PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
29/10/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 85 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ה בחשון התשע"ד (29 באוקטובר 2013), שעה 10:30

<שביתה בביה"ס התיכון לחינוך סביבתי - שדה בוקר>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

יפעת קריב

>
רחל אניסמן - מפקחת כוללת בתי ספר על יסודי מחוז דרום, משרד החינוך

עירית בירן - סגנית מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

סיגל סטרשנוב - חברת ועד הורים

יהודה סקר - חבר ועד הורים

אסא באומר - מנהל התיכון לחינוך סביבתי

גבריאל דנה - מנכ"ל המדרשה

סיוון שחרי - מחנכת התיכון לחינוך סביבתי

מנחם אופיר - חבר ועד פעולה

ערן דורון - מנהל אגף קהילה וחינוך, מועצה מקומית רמת הנגב

יהודית גידלי

י.ר. חבר המתרגמים
<שביתה בביה"ס התיכון לחינוך סביבתי - שדה בוקר>

בוקר טוב, שלום לכולכם. אנחנו מתנצלים על האיחור. אנחנו מקיימים דיון בנושא בית-הספר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, בעקבות השביתה. אני מבין ותכף נשמע עדכון, שיש הסכם ובית-הספר חזר לפעילות. החלטנו לקיים את הדיון בכל מקרה, כי גם מהיכרות אישית שלי בעבר וגם מקצת התבוננות בפרוטוקולים ובהיסטוריה, אנחנו למדים שיש שם כמה בעיות מה שנקרא שורשיות, שראוי היה שלפחות נקיים את המפגש הזה, נשמע מה קורה ונחשוב אחר-כך כיצד הוועדה הזו, שאני עומד בראשה, יכולה להיות לעזר כדי להתמודד עם השאלות היותר עקרוניות ולמנוע חיכוכים כמו החיכוך האחרון, גם בעתיד. זו בעצם מטרת המפגש. מי רוצה לפתוח? בבקשה.

אני מנהל התיכון. אני רוצה להתחיל בזמן השביתה פתחו דף פייסבוק שהכותרת שלו היתה "מצילים את התיכון" והדף הזה קיבל בשבוע אחד מעל אלף לייקים שזה המון, בקנה המידה שהסבירו לי. זה אומר הרבה. נכון שהשביתה היא כתוצאה מכל מיני דברים די היסטוריים, אני לא רוצה לדבר עליה. אני, כמנהל תיכון, כאיש חינוך, פחות רוצה, אלא איך היא משפיעה על בית-הספר ואיך היא משפיעה על זה שאולי, שבתחושה, אולי לא יהיה בית-ספר שקיומו מוטל בספק, שזה סוג של הישרדות ובתקופה האחרונה אנחנו חווים הרבה מאוד אי-ודאות. לתלמידים קשה מאוד לתפקד.
הכנתי מצגת ולא כל-כך רואים, אבל בית-הספר הזה הוא פנינה מאוד ייחודית ואתה קצת מכיר אותה, היית בנגב, עובדה שבאים אליו מכל רחבי הארץ, גם מרחבי הנגב וגם מרחבי הארץ. היא פנינה ייחודית מכמה בחינות. זה גם בית-ספר לחינוך סביבתי וגם בית-ספר פנימייתי, שאנחנו רואים בפנימייה איזה שהיא הוויה, בבית-הספר הפנימייתי, משהו שהוא בעצם איזה שהיא הוויה כוללת חינוכית, שמתקיימת 24 שעות ביממה. 24/14 מה שנקרא, אחרי 14 יום הם יוצאים קצת הביתה. משהו כמו 140 תלמידים מגיעים מכל רחבי הארץ, שאר התלמידים באים מהמדרשה ומרחבי הנגב. הרבה מאוד פעילויות.

כמה סך-הכל תלמידים?

280. זה גידול.

באיזה כיתות?

מכיתה ט' עד י"ב.

ארבע שנים.

הנגב לא שייך לכל הארץ? 140 בפנימייה?

זה דיון בפני עצמו.

זה דיון אחר. אני אומר שתחשבי על זה ש- 140 תלמידים רוצים לבוא למקום רחוק, גם כאלו שגרים בצפון, כדי להיות בבית-הספר הזה, שהוא בנגב. אחד היעדים זה, למשל, ואני ככה מקצר, אחד היעדים זה למשל יישוב הנגב. כי עובדה היא שמעל 100 בוגרים שלנו חזרו להתיישב בנגב, לאו דווקא כאלה שחיו בנגב. זאת אומרת, יש למקום הזה הרבה מאוד ערך מוסף. תלמידים אוהבים להיות במקום הזה.
התלמידים, בתקופת השביתה, עשו הרבה מאוד פעילויות ובאמת, לא נחו לרגע, כולל ההורים, כדי לחזור לבית-הספר ואני אומר, זה לא רק לבית-הספר כבית-ספר שבו לומדים, אלא לכל ההוויה של בית-הספר – ההוויה החברתית, הלימודית והאחרת. כל הנושא של הטיולים.

אני מבין שכל התלמידים מחויבים להיות בפנימייה, גם אם הם גרים בקרבת מקום?

חוץ מתלמידי המדרשה. חוץ מהתלמידים שהם תושבי המדרשה.

כמה הם מתוך ה- 280?

80. המדרשה גדלה. זאת אומרת, כמות התלמידים שבאים למדרשה גדלה משנה לשנה, בכלל מרמת נגב. זהו.

בעצם, שוב, אני חוזר לעניין של, אני לא יודע באיזה דרך כי אני - - -

תסביר לנו בבקשה. בית-הספר הוא בית-ספר פנימייתי?

כן.

אתה מנהל בית-הספר והפנימייה?

אני מנהל בית-הספר והפנימייה, לפנימייה יש מנהל, בעצמה.

הוא מנהל אדמיניסטרטיבי בטח, אב בית כזה, לא?

לא לא, הוא מנהל הפנימייה. אבל אנחנו עובדים יחד.

הוא מנהל גם את הפעילויות של אחר-הצהריים?

כן. כן. יושבת פה סיוון, שהיא הרכזת החברתית והיא, באופן ישיר, אחראית על הפעילויות.

הוא כפוף לך?

הוא כפוף לי, כן. אני אחראי על הכל.

אבל ישיר, אתה אחראי על החלק הפורמאלי של היום?

ישיר אני כן. אבל אני אחראי גם על הפנימייה, על הכל. הרבה אחריות. זה משהו שהוא מאוד ייחודי, אני לא חושב שהוא קיים בצורה כזו.

רחל, יש עוד דוגמאות בדרום או בכלל, של בתי-ספר פנימייתיים, שהם במתכונת דומה, כי יש את בתי-הספר הלא של המינהל ההתיישבותי. מחוץ למינהל ההתיישבותי והממלכתי דתי, הישיבתי.

יש פה איזה מודל ייחודי שבו הפנימייה ובית-הספר הם מקשה אחת. זאת אומרת, מה שמתרחש בפנימייה הוא גם באחריות בית-הספר, כי למשל יש לנו פנימייה במצפה רמון, זה שתי רשויות נפרדות לחלוטין. הילדים אחר-הצהריים הם באחריות הפנימייה וכמעט אין ממשקים בין בית-הספר. בית-הספר הוא בית-ספר רגיל. כאן, גם הפעילויות החברתיות הן המורים והמדריכים, מה שאני רואה, המורים והמדריכים, הם צוות שמדברים על שכבה.

מי מעל בית-הספר, מפקח על הפנימייה?

אף אחד.

הלא בחינוך ההתיישבותי יש פיקוח שכך וכך ילדים בחדר ויש שם צריך להיות כך וכך אנשי מינהלה. אני מכיר את זה בגלל התיכון הישיבתי בירוחם, הסיפור שהיה לנו.

אז אין אף אחד שמפקח על הפנימייה. זאת אומרת, בגלל שזה תאגיד ותכף גבי או ערן יסבירו, זאת מקשה אחת שנמצאת במתחם שהוא ייחודי. אני מוצאת את עצמי כמפקחת.

לא, פורמאלית את מפקחת על בית-הספר, לא על הפנימייה.

נכון. אבל אני מוצאת את עצמי מטפלת בסוגיות של הפנימייה.

מעורבת, כן.

רק השבוע שוחחתי עם מנהלת המחוז, שבעצם אין לנו שום הכשרה לזה וגם אין פיקוח.

גם אין לכם כלים.

כן, אין כלים לטפל בזה והיה ניסיון, אסא דווקא, בתור מנהל שנה שנייה, לזכותו ייאמר שהוא מציף כל מיני סוגיות מתוך הראייה הניהולית שלו והוא הציף את הנושא הזה והביאו את המינהל ההתיישבותי לדיון בתוך המדרשה. הם עשו סיור בבית-הספר, אסא, ויש להם כל מיני, זאת אומרת, יש כמה דברים שלא עומדים בסטנדרטים ולכן הם לא מוכנים לקחת את זה.

יש נכונות היום, של הגורמים השונים?

יש נכונות אבל צריך לעשות מספר שינויים כדי שהם יסכימו לקבל זאת על עצמם. זו באמת סוגיה מאוד מאוד מורכבת, כי היא יוצרת מקרים ואירועים שאנחנו כולנו נדרשים אליהם ואנחנו נמצאים במורכבות.

ברור. ערן, בבקשה.

אני לא יודע אם הסוגיה הובהרה, אבל אני מנהל את אגף החינוך של מועצה אזורית רמת הנגב. כמו שאסא ציין, 140 תלמידים הם תושבי המועצה האזורית רמת נגב, מתוכם כ- 80 הם תושבי המדרשה. שאר התלמידים שמגיעים מהמועצה, באים בתנאי פנימייה, גם אם הם גרים לצורך העניין בקיבוץ שדה בוקר, שהוא נמצא במרחק של בערך קילומטר וחצי קו אווירי מהמקום. שאר התלמידים שלנו מייממים כל יום לאשל הנשיא ולנופי הבשור, מרחק של כשעה וחצי נסיעה כל בוקר, כל ערב.

בכל כיוון?

לכל כיוון.

מועצה אזורית הכי גדולה, מבחינת השטח, הכי גדול בארץ. תאמר לי, זו בחירה חופשית של הורים או תלמידים, ללכת לבית-הספר הזה או לאשל הנשיא?

זה אזור המיפוי שלנו.

אשל הנשיא?

אשל הנשיא ונופי הבשור הם אזור המיפוי שלנו, היסטורית. באמת, דילגנו על באר-שבע, לצורך העניין.

ועל ירוחם.

ועל ירוחם, כמובן. זה נכון שמחליפך רוצה שיהיה בית ספר אזורי על-נגבי בתוך ירוחם, אבל עוד חזון למועד.

אל תיכנס.

המועצה רואה, המציאות כפי שהיא היום, שיש את התיכון הפנימייתי במדרשה שהוא באמת נכס אזורי, כך אנחנו תופשים אותו, כנכס אזורי, כמשהו מאוד מיוחד וצריך להיזהר מאוד, בכל איזה שהוא טיפול שעושים, לא לשפוך את התינוק עם המים, זאת אומרת זה באופן כללי אנחנו ככה תופשים את זה. אף על פי כן, התמונה של היום משקפת את המציאות שהיתה נכונה ללפני 20 שנה, שהיה מעט מאוד מדרשניקים, מדרשניקים זאת אומרת תושבי המדרשה והיו גם מעט מאוד תלמידי מועצה והמועצה היתה הרבה יותר קטנה. היום העסק גדל ובעצם המועצה הגיעה לבשלות להקמת או למסגרת של תיכון אזורי. ופה יש דילמה, האם הולכים לתיכון אזורי נפרד מהתיכון לחינוך סביבתי, או מנסים להכיל את זה בתוך התיכון הקיים.

הערכה שלנו, זאת העמדה המקצועית שלנו, שאגב מגובה על ידי משרד החינוך בצורה די נחרצת, שהקמה של מסגרת נוספת עבור עוד 150 תלמידים, היא נדונה לכישלון ולא רק זה, היא גם כנראה תגרום לסגירת התיכון לחינוך סביבתי, בתנאים כאלו או אחרים. ולכן המועצה בעצם רואה כפיתרון ארוך טווח ל- 20 השנים הבאות, מצב שבו אנחנו מחזקים את הפנימייה, עם המשאבים שעומדים לרשות המועצה האזורית רמת נגב, להמשיך לחזק את הפנימייה ועדיין לעשות בתהליך הדרגתי הכלה של תלמידי האזור. זה, פחות או יותר, התפישה שלנו.

אני מניח שזה יחייב גם מסלול פנימייתי ומסלול שאיננו פנימייתי.

נכון. לגמרי.

בשלב הנוכחי, בעצם פורמאלית, אין לכם שום נגיעה לבית-הספר.

אין לנו נגיעה. אנחנו תומכים, בשנת 2013 תמכנו בסדר גודל של כמעט 360,000 שקל, שזה סכום לא מבוטל.

בתקציב בית-הספר?

בתקציב בית-הספר ומבחינתנו בשביתה אנחנו 140 תלמידים שלנו, זאת אומרת באחריותי, היינו צריכים למצוא להם עוד רגע מקומות לימוד אחרים ולא היו לנו, כי לא בנופי הבשור ולא באשל הנשיא וגם לא בירוחם, היה לנו מקום לקלוט את ה- 140 ואז היינו נדרשים להקמת מסגרת חלופית, שמבחינתי זה היה פיתרון רע מאוד. אני חושב שהקמת מסגרת נוספת במועצה, בסופו של דבר תגרום לסגירת התיכון לחינוך סביבתי וזה דבר שצריך להיזהר ממנו.

גבי, מנכ"ל המדרשה.

אני אגיד, בבקשה, אני אתחיל דווקא מהדברים של ערן. התפישה, לפחות שהמדרשה והצוות החינוכי והתיכון מחזיקים בה לא מעט שנים, בעצם אומרת שהייחודיות של התיכון, כל התהליך החינוכי הייחודי שמתקיים שם, קורה הרבה מאוד בזכות המסגרת המאוד משולבת הזו, הפנימייתית.
יש בעינינו קושי גדול להפוך את המסגרת, אפילו בחלקה, למסגרת אזורית. אנחנו חושבים שזה יכול להציב בסכנה את המשך קיומה של הפנימייה ביחד עם התיכון. ראינו את זה במסגרות אחרות בארץ, שהיה שם בעצם מסגרת פנימייתית ופתחו אותה ללימודים אקסטרניים ולאט לאט הפנימייה הלכה וגוועה וזה משהו שהוא מאוד מטריד אותנו, במיוחד את הצוות.

אמרנו את זה גם בישיבות במשרד החינוך, שככל שבאיזה שהוא אופן ירצו לקיים על הדבר הזה איזה שהוא דיון או איזה שהיא חשיבה בכיוון, צריך לעשות את הדבר הזה בזהירות רבה, צריך לקחת בחשבון את העמדות ואת הדעות של הצוות החינוכי שבאמת עושה שם עבודה שאין מילים לתאר אותה, כולל השר שהיה שם בביקור ונשאר פעור פה מכל התהליך החינוכי שקורה שם. יש שם באמת משהו מאוד מאוד ייחודי, כמו שגם אסא אמר.

במסגרת הזו של השביתה האחרונה שהיתה, הצלחנו להשיג איזה שהיא הסכמה שבמסגרתה יתקיימו במשך 60 הימים הקרובים דיונים ומשא ומתן עם העובדים וההסתדרות על מחלוקת כלכלית רבת שנים שהיתה, מאוד מקווה שנצליח במהלך אותם 60 ימים גם להגיע לאיזה שהוא פיתרון מושכל שלה.

המחלוקת הזו היא של כל עובדי המדרשה או רק של הצוות של בית-הספר?

של הסקטור המנהלי.

של בית-הספר או של כל עובדי המדרשה?

הסקטור המנהלי של כלל עובדי המדרשה נמצא במחלוקת כלכלית עם המדרשה. לב המחלוקת מתייחס לעובדי החינוך שבחלקם כמובן עובדים בבית הספר.

אני רוצה להבין. דרך אגב, כמה עובדים מתוך עובדי המדרשה, על ה- payroll שלכם, הם עובדים בבית-הספר?

מורים בערך 35.

עובדי מנהלה, אני מדבר.

משהו כמו 25, באופן ישיר.

25, שמועסקים בבית-הספר והפנימייה?

מדריכים ואימהות בית, מינהלן הפנימייה, הם כולם עובדים מנהליים והם עובדי המדרשה.

25. וכמה עובדים מעל זה יש?

עובדים במעטפת. זאת אומרת יש כמובן את המטבח שמספק שירותי הזנה ויש את מחלקת ההחזקה שמספקת.

שהם עובדים או שזה מיקור חוץ?

עובדים של המדרשה ומספקים שירותים לכלל מוסדות החינוך.

במדרשה?

הם בעצם עובדים לא רק ישירות תחת בית-הספר, אלא הם עובדים של המדרשה והם נותנים שירותים לכל הגופים החינוכיים במדרשה, לא רק לבית-הספר.

זאת אומרת יש גופים משותפים.

המדרשה היא הרי חברה ממשלתית שמפעילה מספר מוסדות חינוך, ביניהם בית-הספר. והמערכות המרכזיות, שזה אחזקה וזה מטבח וכו', הן מערכות שנותנות שירות לכלל המוסדות, גם למרכז המנהיגות, גם לבית-הספר, גם לבית-ספר שדה וגם למרכז הבינתחומי, ככה שאי-אפשר להתייחס לדבר הזה בתור איזה שהוא משהו מקומי לבד.

מזה אני צריך להבין שגם בית-ספר, בית-הספר והפנימייה, הם לא מרכז רווח עצמאי? זאת אומרת, אילו היה מישהו בא מהצד, רואה-חשבון, ואומר – בואו נראה מה זה בית-הספר, מבחינה תקציבית עכשיו, לאו דווקא כוח-אדם, הוא היה יכול לעשות את החיתוך הזה?

כן. יש לנו מסגרת תקציבית שהיא כלל מדרשתית. אנחנו בתוך המדרשה כמובן מחלקים אותה ליחידות השונות ובונים תקציב ביחד עם היחידות לכל שנה.

אבל אין מצב שמטבח שנותן שירות לבית-הספר, בית-הספר משלם לו, עוד פעם, חשבונאית.

לא, יש מה שנקרא חיובים פנימיים. התחשבנות פנימית כזו.

יש?

כן. זאת אומרת, אנחנו יודעים היום למדוד וגם להציג, אם אנחנו רוצים לקחת למשל את בית-הספר, ולכמת את כל ערך השירותים שהוא מקבל או בכלל, את ערך התקציב שהוא מקבל, כולל מזון, כולל אחזקה, כולל כל שאר המערכות, יש לנו גם את הדברים האלה, כי אנחנו מנהלים גם על הדברים האלה מעקב.

בית-הספר הוא גירעוני, אבל.

כן. המדרשה משקיעה בו כספים נוספים.

בית-ספר של 280 תלמידים ופנימייה, לא יכול להיות מאוזן.

תקציב בית-הספר הוא תקציב מאוד גדול, הרבה למעלה מעשרה מיליון.

כמה מתוך זה משרד החינוך משתתף?

משרד החינוך משלם את השכר לימוד.

באזור החמש וחצי, שש.

והם עכשיו ב"עוז לתמורה". בית-הספר נכנס השנה לעוז לתמורה, אז כך שיש תוספת של שעות פרטניות, שבשנים קודמות מומנו על-ידי התקציב השוטף ועכשיו אני חושבת שכאן היה איזה שהוא חיסכון. אפשר לומר שלפני שנתיים התחיל איזה שהוא מהלך של שיח, במשרד החינוך, לרעיון הזה של הפיכת בית-הספר לבית-ספר אזורי. התקיימו שני דיונים ביחד עם המנהלת הקודמת של בית-הספר וצוותי מורים אצל מנהלת המחוז. היתה התנגדות מאוד קשה מצד מורי בית-הספר בכלל לחשוב על מהלך כזה.

אני מבין שבעיות העומק הן לא קשורות לאלטרנטיבה הזו, אם זה יהיה בית-ספר עם מסלול אכסטרני או לא.

נכון.

זאת אומרת, זה נושא חשוב כשלעצמו, אני לא אומר שלא. אבל באלטרנטיבות האפשריות להעמדת בית-ספר כיחידה עצמאית שפועלת בתוך עצמה עם בעלות של המדרשה, הלא יש בעלויות, כל בתי-הספר התיכוניים בארץ, הם בבעלויות, בין אם זה רשויות מקומיות או רשתות. אם למשל אתם עוסקים בדו-שיח עם המחלקה להתיישבות, אז היא הופכת להיות הבעלות, בעצם, לניהול.

לא לא לא, אני אסביר. אנחנו נחשפנו לזה.

לא, היא לא חייבת באמת, נכון. מועצות אזוריות.

ברגע שאנחנו נחשפנו, לפחות אני, מרגע שנחשפתי לעובדה שבעצם אנחנו נמצאים ואני לא יודע להסביר למה היסטורית לא הצטרפו למינהל לחינוך התיישבותי, אבל מרגע שבעצם אנחנו הבנו את זה, גם אני וגם אסא, אל"ף, הזמנו אותם אלינו לביקור, הם התרשמו כמובן מהעשייה החינוכית ודיברנו על מתווה של התכנסות כדי לעמוד בסטנדרטים ובכללים שנהוגים שם, כדי שנוכל להיות תחת המטריה הזו, לא בהיבט תקציבי. אנחנו הבנו מהם גם שאין שם איזה שהיא תוספת תקציבית או משהו בסגנון הזה, אבל היה פחות, היה פחות מעניין אותנו הסוגיה הזאת, הרבה יותר מעניין אותנו, אנחנו מתעסקים פה עם בני נוער, יש לנו אחריות, צריכה להיות מסגרת מסודרת שמפקחת ומתווה נהלים לעבודה ולהתנהלות. זה דבר שהיום אנחנו עושים אותו במסגרת כל השנים שפיתחנו אצלנו את צורת העבודה ואני חושב שבהחלט צריך לגרום לזה שיהיה פה איזה שהוא גוף מסודר שיודע לפקח על 150 פנימיות ברחבי הארץ וידע לתת גם את הדגשים ואת התורה שלו לגבי דרך ההתנהלות אצלנו.

תסביר לי את סיפור התקציב בכלל. המדרשה נמצאת בגירעון?

המדרשה נמצאת מאז 2004, למיטב זיכרוני, כל שנה המדרשה מסיימת בגירעון שוטף, למעט השנתיים האחרונות ואת 2013 ככל הנראה, אם לא יהיה איזה שהוא שינוי תקציבי, השנה תסתיים גם היא בגירעון.

מיהו יצרן הגירעון הגדול מתוך הגופים שכפופים לכם?

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה יצרן גירעון, אבל עיקר המשאבים של המדרשה בעיקר נמצאים ומופנים לתיכון שהוא בעצם המוסד, נקרא לזה, אולי גולת הכותרת. בית-ספר שדה, גם הוא צורך לא מעט משאבים. שאר המוסדות צורכים, אבל ברמה פחותה. אנחנו מתייחסים למרכז המנהיגות ולמרכז הבין תחומי, שם יש פחות. עיקר הכסף מופנה רובו ככולו לתיכון ולבית-הספר שדה. אנחנו נמצאים גם עכשיו איזה שהוא מסלול של הסדרה מול משרד החינוך, גם בקשר לנושא התקצוב, באופן העברת הכספים וביחד איתם וביחד עם משרד האוצר אנחנו נמצאים בתהליך של תוכנית הבראה למדרשה, שהמטרה שלה היא לייצר, אל"ף, לגזור מה התקציבים שנכון שיעמדו לרשות המדרשה.

שתתפטרו מהתיכון, אז תוכלו להתייצב.

המדרשה היא חברה ממשלתית שנוסדה ונולדה בעצם בכדי להפעיל את מוסדות החינוך. המדרשה משקיעה שם כספים, זה לא שהמדרשה, הרי מה זה אומר שיש שם לצורך העניין גירעון, זה אומר שהמדרשה מתקציביה מפנה לשם משאבים.

אבל מבדיקה חשבונאית של התיכון שנעשתה, בניסיון להפריד אותו מהדברים האחרים, התיכון כעצמו הוא יחידה שהיא לא גירעונית.

לא, הוא בטוח גירעוני. הוא בהגדרה, גירעוני.

לא. בדיקה יסודית על-סמך הנתונים שאתה נתת, גבי.

אני חושב שהסוגיה הזאת היא בדיוק מחזירה אותנו לנושא של השביתה.

כן.

בואו לא נייפה, זה נשמע כזה יפה, כי התיכון אתה אומר, גבי, לוקח את עיקר המשאבים, אבל יש עוד בעיה שלוקחת הרבה מאוד משאבים. אני לא יודע אם אני, על רקע זה בעצם יש את השביתה שאנחנו נפגעים ממנה. התיכון נפגע, התלמידים נפגעים.

לא, אני מסתכל לא רק על עניין השביתה. עניין השביתה, עוד פעם, יחסי עובדים, מעבידים, סיפורים שיש שם, המחלוקות הפנימיות, אבל אני מסתכל קצת יותר לעומק. תראו, אני נזכר ככה, היה לנו בירוחם סיפור מאוד דומה. הישיבה התיכונית היתה פעם תחת אכסניית הנוער, שהפעיל שמוליק ויש להם ישיבת הסדר, הישיבה התיכונית, ואכסניית נוער. וגירעון שנתי והישיבה התיכונית היתה בעצם האבן הגדולה ביותר. אמרתי להם – תראו, אם אתם רוצים שזה יתקיים, אתם צריכים להיפרד מהישיבה. כי ניסיתי שם למצוא מי משלם מה ואיך זה מסתדר בכלל. וזה היה בלגאן אחד גדול. וברגע שאתה יודע, יש לך יחידות שיש להן אחריות אבל אין להן אחריות תקציבית, אז אתה היית איש הכספים של המדרשה, נכון? בזמנו.
אז אתה מכיר את זה, זה צינור דולף כל הזמן. והם הגיעו באמת למסקנה שהם לא יכולים יותר להחזיק את התיכון ועשו חיתוך והתיכון עבר לרשת אמי"ת, בפיקוח, כי הוא פנימייתי, בפיקוח של לא המחלקה להתיישבות, אבל של הסוכנות. זה גם כן, חלק דרך אגב, ממשרד החינוך. והיו צריכים לעמוד בתקנים, זה היה סיפור לא פשוט, רצו לסגור את המקום. אבל פתאום העסק, מבחינה תקציבית, קיבל טיפול אחר לגמרי, אני לא רוצה להגיד שהוא לא גירעוני, אבל קיבל טיפול אחר לגמרי. ולכן, העניין של השביתה, הוא אולי איזה טריגר כדי להתמודד עם זה, כי זה יצא לכם מחוץ לגדר, בית-ספר שעובד, אז כולם מעורבים בזה. ובטח, ועל כן הנושא הזה הוא מעניין, איך באמת הם מתמודדים אתו.
מאחר וזה חברה ממשלתית גם, אז אפשר דרך החברה הממשלתית לעשות אולי חשיבה קצת יותר קונסטרוקטיבית מבלי הדיון האם זה יהיה אכסטרני או פנימייתי, פה איזה שהוא שלב נוסף. השאלה אם יש לכם פתיחות במדרשה שמואשמת באנכרוניזם של מורשת היסטורית.

אני אגיד כך, תראה, אנחנו ערים בהחלט לעובדה, אנחנו מקיימים על זה ישיבות עם המנהלים, כולל עם התיכון וכו', שאחת הבעיות שהמדרשה נדרשת להתייחס אליהן בצורה מאוד רצינית ועמוקה, זה חלק מהיחידות שקיימות היום במדרשה ויכול להיות שצריך לבחון את המבנה הארגוני הנכון למדרשה. למה אני מתכוון? המדרשה הרי הוקמה לפני, החברה הממשלתית, לפני 40 שנה, הפעילות עצמה התחילה לפני 50 שנה. באותה עת, מן הסתם, דרכי הגישה היו שונות והנגישות לכל מיני דברים היתה שונה ולכן גם המדרשה הקימה המון יחידות בתוכה, שיכלו לתת לה פיתרון בתוך החצר. לצורך העניין, אם זה יחידות אחזקה שונות שזה נגריה ומסגריה וכו', או מטבח פעיל וכו'.
אנחנו היום נמצאים בתהליך שאנחנו עושים חשיבה מחודשת על הכל, על המבנה הארגוני הנכון כמדרשה, באופן כזה שליבת ההתעסקות של המדרשה תהיה בדיוק לשם המטרות שלשמן היא קמה. כלומר, הפעלת מוסדות החינוך. כל שאר היחידות, צריכות להיות יחידות תומכות, ויעילות. ואם זה אומר שבמסגרת החשיבה הזאת אנחנו נדרשים גם לשאול את השאלות הקשות האם עדיין יש צורך ביחידה תפעולית כזו או יחידה תפעולית אחרת, אנחנו היום שואלים אותן. אנחנו היום נמצאים בתהליך בחינה של הדבר הזה. בהחלט לא מן הנמנע שיהיו שינויים בתחום הזה. אבל המדרשה בהווייתה קמה כדי לפתח ולהצמיח מוסדות חינוך ולכן בראייה של הוויתור על מוסדות חינוך, הוא לא משהו שהוא - - -

בית-הספר היסודי הוא גם תחתכם?

לא.

הוא ממלכתי לכל דבר?

וגני הילדים.

וגני הילדים?

כן.

גם.

הורים, בבקשה.

אני קודם כל באמת רוצה להודות על קיום הפגישה הזאת, אני חושבת שהיא חשובה מאוד ואני חושבת על ייחודיות בית-הספר והמיוחדות שלה גם בתור אימא ששולחת מרחבי הארץ. לא תושבת הנגב ולא מדרש.

איפה את גרה?

אני גרה במושב ניר בנים.

אני חושבת שחלק מהשאלות שנשאלו ופה ערן התייחס לחשיבה של המועצה האזורית אל הבית-ספר, חלק מההיתכנות של בית-הספר כאלטרנטיבה לבית-הספר האזורי שיש לנו באזור שבו אני גרה, יכול מאוד להיפגע דווקא דרך הפיתרון של בית-הספר, להפוך אותו לבית-ספר אזורי, שיש לו מסלול לימודים מיוחד ולכן אני חושבת שאת ההנחה שבית-הספר הזה והפנימייה, אם זה לא יהיה הפיתרון ייפגעו, אני הייתי בוחנת את ההנחה הזאת מחדש. אני גם חושבת שבאמת לבית-ספר אזורי יש צרכים שהם שונים מאשר בית-הספר הזה. לא כל תלמידי האזור, מתאים להם מגמה סביבתית שהיא כל-כך בולטת וכו' ויש משהו ואני חוזרת לתחילת הדיון, לחיבור הזה של בית-ספר פנימייה. סוד העוצמה של בית-הספר הזה, זה הפנימייה. זה שזה 24 שעות ביממה, פועל שם ואין גבולות והדבר השני הוא באמת הממשק הייחודי מאוד של החיבור פנימייה – בית-ספר. ככה ניסית להבחין, יש פה באמת, אני רואה את מנהל הפנימייה הוא מנהל בית-הספר, כיחידה אחת. אין שם דיכוטומיה, לפעמים היא מבלבלת, אבל היא באמת יש שם משהו שהוא של עבודת צוות מאוד מהותית, מאוד משמעותית שהיא נותנת את העוצמה של המקום.
מעבר לזה, אני חושבת שהחלומות על המקום הזה הם קטנים. אני חושבת שזה צריך להיות, זה בית-ספר שהיה חלוץ וצריך להמשיך להיות חלוץ בתחום של לימודי הסביבה, בתחום של חדשנות, של לימודים מחוץ לחדר הכיתה. זה העוצמה, זה הייחודיות וזה האלטרנטיבה המהותית שבית-הספר הזה מציג ומתקיים שם בזכות האינטימיות, בזכות צוות המורים המאוד מיוחד שיש שם או אנחנו קוראים לזה כל הזמן רוח בית-הספר.

מה גובה תשלום ההורים בבית-הספר?

אנחנו משלמים תשלום מלא, משהו כמו 22, עשרים ומשהו אלף שקל לשנה, לשנת לימוד.

זה התיכון והפנימייה?

הכל ביחד. כולל תשלומי הורים של בית-הספר וכולל הפנימייה. אני יכולה להגיד שהתנאים, המצב הפיסי שהילדים גרים בו הוא רע מאוד. מזל שהילדים האלה הם ילדי טבע, חלקם הגדול, הדרישות שלהם לא גבוהות. אבל אפילו אין שם מצב של שולחן כתיבה לכל ילד, פינה שהוא יכול לשבת ולהניח את חפציו. זאת אומרת, חדרים של שלושה-ארבעה שהם חדרים מאוד קטנים, במצב פיסי לא טוב, הם צפופים ופשוט אין מקום, דרך חדר אוכל עם הרבה מאוד בעיות וזה בית-ספר עני. בית-ספר קומפלקס, מאוד מאוד עני ואם אני אסיים ואני לא רוצה להאריך, באמת, הסיפור בעיני, קודם כל אין ניהול תקציבי נפרד של בית-הספר, זאת אומרת שבאמת אפשר לראות, אפילו חשבון ההורים, עד כמה שידוע לי, כמו שהוא צריך להיות, הוא לא מנוהל כיחידה עצמאית, שזה יש חוזרי מנכ"ל מסודרים על העניין הזה.

משרד החינוך הולך גם להגביל את תשלומי ההורים גם בבתי-ספר פנימייתיים.

היה ויכוח, היה הרי לפני שנתיים דיון.

לא לא, יש חוזר מנכ"ל.

על תשלומי ההורים בבית-הספר. היו חילוקי דעות גדולים.

אבל אני יודעת שהם דומים. למשל, אם ניקח בית-ספר פנימייתי שאולי קצת זה מדעים ואמנויות פה בירושלים, אז זה גם בערך מה שההורים משלמים שם, זה די דומה.

רק שהתנאים אחרים.

אבל אני באמת חושבת, זה בית-ספר כל-כך מיוחד, הוא צריך להיות חלוץ, הוא כבר מזמן, בגלל כל הבעיות והאנכרוניסטיות החלומות שלו נהיו קטנים, אני רואה אותו כמרכז ואני חוששת מאוד שבית-ספר אזורי, סוג הפיתרון הזה, אני חושבת שצריך להיות יותר יצירתיים.

אני גר במדרשה. בת אחת סיימה עכשיו י"ב, בת אחת מתחילה ט'.

הן לא גרות בפנימייה?

כן, כן. אני תושב מדרשה, לא, בפנימייה – לא. מה שנקרא מדרשניקיות.

מדרשניקים מהסוג הקודם, דרך הוראה ועבודה במקום או מהשכונות החדשות?

זהו, שלא.

מהשכונה החדשה?

שכונה חדשה, ישנה. גרנו גם בשכונות הישנות של התאגיד. בכל מקרה, אחרי ששמענו פה את כל הווריאציות של כמה התיכון חשוב וכמה אסור לגעת בו ואיך שהוא מתפקד עכשיו חוץ מכמובן לשפר את התפקוד, אני לא מדבר על הדברים שצריכים להשקיע בהם כסף, כמו שאמרה סיגל. אני חושב שזה המקום, דווקא, לגשת לנקודה חשובה מאוד ויכול להיות שמפה צריך לצאת הכיוון שנוגע לחוק בן גוריון, שבעטיו קמה קרן נגב והתאגיד והעמותה וכל השילוב הזה ביניהם וזה קשור לעובדה שב- 2003, היישוב הוכרז יישוב קהילתי וכל מוסד בפני עצמו. הגנים עברו בהתחלה לידי ההורים, על-ידי הוועד המקומי, ועכשיו בית-הספר היסודי עבר, לפני שנתיים, למועצה ובינתיים קם גם, לפני כמה שנים טובות, מכינה קדם צבאית למנהיגות והתיכון עצמו ובית-ספר שדה. כל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו, במסגרת עצמאית משלו. זאת אומרת, אפשר להגיד בלי פחד, שתודה רבה לתאגיד, תודה רבה לעמותה, לקשר ביניהם, ולמצוא נוסח חוק שייתן ליישוב לפרוח. כי כל מוסד חינוכי ביישוב, הגיע הזמן שהוא יהיה עצמאי, בניהול עצמאי של רשות מקומית וכו', אבל אני חושב שאין מה להיצמד לכיסא הזה שנקרא תאגיד, בתוך יישוב קהילתי.

אני באתי לדיון הזה, מתוך חמשת ילדיי, שלושה בוגרי התיכון שם. אני לא מכיר את האנשים פה, לא את המנכ"ל, לא את המפקחת, לא את מנהל בית-הספר ואני גם שמח שבני הבכור, בעין יהב, מפקד יחידת החילוץ, גר שם. הבת בעצם סיימה בכיתה ט'. אני רוצה להגיד לכם שאני נדהם. אני גם מתפלא, אדוני היושב-ראש, שלא מעלים את זה, שביישוב הזה, ב- 82, 85, אלה שבמקום, חלק גדול זה בעשר אצבעות, בתקופה שהייתי שם, נבנה. יש שם את המכון לחקר המדבר, יש שם את המכון למורשת בן-גוריון, במילה לא הזכירו את זה. זה פנינה, בן גוריון מתהפך בקברו, אדוני היושב-ראש.

בן גוריון וז'בוטינסקי, היו מתהפכים בקברם ביחד על כל מה שקורה לנו.

והדברים שאני שומע פה, אז רק דיברו על השכונה החדשה, זה היה רק על הגרפים. אני נדהם לשמוע שאותם דברים שהיו באותה תקופה, חוזרים על עצמם. לא התקדמנו, זה צעד תימני, שני צעדים קדימה, צעד אחורה. אני לא מבין למה כל הגורמים לא יכולים להתכנס ולהחליט. אני עצמי גם בן מושב לשעבר, שהיה מסופח למועצה בקיבוץ גבעת ברנר, מועצה אזורית. אני פשוט לא מבין איך לא פותרים את הבעיות האלה. אגב, אם יש עמותה, אני אמנם כבר גמלאי, עובד מדינה לשעבר, אני מוכן להצטרף לעמותה ולסייע כמיטב יכולתי. כי יש חוק בן גוריון שאני יודע שהוא חל על המכון לחקר המדבר ועל המכון למורשת בן גוריון. מה קורה עם התיכון הזה? זה תיכון פנינה. חוץ מהשירות הסדיר שלי, אני גם גרתי שם ארבע שנים בתקופה, מי שיודע, ד"ר שבתאי, אני החלפתי אותו כשהוא עזב. אני לא מבין מה שקורה. נדמה לי שאני בחלום.

רחל, משרד החינוך, בבקשה.

אני רוצה להגיד שבאמת יש הרבה, הפעילות היא מאוד ייחודית, ומצד אחד אנחנו באמת רואים בית-ספר שהולך בקו מאוד מסודר כדי ליישם את החזון שלו ושומר. מצד שני, אנחנו, לי יש תחושה שיש כמה סוגיות שהן ככה עוברות כמסורת של הרבה מאוד שנים, כאשר המציאות השתנתה. גם המציאות של החינוך, גם המציאות של המדינה וגם המציאות של התלמידים והתלמידים של היום הם לא התלמידים של לפני 15 ו- 20 שנה, והייחודיות הזאת שהיא, שזה החוזק של בית-הספר, גם יש לו כמה נקודות חולשה ולכן אני באמת חושבת שצריך לשבת במקשה אחת עם כל השותפים ולהעלות בצורה מסודרת את חוזקות בית-הספר, את מה צריך לשמר ולטפח ובאמת להפוך אותו אפילו לאבן שואבת לבתי-ספר אחרים. אני מפקחת באילת ועכשיו יש קבוצות של הורים שרוצה להקים בית-ספר לחינוך סביבתי ובדיוק דיברתי בחוץ שאנחנו אולי נביא אותם ללמוד מה קורה בתיכון הסביבתי.

היתה שביתה, במקרה.

כן, אבל ככה. הם ממש בתחילת דרכם ואנחנו עובדים אתם במשותף. מצד שני, הייחודיות הזאת שכל-כך מדברים בה על הפנימייה ובית-הספר כמקשה אחת, יוצרת היום במאה ה- 21 עם המורכבות של התלמידים, סוגיות מאוד מורכבות שצריך לתת עליהם את הדעת.

כן, ערן.

שני דברים. אחד, מיכאל גל שאני מניח שבחדר הזה מכירים את שמו, סיפר לי שכבר בשנות ה- 60 הבעיות היו, כפי שהן היו, רק הן היו בעצימות קצת פחות גבוהה. יש פה משבר ארוך שנים ומהבחינה הזאת מנחם בהחלט אנחנו ניטראליים לעניין הזה, כן תאגיד, לא תאגיד, זה באמת לא רלוונטי, אבל בית-הספר, כמו שהוא מתפקד היום זה ברור שזה לעג לרש, ה"שנור" הבסיסי שמבקשים מילדים לסדנאות, ללכת לישון במקומות לא מוסדרים, זה דברים שלא נראים. אסא יחד איתנו מנסה כבר הרבה זמן לעשות את כל הפריצות דגל שסיגל דיברה עליהן בנושא הפדגוגי והוא נשאב שוב ושוב לתוך התהומות שהמקום נמצא. ברור שבדרך שזה עובד עכשיו, זה לא עובד. זה כבר לא עובד לא בגלל שגבי עושה את זה, זה כבר באמת כמו שאמרת, זה 50 שנה, מהיום שהקימו את זה באוקטובר 1963.

ולכן, צריך לעשות פה שינוי כיוון ולא כיול כוונות. זאת אומרת, לא צריך לעשות, אלא ממש לשבור כיוון. זה בעניין הזה.

בעניין השני, אני חייב להגיד לך, סיגל, שאני מבין מאוד את הסוגיה אבל קשה לי קצת לקבל שילדים מניר בנין או מאבירים או ממקומות אחרים מקבלים מענה מתאים להם ויש ילדים בכמהין או בקדש ברנע, שנאלצים כל יום לנסוע שלוש שעות, כל יום. אני מודה שקשה לי לקבל את האפליה הזאת וכמו שברור שאם בית-ספר עם 280 תלמידים מתקיים בקושי רב, אז קל וחומר שני בתי-ספר עם 150 תלמידים, לא יצליחו להתקיים. אבל זה באמת לא הדיון עכשיו, זה תהליך שצריך לעשות אותו בזהירות, באמת בזהירות מתוך איכפתיות לעשות את הדבר, באמת לא לשפוך את התינוק עם המים. אף על פי כן, אי-אפשר להתעלם מהמציאות שבה אנחנו חיים היום וגם המשבר הכלכלי ניהולי ארגוני, איך שתקראו לו, וגם המציאות כפי שהיא קיימת היום.

מישהו עוד משהו, לפני שככה מסכימים? גבי?

בהתייחס למה שאנשים אמרו פה. אני רוצה לומר דבר אחד – אנחנו נמצאים גם בתהליכים הפנימיים שלנו, אבל יותר מזה, אנחנו נמצאים היום בתהליכים מאוד מתקדמים, גם מול משרד החינוך, משרד האוצר, גם לבחינה של איך ממשיכים והפעלה של מוסדות החינוך והמדרשה בכללן גם התיכון, איך הדבר הזה ייראה, איך הוא יתוקצב. הדברים האלה נמצאים על השולחן, הדברים האלה נמצאים ברמות הבכירות ביותר של המשרד, לא בכדי גם בתקופת השביתה היתה מעורבות של הרמות הבכירות ביותר, מנכ"לית המשרד והשר ואנשי משרדו, בגלל שמזהים ורואים ערך מאוד ייחודי למדרשה ולמוסדות שפועלים בתוכה. צריך לזכור דבר אחד – היישוב היום הוא היישוב הכי גדול במועצה ולא בכדי, ולא בכדי. בגלל מוסדות המחקר ומוסדות החינוך שקיימים בו, שמהווים אבן שואבת לשם. זה סוג של, אני לא מתייחס עכשיו לתשתיות, כי באמת היתה ירידה דרמטית בכל התקצוב של המדרשה ולכן גם היתה הזנחה כלשהי בתשתיות, שגם זה לא היה צריך לקרות, אבל הוא קרה. אבל זה סוג של איזה שהוא מודל שאני לא חושב שיש לו איזה שהוא אח ורע בדרום. זאת אומרת, משיכה כל-כך גדולה עם רצון של אנשים להגיע לשם בגלל הייחודיות שקיימת במקום, זה משהו שהיה צריך לשכפל אותו ברמה הפדגוגית, ברמה החינוכית. אני לא מתייחס שוב פעם.

זה נכון. אתה יודע, אבל יכול להיות שבגלל המערכות הבלתי מסונכרנות האלה, אפשר היה בכלל אולי להגדיל אותו בהרבה יותר. אני נפגשתי פעם עם הוועד המקומי, התושבים, מלאי טענות כרימון.

אני מוכרח לומר בהקשר הזה, שגם השר בביקור האחרון שלו, שהוא היה שם, בעצם פנה אלינו ואמר ולכן גם אנחנו נמצאים עכשיו בתוך אותו תהליך מול המשרד, שהוא בהחלט רואה בצורה מאוד מבורכת את הפעילות. הוא פגש את אנשי התיכון, הוא פגש גם את אנשי המכינה הקדם צבאים למנהיגות והוא התרשם מהם עמוקות והוא ביקש שאנחנו נשב אתם בצוותים, כדי לראות איך את הדבר הזה הם מצליחים להעצים ואפילו לפזר הלאה את התורה.

מי זה המשרד הממשלתי שאחראי?

משרד החינוך.

על החברה?

זו חברה שנולדה בדיוק בשביל הדבר הזה.

כן, אבל היא חברה, היא חברה שמשרד החינוך הוא הבעלים?

זו שותפות 60% משרד החינוך, 40% יד בן גוריון.

אבל זה תאגיד ממשלתי שהאחריות המיניסטריאלית היא על משרד החינוך. בלי קשר לאחוזים עכשיו.

כן. זו גם הסיבה שאנחנו נמצאים בתוך התהליך הזה.

60% מהדירקטורים ממונים על-ידי משרד החינוך, 40% על-ידי יד בן גוריון?

היום משרד החינוך הכניס גם נציג חדש מטעמו, אודי ניסן, מי שהיה בעברו ראש אגף תקציבים, היום הוא יו"ר דלק ישראל.

מי היו"ר?

CF, השבוע משה שליט ולמיטב הבנתי, אני לא, חלילה לי מלדבר בשמם, אבל למיטב הבנתי, המינוי של אודי ניסן מטעם המדינה, בכוונתם גם כנראה להפוך אותו ליו"ר.

טוב. בבקשה.

יש פה איזה קצת אמירות כלליות ואני רוצה לרדת בכל-זאת, אני מצטער כי אני מתמודד עם זה בשטח והתחושה, לפחות שעלתה גם אתמול, כשישבנו עם מנהלים, עם גבי, שזה לא נגמר. אני אומר בפירוש, אנחנו גם אמרנו את זה אתמול, אנחנו לא יכולים לשאת עוד מצב כזה. זאת אומרת, זה יפה, אני יכולתי לדבר על החזון של בן-גוריון ועל המכונים ועל הקשר שלנו והמון דברים יפים והמצגת לא עבדה ואולי זה טוב.
אני בשבת צריך לפגוש הורים ואני לא יודע מה להגיד להם. אני צריך להתחיל ימים פתוחים, כדי לגייס תלמידים לשנה הבאה ויש לי כבר פניות ואני כרגע לא יודע מה להגיד להם. אני אומר, אני זועק, כמו שרן אמר, אני רוצה, באתי לתפקיד, היו לי מיליון חלומות. אני רוצה להמשיך לחלום וכרגע אני הפסקתי לחלום. אני מתעסק עם הדברים האלה, מתעסק עם היום-יום עם ההישרדות. וקודם כל, אני גם, אני מצטרף, אני מודה לך שזימנת אותנו למרות שהשביתה הסתיימה, אני חושב שזה חשוב להעלות, להציף את זה. זה לא נגמר. זאת התחושה, זה לא נגמר. אפשר להגיד יש דיונים, יש זה, אבל ביום-יום, בשטח, מה שאנחנו רואים ושומעים אצלנו, ושיכול, זה לפתחנו. גם עם ה- 60 יום וגם עם כל מה שנקבע עד עכשיו, זה מאוד לא יציב. ככה קשה מאוד לקיים בית-ספר שגם ככה מבחינה תשתיתית הוא רעוע ויש לנו אנשים טובים וילדים מדהימים והורים מדהימים וזה הכיף, אבל זה לא מספיק. ואני מבקש ככה, אני רוצה לעשות את זה יותר, פחות נחמד, מה שנקרא.

כן. OK. תראו, אני רוצה לומר כמה מילים. אחד, אני באמת חושב שבית-ספר ייחודי כזה, צריך לעשות מאמץ גדול מאוד כדי שהוא יתקיים. אני בכלל חסיד גדול מאוד של בתי-ספר ייחודיים, שיש להם ערך מוסף ומוביל אותי הרבה שנים וגם כאן בוועדה הרעיון בכלל שאני מקווה שמשרד החינוך בהרכב החדש שלו, הוא גם, הוא גם הולך בכיוון הזה של בתי-ספר שהם עצמאיים, בחלק גדול מאוד אפילו מקביעת סדר היום בתוכניות הלימוד ולעודד מנהלים עם עצמאות ועם דרך ועם חזון ועם חלום ולא רק חלום בלהות, אלא חלומות חיוביים, ובית-הספר הזה, אני מתוך ההיכרות המועטה שיש לי, הוא נופל בתוך הקטגוריות האלה. אבל חברים, נדלקה מנורה אדומה בוהקת, כי אם לא נצליח, תצליחו, להגיע להסדרה מחדש של כל המערכת הזו, בית-הספר ייסגר. אני אומר לכם את זה מניסיון אישי ומקריאת המפה. זה לא יכול לאורך זמן להתקיים בצורה הזו, גם בגלל המציאות הכספית, גם בגלל אחריות שהיא פה לא ברורה בדיוק וכשמדברים על תנאי תלמידים בגין חינוך חובה, שאף אחד לא מפקח בכלים שהמדינה מפקחת על דברים כאלה, זה דבר שהוא זועק לשמיים וכנראה שבית-הספר הוא מספיק טוב שאתם לא מתלוננים על זה. זה כבר היה, ואם חס וחלילה גם יקרה משהו, אז זה לא ייגמר טוב.
אני חושב שצריכה להיות, צריך להיות משפט שלמה. חיתוך. עכשיו, עוד פעם, מתוך היכרות שטחית, אני חושב שבית-ספר והפנימייה צריכים לעניינו הניהול היום-יומי השוטף להתנתק מהמדרשה ולהיות תחת גוף, המחלקה או המסלול ההתיישבותי הוא מסלול טוב ואפשרי, הוא לא מחייב העברת נכסים, הוא לא מחייב העברת בעלויות, אלא הוא מאפשר כניסה של רשת שיודעת איך לעבוד ומה לעשות ואיך לנהל גם את התקציב וגם את הפדגוגיה וגם את הנושא הפנימייתי.
אני מוכן לעזור ולהיכנס לעובי הקורה. אני אתייעץ עם שר החינוך, כשיהיה יושב-ראש חדש, אני מניח, מי שזה לא יהיה, אני אפגש אתו וננסה ביחד לראות קודם כל באמת איך, איך מפרקים את החבילה מבלי לפגוע ברעיון שמתחבא אחרי חוק בן-גוריון והקמת החברה, אבל עם מתן כלים ופלטפורמה רצינית לבית-הספר הזה, להתקיים. הדיון אחר-כך, בשלב הבא, בשלב הבא לאו דווקא מבחינה כרונולוגית, אלא מבחינת סדר העדיפויות, צריך להיות באמת האם זה בית ספר פנימייתי, בית ספר דו-מסלולי, אינני יודע. אין ספק שזה מחייב התייחסות, עוד פעם, כדי להסתכל בראייה ארוכת טווח, איך גם משמרים אותו, אבל גם מתאימים אותו לרוח הזמן, לצרכי האזור והמקום, וגורמים לכך שזה באמת יתקדם ויפרח.
השביתה והמחלוקת של בין עובד למעביד, שבעצם הציפה את הנושא החוצה, היא לא עניינה של הוועדה, למרות שאני מניח שזה גם קשור באיזה שהוא קשר למבנה הארגוני הזה, בטח כשאתה רוצה לפטר נגר שאין לך כבר מה לעשות אתו, אז כל העולם מתקומם. אני מניח שזה חלק מהעניין, זה לא דבר חדש, זה לא המקום הראשון שסוגי מקצועות או סוגי תחומים נעלמים, אבל אין לך ברירה, אתה מעסיק את העובדים. יש לזה בטח פתרונות, אבל זה לא עניינה בדיוק של הוועדה.
אבל אני חושב שהדבר הכי חשוב זה שכל הגורמים שנמצאים פה סביב השולחן ורוצים בקיומו של בית-הספר, יבינו שיש פה מנורה אדומה בולטת ואין לי תשובה לך, מנהל בית-הספר, איך אתה מגייס כרגע את התמיכה ואת הרישום לשנת הלימודים הבאה, כי בטח כל מה שדיברנו פה, לא ייפתר ביום יומיים אבל הוא חייב פיתרון. אין לי בזה צל של ספק.
תודה שבאתם ושיהיה בהצלחה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:45.>