PAGE
30
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
10/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 30 >
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום ראשון, ז' בכסלו התשע"ד (10 בנובמבר 2013), שעה 11:00

בחינת הטיפול בעולים הצורכים סמים: מפגש עם מכורים פעילים ועם מטופלים במתדון

חברי הוועדה: >
יואל רזבוזוב – היו"ר

מרדכי יוגב

>
בועז חממי - רפ"ק, קצין מדור חקירות באח"מ, המשרד לביטחון פנים

חיים מהל - ד"ר, ראש אגף טיפול ושיקום, הרשות למלחמה בסמים, המשרד לביטחון פנים

בלה גולדנברג - מנחת חבר העמים, הרשות למלחמה בסמים, המשרד לביטחון פנים

יפה וולמן - עו"ס ארצית, מדריכה וראש צוות, משרד העלייה והקליטה

חומה פינצב - מנהלת מרחב ת"א, משרד העלייה והקליטה

רותי תוינה - מדריכה ארצית ביחידה למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול, משרד החינוך

אורלי אבינועם - מדריכה ארצית ביחידה למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול, משרד החינוך

אנטולי מרגוליס - ד"ר, מנהל אגף התמכרויות, משרד הבריאות

אתי גלוין - מפקחת מחוזית בשירות להתמכרויות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

גאולה עמרם - מנהלת המרכז ביפו, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אינה - המרכז להתמכרויות ביפו

יואב בן ארצי - עו"ס, מנהל תחום התמכרויות שיקום אסיר ודרי רחל, עיריית ת"א-יפו

מאיר שרעבי - מתאם רווחה, עיריית ת"א-יפו

אמיר דוד - מנהל רשות הקליטה, עיריית ת"א-יפו

גלי אבני - דוברות, עיריית ת"א-יפו

מירה קידר - מנהלת אגף רווחה והתמודדות, הסוכנות היהודית

אירינה לויט - מנכ"לית העמותה, אלי"ס-אמהות למען ילדים בסיכון

יודמילה שוביק - עוזרת מנכ"ל, אלי"ס-אמהות למען ילדים בסיכון

תמרה שטילמן - עובדת 'הקו החם', אלי"ס-אמהות למען ילדים בסיכון

אורנה לשם - מנכ"לית, אל-סם, עמותת אל-סם

אביבה וולף - ד"ר, מנהלת המרכז וחברת הנהלת אילסם, מרכז יסעור לטיפול בתמכרויות, יפו

חוליו בורמן - מנכ"ל עמותת חץ-ארגון ישראלי לבריאות הכבד

מאיה ריפטין - מנהלת מרכז צור אביב, האגודה לבריאות הציבור

אלכס - מכור נקי, תל אביב-יפו

נרי ברנר - עוזר פרלמנטרי לח"כ יואל רזבוזוב

יוליה צירולניק - עוזרת פרלמנטרית לח"כ יואל רזבוזוב

לירון וייס - דוברת הוועדה

דנה גורדון שושני

ס.ל., חבר המתרגמים

מפגש עם מכורים פעילים ועם מטופלים במתדון

בוקר טוב לכולם. אנחנו פותחים כאן ישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בנושא בחינת הטיפול בעולים הצורכים סמים. באנו להתרשם מה נעשה, לראות מה אפשר לשפר, במה אנחנו יכולים לעזור. הבנתי שיואב, נציג עיריית תל אביב, רוצה לפתוח ולהציג.

בוקר טוב ותודה לכל מי שהגיע. תודה לך, יושב ראש הוועדה שאתה בחרת לבוא לכאן ולבחון את ה-, לעיניי זה לבחון את התופעה, את היקף התופעה, את חומרת התופעה, את המענים הניתנים ואת הפערים שאנחנו נדבר עליהם, לא ציינו אותם. אנחנו נעשה קודם כל היכרות בין כל האנשים שיושבים פה.

סליחה שאני קוטע, ישנו פה חבר כנסת, חבר ועדה, מוטי יוגב, אנחנו שנינו כאן.

נעים מאוד.

אז נעשה היכרות ואחרי זה אני אציג את סדר היום ואני מקווה שתתרשמו מחד ותהיו לנו לעזר, מאידך. בבקשה.

(סבב נוכחות).

אני רוצה להציג בקצרה את סדר היום ואחרי זה לתת מה שנקרא מבט ממעוף הציפור לגבי היקפי התופעה בעיר תל אביב והיקף המענים שאנחנו נותנים כאן ברמת הטיפול והשיקום. אז קודם כל, מבחינת סדר היום, אנחנו נמצאים ברחוב הרכבת 36, מרכז צור אביב. הקומה הזאת זאת קומת הסובוטקס, נכון להיום, בעתיד הקרוב יהיה כאן איזה שהוא סוג של שינוי, אבל אנחנו לא נדבר עליו כרגע. קומה למעלה זו קומה שניתנת בה תחזוקת מתדון וקומה ראשונה, התחתונה, זה המועדון החברתי שהקמנו, מספר ארגונים, לטובת אותם אנשים ששוהים כאן במשך היום.

העיר תל אביב, יש בה 404,000 תושבים, נכון ל-2012. אחוז העולים בכללותם עומד על 12.3%, 50,000 עולים, מתוכם חבר העמים 40,000, זה כתוב במסמך. אפיון העיר כאן, שהיא מן הסתם התפוח הגדול הישראלי שסוחף אליו וסופח אליו תופעות חברתיות שונות ומגוונות, ונאמר בתחום השימוש לרעה בסמים ואלכוהול וההתמכרות, אנחנו נמצאים באחת הזירות שיש בה סחר קמעוני, או סחר שהוא מעבר לקמעוני, יש בה שימוש, יש בה הימצאות בזנות וזה סוחף הרבה מאוד אנשים, הגם שהם לא תל אביבים.

ציינתי מספר מקומות שאנחנו מבקרים שם באופן קבוע. היות שכך, אנחנו נוקטים בפעולות שנקראות איתור ,Outreach, כדי ליישג מטופלים ולהביא אותם לטיפול, משימה שהיא לא פשוטה, אבל היא נעשית כאן בצורה יומיומית, עם שותפות של מספר ארגונים. הרשות הלאומית למלחמה בסמים, יש כאן פרויקט שנקרא 'הצעד הראשון', לכאלה שהם לא תושבים תל אביביים, עיריית תל אביב-יפו, מאיר שרעבי, אנוכי, אנשיי, עמותת עלם, מרפאת לוינסקי ותכנית סלעית. כל אלה בעצם נרתמים לעבודת היישוג, שבעינינו היא מאוד משמעותית ולעיתים, זה אולי יישמע דרמטי, היא מצילת חיים. הבעיה היא שלא תמיד האנשים נענים לנו ולכן הם ממשיכים להישאר ברחוב, או בקרנות רחוב, בגינות ציבוריות, או איפה שנראה אותם היום בהמשך הסיור.
אני נותן כאן את היקף התופעה למרות שהאומדנים הם אומדנים משוערים. אין לנו בעצם מספרים או נתונים מדויקים לגבי היקף המשתמשים. נכון להיום מבקרים אצלנו ביחידות לטיפול בנפגעי סמים 750 מטופלים מדי שנה וההערכה אומרת שפי שלושה קיימים בשטח. זאת אומרת שאנחנו מדברים על 3,750 משתמשים לרעה ומכורים לסמים. שימוש כזה בקרב מבוגרים. בקרב בני נוער אנחנו מדברים על 360. אחוז האנשים שמגיע לאל-סם הוא 15% מתוכם - - -

מה זה סם, מה ההגדרה של משתמשי סמים? איך אתם מגדירים את זה?

ההגדרה של סם היא הגדרה שקבועה בחוק.

לא, משתמשים בסמים, סמים קלים, סמים קשים.

אין לנו סמים קלים בהגדרה. התפיסה המקצועית אומרת שאין סם שהוא סם קל, כל סם משנה תודעה ומשנה מצב רוח והיות וכך הוא בעייתי בשימוש. ישנה אוכלוסייה שהיא בחזית והיא עלולה להפוך את זה לשימוש לרעה ולהתמכרות. היום הז'אנר החדש של הסמים, סמי מסיבות וסמי פיצוציות, הגראס על סוגיו השונים, מביא או יוצר לנו מגמות שונות או משתנות בקרב המשתמשים לרעה ומכורים ולא צריך להגיע לשימוש שהוא ממכר, אפשר בשימוש חד פעמי, דו פעמי, כדי להפוך את האדם לאותו אחד עם בעיות נפשיות קשות או עם בעיות פיזיולוגיות או גם וגם. ולכן, במידה מסוימת הרחבנו את מרחב המטופלים שמגיעים אלינו לשירות. הבעיה שלא כולם מבינים שיש בעיה, ועד שלא מגיעים לקצה קצה קצה הם בעצם לא מוכנים לפגוש אותנו.

אז כמו שאמרתי, מרחב קשת הסמים השתנתה והתגוונה, הפכה להיות הרבה יותר נזילה, הרבה יותר נגישה. עד לא מזמן, לפני שהמשטרה נכנסה לפעילות מסיבית, ברחוב אלנבי היו 21 נקודות ממכר סמים בדמות חנויות שהן חנויות ניאוניות, מה שנקרא, שהכול ככה זעק רק כדי להביא את האוכלוסייה, אף אחד לא עשה שום דבר, לא הייתה אכיפה מינימלית. עם החלת החוק המשטרה נכנסה לפעילות אינטנסיבית מסיבית ואני יכול לציין שכמעט אין חנות היום אחת פתוחה ברחוב אלנבי, שזה הישג של המשטרה ומגיע לה שאפו על זה. ולעומת זאת, אין מה לעשות, אנחנו כל הזמן בהתמודדות של מלחמה של חתול ועכבר, התקדמו והגיעו לזירה שהיא זירה אינטרנטית. זאת אומרת שנמכרים סמים באמצעות הזמנות אינטרנט ויש על זה גם כן מין לוגואים, שליח הביתה, 'עד הבית', מה שנקרא. אנחנו כל הזמן במלחמות סביב הנושא הזה ואני חייב לציין שהרעה הזו היא רעה חולה, לא רק בתל אביב, בכלל בארץ.

המענים הטיפוליים הם כמו שאמרתי, קודם כל איתור בשטח. אנחנו מקצים לזה הרבה מאוד תשומות, בעינינו זה דבר מאוד מאוד משמעותי, עד כדי הצלת חיים. יש לנו חמישה מרכזים לטיפול בנפגעי סמים, שעובדים על שיטת ההינזרות המוחלטת. להבדיל מפה, שמדובר בתחזוקת מתדון, אנחנו בעצם פוגשים מטופלים שהחליטו, לא שהחלטנו בשבילם, שהם החליטו שהם לא רוצים להשתמש בסמים יותר ולא לקבל מתדון אלא להיגמל לחלוטין ואנחנו עובדים איתם עם כל המערך שיש לנו. נבקר באחד המרכזים ביפו בהמשך.

אנחנו מפעילים שלושה מרכזים. זה לא אנחנו, זה העיר כולה עם הרשות הלאומית בחלק מהמקרים, עם משרד הבריאות כמובן, האגודה לבריאות הציבור. שלושה מרכזים לטיפול באמצעות מתדון. כאן חשוב מאוד לציין שהשירות הוא שירות מחוזי, הווה אומר שרק 51% מהאוכלוסייה היא אוכלוסייה תל אביב ו-49% שייכת לערים השונות.

אלה מרכזים של משרד הבריאות.

לא אמרתי של העירייה. אני שוב חוזר ומציין, אם הבנתם לא נכון, פועלים בעיר תל אביב שלושה מרכזים לתחזוקת מתדון. בשני פרויקטים עיריית תל אביב שותפה, בסובוטקס היא שותפה ונותנת איזה שהוא סכום ובוועדת ההיגוי ובמועדון החברתי. כמובן שתחזוקת מתדון זה משרד הבריאות, סובוטקס בעיקרון זה משרד הבריאות. אם הובן לא נכון, אני מתנצל.

אנחנו מטפלים באמצעות עמותת 'אפשר' בכ-120 מטופלים נפגעי אלכוהול. בעיניי זה זעיר אנפין. זאת אומרת יש הרבה יותר רק לא מגיעים לשירותים. אנחנו נותנים שירות בדמות יחידה לטיפול בדרי רחוב, ל-735 דרי רחוב בעיר הזו ומחוסרי דיור בודדים, שירות עירוני, ומפעילים באמצעות הרשות למלחמה בסמים ומצילה חמש סיירות הורים בדמות 'הורים ערים', זה השם שניתן בתל אביב, כמעט בכל שכונות העיר.

זה המקום גם להודות, בהתחלה אני אומר את זה, לרשות הלאומית למלחמה בסמים, למשרד הרווחה, למשרד הבריאות, לאגודה לבריאות הציבור, שכל אלה בעצם הם זרוע משולבת יחד איתנו להתמודדות עם נגע הסמים והאלכוהול.

קוראים לי מאיר שרעבי, אני עובד בעיריית תל אביב, מתאם רווחה, אני מנחה שתי קבוצות פה בשבוע, במקום הזה, גם במתדון וגם בסובוטקס.
בוועדה שהייתה בירושלים שזומנתי אליה, אז אמרתי שאין טוב ממראה עיניים, כדאי שתבואו ותראו.

ובאנו.

כן, באמת כל הכבוד. אני כשאני מגיע לפה פעמיים בשבוע אני עושה סיבוב קצר פה באזור ואני לא מאמין שאני במדינת ישראל, ובטח לא בתל אביב. תל אביב נבחרה כאחת הערים שהכי והכי והכי, וגם אמרתי את זה להנהלת העיר, ויש פה דברים שכדאי להיות, סליחה שאני אומר את זה ככה, חתול או כלב, מאשר להיות אנשים שתראו אותם במצב הזה. אם בן אדם שוכב פה, או בחורה, אני אשים חתול קטן, יבואו מ'תנו לחיות לחיות' וייקחו אותו.

אני לא מדבר על הפרויקט הנפלא שהרשות למלחמה בסמים עושה. אני מדבר על אנשים שאיבדו תקווה, אני מדבר על אנשים שהמוות בשבילם זה הפתרון והחופש מהחיים האלה, ופה צריך את העזרה שלנו, פה צריכים לבוא ולתת יד.

אמרתי אז בוועדה ואני אחזור על זה, אמרתי שפה צריך להסתובב פסיכיאטר מחוזי שיראה את האנשים באיזה מצב הם נמצאים, ולתת להם צו. אתם תראו את זה, אתם תראו על מה דיברתי.

אני מצטער, היום הייתה פעילות של משטרת ישראל, היו עשרות ניידות, היו סוסים, היו אופנוענים, ואז החבר'ה ברחו. אולי נמצא כאן כמה - - -

הם יחזרו.

אז אתם תראו. חבל, זה היה בדיוק ביום הזה שאתם באים ורצינו שתראו באיזה מצב אנשים נמצאים, שגם אם תבוא ותציע להם עזרה הם יגידו לך 'עזוב אותי, תן לי למות' ופה המקום להכניס את העזרה ואמרת שאתה רוצה לבוא ולראות ולעזור. אני חושב, לדעתי, אני לא רופא, אני איש טיפול, כבר 23 שנה בתחום הזה, שפה צריך מישהו לקחת מהם את האחריות, כי אין להם אחריות, הם הולכים למוות, ממש ככה. המאבק הוא בין מלאך המוות לבינינו, אנשי הטיפול. וזהו. טוב מראה עיניים ואני שמח שבאתם ותראו את זה בעיניים.

ההערה של מאיר מאוד חשובה, אני רק אומר שכדאי מאוד, לטובת סדר הדיון, זה שהצגתי את התמונה זה לא אומר שהתמונה אידיאלית, זה לא אומר שאין בעיות, אני מציג את התמונה באופן מאוד מאוד ראשוני, יש הרבה מאוד בעיות שקשורות גם בחקיקה, דרך אגב. מה שמאיר כרגע ציין זו חקיקה, כי אם אנחנו לא נתקדם בהיבט המשפטי, בהיבט החוקי, לא נוכל לאשפז אותם גם אם יהיה כאן פסיכיאטר ויסתובב כל היום, כי יש עילות אשפוז והעילות האלה לא רשומות בחוק.

אני רק רוצה לציין ששכחתי לומר את אל-סם, שהיא עמותה שאנחנו עובדים איתה בשיתוף פעולה והיא נותנת לנו את המענה העיקרי לטיפול בבני נוער משתמשים בסמים. העמותה מאוד משמעותית בעיר הזאת, אורנה מנכ"לית העמותה והיא יושבת איתנו כאן.

רק שאלה. אמרת ש-49% תושבי תל אביב ו-51% - - -

במתדון, רק בתחזוקת מתדון וסובוטקס.

אז הם לא רשומים בתל אביב והם מגיעים לפה לטיפול?

כן.

אז הם מגיעים בהסעות, או שהם גרים פה בסביבה?

לא, הם מגיעים באוטובוסים. זה מקום די מרכזי והנגישות לכאן די נוחה.

מאיה.

ד"ר מרגוליס, אתה רוצה להתחיל?

דברי.

אני מנהלת מרכז צור אביב, זה הבניין שבו אנחנו יושבים. הוא כולל שלוש מחלקות, סך הכול 48 מטופלים. מחלקה מעלינו זו מחלקת מתדון ואנחנו יושבים במחלקת סובוטקס. סך הכול עולי חבר העמים יש פה משהו כמו 20% מהסך הכול הכללי. כאן בקומה הזאת משרד הבריאות יזם פרויקט של reaching out, לצאת ממש לרחוב, לאסוף אנשים שהם דרי רחוב ושהם - - -

אמרת עולים מחבר העמים בסך כל העולים, יש עוד עולים.

אבל זה הרוב, יש אולי עוד כמה אחוזים בודדים, אבל חבר העמים זה הרוב.

בקרב בני נוער האתיופים הם באחוז מאוד גבוה.

אין לנו כאן אתיופים, למשל.

איזה גילאים?

ממוצע הגילאים פה זה 47.

בני נוער?

אין.

רק מבוגרים?

כן. התחלתי לדבר על פרויקט שיזם משרד הבריאות, של יציאה ממש לשטח, לרחוב, לאסוף אנשים שהטיפול הוא לא נגיש להם. אנחנו כרגע בזמן חלוקת טיפול, מכאן מקור הרעש, אז אנחנו מתנצלים. בכל מקרה בקרב האנשים שהם דרי רחוב, כמעט כולם הם עולי חבר העמים.

זהו, עד פה. שאלות?

אנחנו נשאל שאלות בהמשך.

יש אנשים במועדון, קבוצה גדולה של חבר העמים מחכים לך.

אפשר להוסיף משהו? שמי ד"ר חיים מהל, מהרשות למלחמה בסמים. אני רוצה להדגיש שיש פה עוד שתי יחידות שלא הזכירו והן נוגעות מאוד ליוצאי חבר העמים. אחת זו יחידה שנקראת 'צעד ראשון' שבה אנשים יכולים לבוא מהרחוב ולקבל מאיתנו קפה, כריך, או משהו כזה, אבל חלק מהם אנחנו עם הזמן מפנים לגמילה. אם הוא אומר 'אני רוצה גמילה', תוך 24 שעות הוא מגיע לגמילה. עלינו, הוא לא צריך לשלם שקל, הוא לא צריך להביא דוח פסיכו סוציאלי, כלום. תוך 24 שעות הוא ביחידת גמילה. בשיתוף פעולה כמובן עם היחידות של משרד הבריאות.

הדבר השני הוא, יש פה יחידה להחלפת מזרקים, מי שלא רוצה טיפול בכלל. שוב, הרוב דיירי רחוב, הרוב יוצאי חבר העמים. והם באים ומחליפים מזרקים, לפחות שלא יידבקו במחלות זיהומיות. זו תכנית למזעור נזקים. גם מהם אחרי כמה חודשים חלק מגיעים לטיפול, או פה, או אפילו לגמילה טוטאלית.

מה ההצלחה שלהם? נגיד שהוא הסכים ונכנס לגמילה, מה ההצלחה?

אם זו גמילה פיזית, האחוזים הרבה יותר גבוהים. אם זה המשך טיפול, זה ניקיון לאורך שנה, אז מן הסתם האחוזים יורדים. אני יכול להגיד לך שאצלנו ביחידות האחוז אחרי שנה הוא בערך 35% מהמתחילים.

וזה גם בכפרי השיקום, זה פחות או יותר האחוז, 37%. זה במחקרים שאנחנו עושים. דרך אגב, בכפרי גמילה מלכישוע, אילנות, עשו מחקר, מי מצליח לסיים שנה וחצי של טיפול. הסתבר שילידי הארץ 30% מסיימים, יוצאי חבר העמים – 48% מסיימים. הממוצע הוא 37% שכולל את שניהם, אבל באופן יחסי יוצאי חבר העמים בתכניות ארוכות טווח מצליחים יותר.

מה בנושא עולים, מבחינת הנוער והחבר'ה הבוגרים יותר, מה הסטטיסטיקות? מי משתמש בין בני נוער? כמו ששמעתי פה שיוצאי הקהילה האתיופית זה יותר, איך זה באמת - - -

במבוגרים כמעט אין לנו יוצאי הקהילה האתיופית, מעטים מאוד, זה בעיקר אלכוהול, פחות סמים. יותר אני רואה אותם ביחידה לדרי רחוב מאשר ביחידות לטיפול בנפגעי סמים. אחוז חבר העמים דרך אגב גדל עם השנים ביחידות לטיפול בנפגעי סמים, והיום זה עומד על 25%-30%, תלוי באיזה יחידה. יש יחידות יותר, יש יחידות פחות. במזרח העיר, בדרום העיר, האחוז גבוה יותר, בצפון העיר נמוך יותר.

לא, השאלה הייתה על בני נוער. בני נוער יש יותר בקרב עולים חדשים.

בהחלט, באופן משמעותי. יש יותר בקרב עולים חדשים שמשתמשים בסמים ואלכוהול.

שמגיעים לטיפול, בבני נוער.

הנתון שקיבלתי מענת זה 15%. אצל המבוגרים זה 25%.

אנחנו מדברים על תל אביב, או על כלל המדינה?

לא, על תל אביב, אני יודע נתונים על תל אביב.

אם אתה הולך למקומות שמאשפזים ילדים בגלל התמכרות לסמים, אתה רואה את האתיופים באחוזים של 20% ו-30% כשהאחוז שלהם באוכלוסייה הוא 1.5%. זאת אומרת שיש פה הבדל מהותי מאוד לרעתם.

ויוצאי חבר העמים?

פחות או יותר זהה לאחוז שלהם באוכלוסייה.

אנחנו מדברים על תל אביב. יש לנו פה כ-12 - - -

אני מדבר נוער ארצי, הרי אין פה כפר גמילה בתל אביב.

אבל ביחס לאחוז התל אביבים יותר. מכור שמגיע לטיפול הוא גבוה יותר מ - - -

איך הם מגיעים לטיפול? מישהו מפנה אותם?

כן, אני אמרתי קודם, אנחנו גם עושים כל הזמן פעילויות של outreach, מוצאים אותם ברחוב, גם חבר מביא חבר, גם יש הפניות משירות המבחן, יש הפניות דרך ה-MA. המקומות מאוד ידועים בעיר. מאוד ידועים.

מבחינת בני הנוער, איך הם מגיעים?

לבני נוער יש שתי בעיות. אל"ף, לפעמים באמת הסטיגמה של להגיע לשירות ציבורי ולקבל טיפול ולפני כן הכרה בבעיה. כי כשמגיע מבוגר הוא בדרך כלל כבר הגיע לשלבים המאוד קריטיים והוא מבין שאין יכולת, שהוא חסר אונים מול ההתמכרות. בני נוער עדיין לא מבינים את זה, וההירתמות שלהם לטיפול היא הרבה יותר קשה מאשר המבוגרים.

אורנה היא מנהלת אל-סם, שהיא תגיד איך הם מגיעים.

ולכן מה שאני רוצה להגיד, הפעילות של המשטרה היא מאוד מבורכת מבחינתנו, מאוד חשובה. ככל שיש יותר פעילות משטרתית בני הנוער מגיעים יותר לטיפול. בני נוער בדרך כלל לא - - -

מה זה פעילות? תגדירי, איפה?

כשהמשטרה עושה פעילות חבר'ה מופנים לשירות מבחן לנוער ואז אומרים להם - - -

בבתי ספר?

ברחובות, בקניונים.

הם נמצאים ברחובות, או מאיפה שולפים אותם?

לאו דווקא ברחובות. ברגע שמבוצעת או לכאורה יש חשד לביצוע עבירה פלילית של שימוש בסם בבתי ספר, במועדונים, המשטרה כמובן נכנסת לתמונה. לגבי הנוער, יש מאוד דגש על שיקום וטיפול והרתעה, יותר מאכיפה פלילית. תנאי לסגירה של תיק, לדוגמה, זה הפניה לטיפול, להוציא אותם מתוך המעגל הזה.

אומרים להם 'אם תלכו לטיפול, נסגור לכם את התיק', וזאת הדרך הטובה ביותר להביא בני נוער לטיפול. נכון שהם מופנים גם על ידי בתי ספר וגם על ידי ההורים, אבל היכולת שלהם להישאר בטיפול ולהשתקם היא הרבה פעמים בזכות הפניה לשירות מבחן.

ד"ר מרגוליס.

בוא נגיד ככה, אנחנו פתחנו לא מזמן, אנחנו מדברים על תל אביב, על התחנה המרכזית, שהוא אזור מאוד בעייתי, וכשאנחנו הסתובבנו שם ראינו, כמו שיואב תיאר את האוכלוסייה, אנחנו פתחנו יחידה פה לקבלה מהירה של אנשים לסובקסון. בתוך ארבעה חודשים הגענו ל-50 שמקבלים טיפולים. נרשמו 78 איש ו-50 מקבלים טיפול. זאת אומרת הצלחנו להוציא אותם ממעגל השימוש בסמים, 50 איש, שזה מאוד חשוב. זו האוכלוסייה הכי קשה שיש.

אני רוצה להבין, הוצאתם אותם ממעגל שימוש בסמים, אבל העברתם את זה, זה כביכול סם, דמוי סם.

קודם כל זה לא סם בכלל, זה טיפול תרופתי הכי מוצלח שיש עכשיו בכל השיטות שקיימות בעולם. אנחנו מדברים על זה, גם טיפול במתדון, גם טיפול בסובקסון, שדבר ראשון כל המטופלים שמגיעים אלינו, תוך שבוע-שבועיים הם מפסיקים להזריק. זה דבר אחד.

הם מקבלים דרך זריקה, דרך כדור?

אנחנו מדברים על או שתיית מתדון או כדורים של סובקסון. וחוץ מזה אנחנו מדברים על כך שאחרי חודש-חודשיים 80% מפסיקים להשתמש בסמי רחוב, שזה פשוט הישג אדיר, לדעתי.

וכמה תלויים ב - - -?

הם לא תלויים. בוא נגיד ככה, אנחנו מגדירים את ההתמכרות כמחלה, כמו שזה מוגדר בכל העולם. בן אדם שמתחיל להשתמש משנה את כל הפיזיולוגיה שלו, הוא כבר מכור. כמו שאם מבוגר מתחיל לאכול הרבה ממתקים, אז הוא מגיע גם לסוכרת טייפ 2, והוא יכול להיות תלוי בתרופות ובאינסולין, אותו דבר פה, אנחנו מדברים על אנשים שהם צריכים לקבל טיפול. אולי זה טיפול לכמה שנים, אולי טיפול לכל החיים, אבל זה טיפול.
נאמר פה על ההפניה ואני חייב להגיד. אנחנו מדברים על חבר מביא חבר, זה פנה, חסר לנו, גם בתל אביב וגם בכל הארץ, יחידה לאבחון ומעקב. זאת אומרת בן אדם שצריך לקבל טיפול, קודם כל הוא צריך להיות מאובחן, איזה סוג טיפול. לא כולם הולכים לרווחה, הרווחה לא יכולה לתת מענה לכל האנשים, כי מדברים על זה שאולי יש תחלואה כפולה, אולי צריך לעשות גמילה. למה עובד סוציאלי צריך להחליט על היבטים רפואיים? אין לי מושג, אבל ככה זה נעשה עד עכשיו. חסרה יחידה שיהיו כל המקצועות שם, עובדים סוציאליים, רופאים, פסיכולוגים, לאבחן את הבן אדם, להבין איזה טפול הכי מתאים לו. אולי תהיה פחות נשירה ממה שיש עכשיו, שאם נתאים את הטיפול בהתחלה - - -

אתה מדבר על גוף אחד שירכז את הנושא הזה.

זה לא גוף, פשוט צריך להקים את היחידות לאבחון וטיפול. הרווחה מפנה אלינו לאשפוזיות הרבה אנשים, חלק מהם יכולים לקבל טיפול אמבולטורי, שחוסך המון כסף למדינה וזו יכולה להיות אותה הצלחה כמו טיפול באשפוזית. חלק חייבים אשפוזית, אני מבין, אבל אם זה יהיה מרכז אבחון ממש מקצועי, אז זה חוסך גם כסף. ניידת הטיפול היא 100% ו-200%.

אנחנו לגמרי בעד. לגמרי. הרעיון הזה הוא רעיון מצוין, באמת להביא תחת גג אחד את - - -

הכול אמור להיות בתוך משרד הבריאות?

אנחנו בשנה שעברה הכנסנו לתקציב את הקמת המרכזים האלה, תלוי כמה תקציב אנחנו נקבל. אם נקבל נקים אותם, אם לא נקבל לא - - -

לא הכול זה הקמה - - -, בירושלים אתה יכול לקבל - - -

בירושלים זה כבר בשלבי הקמה, אבל אנחנו מדברים על זה שאנחנו צריכים להקים את המרכזים.

סליחה על הבורות, רק שאלה. ההבדל בין שתי הקומות לטיפול במתדון ובסובוטקס, גם פה אתה - - -

בוא אני אגיד לך, אנחנו עכשיו במעבר לטיפול בסובקסון, שזו תרופה מתקדמת, זו תרופה שקודם כל שאי אפשר למות מאוברדוז, אפשר לקחת כמה, אי אפשר למות ממנה, זו התרופה הכי בטוחה שיש. עברנו לתרופה יותר מתקדמת, סובקסון, שאי אפשר להזריק אותה בכלל. היו מקרים שבסובוטקס, הדור הקודם, אנשים היו מזריקים אותו, כאילו את הכדורים היו טוחנים ומזריקים, את התרופה הזו אי אפשר להזריק. ככה בנויה התרופה שמבחינה פיזיולוגיות זה מיד נותן כזו תופעה שבן אדם פעם שנייה לא יעשה את זה.

בוא נגיד ככה, התרופה הרבה יותר יקרה כמובן ויותר מתקדמת, אבל יש עדיין אנשים שמעדיפים את המתדון. כי המתדון עדיין מאפשר שימוש לרעה, אפשר לקחת אופיאטים בנוסף - - -

אתה יכול לקחת מתדון בבוקר פה ואם מתחשק לך בערב להזריק הרואין תזריק, יהיה אפקט מצטבר. הסובקסון, אם לקחת, הוא מנטרל את ההרואין.

אז בוא נגיד ככה, בגלל שהצלחנו להכניס את התרופה לסל הבריאות, היא יקרה, אבל עכשיו זה בחינם בעצם, אז העדיפות שלנו שכל המטופלים החדשים שמתקבלים בכל המרכזים שלנו בארץ, העדיפות הראשונה זה סובקסון. רק כשמישהו שלא מתאים לתרופה הזאת, הוא מקבל מתדון. אנחנו רוצים להעביר יותר ויותר מטופלים לטיפול בסובקסון. גם מבחינת השיקום, כי זו בעצם המטרה שלנו, השיקום עם אנשים שמקבלים סובקסון פי כמה יותר טוב מאפשר את זה מאשר מתדון.

השאלה, אתה הוצאת אותם מהרחוב, הכנסת אותם לשימוש בתרופה, טיפול/שימוש, זה יכול להפוך לשימוש. השאלה עד כמה אתם ישר מכניסים איזה שהיא תכנית שיקום, לצאת גם מהתרופה. אם זה בגילאים צעירים ומבוגרים, יש תכנית שונה?

קודם כל כמו שאמרו הגיל הממוצע שלנו הוא 47 פה, והתנאי לקבלה לטיפול באמצעות תרופות זה בן אדם שלא הצליח לעבור כמה גמילות. אנחנו לא לוקחים אותם מהרחוב. כשהוא לא הצליח כמה גמילות ושוב לעשות גמילה ושוב, זה מחזק את החוויה השלילית של הגמילה, אז אנחנו לוקחים אותו, נותנים את הטיפול. יש הרבה אנשים אחרי חצי שנה-שנה, כשהם מתייצבים על הטיפול הזה, הולכים לגמילה.
אנחנו רוצים גם להכניס בשנה הבאה טכנולוגיות חדשות, שמי שעבר גמילה, אם אנחנו ניתן את התרופה החדשה, תרופה חדשה, נגיד טקסון, החדשה, שהוא יכול להחזיק תרופה שמונעת את הנפילה שלו חזרה לסם. אז אם אנחנו ניתן את התרופה לחצי שנה אחרי שהוא סיים את הטיפול, זה מגדיל את אחוזי ההצלחה פי שלושה ופי ארבעה.

אני רוצה להגיד כמה דברים על העניין של האבחון והסמים. אני רוצה להתחבר למה שיואב דיבר, יש לנו כמויות עצומות של נוער ובוגרים שמשתמשים בסמים של חגיגת ונייס גיא ומזריקים ריטלין ולפחות ממה שאני רואה המספרים גדלים באופן משמעותי. הטיפול למי שמכורים באופיאטים, אנחנו יודעים איך לטפל, טוטאלי, החזקתי יש לנו כלים, אבל במקרים האלה, זה משהו שלצערי הוא לא כל כך מגיע לרמת מודעות מספיק טובה, החבר'ה הצעירים נמצאים במצבים פסיכוטיים. אנחנו מדברים על אשפוזים במחלקות סגורות, שאנשים מוצאים את עצמם חצי שנה סגורים ויש דילמה לגביהם, האם זו כבר סכיזופרניה או רק משימוש בסמים. מהלכים נוראיים. אני לא יכולה אפילו לתאר את זה. וזה מסמים של 20 שקל שמוצאים אותם בכל מקום, ומשום מה החבר'ה האלה לא עוברים אבחונים כמעט.

אנחנו פתחנו בזיעת אפינו, בפירורים, יחידה לתחלואה כפולה, שבעצם אנחנו רואים את אוכלוסיות הקצה. אנחנו מחליפים מכשיר פקס, בגלל שהוא קורס כל הזמן. אי אפשר ששני אנשים וחצי פחות או יותר ייתנו מענה למדינת ישראל ברמה של הדברים האקוטיים האלה.
כשמאיר ויואב מדברים על זה, הם רואים את האנשים האלה ברחוב. בהחלט לפעמים יש כאלה שאנחנו צריכים להוציא להם הוראת אשפוז, אבל אין מי שיגיע בפועל לעשות את זה. ונניח שכבר עשינו את זה, כי אנחנו יוצאים גם לרחוב, אז אנחנו מאשפזים אותם כי המקום היחיד שיש לנו לקחת אותם זה מחלקה סגורה, שגם שם יש סמים וגם שם לא כל כך מתמצאים בהתמכרויות ובסופו של דבר זה מעגל קסמים, הם חוזרים לרחוב וזה רק נהיה יותר גרוע ויותר גרוע וזה בלשון המעטה. פשוט אין לי הרבה זמן לדבר, אני יכולה לדבר על זה ימים שלמים, שזה אסון.

פה אנחנו רואים ילדות וילדים ואנחנו מדברים על גיל הרבה לפני 18 והממוצע פה הוא 20 ו- וזה נורא, וזה לא במודעות ואין בכלל רצף טיפולי לדבר הזה.

תחלואה כפולה, אני יודעת שעוד מעט יש רפורמה בבריאות הנפש, אין לי מושג אפילו מי הולך לממן את זה ואם בכלל זה יישאר, כי אולי זה ייסגר, כי אף אחד עוד לא לקח על זה בעלות.

התחלואה הכפולה נכנסת לרפורמה ב-2015 ויוחלט - - -

אבל לא נותנים לי את זה, כשהעירייה אומרת מדינה והמדינה אומרת ש - - -

לא, רפורמה זה פסיכיאטריה, ואני יכול לעדכן, אביבה, הפסיכיאטריה נכנסת במרץ 2015 לקופות החולים, כולל תחלואה כפולה. רק סמים נשארים בידי המדינה, גריאטריה וסמים. אבל תחלואה כפולה, הכול יהיה בידי קופות חולים.

אני יודעת ואני נושמת וחיה תחלואה כפולה, ועם כל הכבוד לד"ר מרגלויס, והלוואי שזה יהיה כך - - -

זה יהיה כך ב-2015.

בסדר, אבל כשמדברים עם החבר'ה של הפסיכיאטריה, יש לזה פרשנויות. בכל אופן, יש היום יחידה אחת שהיום היא לא מוכרת כיחידה בכלל, אז על מה אנחנו בכלל מדברים? כי היא לכאורה איננה, זה איזה שהוא מאטצ'ינג שעשינו.

אני רוצה להגיד שאלה מושגים חדשים שצריך ללמוד אותם ולראות מה הצורך, אם זה באמת נכנס לרפורמה. מי שמדבר כאן ובאמת נמצא בשטח ורואה את הבעיות בשטח, אני אשמח לקבל דף עמדה לוועדה ואנחנו נלמד את הנושא ונקבל תשובות ממשרד הבריאות, ממשרד הרווחה ומכל הגורמים שמעורבים ואנחנו נעשה את ההצלבות ונראה.

התחלואה הכפולה היא אקוטית. יש היום במדינת ישראל הגדולה אשפוזית אחת לתחלואה כפולה, תור המתנה חודש ימים ולפעמים גם יותר, ויש היום שתי קהילות טיפוליות שמקבלות תחלואה כפולה, אבל רק אנשים שמאובחנים כפסיכוטיים. כל מה שאביבה ציינה על הרצף, הפרעות אישיות או התנהלויות בעקבות שימוש בסמים - - -

זו לא תחלואה כפולה.

שלא מוגדרים כתחלואה כפולה, אבל גם לא יכולים לקבל מענה ביחידות שלנו והם נופלים בין הכיסאות. ובין הכיסאות הזה זה אמנם דור חדש, אבל צריך לדעת לטפל בו וצריך לתת לו מענה והוא לא בדיוק קיים, המענה הזה.

אני מציע שאנחנו נרד למטה למועדון ואחרי זה נמשיך.

אני רוצה שיישאר בזיכרון של כולם, שבין אנשים שהשתמשו בסמים קלים, כ-70% עד 80% יש להם הפטיטיס C ורק אנחנו מטפלים בהם בצורה מאוד מאוד קטנה עם עזרה של הרשות למלחמה בסמים וצריך פה באמת פוש והגדלת התקציבים, כי יש אלפי אנשים שנגמלו מסמים או שהם על מתדון, ואין להם אפשרות לבוא לטפל בהפטיטיס. הצלנו את החיים במשהו והם הולכים למות מהפטיטיס.

קופות חולים לא מממנים הפטיטיס?

לאנשים האלה אין 290 שקל של השתתפות עצמית. הם מבקשים להתקבל, לוקח חמישה חודשים להתקבל, אין טופס 17, הם מאבדים את המוטיבציה. שכולם יידעו.

סיור במועדון החברתי

קוראים לי יואב ואני מעיריית תל אביב ואני מנהל את תחום הטיפול במכורים לסמים, אלכוהול, דרי רחוב ושיקום האסיר. נמצא איתנו כאן יושב ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, יואל רזבוזוב וחבר הכנסת מוטי יוגב והם באו לבקר כאן בעיר תל אביב ובין היתר לראות את המקום הזה שנקרא המועדון החברתי.

אנחנו תיכף נתאר את הפעילות שקיימת פה. טימור, שהוא מרכז את המועדון, ייתן לנו הסבר קצר על המועדון.

המועדון הוקם לפני שלוש או ארבע שנים בערך. כשהמרפאה הזו עברה מיפו, כשבמרפאה שם לא היו כמעט שום תנאים למטופלים, בקושי היו שם שירותים, אז נולד הרעיון להקים מועדון חברתי לכל המטופלים שלחלק גדול מהם אין מה לעשות בשעות הפנאי, חלקם אנשים שלא עובדים ואין להם תעסוקה בשעות הפנאי, בשעות הבוקר, ואז נולד הרעיון קודם כל לתת בסיס לאנשים להיות במהלך היום. כפי שאתם רואים, יש פה אופציה לשתות קפה, משחקי שולחן. מכאן אנחנו מנסים להביא קצת ערך מוסף, של חוגים ופעילויות. יצאנו למספר טיולים והיו לנו חוגי קרמיקה, ציור, טיפולי שיאצו. זה הבסיס של המועדון.

כמה שעות הוא עובד?

יום יום חמש שעות.

יש ארוחת בוקר?

לא, אין כאן ארוחת בוקר, יש כאן שתייה חמה ושתייה קרה.

משעה שבע בבוקר עד אחת וחצי בצהריים.

ואיפה הם אוכלים ארוחת בוקר וצהריים?

>
כל אחד מסתדר לפי המקום שלו.

בעצם מה שעולה פה בין היתר זה הרצון שלהם לחזור לנורמליות, לעבודה. זה שייך יותר לרווחה.

יש הרבה קושי עם זה, לא מוכנים להעסיק את המכורים ואנחנו כן נותנים טופס וכן היינו רוצים לדחוף את זה קדימה, אבל צריך קצת עזרה.

איזה סוג של עזרה?

יש לנו מקום, יש לנו אנשים שמוכנים לעבוד, צריך להתאים להם משהו.

איזה עבודה?

לאלכס היה רעיון מעולה.

דבר ראשון יש אנשים שיש להם בעיה רצינית, אנחנו לא יכולים למצוא את השיקום. מה זאת אומרת שיקום? הרבה אנשים לא סיימו את האוניברסיטה, הם היו בבית סוהר, יש דבר אחד שיש לנו במדינה וזה ר"פ, רישום פלילי, בכל דבר, אפילו היום ללכת לעשות ניקיון למשל בסופר אתה צריך ר"פ. יש עוד בעיה. רוב האנשים, למשל אני נותן מעצמי, אני לא רוצה נדבות של המדינה, לא רוצה ביטוח לאומי, הבריאות שלי עוד יש, אני יכול להרוויח את המינימום ולהבטיח את המשפחה, יש בעיה. 1,600 שקל, אתה לא יכול, אי אפשר לחיות, בלתי אפשרי, עוד 700 שקל שנותנים לך - - -

אתה אומר שאת רוצה לעבוד ולא מקבלים אותך לעבודה בגלל - - - ?

יש מקומות, הרוב במדינת ישראל, שהחוק אומר, ברגע שמישהו עבר אישום פלילי, הוא לא יכול. אפשר לעשות גם - - -

הסיפור של המחיקה של רישום פלילי הוא בעיה קשה מאוד מאוד. זו שאילתה אחרת, שהיה צריך אולי לעשות בוועדות שיותר מבינות עניין.

יש אנשים עם רישום פלילי שבסוף מקומות עבודה כן קולטים. צריך לראות מי קולט ומה - - -

עוד כמה מילים אפשר להגיד? אני לא כל כך טוב, שרש"א, הרשות לשיקום האסיר, וגם ביחד עם עובדת סוציאלית, יכולים למשל במקום הזה לפתוח משהו בשבילנו לעבודה. למשל כמו שיש אנשים חולים שעושים כל מיני דברים שיכולים להחזיק את המשפחות. המצב שלנו בלתי נסבל, בוא נגיד ככה. אני בכוונה לא הלכתי, כדי לראות ואפשר לדבר איתך. יש ים דברים שאפשר לשבת ולעשות את זה, זה לא כל כך קשה. אני חושב שמדינה יכולה לתרום כמה מאות אלפי שקלים וזה גם יהיה טוב בשבילנו וטוב שיש את המקום הזה. יותר טוב מהרחוב ויותר טוב שאנחנו משיגים את הכסף ולא מחבלים, זו האמת. יש אפשרות לעשות את זה. אני חושב ככה. כל הרשות שלנו, הם נותנים הכול, אבל אין להם גם כוח, ועובדת סוציאלית - - - אני מוכן להעסיק פה אנשים בתעסוקה. יש דבר פשוט, מכונות תפירה, עסקה עם כל בית חולים, לעשות מגבות וכל מיני דברים של המדינה. המדינה יכולה לעזור למדינה. אני חושב שהתכנית הזו, גם זה אני יכול לרשום. כולל כלכלה. אין לי בעיה עם זה, אבל שייתנו לנו כבר לחיות.

אני רציתי להגיד בקשר למרכזי גמילה ומרכזים. שחסר. יש הרבה מהאוכלוסייה שלא יודעים עברית, עולים חדשים. אני עברתי את זה על בשרי, אני עליתי לארץ, מהתחלה לא קיבלתי בארץ אז התחלתי להשתמש פה בארץ. זה לא שבאתי משם. הייתה לי בעיה בתחילת הניקיון, רציתי להתנקות ולא ידעתי איך מתנקים, מה עושים, ואחרי שהגעתי למרכז פעם ראשונה נפתח מרכז יום לדוברי רוסית וזה היה קיים ביפו. זה דבר שעזר לי מאוד בתחילת הדרך, כי עברית למדתי אחר כך. ועכשיו, היום, פשוט סגרו את האשפוזית, סגרו מרכז יום לרוסים וזה מה שחשוב, כי יש הרבה אוכלוסייה רוסית.

יש פה 25% אוכלוסייה ואתה אומר שאין מענה בשפה שמדברים. אז יש פה בעיה.

אני יודע שהיום נפתחו שלושה מרכזי גמילה רק לדוברי רוסית, שאף אחד לא מכיר בהם, לא משרד הבריאות, לא המשרד - - -

למה הם נפתחים בנפרד ולא בתוך זה ויש תקנים של דוברי רוסית? צריך לבדוק את הדברים האלה. מי יכול לתת פה תשובות? יואב? אנחנו דיברנו שיש פה 25% עולים דוברי רוסית, מה שאומר שאין מענה, אתה מגיע ולא דוברים את השפה שלך ואתה הולך לאיבוד וגם היה מרכז יום שנסגר.

אני רוצה לסיים. מי שעושה אותם זה חברים כמוני שגם באים ושמים ועכשיו הם פותחים מרכזי גמילה ועוזרים לדוברי רוסית, שהם באים.

אבל למה אין תקנים? זאת השאלה. צריכים להיות תקנים, הרי יש תקנים של אנשים שמתעסקים בזה, אם זה ברשות למלחמה בסמים, או רווחה או בריאות. צריכים להיות תקנים של דוברי השפה, אם זה רוסית או אמהרית.

קודם כל לגבי מרכז יום, היה באמת בעבר מרכז יום ו - - -

אנחנו מדברים על מרכז יום?

כן, כי תקנים יש. אז יש - - -

רוצים להיגמל, רוצים להפסיק עם הסמים ו - - - אז פותחים מרכזי גמילה, כמו בית חם כזה, שבאים לשם דוברי רוסית, הכול בהתנדבות. אני נגיד מתנדב בכמה מרכזי גמילה, שאני בא, מסביר להם את הסיפור האישי שלי ואיך זה עובד.

איך זה קורה אצל דוברי עברית שנולדו בארץ? להם יש אנשים שמנחים אותם?

כן, יש מנחים ויש מדריכים ויש להם לאן לפנות. לדוברי רוסית היה מרכז יום היחידי בארץ וסגרו אותו.

אני גם יש לי בעיה. אני יותר משנתיים בסובוטקס, במרכז פרטי ב - - - ונולדה לי ילדה ולקחו לי אותה, היא נמצאת במשפחה אומנת. והבדיקות שלי נקיות. עם הילדה הזאת הייתי בשמירת היריון שלושה חודשים, היה אסור לי ללכת אפילו, כי היה לי סיכון גבוה, ואני רוצה ממש לבקש מכם עזרה.

ויש לי עוד בעיה. אמא שלי, אני כאילו באתי מזה שהיא יהודייה ולה לא נותנים ויזה, הבן שלה פה סיים צבא והנכדה שלה פה סיימה צבא, לא נותנים לה ויזה שם, הקונסול, בגלל שהיא צריכה להביא תעודת פטירה של סבתא שלה.

אז יש מישהו שיכול לעזור לך לעשות לנו הפניה?

יש.

אז תכינו לי מכתב כזה עם כל הסיפור ותעבירו לי את זה. דנה, תני להם את הכתובת, ואני אשמח לעזור.

המשפט על הילדה ב-9 בדצמבר וזה משפט סופי.

לגבי הילדה, יש פה גופים של שירות הרווחה. אין בעיה לקשר עם עיריית פתח תקווה. תכיני לי גם מכתב, אני אפנה לעיריית פתח תקווה.
סיור במרכז גמילה ביפו

אם רוצים לדבר איתם, אז ניגש רק שלושה-ארבעה אנשים, לא יותר מדי, כי זה לא נכון, אז ההתנצלות מראש.

אנחנו ביחידה לטיפול בנפגעי סמים ביפו. לפני שנתחיל אני מרגיש צורך לסכם טיפה את החוויה שלנו בתחנה המרכזית הישנה, חוויה לא נעימה, חוויה מאוד קשה.

וזה אחרי שהמשטרה - - -

אני אומר שאני שמח שהחוויה היא חוויה קשה, כי זה אומר שאתה אדם שמרגיש וחש וזה נכנס לך כנראה, לא כנראה, עמוק לנשמה ואני מאוד מקווה שזה גם יעזור לנו בהמשך, אבל אין ספק שהמראות היו קשים וההתנהגות הייתה מאוד מאוד בעייתית.
תרשו לי רק להגיד שני דברים. האחד, תמיד יש לשאוף ליותר, אבל חשוב לי גם לומר שאנחנו באמת נמצאים שם בתוך התחנה, חמש תכניות שעושות שם פעילות outreach, פוגשים את המטופלים האלה. היו סוג של מיני הצגות לגבי נורא רוצים גמילה, וכשהגענו לשלב המכריע פתאום רצו כסף ורצו כסף לשימוש בסמים. זה לא מקל, זה רק אומר שהסוגיה הזאת מאוד מורכבת וגם כשאנחנו מגיעים ומנסים להציע, אני אומר שאם באותו יום יש איזה שהיא סחורה או שיש סוחר - - -
לצד זה אין ספק שפעילות אינטנסיבית של המשטרה, שתהיה יותר סיזיפית, יום יום יום יום יום, תביא אנשים ותניע אותם להגיע לטיפול, וכאן מאוד כדאי לפעול, יחד עם מה שאנחנו יכולים לספק להם מבחינת המענים הטיפוליים.
אני חייב לציין שעיריית תל אביב, לא רק שהיא מנהלת מלחמה בסמים, היא מאפשרת להגיע לגמילה מהרגע להרגע, במימון של הרשות או של העירייה. לי יש תקציב של 100,000 שקל לטובת הסיפור הזה, מדי שנה, אני לא מנצל אותו, לא כולם רוצים. אתה מגיע עד למקום ולוקח אותם ולפעמים הם בורחים לך מהמונית, מגיע ומאשפז אותם, בורחים מהאמבולנס. יש גם הצלחות כמובן, אבל חשוב שהדברים יילקחו בפרופורציות - - -

והמשטרה? זה ברור שהכול זה משאבים, אבל יכול להיות שהם גם מיואשים. באים, עושים איזה שהוא סדר, וביום שלמחרת הם חוזרים, אז הם פשוט מתייאשים ולא רוצים? מה בדיוק דרוש מהמשטרה?

נוכחות יומיומית.

מה שהיום אין שם?

אין, יש מבצעים של פעם ב-.

וגם סיור של שירות מבחן לנוער.

ברור.

גם זה. כי כבר כשמוצאים אותם על ידי המשטרה, חייבים לראיין אותם, לדבר איתם, ואז השלב הבא זה שירות מבחן לנוער. יש הרבה בני נוער והרבה פעמים הם תקועים - - -

יש שם נוער שמסתובב במקום הזה?

יש יותר בערבים נוער, צעירים וצעירות שנמצאים בזנות. המודל שאני רואה מול העיניים זה פעילות יומיומית של המשטרה, עם מרכז האבחון, כשמרכז האבחון גם מנתב לתכניות שיקומיות. לאו דווקא ביצוע, לאו דווקא שירות מבחן, תכניות שיקומיות. שיעשה את ההבחנה הזאת דרך בית דין לענייני סמים, אבל - - -

זה בתל אביב, אבל זו בעיה לאומית. אמנם אנחנו בתל אביב, אבל תל אביב שואבת לפה מכל הפריפריה, הם באים לפה, משתמשים בסמים, ואז הנטל כאילו נופל על תל אביב ועל תושבי תל אביב ועל אנשי עסקים. זו בעיה לאומית שמשרדי הממשלה או הממשלה צריכה לבוא ולתת תקציב לנושא הזה, כמו שעושים בכמה מדינות בעולם שהסתובבנו וראינו.

אבל צריך להגדיר מה המטרות, מה עושים עם התקציב. תקציבים יש הרבה. פה אני נסעתי באוטו וחשבתי מה הפתרון, אין פה פתרון קסם.

תקציב אחד זה, דיברתי על זה, זה הנושא של פסיכיאטר מחוזי, שאתה עובר ברחוב כמו שאנחנו עוברים ואתה רואה אנשים שאם אנחנו לא אוספים אותם, אמרתי את זה כבר, מלאך המוות אוסף אותם, ואז הוא נותן צו אשפוז, צו אשפוז תוך חודשיים. אני עובר שם ולפעמים מתפלל שהם ייכנסו לבית סוהר.

היום הפסיכיאטר לא מסתובב שם?

אין. אין.

מאיר, אני חוזר ואומר, הבעיה היא לא הפסיכיאטר, הבעיה היא החוק.

החוק? בסדר, לא משנה, לעשות משהו.

החוק לא מאפשר להם לאשפז בכפייה, אין עילות שקיימות בחוק. אם נאשפז אותם, כעבור יומיים הם יחזרו בחזרה לשטח. יש בעיה של חקיקה.

סליחה, יואב, אם הפסיכיאטר נותן צו אשפוז, אחרי יומיים משחררים אותם?

כן. מה שקורה, יש בעיה של אשפוז. ניסינו לקדם לא רק בכנסת בעניין הזה, כל יפי הנפש באו ואמרו איך אפשר לשלול את החירות של האדם. כבוד אדם וחירותו. ראית היום איך האנשים - - - יש חירות, יש מרחב שחייבים - - - איזה שהוא סוג של חירות. את זה צריך לשווק בכנסת, זה לובי רציני. הוא לא פשוט. זה מתחיל משם, אחרת אי אפשר יהיה ל - - -

ואז שתרצה לקחת אותו, יש לך מספיק מקומות לאשפז?

זו סוגיה שנייה.

בחוק יעשו תקציב.

אבל אתה יודע, לחוק יש גם משאבים. אמורים להיות.
אנחנו נמצאים כאן והבחירה להיות כאן היא כדי להציג לך את ספקטרום המענים שניתנים לנפגעות ונפגעי סמים. המענה הראשון שהצגנו היה בדמות תחזוקת מתדון וסובוטקס, כאן זה מענה שלא נשען על תחזוקה, אלא על הינזרות מוחלטת. זאת אומרת אנשים שנמצאים כאן מגיעים לפני שהם עוברים תהליך של גמילה ונשלחים לגמילה, או אחרי שהם עברו את התהליך של הגמילה ונקודת התחלת הטיפול היא שהם נקיים לחלוטין מסמים.

כאן אני מעביר את הדיבור לגולי, ולחלק מהצוות שנמצא פה.

אני מנהלת המרכז. יש פה חלק מאנשי הצוות שלי, אינה ולודמילה, שתיהן דוברות רוסית. זה איציק המדריך שלנו, מכור נקי 16 שנים. הצוות פה מונה, מלבד העובדים האלה, עוד ארבעה עובדים, עובדים סוציאליים כולם בהכשרתם, למעט איציק שהוא מדריך, אז הוא עבר קורס של מדריכים. עובדים סוציאליים עם התמחות כמובן לתחום הטיפול במכורים, הם עברו הכשרות מתאימות, כולם עם תואר שני, הדרכות ועוד לימודים כהנה וכהנה.

המרכז שלנו בעצם הוא אחד מחמישה מרכזים בעיר תל אביב. אני קצת אדבר, אחר כך אינה ולודמילה קצת ידברו על אפיונים של האוכלוסייה של חבר העמים שמטופלים אצלנו ויש לנו עוד שני מטופלים שהם ממתינים והם ייכנסו קצת לספר על התהליך השיקומי שהם עברו.

אז אנחנו אחד מהמרכזים של העיר תל אביב-יפו. המרכזים הם מרכזים אזוריים, אנחנו אחראים על כל האזור של דרום תל אביב שזה מהים עד נחל האיילון ומאזור סלאמה, קצת יותר צפונה, עד גבול בת ים. זה האזור שלנו, אזור מאוד מאוד גדול, אנחנו היחידה הגדולה ביותר בתל אביב.

בכל נקודת זמן מטופלים אצלנו בסביבות 120-130 מטופלים, מכורים לסמים. יש לנו גם אסירים משוחררים שאנחנו מטפלים בהם, הם מטופלים פה בתוך היחידה, לא כולם מכורים לסמים, אבל חלקם, בערך מחצית מהם לדעתי הם גם מכורים לסמים, האסירים המשוחררים.
אלינו באים, כמו שיואב אמר, אנחנו בגישת ההינזרות המוחלטת מה שנקרא, לא נותנים פה תחליפי סם ולא שום דבר מהסוג הזה, זה לא מזעור נזקים, אנחנו הינזרות מוחלטת. זאת אומרת מי שמגיע אלינו, או מגיע כדי להיכנס לגמילה פיזית ולהיגמל מהסמים במטרה להישאר נקי בלא תחליפים, ואז אנחנו מסייעים לו להיכנס למרכזי גמילה שונים. יש קצת עניינים עם זה, אני לא יודעת אם יואב דיבר איתכם על הקשיים בנושא הזה, למרות שזה לא בדיוק התחום שלכם, אבל יש לנו קשיים במספר מקומות, בנגישות מיידית של כניסה של מטופלים שלנו ש - - -

אמרו לי שכל בן אדם תוך 24 שעות יכול להיכנס למהלך גמילה.

אז זה לא בדיוק. אני אמרתי ככה כבדרך אגב, למרות שזה לא הנושא של ועדת העלייה והקליטה, אבל יש לנו בעיה להכניס גם במספר מקומות מתוך אשפוז לגמילה וגם בנגישות.

פתחו שני חדרים בתחום הטיפול והשיקום ב - - - פתחו שני חדרים בעילבון.

כן, זה עדיין לא מספיק, יש אנשים שמגיעים לפה, זקוקים. ומכורים, מטבע ההתמכרות שלהם, ברגע שהם רוצים להיגמל זה עכשיו, ואם זה לא עכשיו אז אולי מחר כבר לא נמצא אותם, שלא לדבר על - - -
אז מגיעים אלינו ואז או שאנחנו מפנים, או שהם מגיעים אלינו אחרי שהם כבר עברו את שלב הגמילה הפיזית בעצמם. הרבה פעמים הם עושים את זה במרכזים פיראטיים שיש, במיוחד פה באזור שלנו בדרום תל אביב יש לא מעט מרכזים כאלה של מכורים נקיים שנקיים כמה שנים או פחות והם מקימים כאן מרכז פיראטי, כשמו כן הוא, בלי רישיונות, בלי פיקוח, בלי אנשי מקצוע.

זה לא מרכז גמילה, זה נקרא בית חם.

מכיוון שיש המתנה במסגרות הממשלתיות אנשים מעדיפים כבר ללכת למסגרות פרטיות, שאין להן לרוב לא רופא, לא עובד סוציאלי, לא פיקוח וככה זה נראה.

ומצילים חיים.

חבל שהם קיימים ככה באופן פיראטי, אבל זה טוב שהם קיימים.

אז הם מגיעים אלינו אחרי שהם עברו את שלב הגמילה הפיזית ואנחנו נותנים להם פה תכנית שכוללת גם בדיקת שתן שלוש פעמים בשבוע. זה מתחיל בתדירות של שלוש פעמים בשבוע ויורד בהדרגה בהתאם להתפתחות של הפיקוח הפנימי שהבחור עצמו מייצר עם הזמן במהלך הטיפול. קבוצה אחת לשבוע, ובהמשך, בגלל העומס שלנו, הם קצת ממתינים לטיפול פרטני עם עובד סוציאלי שכאמור מומחה בתחום ההתמכרויות, אחת לשבוע שיחה, והטיפול הזה יכול להימשך עד שנתיים, לפי הוראות התע"ס (תקנון עבודה סוציאלית). מכור נמצא פה בטיפול על שנתיים. במהלך השנתיים האלה הוא עובר התערבויות שונות, קבוצות, טיפול פרטני כאמור. שמים דגש מאוד על שיקום תעסוקתי, אנחנו משלבים את זה בתוך הטיפול, עובדים על זה.

מה זה עובדים על זה?

זאת אומרת שבתוך הטיפול בודקים עם האדם עצמו כמובן את היכולות שלו, את ההשכלה שלו, את הכישורים שלו.

אם הוא יכול לעבוד בעבודה הכי פשוטה אתם מוצאים לו עבודה?

פיזית אנחנו לא ניגש לחפש עבורו, אבל אנחנו בהחלט מסייעים לו באיך למצוא את העבודה, איך להגיע לראיון.

ומה האחוז מהמטופלים שלכם, הם מוצאים עבודה?

יש לנו למעלה מ-60% מהמטופלים שלנו שעובדים בפועל, לא תמיד בעבודות מאוד מסודרות, לא תמיד בעבודות עם תנאים סוציאליים, לפעמים זה עבודות שחורות, לפעמים זה לא בצורה רשמית, אבל הם עובדים בפועל. חלק לא קטן נוסף אלה אנשים שלא יכולים לעבוד, אם כי הם מקבלי קצבאות נכות, מבוגרים מדי, חסרי הכשרה לגמרי, אבל רוב האנשים כן מוצאים עבודה ומצליחים להשתלב.

הם יוצאים לשוק החופשי ואין בעיה?

לא שאין בעיה, יש בעיות.

לאנשים יש רישום פלילי.

נכון, אבל עוד לפני שלב הרישומים הפליליים.

בתהליך של שנתיים, החבר'ה האלה שאמרו שיש להם רישומים פליליים, השאלה, כעובדות סוציאליות, אתן יכולות לתת המלצה אם זה מתאים לאופי של אותו מטופל, ש - - - הם ציינו שחלק מהעבודות, הם אינם יכולים להגיע אליהן בגלל שיש להם ר"פ.

נכון, זה חלק מהבעיה. במקרים המעטים שניסינו לשלוח עובד סוציאלי נגיד לנשיא המדינה, לחנינה מסוימת, בדרך כלל לא נענינו בחיוב. בדרך כלל.

איפה המקום של שירות המבחן בנושא הזה?

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם שירות המבחן. שירות המבחן מפנה אלינו המון אנשים שנמצאים תחת פיקוח שלהם, באיזה שהוא תהליך שהם מלווים אותם, הם חלק, הם לא מטפלים שם בדרך כלל, אלא יותר עסוקים באמת בהגשת התסקיר. אז חלק, אני לא יודעת איזה חלק הם מפנים אלינו, אבל מבחינתנו יש לא מעט מטופלים שנמצאים בשירות המבחן ועושים פה את הטיפול שלהם.

מתוך ה-60%, אלה שמתחילים לעבוד, אם הם נזרקים מהעבודה כי העבודות לא מסודרות, אז הם יכולים לחזור עוד פעם לרחוב. זה קורה, זה משהו שאתם - - -?

בהחלט, זה קורה.

לתפיסתנו אנחנו רוצים לבנות מערך תעסוקתי שיש בו אופק תעסוקה. בשנה הבאה אנחנו נכנסים לתחום הזה, פרויקט תעסוקה של משרד הרווחה, יחד עם הרשות המקומית. אנחנו משלבים את זה כאן מינואר 2014.

כן, זה כולל אבחון, ליווי, הכשרה, לימודים.

זה כולל הכול, השמה, מציאת מעסיקים, שמירת קשר עם אותם מעסיקים, מתוך פול של ארגונים שיוכלו להעסיק את האנשים.

המדינה כן מתייחסת, כי ב-2014 יש התייחסות - - -

עכשיו יש כבר כמה תכניות ש - - -

כן, בנתניה יש למשל, באשדוד.

זה מאוד מוכיח את עצמו. המכורים צריכים ליווי כל הזמן באופן צמוד. אי אפשר לשלוח אותם לבד, הם חייבים את הליווי.

אז יש תכניות כאלה.

יש תכניות קיימות והן מתרחבות בשנה הבאה.

והן מתרחבות כי יש ביקוש.

כן, יש ביקוש, בוודאי. אנחנו רואים שזה גם מצליח. יש אחוזים יפים גם של הצבה.

בתל אביב?

לא, עכשיו זה יתחיל.

רוב הבעיות הן דווקא פה, בגלל זה אנחנו עושים את הסיור פה ולא בנתניה, כי הבעיה פה ודווקא פה אין.

פה הייתה גם אשפוזית, ביפו, שסגרו אותה. עם כל הבעיה, משרד הבריאות סגר ביפו אשפוזית.

יש לכם כבר תכנית מוכנה?

לתעסוקה? בוודאי.

צריך לבדוק, אני אבדוק מול משרד הרווחה, מול שר הרווחה.

השנה נכנסת תל אביב.

זה נכנס? כבר יש תקציב והכול?

כן, הכול מסודר. אנחנו ממש בשלב של מציאת הדרך.

כבר עשינו את התהליך הפורמלי של פתיחת מסגרת.

כמה מקומות זה ייתן?

מבחינת מספר מטופלים או מקומות עבודה? מקומות עבודה, זה ככל ש - - -

לא, כמה יהיו בפרויקט?

הוא שואל על כמה מטופלים זה יוכל ל - - - ?

גולי, כמה מטופלים את מעריכה שיהיו בתכנית הזאת? לא כל המטופלים מסוגלים, חשוב להגיד את זה, אבל כמה מטופלים בשלים באמת כיום לתכנית של ניהול תעסוקתי.

אני חושבת שמשהו כמו, מהיחידה שלנו, 20 בוודאי. 20 מטופלים בטח ואולי קצת יותר.

ברמה העירונית יש לנו בערך 80-85 מטופלים.

כרגע הם משתלבים בעבודות כל מיני, שירותים, ניקיון, אבטחה, סדרנים.

לחשוב שאם הם יראו דגם כזה, אז יהיה רצון, זה יהיה קטליזטור.

זה מאוד ברור שמטופל שמשתלב בשוק התעסוקה, הסיכוי שלו לחזור לסם הוא הרבה יותר קטן.

יש הרבה דוגמאות שצריך עבודה בשביל ל - - -

אבל זה לא רק מקום עבודה, חשוב לי להגיד את זה, זה נעשה הרבה קודם. זה לא מספיק למצוא מקום עבודה, הם לא מחזיקים במקום עבודה. היום תשיגי מעסיק, הם לא יחזיקו, הם לא יוכלו לקום בבוקר, לא יוכלו להחזיק לאורך זמן - - -

אנחנו מדברים על אנשים שהם אחרי טיפול, הם יכולים.

- - - יש בעיות של סמכות.

המטופלים שלנו בדרך כלל, מי שכבר נמצא בתוך טיפול אינטנסיבי, אלה אנשים שכן יש להם הרגלים ושהם יכולים ומסוגלים לעמוד. רבים מהם רוצים מאוד לעבוד, הם רוצים, הם צריכים להתפרנס, הם צריכים לפרנס משפחות, הם מתחילים להחזיר חובות שהם צברו במשך כל השנים, מגיעים להסדרי תשלומים בעזרת העובדים הסוציאליים שהם מעבירים דוחות למקומות שצריך. אנשים רוצים, הם מעוניינים. המעסיקים לא כל כך רוצים אותם הרבה פעמים, זה לא סוד לומר את זה, יש סטיגמות ודעות קדומות על מכורים, אז אם יודעים עליהם, אז בוודאי לא ששים לקבל אותם, ואם לא יודעים עליהם ואחר כך מתברר, אז אם כבר העובד הוכיח את עצמו אז אולי יש שיחזיקו אותו ואם לא, אז זו תהיה סיבה לפטר אותו. זה לא פשוט. מצד המעסיקים יש בעיות לא פחות קשות מאשר מצד המכורים, לפעמים יותר.

אני רוצה פה דוגמה שציץ', ראש עיריית תל אביב לפני 20 וכמה שנה, עשה פרויקט של 20 נגמלים לעבוד בעיריית תל אביב. אני התחלתי לעבוד בשלוש וחצי בבוקר, בחיים לא עבדתי, אבל הייתי צריך לקום בשלוש וחצי כי בארבע אני מתחיל לטאטא רחובות, בתל אביב, בעיר שלי, איפה שעשיתי את כל הבלגנים. אני רוצה להגיד לך שמה-20 האלה יש היום מנהלי חבלים, שזה מנהל חבל של כמה תחנות, רכזים של תחנות. אם אנחנו עושים סטטיסטיקה של הצלחה - - -

בזמן הנכון תופסים אותם - - -

אז נתנו מקום שיש בו ביטחון. יש לך ביטחון, לא מחר יפטרו אותך, הוא נתן תקנים בעירייה לפרויקט הזה. אם יהיו פרויקטים כאלה אני יכול להבטיח לך שיהיו לך הרבה יותר מ-20 והם יחכו בתור לדבר כזה.

בדיוק, כשמדברים על תעסוקה מקום צריך להתחייב ל - - -

בדיוק, שיש ביטחון, שלא מחר יזרקו אותו.

רק חשוב לציין שהייתי שלוש פעמים בדיונים עם מנכ"ל העירייה והסמנכ"ל לכוח אדם, יש עם זה היום בעיה. היום החברות הן קבלניות. זה נוגד את החוזה, מבחינה משפטית זה לא עובר מכרז.

למה? לשים סעיף במכרז לכל הקבלנים שתהיה עדיפות לאנשים שהיא ממליצה עליהם.

אבל אין העדפה.

אז לא יודע, לעשות איזה משהו שעוקף את ה - - -

חשוב לציין שבאמת שלוש פעמים כבר היינו ב - - -

אני חושב שזה עניין של מועצה, לעגן את זה במועצה, לא צריך לעגן את זה ב - - -

אני יודעת שבבריאות הנפש יש העדפה, כן קולטים עובדים מוגנים.

עירייה זה לא בריאות הנפש.

לא, אני אומרת שזה משהו שהוא - - -

שאפשר להשתמש בזה.

בארצות הברית יש חוק שאתה צריך בחוזים להכניס אנשים מוגבלים. תמיד נשאלת השאלה האם זה מתאים לנו לישראל או לא מתאים לנו לישראל. השאלה אם אדם נכנס מלכתחילה עם סטיגמה, זה נכון בעבורו, כן או לא, כי הוא נכנס עם סטיגמה של אדם שזקוק לתמיכה, כן או לא. ההתלבטויות האלה קיימות הרבה פעמים ובהרבה מישורים, גם לגבי נכים, גם לגבי אנשים משתמשי סמים וכדומה. אני כאן מחזקת את הדברים שגולי אמרה. יש כאן מטופל שהיום הוא סגן מנהל סופרמרקט. הוא היה מכור לסמים מאוד מאוד קשים, הוא סיפר לי את ההתלבטויות הקשות שלו, להגיד/לא להגיד, ובאחת הפעמים במקום עבודה אחר, כשהוא אמר הוא פוטר. זה לא כל כך פשוט. זו נקודה מאוד חשובה.

אנחנו לא מדברים על עשרות אלפים, אנחנו מדברים על - - -

עשרות.

מאות נגיד. אני חושב שיש מספיק מקומות עבודה ברשויות מקומיות ובמשרדים ממשלתיים, יש תמיד העדפה מתקנת, לעשות את זה בשביל לשלב - - - הרי מה אנחנו עושים פה? אנחנו חוסכים כסף לעצמנו בסופו של דבר, לא צריך להסתכל לטווח הקרוב, זה עולה הרבה כסף, כל התכניות האלה והבית הזה, זה עולה הרבה כסף. ככל שאנחנו נוציא אנשים וניתן להם, זה מעגל שלא נגמר, ובאמת התעסוקה, ככה לפחות אני רואה, זה הפתרון.

אז אני אשב עם מנכ"ל משרד הכלכלה, אדבר איתו בנושא הזה. וגם הרווחה, שנכנסו לזה. לראות, זה שיש תכנית זה מצוין, אבל איך בפועל, מה עושים, האם עיריית תל אביב מעבירה במועצת העיר, לא יודע, אם זה צריך להיות ברמת המדינה או ברמת המועצה שהם מעבירים העדפה מתקנת ומכניסים איקס עובדים בעיריית תל אביב בתפקידי פקח, דברים הכי פשוטים. זה האתגר.
אירינה רצתה להגיד כמה מילים ברוסית.

יש פה שתי מתורגמניות, אם את צריכה.

העברית לא בסדר שלי, אז אני אדבר ברוסית. (מדברת ברוסית).

(מתרגמת): אירינה אמרה שבעצם גם כשהדיירים משתתפים בפעילויות, אז הם גם צריכים שם לקבל איזה שהם הרגלי עבודה של תעסוקה כדי שכשהם ייצאו משם, לא רק שהם מקבלים תכניות טיפוליות ושיקומיות אלא גם ייצאו עם הרגלי עבודה ויוכלו להשתלב במקום. ולהגיע ללימודים, הנחיה מקצועית.

מעל גיל 18 יש פה מסגרת, הרטוב למשל, ליד בית שמש, הוסטל שמטפל במכורים רק בנושא התעסוקתי. ישנים שם ועובדים שם.

נשמע קצת לגבי אפיונים של האוכלוסייה.

גולי, לפני חבר העמים, אחוז האוכלוסייה אצלכם בכללותו, יהודים, ערבים, עולי אתיופיה, עולי ברית המועצות. גילאים.

אז אני אומר. יש לנו ערבים, יהודים וחבר העמים. הגילאים נעים מ-20 עד 70 כמעט, המבוגר ביותר שלנו קרוב ל-70. בדרך כלל מגיעים אלינו סביב גיל 35-40, אבל בשנים האחרונות יש כניסה של יותר ויותר צעירים, הגיל יורד. יש סמים חדשים וכל מיני סיבות, אבל זה. בערך 40% יהודים, 40% ערבים ופלוס מינוס 20% חבר העמים.

הסתכלתי על הנתונים שיואב נתן לגבי אחוז חבר העמים בעיר, אז ראיתי שהם מהווים - - -

9.6%.

מסך התושבים בעיר, זאת אומרת שהייצוג שלהם אצלנו זה 20%, אבל יש 30% מכורים מאלה שציינת בקרב חבר העמים.

אתיופים יש לכם?

לא. היו שניים בודדים שהגיעו. כי הם בדרך כלל מכורים לאלכוהול יותר, עכשיו אני יודעת, בדקתי קצת באזור שלנו, כדי לראות אם יש כבר אצל עובדי הצעירים, אז יש כבר גם מכורים לסמים, אבל כנראה שייקח להם עוד קצת זמן להגיע. צריך לעבור כמה שנים - - -

הם יותר מכורים לאלכוהול.

הם יותר אלכוהול, אבל הם גם התחילו סמים, אני מניחה שתוך כמה שנים הם יגיעו גם, כי יש סבב עד שמגיעים לשלב שרוצים להיגמל.

אתם מרגישים שהמספרים, כי אני רואה נתון מדאיג, שמצטרפים חבר'ה צעירים, אבל סך הכול במספרים זה כל הזמן גדל? או שיש אלה שיוצאים מזה וזה תמיד - - -

אני יכולה לומר לגבי פנייה אלינו, אני לא יודעת מה לגבי סך הכול האוכלוסייה, אבל פניות אלינו נגיד בשנת 2010, היו לי פה משהו כמו 10% של חבר העמים - - -

אני מדבר בחברה הכללית.

בכללית יש עלייה של צעירים.

אבל תמיד יש כאלה שמתמכרים ויש כאלה שיוצאים מזה, אז תמיד זה - - -

אני יכול להגיד שברמה העירונית יש - - -

יש ירידה בגיל, הגיל הולך ויורד. יש לנו ילדים בני 9 מכורים לאלכוהול.

זה שיש ירידה בגיל, זה גם יעלה בסופו של דבר, אבל אנחנו מדברים, משר האוצר, הכול עולה כסף, כי - - -

זה ייקח שנים.

אבל מצד שני זה לא יותר קל להוציא אותם כשהם צעירים?

לא בהכרח, ממש לא. להיפך. מה גם שעם הכניסה של סמי הפיצוציות, זה כבר כמה שנים, אבל זה הולך ומתגבר, התופעה הזאת, אל"ף, בגלל שזה היה חוקי אז הם מרגישים שזה ממש בסדר, אין שום בעיה עם זה וזה משאיר אותם להשתמש, ובי"ת, יש חומרים מאוד מאוד קשים שמכניסים לתוך הסמים האלה, שאף אחד לא יודע מה בדיוק, אבל הם עושים תופעות מאוד מאוד קשות, כולל התמכרות הרבה יותר קשה שהרבה יותר קשה לצאת ממנה. להתרשמותי, התפרצות של פסיכוזות, גם מוות, אבל אלה שנשארים בחיים אז היציאה משם היא הרבה יותר קשה.

היום, המצב של סמי הפיצוציות, אחרי החקיקה האחרונה, איפה זה עומד?

זה יותר טוב ברמה של נקודות מכירה, כבר אין את זה.

זה אותו דבר, אין שינוי, לדעתי.

מי שרוצה זה לא בעיר. יש להם שיטות להגיע.

יש שליח עד הבית.

יש קטנוענים שמגיעים עד הבית, אתה רק מצלצל ו - - -

זה כמו פיצה.

באלנבי בשבוע שעבר, סיפר שוטר את הסיפור הזה, והוא אמר 'מיגרנו'. לא מיגרנו, מה זה מיגרנו? הוא אומר, הגעתי לשם וראיתי מישהו משאיר למישהו, השאיר לו את השקית, הוא הלך, בא, לקח, שילם. תשמע, זה באמת - - - אבל זה שזה לא נראה, זה כבר חצי נחמה.

זה הרבה יותר טוב. עצם העובדה שאי אפשר להשיג את זה בקלות, זה כבר צעד אחד חשוב. כל עוד זה פרוץ וזה נמצא בקיוסק לידך, ככל שזה יותר נגיש - - -

בתוך כמה שנים אף אחד לא יראה תופעות כאלה.

כן, זה ייקח קצת זמן.

הרעיון של החקיקה הזאת, שלא ינצלו. הרי מה היו עושים? היו מחליפים את החומר, הייתה רשימה, היו מחליפים. הרעיון היה שאי אפשר שום חומר.

היום אתה רואה יותר את הנושא של רוקחים בבית, עושים כל מיני דברים חדשים. מעבדות ביתיות. זה יותר גרוע, כי הם לא יודעים בדיוק איך לרקוח והמינונים לא נכונים והתוצאות יותר הרסניות.

זו תופעה עולמית, זה לא משהו שקורה רק בישראל.

אבל יש מה לעשות.

השאלה, ביקשתי לפני כן, לפחות אני מהזווית שלי, וחבר הכנסת יוגב, נוכל להשפיע ולעזור, אנחנו צריכים לדעת בדיוק במה להתמקד, איפה אנחנו הולכים ומשקיעים את הכסף ובאיזה שהיא התייעלות מבחינתכם, כי אתם האנשים שעובדים בשטח ותוכלו לשפר את זה, ואנחנו כבר נדאג לראות איך אנחנו עושים את זה מול המשרדים. אבל חשוב לי לכם מכם את הפידבקים, לקבל ממש דף מפורט על הנושא, שהיום עושים את זה ככה וככה, אם היו עושים את זה אחרת - - - יכול להיות שיש דברים שהם תקציביים, אבל יש דברים לדעתי שהם גם לא תקציביים, פשוט התייעלות. את זה כן הייתי רוצה לקבל. אנחנו נשמח לעזור. נשאיר לכם את הפרטים.

אני ארכז. מי שיש לו מוכן שיגיש אליי. אבל מילת המפתח פה היא פעילות משולבת של אכיפה, משטרה ו - - - יחד. אם זה לא עובד בצורה כזאת, זה לא יקרה.

בקשר לעמותה לשיקום האסיר, אני חבר בעמותה הזאת בתל אביב, יש 600 אסירים בכל תל אביב בערך בשנה, 300 הם מיפו. 50% מיפו.

אנחנו רוצים לשמוע - - -

על נתוני האוכלוסייה.

אז אנחנו, כמו שגאולה אמרה, באחוזים מתוך האוכלוסייה שמגיעה אלינו, זה בדרך כלל אנשים שעלו בשנות ה-90 ויש צעירים ויש אנשים יותר מבוגרים, רובם בודדים, בלי משפחות, וזה משהו שמאוד מאוד מכשיל אותם, גם בשיקום, כי אין מערכת תמיכה משפחתית. בן אדם שמחליט שהוא בא ממש מרחוק והוא רוצה להיגמל והוא רוצה להשתקם, אין לו איזה אח או דוד שאפשר לגור שם, וזה מתחיל מבעיות דיור בסיסיות. בדרך כלל אלה אנשים שיש להם הרגלי עבודה והם יודעים לשרוד ברמה כזאת, הם לא צריכים ללמוד הרגלים, כמו שאמרת, לקום בבוקר, אבל עדיין קשה להם למצוא עבודה. יש אנשים שעדיין, למרות שהם עם ותק מאוד גבוה בארץ, העברית שלהם לא ממש טובה. המון אנשים שלמדו בכל מיני מסגרות, כמו כלא והוסטלים ומרכזי גמילה, לדבר עברית, לא יודעים לקרוא ולכתוב, זה מאוד מכשיל אותם במציאת עבודה ובכלל בחיים כאן. אנשים שגם שפת הדיבור שלהם, העברית שלהם, היא יחסית טובה והם מסתגלים ומסתדרים בקבוצות טיפוליות, עדיין אנחנו שומעים פה רצון לעשות טיפול מעמיק יותר ברוסית ואני חושבת שיש חשיבות מאוד גדולה שבמרכזים כאלה יהיו עובדים סוציאליים דוברי רוסית וזה לא רק למקרים של התמצאות, תרגום וכאלה, אלא באמת כדי שבן אדם יוכל לספר את סיפור החיים שלו בשפה שלו.

סליחה שאני קוטע אותך. פחות מחמישה עובדים שדוברים באותה שפה, האם היום יש - - -

כאן יש, אבל לא בכל מקום.

לא בכל מקום, אבל עכשיו יש יותר ויותר. עכשיו יש מגמה בהחלט של יותר דוברי רוסית, אבל יש בהרבה מאוד מקומות.

בשלב ראשון אנחנו מדברים כאן, למי אני אמור לפנות, לרווחה? מי הגוף המממן?

גם הרשות המקומית וגם רווחה. אני מחבר אותך למה שאמר הרכז בתל אביב, שהיה מרכז יום כאן ביפו לדוברי רוסית והוא נסגר. הוא היה מצוין.

דנה, את רושמת?

זה משהו שנראה לי מאוד מאוד חשוב. אנשים בעצמם באים ומבקשים, למרות שהם באמת - - - פעם זה היה מדד של באמת שאנשים היו פונים, אני זוכרת, לפני שבע שנים היו באים מטופלים בפתח תקוה שפשוט לא דיברו, הם לא הצליחו לתקשר עם המדריכים, לא הצליחו להירשם. היום אין כמעט את הדברים האלה, אנשים מדברים את השפה, אבל הם מתקשים לעשות טיפול. אנשים גם לא מכירים מה זה טיפול, הם באים מעולם שאין את המושג הזה בכלל של טיפול בדיבור וזה פורמט חדש לגמרי, וזה מאוד חשוב. צריך גם לעשות איזה שהיא אדפטציה עד שבן אדם באמת מצליח להיעזר. בהתחלה אנשים רואים מקום של שירות סוציאלי ויש איזה ציפייה לקבל דיור, קצבאות, איזה שהם מכתבים לכל מיני מוסדות והם בעצם לא מבינים מה אפשר לעשות מעבר ואיך זה יכול לעזור לו להישאר נקי מסמים.
אז הגשר הזה וההקשר הוא גם כן משהו שהוא לא ברור מאליו וזה גם מצריך איזה שהיא עבודה טיפולית. חשוב מאוד לקחת את זה בחשבון כשעובדים עם עולים מחבר העמים.

ועוד משהו שרציתי להגיד. למשל אנשים שבאמת לא מצליחים להיגמל ומחזיקים מעט מאוד זמן נקיים ושוב נופלים לסמים ואנחנו בהמלצה המקצועית שלנו מפנים אותם למסגרות שהן פחות אמבולטוריות, או שיש החזקה יותר רחבה, כמו מרכזי יום. אנשים שבגלל שאין להם אפשרות, אין להם על מה להישען ואיך לחיות בתקופה הזאת, אז הם הרבה פעמים מסרבים ללכת למרכזי יום ובטח לקהילות, מהסיבות הכלכליות, כי אין להם איך להתקיים בתקופה הזאת, או לילדים שלהם.

אני לא מצליח להבין, זה פרטי, או שזה חינם, או שהם צריכים לשלם איזה שהוא סכום סמלי?

לוקחים את הקצבה שלהם בדרך כלל לתוך הקהילה, אם הם נמצאים בקהילה. אבל אם יש להם משפחה בחוץ, הם צריכים להמשיך לפרנס אותם. הם ראשי משפחה, זה בדרך כלל גברים, יש בעיה, הם לא יכולים לקהילה כדי לטפל בעצמם, כי אין אף אחד שידאג למשפחה.

זאת בעיה שהיא אוניברסאלית, היא לא רק לחבר העמים. אני פשוט אומרת את זה, שאנחנו מבינים ומתחשבים בזה אצל מטופלים של חבר העמים, כי בדרך כלל אין להם משפחות יותר רחבות שיכולות להוות תמיכה הזאת למשפחה בזמן שהאבא, ראש המשפחה, נמצא בטיפול בגמילה במקום אחר. אז שם זה בולט יותר.

שמענו פה שאין מספיק כסף, אני רק רוצה להבין, כי אם המדינה משקיעה בזה, אז פשוט יושבים על הרווחה ואת הקצבה שלהם לוקחים ואז לא נשארת פרנסה.

כן. נותנים להם דמי אשפוז.

השאלה אם בכסף שישאירו להם הם לא יילכו לקנות - - -

המכסה ממומנת באופן מלא בקהילה על ידי המדינה.

לוקחים את הקצבה, את כל הקצבה הקהילה לוקחת, המשפחה נשארת בלי כלום.

כי הבן אדם חי במקום.

אבל יש לו ילדה קטנה בבית ויש לו אישה.

יש מצבים שהרווחה מתערבת.

הוא רוצה לדעת איפה חסר. אנחנו לא נגיד הכול בסדר. אז הוא יכול לפנות לביטוח לאומי ולהגיד שבן אדם בקהילה ויש לו אישה וילדה, בגלל זה הוא בורח מהקהילה כדי להביא לה פרנסה והוא לא גומר את הטיפול. פה יש נקודה ש - - -

כמה זמן זה הקהילה?

שנה.

זו נקודה מאוד חשובה.

על מה אנחנו מדברים, כמה אנשים בקהילה? נגיד אם זה תקנה תקציבית של - - -

יש בכל הארץ 500-600 מקומות.

1,500 לקצבה.

אם זה 1,400, 500-600 האנשים האלה. תעשה את החישוב.

אני אתן לך דוגמה, ביום שישי נותנים להם להתקשר הביתה, אשתו בוכה, אומרת לו 'מה עזבת אותי ככה? אין לי מה לאכול', הוא ישר בורח מהקהילה. 'אין לי למכולת, אין לי לטיטולים, אין לי לזה'.

השאלה באמת, הקצבה הזאת, נגיד משאירים לו את הקצבה ונותנים לו את המקום הזה בחינם, זה יעלה ל-500-600 אנשים 10 מיליון שקלים. הרי בסוף זה חוזר אלינו, כי אם הם חוזרים לרחוב - - -

גם המרמור העצמי שלו, גם ככה הוא בא עם הרגשה שהוא פגע במשפחה שלו והוא שם חי ואוכל והמשפחה שלו - - -

השאלה מה הוא יעשה עם הכסף הזה, זאת השאלה. המשפחה תקבל את הכסף?

כן.

אבל הוא שולט על המשפחה.

אפשר לעשות את זה שהאישה תקבל.

שהאישה תקבל מביטוח לאומי.

אפשר לעשות תלושי מזון, כמו כרטיס אשראי לאנשים מבוגרים.

הרבה בורחים מהקהילה וחבל, הם חוזרים לסם.

אם אנחנו נקבל נתונים.

כמה יש בקהילות?

כמה אנשים בורחים, כי הוא השאיר בבית משפחה ואז הם חוזרים עוד פעם לאותו מעגל, אז אנחנו יכולים להראות את ה - - -

קשה. אבל כמה נשואים, אולי יש 2,000 נשואים בין כל הקהילות שיש בארץ. אז אלה, לעזור להם.

אלה שיש להם משפחות.

כן, אלה.

זה לא הרבה כסף. וה-200 האלה שיש להם משפחות והם רוצים להיות בקהילה ואין להם את הדרך, אין להם את האפשרות הכלכלית, הם בסופו של דבר, בגלל שאין להם אפשרות, הם חוזרים להתפרנס ועוד פעם נגררים.

בהחלט, כי הם לא בנו את עצמם מספיק.

זה נתון חשוב.

אנחנו נביא את הנתונים.

הרבה פעמים אצל עולים מחבר העמים רואים את השילוב של בן אדם עובד במקום עבודה, אולי באמת לא באופן פורמלי, בשחור מה שנקרא, ובמקביל משתמש בסמים. זה גם משהו שרואים, שפחות רואים באוכלוסייה אחרת. ועוד משהו שרציתי להגיד, שיש אנשים שמגיעים לכאן שהם התחילו להשתמש בסמים בארץ, אחרי העלייה, יש כאלה שהביאו את ההתמכרות איתם. אני כן חושבת שיש אנשים שפשוט חלק מהבעיה, או חלק ממה שיצר את הסימפטום של ההתמכרות, זה באמת איזה שהוא משבר של עלייה, שהוא לא קיבל עיבוד ולא עבר - - -

אני חושב שרוב האנשים שבאו לא הביאו את ההתמכרות, אלא רכשו את זה פה בגלל ה - - -

המצוקה.

אני לא יודעת אם זה נכון להגיד רוב.

יש חלק שהביאו את ההתמכרות איתם?

כן.

ואני חושבת שגם יש אנשים שבגלל שהם ממש בשלבים הראשונים התחילו להתמכר לסמים וההידרדרות הייתה מאוד מהירה, הם בכלל לא מכירים מה יש כאן, איפה הם חיים וכשהם מתחילים לצאת מהסמים הם באמת מכירים הרבה מסגרות. ישראל נראית בעיניהם כמו בתי כלא והוסטלים וכל מיני מסגרות והם לא מכירים והם לא יודעים מה יש פה מעבר, וכן חשוב שיהיה איזה שהוא פרויקט שכן מקשר אותם, כן קצת עוזר להם לראות מה יש בארץ. יש כאלה שאפילו מבחינה גיאוגרפית לא יצאו מאיזה שהוא תחום מאוד מצומצם ולא יודעים בכלל, הם לא נחשפו מספיק מה יש למדינה להציע וזה כמובן משפיע על תחושת השתייכות ורצון להיות בריא.

תודה.

אני רוצה להעלות איזה שהיא סוגיה שחשוב להעלות אותה. אני יודעת שכאן יש דוברי שפה, במרכז הזה, אבל אם במידה שאין במרכזים האחרים דוברי שפה, זה דבר שמונע ממכורים להגיע. כשאין נגישות ואין דוברי שפה הם לא מגיעים למרכזים, הם לא מגיעים ליחידות, ומאוד חשוב להגיד את זה.

אמרתי, זה צריך להיות ביחס לפרופורציה שלהם באותו מקום. אם יש מקום שיש שם 30% אז צריך להיות שליש עובדים, התקינה צריכה להיות בהתאם.

אני גם חייב לציין שיש לנו משאב של עובדים בתחום הזה, היה לנו מקרה לפני חודש, של מטופל מצפון העיר, ששם אין לנו עובדת דוברת רוסית, הם עשו הסכם שהוא יתקבל פה בגלל נגישות - - -

מבחינת נוער, ביפו יש גם מרכז?

לא. לא מרכז. המחלקה לטיפול נוער נותנת כאן מענה מניעתי ומעט טיפולי. הייתה בעבר שלוחה של עמותת אל-סם ביפו, שנתנה כאן מענה. לצערי היא נסגרה כי לא היה מקום. בכל העיר הגדולה הזאת, בכל האזור הגדול הזה, לא מצאו מקום.

אני אגיד ממש כמה מילים.

אני אוסיף שכשהם משתחררים הם באים אלייך.

התפקיד שלי הוא עובדת סוציאלית, רכזת שיקום מעשי, ואצלי משהו כמו שליש מטופלים דוברי רוסית. במקרה אני דיברתי עם המנהל של הרשות לשיקום האסיר, בדקתי מבחינת הנתונים, אז מתוך 8,600 אסירים פליליים משהו כמו 1,000, 1,500 דוברי רוסית. במקרה שני מטופלים שלי הם דוברי רוסית. מה שאנחנו אמרנו, איך לגשר ואיך להכניס גם להרגשת השייכות, להכיר מנטליות ולהכיר דברים נוספים חוץ מהדברים שהם הצליחו למצוא בעצמם. ברגע שבן אדם עובר משבר עלייה ומשבר קליטה ומצליח לרכוש סמים ואלכוהול וחלק מהאנשים הגיעו עם השכלה והשכלה גבוהה ובעלי מקצועות, אחרי כמה שנים בכלא או כמה שנים בהתמכרות הם מאבדים את זה והם גם לא כל כך מבינים איך המקצוע שלהם, שהיה מבוקש שם, איך אפשר לעבוד פה בארץ. הם גם לא מצליחים למצוא עבודה שיכולה לפרנס אותם ולתת להם אפשרות גם לשלם שכר דירה.

חשוב לציין שאנשים שמשחררים מהכלא, יוצאים לרחוב בלי כלום. יואב יודע טוב מאוד שחלק מהאנשים באים בלי תעודת זהות, בלי שום מסמך, בלי מקום מגורים, בלי קורת גג, בלי משפחה תומכת, בלי חברים, בלי אגורה, ואז הם באים ישר לפה. חלקם באים לפיקוח, פיקוח שיקום האסיר, פיקוח של הרשות לשיקום האסיר, חלקם באים וולונטרית והם כן רוצים טיפול. זה שהם חוו אולי חוויה שלילית במרכזי הגמילה, בגלל הבעיות והשוני במנטליות, או חוסר הבנה במה זה טיפול, או חוסר התייחסות לשוני שלהם, כי הם באמת צריכים יחס אחר, ולכן דיברנו על לעשות קבוצה לדוברי רוסית, כי הם באמת גם מדברים אחרת ולא מדברים על שפה, מדברים על מנטליות, הבנה, מושגים.

בפרויקטים האלה, אם יש כאן פרויקט מוכן, לפחות על הנייר, ויש ביקוש אליו, אז אנחנו נוכל לעזור לכם מול משרד הרווחה, מול המנכ"ל והשר.

אנחנו רשמנו את זה.

שברגע שתלכו לשם זה כבר יהיה על השולחן שלהם, אז אני אתערב. אנחנו נשלח מכתב.

לא, היוזמה הייתה של משרד הרווחה.

משרד הרווחה כבר אישר את התכנית.

אם אתם רואים שזה נתקע מבחינת במשרד, אז אנחנו נתערב.

משהו חשוב להוסיף, במקרה הזה ספציפית, שאנשים יוצאים עם המון בעיות בריאות ואז אנחנו מתחילים תכנית טיפולית מול רופאים, מול מומחים, ואז השאלה איפה בן אדם יגור, על מה הוא יחיה. מבחינת תעסוקה היום, במקרה של איגור, דיברתי עם רכז התעסוקה ששלחו אותו מביטוח לאומי, והוא אמר 'בן אדם חייב לעבוד ולא מעניין אותי האם הוא השתחרר מהכלא, האם יש לו בעיות בריאות, זה נקרא לסרב'. הוא לא מסרב, הוא מאוד רוצה לעבוד, הוא מאוד רוצה לקבל קורס מקצועי.

על התעסוקה דיברנו.

ומה שחשוב ממש להדגיש, שפה מדברים על אנשים שאין להם משפחה תומכת, חלקם רווקים, חלקם גרושים מלפני הכניסה לכלא או לפני הכניסה להתמכרות מסיבית וחלקם מתגרשים תוך כדי ובסופו של דבר אחרי השחרור ומאז שהם מגיעים לפה לטיפול הם בודדים ואין אף אחד שיכול לתמוך בהם.

איגור ואנטולי.

נעים מאוד.

מה רוצים לשמוע?

בעיקר חוויה שחוויתם פה בטיפול.

אני עכשיו סיימתי טיפול, אני השתמשתי לא הרבה זמן, אבל השתמשתי, שתיתי. קיבלתי טיפול עכשיו שנה. קיבלתי עברית. סיימתי טיפול בראשון באוקטובר, הגיע ביטוח לאומי, ביקשתי הפנייה ללשכת עבודה, לא נתנו. לך לרופא, תביא אישור מרופא. אני לקחתי אישור, הגעתי לביטוח לאומי, אחרי זמן זה ככה, צריך אישורים מכאן, מככה וככה. אחר כך לודמילה אמרה 'תלך עוד פעם לביטוח לאומי, לקחת הפניה ללשכת עבודה'. הגעתי ללשכת עבודה, אני אמרתי שאני רוצה לעבוד, אבל אני לא יכול הרבה זמן לעבוד, אולי שתיים-שלוש שעות אני יכול לעבוד. הוא אמר שאתה חייב, ככה ככה - - -

דווקא לא, זה בסדר, דווקא הבעיות. זה שהם בטיפול, זה שהם בסדר. כל הכבוד באמת, מה שאני ראיתי פה, אתם עושים דבר שהוא מאוד קשה, ומה שאתם נותנים, זה באמת ראוי להערכה, אני באמת לא יודע אם אני אוכל לאכול ארוחת צהריים היום. זה באמת משהו, מה שאתם עוברים פה.

מה שחשוב לציין פה, מה שאיגור אומר, שיש המון בירוקרטיה שיוצאי חבר העמים לא קולטים למי לפנות, עם מה לפנות, איזה מסמכים להביא ובמקרה של איגור, שהוא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, והוא מאוד מסודר, מביא מסמכים בלי סוף - - -

בשביל להתקבל לעבודה?

לדוגמה, או ללימודים, לקורס, או לקורס ש - - -

אתם פה במקום הזה לא נותנים מענה לדבר הזה?

אנחנו עוזרים, אבל תשים לב שברגע שאני מקבלת אותם לטיפול אני מדברת על סגנון פסיכותרפיה, סגנון שיקום פסיכולוגי, שיקום מנטלי, והמון זמן אנחנו מתעסקים עם ניירת. לדוגמה איגור אומר לי, 'לודמילה, אני רוצה לדבר, אני רוצה להתעסק בנפש שלי ואני רוצה במפגש על ניירת לשים אותו בצד'.

אנחנו לא מדברים פה על עשרות אלפים, אנחנו מדברים על מאות פה, שיש להם את הבעיה הזאת, תעשו איזה שהוא תקן אך ורק לניירת, לאותם שאין להם מקום לבוא ומישהו או מישהי שיעשו את זה מול אותם הגופים ומול אותן הרשויות. תקן או בעירייה או ברשות, ברווחה, אחד המוסדות האלה. אני חושב שדווקא ברווחה יש לכם אנשים שמתעסקים מול - - -?

לא, לא ביחידות.

אני לא ידעתי ש - - - עכשיו אני רוצה לדבר לא במילים, אבל ככה, זה קודם כל תודה רבה, עובד סוציאליים ומרכז כזה, זה הרבה קיבלתי פה, שאני לשבת פה, לא נפלתי. הרבה פרובלמז, מיד נפל ופגישה פה, וקבוצות, לקבל פה הרבה. ב-26 בדצמבר אני נקי, לא שותה, לא משתמש.

זה כמעט שנתיים שאתה נקי.

עוד לא שנתיים.

כמעט.

זה קשה מאוד. לפני חודש-חודשיים, לדוגמה, חצי שנה, אני מסכים שזו מחלה שלי, זה מחכה מתי אני אהיה חלש ועוד פעם נפל. זה קשה שאני עוד נקי ככה. אחות שלי קרוב, אין קשר, כלום, זה שבע-שמונה שנים לא היה קשר - - -

איפה אתה ישן?

ישן אצל חברים.

אין לו מקום מגורים, אין לו דירה.

זה קשה, קשה.

מה אתה מקבל מהמדינה?

עכשיו כלום.

עכשיו כרגע אנחנו ממש מבקשים לתת לו הבטחת הכנסה, עד שהוא ימצא עבודה, אחרי שנה של טיפול רפואי מול - - -

עכשיו הוא בין הכיסאות?

בדיוק.

זה בושה שאני מדבר עכשיו.

בסדר גמור. אבל דרי רחוב. אז שהוא נקי והוא בטיפול והוא - - - במקרה שלו אני הצלחתי.

לא, אז אני מקריא את הפרוצדורה, מסיים את שנת - - -

יואב, במקרה שלו אני הצלחתי, זה לא רובם.

יש נוהל 'דפוק', סליחה על הביטוי, שלא מאפשרת ליחידת דרי רחוב לגבי לאסירים משוחררים שנוחתים בלי כלום, משום מקום, בלי שום דבר, לא מאפשרת לנו, לנו זה ל - - -

לחדד את זה נאמר שהם דרי רחוב בפועל, אבל הם לא יכולים להיות מוכרים כדרי רחוב כי הם אסירים משוחררים, שזה אבסורד. תחת הקטגוריה של אסיר משוחרר - - -

מה שהכי גרוע זה שרווחי בשבילו להיות מלוכלך ולהיות ברחוב ואז הוא מקבל מהמדינה. ברגע שהוא נקי ורוצה לעבוד ורוצה להשתקם, אין לו כלום. לא מגיע לו.

יש פה אבסורד.

בכל אופן, לודמילה, - - - שיקום האסיר וניתן לו טיפול, אוטומטית הוא לא מוכר מטעם היחידה - - -

רק שהוא צריך להשיג מאיפה שהוא כסף לשכר דירה, ואז לשכור דירה, ואז - - -

אין כזה דבר, זה התפקיד שלהם.

מילה מאנטולי או שהבנתם?

אני חושב שהבנו את הנושא.

אולי אנטולי בכל זאת רוצה להגיד מילה?

אנטולי, אתה רוצה? (רוסית).

(רוסית).

(מתרגם): לא ייצא לו קצר ואין זמן.

בהצלחה שיהיה לך.

חבר'ה, אני חייב לזוז.

עוד משפט אחד.

אנחנו שמענו פה הרבה דברים.

מילה אחת. אני חושב שמיקד היום את הסיור ואת הדיון היושב ראש של הוועדה, חבר הכנסת יואל רזבוזוב, באמת בעולי ברית המועצות. יש אחוז יותר גבוה באוכלוסייה בגלל שיש להם הרבה פחות עוגן, משפחה רחבה שיכולה לתמוך ובאמת יש אחוז גבוה, אבל אותן בעיות מאפיינות גם את המגזרים האחרים, אם זה יפו, אז את עולי אתיופיה, או את הערבים או את היהודים הוותיקים. רוצה לומר, הליווי, למי שלא ייפול, מחיקת ר"פ, הסיוע בעבודה, בשכר דירה, איזה שהיא קצבה עד שלב שהעובד הסוציאלי או מי שמחזיק את התיק אומר 'צריך פה עכשיו עוד שנה וחצי-שנתיים'. אם זה יינתן, אז נחסוך את הנפילות החוזרות ונשנות ואולי נוכל להעלות את אחוז ההצלחה מ-30% ל-40% או ל-50% וזה יחסוך המון כסף. לכן יש פה צורך לתקן איזה שהיא תקנה. אם יביאו לפנינו את ה - - -

כמו שאמרתי, באמת ראינו פה הרבה בעיות, הרבה מכשולים. אנחנו צריכים לקבל עכשיו את כל המכשולים האלה בדף עמדה, אנחנו נעבור, נשב ביחד, נסכם, ואם צריך בחלק מהדברים תקנות במשרדים שונים, אולי משהו צריך חקיקה, אנחנו נשמח לעשות זאת, כי באמת אני מסתכל על זה שאנחנו כמדינה צריכים להבין שאנחנו פה שופכים הרבה כסף ואנחנו יכולים לחסוך את הכסף הזה, אם נשלם קצת ונשקיע קצת יותר. אני מדבר גם על עוד מקרים.

אז, חברים, תודה רבה. יש כתובת, תשלחו, יעבירו אליך, אתה תעביר לוועדה ואנחנו נשב על זה. תודה וכל הכבוד לכם על מה שאתם עושים, כמו שאמרתי, זה באמת נוגע ללב, זה באמת נורא קשה, זה שאתם עוזרים לאנשים וחשוב שנצליח.

תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 14:40.>