PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
21/10/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 79>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ז בחשון התשע"ד (21 באוקטובר 2013), שעה 9:30

<חינוך במגזר האתיופי>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

משולם נהרי

רות קלדרון

יוני שטבון

>
מיכל כהן - מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

ד"ר חגית גליקמן - מ"מ מנכ"לית ראמ"ה, משרד החינוך

הילה פאר - נציג דוברות המשרד, משרד החינוך

מאיה שריר - מנהלת אגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך

דוד יאסו - מנהל אגף א' לעולי אתיופיה, המשרד לקליטת העליה

ד"ר שרי פייר - מנהלת תחום בכירה בחינוך, המשרד לקליטת העליה

מיכל אברה סמואל - מנכ"ל, עמותת "פידל"

ורד פלום - מנחת למידה, החברה למתנ"סים

רוני אקלה - מנכ"ל, הפרויקט הלאומי האתיופי

שרה מאיר - מתנדבת אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

זיוה מקונן-דגו - מנכ"ל אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

חגית חובב - יועצת, מוזמנים נוספים

מריה מרים יצחק - מגשרת חינוכית

רינה כהן - מייסדת , ועד מנהל, מועצה ציבורית להורים

דוד מהרט - מנהל מרכז ההיגוי

רחל סמעון - מנהלת תוכניות פדגוגיות

רפאל פוירשטיין - סגן-נשיא מכון פוירשטיין

איתן מורן - מנכ"ל האגודה לקידום החינוך

יהודית גידלי

יפה קרינצה
<חינוך במגזר האתיופי>

בוקר טוב, אני פותח את הישיבה. זו הזדמנות לברך את מיכל כהן לרגל התמנותה אוטוטו למנכ"לית משרד החינוך. מיכל היא עובדת ותיקה במשרד החינוך, מכירה היטב את כל המערכות מבפנים ולבפנים, ואין לי ספק שתרומתך תהיה תרומה משמעותית מאוד. אנחנו, כמובן, נעשה לך קבלת פנים וניפרד גם מדלית.

אין ספק שעליית יהדות אתיופיה ויהודי אתיופיה היא אולי אחד הפרקים המרשימים בתולדות הציונות. כשאנחנו עוסקים בהרבה מאוד קשיים, הרבה מאוד חיכוכים והרבה מאוד שאלות על מה לא עשינו בסדר ומה ניתן לעשות, אסור לשכוח שזה באמת אחד הרגעים והפרקים המרשימים של החברה הישראלית, של העדה האתיופית, שחתרה להגיע לארץ ישראל, לירושלים, ומימשה את זה הלכה למעשה.

אני באופן אישי, כשהייתי ראש מחלקת מבצעים במטה הכללי, יצא לי לתכנן ולהשתתף במבצעים הראשונים. מי שקצת בקי יודע שהראשונים הגיעו באמצעות ספינות חיל הים מכפר נופש לאורך היום האדום, שפעל ככפר נופש לכל דבר אבל היה בעצם בבעלות המוסד. סאגת ההגעה של היהודים אל המחנה הזה זה סיפור בפני עצמו, עם רבים שאיבדו את חייהם בדרך. לאחר מכן ראינו שבאמצעות חיל הים זה קצת ארוך מדי, קשה מדי, מתיש, ואז עברנו להטסה במטוסי "הרקולס" שהיו נוחתים בחשאי במדבר הסודני ב-middle of nowhere וטסים שעות בדממה מוחלטת ונוחתים. וגם כאן אנשי המוסד, שהוביל וניווטו את העולים, הביאו אותם לפתח המטוס. תארו לעצמכם ציבור של יהודים שבאים מהכפרים ופתאום, באמצע החושך המוחלט, השקט הפסטורלי, נוחתות ציפורי פלדה ברעש אימים. מדדנו על סטופרים כמה זמן המטוסים נמצאים על הקרקע כשהמנועים עובדים. זו היתה חוויה שלא אשכח אותה. אחר כך לטוס כמה שעות חזרה כשבטן המטוס מלאה מפה לפה בנשים, גברים, תינוקות ותינוקות שנולדו בזמן הטיסה ואחר כך הנחיתה בארץ.
אני קצת מרחיב, קודם כול כדי שאנשים יוכלו להצטרף אלינו. אבל באמת אני חושב - ועדיין הספרים לא נכתבו - אין לי ספק שזו באמת שעתה היפה של החברה הישראלית, של יהודי אתיופיה ושל הקהילה היהודית הבין-לאומית, שנרתמה, התגייסה והיתה מאוד פעילה בתחום הזה.
וכאן אנחנו עוברים למציאות היומיומית שלנו וחלקה של מערכת החינוך. זה לא סוד, וזה לא בגלל שאנחנו ועדת החינוך, שהפלטפורמה של החינוך היא הכלי העיקרי לקליטה והשתלבות בתוך כל חברה, ובטח בחברה הישראלית. כאן יש לנו עוד הרבה מה לעשות. יש בהחלט הרבה מאוד מקומות של הישגים והצלחות, אבל יש לא מעט מקומות של כישלונות ושל מחדלים, סיבותיהם תהיינה כאשר תהיינה. עלינו החובה ללמוד את הלקחים, לתקן את הדרוש תיקון ולהביא לשילוב.

עליית יהודי אתיופיה לא עברה מבלי שנחשפנו לגילויי גזענות בוטים, מכוערים, מביישים. דרך אגב, זה היה לכל גל עלייה שהגיע. תמיד הוותיקים יותר, אלה שסבלו לפני זה, כנראה אחד הלקחים שלהם היה שהם עכשיו צריכים להיות הפטרונים של אלה שמגיעים, ולצערי הרב התנהגו כלפי אחרים בצורה שלא רצו שיתנהגו אליהם.
הבוקר אנחנו רוצים לשמוע ממשרד החינוך על התוכנית הכוללת לשילוב העדה האתיופית, הילדים האתיופים, בתוך מערכת החינוך וכמובן, להמשיך לעקוב, לשמוע את הנציגים השונים ולהתקדם הלאה. זו הפתיחה שלי. בבקשה, חבר הכנסת סולומון.

אני רוצה להשלים את התמונה. סקרת יפה את ההיסטוריה. לפני שבועיים ציינו כאן הערכה והוקרה מיוחדת לסוזן פולק, שבשנות ה-70 הטמיעה את העלייה. לפני כפר הנופש ולפני המטוסים היתה עלייה דרך מדינות אירופה. זה היה ממש חסוי, משפחות בודדות, כמו דוד יאסו שיושב כאן ואנוכי, שעלינו לפני המבצעים. אלה היו סיפורים גדולים וכמובן, נקשור את זה למצב שלנו בארץ - איזה מאמצים נעשו, מאמצי עלייה ומאמצי שילוב.

כבוד יושב-ראש הוועדה, יש משהו שצריך קצת לדבר עליו. אני מאוד שמח, שוב, להגיד שאתה היושב-ראש, כי אפשר לקיים דיוני עומק בנושא שלנו. יש משהו תקוע. אני בא ממערכת החינוך, הרבה שנים אני עובד במערכת החינוך כיועץ לשרי חינוך. מ-1994–1995 עד 2003 היה שיפור גדול מאוד בכל מה שקשור לבגרות. אמנם בגרות זה לא המדד היחיד, אבל אם ניקח מספר שאפשר לראות בעין ולהגיד שהשתפר, היה שיפור כזה. ומ-2002, 2003, 2004 המצב – אם ניקח אפילו את מספר הזכאים לבגרות - יש משהו סטטי, ויש מצבים מסוימים שהבעיה חמורה יותר, גדולה יותר ומעמיקה יותר בפרמטרים שונים, להוציא מבודדים שאפשר לראות - בתי-ספר מסוימים, כמו בית-ספר רש"י, נכון? זה עלה תאנה. טוב לדבר עליו, טוב לדבר על ההצלחות, שזה מצוין. אבל כשאנחנו מודדים ברמת המקרו אנחנו צריכים לראות איך אפשר לעשות דיון מעמיק. ושוב אזכיר, לא אתבייש להגיד, כמו שנעשה ב-1994, שהיתה חקירה, בדיקה יסודית מאוד באשר למצבם של בני הקהילה ולכן גם הושקעו תקציבים גדולים. לכן אחוז הזכאים לבגרות עלה מ-7% ב-1994 – אני מדבר על ממוצע ארצי, לא פרויקט כזה או אחר. הממוצע הארצי היה 7% ב-1994, ב-2001–2002–2003, אני לא זוכר בדיוק, הגענו ל-32%, והיום זה סביב המספר הזה. כשבודקים מה ההשקעה - GA מגיעים בנובמבר ואני חושב שאפגוש אותם, אני חושב שצריך קשר ישיר אתם ולעשות מאמץ לפגוש אותם באופן ישיר - אין קורלציה בין ההשקעה התקציבית לבין התוצאה. היה מצופה שבשנים 2001–2003, כשהתווספו המון תקציבים והמון פרויקטים, שהתוצאה תהיה בהתאם. מה שקרה זה שהיו השקעות תקציביות גדולות מאוד, אבל השינוי – למשל, בגרות – מבחינת מספרים, הוא לא כמו שמצופה.

אתמול חזרתי מרואנדה. יש לנו שם כפר נוער. בגלל שיש לי יכולת להחליט דברים מסוימים, אמרתי שהמדד שלנו הוא לא כמו תושבים אחרים כי ההשקעה הכספית שלנו פר בן-אדם היא הרבה יותר גדולה. לכן, אם אחוז הזכאות לבגרות בכפר הזה היא 40% ואצלנו 70% אז זה כישלון אצלנו, מפני שההשקעה היא גדולה מאוד.
לכן הגיע הזמן שנבדוק פר ההשקעה, פר התקציבים, כולל חיצוניים ופנימיים, ואני מקווה מאוד שנשמע ואחר כך גם ניכנס להצעות מעשיות.

חבר הכנסת אוחיון, אתה רוצה לומר משפט פתיחה? לא חייב.

באמת לא חייב. אני רוצה לשמוע.

תודה רבה. גברת מיכל כהן, בבקשה.

שלום לכולם. בגדול, אני חושבת שאני מסכימה אתך, שאנחנו משקיעים הרבה מאוד תקציבים ומשאבים. אתם יודעים, נורא נוח לדבר על מבחני הבגרות, אבל אני רוצה לראות שמתחילים בשיפור כבר בגיל היסודי כי אני חושבת שזה הבסיס. אם נשקיע נכון בגילאים הצעירים, אם נשקיע נכון בגיל היסודי, הבגרות תהיה התוצר של ההשקעה. אני חושבת שהתחלנו כיוון של שיפור בהישגים של הילדים ובצמצום פערים, אבל הדרך עוד ארוכה.

בכלל, השאלה המאוד גדולה כששואלים בנושא של השקעות וצמצום פערים, מה תהיה נקודת הפרטו. זאת אומרת, איפה המקום שבו נשקיע הכי מעט ונצליח להשיג הכי הרבה. מה שקורה היום, אנחנו משקיעים בתפזורת מאוד גדולה, בהרבה מאוד פרויקטים, וביחס להשקעה השיפור הוא לא מאוד גדול. ואני מסכימה אתך.

מאיה ישר מנידה את הראש, כי יש שיפור. זה נכון, צריך להוקיר אותו וצריך לראות אותו. בית-ספר כמו רש"י הוא דוגמה להצלחה שאומרת שבהשקעה ומנהיגות נכונה אפשר וצריך להמשיך את הכיוון הזה. אני יושבת עם לא מעט מהיושבים פה סביב השולחן, ואני חושבת שזו משימה של כולנו לחפש את הנקודות שבהן נשקיע יותר ונשיג יותר.
מאיה, בבקשה.

אתן תמונה כללית על תלמידים עולים מאתיופיה ויוצאי אתיופיה במערכת החינוך. זה חזון אגף קליטת תלמידים עולים, שהעולים מאתיופיה הם חלק ממנו, כמובן.

(הצגת מצגת)
אנחנו מתייחסים במצגת הזאת ליעד עבודה מספר 6 שהוא "שיפור קליטתם והשתלבותם של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך". כדי לתת פרופורציות ומידע כללי, אנחנו מדברים על 14,000 עולים, מתוך כ-100,000 עולים שלומדים במערכת החינוך, ועוד 30,000 ילידי הארץ. בסך הכול יש לנו 44,000 תלמידים ממוצא אתיופי במערכת החינוך, כאשר העולים החדשים נמצאים רובם בחינוך הממלכתי-דתי וילידי הארץ ממוצא אתיופי נמצאים רובם בחינוך הממלכתי, כך שאם מסתכלים על שתי האוכלוסיות יחד המספר כבר מאוד קרוב. יש לנו את אותו שקף בעמודות. אני צריכים לזכור שבאופן רשמי העלייה מאתיופיה הסתימה ומעכשיו יהיו יותר ויותר ילידי הארץ ופחות ופחות עולים.

זה נתון מעניין, שילדים עולים הם בחינוך הממלכתי-דתי.

הם מחויבים. לא בגלל משרד החינוך.

וחלק גדול מהם מצביע אחר כך ברגליים.

כן.

במחוז מרכז יש הכי הרבה תלמידים ממוצא אתיופי ואילו העולים הם במחוז תל-אביב. יש איזושהי פריסה. בעמודות רואים את זה באופן יותר ברור.
ב-20 יישובים לומדים 30,000 תלמידים ממוצא אתיופי, מתוך 44,000 תלמידים ממוצא אתיופי. יש עוד 39 יישובים שבהם כ-10,000 תלמידים והשאר מפוזרים ב-311 יישובים, פיזור נרחב מאוד במערכת.

מה שאומר שאנחנו צריכים להעלות על נס את 20 היישובים ששם המאסה הקריטית של 30,000 תלמידים, ולראות שם – אם אנחנו מתחברים למה שנאמר פה – שאנחנו עושים תוכנית הוליסטית שמייצרת את האפקט בתוך היישוב ומייצרת להם סביבה שהיא יותר משעות כאלה ואחרות בתוך המערכת.

כ-70% מכלל התושבים יוצאי אתיופיה מרוכזים ב-17 ערים.

בטבלה רואים את 20 היישובים שבהם לומדים רוב יוצאי אתיופיה – 30,000 תלמידים. חלקם בתוכנית החומש של יוצאי אתיופיה שמסתיימת השנה, אחרים מכוסים על-ידי תוכניות אחרות שלנו בשיתוף עם הפרויקט הלאומי האתיופי ותוכנית pact עם ג'וינט ישראל. אנחנו מכינים בימים אלה תוכנית חדשה, הוליסטית יישובית, שנותנת מענה מגיל לידה ועד הצבא על כל היבטי החיים – גם ההיבט הלימודי, גם החברתי, גם הרגשי, גם עבודה עם ההורים, שהיא היבט מאוד חשוב.

האם יש לכם חלוקה של ערים מרכזיות חזקות בין ממ"ד לבין כללי? הייתי רוצה לראות האם בערים החזקות, שם בעיקר קלטו את ילדי העולים ושם המספרים בולטים ושם באמת בא ההבדל, או שמדובר רק בפריפריה. כלומר, הילדים שעברו לבית-ספר ממלכתי רגיל, וזה במספרים גדולים, באים לידי ביטוי בעיקר בפריפריה ולא בערים החזקות במרכז. האם זה נכון?

לא, הפרישה היא ארצית.

כי אני רואה בטבלה שבוודאי אין שוויון בנטל הקליטה.

זה לא נטל. זו מילה שצריך לתקן.

אני מסכים אתך. עזוב את המילה. בסדר, אתגר הקליטה. אני יכול לחפש גם מילים יפות יותר, ואנחנו יודעים את המציאות. אני מסכים אתך בעניין הזה, כי היינו עדים לכל הוויכוחים שהיו בערים והרבה פעמים אני מסתכל מי לקח על עצמו, מי העיר שהיתה שותפה באתגר של הקליטה ולקחה חלק או עמדה בצד וסיפקה לנו ביקורת.

דרך אגב, זו תוצאה של מדיניות ששלחה את מרב העולים ליישובים חלשים. למה? כי היו שם מספיק דירות - - -

ראשון לציון קלטה, והרצליה ורעננה לא קלטו. ראשון לציון היא עיר חזקה, מבוססת, והרצליה ורעננה לא קלטו. חשוב שנדע, נשים את הדברים על השולחן.

נכון. ומשרד החינוך מחויב לתת את המענה בהתאם למקום המגורים, וזו באמת משימה שהיא לא על שולחננו. אז הנה היישובים גם בפריסה של עוגה במצגת. אנחנו רואים את 20 היישובים ועוד 31% מהתלמידים יוצאי אתיופיה שמפוזרים ב-346 יישובים.
בחלוקה של שכבות הגיל יש לנו ממוצע של כ-3,000 תלמידים ממוצא אתיופי בכל שכבת גיל.

עכשיו אנחנו מתייחסים לגיל הרך, מגיל 3 ועד גן חובה. אנחנו רואים שגם כאן יש פיזור. רק ב-210 גני ילדים יש מעל 30% יוצאי אתיופיה, ורובם מפוזרים.

את אומרת שמעל 30% מפוזרים ב-210 גנים. כמה גנים יש לכל הילדים?

אתה רואה שפחות מ-10% יש 11,000 גנים.

ברור. אבל בכמה גנים בפועל, מתוך 210 הגנים, אלה גני ילדים שיש שבהם רק ילדים אתיופים?

רק במקומות שליד מרכזי קליטה, וגם שם כבר לא. אנחנו מסיעים אפילו ילדים במרכזי קליטה, כמו איבים החדש. הם מוסעים, וגם שם אין ריכוז גבוה.

יש יישובים שיש בהם גנים על טהרת ילדי אתיופיה.

זה נכון - - -

אני שואל כמה. בסוף אנחנו עוסקים פה בסטטיסטיקות, במספרים.

יש לזה יתרונות ויש חסרונות. ילדים בגיל הרך, שאמורים לשחק בשעות אחר הצהריים עם החברים שלהם ושההורים גם אמורים להגיע לגן, אז אנחנו יודעים שבמקומות שהסענו ילדים הילד לפעמים מפספס את ההסעה בבוקר, מאחר בכמה דקות ואז הוא לא בגן כל היום וגם ההורים נשארים בבית. כך שיש גם יתרון ללימודים בסביבת המגורים.

כן, אבל המדיניות המוצהרת והחד-משמעית שלכם היא לא ליצור - - -

זו היתה מדיניות של השר הקודם - - -

אנחנו מדברים על עשיית אינטגרציה וכמה שפחות הומוגניות, זה בוודאי. יחד עם זאת, עולה שאלה. ניקח את "רש"י" כמשל - במקום שיש הצלחה ויש חינוך במיטבו, האם העיקרון של פיצול בכל מקרה הוא נכון? ולכן אנחנו אומרים שמלכתחילה המוטיבציה היא לייצר אינטגרציה ולא הומוגניות. ילדים רכים, בגיל הרך, זו שאלה מאוד גדולה האם המחיר שהם ישלמו בהסעות, בחוסר החיבור לקהילה, בחוסר יכולת ליצור קשרים חברתיים אחר הצהריים, האם נכן בכל מחיר להסיע אותם. המוטיבציה היא להשקיע כך שגם גן שהוא גן הומוגני בהיבט של האוכלוסייה יהיה כזה איכותי שהם לא ירגישו את הצורך - - -

אז מה המדיניות נכון לעכשיו?

המדיניות היא לייצר כמה שיותר אינטגרציה, אבל לא בכל מחיר. לגופו של עניין, אם נראה את הנתונים נראה שהיום אנחנו מדברים על 2% בבתי-הספר ופחות מ-10% בגנים, ואני חושבת שזה משקף מדיניות של כמה שיותר אינטגרציה, אבל צריך להסתכל לגופו של עניין באוכלוסייה, ברצונות של האוכלוסייה ובמקום ובהצלחה של התהליך. אני חוזרת ואומרת, השקעה ממוקדת תייתר את השאלה האם לפזר.

כמה גננות אתיופיות לילדים אתיופים יש?

אני לא יודעת את הנתון. את יודעת, מאיה?

לא, אני יודעת שאנחנו מאוד מעודדים גם כניסה של מורים יוצאי אתיופיה, גם כניסה של יועצים בית-ספריים.

אני אגיד שפחות מדי. אני אומרת את זה אינטואיטיבית.

זאת מדיניות שילד יראה מבוגר דומה לו ולא תמיד מבוגר שונה ממנו?

בכלל, הנושא הזה של עידוד ושילוב של כמה שיותר בני העדה בתוך המערכת הוא חלק מהמדיניות שלנו. אני כבר אומרת, בלי לדעת את הנתון המספרי, שזה פחות מדי. צריך לתגבר את הדבר הזה.

אני חושב שנכון היה שגננות ומורים יהיו בתפוצה רחבה בבתי-ספר, לאו דווקא לילדים אתיופים.

גם וגם. אסור שזה יהיה גננת ממוצא אתיופי לילדים אתיופים אנחנו צריכים לבחון את השילוב במיטבו, שזה גם וגם – גם באוכלוסייה הכללית וגם בבני העדה.

אני מבין שאתם מטיילים בין הומוגניות לבין אינטגרציה, וזה באמת האתגר בעניין הזה. האם יש אבחנה גילאית? למשל, לשים את הדגש בגיל הרך ובבית-הספר היסודי על הומוגניות, על קבוצה כדי להשקיע בה, ובגיל ההתבגרות להשקיע יותר באינטגרציה. האם יש מדיניות כזאת?

המדיניות הכללית היא לייצר פחות ופחות קבוצות הומוגניות. אני חושבת שזה מסר חברתי. יחד עם זאת, אין פה אמת אחת, צריך לבחון את זה. גם כשיצרנו את הפיזור של בתי-הספר ראינו אפילו בני העדה הרימו דגל על מקומות שהם לא רצו שיהיה בהם פיזור. לכן לא צריך לבוא מלמעלה ולהגיד: ככה נעשה. צריך לעשות פה שיח ולהחליט איפה כן ואיפה לא. זה דבר ראשון.

הדבר השני, השאלה המאוד גדולה, גם בנושא של מדיניות הפיזור, היא מה קורה במעבר לחטיבה. אם עשינו פיזור ביסודי ובמעבר לחטיבה לא קיבלו את הילדים לבתי-הספר הטובים יותר, יצרו שם מעבר קשה יותר והחזירו אותם עוד פעם למצב של הומוגניות - אז לא עשינו שום דבר.

ולכן, מכיוון שהיום אנחנו נמצאים במצב טוב, שבסך הכול 2% מבתי-הספר הם בתי-ספר הומוגניים, זו ההזדמנות לבחון איפה כן, איפה לא, ומה עוד צריך לעשות ביסודי על מנת שנטייב את החינוך ובכלל תתייתר השאלה הזאת.
סליחה שאני כל פעם חוזרת ל"רש"י", אני פשוט זוכרת בישיבה עם זיווה שהם כל כך נלחמו שלא נפזר את "רש"י", אז אם נצליח לייצר כך שגם במקום שבתי-הספר הם בכל זאת הומוגניים, מתוך החלטה, בית-הספר הזה יהיה דגל וחוד חנית.

בשורה התחתונה אני מבין מהמדינות החד-משמעית שהיתה על אינטגרציה בכל מחיר, אתם מבינים שצריך להיות יותר גמישים במקומות שבהם יש הצלחה, שיש רצון של התושבים, וזה הדבר הנכון לעשות.

נכון.

אני רוצה לחדד את העניין של החשש שלי - הסכנה מכור היתוך. מצד אחד, אנחנו רוצים שהילדים ייכנסו לחברה כמו כולם. מצד שני, יש כאן תרבות מופלאה שאנחנו עלולים לאבד אותה, שהילדים יאבדו אותה ולא ידעו אמהרית ולא יכבדו. איך פותרים את זה בחינוך הטרוגני?

חוץ מההיבט הלימודי, של סיוע ליוצאי אתיופיה, אנחנו עובדים גם עם החברה הקולטת. זה חידוש השנה, בעקבות תוכנית חדשה של המשרד, שלא התפרסמה עדיין. הולכים להוציא חידון ארצי על תרבות יהודי אתיופיה ולהתייחס הרבה יותר לחברה הקולטת, כי אי-אפשר לעבוד רק עם אלה שנקלטים.

זה נושא בפני עצמו. נדון בו.

למשל, חג הסיגד. שייכנס לחגי בית-הספר מגני הילדים.

הוא נחוג במערכת.

אוקיי. מאיה, תמשיכי.

בתי-ספר יסודיים – גם כאן התמונה כאן היא רובה של פיזור. מעטים בתי-הספר שנשארו ובהם רוב. יש לנו דוגמאות לבתי-ספר מצליחים. בשבוע שעבר היינו בביקור ברחובות, בבית-ספר שבעבר נסגר ונפתח עוד פעם. יש שם אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה, מאוד מצליח, התושבים האחרים מבקשים להיכנס וללמוד.

מאוד מצליח?

גם בחטיבות הביניים התמונה דומה – רק 17 חטיבות ביניים בהן לומדים 30% יוצאי אתיופיה, היתר בפיזור. כך גם בחטיבות העליונות.

התוכניות שלנו נחלקות חלקן לתלמידים עולים שנולדו באתיופיה - הם מקבלים עדיפות מעבר לתוכניות של כלל הילדים. כמובן שהמטרה הראשונה היא הוראת עברית כשפה שניה, כי זה הכלי הראשון לתקשורת חברתית, לאפשרות למידה. מעבר לזה, השלמת פערים בכל מקצועות הלימוד. זה לא רק עבור העולים מאתיופיה, זה גם עבור העולים שהגיעו מארצות-הברית, צרפת או כל מדינה אחרת, שחייבים להשלים פערים במקצועות הלימוד. מעבר לזה, התאמות בבחינות בגרות ומגשרים דוברי אמהרית.

בנושא מגשרים דוברי אמהרית, זה מזכיר לי את הסוגיה של מרכז ההיגוי.

הארכנו את המכרז.

עודכנתי על-ידי שר החינוך שהמכרז הוקפא לשנה הבאה.

אעדכן. מרכז ההיגוי הגיש תוכנית עבודה עד אוגוסט שנה זו, וימשיך להפעיל את התוכנית עד סוף אוגוסט 2014. זאת אומרת, שנת הלימודים הזו, עד סוף אוגוסט. נמצא פה איתן מורן, מנכ"ל האגודה, ובתיאום אתו עשינו תוכנית למהלך שנת הלימודי הזו. כרגע יש לנו את האישור על פברואר ואנחנו מחכים לאישור החשבת הכללית להארכה עד אוגוסט.

והמגשרים עצמם עובדים בשטח או שמחכים לאיזשהו - - -?

עובדים, עובדים.

במקביל, מה ששאלת לגבי המכרז, הארכנו את הגשת ההצעות למכרז שתוקן – היום שמעתי שלא תוקן הכול - עד סוף נובמבר. כלומר, הגופים יכולים להציע הצעות ועד סוף נובמבר נקבל החלטה אם אנחנו הולכים למכרז חדש או פועלים בדרך אחרת בנושא הזה. יש כל מיני מחשבות, להכניס חלק מהעבודה פנימה לתוך המשרד. אנחנו בוחנים את זה.

אם כבר מזכירים, אז גילוי נאות - אני אחד המקימים של מרכז ההיגוי. דיברתי על זה עם השר לפני שבועיים. לפעמים צריך לבדוק מה מצליח ומה לא מצליח במקום להתחיל כל פעם מחדש. יש ניסיון שנצבר, שמוכיח את עצמו בשטח. דרך אגב, באתר עדיין מופיע התאריך של המכרז. אני מאוד שמח שמאריכים ובתקופה הזו באמת לבדוק. יש פה ניסיון שנצבר שאין לו תחליף, למשל, כשאנחנו מדברים על דמויות, כמו שחברתי, חברת הכנסת קלדרון ציינה. צריך לבדוק טוב בשנה הזו. ובמקום בכל פעם להחזיק אותם – מכרז או לא מכרז, ואנשים עסוקים בשאלה אם הם ממשיכים או לא - לעשות איזשהו דיון. במקרה הזה אני מעמיד את עצמי לסיוע, אם זה מעניין, ואני שמח על ההחלטה הזו.

כדי שהדברים ייאמרו בשקיפות מרבית, הסוגיה של יציאה למכרז לא נתונה לשיקול דעתנו. הנושא של מתן קדימות לגופים שיש להם ניסיון איננה עולה בקנה אחד עם חוק חובת המכרזים. היא עולה בקנה אחד עם העניין שנותנים בשקלול הכללי ציון איכות גבוה יותר לבעלי הניסיון, אבל המוטיבציה שמרכז ההיגוי יהיה סוג של ספק יחיד איננה עולה בקנה אחד עם ההחלטה המשפטית ועם חוק חובת המכרזים.

אני רוצה רק להזכיר שישנה הצעת חוק שלי שנמצאת על השולחן, שעדיין לא סגרנו עם האוצר. ההצעה היא להחריג מחובת מכרזים גופים כמו הגוף הזה – זה לא הגוף היחיד – שהוקמו בזמנו כדי להקל על התהליכים והביורוקרטיה ועכשיו מצאנו את עצמנו עוסקים - - - כמו חברת המתנ"סים, למשל.

זו תהיה דרמה, אם תצליחו.

כמו נעל"ה.

נעל"ה. הלוא הם עובדים בחסות נעל"ה.

אם כבר נגענו בזה, או אולי משפט אחד או שניים, דוד. לא יותר, בבקשה.

אשתדל.

ראשית, אנחנו מברכים את מיכל כהן, גם על כניסתה לתפקיד וגם על הדברים שהיא אמרה. חבר הכנסת שמעון סולומון הזכיר את ההישגים שהיו בראשית הדרך. בתחילת הדרך, ב-1994, הוקם מרכז ההיגוי ביוזמת משרד החינוך, מתוך חזון לשתף את בני הקהילה ולהפוך אתם לשותפים אקטיביים בתהליך הקליטה של בני הקהילה. הועמדו לרשותו משאבים גדולים ובאמת הופעלו תוכניות, יחד עם אגף שח"ר במשרד החינוך - - -

15 מיליון.

- - 15 מיליון שהביאו לשינויים דרמטיים בתחילת הדרך – מ-7% עד 30% ומשהו. אחר כך הפעילות של המרכז הוסטה לכיוונים אחרים.
ראינו בנושא המכרזים מהלך שפוגע בחזון של מרכז ההיגוי, בתפקיד של מרכז ההיגוי. ממכרז למכרז התפקיד של מרכז ההיגוי והיכולת שלו להשפיע ולהיות שותף במשרד החינוך הלכו ופחתו. באמצע חודש יולי נפגשתי עם שר החינוך, גם הגברת מאיה שריר, מנהלת האגף לקליטת תלמידים, נכחה וגם המנכ"לית היוצאת. במסגרת הפגישה השר הבטיח לנו שני דברים. אחד, להקפיא את המכרז, והוא הורה להקפיא אותו. הדבר השני, הוא אמר שהוא רוצה לקיים דיון על תהליך שילוב מרכז ההיגוי בתוך משרד החינוך. שני הדברים מאוד שימחו אותנו, אבל לצערנו הרב, בדיוק כעבור שלושה שבועות, ב-6 באוגוסט, המכרז התפרסם. המכרז הזה באופן מיוחד מוחק את מהותו של מרכז ההיגוי, תפקידו של מרכז ההיגוי, ובסופו של דבר פוגע בתהליך קליטתם של בני הקהילה.
זה נכון שהחוזה עם האגודה יוארך עד אוגוסט, אז זה פותר לתקופה הקרובה את בעיית העבודה של עובדי מרכז ההיגוי. אבל אנחנו זועקים לא על פרנסתם של בני הקהילה, אלא כדי שאפשר יהיה – גם לאור הבטחתו של השר - לבחון את שילוב מרכז ההיגוי בתוך משרד החינוך הבקשה שלנו היא להקפיא את המכרז הזה. אנחנו חושבים שאם הגופים יגישו את ההצעות שלהם, אז יהיה יותר קשה להתמודד עם זה מאשר להקפיא אותו עכשיו ולהגיד שנכנסים לדיון על שילוב מרכז ההיגוי. אם בסופו של דבר התהליך הזה לא ייצא לפועל, אם ייגזר עלינו שייצא מכרז – אני מקווה שעד אז החוק שלך כבר ייושם - הרי שבסך הכול במרץ ימלאו ארבע שנים למכרז הנוכחי ואין בעיה להאריך, לדעתי. יש ניסיון, אנחנו רואים שמאריכים גם למספר גדול יותר של שנים. אם בסופו של דבר החוק לא יקודם ולא תהיה אפשרות לשלב את מרכז ההיגוי בתוך משרד החינוך, אז לפחות יצא מכרז טוב שלא יפגע בתהליך קליטתם של בני הקהילה. זו הבקשה שלנו.

תודה. בבקשה, גברתי.

מה שאמר לכם השר הוא שיהיה. יחד עם זאת, אנחנו לא נמצאים מעל חוק חובת המכרזים. לכן אמרנו ש-1. מאריכים לכם את ההפעלה; 2. מאריכים את הגשת ההצעות עד סוף נובמבר, על מנת שעד סוף נובמבר תתקבל הכרעה מה עושים עם הדבר הזה; 3. אנחנו בהחלט ממתינים למשהו שיגאל אותנו מהצורך בכל נושא שבו יש משקל למי מפעיל אותו לצאת למכרז. אבל כל זמן שאין לנו את הפטור הזה, ואין לנו דרך להכניס את מרכז ההיגוי או גוף אחר כרגע – אני לא רוצה לתת לכם כרגע את היותכם ספק יחיד, כי יש עוד כאלה שטוענים שאתם לא היחידים שיכולים לעשות את זה. אנחנו צריכים להיות שוויוניים בפני הציבור.

אחד, מאריכים; שתים, הארכנו את המכרז; שלוש, בוחנים את החלופה, שיכול להיות שנפעיל חלק מהדברים דרך משרד החינוך, שזה אמור לתת את המענה.

תודה. אנחנו ממשיכים.

תוכניות תוספתיות לתלמידים יוצאי אתיופיה, בהם גם ילידי הארץ - הפרויקט הלאומי האתיופי, יושב כאן מר רוני אקלה, המנכ"ל - תגבור לימודים מחטיבת ביניים ועד סוף י"ב, כולל העצמה אישית ועבודה עם ההורים; תוכנית pact – parents and children together – מגיל לידה ועד סוף היסודי, בשיתוף פעולה עם ג'וינט ישראל. אלה שתי תוכניות מערכתיות גדולות. ועוד תוכניות שחלקן היו מתקציב תוכנית החומש של יוצאי אתיופיה, כמו תוכנית תב"ל – תגבור לימודי לקראת בגרות. ההישגים מאוד יפים, ויש גם העלייה באחוזי הזכאות לבגרות. תוכנית מצוינות לקראת גיוס – עושים תקשורת עם הטלוויזיה החינוכית. קורס ראשון הסתיים, קורס שני מתחיל עכשיו. במסגרת תוכנית החומש גם עבודה ממוקדת עם בתי-הספר היסודיים ומרכזי גיל רך.
יושבת פה ד"ר חגית גליקמן שתוכל להגיד לכם על התוצאות של העבודה עם בתי-הספר היסודיים, כי אנחנו רואים את זה במיצ"ב.

בבקשה.

שלום רב. רציתי לספר לכם בקצרה על הממצאים שעלו מהניתוח האחרון שעשינו, של נתוני תלמידים יוצאי אתיופיה במהלך השנים התשס"ח-התשע"ב. המיצ"ב נערך בכיתות ה' ו-ח' בארבעת מקצועות הליבה ובכיתה ב' גם בשפת אם. הניתוח שלנו מתייחס להישגים לאורך השנים, לראות את השינוי בהישגים ואת המגמות.
(הצגת מצגת)

בחינוך היסודי, גם בכיתה ב' בשפה העברית וגם בכיתה ה' בעברית ובמתמטיקה, חל עם השנים צמצום בפער בין תלמידים יוצאי אתיופיה – בני עולים ועולים – לבין תלמידים בכלל החינוך בבתי-הספר דוברי העברית. הגרף מתייחס להישגים בעברית בכיתה ה'. רואים בגרף את יוצאי אתיופיה, את כלל דוברי העברית ודוברי עברית מרקע חברתי כלכלי נמוך, שאולי הם אוכלוסיית ההשוואה שצריך להסתכל עליה בנוסף לכלל דוברי העברית. בעברית בכיתה ה' אנחנו רואים את השיפור הדרמטי התחיל כבר בתשס"ח, בתשס"ט עלה, וזה ממשך נמשך. בשלוש שנים האחרונות, בתשע"א ו-תשע"ב זה עדיין מתייצב.

צריך לשים לב שגם דוברי העברית והסוציו-אקונומי הנמוך בעלייה.

כולם בעלייה. זה שיפור אמיתי, זה נקרא צמצום פערים. זה לא שצריך להסתכל רק על הפער, צריך להסתכל על המגמה. צמצום פערים אמיתי זה שאיפה שצריך יותר הם עולים בצורה תלולה יותר.

הייתי מסכים להישאר עם הקו שעולה בלי השוואה לאוכלוסייה מרקע סוציו-אקונומי נמוך. ההשוואה הזאת, בעיניי, לא כל כך מקובלת.

היא מקבעת את הפערים.

השאיפה שלי היא תמיד קדימה.

אני לא חושב שיש פה איזו אמירה לגבי השאיפה. זה כלי עבודה.

זה בא להגיד שגם ביחס לאוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך מצבם של בני הקהילה לא טוב.

נכון, נכון.

אנחנו רואים את זה גם במתמטיקה לכיתות ה'. גם כאן חלה עלייה בין תשס"ט ל-תש"ע, שנשארה יציבה. זה לא היה משהו חד-פעמי, זה חזר גם ב-תשע"א ו-תשע"ב.

מה זה הגרף השמאלי?

אלה שני תחומי הדעת האחרים. אחד מהם זה מדע וטכנולוגיה והשני הוא אנגלית. במדע וטכנולוגיה ובאנגלית לכיתות ה' אין שינוי.

יש ירידה. הפער אפילו הולך ומתרחב.

קשה לדעת. בסך הכול מדובר באוכלוסייה קטנה.
עברית לכיתות ה' – אנחנו רואים את אותו צמצום פערים גם בכיתה ב'.
מה שמעניין זה שצמצום הפערים בקבוצות מתקשות הרבה פעמים הקושי הוא יותר אצל הבנים. הבנים הם בדרך כלל הקבוצה שהכי קשה לה, גם בקרב הסוציו-אקונומי הנמוך בכלל, דוברי ערבית, גם בכל העולם – אם אנחנו מסתכלים על מחקרים בין-לאומיים, לבנות מרקע נמוך יותר קל מאשר לבנים.

לא יותר קל. הן עובדות יותר קשה.

יש לזה כל מיני סיבות.
בהישגים במבחן בעברית רואים את העלייה אצל הבנים. צמצום הפערים מתחיל איפה שההישגים יותר נמוכים, שם אפשר לעלות.
הנקודה הפחות חיובית, או האתגר, אלה הן חטיבות הביניים. בחטיבות הביניים אנחנו לא רואים שום שינוי לאורך השנים, אנחנו לא מרגישים צמצום פערים, ופה צריך לעשות חשיבה ולראות מה עבד טוב במקצועות הליב"ה – מתמטיקה ושפת אם - ופחות טוב בחטיבות הביניים. צריך להמשיך לעקוב אחרי הילדים. סביר להניח שהילדים שביסודי התקדמו, בחטיבת הביניים השיפור וההישגים והמיומנויות שהם רכשו ביסודי ישפיעו גם על ההישגים שלהם בחטיבות הביניים. אבל בחטיבות הביניים בכל ארבעת המקצועות – מתמטיקה, אנגלית, מדעים ושפה עברית - אנחנו לא רואים שיפור עם השנים.

זה מאוד מטריד.

ומה עם החטיבה העליונה?

בחטיבה העליונה לא עשינו את הניתוח.

זה כבר הבגרויות. תמשיכו, בבקשה.

נקודות חוזק והצלחות – שיפור הנתונים במיצ"ב - ראינו; אחוזי הזכאות לבגרות, חבר הכנסת סולומון, עלו משמעותית מאז 2003. כמובן, אנחנו עובדים לא רק על בגרות אלא לאורך כל הדרך - החל מהגיל הרך על תוכניות מערכתיות הוליסטיות שנותנות התייחסות לילדים לא רק בהיבטים הלימודיים אלא גם בהיבטים חברתיים, תרבותיים ורגשיים. הכשרת מורים ויועצים בית-ספריים יוצאי אתיופיה - חיזקנו מאוד את הפעולה הזאת במסגרת תוכנית החומש, ולא רק שעשינו את הליווי במכללות להכשרת מורים, אלא משום שהבעיה היתה בהשמה שלהם בעבודה אז היום אנחנו גם מלווים אותם לתחילת דרכם בעבודה כדי שיוכלו להשתלב במערכת החינוך.
הפעולות החינוכיות במערכת - חג הסיגד, שזו כמובן החלטת ממשלה וזה חוק, ואנחנו מקיימים אותו בכל מערכת החינוך, והפעולות עם האוכלוסייה הקולטת במסגרת התוכנית החדשה של המשרד.

האתגרים – שוב, העלאת אחוז הזכאי וגם איכות תעודת הבגרות. כפי שראינו, החל מבית-ספר יסודי, ואנחנו רואים - - -

כשאת אומרת "העלאת אחוזי הבגרות", מה האחוז?

47.61%.

ומתוך זה כמה בגרות איכותית יש?

זה האחוז מתוך הזכאים לבגרות מהלומדים בכיתה י"ב.

זה הנתון הכי חזק, הכי משקף.

ומתוך זה, כמה בגרות איכותית יש?

כפי שאמרתי וכפי שראינו החל מכיתה ה' - ואנחנו בשיח אפילו עם הצבא - לאורך כל הדרך יש לנו קושי עם השפה האנגלית ולשם כך אנחנו עושים פעולה ייחודית, יחד עם המפמ"רית לאנגלית במשרד.

יש לנו גם בעיה עם האנגלית בכללי.

הבעיה עם האנגלית היא שזה המכשול העיקרי להתקבל לאקדמיה. אם אתה בלי ארבע יחידות באנגלית אתה לא יכול להתקבל לאקדמיה.

זו שפה שלישית עבור יוצאי אתיופיה, ויש קושי.

בנוסף להיבטים הלימודיים, אנחנו גם מאמינים שההשתלבות החברתית היא מאוד חשובה. אנחנו מנסים להעלות את מספר החברים בתנועות הנוער, יש מגשרים גם בתנועות הנוער; הכנה לקראת גיוס משמעותי לצה"ל והשלמת השכלה למבוגרים. כל מחקר חינוכי, גם בארץ וגם בעולם, מראה על הלימה מאוד גבוהה בין השכלת הורים לבין הישגי התלמידים. גם זה אני מאמינה שהיה מחקר של הראמ"ה שדיבר על כך שהשקעה בהשכלת הורים תביא גם לשיפור בהישגי תלמידים.

זו היתה תוכנית, ואנחנו רק מלווים אותה במחקר. זו תוכנית שנקראת "עד הלום" – השלמת השכלה להורי תלמידים בבית-הספר. התוכנית הופעלה על-ידי ד"ר שמשון שושני לפני כשנתיים. היא נותנת להורים להשלים השכלה בסיסית ממש או השכלה של 12 שנות לימוד. אנחנו מלווים את זה במחקר, גם מחקר מעצב – זאת אומרת, עוזרים לאגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך לעשות התאמות של התוכנית לצרכים – ואנחנו גם רוצים לראות איך זה משפיע על היכולת של ההורים להיות מעורבים יותר בלימודים של הילדים ולראות אם הילדים מרגישים טוב יותר במוטיבציה שלהם, ביכולת שלהם ובסופו של דבר גם בהישגים. חלק מההורים הם יוצאי אתיופיה.

מי רוצה להתייחס? בבקשה. יש לנו חצי שעה לדיון החופשי.

אני מנהל אגף קליטת עולי אתיופיה במשרד הקליטה. אני חושב שמה שמשרד החינוך הציג זה הנתון שאפשר לראות בשנים האחרונות גם בשיתוף הפעולה שאנחנו עושים יחד עם הפרויקט הלאומי ותוכניות אחרות. בנוסף למה שהם הציגו, המשרד מסייע בתוכנית "אופק", שהיא יחד עם הג'וינט. שם אחוז ההצלחה בבגרות, למשל, הוא 75%. אמנם זה מגיע למספר מאוד מצומצם של תלמידים, כ-1,033 תלמידים בכל שנה. אותו דבר נושא של פל"א - - -

למה זה מוגבל?

בגלל בעיה תקציבית. משרד הקליטה מסייע בנושא של תגבור לימודים, חינוך בלתי פורמלי בעצם. אנחנו רואים איפה כל האוכלוסייה מתרכזת, לפי הנתונים שראיתם. דרך אגב, גם בשכונות או ערים שיש בהם ריכוז גבוה של עולים הקמנו מוקדי קליטה. יש לנו 22 מוקדי קליטה. סיירת בתחילת השנה בנתניה. במקומות כאלה אנחנו נכנסים ומתגברים.

וזה מתבצע בשעות אחר הצהרים?

הכול בשעות אחר הצהריים, בשיתוף עם כל הגופים. עוד מעט ד"ר שרי תרחיב בעניין הזה, גם בנושא של פל"א וגם בתוכניות אחרות עם פרויקט לאומי, שהמשרד מתכלל אותו מבחינת תקציב הממשלה.
בנוסף, בתקופה זו מתקיימת עבודה על-ידי מנכ"ל משרד הקליטה שמוביל אותה, נושא של תכלול כל משרדי הממשלה שנותנים סיוע כזה או אחר בנושא של קליטת עולי אתיופיה. עשינו מיפוי בחמישה משרדי ממשלה ויש עוד מיפוי שאנחנו מקבלים, מבחינת תקציבים. אנחנו מתכננים לעשות איזושהי פעילות עם משרד החינוך והפרויקט הלאומי בנושא של החינוך. משרד ראש הממשלה נתן את ברכת הדרך ואני מקווה שזה יצא בהקדם ואז נוציא לכם את הפרטים המדויקים. הייתי רוצה ששרי תרחיב טיפה.

בבקשה. גם כן עובדת משרד הקליטה?

ד"ר שרי פייר, מנהלת תחום בכיר לחינוך במשרד לעלייה וקליטה. אנחנו מדברים על תוכניות תוספתיות רק בתחום החינוך הלא פורמלי אחר הצהרים. יש לנו סדין משותף גם עם משרד החינוך וגם עם הפרויקט הלאומי, כדי למנוע כפל סיוע וכדי לייעל את הדברים.
במסגרת פל"א – פעילות לימודית אחרת – עם החברה למתנ"סים, אנחנו נותנים סיוע ל-1,137 בני נוער יוצאי אתיופיה מתוך כ-3,600 בכיתות ז' עד י"ב ב-30 יישובים. פה אנחנו מדברים על תקציב של כארבעה מיליון שקל רק לטובת יוצאי אתיופיה. בנוסף, בתוכנית "אופק לבגרות" בשיתוף עם הג'וינט אנחנו נותנים סיוע ל-1,036 ילדים.

זה אותם ילדים?

מה פתאום. כל אחד מקבל משהו אחר, הכול פריסה של סדין משותף ותיאום.

לפי מה שאני מבין, זה יוצא חצי מהילדים באותה שכבת גיל, שנמצאים באחת מתוך שתי התוכניות.

30%.

אמרתם שיש 4,000.

4,000 זה כלל תוכנית פל"א. יוצאי אתיופיה בשתי התוכניות הם 2,170 - - -

מתוך איזו אוכלוסיית היעד?

אוכלוסיית היעד היא 18,000 – חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

מתוך ה-17,000, ב-16,500 משרד הקליטה מעורב יחד עם הפרויקט הלאומי.

אנחנו נותנים גם 3 מיליון שקל לטובת הפרויקט הלאומי, שבו מקבלים סיוע כ-4,000 בני נוער. בנוסף לכך אנחנו נותנים גם ברשויות המקומיות - דרך התקציב שלנו לרשויות מקומיות - תוכניות גם לשעות פנאי, גם להעשרה וגם למרכזי למידה משלימים. אנחנו מעורבים בתוכנית מחשב לכל ילד כש-30% מהמקבלים הם יוצאי אתיופיה. בתוכניות לנוער מתגודד 50% מהמשתתפים הם יוצאי אתיופיה.

מה זה נוער מתגודד?

נוער מתגודד זה נוער נורמטיבי עד נוער בסיכון, שמסתובב בגנים הציבוריים בשעות לא נורמטיביות, בלילה, ונגרר להתנהגויות שיש בהן פוטנציאל לסיכון עד סיכון גבוה.
עכשיו בתכנון הכנסת קבוצות רובוטיקה לתלמידים יוצאי אתיופיה ב-16 יישובים. זה פרויקט חדש בתכנון, שהמשרד ייתן 3 מיליון שקלים לטובתו.

תודה.

יש לי שאלת הבהרה. אתם הולכים לתכלל, וזה באמת נשמע טוב. בעמודים הראשונים של דוח מבקר המדינה, כשהוא מדבר על הכישלון של תוכנית החומש ברמת המקרו, יש סעיפים ברורים שמטילים את האחריות בין משרד הקליטה לבין משרד ראש הממשלה. משרד ראש הממשלה אומר: נתנו את האחריות למשרד הקליטה. משרד הקליטה אומרים: לא נתנו לנו את כל הכלים הדרושים. איפה זה?

שאלה טובה. לכן, בגלל הנושא הזה, לאחר דוח מבקר המדינה משרד ראש הממשלה העביר את כל האחריות למשרד הקליטה ומנכ"ל משרד הקליטה מוביל את זה. לכן גם עשינו את המיפוי. כאשר יוקמו שולחנות עגולים, בכל שולחן עגול בכל משרד ממשלה יהיו נציגי הקהילה. זאת אחת ההחלטות שהמנכ"ל קיבל. זה בתהליך, עכשיו יוצאים למכרז. וכשייבחר מי שילווה את כל הפרויקט הזה נצא בקול קורא לבני הקהילה.

ב-1 באוקטובר עלינו לאוויר עם מערכת שממחשבת את תוכנית פל"א – פעילות לימודית אחרת - כדי שנוכל להימנע מטעויות סופר, אפילו שהן ברמה יחידנית, של תעודת זהות או, חס וחלילה, שיהיה כפל.

בבקשה

אני מנכ"ל הפרויקט הלאומי האתיופי. הפרויקט הלאומי הוקם לפי החלטת ממשלה ב-2001, בשיתוף עם הג'וינט, הסוכנות, קרן היסוד ובמיוחד הקהילה האתיופית. הפדרציות היהודיות הן הגורם המשותף העיקרי של הפרויקט. הפרויקט מממומן 50% על-ידי הממשלה ו-50% על-ידי הפדרציות היהודיות בארצות-הברית.
אוכלוסיית היעד שלנו היא גילאי 13–18. בגילאים האלה יש כ-18,000 בני הקהילה שלומדים במערכת, מתוכם כ-3,000 שלומדים בפנימיות והשאר בכלל הארץ. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם המשרד לקליטת העלייה, משרד החינוך ומשרד האוצר, שהוא הגורם המתקצב של הממשלה. אמנם מדובר במספר גדול של תלמידים, אבל ההתעסקות העיקרית שלנו זה כ-4,000 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב.

מה הרעיון של הפרויקט הלאומי? הוא מאגם משאבים או שיש לכם גם זרועות בשטח?

יש זרועות בשטח.

אז יש משרד החינוך, משרד הקליטה והפרויקט הלאומי, שכל אחד מפעיל תוכניות?

הפרויקט הלאומי הוקם בראייה כללית - היה צריך לתת מענה מגיל אפס עד 35, ובתקציב ענק. אבל בין תכנון לביצוע היה פער גדול מאוד. הפרויקט התחיל ב-2 מיליון והתכנון שלו היה 660 מיליון דולר. זה פער ענק, וזה לא השיג את התכנון. אבל בתחילת הדרך, ב-2 מיליון הדולר שהיו לפרויקט, הקהילה החליטה, עם משרדי הממשלה ועם גופים נוספים, להתעסק בגילאי 13 עד 18. זו היתה אוכלוסיית היעד.

אני מבין, אבל ממה שאני מתרשם פה יש הרבה מאוד גופים שכל אחד מפעיל תוכניות משלו. עם כל הרצון, בסוף דורכים אחד לשני על הרגליים.

נכון. בשביל זה הממשלה החליטה להקים את הפרויקט, על מנת לתכלל את כל התוכניות.

אז אתם מתכללים או פועלים בשטח?

לפי התכנון היינו צריכים לתכלל. בסופו של תהליך יצא שבמקום לתכלל אנחנו מבצעים. הממשלה נתנה משאבים לא כל כך גדולים וגם הפדרציות נתנו בהתאם למה שהממשלה נתנה. זאת אומרת, הממשלה נותנת 9 מיליון שקל והפדרציות נותנות בין 12 ל-13 מיליון שקל, וזה התקציב הכללי של הפרויקט הלאומי. ולכן העזרה והתמיכה שהוא יכול לתת זה בגילאים האלה, ולכן גם החליטו להתעסק אך ורק באוכלוסיית היעד הממוקדת.

תודה. בבקשה, גברתי.

אני מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. אני מאוד מברכת על הדיון, אבל אני מאוד מודאגת, כי ראינו נתונים על פערים שנשארים כמעט אותו דבר ולא מצטמצמים, ועל משאבים או תוכניות שמופעלות כתוספתיות.
התלמידים יוצאי אתיופיה, כמו כל תלמיד, אם ייכנסו למערכת החינוך ולא יקבלו תוספת - אני מאמינה שהם ילדים נורמליים, כולנו בחדר הזה מאמינים שהם ילדים נורמליים – הם יתקדמו בקצב שלהם. אבל אנחנו שומעים פה על פרויקטים על גבי פרויקטים שנותנים כאילו תוספת, והמצב של התלמידים יוצאי אתיופיה נשאר אותו הדבר.
החלטות ממשלה מתקבלות, הפרויקט הלאומי, שהיה אמור לתכלל, מצטמצם ל-3,000 תלמידים בלבד. מה בדיוק ההישגים? בואו נראה את הזכאות לבגרות מאז שהפרויקט הלאומי קיים, מאז 2001. מה אנחנו השיפור שאנחנו רואים לגבי ההישגים של בגרות איכותית? 22%, 23%.
לגבי הפערים בבתי-הספר היסודיים – אנחנו מדברים על ילדים שרובם ילידי הארץ. גברת מאיה שריר הציגה את תוכנית pact שפועלת 12 שנים ומטפלת מגיל לידה, בחלק מהמקרים עד כיתה א' ובחלק מהמקרים עד כיתה ו'. מיליוני דולרים מושקעים שם, ומשרד החינוך מתקצב כשהוא לא בודק תוצאות. אני לא מדברת על תשומות – תוצאות. זה נורא מתסכל לשבת ולשמוע את המשאבים שגם משרד הקליטה משקיע. דוח מבקר המדינה, שפנינו אליו וביקשנו שיבדוק את תוכנית החומש, חושף מחדלים, הוא קורא לזה "מחדל חמור"" ומשרד ראש הממשלה ומשרד הקליטה עוד פעם מחליטים שמשרד הקליטה הכושל – שנקרא "הכושל" – עוד פעם מתכלל. משהו פה לא מסתדר, נראה לי שמשהו לא עובד.

מה שאנחנו מבקשים - כמו שחבר הכנסת סולומון אמר, בשנים 1994–1995 שרי ישראל לקחו על עצמם את האחריות ואמרו שמקימים ועדת היגוי בתוך המשרד כדי שתבחן את הסיפור הזה.

שתאגם משאבים.

שתאגם משאבים ותתכלל. מאז אנחנו הולכים מידרדרים. מי שמציג את הנתונים לגבי תלמידים יוצאי אתיופיה, שרובם הם ילידי הארץ, זה אגף קליטה לתלמידים עולים. למה האגף לתלמידים עולים צריך לתכלל? והוא לא מתכלל, והוא לא רואה ראייה כללית, מרחבית, כי אנחנו רואים את הפערים ואת בתי-הספר הסגרגטיביים ואת הכיתוב הסגרגטיביות ואת הגנים הסגרגטיביים. אז אין תכלול. הגיע הזמן שמישהו ייקח את הסיפור הזה - - -

מי זה המישהו הזה?

משרד החינוך. פנינו לשר כשיצא המכרז של מרכז ההיגוי. מכרז מזעזע, שעוד יותר ועוד יותר מדלדל את התפקיד הזה שנקרא "מרכז ההיגוי". אנחנו לשבת ולחשוב ביחד כדי להציב יעדים מדידים, מטרות ואיגום משאבים. באמת, זה אסון. זה אסון משתי סיבות. אחת, כי עוד כמה שנים יגידו הקהילה השחורה הזאת קיבלה כל כך הרבה כסף ובסופו של דבר לא יצא ממנה כלום, כנראה שהאנשים האלה יש בהם איזשהו פגם גנטי. זה עלול לקרות. שתיים, האסון החברתי שקיים בשטח, כשאנחנו פוגשים את הנערים בשטח – זה עצוב.
אדוני היושב-ראש, דיברת על הקליטה שלנו. כל מי שיושב פה עלה בשנות ה-80. רובנו הגענו אנאלפביתיים ותוך חמש שנים עד שבע שנים קיבלנו בגרות מלאה. היום הנערים שלנו, "המתגודדים", או החיילים – אחוז החיילים שיושבים בכלא הוא 52%. אחד מתוך שני חיילים יוצאי אתיופיה יושב בשלב כזה או אחר בכלא. זו התוצאה של מערכת החינוך. אני מצטערת להגיד את זה – זו התוצאה של מערכת החינוך.

מיכל, אני מאוד שמחה שנכנסת לתפקיד כמנכ"לית, ואני יודעת שהנושא של צמצום פערים הוא בדמך. קחי את הדבר הזה של יוצאי אתיופיה, תקימי ועדה, צוות, שיעקוב, ואנחנו מוכנים כולנו לשתף פעולה ולאגם את המשאבים האלה, כי המשאבים מסתובבים ומתפזרים ואנחנו חייבים לעשות משהו. יש לנו מסקנות מאוד ברורות במצגת, שאני יכולה להציג, והמלצות.

תודה, זיווה. הרב פוירשטיין, בבקשה.

תודה, כבוד היושב-ראש. ברכות למנכ"לית הנכנסת, מיכל.
יש פה המון רצון טוב, יש פה עשייה אדירה, השאלה היא מה באמת חסר. אני רוצה להציע פה תזה פשוטה בשלושה משפטים, שאני קורא למשרד החינוך, לשר, למנכ"לית לאמץ. המחסור הרציני במערכת החינוך הישראלית בכלל, ובוודאי אצל אוכלוסיות שבאות עם שונות תרבותית כזאת או אחרת – שונות, אני מדגיש - זה מחסור בהקניה שיטתית של אסטרטגיות למידה וחשיבה. אם אתה שואל את עצמך: באמת, מה קורה כאן? הרי משקיעים ומשקיעים. אנחנו ארץ רב-תרבותית, ארץ קולטת עלייה, ארץ שבה לא כולם באים מתוך התרבות המערבית, שכל כך שולטת במערכת החינוך שלנו, וחסר להם אסטרטגיות למידה וחשיבה. זה תחום שלא נמצא במקצועות הליבה. מי שמפסיד, על אף כל אותן ההשקעות בתכנים, זה אותן אוכלוסיות שזקוקות ללמוד איך להשוות ואיך לאסוף נתונים, באופן שיתאים לתרבות המערבית ששולטת במערכת החינוך שלנו.
אגיד בקצרה עוד שני משפטים, ובזה אסיים. הפרויקטים שאנחנו מובילים, יחד עם שותפינו במשרד החינוך ובמשרד הקליטה, זה פרויקט מדהים שרץ היום באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר אילן. יש לנו היום 90 סטודנטים במחלקות היוקרתיות: חמישה סטודנטים לרפואה באוניברסיטה העברית – היו גם קודם, אין מספרים עצומים - בפסיכולוגיה, במשפטים, שאובחנו באמצעות איתור פוטנציאל הלמידה שלהם. אבל עיקר הדבר פה זה הקנייה של יכולות חשיבה ולמידה.

היום המכון ממיין לצה"ל את רוב יוצאי אתיופיה למערך הלא לוחם. למעלה מ-3,000 חיילים בתשע השנים האחרונות, מאות מש"קיות ת"ש. אנשים הגיעו למקצועות היוקרתיים ביותר רק משום שנתנו להם מה שחסר.

השאלה היא אנחנו לא משתבחים בבודדים – בודדים זה יכול להיות גם עשרות או מאות - שבכוח אישיותם, בכוח נחישותם מצליחים להגיע, גם בצבא. אבל הסטטיסטיקות שמציגים בפנינו מלמדות על תמונה מאוד עגומה. אני יודע שהרצון הטוב של כולם קיים, לפעמים עודף רצון של כל אחד לעשות משהו בציר אורכי. כלומר, הוא לא רק נותן את הכסף, הוא לא רק נותן את הרעיון, אלא הוא גם רוצה לבצע. בסופו של דבר התוצאה לא מצביעה – למרות הגרפים שזוחלים – על משהו דרמטי. השאלה המרכזית היא האם הזמן יעשה את שלו - הלוא אנחנו יודעים מקליטת עליות אחרות שלזמן יש גם כן איזשהו ערך - ההורים נקלטים, הילדים נולדים, הדורות הבאים - או שיש משהו שאנחנו לא עושים נכון, עם כל המשאבים שיש לנו וכל המערכות שפועלות, ולא מצליחים לחולל את השינוי.

אמנם דוד ידידי לא אהב את ההשוואה שראמ"ה הציגה לאוכלוסיות מוחלשות מבחינה סוציו-אקונומית, אבל אני חושב שאתה יכול לשאול את יו"ר ראמ"ה ותראה שבמבחני המיצ"ב הפערים האלה קיימים באופן סיסטמתי במשך שנים גם באוכלוסיות פריפריה. אם אתה שואל אותנו מה חסר – זה לא רק יוצאי אתיופיה, צריך לדעת את זה.

דרך אגב, למדתי על בשרי בחמש השנים שהייתי בירוחם, שזה ניתן לפתרון. זה ניתן לפתרון בתקציבים דיפרנציאליים שמגיעים בצורה יותר שלמה לתלמיד המאותגר – כדי לא להגיד התלמיד הנזקק. לפעמים המערכת צריכה להחליף את מקומו של הבית, כי הבית לא מסוגל לתת את אותם דברים שנותנים בכרמל, ואפשר להגיע להישגים מדהימים.
תראו, הוועדה ביקרה לפני שבועיים בבית ג'אן. אני אומר לכם – לקחת את כל הכנסת ולבקר בבית ג'אן. יישוב חלש מאוד והישגים מדהימים של בית-הספר. הלכתי לבדוק כי חשבתי שזה איזה בלוף שם, לא יכול להיות. זה מראה שאפשר.
החשש שלי הוא שהמערכת הממשלתית היא כל כך מבוזרת וכל משרד ממשלתי זה לטיפונדיה בפני עצמה, שכולם הולכים לאורך במקום ללכת גם לרוחב, כי מה פתאום משרד הקליטה עוסק בבגרויות. ופה אולי טמון חלק מהעניין.

אני מסכים לחלוטין שמבחינה מבנית יש צורך, כמו שנאמר גם קודם, בתכלול, באינטגרציה. אני רק בריח תיכון אחד לרוחב – אני לא אומר שהוא היחיד. הוא לא היחיד, אבל הוא מהותי. הבריח שאני מציע הוא שכשבאים הורים, שחלק גדול מהם לא אקדמאי ולא יודע לתת את אותה תמיכה קוגניטיבית – לא בגלל שהם לא חכמים, הם פשוט לא עברו את המסלול הזה - והילדים כן נבחנים במבחני בגרות שדורשים סוג של חשיבה אקדמית כזו או אחרת, אז אתה אומר שבית-הספר צריך להחליף. במה הוא צריך להחליף? אני אומר שהוא לא צריך להחליף את ההורים, הוא צריך לתת לילדים את האסטרטגיות של איך משווים, איך מסיקים מסקנות ואיך מעלים השערות. הם נבונים, הם חכמים, הם קולטים במהירות, אנחנו רואים את זה בכל הפרויקטים הגדולים שלנו. כל העניין הוא לתת להם את זה.

אוקיי. בעוד עשר דקות אנחנו צריכים לסיים. בבקשה.

אני מהאגודה למען יהודי אתיופיה. קודם כול, אני רוצה לומר שיש לי אמון מלא במיכל, במיוחד במיכל, בתהליכים שהיא עברה והצליחה לאורך כל הדרך. אני מאמינה שאם תיקחי את הפרויקט הזה לידיים תצליחי כמו שהצלחת בכל מה שעשית עד עכשיו. אני מאחלת לכולנו את ההצלחה הזאת.

אנחנו משתתפים - - -

כשאני שומעת את מה שמוצא פה בתקציבים, זה מזכיר לי משפחה שכל אחד במשפחה מוציא לבדו את הכסף - האבא לחוד, האמא לחוד, הבן הבכור - על אותם הדברים מוציאים, ואחר כך אומרים שאין כסף. יש משהו פגום בתכלית, בארגון של קידום התלמידים הללו. ואם משרד החינוך לא ייקח, כגוף מתכלל ומאגם את כל המשאבים ויודע בדיוק מה נעשה בכל פרוטה ופרוטה, אני חושבת שנמשיך עוד עשר שנים ונגיע לאותו מצב. מיכל, צריך לקחת את כל המשאבים – לא משרד הקליטה, לא משרד ראש הממשלה – אתם המומחים לזה. משרד החינוך הוא המומחה. תיקחו את הכול, כולם יעזרו, כדי לעשות תוכנית מאל"ף עד תי"ו, ובאמת צריך להתחיל. העלייה קיימת, אי-אפשר להגיד שלא היתה התקדמות, אבל הפערים נותרו בעינם, ולכן בעוד 20 שנה האוכלוסייה הזו תהיה במקום שהיא נחותה כפי שהיא היום, מפני שגם החזקים מתקדמים. לכן אני מבקשת שייעשה הדבר הזה. חמש-עשר שנים, האוכלוסייה הזו תהיה במקום אחר.

תודה. בבקשה.

אני מנכ"לית עמותת "פידל", עמותה שעוסקת בחינוך למעלה מ-15 שנה. אני שמחה, מיכל, שנכנסת לתפקיד ושגונזים את התוכנית של אינטגרציה בכל מחיר כי אנחנו באמת לא מאמינים שיכולה להיות אינטגרציה בכל מחיר.

אנחנו שותפים לאורך שנים בתוכניות של פיתוח והכשרה של מגשרים. אנחנו מאמינים שהעבודה המאוד משמעותית והשינוי המשמעותי שנעשה לאורך שנים זה גם בזכות עבודת הגישור שנעשתה.

כשדיברו על המכרז, מעניין אותי מה המענה הנכון שצריך לתת במכרז לקהילה, לילדים. לא משנה איזה גוף יהיה המוציא לפועל של התוכנית אלא מה טיב התוכניות שיוצעו לילדי הקהילה בשביל לתת את אותו מענה שאנחנו מייחלים שיהיה.

אתם גוף שמתמודד במכרז?

כן, אנחנו בהחלט נתמודד.

זו דוגמה למה אנחנו צריכים לעשות מכרז, כי אין פה טוענים לכתר.

בבקשה, גברתי.

אני מבאר שבע, עליתי מאתיופיה דרך סודן. בתור ילדה קטנה עשיתי את הדרך מהכפר שלי עד לסודן. עליתי ב-1983. בחרתי לעבוד בתחום החינוך כי אני באה מבית של מנהיג חינוכי, אבא שלי היה הרב הקהילה, הרב קייס אברהם טזזו. כשאבא שלי עמד באוניברסיטה מול הסטודנטים, בכנס גדול שהיה, הוא אמר שאת הנכס הכי גדול למדינת ישראל הביאו יהודי אתיופיה. הוא התייחס לכך שהביאו הרבה ילדים למדינת ישראל. הוא אמר: אם תדעו לעשות את הדרך נכון, אז יש אזרחים נאמנים, ציונים, שרוצים לפתח את המדינה שלהם, להשתלב ולעשות הכול למען המדינה. הוא אמר: תלוי מה תעשו עם הילדים האלה.
לאורך השנים, גם כמגשרת חינוכית-חברתית, האמנתי בדרך של החינוך. אני עובדת בשלושה בתי-ספר בבאר שבע. כאשר נכנסתי לפני 12 שנים כמגשרת חינוכית היו שם כ-120 תלמידים יוצאי אתיופיה - - -

- - -

אני עובדת דרך מרכז ההיגוי ליוצאי אתיופיה.

לאורך כל השנים פיתחנו דברים שהקהילה יכולה להתפתח בהם. למשל, תוכנית טיפוח מורשת. התוכנית אומרת לקחת שכבה שלמה, שכבת ז' - שזה לא רק ילדים יוצאי אתיופיה - ליום שלם של למידה על העלייה, על המנהגים, איך חיו יהודי אתיופיה באתיופיה, באילו מלאכות ייחודיות ליהודי אתיופיה הם עסקו, על העלייה שלהם ואיך הם חיים בארץ. את זה לומדים כל השכבה, כל חטיבת ביניים. אנחנו עושים עבודה שמפתחת את תחושת השייכות, אזרחים נאמנים לכל דבר. כשאני אומרת "לכל דבר" זה ליצור תחושת ניכור, אנחנו רוצים להשתלב.

נותנים לקהילה, נותנים את זה ונותנים את זה. כאשר אני רואה מה מאמת הילדים האלה מקבלים - הם מקבלים את העבודה שלי בשטח. אני נוגעת בכל ילד, אני מדברת אתו, מזמינה את ההורים שלו יחד עם הצוות, מטפחת אותו לימודית וחברתית ומלמדת אותו להיות אדם מועיל לעצמו. אז אני חושבת שאני עושה את העבודה.
הגברת שיצאה קודם שאלה כמה עובדים וכמה גננות נמצאים בקרב הילדים האלה, שמהווים להם מודל. אני אומרת שעדיין לא השתלבנו בתחום של החינוך כמורים כי יש בעיה של שפה. השפה העברית היא שפה קשה, זו לא שפה שאנחנו יכולים להיכנס לכיתה וללמד.

הלוואי שהייתי יודע אמהרית כמו שאת יודעת עברית.

אבל אנחנו יכולים להיות יד תומכת למשרד החינוך ולאנשי המקצוע.

בבקשה, משפט אחד.

אני ממרכז ההיגוי של יוצאי אתיופיה. אני מגיעה להרבה ועדות בכנסת, משתתפת. תמיד נמצא על סדר היום, בצורה כזו או אחרת, הנושא של יוצאי אתיופיה בתחום החינוך, הקליטה וכו'. אני חייבת לשתף אתכם בתחושות שלי. מאוד עצוב לי להגיע ולשמוע לצד הדברים שהמערכת עושה – לא נתעלם ממה שנעשה ומה שעושים כל הארגונים יחד - ולראות את התוצאות הלא יפות שראינו, שהמצב של בני הקהילה במערכת החינוך הוא לא טוב. חברים, נשים את הדברים על השולחן – הוא לא טוב. זה מעציב אותי שבכל פעם יש דיונים ושום דבר לא נעשה, לא משתנה.
חברים, אני גרה בבית שמש, בואו תבקרו. יש שכונת נרקיס, אני מתנדבת שם, בואו תראו מה קורה שם בערבים. יש שם pact, יש כל מיני תוכניות וזה לצד כל הדברים היפים שנעשים. אני הולכת עם תחושה מאוד קשה שיוצאי אתיופיה לא משתלבים, למרות כל ההשקעות הנהדרות שצוינו פה. התוצאה בשטח היא עגומה. אני מבקשת מכל אחד פה, כי אחר כך מערכת החינוך וכל היושבים פה צריכים לתת את הדין לבני הקהילה. מאוד כואב לי שבמשרדי ממשלה ומדינת ישראל בשנים האחרונות יש רגרסיה לשמה בשיתוף של בני הקהילה ברמת החלטות, בקביעת מדיניות בקליטה לבני הקהילה במערכת החינוך ובחברה הכללית. מה אנחנו רוצים? להשתלב ולתרום לחברה ולא להיות נתרמים תמיד.

תודה רבה. זה היה משפט מורכב וארוך.

אפשר שאלה?

לא, אנחנו לא יכולים. אני כבר מאחר לדיון נוסף.

חבר הכנסת יוני שטבון, בבקשה. אם אפשר, לתמצת כי אנחנו - - -

יש לי חוויה מכוננת - אני לא יודע אם דיברו על זה כי הגעתי באיחור ואני מתנצל – דווקא מתקופת השירות הצבאי. כמפקדים, עברנו הרצאה איך להתייחס לעולים מכל הגוונים באוכלוסייה הישראלית. למדנו כל מיני דברים קטנים כדי להבין את התרבות המאפיינת, הייחודית - מה עובר על עולה שמגיע מאתיופיה, מה עובר על עולה שמגיע מרוסיה ומה הדברים המיוחדים שלו. אני, כמפקד, ברגע שנתנו לי את הכלים להבין מה הדברים הייחודים של כל עלייה, ובתוכם גם העלייה מאתיופיה, אני יכול להגיד שבתוך המחלקות, בתוך הפלוגות השונות ובגדוד דברים השתנו פלאים.
אני רוצה להגיד שצריך לשים על השולחן גם את הסוגיה הזו - להבין את המנטליות הייחודית, כי לדבר כמו שהרב פוירשטיין דיבר, וזה חשוב, על ההבנה שיש פה מערכת חינוכית שהיא מערבית וצריך להתאים אותה בלי להבין מאיפה הם מגיעים זה מאוד קשה. אני רוצה לחזק גם את מיכל שנכנסה לתפקיד וגם את הכיוון הזה בתוך המערך.

תודה. אני נורא מתנצל, אני מוכרח לסגור את הדיון.

אף אחד לא אמר שהעמותה - - - רק דובר על הקפאת המכרז.

דוד, גם לעמוד בלוח זמנים זו מטרה בפני עצמה.
אני בהחלט חושב שמהדיון הזה אנחנו צריכים לצאת מוטרדים; מוטרדים מהתוצאה, לא מהכוונה, לא מהרצונות, לא מהעשייה, שהיא עשייה רבה ומרובה, אני מכיר באופן אישי, והוועדה סיירה לא פעם אחת. מוטרדים כי למרות שיש רצון טוב, למרות שמושקעים לא מעט משאבים, עדיין אחד החוליים זו היכולת של מדינה, של ממשלה, להגדיר יעדים אמיתיים וריאליים, לתקצב אותם ולהשיג אותם, או לפחות לבדוק את היכולת ואת נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים.

אין ספק שיש פה אתגר ענק, ועליו רוב האנשים דיברו. האתגר הוא ענק בגלל הפער הגדול מאוד בתרבות, במקום שממנו באים ובשילוב בחברה ישראלית רבת פנים ורבת כיוונים. זה מחייב אותנו, כי לא נוכל בעוד כמה שנים לחזור ולעשות דיון כזה ולראות את התוצאות האלה.

הוועדה תיקח על עצמה להמשיך לא רק לעקוב אלא גם לנסות להביא את הגורמים השונים להכרה שצריך לאחד משאבים וצריך לרכז מאמצים. אנחנו נורא טובים במאמצים, אבל לא מרוכזים - להגדיר יותר טוב. מיכל, זה מאוד חשוב, כי קראתי את מה ששמתם במצגת – זה לא מספיק. זה המון סיסמאות, גם הפתיחה וגם הסיום. צריך להציג יעדים כמותיים, מספריים, איכותיים וגם ריאליים. אי אפשר להשיג יעד בשנה אחת או בשנתיים ולפתור את כל הבעיה. אחרי שמציבים יעדים ניתן לרכז את המשאבים ולהשיג אותם.

הוועדה דוחפת בהרבה מאוד נושאים, גם בנושא הזה, את הנושא של תקצוב דיפרנציאלי שמאפשר לשר החינוך, למערכת החינוך, לקבוע סדרי עדיפויות - מי יותר ומי פחות. זה לא מספיק קיים היום בחברה שלנו. אני תמיד חוזר על זה ואחזור על זה - רגל אחת שלי היה בכרמל בחיפה ורגל אחת בירוחם, וראיתי בתחומים רבים מאוד איך המדינה, בכלים שיש לה, לא יוצרת את העדיפות המתקנת הראויה כדי ליצור הזדמנויות שוות לנוער בוגר לקראת צאתו לחיים.

ההישגים של אותם בודדים, עשרות ומאות, של יהודי אתיופיה, שבאמת מגיעים להישגים מרשימים, הם מעודדים לא רק בהישג האישי אלא בכך שאתם, יוצאי אתיופיה שהשתלבתם והשגתם את ההישגים, צריכים להוביל את הקהילה ולהוביל את השינוי. בסופו של דבר היכולת לקדם ולהתקדם היא על-ידי לקיחת אחריות עצמית. כלומר, הקהילה, העדה, עם המובילים שלה, עם בעלי ההישגים, המוכשרים, צריכים להיות המובילים של המחנה ואנחנו צריכים להקשיב להם.

תודה רבה, אני נועל את הישיבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:07.>