PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
16/10/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 81>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ד בחשון התשע"ד (28 באוקטובר 2013), שעה 9:00

<החינוך המיוחד ודו"ח דורנר>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
יעקב אשר

משולם נהרי

עיסאווי פריג'

>
דליה דורנר - ראש הוועדה הציבורית לבחינת מערכת החינוך המיוחד בישראל

מיכל כהן - מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

רעיה לוי-גודמן - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

ד"ר נורה כהן - יועצת חינוכית למשרד החינוך

נעה היימן - רפרנטית חינוך, אגף תקציבים, משרד האוצר

ד"ר הדר ירדני - מנהלת המחלקה להתפתחות הילד, משרד הבריאות

אפרים חוג'ה - סגן מנהל אגף שיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

הילה רכס מליק - מפקחת ארצית על מסגרות היום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

יונית אפרתי - נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות

מיכל מנקס - ראש מינהל חינוך, מרכז השלטון המקומי

רונית בן דוד - מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד, עיריית תל-אביב-יפו

רות יצקן - חברת הנהלת איגוד מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות

סמי עטר - חבר הנהלת איגוד מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות

ד"ר אורלי הבל - ראש התכנית לחינוך מיוחד, מכללת "לוינסקי"

ד"ר שלומית זילברנגל - ראש המסלול לחינוך מיוחד, מכללת "תלפיות"

ד"ר שלי שנדור - נציגת אגודת היועצים החינוכיים

גד דיעי - מ"מ מנכ"ל הסתדרות המורים בישראל

יעל אסף - מנהלת בית ספר "ניב" בחולון

רותי קרן - מנהלת בית ספר "אריאל שרון" בחולון

רותם גנץ - חבר מועצת התלמידים והנוער הארצית

יעל וייס-ריינד - מנכ"לית "אופק לילדינו"

אפרת בנימין - מנהלת תכניות, "אופק לילדינו"

סנונית ברבן - עו"ס בהכשרה, "אופק לילדינו"

יונתנה פרוילך - בת שירות, "אופק לילדינו"

נועה ביתן - עו"ד, המחלקה המשפטית, "אקים"

אפרת בצלאל - ס' מנהל תחום החינוך המיוחד בארגון הורים למערכת החינוך בירושלים

בשמת בר-נדב - חברת הנהלת "אלו"ט", אימא לילד עם אוטיזם

אביבית ברקאי-אהרונוף - עו"ד, "בזכות"

גלי דובש גוב ארי - ועד הורים לילדים עם שיתוק מוחין, ארגוני הורים

שרה וינרב - אימא לילד עם עיכוב שכלי-התפתחותי

רינה כהן - מועצה ציבורית להורים בישראל

שרה למברגר - מפקחת עמותת "פתחיה – מוסדות לחינוך מיוחד"

רויטל לן כהן - חברת הנהלה קואליציית משפחות מיוחדות

זיו מגור - מנהל האגף לקידום זכויות, "אלו"ט"

ד"ר מוסא מריסאת - אבא לילדים עם מוגבלויות

עדי מרלה - עו"ד, עמותת "נגישות ישראל"

אסתר קרמר - אימא לילדים עם הפרעות התפתחותיות

צבי-חנן שמחה - חבר בארגון הורים למערכת החינוך בירושלים

אלכס גנדרל - לוביסט (ברדוגו יועצים), פורום רמ"א

מירב ישראלי

יהודית גידלי

אור שושני
<החינוך המיוחד ודו"ח דורנר>

אני פותח את הדיון ביישום המלצות דוח ועדת דורנר, אותה ועדה שמינתה פרופסור יולי תמיר ב-2007. ההמלצות הוגשו בשלהי, או אחרי, שהיא סיימה את התפקיד, לשר החינוך גדעון סער, בשנת 2009.

בדוח אני מזהה שלושה עקרונות שבעצם עושים שינוי משמעותי בחשיבה על החינוך המשולב. אחד זה זכות ההורים לבחור, ככל שאפשר, את המסגרת שבה ילמד הילד. הדבר השני זה העיקרון של התקציב, שהולך עם הילד. והעיקרון השלישי זה עדיפות למסלול השילוב. לעקרונות האלה יש משמעויות רחבות מאוד, גם בתקציב, גם בארגון, גם הכנת הסגלים, ובעוד בנושאים רבים מאוד. ולכן, בעקבות הדוח הוחלט על קיום פיילוט, שלא התחיל עד היום באופן אמיתי.

אני רוצה למשוך את תשומת לבכם ללוח הזמנים – כמה שנים חולפות מרגע שמחליטים שנושא הוא חשוב ושיש בו תחום לקוי מאוד שצריך לטפל בו. תראו כמה שנים לוקח עד שמתחילים בכלל לעשות את השינוי:

ב-1988 חוקק חוק החינוך המיוחד. ב-2002 דוח מבקר המדינה מאיר את כל נושא הקצאת המשאבים לשילוב. ב-2002 יש פסיקת בג"ץ, שבין השאר כתב: תכליתו של חוק החינוך המיוחד הוא להעניק חינוך מיוחד בחינם לכל ילד בעל צרכים מיוחדים, כדי להביא למימוש הפוטנציאל הטמון בו ולאפשר שילובו בחברה. ב-2002 נעשה תיקון חוק החינוך המיוחד, בהקשר של זכאות לתלמידי השילוב. ב-2007, חמש שנים אחרי זה, מונתה ועדת דורנר על ידי שרת החינוך, פרופסור יולי תמיר. אחרי שנתיים, בינואר, פחות משנתיים, הוגש הדוח לגדעון סער. ב-2009, ביולי, כלומר לאחר שחלפה עוד חצי שנה, ממנה משרד החינוך ועדה לבחינת יישום דוח הוועדה. זו ועדה שעד היום, ככל שניסיתי לחפש, לא מצאתי מסקנות והמלצות שלה. באוגוסט 2012 מתחיל הפיילוט על 67 ילדים. ב-2012 יוצא דוח נוסף של מבקר המדינה, שמצביע על אי מימוש מטרות החוק והתרחקות מהכוונה של רוח החוק והמלצות ועדת דורנר, ומצביע על נסיגה בהיקף הילדים הלומדים בחינוך הרגיל. כלומר, הילדים המשולבים, מ-65% ל-55%.

אמרתי כבר שהפיילוט שעליו סוכם עם קבלת הדוח לא יצא בעצם לדרכו, ואני יכול לומר שלפחות מאז כניסתו של שר החינוך שי פירון, הפיילוט הוא פי עשרה היום. זה עדיין מעט מאוד, אבל זה בהחלט נלקח יותר ברצינות.

בזמן כתיבת הדוח היו במסגרת החינוך המשולב כ-87,000 תלמידים, ומהם בסך הכול 7,000 תלמידים שהיו מתוקצבים ישירות בהתאם ללקות שאופיינה – שימו לב, לא בהתאם ליכולת תפקוד שלהם אלא בהתאם ללקות – ו-80,000 ילדים היו אמורים, וגם היום, לקבל את ההתייחסות על ידי הקצאה של 1.85 שעות, לפי מפתח סטטיסטי של 5.4% ולא על פי המבחנים ללקויות השונות.

יש בעיות רבות בתוך החינוך המשולב, והן מחייבות שינוי תפיסתי ותכנון מערכתי שונה לחלוטין. הנה רק חלק מהבעיות שעולות מהדוחות השונים לאורך כל העשור האחרון: הכשרה לסגלי הוראה; הקצבת השעות המיוחדות המיועדות לשילוב; ועדת שילוב והשמה; נושא הסייעות; נושא ההסעות; כל נושא לוחות הזמנים – מתי מחליטים לאן הילד הולך, מה הוא מקבל, מה הוא עושה – זה תמיד נכנס לתוך שנת הלימודים וכמובן מביא לעיוותים משמעותיים; התאמת מבנים; כל נושא יום הלימודים הארוך, חופשות הקיץ הארוכות; ועוד דברים נוספים רבים.

לאורך השנים גם בית המשפט, גם מבקר המדינה, ודאי דוח ועדת דורנר, משרד החינוך – חוזרים פעם אחר פעם שמעבר לבעיות הארגון, הבעיה היא כמובן הקצת הכספים. המשמעות של החוק היא לא פשוטה מבחינת הקצאת כספים, אבל אני מוכרח לומר – עם אלף הבדלות – שהמציאות הזאת שבה גם הגורמים, בממשלה ומחוצה לה, למשל ועדת דורנר, מתריעים כבר שנים ארוכות על הצורך בחשיבה מחדש לגבי הקצאת משאבים, ומשרד האוצר בעצם בולם את האפשרות להיכנס לעולם החדש הזה. זה מזכיר לי, עם אלף הבדלות, אירועים כמו השרפה בכרמל, שבו בעצם עיקר הביקורת הציבורית היא על כך שממשלה, שצריכה להחליט ולמשול, מקיימת דיונים וועדות והחלטות, החלטות מקצועיות, ארגוניות ועקרוניות, וחוקים כמובן – אבל בסופו של דבר אנחנו נמצאים לא רק בנקודת המוצא אלא בעצם נסוגים לאחור במידה מסוימת.

על הרקע הזה ועל הבסיס הזה אנחנו מקיימים היום את הדיון. אנחנו נפתח בסקירה של משרד החינוך על המצב של יישום הדוח, נשמע אחר כך את כבוד השופטת דליה דורנר, נשמע אתכם, ואני מקווה מאוד שנוכל ביחד להגיע לכמה תובנות שיאפשרו התקדמות זריזה בתהליכים ארוכי הטווח שעליהם אנחנו מדברים.

אני רוצה לומר עוד משפט אחד. הניסיון האישי שלי, גם בחיפה וגם בירוחם, מלמד אותי שהתחום של שוויון הזדמנויות לילדים עם לקויות, לילדים שנחוצה התערבות, תורם תרומה משמעותית לפערים בתוך החברה הישראלית. וזה חלק מהניסיון שלנו לסגור פערים בין מרכז לפריפריה, פריפריה חברתית וגיאוגרפית, אבל בראש ובראשונה להגיע כבר למציאות שנהוגה כבר בעולם המערבי, מציאות שבה נותנים את מרב ההזדמנויות לילדים שלא שפר עליהם גורלם ולמשפחות שלא יכולות לעמוד בנטל הכספי וגם לא צריכות לעמוד בו, אלא לקבל את השירותים האלה חינם תוך זכאות מלאה לכך.

מיכל, בבקשה.

תודה רבה. אני רוצה ברשותך להגיד כמה דברים כלליים. אני רוצה לפתוח במקום של הציפייה מול האכזבה, מול האמירה שהפיילוט טרם החל. אז נכון שכשכותבים דוח, בעיקר דוח כזה, שבאמת נוגע באושיות החינוך המיוחד ובהיבטים רבים – אני חושבת שכשיצאנו לדרך לא הבנו עד כמה היישום יהיה מורכב – אז זה לוקח זמן.

נכון שבמבחן התוצאה אנחנו היום נמצאים עם 700 תלמידים, אבל אני חושבת שהשנה נעשתה פריצת דרך. פריצת הדרך הייתה, קודם כול, בזה שיש החלטה ללכת קדימה, למרות הקשיים התקציביים. דבר שני, גמרנו פיתוח של כלים, כאשר הכלי המרכזי היה החינוך היסודי לכיתות ב' עד ו', ואיתו הרחבנו לשלוש רשויות. אני חייבת לומר שהפיילוט בהתחלה – עכשיו אני כבר מדברת על פיילוט, תכף אני אדבר על יישום – נועד לתקף את הכלים ואת ההתנהלות הארגונית. אגב, האמירה "התנהלות ארגונית" לא עושה צדק עם כל ההיבטים החינוכיים הנדרשים ועם שינוי התרבות במערכת החינוך, שהרי שום תקנה ושום נוהל ושום חוברת, יפה ככל שתהיה, לא תעשה את העבודה האמיתית, שהיא בעצם הכלת התלמידים ושילובם בחינוך הרגיל בצורה מיטבית.

הדרך עוד ארוכה. אני הראשונה לומר שאנחנו נזדקק לתקציב, אבל הבעיה היא לא רק תקציב. הבעיה – בעצם האתגר – הוא להכשיר את צוותי ההוראה בחינוך הרגיל, כדי שכשמשלבים ילד ידעו לשלב אותו במיטב, כדי שהוא לא ירגיש שהוא מפסיד. לא הוא ולא הוריו. האתגר להכשיר כ-170,000 זה לא עניין של יום אחד. אפשר לשפוט הכול על פי מספרים ותוצאות של ילדים, אבל הדרך עוד ארוכה.
כלי האפיון לבתי הספר היסודיים הושלמו, ואנחנו נתחיל בשנה הבאה עם כלי האפיון, שגם הוא כבר הושלם, לחטיבת הביניים. אנחנו מתקדמים. בשנה הזאת, כפי שאמרתי, קפצנו מ-70 ל-700. אמנם לכאורה אפשר לחייך ולומר "מה זה כבר 700 ביחס לכולם?", אבל מכיוון שהמערכת הזאת צריכה להתמודד גם עם ההשלכות... לכאורה, על פי המלצות ועדת דורנר, אנחנו צריכים לומר: התקציב הולך אחרי הילד. ומכיוון שהתקציב הולך אחרי הילד, אנחנו צריכים להיות ערים גם לכך שהיום כולם מקבלים באופן אחיד. המשמעות של "התקציב הולך אחר הילד" זה שיש ילדים שהיום מקבלים יותר ממה שמגיע להם ויש ילדים שמקבלים פחות ממה שמגיע להם. ההתמודדות הזאת – אני אומרת את זה כאנקדוטה – בפיילוט, שזה בעצם לבוא ולומר להורים "סליחה, קיבלתם יותר, עכשיו אתם צריכים לקבל פחות" היא התמודדות, אני אומרת את זה בריש גלי, שאנחנו לא יכולים לעמוד בה. אנחנו לא יכולים לעמוד מול הורה וילד ולומר "קיבלת יותר, עכשיו תקבל פחות, כי אנחנו עוברים לשיטה של אפיונים תפקודיים". ולכן היינו צריכים לקבל הכרעה שהיא קודם כול הכרעה מוסרית: זה נורא טוב שזה רשום על הדף, אבל ביום-יום יש צוותי חינוך ואנשים מול ההורים והילדים, ואנחנו לא נעמוד במשימה שאומרת "פחות כסף לחלק מהילדים", למרות שיש גם יותר כסף לחלק אחר. ולכן השנה הרחבנו ל-700 תוך שאנחנו, בתוך משרד החינוך, סופגים את המחיר. כי ידענו שמה שאנחנו רוצים זה להתקדם, מה שאנחנו רוצים זה להוכיח שהיישום הזה אפשרי. יש כמה דברים שאנחנו נצטרך לסגור בהיבט של שנת הלימודים הבאה, אבל השורה היותר גדולה היא שאני לא מסתכלת עכשיו בספירה לאחור, אלא אנחנו יכולים וערוכים להרחיב את היישום – לא את הפיילוט, את היישום – בבתי הספר היסודיים, ולהתחיל את הפיילוט בחטיבות הביניים בשנת הלימודים הבאה.

אני אתן לרעיה להציג את כל הנתונים והתובנות, ובסוף נקיים על זה את הדיון המתבקש.

בבקשה, רעיה.

בוקר טוב, אני רעיה לוי-גודמן, מנהלת אגף חינוך מיוחד. ברשותכם, אני רוצה להתחיל בחזון ולחבר את החזון לאווירה הכללית שקיימת היום במערכת החינוך. אני חייבת להגיד שהמלצות ועדת דורנר מתלבשות ככפפה על היד עם האוויר הכללית שקיימת היום במערכת, כרצף אחד עם יעד ההכלה שהוגדר בשנת הלימודים הקודמת, עם האמירה ששילוב עומד בקדימות לפני הכול, וכמובן עם הגישה שהולכת לקראת "האחר הוא אני".

אני רוצה להקריא ציטוט קצר מהוועדה, כדי להזכיר לכולנו לאן אנחנו הולכים ולמה:

הזכות לחינוך מיוחד מגשימה את עקרון השוויון, והיא צומחת אפוא ישירות מהליבה של כבוד האדם ומהשמירה על צלמו, שכן הימנעות ממתן חינוך לילדים בעלי צרכים מיוחדים בשלבים המוקדמים של חייהם שוללת מהם את האפשרות לקבל הזדמנות שווה, להגיע למימוש עצמי, לפתח את אישיותם ולהשתלב בחברה, הכול על פי יכולתם.

אני מתחילה שם כי הזכות היא זכות לחינוך, בין שהבחירה היא בחירה בשילוב, שאנחנו רוצים לתת לה קדימות, ובין שהבחירה היא בחירה בחינוך המיוחד. ואני מבקשת לזכור שזכות ההורים לבחור, לבחור שילוב או חינוך מיוחד, הכול על פי טובת הילד שלהם.
אז כמו שאמר היושב-ראש, יש כאן איזושהי כרוניקה של מדיניות שלא מתנתקת מאיזשהו רצף שחשוב לראות אותו ובעיניי הוא מראה את התהליך שבו המערכת הולכת מיישום חוק החינוך המיוחד ועד ועדת דורנר, כולל כל מה שדיברתי עליו קודם מבחינת הכלה ו"האחר הוא אני".

חוק החינוך המיוחד, שנחקק ב-1988, שכמו הרבה חוקים, נחקק ללא תוספת לתקציב השילוב; תכנית-אב ב-1994 ליישום חוק החינוך המיוחד, שהחלה את המימון של תכנית השילוב, כאמור, רק ב-1994 – תשע שנים אחרי; ועדת מרגלית, שהמליצה שבתי הספר יקבלו תוספת תקציבים לבעלי הצרכים המיוחדים בשילוב – ואנחנו יודעים גם היום שהתקציב אמנם מתווסף מדי שנה בשנה – מדי שנה מתווספים 30 מיליון שקלים – אבל אנחנו עדיין לא במלוא התקצוב של תכנית השילוב; ב-2002 עתירת "יתד" על הפער בין המדיניות לפרקטיקה; ב-2005 ועדת דברת, שאומרת שצריך לתקצב על פי רמת תפקוד, והיא בעצם הייתה אבן הדרך לקראת ועדת דורנר; וכמובן ועדת דורנר, בראשותה של השופטת דליה דורנר, שאמרה: שנו את המדיניות, תנו להורים לבחור, ועברו לתקצוב אישי שהולך אחרי הילד, לא רק על פי לקות, אלא על פי תפקוד ולקות.

בחירת ההורים את המסגרת, את סוג המסגרת. ההורה יכול לבחור אם הילד שלו יהיה בתכנית שילוב, אם הילד שלו יהיה בכיתה לחינוך מיוחד בבית ספר רגיל, או אם הילד שלו יהיה בבית ספר לחינוך מיוחד. הבחירה, כמו כל בחירה בחיים, היא כך שכשאתה בחור אתה מוותר על משהו אחר. עד כמה שננסה לצמצם את ההבדלים בין המסגרות השונות, במובהק תמיד יהיו הבדלים שההורה, בבואו לבחור, צריך להביא אותם בחשבון.

הדבר השני זה מודל תקצוב שמבוסס על רמת התפקוד. אני מבקשת להזכיר שלא נמצא הכלי בעולם שמתאים לישראל, שיכול היה לקבוע את רמת התפקוד של התלמיד. אז הצוות, בהובלה של הרמ"ה, פיתח כלי ייחודי בעולם. אני יכולה להגיד לכם שבכנס שבו השתתפתי, כנס בנושא אחר, וישבתי לדבר על רמות התפקוד עם אנשים מאוסטרליה וגם עם אנשים מהביטוח הלאומי שלנו – הכלי הזה הוא באמת ייחודי. ועכשיו הוא הולך למקום של דיאלוג לגבי איפה עוד אפשר להשתמש בו, לטובת דברים אחרים ולא רק לטובת רמות תפקוד במערכת החינוך. זה כלי ייחודי, שלפתח אותו ולבדוק אותו ולנסות אותו – זה לא משהו שאפשר לעשות בהינף יד, אלא זה תהליך מקצועי מאוד מורכב ואחראי.
הדבר הנוסף זה תקציב הולך אחרי ילד. זה נשמע מאוד פשוט, אבל כולנו חיים במדינת ישראל ויודעים שצורת התקצוב הולכת לפי כיתה, באופן אוטומטי: יש כיתה; יש בחינוך המיוחד סייעת לכיתה; יש נוסחה מסוימת לטיפולים נלווים – פרא-רפואיים, רופא, עובד סוציאלי, אחיות, בהתאם לצורך של התלמידים; ונבנית כיתה באופן אוטומטי כמעט. ואילו פה אנחנו באים למקום שאומר: פרקו את כל המודלים של התקצוב שהיו לכם ותבנו משהו אחר לגמרי. כל ילד יבוא עם הוואוצ'ר האישי שלו, ועם זה תבנו כיתות, עם זה תיתנו לו את התכנית האישית שלו. אני מזכירה שאנחנו בתך מערכת שיש לה לוח זמנים מסוים, שיש לה עובדי הוראה קבועים במערכת, שיש לה מוסדות שצריכים להתנהל. וכל הנושא של תקציב אישי, ילד שבא עם הוואוצ'ר האישי שלו, מחייב בחינה מחודשת של הכול. ואני תכף אספר לכם למה הגענו בתהליך הזה.
אבל אני רוצה רגע אחד של הפוגה. יש כאן קריקטורה שמדברת על מה קורה כשצריך לפנות שלג בכניסה למוסד חינוכי. ההתלבטות היא איפה לפנות קודם, את המדרגות או את הכניסה עבור הילד הנכה. כולנו יודעים שאם יפנו קודם את הדרך לילד הנכה, גם הילדים שיכולים לעלות במדרגות יוכלו לעבור. זה מראה איך אנחנו רוצים להביא לקדמת הבמה את מה שנכון לעשות קודם.

אני רוצה שנלמד ביחד מהנתונים, כי הנתונים על מערכת החינוך ומערכת החינוך המיוחד הם מאוד משמעותיים לנו מבחינת התובנות ותכניות העבודה. אני נותנת כאן פריסה של שלוש השנים האחרונות של תלמידים בתכנית השילוב. אני רוצה שנראה שבשנתיים וחצי האחרונות, מ-2011 ועד 2013, יש לנו עלייה משמעותית בתכנית השילוב ובשילובם של ילדים עם צרכים מיוחדים. עדיין, כמובן, מרבית הילדים הנהנים מתכנית השילוב הם ילדים בעלי לקויות למידה. יחד עם זאת, יש לנו הרבה לקויות שאנחנו יכולים לראות בהן עלייה מאוד משמעותית: אנחנו יכולים לראות עלייה משמעותית בשילוב של ילדים עם אוטיזם, אנחנו יכולים לראות שילוב משמעותי של ילדים עם הפרעות נפשיות – אם לפני שנתיים היו לנו 350 תלמידים עם הפרעות נפשיות ששולבו בחינוך הרגיל, אז בתשע"ג היו קרוב ל-1,000. זו עלייה מאוד משמעותית, שמחייבת עשייה מאוד מורכבת וחשובה במערכת החינוך. כמו כן, אנחנו יכולים לראות עלייה מאוד יפה גם בלקויות אחרות. אפשר לראות עלייה של 204% בשילוב של תלמידים עם אוטיזם בשלוש השנים האחרונות; וגם בהפרעות הנפשיות; גם בפיגור הבינוני; גם ילדים עם לקויות פיזיות; ואפילו ילדים עם פיגור קשה; וכמובן ילדים עם מחלות ותסמונות נדירות, שמקבלים תמיכות מחוק חינוך מיוחד.

מעניין שדווקא בפיגור קל ומשכל גבולי יש נסיגה. דווקא שם היה צריך להיות - - -

כי אין להם זכאות לסייעת.

זו נקודה מאוד משמעותית שאנחנו שמנו אותה לבדיקה ותכנית עבודה. אנחנו נפגשים עם אקי"ם בנושא של ילדים עם פיגור קל והיעדים שלנו לעבודה. חלק ניכר מהילדים נמצאים בתוך כיתות לקויי למידה בתוך בתי הספר הרגילים, ואנחנו שואלים את עצמנו למה.

מניתוח הנתונים בהחלט אפשר לבנות הרבה מאוד דברים לתכנית העבודה שלנו, שהולכת במקביל ליישום של דוח דורנר. ותרשה לי, כבוד היושב-ראש, לחלוק עליך: אנחנו מיישמים את דוח דורנר. אנחנו לא בפיילוט, אנחנו מיישמים. ותכף גם נפרוס את כל מה שנעשה בשנתיים האחרונות.
אני חוזרת לנתונים. אפשר לראות שוב את העלייה במספר התלמידים עם הלקויות המורכבות. הזזתי הצדה את לקויי הלמידה, כדי להראות את העלייה המספרית של תלמידים עם לקויות מורכבות שמשתלבים היום בחינוך הרגיל. וזאת, שוב, כמגמה ומתוך תעדוף של שילוב על פני חינוך מיוחד.

אני רוצה להראות את המספר הבא, ולא סתם. כי לכאורה יש ירידה בלקויות הלמידה, אבל אין באמת ירידה בלקויות הלמידה, אלא מה שיש כאן הוא תהליך מקצועי ארוך ועמוק בתוך מוסדות החינוך להבטיח שילדים שמקבלים תמיכה ממשאבי החינוך המיוחד הם אכן ילדים עם לקויות, ולא ילדים מתקשים ולא ילדים טעוני טיפוח ולא ילדים בסיכון. להבטיח שמי שמקבל תמיכה ממשאבי חינוך מיוחד יהיה תלמיד עם לקות. וזה תהליך מאוד ארוך, והוא עדיין ממשיך בתוך המוסדות, כדי לעזור למנהלים ולצוותי החינוך לעשות את ההבחנה בין ילד בעל לקות לילד מתקשה, ולהבין מי זכאי למשאבי חינוך מיוחד, על מנת להבטיח שמשאבי חינוך מיוחד ילכו לאותם אלה שעבורם חוקק החוק, ולא עבור ילדים אחרים, שמקבלים תמיכות מסלים אחרים שיש במערכת החינוך.

אני רוצה להצביע פה על המגמות בחינוך המיוחד עצמו, בכיתות חינוך מיוחד בבתי הספר. אני גם רוצה להודות לד"ר נורה כהן, שעזרה לנו בניתוח כל הנתונים. לפנינו יש מגמות. אני משתמשת במונח "מגמות" כי אנחנו מדברים על ניתוח נתונים של עשר שנים, מ-2003 ועד 2012. בשקף הזה אנחנו יכולים לראות שמספר התלמידים בכיתות החינוך המיוחד בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים גדל בעשר השנים האלה מ-28,000 תלמידים ל-49,000. זה גידול של 76% במספר התלמידים בכיתות חינוך מיוחד.

זה לא כולל את בתי הספר לחינוך מיוחד?

זה כולל, תכף אני אעשה את ההפרדה.
באותה תקופה גדל סך כל התלמידים במערכת החינוך ביסודי ובחטיבת הביניים ב-17.5% בלבד. זאת אומרת שיש גידול מאוד משמעותי במספר התלמידים בכיתות החינוך המיוחד. חשוב להגיד שבכיתות החינוך המיוחד היו בעבר, בכל שלבי החינוך, 2.8% מהתלמידים, וב-2012 זה כבר עלה ל-4.1% מכלל הילדים. למה? זה נובע מכמה סיבות, להערכתנו: אחת, מודעוּת; שתיים, אבחון מקצועי יותר; שלוש, חוסר מענה בחינוך הרגיל לחלק מהלקויות - - -

זה מוגדר כהישג, הגידול הזה?

לא, אני לא אמרתי שזה הישג, זה נתון. מצד אחד אפשר להתייחס אל זה כהישג, כי יש מענה מקצועי. אבל מצד שני אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם אמנם כל התלמידים האלה צריכים להיות בחינוך המיוחד; ואם הם יכולים להיות בחינוך הרגיל, אז מה צריך לעשות כדי שהם יהיו בחינוך הרגיל. כלומר, צריך להסתכל על זה משני הצדדים, כמו שאמרתי קודם לגבי בחירה. בחירה בחינוך מיוחד נותנת דברים מסוימים ובחירה בחינוך רגיל נותנת דברים אחרים.

אני עוברת לתרשים השני: אחוז התלמידים בכלל הכיתות של החינוך המיוחד ביסודי ובחטיבות הביניים מתוך האוכלוסייה, מ-2003 ועד 2012. התרשים הוא דרך נוספת להראות את הצמיחה באחוז התלמידים בכלל הכיתות של החינוך המיוחד.

אנחנו מסתכלים כאן על מספר התלמידים בכיתות החינוך המיוחד בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים תוך הפרדה בין כיתות חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים לבין תלמידים בבתי ספר לחינוך מיוחד. אנחנו יכולים לראות שהגידול במספר התלמידים בחינוך המיוחד מסתכם ב-48.5%, ואילו קצב הגידול בכיתות החינוך המיוחד בבתי הספר הרגילים הגיע באותן שנים ל-93%. זה גידול מאוד משמעותי במספר כיתות החינוך המיוחד בתוך בתי הספר הרגילים – מ-17,500 תלמידים ל-34,000.

והילדים האלה, אלמלא היו פותחים את הכיתות לחינוך מיוחד, איפה הם היו?

או בשילוב או בבתי ספר לחינוך מיוחד. זה תלוי בחומרת הלקות ובחומרת התפקוד. ילדים בכיתות חינוך מיוחד, על פי רוב, משתלבים באופן חלקי בתוך המערכת הרגילה. זה תלוי במצבם וזה תלוי במדיניות השילוב של בית הספר שבו הם לומדים.

זה השילוב הקלאסי - - -

לא, זה לא שילוב.

אין ויכוח – בהגדרות זה לא שילוב.

לא בכדי אני לא מציגה את הנתון הזה כחלק מתכנית השילוב, אלא אני מציגה את זה כחלק מנתוני החינוך המיוחד. יחד עם זאת, במערכת החינוך יש דרגות שונות של שילוב, וגם ילדים בכיתות חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים משתלבים, בהתאם ליכולתם ובהתאם למדיניות בית הספר שבו הם לומדים.

הגידול במספר התלמידים בשנים 2003 עד 2012 הוא לא אחיד בלקויות השונות: אנחנו יכולים לראות שיש לקויות שהגידול שלהן תאם את הגידול הטבעי באוכלוסייה, אבל במקביל אנחנו יכולים לראות שיש לקויות שבהן מספר התלמידים הוכפל. בלקות הלמידה למשל, המספר גדל מ-15,000 ל-29,000 ואף למעלה מזה. בהפרעות התנהגות המספר עלה מ-2,000 ל-5,300. באוטיזם הוא עלה מ-900 ל-2,900. זה גידול מאוד משמעותי במספר התלמידים בכלל הכיתות בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים.

השקף הבא מראה לנו שיש מספר לקויות שיש בהן הבדל ניכר בין הגידול במספר התלמידים בבתי הספר של החינוך המיוחד. אנחנו רואים שבזמן שמספר התלמידים האוטיסטים ובעלי הפרעות התנהגות בבתי הספר של החינוך המיוחד הוכפל במהלך העשור, גדל מספר התלמידים בלקויות האלה בכיתות החינוך המיוחד בבתי ספר רגילים פי חמישה. זאת אומרת שיש לנו יותר כיתות של ילדים על רצף האוטיזם בתוך בתי ספר רגילים. אצל לקויי הלמידה, לעומת זאת, מספר התלמידים בכיתות החינוך המיוחד בבתי הספר הרגילם אמנם הוכפל, אבל בבתי הספר של החינוך המיוחד עלה המספר שלהם ב-150%. זאת אומרת שעדיין יש הפניה של ילדים עם לקויות למידה גם לבתי הספר לחינוך מיוחד, ולא רק לכיתות החינוך המיוחד.

ברור, כי הם לא מקבלים כמעט כלום בתוך החינוך הרגיל.

אני רוצה לעבור על מה שעשינו עד כה – כדי לשבור את הפתיחה שנאמר בה שלא נעשה ולא התחיל. הרחבנו את יישום הפיילוט מ-70 לכמעט 700. וזה לא סתם – ההחלטה על ההרחבה היא החלטה מורכבת, החלטה שאומרת שאנחנו צריכים להוביל את המהלך באחריות. בנוסף, עברנו מרשות אחת, העיר חולון, לשלוש רשויות, בפיזור של שלושה מחוזות. היינו בחולון במחוז תל-אביב, השנה היינו גם במחוז חיפה – בטירת הכרמל, וגם במחוז ירושלים – במעלה אדומים. זאת כדי לנסות ללמוד כמה שיותר מרשויות שונות, בעלות מאפיינים שונים, ולהסיק מזה כמה שיותר תובנות בעניין.

בנוסף, אנחנו בנינו את כל תהליך בחירת ההורים. חשוב לי להגיד שבחירת ההורים בתשע"ב הייתה בחירה קשה, שנעשתה ברגע האחרון וללא הדרכה טובה. לעומת זאת, השנה עשינו הדרכה לצוותים, ליועצות, לפסיכולוגים ולמורים, איך עוזרים להורים לבחור. כי לבחור זה דבר קשה – יש נטייה מצד אחד ללכת למוכר ולידוע, ויש, מצד אחר, תהליך בחירה של העזה, ויש גם תהליך בחירה שאומר "אני לא יודע, אני חייב עזרה". לכן צריך היה ללמד גם את הצוותים. אז כתבנו חוברות הדרכה, גם בקובץ מורחב וגם בקובץ מצומצם, לאלה שלא רוצים לקרוא את כל ההשלכות של הבחירה. התהליך הזה בוצע בכל שלוש הרשויות.

בנוסף, בנינו תהליכי הטמעה ואת תחנת השטח ליישום השינוי. זה לא דבר פשוט להגיד למנהל בית ספר לשנות את כל דרך העבודה שלו, להגיד למורה לשנות את כל דרך העבודה שלו בהפניית ילדים לוועדות, להגיד לרשות המקומית לנהל ועדה מסוג אחר, שכן זו לא ועדת השמה אלא זו ועדת זכאות, ולהגיד גם לפסיכולוג: זו לא ועדת השמה שנותנת זכאות אלא זו ועדה שבוחנת גם את ההשלכות של תקציב אישי.
בנוסף, עשינו ימי עיון בכל המחוזות, לכל מובילי המערכת בשלושת המחוזות האלה, לכל המפקחים, לכל הפסיכולוגים, לכל מנהלי מחלקות החינוך, לכל היועצים, לכל המנהלים; ולכל בית ספר שהיה בתוך היישום נעשתה הדרכה והובלה קבועה וצמודה של כל היישום של התהליך הזה.

את תאמרי אחר כך כמה מילים על מה זה הפיילוט?

בטח.

בנוסף, הושלם כלי האפיון לבתי הספר היסודיים. הכלי ממוחשב, אינטרנטי, אפשר למלא אותו מכל מחשב. המחנכת ממלאת אותו, והיא נעזרת בצוות הבין-מקצועי. הכלי הזה עובר למערכת אינטרנטית של משרד החינוך, שמתרגמת אותו לוואוצ'ר אישי של ילד. גם עשינו תהליכי הכשרה לצוותים על איך ממלאים את השאלון. הצוותים יודעים למלא שאלון הפניה לוועדת השמה. הצוותים גם קיבלו שאלון נוסף – שאלון התפקוד – והם היו צריכים ללמוד לעשות אותו. כי לא כל מורה רגיל יודע לענות על שאלות של רמת תפקוד, אלה שאלות מקצועיות, והוא צריך בהן עזרה. יש כאן תהליך של למידה, תהליך של הכשרה, תהליך של ליווי – זה מתווה שלם לפיתוח מקצועי תומך שילוב, זה לא עניין של דקות.

בנוסף, בנינו מתווים לפיתוח המקצועי של כל הצוותים במערכת החינוך. כל המתווים שבנינו מוכרים לצורך פיתוח מקצועי במסגרת "אופק חדש", על מנת שלמורים יהיה כדאי ללכת. זה יוכר להם כגמול, ויתרום לשכרם. גם בנינו תכנית לפיתוח מקצועי למנהלי מחלקות חינוך בהקשר של החינוך המיוחד בכלל ודורנר בתוכו. וגם בנינו מתווה לפיתוח מקצועי של הסייעות. אני שמחה להגיד שהמפע"ם, שאחראי על הפיתוח המקצועי של העובדים האלה, קיבל בשמחה רבה את המתווים שבנינו, לחיזוק השותפות הזאת. אנחנו מדברים פה על שותפות מאוד משמעותית בין מערכת החינוך לבין הרשויות המקומיות והשלטון המקומי. זו עוד חוליה שבה בנינו השנה את המתווים המקצועיים החשובים האלה.

מה עשינו בראי המספרים? בתשע"ב, כמו שאמרנו, היינו בשכבת כיתות ג' בעיר חולון. מדובר על 29 בתי ספר, 70 תלמידים שהשתתפו בפיילוט - - -

29 בתי ספר זה בכל גוש דן.

לא, רק בחולון.

בחולון לבדה יש 29 בתי ספר לחינוך מיוחד?

לא, אנחנו מדברים על בתי ספר יסודיים, גם רגילים וגם חינוך מיוחד.

זו הזדמנות להגיד תודה לחולון, שהייתה הרשות הראשונה שהסכימה לקפוץ לאש, ליישם, וללמד אותנו הרבה מאוד דברים. וכמו שמיכל אמרה כאן, באמת "התגלחנו עליהם" ולמדנו מהם רבות על המורכבות של העניין.

ראוי לציין שרק ילד אחד מתנהל ב - - - משולב. אחד.

סליחה, תשימי לב שאת היחידה שקופצת כל הזמן.

לשמחתנו הרבה, גם מעלה אדומים וגם טירת הכרמל הסכימו להיכנס לפיילוט. חשוב להגיד שיש רשויות שלא מוכנות. פנינו לרשויות שאמרו: תגמרו, תבינו את הכול ותלמדו את הכול, ואז תחזרו אלינו. לא כל רשות הסכימה כל כך מהר להיכנס לעניין. וכמו שמיכל אמרה קודם, יש חשיבות מאוד גדולה להבטיח לאותן רשויות שהסכימו שהתלמידים שלהן לא ייפגעו. כי שום רשות לא תסכים להיכנס ליישום אם לא מבטיחים להם שהתלמידים לא יקבלו פחות ממה שהם קיבלו לפני הכניסה ליישום.
אז יש לנו 700 תלמידים שנכנסו השנה לפיילוט והתחילו את תשע"ד עם תקציב אישי, ומתוך התקציב האישי נבנתה להם התכנית האישית עם כל המערך של ההוראה, הטיפולים והתמיכות, תמיכות הן של מומחים בתחום והן תמיכות של סייעות, עוד לפני פתיחת שנת הלימודים.

רגע, אני רוצה להבין. מדובר על 700 ילדים שההורים שלהם קיבלו החלטה לשלוח את הילדים למשולב?

לא, אני אסביר. 700 תלמידים נכנסו לתוך התהליך של היישום. זה אומר שבית הספר נערך לוועדת האפיון שלהם באופן שונה מוועדת ההשמה. מילאו עבור 700 הילדים האלה שאלון אפיון, הילדים האלה עלו לוועדת זכאות וחלקם נמצאו זכאים וחלקם לא, ולאחר שנמצאו זכאים לתמיכה מהחינוך המיוחד ניתנה להורים שלהם הזכות לבחור, כאשר הם יודעים מהו הוואוצ'ר שעומד לרשותם.

אלה ילדים שקודם לכן לא היו?

מתוך 700 ילדים, 99 היו לפני כן בתכנית שילוב וקיבלו תמיכה מסל סטטיסטי. 99 מ-700, זה המון. זה אומר שילדים שלפני כן קיבלו רק את ההקצאה הסטטיסטית, בית הספר או ההורים בחרו להעלות אותם לוועדה כדי לבחון את הזכאות שלהם למשאבים גדולים יותר מהחינוך המיוחד.

אל תתבלבל, זה לא שילוב.

מה זה "הקצאה סטטיסטית"?

הקצאה סטטיסטית זה תקציב שכל בית ספר מקבל במסגרת השילוב עבור תלמידים הלומדים בבית הספר, ובית הספר יכול להחליט כמה שעות הוא נותן לכל ילד שעבר ועדת זכאות. התקציב הזה ניתן באופן אוטומטי לכל בית ספר על סמך מספר הילדים הלומדים בו. וכמו שאמר היושב-ראש קודם, ההקצאה מבוססת על נוסחה אחידה בכל מדינת ישראל, וזה לא משנה אם זה פריפריה או לא – יש לנו נוסחה שאומרת ש-5.4% מילדי בית הספר יכולים לקבל 1.85 שעות שבועיות למוסד החינוכי. זאת ההקצאה הסטטיסטית – בית הספר מקבל אותה עבור סך הילדים בעלי הצרכים המיוחדים בבית הספר. וילדים עם לקויות מורכבות המשתלבים בבית הספר, מקבלים תקציב נוסף, ייעודי עבורם, באמצעות המתי"אות. כל ילד בעל לקות מורכבת מקבל 2.7 שעות שבועיות עבור שילובו במערכת החינוך. השעות האלה מיועדות בדרך כלל למומחי התחום מטעם המתי"א ולטיפולים נוספים עבור אותם תלמידים. חלק מהילדים האלה, אם הם נמצאו זכאים לכך, מקבלים תמיכה מסוג סייעת, כחלק מתכנית השילוב שלהם.

אני חוזרת לדבר על 700 הילדים. מתוכם, 99 היו בשילוב, וקיבלו הקצאה סטטיסטית, ולהורים שלהם ניתנה האפשרות לבחור. אני יכולה להגיד שמתוך ה-99 האלה, 24 בחרו שילוב, והשאר בחרו ללכת לכיתות חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. בנוסף לזה, שלושה ביקשו בית ספר לחינוך מיוחד. הם היו בשילוב, וביקשו בית ספר לחינוך מיוחד.

תחזרי על זה בבקשה.

מתוך ה-99, יש לנו: 24 שביקשו להישאר בשילוב, שלושה שהלכו לבית ספר לחינוך מיוחד... חשוב להגיד שאלה שלושה עם הפרעות התנהגות קשות; ואני מזכירה שבמקרה של ילדים עם הפרעות התנהגות קשות, להורים אין זכות בחירה, כי ההמלצות של הוועדה והיישום שלהן מחריגים את נושא הפרעות ההתנהגות הקשות: ההורה יכול לבחור בתנאי שהילד לא מסכן את עצמו או את סביבתו. ולכן בשלושת המקרים האלה ההורים לא יכלו לבחור, והילדים הלכו לבית ספר לחינוך מיוחד. כל השאר – מתוך ה-99 – נשארו בבית ספר רגיל, עם תכנית שילוב, עם תקציב גבוה יותר ממה שהיה בתקצוב הסטטיסטי.

יש לנו 14 ילדים שעברו מכיתת חינוך מיוחד לשילוב. הם היו לפני כן בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל, והוריהם ביקשו לעבור לשילוב, והם עברו. יש לנו ארבעה שביקשו לעבור מבית ספר לחינוך מיוחד לשילוב, אבל בגלל שהבעיה הייתה בעיית התנהגות, זה לא אושר להם.

אבל מה עם הרוב?

הרוב ביקש להישאר איפה שהוא היה – מי שהיה בשילוב נשאר בשילוב, מי שהיה בכיתות חינוך מיוחד נשאר שם, ומי שהיה בבית ספר לחינוך מיוחד ביקש להישאר.

אז הרוב בעצם נשארו בסטטוס שלהם.

וצריך להסיק מזה מסקנות.

חברים, אני אתן לדבר אחר כך.

חשוב להגיד שאנחנו מקבלים לא מעט פניות וטלפונים ומכתבים נרגשים, גם מתלמידים וגם מהורים, שמבקשים: אל תיגעו בחינוך המיוחד.

כנראה שעצם מתן זכות הבחירה, ההרגשה של ההורה שהוא בעצמו יחליט, היא מאוד מקילה.

אני ממשיכה. פותח מודל תקציבי שמיועד לילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך היסודי, נגזרו התקציבים האישיים על רמת התפקוד וסוג הלקות מתוך תקציב כולל, ותורגם התקציב לשירותים פדגוגיים ברמת הפרט. זאת אומרת שכל ילד שעבר את ועדת האפיון ונמצא זכאי – התהליך הושלם. הוא פתח את שנת הלימודים תשע"ד עם מערך שירותים פדגוגיים - - -

לוועדת הזכאות יש מספיק סמכויות כדי לקבוע את הסל, או שזו בירוקרטיה?

לא, זו לא בירוקרטיה בכלל. הסל נקבע על סמך שאלון האפיון, ויוצא בסוף מספר, יוצא ואוצ'ר, יוצא צ'ק. כתוב: יש לך כך וכך יחידות תמיכה.

אחרי שהילד קיבל זכאות, יושבים עם ההורים בתהליך הבחירה ואומרים להם: יש לו זכאות כזו וכזו; אם תלך לחינוך המיוחד, תקבל אחת, שתיים, שלוש; אם תלך לכיתת חינוך מיוחד, תקבל ארבע, חמש ושש; ואם תלך לשילוב, תקבל שבע, שמונה, תשע – הכול באותו תקציב. אלו האפשרויות, עכשיו תבחר.

ילד שלא מופיע בטבלת הזכאות, גם לו צריך לפתוח את האפשרות להיות שם.

חוק החינוך המיוחד הוא חוק. ועדות הזכאות הן ועדות סטטוטוריות. מי שמגיע לוועדה ונמצאה לו זכאות, מקבל תקציב. אבל מי שלא התחיל את התהליך או שלא נמצאה לו זכאות – לא יכול להיכנס.

אבל הצרכים שונים מילד לילד.

זה ברור שהצרכים שונים. יש לנו 180,000 תלמידים שנתמכים מהחינוך המיוחד, וכל אחד מהם שונה. כל ילד הוא אחד, יחיד ומיוחד. האבחון הוא אישי, אישי לגמרי.

לא, יש טבלה סגורה - - -

את תקבלי את זכות הדיבור בהמשך.

מעניין אותי מה שרויטל אמרה לגבי הטבלה הסגורה. אני רוצה להבין את הסוגיה הזאת.

אני לא יודעת מה זה טבלה סגורה - - -

שיש רק שש לקויות - - -

רויטל, סליחה.

אני לא יודעת מה זה טבלה סגורה. אני אגיד שכל ילד שהופנה לוועדה נבחן באופן אישי, יש לו תקציב אישי, ונבנית לו תכנית לימודים אישית. אין כאן טבלה סגורה, יש כאן עניין של מי עולה לוועדה. הוא חייב להיות ילד עם לקות, לא ילד מתקשה סתם.

חשוב לי להגיד שיש מגמה של שינוי במשרד מאז כניסת השר האחרון: במקביל ליישום, יש השקעה תקציבית גדולה מאוד בילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך. אנחנו בשעת חיוך. יש תקצוב של תלמידים למשלחות לפולין; יש הנגשה של הטיולים השנתיים – מימון של הסעות מונגשות וליווי בטיולים; יש הארכה של יום הלימודים לאוכלוסיות עם מוגבלות שכלית-התפתחותית; ולילדים עם מוגבלות פיזית, יש סייעות בקיץ. מדובר ביותר מ-100 מיליון שקלים שניתנו בחודשים האחרונים לחינוך המיוחד. וזה לא עניין של מה בכך, זה הולך במקביל ליישום. אנחנו משקיעים באמת הרבה עשייה, באהבה גדולה, ליישום דוח דורנר. יחד עם זאת, חשוב להגיד שהמערכת עוד עובדת ועוד עושה הרבה מאוד דברים למען התלמידים, ואני מקווה שנמשיך ונצליח לעשות.

אבל עדיין לא מיישמים את כל חוק חינוך מיוחד.

אני רוצה להגיד לוועדה, ולהגיד לך, כבוד השופטת: אנחנו, בתוך ההווי של העבודה, וכבר יש לנו מושגים, יש דבר שנקרא "דורנרית". זו שפה, טרמינולוגיה בתוך המערכת. הצוותים מדברים במונחים של תקציב אישי, וגם ההורים מדברים כך. אני רוצה לתת לכם ציטוטים של הורים: אנחנו מתלבטים האם לבחור במוכר או להעז וללכת עם החלום; יש כאלה ששמחים שהשילוב הוא בר-השגה ומלווה בתמיכה משמעותית; יש כאלה ששמחים על עצם האפשרות לבחור ולהחליט לבד; יש כאלה שאמרו "הקץ לשימוש בכספינו הפרטיים למימון שילוב ילדינו".

"מאפשר לשלב תלמידים בכיתה שלי בעזרת התקציב המותאם לצרכים של הילד"; "זה מוסרי ונכון, ויחד עם זאת מעלה חששות ומורכב"; "לדבר על תקציב אישי ועל רמת תפקוד ולא לפי לקות – זה צדק חברתי". הכול זה ציטוטים מתוך צוותים חינוכיים.

יש לנו אתגרים בדרך, עוד לא סיימנו את העבודה. אנחנו עובדים כל הזמן, עובדים בשמחה, ובמקצועיות – להערכתי – אבל יש לנו לא מעט אתגרים. אנחנו נמצאים עכשיו לקראת סיום כלי האפיון לחטיבות הביניים, ובינואר הוא יוצא לפיילוט הראשון. בנוסף: כלי אפיון לגני חובה במעבר לכיתה א' – שכפי שאמרתי, אין כאלה בעולם; כלי אפיון שמתאים לגילאי שלוש-ארבע, במעבר לגן חובה – שזה כלי אחר מאשר לאלה שעולים לכיתה א'; וכלי אפיון לחטיבה העליונה.

כמו כן, אנחנו נמצאים בראשיתה של בניית מודל תקציבי לשכבות הגיל הנוספות – חטיבות הביניים, גני ילדים וחטיבה עליונה. בנוסף, אנחנו בונים את מערכות המחשוב של משרד החינוך – מתקן כיתה לתקן ותקצוב אישי של ילד, שזו מערכת מחשוב מאוד מורכבת. ובנוסף, אנחנו כמובן עובדים על הנושא של הפיתוח המקצועי של השתלמויות להטמעת דוח דורנר במחוזות.

יש לי כמה תובנות לפני שאני מסיימת. התובנה הכי משמעותית בעיניי היא שהמלצות ועדת דורנר ניתנות ליישום. היישום מזמן שיפור משמעותי מאוד בדיאלוג בין ההורים לצוותי החינוך. צוותים יושבים עם ההורים בתהליך הבחירה, ויש שיפור מאוד משמעותי. ברור לנו לגמרי שיישום המלצות הדוח מחייב תוספת תקציב. בתקציב שיש לנו היום, זה יהיה בלתי אפשרי.

תובנה נוספת ומשמעותית היא שצפוי גידול באוכלוסיית התלמידים עם הצרכים המיוחדים שישתלבו במערכת החינוך הרגילה, ואנחנו מברכים על כך. כמו כן, צפוי גידול באוכלוסיית התלמידים הפונים בבקשה לתקציב אישי. מהיישום בשלוש הרשויות בלבד אנחנו רואים ש-99 מתוך 700 כבר ביקשו תוספת של תקציב אישי.

פנינו לאן? פנינו ליישום. מאמצים רבים הושקעו על מנת להביא את מסקנות הוועדה לכדי יישום. משרד החינוך עמד ביעדים שהציב לעצמו ושהתחייב אליהם בפני הוועדה בינואר 2012. הוא עמד בלוח הזמנים שאליו התחייב.

יש לנו עוד עבודה רבה, אבל אנחנו ערוכים לקראת היישום, וההרחבה שלו תיקבע בקרוב מאוד. תודה רבה.

תודה רבה לרעיה. זו בהחלט הייתה סקירה מרתקת.

מיכל, האם אני צריך להבין שמשרד החינוך עומד בפני החלטה פורמלית של אימוץ דוח ועדת דורנר? כי עד היום זה לא נעשה.

אני חושבת שניתנה החלטה לאמץ את דוח דורנר, אבל אופן היישום – שתלוי בעוד אי-אילו גורמים – בימים אלה נשקל כיצד לעשותו. אנחנו יודעים שאנחנו נרחיב, אבל קצב ההרחבה, קצב היישום, קצב הגדילה, יהיו בהתאם לתקציב ובהתאם לדברים נוספים שאנחנו שוקדים עליהם. אני חושבת שבימים הקרובים, אם לא בחודש הקרוב, אנחנו נידרש להחלטה מה לעשות בתשע"ה ומה נעשה אחר כך. אנחנו מדברים על יישום שהוא ארוך, אבל הוא כבר החל. הוא החל בפריצה של תשע"ד, ואני מקווה שאנחנו נעשה את זה גדול יותר כשנסיים... כפי שראיתם, רק ב-2017 אנחנו מסיימים את כל כלֵי האפיון. זאת אומרת שצריך לקחת בחשבון שבכל שנה שאנחנו מכניסים עוד שכבה. זה ייקח זמן, אבל כבר היום זה במצב של התקדמות, שתוכתב, בין השאר, על ידי התקציב.

תודה. השופטת דורנר, בבקשה.

כמובן שאני מברכת על ההתקדמות והדברים ששמעתי. אני מצטערת שהדברים נמשכו הרבה שנים, מפני שהמשמעות היא שיש ילדים שלא נהנו מכל הדברים הטובים שהמלצנו עליהם. ואני עוד יודעת – מפניות אליי שלא יכולתי לעשות איתן דבר – שכאשר הורה אינדיבידואל פנה עם הבעיות שלו לבית המשפט, אז אמרו לו: תלך הביתה, יש ועדת דורנר שמטפלת בזה. ומדובר על 2009, כאשר היום אנחנו עוד מעט ב-2014. זה קשה להורים וקשה לילדים.

אבל כמובן שאני מברכת על כך. אני הכרתי את שר החינוך, את שי, ב"הכול חינוך", ואני יודעת שיש לו גישה מיוחדת מאוד לחינוך המיוחד, וכאשר בירכתי אותו על מינויו, הוא הבטיח לי שהוא יטפל בזה, וזה דבר שמעודד אותי. וגם יושבים פה אנשים שעוסקים בזה והנושא הזה הוא בחייהם. אז צריך לראות גם את חצי הכוס המלאה. להיות אופטימיים.
עכשיו אני רוצה לומר דברים לגבי הדוח. אני נכנסתי לנושא הזה כשופטת, בפסק דין "יתד", כאשר משרד החינוך הודיע, באמצעות היועצת המשפטית, שהוא לא מחויב בכלל לתקצב שילוב. הוא אמר: "אם יהיה לי כסף אני אתן, אבל לא כתוב בחוק חינוך חובה שאנחנו צריכים לתקצב חינוך מיוחד. אין לי כסף לזה. שלום". ואז ניתן פסק דין שאני שמחה בו, פסק הדין של "יתד". ואז הכנסת חוקקה את הפרק של חוק חינוך משולב. אבל אין ילדים משולבים – יש ילד בעל צרכים מיוחדים, והוא יכול להיות פה ויכול להיות שם. לכן זה לא היה נכון לעשות זאת בפרק נפרד. ואז פנו עוד פעם לבית המשפט העליון, פנתה אימא בשם מרציאנו, על כך שפשוט לא מקיימים, לא את פסק הדין ולא את החוק. ואז משרד החינוך אמר שבלי 125 מיליון הוא לא יכול להתחיל, אז אנחנו נתנו צו להוציא את הכסף. ואז הכנסת התכנסה ומחתה על פסק הדין, שמתערב לה בתקציב. אבל זה הכול היסטוריה, היום המצב השתנה.

מבחינת ההמלצה שלנו, ההמלצות לא היו מופנות לילדים שמקבלים דרך התוספת הסטטיסטית איזושהי עזרה. לא על כך חשבנו. אמרו לנו שיש תקציב של 10% לילדים דיסלקטים, שצריכים עוד חצי שעה אולי כדי לכתוב את המבחן, כי יש להם קצת הפרעות קשב. אבל הנכויות המורכות, הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, האוטיסטים, המפגרים, תסמונת-דאון, חירשים, עיוורים, חולים במחלות קשות וכמובן ילדים בעלי הפרעות התנהגות קשה – לזה המקום.

עכשיו אני רוצה להעיר כמה הערות כדי שיבינו מה קרה. קודם כול, ממה שאני שומעת היום אני ממש מתעודדת. אני נפגשתי עם מורים שלגמרי התמרמרו על כך שמאפשרים להורים לבחור. אמרו: מה זה "ההורים יבחרו"? אמרתי: תראו, העולם השתנה, אפילו לגבי רופא – יש חוק הזכויות החולה... רופא זה דבר אחר, אבל אנחנו המומחים בדבר הזה.

אגב, אנחנו בהמלצותינו הלכנו אחרי הניסיון במדינות OECD. הגיע מומחה, שכמובן היה צריך לעשות התאמות מאוד חשובות, שנעשו. גם שם יש תקציב שהולך אחרי הילד וגם בחירת ההורים. אגב, כאשר הילד גדל גם שואלים את פיו. הילד יודע. אבא ואימא יודעים הכי טוב, ואחר כך הילד. הערכתי הייתה – ואמרתי את זה – שלא יהיה שינוי גדול, אבל להורים תהיה הרגשה שהם בחרו. ואכן הסתבר... ואנחנו המלצנו על פיילוט, והמדען היה צריך לטפל בזה כדי לעשות התאמות.

עכשיו אני פונה דווקא אליך, כחבר כנסת. הכול טוב ויפה, אבל צריך לתקן את החוק. כי כל הדברים האלה לא מתלבשים בדיוק לפי המצב החוקי הקיים. יותר מזאת: יש לנו בדוח הוועדה הצעת חוק, שהיא כמובן חוקתית – אני רואה את הזכות של הילד כזכות של כבוד האדם, שוויון וחירות וכל מה שאתה צריך... זה כתוב בפתח הוועדה. והבנתי, ממה ששמעתי, ששרים – לא הנוכחי – פוחדים מחוקים. מה זה "ילכו לבג"ץ"? בג"ץ זה פתולוגיה, זה סימן שזה לא פועל בצורה נכונה. אבל פשוט יש טעות קונספטואלית: כשהעסק לא פועל – אז באים לבית המשפט. כשמשרד החינוך לא רוצה לתקצב ילדים שצריכים שירותים מיוחדים – אז באים לבית המשפט. אבל משרד החינוך היה צריך לתקצב מלכתחילה. ואם לא יקיימו – אז ילכו לבג"ץ, או לבית משפט מנהלי.

אבל אני חושבת שאי אפשר יהיה לקיים את כל ההמלצות בלי קבלת החוק. יש הצעת חוק, הכנסת תבדוק ותראה, ואני מאוד ממליצה.

אני שומעת ממךְ שהעניין כבר הופנם פנימה. הייתה התנגדות חריפה, ואני דיברתי עם ההורים.

ויש עוד בעיה שצריך להתגבר עליה מבחינה ציבורית: ההורים של ילדים שאינם סובלים מלקויות – הייתה איזה התנגדות. מה פתאום יפילו עליהם... אבל הם טועים לגמרי. אני נפגשתי עם בתי ספר שיש בהם ילדים משולבים. זה רק הוסיף לילד הרגיל. הילד האחר – זה מקדם אותו. זה עושה אותו אדם יותר טוב, אדם שמכיר באחר ויודע לעזור. גם הוא נהנה מזה. זה דבר שצריך לעשות בבתי ספר. אגב, המלצנו על מתן הכשרה במסגרת סמינרים למורים איך לטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים. ואני מקווה שבפעם הבאה שתזמנו אותי תגידו שהעניין נגמר.

אנחנו בהחלט חותמים על זה.

אנחנו מתחילים עם הדוברים. נרשמו שתי מנהלות בתי ספר מחולון, יעל אסף ורותי קרן. בבקשה. אני מבקש מהדוברים לתמצת ולא לחזור על דברים קודמים.

יש לי שאלה: מה התקציב הנדרש כדי ליישם את חוק חינוך מיוחד במלואו?

שילוב.

לא, חוק חינוך מיוחד.

רעיה, את יכולה לנקוב במספר? מיליארד? אני שמעתי כמה מספרים?

יושב פה איש של מינהלת כלכלה ותקציבים - - -

- - -

אין לנו הערכה כרגע לשלוף מהמותן.

אני שמעתי כמה מספרים. אחד מדבר על 900 מיליון, ויש כאלה שעוברים את המיליארד.

אני רק רוצה לומר - - -

אבל אתה רצית רק לשאול. תן קודם למנהלות, אני אתן לך לדבר.

לא, אני כבר סיימתי. אני רק רוצה לומר שברגע שאנחנו נדע מה המספר של החסר התקציבי – שהוא גבוה מאוד – נבין כמה ילדים שבאמת זכאים, לא מצליחים להגיע לחינוך המיוחד.

תודה. יעל אסף, בבקשה.

שמי יעל אסף, אני מנהלת בית ספר "ניב" בחולון, שמונה 520 ילדים ויש בו ארבע כיתות חינוך מיוחד: שתי כיתות לילדים עם לקות שלPDD ושתי כיתות לילדים עם בעיות רגשיות מורכבות. בבית הספר יש תשעה ילדים עם לקויות מורכבות שמשולבים בכיתות הרגילות. זה בית ספר שאני מאוד גאה לנהל אותו.

אני מנהלת את בית הספר שמונה שנים, ולפני כן הייתי במגזר של החינוך המיוחד: חינכתי כיתות של החינוך המיוחד והייתי מדריכה בחינוך המיוחד. ואני גם אחות לאמיר, אחי הבוגר, שיש לו פיגור קל. אני אומרת את הדברים האלה כי אני חושבת שזה צובע את ההסתכלות שלי על הנושא.

אני מברכת, גם בשם רותי, אני חושבת, על דוח דורנר. אני חושבת שהוא משקף גישה חברתית-ערכית ששיווענו לה. אנחנו כאן גם כדי לומר תודה, אבל גם כדי להאיר כמה דברים שצריך לשים לב אליהם, כדי שלא ניפול בסוף למערבולת שתקים את הגולם על יוצרו.

אני רוצה לדבר על ההסתכלות דרך פריזמה של החינוך הרגיל. אני חושבת שבסופו של עניין צריך תמיד להסתכל על "משתמש הקצה", על הילדים, גם על הילדים בעלי הצרכים המיוחדים אבל גם על הילדים בחינוך הרגיל. צריך להסתכל על כל הילדים. אני מאוד מסכימה עם כך שילד עם צרכים מיוחדים שנמצא בחברה רגילה משביח את החברה הרגילה, עוד הרבה לפני שהוא מורווח מהעניין הזה – אני רואה את זה חדשות לבקרים אצלי בבית הספר. אבל, כדי שמורה תהיה מסוגלת להעניק את השירות שהיא אמורה לתת, צריך לחשוב על מה היא צריכה, כולל מספר התלמידים בכיתה. אני מזמינה אתכם לבית הספר כדי לראות את הרצון העז של המורים, ואני יכולה לומר שזה ככה בכל מערכת החינוך בחולון, כולל הרשות. אבל זה עומד מול חוסר האונים שבלעמוד מול 37 או 40 ילדים.

יש אצלך כיתות של 40 ילדים?

יש לי כיתות גם של 40 ילדים, כן. והרצון המאוד גדול של מורה לתת מענה, מורה שלא ממש הוכשרה, כי היא לא מורה לחינוך מיוחד וגם לא תהיה כזאת – זה מאוד קשה. וצריך לשים לב לזה. מורה כזאת שמשלבת ילד עם לקויות מורכבות, אמורה לקבל – ואצלנו היא מקבלת – הנחיה ממומחית תחום מטעם החינוך המיוחד ומהמתי"א. זה אומר שאני צריכה לפנות לזה זמן להדרכה. בתוך המערך של "אופק חדש" – כשיש לנו גם את שעות השהייה, שמנוצלות עד תום – אם אנחנו אומרים למורה "תכילי ילד מורכב" והיא אומרת "חפצה אני לעשות את זה" – זה דבר שצריך לפנות לו זמן. אני עכשיו מוציאה אותה משיעור כדי שהיא תקבל הדרכה של מומחית תחום, ואני לוקחת בעבור זה מילוי מקום, דבר שהוא אפילו כמעט לא חוקי. לכן צריך לחשוב גם על הדברים האלה. הן לא תוכלנה להמשיך לעשות את זה בלי הליווי הזה. הליווי הזה הוא משמעותי. אני, בוגרת חינוך מיוחד בהכשרתי, מומחית לחינוך מיוחד, לא יכולה לתת להן את הסיוע הזה, כי אני אמורה לנהל את בית הספר. אז זה משהו שצריך מאוד לחשוב עליו.
אני רוצה לומר עוד משהו שקרה בפועל בעניין התקציב. ארבע הכיתות של החינוך המיוחד... סליחה, החינוך הרגיל. כשילד הגיע עם הוואוצ'ר, שאנחנו קוראים לו "סל דורנר", אנחנו נדרשנו לדבר עם ההורים ולהסביר להם מה הם יכולים לעשות עם הסל הזה, כאשר יש עלויות לכיתה – יש עלויות לכיתות חינוך מיוחד ויש עלות לכיתה רגילה. קרה מצב שילד הגיע מהחינוך המיוחד, שולב בחינוך הרגיל, ולא נמצא בוועדת הזכאות שהוא זכאי לקבל סל דורנר... הגיע למערכת הרגילה, בכיתה רגילה, אחרי שהוא היה ארבע שנים בחינוך המיוחד, והוא זכאי לקבל את המקסימום בסל השילוב, שזה שלוש או ארבע שעות. זה היה מאוד קשה. ואם היו מוצאים אותו זכאי והיו פותחים את הוואוצ'ר, יכול להיות שהוא בעצם היה זכאי ליותר שעות. אז צריך לשים לב גם לדברים האלה.

והדבר הנוסף הוא שאין לנו, המנהלים, שום גמישות לעשות משהו עם הסל מרגע שהוא נקבע. אם הגיע אליי, לחינוך הרגיל, ילד עם לקות מורכבת מאוד, הגיע מבית ספר אחר על סמך שאלון שבית ספר אחר הזין, ואצלי אני רואה שיש לו תפקוד שונה – אני לא יכולה לעשות שום דבר, אני לא יכולה לנייד את השעות האלה לשום דבר אחר.

סליחה, אבל לפי ההמלצה יש בדיקה אחרי שנה.

אני מדברת על השנה הנוכחית. נתקלתי בזה השנה עם הילדים שמשולבים אצלי.

תודה. רותי, בבקשה.

שמי רותי קרן, מנהלת בית ספר "אריאל שרון" בחולון. בעברי ניהלתי את המחלקה לטיפול בפרט בחולון, שימשתי יו"ר ועדת השמה שש שנים, פתחתי את כיתות ה-PDD הראשונות בחולון, לפני כ-15 שנה. כך שפנינו לשילוב, כפי שיעל אמרה. כמו שאמרה כבוד השופטת דורנר, הרווחים של הילדים בחינוך הרגיל כשיש ילדים חינוך מיוחד בבית הספר הם עצומים. זה פשוט תענוג לראות את הנתינה של הילדים הרגילים – איך הם לומדים לתת, לכבד ולקבל את האחר. אנחנו באמת בעד.
אבל המכשולים בפני המנהלים בדרך הם מאוד קשים. אני אמשיך את הנושא של החינוך הרגיל. הגיעו אליי ילדים שלמדו שנה שעברה בכיתה מיוחדת. הם קיבלו זכאות. הזכאות שלהם הייתה לדוגמה 4.5 נקודות. הם צריכים לתת 1.8 לתקצוב של הכיתה עצמה, וזו בעיה בפני עצמה, כי נשאר להם 2.8 בערך או אולי קצת יותר לפעמים. זה אומר שיש להם שעת טיפול רגשי ובערך שעתיים של הוראה מתקנת – וזה לילד ששנה שעברה למד עם עשרה ילדים וסייעת. פתאום הוא בכיתה של 38 ילדים. זאת אומרת, אין מספיק מענה לילדים האלה, במיוחד לילדים עם לקויות למידה. אין מספיק מענה ותמיכה כשלומדים מדעים ואנגלית וחשבון ועברית. רוב התמיכה לילדים היא בשפה. כמנהלת בית ספר שרוצה לתת מענה לילדים ברוב התחומים שהם לומדים, אני מוצאת את עצמי אומרת "אוקיי, יש לי ארבע שעות, אז מה קודם? שפה". ואז הוא מקבל את רוב המענה בשפה.

אנחנו נכנסים למיקרו. הדיון פה הוא הרבה יותר... מה זה?

חברים, תסלחו לי.

אצלי בבית הספר יש שלוש כיתות של חינוך מיוחד, ואחת מהן היא כיתה ה', שהיא כולה תוצרת של דורנר. כיתה רגשית. השנה הגיעה ילדה חדשה לכיתה עם תקציב של 4.5. ילדה עם קשיים רגשיים משמעותיים. בתוך השאלון עלו קשיים רגשיים, אך כנראה לא קשיים התנהגותיים נוספים או נכות כלשהי, כך שהניקוד שלה היה נמוך. המורה בכיתה שווה 9.2 בכיתה רגשית - - -

תודה, אני מבין את הבעיה העקרונית, אבל אי אפשר להיכנס כרגע לתקנים של השעות.

אתן בטח לא מייצגות, כי שתיכן עם ניסיון בחינוך מיוחד. מעניין לשמוע מה קורה בבית ספר שבו למנהלת אין ניסיון כזה והיא נחשפת ומתחילה להתמודד עם הבעיות האלה בלי ניסיון.
נועה ביתן, מ"אקים ישראל", בבקשה.

אני מעוניין לשמוע הורים, לא רק את הצד המנהלי.

נועה, בבקשה.

אני רוצה להעלות שלוש נקודות. הראשונה קשורה יותר למינוח: שמתי לב שלכל אורך הדיון השתמשתם במונח "פיגור שכלי". המונח הזה שונה באופן רשמי לפני כשנה במשרד הרווחה. היום המונח הרשמי הוא "מוגבלות שכלית-התפתחותית". אני מבקשת להקפיד על כך.

הסוגיה השנייה היא הבעיה שיש עם המוגבלות השכלית הקלה, שכמו שראינו בנתונים, הייתה ירידה משמעותית באחוזי השילוב שלה בשנים האחרונות. אני מאוד שמחה, רעיה, שיש נכונות לשתף פעולה ולעבוד על הנושא הזה.

זה נובע, בין היתר, מזה שילדים עם מוגבלות שכלית קלה לא נכללים בתוך קבוצת הלקויות המורכבות. וזה משהו שצריך לשנות אותו, כי מדובר בקבוצה לא כל כך גדולה, כ-2,500 ילדים, שהצרכים שלהם הם כן מורכבים, ואם לא ייתנו להם את הצרכים המותאמים להם, הם לא יוכלו להיכנס לשילוב, וכל הזמן יישארו בפיגור.

הנקודה השלישית זה כל הנושא של הטמעת עמדות בקרב ילדי החינוך הרגיל, שזו סוגיה שהיא מאוד חשובה, ולדעתי היא גם קשורה לזכות הבחירה של ההורים. היום כשההורים באים לבחור הם מאוד חוששים מהסטיגמה ומאיך שהילדים יתנהגו איתם, וזה משפיע על ההורים לבחור דווקא בחינוך המיוחד ולא בחינוך הרגיל. לדעתנו זה משהו שמשרד החינוך צריך לקחת על עצמו – לעשות איזושהי תכנית מערכתית בכל מערכת החינוך הרגילה. אנחנו גם הצענו שתהיה חובה בחוזרי מנכ"ל למפגשים סדירים בין בתי ספר לחינוך רגיל לבתי ספר לחינוך מיוחד, וככה הקשר הבין-אישי הזה יוכל לפוגג את העמדות השליליות.

תודה. חבר הכנסת יעקב אשר.

תודה. קודם כול, אני מברך על הדוח הזה ועל התחלת היישום שלו, ואני מקווה שבאמת ימשיכו ליישם אותו. יש בדוח שני חלקים, ואחד מהם זה מעורבות הורים, שזה קונפליקט בוועדות כאלה ואחרות, ועדות השמה כאלה ואחרות. לכן אני חושב שהבחירה של ההורים היא דבר נכון, בכפוף כמובן לבדיקה המקצועית. אני מברך על זה.

הדבר הכי חשוב הוא התקציב שהולך עם הילד, שזה בעצם מעלה באופן מעשי את הטיפול של המדינה באותם ילדים.

הזכאות להסעה יורדת אם ילד משתלב בכיתה רגילה?

לא.

כי את הזכויות של אותם דברים מסביב, הדברים הטכניים שמגיעים לילד – אסור שהוא יאבד אותן ברגע שהוא נכלל כביכול בכיתה הרגילה.

יש לי הערה קטנה לגבי מה שרעיה אמרה על הגידול במספר הילדים בחינוך המיוחד. אמרת שחלק מזה זה אבחון מקצועי יותר. לפעמים זה יכול להיות הפוך, כלומר, לפעמים דווקא אבחון מקצועי יותר יכול להוריד את כמות הגידול, וצריך לבדוק למה זה.

אני חושב שזרוע מאוד חשובה זה האפיון בגני הילדים. אני חושב, וכל אחד יכול להבין את זה לבד, שגני הילדים זה כור ההיתוך הראשוני של אותם ילדים שבאים עם הבעיות שלהם, מכל סוג שהוא, כולל בעיות התפתחותיות קשות יותר. גני הילדים, ואני ראיתי את זה כששימשתי כראש עיר – ככל שטיפלנו יותר ונתנו דגש בגני הילדים, כך נפתחו פחות כיתות של חינוך מיוחד בשלבים של היסודי. לכן הזרוע הזאת היא השלמה חשובה מאוד. כי בסופו של דבר אין לנו עניין שמספר הילדים יגדל, אלא ההפך – שניתן את הטיפול הממוקד במי שצריך, בלי לפספס בדרך כאלה שנצטרך אחר כך לטפל בהם.
כמובן שהכלי של מדידה הוא נורא חשוב. זה רק שנה של הפיילוט, ככה שלבוא היום ולשאול הרבה שאלות – אי אפשר. אבל צריך להעמיד במבחן את בחירת ההורים, לראות האם זה יצליח או לא. אני מאמין שיעשו את זה.

מה קורה לאותם ילדים שצריכים טיפול פרטני, ילדים שנמצאים בתוך הכיתה, משולבים באופן מלא על פי ההמלצות הללו, אבל יש דברים, אולי פרא-רפואיים, שבגללם צריך להוציא את הילד מהכיתה? מה ההשפעה? האם נבחן מתי לעשות את זה, בזמן הלימודים הרגיל או בצורה אחרת? והאם זה פוגע איזושהי פגיעה תדמיתית בילד? כי יושבת כיתה, ופתאום ילד יוצא החוצה באופן קבוע למשהו פרטני. האם זה פוגע והאם יש לזה פתרונות? אני רק שואל.

כמובן צריכים להיות מאוד זהירים שהתקציב שמגיע עם הילד לא יתערבב בתוך תקציב בית הספר בכלל. יש גם בעיות, כמו שאמרה המנהלת קודם, של חוסר תקציב. אבל בנושא של ניוד תקציבי, צריך להיות מאוד זהיר ומאוד חכם עם זה. זה גם מאוד תלוי במנהלת שדעתה נתונה לחינוך המיוחד. אני אומר מניסיון שיש מנהלים שיותר מעניין אותם בית הספר מבחינת ההישגים והדברים האלה, ופחות הדברים האלה. לכן אני גם מציע שכמו שיש לנו סרגלי מדידה למצוינות, למשל בגרויות או מבחנים אחרים, שיהיה סרגל מדידה לבתי ספר שיראה אילו מנהלות בתי ספר נותנות דגש על אותם ילדים מתקשים וילדים בעלי לקויות כאלה ואחרות.

דבר אחרון. מהיותי איש חרדי, אני הייתי חושב שבפיילוט הזה יהיה גם פיילוט לציבור החרדי והערבי, כדי שנלמד את זה ביחד. כי אני מאמין שיבוא יום וזה ייושם על כל מדינת ישראל. אמנם זה תלוי הרבה בתקציב, אבל את הבדיקה וההיתכנות צריך לעשות כבר היום. תודה רבה.

תודה רבה. גברת שרה וינרב, בבקשה.

לי יש זכות לא להיות אשת חינוך אלא הורה לילד עם עיכוב שכלי-התפתחותי. אני שייכת לקבוצת הורים שמקימה בתשע"ה תיכון שבו יהיו... יש שם קבוצה של 50 הורים, ומתוכם שבעה ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אנחנו מקימים בית ספר תיכון בגוש עציון, בהמשך לבית ספר יסודי שאני קוראת לו "גן עדן" שבו הילדים לומדים מכיתה א' ועד ח' בתכנית משלבת לגמרי, מהיום הראשון ועד היום האחרון.

כל הבעיות ששמעתי כאן – ואני מורה בעברי, אז מותר לי עכשיו להגיד את כל האמירות – הן תלויות מורה, תלויות רצון הילדים, תלויות ברצון ההורים ששולחים. אני חייבת להגיד לכם שבית הספר הזה שינה עמדות בקרב כל גוש עציון, וגם בארץ לדעתי. אני גאה להיות חלק מהשותפות.

זה בית ספר מוכר?

מוכר ורשמי. הוא עכשיו במעמד של בית ספר ניסויי - - -

ניסויי בתחום השילוב?

כן. שמו הוא בית ספר "ראשית", ואני מזמינה את מי שלא היה שיבוא. זה פשוט מדהים.

לי יש ילדה רגילה, והיא גדלה באווירה אחרת, באווירה לא מתנשאת. "אם הילד עם העיכוב ההתפתחותי מעצבן אותי, אני מתעצבן עליו, ואם הוא טוב אליי הוא טוב אליי". ומערכת היחסים היא מדהימה. כשהילדים האלה היו לקראת כיתה ז' הם אמרו: רגע, עד עכשיו זה היה מצוין, אז למה פתאום אני צריך לעשות את השינוי הזה? למה אני צריך פתאום להיות בלי הילד שמאתגר אותי ועוזר לי וכולי? אז אנחנו מקימים בתשע"ה תיכון.

אמרו לנו שאנחנו צריכים להקים שני מוסדות – לחינוך מיוחד ורגיל. אבל אנחנו מנסים להימנע מזה. הרי מה החידוש הגדול? אנחנו רוצים שהמחנך של התיכון ישכב על הגדר בשביל כל הילדים, כולל הילדים עם הצרכים המיוחדים. יש כאן רצון של המערכת ושל המועצה, יש לנו פרויקטור שמתוקצב על ידי תורמים להקים את בית הספר, ויש לנו ילדים. אבל המכשלה הגדולה היא הבירוקרטיה.

יש לי סיור בגוש עציון עוד שבועיים, גם בעניין הזה. אני בגוש עוד שבועיים, ולא יהיה צריך להקים שניים מופרדים – יימצא לזה פתרון.

אז כבר היה שווה לבוא עד הכנסת.

תודה רבה. יעל וייס-ריינד, מנכ"לית "אופק לילדינו", בבקשה.

"אופק לילדינו" זו עמותה ארצית של הורים לילדים עם עיוורון ולקויות ראייה. אני קודם כול רוצה לברך על זה שהפיילוט יצא לדרך וקיבל נפח בשנה האחרונה. אני גם מברכת על כך שבינואר יושלם הכלי של האפיון של ילדים בני 4-3 - - -

חטיבת ביניים.

חטיבת ביניים, סליחה. אני אומרת את זה כי אני רוצה לחלוק אתכם: אתמול הייתי במרכז לעיוור, והיה שם מפגש עם ראש השירות לעיוור. היו שם אנשים רבים עם עיוורון ולקויות ראייה, והיה דו-שיח. ואחת הבעיות המרכזיות שעלתה בשיחה היה נושא התעסוקה. תעסוק ושילוב של אנשים בוגרים בחברה. ואני מסתכלת על הילדים שלנו ואומרת לעצמי: בקצב הזה, האם אנחנו לא מפספסים פה עוד דור? ילדים שבעוד חמש-שש שנים עוד לא יהיו להם הכלים לפעול בחברה הכללית, בחברה ישראלית; ילדים שיהיה להם חוסר ביטחון בהתמודדות עם יציאה מעבר למסגרת המוכרת שהם מכירים; ילדים ש... צריך להיאבק על זה שטכנולוגיות מתקדמות... ואנחנו מדינה מפותחת, הטכנולוגיות קיימות בה, אבל אנחנו לא מסוגלים להנגיש טכנולוגיות מגילאים צעירים. הרי כל מי שמכיר ילדים יודע שבגיל שנתיים-שלוש הם כבר משחקים בפלאפונים. ואני מסתכלת על האנשים שהיו במפגש הזה, אנשים בני 30, 40, 50 ואפילו 60. הם עובדים במפעלים מוגנים, עושים עבודות שהם הרבה מתחת ליכולות שלהם ולכישורים שלהם, בגלל שזה דור שפוספס.

ולכן אני יצאת פה בקריאה לגבי הדחיפות של הנושא. יש פה מסר חינוכי ומסר ערכי: אנחנו כחברה, לא רק שאנחנו צריכים להכיל את האנשים האלה – אנחנו מרוויחים מהנוכחות שלהם. יש שם אנשים עם כישרונות בלתי רגילים, ואנחנו כחברה מפספסים. לכן אני חושבת שצריך להאיץ את הקצב. אני באמת מברכת על ההתקדמות שנעשתה, אבל אני יוצאת פה בקריאה להאיץ את הקצב.

תודה רבה. מר מוסא מריסאת, אב לשלושה ילדים נכים, בבקשה.

שלום לכולם. אני לא באתי מתחום החינוך, אני רופא במקצועי, רופא לטיפול נמרץ ילדים, והתמזל מזלי שנולדו לי שלושה ילדים עם פיגור קשה. הם מונשמים, עם האכלה דרך הבטן. היתרון שלי שאני רופא, אז אני מטפל בהם בבית. אבל אני באתי לדיון לא בגלל השילוב, כי אני לא מבין מה זה שילוב וגם המצב של הילדים שלי הוא לא מצב של שילוב. אבל יש שתי בעיות מאוד חשובות - - -

מה גיל הילדים?

תאומים בני שש וילדה בת שבע. עדיין אין אבחנה למחלה הזאת, היא מהנדירות בעולם.

אני באתי לוועדה כדי להציג שתי בעיות. חשוב לילד שיהיה באיזה מסגרת שמיועדת לו, אבל לפני המסגרת, היעד עד שיגיע מהבית לבית הספר שלו הוא יעד מאוד מסוכן, ומאוד חשוב לדון בזה. אלה ילדים מאוד מסוכנים במהלך הנסיעה, הם יכולים להידרדר בכל שנייה, והמערך של הליווי מהבית ועד בית הספר הוא לקוי במידה ניכרת. אין מישהו שמלווה את הילדים, אין מערך, אין הדרכה למלוות האלה מה לעשות, הן לא יודעות בכלל מה לעשות, העיקר לשבת באוטו ולשבת עם הילד – במיוחד אחרי שבשנתיים האחרונות עשו הפרטה לחברת הסעות שקיבלו את מערך הליווי הזה, וכרגיל, חברות ההסעות מעסיקות - --

אפשר לשאול איפה אתה גר ואיפה בית הספר?

אני גר בכפר ואדי סלאמה, באזור כרמיאל, והילדים לומדים בכפר ירכא, שזה כמעט 45 דקות נסיעה. חוויתי על בשרי כמה מקרים במהלך הנסיעות. אז אני באתי בשביל העניין הזה – לדבר על מערך הליווי וההסעות, שזה מערך מאוד חשוב לילדים עם פיגור עמוק וקשה.

תודה. דרך אגב, הוועדה תקיים דיון מיוחד בנושא של הסעות בחינוך המיוחד.
חבר הכנסת פריג', בבקשה.

אני לא רוצה לקחת יותר מדי זמן, כי אני מאוד מעוניין לשמוע כמה שיותר הורים, כי בעיניי שם טמונה הבעיה.

אנחנו, חברי הכנסת – מיכל ורעיה – לא מבינים גדולים בחינוך מיוחד. אתם יכולים לסדר אותנו, למכור לנו כל מיני מושגים. לא נבין, אני אומר לך שלא נבין. בעיניי, מבחן התוצאה הוא שקובע.

אני מוחה על כך שחברי הכנסת לא מבינים.

במובן שצריכים לתת מענה.

מבחן התוצאה, כמו ששמענו מד"ר מריסאת ורבים אחרים, הוא בעיניי שקובע, חברים. אני מקבל פניות מהציבור של בעיות של הורים מחינוך מיוחד, ולוקח לי חודשים, ואז אני מגיע לדרך אטומה.
אז אני רוצה להגיד בקצרה שניים או שלושה דברים. החינוך המיוחד הרי הולך כבן זוג עם השלטון המקומי. אתה לא יכול לקדם חינוך מיוחד בלי שלטון מקומי. אז מהדברים שלמדתי וראיתי, בשלטון המקומי יש כל כך הרבה גופים שעוסקים באותם דברים, ולכן אני מציע כאן חשיבה עמוקה ואסטרטגית לגבי איגום משאבים בתוך הרשות המקומית ובתוך משרד החינוך, כדי לייצר כמה שיותר משאבים, כדי לתרגם את כל התכניות שאנחנו חושבים עליהן למעשים. כי בכל נושא שאנחנו מדברים עליו אומרים "יש כסף – יש פתרון". אבל אם אין כסף, אז מה נעשה? מה, אין פתרון? 100 מיליון שהמצאנו עכשיו הביאו פתרון חלקי ועשו את הדבר היפה שראינו. אז בואו נחשוב על מקורות תקציב אחרים; על איגום המשאבים, במיוחד של החינוך המיוחד, שעומדים ברשויות. אם נצליח. כי הרבה גורמים עוסקים באותו דבר.
אני לא רוצה להתייחס עכשיו למבחן התוצאה, כי אלה דברים שנתבקשתי לא להעלות אותם כאן. אני אעלה אותם ברמה האישית, כי רמת התוצאה היא הרבה יותר גרועה ממה שאנחנו מציגים.

תודה רבה. רויטל, הבמה שלך.

אני רוצה להגיד שמשהו באמת השתנה בחודשים האחרונים, גם בדיאלוג שלנו עם משרד החינוך. ואני מאוד מעריכה את השינוי והשיתוף, ובאמת יש הרגשה שאנחנו מתחילים ללכת לדרך משותפת.

המשיח יגיע.

אני רוצה להגיד שאני נמצאת פה בשלושה כובעים. אני נמצאת בכובע של קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, כמי שמייצגת אלפי הורים וילדים; אני נמצאת פה גם בכובע של מנהלת טיפול שמטפלת באופן פרטני במקרים מאוד קשים של הורים שנתקלים בקשיים מול משרד החינוך; ואני גם נמצאת פה בכובע של אימא של אלעד, שהוא ילד עם אוטיזם שמשולב בחינוך הרגיל. כשהוא היה בן ארבע הייתי צריכה לעשות שביתה מתחת לבית של יולי תמיר כדי לקבל סיוע עבורו בגן. בעקבות זה ובעקבות לחצים של הרבה שנים – זה היה ב-2007 – החליטה יולי תמיר להקים את ועדת דורנר, שהתכנסה ב-2008, וסיימה ב-2009. היום הילד שלי כבר בכיתה ה'. הוא היה בן ארבע אז. ולכן אני מתחברת למה שאמרה הנציגה של "אופק לילדינו": יש פה דורות שלמים ש... אנחנו לא מספיקים.

צריך להבין שלא מדובר פה רק בכסף, אלא במשהו אנושי ומוסרי. ואפרופו כסף, כל ילד עולה לנו עשרות מונים בבגרותו כשהוא גדל להיות אדם שלא יודע להשתלב בחברה והחברה דוחה אותו. אחד הדברים שאנחנו רואים זה שכשהילדים "הנורמטיביים" לא מכירים את הילדים הם דוחים אותם, כי הם פשוט לא מכירים.

עכשיו לגופו של עניין. אחד הדברים שאנחנו צריכים לעשות זה לשנות בחוזרי מנכ"ל את הזכאויות הישנות, שלא מתאימות בכלל לשילוב של ילדים. וכשאני מדברת על שילוב, אני לא מדברת על התוספות הסטטיסטיות שניתנות בתוך בית הספר, אלא אני מדברת באמת על הילדים המשולבים. כי כמו שילד עם אוטיזם זכאי לסייעת ולסל, אז גם ילד עם ADHD חמור או עם לקויות למידה קשות מאוד לא מסוגל לקרוא את המפה החברתית, וזקוק לסייעת לא פחות מילד שיושב בתוך הטבלה הזאת. אבל מאחר שהוא לא יושב בטבלה, הוא לא מקבל. ואז יוצא ילד מתוסכל, והביטוי של זה זה בעיות אלימות קשות, ואז שולחים אותו לחינוך המיוחד ולא נותנים לו אפילו לבחור, כי יש לו בעיות אלימות. וכשההורים אומרים שלוּ הילד היה מקבל את הסיוע הוא לא היה מגיע למצב של בעיות אלימות, אז אומרים להם: לא, קודם נעשה לו תכנית התנהגותית, וכשהאלימות תפחת ניתן לו אפשרות. אבל היא לא תפחת, כי לא הנגשנו עבורו את מה שהוא צריך, הוא יישאר מתוסכל. ולכן יש כאן ביצה ותרנגולת, וצריך לעשות זה "קאט" ולהתחיל לתת מענה יותר רחב לקבוצה הרבה יותר רחבה של ילדים.
אני רוצה להתייחס לנושא של כלי האפיון. כלי האפיון – ואמר את זה גם יואל רפ, שכתב את כלי האפיון ופיקח עליו – הוא לא טוב, הוא לא באמת נותן מענה. אני חושבת שהבעיה הכי קשה בו זה שאנחנו מדברים פה על ילדים עם צרכים מיוחדים, אבל בודקים את התפקוד שלהם. תפקוד זה משהו מאוד משתנה – הוא משתנה לפי הסביבה, הוא משתנה לפי מזג האוויר, לפי כמות הילדים. תפקוד של ילד זה הדבר הכי פחות קבוע שאפשר להגיד עליו. הדבר הכי קבוע שאפשר להגיד עליו זה הצרכים שלו. והצרכים שלו לא נבדקים. אז אי אפשר לעשות כלי אפיון שנותן תשובה לפי תפקוד... אגב, התפקוד הזה לוקח בחשבון את המצב של הילד עכשיו, כשהוא מקבל סיוע, ואז גוזר מזה מה הוא צריך. אבל אז יוצא שאם השנה יהיה לו סיוע, אז רמת התפקוד שלו תהיה יותר גבוהה, ואז שנה הבאה ניתן לו פחות תקציבים, ואז שנה אחר כך רמת הסיוע תרד, ואז עוד פעם נגיד שהוא צריך יותר סיוע, ובסוף נהפוך את הילד לאיזה אקורדיון כזה של סיוע.

אני גם חושבת שאחד הדברים שאנחנו לא לוקחים בחשבון זה שהמסגרת הרגילה, לא רק המורים אלא גם הילדים וגם ההורים שלהם, צריכים עבודת הכנה. כשהורים בבית ספר מכנסים את ועד ההורים כי עומד להיכנס לכיתה א' ילד עם צרכים מיוחדים והם לא מוכנים שזה יפגע בילדים שלהם – זו תוצאה של כשל מערכתי. שלא היטיבו להכניס את השילוב לתוך בתי הספר.

עוד אחת מהבעיות הקשות היא שמנהל עדיין יכול להגיד שהוא לא מוכן לשלב אצלו בבית הספר, ובמקום שיגידו למנהל הזה שהוא מפוטר, אומרים להורה: אין לנו מה לעשות, אנחנו לא יכולים להכריח, וגם, אתה לא היית רוצה להכניס את הילד שלך למסגרת שבה המנהל לא רוצה את הילד. סליחה, מנהל שלא רוצה לשלב לא יכול להיות בתוך מסגרת חינוך שחורתת על דגלה שילוב.

אחת הבעיות הקשות כשאנחנו מתייחסים לתמיכות שילדים מקבלים זה הנושא של מעטפת והנושא של הנגשות. אחד הדברים היקרים, כשמדברים על ילדים בחינוך המיוחד, זה הנושא של הסעות, הנושא של הדרכת הצוותים. משרד החינוך מתייחס להסעות ולהדרכה בתור מעטפת, ואז הוא אומר: אוקיי, עכשיו בואו נשווה תקציבים. נו, באמת, אם זה הכי יקר, אז אנחנו מראש לא משווים פה את התקציבים. כל הרעיון היה להגיד: הילד הזה מקבל משהו, עוד לפני שאנחנו יודעים לאן הוא הולך. ואז הוא צריך להסתדר עם המשהו הזה. ואם ההסעה מאוד יקרה, אז זה יורד מהתקציב, והאם ההדרכה מאוד יקרה, אז זה גם יורד מהתקציב. לא יכול להיות שילד משולב – הכול נמצא בתקציב שלו; וילד בחינוך מיוחד – הכול נמצא במעטפת שלו. זה מאוד לא הגיוני, זה לא שוויוני, ולא לזה כיוונה כבוד השופטת, לא בפסקי הדין שהיא נתנה ולא בדוח ובמסקנות.

דבר נוסף, הנושא של ההנגשות. במשרד החינוך יש עדיין תפיסה שהנגשה זה רמפה או כיתה אקוסטית. לא. הנגשה זה סייעת, הנגשה זה הדרכה, הנגשה זה עוד המון דברים שהם לא מוחשיים, לא כאלה שאפשר לגעת בהם. הנגשה זה גם לאפשר לילד שמתקשה בארגון המלל שלו לעבוד עם טאבלט. אבל אז אומרים להורים "אנחנו לא מסכימים, כי הילדים האחרים יקנאו", וכשכבר כן מסכימים אז אומרים להם "אתם תקנו". איך אפשר לשלב ככה?

תודה רבה. רותם גנץ, נציג מועצת התלמידים, בבקשה.

תודה רבה. אני אתן כמה דגשים שלנו, הגוף הנבחר של בני נוער בישראל, חשוב לראות ביישום של דוח דורנר, ואומר עוד כמה נקודות מהניסיון שלי.

אני אתחיל מהעניין של התקצוב. מאוד חשוב לנו לראות שהתקציב ילך אחרי הילד לא משנה באיזה מסגרת הוא יבחר. דבר שני, מאוד חשוב לנו שהתקציב יהיה על פי סך כל הסלים של הילדים שלומדים בבית הספר, זאת אומרת, שלא יהיה מצב שילד מגיע עם סל מסוים אבל כדי לממן דברים אחרים או כדי לאזן תקציבים בתוך הכיתות, לוקחים לילד נקודות. הנקודות האלה שייכות לילד, לא לאף אחד אחר.

בנוסף, חיזוק של ועדות האפיון – לתת להם יותר כלים, כדי באמת לאפיין בצורה מדויקת את קבוצת האפיון של הילד. פיקוח – חובה על המשרד לפקח על המסגרות השונות בכל הענקת השירותים לילדים עם צרכים מיוחדים. גם מאוד חשוב לנו שהמשרד יחליט עד איזה גיל להורים יש אוטונומיה להחליט ומאיזה גיל הילד בעצמו יתערב לאן הוא הולך.
שתי נקודות נוספות. כפי שמיכל אמרה, השנה נבחר בוועידת מועצות התלמידים והנוער הארצית נושא שנתי שנקרא "האחר הוא אני". במחוז שלי, מחוז חיפה, התחלנו פרויקט שנקרא "חממ"ה" – חינוך מיוחד מועצות התלמידים. במסגרת הפרויקט הזה אנחנו מגיעים לבתי ספר שבהם לומדים ילדים עם הפרעות נפשיות והפרעות התנהגות קלות. אנחנו גם מקימים פרויקט שנקרא "מועצה חונכת מועצה", כדי שמועצות תלמידים ונוער רשותיות יוכלו לשלב בתוכן ילדים עם צרכים מיוחדים.
וכפי שכבוד השופטת דורנר אמרה, הילדים יודעים לאן הם רוצים ללכת. אני, במסגרת תפקידי, יושב בוועדות ערר מחוזיות של ילדים ואני שומע הרבה מאוד מקרים שבהם בגלל התערבות חיצונית בהחלטה לאן הילד ילך, נגרם לו עוול.
אני אתן דוגמה: בבית הספר הריאלי, שאני לומד בו, מתבצע שילוב כפיילוט. זה אמנם מועט, אבל עם הרבה תשומת לב של הילדים. והדבר מוצלח מאוד. כל מה שצריך הוא להסיר מהדרג המקצועי והדרג הפדגוגי את הדאגה מזה שלא יהיו להם מספיק תקציבים. צריכים לדעת להכשיר אותם, וככה אפשר יהיה ליצור שילוב ראוי.

תודה רבה. גלי גוב ארי, בבקשה.

אני אימא לנער עם שיתוק מוחין שנמצא בחינוך המיוחד. אני מרשה לעצמי לדבר בשם כל ההורים. אני חושבת שאין הורה שרוצה שהילד שלו יהיה בחינוך המיוחד, נקודה. הסיבה שהורים לא הלכו על העניין הזה בפיילוט היא שלא החברה ולא המערכת נמצאים היום במקום של להכיל בלי לפגוע.

חוץ מזה, הסתכלתי על השקף הזה דבר ראשון שנכנסתי, ואני רואה שקונספט ההכלה עדיין נתפסת כהתאמת הנמוך לגבוה. אבל אני חושבת שכדי שילדים כמו הבן שלי יוכלו מתישהו לעבור, צריך לשים לב שמשקיעים לא רק בהכשרה של מורים אלא שגם תהיה תכנית לימודית מסודרת שמוקצית לטובת הכנסת התלמידים עצמם לשילוב. זה לא רק להתאים את הנמוך – לפעמים הגבוה צריך להתכופף.

למה שהגבוה יתכופף?

אני אומרת בקונספט הזה, כי זאת הדוגמה. זה לא נכון, אבל הדוגמה - - -

ילד - - - הוא בעל צרכים מיוחדים - - -

לא, כי זה הקונספט – אתם מסתכלים על זה רק בלמידה. זה לא שהנמוך בלמידה צריך להתאים את עצמו לגבוה, אלא השילוב וההכלה הם בכל כך הרבה היבטים.

כן, אבל ילד גבוה לא צריך להתכופף. התפקיד שלנו זה לעזור לו להיות יותר גבוה.

זו רק הדוגמה שניתנה - - -

אני לא מבינה למה - - -

חברים, בבקשה.

חוץ מזה, אני חושבת שבחינוך המיוחד אין שום ראייה מערכתית לגבי מה עושים ברוח הדברים שנאמרו בוועדת דורנר – איך מכינים תלמידים בחינוך המיוחד להגיע ולהשתלב יותר ויותר. זה מתחיל בשילוב חלקי, שזו חיה שבכלל לא מעוגנת בשום חוזר מנכ"ל. קיימים כאלה דברים: תלמידים יוצאים לשילוב חברתי או לימודי, אבל זה תלוי תקציב שיש או אין, תלוי רצון טוב או טובה של המערכת, אבל לא משהו שמוגדר בצרכים או בסל התקצוב או כמטרה שהמערכת החליטה שהיא מציבה לעצמה. אז הגיע הזמן שגם עם זה יהיה איזשהו תהליך.
חוץ מזה, אני רוצה לדבר על סטנדרטים בחינוך המיוחד. גם כאן, כדי ללכת לקראת מגמה של להוציא תלמידים מהחינוך המיוחד, צריך להכיל אותם בכל הרמה המערכתית, גם למשל בתכניותup to date, מבחינת תכנים דיגיטליים. אני מייצגת ועד הורים בבית ספר, והתרמנו תורמים יקרים ונדיבים כדי להכניס מערכות של תקשוב בבית הספר, כי אנחנו בכלל לא כלולים בתכנית הרב-שנתית כמו תלמידים בבתי הספר הרגילים.
ויש עוד הרב הדברים שצריך לעשות.

תודה. ממכללת "לוינסקי" נרשמו שתיים – ד"ר פלד וד"ר הבל. מי מכן תדבר?

קוראים לי אורלי הבל, אני ראש התכנית לחינוך מיוחד במכללת "לוינסקי". אני מסכימה עם הרבה מהדברים שנאמרו פה. אני מברכת כמו כולם, אבל גם מסתכלת קדימה ורוצה להעלות פה עוד סוגיה שלדעתי צריכים לתת עליה את הדעת.

אני גדלתי בחינוך המיוחד במחוז תל-אביב, הייתי יושבת-ראש ועדות ערר ומנהלת מסגרת לילדים עם נכויות פיזיות. לפני הכניסה לאקדמיה עבדתי כ-15 שנה בליווי תלמידים משולבים, עם הקמת המתי"אות.
אנחנו מדברים פה כל הזמן על תקציבים ועל אותם דברים אינסטרומנטליים, אבל אם לא נבין שאנחנו צריכים לעשות, גם בתוך משרד החינוך, שינוי מהותי בתפיסה, כך שכל מורה יהיה חייב להיות מורה לחינוך מיוחד, אנחנו באמת יכולים ללכת כולנו הביתה.

בתוך המכללה שלנו יש תכניות הכשרה ליסודי ולעל-יסודי, ואני בקשרי עבודה עם עמיתים שלי, כך שהתכנים עולים מהשטח. מורים שאנחנו מבקשים מהם לשלב ילדים צריכים ללמוד את המקצוע הזה. זה משהו שמחקרים מראים. צריך לדעת איך לעבוד עבודת צוות, צריך לדעת מה זה לקויות. צריך לדעת מה ההבדל בין שילוב לבין הכלה. אלה שתי מילים שהן מכבסת מילים אם אנחנו לא שמים בהן תוכן. וצריך לדעת שגם ילדים בעלי יכולות גבוהות יותר, הם גם בעלי צרכים מיוחדים. זאת גם התפיסה שלי כהורה לארבעה ילדים – לכל ילד יש צרכים מיוחדים.

יש מודלים בעולם. יש מודל למידה אוניברסלי שמדבר על הנגשת הסביבה הלימודית. אנחנו כל הזמן עושים תיקונים. מורה בבית ספר יסודי לא צריכה לעשות טובה שהיא משלבת ילד. היא לא עושה גמילות חסדים, היא לא צריכה להיות נחמדה ונעימה – זה צריך להיות בבסיס. בתכניות ההכשרה, במקום שיכריחו ללמוד דברים שהם באמת ארכאיים, שמורים ידעו היום איך להטמיע טכנולוגיה בשביל כל התלמידים. זה מצד אחד.

מצד שני, ישבתי כיושבת-ראש ועדות ערר, וראיתי הורים והסתכלתי להם טוב-טוב בלבן של העיניים. וראיתי את חוסר היכולת של צוותים בחינוך המיוחד, שאמורים להיות אורים ותומים בעבודה עם הורים, לעבוד עם הורים ובאמת-באמת להסתכל עליהם כעמיתים לעבודה.
ההקשרים של ילד בחינוך מיוחד הם מאוד מגוונים: מה שאתם רואים בבית ספר זה לא מה שקורה בבית, זה לא מה שקורה במיליה אחר. ההקשר הוא מאוד משמעותי, והוא משנה את התפקוד של ילד מהקצה אל הקצה. אנחנו צריכים בתוך החינוך המיוחד להכשיר את העובדים שלנו לעבוד עם הורים.
צריך לתת למורים בחינוך המיוחד יותר עבודת צוות עם עובדים פרא-רפואיים. אולי אני מדברת מהמבט שלי, כי התחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת ואחרי זה עברתי לעבוד עם משפחות, ודווקא את הדוקטורט שלי עשיתי בחינוך ובתכניות לימודים. אבל אני יודעת שמה שמורה יודעת זה לא מה שקלינאית יודעת, שזה לא מה שמרפאה בעיסוק יודעת. הידע הוא ידע גדול, וצריך ללמד אנשים לעבוד עבודת צוות בתוך בתי הספר הרגילים ובתוך בתי הספר לחינוך המיוחד.
אני אסיים, כי אני יודעת שיש פה הרבה אנשים שעוד רוצים לדבר. יש עוד נקודה אחת, שהעלתה יעל אני חושבת, הנקודה של התלמידים הבוגרים. אני יכולה לחתום שבמעברים בין היסודי לבין חטיבת הביניים, 50% מהילדים שהיו ביסודי – ואני אומרת עכשיו משהו גס, מבלי שבדקתי או מדדתי – מגיעים לחינוך המיוחד; שלא לדבר על המעבר בתיכון. המורים בבתי הספר היסודיים הם כאילו יותר נשמה, יותר "מאמא", אבל זה גם לא מספיק. הילדים האלה – בפירוש מגיע להם. לחלקם יש יכולות אולי אפילו גבוהות יותר מבחינה טכנולוגית מאשר לילדים רגילים. אבל רק הורים שיש להם היום כסף יכולים להרשות לעצמם מערכת תמיכה כמו case manager. להורים שאין את האפשרויות האלה אין בכלל זכות בחירה.

תודה רבה. בהחלט הערת את תשומת לבנו לכמה דברים. אסתר קרמר, בבקשה.

אני אסתר, אימא לשלושה ילדים עם PDD וילדה אחת עם HDAD. שלושת הילדים משולבים בחינוך הרגיל, לצערי בלי מספיק סיוע. את הסיוע אני צריכה לשלם מהכסף שלי.

אפשר לשאול איפה?

הם משולבים ב"בית יעקב". כל אחד מהילדים קיבל 16 שעות, ואפשר להבין ש-16 שעות לא יכולות להספיק לילד שמשולב עם תכנית התנהגותית, כשאני משלמת גם את ההנחיה, כי גם זה דבר שלא מתוקצב בחינוך החרדי. חשוב לי שיהיה איזשהו זירוז של תהליך. שמשהו יקרה.

בנוסף, יש לי ילדה עם HDAD שבכלל לא זכאית לשום סל. היא יושבת על השעות הסטטיסטיות שדיברו עליהן פה. זאת אומרת שהיא לא מקבלת שעות, זאת אומרת שאני משלמת בשביל ארבע שעות שבועיות למישהי שמכניסה אותה. בית הספר כבר הודיע לי שהם לא מוכנים להחזיק אותה. היא קשה, היא עושה בעיות, היא משתוללת, אבל היא לא זכאית לחינוך מיוחד, כי היא ילדה עם קוגניציה מאוד גבוהה. כלומר, יש פה איזשהו פער – ילדה עם קוגניציה גבוהה לא זכאית לשום דבר.
חוץ מזה, אני עוסקת במשרה מלאה באחריות על השילוב. אין שום אחריות על שילוב בבית הספר, זה תפקיד שלי. רק השבוע עבדתי כעשר שעות על העניין של שילוב: לדבר עם המורה, לדבר עם המנחה של המורה, לדבר עם המנהלת. אני מגיעה בבקרים, שהם יקרים, כי בהם אני לא יכולה להגיע לעבודה או לייצר כסף, ואני צריכה להגיע ולתאם את כל תכנית השילוב.

דבר, נוסף, שגם דיברה עליו קצת הדוברת לפניי, זה החלק של המורות. המורות מאוד נחמדות ומאוד עוזרות לי, ואני כל הזמן זאת שאומרת את התודה. כי הן עושות איתי חסד. אני מצ'פרת אותן בשביל החסדים האלה – המורות האלה מקבלות ממני את כל התודות שבעולם. כי זה עדיין נחשב בגדר חסד, ולא כזכות בסיסית.

תודה רבה. אנחנו לקראת סיום. ד"ר ירדני, מהמחלקה להתפתחות הילד, משרד הבריאות, בבקשה.

אני ממשרד הבריאות, מהמחלקה להתפתחות הילד ושיקומו. יש שתי הערות שמחברות את המשרד שלנו לדיון הזה. אחת זה הנושא של הטיפול במקצועות הבריאות. זה חסר מאוד בבתי הספר של החינוך המיוחד, אין מספיק עובדי מקצועות הבריאות. ואני לא מדברת על טיפול באומנות או טיפול ביצירה, שזה יפה וחשוב אבל זה לא מקצועות הבריאות.

גם בשילוב היחידני אין מספיק.

לכן הילדים והוריהם נאלצים לפנות לקופות החולים בסיום יום הלימודים. מלבד הטרחה הגדולה והאי-צדק להורים ולילדים, זה גם מעמיס על המכונים להתפתחות הילד, ואותם ילדים שלא נמצאים בחינוך המיוחד, התור שלהם מתארך ונדחה. אני חושבת שצריך לטפל בזה.

נושא קטן נוסף, נושא ההסעות. אני יודעת שזה לא הדיון, אבל מאוד התחברתי למה שאמר עמיתי הרופא. בשבועות האחרונים אנחנו נמצאים פה בדיונים מאוד סוערים וקשים בנושא ההסעות לילדים במעונות יום שיקומיים. אחת ההצעות זה אולי לשלב את זה עם הילדים לחינוך. אני חושבת שזה נושא שחייבים לתת עליו את הדעת. הוא מאוד לא מטופל ומאוד מסוכן.

תודה. אני רוצה לעבור לסיכומים. יש מישהו שעוד לא דיבר? אם כן, קצר מאוד.

אני אביבית ברקאי-אהרונוף, מארגון "בזכות". אני רוצה להתחבר לדברים שאסתר אמרה קודם. בשנת 2007 הגישו מספר ארגונים, ביניהם גם "בזכות", עתירות בנושא של חוסר השוויון התקציבי וההפרה של פסק דין "יתד". בפסק הדין השופט אומר ש"אין עילה להתערבותנו, מאחר שהייתה התפתחות דרמטית, קמה ועדת דורנר". לדבריו: "הנחתי היא כי גורמי המינהל יוסיפו ויפעלו בשקידה הראויה לשם השלמת בחינת ישימותן של המלצות ועדת דורנר תוך זמן סביר". אני חושבת שפה בעצם לא הייתה התייחסות ל"שאלת הבינתיים", כפי שקרא לה חבר הכנסת זבולון אורלב בישיבה שהייתה כאן בשנת 2010. בינתיים הנתונים מצביעים – ודוח מבקר המדינה מצביע על זה ביתר שאת – שמספר הילדים בשילוב מצטמצם. בינתיים התקציב שהולך לחינוך המיוחד הוא כמעט פי שלושה ביחס לתלמידים המשולבים בבתי הספר הרגילים. כלומר, בינתיים ההפליה שנאמר עליה שהיא לא חוקית, בינתיים היא נמשכת.

אוקיי.

עוד רגע, ברשותך. בינתיים לילד עם תסמונת-דאון מתחלפים במהלך השנה 16 סייעים וסייעות ואז אומרים לו "מצטערים, השילוב לא הצליח" ומפנים אותו לוועדת השמה. בינתיים, ילד עם CP שמשולב בבית ספר רגיל ונדרש למחשב, אומרים לו "מצטערים, אנחנו לא יכולים לאפשר לך מחשב, כי שאר הילדים יקנאו", ואז אחרי ארבעה חודשים אומרים "מצטערים, השילוב לא הצליח" ומפנים אותו לוועדת השמה.

תודה.

ברשותך, רק משפט סיום.

לא, לא, אי אפשר. הדובר בא, בבקשה. קצר.

שמי בשמת, אני מ"אלו"ט", ואני אימא לילד עם אוטיזם שמשולב בחינוך רגיל. אני רוצה להמשיך את דבריה של אביבית ולציין שנראה, מהנתונים שהובאו בפנינו בפגישות עם משרד החינוך, שההפליה תימשך גם לאחר יישום דוח דורנר. כי לצד תקציב אישי שהולך אחרי הילד ואמור להיות שוויוני – אנחנו עדיין לא ראינו אותו, למרות שביקשנו – לצדו יש מעטפת, ובמעטפת יש הבחנה ברורה בין ילדים עם אותה לקות ועם אותה דרגת תפקוד: כשההורים יבחרו חינוך מיוחד המעטפת תהיה גדולה יותר, לעומת הורים שיבחרו שילוב יחידני, ואז המעטפת תהיה קטנה יותר. זאת אומרת שההפליה שכולם יצאו נגדה הולכת להימשך גם לאחר יישום דוח דורנר.

תודה. הבא בבקשה.

אני מיכל, ממרכז השלטון המקומי. אני מבקשת להדגיש מספר דברים. אנחנו יכולים להמשיך ולדון על כמה הדברים לא ממש טובים או לא לגמרי שוויוניים, אבל אני חושבת שעכשיו אנחנו במקום שהוא פריצת דרך. משרד החינוך נמצא יותר מתמיד בשיתופי פעולה, בקשב להורים, לצרכים, לרשויות, ולא נעשים צעדים חד-צדדיים.
קודם התפרצתי, ואני מתנצלת. אבל חבל על כל רגע שמחכים. נוכל להמשיך להתעכב ביישום של הדוח כשניכנס לפרטי הפרטים, שהם חשובים. אמנם אין ספק שיש עוד דברים שצריך לבנות ולסדר ולהסדיר, אבל התקווה שלי מהוועדה הזאת, מהדיון הזה, היא שיוכרזו לוחות זמנים ליישום הדוח, נקודה. אם לא נתחיל, לא נלמד. ובהכירי את הנפשות הפועלות, אנחנו נלמד ונתקן לאורך הדרך.

תודה, מיכל. בבקשה.

שמי רות יצקן, אני מנהלת המחלקה לטיפול בפרט בחולון. אני אוסיף רק דבר אחד עקרוני: נושא המסגרות. יש לנו היום ילדים שלא נמצאת עבורם מסגרת. לא נמצאת עבורם מסגרת כי ברגע שיש להם בחירה... למשל יש לי ילד עם PDD שמתעקש כבר שנתיים על מסגרת, אבל אין לי לאן להכניס אותו. עם הזמן יהיו לנו יותר ויותר ילדים כאלה, וצריך לקחת את זה בחשבון.

הבחירה היא רק בעיר?

לא, אבל אין בכל האזור. יש לי שני ילדים היום, וזה ילך ויגבר וצריך לתת על זה את הדעת.

תודה.

אני ד"ר שלי שנדור, נציגת אגודת היועצים החינוכיים. אני רוצה להעיר כמה הערות - - -

אחת, תבחרי הערה אחת.

לנושא יישום השילוב: אני חושבת שוועדת דורנר צריכה גם לתת את הדעת על הצוות הקיים. חוק השילוב הוא באמת חוק חדיש, ואני הייתי מעורבת בשלבים הראשונים של החקיקה שלו, ב-2002. צריך באמת שיהיה פרסונל שמסוגל ליישם את דוח דורנר בשטח. כרגע, כמו ששמענו, מי שיכול לתת את המענה בתוך המסגרת של החינוך הרגיל – שאגב, לפי הנתונים זה מה שההורים מעדיפים, יש פחות ופחות רצון של הורים לרשום את ילדיהם לחינוך המיוחד, ויותר לחינוך הרגיל - - -

לא נכון.

צריך שהפתרון המקצועי יהיה בתוך בתי הספר הרגילים, ומי שמסוגל לתת פתרון, מי שיש לו את ארגז הכלים לנושא השילוב, זה היועצים החינוכיים.

כיועצת חינוכית אני גם רוצה להגיד כאן שבתקצוב, מכל הנתונים שקיבלנו, לא ראיתי שום התייחסות לילדים בעלי צרכים מיוחדים שהם מחוננים. ובתוך זה נופלת גם קטגוריה עצומה של ילדים עם דיסלקציה, שהם בעלי יכולת - - -

תודה. אלון פוטרמן פה? אין לך מה להגיד בתור יועץ לוועדה? תודה.

אנחנו עוברים לסיכומים. רעיה, בבקשה.

אני לא יודעת אם יש לי מקום לענות על כל הדברים, אבל אני אשתדל. העליתם הרבה דברים מאוד חשובים, ורשמתי את כל הנקודות, עד שיגיע הפרוטוקול.

אני רוצה להגיד שכן יש פריצת דרך משמעותית ועשייה חשובה, בשותפות מאוד גדולה. אני לא מסכימה שהכלי הוא לא טוב. הכלי הוא טוב, אבל הוא לא מושלם, ובהחלט צריך להתקדם איתו.

אז תאפשרו ערעור על ההחלטות שלו.

ישבו עליו מרב המומחים שקיימים היום במדינת ישראל. אני חושבת ואני מסכימה שצריך לעשות תהליכים גם עם ההורים ה"רגילים", אבל בואו נהיה הוגנים – זו לא בעיה רק במערכת החינוך אלא זה בכלל החברה בישראל. אבל אנחנו אומרים בריש גלי שלמערכת החינוך יש תפקיד בגיבוש חברת מופת, שמקבלת כל אחד. ויחד עם זאת, תפקידו של כל אזרח במדינה הזאת הוא לעשות את הדברים, לא רק של מערכת החינוך.

עלו כאן דברים בהקשר של נגישות. אני רוצה להגיד שאנחנו מדברים על הנגישות, אנחנו עובדים על זה בצוותי עבודה, גם מבחינה פדגוגית, גם מבחינה טכנולוגית, גם מבחינת מבנים, ולא רק מבחינת רמפה ומעליות.

אנחנו מדברים על חלוקת משאבים שוויונית, אבל לעולם – לעולם – בית ספר לחינוך רגיל לא יהיה בית ספר לחינוך מיוחד, על כל המשמעויות מבחינת המעטפת המקצועית - - -

ועל זה אנחנו מוחים - - -

רויטל, רויטל.

עלו כאן סוגיות שאני לא חושבת שהיה מקום להיכנס אליהן, סוגיות של משמעויות תקציביות. אנחנו לא בכדי לא נכנסנו להרחבה גורפת, כי הנושא של בניית כיתות מתקציב אישי הוא נושא מאוד-מאוד-מאוד מורכב. הסוגיות שהעלה צוות חולון הן סוגיות שידועות לנו עד פרטי הפרטים, ואנחנו עובדים עליהן ולומדים אותן ובוחנים אותן, כדי לבנות את הכיתות בצורה מושכלת, על מנת שיישארו לתלמיד תקציבים לקבל את התמיכות שהוא צריך.

הנושא של ההסעות, כמו שאמרת, יידון בוועדה נפרדת.

אני רוצה להרגיע: השעות המיועדות לילדים – הולכות לילדים. אנחנו נמצאים בקשר עם המוסדות ואנחנו בודקים, וגם המתי"אות נמצאים שם וגם המפקחים – על מנת לוודא שאין זליגה של משאבי חינוך מיוחד לטובת דברים אחרים בבית הספר. אם אתם יודעים על מקומות שיש בהם בעיה, תפנו את תשומת לבנו, הרי אנחנו לא יכולים להיות בכל אחד מהמוסדות.

לגבי דברים פרטניים – וכל מי שמכיר אותי יודע את זה – אין פנייה שמגיעה אל שולחני ואינה מטופלת עד הקצה ועד הסוף, הכי מהר שאפשר.

אני יכולה להגיד שאנחנו רוצים להרחיב את מספר התלמידים שמקבלים תמיכות. אבל באיזשהו מקום צריכה להיעשות הבחנה מהי לקות מורכבת ומהי לקות פחות מורכבת; ובהתאם לתפקוד, יש לעניין סל שירותים.
אני רוצה להגיד שבכל נושא המעברים וההכנה לחיי התעסוקה, יש לנו צוות משותף עם משרד הרווחה שמחזק עכשיו את תכניות המעברים. בחלקו גם הג'וינט שותף בתהליך. ברור לגמרי שב-2013 ההכנה לחיי התעסוקה צריכה להיעשות אחרת ממה שהיא נעשתה בעבר, ואנחנו עובדים על זה מאוד חזק.

משפט אחרון, רעיה.

אני רוצה להגיד משפט אחד לגבי היועצות. השפ"י שותף מלא, כמו גם אגפי הגיל הרגילים. מפאת עומסים לא כולם הגיעו לפה, אבל כולם נמצאים איתנו בצוותים – תפקיד היועצת, תפקיד הפסיכולוג, תפקיד המנהל – כל התפקידים האלה רשומים כבר בתוך הספר של יישום דורנר.

כולל תכנית כישורי חיים?

כולל תפקיד היועצת. כישורי חיים זה רק חלק מתכנית הלימודים של כל תלמיד.

של שילוב, של חוק שילוב.

של כל תלמיד.

תודה, רעיה. מיכל, בבקשה.

רק שני משפטים לסיום. אני בהחלט חושבת שהמשימה העיקרית שלנו היא השינוי התרבותי. נכון שקל לנו כרגע להעלות כל פעם איזשהו מקרה ולהציב אותו במרכז הבמה, וגם מישהו פה דיבר על תוצאות – אבל אני רוצה לבחון את זה שהתוצאות של מערכת החינוך או התוצאות של החברה במדינת ישראל הן תוצאות של הכלה בהיבט העמוק שלה, של שילוב אמיתי. ושילוב והכלה מתייחסים לא רק לילד עם הצרכים המיוחדים, כי ככה אנחנו עושים לעצמנו הנחה. אז נכון שכולנו מתחברים לכאב וכולנו מתחברים לצורך, אבל עד שלא נעשה שינוי במדינת ישראל ברמת החברה... נכון שיש למערכת תפקיד רב בלחולל את השינוי התרבותי הזה, אבל היא לא שם לבד. והחלק שלכם במקום של לקחת את "האחר הוא אני", שהתייחסו אליו כאיזה נושא שנתי, או לקחת את נושא ההכלה או לקחת את נושא השילוב... צריך לבחון את המערכת על המקרה הפרטני שלה, אני לא אומרת שלא. כל התהליך הזה יכול להיות עם תקצוב כזה או אחר, עם עוד מיליארד לנושא החינוך או לא – אבל בסופו של יום מה שיקבע זה איך ירגישו הילדים, חברת הילדים הכוללת. זאת אומרת, האם הם יוכלו למשימה הזאת, ואיך הם יוכלו למשימה, ואיך המבוגרים יתייחסו. ובואו, בלי להטיף מוסר, נהיה באיזשהו מודלינג: האם פה מתרחשת הכלה, האם יש פה טובים ורעים, האם יש פה הכלה לא רק של הילדים עם הצרכים המיוחדים.
אני באמת אומרת: קל לי יותר לדבר על הפרקטיקות. בפרקטיקות כנראה הבנתם שהדרך היא עוד ארוכה, אבל יש מענים ויש חשיבה. אבל, בסופו של דבר, כל תקציב שלא יהיה, אם לא נעשה את העבודה כחברה – לא נשיג את השילוב במיטבו. הורי החינוך המיוחד מוטרדים מהשילוב לא פחות מההורים הרגילים. אני לא פעם שמעתי בישיבות שההורים של החינוך המיוחד, ורעיה הזכירה את זה, אומרים "תעזבו אותנו, לא כולנו רוצים להיות בשילוב". יש משמעות גם במסגרת הזו. ומי שחושב, רויטל, שהחינוך הרגיל, בכל השירותים שלו, יהיה כמו החינוך המיוחד, גם אחרי דורנר – הוא לא יהיה שם. זה מס שפתיים.

לא אם זאת הגישה.

זה מס שפתיים. אני חושבת שהחינוך הרגיל צריך לתת את מקסימום האפשרויות, אבל זה לא "לא זו הגישה", כי בסופו של דבר, החינוך המיוחד, יש לו את הפרקטיקות הכי מיוחדות שיכולות להיות, ואנחנו צריכים לשמור שמי שרוצה להיות שם יקבל אותן הכי טוב שאפשר ולא שיהיה "זה על חשבון זה". אני חושבת שאנחנו מחויבים לשילוב, ויש פה טעות כשכל הזמן מדברים על הקטנת השילוב. אנחנו רואים במספרים את הגידול בשילוב, ואנחנו צומחים עם הגידול מתוך מוטיבציה להרחיב את השילוב ואת השירותים בו.

כבוד השופטת אמרה - -

תודה רבה, תודה רבה - - -

- - שחינוך מיוחד זה שירות ולא מקום. תיישמו.

אנחנו מיישמים.

תודה רבה. זו ועדת חינוך, נא להתנהג בהתאם.

באירופה אין בכלל חינוך מיוחד.

- - -

שקט.

רבותיי, אני רוצה לומר לכם שבסך הכול התעודדתי. את אמרת בעצמך, ואני מכירה אותך עוד מהדיונים של הוועדה – אם את אמרת, זה דבר גדול. ואת חיה את זה יום-יום, רגע-רגע ושעה-שעה.

יוצאים לדרך טובה, מתעודדים. הדברים שאני שמעתי מאוד עודדו אותי. ההערות שלכם ודאי נשמעו על ידי הממונים על המלאכה.

אני רק מזכירה לךָ את הצורך להשלים בחקיקה. בהצלחה לכולם.

תודה. אני קודם כול רוצה להודות לכבוד השופטת דליה דורנר, שכיבדה אותנו בנוכחותה ושלקחה את הנושא הזה בצורה הכי רצינית, הכי אישית, ויצרה שינוי. אני רוצה להודות למיכל, ולאחל לך הצלחה, ולרעיה, שהצגת את זה בצורה מאוד מעניינית ומרתקת.
אני רוצה לומר מספר דברים. אחד, אני חושב שבאמת יכול להיות סיפוק מכך שמדברים בשפה אחרת. קראתם לזה "דורנרית". אין ספק שמדברים בשפה אחרת. אני מתרשם שכל חלקי המערכת, בין אם קיבלו החלטה רשמית ובין אם לא, הבינו שהכיוון הוא שילוב, הכיוון הוא אפשרות בחירה להורים והכיוון הוא הגדלת תקציבים. ואני חושב שעל זה בהחלט צריך לברך.

אין ספק שהדרך היא ארוכה. כל מי שמצלם את המציאות היום, או אתמול, וחוזה בעיניו את התהליך או את סופו, אם יש דבר כזה בכלל, מבין שהדרך היא ארוכה. הרי אנחנו חיים במערכת פועלת ונושמת של חינוך על שלוחותיו השונות, והיכולת לעבור היא כמובן איטית.

דבר נוסף. אני למדתי בחודשים האחרונים, גם מקריאת כל הדוחות ובעיקר מהקשבה לכם, שבאמת יש נושא של כסף, שאין להמעיט בחשיבותו, אבל יש את הנושא שאולי יותר חשוב מכסף: הסיבוב בראש, תפיסת העולם, רתימת כל הצוותים שעוסקים כדי להבין – כמו שד"ר הבל נדמה לי אמרה – שבעצם זה חלק מתפקידה הטבעי, הנורמטיבי של המערכת, מראשון המורים ועד אחרון העובדים במשרד החינוך וכל אלה שבפנים. ובסופו של דבר, אתם יודעים הלוא כולכם, כל ארגון קם ונופל על האנשים שמתפקדים בתוכו – עד כמה יש מקצועיות, עד כמה יש נחישות, עד כמה יש שפה משותפת, עד כמה יש נכונות להקשיב אחד לשני, להבין אחד את השני. וכולנו, בין אם אנחנו עובדים במערכת ובין אם אנחנו הורים שחיים את היום-יום, נמצאים בלחצים לא פשוטים, ומנסים לזעוק. צריך להקשיב.
עכשיו, מה שאני מבקש ממשרד החינוך זה, דבר ראשון, להחליט פורמלית על אימוץ המלצות דוח ועדת דורנר. אני חושב שזה אקט חשוב, והוא לא נאמר עד עכשיו. דבר שני, להכין תכנית רב-שנתית. התכנית הרב-שנתית צריכה להתייחס ללוח זמנים, בהינתן כמובן תקציב לאורך שנים, או בהינתן הנחת יסוד על התקציב, כי אי אפשר הלוא לתכנן לחמש או עשר שנים קדימה עם קביעה שזה התקציב. אבל לעשות הנחת יסוד על תוספות תקציב, ולתכנן איך לאט-לאט כל מערכת החינוך נכנסת ל-mode הזה, לא 67 ילדים בלבד ולא 700. וכמו שזה נעשה בהכנסת חוק חינוך חובה על התיכון, ככה צריך להחליט לאורך שנים כל שנה אילו יישובים נכנסים לתוך חוק השילוב. אין לי ספק שזה ייקח את הזמן שלו.

גם אין ספק – ושמעתי את זה גם מרעיה – שזה לא בא במקום ההתייחסות הפרטנית לבעיות אישיות, נקודתיות, של הורה כזה או אחר. הלוא בסופו של דבר הכול פה הוא אישי, ודנים בכל אחד לגופו. ושמענו כבר שפעם אחת זה על פי לקויות, פעם אחת זה על פי תפקודים, ושניהם בעייתיים. בסוף, זה באמת שילוב של השניים ביחד.

נושא משמעותי זה הכשרת המורים. המורים ששמענו פה, שתי מנהלות בתי הספר, באות מתוך החינוך המיוחד, ואין ספק שזה נראה לגמרי אחרת. אני לא מאמין שאפשר להביא למצב שכל מנהלות בתי הספר וכל המורים באים מתוך החינוך המיוחד. אבל אין ספק שצריך לעסוק בזה הרבה. גם אני חוויתי הרבה מאוד פעמים שאתה רואה שכאשר מורה או מורה או מנהלת רגישה לעניין וקצת התנסתה בזה, אז ההתנהגות שונה לחלוטין, ובית הספר נראה אחרת לגמרי. זה כלל שנכון תמיד: פני בית הספר כפני המנהלת.
והנושא השני זה הנושא של הסברה להורים: הדרכת הורים, הסברה להורים כיצד בכלל בוחרים, כיצד מתלבטים וכיצד אפשר גם לשנות אחרי שנה.

שני נושאים שאנחנו נקיים ישיבות מיוחדות עליהם הם נושא הסייעות... מיכל, אתם התחייבתם לסיים את העבודה הפנימית שלכם, ואני רוצה שנעשה את זה מוקדם ככל שאפשר. אין ספק שנושא ההסעות הוא גם אחד הנושאים היקרים ביותר וגם אחד הנושאים המורכבים ביותר.
הנושא השני הוא נושא הסייעות. גם הוא מחייב התייחסות קונקרטית ופרטנית לגבי מקצועיות, רציפות, בניית תכנית עבודה מעבר לשנה הקרובה, ועוד.
עלה פה הנושא של החינוך במגזר הערבי ובחינוך המוכר שאיננו רשמי ובפטור. אלה שלושה מסלולים שגם בהם צריך להחיל את הפיילוט בצורה כזו או אחרת.

המגזר הערבי בפנים, והמגזר המוכר שאינו רשמי עדיין לא בפנים. הפטור זה סיפור אחר לגמרי.

בכל מקרה, אלה נושאים שצריך לשים אותם על השולחן ולטפל בהם.

אנחנו נקיים תוך כארבעה חודשים דיון מעקב אחרי הדברים שעלו פה ואחרי דברים שסיכמנו. אני רוצה להודות לכולכם ולקוות שאנחנו באמת נמצאים בעידן חדש. תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>