישראל. אני מודה גם לחברת הכנסת שולי מועלם וחבר הכנסת דוד צור, ובייחוד לחברותיי היקרות מארגוני הנשים שנמצאות ושותפות בחלק מהתהליך שאני אפרוש בפניכם ולכל יתר החברות והחברים שנמצאים פה.
בשנת 2000 מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה החלטה היסטורית, שההחלטה בפני עצמה מהווה איזה שהוא מהלך סולידריות בינלאומית של ארגוני נשים יחד עם נציגות ונציגים של ממשלות שונות וההחלטה הייתה החלטה 1325 של האו"ם, ותיכף אני אפרט יותר מה ההחלטה אומרת, אבל ההחלטה קודם כל דיברה בדיוק לא רק על סולידריות בין נשים, באיך שאני תופסת סולידריות, שזו האמונה בכוח של הנשים והאמונה שאם אנחנו משלבות כוחות ביחד, על אף ומתוך ההבנה של השוני בינינו והמגוון בינינו, יש כוח רב יותר לשנות גם את הפרספקטיבות השולטות בתוך הממשלים השונים. ההחלטה הזאת הייתה כרקע בין היתר להרבה מאוד מאבקים של ארגוני נשים שכן שיתפו פעולה ומשתפות פעולה אחת עם השנייה והובילו למהפכות בתוך המדינות שלהן, כדוגמאות קואליציית הנשים של צפון אירלנד, שהביאה בין היתר להסכם השלום בצפון אירלנד, הקואליציה של רשת השלום של נשות נהר מאנו, אם אתם מכירים ומכירות בהקשר של ליבריה, שגם זכו בפרס נובל לשלום. אותה אמונה של נשים, כאשר ניתנת להן האפשרות להשפיע, להכריע, הן בהחלט מביאות לשינוי.
ההחלטה למעשה מדברת על שלושה עקרונות מובילים ומשמעותיים שאגב אי אפשר להפריד ביניהם. אנחנו נמצאות ביום המאבק כנגד אלימות נגד נשים, שזה בוודאי אחד העקרונות המובילים בתוך ההחלטה 1325, אבל אי אפשר להפריד בין העקרונות, בין ההבנה של העיקרון הראשון, שככלל ובתוך כל המדינות נדרשת הגנה ייחודית על נשים ונערות, אבל בפרט, וכפי שגם סמדר פרי תיארה בהרחבה, כאשר יש מדינות שחוות סכסוך יש צורך בהגנה ייחודית, כי הקורבנִיות של נשים, נערות, ילדים וילדות, היא שונה מהקורבניות של כלל האוכלוסייה ודובר על זה. אני רוצה לומר שכמובן יש דוגמאות בכל המדינות בעולם הערבי וכמובן יש דוגמאות למכביר במדינת ישראל, לכיצד יש השפעה ייחודית של מצב הסכסוך על נשים ונערות בתוך מדינת ישראל, שמשפיעה על הקבוצות השונות באוכלוסייה.

הרובד השני של החלטה 1325, לצד הקריאה להגן על נשים ונערות, מדבר על ייצוג מגוון נשים והכללת פרספקטיבות מגדריות בפתרון סכסוכים בתהליכי שלום, וככלל בכל מוקדי קבלת ההחלטות. הכריכה הזאת, ההבנה שאין הגנה ללא ייצוג ואין ייצוג ללא הגנה. אנחנו יכולות בהחלט לשבת ולדבר, ודובר רבות על איך מגנים על נשים ואיך גורמים ליום המאבק באלימות הבא להיראות אולי קצת יותר טוב, אבל אם לא יהיו נשים במוקדי קבלת החלטות ואם לא יהיו נשים בכל אותם משרדים חשובים שישפיעו ושהם יגידו מה הצרכים של נשים, מתוך עולמן הפנימי, לא יהיה שינוי. חלק מהסולידריות זה להשפיע ולהבין, לא יהיה שינוי כל עוד אנחנו מחלקות את הקבוצה ומחלקים את הקבוצה בין המייצגים והמייצגות לבין קורבנות האלימות. הכריכה הזאת ביחד זאת האמירה המשמעותית של החלטה 1325, יחד עם העיקרון הנוסף של הצרכים והכללת הקולות של נשים במדינת אלימות, מניעת סכסוכים.

כחלק מההבנה שהחלטה 1325 על כל היבטיה מאוד רלוונטיים למדינת ישראל, כמובן נעשו במשך השנים הרבה מאוד צעדים על ידי ארגוני הנשים בעיקר, וגם על ידי כנסת ישראל, על מנת לאמץ את ההחלטה ואת עקרונותיה בתוך ישראל. אבל במשך השנים, וכך למדנו בעולם, מדינות רבות לא הסתפקו רק בחקיקה מקומית, כפי שנעשתה בישראל בשנת 2005, אלא הלכו למעשה לאסטרטגיה הוליסטית. דובר על ידי הדוברות והדוברים לפניי בתפיסה הזאת, לאמץ למעשה איזה שהיא אסטרטגיה הוליסטית כוללת, מתוך ההבנה שהדברים שלובים זה בזה. 43 מדינות בעולם לקחו את החלטה 1325 ויצרו מה שנקרא national action plan ליישום החלטה 1325. דובר, גם על ידי השר וגם על ידך, חברת הכנסת עליזה לביא, על יחידות ומועצה בראשות הוועדה למלחמה בעוני, ברשות למניעת אלימות, ביחידה לשוויון מגדרי בתוך המשטרה, מה שנעשה ב-43 מדינות בעולם זה בדיוק התפיסה ההוליסטית שמחברת בין הדברים, שרואה את הקשר איך יש - - - גם ועדה לבחינת העוני בהכרח קשורה למאבק באלימות כנגד נשים, לוקחת את הרשויות, לוקחת את המשאבים ויוצרת למעשה גוף אחד שאחראי על כל ההיבטים האלה.
במשך שנתיים, החל מינואר 2012, אנחנו יושבות, למעלה מ-30 ארגוני נשים, מתוך אמונה שקודם כל יש לנו את המומחיות וההבנה למען צרכים של הרבה מאוד קבוצות באוכלוסייה. ישבנו וחשבנו איך אפשר ליצור תכנית פעולה כוללת שכזאת למדינת ישראל. מה הם הצרכים. כשאנחנו מדברות על הגנה מפני אלימות, איזה אלימות, איזה קבוצות באוכלוסייה סובלות מאלימות, בוודאי הקבוצות של נשים בדואיות סובלות מאלימות שונה מנשים יהודיות במרכז הארץ. יש הרבה מאוד שוני. ישבנו וחשבנו איך אפשר לעשות תכנית אחת כוללת כאשר בסופו של דבר מי שיהיה אחראי לאימוץ שלה תהיה כמובן ממשלת ישראל.

אני רוצה לשתף אתכם שגם בתוכנו הנושא של הסולידריות שלנו ומה מחבר בינינו לא היה טריוויאלי. יש הרבה מאוד קולות, וטוב שכך, ושאלנו איך אנחנו מחברות את כל הקולות, ועלו שאלות בכל העת בשנתיים של התהליך, האם אנחנו מתחברות לכל אחד. אני כמובן לא אפרוש את כל התהליך, אני רוצה לציין בפניכם קודם כל את כל עשרות הארגונים שלקחו חלק במהלך הזה ואתן יכולות לראות את המגוון הרחב ואת הקולות השונים שעלו בתוך התהליך הזה, כאשר עיקר התשובות שאמרנו שמחברות בינינו זה קודם כל שכולנו בעלות תפיסה פמיניסטית שמאמינה בכוח של נשים להוביל לשינוי. מה הוא פמיניזם בשביל כל אחת ואחת מאיתנו? אני לא בטוחה שהסכמנו, אבל קודם כל מתוך האמונה שזה יביא לשינוי.

הדבר הבא שהסכמנו עליו זה הגדרת ביטחון מחודשת, ההבנה שכדי להביא ביטחון לכולנו, לכל אחת מהיושבות פה ולכל האוכלוסייה שאנחנו מעוניינות, אנחנו חייבות לשנות את התפיסה שאומרת שביטחון איננו נחלה של קבוצת מומחים מסוימת. ביטחון הוא ביטחון גם צבאי, אבל בוודאי לא רק, זה גם ביטחון שלנו בבית, ברחוב, ביטחון כלכלי שלנו, הוא ביטחון בכל אורח חיינו וזאת התפיסה שהיא למעשה אחד הדברים המשמעותיים שחיברו בינינו.

אני רוצה להראות לכם, לפני שאפרוש בקצרה מאוד, וגם כולכם קיבלתם, אני מקווה, את תכנית הפעולה, שלמעשה אותה אנחנו מקוות שהממשלה תאמץ בקרוב, שיש בה הרבה מאוד רבדים, לאיך משפיעים על ייצוג של נשים ועל הגנה מפני אלימות נגד נשים. אני רוצה להראות לכם סרטון קצר שיצרנו על התהליך שאני חושבת שבמידה מסוימת הוא חושף את הקשיים של כזה תהליך.
(הקרנת סרטון)

מדוע לא היו כתוביות בערבית?

את צודקת, יהיה, נוסיף.

אני מבקשת להזמין את ד"ר פנינה שטיינברג, ממרכז שוות, ששותפים יחד עם איתך-מעכי באג'נדה לתהליך הזה, להסביר מה היא תכנית פעולה לאומית, כפי שגובשה בעולם, וכיצד התהליך הזה יכול להשפיע גם על יום המאבק נגד אלימות הבא.

שלום רב, צהריים טובים לכולם. אני רוצה קצת לתת בהיבט הבינלאומי של שיתופי פעולה של נשים סביב תכניות פעולה לאומיות מהסוג שענת תיארה עכשיו. כמו שהיא אמרה, 43 מדינות כבר אישרו תכניות פעולה ליישום החלטת האו"ם, אלה המדינות בפריסה לפי שנים. תשע מהן, כפי שתראו שם בצד, כבר בגרסה שנייה, מכיוון שתכנית הפעולה הלאומית נתפסת כמסמך חי שצריך לעדכן והמדינות שמוצאות בזה כלי אפקטיבי ופלטפורמה טובה לקידום של נשים לביטחון ושלום ממשיכות לגרסאות נוספות. אלה כמובן המדינות שהתחילו לשנות, כמו דנמרק, שבדיה, שוויץ, הולנד, נורבגיה, אנגליה, פינלנד, אוסטריה ואיסלנד. שבע מדינות עובדות עכשיו על תכניות פעולה לאומיות וחלקן אולי עוד יאושרו השנה, זאת אומרת השלוש שיש ב-2013, זה לא סופי, כשאנחנו לא סופרות את תכנית הפעולה שענת מדברת עליה, כי היא עדיין לא במשא ומתן עם הממשלה. שבע המדינות האלה הן דרום קוריאה, עירק, ניגריה, יפאן, ארגנטינה, דרום סודן ומה שאולי הכי מעניין זה ירדן, שהיא שכנה שלנו. יש עוד שבע תכניות פעולה אזוריות, שאני לא ארחיב עליהן את הדיבור, אבל זה של איחודים כמו האיחוד האירופי או איחודי ארצות באפריקה וגם איגודים גדולים כמו נאט"ו, שהדגש בהן הוא על איך מיישמים את ההחלטה הזאת בתוך הסקטור הביטחוני במדינות שונות.
כל תכניות הפעולה הללו מתאפשרות בעקבות שיתופי פעולה והמון סולידריות בין נשים, ולא רק נשים, בין אנשים, שהאינטרס של שוויון מגדרי חשוב להם. מדובר פה בסולידריות בין ארגוני חברה אזרחית בתוך כל מדינה, כמו שדיברה על זה ענת, ארגוני חברה אזרחית בין מדינות, שתיכף אולי אני אתן דוגמה, בין ממשלות לבין ארגוני חברה אזרחית, בין נשים בעמדות מפתח בכל מיני מקומות לבין ארגוני נשים לבין הממשלה או הפרלמנט, ובין כל אלה לבין לפעמים ארגונים בינלאומיים.

אני רוצה להתעכב רגע על הסולידריות בין ארגוני נשים בקולומביה ובבלקן, כי שם זה מאוד מאוד מעניין. בקולומביה, כידוע, יש סכסוך מאוד מתמשך, יש המון קבוצות של חמושים שמסתובבות, ולהגיד מפרות את שגרת החיים זה יהיה עניין מאוד מאוד עדין, ונשים הצליחו להגיע במקומות מסוימים להסכמים עם כל הקבוצות הניצות על קהילות שהם קוראים להם קהילות שלום. איך הם עשו את זה? הם אמרו, 'אנחנו לא נתמוך באף אחד מכם, לא נתמוך ולא נתנגד, אבל אתם תפתחו את הדרכים, תאפשרו חיי מסחר, תאפשרו לנו לתת אדמות לעקורים, תאפשרו לנו לדאוג ולשקם מה שאנחנו יכולים לשקם פנימה ולקיים איזה שהוא סוג של חיים'. במידה מסוימת הם הצליחו, לחלקן זה עלה ביוקר. לא כולם הסכימו עם המהלך הזה.

במדינות הבלקן אולי מודל שהוא גם מעניין לענייננו, כי שם מדינות כמו בוסניה הרצגובינה, סרביה, קוסובו ואחרות, שיתפו פעולה. הם הבינו שצריך לעשות שלום. גם כשהן עצמן היו בקונפליקט אחת עם השנייה, נשים מעברי גבולות החליטו לשתף פעולה ולקדם שלום או משא ומתן לקראת שלום, והם הקימו שני ארגוני גג של נשים חוצי גבולות שמקדמים שלום אזורי. אחד זה השדולה האזורית לשלום, ביטחון וצדק, שעוסקת בפוליטיקה פורמלית יותר, והארגון השני זה קואליציית השלום של הנשים שעוסקת בפעילות בתוך פעילות, מה שנקרא סוג של grassroots.
שיתוף פעולה אזורי אחר שאנחנו מוצאים בעולם במקומות שאף הם אולי קצת דומים לאזורנו, שהיחסים בין המדינות השכנות כל כך מורכבים שלא באמת אפשר, כמו שאמרתם, לעשות שיתוף פעולה אזורי, או לא בקלות, אז נעזרים לפעמים במדינות שהן אינן שכנות כדי להגיע לאיזה שהיא תכנית פעולה לאומית, כמו למשל צפון אירלנד, מזרח טימור וליבריה כתבו יחד את התכנית של ליבריה בתהליך משותף. זה לא שהם כתבו עבור כל אחת מהמדינות, אבל הם עזרו לליבריה להגיע למסקנות.

אני רוצה לעבור לשקף הזה ולהגיד בקצרה שכל מדינה וכל אזור מתאמים את התכנית לסדרי עדיפויות שלהם, אבל תמיד, כמו שאמרה ענת, יש קשר בין הגנה לבין ייצוג, ואחד היעדים המרכזיים בכל תכנית פעולה הוא שילוב של יותר נשים במוקד קבלת החלטות. כאן, כמו שאנחנו רואים בשקף הזה, זה מישהו שהסתכל על כל תכניות הפעולה שהיו ב-2011 באירופה, 11 כאלה, והוא בדק מה שיעור השינוי, כמה נשים היו בעקבות תכנית הפעולה בדרגים גבוהים בשירות המדינה בכל ארץ, בשלושת הדרגים הגבוהים ביותר, שאין ספק שהם דרגי קבלת החלטות. בשקף הזה יש לנו את המדינה שעשתה את ההתקדמות הרבה ביותר, שזו ספרד, והמדינה שעשתה את ההתקדמות המעטה ביותר, שזו אוסטריה, אבל באמצע יש לנו ממוצע של כל 11 המדינות. מה שיפה, מה שמאוד מרשים, בעיניי, כשאני מצאתי את זה, שזה מראה שאימוץ תכנית הפעולה מקושר בממוצע עם עלייה של 11% בהשתתפות נשים בשלושת הדרגים הגבוהים של שירות המדינה. הקשר הזה נמצא בכל המדינות, הוא מובהק סטטיסטית ברמה של 1%. זאת אומרת הסיכוי שזה טעות או מקרה הוא 1 ל-100, והוא עקבי, זה בכל הניתוחים, הוא לא תלוי בשיעור הנשים בנקודת המוצא, והשיעור הנמוך ביותר, אם אתם מתעניינים בשיעור הנמוך ביותר של עלייה אחרי אימוץ תכנית פעולה לאומית, הוא 6%. זאת אומרת בכל מקרה משהו שאולי היו מקבלות.

האימפקט, אם כך, של אימוץ תכנית פעולה על שיעור נשים בשירות הציבורי בדרגי קבלת החלטות, הוא דרמטי. וזה ברור שכשממשלה מחליטה לקדם נשים ולאמץ את תכנית הפעולה, השיפור הוא מובהק ומיידי.

השקף האחרון שאני רק אפרוס אותו לשנייה ואאפשר לכם קצת להתרשם מכל מיני הישגים, יותר נקודתיים ומקומיים, של תכניות פעולה לאומיות. אני לא אקרא אותם, אבל אני רוצה להגיד לכם שהיום תכנית פעולה ליישום החלטת האו"ם 1325 היא הסטנדרט הבינלאומי לקידום נשים. מדינות אחרות הרוויחו מזה ואם נאמץ תכנית כזאת, נראה לי שגם אנחנו נרוויח מזה. תודה רבה.

תודה, תודה, תודה. ממש ככה נקודות שהוצגו כאן, גם על היבט לאומי וגם כמובן פנימה אל תוכנו והתבוננות אולי קצת כואבים על המעשים שאנחנו עושים, אבל גם אלה שאנחנו לא עושים. את מדברת על שיתוף של נשים לא מתוך המקום הזה שצריך לתת לנשים, אלא כי החברה תרוויח יותר אם נשים תהיינה שותפות. המגוון של הדעות והיחד.
אני מזכירה לכולם שיש רפורמה בחברות הממשלתיות ועד יום ראשון ניתן להגיש טפסים ובקשות כדי להשתתף בכל הנושא של החברות הממשלתיות. אני מגלה לכם נתון, פרסמתי את זה בדף הפייסבוק בו חברות כנסת אחרות, נשים לא פונות, רבע מהפונים עד היום הן נשים, וזה לא צריך להיות כך, כי החברות הממשלתיות שמו להן כאתגר שיהיו 45% נשים וגם 10% בני מיעוטים, אז כדאי מאוד שכולנו נחשוב מי יכולה להיות בחברות הממשלתיות על פי הכישורים והיכולת, ויש הרבה נשים שיכולות להיות. זאת הזדמנות. אז אנחנו רוצות ואנחנו קוראות. בואו נחשוב על מי עוד לא שמעה והיא יכולה להגיש, או אולי קצת חוששת וצריכה תמיכה, כי אנחנו קוראות ועושות, אבל נשים צריכות לבוא ולהשתתף בעשייה הזאת.
לפני שאני מעבירה את רשות הדיבור לפאנל הבא, הנתונים שהצגנו בבוקר, בפאנל הראשון, וגם עכשיו, שככה שמנו אותם במבט מעגל מקיף על ישראל אבל גם בתוך ישראל הם לא קלים, הם מציבים מראה משקפת על האלימות שגואה בחברה הישראלית, אבל זה באמת רק קצה של קרחון ולא באנו והכברנו במידע, בטח לא לפני קהל מקצועי כמוכם, שמכיר, עובד, פועל יום יום, שעה שעה, במרחב הזה של האלימות, אנשים שעושים, אנשים שנפגעים, כל המנעד הגדול הזה.

אני שוב חוזרת על הקריאה שעלינו, כמדינה, לקחת אחריות ולהקים רשות לאומית שתבנה תכנית כלל מערכתית, ללמוד מהידע והניסיון שהצטברו פה בארץ, בשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים במטרה למנוע אלימות מינית.

אני רוצה להודות לחברי הכנסת שנמצאים כאן, לאלה שבדרך. יש לנו אנשים שנתקעו גם בוועדת כספים וגם בוועדות אחרת, וכמו שאתם יודעים, אנחנו לא בכנסת. אני מבקשת מהעיתונאית בילי מוסקונה לרמן לעלות ולהוביל את הפאנל עם חברי הכנסת דוד צור, שולי מועלם, יפעת קריב ואלה שעוד יגיעו והם בדרך. בבקשה.

אנחנו ננסה פה לעבור מהתיאוריות לפרקטיקות. אני רואה שחלק מחברות הכנסת לא הגיעו ואני בקלות הייתי מעלה לשולחן את יעל דיין שיכולה לתרום לנו הרבה ואת ענת גור, נשים עם היסטוריה ופרקטיקות. ועליזה, איפה עליזה? היא יצאה לרגע, היא עושה דברים נפלאים, אבל אני לא הייתי שומעת בקול הפוליטיקאים וכן הייתי יוצרת קשר עם נשים מעברי הגבול, כי לפוליטיקאים יש את האינטרסים שלהם ויעל דיין יכולה להעיד שהיא לא הקשיבה לאף פוליטיקאי כשהיא הלכה ודיברה עם כל מי שצריך והפולטיקה היא פוליטיקה והאינטרסים הם אינטרסים והפרקטיקות הן אחרות.

בואו נתחיל עם הדוברים שלנו. חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, בבקשה בואי תתחילי את, מה הטריד אותך, מה נגע בך, במה את טיפלת ובאיזה קשיים נתקלת.

שלום לכולם. יש פה קהל רב שאנחנו מכירים ואוהבים, חלקו הכרתי לפני שהגעתי לכנסת ואת חלקו הגדול יותר אחרי. מבחינתי חלק ניכר - - -

אני רוצה לקחת את זה לכיוון שלך, מה את עשית. הכיוון הוא כולו שלך כרגע.

אני חושבת שעיקר תהליך ההתבגרות שלי כחברת כנסת מתרחש בנושאים של נשים. אני גם נראית וגם מוכרת כאישה שמנהלת אורח חיים דתי, כאישה אמונית, והמעגלים של השיח הפמיניסטי של זכויות נשים בתוך הציבור שלי, ושלי באופן אישי כמי ששותפה בעשר השנים האחרונות לתפילה שהיא תפילה רק של נשים ופרקטיקה דתית נשית מתחדשת, אז אני באתי ממקום כזה, קצת לריב עם רבנים, קצת לריב עם גופי חינוך, קצת בתקשורת לחפש מי שקרוב אלינו, פחות פחות פחות נגעתי בתור אישה פרטית במקומות הקשים שאני נחשפת אליהם שוב ושוב גם בתור חברת כנסת.

ומה גילית?

גיליתי שהדבר הזה הוא ממש שם, בכל מקום. אני כן רוצה לחזור אחורה אחורה אחורה, בתור ילדה, נערה, התנדבתי בכיתה ט' עד י"ב, כל פעם שאני אומרת את זה לפני אנשי מקצוע הם מזדעזעים, התנדבנו שלוש בנות, מכיתה ט' עד י"ב במקלט לנשים מוכות בחיפה. אף אחד לא חשב אז שצריך לעשות עם זה משהו או לטפל בנו, היו לנו פעמיים חוויות שלא יכולנו לצאת, כי הבעלים עמדו בחוץ, אבל - - -

זה בעבר, במה נתקלת עכשיו שבאמת הדהים אותך, או זעזע אותך?

מה שמדהים ומזעזע אותי זה שאני רואה את זה בכל מקום, בכל בית, בכל חברה. אני רואה נשים שמופעלת כנגדן אלימות נוראית על סקאלה עצומה, החל מאלימות כלכלית ואלימות מינית ואלימות מילולית, ולא במין סיפורים ספורדיים, אלא מקרים שהם בעשרות ובמאות.

וכמובן גם במגזר הדתי מאוד.

אני מדברת פה על כל הציבור הישראלי, היהודי והערבי, הדתי והחילוני, העולה והוותיק, ועל כל המגזרים שלו.

והדברים האלה זעזעו אותך.

הדברים האלה זעזעו אותי. דבר נוסף שראיתי, זה שהדרך היא קצרה נורא, וזה אני חווה נורא בתוך הוועדה למניעת סחר בנשים לזנות. אם אנחנו לא נעצור תהליכים בגילאים מאוד מאוד צעירים של בנות ונשים צעירות, מהר מאוד אנחנו רואים אותן ומהר מאוד יש זרועות שנפתחות לקראתן במקומות קשים.

כל זה אנחנו יודעות, קוראות, מכירות מצוין, תאמיני לי, מהבוקר עד הלילה, כי זה המקצוע שלנו. מה עשית?

מה עשיתי? קודם כל ברמה הפרטית אני מובילה חקיקה בלתי פוסקת לקידום נשים בציבור ובעולם הנשי הדתי, בתוך המערך של בתי הדין, הרבנות, בתוך הקהילה שממנה אני באה. דוגמה, הנה, מכאן בעזרת ה' אני הולכת לוועדה למינוי דיינים, עליזה ואני הצלחנו להעביר חוק שהוא שינוי משמעותי, ארבע נשים בוועדה למינוי דיינים, וברוך ה', גם נבחרתי להיות חברת הכנסת בתוך הוועדה הזאת. זאת אמירה משמעותית.

דבר נוסף, אני חושבת שהדיבור הבלתי פוסק שאנחנו מייצרים, על המשטרה והפרקליטות בנושא של אכיפה והשפה, השפה גם של הצרכים של המוסדות שמטפלים בנשים ונערות בזנות, וגם הקשר הישיר שנוצר איתנו בזכות דוד וההיכרות המוקדמת שלו, גם מצד אחד המשטרה וגם מצדנו, להביא את הקול הזה של מקומות כמו סלעית, כמו מרפאת לווינסקי, שמדברים על זה שחסר להם 300,000 בתקציב של השנה הזאת ובמושגים של מדינת ישראל 300,000 שקל זה לא משהו שאמור לעצור פעילות של מקום כמו מרפאת לווינסקי.

ועדיין זה אוצר. שולי, אלף תודות לך.

אנחנו נעבור לחבר הכנסת דוד צור.

טוב, קודם כל לפני שתתקיפי אותי מה עשיתי, אני רוצה להגיד כמה דברים.

דרך אגב, חשתי מותקפת.

אני לא בתפקיד המנומסת, מה אני יכולה לעשות? אין לי זמן ואנחנו בפרקטיקות. בשביל זה אני לא פוליטיקאית.

אחד המקומות הבודדים שאנחנו במיעוט ואני מרגיש במיעוט - - - אני רוצה לומר שאני מברך מאוד את עליזה על המקום שבו היא בחרה לעשות את הכנס הזה, גם בהקשר של הדברים שהיו פה בפאנל הקודם, שהיה מאוד מעניין, חבל שמזאל לא כאן וגם סמדר פרי, קודם כל זה היה מאוד מעניין לשמוע מה קורה עם השכנים שלנו, אבל אני חייב לומר שכל פעם שהקשבתי להם, אמרתי בעצם למה אנחנו הולכים לשם? הדרת נשים אצלנו היא לפעמים לא פחות מאשר הם.

אני ממש שמחה שאמרת את זה, כי אנחנו ממש לא רחוקים מהם.

הבית שאנחנו כולנו גאים בו שאנחנו נמצאים שם, על 120 חברי כנסת, יש שתי מפלגות לפחות שמדירות נשים בכלל מלהתקרב לפריימריז או אפילו ועדה מסדרת כדי להיות חברת כנסת, או חברת מועצת עיר.

ובעניין של, נצא טיפה מכאן, הייתי פה מפקד המרחב באזור הזה, אני יכול לומר שבית הספר הכי טוב שקיבלתי בנושא של אלימות כנגד נשים, איך חברות בעצם מבדלות את עצמן דרך לכאורה מנהגים דתיים, כפי שאמר מזאל, אני מאוד התחברתי לדברים שלו, נותן לגיטימציה בעצם לדיכוי. יש פה שתי משפחות, אני גם אגיד אותן, היום אני חבר כנסת, מותר לי לדבר חופשי, ללא שום מגבלות כמעט, יש שתי משפחות שלאורך שנים רצחו את נשותיהם, משפחת אבוגנים ומשפחת - - - בלוד. זו קטסטרופה. אני חייב להגיד שהמשטרה הייתה מאוד חלשה ביכולת שלה להביא את הראיות ולהביא אותם לדין, כי יש קשר שתיקה גדול מאוד בתוך החברות האלה. ומילת נשים אצל הבדואים זה דבר שהוא לכאורה מקובל, וגם שם יש קשר שתיקה ועוד כהנה וכהנה דברים ש - - -

והטרדות מיניות במשטרה ובצבא, לא נשכח גם את זה, בדרגים הגבוהים ביותר.

אז עכשיו אני רוצה להגיע לעניין של - - - יש פה הרבה מאוד לובשי מדים ואני גם מתחבר, לפני שתתקיפי אותי גם בשאלה מה עשיתם - - -

למה להתקיף? אני אומרת לך את האמת.

אני לא מתחבר עם העניין של ההטרדות המיניות.

חבר הכנסת דוד צור, יש אלימות גם נגד נשים יהודיות, גם במגזר היהודי.

אני שמח מאוד שהסבת את תשומת לבי למשהו שכנראה לא ידעתי בכלל, אבל אני רוצה לומר ככה, קודם כל יש פה הרבה מאוד מלובשות מדים שאני רואה פה, אני שמח שיש יוהל"נית, בתקופתי לא היה, אני גם עצוב מצד שני, שיש יוהל"נית, אני מניח שזה תפקיד שלא היה צריך בכלל להיות. בכל תפקידיי במקומות שהייתי, הנשים שקידמתי, קידמתי אותן בהבנה ובלב שלם ואני גם רואה פה לא מעט כאלה שהגיעו לרמות בכירות שהיו פקודות שלי, וכמעט 50% מאלה היו פקודות שלי והיום הן במשרות בכירות. אני כל כך גאה בזה, כי הן קודמו בזכות ולא בגלל היותן נשים. מצד שני אני מודע לזה שדווקא בארגונים האלה, צריך לומר גם בשב"ס, דווקא הייצוג של נשים בתפקידים חשובים ובצמתים חשובים הם כמעט דבר שהוא מובן מאליו.

בעניין הפעילות של הוועדה שלי. קודם כל בחרתי לקחת את הוועדה הזאת, למרות, ואני לא מבקש שתרחמו עליי בכלל, היותי גם יושב ראש ועדות משנה במקומות אחרים, שהם אפילו יותר אטרקטיביים, גם אפילו אולי יותר תקשורתיים, הוועדה הזאת, ניגשתי ביום הראשון שמונתה חברת הכנסת עליזה לביא להיות יושב ראש הוועדה למעמד האישה ואמרתי לה שאני אשמח לקבל עליי - - -

וכל הכבוד על זה, באמת כל הכבוד על זה.

תודה. ולזכותה של עליזה ייאמר שהיא גם נענתה מהר מאוד, כי היא גם הכירה את גודל הבעיה.

לא רק זה, גם הטלתי עליך משימה נוספת.

נכון, הרחבה לזנות. וצריך לומר שהפעילות בנושא של הסחר די מוגרה. אני ראיתי את התופעה הזאת בכמה צמתים, ראיתי גם את החידלון שלה - - -

אבל היא מוגרה, אם תרשה לי, בגלל הלחץ שהופעל עלינו מבחוץ, לא מעט בגלל הלחץ של ארצות הברית, הרבה פחות בגלל הערכים או המצפן - - -

את לא טועה, את צודקת באמירה הזאת, אין ספק שזה עזר. המיגור גם היה מתוך סדרי עדיפויות, אני מזכיר לכם את השנים, זה מ- 2000 עד 2007-8, אלה גם שנות טרור, ודווקא אני סיפרתי, שאני חטפתי את הבומבה שלי כשהגעתי לוושינגטון, גאה בידע וביכולות שלי בלחימה בטרור, וישבתי מול הקולגות שלי ובסוף קיבלתי בכלל מאיזה חנון בצד, משקפופר, שזרק לי פתאום איזה אמירה, אמר לי 'תגיד לי,what are you doing about women trafficking?', ואפילו לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בשלב הזה, כי לא היו לי נתונים, לא כלום. אמרתי לו 'we are אה, אה', זה בערך. ואני חייב להגיד שאחרי זה באמת נכנסנו לפעולה מאוד מאומצת, משטרה, פרקליטות, גורמים, אבל הזנות, וכאן אני עונה לגברת שהעירה תוך כדי, בכל מה שקשור לזנות, זו אלימות נטו, שגם משלימים איתה, ואני שמח שאמרה פה עליזה קודם, בעניין של הפרשייה האחרונה, כמה שזה יישמע אפילו רע ומוזר, אני אמרתי טוב שהיא באה לנו, טוב שהיא באה לנו גם עכשיו, היא באה לנו בעיתוי שצריך להציף את העניין הזה. הקולות שאני שומע, שאומרים, 'אה, המשטרה עשתה מזה איזה אירוע גדול ובסוף אין בכלל כתב אישום נגד אייל גולן', אז מה? המשטרה בכלל לא הלכה על הראש של אייל גולן, המשטרה בכלל התחילה מאיזה אירוע אזוטרי, שעבר להיות אירוע אחר, של זנות קטינים, קטינות בעיקר, ואיתו כן צפה הפרשייה של האנשים המוכרים. אז היא לא הפרשייה של אייל גולן, זו פרשייה של זנות קטינות, אלימות כנגד נשים, שבסופו של דבר עושים בהן כמעשה של - - -

מה היה עוזר לך לפעול יותר נכון ומהיר במסגרת החוק אם זה היה אפשרי? כלומר באיזה מחסומים אתה נתקל?

בנושא אלימות בכלל?

בנושא אלימות נגד נשים.

אז קודם כל אני גם גאה בעניין הזה שאתמול עבר בוועדת הכספים, מחר זה יבוא למליאה, הצעת חוק שאני הגשתי בנושא של היכולת להאריך את צווי ההגנה על נשים שהוכח שהן חייבות בצו ההגנה הזה, באופן יותר - - -

מסיבי. מה אופטימלי מבחינתך?

מבחינתי, חקיקה, אני חושב, אגב, יש מספיק. זאת אומרת - - -

והאכיפה?

בדיוק. בסוף צריך את מבחן האכיפה.

מה מונע מהאכיפה להיעשות? חבר הכנסת צור, מה בעצם מונע?

החסמים שאת שואלת זה פעם אחת סדרי עדיפויות, תקציבים. אנחנו עכשיו למשל דנים בוועדה, ואני אישית חושב שזה חוק מוסרי שאנחנו חייבים להתקדם איתו, בנושא של הפללת הלקוח בזנות. מצד שני - - -

אנחנו כבר עשר שנים עם הדבר הזה.

נכון. זה כבר מונח על השולחן ואנחנו אתמול אמרנו שצריך בסופו של דבר גם לקדם אותו.

תגיד לי מה מונע מזה לקרות?

לדעתי זה יעבור, כי הממשלה הזאת היא ממשלה יותר חילונית ויותר אוהדת גם נשים וגם בכלל זכויות אדם. יחד עם זה, למשל אחת הסיבות שהחוק הזה בזמנו לא עבר היה בגלל שלצדו היה תג מחיר. תג מחיר בעיקר בהקשר של עובדות סוציאליות וגורמים טיפוליים ורווחתיים שצריכים לתת מענה, ברגע שהחוק הזה יעבור. ההוצאה של תג המחיר הזה נובע מהרצון להעביר אותו, אבל פעם שזה יעבור, אנחנו נטרפד פעם שנייה את הקורבנות הזונות. אבל יחד עם כל זאת אני חושב שהוא צריך לעבור. זאת אומרת בסוף בשוליים ייפגעו אנשים, אבל נצטרך להתקדם עם העניין הזה.

כלומר צריך כסף. טוב, עליזה, בשביל זה הקשר שלך לשר האוצר הוא קשר מיידי.

מילה אחרונה אולי לעניין ההצגה של ענת. בעניין של מעורבות הנשים בתהליכי - - -

1325.

כן, אבל אני דווקא אומר גם בלי זה, ניהול משא ומתן באופן כללי אצל נשים הוא דבר שהוא יותר נכון. אני לא מדבר בהכרח על הנושא הפלסטיני-הישראלי, שזה גם נכון, ועובדה שאישה מנהלת אותו - - -

אנחנו משוכנעות, מה לעשות שאחרים לא.

- - - המפלגה שלנו, אני לא רואה את זה בגלל זה, אני רואה את זה בהקשרים בכלל וזה דבר שבהחלט צריך להשתמש בו ואפשר לפתור סכסוכים, גם במשק, גם ב - - -

אין לנו ספק. המון תודה לך.

חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה. אין לנו הרבה זמן.

קודם כל אני אגיד, עליזה, כל הכבוד על היום המרגש הזה וכל מי שנמצאים כאן, השב"ס, השלטון המקומי ולכל השותפים. הרבה חברים וחברות שעבדתם לאורך כל השנים, להיכנס לכאן זה כמו להיכנס לבית שיש בו הרבה מאוד חברות, וזה בדיוק מבחינתי מה שאני מביאה. אני עשיתי קפיצה מעולם אחד לעולם אחר. אני עובדת סוציאלית, תואר שני בעבודה סוציאלית, התמחות קלינית, עבודה קהילתית לאורך השנים, ואמרתי שלמרות שאני עובדת סוציאלית ועבדתי עם ענת לפני 15 שנים, 17 שנים? במרפאת עלם, ברחובות, נוער, נשים, ילדים, צרכים מיוחדים. זה העולם שממנו אני מגיעה, ובאיזה שהוא שלב אמרתי בחיים המקצועיים שלי שאני הולכת לפוליטיקה. אני לוקחת את העבודה הסוציאלית, אני לוקחת את המטופלים, את הפונים, את השטח, ומביאה אותו אל הכנסת, ואני לא משאירה את הכנסת רק לאותם עורכי דין, משפטנים ואנשים שעד היום היו שם.

ומה גילית בכנסת?

אני רק אגיד שבעצם את השינוי הזה הבאתי לשם. אז קודם כל מה שגיליתי, וזה מה שאפיין אותי תמיד, זה שאני לא רואה אף אחד ממטר ואני ממשיכה להביא את אותם נושאים, אם זה בשכונות, אם זה בחקיקה, אם זה בסדר היום, אם זה בהצעות לדיונים, אם זה - - - כל דבר שאני עושה מדבר על אוכלוסיות, על אנשים, לפעמים אני לא משפטנית גדולה, אבל אז אני מדברת על בן אדם, על נשמה, על אותה אמא או אישה שחווה אלימות, ואת הקול שלה אני רוצה להשמיע בכנסת. אני רוצה להשמיע את הקול של אותם ילדים שנמצאים בבית וחווים את זה, בין אם הם חווים את האלימות או לא חווים את האלימות, אבל הם רואים את זה. איך ניגע בהם? היום הייתי בכנסת בדיון על השירות הפסיכולוגי בשלטון המקומי, חייבים שיהיו יותר תקנים לפסיכולוגים, חייבים שיהיו יותר אחיות בבית הספר, שיגלו את האלימות. לבוא ולדון בדברים האלה ולא לוותר ולא להתבייש לבוא כמטפלת, כעובדת סוציאלית, לדבר בשפה שלנו ובטונים שלנו ולהגיד למחוקקים שם, 'תשמעו, הגיע הזמן שתשמעו אותנו' וכן בתהליכים מקבילים, הגיע הזמן שתשמעו את האוכלוסיות שלנו.

יפעת, יש לנו עוד ממש חמש דקות ויש לנו את ענת ואת יעל.
ענת, אין לנו ממש זמן. יש לנו פה באמת שתי נשים שהן האמהות המייסדות, ועליזה יודעת, כי היא הגיעה מבר אילן, היא הגיעה מהלימודים, היא הגיעה מהפרקטיקה הזאת, אני כל כך שמחה שאת פה. ענת, תני לנו שלוש נקודות שדרכן נוכל להתקדם יותר מהר ויותר אפקטיבי קדימה, לכל הנשים האלה שהן קצת חדשות פה במקצוע הזה.

אני התכוונתי לדבר על הנושא שלי, ביקשו ממני - - -

אין לנו את זה, אבל אם תתני לנו כמה עצות כדי לקצר תהליכים. ענת, איך תעזרי להם להיות הרבה יותר אפקטיביים בלעקוף את כל המערכות הבירוקרטיות? באיזה דגל ננפנף?

קשה לי לענות על זה.

קשה לך לענות על זה. אנחנו נעבור ליעל. יעל אולי מכירה את שני הצדדים, גם את המגדר, גם את הפמיניזם וגם את הכנסת. יעל, התקדמנו, זזנו?

התקדמנו תקופה מסוימת, התקדמנו בחקיקה, היה לזה את הקראש, שאני מרגישה אותו על עצמי, כשברמזורים, כשאני מול גבר נהג ואני נוהגת, אז שפותחים את החלון, גם כשיורד גשם, וצועקים לי, 'מה יש לך נגד הנשיא שלנו?' או 'מה יש לך נגד איציק מרדכי?', עד היום, כולל כל מיני מקרים שאני לא כרוכה בהם. זאת אומרת אנחנו הפעלנו איום והאיום הזה פגע בנו עד גבול מסוים, אבל צריך להשתחרר מזה, אנחנו כבר לא במקום הזה. אנחנו יצרנו את הרקע המתאים. אנחנו כל הזמן רוצות להציף ומודעות ומודעות וחינוך, אלה הפכו להיות שתי מילות קסם, בעניין הזה של מודעות וחינוך עשינו די הרבה, אבל ממש את המאבק האמיתי, של ניפוץ קיר ובריקדה עוד לא עשינו. בשביל זה צריך לחזור אולי לימים, עליזה, שאני רואה אותך כממשיכת דרכי בהחלט - - -

לכבוד הוא לי.

אני רוצה לחזור לימים, וכאן אני לא לבד, של שולה אלוני, לימים של הפמיניזם של תמר ג'וזנסקי, ימים שאנחנו היינו מורגשות ולא באנו משם. אני באתי לפוליטיקה, הייתי חברה כל השנים בוועדת חוץ וביטחון, הייתי עשר שנים חברה בוועדת חוקה, זה לא שינה, המרכז היה לראות את מעמד האישה כמרכיב של כל מה שקורה לנו.

עכשיו את אמרת שלוש עצות, יש חוקים שקיימים, שצריך לחזק אותם, החל מדברים כמו בתחום בריאות האישה. תחום בריאות האישה, היא עדיין מופלה והיא עדיין באי שוויון מול הגבר.

ש את העניין של צווי הרחקה וצווי הגנה, מוכרחים לא רק אכיפה, אלא שהסנקציות תהיינה כבדות יותר. אני חושבת שסטטיסטית זה לא עובד. לפעמים גם האישה, בגלל שהיא לא מאמינה שזה יעבוד, אז היא מאפשרת, אז הוא רוצה לראות את הילדים, אז מה, היא לא תיתן לו? והעניין הזה של צווי הרחקה, שכשהם לא פועלים, הם נגמרים הרבה פעמים ממש במוות. אנחנו צריכים לחזק את זה. גם את אורך הזמן וגם את ה - - -
חוק שעבר, בשעתו חלקו, היה פיצויים לנפגעי עבירה. עכשיו זה צומצם לפיצויים לנפגעי עבירות מין בפרשנות של זה וזה ננטש, משום שהכוונה היא לא רק - - - העניין הזה שהיה ביסוד, שאת הסכומים שמקבלים מהפיצויים מהענשה, מייצרים בזה קרן ומהקרן הזו נותנים פיצוי לנפגעי העבירה וכך זה מושג רחב, אני חושבת שיש עוד מה לעבוד.
העניין של הערכת מסוכנות. עבדו על זה בצורה מאוד מאוד יסודית. בשעתו השופטת עדנה ארבל ודורית בייניש, היו מספר נשים שלקחו את העניין הזה, העבירו את זה לפסים מקצועיים. יש לנו היום כלים להערכת מסוכנות בכל הגילים, ואני מדברת על אלימות בגן ילדים, אלימות בבית ספר, אלימות בין תיכוניסטים, מול בנות, נערות, נשים וכן הלאה. זה כלי שלא נעשה בו די שימוש, גם לא במערכת החינוך וגם לא במערכות של אכיפה.

דבר אחרון, אני לא רוצה לקלקל שמחות כאן, אבל הנושא הזה שחוצה קווים, כל מי שדיבר כאן דיבר על חוצה קווים, הנה אני יושבת בשעתו עם לימור לבנת ואחר כך נוספו נשים, או שאנחנו באותם כנסים ביום המאבק באלימות, הנה יושבת דניאלה וייס על ידי ואנחנו כאילו מסכימות, או אני וה - - -

מה את אומרת בשורה תחתונה, יעל?

אני אומרת שיש כאן משהו שהוא שגוי. חציית הקווים נבחנת החל במקום המגורים. אני לא יכולה להיות לוחמת ונאבקת לזכויות נשים כאשר על ידי יש לוחמת ונאבקת לזכויות נשים בתנאי שהן יהודיות. לא יכול להיות. לא יכול להיות. אני לא יכולה לא לראות במצב הפוליטי מצב מזמין אלימות. הכיבוש הוא אלימות, אני לא רוצה להביא את השמאל-ימין, אבל - - -

אבל, יעל, 1325, כשאני הייתי בישיבות שלהם, הצליחו להתגבר על הסוגיות האלה.

לכן אמרתי, זה לא מכשול שאי אפשר לעבור, אבל אין לי ספק שכשנחיה בהוויה לא של סרבנות לשלום, אלא באמת של מאבק לשלום - - -

- - -

שמענו כאן על ארצות ערב - - -

יעל, אנחנו חייבים לסיים.

אני אסיים במשפט אחד, אנחנו לא וילה בג'ונגל.

תודה רבה לכולכם.

<(הישיבה נפסקה בשעה 12:45 ונתחדשה בשעה 13:00.)>

אנחנו מתחילים. אנחנו בלוח זמנים באמת של קצב, ניסינו להביא מנעד גדול של נושאים ומרואיינים ויש לנו את ההצגה והאסירות יושבות פה איתנו והן מתרגשות ואני מאוד מבקשת שנשמור על שקט. הרעש והתזוזה ופתיחת הדלתות וחוסר ההקשבה מאוד יפריעו להן. אני מאוד מבקשת שנשמור על שקט, כמו שהיה עד עכשיו.
סדר הדברים הוא כדלקמן. אנחנו נזמין עכשיו את דר' ענת גור, היא תדבר בקצרה, היא מקצרת את ההרצאה המלומדת שלה ואנחנו נמצא במה נוספת לשמוע אותה. לאחר מכן תעלה שרה, מפקדת הכלא, ולאחר מכן נצפה בהצגה ואז נסיים את היום. אני מבקשת בכל לשון של בקשה לשמור על שקט, כל תזוזה שלכם ושלכן יפריעו לשחקניות לשחק את המשחק הכי טוב שהן יודעות. בבקשה בואו נהיה כולנו בשקט ומרוכזים ונאפשר את התנאים המרביים להצלחת ההצגה שאנחנו כל כך רוצים לזכות לראות וללמוד ממנה.

ד"ר ענת גור, בבקשה.

צהריים טובים. אני רוצה לברך מאוד את הוועדה לקידום מעמד האישה ששמה על סדר היום לכבוד היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים את אוכלוסיית הנשים בין החלשות ביותר והקורבנות ביותר בישראל, נשים אסירות, נשים שהיו קורבנות לאלימות ולניצול קיצוניים, אלימות שהחלה בילדותן, נמשכה לאורך חייהן ולמעשה נמשכת גם היום בחסות המדינה, מדינה ששופטת אותן בחומרה על הפשעים שלהן וכולאת אותן בתנאי כליאה גרועים יותר מאשר תנאי כליאה של גברים אסירים, במקום לראות בקשיים שלהן זעקה לעזרה ואקט של מחאה צודקת כנגד הניצול והאלימות האכזריים אליהם הופקרו באין מושיע מילדותן, בהתבגרותן ובגרותן.

אני רוצה להתחיל מהסיפור שלי. אני התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בכלא הנשים נווה תרצה לפני 30 שנים. לאט לאט החלו להיחשף בפניי הסיפורים האישיים הקשים של הנשים, כמעט כל הנשים המטופלות שלי בכלא סיפרו על התעללויות קשות וקשות מאוד שהן עברו בילדותן, שכללו ברוב המקרים התעללויות מיניות גם. 'אבא שלי היה אונס אותי מאז שאני זוכרת את עצמי' היה נרטיב מאוד מרכזי בסיפורים שלהם. רוב הסיפורים כללו גם הפקרה והזנחה קשים על ידי סביבה שעמדה מנגד, במקרה הרע שיתפה פעולה עם המתעללים, במקרה הטוב, במרכאות, פשוט העלימה עין. שום דבר בהכשרה המקצועית שלי כעובדת סוציאלית לא הכין אותי להתמודד עם גודל הזוועה שנחשפה אט אט לנגד עיניי.

נשים שוליות מאוד בעולם הפשע, גם מספרית וגם מהותית. הפשע האלים הרווחי המאורגן והמסוכן לחברה נשאר רובו ככולו בידי גברים. רוב העבירות שנשים מבצעות הן עבירות קטנות יחסית, לא אלימות, לא משתלמות כלכלית. פעמים רבות העבירות בוצעו למען גברים ששולטים על חייהן של הנשים, למשל סוחרת סמים היא הרבה פעמים אישה שמנוצלת בזנות שהסרסור שלה נותן לה גם למכור סמים וכשתופסים אותה או אותו היא לוקחת על עצמה את התיק שלו, במצוותו כמובן. ברוב המקרים גם נשים שמבצעות עבירות של צווארון לבן לא משלשלות את הכסף לכיסן, פעמים רבות הן פועלות במצוות הגברים בחייהן, שהם גם אלה שנהנים מהכסף.

שיטות הכליאה והענישה הנהוגות, שמותאמות להתמודדות עם עולם הפשע הגברי, אינן מתאימות לנשים. המחשבה שנשים שהיו קורבנות כל חייהן ילמדו את הלקח בעקבות הכליאה, שמשחזרת, דרך אגב, כמעט אחד לאחד את כל הנזקים של ההתעללויות המוקדמות שהן עברו, ויתקנו את דרכן, היא מופרכת. בפועל הכליאה שלהן בכלא קטן, מיושן, צפוף, שאינו מותאם לכליאת נשים, שמיושר לפי דרגת הביטחון העליונה בגלל שיש רק כלא אחד, שוכן בתוך החומות האימתניות האלה, שאפשר להסתכל עליהן פה, הן ממש מטר מאיתנו, של כלא רמלה, שבתוכו נכלאים הפושעים הגברים המסוכנים ביותר, הכלא הזה לא מאפשר אפילו את ההפרדות והתנאים שנהוגים כמובן מאליו בבתי הסוהר של נשים, הפרדה אמיתית בין עצורים ושפוטים, בין נשים שכלואות על עבירות ראשונות וצעירות לבין נשים מבוגרות ורצדביסטיות וכו'. במצב הזה כלא הנשים הופך להיות דלת מסתובבת, שהנשים שמצבן הנפשי בכלא רק הולך ומחמיר, עקב תנאי הכליאה הקשים, חוזרות שוב ושוב לחיים של ניצול, קורבנוּת ועבריינות.
רוב הנשים בכלא הן אמהות לילדים, רובן אמהות חד הוריות ליותר מילד אחד. אחד המכאובים הקשים ביותר לנשים בכלא הוא הניתוק מהילדים. רוב הילדים לא יוכלו להיות בקשר עם האמא בכלא בגלל המרחק, בגלל העוני והמחסור ומחסור גם במלווה שייסע איתם לכלא, זאת למרות שהספרות המקצועית מאוד מדברת על חשיבות המשכיות הקשר בין הילדים ובין האמא שלהם בכלא. רוב הילדים שכן מצליחים להגיע לביקור אצל אמא בכלא יעברו דרך מסוף הביקורים הקשה של כלא רמלה, למעט מספר ילדים מצומצם שהעובדות הסוציאליות מצליחות להכניס לביקורים משותפים.

ועדות שהוקמו לבחינת כליאת נשים בעולם כולו המליצו על חלופות מאסר לנשים, במיוחד לנשים בהריון ולאמהות לילדים רכים. חשוב לזכור כי במקרים אלה כליאת האם מייצרת את הדור הבא של עבריינים. המגמה שתופסת תאוצה בעולם המערבי קוראת לדילול מספר הנשים בכלא ותחת זאת שליחתם, אנחנו לא מדברים על לא לכלוא אותן ולא להעניש אותן, אבל לשלוח אותן לקהילות טיפוליות סגורות שבאמת יצליחו לשקם אותן ולהיטיב את מצבן.

אני מקווה שהנוכחות של כולנו כאן היום מסמנת את פריצת הדרך של מדינת ישראל בהתייחסות לנשים קורבנות אלימות שנמצאות על קצה רצף האלימות ושלקראת היום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים בשנה הבאה נהיה כבר אחרי הצעד הראשון לקראת הקמת חלופות מאסר מרפאות, משקמות ומכבדות עבור נשים וילדים אלה. לזה אפשר לקרוא ביום הבינלאומי מניעה אמיתית ומאבק אמיתי של אלימות נגד נשים. תודה.

אז ממש לפני ההצגה, המפקדת שבעצם הזמינה אותנו, הביאה אותנו וחשפה בפנינו, שרה פרידמן, מפקדת כלא נווה תרצה. תודה רבה מראש ובבקשה.

מכובדיי כולם, צהריים טובים. כשאישה נכנסת לבית הסוהר לריצוי מאסר ההרגשה היא שהיא הגיעה למבוי סתום, לסוף הדרך, שחייה הסתיימו, שעבור העולם שמחוץ היא חדלה מלהתקיים. אלא שלאמתו של דבר כשאישה כזו מגיעה לכלא, מתחיל פרק חדש במסע חייה, פרק מורכב, עמוס חשבונות נפש, עם התמודדויות לא פשוטו, פרק שמאלץ אותה להתבונן פנימה והחוצה על עצמה ועל מה שעוללה.

בית סוהר נווה תרצה נבנה ב-1968, והדברים שאמרה ענת לפניי, נכון, בית הסוהר ישן, המבנה ישן, ייאמר לזכותו של נציב שירות בתי הסוהר הנוכחי שבימים אלה אנחנו עובדים ובונים בית סוהר חדש לנשים, שאני מקווה שבשלוש-ארבע השנים הקרובות הכלא יעמוד ונוכל ליישם בו למעשה את כל מה שאנחנו חושבים שבית סוהר לנשים ראוי שיהיה בו.

מספר האסירות בבית הסוהר הוא כ-200. המספר הזה סטטיסטית לא השתנה לאורך שנים רבות. מספר קטן ביחס לאוכלוסייה בכלל הארץ. בתי המשפט אינם ממהרים לשלוח אישה לבית הסוהר, בעיקר אם מדובר באמהות, מתוך הכרה בחשיבותה של האם, בתא המשפחתי. נציין שמספר האמהות החד הוריות גדול והניתוק מחייב מציאת פתרונות גם לילדים.

לבית הסוהר מגיעות אותן נשים שעברו עבירות חמורות והמחוקק קבע עבורן עונשי מאסר, או כאלה שנכשלו במסגרות חלופיות שניתנו להם טרם המאסר. אוכלוסיית האסירות הנה אוכלוסייה מורכבת המחייבת שימת גבולות תוך מתן כלים טיפוליים לשינוי התנהגותי, על מנת לשלבם בחברה. בית הסוהר מאכלס בתוכו את כל מגוון הנשים והעבירות. החל מאי תשלום קנס, שמישהי יכולה להיכנס אלינו גם ל-24 שעות, וכלה ברצח ומאסר עולם.
האוכלוסייה מאוד מורכבת ואנחנו חייבים לתת טיפול ומענה לכל אחת ואחת באופן אישי. 60% מהאסירות סובלות מבעיות נפשיות. חלקן מוגדרות כבעלות תחלואה כפולה, הווה אומר גם התמכרות וגם בעיות נפשיות. לצערי הרב, עד כמה שאני יודעת, מתוך הניסיון שלי, אין מסגרות בחוץ במדינה בכלל לאסירות שנמצאות במצב של תחלואה כפולה. עושים לי בראש פה שזה נכון, אני לא טועה. לכן המקום היחידי שבו הן מקבלות את הטיפול בתחלואה כפולה הוא בתוך נווה תרצה. עד כמה שזה נשמע מוזר, זה בתוך הכלא.
בית הסוהר, לצד החומות והגדרות, משקיע רבות בתחום הטיפול והחינוך. אנחנו לא שופטים אותן על מי שהן, על מה שהן או על מה שהן עשו. נכון, הדבר לא קל, לעיתים רבות שואלים אותי, 'אז איך את חוזרת הביתה? איך את מתמודדת עם כל מה שאת שומעת?', בשביל זה אנחנו נמצאים שם, בשביל לסייע ולתת את הכלים המתאימים.

פעמים רבות אנחנו עדים לכך שבית הסוהר מהווה עבור האסירות מקום מוגן. משפטים כמו, ואני מצטטת, 'בכלא אני נחה, בכלא אני משוחררת', 'בכלא מצאתי משפחה', 'בזכות הכלא הצלחתי להחזיר את ילדיי אליי', 'אם לא הייתי בכלא הייתי מתה', היינו מוצאים אותה ברחובות ובכל מיני מקומות אחרים ברחוב. משפטים אלה נאמרות על ידי אסירות כמעט כל יום. בכלא לעיתים זו הפעם הראשונה שזוכה אישה ליחס של אדם, ליחס של אישה אחראית הבלעדית על גופה ולאוזן קשבת.

מגוון הבעיות שנושאות נשים אלה, שברובן חוו אלימות, פגיעות מיניות, השפלות וניצול, הוא רחב, ולכן האתגרים הטיפוליים שלנו בתוך הכלא הם רבים. כל אסירה שמתקבלת לבית הסוהר עוברת אבחון לזיהוי בעיותיה ובהתאם לכך נבנים המענים, כל אחת לצורך שלה. בתוך בעית הסוהר מתקיימות קבוצות טיפוליות חינוכיות רבות, מלמידת קרוא וכתוב, שזה הבסיס ליצירת הקשר עם האמהות ועם הילדים, טיפול באמצעות בלי חיים, קבוצת אלימות. אנחנו זיהינו שבתקופה האחרונה, בשנים האחרונות, האסירות שיושבות על עבירות של אלימות גם כלפי ילדים, גם כלפי קשישים ובכלל, עלתה לכן אנחנו מתייחסים גם לקבוצה הזו. פתחנו הפעם פרויקט של אלימות בכלל, כולל סדנאות של אמהות לילדים. ענת הזכירה שיש לנו מספר גדול מאוד של אמהות לילדים, מעל 50% אמהות לילדים קטינים ולכן אנחנו נותנים את המענה של סדנאות שאנחנו קוראים להן 'אמהות וילדיהן'. לסבר את האוזן, ילדים אכן מגיעים אלינו פעם בחודש, יושבים עם האמהות שלוש שעות, שלא במסגרת הביקורים הרגילים, אוכלים איתה ארוחת צהריים, משחקים איתה, כשלפני כן אותן אמהות מקבלות את הכלים כיצד להתמודד עם הילדים שנמצאים בחוץ ומגיעים לכלא. זה כמובן בעזרת אנשי הטיפול והחינוך שלנו שבאמת עושים ימים כלילות איך להפוך את התא המשפחתי, כשבסופו של דבר האמא חוזרת הביתה, למשהו שיהיה הרבה יותר יציב.

56 אסירות שפוטות בגין עבירות אלימות, אשר ברובן נעשו כלפי בן משפחה קרוב, ילדים, בן זוג, הורים, להבדיל אולי מעבירות אלימות שמבצעים גברים, שהן לא כל כך כלפי הילדים שלהם.

מספר האסירות הרצדביסטיות. שאלו אותי קודם בחוץ כמה אסירות חוזרות לכלא. לצערי הרב מספר גדול מאוד חוזר לכלא, מעל 50%. אם אנחנו מסתכלים מי מגיע למאסר שני ויותר, מעל 50%. אני יחסית ותיקה בנווה תרצה ואני מכירה טוב את הסוגיה הזאת ואני חושבת שהחוליה החלשה בנושא הזה זה הרצף הטיפולי, מה שקורה בתוך כותלי הכלא למה שקורה מחוץ לכלא. נכון, אנחנו עובדים מול הרשות לשיקום האסיר, הם עושים כמיטב יכולתם לשלוח את הבנות שלנו להוסטלים, אבל גם המשאבים מצומצמים, אין הרבה מקומות כליאה לאותן נשים. לכן בתקופה האחרונה הצעתי איזה שהוא מודל של בניית מנטוריות, כמו האח הגדול, שיסייע לאותן אסירות שמשתחררות, יחכה להן בחוץ וילווה אותן, אולי ימצא להן עבודה, אולי יגיד להן מה מותר ומה אסור, מה כדאי לעשות, כשכל הטיפול הזה יתחיל בתוך כותלי הכלא, יגיעו מתנדבות שכבר איתרנו אותן - - - לנו כשירות בתי הסוהר, הרי כל מה שקורה, כשאסירה יוצאת משער הכלא, זה לא המנדט שלנו, זה לא המנדט שלנו, זה המנדט של הרשות לשיקום האסיר, ואני שמחה שנענו להשתתף איתנו בפרויקט ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא. היום אנחנו בונים את המודל ואני מקווה שאנחנו נצא לדרך בתחילת חודש ינואר.
רק לסבר את האוזן, כרגע אנחנו עושים את זה בהתנדבות מלאה. אני חושבת שאי אפשר לעשות דבר לאורך זמן בהתנדבות, נצטרך אולי עזרה ממקורות אחרים. מי שיסייע לנו בנושא הזה הן חברותיי ממלכות המדבר, שעושות עבודה קהילתית ובמסגרת העבודה הזו אנחנו נעשה את שיתוף הפעולה בינינו לבין האסירות המשוחררות.

אנחנו כל הזמן מחפשות את הדרך הטובה ביותר שתשפיע בצורה המרבית והמיטבית על האסירות ותגרום להן לשתף פעולה בטיפול וכך להגביל את הסיכוי לחזור למאסר. אחת הדרכים היא דרך של קבוצת התיאטרון. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לבמאית קרן כהן על העבודה המופלאה עם האסירות, שארכה כשנה. התהליך הוא תהליך ארוך, זו לא הצגה זבנג וגמרנו, אלא מה שאתם תראו כאן זה תוצר של שנה שלמה כשההצגה עצמה היא הצגה וזה בסדר, אבל מבחינתנו העיקר הוא התהליך שנעשה במהלך כל השנה. בעבודה קשה רכשו האסירות מיומנויות וכלים אישיים המובילים אותן לשינוי מחשבתי, התנהגותי, אשר יסייעו להן במהלך הטיפול בהמשך דרכן בכלא ומחוצה לו.

השנה בחרנו בנושא המשפחה. המחזה בוחן את היחסים המורכבים של האסירה עם בני משפחתה בנקודת שיא של ערב חג, מחוץ לכלא ובתוך הכלא. נושא המשפחה, הורות ואמהות, יחס הורים וילדים, הוא מורכב כשלעצמו, על אחת כמה וכמה בתוך הכלא. לא לכולן, כפי ששמענו כבר קודם, המשפחה הייתה מקום בטוח ומעצים, לעיתים הפגיעה הקשה והכואבת הייתה דווקא בתוך המשפחה. במחזה 'חג שמח' מביאות האסירות קול נשי כואב, כבנות וכאמהות. ההתמודדות עם החומרים הייחודיים של ההצגה והתהליך שעברו הוא העיקר והוא זה שיאפשר לאותו קול פנימי שהודחק להישמע ואולי כך להגיע לתובנה חדשה. אבל כאן לא מסתיימת ההצגה. כשיורד המסך והאורות כבים העבודה הטיפולית בתוך בית הסוהר נמשכת.

בחרתי לסיים את דבריי בציטוט של דבריה של אחת המשתתפות בהצגה, משפט שלדעתי מבטא ואומר הכול, ותסלחי לי, אותה אחת שאני מצטטת אותך, 'לא רציתי להרוג אותו, רציתי להרוג את הכאב'. תודה לכם.

לפני שאזמין את השחקניות להעלות את ההצגה יש לי בקשה אחת, לא לצאת באמצע ההצגה, אם אפשר, זה מפריע לריכוז של האסירות בהצגה. תודה רבה.

(הצגה – המחזה 'חג שמח' בביצוע אסירות כלא נווה תרצה)

<הישיבה ננעלה בשעה 14:30.>