הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 9>
מישיבת ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות

יום ראשון, י"ד בכסלו התשע"ד (17 בנובמבר 2013), שעה 11:00

<סיור ל"סלעית" - מרכז סיוע לנשים בזנות>

חברי הוועדה: >
דוד צור – היו"ר

שולי מועלם-רפאלי

>
חגית פריידס - מפקחת מחוזית, משרד הרווחה והשירותים האזרחיים

נעמה ריבלין - מנהלת סלעית-מרכז סיוע לנשים בזנות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

נטלי מרדכי פלסטוך - סלעית-רכזת איתור ויישוג, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רובי קיים - רפ"ק, קצין סחר בנשים באח"מ, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

מירב שמואלי - עו"ד דר', מתאמת המאבק, היחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

ענת זוהר
-
עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

דנה ביטן - עו"ד, היחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

יעל רלוי - מתמחה, היחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם, משרד המשפטים

רות סופר - מנהלת תחום משאבי קהילה, יועצת ראש העיר למעמד האישה, עיריית תל אביב

מירי קרוגליאק - מנהלת פרויקט סחר בנשים וזנות, אישה לאישה

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

יפעת - מנהלת דירה, מרכז סלעית

נטלי - מרכזת קו הסיוע, מרכז סלעית

י' - חוסה במרכז סלעית

ל' - חוסה במרכז סלעית

ס' - חוסה במרכז סלעית

י' - חוסה במרכז סלעית

ק' - מרכז סלעית

מריה רבינוביץ - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אריאלה אהרון

ס.ל., חבר המתרגמים

<סיור ל"סלעית" - מרכז סיוע לנשים בזנות>

שלום לכולם. אנחנו נמצאים בדירת חירום של מרכז סלעית. עד 2008 נשים נסחרות, נשים זרות, היה להם מענה ופתרון במדינת ישראל ולנשים מקומיות לא. מה גם שמדינת ישראל הצליחה למגר, זה גם דובר בוועדה האחרונה, את התופעה של נסחרות מבחוץ, אבל הזנות המקומית פורחת ועולה. כשיש ביקוש אז תמיד יהיה מי שייתן את המענה. לא שקודם לא הייתה זנות מקומית ישראלית, אבל בהחלט הביקוש עלה ובאמת הרבה מאוד צעירות אנחנו פוגשות היום, גם בזירות זנות. נמצאות פה נטלי, מרכזת קו הסיוע, ואנחנו נדבר על הסיורים שאנחנו עושים, ויפעת, מנהלת דירת החירום, שתספר פה על הדירה.

אנחנו יותר ויותר פוגשות היום בסיורים שלנו גם צעירות בנות 25, 22, 24. הבת של השכן, זו שנראה אותה ברחוב, לא בתחפושת שלה, עם המגבת או עם התחתונים והחזייה שלה, אנחנו לא נדע שהיא בזנות, וזו תחילת הדרך. הרבה פעמים נשים מתחילות את זה בדירות הדיסקרטיות, יש שם בעל הבית, הן צריכות להיות שם 12 שעות משמרת, זה 40 דקות לקוח, הרבה פעמים בלתי נסבל לעבור את זה בלי אלכוהול, בלי עוד חומרים מאלחשים. חלקן מתמכרות לסמים קשים. לא כולן, חלקן מתמכרות לסמים קשים.

מה שאנחנו עושים, אנחנו בעצם הולכים עם קצה הרצף, הגענו לתחנה כמעט האחרונה שנשים בזנות מגיעות אליה. זו לא התחנה הראשונה. אין אישה שהחליטה בוקר אחד לקום 'החלום שלי היה להיות זונה, אני הולכת לממש את זה ואני עכשיו אעמוד בפינת הר ציון-סלאמה ואני ארים יד ואני עכשיו אמצא קליינטים'. זה לא עובד ככה, זה הסוף וזה התחתית. כמעט כל אישה שאנחנו פוגשים אותה כאן התחילה את הזנות, ימי הזוהר שלה, ולפעמים הן אפילו מתרפקות על זה, על התקופה שהן היו שוות הרבה כסף והיו קליינטים עשירים ותהליך ההידרדרות הזאת, זה הרבה מאוד נשים - - - נפגוש אישה בבורסה, שלוש פעמים בשבוע מגיעה מחיפה ברכבת, שלוש פעמים, ואחרי חצי שנה של סיורים נפגוש אותה כבר בתחנה מרכזית, זנות קשה, כבר מעורבת בסמים, יש תהליך הידרדרות.
אי אפשר לספוג לאורך זמן זנות, חדירות של גברים לאורך היום, בין 20 ל-30 גברים בלילה, זה הרבה פעמים הממוצע שנשים מדברות איתנו, בלי עוד ועוד להוסיף חומרים מאלחשים, ולכן חלקן מוצאות את עצמן באמת מתמכרות לסמים קשים. הדירה הזאת נותנת מענה לנשים שבאמת הגיעו להומלסיות הכי גדולה, כבר אין להן בית, הן מסתובבות ברחוב, הן שוות כבר 20 שקל למציצה, זה מה שהן שוות.

כשרואים אותן גם מבינים כמה אין לזנות ומין שום קשר. הן הרבה פעמים כבר נראות לא מיניות בכלל, זה רק מראה שבזנות יש איזה שהוא אלמנט אחר, נוסף, של שליטה וכוח ולקחת מה שמגיע לי בדרך שמגיע לי.

בעצם עד שהקמנו את הדירה הן גרו ברחוב, על קרטון, הרבה פעמים בסידורים שהן מוצאות. כשהיינו פוגשות אותן בסיורים, 'איפה את גרה?' 'אצל מישהו', המישהו הזה זה איזה קליינט שפשוט נתן לה שבוע-שבועיים לגור אצלו, זה כמובן תמורת תמורה מינית. גם היום, חלק מהנשים שישנות כאן פתאום מוצאות איזה לקוח והן איזה שבוע-שבועיים יכולות להיעלם לנו ולחזור לדירה.

כשהן פה הן ממשיכות לעסוק בזנות?

כן, הדירה היא חלק ממסלול מזעור נזקים. יש לנו את ההוסטל ומרכז יום שאנחנו נראה, שהוא כבר מיועד לנשים שעושות צעדים ביציאה ממעגל הזנות. המקום הזה הוא התחנה הראשונה, הוא המענה האנושי הבסיסי לנשים שעדיין לכודות בזנות. וזנות זה סמים, זאת אומרת כדי שהן ייצאו מהזנות הן צריכות גם להפסיק - - -

כמה יש פה?

המקום יכול לאכלס עד 24 מיטות. התכנית הלאומית הגדירה 15 נשים.

וזה מלא?

בימי חורף קשים המרכז הזה מלא, כל המיטות נפתחות וזה גם בשיטת המיטה החמה. בממוצע בדרך כלל ישנות 13 נשים, 15 נשים בלילה. ביום ישנות נשים אחרות. בממוצע יש ימים שאנחנו מטפלים ב-30 נשים שונות בדירה. היו גם תקופות שהיו יותר, היו תקופות שהיו פה 35-40 נשים שונות בדירה. זה אומר שהן יכולות לבוא גם אפילו לארוחת צהריים אבל לא לישון כאן.

זאת בעצם תחנת רכבת. בשעות הבוקר לפעמים יש פה יותר, לפעמים פחות. עכשיו, חלקן יצאו כנראה לעבוד בלילה, חלק עובדות וישנות ביום, חלק הפוך. יש נשים שהתהליך לוקח להן גם שנתיים ושלוש וארבע מהיום שהכרנו אותן בדירה עד שהן יצליחו לעלות על גמילה ולהגיע אלינו למסלול השיקומי.

אני יכולה להגיד לכם שהיום בהוסטל יש לנו מתוך 12 נשים, אני חושבת שספרנו 9 נשים שהיו בדירת חירום. זאת אומרת במסלול הזה צריך הרבה אורך רוח וזמן, אבל נשים בסוף משתלבות.

יש איזה הגדרות מה מותר פה, מה אסור.

כן. אני אתן ליפעת תיכף לספר על ההתנהלות של הדירה. אני רק יכולה להגיד שבבסיס הן יכולות ל - - -

מה אמרת על 9 נשים? 9 נשים שהן מה?

9 נשים שהיו פה בדירת חירום ו - - -

שנמצאות היום. יש הרבה יותר מ-9, נמצאות בנקודת הזמן הזאת, כרגע, בהוסטל שלנו. יש גם נשים שנמצאות בשיקומים אחרים, ב'אופק נשי' בחיפה, אנחנו לא מפנים רק להוסטל שלנו, או בקהילה טיפולית יש לנו נשים שנמצאות ב'רוח במדבר'. אני אומרת שרק בהוסטל שלנו מתוך 12 נשים נמצאות 9 נשים שעברו. תיכף יפעת תסביר.

הכלל הבסיסי כאן הוא, לשאלתך, לא להשתמש בסמים בדירה, לא אלימות, הן לוקחות חלק בניקיון הבית, בתהליך שגם מחבר אותן, שהן ירגישו שייכות.

אני אתן ליפעת, ואחר כך נטלי תספר קצת על הסיורים שלנו ועל קו הסיוע שאנחנו מפעילים מפה.

אז באמת, כמו שנעמה אמרה, הבית הזה הוא התחנה הראשונה עבור הנשים האלה, כל הנשים שמגיעות לכאן אלה נשים שעדיין נמצאות בזנות, עדיין משתמשות בסמים וכולן דרות רחוב והמקום הזה בעצם הופך להיות איזה שהוא בית עבורן. זאת אומרת אלה נשים שבאופן יומיומי הן שורדות את החיים שלהן, הן עוברות מין תהליך של מלקוח לסם, מלקוח לסם, מלקוח לסם, והדירה הזאת מנסה לתת להן קצת איזה שהוא מרחק מההישרדות היומיומית שהן חוות בחוץ.

מה שאנחנו בעצם מנסות לתת להן, בבסיס של המזעור נזקים זה באמת מקום לישון, לאכול, להתקלח, לנוח קצת מהזוועות של היום יום ובעצם דרך הדברים הבסיסיים האלה לנסות לעזור להן לצאת מהעולם של הזנות. וכמו שנעמה אמרה, לצאת מהעולם של הזנות זה תהליך שהוא מאוד מאוד ארוך ומאוד מורכב, בהיבט הזה שהנשים האלה לא ממש מצליחות לחשוב על עצמן ולהתארגן ולדאוג לעצמן, כשזה מתחיל באמת בכל מה שקשור לתהליך הרפואי, של ללכת לקופת חולים ולבדוק שאת בריאה ושהכול בסדר, ושאם כואב לך הראש או כואבת לך הבטן אז את צריכה לקחת אולי איזה שהוא טיפול תרופתי.

תעודת זהות, שזה אחד הדברים שאנחנו מאוד מתעסקים איתו לאורך כל הזמן שהן נמצאות פה, גם בהיבט הזה של הזהות, זאת אומרת שיש לי תעודה שהיא הזהות שלי והחיים שלי, וגם בהיבט הזה שאין לה ערך, לתעודה הזאת. זאת אומרת זו תעודה שנמכרה, אבדה, נעשתה יותר מפעם אחת ובעצם - - -

בשביל מנת סם הן מוכרות גם את תעודת הזהות. אנחנו עושות תהליך של לעזור להן לחסוך שקל לשקל, 120 שקל, להגיע לתעודת זהות ואז ברגע אחד היא רוצה את הכסף בשביל זה, ועוד פעם היא מוכרת. זה נשמע נורא טריוויאלי, ללכת להוציא עם מישהי תעודת זהות, אבל פה בדירה, כשמצליחים להשיג למישהי תעודת זהות זה כבר עשינו כברת דרך משמעותית.

במיוחד שתעודת זהות זה הבסיס לקבל את כל השירותים במדינה, קופת חולים, ביטוח לאומי וכן הלאה וכן הלאה. בעצם אלה התהליכים הקטנים האלה שאיתם אנחנו מתחילים באמת, ביטוח לאומי, תעודת זהות, קופת חולים, כשכל דבר כזה אנחנו תמיד אומרות שזמן נורמטיבי זה לא הזמן של אנשים שמשתמשים בסמים כי בעצם אומרים לה 'אוקיי, תאספי כסף לשבוע ימים', אבל השבוע הזה מתארך לחודש ולחודשיים ולשלושה חודשים, כי הדבר שהיא יותר מתעסקת בו וכרגע היא מאוד מאוד בתוך זה, ולדאוג לעצמי ולהבין שבעצם מגיע לי משהו שהוא טיפה אחר, זה משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי עבור הנשים האלה.

כאן לאט לאט הן מתחילות להבין שמגיע להן משהו ושהן שוות משהו שהוא מעבר ליחסי מין. הצוות שלנו הופך להיות האמא והאבא שלהן, אבל האמא ואבא הרואות, זאת אומרת אלה שיודעות שהן יוצאות לעבוד בזנות ואומרות להן, 'תשמרו על עצמכן' ונותנות להן קונדומים ומזרקים, כדי שהן תוכלנה לשמור על עצמן באיזה שהוא אופן שם בחוץ. ואם הן חוזרות עם פנסים כחולים בעיניים, או מכות כחולות במקומות אחרים, אז אומרים להן 'בואי, תלכי לבית חולים, אפשר לעזור לך', 'בואי תגישי תלונה, את לא חייבת לסבול את הדבר הזה'. אבל יחד עם זאת גם כשזה קורה עדיין זה מאוד מאוד קשה להן להניע את עצמן לפעולה, ולא לחשוב על זה שבעצם 'אני אגיע לבית חולים אז אני אהיה בקריז, ואז מי יעזור לי שם'.

ולכן התהליכים האלה הם ככה תהליכים מאוד איטיים שלוקחים הרבה מאוד זמן ולפעמים אנחנו רק איזה שהוא חלק בתוך התהליך הזה. זאת אומרת זה לא בהכרח שמכאן היא תצא לגמילה ולשיקום. לפעמים יש כל מיני טריגרים אחרים שבגללם היא תצא, אם זה היריון או אם התגלתה איזה שהיא מחלה או - - -

או שהיא לא תצא.

או שהיא לא תצא. או שהיא תגמור בבית עלמין ירקון. הכול יכול להיות.

לא, את לקחת את זה עוד צעד אחד אחרי מה שאני חשבתי, אבל אני מניחה שיש מצב שמישהי באה לפה ושוהה פה איזה שהוא זמן, תיכף גם תגידי אם זה מוגבל בזמן או לא מוגבל בזמן, ובעצם חוזרת למקום שהיא הייתה בו קודם.

לעולם הזנות, את מתכוונת?

לא, לעולם הזנות, אני מבינה שגם כשהיא פה היא בעולם הזה. אלא היא הולכת ונעלמת לכם, זאת השאלה שלי, אם היא חוזרת למקומות קשים שהיא הייתה בהם קודם ואין לכם איתה בעצם יותר קשר.

נכון. נכון. יש, לצערי, נשים שמגיעות לכאן ונעלמות ואנחנו לא יודעות איפה הן ובהיבט - - -

ואז אחרי שנתיים יפעת מקבלת טלפון מהמשטרה, אם היא יכולה לזהות. פעמיים כבר קרה שהיחידה שיכלה לזהות לפי תמונה מי זו האלמונית שמתה פה באזור זו יפעת, בגלל שהיא הביאה לנו צילום של תעודת זהות.

רק השבוע היינו בהלוויה של עוד מטופלת שלנו, שנדרסה. אתם יודעים באיזה אזור היא נדרסה?

פה, בתחנה המרכזית.

בתחנה המרכזית. זה אומר שהן הולכות בשוטטות. דרך אגב, אחד הדברים ההזויים זה שהן מקבלות דוחות משטרה על שוטטות והן מגיעות אלינו אחר כך להוסטל עם חובות, בגלל שזה צבר ריביות מהשנים שהן הסתובבו, על הפרעה לציבור, על זה שהן פשוט הלכו ברחוב.

שהן לא עברו במעבר חציה.

שלא עברו במעבר חציה, שזה אחד הדברים ההזויים, כי זו הבעיה, שהם לא עברו במעבר חציה, ואחר כך אנחנו צריכים לעזור להן להקטין את החובות האלה.

אבל הן גם יכולות למות, ויש לנו פה לוח זיכרון של 19 נשים שאנחנו מכירים באופן אישי מהיום שפתחנו את הדירה. זאת אומרת חמש שנים 19 נשים שבתהליך הזה לא הצליחו להגיע. חלק ממכות ובאמת רצח של קליינטים, חלק פשוט מאורח חיים של סמים ומחלות, והן לא מטפלות בעצמן, הגוף שלהן מופקר כבר גם על ידי עצמן.

מה סף הקליטה? או כל מי שבאה אתן - - -

כל אישה שדופקת בדלת ואומרת 'אני צריכה עזרה', פותחים לה את הדלת. אנחנו מקבלות פניות, גם הנשים עצמן מגיעות, גם מהמחלקות - - -

כמה אתן בצוות?

אני מנהלת את דירת החירום, יש עוד עובדת סוציאלית בחצי משרה וארבע נשות צוות, מדריכות.

נשות הצוות הן סביב השעון, כי המקום הזה עובד 24 שעות.

ואתן בקשר עם המרפאה?

אנחנו בקשר עם כל הגורמים פה באזור, מרפאת לוינסקי, הרשות למלחמה בסמים, פרויקט יזהר, המחלקות לשירותים חברתיים. העבודה היא עבודה בשיתוף פעולה גם - - -

מה צוואר הבקבוק, מיטות, או כסף, תקנים?

כאילו למה לא באות לפה יותר נשים ומתחילות פה איזה שהוא סוג של תהליך?

זה מאוד מאוד מורכב.

קודם כל מגיעות לכאן, העניין הוא שאורח החיים שלהן בחוץ, גם אם אתה נותן להן פה מענה אנושי, יש הידרדרות. חלקן, אחת התופעות שאנחנו מתעסקים איתן לאחרונה, זה שהן משתמשות בחומרים שאפילו הנשים שלי בצוות, שהן משוקמות והשתמשו בזה, אומרות 'איפה הסמים של פעם?' היום חגיגת והחומרים האלה הם חומרים כימיים שמייצרים הרבה מאוד גם הפרעות נפשיות. אנחנו רואים פה מצבים פסיכוטיים והן לא מודעות למצבן, אפילו אם אני נמצאת איתה בקרית שלמה, אנחנו לא מצליחים להביא אותה כי למחרת היא נכנסת למצב פסיכוטי ואנחנו לפעמים צריכים להפנות אותה לבריאות הנפש ובריאות הנפש נותנים לה זריקה ומחזירים אותה לרחוב. זאת אומרת הן לא מצליחות להגיע לטיפול הולם - - -

זה גם מביא אותן למצבי קיצון ברמת האלימות וגם העלייה בתחלואה של ה-HIV שהייתה מאוד נפוצה פה בחצי השנה האחרונה, דווקא בעקבות החומרים הספציפיים האלה.

אז זה כן תהליך. צוואר הבקבוק הוא לפעמים אין מיטות, אבל אנחנו כן הצלחנו למצוא רישות גם עם הרשות למלחמה בסמים שכן יש להם יחסית קליטה מהירה לגמילות, אבל הן עוזבות. אחד הדברים שחסרים זה אשפוזית לנשים. אין מענים ייחודיים לנשים, הן מגיעות לאשפוזיות, הן מגיעות למקומות שיש שם גברים ונשים ביחד, הן יודעות לעשות את מה שהן יודעות, הן נכנסות לקשרים ומעורבות רגשית עם הגברים שם ומוציאים אותן, כי הן מפתות שם את המכורים. זאת אומרת הן הרבה פעמים לא מוצאות את עצמן, זה באמת תהליך מאוד קשה. ומאוד מאוד סיזיפי.
אבל אני גם אומרת, לצד לוח הזיכרון יש לנו לוח הצלחות. הרבה מאוד נשים שלנו, שעברו פה בחמש שנים, לפעמים הן פה שנתיים או שנה וחצי, מתקשרות מהכלא, אומרות 'זהו, נכנסתי לכלא, אבל אני חייבת להגיע, מציעים לי דברים אחרים, אני רוצה לבוא אליכם להוסטל' ואז מהכלא היא כבר מגיעה ישירות להוסטל, כי היא יודעת, הייתה לה חוויה טובה. אבל עד שלא עצרו אותה, כאילו משהו חיצוני , היא לא הצליחה להפסיק את השימוש בסמים. זה באמת המצב כאן.

אני חושבת שאולי מה שעוד חשוב להגיד ואני אתן לנטלי את הבמה, זה באמת שלצד זה שהמקום הזה נותן מקום לאישה לאכול והוא הופך בית, זה שנורא נורא קשה להיות כאן, כי ההישרדות שמתקיימת בחוץ היא גם מתקיימת בפנים. זאת אומרת הגניבות ולאגור אוכל ולאגור בגדים ולעמוד בכללים וחוקים, זה משהו שהוא כמעט בלתי אפשרי עבורן ולוקח בהיבט הזה הרבה מאוד זמן להבין שהכללים האלה הם לטובתך ושהנשים שאומרות לך 'תעשי את זה, בואי תעשי עוד משהו', הן נמצאות כאן לטובתך והן לא רוצות שום דבר אחר. לפעמים עדיפה ההישרדות ברחוב מאשר להיות במקום שיש לך מקום לישון בו. שם יותר קל, מבחינתן, בהיבט הזה.

אנחנו קצת נדבר על הסיורים ברחוב. מישהו שאל איך הן מגיעות. אין היום כמעט אישה בסיורי הרחוב שלנו, ואנחנו נדבר, אנחנו לא עושים רק ברחוב, שלא מכירה את לבנדה 18. בשוליים יש פתאום מישהי חדשה שלא הכרנו ונמצאת ברחוב וכשאנחנו אומרים לה 'למה את לא באה ללבנדה 18' ולא שמעה, כמעט כולן יודעות על זה, זה ממש בשיטת חבר מביא חבר, הן מכירות את המקום.

אם דיברנו על זה כתחנה ראשונה, אבל זו לא התחנה הראשונה של סלעית. אנחנו לא מחכות שהן יבואו לכאן, אנחנו יוצאות כל שבוע לזירות הזנות, שזה כולל גם תחנה מרכזית, גם תל ברוך, גם בורסה, גם אזור חולון, כל האזור של צומת ביל"ו, בעבר היו משפחות שם ובשנה וחצי האחרונות מאוד הגברנו את הסיורים גם בדירות הדיסקרטיות. האוכלוסייה ששם פחות מגיעה לכאן, על זה יותר נדבר באמת, איזה אוכלוסייה מגיעה אלינו גם לטיפול אמבולטורי, שבאמת מאפיין צעירות, לא משתמשות בסמים, בזנות, לפעמים חיות חיים כפולים.

נטלי, ספרי קצת על קו הסיוע שאנחנו מפעילים מפה.

טוב, אז כמו דירת החירום גם קו הסיוע עובד 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. לקו בגדול יש שתי מטרות, קודם כל הוא מוצב ככה בחזית, בחזית של סלעית, ברחוב, בדירות הדיסקרטיות, הוא נמצא שם עבור הפונות.

יש לו שתי מטרות עיקריות. מטרה ראשונה היא באמת לקבל שיחות, להיות שם בשביל לייעץ, להוות אוזן קשבת. מתקשרות אלינו נשים בזנות, מתקשרים בני משפחה, לקוחות גם מדי פעם יוצרים קשר בשביל לעזור ולסייע לידידות שלהם, גם אנשי מקצוע. המענה שניתן בקו הסיוע ניתן בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע וקבוצת המתנדבות שאנחנו מביאות לכאן. כולם ללא יוצא מן הכלל עוברים הכשרה ומקבלים הדרכה על בסיס קבוע סביב הנושא הזה.

מעבר לכך אנחנו לא מחכים שנשים יתקשרו אלינו. פעמים רבות יש נשים שכן מתקשרות והן עדיין לא יודעות מה לעשות, הן מאוד חוששות, מאוד מפחדות, לא באמת יודעות במי לבטוח ולא כל כך מהר הן ממהרות להגיע ולהיפגש איתנו. במצב כזה מה שאנחנו כן משתדלות לעשות זה להצמיד מתנדבת שתהיה בקשר אישי על בסיס שבועי, על מנת ככה - - -

במפגש או בטלפון?

בטלפון. אסור להן להיפגש בשלב הזה. אנחנו כן מאמינות שיצירת הקשר הראשוני הזה נוסכת בהן קצת יותר ביטחון ומאפשרת להן בשלב יותר מאוחר כן להגיע לטיפול וזה כבר הוכיח את עצמו. כלומר העבודה של המתנדבות בהקשר הזה היא מאוד חשובה ומאוד רלוונטית.

התפקיד השני והלא פחות משמעותי שיש לקו הסיוע הוא באמת לשווק את סלעית ברחוב ובדירות הדיסקרטיות. אם מקודם דובר על כך שהנשים עוברות תהליך מאוד ארוך עד שהן מצליחות להוציא תעודת זהות ולהיגמל מהסמים ואפילו לצאת מהזנות, אז תהליך ארוך ומורכב לא פחות הוא באמת לעשות את הצעד הראשוני הזה של להרים את הטלפון לקו הסיוע ובאמת להגיע לטיפול.

מעבר לזה שאנחנו מגיעות - - -

אתם בכל הארץ נותנות את הסיוע, או שזה רק פה?

קו הסיוע הוא קו ארצי. אני לא ציינתי את זה לפני כן. כאשר מתקשרות נשים מהצפון או מהדרום אני מפנה אותן ל - - -

כמה עוד יש? יש בחיפה, באר שבע.

יש את חיפה, יש את 'אופק נשי' ובדרום יש את 'בשבילך' בבאר שבע.

אבל גם אם מאילת מתקשרת אז אנחנו מחברים אותן לעלם, עם התכנית שעלם עושים עכשיו שם. בכל מקום שמגיעה מישהי שהיא לא מאזור המרכז, אנחנו ננסה לחבר אותה לשירות מקומי שם. אנחנו כן נותנים מענה ארצי.

יש יכולת בכלל לוגיסטית לעשות הפרדה נאמר בין קטינות לבגירות שנמצאות ב - - -

עבור הקטינות, עבור קטינים בכלל, יש תכנית אחת בינתיים, 'ערים בלילה' של עלם. זה לא קורה הרבה, אבל כשאנחנו כן מקבלים פניות - - -

ואיפה המעון שלהם?

הם נמצאים באזור דרום תל אביב. אבל זה לא מקום עם לינה, יש שם מרכז להפחתת נזק, ללא לינה, יש להם פעילויות אחר הצהריים, יש שם קבוצה של מתנדבים שעובדת עם הנערים באופן אישי וגם קו סיוע שהם מפעילים.

אבל אני יכולה להגיד לכם שהייתה לנו איזה שנה, אולי זה היה רנדומלי, היו לנו כמה צעירות בנות 19. אחת הייתה חיילת, אחת הייתה בת שירות לאומי, שהתקשרו אלינו תוך כדי תחילת הזנות שלהן, 'אני פוגשת כמה גברים, אפילו הם לא ממש משלמים לי כסף, זה כן זנות/לא זנות, אני מתחילה להרגיש - - -', ואחת שהייתה ממש בזנות ואף אחד לא ידע וקו הסיוע היה המקום היחידי שהיא דיברה על הזנות שלה ושאלה 'מה אני יכולה לעשות עם זה?', אחת אפילו הייתה בטיפול והיא אמרה 'המטפלת שלי לא יודעת שאני בזנות, אני מספרת את זה רק לקו הסיוע'.

יש משהו בקו הסיוע שהוא באמת המקום הכי הכי ראשוני שאפשר ליצור בו קשר. אני אומרת את זה, ויושבת כאן מפקחת של משרד הרווחה, בתקציב של שנת 2014 הוא לא מתוקצב, גם כי יש איזה קיצוץ בתקציב וגם כי משרד הרווחה לא ממש מפעיל קווי סיוע. אנחנו נמשיך להפעיל אותו באיזה שהיא הגדרה של איתור וריצ'ינג אאוט, אבל אנחנו לא חושבים שאפשר להפעיל את המקום הזה בלי שיהיה מענה 24/7 לאנשים שעוד לא התחילו לבוא. אפילו בטלפון, בדירות הדיסקרטיות אנחנו נותנים להם - - - יש לנו פה מראה, הנה, להראות עם קו הסיוע, אנחנו נכנסות ומחכות להן.

זה הטלפון הישן.

זה הטלפון הישן, כשעוד לא היה לנו את ה-1-800, אבל אנחנו נותנים להם את זה, זה ממש כמו כרטיס ביקור, זה נשאר אצלם הרבה זמן. יש נשים שאומרות לי, 'יש לי שלושה בתיק, כשאני ארצה אני אתקשר', אבל אנחנו כמעט תמיד משדלות, אנחנו משדלות טובות, 'בואי, אם קשה להרים טלפון, תני לנו מספר טלפון שלך, זה יכול להיות אנונימי, תגידי שם בדוי, אבל רק בשביל שנוכל להרים לך טלפון'.
ומה שמדהים הוא שכשאנחנו נכנסות לדירות הדיסקרטיות ואנחנו מציעות להן עזרה, אז כשאנחנו מדברות על שיקום, זה לא ממש, אבל כשאנחנו אומרות להן סיוע משפטי, עם חובות, הוצאה לפועל, הן אומרות, 'אה, באמת? מה אתן יכולות להציע לנו?' מסתבר שכמעט אף אחת מהן באמת לא עושה כסף בזנות, גם אלה שנמצאות בדירות, התפאורה יותר יפה, כסף מתכלה, הן עם חובות, מאות אלפי שקלים, הם מגיעות אלינו עם חובות של חצי מיליון ומיליון להוט ולכבלים. הן פשוט לא יודעות איך להתנהל והכסף שהן מקבלות, מיועד בעיקר לבגדים, תמרוקים, ניתוחי חזה, דברים שהם באמת לא - - - זה כמעט הדבר שאנחנו יכולות לשווק והרבה פעמים הן פונות אלינו בשביל הסיוע הזה ומייצרות את הקשר.

זה התפקיד באמת של נטלי, הקשר הזה הראשוני בקו הסיוע, לבוא לכמה שיחות, בלי להתחייב, הם לא רוצים לשמוע על עובדת סוציאלית עדיין, זה רק קו הסיוע ו - - -

נטלי, מי מממן אתכם בעצם?

משרד הרווחה.

הכול, מלא?

כן, את כל הפרויקט הוא מממן.

כמה זה?

3.225 מיליון.

אז למה אמרת שהם לא מממנים?

מ-2014 הקו החם לא מתוקצב.

של ה-24/7.

כן.

וכמה הדלתא הזאת הנדרשת?

אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת.

אם רוצים לעשות את זה כמו שצריך, אז זה בין 100 ל-150. אנחנו כל הזמן, למשל תקציב פרסום - - -

150,000?

כן, מעט.

אוקיי.

זה מה שמדובר אם רוצים לפרסם קו סיוע, להכניס אותו למקומונים. הכול אנחנו עושים בשיטת הטלפון - - -

- - - שבמסגרת התקציב הזה הם מתארגנים, אם הם רוצים להפעיל את קו החירום, זה במסגרת התקציב.

תשובה שגרתית. כנראה שלא, אבל אם לכאורה - - - כנראה שלא תוקצב.

כן, הוא מתוקצב, אם היה לנו אותו במשרה מלאה, השנה, לשנת 2014, כדי שזה לא יפגע בתכניות אחרות אז זה יהיה ב-30%. אני אומרת שאנחנו כן נתקצב את זה ב-30%, עובדת איתור, כדי שזה לא ייעלם לגמרי, אבל היינו ב-2011, 2012, במשרה מלאה לעניין הזה. אז אני אומרת שאנחנו ממשיכים לעשות גם אם מקצצים, אבל אני שמה את זה על השולחן.

ללא ספק אני מסכימה שעושים הרבה, אבל יש גם מגבלות תקציב שאנחנו עובדים לפיהן.

האשפוזית, איפה זה נמצא?

האשפוזיות הן של משרד הבריאות.

רובי, אתה מכיר אכיפה שמתנכלת להן?

לא.

יש מה לקחת בכלל?

אני לא מכיר דבר כזה. האכיפה של דוחות התנועה.

כאילו להתנכל להן ברחוב.

כבר כמה פעמים הפנינו את זה, שזה בחוק של פיקוח עירוני. היו פניות של הפקחים העירוניים.

פקחים עירוניים זה לא - - - אבל אם יש משהו של - - -

שנשים עמדו עם סיגריה ברחוב וקיבלו דוח. דברים כאלה.

אם יש אירועים של שוטרים, אני אשמח לדעת על שוטרים. אני דווקא כן יודע על מקרה מהשבוע האחרון, לא קשור, שימ"מ מוסר תל אביב פנו אליכם לגבי איזה מישהי שהם זיהו באחת הפשיטות שלהם. זה דווקא הייתי רוצה איכשהו לקדם.

שמה?

הוציאו איזה מישהי חדשה בדירה והרימו טלפון, והם מאוד התלהבו שתוך עשר דקות, רבע שעה, התייצבה מישהי מאצלכם.

אני.

את? באמת, הייתה התלהבות גם אצלם.

אנחנו כבר שנה מנסים לייצר קשר עם גורמים מהמשטרה, שכשיש פשיטה, אפילו הצענו - - - אבל אנחנו לא רוצים לחבל בצעד הזה, אבל ברגע שיש פשיטה, יש נשים בתחנת המשטרה, נשלח נציגה שלנו לדבר עם הנשים. הם קצת חששו מזה והם היו אצלנו בפגישה ואמרו ש'כשאנחנו נאתר נשים שזה נראה מתאים', ובאמת זו כבר האישה הרביעית שהם שולחים. הפעם זה היה 'בואו תפגשו אותה אצלנו', ובאמת נטלי נסעה ויצרה איתה קשר. זה משהו שצריך לקדם. דרך אגב, זה מוכיח למה קו הסיוע הוא מאוד מאוד חשוב.

מי עונה לטלפונים?

מי שנמצא בדירה, הצוות ומתנדבות.

למה קו הסיוע חשוב? בלי זה לא הייתי יכולה עכשיו להקפיץ מישהי, כי אם נטלי לא הייתה יכולה היינו מקפיצים אולי מתנדבת. קו הסיוע הוא קריטי ל - - -

כמה בנות שם עובדות? כמה נשים יש לכם בקו הסיוע? זה אאוט סורסינג או שאלה עובדים - - -?

לא, זה הצוות שעובד פה בדירה, כולל המתנדבות. אני יכולה להגיד לך שנכון להיום, במהלך השנה האחרונה, הכרנו, הן דרך הסיורים והן דרך שיחות סיוע, כ-50 נשים בקירוב, נשים חדשות, שלא היו מוכרות לסלעית לפני כן. חלק לא קטן מהן, לדעתי בסביבות ה-15-20, כבר נכנסו לטיפול בסלעית, רובן במסגרת המסלול האמבולטורי, שנעמה בטח תיכף תרחיב עליו.

בממוצע בחמש השנים האחרונות, כשעושים סיכום שנתי, קו הסיוע מטפל בכ-100 נשים שפונות לקו הסיוע. אז הן מנותבות, או להוסטל, או לאמבולטורי, רובן לאמבולטורי, חלקן - - -

חלק מהנשים חוזרות. כלומר ה-50 נשים האלה הן חדשות שאנחנו לא מכירים, אבל נשמר גם קשר עם נשים משנים עברו שהגיעו ועזבו.

אני רוצה לשאול, יש לכם רשימה של נשים שאתם תיזמו קשר איתן?

בהחלט. אני בעצמי נמצאת בקשר עם - - -

לא, יש סדר בדבר הזה? יוצרים קשר עם מישהי פעם בשבוע, פעם בחודש, פעמיים בחצי שנה?

זה תלוי מאוד בנכונות וביכולת. אין שום דבר באמת קבוע ובאמת מסודר ומאורגן בחיים של הנשים הללו. אני יכולה להיות בקשר מאוד הדוק וקרוב איתן כמה שבועות ואז הן יכולות להיעלם. בדרך כלל אני עם אצבע על הדופק, יש גם תקופות שזה יותר קשה להן, אני מנסה לשחרר, אז אני לא - - - אבל אי אפשר באמת לכמת את זה ברמה הזאת.

יש בשלושה החודשים האחרונים רשימה של 12 או 15 טלפונים. אז נטלי עושה מעקב, אחרי שלושה שבועות היא מתקשרת לראות אם היא תענה, תגיד לה מחר להתקשר. אנחנו ממשיכות לעשות ריצ'ינג אאוט עד שהיא תגיד 'תפסיקו ואל תתקשרו יותר, אני אתקשר - - - '.

כל הזמן.

מאיזה גיל - - -?

18 ומעלה. נטלי באופן עקרוני מ - - -

ממה שאני חווה, אז כאילו נראה לי שככל שהנשים יותר מבוגרות, הן חסרות יותר ויותר מעגלי תמיכה, הן נמצאות יותר במקום שהוא הומלסי או מחוץ לכל הדברים ש - - -

כן ולא, כי מצד שני אם אנחנו פוגשות נשים בתל ברוך, בנות 50, שכבר 20, 25 שנה הן בזנות, האמונה שלהן שהן יכולות לצאת מזה ו'בכלל מי ירצה להעסיק אותי', אז הרבה פעמים הן לא נענות ל - - - זאת אומרת דווקא בגילאים של ה-20 פלוס זה הזמן הכי להגיד 'את צעירה, את שווה, את יכולה אחרת, יש למדינה מה להציע לך' ופה אנחנו צריכים באמת שהמדינה תוכל להציע לה - - -

שלא יתפוס אותה בזנות.

בגיל 50-60 זה כבר יותר קשה, אבל הייתה לנו אישה בהוסטל בת 60.

רוב האוכלוסייה כאן ישראליות, נכון? אין לכם פה נשים זרות.

אין לנו נשים זרות בכלל, אלא אם כן היו לנו במקרים בודדים שהייתה לה אשרת עבודה לאורך זמן והיא מאיזה שהיא סיבה - - - כל המסלול השיקומי שלנו בנוי על זה שאחרי ארבעה חודשים היא תצא לעבוד. מישהי שהיא ללא תעודת זהות אנחנו מפנים למעגן או ל - - -

אבל אם תגיע לדירת החירום אישה זרה, אנחנו נקבל אותה, ניתן לה מענה הומינטרי, אבל אנחנו נקציב זמן בהשוואה לנשים אחרות.

פשוט יש איזה שהוא - - - שזה לא אתם - - - לא ישראלי, אבל שאיננה מוכרת כקורבן סחר, גם מעגן לא יקבלו אותה.

אנחנו עובדות עם מסילה. למסילה אין פתרונות מגורים, אבל שוב, כמדיניות אנחנו לא יכולות לקבל מישהי שהיא ללא תעודת זהות, וגם אין לנו באמת בכלים שלנו לעשות איתה איזה שהיא עבודה שיקומית. היא תשב בהוסטל, מה היא תעשה? היא לא יכולה לצאת לעבוד, כל הנושא של הטיפול הרפואי, אין לנו - - - ידינו כבולות גם אם נרצה לעזור לה. זה משהו שצריך להרחיב, למצוא פתרון באמת לאלה שהן לא פה ולא פה.

דיברתי עם אפרת שרעבי, שאם זה אחת או שתיים או זה, אז משהו חירומי. זאת אומרת לקבוצה גדולה יותר יהיה צורך באמת בבנייה של מדיניות חירומית.

חירומי, גם בימי חורף, לדרי רחוב בעיריית תל אביב מתקשרים אלינו, אישה שהיא לא מוכרת בזנות, אנחנו ניתן לה מחסה ועד חודש, עד ש - - - אנחנו הדירה היחידה באזור שנותנת מענה אנושי, אז זה קצת, 'מה, אני צריכה להיות זונה כדי להתקבל?' כן, כי זה באמת - - - וגם כמעט יש הלימה מוחלטת בין אלה שנמצאות ברחוב לבין אלה שכבר בזנות. אז בשוליים יש את אלה שלא, וכבר קרה שנשים שבאמת רק מקבצות נדבות, 'רק', אבל הן מקבצות נדבות והן לא בזנות, אז כן קלטנו אותן לפרק זמן מאוד מוגבל עד שדרי רחוב הסדירו משהו ולא השארנו אותה ברחוב. זה מענה הומניטרי.

מגיעות לפה גם נשים ערביות?

כן, באחוזים נמוכים. גם אתיופיות. בהשוואה זה פחות מאחוז.

אנחנו נסכם.
אני רק אגיד, ס' זה היה די ספונטני בתכנית השיקומית. אתם ביקשתם שלוש-ארבע נשים, ככה קצת יותר בוגרות שיותר יוכלו לעמוד ולספר על התהליך שהן עברו, אבל ביקשנו פה גם מישהי שקצת תדבר, שתרגישו גם את ה - - -

רק להגיד שבממוצע, בחמש השנים האחרונות, בממוצע זה תהליך של כ-200 נשים שונות, בשנה שעברה כ-160 נשים שונות, מתוכן כמעט תמיד איזה 50-60 נשים חדשות שלא הכרנו.

החוליה הבאה שאתן מעבירות אותנו, שאנחנו נראה, בסוף בקצה מי בעצם לוקח אותן, מוציא אותן מהג'יפה הזאת כדי להכניס אותן למעגל החיים שהן מסוגלות ל עמוד בזכות עצמן?

שם. אצלנו.

שם זה מצליח?

כן.

מה זה בהצלחה?

אני יכולה לומר שסלעית זה כמו משפך, אם אנחנו מטפלים בכ-400 נשים בשנה, מטפלים זה גם כאלה שהתקשרו אלינו פעמיים בקו סיוע, בערך 120 עד 150 משתלבות במסלול השיקומי. זאת אומרת מתוך ה-400 באחוזים זה שליש, ומתוך זה אנחנו יודעות ש-40% משתלבות במעגל תעסוקה נורמטיבי בשנה הראשונה שהן מגיעות אלינו.

40 נשים, זאת אומרת 10% ממי שהתחילו.

אבל אם אני מדברת על מסלול שיקומי 40% זה כבר כאלה שהתחילו תהליך בנתון של מי שמכיר טיפולים בנפגעי סמים, מדברים בכלל על 20%-25% ובנשים מדברים על 15%. זאת אומרת בהחלט אנחנו רואות בזה הצלחה. אישה שכבר מתחילה להגיע. אנחנו לא מבטלות את כל התהליך שעשינו איתה לפני, היא כבר מגיעה כבר עם מוכנות לעשות איזה תהליך.

יש קשר למשל עם משרד הרווחה בנושא של הסבות או ניסיונות - - -? כי בסוף המטרה היא לבנות להן איזה - - -

אנחנו נדבר על זה. אנחנו עושות עבודה מאוד יפה בהשמה של תעסוקה, מוצאות להן עבודות, גם עם תקרת זכוכית. משכורת מאוד נמוכה, שכר מינימום. פתחנו עכשיו קורס ומה שחסר זה מלגת לימודים, מלגת קיום. על כל זה נדבר, אתם תפגשו נשים שעל זה אנחנו רוצים לדבר איתן.

פגשנו בדירת הדיסקרטיות, את האמא הזאת שאמורה לבוא, עם חמישה ילדים, שהיא אמרה 'מה, אני אלך לעבוד בניקיון? משהו שבסוף אני לא יכולה לכלכל את שלושה ילדים שלי עם זה'. לכן אני אומר, כמה היא אמרה? 1,000 שקל?

נעמה, בסיור היום דברו על פרויקט מעסיק ידיד. משהו כזה. זה מאוד חשוב, זו גם המגמה היום בסחר, לשלב את המגזר הפרטי, את המעסיקים הפרטיים.

אנחנו נדבר על זה, יש לנו מעסיקים מסופר פארם, רשת טיב טעם, חברת אלדן, מסעדות. השמים הם הגבול. אם אישה מסוגלת להיות פקידה או הנהלת חשבונות אז אנחנו גם נעשה - - - יש לנו עכשיו שלוש נשים שסיימו קורס הכנה ללימודים ועוד שתיים שהולכות ללמוד הנהלת חשבונות. אחת מהן חד הורית ואין לה מלגת קיום. מלגת לימודים היא תקבל, אבל מה זה אומר? איך היא תממן את עצמה? אם היא גם ככה מקבלת שכר מינימום זה אומר שהיא צריכה להחסיר ימי עבודה, זה אומר שהיא תקבל עוד פחות משכר מינימום במשך שנת לימודים. הנושא של מלגת קיום ומלגת לימודים זה אחד הנושאים שדיברתי עם אריאלה שחייבים.

אבל אנחנו נרחיב על זה כי שם יש נשים שכבר מחכות. י', את רוצה להגיד כמה מילים?

קוראים לי ל', אני גרה פה בדירה כבר שלוש שנים, ולפני שהגעתי למקום הזה הייתי גרה ברחוב. לא היה לי איפה לישון, לא הייתי מתקלחת. בהתחלה חשבתי שהמקום הזה כמו בית סוהר, באמת, אבל ראיתי שזה בכלל לא זה, לימדו אותי פה הרבה דברים. זה ניקיונות, לכבס - - -

כמה זמן את משתמשת?

המון זמן.

באיזה גיל התחלת?

לא יודעת.

ומאז את משתמשת, במה?

לא, אני סידרו לי גמילה פעמיים-שלוש.

איפה?

באשדוד, ואני לא הצלחתי. הם מנסים לעזור, אבל הם לא יכולים. בן אדם - - -

מאיפה את בארץ במקור?

קרית מנחם.

ומתי הגעת לתל אביב?

לפני עשר שנים.

יש לך קשר עם המשפחה שלך?

עם אחותי.

במה את משתמשת?

הרואין.

ולמעשה זה שמספק לך הוא גם זה שאת עובדת בשבילו?

חס וחלילה. אנחנו עובדים רק בשביל הסמים.

בשביל עצמכן?

בשביל הסם.

את הסם איפה אתן מקבלות? איפה משיגות?

- - -

ותחליפים כמו אדולן וזה, לא ניסית?

האמת, גם אמרו לנו, אבל לי לא מתאים בכלל, כי הזה שלו זה מאוד מאוד חזק, מאוד חזק. הקריז מאוד חזק.

מה את עושה?

זה כמו בית.

אז בבוקר את פה ובערב את עובדת?

לא, אני יכולה לצאת עד 11 בלילה, ב-11 בלילה סוגרים את הדלת, אבל לא מונעים אותי לצאת ולהיכנס, מתי שאני רוצה אני נכנסת, מתי שאני רוצה אני באה, יש לנו זמנים וחוקים ו - - -

איך בעצם את מסתכלת על העתיד? מה מבחינתך אמור לקרות?

אני לא מסתכלת על העתיד, אני חיה את היום.

י', בת כמה את?

27.

היא נקייה.

ומאיפה את?

אני בהוסטל.

לא, מאיפה את בארץ?

מיהוד.

אני רוצה להגיד הקדמה ואז י' תענה. י' היא כבר דיירת שלנו בהוסטל והיא נמצאת פה, היא כבר בשלב של לקראת יציאה לעולם התעסוקה. היה לה פחד מאוד גדול לצאת לעבוד אז אמרנו לה 'תתנסי בללכת לעבוד'.

במה?

י' כבר עברה את ההוסטל, חזרה, עברה את ההוסטל. כמה פעמים?

שלוש.

שלישית כבר בהוסטל. תמיד לקראת היציאה לעבודה היא נבהלת ואנחנו - - -

באיזה כיתה נפלטת מבית ספר?

הייתי צריכה לעלות לכיתה ז' ונפלטתי.

ומה עשית?

התחלתי להידרדר, הייתי במוסדות.

מתי התחלת להשתמש בסמים?

בגיל 14.

וזנות?

זנות, 18.

וקשר עם המשפחה?

היום יש לי.

יש לך. מה, עם הורים, אחים, אחיות?

עם אמא ואחים שלי.

הם גרים עדיין ביהוד? ואת הולכת לבקר אותם?

לא.

אבל הם ראו אותך, או בטלפון?

ראו אותי.

פה, בהוסטל?

בהוסטל.

ומה למדת מבחינת עבודה, איזה הכשרה עשו לך לעבודה מסוימת? עבדת כקופאית או - - -?

עבדתי כסדרנית במגה וזה וואי בשבילי. כי אני בחורה שבחיים לא עבדתי, לא ידעתי מה זה עבודה. הדבר הקטן הזה עשה לי - - -

כמה זמן עבדת שם?

שלושה חודשים.

במגה איפה?

בנאות אפקה.

והפסקת?

הייתה לי נפילה והפסקתי.

נפילה, את מתחילה - - -

- - - והיה נורא קשה לי.

את חזרת להשתמש?

כן.

את עכשיו גם משתמשת?

לא, עכשיו לא.

נקייה, כמה זמן?

חודשיים.

במה השתמשת, גם הרואין?

אהה.

ואיך את מסתכלת קדימה?

איך אני מסתכלת קדימה? אני יכולה לראות את עצמי עם העזרה שיש, אני יכולה לראות, אני צריכה את התמיכה ואת העזרה הזאת.

מה צריך לקרות כדי שלא תחזרי להשתמש בסמים?

זה תלוי בי.

ולזנות?

גם תלוי בי.

י', בתקופה שהיית סך הכול בסלעית ובשיקום, יש משהו שאת יכולה להצביע עליו שהיה חסר לך? שהיה חסר, בכל הטיפול והשיקום, להצביע על משהו שהיה חסר?

משהו בי שהיה חסר? למה את מתכוונת?

לא, משהו חסר במסגרת הזאת? משהו שהיה חסר שהיינו משלימים לך.

לא היה חסר לי כלום.

אולי בשלב של הליווי אחרי זה לעבודה? שתוכלי לעמוד לבד על הרגליים.

בשלב שהיא הייתה זה עוד לא לעמוד על הרגליים. אתם תשמעו, אנחנו קצת מקדימים את ה- , אתם תלמדו ואני חושבת שגם פשוט לראות בחורה כמו מ', יש לנו אנשים שאתם תפגשו במרכז היום ובהוסטל, שנראו כמו מ', רזות ושדופות, אי אפשר להאמין איך תוך חודש וחצי, שהן נמצאות במסגרת ההוסטל, שהן מפסיקות להשתמש בסמים או - - -

י', קודם כל נראית נהדר, ובי"ת, גם נשמעת אינטליגנטית. יש לך את כל מה ש - - - אם הייתי רואה אותך ברחוב, לא הייתי לעולם אומר שיש לך איזה מצוקת סמים, זנות וכן הלאה. את יכולה בהחלט לעמוד על הרגליים ולהצליח כמו כל אחד. הכול עניין בסוף של הרצון.

- - -

כן.

אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה אחת. אנחנו נדרשים לא פעם לנקודה הזאת שבה, כמו שדוד אמר, שהחבר'ה נפלטים מהמסגרת. מה יש בנקודה ההיא שהמדינה, החברה, צריכה לעשות, איך אפשר להחזיק את הילדים האלה? כי אפשר היה להבין ממך שביום שנפלטת מבית ספר התחילה כל ההידרדרות. השאלה אם זה שם ומה אנחנו יכולים לעשות?

למנוע, את מתכוונת?

כן.

צריך יהיה לדעת לזהות את זה, כדי למנוע את הדברים. ככה אני יודעת על עצמי.

לזהות מה? את יכולה להגיד?

את המחשבות, את ההתנהגות שלי.

את לא חייבת לענות לי, אבל חווית אלימות, התעללות בבית?

כן.

וזה משהו שיצא לך לדבר איתו עם היועצת בבית הספר?

לא, זה היה סוד ואני פתחתי את זה בגיל מאוד מאוחר וזה מאוד השפיע עליי על החיים. בעקבות זה הלכתי להשתמש וזנות וכל ההידרדרות.

כמה אחים ואחיות יש לך?

אנחנו חמש בנות ושני בנים.

והאחים/אחיות שלך, הם חווים, חוו, התעללות כזאת גם?

לא, הם לא חוו, אבל יש גם מהם, משפחה בעייתית, גם משתמשים.

אני חושבת שזה משהו שבאמת אפשר לדבר כאן על הרקע שממנו הן מגיעות, אבל אני אומרת את זה תמיד, י', זה הסיפור האישי שלה, אבל יש לנו 95% מהנשים שנמצאות איתנו בקשר שחוו פגיעה מינית מתמשכת בילדות, התחלת ההידרדרות קשורה לזה, העזיבה את המסגרות, את הבית. זה מתחיל שם, ודיברנו על זה גם בוועדה האחרונה. זה לא מקרה. מה שראינו זה לא מקרה קיצון, זה כל הנשים שלנו. ה-400 נשים שאנחנו בקשר, אם אני מדברת על 95%, אלה נערות שנפגעות בזמן היותן במערכת החינוך והן שומרות סוד כי זה מאוד מפחיד לפתוח ולספר כאן את הדבר. אני חושבת שאם אתה לא היית שואל, אז אולי גם - - - צריך לדעת איך לשאול ולברר ולהבין למה ילדה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת ובורחת מהבית ובעצם מייצרת המון המון נקודות אדומות והתראה והיא לא הבעיה והנה - - - אפילו רק עכשיו הסיפור עם הזמר המפורסם, אני כבר שומעת שאומרים שהן אשמות והן לא תמימות והבנות הן ה - - - זאת אומרת זה נורא קל הרבה פעמים לשים ולתייג שהנערה היא הבעייתית, במקום להבין שהבעיה היא במי מנצל אותה ולא להפוך את הנערה בעייתית. נערה בורחת מהבית, מיד היא הופכת להיות בעייתית, שולחים אותה למצילה, צופיה, ולא עובדים נכון, היא באמת במצוקה.
את אמרת, 'זה תלוי בי, הרצון שלי'. הרצון שלך, כשיש כזאת פגיעה מבפנים, אנחנו מבינים את התהליך, זה לא שאנחנו אומרים 'בואי' ומספרים עלייך כי את עברת דברים כאלה קשים, אבל זה ברור, ואמרתי לך את זה גם בשבוע שעבר. היא עזבה, היא ראתה מישהי שכבר יוצאת לעבודה, נכון? 'אה, היא מסתדרת, היא הגיעה לפניי ואני עוד תקועה בזה'. אמרתי שלכל אחת יש את הקצב שלה.

נעקוב אחרייך, י'. אנחנו בונים עלייך שתצליחי.

היא עכשיו בהכנה לעבודה, היא פה כמסגרת לתרגל, לקום בבוקר, לעזור פה. היא עוזרת לצוות, היא לא דיירת של המקום, היא פה בתקן של עוזרת ואנחנו בזמן הקרוב נמצא לה עבודה.

בהצלחה.

(סיור בדירת חירום נוספת)

ברוכים הבאים. לאחר מפגשים סוערים בכנסת קיבלנו את התכנית וברגע שהוחלט שתל אביב באמת נכנסת לנושא עשינו עבודה של כל הניירת, של כל התכנית, הרכבנו את המודל ואת ההתאמה לתל אביב, כשהמטרה זה בעצם להקים את כל היחידות תוך רצף טיפולי אחד. אנחנו בו זמנית, עם ההקמה, עשינו מחקר יחד עם אוניברסיטת תל אביב. זה היה לפני חמש שנים. היה לנו חשוב לבדוק בעצם מודלים בעולם, איך הם עובדים, איך הם מתפקדים ואותו מחקר נעשה כסקירה ספרותית על שירותים ומרכזים שנותנים טיפול לנשים בזנות ולמדנו מהמחקר כמה חשוב הרצף הטיפולי. זאת אומרת השירותים צריכים לתת מעטפת מחבקת את האישה ולא להיות שירותים שמנווטים אותה, 'עכשיו את הולכת לפה, עכשיו את הולכת לפה', וראינו שזאת הייתה המסקנה של מרבית השירותים שקמו. המלצה של כולם שזה יהיה כך.

דבר נוסף, למדנו שהשירותים והמרכזים לטיפול בזנות, ברובם הגדול צמחו מתוך העולם הוולונטרי, על ידי נשים שבעצמן היו בזנות והחליטו לעשות מעשה. ופה הייתה לנו הפריבילגיה הגדולה להישען על הידע הזה, אבל יחד עם זה ליהנות מהעובדה שהלגיטימציה וההחלטה והתקציבים באים מרמת המדינה. עם זה הלכנו, הקמנו ועדה מלווה ואז איתרנו את הצוות. בראשונה את נעמה. כשנעמה נכנסה לתפקיד היה שלב של איתור שאר חברות הצוות וככה יצאנו לדרך.

הייחוד שלנו הוא באמת שהעבודה פה נעשית בעבודת שטח, הצוותים יוצאים החוצה, לחפש, לדבר עם הנשים ואחד הדברים שאתם תראו אפילו במבנה הזה, שהוא גם משמש כהוסטל וגם כמרכז יום, ואז בעצם אנחנו מתייעלים ומשתבחים, מאחר שהנשים שנמצאות בהוסטל, יש להן סדר יום מאוד מאוד מדוקדק ומסודר. באותו זמן באות נשים שהן בטיפול אמבולטורי ומצטרפות לתכנית. אז יש פה גם התייעלות וחיבור של שני הדברים.

את הדירה ראיתם. דבר ייחודי נוסף זה יחידות מעבר. לאחר שהנשים משתקמות אנחנו שוכרים היום דירות בפלורנטין ואנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה יוצא דופן ויוצא מהכלל עם משרד השיכון, כשבעצם המימון של שכר הדירה הוא ממשרד השיכון - - -

כמה דירות כאלה יש?

אני נותנת את המעטפת. הדבר הייחודי הנוסף שלנו שבעצם אנחנו כל הזמן לומדות מהנשים עצמן. לומדות את התהליך, לומדות מהכאב, לומדות מההתנסויות שלהן והביטוי 'לדבר בגובה העיניים', אני חושבת שבסלעית אנחנו מיישמות את זה.

הקשר עם העירייה הוא קשר מאוד מאוד חזק, יש לנו ועדת היגוי מ שותפת, התכנית מאוד מאוד מוכרת, גם במינהל, גם בעירייה, ראש העיר מגיע לפה הרבה. אחת לשנה אנחנו מכנסות כנס מקצועי, שמגיעים לשמוע מכל הארץ, סדר גודל של 300-400 אנשי מקצוע ולאחרונה, לאור הרבה דיונים שהיו, עיריית תל אביב גם שותפה בצורה מסוימת בתקציב. נעמה ואני נמצאות בקשר כמעט יומיומי, כך שהקשר בין שתי המערכות, הקשר עם המחלקות, ועם גורמים נוספים בקהילה, כולם יחד חוברים.

אני גם אדבר על המסגרות. בדירה קצת הצטמצמנו בפעילות, אני כן רוצה טיפה רגע להרחיב למה זה סלעית ולמי היא מיועדת. קצת נגענו בזה כשהיינו בדירה. סלעית מיועדת לנשים על רצף של מעגל הזנות וכל זנות באשר היא, זאת אומרת אנחנו פוגשים גם נשים כמו שפגשנו בדירת חירום, שהן כבר בזנות וסמים ויש הלימה בין הזנות לסמים. הסמים באים באופן מסוים כדי לעזור להן לשרוד את הזנות, והזנות, הן צריכות להגדיל את הסמים וזה מעגל קסמים שאנחנו רואות, גם אישה כמו מ', ששלוש שנים לוקח לה, אנחנו מאמינות, אם אתם בעוד שנתיים תבואו, יכול להיות שהיא תהיה כבר בוגרת פה. זאת אומרת מבחינתנו, לכל אישה יש את הסיכוי, אבל זו באמת עבודה מאוד סיזיפית.

כל הנשים שלנו עם רקע של פגיעות. אני אומרת 95% רק לשם הפרוטוקול, אני יכולה להגיד לכן שכמעט כולן. חלק מהנשים, הפגיעה המינית היא בכלל דבר מודחק, הן לא זוכרות אותה, או שהן זוכרות ולא נותנות לזה משמעות. אני אתן דוגמה על אישה שהגיעה אלינו לשיחה, זה היה אחרי פשיטה של המשטרה, היא בחורה נורמטיבית, אקדמאית, למדה מקצוע טיפולי באוניברסיטה וכל השנים, גם בילדות שלה, היא ילדה מאוד מאוד בשולי החברה ואף פעם לא הרגישה שהיא מסתדרת. היא הגיעה אלינו והיא אמרה לי, 'אני לא יודעת, קראתי את כל המחקרים', היא אקדמית, היא אמרה לי, 'קראתי את כל המחקרים למה נשים מגיעות לזנות, אני יודעת שפגיעות מיניות זה הנושא, אבל אני לא עברתי שום פגיעה מינית ואין לי מושג למה הגעתי לזנות. כנראה משהו דפוק אצלי'. ככה התחלנו את השיחות, אני והמטפלת שלה באופן אישי. ובפגישה השנייה והשלישית, קצת רקע, למדנו להכיר את המשפחה שלה והיא מדברת ואז היא מספרת שכשהיא הייתה ילדה בת 5 , בערך, היא לא זוכרת, אח שלה, המבוגר ממנה ב-12 שנה, הוא היה מגיע עם האופניים, לוקח אותה, היא הייתה גם עם אופניים, היא זוכרת אפילו את הצבע בורדו של האופניים, הוא היה לוקח אותה מאחורי הבניין, מפשיט, מוריד את התחתונים, דוחף אצבעות. ואת זה היא מספרת לי, ואמרתי לה, 'את יודעת, בפגישה הראשונה אמרת לי שלא עברת פגיעה מינית'. אז היא אומרת לי , 'את שאלת אותי על טראומה מינית. זה לא טראומה. אם את מתכוונת לזה, את יודעת עוד כמה עברתי? עברתי הרבה הטרדות, חבר של אמא שלי היה נוגע בי' ופרשה לי עוד איזה חמישה אירועים שנכללים בין הטרדה מינית למעשה מגונה לפגיעה מינית. וזאת אישה שאם שואלים אותה היא אמרה שהיא לא עברה.

מה זה אומר? במנגנון הפסיכולוגי יש שני סוגי הדחקות. אחד, לא זוכרים אירוע, אחד זוכרים אירוע ולא נותנים לו את המשמעות שלו. לא לתת לזה את המשמעות הטראומטית זה איזה שהוא מקום שמאפשר כביכול לגדול נורמלי, אפילו אפשר לה להגיע לאוניברסיטה, אבל במקביל, בלי להבין, לשחזר את הקורבנות שלה בדרך שהיא לא מבינה אפילו למה, למה היא הגיעה למצב שהיא נקלעה לחובות, היא מצאה את עצמה - - - אמרתי לה, 'את יודעת, אז אפילו ללכת לגנוב, למה - - -?', 'לא, זה לא היה נורמטיבי, אבל משהו דפוק אצלי מבחינה מינית'. את זה היא יכלה להגיד. נשים מגיעות אלינו לטיפול כשהן מרגישות שהן הפגומות, שהן הסוטות, שהן אשמות, שמשהו דפוק אצלן.

כן, כי כאילו אם גם הוא וגם הוא וגם הוא וגם הוא נגעו בי, אז אני בטח המוקד.

אני בטח אשמה.

את מדברת וזה מה שאני כאילו שומעת.

רק בואו ניקח את הסיטואציה האחרונה, שאני קוראת בעיתון ואני מתכווצת, על הנערות האלה עם הזמר המפורסם, שאסור להגיד את שמו.

את מתכוונת לאייל גולן?

כן. שדרך אגב, אני אגיד את זה ואני מרשה לעצמי להגיד שאף אחת מהנשים שלנו כאן לא הופתעה ששמו שורבב. לצערי הרב, יש לי עוד רשימה של עוד זמרים ועוד מפורסמים שצורכים שירותי זנות. אסור לי להגיד את זה, בגלל שזה נאמר במסגרת של קבוצות טיפוליות, אבל כיוון ששמו כבר פורסם אז אני יכולה להגיד לכם שאף אחת מהנשים פה לא נפלה מהכיסא כש - - - כשהיה כתוב זמר מפורסם הן אמרו לי 'זה בטוח הוא'.

אבל מה שמתחיל, אני שומעת, 'הן לא תמימות, הן שרמוטות, הן זה, הן רצו את זה'. זאת אומרת יש משהו בזה שהרבה יותר קל להאשים את הקורבן והן לוקחות על עצמן כבר את התפקיד של האשמות, ובמובן מסוים הזנות, בגיל 14-15, בדרך כלל גיל הכניסה לזנות בממוצע, בעולם מדברים 12-13, בארץ עד לא מזמן קראתי שזה 13-14 וגם בארץ מתחילים כבר לדבר על גיל 12-13. הדיווח אצלנו בסלעית, כשמדברים, זה 12-17. שאלת את י', היא אמרה 18, ואתה יכול להאמין שזה היה קודם. הן אומרות הרבה פעמים 18-19, כי שם זה מזוהה כבר כזנות תעשייתית, כשהן כבר קיבלו ממש לקוח במכונית, או כבר במכון, תמורה כספית מאוד ברורה, הן כבר כאילו כבר בחרו את הלקוחות, אבל הזנות מתחילה בגיל 13, 14, 15, עם לקוחות מזדמנים, הרבה פעמים טובות הנאה והרבה פעמים זה מתחיל כי הן בורחות מהבית בשביל להפסיק את ההתעללות המינית שקורית, וזה אפילו אקט גבורה, כי הן רוצות להפסיק את ההתעללות מבית והן מאוד מאוד טרף קל לאותם אנשים שמזהים את הקורבנות, שהם מזהים את הנזקקות שלהן לאהבה.
כמעט כל אישה שנמצאת אצלנו בהתחלה אומרת, 'בכלל לא עשיתי את זה בשביל כסף, עשיתי את זה בשביל חום ואהבה, בשביל שייכות, בשביל שהוא יאהב אותי'. לכל אישה יש את הסרסור הראשון שלה, זה החבר הראשון שלה, הבן זוג שלה, הוא אהב אותה, הוא דאג לה, הוא יכול להיות בן 18 והיא בת 13, או 27 והיא בת 15, ומבחינתה הוא באמת באמת דאג לה. הוא נתן לה מקום לינה, הוא לקח אותה לחברים שלו, הוא גם ביקש ממנה לשכב עם החברים שלו, אבל הוא גם המשיך לאהוב אותה.

אז יש איזה שהוא בלבול מאוד גדול בין מין לאהבה, במיוחד לילדות נפגעות תקיפה מינית בילדות. כי אם אבא שוכב עם הילדה שלו, ואני אפילו לא יכולה להגיד שוכב, זה אונס את הבת שלו על בסיס קבוע, מה שהיא לומדת להכיר זה אל"ף, שהיא שווה רק כשהיא אובייקט מיני, בי"ת, אם אבא שלה עושה את זה והוא זה שאמון על האהבה שלה, כבר משהו מעוות מתקבע בתוכה, שיחסים הם מחויבים להיות במין ואם אני רוצה שיאהבו אותי אני צריכה לתת, ואני צריכה לתת זה כמובן את התנועה המינית. והמתנות הראשונות הרבה פעמים זה מהגבר הראשון שפגע בה מינית, כי הרבה פעמים רגשות האשם, הוא קנה לה בושם, קנה לה מתנות וככה היא גם חושבת שזה אהבה.

ואפילו במובן מסוים הן אחר כך משכללות את זה, הזנות, וזה אנחנו כן, כאנשי טיפול, יכולים להבין, היא הרבה פעמים אסטרטגיית הישרדות וגם אסטרטגיית כוח. אם קודם עד גיל 14 הייתי קורבן חסר אונים, פרוץ, כל אחד יכול היה לגעת בי בלי, אז יש לזנות חוויה של איזה שהיא שליטה וכוח. חוויה שבה סוף סוף משלמים עליי. אחת מהנשים שפעם טיפלנו אמרה לי, 'את יודעת, עד גיל 13', אבא שלה פגע בה מינית בבית והיא הוצאה למשפחה אומנת, בגיל 11 היא הוצאה מהבית בגלל הפגיעה המינית בתוך הבית והאבא האומן ושני האחים האומנים המשיכו לפגוע בה מינית, אז היא אומרת, 'עד גיל 13, תאמיני לי, הגוף שלי היה פרוץ', ואחד המשפטים שחרותים, היא אומרת לי, 'נכון שאומרים לנו פרוצות, אבל מתכוונים כי פרוצות, כאילו ההתנהגות שלנו, אבל היינו פרוצות, הגוף שלנו היה פרוץ, כל אחד נכנס בחינם ובגיל 13 החלטתי שיותר זהו, מי שרוצה לגעת, שישלם', ושישלם, הכסף הוא סוג של מדד לערך עצמי. זאת אומרת הייתי כלום, לפחות אם משלמים אני מרגישה שאני שווה משהו.
יש לזנות בתחילת הדרך איזה שהיא חוויה של כוח ושליטה, שמתנפצת להן מחדש בכל סוף יום, כי את הסיפור הזה, כמו אותה בחורה שאומרת 'לא פגעו מי מינית, כי זה לא היה טראומה', מה שהיא אומרת טראומה זה שילדים קראו לה מלוכלכת ומסריחה, זה היא זוכרת כטראומטי, את הפגיעה המינית היא - - - דרך אגב, היום אחרי שלוש שנים של טיפול, היא יכולה לעשות חיבור והיא מבינה שעיוותו לה את כל המושגים של מין ואהבה ושהיא מוכנה לתת את עצמה בחינם גם היום, אחרי שלוש שנים שהיא כבר לא בזנות. הרבה פעמים ביחסים עם גבר היא מוצאת את עצמה מוכנה לשכב איתו, רק שהוא יאהב אותה. זאת אומרת זה דפוס שהתחיל והשתכלל בזנות ואחר כך כמובן בעבודה הטיפולית שלהן אנחנו מנסות מאוד לחזק אותן להאמין שהן שוות יותר מאשר הגוף שלהן. זו עבודה שבהחלט מוכיחה את עצמה, אבל אין ספק שזה משהו שלימדו אותן מגיל מאוד צעיר, שנתיים טיפול, זה לא שזה הוקוס פוקוס. אחד הדברים המאוד קשים שלהן פה בטיפול זה כמובן קשרים, יחסים, יחסי מין, גם עם החבר וגם עם הבעל, הרבה פעמים זה ממשיך לחוות מבחינתן כזונה-לקוח, כמשהו מאוד מתעלל. הן הרבה פעמים גם מוצאות באמת גברים מתעללים שוב.

מה אחוזי ההצלחה?

אז כמו שאמרתי, בשנת שיקום אחת, אם אני לוקחת, אז מתוך ה-130 נשים שנכנסו למסלול שיקום, כ-40% משתלבות במעגל התעסוקה, אבל יכול להיות שיש נשים שעכשיו, כמו י', עזבה, היא הייתה פה כבר שמונה חודשים בהוסטל, כבר התקדמה, כבר עבדה שלושה חודשים, באמת בעבודה מצאה ומאוד התבלבלה עם גברים, וגברים מבוגרים זה משהו שמאוד מאוד פיזר אותה, ונפלה חזרה לשימוש בסמים וזנות. אפיזודה מאוד קצרה. זה הרצף, כי הייתה את דירת החירום שהמשיכה להחזיק אותה, היא לא יכלה להיות בהוסטל, כי בהוסטל זה לנקיות מסמים ולנקיות בזנות. אז במקרה אחר, אם לא היה רצף שירותי טיפול היו אומרים לה, 'יקירתי, שלום, אנחנו לא מטפלים בך'. סלעית המשיכה לטפל בה, אבל במסגרת הדירה ושם המשכנו להגיד לה, 'בואי תראי איך אפשר', היא הלכה לגמילה וחזרה לכאן.

הרצף הזה נמצא גם בבאר שבע וגם בחיפה?

בבאר שבע לא.

בחיפה כן?

בחיפה כן. בחיפה יש להם את אותו רצף, רק הכול קטן יותר, המספרים קטנים יותר. פשוט תל אביב, יש מדינת תל אביב, תל אביב סופחת אליה את זנות הפריפריה, אנשים שבאים לעשות כסף, כמו זמרים, אז גם מקרית גת ומהפריפריה באים לכאן, מנסים את מזלם, לפעמים שלוש פעמים בשבוע ואז הן מוצאות את עצמן נשארות לזנות. אבל בבאר שבע אין את הרצף הזה.

בחיפה זה גם יחסית מסגרת מאוד רחבה. ממה שהבנתי, בבאר שבע זה רק התחלה של משהו, אפילו לא ישנות שם.

הן לא ישנות, אני במקרה מלווה מהיום הראשון את באר שבע, כי היא באה אליי לפגישות.

למה? אין כסף?

300,000 שקל.

כסף, זה הסיפור?

כן. 300,000 שקל זה לא משהו שאפשר - - -

אני חושבת שזה עניין של תקציב, כי מבחינת צרכי האוכלוסייה בוודאי צריך יותר.

נכון. קודם כל יש דירות דיסקרטיות גם בדרום. הזנות, בכל מקום יש את המאפיינים שלה, אבל אנחנו יודעים שזנות היא זנות היא זנות.

ולא נגענו באילת, לצורך העניין. אילת היא כאילו חור שחור בכלל בפני עצמו.

נכון. אילת, אנחנו יודעים אפילו על תל אביביות שלנו, גיל 17, ברחו מהבית והתחילו את הזנות שלהן באילת והגיעו לכאן לתל אביב כבר עם כרטיס חתום שהן זונות מוכשרות וטובות. אילת זה ארץ תיירות המין, הכול באצטלה שזה לגיטימי. אני יודעת שמשרד הרווחה עכשיו עם עלם התחיל איזה שהוא פרויקט איתור של נשים בזנות באילת. אין ספק שצריך לעשות ולהשקיע גם שם.

אנחנו גם יצרנו קשר עם משרד התיירות. אנחנו רוצים לעשות יום עיון או פאנל או משהו על כל הזנות שמתרחשת במלונות. די בחסות, בין אם זה בעצימת עיניים ובין אם לאו - - -

זה אפילו לא בעצימת עיניים, כי פקיד הקבלה בכל מלון באילת מחלק כרטיסי ביקור, אומר 'תלכו למכון הזה, או למכון הזה'. זאת אומרת זה אפילו במסגרת החוק יכול להיחשב כסרסרות, אבל זה מתקיים. מחוזיאדה, ספורטיאדה, זה ידוע.

מה זה מחוזיאדה?

מחוזיאדה זה משרדי הממשלה יוצאים פעם בשנה על חשבון משלם המיסים ומגיעים אוטובוסים, כי אין מספיק נערות ליווי בזמן הנתון באילת, מגיעים אוטובוסים עם נערות ליווי מתל אביב. נערות ליווי זה שם מכבסה, מביאים זונות מתל אביב כדי לשעשע את הגברים, הבעלים שלנו שהם עובדים במשרדי ממשלה וכולם יודעים את זה וזו תופעה שצריך לקעקע. יש לנו עוד הרבה עבודה בוועדה.

בספורטיאדה כל שנה הייתי, מעולם לא - - -

אתה לא בעניינים.

היינו ספורטאים.

מי שיודע יודע ויודע גם איפה למצוא את זה. תראה, אני לא נכנסת לזה, אבל הבעל שלי הוא איש עסקים ואני יודעת, בכל הכנסים בעולם יש בסוף יום עסקים, הרבה פעמים מציעים ללקוח הישראלי 'בוא, יש קינוח'. הקינוח הוא לא עוגת קצפת, אלא מועדון חשפנות. זה בעולם. אז אני אומרת, לא כל אחד צורך את זה, יש בכל הכנסים האלה גם - - -

הרחבתי כבר את סמכויות הוועדה הזאת הרבה מעבר למה ש - - - אני לא מתכוון גם לפרוץ את גבולות הארץ.

אז אני אומרת שזה מקובל אצל אנשי עסקים, אבל אילת היא בגבולות הארץ וזה קורה אצלנו.

זה ברור, אנחנו נצטרך לטפל בזה.

אותי מטריד דווקא מה שנאמר פה לגבי באר שבע, כי גם בדיון האחרון עשינו מיקוד דווקא לעניין הזה. איך זה יכול להיות שאנחנו לא מייצרים את הרצף הזה לרוחב. באמת, או שאין התארגנות עם הרשות המקומית.

אני חייבת לומר, אני לא יודעת מה ההיסטוריה, כיוון שאני לא הרבה זמן בתוך התפקיד, אני לא יודעת מה ההיסטוריה של באר שבע.

בתחילת הדרך, אני לא אשכח שאולמרט דיבר שם, ואז היו 30 מיליון.

נכון, במסגרת התכנית הארצית.

והתקציבים כל הזמן יורדים.

צריך לומר בהגינות שזה היה 30 מיליון, לא 30 מיליון כל שנה אמורים להיות מוקצים לזה.

כן, אבל איך אפשר לעשות תכנית תקציב אם היא לא תכנית שנתית?

לא, נדמה לי שהתכנית השנתית היא 10 או 11 מיליון. אריאלה, אני טועה?

לא, היא פחות. מה, התקציב של התכנית הלאומית?

השנתית.

השנתית של משרד הרווחה היא 6 נקודה משהו, לדעתי.

ובבאר שבע?

לא, הרי יש את משרד הבריאות שמקבל ו - - -

כשמאגמים את כל התקציבים.

עוד מעט תהיה יהודית מבאר שבע, ואז אפשר לקבל ממנה את כל הדיווח, ואפרת שרעבי, ממשרד הרווחה, שהיא - - -

נעמה, יש לי שאלה, דווקא על מה שקורה כאן.

אז אני עכשיו רוצה לספר קצת על הרצף שירותי טיפול ויש לנו שלוש נשים שהן - - -

אני מייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. רציתי לשאול אם לדעתך סלעית נותנת מענה מספיק היום, או שבאמת בתוספת תקציב השירות שמציעים אותו היה משתנה.

אז אני גם שואל בשמך עוד שאלה, תרשי לי, על הפלטפורמה של משרד המשפטים, ודווקא מהביקור שעשינו בשבוע שעבר בדירות הדיסקרטיות. בהנחה שזה יעבור, וזה יעבור, הנושא של הפללת הלקוח, איך על הרצף של הטיפול, הרי זה פתאום יעשה לכם פה איזה בום גדול מאוד, יזרוק לכם החוצה עוד למעגל הזה של המטופלות כמות גדולה מאוד.

אז קודם כל, אני אתאר את מה שיש ואז אני אגיד גם מה חסר וגם אענה לעניין הזה, והלוואי שנגיע למקום הזה שיתדפקו לנו על הדלתות ונגיד מה עושים עם זה, כי אני מאוד מקווה שהחוק הזה יעבור. אני גם אתאר מה קרה בשנה הזאת שדובר על החוק וכמה נשים פנו אלינו בעקבות זה.

אז רצף שירותי הטיפול באמת מתחיל עם דירת חירום, קו סיוע, תחת מזעור נזקים, נשים שעדיין בזנות פעילה ואנחנו מנסות ליצור את המוטיבציה שלהן ואת האמונה שלהן לצאת מהמעגל. אנחנו נמצאים כאן במסלול השיקומי, שכולל מרכז יום בשעות הבוקר, מסלול אינטנסיבי משמונה וחצי עד שלוש וחצי. גם לנשים שגרות מחוץ למקום וגם לנשים שגרות בהוסטל.

גם פה הן לא מוגבלות בזמן? כמה זמן הן יכולות להיות בהוסטל?

הן מוגבלות. דירת החירום זה עד שנה, אבל זה בעייתי, כי נשים, אתן ראיתם, לוקח להן שלוש שנים, הן נופלות, הן חוזרות, הן נופלות והן חוזרות, צריך יהיה גם להגדיר מה זה שנה, זה שנה רצף אולי.

מרכז היום הוא עד חצי שנת טיפול כשהן מקבלות שם באיזה שהוא מקום הכנה לעולם התעסוקה, הן מקבלות הרבה מאוד פעילויות העשרה, קבוצות להעלאת הדימוי העצמי, קבוצות תעסוקה. יש לנו רכזת תעסוקה שהתפקיד שלה להכיר כל אישה ואישה ולייצר עבורה עבודה מתאימה, יש לנו רשת של מעסיקים ידידים, שכשיש שהיא בשלה לצאת לעבוד אנחנו מנסים להתאים לה את העבודה שמתאימה לה, אם זה ברשת מסעדות, או כקופאית, הנהלת חשבונות או פקידה, תלוי מה היא למדה או מה היא עתידה ללמוד.

המסלול הזה הוא בין שלושה חודשים לחצי שנה, נשים שבאות מהבית עד חצי שנה, נשים שגרות בהוסטל ומשתלבות במרכז היום, כבר אחרי שלושה-ארבעה חודשים רכזת התעסוקה לומדת להכיר אותן ומוציאה אותן לעבודה. בממוצע בין ארבעה לחמישה חודשים אישה מההוסטל כבר יוצאת מהעבודה, בהנחה שפשוט לה יש את המרחב הטיפולי אחר הצהריים.

חלק מהנשים שמשתלבות במרכז יום זה גם נשים שזקוקות למקום מענה אינטנסיבי, תחת קורת גג, כי בחוץ הן מסכנות את עצמן. כל שהות שלהן דקה בחוץ זה חזרה אולי לזנות, וזה אומר שעם איום כלכלי היא תמצא ספונסר או גבר והיא מיד תחזור לזנות. זנות הרבה פעמים תחזיר אותה לסמים. אז יש לנו את המסגרת של ההוסטל. קרינה היא גם מדריכה בהוסטל והיא עוד מעט תספר, היא גם אישה שעברה את התהליך המדהים שלה בעצמה והיא תיכף תספר גם מהמקום הזה. מחצית מהצוות שלנו זה מנטוריות, נשים משוקמות, שהיו בזנות או בסמים או בשניהם ביחד והן מנטוריות שלנו והן מחזיקות את ההוסטל ואת דירת החירום בשעות הלילה, אבל גם מהוות מודל עבור הנשים. זה מרכז יום.

ההוסטל מיועד ל-12 נשים, בו זמנית, יש לנו 12 מיטות עד שנה. אחרי שנה פיתחנו עוד שתי דירות מעבר, שזה לא במסגרת התכנית הלאומית, אלא איזה שהוא הסכם שעשינו עם משרד השיכון, שהסיוע בשכר דירה שהנשים זכאיות לו נכנס לחשבון שלנו ואנחנו משכירים את הדירה עבורן, הן משלמות לנו איזה שהיא השתתפות עצמית וככה אנחנו ממשיכות ללוות אותן עוד שנת ליווי ופיקוח. דירת המעבר מלווה על ידי הצוות המקצועי שלנו, של ההוסטל. זאת אומרת זו בעצם הרחבה של פעילות ההוסטל במסגרת התקציב שלא קיים, אבל עם איגום משאבים מבחוץ.

אני יכולה להגיד לכם שללא דירות המעבר גם ה-40% שאמרנו היו יורדים חזרה ל-10%, כי ללא שימור ה - - - וגם בשנה השלישית והרביעית שלהן, י' קצת תספר, כי היא בוגרת שלנו עקיפה, היא הייתה בדירת חירום, עברה ליחידה, היא אם חד הורית והיא תספר על התהליך שלה. אני מעדיפה שהן יספרו.

אני רציתי לשאול, בעצם את מכניסה לפה רק אישה שבאה בעצמה?

בלי ילדים.

בלי ילדים, בלי - - -

נכון. אחד הדברים שחסרים ואחד הדברים שמהיום הראשון שראיתי את התכנית הלאומית, התרעתי ואמרתי שאחד הדברים שחסרים זה לתת מענה לאמהות חד הוריות. אישה שהיא אם חד הורית ורוצה לעזוב את בן הזוג המתעלל, או לחילופין אין בכלל בן זוג אבל עם ילד קטן בן שנה, שנה וחצי, אני לא יכולה להציע לה את ההוסטל. במקביל הסיוע בשכר דירה, לא תמיד היא זכאית לו, כי אולי היא עוד נשואה תחת לא זכאית והן באמת כורעות תחת הנטל של לגדל ילדים, לפרנס אותם ואני לא יכולה לתת להן את המענה של היחידה.

בעבר הייתה יחידת אילנות, שהיא הייתה מותאמת, לפחות למכורות שביניהן, והיא גם נסגרה. זאת אומרת היום מדינת ישראל לא נותנת מענה לאמהות חד הוריות בכלל. משהו שבאמת אין במענה של התכנית.

לגבי הנושא של - - -

הפללת לקוח.

והיה והפללת לקוח תצליח, ובכלל האוכלוסייה, ההוסטל, 80% מהנשים שנמצאות בו אלה גם נשים שהיו מכורות לסמים, שזקוקות מאוד מאוד לגבולות ולמסגרת. למדנו עם השנים שהנשים שמגיעות מהדירות הדיסקרטיות, נשים שהן לא מכורות לסמים, עם מאפיינים עם יותר חוזקות ויותר תפקוד לכאורה גם לפני שהן נשאבו לזנות, פחות צריכות הוסטל, אבל צריכות טיפול ואנחנו פתחנו מסלול אמבולטורי. הן מגיעות אלינו פעם בשבוע, לפעמים, כשאנחנו עוד מאתרות אותן והן עדיין בזנות, הן מגיעות לשיחה פעם בשבוע, בשביל לברר איך אפשר לצאת, מה אנחנו יכולים להציע להן, איך, אם הן יפסיקו עכשיו, הן ישלמו את שכר הדירה, איך הן ישלמו. אנחנו מתחילות לעשות איתן את הפאזל הזה של איך מפסיקים. כי אישה בהוסטל מקבלת כאן את המענים, אישה שבחוץ, איך עושים את הפאזל הזה כשמפסיקים, איך היא תתחיל להאמין שמה-4.5 אלף שקל היא תצליח להתקיים. דרך אגב, אחד הדברים הכי מרגשים, שאנחנו מצליחים לשלב אישה במעגל התעסוקה, היא מקבלת את התלוש הראשון, זה אפילו לפעמים רק 4,700, והיא בוכה מהתרגשות, כי אף אחד לא ניצל אותה ואף אחד לא פגע בה. אנחנו עוזרות לה להגיע גם לקבל סיוע בשכר דירה, ושוב, גם שם לפעמים זה מוגבל. שם יש עוד כל מיני נקודות תפר שמדינה צריכה לקחת בחשבון. הנשים שמגיעות מהדירות הדיסקרטיות, באמת יש לנו בסביבות ה-20-30 נשים מתוך סך ה-130-140, שהן המאפיינים של האוכלוסייה הזאת.

אני יכולה להגיד לכם שבחצי השנה שהחוק מאוד עמד באמצעי התקשורת, זה עבר בקריאה טרומית, בכלל היו הרבה אנשים שחשבו שהוא עבר לגמרי ואנחנו יוצאות לסיור והנשים, חלקן מאוד לא אהבו את החוק הזה. הן כעסו עליי באופן אישי, 'מה את עושה לנו? את לוקחת לנו קליינטים, את משאירה אותנו בלי שום דבר, את שומטת מאיתנו את הקרקע'. גם נשים בשיקום כאן אמרו לי, 'אבל מה יהיה? אם אני לא אסתדר בחיים האלה ואני ארצה לחזור לזנות, אז אתן לוקחות לנו את הפרנסה העתידית, ובכלל החוק הזה לא יצליח'. שאלתי אותן למה, אז הן אמרו, 'כי, אתם יודעים, אם תצליחו, אז בכלל יהיה אונס של יותר נשים שלכן, יותר בנות שלכן ייאנסו'. כשהיא אמרה לי את זה אמרתי לה, 'מה זה בנות שלכן? מי זה הנשים שלכן? אני ואת זה נשים אחרות?' אמרתי, 'למה גם לך מגיע להיאנס ולבת שלי לא?' היא אמרה לי, 'אני כבר רגילה, שנים אנסו אותי. ואת יודעת מה, יש לי אפילו תפקיד', כאילו 'אני המגנה שלכם, של החברה, שלא יאנסו אתכן'.

הם הפנימו את התפקיד של להיות פח הזבל האנושי, וזה אני חושבת, אותך אני לא צריכה לשכנע, את האנשים בוועדה, למה החוק הזה הוא מסר, גם אם כרגע נשים אומרות, 'מה אתם עושים לנו?' אנחנו בעצם אומרים להן, 'אנחנו לא מאמינות שזה מה שאתן שוות, אנחנו מאמינים שכמדינה וכחברה אנחנו נספק לכן אלטרנטיבה, אתן שוות יותר מהגוף שלכן. ואם כילדות פגעו בכן ונתנו לכן להאמין שזה מה שאתן שוות, אנחנו היום אומרים לכן שאתן שוות יותר'. וזה המסר.

ואני אתן דוגמה. בתקופה הזאת של חוק הפללת לקוח הסתובבנו בתל ברוך, אנחנו יוצאים לסיור עם הרכב הפרטי שלי ואישה, דרך אגב היא טרנסג'נדרית, מכירה אותנו כבר שלוש וחצי שנים, ארבע שנים, 'אתן מקסימות, נהדרות, אתן עושות עבודת קודש'. בחנוכה אנחנו עם סופגניות, 'אתן באמת עושות עבודת קודש, אבל אני לא צריכה שום דבר, תעזרו למכורות'. ובשבוע הזה שהיה בתקשורת אני התראיינתי בתכנית של ליל שישי והיא אמרה לי, 'ראיתי אותך מתראיינת, מאוד לא הסכמתי איתך עם שום דבר' ובמשפט השלישי היא אמרה, 'הסכמתי איתך עם כל מילה, אנחנו סופגות פה השפלות, אנחנו סופגות פה - - -', ואז היא אמרה לי, 'תקשיבי', היא הכניסה את הראש לחלון, אמרה לי, 'אני בת 45, מה יש לך להציע לי במקום?' אז אמרתי לה, 'חשוך פה עכשיו, זה לא המקום לדבר, בואי תני לנו את מספר הטלפון שלך, קחי עוד פעם, נדבר איתך מחר בבוקר, תבואי לאחד העם ונדבר'. למחרת נוצר הקשר והיא הגיעה, והיא אמרה לי 'לאט לאט, אני לא יכולה לצאת מהזנות כל כך מהר', אמרנו לה 'בסדר', תוך חצי שנה היא עובדת היום בשירות לקוחות במענה באחת החברות הגדולות. היא לא הייתה מסוגלת להתנתק מהזנות לגמרי, היא פעמיים בשבוע, לפעמים פעם בשבוע, בתל ברוך, כי היא גם עם חובות אדירים, היא קצת הסתבכה עם הימורים והשוק האפור, וגם קשה לה עוד להאמין שאולי זה - - - היא שומרת על - - - אבל היא עובדת והיא מאושרת והיא אומרת, 'אני מרגישה סוף סוף בעולם הנורמטיבי'. בארבע השנים, לפני חוק הפללת לקוח, פתאום היא הרגישה שהקרקע נשמטת לה, והיא בת 45 ובאמת מה אפשר להציע לה.
אני רואה שאתה ממהר וכן חשוב לי שהנשים ידברו כי אני תמיד הקול שלהן בוועדה, אבל עכשיו אפשר לשמוע את הקול האמיתי שלהן. וכל מה שאני מביאה לוועדה וכל מה שאני יודעת זה לא מהאוניברסיטה, זה רק מהן, הן לימדו אותי הכול. נתחיל עם ק'. נעשה 5-7 דקות כל אחת, כדי שכולן יספיקו. תתחילי את. גם איך זה התחיל, מה העבודה שלך כאן.

טוב, שמי ק', אני בת 33.

אם זה לפרוטוקול של הוועדה, אז או שם בדוי, או שאת רוצה בכלל שלא - - -

לא, השמות לא יהיו.

האמת שלא כזה אכפת לי.

אני בת 33, נכון להיום. אני נולדתי באוקראינה ככל משפחה נורמטיבית, אמא ואבא. כשהייתי בת 4 ההורים שלי התגרשו, אמא התחתנה עוד פעם. בעצם נכון להיום, עם כל המודעות ועם כל הדרך שעשיתי, אני יודעת שהזנות הייתה בבית מהתחלה. מאז שעוד הייתי ממש תינוקת אני זוכרת כל מיני מצבים שהייתי רואה את אמא שלי. הייתי נורא ילדה עם שמחת חיים ואהבתי את החיים ותמיד נשאבתי לדמות אבהית, לגברים יותר גדולים ממני, וכשאמא שלי התחתנה עם הגבר הזה, חשבתי שיהיה לי אבא והאבא הזה פגע בי מינית בגיל 11 וזה המשיך תקופה ארוכה. לא הייתה לי זכות, לא לספר לאף אחד ולא להגיד לאף אחד, כי הכול היה נורא כזה מטאטאים מתחת לשטיח ואסור לדבר על רגשות ואסור להביע את הזעם הזה החוצה, צריך שהכול יהיה נראה נורא נורא יפה. ועם כל זאת הייתי תופסת את אמא שלי בכל מיני סיטואציות עם גברים אחרים. בעצם הזנות הייתה פרוצה כבר בבית מגיל נורא נורא קטן, אפילו מגיל 3-4 אני זוכרת כל מיני תמונות שלא הייתי צריכה להיות שם.

בעצם בבית גם ספגתי המון אלימות, המון השפלות מבחינה שאת אפס, את לא שווה ובגיל 16 ברחתי לארץ. חשבתי שברחתי מגיהינום ומסתבר שהגעתי לגיהינום. נערה שאין לה אף אחד כאן בארץ - - -

עלית במסגרת נעל"ה?

לא נעל"ה, של סל"ע הראשונה, הסוכנות היהודית, למרכז קליטה ששם הייתה קרחנה אחת שלמה. הייתי מעורבבת עם הגברים, הייתי יוצאת בלילה מהפנימייה סתם להסתובב, לקבל קצת חום.

באיזה מרכז קליטה?

חדרה, מרכז קליטה בית אליעזר. גם שם לא הסתדרתי. שם בעצם התחיל אצלי ממש בתדירות אלכוהול, כי רציתי להשתייך לחברה, רציתי להיות, לא יודעת, מופרעת כמו ילדים אחרים, שישימו לב אליי, להיות חלק, חלק מהעם הזה.

אני זוכרת לילות שהייתי יוצאת, הייתי נערה בת 16, של הריגוש הזה, השייכות. סתם הייתי תוספת טרמפים, נוסעת בטרמפים כדי לקבל קצת מחמאות, שמישהו רק יתעניין בי, שקצת יראה לי שאני שווה, ייתן לי קצת יחס. הייתי גם שוכבת עם גברים בטרמפים, סתם בשביל לקבל היום סיגריות, ולא ידעתי שזה זנות. הייתי צריכה להתקיים, הייתי חוזרת עם חבילות מסטיקים, שוקולדים, מפנקת ילדים בפנימייה. העיקר זה היה הביטחון שלי, שהייתי יכולה לקנות חברים דרך כל החומריות הזאת.

ככה בעצם המשכתי, סיימתי את הפנימייה. נכון שבאותה תקופה לילדים אחרים הגיעו משפחות, קרובי משפחה. אותי הזמינו לישיבה ואמרו שתוך שלושה ימים אני צריכה לעזוב את הפנימייה ואני מצאתי את עצמי עם שתי מזוודות בראשון לציון, בלי בית, בלי שפה, ישנה ככה על המזוודות, מטוסים עוברים מעליי. ואני לא פחדתי, כי היה לי כל כך מוכר וידוע, שאני אמצא איזה שהוא גבר שיעצור וייקח אותי. וזה באמת מה שקרה. הגבר הזה שהיה, הוא יכול היה להיות סבא שלי, שהוא עצר והיה נורא נחמד ושאל אותי מה אני עושה כאן לבד ומה קרה, אז אני, עם העברית שלי הסברתי איכשהו ומצאתי את עצמי אחרי כמה שעות אצלו בבית. הוא נתן לי חדר, הוא היה קצין במשטרה. איזה שבוע ראשון הוא היה נורא נורא נחמד ואחרי זה כאילו הייתי צריכה לשלם על זה שאני חיה שם. מה יכולתי לתת מעבר לגוף שלי? זה מה שידעתי לתת. אני כל החיים שלי חשבתי שאישה, אם היא רוצה להגיע למשהו, אז היא שווה דרך הגוף, דרך הנשיות שלה היא יכולה להגיע לכל מקום. אפילו לא חשבתי שמשהו לא בסדר. אם הוא נותן לי מיטה חמה ואיזה שהיא מקלחת וזה אז אני חייבת לשלם לו, לא היה לי כסף, אז מה שאני יודעת זה לתת את הגוף שלי. ואז כבר הייתי משתמשת בסמים קלים, בגראס, ואיזה יום הוא מצא אצלי - - -

סליחה, כיוון שלא גדלתי בסיטואציה הזאת, מה זאת אומרת הייתי כבר משתמשת. איך הגעת לזה? מי נתן לך את הסמים הקלים האלה?

הסמים הקלים עוד הגיעו באוקראינה. זה נורא פשוט, בחברה אני תמיד הייתי מוצאת את עצמי עם ילדים רעים, כי אם בבית אמא שלי אמרה שאני אפס ולא שווה כלום ורק תסתכלי את אמא של רבקה, תראי את הילדים של שולה, איזה חמודים ואת זבל, אז ברור שאני אמצא את עצמי בזבל אחר כך. אז תמיד הייתי מתחברת. אז סמים קלים, הם עוד התחילו באוקראינה, כשעברתי פגיעה מינית. הזעקה שלי, בדרך טובה לא יכולתי לבוא לאמא ולספר לה, כי היו לי חרדות שהיא לא תאמין לי, קודם כל, זה דבר ראשון, ודבר שני, הייתה לי גם חרדה שלא יאמינו לי ואני אקבל מכות, אמא תקבל מכות, כי הבן אדם הזה היה נורא אלים והוא איים עליי, הוא אמר שאם אני אגיד משהו הוא יחנוק אותו ויחתוך לאמא שלי את הראש. לילדה בגיל 11, לשמוע דברים כאלה, אני חושבת שזו טראומה מהלכת.

אני כן רוצה להגיד מילה על הסמים. אולי לא אמרתי את זה עד הסוף, גם כשהיא אמרה שאלכוהול כבר היה שם ברקע, הרבה נערות שעוברות, גם נערים, האלכוהול והסמים, הסמים הקלים, הם איזה שהיא תרופה כנגד הכאב הזה, כדי לטשטש ואפילו לא לזכור, או לא להרגיש את התחושה הכול כך קשה שהאבא, האבא החורג, מי שפוגע בי, אז הן מתחילות לשתות אלכוהול הרבה פעמים כבר בגיל 14. כששואלים אותם מתי הן התחילו סמים, הן אומרות 19-20, אבל - - - או לוקחות טיפול פסיכיאטרי, יש תרופות הרגעה בארון, אז הן מתחילות לבלוע כדי לשכך את ההצפה של הכאב. לכן אז מה שרואים הרבה פעמים זה נערות שמתנהגות בצורה מופקרת ובצורה שבאמת לא מצליחים לקיים איתן, הן לא יכולות לשבת בבית הספר, הן לא מרוכזות, הן בורחות, הן כבר משתמשות בסמים קלים. הסמים הקלים נובעים מאותה בעיה, של הפגיעה בתוך הבית.

ובעצם ככה הוא תפס אותי עם הגראס בתוך הבית וזרק אותי, אמר שהוא לא יכול לאפשר שזה יקרה לו בבית, כי התפקיד שלו חשוב ואמר לי 'חמודה, תעזבי את הבית'. די מהר מצאתי את עצמי בבית אחר, עם חברה שכבר משתמשים בסמים יותר קשים, וכשאני פעם ראשונה נגעתי בסם שנקרא הרואין, כל הכאב, כל העצב הלך. זה פשוט התלבש עליי, זה נתן לי כזה שקט בנשמה, שאי אפשר לתאר את זה. בעצם כך התחלתי את הסמים. הייתי בת 18 כשהתחלתי לגעת בסמים קשים.

וכמובן הדרך שלי הייתה כל כך קצרה, כי אני ידעתי שאני לא בן אדם שיילך עכשיו לעבוד, כי אני צריכה להשתמש. הדרך הייתה ללכת לעבוד בקליניקות מסז'ים, שזה עדיין עוד לא מה שנקרא סקס, אבל זה גם כסף קל ודי מהר - - -

זה לא מסז' של שיאצו. תסבירי.

לא, זה מסז', עושים הרפיה, בסוף המסז' כן מתפשטים ועולים על הגבר עם הגוף, עם השמן. זה איכסה.

ומהחזירות שלי לסמים, כי הסמים לא היו משתיקים לי את הכאב, אני אמרתי, אני לא רוצה יותר לעבוד בשביל בעל הבית, אני נערה ואני יפה, אני יכולה להרוויח יותר כסף, מצאתי את עצמי בכביש בבורסה, עובדת לעצמי. כמובן הגודל של השימוש גדל, כי הכאב, היה בלתי אפשרי להכיל אותו, הידרדרתי לחיי רחוב, לא היה לי כבר בית. מי שאתם ראיתם היום בדירות חירום, הבנות, אני אחת מהן.

ילדים יש?

לא, אני רווקה. אין ילדים.

מה שראיתם היום בדירת החירום, אני אחת מהבנות האלה, שהייתי חיה בקרטונים. בתקופה שלי, למזלי עוד לא היו כל הסודנים שם והדברים האלה, אבל גם לא הייתה דירת חירום, מקום שהיה אפשר לבוא לקבל מיטה חמה, שאף אחד לא נוגע בך שם. ועבדתי בזנות בתחנה המרכזית והשתמשתי בסמים וככה חייתי כדי להשתמש והשתמשתי כדי לחיות, ומקליינט למנה, ממנה לקליינט, וכל הזמן בחרדה שלא יהיה לי במה לשבור קריז.
אני עליתי לדרך, ב-2006 אני נכנסתי לכלא, כי התעייפתי לעבוד בזנות, מצאתי לעצמי סוחר, כי נפלתי להיות קורבן, כדי שאני אוכל לממן את הסמים שלי, אז תמורת זה הייתי שוכבת איתו ומוכרת לו סמים ושומרת עליו, מעבירה לו סמים ממקום למקום. ופשוט לא היה לי כבר כוח, אני הייתי מתפללת, כי כל הזמן היה שם איום שאם משהו יקרה אז אני אשלם מחיר, ייקחו אותי לבדואים ואף אחד לא ימצא אותי, ממש איומים קשים, ופשוט הייתי מתפללת, שאו שאלוהים ייקח אותי, כי אין לי כוח, הייתי שוקלת 39 קילו, מוזנחת, בלי שיניים, הרוסה, הרוסה, ובאיזה יום נעצרתי עם הסמים של אותו סוחר ונכנסתי לכלא למאסר של שמונה חודשים בנווה תרצה. לא היה לי מושג מה אני עושה אחרי המאסר.

אחרי המאסר הציעו לי תכנית ששם הכרתי את נעמה, שבזמנו היא הייתה מנהלת הוסטל רש"א.

אני ניהלתי את ההוסטל של האסירות המשוחררות, עוד לא היה סלעית גם.

בעצם שם היה המקום היחיד שבאמת שמע וקיבל אותי וחיבק אותי ונתן לי אהבה ואמר לי 'הכול בסדר, אנחנו מאמינים בך, את שווה יותר', ומשם התחלתי את הדרך שלי. נכון להיום אני כבר נקייה מסמים שמונה וחצי שנים, לא בזנות תשע שנים, מאז שנכנסתי לכלא ובעצם ככה התחלתי את הדרך שלי, בהוסטל של אסירות משוחררות, שגם כבר שם הנושא המקורי היה זנות, כי גם שם כבר התחלנו קבוצות זנות ושם זה התחיל. אחר כך נעמה התחילה לעשות עבודת הקודש הזאת והתקבלתי להיות כאן מדריכה.

להגיד לכם שזה לא קל? זה ממש לא קל, יש פיתויים בחוץ. עדיין, עדיין, עם כל הדרך, לפעמים הזיכרונות האלה צפים, הביטחון פשוט הרוס. אמנם היום פחות וזה טוב שיש לי היום את המקום הזה. אני עד היום ממשיכה טיפול, אם זה בקבוצות זנות, אם זה פרטני, אני לא רואה את עצמי בלי זה. הפיתויים בחוץ הם כל כך גדולים, זה לא קל לנהל היום חיים, עדיין הטראומות האלה יושבות, הכעס יושב.

כשהיית אמורה ללכת לצבא, מישהו יצר איתך קשר? כשבאת לארץ היית בת 16, בגיל 18 כולם אמורים פה ללכת לצבא, נוצר איתך איזה שהוא קשר מצד הצבא?

נוצר איתי קשר, עצם זה שבאתי מוזנחת ומשומשת ומשתמשת בסמים, ואין עם מי לדבר שם. אז הפרופיל ישר מורידים ו - - -

נעמה, מה הקשר של המערכת הצבאית? או שהצבא אומר 'עד כאן'.

לא, הצבא לא שש לקבל נערים ונערות שכבר נפלטו לגמרי ממסגרת, בעייתיים, עם שימוש כבר בסמים, כבר גראס, אלכוהול. כשאני הייתי שם, זה כבר לפני שלושים שנה, היה אז פרויקט נערי רפול והיה קצת יותר, אבל זאת ילדה שנפלטה מהמערכת, היא כבר הסתובבה ברחובות, על הצבא כבר אף אחד לא דיבר איתה.

גם נערי רפול, זה לא היה מסגרת ל - - -

לכולם.

לא לסוג הזה.

אני עליתי לדרך בגיל 26, עליתי בגיל 16, זה 12 שנה בארץ, אף אחד לא פנה אליי אף פעם ולא שאל אותי 'מה יש לך? מה קרה איתך? אכלת/לא אכלת?' פשוט הייתי כמו עלה נידף ברוח, היום פה, מחר שם. איפה שכאילו המזל יזרוק אותי. אף אחד, לא הרווחה, לא שום דבר, כלום כלום כלום כלום.

כשאני אמרתי בכנסת שזה לא מקרה קיצון מה שראינו, לזה התכוונתי. כי המקרה של ק' הוא מקרה, בוואריאציות שונות, אז היא דרך עלייה ואצל מישהי זה אחרת, שהן באמת איפה שהוא בגיל 14, 15, 16, הפגיעה המינית מוחצנת על ידי התנהגות בעייתית שבאמת קשה גם אולי לעשות איזה החזקה במסגרות הקיימות, אבל משהו שם צריך - - -

אז אנחנו מבינים שהגעת עם הטראומה, אבל הגעת למסגרת חדשה ואמרת על המרכז קליטה ועלייה שזה שם מסגרת, שלכאורה המסגרת הזאת הייתה אמורה לשים אותך על איזה מסלול של לימוד השפה, כישורי חיים, משם אולי ללכת לצבא, אבל בסוף לא. זאת אומרת זה נפלט. את מכירה עוד הרבה כאלה שם?

אני מכירה הרבה, אולי מתוך 120 ילדים שהגענו דרך הסוכנות היהודית, בפנימייה שלי, ואני גם נסעתי בהתחלה לפנימיות אחרות, כי חברים מהעיר שלי גם הגיעו לכל מיני פנימיות אחרות, אחוז נורא נורא נמוך שהצליח. הרבה הידרדרו לסמים - - -

זאת אומרת שהעלייה הזו בלי ההורים היא לא - - -

שום מקום, שום דבר, פשוט לא רואים שם, זה פשוט לא מעניין. בבוקר את קמה, את מסטולית, מה את עושה, כאילו לא מעניין. הגעת לאולפן/לא הגעת לאולפן, נותנים לך קורת גג ולא מעניין כלום, מעבר לזה שום דבר.

אני חושבת שזה מחדד את זה, אני מדברת על פגיעה בבית, אני מדברת בעיקר על הפגיעה בבית, כי היא הדבר הראשון, אבל כמובן שלזה מצטרפים עוד גורמי סיכון, כמו הגירה, עוני, בתים מאוד מפורקים. אלה דברים שיכולים ל - - - כי לא כל אישה שעברה פגיעה מינית גם תגיע לזנות, וגם לא כל אישה ענייה תגיע לזנות. זאת אומרת זה צריך להיות הרבה פעמים כמה דברים שחוברים ביחד. הרבה פעמים, כשק' מספרת את זה, אני ממש יכולה לדמיין את הנערה הזאת, את הקלות הבלתי נסבלת שנערה כזאת יכולה להיות מנוצלת.

גם יש הרבה נקודות על הרצף הזה שאפשר היה להתערב בהן ולעצור את זה.

ככה מתחדד לי, הקשר בין המערכות לוקה.

עד היום, אתם לא מאמינים, יש לי טראומה, אני יכולה לנסוע באוטובוס, אני רואה קבוצה של נערות ואני פשוט אשב ואני בוחנת אותן כל כך, כאילו לראות, אולי מישהי במצוקה, אולי מישהי עוברת את מה שעברתי. זה עצוב, זה עצוב. אם היה פשוט יותר אנשים שהיו שמים לב ובאמת לנסות לזהות את הסימנים הראשונים, אולי באמת האחוז של הזנות של הנערות היה יורד הרבה.

לשאול את השאלה אם עברת פגיעה. היום זה כבר קצת יותר, אבל עדיין לא מאתרים מספיק.

י', בבקשה.

קוראים לי י'. אני מתחברת לכל מילה עם ק'. אני לא אכנס לילדות. הגעתי לארץ, אני בת 40, יש לי שלושה ילדים, 24, 14 ובת 3. הגעתי לארץ בשנת 2000 עם בעלי ואחרי חודש הוא עזב אותי עם שני ילדים קטנים. אז גם אני צריכה לפרנס את הילדים, אני בלי שפה, אין אף אחד בארץ, אז ראיתי את המודעה שיש מסז' וזה, אמרתי בסדר, ויצא לי אותו דבר כמו שק' סיפרה.
אחר כך הגעתי למכון, כי הייתי צריכה לעבור את עצמי, לדרוך על עצמי, כדי לתת אוכל לילדים, כי בזמן הזה הבן שלי היה בגיל 10 והקטן בן 5 שנים. וזהו, גם חשבתי שאני יכולה, יפה, יכולה לעבוד בלי בעל בית והתחלתי לעבוד בתל ברוך.

אחרי כמה שנים, הגרוש שלי לקח את הילד הקטן, זה שבר לי את האדמה מתחת לרגליים. אז לא רציתי פשוט לחיות. אז התחלתי לשתות וגראס והכול והראש עדיין עובד וזה לא עוזר וחשבתי שאני אשתגע. הלכתי לכל מקום שמישהו יהרוג אותי, לא יודעת, כי אני כבר לא יכולה לחיות. הוא לא עזר, לא עזר בשקל, בכלום, ופתאום המדינה נותנת לו את הילד, כי יש לו משפחה, יש לו כסף, יש לו - - - ואני לא לבד. בעלייה, הרבה הרבה אמהות שאיבדו את הילדים שלהן. לקחו מהן.

רציתי למות, פשוט נכנסתי לתחנה המרכזית ואמרתי אולי אני אזריק, אולי אני אמות, שכבר די, הראש לא עובד, פה אני חנוקה וכאילו לא רצו לקחת אותי. אז פתאום הרגשתי שקט כזה, כל העייפות והראש, וככה זה התגלגל, כמה שנים הייתי ברחוב והייתי כאילו בשביל מה לחיות. נכנסתי לדירה שהייתי משכירה וסתם חשבתי שמה אני צריכה כל זה אם אין לי ילדים. אז עזבתי את הכול, אמרתי, אני, אני לא צריכה שום דבר. ככה התגלגל, לא היה בשביל מה לחיות, בלעתי כל יום כאילו - - - לחיות, אין בשביל מה לחיות.

ככה שמעתי על דירת החירום. מצד אחד זה טוב, שהיה לי מקום חם ואוכל ובגדים ומקלחת, מצד שני אם היו נותנים לי זמן לחיות עוד, אז הייתי אולי נשארת שם. אם הייתי חיה בכלל.

כמה זמן את פה?

כמה זמן היית בדירה.

בדירה הייתי שנה ונתנו לי, כאילו, 'או שאת הולכת לגמילה או שאת יוצאת לרחוב'. לרחוב כבר אין לי כוח. לגמילה הלכתי ולא הצלחתי, לא יכולתי, לא הייתי, וכל פעם, אף פעם לא מוכנים, אבל ניסיתי ולא החזקתי, אחרי חודש עוד פעם הלכתי עם צעקות 'אני לא מוכנה, אני לא רוצה'. ונשארתי. זה באמת היה מאלוהים, זה לא הכוח שלי, כי זה בדיוק היה גשם וקור ואני במיטה מסתכלת בחלון וכאילו חום, אם היה חם ושמש אולי הייתי בורחת, כי הקריז זה כאבים מכל הכיוונים, זה פיזי, זה נפשי וריקנות כזו. כל הזמן שהייתי היה גשם וקר והתפללתי כל יום תודה לאל שאני פה, שאני לא בקריז וברחוב ובקור הזה. ככה עברתי את זה.

הגעתי לכאן, לא יכולתי, כי בשטח ההוא הבנות, לא יכולתי להסתדר עם הבנות, כל הזמן הייתי לבד, ופה פתאום מסגרת ולחיות כמה בנות, לא יכולתי. לא החזקתי. אז הלכתי בעוד מקום, ביחידה, ונולדה לי ילדה, הייתי גרה אצל מישהו וכל פעם - - - אז היו לי מחשבות כבר להשאיר את הילדה, איפה אני אשאיר אותה? ברחוב? איפה אני אקח אותה? אין לי כלום. אז ברחתי לקהילה לאמהות - - -

אילנות זה קהילה של הרווחה עם הרשות למלחמה בסמים והייתה שם יחידה עד לפני חצי שנה, סגרו את זה לפני חצי שנה. ביחידה, הייתה לה שנה שם ועוד שנה בדירות מעבר כמו שלנו לאמהות עם ילדים, והיא נסגרה עכשיו משיקולים, לא ברור מה. ובאיזה הוא אופן אז עוד היה מענה לאמא לטפל עם הילדה שלה.

הילדים עכשיו אצלך?

לא, הגדולים כבר גדולים. הקטן, שכבר 14, עדיין אצל הגרוש, אני עכשיו רק רושמת לו מכתבים, זה בתהליך.

אבל כמו שהייתה יחידה, אני רציתי להגיד שמאוד מאוד מאוד חשוב, כי היה לנו כאילו הכול בסדר, היה לי חדר לבד עם הילדה והכול יפה, אבל המון המון אמהות איבדו את הילדים שלהם, כי לא קיבלו מה שהיו צריכים לעשות. כאילו לקבל קבוצות לזנות. בכלל נשים, אם יש איזה שהיא סדנה, אז טוב, 'אמהות, יש לכן זמן, כאילו דוחים אותנו'. אז לא הדרכה הורית, זה פתאום שהיה פיקוח שם, כאילו איפה כסף וזה, לא היה מסודר.

קצת נקצר, כי גם ס' צריכה לדבר. ובאמת אחרי היחידה י' פנתה אלינו, כי היא הכירה את סלעית עוד מדירת החירום, והיא בעצם יצאה אחרי שנתיים טיפול עם ילדה בת 3, אבודה לגמרי, אומרת 'אין לי שקל בשביל להתחיל', לא הצליחו לחסוך איתה כסף, מה שאצלנו, דרך אגב, אני לא יודעת, נשים אצלנו יוצאות מההוסטל עם חיסכון של 15,000 שקל או 12,000 כדי שיהיה להן ל - - - אבל היא הגיעה באמת והצמדנו אליה ממש חונכת, אחת המדריכות שלנו שליוותה אותה כדי למצוא דירה. לא היה אפילו פנקס צ'קים כדי לשלם לבעל הבית. לכן אני אומרת, משהו צריך לעשות שם, במיוחד אמהות. פעוטון, אי אפשר לרשום אותה עד שאין לך דירה ובלי פעוטון היא לא יכולה למצוא עבודה, ואיך מוצאים עבודה כשעוד הילד לא בגן? זה בכלל היה אוגוסט.

כל הסיבוב הזה, בסוף אני כן חזרתי לפה וכן ביקשתי את העזרה, כי התחילו לאיים שם שייקחו את הילדה אם אין לי לאן ללכת ויודעים שאין לי כסף, אז פניתי לסלעית והיה לי המון המון עזרה של למצוא דירה, של לקחת אותי לכל מיני מקומות, לעירייה, לרשום את הילדה, וגם עד שמצאתי כמה שעות עבודה, לא עבדתי חודשיים כי היה סוכות והייתה בעיה, אז הייתי באה, אוכלת פה ותרומות. כאילו מה שהייתי צריכה אני כן קיבלתי.

ועכשיו את עובדת?

אני עובדת ארבע שעות.

והילדה?

הילדה בגן ואני מחפשת עכשיו עבודה אחרת, במשרה מלאה.

שזה מאוד קשה, כל הנושא של משרת - - -

היא לא בהוסטל, היא שוכרת דירה.

זו בעיה, שאני משכירה לבד, לא מקבלת, ממש קצת סיוע.

אני חושבת שבאמת עוד נושא שצריך, הנושא של אמהות חד הוריות. באמת לחשוב רחב, עם עוד גורמים, איך לעזור להן. הן יכולות לעבוד הרבה פעמים משרת אם, 8-7, מאוד קשה למצוא, רוב המשרות של תקרת הזכוכית שלנו זה משמרות והן לא יכולות לעבוד משמרות, אז אנחנו כמעט ולא מוצאים להן עבודה. היא כרגע תקועה בעבודת ניקיון, שהיא יכולה יותר, אנחנו לא אוהבים לשים אותן בעבודות ניקיון, אבל אמרנו שהיא חייבת, היא חייבת לפרנס כרגע את הילדה. היא בעבודת ניקיון ואנחנו מנסים למצוא לה עבודה של משרת אם וזה מאוד מאוד קשה ללא תעודות ו - - -

ס' היא של תחילת הדרך.

נעים מאוד, שמי ס', אני אומר בקיצור, יש לי גם קבוצה מאוד חשובה.

אני בת יחידה עם שלושה אחים. הגעתי מסנט פטרבורג. אמא שלי התגרשה כשהייתי בת 14, ובעצם בגיל 14 ברחתי מהבית, כי הרבה אלימות הייתה בבית ובלגנים שנים רבות. הכרתי מישהו יותר מבוגר ממני בעשר שנים - - -

כל זה כבר היה בארץ?

לא, זה היה ברוסיה עדיין. איתו התחלתי להשתמש בסמים ובגיל 22 עליתי לארץ עם אמא שלי, כאמא חד הורית, אמא עם שני אחים, אחי אחד נשאר ברוסיה, יותר גדול ממני, ואני איתה ביחד.

לצבא גם לא הלכתי, כי הייתי כמו גבר בבית, מפרנסת את הבית, עוזרת לאמא. גם הייתי גרה אצל מישהו בתוך העבודה, הלכתי לעבוד בעבודה רגילה, אבל בבית הוא נהיה כמו ספונסר שלי, כי לא יכולתי להרים את המשפחה, אמא שלי הייתה חולה וגם לא עבדה אז הייתי צריכה לעזור לאחים שלי הקטנים.

מה זה כמו ספונסר? זה אומר ששכבת איתו.

ברור, כן.

זה לא תמיד ברור פה לכולם.

שכבתי איתו, כי - - - זה נמשך שלוש-ארבע שנים. אחרי זה הכרתי מישהו - - -

ובכל השנים האלה המשכת להשתמש בסמים גם?

לא, לא, כשהגעתי לארץ, הגעתי מסנט פטרבורג לאילת, לא ידעתי פשוט איפה לקנות והתחלתי לשתות וודקה וככה שברתי את הקריז שלי והפסקתי עם ה - - - פעם ב- שותה, וזה המזל שלי בעצם.

אחרי זה הכרתי מישהו בגילי, בגיל 40, אני עכשיו בת 39, הוא יותר ממני בשנתיים. הכרתי אותו, הבאתי שני ילדים. אני לא יודעת איך להסביר את זה בדיוק, אני עכשיו בהתחלת הדרך, כאילו, אני רק עכשיו לומדת את ההרגשות שלי, מה שאני עברתי ואיך הגעתי בכלל לכל זה. עם הכאב הזה, מה שאני עברתי, שהייתי צריכה לפרנס וחייתי עם הבן אדם הזה ברוסיה, בוא נאמר שהוא ניצל אותי בתור ילדה, 14, הייתי צריכה לגור עם גבר בן 28, שהוא משתמש בסמים ואני גם השתמשתי, כדי לפרנס את אמא שלי. וכל הדברים האלה, שהגעתי לפה והייתי בבית כמו רכוש כזה של הגברים, היו משתמשים בי. ראיתי בהם - - - כל הזמן הייתי צריכה למשוך מהם.

וכשהבאתי את הילדים שלי עבדתי עבודה רגילה, הכול בסדר גמור, התחלנו, היה לנו קצת בלגנים בבית, התחלנו לריב וזה, נזכרתי בילדות שלי ולא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו את זה, התחלתי לשתות וודקה, עזבתי את הבית, שוב פעם אותו דבר, סמים, הגעתי לדירת חירום ומשם המדריכות עזרו לי. באמת עזרו לי. עזרו לי להגיע לגמילה.
כל הסיפור הזה עכשיו חמש שנים, ההתארגנות שלי והכול. עכשיו הייתי בגמילה חודש ימים, פה אני כמעט חודשיים, עזרו לי להיות בקשר עם הבנות שלי, כבר ראיתי אותן ואני מאושרת.

בנות כמה הילדות?

11.5, עוד מעט 12 ו-8.5.

איפה הן?

הן אצל אבא שלהן.

והן חיות חיים רגילים?

חיים רגילים, הן עברו טיפול פסיכיאטרי - - -

והאבא שלהן הוא בן אדם רגיל? הוא עובד?

הוא עובד עבודה קבועה, זה באמת יצא לי המזל, ועכשיו אני לאט לאט בהדרגה, בזכות של הצוות פה, כי לבד ייתכן שלא הייתי עולה על הדרך, כי מה שאני לא השתמשתי, בוא נאמר, התקופה שהייתי עם הילדים, זה פשוט - - - באיזה שהוא שלב, אני לא ידעתי מה זה בכלל דרך, מה זה - - - מה זה כל הדברים האלה.

אז את עובדת במשהו?

לא, כרגע אני לא עובדת, אני כרגע במרכז יום, מטפלת בעצמי. לאט לאט בהדרגה.

אני רוצה להגיד עוד משהו על הנושא של ילדים. למרות שבתכנית שלנו אין מענה לאמהות, אבל נשים זה אמהות, כמעט כולן, או הילדים באימוץ או - - - אנחנו לא יכולים להתעלם מהאמהות שלהן, יש לנו תקופות שיש לנו הרבה מאוד אמהות שהילדים בפנימייה, הצוות שלנו זה כוח אדם, זה עבודה, זה לנסוע ללוות אותן, כי הן לא יוצאות. אני פחות סיפרתי על התהליך של הטיפול בהוסטל, בהתחלה הן לא יוצאות לבד, אז זה ללוות את ס' לראות את הילדים שלה. איפה הם?

אצל האבא.

איפה זה בארץ?

ביד אליהו.

זה ביד אליהו, במקרה קרוב לתל אביב, אבל יש לנו גם בירושלים, יש אחת בירושלים במרכז קשר, כי היא מתחילה לראות את התינוק שלה, יש לנו אישה ששני בנים שלה פתחו תיק אימוץ, במקביל, 21 ו-19, אלה שני ילדים שהיא הולכת עכשיו ופוגשת אותם. אנחנו מלווים גם אותה.

זאת אומרת בנושא של אמהות, אנחנו מלווים אותן ואנחנו יודעים שאישה שגם מרגישה אמא לא טובה, זה גם פוגע בדימוי שלה. אנחנו נגדיל את החוויה שלה שהיא טובה עבור הילדים שלה, אז גם הצלחנו לעזור לה גם כאישה.

את מגיעה מחר לדיון?

כן.

זה נושא שאנחנו חייבים להעלות אותו מחר וללחוץ את המנכ"ל. צריך לתת את הדעת לעניין הזה של אמהות, זה עלה לנו מכמה מקומות. הנושא של הקליטה, אני חייב לסכם.

אני אגיד עוד מילה לפני הסיכום, שזה מקרי לחלוטין שיושבות פה שלוש נשים שהגיעו מאוקראינה. יש לנו הרבה נשים ישראליות עם אותו סיפור.

זה בכלל לא משנה, זה עלה לנו בכלל ממקום אחר. כל נושא הקליטה, נעל"ה וראינו את המסגרות האלה, אני לא אומר, בטח יש שם הצלחות גדולות מאוד, שהצליחו לשלב אותם במסגרת החברה, אבל מצד שני המסגרות האלה שבהן עולים אנשים לבד, בנות ובנים, נעל"ה, אני זוכר אותו מאיזה אירוע טראומטי מאוד כשאני הייתי אז מפקד באזור שם. שחטו שם מדריך, זה היה רצח בלתי - - - משהו איום ונורא, של נערים, 16-17.

המדריכים אצלנו יצאו עם הבנות, שכבו עם הבנות מהפנימייה.

לכן אני אומר, הסיפור שם היה יותר מורכב מ - - -

הכפר הירוק, עד היום אני רואה נערות, כי אני עוברת שם הרבה, יוצאות בלילה מהשער ונוסעות עם טרמפים לרמלה, בכל האזור שם.

זו סוגיה שלא רצו לפתוח אותה ואנחנו נפתח אותה.

הכי חשוב שיהיה מקום עם אמהות וילדים.

כן, על זה אני מדבר.

ללוות אחרי, לא כמו כלבים לזרוק אותם.

נגמר הזמן וזהו, להתראות.

תודה רבה, אני פשוט חייב לקום וללכת.

אנחנו נמשיך, תודה.

תודה רבה לכן על השיתוף.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:00.>