הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני

<פרוטוקול מס' 21
מישיבת הוועדה לפניות הציבור

ופרוטוקול מס' 15

מישיבת הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים>
יום שלישי, ב' בכסלו התשע"ד (05 בנובמבר 2013), שעה 9:30

<זכויותיהן של נשים נפגעות אלימות פיזית ומינית חסרות מעמד וילדיהן - ישיבת מעקב לישיבה שהתקיימה בנושא ב- 4 ביוני 2013>

חברי הוועדה: >
מיכל רוזין – היו"ר

עדי קול – היו"ר

>
אמנון בן עמי - מנכ"ל, רשות האוכלוסין וההגירה

עמוס ארבל - מנהל אגף מרשם ומעמד, רשות האוכלוסין וההגירה

גלי טולדנו - לשכה משפטית, רשות האוכלוסין וההגירה

נעמה פלאי - לשכה משפטית, רשות האוכלוסין וההגירה

יותם זעירא - יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

דרור וגשל - עוזר ראשי, משרד המשפטים

יעל רלוי - מתמחה, תיאום המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

חן זורע - משרד המשפטים

שירלי טבקמן - לשכת עורכי הדין בישראל

ריטה חייקין - מנהלת פרויקט מאבק בזנות ובסחר בנשים, עמותת אישה לאישה

אמי אסתר סער - מנהלת קשרי מימשל והמאבק בסחר בבני אדם, מוקד סיוע לעובדים זרים

אמי אסתר סער - עמותת ל.א- לחימה באלימות נגד נשים

רות רזניק - יו"ר העמותה, עמותת ל.א- לחימה באלימות נגד נשים

דניאלה קהת - מנכ"לית העמותה, עמותת ל.א- לחימה באלימות נגד נשים

אלישבע מיליקובסקי - מחלקת מהגרים וחסרי מעמד, רופאים לזכויות אדם

אלישבע מיליקובסקי - עמותת מסל"ן-מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות

אליזבתה ניקולאיצ'וק - מנכ"לית, עמותת מסל"ן-מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות

יעל ורד - עמותת מסל"ן-מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות

בנצ'י סילאסי - פונה, עמותת מסל"ן-מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות

רחל זיו - מנהלת, מעון חירום לנשים

הדרה מטר - המרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה

דנה חסון - עמותת מחסה- עמותה לטיפול במשפחות במשבר

עו"ד ניקול מאור - המרכז לסיוע משפטי לעולים

טניה-טאטיאנה גיאורגיוק - פונים

גבי רפאלי - פונים

צופית גרנט

בת שבע פנחסוב
שלומית אבינח

הדס צנוירט

<זכויותיהן של נשים נפגעות אלימות פיזית ומינית חסרות מעמד וילדיהן - ישיבת מעקב לישיבה שהתקיימה בנושא ב- 4 ביוני 2013>

בוקר טוב, אנחנו שמחים לכנס את הישיבה המשותפת של הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים

והוועדה לפניות הציבור. זו ישיבת המשך. קיימנו את הישיבה הראשונה בנושא בחודש יוני, ולאחר פניות רבות שיצאו מהוועדה בעקבות הישיבה הזאת – גם לראש רשות האוכלוסין, גם למשרד הרווחה, ובהמשך גם למשרד המשפטים, ביקשנו לכנס ישיבה נוספת בהשתתפות מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, מר אמנון בן-עמי. אנחנו מאוד מודים לו על שהסכים להשתתף בדיון הזה.


בדיון הקודם התכנסנו בעקבות שתי פניות שהגיעו לוועדה לפניות ציבור. שתיהן נידונו. בסוף הישיבה ביקשנו לקבל תשובה לגבי שני המקרים הספציפיים – המקרה של יולי אוחיון, שהיתה פה, ולגבי המקרה של בנצ'י. קיבלנו תשובות לגבי מקרה אחד שעלה לוועדה, וקיבלה אשרה לשנה. היא קיבלה מכתב, שיבדקו את היחסים של הילד עם האבא, ואז יחליטו. אנחנו שמים את זה כאן על השולחן, כי מתוך המכתב היה נשמע שאם היחסים בין הילד לאבא יהיו יחסים טובים, היא תתבקש להשאיר את הילד, והיא לא תישאר כאן. אנחנו רוצים לוודא שזה לא נכון. זה אחד המקרים. המקרה השני נדחה, ונמצאת כאן בנצ'י, ואנחנו נרצה שהיא תציג שוב את המקרה שלה.

במהלך התקופה נוספו עוד שתי פניות לוועדה. פנייה אחת הגיעה אתמול, העברנו אותה ברגע האחרון, ואנחנו מתנצלים על כך, מודעים ללחץ הזמנים. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לצפות לקבל תשובה כל כך מהר. פנייה אחת הגיעה קודם – פנייה שאולי יצא לכם לראות בתקשורת בתוכנית המדהימה של צופית גרנט, שהיא חברה, ואני אוהבת אותה מאוד, והצליחה להעלות למודעות שני נושאים רגישים – גם נושא של סחר בנשים וגם הבעיה של נשים נפגעות אלימות חסרות-מעמד וההתנהלות מול משרד הפנים. הזמנו אותם כדי להציג פה את המקרה.


יש המון בעיות שעלו בדיון הקודם, ואני יודעת שלא נמצאים פה נציגות ונציגים של המקלטים. ננסה לא לפתוח את כל הבעיות, כי אנחנו לא יכולים לפתור את כולן. התמקדנו בנושא של הנוהל המדורג, שמאפשר היום לגברים לשלוט בגורלן של הנשים. ברגע שמתחיל נוהל, ומאפשרים לגבר לעצור אותו, לעכב אותו, לטעון שאין כנות בנישואין, שהיחסים נוהלו למטרות שאינן נישואין, רשות האוכלוסין עוצרת את התהליך ומעכבת אותו, וכך האשה נותרת ללא מעמד. יש טענות מטענות שונות, חלקן לגבי נשים שנסעו וחזרו, ולכן לא היה רצף נישואין, ומן הסתם, זה חלק מהמאפיין של היחסים, שהם יחסים אלימים, שנוסעים ובורחים וחוזרים, והשהות במקלטים, שלא תמיד נתפסת כאמינה, וכן הגישו תלונה או לא הגישו תלונה. מדובר בנשים עם ילדים שחיים בארץ ללא מעמד, ללא זכויות, ללא ביטוח רפואי, ללא ביטוח לאומי. ילדים שהם אזרחים ישראליים, שהם נמצאים כאן. הן תלויות בבעל שלפעמים הוא בעל מכה, לפעמים גם לא, אבל תלויות בו, והרגשנו הפקרה של המדינה את הנשים האלה.


במהלך התקופה נוסף פרט מאוד משמעותי, פסק דין של השופט רון שפירא מחודש יולי האחרון, שעסק בסוגייה הזאת. רון שפירא כתב על המצב שאנחנו בו: מציאות זו מנוצלת לא אחת על-ידי בני זוג אלימים, המנצלים את תלותן של בנות הזוג הזרות בכוחם לשלוט על אשרת השהיה של בת הזוג בישראל. הוא אומר: מצאתי לנכון להצביע על תופעה זו, בה הופך משרד הפנים באופן הפעלת מדיניות ההליך המדורג, להיות מכשיר בידי בעלים אלימים להשלטת רצונם על בנות זוג התלויות בהם בעצם שהותם בישראל. לא לשם כך נקבעו כללי ההליך המדורג. ראוי כי הדברים יילקחו בחשבון במקרים מסוג זה.
אז בית המשפט קורא למשרד הפנים לשנות את הנוהל. פנינו לשרת המשפטים, שאמרה לנו שהדברים בפתחם של משרד המשפטים ובתוך משרד המשפטים של רשות האוכלוסין וההגירה. אנחנו רוצים שוב להציף את הבעיה. נמצא אתנו כאן מי שאחראי על הנוהל. נחכה לשמוע ממנו את התשובות לגבי זה.

אני מצטרפת לכל מה שעדי אמרה בפתיחת הישיבה. באמת זו ישיבה שנייה בנושא.

אני רוצה להוסיף, יש נושא הרבה יותר רחב, שדנים רבות בו גם בוועדה שלי, גם בוועדות נוספות – חסרי–מעמד במדינת ישראל, חסרי-אזרחות במדינת ישראל. יש הרבה מאוד קשיים שאתם מתמודד משרד הפנים, ורשות ההגירה מתמודדת. אנחנו פה מדברים על מקרה מאוד ייחודי ומיוחד, שבמידה רבה חוקי מדינה הפכו להיות כלי בידי אותם בעלים מתעללים, מכים, כדי לנצל או לפגוע בנשים עוד יותר, ואנחנו רוצים להימנע מכך שכלי של המדינה, שאפשר להתווכח עליו, האם הוא נכון או לא בהקשרים אחרים, ודאי בהקשר הזה הפך להיות קרדום לחפור בו. אנחנו במקרים האלה, שהם מקרים הומניטריים, חשובים, שיש לפתור אותם, וניתן לפתור אותם, ואנחנו מקווים לפתור אותם היום. תודה.

מנכ"ל רשות האוכלוסין, בבקשה.

בוקר טוב. אני מברך על הכינוס המשותף של שתי הוועדות – שתי ועדות שאנחנו עובדים מולן הרבה במשך כל הימים, לא מעט פניות.

התבקשנו להתייחס היום לשתי פניות ספציפיות. לצערי, הפניות שהגיעו אתמול, לא נוכל להתייחס היום, כי אנחנו רוצים להתעמק בהן. העברנו אותן כבר לבדיקה ראשונית, ואני מניח שבימים הקרובים נוכל לתת לכם תששובות; וגם לגבי הנוהל, כפי שאמרה חברת הכנסת עדי קול.

אני רוצה לומר כמה מילים יותר כלליות, לפני שאבקש ממי שעובד אתי ברשות, גם עמוס ארבל, ראש אגף מרשם ומעמד, וגם נעמה, היועצת המשפטית שלנו, להתייחס פרטנית גם למקרים וגם לנושא הנוהל. אין ספק שמדינת ישראל בסיטואציה שלה, שהיא מתמודדת עם תופעות של הגירה כזו ואחרת, גם של עובדים זרים לא חוקיים, גם של תיירים לא חוקיים, וכמובן, גם של מסתננים, אולי אין לה במצב הקיים כיום פתרון לכל אדם לכל פנייה. סביר להניח שהנהלים שלנו לא מכסים כל מקרה ייחודי ככל שיהיה, אבל אני חושב שרשות האוכלוסין וההגירה במהלך השנים האחרונות השכילה לתת פתרונות לא מעטים. נכון שזה לא מקבל חשיפה כזו או אחרת, אבל אנחנו נותנים כל חודש עשרות מענים לפניות הומניטריות; פניות שאנחנו מסוגלים לתת להן מענה באופן פרטני ובאופן ייחודי כחריג, לא בהכרח כשינוי מדיניות או כשינוי חוקים או כשינוי נהלים. אני חושב שדווקא בוועדה המשותפת הזאת ראוי להדגיש את זה.

מגיעות אליכם פניות של חריגים, שנכון, אין להם מענה בנוהל, אבל אי-אפשר לומר שמדינת ישראל, שרשות האוכלוסין וההגירה מטעם מדינת ישראל, לא נותנת מענה פעמים רבות למקרים חריגים. לצערי, הרבה פעמים מצטיירת תופעה של רעים וטובים. העובדים שלנו ברשות הם האנשים הכי טובים ורגישים שיש. אף אחד לא יטיף לנו, מי זה רעים ומי זה טובים; אנשים שעובדים במסגרת הנהלים הקיימים, ויש הכנסת לשנות חוקים ולשנות מדיניות, אבל במדיניות הקיימת, בחוקים הקיימים האנשים שלנו ברשות נותנים פתרון לעשרות אנשים כל חודש. יש לנו מנגנונים ויש לנו פרוצדורות, לפעמים זה לוקח יותר כדי לבדוק. למשל, יש לנו ועדה הומניטרית בין-משרדית. הרבה פעמים אומרים לי: דברים לוקחים שם הרבה זמן – כן, כי אתה צריך לברר, אתה צריך שכל משרד, בין אם זה בריאות, בין אם זה רווחה, כל מי שיושב שם, ייתן את נקודת ההתייחסות שלו.

13 שנה זה הרבה זמן. שנתיים, חמש. אתה אומר: זמן. אל תהיה אבסטרקטי. תהיה מדויק. זה לא זמן; זה שנים.

כשאת פנית, קיבלת תשובה באותו יום.

זה לא חוכמה, שאני אפנה.

אני לא מכיר שום פנייה של 13 שנה.

הנה, יש לך פה פנייה של 13 שנה.

אם יש, תביאו, ונבדוק.

יש עשרות פניות של 13 שנה – לא אחת.

אני מוכנה להביא.

גם אני.

אז תביאו. נבדוק אותן.

אנחנו מזמינות אתכן לרכז את הפניות.

תרכזו אצל יושבות-ראש הוועדה את הפניות. נבדוק אם זה באמת 13 שנה, ונבדוק קיבלו תשובות. אולי התשובות לא מוצאות חן בעיניהן – זה משהו אחר. העובדה היא שבמהלך כל חודש אנחנו נותנים מענה לעשרות פניות, כשהתשובה על פניו היתה צריכה להיות שלילית.

אם אפשר, עמוס ונעמה, את הנושא של הנוהל ואת שני המקרים הפרטניים שנתבקשנו לענות.

גברתי היושבת-ראש, כפי שאמר מנכ"ל הרשות, קיימים נהלים, ונהלים טובים, ברשות האוכלוסין, שפועלים כדי לתת מענה למקרים פרטניים ברמות של לשכות, ברמות של המטה וברמות של הוועדות השונות שפועלות ברשות. אין ספק כי הנהלים, כמה שיהיו רחבים וכמה שיהיו מפורטים, לא יכולים לתת מענה לכל מקרה שהוא במציאות, אי-אפשר לתת מענה בנוהל ולהפך. עם זאת, הנהלים הם דינמיים בעקבות פסיקה, בעקבות אירועים חדשים, בעקבות מציאות חדשה וכן הלאה. כך אנחנו פועלים בתוך הרשות. יושבים על המדוכה, משקיעים בזה המון שעות והמון מרץ וחשיבה, כדי לעדכן, לתקן ולשנות נהלים בהתאם למציאות חדשה שנרקמת במדינת ישראל ב-2013, ודאי גם קודם לכן.

הנוהל היום של הפסקת הליך מדורג בעקבות אלימות הוא נוהל חדש יחסית, וגם הוא קיבל מספר שינויים ותיקונים בשנים האחרונות בעקבות פסיקה או בעקבות מקרים שקרו.

בגלל שאנחנו מצולמים, תוכל להסביר לכולם מהו הליך מדורג, ואיך הוא נפסק היום?

הליך מדורג הוא הליך שקיים במדינת ישראל לפי חוק, שאזרח ישראלי, איש או אשה, יכול להתחיל זוגיות עם בן זוג זר במדינת ישראל, שתחילתו כניסה מסודרת, חוקית למדינת ישראל, או אדם ששוהה כאן לפני כן באשרה של ב'1, אשרת עבודה, ואחרי שבודקים את מרכז החיים ובודקים את כל המסמכים, עוברים להליך שנקרא תושבות ארעית – שאדם מקבל תעודת זהות כחולה, בלשון העם - משהו כמו ארבע שנים – ולאחר מכן, אם הכול תקין, בהנחה שיש זוגיות ומרכז חיים פה במדינת ישראל, שאלה שני העקרונות המרכזיים – זוגיות משותפת תקינה ומלאה, ומרכז חיים בישראל – לא שהם רשומים בישראל אבל הם חיים בבלגיה – בודקים את הזוגיות המשותפת אחת לשנה דרך מסמכים, דרך ילדים, דרך נכסים משותפים. הלשכה בודקת את זה, מארנונה עבור למסים עבור לביטוח לאומי, עבור לאיפה הילדים לומדים, נכסים משותפים, שאלות משותפות. עושים ריאיון אחת לשנה בלשכה, ריאיון מקיף, שכל מקרה לגופו מבחינת עומק הריאיון והבדיקה עצמה, ולאחר מכן מחליטים אם מאשרים או מסרבים את הפנייה, ומחליטים בהתאם. בהנחה שהזוגיות תקינה, אפשר להגיע בסוף ההליך המדורג להתאזרחות. צריך לזכור שיש גם הליך מדורג לבני זוג שאינם נשואים, כולל בני אותו מין. שם הכללים קצת יותר ארוכים, ושם עוברים ל-ב'1 - תקופה של שלוש שנים, ולאחר מכן א'5, ולאחר מכן אפשר להתאזרח. זה ההליך המדורג. אמרתי אותו בקצרה. יש נוהל הליך מדורג לבני זוג נשואים, ויש נוהל בנפרד להליך מדורג, חיים משותפים בני אותו מין.

13 שנה, ארבעה ילדים, היריון חמישי, שני אנשים שגרים יחד תחת אותה קורת גג, למרות שהבית הוא לא הבית שלהם. יש כל כך הרבה מקרים. אין מקרה אחד. אני יכולה להביא לך עשרים מקרים. הבעיה הכי גדולה, שאתה לא מוכן להקשיב עכשיו. אני הקשבתי קודם, כי קיבלת רשות, ואני לא מקבלת רשות עכשיו.

הוא לא סיים.

אני מבקשת סליחה אם לא סיימת.

נתבקשתי לעשות אתנחתא לגבי ההליך המדורג. ברמה העקרונית, את יכולה לומר 13 שנה, עשרים שנה - אני כאן מתחייב לבדוק את המקרים אחד לאחד, ולתת את התשובה באופן מסודר ותקין.

לגבי הנוהל, בעקבות הישיבה האחרונה שהיתה כאן התכנסנו במסגרת ועדת הנהלים, ואושר על-ידי מנכ"ל הרשות התיקון הספציפי לגבי הנוהל בסעיף ג1(2). התיקון במהותו הוא שבני זוג במקרים של אלימות – הנוהל עצמו מדבר על מקרה של אלימות, הפסקת הליך מדורג בעקבות אלימות – בן הזוג הזר, שהוא נפגע אלימות, לא מחויב להיות ברמה של א'5 כדי להעלות אותו לוועדה בין-משרדית, אלא גם כל מעמד אחר שהוא, כמובן, במסגרת אותה זוגיות. גם במסגרת ב'1 או בהליך יותר מוקדם מ-א'5, נעלה את התיק לוועדה בין-משרדית.

ההערה, שבן הזוג האלים לא תפסיק את הפנייה.

נכון, גם אם לא קיבלו א'5.

זה הישג מאוד גדול בתור התחלה.

אם יש רשיון בתוקף. אם היא עדיין בתוקף, אנחנו מאריכים את הרשיון.
אם יורשה לי בעניין הזה, ראשית, צריך לומר כמה מילים על הוועדה הבין-משרדית. מהותה, היא ועדה הומניטרית. היא נותנת מענה לכל המקרים שלא עלו בנוהל. מתייחסים אליהם מאוד ברצינות. זו ועדה שלא ועדה שרירותית, והיא לא רואה את המקרה בראייה של רשות האוכלוסין בלבד; יש שם נציג משטרה, יש שם בריאות, יש שם רווחה, יש שם חוץ – כל נציגי משרדי הממשלה.

יותר משנתיים להיפטר מבעל אלים? שנתיים להסתתר אי שם בארץ זה לא הומניטרי.

אני סוקר את עבודת הוועדה. יש תיקים שאנחנו דנים בהם מעל שעה בפורום הזה של כמעט 20 איש, ומכינים היטב את התיק, ולא מסתכלים רק בהיבטי הגירה. הוועדה שומעת בראשות מנכ"ל הרשות, ומחליטה עם איזונים שונים ומגוונים במסגרת הוועדה. ילד שהוא חולה, או או מקרה של אדם חולה, זה איזון מאוד חשוב ומשמעותי, להרחיק אותו או לא. שהייה ממושכת וכל מיני סוגיות נוספות – תזכיר סעד, משרד הרווחה, חוות דעת שונות, משרדי ממשלה שונים, גם אם הם מנוגדים למדיניות ההגירה, אבל אנחנו מתייחסים לזה בכל הרגישות המתחייבת כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. המילה היא איזונים.

השינוי אומר: היום מתחילות את התהליך. אם יש אלימות- - -

זה עולה לוועדה, ואם הגברת או האדם נפגע אלימות הוא באשרה שהיא בתוקף, מאריכים את האשרה עד יום קבלת ההחלטה של הוועדה.

מה קורה אם לא התחיל הליך? אנחנו שומעות הרבה מקרים שבו או הבעל אומר לה: אנחנו בתהליך, אבל הוא לא מקיים את התהליך, או הוא אומר לה: נתחיל את התהליך, והוא מודיע למשרד הפנים: תפסיקו את התהליך - זה לא באמת אמתי, אני לא באמת נשוי לה, היא עובדת עליי.

או אשה אחרת.

תכף כולן יקבלו זכות דיבור, ואני בטוחה שתוסיפו על דבריי מקרים רבים, כי המציאות תמיד עולה על כל דמיון. אנחנו מדברים פה על מקרים, שאנשים לא מתכוונים להיות ישרים, טובי דרך. מדברים פה על אותם מקרים שבהם המדיניות שלכם, שבאה להיטיב, באה להקל, ללכת לקראת – אנשים מנצלים אותה ככלי כדי לפגוע בנשים. איך אנחנו עוקפים את הבעיה הזאת? אתה ממשיך להיצמד לנוהל, ואנחנו אומרות לך שיש מי שמצליח לעקוף את הנוהל באופן כזה שאותן נשים לא ייכנסו אליך לוועדה, כי הן לא חוקיות פה כבר, לפי הכללים שלך?

אתם מכירים, שיש ילד משותף? המקרה עולה לוועדה בכל מקרה.

בסוף הישיבה הקודמת הדרישה שלנו היתה שכשיש ילד משותף, זה יעלה לוועדה הומניטרית – לא משנה מה. זו ההחלטה? כי זו החלטה משמעותית.

כן, זה תיקון בנוהל. מעבר לזה, מי שיקרא את הנוהל, בסעיף ג8- - -

קודם כל, אנחנו מודים ושמחים ומעריכים מאוד. זה הישג גדול.

מי שמכיר את הנוהל – סעיף ג8 מתוך הנוהל מדבר על כך שגם במקרים שהוכחה טענת אלימות, והמקרה לא עומד בקריטריונים והעברה לוועדה בין-משרדית מכוח הנוהל, כלומר בשום מצב אין להעלות את המקרה לוועדה הבין-משרדית, היות שהנוהל לא מאפשר אותו, אבל הוועדה התרשמה כי על פניו קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים, מעבירים את התיק להמלצה להחלטת ראש הדסק, כלומר גם כשהוא לא עונה לנוהל, אבל ברמה של הלשכה- - -

אין לנו הנוהל החדש.

הוא מכריז עליו עכשיו.

אנחנו משאירים פתח ברמה הלשכתית. יש מושג, הוועדה הלשכתית, שזה ברמת הלשכה האזורית, ו-וועדה בין-משרדית. כשמנהל הלשכה חושב, יש אפילו ניצוץ קטן שיש פה אלימות, הוא יכול להעביר אותה לרמה של המטה להחלטה, אם אנחנו דנים בה ברמת המטה, ולא בולמים אותו שם, ואומרים: לא עונה לנוהל – נותנים תשובה שלילית וזהו.

שמענו כמה הערות. אחת, שהתהליכים ארוכים. כולם אמרו לי שמשך הטיפול עד הוועדה לוקח הרבה זמן. השאלה, האם זה יקצר את הנוהל? ומה זה אומר, ניצוץ של אלימות? שמענו תגובות במפגש הקודם, שמישהי הגישה תלונה אחת – זה לא היה מספיק, אמרו: אנחנו רוצים יותר מתלונה אחת, כי אם תלונה אחת, אז רק פעם אחת הוא הרביץ לה - זה לא נורא.

אנחנו לא אומרים שזה לא נורא. יש מקרים של אלימות, שאין אפילו פתיחת תיק במשטרה, והיתה אלימות קשה במשטרה, מכל מיני סיבות של בני הזוג.

הקושי להגיע למשטרה הוא מאוד גדול. לצערנו, גם היחס במשטרה הוא לא תמיד הולם.

גם כשאנחנו בודקים זוגיות בין בני זוג, אין נו כל הכלים שיש למדינה אולי מכל הסקטורים שלה- - -

לכן יש פה ארגונים שאתם יכולים להיעזר בהם. מניסיון שלי בתפקידי הקודם, כשמגיעה אשה לארגון סיוע, שזה אנונימי, היא לא מקבלת מזה שום מעמד חוקי וכדומה, זה לא משטרה, היא לא מנצלת את המשטרה כדי לנסות במאבק בין-זוגי או מה שאתה טוען כרגע, אלא היא מגיעה לארגון סיוע ומקבלת עזרה ותמיכה, אני חושבת שלמשל, העדות של אותו ארגון סיוע, ארגון מלווה, תומך, מקלט לנשים מוכות, הוא עדות מספקת בשביל הוועדה כדי להעיד על אלימות.

מקלט של נשים מוכות – ודאי. גם ארגוני הסיוע.

הלוואי.

מקלט לנשים מוכות אפילו כתוב בנוהל. גם מקרים אחרים. אני מכיר פה את ניקול, אבל מקרים שגוף הומניטרי אחר- - -

מקרים שעלו לוועדה הומניטרית, ולמרות שאותן נשים היו או במקלט לנשים או מלוות על-ידי ארגון סיוע שמכיר אותן, מכיר את הסיפור שלהן ומלווה אותן הרבה זמן, הוועדה לא הכירה בסיפור שלהן, לא הכירה במקרה. יש מקרה אחד פה, שנוכל תכף להעלות אותו, אבל הוא מקרה מייצג. באו פה גם מהמקלטים כדי להציג מקרים נוספים. האם אתה לא סומך על אותם ארגונים?

אני סומך על כולם.

למה אין נציגים מאותם ארגונים אתכם בוועדה? עורכת דין, אשה משכילה.

הוועדה היא ועדה בין-משרדית. לא נסתמך רק על ארגונים.

למה? הארגונים האלה, העמותות האלה, הם הדבר היחיד- - -

את מוכנה לא להפריע? את לא בתוכנית טלוויזיה. את כל הזמן מתפרצת.

איך אתה מעיז לצעוק עליי בכלל? אני חברה שלך? מה אתה צועק עליי?

זו לא תוכנית טלוויזיה, את לא צריכה פה רייטינג.

אני לא בתוכנית טלוויזיה, להפך. אני לא מקבלת פה כסף. אתה לא יכול לדבר אליי כאילו אני חמור שלך. אני לא חמור שלך. מדובר פה באלימות.

אתן רוצות לקבל תשובה. אנחנו מאוד מעריכים את זה, שהמנכ"ל נמצא כאן. בואו נעשה את זה לפי סדר. כולכן רשומות. ניתן לכולם לדבר. התגובות מקשות עלינו ומעוררות אנטגוניזם.

תגיב בקרצה, כי אנחנו רוצים לשמוע.

תבין שאנשים מגיעים טעונים מאוד.

גם אנחנו מטפלים בזה יום-יום. גם אנחנו רוצי לפתור את הבעיות ההומניות האלה שעולות. אנחנו לא יכולים להסתמך רק על חוות דעת של ארגונים, אבל אמר עמוס – העובדים שלנו כל הזמן בקשר מול ארגונים. הוא אמר ניקול, אבל יש גם אחרים, לא מעטים, עולים בפני הוועדה חוות דעת של ארגונים, בפני ראשי הדסקים שלנו. יש קשר קבוע עם ארגונים. לומר שאנחנו מתעלמים מארגונים? הרי זה עיוות המציאות.

כל הנשים שאנחנו מטפלים בהן – לא שמענו מכם אף פעם. אנחנו רודפים אחרי. בקושי מצליחות להשיג משהו מכם. זה לא נכון.

להזיז משהו אתנו זה אולי לא לקבל את התשובות שהן רוצות.

חשוב שתשמעו את הדוגמאות, כי אנחנו מוצפות בדוגמאות מהשטח. אנחנו שומעות אתכם. אנחנו רוצות לעשות חיבור מסוים, שהדברים יעלו בפניכם. חשוב שבוועדה הזאת תשב נציגה שהיא מומחית לנושא של אלימות במשפחה, אלימות מינית, שתכיר את הדברים, שתדע את הרגישות ותדע במה דברים אמורים. זה קריטי וחשוב. לא שאני מזלזלת במומחיות של מי שיושב שם, רק אין ספק שהמומחיות שנצברה פה לאורך עשרות שנים יכולה רק להועיל גם לכם, בלהגיע לפתרון הנכון או למסקנה הנכונה.

יש דיונים אחרי דיונים על הצורך והיכולת להיעזר בחברה אזרחית – נורא משמעותי. עושים את זה בכל המשרדים. אני חושבת שיש מקום לעשות את זה כאן. אנחנו מאוד נשמח. נתחיל עם מקרה שאנחנו עוקבים אחריו מהדיון הקודם. בבקשה.

שלום, אני מנכ"לית מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב. אני פסיכולוגית. אני 18 שנה במרכז סיוע, סביר להניח שאני יודעת להבדיל בין סיפורים למציאות.

אני רוצה שתסתכלו על התמונה של הילדה המהממת הזאת, שהיא חולה כבר חודשיים, ואנחנו לא יכולים לקבל לה מענה טיפולי. הילדה המדהימה הזאת, שהלוואי שהיו לנו כאלה פטריוטים במדינה שלנו כמו בנצ'י, ששנתיים אנחנו מסתירים אותה מקיבוץ לקיבוץ, ממתנדבת למתנדבת, כדי לתת לה מענה.

יש שלושה סוגים של נשים שסובלות מאלימות: מקרים שגבר אלים, ואשה, ופתאום הוא לא מתעניין בילד, ומשחרר אותה. יש לה לאן לחזור, היא עוזבת את המדינה וחוזרת – פתרנו את הבעיה; המקרה השני, שילד הופך להיות קלף מיקוח, ואז הבעל לא משחרר את הילד, והאשה נמצאת בלי סטטוס, ועשרות מקרים, מזמינה אותך לבוא לבקר. אביא לך אחד-אחד לראות, כי שם היא לא בסכנה – לא תוכלו לגרש; המקרה מהסוג השלישי הוא כמו של בנצ'י. אמנם היא הגיעה לכאן כבת זוג, היא סבלה מאלימות - היא תספר על האלימות שסבלה. עורכת הדין שבהתנדבות תוסיף את העניין המשפטי. יש לה ילדה מהממת, שאבא שלה לא רוצה אותה, אבל במדינה שלה הילדה הזאת היא ממזרה. היא בושה לאמא. אם היא תחזור עם הילדה הזאת למקום, יהיה לה עוני, ובמקרה של חבר העמים היא ילדה- - - . שם היא פשוט ממזרה מישראל. הילדה הזאת תסבול. האמא לא תיתן לילד שלה לסבול כאן במדינה. אז היא מוכנה להיות כאן לבד, לעבור ממקום למקום, והיא מרוויחה במו ידיה את הלחם שלה. היא לא מקבלת נדבות ולא מקבצת נדבות. היא תהיה אזרחים במדינה, שאתה ואני נהיה גאים בה. תסתכל בעיניים שלי. היא גם לא מסתירה את הפנים שלה. אנחנו נדע לתת לה מענה, שאתם לא תגרשו. מבטיחה לכם. אני מספיק גדולה כדי להגן עליה, ויש לנו 250 כאלה. זה כואב לי, כי אני רואה את המקרים האלה יום-יום, אבל יש משהו שמעבר לבירוקרטיה ואדישות.

אני מתלהבת מהצעקות של צופית. הלוואי שיהיו לנו כאלה גם בכנסת, שהיא תפתח את המשרד שלה, שתצרח, כי הצעקה שלה היא הרגש, היא היופי של המדינה שלנו – אחרת אנחנו גם כלפי חוץ נהיה אכזרים כאלה, כמו שהיו אכזרים כלפינו. אני ממשפחה של ניצולי שואה. האחים שלי שם ביד ושם. אין לי אותם, השמות שם. לא ראיתי אותם בחיים, כי הם נספו שם. אני לא רוצה שבמדינה שלנו כך יתייחסו לאחרים. כואב לי, אני רוצה שתשאלו את בנצ'י. היא תענה על כל שאלה, וגם עורכת הדין שלה. על המקרה הזה יש עשרות מקרים, שחייבים שיתייחסו אחרת. כך יכולה להיות חלילה הבת שלך, שלי, האמא שלך, שלי, כל אשה אחרת. אלימות זו תופעה.

ליזה, תודה. צופית, תיזהרי – יש לך מתחרה...

מה המצב כרגע?

מסתירים אותה.

גירוש. היה תאריך של הארכה של 60 יום. אנחנו מעבר לתאריך. רק לגבי נהלים, אכן יש נהלים – כולנו קוראים את הנהלים של משרד הפנים, ההומניטריים לאותה ועדה. שני דברים עיקריים בנהלים: אחד, אשה שסבלה מאלימות, ונמצאת במקום מקלט וכו'. יותר משנתיים שהיא מסתתרת. חצי שנה לפני כן ברחובות, ואין משפחה ואין לאן להגיע; הנוהל השני, התלאי השני שצריך לעמוד, שיש חוות דעת של ארגוני סיוע או עובדים סוציאליים, שיש כל חוות הדעת, והשאלה, באיזה נוהל אנחנו לא עומדים.

בנצ'י, בבקשה.

אנחנו שמחים שאת כאן שוב.

זה בסדר לבכות. אני נחשבת הבכיינית של הכנסת – תרגישי נוח... שמענו אותך בפעם שעברה ודיברת מקסים. אם את מרגישה נוח, תגידי לנו.

אני רק רוצה להסביר למה היא בוכה, והיא תדבר, כי הילדה חולה, ואנחנו לא יכולים לקבל מענה רפואי. יש שם סיפור. אנחנו צריכים לאסוף את הכסף כדי לממן כל בדיקה.

ניתן לה את הזמן שלה. תעשי לנו סימן כשאת רוצה לדבר, בנצ'י. צופית, בבקשה.

אני רוצה לומר שני דברים. קודם כל, למה יש פה בכלל מחנות? הרי אנחנו צריכים אותך. אני לא נגדך; אני צריכה אותך. האינטרס שלי, שהמשרד שלכם יהיה חלק מהמענה הזה למשהו מאוד קשה שמתקיים פה בחברה שלנו. אין מישהו חסין מזה. אני מכירה ילדה בשכונות סוציו אקונומיות מאוד גבוהות, מכפר שמריהו, שמקבלת כל יום מכות רצח מבעלה. זה לא חריג. אתה לא יודע מחר עם מי הבת שלך תתחתן. זה אמנם בשכבות הסוציו אקונומיות הנמוכות זה קורה הרבה יותר. אני נמצאת פה מסיבות נטו הומניטריות. אני לא בתוכנית טלוויזיה עכשיו. אני מלווה את טניה בשבועות האחרונים הרבה מעבר ל"אבודים", והיא לא היחידה שאני מלווה. אני מלווה את קלאודיה מ"אבודים", ועוד הרבה אנשים אחרים מהמקלטים. אז אני לא נגדך. אני זקוקה לך כדי שתעזור לנו לשנות חלק מהחוקים. למשל, אחד הדברים הכי קשים שקורים במדינה הזאת זה הזמן שהבירוקרטיה לוקחת לעצמה. זה לא תלוי רק בכם; זה תלוי בכם, במשרד המשפטים, במשרד הרווחה. זה תלוי במשולש הזה. מישהו צריך לתת על זה את הדעת. איזשהו שופט צריך לקבוע חוק חדש, ששם גבול ואומר: יש גבול לכמה זמן אנחנו מוכנים שאדם יסבול. הוא נמצא בתוך תהליך משפטי. במשך שנה השופטת לא נותנת לנו מענה, בית משפט לא עוזר לנו. מישהו צריך לעזור. אי-אפשר לסחוב אדם 13 שנה. האשה הזאת, שיושבת לידי, היא רק מקרה אחד מהרבה מקרים אחרים שאני מטפלת בהם. יש לה ארבעה ילדים ישראליים, יש לה פרנטר ישראלי, שעדיין לא התחתן אתה. היו גם סיבוכים של אלימות, אבל יש שיפור מאוד גדול, והאדם עצמו מוכן לעבור כל תהליך שיקומי שיש, ורוצה להתחתן עם האשה, אבל זה בכל זאת 13 שנה. זה הרבה זמן, והיא לא היחידה.

מקרה חריג – מילא, אבל אתם יודעים כמה מקרים יושבים אצלי על השולחן, ואני, מי אני? כולה שחקנית טלוויזיה קטנה, ילדת פנימיות עלובה מגיל 5. אני אבק. הדבר היחיד שמניע אותי זה הידיעה מה מרגיש אדם אבוד, שאין לו פעם בשבועיים-שלושה, אין לו לאן ללכת, ועוד לי יש משפחה. להם בכלל אין משפחה. היא אשה שיש לה ארבעה ילדים מקסימים, אמא שנותנת להם מענה, כשהיא חיה בתנאים לא תנאים, כי היא לא יכולה לעבוד, אין לה כסף, היא חיה אצל הסבתא של הילדים שלה. פעם בשבועיים בערך היא והפרטנר שלה מוצאים את עצמם בחוץ. אף אחד לא נותן להם מענה אמתי, והדבר הכי גרוע בעסק הזה – על הנשים האלה כל הזמן מרחפת עננה של איום, כל שעתיים מודיעים להם שתכף מוציאים מהם את הילדים, תכף שולחים להם את הילדים לאמנה, עוד שנייה מפזרים להם את הילדים למקלטי חירום ולפנימיות קלט. מישהו צריך להבין שהסבל הוא בלתי-נסבל.
אני הולכת עכשיו לעשות ארבע תוכניות לפריים טיים על הרווחה. הסיבה שהיחידה שאני עושה את זה – כי אין ברירה, כי מישהו שבאמת אכפת לו, ויש אתי במאי, שהוא מוכן לעשות הכול כדי לעשות את זה, רוצה לעשות את זה. אני מסתובבת בשבתות במקלטים של ילדים שנלקחו מהמשפחות שלהם. הכול כל כך מבולבל. הדבר הכי קשה בסיפור הזה - אין דיאלוג. מה האינטרס של האשה הזאת לשבת פה מלבד הכרת הטוב, מלבד הרצון לעזור לאזרח, מלבד הרצון להיות עזר כנגד לך? אנחנו מבקשים ממך את הזכות להיות העזר כנגד לך. אני רוצה לעזור לך לשנות את החוקים לטובתך. אני רוצה לעזור לך להקל על האנשים האלה, אני רוצה לעזור לך לגרום לאשה הזאת ללכת לישון קצת יותר בשקט בלילה, ולקום קצת יותר עם כבוד בבוקר. היא אדם בלי כבוד. כשאני מצאתי אותה, מצאתי ליטרת הבשר, מסביב לה כלום. אדם בלי תעודת זהות, בלי כבוד, בלי עולם, בלי הורים, בלי כלום. נאנסה, נרצחה אלף פעמים. הילדים שלה הולכים להתגייס לצבא שלנו. יש לה בנים, יש לה בנות. הם הולכים להתגייס אלינו. אותם לא יגרשו מפה. אז למה היא צריכה שיהיה לה פה בעורף כל הזמן איזו ידיעה, שתכף לוקחים ממנה את מה שהיא ילדה, ואולי גם את הילד הזה תכף הולכים לקחת ממנה, ואין לה תעודת זהות? ועכשיו אולי היא תקבל תעודת זהות רק לשלוש שנים – בסדר, תנו לה תעודת זהות לעשר שנים בלי יכולת לבחור. אבל תנו לאדם זהות. איך ייתכן שחיים פה אנשים בלי זהות?

כשקודם התפרצתי – אני זקוקה לכם. אני כמעט מתחננת - תעזרו לנו לשנות את החוקים. אני אומרת את זה במקביל בחדרי-חדרים. אני אומרת את זה ברווחה, אני אומרת למאיר כהן. תראו מה קורה אצלכם. עשיתי הפגנה השבוע של זעקת האמהות עם איזו שופטת שאמרה שם דברים. אנחנו זקוקים לעזרה, ואני חושבת שאין גוף שיכול לעזור לך יותר מהנשים האלה, שזה מה שהן עושות בחיים. הן צריכות להיות חלק מהעבודה שלכם. הן צריכות להיות חלק מהישיבות שלכם. לפחות פעם בחודש להתעדכן, כי הם יודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה טוב לנשים האלה. הן יודעות טוב יותר ממך וממני מה המצוקה. בסוף אנחנו לא ישנות בלילה, ובסוף טניה יודעת שאם תהיה לה בעיה הכי גדולה ב-03:00 בבוקר, אולי אני אהיה זו שאלך לקחת אותה. אף אחד מהכנסת לא הולך לקחת את האנשים האלה אליהם הביתה. בסוף הנשים האלה ישנות אצלנו, אצלה ואצלה, והן יודעות מה הנשים האלה צריכות. יש גם גברים כאלה – זה לא רק נשים; היום אנחנו מדבריות בעיקר על נשים. אנחנו צריכים שיתוף פעולה אמתי, דיאלוג, מישהו מהמשרד שלך, שזה התפקיד שלו – לעבור בין העמותות, ולדעת יום-יום מה קורה שם. אני לא פה בשביל תוכנית טלוויזיה, תאמין לי.

טניה, אני לא יודעת למי יצא לראות את הפרק המדהים בסדרה של צופית. את מדהימה. אמרת בפרק כמה פעמים שאין ברירה, צריך להיות חזקים. אנחנו רוצים לתת לך הזדמנות, שתהיה גם ברירה אחרת – לחיות ולא רק לשרוד. אני מאוד מודה לך שאת פה, ומאוד מקווה שנוכל לעזור לך.

לכם יש הכול, ולי אין כלום. קשה לי לדבר. אני רוצה לעבוד וללכת לעבודה. אף אחד לא מקבל אותי. אין לי שום עבודה. אין לי לא רופא, לא כלום.

על איזו אשרה את כרגע?

אין אשרה. הגשנו במיוחד, מטעמים הומניטריים.

זה נדחה או בהמתנה?

אנחנו עדיין ממשיכים להיות בהמתנה. הגשנו ב-14.12.12 עם הכוחות שהיו יחד עם התוכנית. אנחנו ממשיכים להיות בהמתנה. ב-2 באוקטובר הסתיימה האשרה, ואנחנו ממשיכים להיות בהמתנה.

בזמן המתנה מקבלים מעמד כלשהו?

לא.

איך זה הגיוני שהתהליך התחיל, ואתם יודעים שיש אשה ויש לה ילדים, אבל לא נותנים לה מעמד זמני וזכויות בסיסיות?

אני כבר 13 שנה פה. פגשנו במשרד הפנים וכל מיני מסמכים הבאנו. הם אמרו: לכי לחו"ל, תביאי את המסמכים מאמא שלך. אבל אמא שלך מתה. תלכי לקבר להביא את המסמכים? זה קשה. רק עכשיו פגשתי את האחים שלי. גם שמכרו אותי. גדלתי בבית יתומים. גם באלימות, בכול. אבל אף אחד לא מוכן להסתכל עלייך. את כאילו לא קימת פה, את כאילו באוויר. אף אחד לא מוכן לעזור – לא תעודת זהות, לא קופת חולים, לא שום דבר. אין מסמכים, אין כלום. עכשיו אני צריכה ללדת, וצריכה לשלם על הלידה וכל זה. מאיפה אקח כסף? מאוד קשה. מבקשים גם עזרות מעמותות אחרות. אנחנו לא מוכנים לעזור לך, את כאילו לא קיימת פה. את פה 13 שנה, ואף אחד לא שם לב אליך.

כמובן, נבקש תשובות בעניין.

אם לא ראיתם את הסדרה- - -

מרוב דמעות אי-אפשר לראות את הסדרה הזאת.

מדובר בבחורה שנחטפה על-ידי ארגון שהוא גם מולדבי, גם ישראלי, של סחר בנשים. היא נחטפה, נסחרה לזנות, בסופו של דבר הבחור הישראלי גבי, שהפך להיות הפרטנר שלה ואבי ילדיה, הוא קנה אותה, ומאז היא נמצאת אתו. מערכת היחסים היתה בהתחלה מורכבת, הכול היה טיפה אלים, אבל בסופו של דבר גבי עושה דרך מאור ארוכה. הוא מתפקד כאבא, הוא מתפקד כפרטנר, הוא מנסה לעשות הכול הכי טוב. אין לה דיור. ב-13 שנה בארך – היא הגיעה לכאן גם די חולה. אין לה ביטוח, אין לה ביטוח רפואי. אני לקחתי אותה לגניקולוג שלי, שאמר לי: אם מישהו יידע שהיא היתה אצלי – כי היא הגיעה אליו לבית החולים – לוקחים לי את הרשיון, כי את האולטרה סאונד ואת כל הדברים הוא עשה לה באופן לא חוקי, רק כדי לראות שהעובר שלה בסדר והכול בסדר. איך יכול להיות, בחורה שלא יכולה ללכת להיבדק? איך יכול להיות שאפילו בקופת חולים אין מחלקה מיוחדת לאנשים האלה, הומניטרית? חייבים לשנות את זה, חייבים להפוך את העולם. אין דרך אחרת. זה לא ייתכן, זה לא הגיוני, זה פתטי. זה בני אדם. או מידת הרחמים - או מדברים על זה שהיהודים הם האנשים הכי רחמנים, או מתאכזרים באופן כל כך קשה.

היא היתה ברחוב.

ארבעה ילדים היא לא עשתה בדיקה. רק בתינוק הזה, שצופית התערבה במקרה – לא זז לה התינוק, היא פחדה, ופנתה לצופית. אף קופת חולים לא קיבלה אותה.

בדיון הקודם הצגנו שני מקרים. במסגרת הדיון הצלחנו להיעזר בכם ולקבוע דיון ללוועדה הומניטרית, מה שהארגונים והנשים לא הצליחו קודם. אני מקווה שהיום בסוף הישיבה תגידו לנו תאריך לוועדה הומניטרית, למקרים שנמצאים כאן, כי אנחנו לא יוצאים מפה אחרת.

לגבי הנוהל, האם בסופו של דבר , מדובר פה בנשים נפגעות אלימות. אחרי הוועדה, האשרה שלהן לא תהיה תלויה בגבר בשום צורה – אנחנו יכולים להבטיח את זה, אני מקווה.

לפני התשובה על הנוהל אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו. מעולם, בשום מקום, אין אחד שיכול לטעון שאנחנו נמצאים משני צדי מתרס, בשום מקום. מי שנמצא בוועדות בכנסת ומי שנמצא בדיונים אצלנו יודע כמה עשרות מקרים אנחנו מאשרים וכמה אשרות לעבודה אנחנו נותנים לנשים וגברים, שמבחינת הנוהל היבש, אי-אפשר היה לתת.
צופית העלתה המון בעיות – מקרה מייצג, אבל עם המון בעיות. אני חושב שנכון היה להזמין נציגים של משרדי המשפטים, הרווחה, הבריאות לדיון הזה.

היו פה בדיון הקודם.

אם מעלים פה תופעה של מקרים, שאנשים צריכים לקבל מענה כולל במצב מסוים, שיהיה ברור. רשות האוכלוסין וההגירה לא יכולה לומר לא למשרד הבריאות ולא למשרד הרווחה ולא למשרד החינוך.

אבל אתם הבסיס.

אם הבסיס הוא: בוא תיתן אזרחות, ואז הכול יסתדר – לא. אני רוצה לקבל בסוף הישיבה הזאת מקרים שאצלנו 13 שנה. עשיתי עוד בדיקה תוך כדי, למען הסר ספק. לא יודע מתי היא התחילה לעבוד מול רשות האוכלוסין וההגירה, מתי הוגשו הבקשות, איזה שלבים זה עבר.

היא נמצאת פה 13 שנה.

בשנה הראשונה היא לא פנתה למשרד הפנים. בשנת 2001 אני אישית ניגשתי אתה למשרד הפנים בירושלים.

כל מקרה שמטופל 13 שנה, גם אני טוען שזה לא סביר.

ושנה זה סביר? שנתיים זה סביר?

ועוד איך. שנה ושנתיים זה סביר.

כשיש לך מעמד.

אמרתי – תפרידו בין שני הדברים – קודם כל, מה קורה בתקופת ההמתנה; ובי"ת, יש פרוצדורה. לתת תשובה קצרה: נבדק – אין אפשרות - מאוד קל. אנחנו ניגשים למקרים האלה בניסיון כן למצוא פתרונות על דעת המשרדים הרלוונטיים. נאמר: כן נותנים, לא נותנים מענה. כשמסתננים נכנסים לארץ, הם נכנסים ליוספטל, עוברים את כל הבדיקות, ואחרי זה משרד הבריאות אומר לי: תשיג לי ממשרד האוצר את הכסף על הסיפור הזה. צריכה להיות עבודה כלל ממשלתית.

אחת, מה קורה בתקופת ההמתנה; בי"ת, הבירורים והבדיקות לא צריכים לקחת 13 שנה בוודאות. סביר שזה ייקח שנה ויותר – יש המון נקודות פה, יש התייחסות למקרים דומים, יש בדיקת מסמכים. נכון שמבחינת הארגונים – תן אזרחות לעוד חצי מיליון, תנו לי היום רשימה של חצי מיליון – אין בעיה, אבל זה לא מה שהוסמכתי לעשות.

אתה חייב לשמוע את מה שאומרים נציגות הארגונים. זה לא יכול להיות, שאתה רק מרצה לנו, ואומר לנו מה עמדת המשרד שלך. באנו הנה כדי להגיד ולדבר בשמן של נשים שאין להן פה, ואנחנו משמשות להן פה, ואתה תשמע את מה שיש לנו לומר.

באנו לשמוע. אני לא מנהל את הישיבה. נדרשתי לתת תשובה, וגם את תשמעי אותי. את לא מדברת עם עצמך, עם כל הכבוד. אני נציג של ממשלה, שיש לה מדיניות. אני לא מבצע מדיניות באופן שרירותי.

שמעתי את הדברים של השר מאיר כהן, שאמר שכל היושבות פה עושות מלאכת קודש, ושנמשיך לעשות את זה, למרות כל משרדי הממשלה, ואתה תשמע אותנו.

באנו כדי לשמוע.

אז תן לנו הזדמנות לדבר.

מייד ניתן לך הזדמנות לדבר. גם על זה אפשר לדבר, על הסחבת והבירוקרטיה, אבל בתקופה שבה נבדק המצב – הרי גם בתקופה הזאת – למשל, אתה נותן מעמד שאתה לא מגרש, אז האם בתקופה הזאת ניתן לתת מעמד, שבו היא יכולה לעבוד, יכולה לקבל זכויות בריאותיות, יכולה לקבל זכויות רווחה, למשל מקלט - שאת זה השר אישר, כך שעם זה אין בעיה.

אם משרד הפנים לא ייתן לה תעודת זהות, איך הוא יוכל לעזור לה? הוא זקוק למשרד הפנים.

אני זקוק למדיניות של המשרדים האחרים.

המדיניות של המשרדים האחרים לעתים מתקדמת יותר ממדיניות משרד הפנים. בעניין הזה, למשל, משרד הרווחה קבע שבעניין, למשל, מקלטים לנשים מוכות אין הבדל, ולא קשור עניין המעמד. לכן האם אתם יכולים לחשוב על פתרון, מעמד ייחודי חדש לאותן נשים, שבאותה תקופה יהיה להם איזשהו מעמד, שיוכלו לקבל אשרת עבודה, ויוכלו ללכת לקופת חולים, לקבל זכויות בסיסיות?

הוועדה שלנו אמורה לבדוק בדיוק איזה מעמד. אני לא יכול לתת מעמד לפני שהוועדה בודקת. למשרדים אחרים אולי קל. גם אנחנו, ברגע שמשרד הרווחה הכניס למקלט – ראיתי פה בוועדה, ואמרתי: למי שבמקלט אנחנו נותנים אשרת עבודה, נשים וגברים.

בהרבה משרדים בתהליכים אחרים, ברגע שאתה מגיש את הבקשה, נפתח תהליך. מתחיל להיצבר זמן. לתת מעמד זמני, בגלל שהיא כבר פנתה. אתם אומרים: לא פניתם. אנחנו מדברים על נשים שאתם מכירים אותן. שלחתם אותם הביתה לחיות חיים חסרי-תוכן וחסרי-מהות. יש בכל משרד אחר, ברגע שנפתח התהליך, התאריך הזה נקבע, ומאז סופרים אותך. אתם יודעים מה קורה הרבה פעמים ברשויות. יש מקומות שאתה מגיע, והתיק אבד. יש פה אשה ששלחתם אותה הביתה בלי שום דבר, ויש לה כאן ילדים והיא חיה כאן, ויש לה בית, ואתם אומרים לה: חכי. מעמד שנקרא: בתהליך. משהו שהן יכולות ללכת אתו, לחיות פה. בסופו של דבר אתה שולח מישהי הביתה, ואומר לה: תסתדרי.

שאלה קטנה: האם המשרד שלכם מסתובב במקלטים של נשים מוכות? פגשתם פעם?

אנשים מסתובבים במקלטים, אנשים מכירים, אנשים עובדים גם מול ארגונים.

אישית הסתובבת?

בעברי הייתי סמנכ"ל משרד העבודה והרווחה, והסתובבתי לא פחות מכל אחד אחר פה במקלטים. אני מכיר, הייתי סמנכ"ל משרד הקליטה, אני מכיר תופעות הגירה. זו לא הנקודה.
למה ששאלה חברת הכנסת עדי קול, נעמה.

לשאלתכם על המעמד בתקופת הביניים, זה בדיוק המנדט של הוועדה. לשם כך הוועדה מתכנסת, והוועדה היא זו שבוחנת את כל השאלות שמתעוררות סביב התיק. בוועדה הבין-משרדית יושבים נציגים של הרבה מאוד גורמים.

זו ועדה הומניטרית?

כן.

אבל זה לוקח שנתיים. אם הכנסת לא מתערבת, אין ועדה.

בוועדה יושבים גורמים של משרדי ממשלה רבים, שיכולים לתת את האימפוט הרלוונטי למקרה הזה. היא רואה את כל המקרים ההומניטריים. פה יושבים אנשים שדנים בנושא האלימות, אבל יש עוד מקרים הומניטריים שעולים לוועדה. הם יכולים לראות את מכלול המקרים ההומניטריים ולתת עליהם את הדעת, לכן לתת מעמד בתקופת הביניים זה לרוקן מתוכן את הרעיון של הוועדה, שתבחן.

אנחנו מדגישים, שמי שיש לו רשיון, בין אם זה ב'1 או א'5, הוא מוארך בכל התקופה שבה ממתינים להחלטת הוועדה. מעט מקרים זה נשים שאין להן מעמד, ואז התחייבנו שאנחנו נותנים קדימות בטיפול בהעלאת התיקים בוועדה. אם זה לא קרה עד היום, זה יקרה.

המקרים האלה – בנצ'י לא קיבלה ועדה הומניטרית עד שלא היה דיון אצלנו. קבעתם את הוועדה ההומניטרית הקודמת יומיים לפני התאריך שקבענו את הדיון.

תתפלאי, אבל הוועדה ההומניטרית מתכנסת אחת לשלושה שבועות, עם התערבות שלך או בלעדיה. יש אלפי פניות. ייתכן שהקדימו את הדיון.

אמרתם הרגע כאן שאנשים שאין להם מעמד, יש להם קדימות. שני המקרים שהיו בפעם שעברה -בנצ'י אחת מהן - לא היתה קדימות. אם יש נשים נפגעות אלימות, זה מקרים שצריכים לתת להם קדימות. תשמע את האנשים, והם יאמרו לך כמה זמן ממתינים לוועדות ההומניטריות האלה. אתם אומרים: אין מעמד עד ועדה הומניטרית. זה לא הגיוני. אם אתה מחכה שנתיים, אתה אומר לאשה: שנתיים אין לך פה מה לעשות בישראל. אתם אולי רוצים שהיא תברח, אבל היא לא תברח – יש לה פה ילדים. מה עושים עם אשה שיש לה פה ילדים, עד שמתכנסת ועדה? ואני מבינה את העומס. אני מבינה שאתם לא יכולים לתת מענה מיידי. נניח שיהיה שנה-שנתיים. מה שנה-שנתיים אשה אמורה לעשות כאן עם הילדים שלה בלי מעמד? זה לא הגיוני.

היא ברחוב.

אתה אומר: כל המקלטים – בסדר, מקובל עליי. אני באתי עם טניה בלי מקלט. אני באתי במקרה ל"אבודים", ואם לא, עדי לא היתה מכירה אותי, לא הייתי פה היום. איפה אני הייתי 13 שנה? הגשתי מ-2001 במשרד הפנים בירושלים, מה אמרתי לה משנת 2001? כמה פעמים באתי אליה? האדם הפשוט, הסמרטוט הקדן, שלא שווה כלום, לומר לו – אני 12 שנה באתי ובכיתי. אמרו: אלימות. למה אלימות נוצרה עם טניה? אומר לך למה. טניה תאמר שלא היה אכפת לי ממנה. לא רופא, לא קופת חולים. היתה בוכה לי, אז היו ויכוחים ואלימות בינינו בגלל זה. תשאל את טניה. מאז שצופית גרנט התערבה. תשאל גם את הרווחה מה אמרתי עד צופית גרנט. צופית גרנט מטפלת לה בדברים. אין לי הכוח לטפל בדברים. אני הלכתי לביטוח לאומי בשביל הלידה הקודמת של התינוקת שלי. מה קרה לי? נכנסתי לבית סוהר. למה? באתי לקבל מה שמגיע לי, כי החליפו שם פקידה, אז הכניסו אותי לבית סוהר, כי צעקתי. אני לא צועק. זה הקול שלי. הביאו לי משטרה, עשו לי בלגאן. כולם עורכי דין. יש מי שישמע להם. יש פה ריטה, שעזרה בהרבה דברים לטניה. טניה היתה בהרבה מקלטים. עזרו לה, אבל מי יעזור לי? אם לא הייתי מכיר את ריטה, שניסתה המון שנים במסמכים – ריטה הביאה לי את המסמכים. לא היה לי הכסף להביא את המסמכים. ריטה, העמותה שלה הביאה את המסמכים. אני בחיים לא היתה עם תעודת זהות, אם צופית גרנט לא היתה מתערבת עם ריטה. אני 12 שנה פה. אולי עוד 20 שנה, כשהילד היה גומר את הצבא. אולי כשהיה מגיע לצבא, הייתי אומר: לא יתגייס אם אמא שלו לא תקבל אזרחות. אולי הטלוויזיה היתה רוצה לעזור לי אז, אבל ככה מי יעזור לי? מי עזר לי? כל התיק שלי ברווחה על המלחמה שנכנסתי לבית סוהר – זה עשה לי רק כתם על השקרים שלהם. אמרו: היא לא יודעת לטפל בילדים, לא יודעת לטפל בזה. מי טיפל בילדים? גם אני מטפל, אבל היא הרוב מטפלת. אומרים שלא יודעת לטפל בילדים שלה. היא חיה בפחד. היא קמה עם סיוטים בלילה. אף אחד לא רואה את זה – לא במקלטים ולא צופית. הילדים שלי ואני רואים את זה, אך האשה הזאת, קמה לך בצורה מבוהלת, כשאני רק רוצה לכסות אותה. אף אחד לא בא לתקוף אותך. סובלת מ-2001. כמה פעמים באתי אליה והתחננתי אליה ונלחמתי וכמה עשיתי בשבילם. אני כבר חליתי בסוכרת בגלל זה, עם העצבים האלה. היום אני מקבל זריקות של 100 CC בגוף, והגוף לא מתאזן, ומה הדוקטור אומר לי – שולח גם דוח לביטוח לאומי – זה מעצבים. איך לא יהיו לי עצבים? אשתי בלי מעמד, הילדים שלי מאוימים במשרדי רווחה. במשרדי רווחה יש כוח להכיר את טניה. ביטוח לאומי לא רוצים להכיר אותה. למה אני צריך, שפעם יש רופא, או ללכת לשקר בטרם על שם מישהי אחרת, שתקבל רופא? למה אני צריך להגיע למקומות האלה? אני רוצה להיות ילד טוב. כואב עליה. אתם לא מבינים מה עובר עליה. היא עברה גיהנום. די. טיפה אני מכיר אנשים שעושים – מהשטחים אתם נותנים לאנשים תעודת זהות, על שהתחתן עם יהודייה, ושיקבל תעודת זהות כחולה, שיוכל לעבוד. זה ישר נותנים.

לא נותנים.

אראה לך אלף כאלה. אני מכיר את העבודה הזאת, כמה מרמים ועובדים על המדינה. אני יודע כמה אוכלים את עצמם. אתן לך מלא דוגמאות עוד היום. מבית לחם, מרמאללה, משכם, מג'נין. אני מחובר לכל העולםפ הזה.

אפילו שעובדים בשחור, משק בית, במשרד, גם מנהלים לוקחים את המשכורת שלך ולא רוצים לשלם לך. המנהל הזה, שעבדתי אצלו בשחור, הוא לא נותן.

רות, בבקשה. יש ב-11:00 ישיבה עם נושאים קשים לא פחות.

אנחנו נמשיך בסבב כזה. אנחנו רוצים שהם ישמעו את כולם, אז תהיו תמציתיות. אנחנו מתנצלות.

נציג משרד הפנים אמר שהוא לא עוסק במקרים הפרטניים. אנחנו כן. אנחנו רואות את הנשים המגיעות ומופנות למקלטים. אני מייצגת שלושה מקלטים. אני יודעת שזה המצב בשאר המקלטים. אנחנו לא הולכות ללקט נשים ברחובות. מופנות אלינו נשים על-ידי בתי חולים, על-ידי המשטרה ועל ידי מסילה. משרד הרווחה נתן לנו הנחיות לפני שנים, לא לפנות למשרד הפנים בשום פנים ואופן. אני לא יודעת אם הם מייצגים את הבעיות שאנחנו מציגים בפני המפקחות שלהם, אבל כנראה, לא מספיק, ואולי האוזניים בוועדה הבין-משרדית קצת אטומות לשמוע את המצב של אמהות לילדים שאינן יהודיות, אינן ישראליות, נשואות לגברים יהודים שרוצים לקחת מהם את ילדיהם, ותעופי מהארץ תוך חודש. אנחנו רואות את זה יום-יום.

היתה אצלנו באחד המקלטים גברת ערבייה, חיה בנתניה, אשה שהיתה כאן 14 שנה, ואני מדברת על לפני שלוש שנים. הגברת הזאת היתה נשואה לבן דודה, שהוא בן של משת"פ. המשתפ"ים מקבלים אוטומטית הם וילדיהם אזרחות ישראלית. ילדיה הוכו. היא פנתה למשטרה, ובני משפחתה בקלקיליה מאיימים לרצוח אותה, כי היא פנתה למשטרה. היא לא יכולה לברוח לקלקיליה יותר. בארץ הבעל הנחמד שלה הלך לבית נועם, היה סטודנט מצטיין, ואחרי שנה וחצי במקלט לאט-לאט שכנענו אותה. אין לה אישור שהות בארץ. ילדיה למדו בבית ספר בנתניה, דוברים עברית רהוטה. אין בעיה עם הילדים, ישראלים כשרים, אבל האמא לא יכולה לחזור לשטחים, כי שם היא תירצח, ולא נתנו לה תעודה, והיא חזרה לבעל, ואחרי חודשיים שוב ברחה למקלט. מה אתם אומרים על הדברים האלה?

זה הגיע למפקחות של משרד הרווחה. ישבנו בוועדת החלטות. כלום לא קרה. האשה הזאת היא חסרת-אישור שהות במדינת ישראל אחרי כל כך הרבה שנים. איך אנחנו יכולים להסתכל כלפי העולם? אני לא מספרת על המקרים הרגילים, שאנחנו מקבלות אשה, ואחרי שלושה חודשים בשיטת הדלת המסתובבת חייבים לומר לה: את לא יכולה לשהות אצלנו יותר ואין לך פתרונות. את לא מקבלת מזונות.

אני מצטערת לעצור אותך, כי הם לא הכתובת במקרה הזה.

אני מדברת אתכם – לא עם משרד הפנים. הגברת הזאת מנתניה לא קיבלה עד היום אשרת כניסה. וילדיה כולם ישראלים.

נתייחס לזה בהמשך. בנצ'י, בבקשה. אני חושבת שהבעיות הוצפו.

הגעתי לארץ, התחתנתי עם ישראלי אתיופי. הוא לא היה בסדר, כל יום הרביץ, כל יום סכין, כל יום סיפר לי שהרגו נשים. נכנסתי להיריון. באמצע ההיריון הלכנו למשרד הפנים. הוא רוצה להתגרש ממני. מההתחלה, הייתי חצי היריון שלי ברחוב. בסוף ילדתי בסורוקה. התקשרו אליו, והוא לא רוצה לבוא, לא מכיר אותנו.

עשיתם בדיקת רקמות?

כלום.

הבעיה בבדיקת רקמות, שכשעושים, משרד הפנים דורש נוכחות של האב ברישום. אם אין החלטה ושורה מסוימת, שאפשר לרשום את זה בלי נוכחות של האב, דורשים במשרד הפנים נוכחות של האב, ואז יש לנו עוד בעיה גדולה, כלומר אנחנו לא יכולים לרשום את הילדים.

התקשרו אלינו באמצע הלילה מסורוקה, ואומרים לי: יש כאן מישהי בלי מעמד שילדה – אנחנו משאירים את התינוקת, היא תהיה ברחוב. אמרתי: אם אתם רוצים בעוד שעתיים את כל התקשורת של הארץ – תעשו את זה; אם לא, תנו לנו להתארגן. לקחנו אותה בלי שוםאפשרות לעזור בשום צורה, ונתנו פתרון פרטני, ממתנדבת למתנדבת העברנו אותה. היא היתה נשואה והתאהבה בו. היא עדיין נשואה לו. הוא פשוט נעלם – לא רוצה לא אותה ולא את הילד. יש לו אשה אחרת. נמאס לו.

תודה. אנחנו רוצים לשמוע פתרונות. גם הוצגו פה מקרים פרטניים. הכנסת היא מפקחת על רשויות הממשלה. הם באים לכאן. אנחנו רוצים לשתף אתם פעולה. אם תתקיפו ככה, הם יבואו פחות. הצעות נמצאות על השולחן ואצלו בידיים. הוא יודע איך לפתור את הבעיות, אם הוא רוצה ויכול.
יש פה שתי שאלות שאשמח לשמוע - אחד זה המקרים הפרטניים הוצגו. יש עוד מקרה שלא הצגנו בפניכם והעלינו אתמול – נשמח גם עליו. יש לנו שאלות מהותיות לגבי תקופת ההמתנה – מה יהיה המעמד בתקופה הזאת, איך מוצאים את הפתרון. לגבי הסחבת, לגבי הזמן עד הוועדה ההומניטרית. עלתה פה גם שאלה, קראתם להם להראות את המקרים, או אתם אומרים שאם יש ילדים, תעלו לוועדה הומניטרית – זה אומר שיהיה עומס מאוד גדול על ועדה הומניטרית. האם יש נכונות לקיים ישיבות לא אחת לשלושה שבועות אלא באופן יותר תדיר? ואנחנו באמת מודים לכם. בבקשה.

אני רוצה להוסיף שתי נקודות. בהמשך לקביעת תדירות גבוהה יותר של הוועדה, אני חושבת שעלתה פה גישה חשובה, שלא רק משרדי הממשלה יישבו אלא במקרים שמגיעים למקום – אנחנו מגיעים למקרים אפילו בודדים, שקשה להכריע בהם או שנראה שלא ניתן להכריע בהם, אני מציעה שבכל זאת יוערבו אותם ארגונים מסייעים, שמלווים את אותה אשה, שמכירים את המקרים, שיכולים להעיד מהשטח. אני חושבת שאותם ארגונים עושים מלאכת קודש שנים רבות. הם מוכרים, יש להם מעמד. הם יודעים בדיוק מה קורה. הם מלווים את האשה. הם יכולים להעיד על מצבה הרגשי, הנפשי, על מה שהיא עברה, על תהליך השיקום שלה. זה יכול לתרום לוועדה וגם לכם בהכרעה, האם מדובר פה במקרה אותנטי או לא. תיעזרו בהם. זה לא מקום של פיקוח עליכם אלא עזרה בשבילכם.

אני מציע שלגבי שני המקרים הפרטניים של היום, אני חושב שנכון יהיה לקיים אתכם ועם המקרים ישיבה נפרדת. גם יש פה דברים שאני חושב שלא נכון שנאמר בגלל צנעת הפרט. אשמח לומר את זה באופן יותר מצומצם, מה השיקולים שעמדו בפנינו. במקום שאנחנו טועים בהחלטה – נתקן, אין בעיה. אם יוצגו בפנינו דברים נוספים, בהחלט. יש לנו תשובה על המקרים הפרטניים. אני לא חושב שנכון בפורום הזה, מצולם, נאמר לגבי כל מקרה, מה שמענו מהאבא ומה מהסבא. זה לא נכון.

שתיים, אמירה כללית. ברור שכל ארגון או כל מי שעובד ביום-יום עם המקרים האלה, רואה את המקרים הללו ומטפל בהם אישית. אני מבין את סערת הרגשות. אני יודע שזה נשמע תשובה בירוקרטית, אבל אנחנו עובדים לפי מדיניות ממשלה, לפי מי אני יכול לתת מעמד. אני לא יכול לתת מעמד – יש דברים שלא בסמכותי בכלל. עלו פה לא מעט סוגיות. אני לא משליך את זה על אף משרד אחר. אבל נאמרו פה דברים – אמרו רות רזניק וצופית. זה מחייב ישיבה עם משרדים נוספים, לא עם כל משרד בנפרד, לראות מה עושים, כי ייתכן שאם היו תשובות אחרות מהרווחה ומבתי החולים, ייתכן שהיינו מצליחים לגשר על התקופה הזאת. אבל פרקי הזמן שנאמרו פה הם ודאי לא סבירים. לא אשתמש במילה יותר חמורה. אם יש מישהו שממתין 13 שנה, ודאי הוא לא צריך להמתין 13 שנה, גם לא הרבה פחות שנים, לתשובה. אני לא יודע מה התשובה, אבל התשובה המקצועית שצריכה להיאמר.

לגבי המעורבות של הארגונים במקרים, בהחלט אבדוק אפשרות, שכשמגיעים הפונים ללשכות שלנו או לדסקים שלנו כדי להציג את המקרה, אם ירצה נציג ארגון רלוונטי שליווה, להצטרף, נעשה את זה. מעבר לזה, חוות דעת של הארגונים מוצגות בפנינו, אם הם חושבים לנכון. אבל אין ספק שאם תימצא דרך טובה יותר כדי לשמוע גם את הארגונים שמלווים את המקרים האלה באופן פרטני לאורך תקופה, נמצא גם לזה מענה.

אני שב ואומר – כל מקרה הוא עולם ומלואו. אף פעם לא אפנה אתכם לסטטיסטיקה. אנחנו מאשרים מאות מקרים בשנה, דומים, שאתם לא מכירים. אולי חלק אתם מכירים. אנחנו לא אטומים ולא נאטמים. מה שבמסגרת הסמכויות שלנו, אנחנו מאשרים. ברור שאנחנו צריכים לעשות בדיקות, כי המצב שמדינת ישראל מתמודדת אתו בנושא הגירה, שהוא די חדש בעשר השנים האחרונות, במספרים הולכים וגדלים, לא הצהרנו מעולם שכל מי שרוצה, יקבל פה מעמד. זו לא המדיניות. ככל שנהיה יותר פופולריים, ניתן לכולם, אבל אני מועל בתפקידי אם אני לא עושה את הבדיקה לגבי המעמד, ובדיקה זה לא רק אני – זה גם משרד המשפטים, משטרה. כל מי שמטפל בזה, יודע. אני כן בעד לראות את זה ממשלתית יותר רחב, איך מגשרים על התקופה הזאת. נתתי לכם לא מעט דוגמאות שנתנו פתרונות.

מי צריך להכריע בזה?

פה צריכה להיות מדיניות ממשלתית, מה קורה. אני לא יכול לתת מעמד, כי זו הסמכות שלי, לקבוע את המעמד, אבל בהחלט עולה פה סוגייה, מה קורה עד אז. אני לא מתעלם מזה. אולי קל למשרד אחר לומר: אם הוא ייתן מעמד, אני אתן בריאות, אני אתן רווחה. בוא נראה איך נותנים את הדברים האלה אולי עד שתתברר הסוגייה הקריטית, שהיא המעמד.

· - -

אז שימשיכו להרחיב.

גם משרד המשפטים.

עולות פה סוגיות גם על משרד הבריאות, גם על משרד הרווחה, שאמרו: אל תעשו ככה, כן תעשו ככה. סימן שצריכה להיות פה חשיבה ממשלתית לגבי התקופה הזאת.

שלום, אני יועצת משפטית במקלט לנשים מוכות מזה 21 שנה. לא אתחרה ברגשות של חברותיי. ברור שראיתי משהו ב-21 השנה האלה. אני רוצה שתי הצעות פרקטיות ממשרדים אחרים: האחת, כשאנחנו מדברים על אוכלוסייה של מקלטים או מעונות חירום או ההארד קור של האלימות, שיהיה גורם קשר במשרד שלכם, מישהו שישמע את קולנו, כי אין לנו האפשרות להגיע אליכם פרט לניירת. שיהיה איש קשר. יש לנו את זה במחלקה לסיוע משפטי, במשרד המשפטים.

יהיה.

כבר טוב.

אגב, אני אישית נפגש עם כל ראשי הארגונים, זכויות אדם ואחרים, אחת לשלושה חודשים, אחת לששה חודשים. אני מוכן להרחיב את הפורום. תצטרפו מעבר לאיש קשר אצלנו, אין בעיה.

מעולה, אז שאיש הקשר יימסר לוועדה, ויימסר אלינו. שיהיה מוקד. יש את זה במשטרה. שאותו איש קשר יוכל, כשמדובר באלימות, ועם מרכיבים כל כך מורכבים, שתהיה אפשרות לקצר.

עצה שנייה.

יש לנו שתי דקות עד שהם צריכים ללכת.

עד המעמד לעשות פאוזה למעמד הקודם. זה לא לשקול איזה מעמד לתת, אבל כשאשה נמצאת במקלט, שייעצר שעון החול, ומה שהיה לה, יהיה לה- - -

זה מה שהוא אמר.

מעמד קיים ממשיך. לגבי מי שאין לו מעמד וכו'- - -

לא נחזור אחורה. הכול מצולם ומתעוד. דובר על כך שמי שהיה להם מעמד, המעמד שלהם יימשך. השאלה, מה לגבי אלה, וזו הבעיה העיקרית, שלא היה להם מעמד.

אני רוצה לסכם, ומתנצלת בפני אלה שלא דיברו. הם חייבים ללכת לוועדה נוספת פה בכנסת.

אני ממליצה לכם להמשיך לדבר גם שם – מעמד הילד.

אני מודה לכם שבאתם בהרכב כזה, והשתדלתם לתת תשובות. אני גם מבינה, מתי אין לכם תשובות. נאמרו פה כמה דברים חשובים, ואני רוצה לציין אותם.
קודם כל, מהישיבה הקודמת לישיבה הזאת תיקון הנוהל לגבי נשים עם ילדים, נשים שסבלו מאלימות, הוא חשוב והוא חידוש. בנושאים הפרטניים שעדיין לא קיבלו מענה, הובטח לנו ונעשה את זה בדחיפות, נקיים דיונים עם המומחיות בעניין הזה, ונקבל תשובות ענייניות בעניין.

לגבי הוועדה, אנחנו מבקשות לבדוק את תדירות הישיבות. אני מבינה שיושבים שם אנשים מכל המשרדים, שעוסקים בעוד הרבה מאוד דברים. זו לא סתם נקראת ועדה הומניטרית. יש פה לפעמים עניין של חיים ומוות בתחושות ההישרדות, כפי שמתואר פה על-ידי הנשים שיושבות פה. שיפרתם את הנוהל - ייתכן שיגיעו עוד מקרים. חשוב לבדוק את תדירות הישיבות. חשוב לבדוק, כפי שהתחייבת, את נושא המעמד או הזכויות שמגיעות להן בתקופת ההמתנה.

זה צריך להיות דיון פה. תזמינו אתם את המשרדים הרלוונטיים.

נקיים את הדיונים. אנחנו חושבים שיש סמכות לשר הפנים לשקול את המעמד בתקופת ההמתנה.

ודאי נשקול מה שקשור בנו.

נפנה לשר הפנים בעניין הזה, ונמשיך את העניין. לפחות בוועדה שלי גם שר הרווחה, גם שרת הבריאות יצאו בהצהרות מרחיקות לכת וטובות – משרד הרווחה הלכו מעבר ונתנו.

אמרה קודם דוגמאות על הרווחה.

יש שינוי, יש שר חדש.

זה, מבחינתי עקב אכילס של הוועדה, העליתי את זה גם בפניכם לפני הישיבה. אני שומעת פתיחות לקבל את זה שבמקרים מסוימים, קודם כל להכניס אתכם להתייעצות של פעם בששה חודשים עם הארגונים, וגם לאפשר לשמוע, להתייעץ עם ארגוני הסיוע שמלווים את אותן נשים כדי לקבל זווית ראייה אחרת, שאנחנו חושבות שכרגע לא קיימת בוועדה.

אני נאלצת לסיים את הישיבה. אני מודה לכולם שהגיעו.

אני בעיקר מודה לנשים. אנחנו ועדה מצולמת, והוועדה לפניות ציבור נמצאת פה בכנסת. הארגונים כבר מכירים אותנו, ואני רוצה שכל מי ששומע – תפנו עם הבעיות כדי שנוכל להעביר, כי אנחנו כן מצליחים לפתור. צופית שאלה אם יש תשובות. יש תשובות משמעותיות. היו הרבה שינויים. לגבי המקרים הפרטניים, הם התחייבו שיישבו אתנו, ונגיע לפתרון.

כרגע קיבלתי SMS מ-YNET - כל הדיון הזה ב-YNET כבר...

תודה רבה, הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:15.>