PAGE
3
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
12/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 32>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, ט' בכסלו התשע"ד (12 בנובמבר 2013), שעה 11:00

<פעילות עם ישראלים בחו"ל>

חברי הוועדה: >
יואל רזבוזוב – היו"ר
רונן הופמן
נסים זאב

>

סא"ל אמיר חי
–
סגן מפקד מיט"ב (מנהל גיוס), אכ"א, צה"ל, משרד הביטחון
עמנואל מהל
–
מנהל מחלקת קהילות יהודיות, חטיבת תפוצות, משרד החוץ
אלה סבן
–
מנהלת מחלקת תושבים חוזרים, משרד העלייה והקליטה
שרון בואנוס
–
בית ישראלי בלונדון, משרד העלייה והקליטה
יונה חייר-לוי
–
בית ישראלי פריז, משרד העלייה והקליטה
מזל כהן
–
מנהלת תחם אשרות, רשות האוכלוסין, משרד הפנים
אבי אבלוב
–
יועץ מנכ"ל, המשרד לירושלים והתפוצות
אלן הופמן
–
מנכ"ל הסוכנות היהודית
רני טריינין
–
סגן היו"ר, הסוכנות היהודית
רעיה שטראוס-בן-דרור
–
לשעבר חברת חבר הנאמנים של הסוכנות היהודית
קלי כהן
–
סמנכ"ל קשרי קהילה צפון אמריקה, הסוכנות היהודית
חגית הללי
–
ממונה על התקשורת הישראלית, הסוכנות היהודית
דוד שכטר
–
ממונה על תקשורת בשפה הרוסית, הסוכנות היהודית
רונן צבי וייס
–
מנהל תכנית קשרי צפון אמריקה, הסוכנות היהודית
זהר ולוסקי
–
יזם חינוכי/פרויקטור, הסוכנות היהודית
יוגב קרסנטי
–
מנהל תחום תכנון ומדידה, הסוכנות היהודית
מוניקה לב-כהן
–
מנהלת פרויקט קהילות ישראלים בחו"ל, הסוכנות היהודית
אסתי מוסקוביץ
מנהלת תהליכים חינוכיים וסינרגיה, הסוכנות היהודית
עזריאל נבו
–
יו"ר צוות המשימה
דובי ברגמן
–
עו"ד, צוות משימות, הסוכנות היהודית
תמר אברמוביץ
–
לוביסטית, פוליסי, הסוכנות היהודית
רומן גורביץ
–
לוביסט, פוליסי, הסוכנות היהודית
גרי ויתקין
–
מנכ"ל הצופים, צבר העולמי, תנועת הצופים
אליסה ליטמן-בריימן
–
ראש צוות, מכון "ראות"
סיביל אוטנשטיין
–
ראש צוות, מכון "ראות"
ענבל הקמן
–
עמיתת מחקר, המכון למדיניות העם היהודי
איתן דרורי
–
נשיא ארגון הישראלים באוסטרליה, אי"א (AIA)
שגיא בלשה
–
מנכ"ל IAC, ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית
שרון אבן-חיים
–
חבר ועד IAC, ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית
מירי בלסקי
–
IAC, ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית
אדם מילשטיין
–
חבר ועד IAC, ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית
אורן היימן
–
יו"ר מועצה מקומית ניו-יורק
רן מסטרמן
–
עומד בראש פעילות ישראלית בטורונטו
דוד (דאדי) פרלמוטר
–
יו"ר התכנית "משלנו"
ליאורה תורן-היבלר
–
עו"ד, יו"ר מועדון העסקים הישראלי, לונדון
ענת קורן
–
מו"ל ועורכת ראשית, "עלונדון", לונדון
מלכה ליאון
–
אשת עסקים
איה שכטר
–
מנהלת מרכז ישראלי JCC טנפליי, ניו-ג'רזי

דנה גורדון שושני

חפציבה צנעני
<פעילות עם ישראלים בחו"ל>

שלום לכולם. רציתי להגיד בוקר טוב, הסתכלתי על השעון, וזה כבר לא בוקר. אנחנו התכנסנו, לבקשת הסוכנות היהודית, לדיון בנושא: פעילות עם ישראלים בחו"ל. אני חושב שכולנו שמענו לא פעם על הפעילות הענפה של הסוכנות, ואני גם לא רק שמעתי אלא ראיתי. יצא לי להשתתף במשלחת של הסוכנות בארצות-הברית, ויש הבדל בין מה שאתה שומע למה שאתה רואה בפועל, ומאז אני והסוכנות חברים טובים. אני חושב שגם בכל דיון שאנחנו עושים כאן, בוועדת העליה, הקליטה והתפוצות, לסוכנות יש חלק מרכזי, כי אני מאד מאמין גם בדרך וגם במדיניות ובמה שהסוכנות עושה. ראיתי חבר'ה שליחים בארצות-הברית, וראיתי באמת ישראלים צעירים – שלפחות אני מאד-מאד הייתי גאה לראות חבר'ה כאלו – שבאו עם איזו שהיא אג'נדה ומה הם עשו עבור אותם היהודים שחיים בארצות-הברית. מבחינת המדיניות של הקמפוסים, זה שהלכו על הקמפוסים; הרבה חבר'ה צעירים גדלים בבית בבועה, בבית-ספר יהודי, בגן יהודי, יש בית-כנסת ליד ויש את הרב של השכונה, ופתאום מגיעים לאוניברסיטה ושם הם נתקלים בפעם הראשונה בתופעות האנטישמיות. הנקודה הזאת פשוט הכי נגעה בי. ראיתי איך החבר'ה עושים ומארגנים פעילויות ואיך הם באמת אוזן קשבת לאותם החבר'ה הצעירים. זה מאד-מאד נגע.
בנוסף לכך, אני חושב שיש הרבה שליחי סוכנות, והם עושים עבודה גם בנושא ההסברה. היה כאן דיון בוועדה על נושא ההסברה. יש לנו בארץ יותר מדי גופים שעושים הסברה, ואף אחד לא באמת לוקח אחריות. ואז, כששאלתי "אתם משתפים פעולה? יש לכם את הסוכנות ויש לכם את השליחים שלא עולים כסף. רק תעבירו מסרים. אתם מעבירים?" – נאמר: כן. שאלתי את הסוכנות, ואמרו: לא מעבירים. פה באמת הכשל. אני חושב שלהשתמש באותם השליחים: זו העבודה הכי טובה מעבר לכל מה שאנחנו משתדלים לעשות דרך המדיה. אני חושב שבשטח זה הדבר הכי נכון, וחבל שזה לא קורה.
אנחנו התכנסנו כאן היום בשביל לשמוע מה שעושים – גם את הדברים של ישראלים שחיים בחו"ל. אמנם התפקיד הוא לא רשמי, אבל אני חושב שמבחינתי לפחות, ממה שאני ראיתי, הוא חשוב ביותר. אני אתן רשות הדיבור לחברי, חבר הכנסת רונן הופמן, ולאחר מכן לאלן הופמן. יש לנו פה הופמנים.

סיפורי הופמן.

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, ותודה רבה למנכ"ל הסוכנות, לסוכנות ולאורחים. לא אכביר במלים, ותכף נשמע את דבריו של מנכ"ל הסוכנות, אבל אני רוצה בכל זאת לומר מספר דברים. בתפקידי בכנסת אני בין השאר, במסגרת ועדת החוץ והביטחון, יושב-ראש ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה. הוועדה בראשותי בוחנת את מערך הדיפלומטיה הציבורית של ישראל בכל העולם. ראשית, אני רוצה לומר, ואני מניח שכולם כאן סביב השולחן הזה יודעים, שדיפלומטיה ציבורית, הסברה והקשר בכלל של ישראל עם העולם ובפרט עם יהדות התפוצות ועם הישראלים בחו"ל היא סוגיה מאד-מאד מורכבת. קשה מאד לרכז אותה. קשה מאד בעולם המודרני שלנו להכתיב מסרים. קשה מאד ליצור מטה הסברה אפקטיבי שכולם צריכים לעבוד על פיו ולעמוד על פיו וכן הלאה. בהקשר הזה, הרבה שנים אני פעיל בכל מיני גופים וארגונים שקשורים לפעילות ישראלית בחו"ל, ואני רוצה לומר שבעיניי הנכס הגדול ביותר שקיים עבור ישראל בכלל ועבור הישראלים הוא הישראלים שנמצאים בחו"ל במובן באמת של הדיפלומטיה הציבורית. יושב-הראש דיבר על שליחי הסוכנות, וברשותכם אני לא רוצה להתמקד בשליחי הסוכנות אלא מבקש לדבר על ישראלים באשר הם ישראלים. כל ישראלי, בין אם הוא ישראלי שפתח גלריה בסוהו בניו-יורק, בין אם הוא ישראלי שהוא משתתף באיזו שהיא הפקה מוכרת ובין אם זה סתם ישראלי שחי בחו"ל, כאשר הוא מחויב, כאשר הוא חבר, כאשר הוא ישראלי באשר הוא ישראלי, הוא שגריר. לדעתי, אנחנו בתפיסתנו מוכרחים גם להפנים את הדבר הזה וגם להטמיע את הדבר הזה במערכות שלנו, וגם לשתף את הישראלים באשר הם ישראלים בחו"ל בתפיסות שלנו, בשאלות ובדילמות שלנו ובפעילות השוטפת שלנו. הדבר הזה לא קל. הוא לא קל מבחינת מבנית, מבחינה ארגונית, אבל אני חושב שזו משימה גדולה מאד שכולנו צריכים לתת כתף כדי שהיא תצליח. גם במובן זה אני מאד מברך אתכם שיזמתם את הדיון הזה. אני מבקש שנירתם כולנו למען המטרה שבעיניי היא אחת המטרות החשובות באמת שעומדות לפתחנו בעת הזאת. תודה רבה.

תודה רבה לחבר הכנסת הופמן.
אני מזמין את מנכ"ל הסוכנות, אלן הופמן, להציג בפנינו את הדברים.

זה סיפור הופמנים ולא "סיפורי הופמן".
יושב-הראש, חברי הכנסת שנמצאים פה, אני חושב שיש לנו פה הזדמנות אולי ביחד לברך שהחיינו שבמעמד של הוועדה לעלייה וקליטה של כנסת ישראל מתקיים פה דיון בנושא הישראלים בחו"ל. אני חושב שזה באמת מסמל איזה שהוא תהליך היסטורי שקורה במדינת ישראל של סוג של התבגרות של הציבוריות במדינת ישראל שאנחנו להתכנס ביחד במשכן הזה כדי לעסוק בבשר מבשרנו שזה בני הישראלים, הישראלים שחיים בחו"ל, הדור השני והדור השלישי. אני רוצה להגיד לחברי-הכנסת שנמצאים פה שהמפגש הזה הוא בעצם סיום של תהליך של שנה של צוות משימה שהסוכנות גאה להיות השושבין של התהליך הזה, אבל יש פה המון שותפים – שותפים רעיוניים שעזרו לנו בחשיבה כמו מכון "רעות" וה-JPPI (המכון למדיניות העם היהודי), והרבה מאד ארגונים, שנמצאים בתוך החדר הזה ומיוצגים בתוך החדר הזה, של ישראלים בחוץ-לארץ. אני רוצה לברך את כולם. אני לא רוצה להצביע על כולם אחד-אחד. אני בטוח שאנשים ישתתפו בדיון.
איך זה משתלב עם האג'נדה של הסוכנות היהודית? נתן שרנסקי היה בוועדה הזאת לא פעם, ומאז שנתן הוא יושב-ראש הסוכנות, הסוכנות מתמקדת בשני דברים מרכזיים: (1) חיבור צעירי העם היהודי אל ישראל כמרכיב של זהותם; (2) וחיבור צעירי ישראל אל העם היהודי. מהראשון תצמח העלייה העתידית, וזו הסיבה שאנחנו נמצאים בתוך הוועדה הזאת. אבל, הישראלים בחוץ-לארץ וילדיהם הם בעצם המפגש של שני המעגלים האסטרטגיים האלו. זו הסיבה לכך שהסוכנות בשנים האחרונות באמת מכירה ביעד הזה, באתגר הזה, לשימור הזהות היהודית והחיבור לישראל של הדור השני והדור השלישי של צעירים שחיים מחוץ לגבולות המדינה. זה לא דבר שהוא מובן מאליו, ולא בטוח שהמסגרות הקהילתיות בעולם יודעות איך לקלוט את הצעירים הישראלים. חלק מהמשימה המשותפת שלנו יחד עם כל הארגונים שמיוצגים פה זה לחשוב איך ליצור את נקודות החיבור בין אלה זה פעולות כמו גרעין "צבר" ובין אם אלה פעולות כמו ליצור מסגרות בארץ מתוך המסגרות הקיימות כמו "מסע" שמאפשרות לצעיר ישראלי להגיע לישראל להגיע לישראל ובכל זאת לחזור ללימודיו ולהמשיך להיות מחובר למדינת ישראל כמרכיב מרכזי בתוך הזהות היהודית שלו.
אני חושב שהעשייה שלנו במשך השנה הניבה פירות. חשוב שהוועדה הזאת תדע שמצד אחד יש לנו פה נציג מאוסטרליה – במקום רחוק כמו אוסטרליה התקיימה השנה התכנסות, כנס, של ישראלים ובני ישראלים שחיים בתוך הקהילה היהודית באוסטרליה. הדבר הגדול ואולי המשמעותי שקרה התרחש לפני שלושה שבועות בטנפליי בניו-ג'רסי, וזה מפגש שהתקיים כאשר הסוכנות היהודית והמשרד לעלייה וקליטה. אני לא רואה פה את עמיתי מנכ"ל המשרד העלייה והקליטה, --

יש נציגות.

--ונציגותיו נמצאות פה, אבל עודד פורר, מנכ"ל משרד העלייה וקליטה, היה נוכח שם במשך היומיים האלו. אני רואה פה גם נציגים מהמשרד לתפוצות. אני חושב שהיוזמה הזאת היא יוזמה משותפת של הסוכנות ומשרדי הממשלה יחד עם הארגונים הישראליים בצפון-אמריקה. אני רואה את זה כדבר מאד-מאד מבורך.
אני חושב שתפקיד הסוכנות הוא שניים: להמשיך להיות שושבין, לעזור לקבוצות חזקות ומשמעותיות שמיוצגות פה באמת לפרוש כנפיים, להתרחב למקומות חדשים. התפקיד של הסוכנות הוא גם ברמות התוכן, התחומים שאתה הזכרת, כמו הקמפוסים, המקומות שבהם צעירים בני ישראלים מגיעים ונמצאים במקום והם מאד חשופים – דווקא לעזור ולחזק שם.
אני חושב שהשותפויות שנוצרו במשך השנה הזאת והעשייה המשותפת ימשיכו להניב פרי. אנחנו פה מסיימים פרק של תהליך, אבל משיקים גם את התהליך הבא.
אני רק רוצה להזכיר אדם אחד וזה תת-אלוף עזריאל נבו, שקיבל על עצמו להיות היושב-ראש של צוות המשימה הזה. עזריאל, בשם כולם פה, אני רוצה להודות לך. אתה הובלת אותנו בשנה האחרונה.

אני חושב שזה הדיווח של הסוכנות היהודית על התהליך הזה. תודה.

תודה רבה למנכ"ל הסוכנות, אלן הופמן.

אנחנו עכשיו נשמע כמה דוברים. אני מבקש שכל מי שמדבר יציג את עצמו לפרוטוקול. נשמע את תת-אלוף (במיל') עזריאל נבו.

אלן אמר שצריך לומר "שהחיינו", ואכן אני אומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה". את הנושא הזה אני דוחף אותו ומנסה לדחוף אותו במשך למעלה מעשר שנים ודופק על כל הדלתות, ו"שהחיינו" זה שבאמת הגענו למצב שבו יושבים כולנו בחדר הזה, כל מי שיש לו יד ורגל בעשייה הזאת.
המטרה העיקרית, שעמדה לנגד עיניי, כשהתחלתי לטפל בנושא הזה: פתאום זיהיתי קהילה יהודית ענקית שבעצם נפלה בין הכיסאות ולא היה מי שיטפל בה.

קהילה ישראלית.

קהילה יהודית.

יהודית.

באותה קהילה יהודית ענקית הייתה קהילת הישראלים שחיים בחו"ל, והיא נפלה בין הכיסאות. אלה אמרו "אנחנו לא מטפלים בזה" ואלה אמרו "אנחנו לא מטפלים בזה", ואנחנו בין הכיסאות.

אפשר להגדיר את הקהילה הישראלית כאילו הגדרה: שחיה בחו"ל? כאילו הגדרה לְמה אנחנו מתכוונים, למי אנחנו מתכוונים?

ישראלית.

הבעיה היא לא בעיה של הגדרות. הבעיה היא של מציאות. אני לא איש מחקרים ולא איש ניירות, וקראתי את כל המחקרים ואת כל הניירות. אני חושב שבמקרה הזה מי שיש לו תעודת זהות ישראלית, מי שגדל בארץ ובניו אנחנו קוראים לו: ישראלי. התחלתי בנושא הזה. אגלה לכם סוד גלוי? יש לי אחות שחיה למעלה משלושים שנה בארצות-הברית, ויש לי חברים שחיים בחו"ל. כשהסתכלתי על הדור השני, הסתכלתי פתאום כיהודי, כבן לעם היהודי הקטן הזה, הקטנטן הזה, שמסתכל ורואה איך העם הזה הולך ומתכווץ. החשש שלי היותר גדול היה שאותה קהילה יהודית ישראלית, שהייתה קהילה מנוכרת כי אף אחד לא טיפל בה בעצם, חלקם יהפכו אפילו מתנכרים. זה החשש הכי גדול. אנחנו מכירים כמה דוגמאות כאלה אבל לא רבות.
כמו שנאמר פה, הדגש היה באמת על הדור השני והדור השלישי. זיהיתי כבר מזמן שיש פה רצון גדול מאד להיות מחובקים ולחבק אחד את השני. ניהלתי דיאלוג בזמנו עם כל יושבי-ראש הסוכנות לדורותיהם בעשר השנים האחרונות, ושמחתי מאד שנתן שרנסקי לקח את היוזמה הזאת. אני באמת מברך על כך שהסוכנות נכנסה לנושא הזה באמת בכוח. אני מברך מאד את מי שעסקה בכל התקופה הזאת, את מוניקה, שיושבת כאן לצדי, שדחפה ועבדה באמת כ-one show man. כמו שנאמר פה, היו לנו כנסים באוסטרליה, בקנדה, וכרגע היה לנו בארצות-הברית. אנחנו חייבים ללכת ולהתרחב גם לכיוון אירופה, ולא להזניח כל מיני קהילות של ישראלים שצומחות שם.
נוצר קשר נהדר עם ההתארגנויות הישראליות שהתחלנו למפות אותן ולזהות שישנן כאלה. אף אחד לא חיכה באיזה שהוא מקום שיבוא מישהו ויחפש אותם. אבל, אנחנו רואים שאחד רוצה את העזרה של השני. אלה התארגנויות נהדרות. אני חושב שכמו במסע אלונקות שהולכים בעלייה, אסור לעצור בעלייה הזאת. חייבים להמשיך ולדחוף את הנושא הזה, וחייבים כל משרדי הממשלה – שזה משרד הקליטה והעליה, משרד התפוצות, משרד החוץ, משרד הפנים, משרד הביטחון וצה"ל – לשבת ביחד ולעשות מעשה. תודה רבה.

תודה רבה לתת-אלוף (במיל') עזריאל נבו.

שאלה קטנטונת – נניח שאתם מאתרים את אותן הקהילות. מהי המדיניות? מה עושים? יש איזו שהיא תכנית? אני מכיר הרבה חברים שלי שעזבו, ואני פוגש אותם מדי פעם, והם אומרים: אנחנו מנותקים, לנו אין כוח. אני רואה לאט-לאט גם את התהליך של ההתבוללות ואת ההתרחקות שלכם.

ככל שתהיינה יותר התארגנויות, ואנחנו מכאן, מהארץ, לא צריכים לממן את כל העשייה הזאת שנעשית בחו"ל, אבל אנחנו צריכים להיות ספקי התכנים.

בדיוק. מה הם התכנים? אני רוצה לשמוע קצת ושירחיבו.

הספקים של נושא לימוד העברית, לימוד התרבות, לימוד היהדות. יש כאלה שלא שולחים את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים כי כולם יודעים שזה דבר יקר. אנחנו צריכים לעשות חלק מהדברים האלה: לשלוח תרבות ישראלית, לבקר, לדבר, ובסופו של דבר, כמו אמרו פה אחרים, להשתמש באותם החברים, שחלקם גם יושבים פה, כשגרירים שלנו, של מדינת ישראל.

נכון, אבל עדיין הייתי רוצה לשמוע איך זה נעשה פיזית. נניח שאיתרתם קהילה בלוס-אנג'לס. מישהו יכול לספר לי על זה? תתחילי אז.

שמי אלה סבן, ואני סגנית מנהלת האגף לעידוד עלייה ותושבים חוזרים במשרד לקליטת העלייה. הרוב פה מכירים אותי מהכנס. לנו במשרד יש בערך משנת 1991 בתים ישראלים שפזורים היום ב-15 מקומות בעולם, ובעצם הבתים הישראלים אחראים על הקשר של מדינת ישראל עם האזרחים של מדינת ישראל.
אנחנו כן עושים פעילויות – גם פעילויות חברה וגם פעילויות תרבות – ובין היתר הרכז, ותכף אתן לשרון שהיא רכזת הבית הישראלי בלונדון לדבר, הוא גם איש הקשר מול כל התהליך של החזרה במידה ומישהו רוצה לעלות זאת אומרת לחזור. זאת אומרת, יש לנו גם את הפן השירותי שזה נתינת שירות ומידע לגבי החזרה, וגם את הפן התרבותי-חברתי והשמירה על קשר עם מדינת ישראל, היהדות והישראליות.

יש לנו רשימת תפוצה מאד-מאד גדולה. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה כמעט עם כל הארגונים שנמצאים כאן. אנחנו עושים ביחד אירועים משותפים – פעם ביוזמה שלנו ופעם ביוזמה שלהם – ואנחנו בהחלט מגיעים לקהל מאד רחב של ישראלים. אנחנו שולחים להם newsletter אחת לשבוע או אחת לחודש, וזה תלוי באיזה עיר. אנחנו רואים הרבה אנשים חדשים באירועים שלנו וגם אנשים שמתמידים ובאים.
אני באמת אתן לשרון מלונדון לומר כמה מלים ולהגיד קצת יותר על הפעילות שלנו.

אני שרון בואנוס מהבית הישראלי בלונדון. אלה, את כבר די סיכמת את הכל, אבל זה נכון. קודם כל, לעניין הקהילה הישראלית, אני חושבת שצריך לדייק ולהגיד שמדובר באוכלוסייה ישראלית ברוב המקומות, ואין ממש התארגנויות כקהילה. אין לישראלים קהילה. אם מסתכלים על קהילות ברחבי אירופה, ארצות-הברית ואוסטרליה, הקהילה היא סביב בית-כנסת או סביב איזה שהוא מוקד, ולישראלים אין את זה.
אנחנו כן רואים את הרצון של הישראלים יותר ויותר לקחת חלק במה שקורה גם בארץ, גם בפעילויות חברתיות וגם באמת, כמו שאתה אמרת, בתכנים בכל מיני נושאים כאלה ואחרים. אני יכולה להגיד שבבריטניה יש לנו שיתוף פעולה מדהים עם הסוכנות ועם גרעין "צבר", --

ועם ההסתדרות הציונית.

-- ועם ההסתדרות הציונית העולמית שהיא ספקית התכנים שלנו. חשוב באמת להזכיר ולחדד את העניין שהבתים הישראלים, שפועלים היום ב-15 ערים בעולם, נותנים מענה לעשרות אלפי ישראלים. כדי שכולנו נתעצם ונצליח יותר, אני חושבת שזה נכון לכלול אותנו בכל תכנית ולעשות דברים יחד, כי רק ככה נצליח.

יפה מאד. תודה רבה.
שון אבן-חיים, בבקשה.

קודם כל, אני רוצה להודות לסוכנות.

תגדיר את תפקידך, וכך גם כל מי שאני קורא בשמו.

אני יושב-ראש ארגון הקהילה הישראלית האמריקאית. אנחנו ממוקמים בלוס-אנג'לס, אבל תכף אסביר מה אנחנו עושים בכל ארצות-הברית. זה נקרא: IAC.

אני רוצה קודם כל להודות לסוכנות על זה שהם הרימו את הכפפה, והשנה וחצי האחרונות היו מאד מעניינות, ולא היינו מגיעים לפה בלי העזרה של כל הצוות. תודה רבה לכם.

יש פה אנשים שגם התחילו את התהליך הזה שמגיע להם הרבה קרדיט: הגברת רעיה שטראוס, ששנים אנחנו כבר מדברים, והיא דחפה את זה. תודה לךְ על כל מה שאת עשית.

אסביר קצת מה אנחנו עושים. שרון, אני אשמח לעדכן אותך שדברים באמריקה, בארצות-הברית, שונים לגמרי ממה שקורה באירופה. החזון של ארגון ה-IAC הוא בניית קהילה ישראלית אמריקאית, כשאנחנו בעצם עושים את זה בשלושה pillars: האחד הוא חיזוק מדינת ישראל בכל דרך אפשרית; השני זה שימור הצביון הישראלי והיהודי של הדור הבא. לפי דעתי, יש לנו בעיה אדירה היום בכל העולם. אני אומר כל הזמן שאני חושב לא רק על הילדים, אלא אני חושב האם הנכדים שלי יישארו יהודים ומחוברים לישראל, ואם אני לא בטוח בזה יש לי עוד עבודה עצומה לעשות; הדבר השלישי זה לבנות קשר לקהילה היהודית האמריקאית, כי חשוב מאד ששתי הקהילות האלה באיזה שהוא שלב יעבדו ביחד. יש מודלים שהם הצליחו כבר לעבוד ביחד ויש מודלים שלא. חשוב להמשיך לעשות את זה.
כישראלים, אנחנו לא יודעים לחיות בגולה. לא התנסינו בזה אף פעם. הגענו לגולה, ורוב הישראלים שהגיעו לפחות לארצות-הברית הגיעו במטרה לעשות לביתם, ואחרי כמה שנים הם מבינים שהם נשארים שם ואז הם מקבלים החלטה. עשינו עכשיו סקר מאד מעניין שהראה שבאמת אחרי עשר שנים יש shift לגמרי בתפיסה של הישראלים האמריקאים. ואז, הם מתחילים לחשוב: מה קורה אתי בתור קהילה?
אתה הזכרת את הנושא של שגרירים. אני חושב שכישראלים שחיים בכל מקום בעולם אנחנו יכולים להיות שגרירים. אנחנו שגרירים של מדינת ישראל, גם אם אנחנו רוצים וגם אם אנחנו לא רוצים, גם אם אנחנו יודעים וגם אם אנחנו לא יודעים. אנחנו מייצגים משהו בזה שאנחנו נפגשים שם עם קהילות אחרות – גם עם הקהילות היהודיות. מה שאנחנו אומרים כל הזמן זה: תשתמשו בנו. איך אנחנו עושים את זה? אתה שאלת על תכנים. המודל, שהתחלנו, זה באמת בניית דברים שלא היו קיימים בקהילה. היום, אנחנו מגיעים לעשרות אלפי אנשים. בשנה שעברה הגענו כבר ל-50,000 איש, והשנה אנחנו נגיע להרבה-הרבה יותר. הסיבה לכך שנגיע להרבה יותר היא שאנחנו בתהליך התפתחות. בחמש השנים הבאות אנחנו נפתח שמונה סניפים בכל רחבי ארצות-הברית; אנחנו עבר עובדים עם מיאמי ובוסטון, ומתחילים לדבר עם ניו-ג'רסי ועם לאס-וגאס. בעצם, אנחנו נבנה את הקהילה הזאת שכולם חלמו עליה כל כך הרבה שנים, והיו ניסיונות לעשות דברים נהדרים על-ידי אנשים נהדרים אבל אף פעם לא לקחו את זה ל-level הזה של ממש לקחת את זה לכל רחבי ארצות-הברית.

שוב, איך עושים את זה? אנחנו לוקחים ארגונים קיימים, ועובדים בשיתוף פעולה עם הסוכנות שהם היום שותפים שלנו לגמרי, עם "הצופים" ועם כל מיני ארגונים אחרים, ומעצימים אותם גם בעזרה כספית וגם בעזרה ניהולית. אם אנחנו מוצאים שיש דברים שלא קיימים – בלוס-אנג'לס הקמנו המון דברים ואני יכול לתת דוגמא. למשל יש את הפרויקט שלנו "בינה", שלוקח בחורים צעירים, young professionals, ישראלים אמריקאים ויהודים, ומחבר אותם ביחד פעם בחודש לאירועים, ואז נוצר שם network מדהים. יש את IAC-Care בו אנחנו מלמדים את הישראלים האמריקאים להתנדב ולתרום לקהילה. עוד פעם, דרך זה זה לא רק ההתנדבות – זה גם החיבור שלהם ויצירת קהילה עם היהודים האמריקאים. יש המון-המון דברים שאנחנו עושים. אנחנו תומכים בארגונים שמלמדים עברית אחר-הצהריים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה, ונמצאים פה "משלנו", שאנחנו לוקחים את זה עכשיו לגמרי לכל ארצות-הברית, לקמפוסים. אנחנו משתמשים בישראלים האמריקאים בקמפוסים כדי להגן על ישראל. יש המון-המון דברים שאנחנו עושים, וזה דברים שאנחנו נמשיך לעבוד עם הסוכנות כי הסוכנות היא גוף נהדר כשותף גם לייצור תכנים וגם ליצירת הקשר.
אני חושב שאחד הדברים שנוצרו בשנה וחצי האחרונות – וראינו את זה בטנפליי לפני שבוע – זה שאנשים ראו שהם לא לבד, שיש את זה בכל מקום ושאם נתחבר ונעשה דברים ביחד, נהיה הרבה יותר חזקים ונחלוק את האינפורמציה. אם הקימו משהו בלונדון שהוא נהדר, אם יש תוכן שנוצר שם בקהילה ואפשר להשתמש בו בלוס-אנג'לס או בבוסטון, נעשה את זה.
עוד פעם, תודה רבה על היוזמה.

שון, מי מממן את הפעילות שלכם?

הצורה שהארגון שלנו הוקם: אנחנו התחלנו לפני שש שנים, והארגון מומן בהתחלה על-ידי חברי ה-board. היום, בלוס-אנג'לס כל הארגון – 90% ממומן על-ידי תרומות של ישראלים ו-budget של מיליוני דולרים. ההתפתחות עצמה היום: שלדון ומרים אדלסון שמעו על הארגון וראו מה קורה. כמו שכולכם יודעים, הם התומכים הגדולים ב-Birth Right, ב"תגלית". יש לנו את חיים סבן, את בני אלג'ם והרבה אנשים מאד מכובדים ותורמים. הם לקחו את הכפפה הזאת להפיץ את זה לכל ארצות-הברית, וזה בעצם המימון להתפתחות. אבל, בלוס-אנג'לס זה ממומן 90% ומשהו על-ידי ישראלים, וזה שינוי דרסטי, כי לא האמינו גם בלוס-אנג'לס ובמקומות אחרים שישראלים יבואו לתמוך בארגון ויתרמו מיליוני דולרים בסך-הכל לקהילה.

אתם מגיעים לכולם? יש כאלה שלא יודעים עליכם?

היום, בלוס-אנג'לס כולם יודעים עלינו. אנחנו עדיין לא מגיעים לכולם. המטרה שלנו היא להגיע לכמה יותר. אני לא יודע אם נגיע לכולם, אבל אנחנו נגיע להמון-המון אנשים. המספרים, וכולם יודעים, הם איפה שהוא בין 500,000 ל-800,000 בסך-הכל בארצות-הברית, והמטרה שלנו היא בסופו של יום להגיע לכולם. נמצא פה למשל אדם מילשטיין; יש פרויקט אחד שהוא ספריית פיג'מה באמריקה, ואדם הוא המממן העיקרי שלה. הם גם לקחו על עצמם את הניהול של זה. אנחנו שולחים כרגע 10,000 ספרים בעברית כל חודש למשפחות בכל רחבי ארצות-הברית, והאמא או האבא יושבים עם הילד ומקריאים לו סיפור בעברית עם values יהודיים.

אדם מילשטיין, בבקשה.

אני רוצה להוסיף כמה מלים למה שהיושב-ראש שלנו, שון אבן-חיים, אמר. הראייה שלנו של בניית קהילה זו ראייה מרחבית. אנחנו בונים פעילויות לכל גיל וגיל, כלומר יש לנו פעילויות לגיל אפס, לגילאי 2-4, לגילאי 4-8, לתיכון, לבית-ספר יסודי, לאוניברסיטה ואחרי האוניברסיטה וגם לאנשים מבוגרים, ואנחנו גם בונים תכניות לכל הקהילה לאורך ולרוחב לגובה ולמטה. בצורה כזאת אנחנו מממנים ויוצרים כ-60 תכניות שונות שהתחלנו בהן בלוס-אנג'לס, והיום התכניות האלה עוברות לכל ארצות-הברית. אנחנו מעמידים תכניות בכל ארצות-הברית.
מבחינת ספריית פיג'מה, למשל, הדוגמא ששון נתן, זה לא רק שאנחנו נותנים ספרים בחנם לישראלים בכל ארצות-הברית לילדים, אלא הספרים האלה משמרים את השפה העברית. הספרים האלה מאפשרים לנו להגיע לכל ישראלי שנמצא בארצות הברית, ואיפה שהוא לא מתחבא אנחנו יכולים להגיע אליו כי הספרים הם בחנם ומגיעים מדי חודש וחודשו והמשפחות שומרות על הספרים. ברגע שאנחנו מגיעים להורים האלה, יש לנו אפשרות למסור להם תכנים, להתכתב אתם, לדבר אתם וגם להביא אותם לתוך הקהילה היהודית, כי אנחנו עושים פעילויות עם הספרים בתוך הקהילה היהודית, ב-Jewish community centers, בבתי-הספר וב-temples. אנחנו מזמינים את הציבור הישראלי לתוך הציבור היהודי עם אירועים של קריאה, שירה, משחקים וציורים. אנחנו מחברים את הציבור שלנו לתוך הציבור היהודי, וכל פעילות ופעילות שאנחנו עושים היא פעילות שמחברת דברים שונים ושמגיעה לקהלים שונים. בסך-הכל, אנחנו מגיעים לכ-50,000 ישראלים בלוס-אנג'לס, ומעל זה לעוד 50,000 בכל ארצות-הברית, וזו רק ההתחלה. רק לפני חודשיים אנחנו הודענו שאנחנו מתפשטים בכל ארצות-הברית, ואין לנו ספק שתוך שנה, שנתיים או שלוש שנים נגיע למאות אלפים.
מבחינת מה אנחנו צריכים ממדינת ישראל, כמו ששון אמר, אנחנו לא צריכים כסף. אנחנו שמנו את הכסף שלנו. אנחנו פילנתרופים, ואנחנו גם מחנכים את הקהילה הישראלים לפילנתרופיה. יש לנו גם אנשים, כמו שלדון וחיים סבן, שרואים שיש לנו קבלות ונותנים לנו כסף. מה שאנחנו צריכים ממדינת ישראל זה בעצם תכנים.
אנחנו צריכים כוח-אדם; השליחים, שהסוכנות מעמידה לרשותנו ועובדת אתנו, זה כוח לא נורמלי. אנחנו עובדים עם השליחים של הסוכנות בכל האוניברסיטאות בארצות-הברית ובכל ה-Jewish community centers, בכל המרכזים הקהילתיים. אנחנו עובדים עם השליחים של "הצופים", ואנחנו עובדים עם שליחים אחרים. זה כוח עצום.
אנחנו צריכים חיבוק של הוועדות בכנסת, של מדינת ישראל, שאנחנו בעצם אח ובשר מבשרכם. אנחנו אותו עם, אנחנו נכס אסטרטגי שלא רק שעוזר לישראל היום משם אלא גם יעשה עלייה בעתיד. תודה.

פעילות מדהימה. מבחינת התכנים, אמרת שחסרים לכם תכנים. מה הכוונה בתכנים?

מי יוצר עד היום את התכנים עבורכם?

ספריית פיג'מה באמריקה זו בעצם תכנית ישראלית, והיא בשיתוף משרד החינוך ומרכז הספר. כ-200,000 ישראלים מקבלים את הספרים האלה בחנם דרך הגנים. אנחנו לקחנו את הספרים האלה עם התכנים היהודיים ועם הערכים היהודיים, ואנחנו מפיצים אותם בארצות-הברית. אנחנו עובדים על תכנים יחד עם ה"צופים". חינוך יהודי זה הבסיס הכי מרכזי שלנו. כל האמצעים, שקשורים בחינוך, בהכרת ארץ ישראל, בחיבור לארץ ישאל, הם תכנים שאנחנו רוצים לקבל מכם. אנחנו רוצים ללמד את הציבור שלנו את הקשר שלו למולדת דרך הישראליוּת – לא בהכרח דרך היהדות כי זה נושא קצת יותר פרובלמטי עם ישראלים. אבל, הקשר לישראל, לתרבות, למורשת, הקשר לאדמה, הוא מאד חשוב. אלה התכנים שאנחנו רוצים לקבל מכם.

יש מישהו ממשרד החינוך שאחראי על זה? אני חושב שפעם דיברו אתי על זה, וצריך לבדוק את הנושא.

כמשרד העלייה והקליטה, אנחנו קיבלנו החלטה בכנס בטנפליי שיכול להיות שאנחנו ניקח על עצמנו את הנושא של ערכות החינוך: ספרים יחד עם עובד.

(מחיאות כפיים.)

כל הכבוד.

אני חושב שכן צריך לציין פה את פעילות תנועת "הצופים" שקיבלה החלטה אסטרטגית לפני מספר שנים.

נכון. יש פה נציג שלה.

קלי, כמה שבטים יש ל"צופים" היום? יש פה נציג של "הצופים"?

נעים מאד. שמי גרי, ואני מנכ"ל הפעילות העולמית של "הצופים". רונן, בחום ראיתי את הנאום שלך, וזה היה משמח ומלבב.

תודה.

חשוב לי להגיד שאני מאד-מאד שמח ומאד-מאד גאה מכמה סיבות: אנחנו עובדים עם בני ישראלים בתפוצות, עוד כשהם היו "נפולת של נמושות" ועד ל"בריחת המוחות". אנחנו עברנו את כל השלבים, ואנחנו מאד גאים באבולוציה הזאת. בסופו של דבר, מה שאנחנו תמיד אמרנו זה: נדרשת פה עבודה שהיא מקבילה; עבודה מבחוץ פנימה, בעצם מישראל לתפוצה, ועבודה של הישראלים עצמם בתוך התפוצות שזה מה-IAC עושים בצורה כל כך נפלאה – דבר שהיה חסר במשך שנים ברחבי העולם, ואני מקווה שזה יתרחב בעולם, כי הם מבינים בסופו של דבר ש"אם אין אני לי מי לי". אבל, אנחנו צריכים להוכיח גם שיש גם את העזרה מסביב.

חשוב להגיד קצת על הפעילות שלנו. אנחנו מתעסקים משנות ה-70 עם בני ישראלים בתפוצות, ובעצם יצרנו עם שותפים, שנמצאים פה מסביב לשולחן, ובאמת בעניין הזה זה משהו שהוא בעיניי מרגש, כי כל אחד ואחד שנמצא פה מסביב לשולחן הוא שותף חזק, ותיק ומשמעותי עם הפעילות שלנו. הפעילות היא בסופו של דבר משבטי "צופים" ברחבי העולם לבני ישראלים – ויש כ-70 שבטי "צופים" ברחבי העולם – אני מדגיש: לבני ישראלים. יש לנו גם עבודה עם יהודים, אבל היא נוספת. בנוסף, אנחנו מדברים על תכניות שקשורות גם לתכניות שיוצרות את הקשר למדינת ישראל לבני ישראלים וגם לתכניות הגשמה. למה אנחנו קוראים הגשמה? גרעין "צבר" בשיתוף משרד הקליטה, הסוכנות, ההסתדרות הציונית, "מסע" - - -

והצבא.

ובעיקר הצבא. אנחנו עובדים עם הצבא, עם רח"ט תומכ"א ומדור מיט"ב, בצורה מלאה. הם הקימו בעצמם מדור "צבר" בצבא כדי שיקים את הציבור הזה. היום, 60% מהתכנית הזאת היא בני ישראלים. בסופו של דבר, זה נותן פלטפורמה לבני הישראלים להתחבר למדינת ישראל משלב של צעירוּת ועד עכשיו.
אני רוצה להגיד משהו שהוא משמעותי בעיניי. אני נמצא בכנסים ואנחנו רואים את הפעילות. בסופו של דבר, אנחנו עובדים בכל רחבי העולם ובעיקר בארצות-הברית – זה מה שנקרא: national. אנחנו רואים את כל הקהילות ואת השוני בין הקהילות. בסופו של דבר, בעיניי, יש פה משהו שצריך להתמקד בו. אני יודע שאני מדבר ושאני אורח בארגון הזה ויום אחד, בטח בעוד זמן לא רב, אעזוב, והדבר הזה יימשך כמו שהוא נמשך משנות ה-70. בעיניי, הדבר העיקרי שהוא המשמעותי ביותר, וזה חלון הזדמנויות קצר וקטן, וראינו את הסקר של מינה צמח בכנס של ה-IAC, זה נושא החינוך. בסופו של דבר, ילד שלא נוגעים בו, ילד שלא תופסים אותו בזמן המתאים, הוא היום בן של ישראלים ומחר הוא – לא. צריך להבין את זה. גם בקשר למדינת ישראל, גם בעמדות שלו וגם בסופו של דבר עם מי הוא מתחתן, איפה הוא רואה את חייו ואיך הוא רואה את הקשר שלו עם מדינת ישראל בכל השלבים זה חלון הזדמנויות קצר.

הוא גם מביא את ההורים שלו.

הוא מביא את ההורים שלו. גם בגרעין "צבר" הוא מביא את ההורים שלו. אבל, זה מעבר לזה. אנחנו מדברים פה באספקטים רבים. בסופו של דבר, זה חלון הזדמנויות מאד-מאד קצר. היום אנחנו מדברים על הרבה מאד דברים שקשורים למבוגרים ולבוגרים. זה חשוב מאד. אני מסתכל על הקהל הזה כקהל שבסופו של דבר מה שצריך לעניין אותו זה הדור הבא, הדור הבא שנמצא שם, ומה עושים עם הדור הבא הזה, כי אנחנו מאבדים אותו; אנחנו רואים את הסקרים, ואנחנו רואים את הדברים האלה. מעייניי ומעייני תנועת "הצופים" בעולם הם בסופו של דבר לדאוג לדור הזה.
אדם ציין בסופו של דבר מה נדרש. אני אומר שבסופו של דבר נדרש פה שולחן עגול שיגרום לאנשים להבין שיש קשר לישראלים בחו"ל עם מדינת ישראל בכל הרמות. כשאני מדבר על כך שזה בכל הרמות, זה בסופו של דבר: אין מה לעשות. איפה שלא נמצא שליח שעושה חינוך, שמגיע לאנשים לבתים, שדואג שהם מגיעים ועושה את זה בקבוצות – זה לא עובד. למרות שאנחנו עושים את זה גם באינטרנט, זה לא עובד באינטרנט. בסופו של דבר, זה עובד בחיבור כי זה מה שגורם לאנשים להתקשר למדינת ישראל ולשמור על הזהות הישראלית-יהודית שלהם. בעינינו, זה הדבר העיקרי.
אני מאד-מאד שמח על המפגש הזה. אנחנו עם הפנים קדימה לפתיחת הפעילות שלנו באוסטרליה ובעוד הרבה מקומות.

צריך לציין שתנועת "הצופים" נמצאת בקצב גידול לעומת כל תנועות הנוער העולמיות. יש פה כל שנה פתיחה של שבטים חדשים בכל העולם.

יפה. כל הכבוד על העשייה. כיף לשמוע. יש פה איזו שהיא הרמוניה. פעם ראשונה בוועדה הזאת שכל המשרדים והארגונים מחוברים, מסונכרנים ועובדים ביחד.

יש מקום לשיפור.

זה באמת מחמם את הלב. זו פעם ראשונה. בוועדה בדרך כלל אנחנו רבים ואף אחד לא מסונכרן ואף אחד לא לוקח אחריות, ופה יש לנו באמת דבר יפה.

דאדי פרלמוטר, בבקשה.

שמי דאדי פרלמוטר, ואני נמצא בארצות-הברית בשליחות חברת "אינטל" ישראל בהנהלת "אינטל" העולמית. בעצם, הסיבה לכך שאני מספר את הפן האישי היא שאשתי ואני פיתחנו זווית מעניינת כי שלושת ילדינו הגדולים נשארו בישראל ובתי הקטנה באה אתנו ועלתה במסגרת גרעין "צבר" לפני שנתיים. בכל זאת, נושא הדור השני של הצעירים נגע לנו בלב באופן אישי, בגלל שגילינו שאפילו הבת שלי, שהיא לכאורה הסמן הימני של זהות ישראלית יהודית בגלל שהיא הגיעה בגיל 14 ולא בגיל 3, היא בעצמה מדברת עד היום דרך-אגב, אחרי שנתיים של שירות בצבא, שהיא לא יודעת בדיוק אם היא אמריקאית או ישראלית, והיא הייתה רק שבע שנים בארצות-הברית.

מכל האוכלוסיות שדיברנו, ואנשים הזכירו קודם את הנושא של חוסר בקהילה ישראלית בארצות-הברית, ואני חושב שה-IAC עושים עבודה נפלאה בניסיון לתקן את זה – לישראלים אין שום סוג של קהילה. יש את הפעילות של "הצופים" שמטפלת בצעירים בגיל בית-ספר. מה שזיהינו במסגרת של עבודה היה שבעצם יש קבוצה, לדעתי קריטית, של סטודנטים באוניברסיטאות. אין קהילה, והם עוזבים את הבית, כשהאבא חושב שאם הוא שירת ב"גולני" אז גם הבן יודע מה זה "גולני", והוא לא יודע מה זה "גולני". הוא מגיע לקמפוס. ל"הלל" הוא לא רוצה ללכת, ולא אגיע פה לסיבות שזה בגלל שזה יהודי וזה גלותי. למרות שהוא חי בגולה, זה לא משנה. זו התפיסה שלהם, ואי-אפשר להילחם אתה. הם רוצים לדבר בעברית, הם רוצים לשמר את הדבר הזה, אבל הם לא מכירים אף אחד, והם חושבים שהם הישראלים היחידים ב"ברקלי", כשיש שם עשרות אם לא מאות.
מה שהחלטנו לעשות, וכרגע אנחנו גם מתאגדים יחד עם ה-IAC לעשות את הפעילות הזאת, זה בעצם להקים קהילה של סטודנטים ישראלים בְּקמפוסים. יש לנו כרגע בקליפורניה למעלה מ-200 סטודנטים בשנה ראשונה, אבל אנחנו רוצים להגיע לאלפים ואולי אפילו לעשרות אלפים. בעצם, זו לא הדקה ה-90, אלא זה זמן פציעות. בזמן שהחבר'ה האלה הולכים לאיבוד בקמפוס, הם לא חוזרים הביתה והם הולכים לכל מקום אחר לעשות את הקריירה שלהם, ואם הם לא ילמדו – ופה יש את נושא התכנים, ופה יש לנו שיתוף פעולה אדיר עם ההסתדרות הציונית, עם הסוכנות, עם "הלל" ועם "הצופים"... דרך אגב, כל העסק הזה חייב לעבוד ביחד, בגלל שאנחנו משתמשים בשליחים של הארגונים האלה בשביל לאגד את הסטודנטים. אנחנו עושים עם הסוכנות פעילות להביא אותם לישראל – לא לעשות טיולים ברחבי הארץ אלא לעשות internship בחברות, ב"אינטל", בטכניון, באוניברסיטת חיפה, כי הם רוצים קשר עם הצעירים בני גילם או טיפה יותר גדולים מהם כי הם רוצים להבין מה זה ישראל ומה זה החיים, ולא דרך זה שהם מבקרים את סבתא פעם בשלוש-ארבע שנים אלא בזה שהם נפגשים עם אנשים בני גילם שחיים את ההוויה הישראלית.

דרך אגב, הם, הסטודנטים, בחרו והגדירו לעצמם. אנחנו שאלנו אותם מה הם רוצים. הנושא הראשון היה עברית, ואני חושב שכל עבודה בנושא מיסוד לימוד עברית חשוב. הם רוצים את זה. רובם דוברים עברית, והם לא כותבים ולא קוראים עברית. אולי תתקן את זה.

הם רוצים קשר עם הקהילה היהודית, והם לא יודעים בדיוק איך. אבל, לדעתי, הם הגורם היחידי שיכול לדבר. אני לא יודע איך לדבר עם הקהילה היהודית. אנחנו גדלנו בעולמות אחרים. הם גדלו בגולה. הם יודעים איך לדבר עם היהודים. הם מכירים את התרבות שלהם. זו משימה שהם רוצים לקחת על עצמם לעשות אותה.
הנושא השלישי, הלא פחות חשוב, הוא נושא החיבור לישראל. אנחנו לא עוסקים בהסברה ולא מתוך זה שאנחנו לא רוצים שהם יסבירו. המשימה העיקרית היא נושא של שימור, כי אם הם לא יהיו לא יהיה מי שיסביר. מה שקורה הוא שהם בעצמם יוזמים את הנושא של הסברה.

תנסה לסכם, כי יש הרבה דוברים.

אוקיי. פחות או יותר סיימתי. אני חושב שכל הפעילות הזאת של יצירת קהילה וטיפול בעיקר בצעירים הוא הנושא שהוא דרמטי וחשוב.

תודה לך.

רעיה שטראוס, בבקשה.

כמו כולם, מאד מרגש אותי להיות פה, ואני מברכת. כמו לתת-אלוף עזריאל, יש לי סיפור אישי. הבן שלי הכיר פה בארץ בחורה לא יהודייה ואמר לי "היא לא יהודייה". כישראלית חילונית, אמרתי לו: "אז מה?". הם נסעו לאמריקה, ואין לי משפחה. זה מה שהעיר אותי. הייתי כמעט עשר שנים בסוכנות היהודית בכובע של יושבת-ראש השותפויות הגלובאליות. בכל קהילה שהלכתי נפגשתי עם הישראלים. אמרתי: אתם רוצים? – תתעוררו עכשיו, כי לא יהיו להם משפחות. לא צריך לחזור על מה שנאמר פה. מי שמכיר את זה, והכרתי את זה על בשרי שאני לא הבנתי שאני יהודייה קודם ולפני שאני ישראלית. כאן אולי לא הייתי צריכה להבין את זה. בחוץ אם הם לא מבינים את זה, זה קטלני. אז אני מברכת. אני גם בחבר הנאמנים כמה פעמים אמרתי: בוא נעשה לגבי ישראלים. שהחיינו באמת.
אני כן חושבת, אלן, שיש תפקיד מאד גדול לסוכנות הלאה לעשות את החיבור עם הקהילות. כשאני הייתי בפדרציות ודיברתי אתן על הישראלים, הם לא רצו לשמוע. הישראלים לא רצו לשמוע על הקהילות בדיוק מהנקודה שהדובר הקודם אמר. את זה אנחנו צריכים לעשות. אני שמחה שבלוס-אנג'לס הם הצליחו לפצח את זה. אני כן חושבת שהישראלים – וגם כאן אני לא יודעת מי, אתה – צריכים הרבה יותר ללכת ביחד כדי שיהיה impact יותר גדול. הישראלים צריכים לקחת דוגמא מאיך שבלוס-אנג'לס עשו ולשים גם את הכסף, כי הטענות הכי גדולות מול הישראלים בקהילות היו שהישראלים לא תורמים. אני אמרתי שיש לנו פרדיגמות אחרות, אבל מי שחי שם מספיק שנים צריך להיות שותף באמת אולי קודם כל לישראלים אבל אם אתם רוצים להיכנס לקהילות צריך גם לדעת לתרום להן ולהשתתף. אני, אישית, כשהשתתפתי בקמפיין, הבנתי שאני כישראלית צריכה גם לתרום, ואז אני גם תרמתי להם. זה מאד ריגש אותם כי זה מה שהם מחפשים.

יש לי עוד בקשה לסוכנות והיא לדבר עם החבר'ה של בית-הכנסת. כשישראלי, ולא חשוב אם הוא חילוני, רוצה לעשות בר-מצווה, הוא לא מבין שהם רוצים קודם כל: באמריקה, ואולי כנראה בכל הגלות, בית-כנסת זה ביזנס, וזה לא כמו פה. ישראלי לא מבין את זה.

צריך להיות חבר.

ואז לא מקבלים אותם טוב. אני חושבת שכל ישראלי רוצה לעשות בר-מצוה, ולא פותחים להם את הדלת בבית-כנסת. אני אמרתי להם שבית-הכנסת שלהם מתרוקן כי הילדים שלהם גם מתבוללים, ואמרתי להם: בואו ותיקחו את הישראלים. הם לא מבינים. היום יש את הוועדות, היום הסוכנות התגייסה והממשלה התגייסה. אני חושבת שיש את הנושא של בר-מצווה ואת הנושא של בתי-כנסת להסביר לישראלים. אני אמרתי: קודם כל תקבלו אותם, ואחר הם ישלמו. כי מה? הם הולכים לחב"ד, ואחר כך כשיש בר-מצווה הם כבר מוכנים לתרום. כישראלים, יש לנו באמת הבדלי תרבות מאד גדולים. הישראלים חושבים אחרת לחלוטין מאשר היהודים. אבל, כמו שאמרת, עם השנים זה מתקרב. תודה רבה.

תודה לך. באמת הבאת נקודה מעניינת. אנחנו נשמח לדעת בהמשך.

אורן היימן, בבקשה.

היושב-ראש, אני בדיוק מצ'וטט עם קלי כהן, נציג הסוכנות בצפון-אמריקה, על כמה שאני מרחם עליך - -

עלי?

- - לאיזה עולם נכנסת עכשיו.

יודעים להילחם.

יודעים להילחם, אבל יש פה איזה שהוא עולם. אני נמצא בניו-יורק, ואני היושב-ראש הנבחר של המועצה המקומית בניו-יורק, שזה ארגון הגג של הקהילה הישראלית. אם הייתי עושה סיבוב בחדר הזה והייתי אומר מה הדבר האחד החשוב ומה התפקיד המוסרי של הישראלי שיושב בברוקלין, בסן-פרנציסקו או בלונדון, ושכל אחד בחדר יחשוב מה המשפט שהוא הולך להגיד, אנחנו נשמע 50 משפטים שונים. אנחנו נשמע את גוסטי או את אדם מדברים על חינוך ילדים לעברית וליהדות, ואנחנו נשמע את אלה ואת שרון מדברות על לאפשר לישראלים את הדרך חזרה לחזור לארץ. אם אנחנו נשאל את דאדי ואת חיה אשתו הנפלאה, שלא נמצאת פה, שהקימו את "משלנו", זה הסטודנטים. אם אני אשאל את רונן, וזה היה אתמול בערב, אז הוא אומר: הסברה. זה הנושא הזה של להפוך את השגרירים מכורח לשגרירים יותר טובים, להדריך אותם, לעזור להם. השגרירות של ישראל בחו"ל צריכה להיות חצי המיליון או המיליון או כמה ישראלים שנמצאים בחו"ל. שאלתי את דוקטור נורית אייל, ראש התכנית להשבת אקדמאים לישראלים, ה-brain drain, והיא אומרת: חד-משמעית, התפקיד שלכם זה לעזור לי להחזיר את האקדמאים הישראלים, כך שכל פרסי הנובל של אוניברסיטת תל-אביב, של מכון וייצמן ושל הטכניון יתקבלו בישראל ולא יתקבלו ברחבי ארצות-הברית. אני אדבר עם דוקטור רות קלדרון – ודיברתי אתה אתמול אחר-הצהריים – והיא אומרת: זה חיזוק הקשר בין הישראלים בחו"ל, ולא משנה מה הרמה הדתית שלהם, למקורות, לנושאים שמהם הגענו, אלפיים השנה שאנחנו נמצאים בגלות. אני אדבר עם עודד פורר שבא לבקר אותנו בניו-ג'רסי ונתן לנו כבוד רב – ולמשרד הקליטה יש בהחלט אינטרס מאד ברור למה חשוב לו להיות בקשר עם המנהיגות הישראלית באוסטרליה, בסן-פרנסיסקו, בפאלו-אלטו ובלוס-אנג'לס.
הכיסא שאתה יושב עליו פה והכיסא שאני יושב עליו בניו-יורק – יש פה איזה שהוא תפקיד נוסף של אנשים שלא נמצאים בחדר, וזה הישראלים שנמצאים בחו"ל. אותם צריך לשאול לא פחות מאשר את הוגי הדעות, מעצבי הדעות ובעלי האינטרסים הממלכתיים: מה אתם רוצים? למה לכם חשוב שתקום לכם מנהיגות? הרי אין בחירות. הקהילה בלוס-אנג'לס לא בחרה את המנהיגות שלה. קמו כמה מנהיגים. בכל עיר גדולה בעולם המנהיגות הישראלית קמה בצורה אחרת, אם זה מהפדרציה, אם זה מ"הצופים", אם זה מה-JCC המקומי ואם זה מכמה אנשים בעלי הון. צריך לשאול אותם: מה אתם רוצים? האם חשוב לכם שתהיה לכם מנהיגות? מה אתם רוצים שאנחנו נעשה? אתם רוצים שאנחנו נהפוך אתכם לשגרירים יותר טובים? אתם רוצים שאנחנו נעזור לכם לעשות עלייה לארץ? אתם רוצים עזרה בכך שהדור השני והדור השלישי ישמרו על הישראליות ועל השפה העברית? אתם רוצים להתקרב יותר ליהדות המקומית? מה אתם צריכים?
כשאנחנו שואלים את השאלות האלה בניו-יורק, אנחנו מקבלים תשובות אחרות ממה שיש בחדר. אומרים: "הבית שלי נהרס בהוריקן 'סנדי', ולא היה לי ביטוח ולא היה מי שיעזור לי לסייד" או "בן דודי מגיע עכשיו לניו-יורק" – וזה סיפור מהיום – "והם צריכים להיות ב-Memorial Sloan-Kettering עם ילד חולה סרטן, ואנחנו צריכים דירה באפר איסט סייד ל-16 יום כי למשפחה אין כסף לשלם שכירות". זה סוג של צרכים שאנחנו מקבלים מחברי הקהילה הישראלית שבכמה מהערים בעולם, כולל בניו-יורק, המנהיגות קמה בתורgrass wood קמה מתוך צרכים של חברי הקהילה שאומרים: "אנחנו צריכים מישהו שיעזור לנו. אין לנו למי לפנות".
התפקיד הנפלא שיש לסוכנות, וחסיה ישראלי שלדעתי צריכה לשבת פה בכיסא לידך שהיא עזרה לנו להקים את המועצה המקומית בניו-יורק במרץ 2012, הוא תפקיד נטול אינטרסים, וזה מדהים לראות את זה. אנחנו צריכים לשכנע את הקהילה: "הסוכנות לא באה להחזיר אתכם לארץ. אלן הופמן, האינטרס שלו זה לחזק את הקהילה הישראלית בחו"ל. אתם תבחרו מה שאתם רוצים לעשות, אבל צריך מנהיגות כמו הסוכנות כדי לעזור לנו להתגבש, כדי לעזור לנו ליצור קהילה. למה חשוב קהילה? אתם תתמודדו עם השאלה למה, אבל לכל אחד יש את האינטרס שלו". לסוכנות, ליוגב עם המחקרים הנפלאים שלו, לקלי עם העבודה שלו, למוניקה, לעזריאל שהצטרף בתור layman לצוות המשימה של הישראלים בחו"ל, תפקיד מדהים של פשוט: בואו ונעזור לכם להתארגן, וכל קהילה תתעצב בדרך שלה ותשים את השלושה או החמישה או השלושים הצרכים שזו הסיבה שהקהילה היהודית בניו-יורק מאוגדת. אתם תבחרו לכם את שלכם. אני מאד מודה לסוכנות ומעריך אותה שהצליחה לשמור על תפקיד שכזה.

תודה רבה.

כמו שאמרת, לכל אחד יש את הצרכים שלו. גם שמעתי פה על ספרי הילדים ואמרתי שזה מדהים, ופתאום שמעתי על האוניברסיטאות. זאת אומרת, הכל יפה ולכל אוכלוסייה יש את הצורך שלה. חשוב לאגד ולאסוף את כולם. אני יכול להגיד שאנחנו באמת כאן מהוועדה, מהכנסת, שהרבה חברי-כנסת – פשוט כולם מפוזרים בוועדות עכשיו – מוכנים להירתם ולתת כל עזרה אפשרית. גם אני בעצמי, ואני אומר את זה עוד פעם, המלה "תפוצות" היתה בשבילי סתם מילה, ואפילו לא הבנתי מה ההגדרה שלה לפני שנהייתי חבר-כנסת. מאז נהייתי חבר-כנסת ויושב-ראש הוועדה ואז נסעתי עם הסוכנות לארצות-הברית וחזרתי, פתאום הבנתי מה זה תפוצות ומה זה יהודים בתפוצות. יש את חלום הציונות, ואנחנו מבינים שאנחנו רוצים שכמה שיותר יהודים יעלו לארץ ויהיו כאן, אבל אני חושב שלא פחות חשוב לחזק את היהודים שחיים שם שלא רוצים או שלא יכולים – לא משנה מה הסיבה – ומחליטים להישאר שם, ואנחנו צריכים אותם. אני חושב שזה הקיום של המדינה. המדינה שלנו מבוססת. אמרתי: יש לנו צבא חזק, יש לנו מערכת ביטחון מהטובות בעולם, יש לנו כלכלה איתנה, ויש לנו את התפוצות. תפוצות זה חלק מההישרדות שלנו, ואנחנו צריכים אותם ואנחנו צריכים לחזק את כל מי שנמצא שם ולעזור להם כמה שיותר. באמת מבחינת הוועדה אנחנו ניתן פה את כל הפלטפורמה האפשרית.
אנחנו נמשיך עם הדוברים. אם אפשר, בבקשה לקצר כי אין לנו הרבה זמן ויש המון דוברים. איתן דרורי, בבקשה.

שלום לכולם. הגעתי מאוסטרליה הרחוקה, ואני רוצה להודות לאלן הופמן, למוניקה, לעזריאל וכמובן לשי פלבר שאינו אתנו שלקח את היוזמה וקרא לגוף צעיר ורענן ממש בניצניו שנקרא ארגון הישראלים באוסטרליה. ב-2011 הקמנו ארגון. רציתי רק להכניס אנקדוטה חשובה אחת. אנחנו נכנסנו לתוך יוזמה דרך עבודת דוקטורט שעשה בחור צעיר בשם רן פורת באוניברסיטת מונש במלבורן. אנחנו יודעים על עבודות שנעשו בעבר ועבודות מעניינות שנעשו בארצות-הברית, ופעם ראשונה הבנו שקיים פה איזה תהליך אחר, משהו שונה – משהו שהוא לא התהליך שאני שומע מה-big apple פה, מהחברים הנהדרים מארצות-הברית, שבאתי ללמוד מהם, אלא איזה מין זרימה חדשה של ישראלים בתוך העולם הגלובאלי הזה. במושגים של הישראלים באוסטרליה, אנחנו רואים פה סדרי-גודל של בערך 50% מכלל הקהילה הישראלית באוסטרליה, שמונה בסביבות 25,000; 10,000 הגיעו משנת 2000 עד היום. זאת אומרת, מדובר פה על סדרי-גודל של חבר'ה שיצאו לעבוד בבתי-חולים או לעשות מחקר, אנשי איכות נפלאים שהגיעו. אנחנו ישבנו עם רן והבנו שחייבים לקרוא להם ולהביא אותם תחת קורת גג אחת.
קודם כל אני רוצה להודות באמת לסוכנות היהודית שפנו אלינו ושמעו שהוקם גוף כזה שנקרא אי"א (AIA), כדי להביא את אותם ישראלים חדשים יחד עם אותם ישראלים קיימים ולשבת ולדבר ולעשות מן think time כזה. אני חושב שאחד הדברים החשובים שאתו יצאנו מהכנס הזה היה שאנחנו יכולים לתרום כל כך הרבה לקהילה היהודית המקומית, שלא לדבר על הדבר החשוב ביותר והוא, כמו שאמר לנו השגריר שלנו היוצא באוסטרליה, יובל רותם, שאנחנו הרוח הגבית של מדינת ישראל באוסטרליה, מדינה קטנה של בסך-הכל 22 מיליון תושבים. אנחנו יושבים ורואים מהצד שבאירוע ה-crisis הכי מינימאלי בישראל מגיע ראש הקהילה היהודית לדבר בשם מדינת ישראל, מעבר למה שעושה ההסברה שלנו דרך השגרירות, שיש פה אנשים שבאמת יכולים לבטא בצורה מצוינת את העמדה שלנו.
מה שלי מאד חשוב במעט הדקות שיש לי זה לבקש לקחת את הישראלי שמעבר לארצות-הברית ולנסות ולחפש את המינוח מה ההבדל בין הפדרציה המקומית בארצות-הברית לבין הפדרציה הציונית במקום שאנחנו חיים, ואיך באמת מערכת היחסים מתנהלת בין אותם ישראלים שלקחו את היוזמה הזאת, כל אחד באמת באופן אישי כמו שאומר אורן, ואיך אנחנו באמת עובדים בשיתוף פעולה עם המוסדות בארץ כדי לקרב את הקשר הזה ולהביא אותו באמת לידי ביטוי. כמו שאני אומר, באוסטרליה אנחנו ממש בניצנינו. תודה רבה.

איתן, תודה רבה.

מבחינת המוסדות בארץ ושיתוף פעולה, כמו שאמרתי, דרך הוועדה הזאת ניתן לכם שיתוף פעולה מלא. לא סתם נעניתי לבקשת הסוכנות לקיים את הדיון הזה. זה נורא חשוב. באמת תקבלו את הפלטפורמה הזאת של הוועדה ומה שתרצו בנושא של המוסדות.
הייתי רוצה לשמוע את נציג הצבא, סגן-אלוף אמיר חי, סגן מפקד מנהל גיוס. בבקשה.

סגן מפקד מיט"ב לגיוס. זה השתנה קצת.

אתה דיברת על הרמוניה, אז אוסיף כאן אולי לעניין הזה. דיברו פה על חוויית הישראליות והשירות הצבאי, ואני חושב שאין חולק שהוא חלק מהעניין הזה גם בהיבט של ההיכרות וגם בהיבט של ביצועו הלכה למעשה. כבר היום אנחנו גם בשיתוף פעולה, ויש פה הרבה נציגי ארגונים שצה"ל משתף אתם פעולה. זה מתחיל עוד משלב האיתור והליווי במדינות המקור, הגעה לארץ כמובן לשלבים של הכנה לפני השירות הצבאי, ליווי בשירות הצבאי וגם לקראת סיומו.
אנחנו גם חיזקנו את המענה, שאנחנו יודעים לתת, בין אם זה חיזוק הנציגות בניו-יורק לפני כשנה וחצי או שנתיים, מדורים יהודיים, מדור "צבר" ומדור שאחראי על הטיפול באוכלוסייה שבאה מחו"ל ורוצה להסדיר את מעמדה או לבצע שירות.
אם אני מסתכל רגע קדימה, אנחנו נפגשנו לאחרונה עם מנכ"ל משרד העלייה והקליטה במטרה ליצור איזו שהיא תכנית ליווי יהודית או מכינה ספציפית.

לדעתי, יש לנו דיון בוועדה בנושא הזה בשבוע הבא.

בשבוע הבא.

בימים אלה אנחנו מגבשים את הרעיון המרכזי איך ליצור את הדבר הזה. צריך להגיד שהתכניות שלנו כוללות, כמו שנאמר פה, גם בני יהודים וגם בני ישראלים, זאת אומרת מהכל. אז אנחנו כבר שם.

אנחנו, כמובן, נהיה שותפים לכל דבר או לכל יוזמה וכל פעילות שתהיה. אני מבין שצריך פה להגדיר את הכיוונים על הפעילות בקהילות, ובוודאי אם זו פעילות שחלק ממנה זה חיזוק הישראליות דרך החוויה – השירות הצבאי צריך להיות בתוך הדבר הזה.

טוב מאד. תודה רבה.

חבר הכנסת נסים זאב, בבקשה.

הייתי רב בקהילה בניו-יורק תקופה של כמעט שנתיים, ולפני מספר שנים עזרתי לאחי להקים קהילה בסטייטן-איילנד של ישראלים דווקא, ולכן אני קצת מעורה. מה הישראלים באמת צריכים ובמה הסוכנות באמת יכולה לעזור להם? אמרתי את זה באחת הוועדות הקודמות. הבעיה שלנו היא שכאשר ישראלים עוזבים את מדינת ישראל, הם לפעמים קצת שוכחים מהציונות. מה שמחזק אותם להישאר זה רק היהדות כישראלים וכיהודים. זאת אומרת, אם הם בורחים מהערכים היהודיים, בעצם הם עלולים להיטמע ולהתבולל, ולצערנו הרב אני מכיר בחורים שהכרתי אותם לפני שלושים שנה שנישאו אפילו לגויות. לכן, אחת הבעיות שלנו היא בתי-הספר של היהודים. זו בעיה חמורה. אני לא חושב שיש בעיה להקים קהילה לישראלים. אגב, יכולים לאחד את הישראלים. עד כמה שאני מכיר אותם בקהילות שונות, הם מעורים מאד אחד עם השני, כי הם אולי נטע זר כלפי האוכלוסייה האזרחית שם בכל מקום אבל בתוך עצמם הם שמחים להקים קהילה לעצמם. אני יכול לומר לך שאני אפילו מצאתי את התורם שיבנה את בית-הכנסת במקום, בסטייטן-איילנד. ברוך השם, זו קהילה לתפארת. למרות שהמקום מכיל אולי 600 איש בקושי, אתה רואה שבחגים מגיעים 800 ו-900 איש, ומוצאים איזו שהיא סככה בחוץ, וכמעט כולם ישראלים. זה לא יאומן. אתה לא רואה אותם כמעט בשבתות, אלא אולי בודדים או כמה עשרות. אבל, בחגים, בראש-השנה, בכיפור וגם בסוכות אתה רואה אותם במאות, והם מתכווצים כולם כאחד לאותה הקהילה. חשוב גם שהרב הוא דובר עברית טוב ונותן דרשות בעברית.
אני אומר לכם שאחת הבעיות המרכזיות שלנו היא בתי-הספר של היהודים שקיימים שה-tuition שם עולה כל כך הרבה כסף ואז הולכים לבתי-ספר של גויים בלית ברירה. בסופו של דבר, זה עושה את שלו. זאת אומרת, הם נטמעים. מספיק שבחור מגיע לגיל 18-19 ומתאהב באיזו שהיא נערה והוא כבר פחות או יותר: בסדר, יש מסורת יהודית, אנחנו היינו פעם ציונים. אבל מה זה אומר לו עכשיו מול האהבה הבוערת שיש לו עם אותה אחת שהוא נמצא אתה שנים בבתי-הספר? אין שליטה על זה. אם מישהו חושב שאפשר להוציא נער ונערה: אני עסקתי בזה בעניין ההתבוללות ואני אומר לכם שהצלחתי, אבל צריך להשקיע פה שעות רבות על מקרה אחד. אני אומר שקודם כל הסוכנות צריכה לדאוג שיהיו בתי-ספר לישראלים. במקומות מסוימים כמו בלוס-אנג'לס, בניו-יורק ובמקומות כאלה להקים בית-ספר ישראלים ושיהיו שם גם אמריקאים ואפשר לגבות גם tuition אבל במחיר סביר.

זה יקר - - -

אני אומר גם כמה. כשמדובר במינימום שבמינימום, כמעט 16,000-24,000 דולר לשנה, ואותו אחד מרוויח בקושי 2,000 או 3,000 דולר בחודש, הוא אומר בעצם: "אם יש לי שניים או שלושה ילדים, אני צריך למכור את עצמי ואת נשמתי רק כדי לשלם את ה-tuition. אז, אין לי יכולות". אז הכי קל זה בית-ספר של גויים. ואז, מה? חסר הפן של אחר-הצהריים שבזה הייתי עוסק במיוחד. הייתי מקבץ דווקא את הנוער שלומד בבתי-ספר של גויים ועושה להם שיעורים ביהדות וקצת בטעמי המקרא ומשאיר אותם במסורת. חרדים הם לא יהיו, אבל לפחות יזכרו את השורשים שלהם.

תודה.

לא, חס ושלום – שרק לא יחשבו שאני רוצה לעשות אותם חרדים. הם לא יהיו חרדים, אבל הם לפחות יזכרו את השורשים שלהם מאין הם באו. אני אומר לכם שזה שומר. זו גחלת שבסופו של דבר שומרת על אותם ערכים יהודיים.
תאמינו לי שהישראלים זקוקים, ואם אנחנו נעסוק בהבאתם ארצה – אני לא יודע עד כמה ניתן לשכנע את הישראלים. הרי כל חייל מחכה לגמור את הצבא ואז הוא אומר: אני כבר אחראי למעשיי, ואני עכשיו הולך לחפש את החיים שלי קודם כל בהודו או בכל מיני מקומות. לצערנו הרב, רק בהודו יש עשרות אלפים שנטמעים שם ויורדים לסמים. אני לא רוצה לדבר על נערי ישראל, אבל אלה הן העובדות. הלוא גם קיימנו דיון מאד רציני ומעמיק בנושא הזה של צעירים שהולכים אחרי הצבא להודו. יש לי בן-דודה שמת מסמים בהודו, אז אני יודע את המשמעות ואת האסון הגדול שיש שם.

לכן, אני אומר שאנחנו צריכים להתמקד בשני תחומים מרכזיים: דבר אחד – כן לגבש את הקהילות להקים בתי כנסיות, ותאמינו לי שאפשר להקים ואפשר למצוא את התורם. זה תפקיד הסוכנות למצוא תורם מתוך הקהילה. אם אני מצאתי תורם, גם אתם יכולים למצוא תורם.

דבר שני – נושא תרבות תורנית אחר-הצהריים לאותם ילדים שלומדים בבתי-ספר של גויים זועק לשמיים. זה רק מה שיכול לשמור ולשמר.

כל יהודי. למה דווקא - - -

דבר שלישי: אפילו ללכת מטעם מדינת ישראל ולדרוש מארצות-הברית והממשל, ואגב, הנושא הזה תמיד עולה ויורד – לאפשר בתי-ספר ליהודים. אם נותנים לחרדים להקים בית-ספר פה במדינת ישראל, תאר לך מה זה, וזה נהפך להיות תלמודי תורה – אז עכשיו יש ויכוח עם זה 30% או 55% או כמה תומכים, אבל יש מצב שתומכים. אני מדבר על אותם אזרחים. הם הופכים להיות אזרחים. הם זכאים לחינוך בארצות-הברית. רק בגלל שהם רוצים לשמור על המסורת ועל הערכים היהודיים שלהם לא מאפשרים להם להקים בית-ספר יהודי משלהם, ואז נאלצים ללכת לבתי-ספר של גויים, ואז ההתמודדות היא קשה מאד. תבורכו על כך.

תודה רבה לחבר-הכנסת נסים זאב.
נשמע את רן מסטרמן.

שמי רן. מכיון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, אהיה מאד-מאד קצר. אני מתחיל בסוף: קודם כל, תודה רבה לכולכם על העשייה המבורכת. אני, מבחינתי, בטורונטו לא צריך שום דבר. אני חושב שההצלחה היא בעשייה. אנחנו בתור ישראלים יודעים מה אנחנו צריכים לעשות כל זמן שאנחנו יושבים שם, אבל אנחנו צריכים את התמיכה שלכם. אני נשוי ואב לשלושה. בתי עלתה לפני שנה וחצי, ואני מאד חרד לשני הילדים האחרים שלי. אני עדיין חרד – לא כל כך מודאג אבל חרד, ובעיקר חרד לקהילה הישראלית. זו הסיבה לכך שאני נמשך לעשייה. עברתי לקנדה לפני תשע שנים, ואני מתעסק בעשייה הזאת כבר שמונה שנים. אני עומד בראש הקהילה הישראלית, ועושה את הפעילות במסגרת הפדרציה היהודית שזה מודל מאד-מאד ייחודי ושונה בכל צפון-אמריקה ואני חושב שגם בעולם.

בכל העולם.

אני חושב שאוסטרליה מאד קרובים אלינו. יש גם כמה מדינות בארצות-הברית שעובדות בנושא הזה.

אבל, אני רוצה לתת לכם מסר אחד חשוב וברור. אני הגעתי עם נשיא הפדרציה, מנכ"ל הפדרציה, המתנדבים הכי גדולים של הפדרציה היהודית בטורונטו תורמים עשרות מיליוני דולרים, ולא היתה להם את הזכות לשבת פה בוועדה הזאת. אני חושב שזה נכס מאד גדול. כל זמן שאתם תראו אותנו בתור נכס – ואני בשבוע הבא הולך ומייצג אתכם מול הפדרציה היהודית בטורונטו ואומר להם: "אנחנו ישבנו עם משרדי הממשלה בארץ, והם רואים בנו כנכס. איך אתן, קהילות יהודיות, לא יכולות לראות אותנו כנכס?" – אני חושב שזה מסר הכי-הכי חשוב. אם אנחנו נעשה את העבודה במסגרת קהילה יהודית, אנחנו נצליח. הדאגה שלי היא שאם אנחנו, בתור ישראלים, נעשה את הפעילות ברחבי העולם רק במסגרת ישראלית, הילדים שלנו ידלגו על הזהות היהודית וייעלמו ויתבוללו. זו דעתי. לכן, אני פועל מאד-מאד קשה במסגרת הפדרציה. אני יכול להגיד לכם שירקתי דם עד שהגעתי למה שהגעתי, אבל תודה רבה לעזריאל שעוזר לנו לגשר בין משרדי הממשלה, לךְ מוניקה ולסוכנות היהודית. אני ישבתי עם אלן לשיחה אישית בארבע עיניים לפני שלוש שנים, ולא האמנתי שאני אגיע לרגע הזה. באמת תודה רבה.
דקה אחת על הפעילות שלנו – אנחנו התחלנו את כל הפעילות במסגרת פילנתרופיה. בנינו מערך פילנתרופי מאד גדול של ישראלים. הגענו למצב שישראלים תורמים לפדרציה היהודית, במסגרת הקמפיין של הפדרציה, מעל כמיליון דולר בשנה. אנחנו נותנים את כל הכסף לפדרציה ולא מבקשים מהם כלום. אומרים להם: "רק תנו לנו להחליט מה אנחנו עושים עבור הישראלים, כי אנחנו יודעים יותר טוב מכם". הם מברכים אותנו. הם גם קצת מצטערים על מה שהם עוללו לנו בעשרות השנים האחרונות.
אני מברך על היוזמה שלכם, והעבודה החשובה במסגרת הפדרציה תהיה הכרחית לנו להמשך ההצלחה. אנחנו עובדים בכמה פנים: פן אחד זה פן חינוכי. יש לנו בית-ספר ומלמדים עברית ילדים יהודים וגם ישראלים וגם עולי ברית-המועצות לשעבר דוברי רוסית. אנחנו מתעסקים בתרבות, אנחנו מתעסקים בזהות יהודית, אנחנו עושים קורסי מנהיגות ואנחנו מתעסקים בפילנתרופיה.

שני דברים, highlight, שיש לנו לאחרונה הם: אנחנו עושים מודל היי-טקי שבו אנחנו לוקחים את כל הישראלים שמתעסקים בתחום ההיי-טק בטורונטו, מביאים אותם ביחד, ואלה עשרות אנשים, ומביאים את כל הקנדים היהודיים לשבת בחדר אחד, ועושים מערך היי-טק משותף עם מחשבות ואירועים. זה משהו שאם תשאלו את נשיא הפדרציה, הוא יגיד לכם שהם בעצמם נכשלו במשך עשרים השנה האחרונות להקים דבר כזה. אני חושב שזה יעשה לנו אינטגרציה מאד רצינית בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית, ודרך זה הילדים של אותם ישראלים מן הסתם יהיו מחוברים גם לקהילה שזה לא פחות חשוב.
הדבר השני, ואמרו פה, הוא שאנחנו עושים גם תכנית internship לסטודנטים שמחפשים בנרות איפה לעשות את התכנית הזאת. נתחיל בטורונטו, ואחרי זה נביא לסוכנות, כשאנחנו יודעים שבסוכנות יש גם פעילות כזאת בארץ, והשאיפה שלנו היא שהם יעשו את ההתמחות שלהם בארץ.

אנחנו עובדים על שימור הזהות הישראלית שלנו במסגרת הפדרציה. אנחנו יושבים בכל הוועדות העיקריות בפדרציה. אנחנו עושים את ה-location של הכספים לפעילות שלנו במסגרת הקהילה הישראלית, ואנחנו מברכים על כל עזרה של איש כזה או אחר שיושב בחדר הזה. תודה רבה לכם.

תודה רבה. כל הכבוד על העשייה.

ענת קורן, בבקשה.

אני מגיעה מלונדון. אני, כמובן, מצטרפת למברכים. אני חושבת שזה צעד חשוב, מכונן והיסטורי לשבת כאן היום במליאת הוועדה של הכנסת.
הקהילה בלונדון שונה לחלוטין. היא עדיין נמצא בתרדמת חורף יחסית להתעוררויות בקהילות אחרות. הקהילה בלונדון מבוססת על הרבה אנשי מקצוע ואקדמאים. זו קהילה שמבוססת על הרבה משפחות צעירות. אלה אנשים שהגיעו כדי להיטיב את הקריירה שלהם ואת מעמדם האישי. הם עדיין לא מאורגנים כקהילה. גרוע מזה – הם עדיין לא רואים את הצורך להיות קהילה. זאת אומרת, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים לשכנע אותם שזה חשוב להיות קהילה. הקהילה בנויה ממעגלים-מעגלים, כשהמשותף זה מגורים פיזיים בסביבה, ילדים שהולכים לאותם בתי-ספר או חברים לעבודה. הם נהנים מרמה כלכלית גבוהה יחסית. הם מבקרים הרבה בארץ.

יש את מגזין "עלונדון" (Alondon), שאני המו"לית שלו, שקיים עשרים שנה. יש לו מדיה חברתית ואתר אינטרנט. השגריר ציין אותו כדבק של הקהילה הישראלית בלונדון. יש את מועדון העסקים הישראלי בלונדון, שמלכה היתה מהמקימים וליאורה היא המנהלת שלו. זה ארגון שקיים כבר 17 שנה שמחזק את הקשר לקהילה ושיוצר אירועי networking ובמיוחד מחזק את הקהילה העסקית. יש את שבט "חלוץ", את "הצופים" ואת "הבית הישראלי". יש בית-ספר ישראלי של יום ראשון שקיים כבר הרבה שנים. כל בנותי היו שם, ושתיים מהן עשו עלייה. זה קשר מאד-מאד חשוב. חשוב לחזק את בית-הספר הישראלי הזה שקיים בימי ראשון וששם מלמדים לפי תכנית החינוך הישראלית. יש אירועי תרבות שמבוססים על הבאת אמנים מהארץ. יש את הסלון הישראלי שזה קשר בין צעירים דוברי עברית, שזה דבר חדש. יש פורום ישראלי כרגע שהקימה שרון בואנוס שמגשר ומחבר בין כל הפעילים הישראלים בלונדון, ולדעתי זה הגרעין ליצירת איזה שהוא ארגון כללי.

לפני שלושה שבועות במעמד היסטורי מוניתי לנציגת הקהילה הישראלית, שעדיין לא קיימת, בארגון ה-Board of Deputies שזה ארגון-העל של הקהילה היהודית, שקיים כבר 250 שנה באנגליה, כדי לייצג את הישראלים ואת האינטרסים הישראליים בלונדון, כדי שהם יכירו קודם כל בזה שיש ישראלים בלונדון. אנחנו נמצאים במצב שבו הקהילה היהודית עדיין לא מקבלת ישראלים בלונדון.

לאחרונה, קם מרכז תרבות חדש ומפואר שנקרא JCC, שנועד לקרב גם פעילויות ישראליות של תרבות בלונדון בין הקהילה היהודית והישראלית.

אחד הדברים, שלקחתי לעצמי השנה, זה לחזק את הקהילה הישראלית כקהילה. אחד הדברים, כדי שנוכל להתקרב לקהילה היהודית, זה קודם כל שאנחנו נהיה פרטנרים שווים. רק אז נוכל להתקרב לקהילה.

תודה רבה.

אנחנו ניתן את רשות הדיבור למשרד החוץ. עמי, בבקשה.

כמה באים לבית-ספר ביום ראשון?

יש בית-ספר אחד ישראלי ביום ראשון.

כמה באים?

למעלה מ-200 תלמידים.

דרך-אגב, יש גם יוזמות כאלה במיאמי ובעוד מקומות בעולם. אני חייבת לציין שבאמת בכל קהילה בכל מקום בעולם, גם בצפון אמריקה, בכל מדינה יש צרכים אחרים לקהילה הישראלית: אם זה בבוסטון – זה אקדמאים, ואם זה בפילדלפיה – זה משפחות. זאת אומרת, באמת צריך להתאים את הפעילות לקהילה ולסוג הישראלים שנמצאים באזור. זאת אומרת, אי-אפשר לעשות משהו שמתאים לאוכלוסייה במיאמי ומתאים לאוכלוסייה בצרפת או בלונדון או באוסטרליה. באמת צריך לבדוק וללמוד את סוגי האוכלוסיות שנמצאות בכל מקום ולהתאים את הפעילות.

דיברת קודם על הרמוניה בין הארגונים והמשרדים. אנחנו, בהחלט, לא מתכוונים לקלקל את החגיגה. משרד החוץ מברך על היוזמה הזאת. למעשה, אם אני לא טועה, תחילת הפעילות היתה בשיתוף פעולה עם הקונסוליה הכללית בלוס-אנג'לס, עם הקונסול הכללי, נכון? אנחנו רואים את הישראלים בחו"ל לא כנכס או כנטל אלא פשוט מאד כבשר מבשרנו. מאחר והם בשר מבשרנו, אנחנו חייבים לתת להם את הטיפול המחבק ואת ההתייחסות האוהדת כמי שהם חלק מאתנו. אם אנחנו נדחה או נוקיע את הישראלים שחיים בחו"ל, אנחנו לא נשפר את היחסים אתם ואנחנו לא נקרב אותם: לא לישראל ולא לעם היהודי. לכן, הגישה צריכה להיות מאד ברורה וחד-משמעית, הגישה ששמענו כאן – גישה אוהדת, מחבקת ומלטפת, גישה אומרת: אנחנו עם אחד, אנחנו שייכים בעצם לאותה קבוצה, וככה אנחנו צריכים לראות את זה.
(מחיאות כפיים.)

מאה אחוז. כל הכבוד.

לא סיימתי. זה שמוחאים לי כפיים באמצע – זו היתה הפסקה מתודית.

רצו לרמוז לך.

כן. אני חושב שזה היה רמז.

הישראלים בחו"ל הם לא נפולת ובוודאי שהם אינם נמושות. להפך, אנחנו מדברים על בריחת מוחות, ומוחות זה בוודאי לא נמושות. אלה האנשים הטובים ביותר שאנחנו יכולים שיהיו לנו, ואנחנו יכולים רק להצטער שחלקם נמצאים שם ולא אתנו.

אני גם לא רוצה לראות אותם כשגרירים של רצון טוב. אני רוצה לראות אותם כמשהו שהוא הרבה מעבר לזה. שוב, אנחנו מדברים על עם אחד, על ישראליוּת – אז זה לא השגרירים של הרצון טוב. זו לא מטרת הפעילות שלנו. מטרת הפעילות שלנו היא שאנחנו נישאר ביחד. אנחנו רוצים לשמור אותם.

אבל, אם אפשר להשתמש בהם כשגרירים, למה לא?

לא. זה יבוא ממילא. באותו רגע שאנחנו נתייחס לאותם ישראלים בחו"ל כחלק מאתנו, חלק אינטגרלי, כמו שאמרתי: בשר מבשרנו, הם בוודאי ובוודאי יהיו שגרירים של רצון טוב. אבל, לבוא ולהגיד "אני רוצה להתייחס אליהם בצורה חיובית כדי שהם יהיו שגרירים של רצון טוב" זו גישה מוטעית. הם יהיו שגרירים של רצון טוב, באותו רגע שאני אתן להם את היחס הנכון.
זהו. תודה רבה על הפעילות שלכם.

עמי, תודה.

אבי אבלוב , יועץ מנכ"ל משרד ירושלים והתפוצות. בבקשה.

אני אקצר, כמו שהתבקשנו. אנחנו רואים את הישראלים בחו"ל כתפוצה לכל דבר וכמו כל קהילה אחרת. היה יחס של מדינת ישראל לקהילות מסורתיות בארצות-הברית ובאירופה. אנחנו רואים בישראלים בחו"ל יחד עם קהילות יהודים דוברי רוסית כקהילות שנמצאות במרכז החשיבות שלנו בתכנית העבודה של המשרד. אני רק אציין שיש לנו מיזם משותף יחד עם ההסתדרות הציונית העולמית בארצות-הברית, בניו-יורק ובלוס-אנג'לס, ואנחנו מפעילים שם שלושה מרכזים קהילתיים, וזה נקרא "מתחברים". זו הצלחה מסחררת. זו השנה השנייה כבר שהמרכזים האלה קיימים שם. אם ירצה השם, בשנה הקרובה יקומו עוד שלושה.
אני רוצה לנצל פה את ההזדמנות שיש פה את כל הארגונים ואת כל הפעילים ולהזמין את כולכם. אנחנו שותפים, ואנחנו מחפשים פרויקטים משותפים. בואו. תודה רבה.

להם יש כסף.

אבי, תודה רבה.
חברים, מכיון שאנחנו באמת הגענו לקצה מבחינת הזמנים, נצטרך לסיים. אני חושב שמאד חשוב שעשינו את הוועדה הזאת. אני בוועדה עכשיו התרשמתי ובאמת הפנמתי את מה שאתם עושים בחו"ל, ועם כל הבעיות אני חושב שזו גאווה גדולה. לפני שבועיים היו אצלי כאן רומנים, שגם הם מתכוונים לעשות לגבי רומנים שברחו והם תפוצות, ללמוד מאתנו. אני חושב שאם היו יושבים כאן היום, הם היו מבינים מה באמת אנחנו עושים וכמה גופים, כמה ארגונים וכמה הרמוניה ושיתופי פעולה וכמה מיזמים גאוניים יש בשביל לקרב את אותם הישראלים גם למסורת וגם לישראל. אני חושב שזה באמת הדבר הטוב ביותר.
אני חושב, שכמו שאמרתי, שהוועדה הזאת תמיד תיתן פלטפורמה. אני מאד אוהב את מה שאתם, כולכם, עושים. יש גם את ג'וש שוורץ שיושב מאחורה ומתחבא ושיש לו גם חלק גדול במה שנעשה לפחות מבחינת הסוכנות. יש אותך, כמובן, אלן, ואת כל מי שיושב כאן.

אדם ביקש שיהיה חיבוק. אתה יודע שאני ג'ודוקא לשעבר והייתי קפטן נבחרת ישראל עשר שנים, והתרגיל הכי חזק שלי זה החיבוק. החיבוק שלי ומהוועדה זה הכי חזק שיכול להיות.

החיבוק הרוסי.

יש כאן גם את מוניקה.

יש לי בקשה לנציג הצבאי פה. אפשר?

כן. ממש בקצרה.

רציתי לפנות אליך. ישנה בעיה לגבי הישראלים שמגיעים כאן ומתגייסים לצבא. אני יודעת על כמה מקרים. יש מקרה של בת שהתגייסה והוצבה באיזה תפקיד ברמלה בבסיס אספקה או משהו כזה, ובקיצור היא סבלה שנתיים. אחותה כעת עומדת להתגייס ובגלל הניסיון של אחותה... היא ניסתה לעבור משם, וזו משפחה עם קשרים ומשפחה מאד-מאד מבוססת - - -

אם זה משהו נקודתי, אפשר אחרי הדיון.

אחד על אחד.

כן.

איך אני יכול להתווכח?

אחד על אחד.

אני מדברת אתו אישית.

אפשר להוציא את הישראלים מישראל, ולא את הישראל מהישראלים.

לא. אני רוצה שיידעו את הבעיה הזאת. אחותה לא מתגייסת לצבא והולכת לשירות לאומי. צריך שיהיה איזה שהוא בסיס שיעקבו גם אחרי החיילים אחרי שהם גם מתגייסים.

כבוד היושב-ראש, אם אני אוכל להגיד רק משפט אחד.

נציג הצבא רצה לענות.

אני רק רוצה להגיד שאנחנו בסך-הכל בתכניות די נותנים עדיפות בשיבוץ על פני אוכלוסייה כללית, אם נקרא לזה כך, כדי לעשות את מרב ההתאמה, מתוך הבנת הצרכים של האוכלוסייה. זה מקרה ספציפי לנסות לטפל אם אפשר.

אין ליווי. צריך להיות ליווי.

בתור אמא לבת בצבא.

אין ליווי. צריך ליווי גם אחרי.

כשיגיעו לגרעין "צבר", אני - - -

הם בגרעין "צבר", ואין ליווי.

אדוני היושב-ראש, אם יורשה לי, אומר מלה אחת.

אני רק רוצה להגיד לחבר הכנסת רזבוזוב באמת תודה מאד גדולה שהחלטת שהוועדה תעסוק בנושא. אני בטוח שבאיזה שהוא מקום יושבים תלמיד או תלמידת דוקטורט שמתחילים לכתוב דוקטורט בנושא: בני הישראלים והישראלים החיים בחוץ-לארץ. אין לי ספק שהישיבה הזאת של הוועדה שלה היא אבן דרך היסטורית בכל הסיפור של מדינת ישראל והישראלים שחיים בחוץ-לארץ.
(מחיאות כפיים.)

חברים, הודעה אחרונה – לאיתן דרורי יש הצעה אופרטיבית שהיא באמת טובה והיא לתרגם את הפרוטוקול של הישיבה לאנגלית ולהעביר את זה לפדרציות. אני חושב שזה מאד-מאד יעזור.
חברים, הישיבה הסתיימה.
תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:35.>