PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
28/07/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 66>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, כ"א באב התשע"ג (28 ביולי 2013), שעה 9:30

<סיור באתרי מורשת במרחב חוף הכרמל>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

שמעון אוחיון

>
תמר אביב - ממונה אתרים לאומיים, המשרד להגנת הסביבה

שולמית בוחבוט - מפקחת רשותית, מחוז חיפה, משרד החינוך

ציון סודרי - מפקח, מחוז חיפה, משרד החינוך

מזל סיימון - מינהל התרבות, משרד התרבות והספורט

עומרי שלמון - מנכ"ל המועצה לשימור אתרים

חומי נובישטרן - סמנכ"לית, המועצה לשימור אתרים

רן חדוותי - מנהל מחוז, המועצה לשימור אתרים

ארנון חפץ - מנהל תחום שימור פיזי, המועצה לשימור אתרים

אלעד בצלאלי - מנהל מחלקת חינוך, המועצה לשימור אתרים

אביבה עמית - מנהלת קומפלקס בית דניאל, האוניברסיטה הפתוחה

טובית שפירא - מנהלת מוזיאון עין שמר

דן מוקדי - מנכ"ל ובעלים, השמורה האווירית חוף הבונים

ז'ול וברין - השמורה האווירית חוף הבונים

זהבית רוטנברג - אתר לאומי, מחנה מעפילים עתלית

זיו חדוותי - קיבוץ עין שמר

יעל גולדסמית - לוביסטית

יהודית גידלי

סמדר לביא, חבר המתרגמים
<סיור באתרי מורשת במרחב חוף הכרמל>
(סבב היכרות).

אנחנו בעבודה גדולה בשנתיים-שלוש האחרונות במשרד, על כל ההתמודדות עם הנושא שנקרא אתרים לאומיים. יש 18 בסך הכול מוכרזים. חלקם לחלוטין מקריים.

היום נראה אחד מהם.

היום נהיה בעתלית, שהוא אחד המובילים, אבל זה יכול להיות גם בית הביטחון במושב מבטחים. מישהו הכניס אותו לרשימה. בית ביטחון, הכניסו. יש רשימה טנטטיבית, זה טיפול מאוד רציני שהמשרד עושה, עשינו אותו ביחד.

הסיור הזה נולד באמירת לא אגב של יהודית, כשעוברים ליד הדלת שלה. אנחנו כמובן לסיורים מאוד מאוד שמחים, כי זו האפשרות לצאת מהניאונים ומהישיבות ולראות את הדברים בשטח, על מורכבותם, על התפתחותם, על העניין שהם מעוררים ומחוללים. למועצה יש שטח גדול מאוד, רב ועצום. אנחנו מטבע הדברים נתמקד היום בהיבטים החינוכיים. היינו אצלך, מצנע, הצגנו חלק מהמורכבות, חלק מהעניין שמגולם בתחום של המורשת. למעשה המורשת, אנחנו בתים, אבל ברור לחלוטין שהבית בלי מי חי, איך חי, מתי חי, מי תכנן, מי ביצע, מי חלם, מי פרץ לרעיונות כאלה או אחרים. עכשיו אנחנו בקיבוץ, אחד האושיות המרכזיות של רעיונות ואידיאולוגיה שבנו פה חתיכת משהו במדינה, עם רעיונות רבים נוספים.

המועצה, שב-2014 תחגוג או תציין 30 שנה לקיומה ושלמעשה נולדה בכנסת ב-1984 בוועדת החינוך, יש לנו מחויבות עצומה לוועדה הזאת כל השנים, מכל בחינה שהיא, דרך זה שלמעשה הרעיון וההכרזה והלידה והשלב העוברי, הכול היה בוועדת החינוך של הכנסת ב-84' ומשם למעשה תרתי משמע - - -

מי היה אז היושב ראש?

נחמן רז.

ולמעשה מאז, תרתי משמע, הכול היסטוריה. אז המועצה מטפלת בבתים ובכל ההיבטים הפיזיים. זה נושא מרתק, מעניין ומאוד מאוד רחב והנחלת המורשת, וזה באמצעות כל המערכת החינוכית. האתרים, יש 130, תקבלו חומר רקע עוד מעט. אנחנו למעשה היום בקשר, לא רוצה להגיד את המילה שולטים, כי זה לא, אנחנו מין מטריה שהתנדבנו לקחת אותה ולהוות בית ל-130 אתרי מורשת, אתרי ביקור בארץ. זה מספר עצום, זה מאוד וריאבילי, זה יכול להיות מסיפור אחד של משפחה ומאתר אחד שיש בו 3,000 מבקרים בשנה ועד אתרים גדולים של 100,000 מבקרים ויותר.

איפה המבקרים האלה?

בית הפלמ"ח למשל, עתלית מתקרב לזה, מכון אלון מתקרב לזה, עין שמר הוא בינוני גדול, תיכף ניתן לטובית קצת לספר את הדברים המעניינים שקורים כאן.

למעשה מה זה עמותת המטריה הזאת, או עמותת הקשר הזה? זה מהלך שבאנו אל האתרים ואמרנו, 'תראו, המדינה לא מדברת איתכם'. בתוך זה יש 12 מוזיאונים של משרד הביטחון, יש להם אבא ואמא ודוד והכול בסדר, ויש כמה שהם בחוק, עין שמר הם בתוך החוק, 16 מוזיאונים בסך הכול הם בתוך החוק והם נהנים מאיזה שהיא התייחסות ומאיזה שהם תקציבים כאלה ואחרים וכל היתר הם בר בשטח. אנחנו הגדלנו טיפה את מחלקת החינוך שלנו ולמעשה היום כל ההשתלמויות והסיורים והשיווק והשתלמויות בפייסבוק ובאינטרנט ובניהול אתרים והשתלמויות מדריכים וקורסי מדריכים, הכול מתנהל דרך המערכת המרכזית.

אני חושב שסיפרתי לך, מצנע, אחת הדוגמאות הנפלאות זה מה שיש לנו עם משרד הביטחון, עשרה אתרים בחוזה, כל חוזה של 100 עמוד, כל שנה לחתום, ובאנו למתן ואמרנו 'בוא, תן לנו את התקציב הזה ותעשה הסכם אחד מול כולנו'. הגדילו טיפה את התקציב, יש פה מערכת מעניינת. עכשיו השנה, בהסכם החדש שמתחיל עכשיו, יש למעלה מ-100 אתרים בתוך ההסדר הזה ועלייה של למעלה מ-300% בביקורי יחידות הצבא, חיילים ואתרים, זה דבר לא נורמלי. לפעמים כשמתעכבים בחתימה על הסכם, עם כל מיני פקידים מעכבים, יש לחץ עצום מהיחידות. יש בסיורי יום א' וגם באירועים יחידתיים של יחידות הצבא התעוררות עצומה וזה דבר אדיר.

עשינו דבר דומה עם עולים, שזה עכשיו נמשך. עם קבלת החוק ואישור התקציב יהיה לנו עוד פעם עם מה להכין עולים. לפני שנה גייסנו 2 מיליון שקל ועודדנו ביקורים של עולים באתרים. רוב האוכלוסייה מחבר העמים, גם 4,000 אתיופים, שזה חידוש עצום ואנחנו מתמודדים איתו, הוא מאוד מעניין, הוא אתגר לא נורמלי והוא מצליח.

אלה דוגמיות קטנות של מערכת חינוך מאוד נטועה בשטח ועובדת וכל הזמן מייצרת רעיונות חדשים.

הבעיה העיקרית, אני מגיע כבר לסוף היום - - -

כסף.

לא, אצלנו במועצה אומרים שאין בעיה של כסף, הכסף זה דבר שלישי-רביעי. צריך אנשים מסורים, רעיונות טובים, אמונה במה שאת עושה ואחר כך אנחנו מצליחים לגייס. זאת תמיד בעיה, היא לעולם בעיה, אבל אנחנו לא מנפנפים בו שלא עשינו כי-. עובדים עם מה שיש ומנסים כל הזמן לגייס תקציבים נוספים. כמובן שפרויקט מורשת של הממשלה קידם מאוד גם את ההכרה וההיכרות של כלל הציבור - - -

הפרויקט של שנת ה-60.

של ה-50 ועכשיו זה החלטה - - -

100 אתרי מורשת.

קראנו לזה 50 ב-98', כשהכריזו בממשלת ברק ב-2000 או 2001 ועכשיו יש את מה שצביקה האוזר בממשלה הקודמת, ב-2010, ההחלטה בחצר תל חי ואחר כך בדגניה ב-100 שנה לקיבוץ.

זה לא נקרא 100 אתרי מורשת?

לא, היום זה נקרא ציוני דרך, קראו לזה בהתחלה התמ"ה - - -

תכנית להעצמת המורשת.

תכנית מורשת לאומית, אחר כך קראו לזה מורשת. אנחנו כבר קוראים לזה מורשת ולא יעזור כלום. הגוף הזה, אגף מורשת במשרד רוה"מ, עושה נפלאות, אנחנו עובדים איתו מאוד מאוד צמוד ועושים הרבה דברים ביחד, שזה גם כספים לתשתיות ולשדרוגים וגם מערכת החינוך נהנית מזה.

זה ככה על קצה המזלג. הבעיה העיקרית בסוף היום, ודווקא עין שמר לא מייצג את זה ותיכף נשמע את טובית, מערכת החינוך לא מגיעה לאתרים. אם אנחנו מגיעים ל-29%-30% מגרדים בקושי את ביקורי בתי הספר ומערכת החינוך, כולל תנועות הנוער, באתרים, אז צריכים לשאול את עצמנו, הרי הקמנו את זה בשבילם ולא בשביל אף אחד מפה, שמכירים ויודעים ומסיירים. אנחנו, השבויים, בכלל לא בעניין, זה בעיקר למערכת החינוך, כי זה הדבר העיקרי, מזה להצמיח איזה שהיא מודעות יותר גדולה וזה לא קורה. אם יש דבר שהוועדה במשמרת הזאת לבקשתנו צריכה לשים את המיקוד שלה, זה באמת יצירת המודעות. כי איך אמרת, מצנע? אנחנו לא נותנים הוראות, למרות שלפעמים גם כן דרך חקיקה, אבל יש חשיבות עצומה למה ועדת החינוך של הכנסת, של הפרלמנט הישראלי, משדרת כלפי המערכות השונות, אלה שלמעלה ואלה שלמטה, וכמו שאומרים הילדים, מאחוריי ומצדדיי.

אתם לא בקשר עם של"ח, מינהל חברה ונוער?

אין כמעט דבר שלא עשינו, אבל כנראה לא עשינו מספיק וכנראה גם לא מספיק עושים.

אני תיכף אראה.

אבל זה לא רק של"ח, של"ח הוא לא הפתרון, יש את כל ה - - -

מי מתכנן טיול בבית ספר?

מנהל בית ספר, ועדי הורים היום - - -

בתי הספר עצמאיים לחלוטין מבחינה הזו.

לוועדי הורים יש היום משקל.

הם כפופים לסל תרבות ולתכנית הליבה, שזה נושא שאני אגע בו באופן מאוד קשה.

אין אמירה של המדינה. המדינה רצה עם הצהרות והחלטות מדהימות, חשובות, ברמה התשתיות של השימור, אין במשרד החינוך אמירה - - - יש אמירות נהדרות, אידיאולוגיות, ערכיות, בכל מפגש מאוד סימפטיים לנושא, בפועל, בסוף, התלמידים לא מגיעים. אני לא מציע, יהודית, שניכנס כאן לדיון, כי כל השאלות שאת שואלת הן, איך אנחנו אומרים? החוד של העיפרון, אלה השאלות, זה נוגע בדבר. אבל למשל אם משרד החינוך החליט שכל תלמיד יהיה בירושלים אז כל תלמיד מגיע לירושלים. נשים שלוש נקודות.

אין אתרי מורשת בירושלים?

השאלה גם לאן הם מגיעים בירושלים.

מה שאלתי?

תראי, בסוף ננצח את זה ופה צריך עזרה עצומה שלכם. בסוף נפצח את זה. צריך עזרה שלכם, אז באנו לפה בצוות מתוגבר, רן, חומי ואני ואנחנו מאחלים לכם יום מוצלח.

אנחנו נתחיל כאן בעין שמר. לקחנו כמה דוגמיות על ציר החוף, עין שמר שהוא הצלחה גדולה בכל קנה מידה, הוא אתר ותיק, נעבור לזכרון, נראה שימור מעניין, אין לנו הרבה זמן שם, אז בית לנגה, סאגה משפחתית מאוד מעניינת, קשורים שם שופטים, עשירים ואצולה אנגלית-יהודית וכו', ונרד למשהו חדש, מוזיאון התעופה העברית. זה שלושה טייסים שיזמו בחוף הבונים מין מרכז נורא מעניין, ושם שם המשחק הוא הברק שיש להם בעיניים ואיך הם הקימו דבר מכלום לבד, כנגד כל הסיכויים. נקנח בעתלית שהוא מגה אתר, מבחינתנו, מאוד עשיר בפעילות שלו וניחשף שם ובדקה לארבע נוריד את השלטר.

מה עושה המשרד לאיכות הסביבה בתחום הזה?

השר להגנת הסביבה הוא הממונה על חוק גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים, ובמשך הרבה מאוד שנים לא נעשה כמעט שום דבר. השר הוא אחראי, יש לו אחריות מיניסטריאלית לאתרים הלאומיים, זה לא נכלל ברשות הטבע והגנים, למרות שהם כן יכולים לנהל אתרים, ואני נכנסתי לתפקיד לפני קצת יותר משנה כדי לעשות סדר בהרבה בעיות - - -

זאת אומרת לא היה לפני זה מישהו?

לא היה מישהו בתפקיד ובאמת לא נעשה ובעצם האתרים עצמם נוהלו על ידי גופים שונים, שלושה מהם על ידי המועצה לשימור אתרים, שבאמת הרימו אותם מאבדון, אני חושבת, מכון איילון, היום נבקר במחנה המעפילים בעתלית ובחצר כנרת בצפון, אבל יש גם אתרים שלא קיבלו טיפול וחלקם במצב לא טוב וגם אנחנו מנסים במשרד לקדם את זה.

במשרד יש תקנה תקציבית לזה?

לא. זו אחת הבעיות המרכזיות שאנחנו דנים בה ומנסים לראות איך לקדם את זה. בשנה הראשונה בעצם עשיתי מיפוי של הבעיות, של המצב המשפטי, המצב הפיזי של האתרים, ולנסות ולראות איך אנחנו מקדמים, כולל בשלבים הבאים גם הכרזה על אתרים חדשים.

יש רק להוסיף שלמעשה האתרים הלאומיים, ההכרזה היא בחתימתו של שר הפנים. זה מין חוק משולב בין שר הפנים לשר לאיכות הסביבה. זאת אומרת האחריות התפעולית או החוקתית היא איכות הסביבה אבל מי שחותם ויוצר את הקו הכחול זה משרד הפנים ואז שר הפנים חותם.

זה גופי התכנון.

זה כמו גנים לאומיים ושמורות טבע. זה אותו תהליך הכרזה בדיוק, גם אתרי ההנצחה.

טובית, בבקשה.

שלום לכולם. כמו שהצגתי את עצמי, שמי טובית ואני מנהלת את המוזיאון. המוזיאון שלנו הוא מוזיאון מוכר מיום היווסדו, זאת אומרת שיש לנו אבא ואמא, כמו שעומרי הציג את זה, מינהל תרבות, משרד התרבות, כפופים למועצת המוזיאונים וקצת עזרה ממשרד החינוך, יועץ לענייני-, יש לכם איזה תואר מאוד ארוך, דוד קיסוס, בקיצור, הוא הבן אדם.

לא עידית?

עידית זה משרד התרבות, קיסוס זה משרד החינוך. אנחנו היחידים שמקבלים תמיכה גם וגם.

אז אתם באמת יחידים.

כן. בקיבוץ, כדי שיוקם משהו צריך משוגעים לדבר, כי אחרת בלי משוגעים לדבר זה לא קורה. המשוגעים שלנו לדבר זה פרופ' אדם זרטל, שאתם בטח מכירים את שמו ממקומות אחרים, ורן חדוותי, שהוא גם איש המועצה לשימור, שאני אתן לו לפתוח בכמה מילים על המקום.

אז קצת שתדעו לאן הגעתם. בית, חומה, חצר. ההתיישבות מתחילה כאן ב-1913, כשקבוצה שמורכבת מרחל ויצחק בן צבי ויגאל השומר וחבריהם מתיישבים כאן קרוב מאוד למה שאנחנו קוראים חרבת כרכור ושמים אותם שם כדי לשמור על צומת עירון. צומת עירון הוא בדיוק הצטלבות דרכים מאוד מעניינת, מי נכנס לשטח ההר. למעשה כדי לעבור את ארץ ישראל צפונה היה צריך או ללכת בדרך הים או ללכת דרך ואדי ערה. כשכל העניין הציוני התחיל להתבסס כאן בארץ היה חשוב מאוד להבין מי הולך בדרך הזאת, מי הולך בדרך הזאת, מה מצב הקרקעות. לכן שמו אותם שמה. סיפור מאוד מאוד מעניין, גם על החרבה וגם על האנשים האלה, בוודאי על יצחק ורחל ינאית בן צבי
בעקבותיהם באו לכאן ב-1917, למקום הזה שאנחנו יושבים עכשיו, הגיעה קבוצה שנקראה קבוצת אחדות. בקבוצת אחדות היו שישה חברים ושתי חברות, היו אנשים שחיו ברמה שיתופית מאוד מאוד גבוהה, ותיכף תבינו למה אני מדגיש את הרמה השיתופית. הם התחילו לעבד כאן את השטחים, הם התחילו לבנות כאן בית. בהתיישבות היהודית החדשה, אחרי אלפיים שנות גלות, את זה לעולם לא אשכח, הם הראשונים שהמחרשות שלהם, מחרשות יהודיות, פלחו אדמה עברית והפכו אותה וזרעו כאן זרע. ב-1917 הם זרעו את השדות הראשונים, ב-1918 למעשה התחיל הקציר והתחילו לאסוף פעם ראשונה את יבוליהם מהאדמה הזאת.

קבוצת אחדות לא מחזיקה מעמד. אחרי שנים רבות יצא לי לשוחח עם אחד מהם, אדון שמפסקי. שאלתי אותו, 'גן עדן, למה הלכתם מכאן, למה לא נשארתם?', הוא אומר לי, 'שמע, רן, אתה לא מתאר לעצמך איזה רמת חיים קשה הייתה פה, אבל העיקר', הוא הוציא את הארנק מהכיס ואמר 'לא רצינו את כל השיתופיות, רצינו כל אחד ומשקו הוא, כל אחד באדמתו הוא', ולכן זה לא החזיק כאן מעמד, והחליפה אותם קבוצה אחרת שנקראת קבוצת ברנר.
קבוצת ברנר לא החזיקה הרבה זמן מעמד. ביוני 1927 מגיעה לכאן קבוצה קטנה של ארבעה חברים יוצאי קן השומר הצעיר, רובם מלודז', הם יושבים בעין גנים כבר שנתיים, מ-1925, ומחכים שייתנו להם מקום להקים בו קיבוץ. אמרו להם, הסבירו להם איך להגיע, 'לכו, יש שם כבר חומה ויש כבר בית, תמצאו את המקום הזה, זה יהיה ביתכם'. ואכן הם באים לכאן ומביאים את כל הקבוצה של ה-18 חברים הראשונים, תראו אותם אחרי זה גם בפנים, ויחד בונים את קיבוץ עין שמר. אז זה לא נקרא עין שמר, זה נקרא קבוצת כרכור ומהר מאוד השם עין שמר ניתן לה על ידי צבי לוריא, שהיה גם יושב ראש ועדת הפנים בכנסת והיה איש מאוד מקובל וידוע.
הנכדים שלהם, הבנים שלהם, הנינים שלהם, כשהקיבוץ משתנה ככה או אחרת, עד היום כולנו חיים כאן וממשיכים לבנות את הבית הקיבוצי שלנו. בית תרתי משמע. מה שתראו היום זו תוצאה של חלום גדול להקים כאן את הדברים האלה.

כשנעזבה החצר והקיבוץ הלך מזרחה והקים חדר אוכל חדש והקים את כל הדברים, חשבנו מה נעשה עם האוצר האדיר הזה, עם החומות, עם הבית, עם חדר האוכל שכבר היה, עם אסם התבואה, ואז הוחלט, באמת בהנחייתו של אדם זרטל, שהוא חבר קיבוצנו, בן כיתה שלי, להקים כאן מוזיאון, אבל מוזיאון שיביא דורות דורות של מבקרים, של ילדים, של נערים, של חיילים, של קשישים, יביא כאן את כולם, ללמוד איך קמה מדינת ישראל, איך קמה ההתיישבות, והחשוב ביותר, מה זה לעבד את האדמה. היתר תראו בהמשך הסיור.

תודה.

תרשו לי, עקב היותכם ועדת החינוך של הכנסת קצת גם לקטר לכם, במסגרת היכולת שלי, שאולי זה יעזור.

היא לא כזאת, זה פשוט מתואם בינינו.

עין שמר, בניגוד למה שעומרי הציג, נהנתה בכל השנים האחרונות מרוב ביקור של תלמידי בתי הספר. בוא נגיד שאני מעריכה את זה בלמעלה מ-90% ביקור של תלמידי בתי ספר. הפעילות שאנחנו נותנים כאן היא פעילות מושלמת, שכוללת את התוכן, את החוויה, את ההצגה, בדיוק כמו שמוגדר בתכנית הליבה, עם כל התנאים שצריך. בשנים האחרונות, עקב יציאתה של תכנית הליבה והפיקוח המאוד גדול של חברה ונוער והגדרות של תכנית הליבה צנח כאן מספר המבקרים של בתי הספר בצורה מזעזעת. היו שנים שבכיתי לעומרי בערך שלוש פעמים ביום שאנחנו על סף קריסה.

מה בהוראות האלה הביא לזה?

לתלמידי גיל מסוים אסור לנסוע יותר מ-30 דקות לאתר הטיול, לתלמידים כאלה, הם צריכים לעשות קודם את הטיול הזה ולא את הטיול הזה. אז אם קודם עושים את השכונה ואחר כך את העיר ואחר כך את זה, אז בסוף השנה אין לי מקום לכל תלמידי בית הספר שרוצים לבוא, כי אני לא לונה גל שמכניס 1,000, 2,000, 5,000 איש. אצלי כל 30 תלמידים מקבלים מדריך, נוסעים על הטרקטור או נוסעים ברכבת, אז יש לי קיבולת של שש כיתות ביום גג שאני יכולה לתת להם הדרכה כמו שצריך, ואני לא אקבל שמונה אם אני לא בטוחה שאני יכולה לתת להם את ההדרכה כמו שצריך. אז הפגיעה שלנו בתכנית הליבה היא מטורפת ומעלה. בית ספר מכפר יונה, אמרו לו, 'זה לא 30 דקות נסיעה, זה 32 דקות נסיעה, אתה לא יכול להגיע'.

למה אני בוכה? מצד אחד אנחנו נתמכים על ידי משרד החינוך, אנחנו מפוקחים, בהשתלמויות מדריכים, בתכניות פדגוגיות, במה שאתם רוצים, בדוחות כאלה ובדוחות אחרים, ובפה ובשם, ומצד שני התלמידים האלה, שבשבילם בודקים את התכניות הפדגוגיות, לא מורשים להגיע הנה, כי זה 32 דקות, במקום 30 דקות? אז הייתי עם אלעד, ראש מחלקת חינוך במועצה לשימור אתרים, אצל מנהל חברה ונוער, והייתי אצל סמנכ"לית משרד החינוך כמה וכמה פעמים בירושלים, זאת אומרת כל ואריאנט אפשרי. הזמנתי את ראש מינהל חברה ונוער לפה. אני נלחמת, יש איזה טיפה של הקלה אבל עדיין בוכה לי מורה מנס ציונה, שהיו באים הנה שנה-שנה, אני מכירה את רכזות הטיולים אישית, אני כבר הרבה שנים פה, היא אומרת לי 'מחייבים אותי לטייל בגבעות הכורכר בנס ציונה', וזה בסדר גבעות הכורכר בנס ציונה, זה תוכן חשוב, אני מורת דרך בהכשרה שלי ויודעת את הניואנסים של הדברים האלה, אבל כדי להדריך את גבעות הכורכר בנס ציונה צריך להיות מדריך מעולה, זה לא פשוט להדריך, והיא אומרת לי 'אני רציתי לבוא לפה ולא נתנו לי'.
בהתחלה, בשנים הראשונות הם פרסמו, כיתות א', 1, 2, 3, 4, 8, תבחרו אחד. אם לא היית בפנים לא היית. אז אחרי שנה שבאמת צעקנו על זה, הטבלה הזאת ירדה, כי זה פשוט קבר אתרים. זה קבר אתרים שלא הגיעו אליהם, כי רכזת הטיולים הממוצעת בבית ספר, סליחה, לא מבינה מי יודע מה בטיולים, לצערי הרב אני אומרת את זה, והיא הייתה אומרת להם 'אוקיי, מ-1, 2, 3, תיתנו לי לכיתה א' את סיור 4, לכיתה ב' את סיור 6, לכיתה ג' את סיור 8' ונגמר העניין.

מה מחיר הכניסה פה?

מחיר הכניסה ליום פעילות מלא הוא 38 שקלים, שזה מחירי עלות.

איך זה עומד בהשוואה למקום אחר?

למי שנותן פחות או יותר כמונו אנחנו - - - -

זה לכמה שעות.

חלק מהעניין של הנסיעה של 30 דקות נובע בגלל העלות של הנסיעה באוטובוס ולא ה-30 דקות. זו עלות הנסיעה באוטובוס. זאת הפואנטה.

האוטובוס והאבטחה.

אוטובוס לחמש שעות, בטח יש לו מחיר מסוים, ולשמונה שעות זה מחיר אחר.

בדיוק. זה הנושא הנוסף שאני רוצה להעלות.

מרכיב ההסעה, אומרים שהדלת של האוטובוס יותר יקרה מהדלת שנכנסים לאתר.

זה הנושא הנוסף שאני חושבת שאתם אלה שיכולים לעזור לנו הכי הרבה, זה נושא חברות הטיולים. חברות הטיולים, שהן אלה שמארגנות את הטיולים בבתי הספר. לפעמים מגיעות לי שלוש כיתות, 100 ילדים, בשלושה אוטובוסים. כולנו יודעים ש-100 ילד אפשר לשים בשני אוטובוסים ובכל כלי יש כרטיס כניסה.

הם שומרים על כיתה.

אז במקום להגיד צריך שני הורים מלווים לכיתה ושזה יתאים בשני האוטובוסים, אז המורה אומרת 'אוקיי, שישה הורים מלווים, שמונה הורים מלווים, שנים עשר הורים מלווים ומגיעים בשלושה אוטובוסים, אז איפה הכסף? לאן הלך הכסף הגדול? על האוטובוס.

המיותר.

חברות הטיולים האלה, אמרה לי חברת טיולים אחרת, שאני לא אגיד מחמת הכבוד את השם, 'אם לא תתני לי 17% עמלה מהתלמיד הראשון שנכנס לפה, אני אדאג לא לשלוח אלייך תלמידים, יישלחו לך בתי ספר רק שיתעקשו להגיע אלייך'. ככה הסוכנת הזאת, כי אני לא חושבת ש - - - תראה, חברות הטיולים עושות את העבודה ומגיעה להן עמלה, הן רצות לבתי ספר, מתכננות, אני מסכימה עם זה, הן לא עובדות לשם שמים, גם חברות הטיולים, אבל היא דרשה ממני אחוזי עמלה שאני כעמותה, מוזיאון מוכר הוא עמותה על פי חוק - - -

אני רוצה להבין, יש מתווכים ב - - -?

בוודאי, בוודאי. 90% מבתי הספר, לא בדוק, להערכתי הגסה, מטיילים עם חברות הטיולים שעושקות אותם במחירי האוטובוסים - - -

החברה היא בעצם מתווכת?

אגד תיור, טללים, זה מתווך. אגד טיול, אני על ה-38 שקלים לתלמיד, היו 100 תלמידים כפול 38, בשורה התחתונה עמלת סוכן או הנחה, או איך שלא תקרא לזה, יורד להם, חברות הטיולים עובדות בין 10% ל-15% החברות הגדולות. אז באה אליי אותה גברת ואמרה לי 'אם לא תתני לי 17% מהילד הראשון, אני אדאג לא לשלוח לך תלמידים' והיא הלכה לאתרים שכן נתנו לה 17%, ואני לא מוכנה להתכופף.

הם דורשים את דמי התיווך מכם?

בוודאי. אני לא יכולה להגיד שני מחירים. אני לא יכולה להגיד לבית ספר שבא אליי, שהמחיר הוא פחות 15%, שאני אשרוף את עצמי אצל הסוכנים ואת הסוכנים אני צריכה בשביל תיירות נכנסת ובשביל מבוגרים ובשביל גמלאים. אז חברות הטיולים, אלה שעושקות את בתי הספר - - -

טוב, נעשה חוק הסופרים והספרים, נעשה - - -

וזו אחת הצרות הכי הגדולות שלנו, חברות הטיולים שאני לא יכולה בלעדיהן, כי הם אלה שירוצו, ואני לא יכולה להשיג איש שיווק שירוץ שבעה ימים בשבוע לבתי הספר ויעשה את זה - - -

פה זה יום שלם, או משבצים את זה בתכנית טיול?

יש ויש, יש כאלה שבאים לכאן, אם זה כיתות צעירות שבאות הנה לשלוש שעות, עם חצי שעה ארוחת בוקר והביסלי והבמבה בסוף זה נותן להם ארבע, ארבע וחצי שעות, עם הנסיעה זה יום שלם. הכיתות היותר גבוהות יכולות לבוא הנה או לפני או אחרי מסלול אחד. יש כאלה שעושות למשל את נחל יצפור בגלבוע ובאות הנה בסוף, או מתחילות פה ועושות את נחל קני במגידו או כל ואריאנט אחר. בנושא חברות הטיולים ופיקוח על כמה אוטובוסים מוציאים, לטעמי, וקטונתי, נותנים הוראה לבית ספר, אם יש לכם עד 100 תלמידים לא ייצאו יותר משני אוטובוסים, גם אם זה על חשבון ההורים המלווים, כי ההורים המלווים זה לא האישיו.

אבל בלי הורה מלווה הם לא ייצאו.

בסדר, אבל את יכולה להוריד. כשבאות שלוש כיתות, 100 ילד, בשלושה אוטובוסים, אני יכולה רק לבכות, זה הדבר היחידי שאני יכולה.

כמות הבקשות של מעוטי יכולת, אתיופים, נזקקים כאלה, נזקקים אחרים, אין לי יום שאין חמישה עד שבעה טלפונים כאלה. ושוב, אנחנו מנסים כעמותה לבוא ולעשות ובמיוחד בקיץ וכל החינוך המיוחד למינו פה. המון המון המון. לנו, כעמותה, ועד המנהל החליט שלכל אחד נותנים הנחה קטנה ולא לאחד בחינם ולכל השאר לא נותנים, אז אנחנו משתדלים לבוא ולהתכווץ ומה שאפשר.

מה מספר המבקרים פה בשנה?

בין 20,000 ל-30,000 מבקרים, תלוי בשנים. הכול מופיע בדוח פילת הידוע של המוזיאונים, כששוב, הרוב זה, כמו שאמרתי, תלמידי בית ספר.

ברשותכם, בגלל שאני רוצה שנספיק לראות ועומרי הכתיב לי זמנים ואני יודעת שאני לא יכולה לא לעמוד בזמנים, אז אנחנו נתחיל בסיור כאן בחצר ההיסטורית שבה הוקם הקיבוץ ונרד אחר כך לאזור פארק הרכבת, האזור החדש של התצוגות החדשות.

לפרוטוקול, חבר הכנסת שמעון אוחיון הצטרף אלינו.

בכל ה-15 השנים שאני מנהלת את המוזיאון, בכל שנה שהיה לנו איזה שהוא עודף במאזן, ניתן מה שנקרא לצבוע כסף, לצבור עם ייעוד, ובעשר שנים צברנו כסף ורק כשהיה לנו את הכסף, עם קצת תמיכה של שימור אתרים, קצת תמיכה של משרד התרבות לבינוי, קצת משרד החינוך, התמיכה היא מאוד מזערית ומאוד ממוקדת, אז בנינו את הצד הזה. מה שנכון לכרגע אנחנו עושים זה בעצם אוספים כסף כדי לשפץ את הצד ההוא.

לשמחתנו הרבה אנחנו נכנסנו לפרויקט מורשת שמנהל ראובן פינסקי. בעזרת מי שצריך אנחנו מקווים להיות מוזיאון הקיבוץ הלאומי, כי מי שיודע מי מקבל הכרה מראובן פינסקי זה בא עם שק של כסף מאחורה, אז אנחנו כרגע במהלכים של חתימת החוזים מול משרדי הממשלה, שזה דבר לא פשוט בפני עצמו.

שני דברים, את הצד הזה בתערוכה אצרה מיכל גרוס, עיצב דודי גל, שהיה המעצב הראשי של מוזיאון ישראל בזמנו ואמרה מיכל שבכניסה היא רוצה להקים מיצב אמנותי שאומר קיבוץ, אמרתי לה שכולם יצחקו עליי ויזרקו אותי מכל המדרגות. פנינו לאמנים, בחרנו מיצג של קבוצה צעירה בשם גרופה. הגזע זה האידיאולוגיה של הקיבוץ, חזק, ברור, מוצק ,למרות שכאשר יש אידיאולוגיה יש תמיד דעות שמושכות לכאן ודעות שמושכות לכאן ולא הכול נכנס לקופסה. כשחותכים גזע, אנחנו תמיד רואים את טבעות הצמיחה, מי שמכיר, לקחנו אותן לא פנימה אלא החוצה וזה בעצם הקבוצות בקיבוץ שאתה נולד, אני לא יליד 66', אני מקבוצת שקמה, מקבוצת אלון, מקבוצת דקלים, עם השנה, לא שהם נולדו, עם שנת ההצטרפות לקיבוץ, שבחרו להמשיך לחיות בחיי הקיבוץ. הגזע שלנו ממשיך לתוך הגג, ולמרות שהיום אנחנו קיבוץ מופרט או קיבוץ משתנה, אנחנו רוצים לקחת את הטוב ואת היפה בתוך הקיבוץ החדש.
מסביב אתם יכולים לראות את ה-500 תמונות מחיי הקיבוץ אז והיום ומכל צד שתסתכלו על העץ הזה אתם תקבלו מבט אחר, חי, כמו של הקיבוץ.

הנה אותה קבוצה, קבוצת עין גנים שרן דיבר עליה, שהיא מקימה את הקיבוץ. להפתעתנו אנחנו לא מצאנו בארכיון את התמונות שיש בדרך כלל לקבוצות, עומדות, אחד עם רגל על הקש, השני עם הקלשון, לא מצאנו את התמונה הזאת. פנינו לכל המשפחות, ביקשנו תמונות שהם היו צעירים, נתנו אותן למאייר, נועם נדב, ירושלמי, וביקשנו שהוא ייצור להם את הקבוצה השיתופית. מה שנורא מצחיק זה שמגיעה אליי מישהי ואומרת לי 'אבל אמא שלי לא נראתה ככה', אני אומרת לה 'את זוכרת את אמא שלך בגיל 70, ככה היא נראתה כשהיא הייתה בת 20'.

כמה מהם חיים היום בקיבוץ? אף אחד?

הם לא יכולים, הם צריכים להיות 120 ו-130.

1927 זה לא הלידה, אוקיי.

ב-27' הם היו בני 20, 20 וכמה, אין לנו סיכוי.

מה שעוד יפה, אפשר לראות כאן את נושא עברות השמות, או שזה פירוש או שלוקחים את השמות כמו איתן, מגן, אלון, השמות החזקים והיפים.

פנינו למוקי צור, בטח את השם אתם מכירים, אמרנו לו 'מוקי, אנחנו רוצים מוזיאון שמדבר על הקיבוץ, מה לעשות?' הוא אמר לנו 'אם תתחילו לחפש חומר בכל הקיבוצים, קודם כל לא תצאו מזה, ודבר שני תעליבו מישהו, למה לקחתם תמונת פסח מקיבוץ זה ולא קיבוץ אחר', הוא אמר לנו, 'תשמעו, כשתלכו לארכיון שלכם תבינו שיש לכם חומר לשמונה מוזיאונים ואתם לא צריכים מאף קיבוץ אחר', והוא צדק וצדק בגדול.

אני אכנס אתכם, יש לנו כאן את חדר הראשונים עם סרט, יש לנו את הנושא של תנועות הנוער. הראשונים – כאן בחרנו משפחה אחת שיש לה ארבעה דורות בקיבוץ, כמובן שבקיבוץ אסור שהיא תהיה אף אחד מעובדי המוזיאון, כדי שאף אחד לא ייעלב, צריך שבאמת יהיו ארבעה דורות בקיבוץ וצריך שזו תהיה משפחה שמוכנה שיתלו אותה על הקיר, שזה דבר לא פשוט. אז הנה גרצל וחנה בצעירותם, הנה חנה ביום הולדת 99. בגיל 99 עשו לה את היום הולדת מחשש שזה יום ההולדת האחרון, היא חיה עד גיל 102. הסתבר לנו שלעדנה, הבת, שהתאלמנה בששת הימים, יש ארכיון שלם בבית, מתעודת עלייה דרך כרטיסי הנסיעה, כל הגלויות, כל הדברים שרק על המשפחה הזאת הייתי יכולה להקים מוזיאון.

נמשיך לחדר הבזוקות המפורסם שלנו. אני מצטערת על המהירות, אבל שמו אותי בסד של זמנים.

ידענו שאנחנו רוצים לפנות גם לנוער וגם לתיירות ולהראות להם את המורכבות של חיי השיתוף וחיי השוויון. לקחנו דילמות אמיתיות מחיי הקיבוץ, איירנו אותן, אותו נועם נדב הכין לנו את מה שמי שזוכר, זה דומה לקריקטורות בבזוקות ואנחנו עורכים כאן משחקי תפקידים, אם זה עם נוער דובר עברית, לנוער דובר אנגלית יש לנו את אותן קריקטורות אבל באנגלית. יש לנו כאן את משקל הערכים, שכל אחד יכול לבחור, האם אני יותר רכוש פרטי וחופש אישי ללמוד סידור פרחים צפון סודני, או אני רוצה שיתוף בכול ושוויון מוחלט ואתם מבינים את הרעיון. כולם שוות, דרך אגב, במשקל. זה נותן איזה שהוא מיצב ואיזה שהוא רעיון, אנחנו עושים גם משחקי תפקידים נורא יפים, עם נוער, החל מכיתה ו', ככה שמתחילים להבין. תמיד יש, 'אבל אם קבעתם אותו סכום, אני לא אקום לעבודה', אתם מכירים את שאלת הבטלן ועוד שאלות.

בואו ניכנס לחדר הילדים. אתם יכולים לשבת.

אתם צריכים לשים פה את הסירים מאמייל.

רצינו לשים את הסירים האמיתיים אבל הסתבר לנו שעל הסירים האמיתיים לא ניתן לשבת, כי הם פשוט קורסים, אז עשינו כאילו סירים שיש להם תמיכה כדי שיוכלו לשבת עליהם.

נושא החינוך המשותף והלינה המשותפת הוא נושא, אני חושבת, אחד הגדולים והשנויים במחלוקת. אני רוצה להגיד שניים-שלושה דברים. עשינו את התערוכה הזאת באמת עם אוצרת ומעצב וכל החיפוש וכל התחקיר עשה הצוות, קודם כל הצוות שמדריך כאן, שיהיה לו איזה שהוא קשר אחר כך לכל מה שקורה כאן. הסרטים שהפקנו, הפקנו, יש לנו חבר קיבוץ אחד שהוא צלם סרטים ועורך סרטים, אז הוא עשה. אבל רק ככה קצת, כשאתה עושה סרט אתה צריך צילום ועריכה, זה ברור; אחר כך אתה צריך כותרות בעברית, אנגלית, רוסית, לקויי ראייה, לקויי שמיעה וכדומה; ביטוח לאומי, יש לנו כאן מה שנקרא מערכת לולאות השראה ללקויי שמיעה באדיבותם של הביטוח הלאומי והחמ"ת (החברה הממשלתית לתיירות), למי שיש מכשיר שמיעה. עשינו את זה ממש ממש עם מוזיקה מקורית. אסור מוזיקה. רק עכשיו קיבלתי מכתב ממי שאחראי על המוזיקה, אקו"ם, שמשמיעים פה מוזיקה והם דורשים ממני לשלם 3,000 שקל תמלוגים. אמרתי, אבל לא משמיעים כאן שום מוזיקה, המוזיקה פה שנכתבה בסרטים היא מוזיקה מקורית וביקשתי ממועצת המוזיאונים לנסות לטפל בזה, בשביל כלל המוזיאונים, כי זו עוד מלחמה בירוקרטית שאני צריכה לערוך נגד הדברים האלה.
אז אני בחרתי להראות לכם את הסרט על החינוך המשותף. רק להפנות תשומת לבכם, דפים מהמחברות של שומרת הלילה, שפה הגדלנו כדי שיראו. אז יש לילה שקט ויש לנו פה את ניר וצפריר. דרך אגב, יש קיבוצים שעושים אה אה, יש קיבוצים שעושים בה בה, זה תלוי בקיבוץ וחגיו. דברים פשוט מרתקים.

גם כשיש כאן שומר מסך, שזה עוד לא הסרט, תמיד אנחנו רוצים לדאוג שהוא יהיה מעניין, שהוא יהיה שמח בעיניים, לא פלטה כזאת, והרעיון בצד הזה שבעצם כל אחד יכול באופן עצמאי, לפי הוראות, להדליק את הסרט.

בזמן שאנחנו חולפים על התערוכה, אז קודם כל לכל נושא יש את הלקסיקון המקומי, כמו שאתם רואים שם את הלקסיקון, עם המושגים והמונחים המקומיים. בכל התערוכה השתמשנו באיורים של איגנץ. איגנץ זה יצחק פלגי, היה מאייר ואמרו לו שבקיבוץ לא צריך מאייר כי זה לא בזמנו עבודה שמכניסה, אז את הערך האמנותי שלו הוא נותן בנוי והוא מאייר את אלוני המשק ואת התפאורות לחגים ומאפר ועושה את התלבושות, אז בנותיו שכבר לא חיות בקיבוץ הרשו לנו להשתמש באיורים שלו.

ועוד דבר מאוד מעניין שמיכל עשתה, בהרבה מאוד מהקיבוצים יש עלוני משק, שזה איזה שהוא עיתון מקומי שיוצא אחת לשבוע, אחת לשבועיים, אחת לחודש, מאוד תלוי בקיבוץ - - -

או אחת ליום.

בעין שמר הוא אף פעם לא יצא אחת ליום. בעין שמר, יש כמעט מתחילת עין שמר עלוני משק ופעם הרבה יותר חברים כתבו מהגיגי לבם. לקחנו קטעים והם מופיעים במהלך התערוכה בפונט של מכונת הכתיבה הישן, מי שזוכר את הדפים הדקים האלה, ואפשר לעשות הדרכה גם לפי האיורים של איגנץ, גם לפי הקטעים מעלוני המשק.

לנו יש פרוגרמה כוללת של כל החצר, איפה נתעסק בביטחון ואיפה נתעסק בשינוי ואיפה נתעסק בילדות, אבל בגלל שהיה לנו כסף רק לחדש את המקום הזה נגענו בכל הדברים בקטן. בבוא היום, אני מקווה שעם פרויקט מורשת, נוציא את הדברים ונוכל להראות אותם בגדול.

אני אראה לכם בוויש קטן מה עוד יש לנו כאן. נסתכל פה על שלושה פנלים וצ'ופצ'יק אבל מיועד להיות חדר נשק, זה למעלה מאוד מסודר. חבל שמצנע יצא - - -

דווקא זה בדיוק היה מתאים לו.

בדיוק, אני חושבת שאני שירתתי איתו ביחד בצבא, באותן שנים הוא היה בפיקוד מרכז ואני הייתי באגף התכנון. אבל הנה למשל בעלון המשק ב-73' חברים הביאו קופסאות מכל הסוגים, נעליים, אלה קופסאות למשלוח לחיילים, 'חברות המעוניינות לסרוג כובע גרב לחיילים יקבלו את הצמר אצל עלית, אחרי תכנית מבט בטלוויזיה, פלוס הוראות סריגה'. תראו איזה דבר מדהים מצאנו כאן בעלוני המשק, עם אומץ מאוד גדול של מיכל מבחינה אוצרותית להכניס את נושא ההלוויה של אבשלום בן יהודה. דברים שניסינו שייצור עניין ולא יהיה רק עוד משהו.

כאן יש לנו את חלק העבודה. מלבד שלושה הסרטים המדברים יש לנו שלוש מצגות דוממות, שדרך אגב עשתה לנו בת השירות הלאומי שהייתה פה במשך שנתיים, בחורה מוכשרת להפליא. אז אם זה עבודה של פעם, סידור העבודה, מה שנקרא אספקה קטנה, חדר האוכל, המכבסה, מחסן הבגדים, האחיות, היום כל היזמויות, האדריכלים, חן ניסן, שראיתם בסרט שהוא מפיק, אביטל גבע של החממה וכדומה.
כאן יש לנו חדר שהוא שונה לחלוטין מכל החדרים מבחינת העיצוב שלו. זה חדר השינוי שכבר צריך שינוי, כי כאשר עשינו אותו עוד לא עברנו הפרטה והיום אנחנו כבר עובדים על השינוי שלו. פה השתמשנו רק בפיקטוגרמות כדי לדבר על השינוי ועל המשבר בקיבוצים, וגם כאן עשינו סרט, כשראיינו חברי קיבוץ, נשים, גברים, בכל הגילאים, שכל אחד אומר מה חשוב, מה טוב, מה הבעייתיות בקיבוץ, סרט שמעורר, פה תמיד קבוצות נתקעות פה, אני צריכה לחפש את המדריך, לאן נעלם המדריך? אני יודעת שהוא תקוע בחדר של השינוי. מנהלת כוח האדם של הקיבוץ מספרת שלא משנה אם היום אתה דוקטור לאנרגיה גרעינית מאוניברסיטת אני לא יודעת מה, אם סחבת איזה קופסת סיגריות בגיל 16 בקיבוץ, בקיבוץ אתה תישאר זה שסחב בגיל 16, התואר היום לא מעניין כמעט אף אחד. אז עם היתרונות והחסרונות שבכל דבר.

אבל החדר הזה, פה הולך להיות הטלפון עם הודעת אס.אמ.אס שהשינוי עבר וכבר עובדים על השינוי של כל הדברים האלה.

נושא אחרון, שהוא נושא מאוד משמעותי. נושא התרבות בקיבוצים, שהוא נושא מאוד מאוד חזק. רק קצת מבחינת חדר, זה חדר מזעזע כי יש לו ארבע דלתות, אז מבחינת עימוד של חדר הוא מאוד מאוד קשה. יש לנו כאן את המצגת של נושא החגים, שאני מקווה שבבוא היום הוא - - -

עוד עושים חגיגת ביכורים?

היום המוזיאון עושה חגיגת ביכורים לקהל, עושים חגיגת ביכורים מאוד קטנה.

נושא הכדורעף – עין שמר הייתה אלופת ישראל ב-1961.

זה לאו דווקא משחק של הקיבוץ. מה ה - - -

תחשוב. כדורגל, הוא יכול לרוץ ולהבקיע שער לבד, בכדורעף, אם אין מי שייתן את המכה אחריך אין משחק.

עין שמר הוא קיבוץ של רוח. אני אספר לכם סיפור. כשהתחתנתי והגעתי בפעם הראשונה עם כרטיס האשראי של עין שמר לגן שמואל, אמר לי שם בדוכן בשבת אחד הקופאים 'אני משתתף בצערך', אז שאלתי אותו 'למה? אני קניתי משהו מקולקל, המחירים גבוהים?' הוא אומר לי 'לא, את מעין שמר' ואני לא ידעתי את הסיפור, הייתי ירוקה, ניגשתי לבעל שלי ולחמים שלי בהיסטריה, הם אמרו לי 'בסדר, נספר לך את הסיפור, נסביר לך את העניין'.

אז זה חלק מהכותרים שהוצאו על ידי חברי קיבוץ עין שמר, מי מהמפורסמים יותר, פרופ' אדם זרטל, רקפת זוהר שהיא בת ברעם והיום גרה בעין שמר, צבי לוריא כמובן, רבקה וורפיינד, מהוותיקים יותר, ועד האחרונים, עם, שוב, התלבטות מאוד גדולה אם להכניס את הקדיש המקומי או לא להכניס את הקדיש המקומי, כשהוחלט כן להכניס אותו בצורה שהוא מוכנס.

למה הייתה התלבטות?

איך זה יתקבל, איך זה לא יתקבל.

זה חלק מההיסטוריה של הקיבוץ.

כן, אבל האם קדיש בעיניים של אנשים שהם לא דתיים, שאתה מביא להם משהו - - -

יש לכם הגדה קיבוצית?

בוודאי.

אז למה ההבדל?

את השאלה הכי מסובכת לגבי הקדיש שאל אולי פינסקי, כשהוא בא לפה, הוא שאל אותי 'למה אתם קוראים לזה קדיש בעצם?' אם זה לא הקדיש הדתי למה אתם קוראים לזה קדיש?

למה? אז מה?

זה הדבר היחידי שלוקחים מטבע דתי מסורתי והופכים אותו ליום יום? לא.

זה לא יום יום.

אז על אחת כמה וכמה, אם אני לוקח מטבע דתי מסורתי ומשתמש בו ועושה אותו כאילו חולי, אז מדוע אני לא יכול לקחת קדיש - - -

הוא לא חולין.

לא, אבל אני מנסה להגיד לך קל וחומר. אני בא ואומר לך מקל וחומר, שאם לקחת קדיש, שהוא משבח את בורא עולם אז אני משבח את אלה שהם בקיבוץ, אז בסדר, זה לא עד כדי כך...

אוחיון, אנחנו נדאג שתהיה הרב הראשי.

מי שרציתי הפסדנו. סתיו נבחר.

יש כאן את סדר החתונה הראשון של הבן - - - החתונות של הרבה זוגות ביחד, ספרי חתונות שהיו חותמים עליהם. אנחנו בין הזוגות האחרונים שעוד חתמו וכבר התחתנו לפני די הרבה זמן.

זה מ-95', זה טרי.

כן, אני התחתנתי ב-98' והיינו הזוג האחרון או הלפני אחרון שחתם. אנחנו עוד בספר הזה חתומים.

שתי מילים על התערוכה הוותיקה שלנו. בעצם כאן שחזרנו את צריף חדר האוכל, הורדנו את הקירות שלו, אותם קירות עץ מכוסים בנייר זפת, נייר טול שאתם רואים כאן בקירות הנמוכים, למנוע חדירה של הלחות פנימה, עם כל הספסלים, שולחנות העץ, הכלים, העששית, הפרימוס, כאשר, שוב, אני יכולה לגלות לכם שמבחינה אוצרותית זה לא נכון, כי אף פעם עשר הדמויות, שאנחנו רואים את הבובות שלהן כאן, לא היו ביחד בחדר האוכל ופרופ' מוטי עומר, כשאני למדתי אוצרות, עשה לי נו נו נו נו, אבל זה משרת לנו את העברת החוויה והעברת האינפורמציה ולא תמיד האוצרות וזה הולכים ביחד ואני אמרתי לו 'מוטי, אם אתה תבוא ותחיה איתי שבוע במוזיאון אז אתה תבין למה הוא עשוי ככה ולא עשוי לפי כל הכללים של האוצרות המדויקת והקיימת'.

כמו שאתם רואים, לקבוצות שקשה להן לעמוד, אנחנו מכניסים כיסאות, בתכנית הגדולה שלנו יהיה מין אמפי קטן כזה, לשבת פה מסודר. כל המוזיאון מונגש מבחינת נכים, עגלות נכים ולקויי שמיעה. יש כרגע בעיה עם גודל הפונט ללקויי ראייה, לא פשוט העניין הזה.
אנחנו נצא ונמשיך מכאן לחלק החדש.

כאן יש לנו מתחם בית לנגה. תיכף אביבה תספר קצת רקע וקצת על הפעילות היום. זה סאגה משפחתית, שהיא כמו בהרבה אתרים היא בהחלט מושא לסדרה בהוליווד. סיפור ציוני יהודי, הרבה טרגדיות ועצב, כמו שכל דרמה טובה בנויה.

המקום הזה עבר כמה גלגולים בחייו והמועצה נכנסה אליו, מתי? 15 שנה, 20 שנה? בטח כבר למעלה מ-10 שנים. מקומות שעברו כמה סדרות הצלה. הנכס הוא נכס של האוניברסיטה הפתוחה ולמעשה המועצה בשנתיים האחרונות נכנסה באופן נמרץ מאוד לטיפול בשני מבנים גדולים בתוך המתחם. אחד זה בית המרכבות, ששם המרכבות את האצולה, את המשפחה, והיו נוסעות מסביב לבית שלהם. זה מבנה שגמרנו והוא כבר משמש וישמש יותר ויותר, יש לקוות, את הפעילות של האוניברסיטה הפתוחה שמתחברת כאן לפעילות בבית דניאל, שוב, נשאיר את זה לאביבה. והבית הזה שהוא בית המשפחה, שבשלב הזה, ב-800,000 שקל עשינו עבודות, המשכנו או ביצענו עבודות ייצוב של המבנה, מה שקרוי אצלנו עבודות הצלה, והיום המבנה קשור, מבוטן ומחובר היטב והבעיה, אם ירימו את זה לשלבים הבאים, או שזה יישאר ככה ואז אנחנו בעוד 10 שנים נחזור ונוציא, כמה? מיליון שקל, ארנון?

קצת יותר.

אז, אביבה, קצת רקע ודברים שלך ומנכ"ל האוניברסיטה, עמית שטרייט, מתנצל שהוא לא יכול להגיע, וארנון, קצת את ההיבטים הפיזיים. סברנו שזה חלק ממקום שכדאי שנראה אותו, כי הוא בחציו פעיל, קשר עם ארגון גדול, עם עמותה גדולה, עם אוניברסיטה, שאמורה לקבל את המקל ולהפעיל, בתקווה שבנגלה הבאה של הוועדה כבר תהיה פעילות בבית המשפחה.

אני אספר לכם קצת על ההיסטוריה ההיסטוריה פה מתחילה ב-1898, כשהגיע לארץ פרופ' בנטביץ, שהוא היה עורך דין של התנועה הציונית, הוא היה מחובר להרצל. הוא הגיע לפה ומאוד התלהב מכל האזור, קרא לאחוזה שלו באנגליה כרמל קורט, על שם הכרמל. בעקבותיו הגיעה לפה ניטה, אחת מ-11 ילדיו, היא באה לפה עם בעלה, מיכאל אנגל, לירח דבש, ב-1910, והם החליטו להשתקע פה.
הם קנו פה 77 דונם מאחד המתיישבים והתחילו לבנות את האחוזה, שהיא נקראת אחוזה לנגה או כרמל. הם היו מאוד פעילים ביישוב, הם תרמו פה להרבה מפעלים, ניטה טיפלה פה בתימנים כשהם הגיעו, מיכאל היה פה דמות מאוד ידועה, אבל ניטה תכננה לעשות פה בית ספר חקלאי לבנות, היא למדה חקלאות מאהרונסון והיא נפטרה ב-1922, כשהיא הייתה בת 38. מיכאל נשאר פה לבד, לא היו להם ילדים וכעבור שלוש שנים הוא התאבד.

עוד לפני שזה קרה, אחרי שניטה נפטרה, הוא הציע לאחותה הבכורה ליליאן לבוא לגור פה. ליליאן הייתה נשואה למזרחן ידוע בשם פרופ' ישראל פרידלנדר. הם גרו בניו יורק, היו להם שישה ילדים והוא נשלח בשליחות הג'וינט לאוקראינה ונרצח שם. אחרי שמיכאל התאבד הוא גם הוריש לליליאן את השטח והיא הגיעה לפה עם הילדים. הילדים למדו בריאלי והיא ככה נעה ונדה בין פה לחיפה. הבן הצעיר שלה דניאל היה מוזיקאי מאוד מחונן, הוא כתב יצירות בגיל מאוד צעיר, הוא קיבל מלגה לג'וליארד, ב-1935, וליליאן נסעה איתו לשם.

את האחוזה היא השכירה ליהודייה אוסטרית בשם דורה שוורץ, שעשתה פה פנסיון צמחוני מאוד אליטיסטי, פנסיון דורה שוורץ. יש שאנשים שזוכרים שהם היו באים עם ההורים שלהם, זה היה כמו יערות הכרמל של היום, משהו נורא אליטיסטי. ליליאן השכירה לה את האחוזה ל-15 שנים והיא נסעה עם דניאל. דניאל לקה שם בהתמוטטות נפשית ונפטר בנסיבות טרגיות, מה שנקרא, ב-1936, כשהוא היה בן 18.

ליליאן חזרה. גם בגלל שהיה לה קצת מבודד והאחוזה הייתה מושכרת היא בנתה את בית דניאל, שנמצא שם. אחותה הייתה תלמה ילין, בעלה היה ארכיטקט, אליעזר ילין, הוא בנה את הבית, הבית נחנך ב-18 בינואר 1938 וברדיו ניגנו יצירה של דניאל. זה היה אירוע ממלכתי. אני תמיד אומרת, מה היה אירוע ממלכתי פעם? פתיחת בית דניאל בזכרון יעקב. באותה שנה נבנה שם גם בית רוט. אחר כך ליליאן בערוב ימיה העבירה את כל האדמות לקרן קימת, היא קיבלה את המבנים בחכירה ובשנת 2000 הבת שלה, כרמל אגרנט, שהיא אלמנתו של השופט אגרנט, העבירה אלינו, לאוניברסיטה הפתוחה, את רוב המתחם.

כשהאחוזה נסגרה, ב-67', היא עברה פה ונדליזם מאוד קשה, כל מה שהיה פה נשדד ונלקח והיא הייתה במצב מאוד קשה, עד ששימור אתרים, יחד עם האוניברסיטה, נרתמו לעניין הזה ובמהלך כל השנים משמרים ומשחזרים את המבנה.

איך נוצר הקשר לאוניברסיטה הפתוחה?

המקום נקלע לקשיים כלכליים, החברה פשטה את הרגל והם חיפשו ארגון שייקח את המקום, שלא יהיה ארגון עסקי, ארגון שימשיך לעשות פעילויות של מוזיקה ותרבות והעשרה. באותו זמן הנשיא שלנו היה פרופ' מנחם יערי, הוא עמד בראש אחת מוועדות החקירה בשעתו. הוא היה נגן, הוא היה מנגן פה, ואז נוצר הקשר. קרן רוטשילד, שמחוברת לאוניברסיטה הפתוחה, היא פדתה את החובות, כי האוניברסיטה לא יכלה לעמוד בזה, ואז האוניברסיטה לקחה את זה.

האוניברסיטה לקחה את זה באמת מתוך אהבת המקום. זה לא מקום שמשמש לעשייה של האוניברסיטה, כי האוניברסיטה היא מוסד להשכלה גבוהה, זה לא משמש קמפוס ללימודים, כי אין לנו מספיק כיתות. האוניברסיטה במהלך כל השנים האלה מחזיקה את זה, מזרימה הרבה כספים, כי המקום לא רווחי עדיין, היא מזרימה כספים גם לתפעול וגם לתחזוקה באמת מתוך אהבת המקום. זה לא משהו כלכלי לאוניברסיטה ובאמת אפשר להגיד מתוך ציונות אנחנו מחזיקים את המקום הזה, ואני גם מאמינה ש - - -

לא צריך להתנצל.

כן, אני גם אישית אוהבת מאוד את המקום, אבל גם האוניברסיטה מאוד אוהבת ואני גם מאמינה שבזכות זה שהאוניברסיטה מחזיקה את המקום הוא נשמר. היו פה כל מיני תכניות נדל"ניות והאוניברסיטה באמת שומרת עליו כמו שהוא היה.

אז למה הוא משמש?

הוא משמש לכנסים, סדנאות, ימי עיון, של חברות וארגונים. יש פה פעילויות מוזיקה, תרבות, אמנות. האוניברסיטה משתמשת בזה לסדנאות של העובדים שלה, של המחלקות, של חלק קטן מהסטודנטים. באות לפה חברות עסקיות, יש פה עמותות וארגונים שעושים פה פעילויות. יש לנו גם חדרי לינה, זה כולל חדרי לינה, פעילויות אאוט וורק.

ומה זה אמור להיות פה, לכשישופץ?

מבנה אחד שסיימנו, שזה בית החווה, אתם תראו אותו, שם יש לנו חללים לסמינרים וסדנאות. אנחנו, כמו שאנחנו רואים את המבנה הזה, בחזון שלנו, אנחנו רוצים שזה ישמש את הציבור, כי המון אנשים באים לפה, נורא אוהבים את הסיפור, נורא מתלהבים, זה חלק מההיסטוריה, ואנחנו כן היינו רוצים לראות פה איזה שהוא מוזיאון, איזה שהוא מיצב אורקולי, שאנשים יוכלו לבוא ולבקר פה ולשמוע את ההיסטוריה של המקום, כי יש פה באמת היסטוריה מאוד מאוד משמעותית. זה החזון שאנחנו רואים.

ארנון, אתה תיקח אותנו לסיור כאן?

בבקשה. קודם כל שלוש מילים. 1914, נבנה כל המתחם הזה ובשימור זו תחילת השימוש בצמנט. ב-1912 הבית הראשון בתל אביב, התחילו לעבוד עם צמנט, עד אז עבדו על בסיס סיד, כל חומרי המליטה, אנחנו רואים את זה אצל הטורקים. המעבר בין הטורקים לאנגלים, 1912, התחיל לעבוד, וקצת קשה פה לראות אבל בגג יש קורות ברזל. קורות הברזל הגיעו בהתאם להתקדמות של הרכבת, או קרוב לנמלים. ברזל כבר היה באירופה, היה קשה לקחת אותו עם הגמלים או עם החמורים, אז לאן שהרכבת הגיעה כבר היו קורות ברזל. בירושלים אנחנו רואים אותה כבר ב-1900 פחות או יותר, קצת אפילו לפני זה, ובאזור הזה זה גם מתחיל ב-1900 וקצת, פלוס מינוס. המבנה הזה נבנה בדיוק על התפר הזה ואנחנו יודעים היום לראות, כשאנחנו בודקים את חומרי המליטה, שמעורב בהם גם קצת צמנט. כבר אז ראו שיש בו נתונים טובים לעבודה. לא נתווכח כרגע מה טוב ומה רע.

בגדול מה שעשינו במבנה הזה, ואחרי זה נעשה סיור, כל התקרות והרצפות הוחלפו, הן היו יצוקות מחומרי מליטה לא על בסיס צמנט לגמרי. מה שאתם רואים עכשיו זה ממש בטון חדש, הוא יקבל אחרי זה טיח כדי שלא יראו אותו, אבל זה היה מבחינה קונסטרוקטיבית, כדי שזה גם יעמוד בתקן של רעידות אדמה. כל קורות הברזל הוחלפו. קצת קשה לראות, אבל יש פה בערך כל 60-70 סנטימטר קורת ברזל, דאבל טי, מה שנקרא, הוא פורק קודם כל ונוצק מחדש. המבנה הזה, בגדול, היסודות שלו טובים מאוד, למרות שהיסודות שעשו בשנים ההן זה לא מה שאנחנו מכירים היום, כלונסאות ודברים כאלה, זה ירידה על סלע יסוד, יכול להיות חצי מטר, יכול להיות שני מטרים, וזה יושב על סלע יסוד עם טיפול מסוים שהאדם יוצר. באופן עקרוני המבנה הזה היה במצב טוב מאוד מהבחינה של היסודות, של ההתיישבות שלו על הקרקע.
מה שעשינו כרגע, כדי לייצב מצב, המבנה היה ממש לפני להכריז עליו כמבנה מסוכן, זה להחליף את כל התקרות והרצפות, תיכף נראה את זה, דאבל טי-ים חדשים, יציקות. מה שאתם רואים פה למעלה, מתחת ליציקת בטון עם החרסים האלה בתוך הקיר, זה חלק מהחיזוק. יש שם קורה, רואים חלק ממנה, היא אחרי זה תתכסה. החומר הזה הוא חומר מליטה על בסיס סיד, החרסים גורמים לו להידבק יותר טוב. איפה שיש חללים גדולים, זה מה שאנחנו עושים בדרך כלל.
עוד מילה על המבנה הזה בכלל. היה בו, היום קוראים לזה פנג שוואי, אבל כבר אז, אם תשימו לב אל הכיכר הקטנה הזאת בכניסה, זה ליצור זרימה לכניסה למבנה, זאת אומרת שמי שנכנס הוא לא נכנס ישר, מי שקצת מכיר את התחום הזה, אלא נכנס בזרימה כזאת. היו פה מזרקות של מים. הייתה התייחסות. נעשה סיור קצר בפנים, תקרות גבוהות, חלונות גדולים, זה כי אין מזגנים.

מבחינת העמודים, אני רואה שלא היה צריך חיזוק.

לא הוספנו פה שום דבר מהבחינה הזאת, זה עמד טוב מאוד. אם תסתכלו אחורה, זה דבר שהוא יחיד בפני עצמו, כל זה עיבוד באבן. זה לא טיח, לא סיד, זה לא יציקה, אלה אנשים שלקחו אבן, אמנם אבן גיר, לא קשה כל כך במקרה זה, יש הבדל בין זה, אבל פשוט סיתות, השחזה, עם כל הפיתוחים, והכול זה אבן. זה לא יציקות כמו שאנחנו מכירים שעושים היום. תחשבו על האנשים שעבדו על זה, ואיך אומרים? תעריכו אותם.
אנחנו נראה פה דוגמה אחת של מה שעשינו כדי להתרשם וזה אולי ימצה את העניין.

זה טיח על בסיס אדמה. מאוד מאוד מקובל, מאוד קל לעשות אותו, אבל הבנאים פה היו בנאים ברמה טובה, לא ברמה בינונית אפילו.

זו בדיוק רצפה שאנחנו החלפנו. זה נקרא קורת דאבל טי. אנחנו עכשיו בחלק העליון שלה. אם אחרי זה תרצו לרדת במדרגות, אתם תראו את התקרה. זאת הרצפה. ההחלפה הזאת היא החלפה יחסית מורכבת, כי אנחנו צריכים לפרק את הקיים, להכניס קורות וזה בעצם יוצר מצב שהבניין כמעט חתוך כולו. עושים את זה באופן מדורג, כדי לא ליצור משקל יתר על האבנים שמקיפות את המבנה. יחסית עבודה מורכבת, נעשתה פה על ידי קבלן שימור בפיקוח שלנו ובתכנון שלנו. הוא עשה עבודה טובה מאוד, לא מזמן הוא קיבל את האישור לעבודה שלו.

מה שעוד ייחד את המבנה הזה, בקמינים שהיו פה גם השתמשו לחימום המים. אנחנו ראינו צנרת מים שעברה בין הקמינים.

מה היה חומר הבעירה לקמין?

מעץ, זה הטורקים עוד לימדו אותם, זו לא הייתה בעיה. ראינו פה צנרת מים, מנחושת אגב, שעברה ממש כמו רדיאטורים, אבל צינור יחד שעבר דרך הקמינים לחימום המבנה, שבאמת עיקר הבעיה היה לא החום, אלא הקור. היום אנחנו ביום חם מאוד, אני לא יודע אם שמתם לב, ויחסית מאוד נעים פה. לפני מאה שנה, אפשר להגיד שכדור הארץ היה הרבה יותר נעים לחיות בו אז בטח שהיה פה יותר נעים ובאמת הבעיה הייתה הקור ולא החום, אז זו שיטת החימום שהשתמשו.

שם אפשר לראות את המזרקה.

כן, את המזרקה של הפנג שוואי, לכיוון הים. פעם היה נוף לים, לא היו עצים.

שמעון שאל פה שאלה טובה מאוד, אבל בשימור יש תמיד התנגשות שאנחנו משתדלים לחבר אותה, בין השימור לבין השימוש. לדוגמה הכנסת מערכות עכשוויות. יש התנגשות בדברים האלה, אבל אין מה לעשות, עדיין אנחנו צריכים לחיות, צריכים לפתח פה פעילות, או משרדית או אחרת, לא חשוב כרגע, אז מזגנים צריכים, צריכים אפילו מערכות של גילוי וכיבוי אש בהרבה מקומות, מערכות אזעקה. זאת אומרת זה לא בדיוק חוזר כמו שהיה ב-1914, אבל בהחלט, מבחינת הרעיון, כולל חומרי המליטה, כשתגיעו לפה אני מקווה בעוד שנתיים או שלוש, אחרי שיוחלט מה עושים, אתם תראו קירות עם בדיוק אותם חומרי מליטה שעובדים עליהם, אפילו את הצבע, צבע על בסיס סיד.

אתה עושה את רוב החשמל מתחת לרצפה, כי הרצפה - - -

זה מעניין, כל האחוזות, כשיש במקומות משהו מקביל, אני לא זוכר שיש שם מזגנים. אפילו במיאמי, באחוזה - - -

אתה לא רואה את זה פשוט.

אני מציע שנעבור, נצא מאותו שער ונרד למטה.

זו בעיה של המנורות. במבנה הבא, תדעו, אל תשימו מנורות כספית, למדנו, בעייתי, אבל זה סיפור אחר, לא ניכנס אליו כרגע.

יש פה חיזוק בדאבל טיים שלא היו קודם. התקרה, שימו לב, יש בה מערכות של גילוי אש, יש פה תאורת חירום והכיסוי של התקרה זה קצת דומה ל-OSB, אבל אלה פלטות מודרניות לגמרי, כדי לתת תחושה של מה שהיה פעם, אבל זה לא משהו ישן. יש פה כמובן מערכת מיזוג, כמו שאתם מרגישים, ושימו לב לקיר המערבי, קיר ששומר ממש קיר אורגינל, רק נעשו בו עבודות שימור קלות, אפילו לא צבע, כדי לראות מה המצב שהיה.

אף פעם לא יודעים אם זה טחב אמיתי או לא.

אמיתי, אמתי לגמרי.

החלונות, בכלל כל הפתחים פה, נעשו על ידי הנגרייה של המועצה לשימור אתרים. הנגרייה של שימור אתרים היא נגרייה אולי עם אנשי השימור האחרונים שנשארו בתחום הזה. אני לא אומר שאין בכלל, אבל התחום הזה הולך ונעלם, תחום השימור של נגרות. יש עוד כמה תחומים בשימור שהם בעייתיים, אבל נגרות, אין כבר ללמוד את התחום הזה בארץ. גם באירופה יש לא מספיק. לנו יש קבוצת נגרים שהגיעה מברית המועצות בתחילת שנות ה-90, שהמנהל של הנגרייה למד שימור, לא תואר שני אבל למד שימור לתואר ממש, עם הבנה מאוד נרחבת בכל תחום העץ ובתחום השימור. נכון שפה זה לא שימור, אבל זה שחזור. זאת אומרת הפתחים האלה זה לא מכונה ולא CNC, כמובן מכונות ידניות, אבל זה לא מכונות ממוחשבות. תסתכלו, מאוד יפה, מאוד מרשים בעיניי.

הנפחות, אפשר להגיד שכולה נעשתה על ידי נפח מעין שמר, שהוא האורים והתומים של הנפחות בארץ, הוא הוציא הרבה דורות אחריו שלמדו, חלקם אפילו עולים על רבם, אבל זה סיפור אחר, חופי. זה, אגב, עוד מקצוע שאין לו לימודים מוסדרים אצלנו. יש לו לימודים שנקרא להם חצי מוסדרים באירופה, אבל אצלנו אין דבר כזה. אני לא מדבר על החינוך המקצועי בכלל, אבל לימודי שימור במקצועות האלה אין בכלל, אגב גם בטיח. זה נושא שלם שאפשר לדבר עליו, אני לא יודע אם זה הזמן. נגרות, נפחות, לא עשה הקבלן.

הקבלן הוא קבלן מנצרת, נוצרי, משפחת שחאדה. אגב, עכשיו הם בונים איזה מין סוג של אורחן לכנסייה המקסיקנית לחופי מגדל. מצאו שם גם בית כנסת מהמאה הראשונה ואז שמו איזה שהוא הקשר עם ישו, שהסתובב מאוד באזור ההוא, אבל זה סיפור אחר לגמרי. זאת אומרת פה נעשה שילוב שאנחנו עושים אותו הרבה פעמים, קבלן כשאנחנו מוסיפים אנשי מקצוע שלא הוא מביא אותם. במקרה הזה נגרות אנחנו ונפחות עין שמר, חופי.

הריצוף פה, אם תשימו לב, הריבוע הזה הוא ריצוף אורגינל, ויש מרצפות, גם מתוך אלה, אני לא אצביע כרגע, שהן גם אורגינל. יש פה שוני, למי שלא כל כך בעניין ולא מספיק רגיש לזה, שהוא לפעמים מפריע בעין, אבל אנחנו משתדלים בכל מקום שאנחנו יכולים והוא לא יוצר בעיה בטיחותית להחזיר את מה שהיה. אתם תראו פה צבעים שונים של הריצוף, זה בא מהמקום הזה. לקח לנו הרבה זמן לשכנע את האוניברסיטה שזה בסדר. אני לא יודע אם שכנענו, אבל כרגע זה המצב.
זהו.

כשהתחלנו כאן את העבודה זה היה - - - כשאני עבדתי במועצה לשימור אתרים, אז נכנסנו לכאן, ראינו מה נעשה, מה צריך, איך מצילים את הבית, וסך הכול כשאנחנו יושבים היום בבית הזה, אנחנו רואים מה אפשר לעשות משימור. שימור יכול גם לתת המון יופי, גם בהמשך הדרך, לא צריך להגיד שזה היה וזה נגמר.

באחד הלילות ירד 250 מילימטר גשם רצוף וכאן בכניסה, מה שאנחנו קוראים בית המרכבות, מעליו יש מגדל לאגירת מים. הקורות היו רקובות לגמרי. כל המגדל, עם כל היופי של הבית מקדימה, כל שער הכניסה, הכול התמוטט פנימה אל תוך הבית. זו הייתה באמת עבודת נמלים, הוצאנו אבן אבן אבן אבן וסידרנו את כל הציור. היות שהיה לנו תיעוד מלא של הציור ואיך הוא נראה ואיך החדר נראה וכל הדברים האלה, סידרנו את הכול, מה שהיה מקדימה. אחרי זה התחלנו להחזיר, עוד אבן ועוד אבן ועוד אבן, הכול לפי הציורים שהיו, והיום אי אפשר לראות שכל הקטע הקדמי של הבית הזה היה הרוס.
זה רק מראה שצריך להגיע בזמן. יעקב התעקש לחזק את המבנה בצורה מאוד מאוד חזקה, הוא בא ודפק שתי קורות מפלדה לכל אורך הבית, זה לא צורם, זה יפה מאוד, לדעתי. הכוונה היא שתהיה פה תקרת ביניים ויהיה עוד חדר למעלה, מין עליית גג, להוסיף עוד מקום לימוד לתלמידים שילמדו כאן. אבל בסוף, בגלל בעיות כספיות וזה, הדבר הזה לא יצא וזה נשאר ככה, אבל בסך הכול זה יצא יפה מאוד.

במחסנים שהיו פה, לשמאלכם, או מאחורי הקיר הזה, עשינו את השירותים, וכדי שגם יהיה גובה ולא להרים את הגובה של הגג חפרנו עוד מטר לתוך האדמה כדי להשמיש אותם לשירותים. בצד ימין את מבנה השומר. על זה היה ויכוח גדול, לא נדבר על זה כרגע, בתוכו שתלנו ממ"ד, כדי לא לבנות ממ"ד חיצוני.

מבנה המשפחה – הצד הדרומי שלו, מה שאנחנו רואים מול העיניים, אתם שמים לב שהוא מטויח, יצא באיזה שהוא שלב, אנחנו לא יודעים עוד מתי, אבל כנראה בשנות ה-40, נכנסה אליהם רטיבות, זו אבן גיר, יש רטיבות מהגשם, עשו טיח. אחת ההתלבטויות בשימור זה האם מחזירים לאבן כמו שהיה כשהבית נולד, או האם מחזירים את הטיח כמו שהוא עכשיו.

שמי דן מוקדי, אני מהמייסדים של המקום. ברוכים הבאים לשמורה האווירית. ייסדנו כאן שמורה אווירית בסמוך לשמורה ימית ושמורה חופשית שנמצאים בחוף דור הבונים. יחד נביא מרחב שימור רב ממדי יחיד מהסוג שלו בעולם. אני לא חזק בוועדות, אבל הבנתי שזאת ועדת החינוך והתרבות והספורט?

בדיוק כך.

אז חוץ מהעובדה שאנחנו מפעל תעופתי תיירותי, תחומי התוכן שלנו הם מאוד מאוד חינוכיים, ספורטיביים ואנחנו מאוד מאוד מקווים שגם תרבותיים.

לפני שנתחיל את הטיול אני רוצה להכיר לכם חבר, ז'ול.

קוראים לי ז'ול וברין ואני רוצה עכשיו לקחת אתכם אל החורף של 1913, שם בעיר פריז, המגזין לה-מטין מציע חצי מיליון פרנק למי שמגיע ראשון מפריז לקהיר באווירון. מי יעז להשתתף במסע חוצה גבולות שמתפרש על פני שלוש יבשות וכל זה עם מטוס עשוי מעץ ומבד, זאת משימה בלתי אפשרית, הא? מה זה, זה טירוף, איזה מזל שלא חסרים מטורפים בעולם. אז יש לנו כבר את הצוות הראשון שיוצא לדרך. הטייס פייר דוקור והמלווה שלו אנרי רו, תחשבו על גשם, רוח, קור כלבים משוגעים, הם שותים רום כדי לחמם את הגוף, השמן מטפטף על המנוע הפרימיטיבי, ממלא את האוויר בריח של שרוף ואין מקום, ואין חלקי חילוף. אבל איזה מזל שיש מלווה, הא? ביחד הם יכולים לשרוק, הוא גם מצלם תמונות מאוד מאוד נדירות.

אתם חייבים להתקרב, לראות את התמונה הזאת. התמונה הזו צולמה כאשר דוקור והוא נמצאים מעל מזרח אירופה, בגבול שבין רומניה לבולגריה. אתם יכולים לראות את הדנובה, והם מלווים על ידי מטוס בלריו נדיר, רומני, וכאשר הם נמצאים כאן, חיים בן עטר, כאן בארץ ישראל, עורך עיתון החירות כותב בעיתון שלו 'הנה פייר דוקור עושה את דרכו, ובעוד ימים אחדים יופיע ציפור האדם באופקנו', זאת התרגשות גדולה. האם אנחנו נזכה סוף סוף בנחיתה ראשונה כאן בארץ ישראל? האם אנחנו נפגוש טייס אנושי, ציפור אדם? איך בכלל אומרים טיסה בעברית, מי בכלל ראה אי פעם מכונה אווירית? שימו לב איזה יופי, איזו תמונה נדירה.

שימו לב, אני לא יודע אם זה יהיה דוקור ורו שיגיעו כאן אלינו לארץ ישראל, הם אמנם זינקו ראשונים, אבל הם לא היו היחידים שהשתתפו במרוץ, יש עוד צוות והצוות הוא מרק בונייה וז'וזף ברנייה במטוס, שני מיסיונרים חביבים שחשוב להם לטוס מעל מקומות קדושים, לבקר בכנסיות, להכיר קצת אנשים, מה זה , הם לא ממהרים לשום מקום? הם ממהרים.

ושימו לב עכשיו, כל הצוותים נוחתים בקונסטנטינופול טורקיה. מה זה טורקיה? זה ממש פה קרוב, מעבר לפינה, אבל כדי לעבור את הפינה הזאת הם קודם כל צריכים לעבור את רכס הרי הטאורוס, שנמצא בדרום טורקיה. שרשרת הרים שמתנשאת לגובה של 4 קילומטרים, אף טייס עוד לא ניסה לחצות את המפלצת המושלגת הזאת.

בואו נראה איך הם מסתדרים שם? רו ברכבת, מקיף את הרכס, דוקור עף נמוך, נכנס לתוך ענן, רוחות חזקות, הוא לא רואה כלום, הוא לא רואה ממטר, הוא לא רואה מסנטימטר, רוחות חזקות מתחילות לטלטל אותו, לסחרר אותו וטראח, הוא מתרסק על ההר, המנוע עף 50 מטר קדימה, כנף נשברת וכשהוא מתעורר הוא מוצא את עצמו לחבק עץ. אולאלה, אבל עדיף לחבק עץ מאשר לחבק דוב, הא? אבל מבחינתו זה לא סוף הסיפור, הוא מוצא איזה שהוא רועה צאן טורקי ודוקור אומר לו 'תעשה לי טובה, תשמור פה על המטוס בזמן שאני רץ להזעיק עזרה'. רועה הצאן, מבחינתו, יש לו הזדמנות לשבת בתוך תא הטייס, להדליק לעצמו סיגריה ולהדליק את המטוס. הלך הסיפור מבחינתו של דוקור, הוא כבר לא ינחת בישראל, כבר לא יגיע למצרים.

בונייה וברנייה, הם עושים היסטוריה כאשר באמונה וברוח, ב-31 בדצמבר 1913 הם נוחתים בירושלים, עם המנוע והפרופלור האותנטיים, הוא כאן מאחורי התמונה הנדירה הזאת, של מרק בונייה אחרי הנחיתה בירושלים.

שימו לב איך הוא מבסוט, הא? בשביל מרק בונייה וז'וזף ברנייה, שני המיסיונרים, נחיתה בארץ ישראל - - -

אבל איפה השני?

השני עכשיו עסוק בלתדלק. הוא מניח תפילין, או מחזיר בתשובה...
בשביל שניהם נחיתה בירושלים זה טריאומף גדול. מה זה טריאומף? טריאומף זה ניצחון. אז עוד באותו יום הוא שולח מברק לחבר שלו האפיפיור, שיושב בוותיקן, וכותב לו הטייס הצרפתי הראשון שהגיע לירושלים, כצליין, 'כורע אני, הוד קדושתך, ומבקש את ברכתך'. מרק בונייה, שזו נחיתה ראשונה - - -

אני יודע שזה מלהיב אותך, אני רואה שזה מלהיב אותךְ. נחיתה ראשונה בירושלים, אני חושב שמגיע להם קצת מחיאות כפיים. תנו להם קצת מחיאות כפיים.

איפה הם נחתו בירושלים?

בעטרות...

הם נחתו איפה שהוא ליד עמק המצלבה, לפי דעתי, אני לא בטוח. השאלה הנשאלת היא האם מרק בונייה וז'וזף ברנייה היו באמת הראשונה שהתעופפו ונחתו כאן אצלנו בארץ ישראל? התשובה היא, ממש ממש לא. אני הולך עכשיו להכיר לכם את הצוות השלישי שיוצא לדרך ולהראות לכם טייס ולהכיר לכם מוצג מוזיאוני נדיר.

הוא גם המריא משם, או שזה נגמר?

ודאי.

איך המנוע נשאר בירושלים?

זה אותנטי, זה כמעט המנוע, זה לא זה.

שימו לב, הצוות השלישי והאחרון שיוצא לדרך הם טייס הפעלולים הנועז, ז'ול ודרין והאגו שלי. אולאלה, זה כמו השם שלי, אולי זה בעצם אני, הא? בספרים של ההיסטוריה קוראים לי ז'ול ודרין, אבל החברים שלי, הקולגות שלי, קוראים לי הבריון המעופף. אני חצוף, אני נועז, אני לא עושה חשבון לאף אחד, תחשבו, עיניים חודרות, שפם צפוף, לסתות בולטות, בחורות מעריצות אותי, הן קוראים לי הקרואסון הצרפתי, אבל זה לא כל כך קשור עכשיו, אוקיי? הם אומרים לי לא לטוס מעל גבול גרמניה הרגיש, אני אומר 'אין שום בעיה', מצפצף על כולם וחוצה את כל גרמניה בשש וחצי שעות.

ככה בעצם חציתי את אירופה בזמן שיא, בזמן ששאר הצוותים ישבו להם בארמון וזללו לוקום בכיף, אני כבר עברתי אותם ואני, ז'ול ודרין, הקדמתי את שני התמהונים בארבעה ימים. ב-27 בדצמבר, 1913, אני, ז'ול ודרין, מבצע נחיתה ראשונה בחוף יפו. אה, כבר למחרת אני מבצע נחיתה במקווה ישראל. מי לא חיכה לי שם? הקונסול הצרפתי, המושל המחוזי, אלפי סקרנים מכובדים ומעריצים, כולם מוחאים כפיים ומריעים רק לי. אחרי הנחיתה ניגשת אליי הבת היפהפייה של הקונסול הצרפתי עם סלסילה ובפנים יש באגט חם ובקבוק בוז'ולה להרטיב את הגרון, גבינה ריחנית, אני חושב לעצמי, זו דילמה גדולה בשביל בחור כמוני, הכסף, או הבחורה או התהילה או הבחורה? אה, אני אומר לה 'סליחה ציפור קטנה שלי' (בצרפתית), אז נתתי לה נשיקה קטנה על הלחי ואמרתי לה 'לכי, כי אני ממריא עכשיו' ועכשיו אני באוויר ומטוס בלריו 11-2, כמו זה שאתם יכולים לראות, בנינו את הפרונט שלו כאן בסדנה לשימור מטוסים, בגלריה לתעופה בחוף הבונים, ולמצרים אני, ז'ול ודרין, אגיע ראשון, אני אהיה זה שאזכה בחצי מיליון.

אז תזכרו את השם הזה, הא? ז'ול ודרין. אני, דרך אגב, זוכר את הכפיים שמחאתם, החבר'ה בירושלים, אני חושב שלז'ול מגיע.

תודה.

מרסי.

תודה רבה, ציפור אדם כבר 30 שנה, רוב ימי חייו, כמעל 10,000 טיסות חופשיות. אנחנו מאוד מאוד מדגישים את אנשי הצוות שלנו. נמצאים איתנו גם עמית וזיו ויונתן, ויחד אנחנו מגדלים כאן את המורשת ואת העתיד של השמורה האווירית.

נמשיך הלאה. אנחנו ממשיכים לגלות דברים והתמונה הזאת שמודבקת שם על הזכוכית, בחלק הדרומי של אולם האווירונים, היא של החבר'ה שנחתו בירושלים. בדרך לארץ ישראל, מעל הרי הטאורוס, איפה שהקודם שלהם התרסק, הם כבר מספיק גבוהים, רואים את ההרים המושלגים, את הקונסטרוקציה של העץ, ואת הבד שמצפה את האווירון.
והנה עוד דוגמה לאווירונים שבנויים מעץ ומבד. המטוס הכחול זה מטוס הטיילורקראפט שהאצ"ל סיים עליו את קורס הטיס הראשון בארץ ישראל בשנת 39'. מטוס הפייפר הירוק זה מטוס שחיל האוויר הסורי הטיס דגם כמוהו ומטוס הפליט הלבן, זה המטוס שריצ'רד באך, כשהיה טס עליו, כתב את הספר 'תעתועים', על שמו קראנו לאולם שתיכף ניכנס אליו. המטוס הלבן הזה הוא המטוס הכי עתיק שהיה במדינה מאז קום המדינה ומ-1929, אני זכיתי לטוס עליו לפני שבועיים. כן, זה מטוס שהוא בכושר טיסה וערך מאוד מרכזי כאן זה העברת הידע בין הדורות, מהדור הוותיק לדור הצעיר.

ואנחנו יכולים לראות את הדור הוותיק והצעיר מתארגנים תיכף להניע את המטוס הצהוב. חלקכם לא רואים אותו, הטייגרמוט, המטוס העברי הראשון. הוא הגיע לראשונה ליישוב היהודי בשנת 36', בפעם הראשונה בארץ ישראל, ואנחנו לקראת שיפוץ שלו מחדש בגלל שכבר הטסנו אותו טיסות מבחן ולא היינו כל כך מרוצים. עוד מעט נעשה את התנעת החימום לקראת החזרה שלו שוב לטיסה.

מה לפנינו?

לפנינו מטוס צבאי בשם עגור דורניר, שהסוד שלו היה זה שארץ הייצור שלו היא גרמניה ומטוסי הדורניר הם המטוסים שהגרמנים הורשו לייצר אחרי המלחמה השנייה, המטוסים הראשונים שהם הורשו לייצר. בחיל האוויר הישראלי קיבלו אותם ושמרו קצת בסוד את הקשר הזה, כמו שכשהאצ"ל סיים את קורס הטיס, ועוד מעט אנחנו נראה סרט ממסדר סיום קורס הטיס, אנחנו נבין שמי שחילק להם את הכנפיים זה הנציב הבריטי העליון, שלא היה לו שום מושג למי הוא מחלק כנפיים.

מטוסי העגור אלה מטוסי סיור שכמו שאתם רואים ממול, אנחנו הצלנו את הצי, בבחינת צער בעלי מטוסים, והראשון שבהם, ה-0-20, זה שקרוב אלינו, הוא ממש קרוב כבר לחזרה למצב טיסה.

במוזיאון חיל האוויר אין אותם?

אף מטוס שיש כאן לא קיים במוזיאון חיל האוויר. יש עגור אחד, אבל הוא - - -

אולם תעתועים מתייחס לתקופה שבין מלחמות העולם. אנחנו, באמצעות המטבח, שם דילגנו על המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, אנחנו עוד מבררים - - - בגלל שבכלל פה בארץ הקשר בין מלחמות ושלום הוא קשר מאוד טעון וקיים, אז גם בתעופה, התעופה מאוד הזינה וניזונה מהמלחמות ולכן אנחנו עוד מבררים בדיוק את האיזון שאנחנו רוצים לתת לעניין הזה.

אבל בואו נראה פה, מטוס עם סיפור מדהים, נער צעיר, בסוף שנות העשרה הוא מאוד מאוד כישרוני, אבל לא מוכשר, אין לו שום מקצוע, אוהב מאוד תעופה, טס ובונה דברים בעצמו. מתכנן ומתחיל לבנות את אב הטיפוס הזה שאנחנו רק השלמנו לו את הצורה. זה קורה בסוף שנות ה-20, שמו אד היינמן. הוא מקבל טלפון מחברת דאגלס, 'בוא, התקבלת להיות שוליה ולעבוד אצלנו בצוות התכנון', ונוטש את המשך הפיתוח של הכלי הספורטיבי הזה שהוא בונה לעצמו, קצת אחרי סוף המלחמה הראשונה, בתקופה של המון אופטימיות ומחשבה שאולי לא תהיה עוד פעם מלחמה וכו'. לימים אד היינמן הופך להיות גדול מתכנני מטוסי הקרב בהיסטוריה, הוא מתכנן את מטוס הסקייהוק מתחילתו ועד סופו ובערוב ימיו הוא עומד בראש צוות התכנון של האף-16, גם שני מטוסים שאני זכיתי לטוס עליהם. חיל האוויר עד היום מטיס את המטוסים האלה, כמטוסים מאוד מאוד מרכזיים. הסקייהוק תיכף הולך לסיים את הקדנציה שלו. זה בעצם הסקייהוק הקדום, שאד היינמן עצמו תכנן והתחיל לבנות ואנחנו מאוד מאוד מתברכים בעובדה שאנחנו יכולים להציג אותו כאן אצלנו באולם תעתועים, בשמורה האווירית.

לגבי כל מיני שאלות שעולות, אז אנחנו חברה פרטית, ואני הקמתי אותה ביולי 99' ומשנת 2000 אנחנו מצניחים כאן הצנחות חופשיות, במועדון הצניחה, שחלק ממנו זה אסם, אותו אסם שבתקופה שבין מלחמות העולם החבר'ה עם הדו כנפיים היו נכנסים בצד אחד של ההאנגר ומקווים שהצד השני פתוח. אז אצלנו, מי שמסתער על האסם זה הצנחנים שנוחתים על הדשא שמהצד השני ובזהירות הולכים ומקפלים את המצנח בתוכו. גם רואים את מטוס ההצנחות שלנו שם, שנמצא כרגע בטיפול בין עבודות.

החברה היא חברה פרטית, כל המיזם הזה הוא מיזם על טהרת הכלכלה. לא קיבלנו כל מענק שהוא עד היום ואנחנו מאוד גאים גם בעובדה הזאת, גם בצוות שלנו, גם בעיסוקים שלנו וגם בכלל פה.

מה המבנה העסקי של החברה?

אתה שואל על מה היא מבוססת?

על מה היא תרוויח?

עד היום היא הרוויחה על ההצנחות החופשיות ובאמצעי הזה ובאמצעי מימון חיצוניים היא מימנה את הפרויקט הזה, ויש סיפורים גדולים על מה חווינו שם. מה נחווה פה? אני עוד לא יודע להגיד, אבל אנחנו מדברים על קיום של כנסים, אירועים וביקורים. עם הרבה הרבה מעגלים שקשורים גם לבריחה של מוחות לחו"ל והחזרה של מוחות הביתה והמון ערכים שהתעופה היא בעצם רק פלטפורמה כדי לייצג אותם. אנחנו מאוד מתרגשים באמת מהעשייה שלנו וגם ביקורים שמגיעים אלינו נדבקים - - -

זו השקעה ענקית.

נכון. נכון. עשינו את זה ככה.

איך באגף הישראלי? הצלחתם?

עובדה, יש לנו טופס 4 מלפני שבוע, שזה עוד נס.

זה בזכות בית הספר לצניחה.

כן, זה החידוש ואנחנו עוד עם הפנים קדימה, יש לנו הרבה מאוד תכניות פיתוח, בעוד ששדות תעופה בישראל הולכים ונסגרים. יש לנו עבודה על שדות התעופה במלחמת העולם הראשונה, שהמנחת בירושלים הוא המנחת היחיד שנשאר כדי להמשיך לשמש במלחמה הראשונה, המשך בתקופת המנדט הבריטי, שאז היו בערך 40 שדות תעופה ומנחתים, ועד המצב היום שהוא כבר הרבה יותר מצומצם. אנחנו מדברים על לסגור את שדה דב, לסגור את הרצליה, מדברים קצת על חיפה.

אנחנו משמרים ומפתחים. המסלול שלנו יכול לקבל הארכה מאוד גדולה, מסלול ההמראה נמצא כאן לפניכם, פס האספלט הצנוע שאתם רואים. יש פה תכניות סטטוטוריות, יש פה תכניות פיתוח, צריך לאגם כל מיני תקציבים, אנחנו היינו מתקן לכיבוי שריפות על הכרמל, פחות או יותר עד השריפה הגדולה ואז כשנרכשו המטוסים שצריכים מסלול יותר ארוך אז זה קצת הוציא את התשתית הזאת מהרשימה, אבל מאוד מאוד רוצים להחזיר אותה, בין השאר זה עוד איזה שהיא מוטיבציה להשקיע כאן כספים מצד המדינה.

מעבר להיבטים החינוכיים, באמת המעגלים האינסופיים שמתקשרים כאן לכל הפעילות, גם מדע וטכנולוגיה, גם מחקר וגם רגש, אנחנו עושים שיתוף פעולה עם אוניברסיטת תל אביב בנושאים של התמודדות עם פחד, שזה משהו שמלווה כל בן אדם.

נמשיך הלאה.

הצגנו כאן תערוכה שמדברת על איך נולד טייס עברי. אני הייתי טייס בחיל האוויר, הייתי טייס קרב ולפני זה עוד בשנות ה-30 התינוק הזה נחשף בקיבוץ אפיקים, איפה שההגנה וחברת אווירון עשו פעילות, שם הוא נחשף פעם ראשונה לאווירון, הוא והגן שלו. לאט לאט הילד, הנער גדל ומתפתח בכיוון של להיות טייס עברי, מטיס טיסנים, בונה.

הגלשון הלא מקורי, גדלו בתעופה בחדרה, וזה הגלשון המקורי. זה הגוף שלו, כמו אף 16, אין מכשירים, אין כלום, פה הוא מקבל תדריך לפני סבב ראשון והנה הנער באוויר. אתם רואים? בגבעת המורה, במוסד שנקרא כפר ילדים, על שמו קראנו גם לאולם הזה, כפר ילדים. הנער הזה הולך לפעול. הוא המריא מגומי בנג'י, עם רוגטקה, מתחו את הרוגטקה, שחררו אותו והוא המריא והדרך להחזיר את הגלשון למעלה במעלה הגבעה זה באמצעות חמור או פרדה.

שני הכוכבים שלנו של האירוע הזה זה מנחם בר, שהיה חניך ומדריך בכפר ילדים ומפקד טייסת הסילון הראשונה בחיל האוויר ודני שפירא, שבכלל הוא איש צוות ומחזיק כוננות מחיפה, 30 דקות. דני, שלום, אתה יכול לבוא. זה לא קרה עד היום, אבל בהתראות של שבוע הוא בהחלט מגיע ובהחלט נותן כאן סיפורים מלהיבים ומרגשים. פה הוא פוגש את אשתו בכפר ילדים, כאן הוא כבר מדריך. זה בנימין כהנא עם סיפור מדהים, הוא גם היה בוגר קורס הטיס של האצ"ל, הוא גם קיבל צל"ש ב-56' על זה שעם מטוס פייפר הוא משך מיגים כדי שלא יתקפו את כוחות הקרקע והפילו אותו והוא נהרג.

דני שפירא שם, טס על הספיטפייר ופה יש סיפור מאוד מיוחד. בצרפת הנציג שלנו נסע לארבעה חודשים ונשאר חמש שנים, על מירז' 001 אב טיפוס עם מנוע רקטי אב טיפוס ועם חליפת גובה רב, חליפת אסטרונאוט, הישראלי הראשון שבעצם מגיע ל-70,000 רגל. הקוריוז הוא שגם הוא בן אדם והוא שוכח ונשאר עם הנעליים החצאיות, כנראה נדבק מהמדינה הצרפתית ומאחורי התמונה אפילו כתוב 'לגזור כאן'. אני אומר לו 'דני, או שתולים או שמראים את הכול', אז ברוח טובה קיבלנו את זה והוא המריא, נחת ולא קרה כלום, כמו בעוד אחת מהטיסות שהוא טס בחייו.

פה אנחנו מנסים לחבר את הציבור אל כלי העבודה, שמנחם בר, שבנה עד גיל 82 לסיפור של הולדת הטייס העברי.

ניכנס לכיתה, נראה סרטון קצר שימחיש קצת בצבע מה אנחנו עושים כאן.

תלמידים, אם שם היא דיברה על 90%, פה יש לזהבית 60%-65% ועל אף זאת זה לא משפיע על האחוז של כמעט 30%, כי היתר הם - - - -

זה מאותם אלה שאתם מנהלים באופן ישיר.

מתוך ה-130 שבספרון שנתנו לכם יש 8 שאנחנו מנהלים באופן ישיר, זה חצר כנרת.

לזה קיבלתם מנדט מהמדינה?

זה או מהדיור הממשלתי, או מהמינהל, או כמו בחצר כנרת, שזו העמותה לשחזור החצר ביקשה מאיתנו לנהל. אז יש לנו בכנרת ויש כפר יהושע, תחנת הרכבת הישנה. יש לנו אתר במשטרת נהלל, פעילות קטנה, ויש גם במשרדים של רשות העתיקות ומתנ"א, משטרת התנועה הארצית, נמצאת שם. יש פה עתלית, יש מרכז המבקרים במקווה ישראל, שזה בתוך בית ספר. שני אתרים ברחובות, מכון איילון והמפעל התת קרקעי, גם אחד משני האתרים הגדולים שלנו. פרדס מינקוב, פרדס ראשונים, גם ברחובות. ובסיבוב מוצא יש לנו את בית ילין, הזכירו את ילין בהקשר של בית לנגה, אחת מבני משפחת ילין, שהוא האתר השמיני, והתשיעי עכשיו בהקמה, זה מצודת כוח, מרכז המבקרים במצודת כוח.

היינו שם אתמול.

מעבר לקבר האחים, בתוך הבסיס. שוב, אף אחד לא רצה לקחת את זה, אז אנחנו גם מקימים וגם ננהל בהתחלה.

אבל, כמו שפתחתי בבוקר, למעשה מה שרצינו להציג לכם זה את הפעילות החינוכית ואלעד הגיע בין הילדים. אלעד אצלנו מנהל מחלקת החינוך. אחת מהמהפכות שהמועצה עושה בשנים האחרונות, היא הורידה את הגדרות באופן יותר משמעותי ולמעשה אנחנו כתובת לכל אתרי המורשת בארץ, וזה בעיקר בנתינה. מבחינת האתרים לא נדרש מהם שום דבר, למעט להשתתף בפעילות, אבל לא מיסוי ולא כל תשלום. זו מערכת חינוכית גדולה מאוד. היום אנחנו מדברים על קצת למעלה מ-3 מיליון מבקרים בשנה באתרי המורשת, שזה עדיין מעט, כי קחו למשל את עתלית או עין שמר, עתלית היום יכולה לקבל 100,000 מבקרים נוספים בלי לשנות שום דבר בתשתיות שלה, בשירותים, בחניות, במדריכים. האתרים ערוכים לקבל מספרים הרבה יותר גדולים של מבקרים וזה חלק מהדבר שאנחנו היום עושים במחלקה הזאת. המחלקה הזאת עוסקת בהכנות, בהדרכות, בהכשרות, ביזמויות חינוכיות, בתכניות חינוכיות, בקשר יומיומי עם כל האתרים בארץ. זו פריסה עצומה.

דוגמית קטנה, הממשלה הקודמת, בימים האחרונים לכהונתה הצלחנו להעביר החלטה על 50 בנות שירות לאומי, הקצאה, וייהנו מזה כל האתרים במובן שיהיו מרכזי הדרכה שמשם המדריכות תגענה לאתרים וזה ללא עלות. זאת אומרת אנחנו מטפלים גם במגורים, בהסעות, בתיאומים, בהכשרה, זה הכול עלינו עם השותפים ולאתר שנאבק על היעדר תקציבים, איך הוא לפחות מסיים מאוזן, גם עם איזה מינוס קטן ולא בהפסד, זו תוספת מאוד מאוד משמעותית.

כל הפער הוא תשתית עצמאית.

כן, זה עמותות. תראה, דיברנו על משרד הביטחון, זה 12 מוזיאונים, איתם אין לי בעיה אבל הם צמודים איתנו בסימביוזה מוחלטת כי הם חלק מעניין, הם חלק ממהלך היום והם רוצים להצטרף וחשוב להם להצטרף.

דיברנו על המוזיאונים המוכרים, שזה פחות מ-20 מההיבטים שלנו, וסך הכול זה יוצר תשתית שעלינו היא משיתה המון דאגות, כי אין לדברים מקורות, אבל מגרדים, גם דרך תכנית מורשת, גם גורמים אחרים, קרנות כאלה ואחרות והפעילות היא עצומה. כשנפרדנו מדן מוקדי אמרתי לו 'תשקלו אם אתם כבר פתוחים לקהל ותיכנסו לכל המערכת הזאת'. אנחנו מקווים שהפתיחה הזאת תקרב אוכלוסיות הולכות וגדלות להגיע לאתרים ולהגיע מכאן גם לנושא השימור.

אז אלעד.

למעשה אני אנסה להראות לכם את הקשר שיש לנו היום עם האתרים, מתוך זה גם את הידע שיש לנו על הצרכים, הדברים הטובים והדברים - - -
אני אתחיל בעקרונות, מה המנוע של המועצה להיכנס לתוך הדבר הזה שנקרא אתרי המורשת, שכמובן מתעסקים בנושא השימור. שנים המועצה התעסקה בנושא השימור וזה המנדט שלה. בתוך זה חלק ממעשה השימור, חלק קטן מאוד, זה אותם עשרות אלפי אתרים שהם אתרים שמיועדים לשימור בארץ, הופך להיות באתרי מבקרים, מרכזי הנצחה, אתרי מורשת, מוזיאונים. אנחנו נתנו לכל המערך הזה, עם השמות השונים, שיש להם גם משמעויות, אתרי מורשת לאומיים, את השם 'אתרי מורשת' כדי להכליל.

הדבר הראשון בכל העניין הזה זה קודם כל הנושא הערכי. ברור שבית, יש לו סיפור, יש לו דמויות מאחוריו, זה נכון גם בתחום האדריכלי, אבל גם בתחום של הדברים שקרו והתרחשו בתוך הבית, אנשים שפסעו בתוך הבית, ההיסטוריה שהתרחשה בתוך הבית. זה יכול להיות החל מהיסטוריה מקומית, אפילו משפחתית, שהמשפחה רוצה להעביר לחברה, זו יכולה להיות, שוב, חברה קטנה, זה יכול להיות כל החברה וזה יכול להיות גם סיפור לאומי וכמובן אז ההקשרים הם הרבה יותר מיידיים. קודם כל זה המניע הראשון לבוא ולהיכנס צעד אחד אחרי מעשה השימור ולראות אכן שהמטרה שלשמה שומר הבית והושקעו בו משאבים כל כך גדולים אכן מתקיימת והמבנים האלה, שהפכו להיות מרכזי מבקרים או אתרי מורשת, ממלאים את הייעוד שלהם. זה העיקרון הראשון בתוך העשייה.
מתוך למידה יומיומית של מה שקורה עם אותם אתרים, אז באמת אחד הדברים המרכזיים זה שבסופו של דבר אתר מורשת הוא יחידה עצמאית. המנהל הוא בודד, הוא עובד לבד עם היכולות שלו וכולם אנשים מדהימים, אנשי ארץ ישראל הכי יפה שיש, מכירים את ההיסטוריה שלנו, מחוברים לערכים הישראליים, אבל את המציאות היומיומית, איתה הם צריכים להתמודד לבד, הם צריכים לחשוב האם הם אטרקציה או האם הם מוסד חינוכי, האם הם מזמינים מדריכים ועושים להם ימי הכשרה גם כשאין להם איך, והאם הם קונים עוד קפה למטבח ואיך הם מנקים מחר את האתר. זה העיסוק של כל מנהל, בכל המשמעויות שלו. וכשאני אומר כל מנהל, זה דבר מאוד רחב, יש לנו אתרים שהם אתרים של 150,000, שזה בערך הגג העליון של כמות המבקרים שמגיעה לאתרים שאנחנו עובדים איתם, ועד לאתרים שהם אתרים של 3,000 מבקרים בשנה. ככה שתדעו את הטווחים.

בתוך הדבר הזה המועצה למעשה רואה את עצמה כבית. המועצה כמובן היא עמותה ללא מטרות רווח, היא לא רואה שום בנפיט מתוך העניין הזה, חוץ מזה שהיא רואה את מעשי השימור ואת הערכים שמכילים את אותם מבנים, קמים לתחייה דרך הסיפורים, דרך האנשים, ואולי הדבר הכי חשוב מבחינתנו זה דרך הילדים, דרך החבר'ה הצעירים.

המוטיבציה של האתרים להיות בתוך המערך הזה. כאילו למה שהמועצה לשימור אתרים תבוא, אין לנו שום כוח סטטוטורי אל מול האתרים, וכולם ישתפו איתנו פעולה וירצו להיות בתוך העניין הזה? אז קודם כל בגלל השיח. אמרתי, מנהל האתר בודד, יצרנו פה מערך שלם של דיאלוג בין המועצה לבין האתרים, דיאלוג יומיומי, אני עוד מעט אפרט יותר.

שיפור המצב. כל אתר, גם אם הוא גדול מאוד, תמיד יש לו את הסוגיות שמטרידות אותו. דרך אגב, לאו דווקא סוגיות משאביות, גם יכולה להיות עצה בנושא איך אני אצא עם תערוכה חדשה בנושא בריאות, אולי מישהו כבר עשה תערוכה כזאת, אולי אני יכול לקחת ממנו דברים? אולי אני יכול לשתף איתו פעולה? זאת אומרת שיפור המצב הוא חלק מהרצון להגיע למקום שאני לבד לא מצליח להגיע אליו. פה, כמובן, באיחוד הכוחות, למועצה יש כוח מאוד גדול.

והדבר האחרון זה כמובן הנושא המשאבי, שהוא תמיד קשה. אמרנו, יש אתרים גדולים ואתרים קטנים, לא בטוח על מי העול יותר קשה במהלך השנה.

ליבת הפעילות שלנו מתרכזת בדברים האלה. קודם כל ריכוז מאמץ. יש לנו את היכולת לברר מה סך כל הצרכים של אתרי המורשת, לקחת את הנקודות המרכזיות ולהשקיע בהן, גם זמן, הרבה זמן של עבודת מטה של המועצה לשימור אתרים, קודם כל עומרי, ואנחנו, מחלקת חינוך, וכלל המועצה, וגם כוחות חיצוניים שאנחנו מצליחים לרתום לתוך המערך הזה. יצירת שיתופי פעולה, אמרתי קודם, גם בין האתרים אבל לא רק, גם עם מועצות אזוריות, גם עם עמותות תיירות, גם עם מערכת החינוך, כל מה שאפשר. אנחנו חסידים של הדבר הזה. וקשר אישי, שאני כותב את זה בליבה, כי זה באמת העניין. האתרים הפכו להיות בארבע השנים האחרונות חברים, המנהלים, המדריכים, רכזי ההדרכה, מכירים אחד את השני, עובדים אחד עם השני, נפגשים הרבה, מחליפים דעות הרבה. זה אולי הלוז של עבודה משותפת. מאופן עבודה כזה אפשר להשיג הכי הרבה תועלות, אנחנו מאמינים בזה ורואים את זה כל הזמן.

הפעילות היום, מה אנחנו עושים. קודם כל הבסיס שלנו זה פעולות הפורומים. יש לנו שמונה פורומים אזוריים, כנרת, אצבע הגליל, עמק יזרעאל, אחרי זה מישור החוף הצפוני, אחרי זה מרכז, אזור שעוטף את תל אביב מהצדדים, תל אביב, אחרי זה מושבות יהודה, שזה בעצם חילקנו את אזור מרכז לצפון ודרום ופורום דרום וירושלים. אלה הפורומים שלנו. לכל פורום כזה יש מנהל פורום. מנהל פורום הוא אחד ממנהלי האתרים באזור ובעצם הפורומים היום מעצבים גם את סדר היום בנושא אתרי המורשת של המועצה לשימור אתרים. הדברים עולים מהפורומים לסדר היום, ולפעמים גם הפוך, מגיעים ממטה המועצה אל הפורומים האלה, לדיונים עמוקים. לדוגמה עסקנו בשנה שעברה בצורה מאוד משמעותית בנושא רכז ההדרכה, איזה כישורים צריכים להיות לו, מה הוא צריך לתת, סוגיה שהיא מאוד מאוד חשובה לאתרים ובעצם יש פה אפשרות לבמה רחבה של דיון מעמיק בנושא.
הרמה השנייה, אחרי המסד, שזה הפורומים שלנו, זה קורסים, השתלמויות, ימי עיון, לכל שדרת כוח העבודה בתוך האתרים. יצירת תוכן חינוכי – המועצה יוצרת היום תכנים ומעבירה אותם לאתרים, תכנים שיכולים להופיע במגוון אתרים, לדוגמה תכנית לימודים בנושא מעמד האישה שיצרנו והוא בעצם מתעסק בנשים שעשו היסטוריה. אז בעצם את הסיפור הזה, את התהליך הזה של ללמוד על מעמדה של האישה בחברה ובציונות, אפשר ללמוד בעשרות אתרים בארץ, לא צריך לעשות את זה רק באתר אחד, אתה יכול לעשות את זה באתר שהכי קרוב לבית הספר שלך, אז זאת יחידה שנכתבת פעם אחת ובעצם כל אתר יוצר לה את הקישור לתכנים שלו וכמובן השיוף האחרון לפני הפעולה עם בתי הספר היא עבודה מול בתי הספר עצמם. יוזמה והפעלה של תכניות ארוכות טווח, עוד מעט אני אפרט על זה, תכניות גדולות יותר, הן לא רק חינוכיות, בדרך כלל גם מצטרף אליהן העניין המשאבי, ויוזמה והפעלה של פרויקטים קצרים שגם עליהם אני אסביר בהמשך, שזה יותר היי לייטים כאלה של אירועים יפים וגדולים של כלל האתרים.

זאת בערך, זה נורא קטן, מפת ארץ ישראל עם שלל האתרים. אתם לא רואים את הגוונים, אבל יש לנו פריסה יפה. אני חושב שזה אחד מהכוחות הכי יפים של שיתוף הפעולה האדיר הזה ושאנחנו יודעים היום לייצר פעילות מכפר גלעדי ועד אילת. חבל שסגרו את האתר במטולה, זה היה משלים לנו את המפה.

אני נכנס קצת ברזולוציה יותר ממוקדת, אבל אני אעשה את זה בבריף: הפורומים שלנו נפגשים ארבע פעמים בשנה ועוד פעם אחת לכנס דו לאומי גדול, שבו גם לנים ומעלים סוגיות וגם הזדמנות להזמין מרצים מדרג ראשון שלקבוצה קטנה יחסית קשה להביא. אנחנו עושים גם ארבעה מפגשים שהם פר נושא. זאת אומרת אנחנו לוקחים נגיד את נושא העליות, העלייה הראשונה, העלייה השנייה, ומקדישים לו במהלך השנה ישיבה של כלל האתרים שמתעסקים בנושא וכל מי שמתעניין. מביאים מרצים, מביאים זה ובעצם חושבים יחד איך ניתן לקדם את התוכן הזה אל מול הקהל שלנו.

קורסים והשתלמויות במגוון מאוד רחב כשהחוק היחידי הוא מה צריך. זאת אומרת יש דיאלוג תכוף ומה שעולה על פרק היום, לדוגמה פייסבוק, רוב המנהלים שלנו הם אנשים שעברו את גיל ה-50, היום כבר כולם יודעים להשתמש בפייסבוק, אבל לפני שלוש או ארבע שנים, וגם עכשיו יש אנשים שיודעים להשתמש, יודעים להעלות כל מיני דברים, אבל הם לא יודעים נגיד לעשות שיווק דרך הפייסבוק שלהם וזה כלי היום שהוא בסיסי. אז הצורך עולה מהשטח והמענה ניתן.

היום אנחנו במערך אדיר, שהוא רק בהתחלה שלו ולפי דעתי הוא הולך לעשות שינוי עצום. אנחנו מקימים מערך של מרכזי הדרכה אזוריים לאתרי המורשת. אני אתן דוגמה, איך הולך דבר כזה לעבוד. פורום כנרת, אצבע הגליל, מחולק לשני מרכזי הדרכה, כשבעצם לכל מרכז הדרכה ירוכזו כלל המדריכים באזור והם יוכלו לספק הדרכה בכלל האתרים. למה זה טוב? אחד הדברים שגילינו זה שלאתרים שלנו יש קושי ממשי בלהחזיק את המדריכים המוכשרים שלהם, למה? כי הם לא יכולים לייצר פעילות יומיומית. רוב האתרים לא מצליחים לייצר פעילות יומיומית ואז כשיש לך מדריך ממש טוב, מתי שהוא הוא ימצא עבודה שכן מצליחה לייצר לו עבודה יומיומית. זאת בעיה משמעותית מאוד, כי האתרים שלנו קודם כל בנויים על התוכן שלהם, על העברת המסר. מדריך טוב, מדריך שיודע להציג את עצמו, מדריך שיודע לשלב משחק, מדריך שיודע למשוך את הקהל, אין לו תחליף. אם אנחנו מחליפים אותו פעם בשנה, ואנחנו רואים את זה ואנחנו כל הזמן מקבלים פידבקים לא נעימים על הדברים האלה, במקום שבו מדריכים מוחלפים בקצב יותר מדי גבוה רמת ההדרכה פשוט יורדת. זה נכון לאתר הזה וזה נכון ברמה הארצית.

אני לא נכנס לכל דבר, אני נותן רק דגשים מרכזיים, אני רוצה שנגיע לנושא של מערכת החינוך.

בתחום ההדרכה ופיתוח תוכן, אני אולי אתן דוגמה אחת שמתחברת לנושא שלנו. אנחנו עבדנו הרבה על איך ניתן לקחת קבוצה שהיא לא קבוצה של בית הספר, אלא קבוצה שמפורקת יותר, זה יכול להיות נכון לקבוצות קטנטנות של תנועות נוער שמגיעות, או למשפחה עם ילדים, או אפילו סבא ובן שמגיעים לאתר, ולתת להם הדרכה איכותית. אנחנו נתקלים בבעיה בדילמה כזאת, כי אם אנחנו רוצים את ההדרכה הטובה ביותר אנחנו חייבים להציב מדריך. אז גם פה, איזה שהיא כתובת כדי לתת, עדיין להעמיד את ההדרכה ברמה הכי גבוהה שלה ולא לשלם למדריך שעות עבודה על קבוצה ואו להעלות את גובה התשלום למבקר, או להפסיד כסף. שוב, השיקולים הם שיקולים של יכולת קיום של האתרים, אלה שאלות הישרדותיות. פה אחד הדברים שהקמנו זו תכנית שנקראת מגלה אהבה, שהיא תכנית בחוברות מאוד יפות, מאוד מאוירות שיוצרות דיאלוג בין מה שהמבקר רואה לבין החוברת. זאת אומרת החוברת שולחת את המבקר להביט יותר מקרוב ויותר בהקפדה על הדברים שהוא רואה באתר, ובזה היא יוצרת לו עניין. אם חוברת כזאת מגיעה למבקר הוא מקבל הנחיה בהתחלה, הוא מקבל סוג של הנחיה ואפילו טקס בסוף והוא עובר חוויה שהיא שלמה, הוא מקבל את הערכים והוא נהנה מהביקור ויש לו משהו שלם. זו דוגמה לדברים שאנחנו בתחום פיתוח התוכן.

תכניות – זה דבר חשוב, אני קצת אתעכב על זה. אנחנו למדנו שהרבה מאוד בירוקרטיה אנחנו יכולים לחסוך לאתרים, והרבה מאוד כוח אנחנו יכולים להוסיף לאתרים. הדוגמה הכי טובה, הנושא של ביקורי חיילים. לפני חמש שנים אולי לכמה אתרים, בסביבות עשרה אתרים, היה להם קשר חוזי מול משרד הביטחון, שזה סיפור, מי שמכיר פה עבודה מול מערכת הביטחון ומול משרד הביטחון, באמת שוחק וקשה. איזה אתר קטן שמתנהל עם מנהל ואולי עוד בן אדם או שניים, להתחיל לשלוח כל הזמן את הדיווחים ולקבל אישורים ולהגיש עוד פעם את הטפסים ואת זה שכחת וזה, זה שוחק, והרבה פעמים מה שקורה זה שלמרות שהוא עשה את כל התהליך, הוא כבר סיים, הוא עדיין בסופו של דבר לא מצליח לשלוח את הוואוצ'רים כדי לקבל את הכסף מצה"ל. אנחנו סיימנו עם הדבר הזה, אנחנו יצרנו לצה"ל הסכם גלובלי, הסכם שבהתחלה התחיל עם 40 אתרים, עבר ל-60, השנה זה יהיה 110 אתרים שיהיו בהסכם הזה. אלה אתרים שלא צריכים להתעסק יותר בבירוקרטיה הזאת, אנחנו מתעסקים בבירוקרטיה אל מול מערכת הביטחון, מערכת הביטחון מעבירה אלינו את התקציב ואנחנו מחלקים את התקציב פר ביקור לכל אתר. הוואוצ'רים מגיעים אלינו, כך שאני יודע שאם הם לא מגיעים אני יכול עוד לדבר איתו, תעביר וזה, אני מחכה לך, מה שבמערכת הביטחון זה לא אפשרי בכלל. אנחנו מתנהלים מול צה"ל.

הדבר הזה הכפיל במאות אחוזים, אני לא מגזים, במאות אחוזים, את מספר המבקרים החיילים באתרי הביקור. באמת בדבר פשוט. גם מבחינת צה"ל יש ערך מוסף אדיר, זה כמובן מתחבר לערכי צה"ל ומתחבר לכל התכניות כמעט שקיימות, כי אנחנו מתעסקים באתרים של ביטחון ושל מנהיגות ובאמת החיבור הוא משמעותי וגם מבחינת הבירוקרטיה, זה פשוט פתח אותה לחלוטין.
אותו דבר יצרנו עם משרד הקליטה. תכנית מדהימה שנקראת תכנית ארצנו. אחד הדברים שגילינו, לאחר בדיקה וקשר עם משרד התיירות, שעולים מטיילים המון בארץ. הם מטיילים המון, אבל בעיקר בסביבה הפתוחה, בעיקר באתרי טבע ובעצם דווקא האתרים שלנו, שהם החיבור למורשת הציונית, הם החיבור לארץ ישראל, למקומות האלה הם לא מגיעים. חלק מזה בגללנו. אנחנו לא מצליחים, אין לנו תקציב לתרגם את הכתוביות של הסרטים שלנו, אין לנו את היכולת להביא מדריכים עולים לקבוצות שלא ברור אם הם יגיעו. זאת אומרת הרבה דברים שאנחנו היינו צריכים לשפר ולמצוא דרכים להביא את אותו קהל. יצרנו פרויקט מדהים, באמת, אני חושב שזה אחד הפרויקטים הכי חשובים בתחום החינוכי שהמועצה עושה ובמהלך של שמונה חודשים מעל 40,000 מבקרים עולים חדשים הגיעו לאתרים, שזה דבר מדהים. חלק גדול מהם הם מהעדה האתיופית והדבר הזה יצר כמובן כדור שלג. קודם כל הרבה אתרים התחילו לתרגם חומרי הסברה, לתרגם דפי סיור באתר, לתרגם סרטים, להכשיר מדריכים עולים. זאת אומרת יש פה איזה שהוא משהו שמזין את עצמו, אנחנו מצפים, אני מקווה ברגע שיאושר התקציב, תקציב המדינה, להמשיך את הפרויקט הזה הלאה ויש לו דרישה עצומה.

אלה פרויקטים היי לייטים, אני לא אכנס לזה. יש לנו פרויקט מדהים עם ויקיפדיה, יש לנו את פרויקט ט"ו באב באתרי מורשת בתל אביב, פרויקט יפהפה, יש לנו את יום העצמאות, שמשרד התרבות דרכנו בעצם פותח 60 ו- אתרי מורשת בכל הארץ ובאמת הכניסה היא מדהימה, מעל 70,000 ביום אחד מגיעים לכלל האתרים.

ואני מגיע לנושא שלנו, פעילות אל מול מערכת החינוך. אנחנו מנסים לענות לכל יוזמה שמגיעה ממערכת החינוך. אנחנו עובדים בזה באמת קשה. לדוגמה, הדוגמה החדשה ביותר זו יוזמה של כרטיס ההטבות לתלמיד שאני חושב שהגיע אלינו משהו כמו חודש לפני תחילת ההטבה ואנחנו עשינו בשביל מערכת החינוך עבודה, שאני חושב שאם הם היו עושים את זה לבד הם לא היו מגיעים לשמינית מהתוצאות שאנחנו הגענו. אנחנו תוך שבוע העברנו אליהם רשימה של 90% מהאתרים וההנחה שכל אתר נותן לתלמידים שמגיעים במהלך הקיץ לאתרים. אנחנו עושים את זה, שוב, הפעולה שאנחנו יכולים לעשות בפשטות זה בגלל שיש לנו מערכת של עבודה יומיומית עם אותם אתרים. נענינו ליוזמה הזאת, אנחנו חושבים שהיא חשובה מאוד. צריכים באמת לעשות איזה שהיא בדיקה איך היא - - -

אלה תלמידים שמגיעים כבודדים. באופן עצמאי.

כן, כבודדים. היה טוב אם היה גם הסדר לקבוצות, לקייטנות ולדברים כאלה, אבל זה לצערי לא - - -

נגיע לזה, לדעתי.

ההוזלה בעניין הזה היא אדירה. לאתרים שלנו יש אינטרס אדיר שילדים יבלו לפחות חלק מהקיץ שלהם במקומות שהם ערכיים. אני חושב שזה בעצם גם המנוע של מערכת החינוך לייצר תכנית כזאת והחיבור פה הוא פשוט מושלם.

יש לנו פרויקט מדהים שנקרא אמץ אתר היסטורי בסביבת בית הספר. זה פרויקט שפועל לא רק אצלנו, יש אותו גם ברשות הטבע והגנים וגם ברשות העתיקות שבמהלכו הילדים לומדים על הסביבה המקומית שלהם. זה לא סתם נקרא 'בסביבת בית הספר', הרעיון פה הוא לחסוך את עלויות הנסיעה. הילדים הולכים, חוקרים את העיר, הולכים לארכיון העיר, מגיעים למוזיאון היישובי, לומדים על המבנים ביישוב, בוחרים את אחד המבנים ועושים עליו עבודת חקר. יש פה תהליך שהוא גם מחבר לעיר וגם מחבר לאני, כי אני חוקר ואני מצלם, אני מצייר, רב תחומי, פרויקט מאוד מאוד יפה.
של"ח. בשל"ח עכשיו גם מקדמים פרויקט של סיור עירוני. גם פה נענינו לעניין הזה ואנחנו פועלים. כבר העברנו להם רשימה של איזה 80% מהשלטים הכחולים שיש לנו, כדי שהם יוכלו לצרף אותם לסיורים שלהם.

אני מתמקד בדבר, אולי לקראת אחרון. היעדים שלנו כלפי העבודה מול מערכת החינוך. בפרויקט אמץ אתר אולי הבעיה המרכזית ביותר היא בסופו של דבר שעת מורה. כמה מערכת החינוך יכולה להשקיע בלמידת העיר שבה הילדים חיים, האם המורה בסופו של דבר יכול להעביר שיעור, אני לא מבקש שיעבירו אליי את הכסף, שמערכת החינוך תשקיע בזה, אנחנו נותנים מבחינתנו את מה שאנחנו יכולים לתת, הקשר בין האתר, החיבור שאנחנו עושים בין האתרים לבין מערכת החינוך בעניין הזה עושה את זה, אבל צריך שעות לימוד, צריך מקום שבו יהיה אפשר להעביר את התוכן הזה, לעשות את החיבור הזה, לחבר את זה לתכנית הלימודים וזה מתחבר לתכנית הלימודים, אין שום בעיה. יש לנו פרויקט עירוני מדהים ברחובות, כל כיתות ז'-ח' ברחובות עושים את הפרויקט של 'אמץ אתר היסטורי', אבל זמן השיעור נטו שמצליחים להעביר בכיתות הוא קטן מאוד, כי הם לא מצליחים לגייס את התקציב העירוני. מן הסתם המועצה, אנחנו, לא יכולה לעמוד בדבר כזה, מדובר פה בנתח פעילות מאוד גדול.
ואולי הדבר האחרון והחשוב ביותר והמהותי ביותר זה כניסת התלמידים למערכת החינוך. עומרי כבר נגע בזה, אנחנו מצפים, ולא סתם הארכתי בנושא חיילים, ההסכם שיש לנו עם החיילים צריך להיות אותו הסכם עם מערכת החינוך. לא יכול להיות מצב שמערכת החינוך לא יכולה בגלל סוגיות כספיות להגיע לאתר המורשת. אני חושב שלא העברנו שיחה עם מערכת החינוך עד היום שלא הייתה הסכמה שרלוונטי לדרוש, להנחות, שכל תלמיד יהיה לפחות פעם בשנה באיזה שהוא אתר מורשת, על פי מערך הסיורים של מערכת החינוך. אם זה כיתות צעירות, אז קודם כל ביישוב שלהם, לאט לאט במעגלים מתרחבים, איפה שהם יבחרו, בדרך לטיול השנתי, הכול בסדר, אבל שיגיעו לאתר מורשת, שלא יילכו רק לחוויה נטו, לבית הברבורים או לפארק המים, שזה דברים נחמדים ונותנים חוויה, אבל גם ערך. גם ארץ ישראל, גם ערכים, לא רק ערכי הסביבה שעלו בעשור האחרון בצורה משמעותית על המפה של מערכת החינוך, גם מורשת וגם הסיפור של ארץ ישראל. זה מאוד מאוד חשוב, החיבור של התלמידים לארץ שלנו.

לצערי עוד לא מצאנו את הדרך לעשות את הדבר הזה. שוב, אנחנו היום בשיחות עם שר החינוך, עם הלשכה של שר החינוך, אנחנו מקווים שנצליח להכניס את זה. יש היום בתכנית הלימודים 'תרבות ישראל ומורשתו' שעוסקת בדיוק בזה והם, מהזווית שלהם, מאוד מאוד מעוניינים בזה, אבל צריך פה איזה שהוא סידור שיוכל לשחרר ככה את הפקק ולתת לנו לעשות את מה שאנחנו טובים בו, וזה לעבוד יותר צמוד עם מערכת החינוך.

זהו. סיימתי. אם יש שאלות, אני אשמח לענות.

נשמע קצת על האתר?

כן, נשמע קצת על האתר. חסר איזה שהוא מעבר. עתלית היא לא מאופיינת, גם אם היא 60% ומשהו ממערכת החינוך, היא עדיין יכולה לקבל גם מהמערכת הזאת הרבה מאוד מבקרים, אבל הזכרנו את זה. למעשה מה שאלעד הציג כאן זה פלטפורמה שלא עמדה לרשותנו לפני שנתיים-שלוש והיום היא עומדת לרשותנו. היא רעבה, היא עם ברק בעיניים והיא רוצה.

האתרים הם לא איזה דבר שלוקחים עדר ומכריחים, גם לא היחידות בצבא. הן באות כי, נקרא לזה במילה לא יפה כוחות השוק, הם מעניינים, הם סיפורים שמוצגים בצורה מיוחדת, בהמון אפיונים, החברים פה מכירים חלק, בהמון צורות, שחקנים, אורקולי, הפעלות, הורים, ילדים, כתבי חידה, אמץ אתר, הדרכה טובה, שזה למעשה הבסיס, הדרכה שמחייה את הסיפור וברוב האתרים, מתוך אהבת המקום של אותם אתרים, הם עושים דברים ברמה גבוהה וטובה. כלומר יש מוכנות שלא צריך להכריח אף אחד להגיע, ומכאן אנחנו מגיעים באמת לעתלית.
עתלית הוא מגה אתר מבחינתנו, זהבית לוקחת כאן על כתפיה הרבה מאוד פעילות, היא צריכה לנהל גם כוח אדם וגם מבקרים וגם הרבה מאוד - - -

זהבית, כמה זמן האתר הזה פעל? המחנה?

מבחינה היסטורית, קרוב לעשר שנים, מ-39' שהוא הוקם, עד הקמת המדינה. אני אתן אולי את גלגולי המחנה לפני הקטע שמדווח על מערכת החינוך.
באוקטובר 39' הבריטים התחילו לבנות את המחנה הזה. תוך חודשיים הם סיימו לבנות פה קרוב ל-120 דונם, היום המחנה הוא 100, הקטע המזרחי, איפה שהיום הכביש חיפה-תל אביב, המחנה היה רחב יותר.

למה בעצם 39'? זה ערב מלחמת העולם השנייה. מה היה הרציונל?

אוניות מעפילים שהתחילו להגיע. אוניית המעפילים הראשונה בצורה מסודרת הגיעה ב-34' והייתה הפסקה ושתי אוניות, השנייה לא הצליחה להיכנס והייתה אחרי זה נקודת שבר, עד 37' זה הופסק ואחר כך, עם פרוץ המלחמה היה ניסיון כן להגיע. כשהמלחמה פרצה, בנמלי רומניה בעיקר, חיכו עשרות אלפי פליטים שהצליחו לצאת עוד כתוצאה מאיזה הסדר עם הגרמנים ולכן הגיעו הרבה לים והיו צריכים לתת מענה.

בהתחלה, לפני שהתחילו לעצור פה עצרו בחוף שמן, בחלק המזרחי של מפרץ חיפה, ואחרי שלוש פעמים, זה היה מחנה אוהלים, היה בסיס צבאי, בסיוע הסוכנות המעפילים כמעט שרפו את זה ולכן הם החליטו לבנות את המחנה הזה, עד הקמת המדינה. ההערכה היא שעברו פה כ-40,000 מעפילים. אף אחד לא היה עצור קרוב לעשר שנים, יש אנשים שהיו עצורים מספר ימים, מספר שבועות - - -

מתוך 130.

כן, כשבעצם נתפסו על ידי הבריטים סביב ה-100,000 מעפילים. במחנה הזה היו כ-40,000 ובמחנות המעצר בקפריסין, שזה שבע שנים אחרי שהמחנה הזה נפתח ב-46', עברו כ-56,000. חלק זו ספירה כפולה כי הם חזרו מקפריסין. יש עוד במאוריציוס שהיו, קרוב ל-2,000.

כמה זמן האנשים ששהו פה הכי הרבה?

23 חודשים. כל מעפיל ששוחרר מהמחנה הזה, או ממחנה מעצר אחר, שוחרר על חשבון מכסת העלייה. זאת אומרת בעצם העלייה לא היה בגדול תוספת של יהודים ליישוב אלא הייתה על חשבון אחרים שהבריטים היו מקבלים ממילא.

החיים בתוך המחנה היו עצמאיים לחלוטין, הם ניהלו אותם לגמרי לבד.

במחנות המעצר בקפריסין, כן, מה שאתה אומר זה מאוד נכון. כבר אחרי עימותים, בפעם הראשונה שעצרו שם, החליטו על איזה שהוא סטטוס קוו, שהבריטים הם בהיקף והמעפילים עם השליחים מארץ ישראל מתפעלים את המחנה עצמו. היה שם את ארגון הג'וינט שעזר בקטע של המימון. במחנה הזה, מי שהיה אחראי על החיים הפנימיים הייתה הסוכנות היהודית. אבל על המחנה הזה בעצם שמרה יחידה מיוחדת של הבריטים, שהייתה כפופה לשירות בתי הסוהר, ולכן היו גם גפירים ערבים וגם גפירים יהודים וגם בריטים ששמרו על המחנה הזה. הייתה הפרדה, הבריטים היו ברמת פיקוד יותר גבוהה, הערבים והיהודים היו יותר במגע היומיומי והסוכנות הייתה בעצם מעין אבא ואמא של כל המעפילים.
בדברים אין כלל, כי לדוגמה אם אנחנו אומרים, בעיקר בקפריסין, היה חוק שהראשון מגיע, הראשון משתחרר. היו שם ויכוחים נוראיים מי משתחרר ראשון. אותו דבר זה גם פה במחנה, אבל גילינו הרבה מאוד מסמכים שהיו עורכי דין בארץ, גם ערבים וגם יהודים, שלקחו על עצמם לטפל בבקשות של שחרורים מוקדמים. אז מי שהיו לו את הקשרים בארץ וכו' מצא את עצמו משתחרר יותר מהר. יש על זה הרבה מאוד סיפורים.

אני חושב שהסיפור העוצמתי של מחנה המעצר הזה ובוודאי בקפריסין, שחלק מהסיפור שלנו זה הסיפור שלו, כי אין שם כלום, זה בעצם כוח החיים שפורץ שם. זה פשוט מדהים, חיי היומיום, חיי התרבות, האקדמיות, אם זה למוזיקה ואם זה באמנות של ציורים ופיסול. כוח החיים פורץ. אם אנחנו מדברים, ובמערכת החינוך בחיפה אנחנו דווקא בשנים האחרונות עובדים מאוד רצוף על כל מיני פרויקטים, כמו של הענקת תעודות זהות, שעושים את הטקס. יש פשוט הרבה מאוד - - -

תעודות זהות למי?

כיתות י', התלמידים. הם עושים פה - - -

אתם מתחרים בכנסת, כי בכנסת מחלקים תעודות זהות.

אז יש לנו כמה בתי ספר שיש מסורת של - - -

זה הכול מהאזור הזה, בגלל המחיר של האוטובוסים...

זה פשוט, אני רוצה להגיד לכם, באמת אחד האירועים המרגשים ביותר, כולם מגיעים עם חולצות לבנות, יש בתי ספר שעושים לעצמם את הסיור, כי אנחנו מלמדים אותם, יש כאלה שעושים את הסיור באמצעותנו, ואחר כך יש טקס, עם כל המשמעות של להיות אזרח. ואחר כך כשהם מצטלמים. יש כאן בתי ספר של חינוך מיוחד, הם עומדים ומצטלמים עם הדגלים ועם החולצות הלבנות ועם תעודות הזהות. הגאווה הזאת, ועם כל הציניות של החבר'ה הצעירים, זה משהו באמת מאוד מרגש.

אני חושבת שהחוזק של המקום הזה הוא איזה שהוא שילוב שיש בין תיעוד, שימור פיזי וההדרכות.
התיעוד, שיש לנו מאגר מידע שהולך ונבנה, אנחנו מתעדים את כלל ההעפלה, לא רק את אלה שהיו במחנה, זה פרשיות, זה העפלה אוויר, ים, יבשה, אלה שנתפסו ואלה שלא נתפסו, אלה שנשלחו למחנות מעצר אחרים, אם זה טרום המלחמה, בזמן המלחמה, מלחמת העולם, אחרי השואה, שזה היה המסות הגדולות. אנחנו מתעדים את כל הסיפור הזה.

התיעוד הזה נאסף, אין יום שלא מגיעים לכאן סבים וסבתות. עכשיו שזה חופש גדול, היום היו שלוש משפחות שהגיעו עם אוטובוס, הסבים והסבתות הגיעו עד רמת נינים כדי לעבור פה סיור ולספר את הסיפור האישי שלהם. התיעוד הזה מאפשר לנו גם להבין את התוכן ברמה כמה שאפשר יותר אמיתית ולא לספר סיפור פתוח.

התיעוד הזה מאפשר לנו את המשך השימור הפיזי, כי כמו שתראו כשנלך לאונייה, חלק גדול מהמחנה כבר לא קיים, יש מבנים שאנחנו רוצים להקים כדי שיהיה לנו עוד חלל להדרכות ולתוכן והתיעוד הזה מאוד מאוד עוזר לנו. והתיעוד הוא בעצם הבסיס של ההדרכה. השילוב הזה, אני חושבת שהוא שילוב מאוד עוצמתי. לדוגמה עכשיו יש הרבה מאוד נוער חו"ל ומגיע אלינו מישהו מתוך קבוצה שכביכול הם מנותקים, אבל השכנים של סבא וסבתא שלו בארצות הברית היו מעפילים והוא זוכר שהוא שמע את הסיפור אז הוא מגיע לכאן לתעד אותם, עם הרבה חומר.

זאת אומרת יש פה כל הזמן דיאלוג והדיאלוג הזה מאפשר גם שהסיפור הכול כך משמעותי של תנועת הבריחה באירופה אחרי מלחמת העולם, ההעפלה והתקומה, זה יהיה משהו שיסופר לדורות הבאים לא רק בפרק בספר היסטוריה.

היו מכאן בריחות גדולות?

הייתה פריצה של הפלמ"ח למחנה באוקטובר 45'.

חוץ מזה.

היו בריחות לא גדולות, אבל יזומות, אם זה חברי אצ"ל שישבו פה, שאיך הם אמרו? הדין שלנו היה כדין חיילים, ואם זה מעפילים, בעיקר החבר'ה שהגיעו, עליות נוער, בלי אחים או הורים והם היו יותר חופשיים לקום ולעזוב. אז היו בריחות, אם זה במשאיות של הבאת מזון למחנה, ניסיון לחפור מנהרה. הוואריאציות הן מאוד מגוונות.

חיי התרבות פה הם משהו שבאמת - - - בעיקר בקפריסין. בקפריסין הם ראו את עצמם ממש כתחליף לארץ ישראל. היה כאן איזה אירוע עם טקס, הם עשו אותו שם. אני חושבת שמאוד מבטא את זה איש עדות שלנו שנקרא משה קליין. משה נשלח בתור נער בן 19 מטעם הפלמ"ח לעבוד במחנות המעצר בקפריסין. הוא סיפר שאחרי שהוא נכנס לשם התחילו להגיע אליו כל מיני מעפילים, זה רצה למכור לו תמורת סיגריות איזה עוגה, או לצחצח לו נעליים, והוא אומר 'התחלחלתי. הדבר הזה זעזע אותי ורציתי לקום ולעזוב. לא בשביל זה הייתי בפלמ"ח', הוא אמר. הוא פנה לאידל, שהיה מפקד המחנה אז, היה איש מאוד צנוע, מאוד עוצמתי דווקא בענווה שלו והוא אמר לו 'אידל, לא מתאים לי, אני רוצה לחזור' ויגאל אמר לו 'בסדר, אבל עד שאני אוציא אותך מפה לחזור לארץ, בוא תעשה איתי סיבוב במחנה'. והוא מסתובב והוא נפגש עם אותם ניצולים ואידל אמר לו 'אתה רואה? תראה איזה עוצמה של אנשים, היה לנו את כל הסיבות לשבת ולנסות לטפל פה באנשים שבורים ותראה איזה יצירתיות ואיזה מסחר', והוא נשאר והחליף אחר כך את אידל בתפקידו והוא אומר 'לקפריסין נכנסתי כישראלי ויצאתי כיהודי'. הוא אומר שזו תקופה שמאוד מאוד שינתה את חייו.
בהיבט החינוכי הערכי אני חושבת שכל הסיפורים האלה, ולאו דווקא בגדול כמה אוניות מעפילים ומה מספר האנשים שהגיעו, אלא הסיפור האנושי הוא היכולת שלנו להתחבר לדור הצעיר, גם בהיבט שאתה לוקח אחריות על עצמך, אתה יכול להיבנות משבר, כל אחד מתמודד עם שבר אחר, לא צריך שבר כל כך נוראי כמו השואה, אבל כשאתה לוקח אחריות ועושה מעשה אז אתה יכול להגיע לדרגות אחרות. העניין של הערבות ההדדית והאחריות והעניין של יש יעד ומטרה. יש פה המון דברים שהם רלוונטיים לנו עדיין כחברה.

מה נראה? יש לנו שעה פחות חמש דקות.

ילדי טהרן קרוב ואונייה. ילדי טהרן, אולי נדבר על זה קצת.

ילדי טהרן זה סיפור שלקחנו על עצמנו.

כשמישהו רוצה לבוא לעדות וכדומה?

יש לנו מערך של איסוף עדויות, מאגר מידע. יש להם טלפון, הם אוספים, הם מראיינים, החל מראיונות טלפוניים ואנחנו שולחים צוות צילום - - -

כדי להירשם פה לעדות?

כן, התיעוד מתחיל עם תקשורת.

<הישיבה ננעלה בשעה 16:05.>