PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
14/07/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 56>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, ז' באב התשע"ג (14 ביולי 2013), שעה 10:00

<סיור במרכז הצעירים בעכו>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

>
אורית ברוך - מנהלת אגף תנועת נוער קהילה, משרד החינוך

יחיאל שילה - דר' ראש מינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

אבי טולדנו - מפקח על הפנימיות, משרד החינוך

ראובן לייבל - מפקח כולל, משרד החינוך

טלי עומר - סמנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל

שמעון לנקרי - ראש עיריית עכו

לאה גורלי - מנהלת רווחה חינוכית, עיריית עכו

אורית אסייג - ראש מינהל החינוך, עיריית עכו

אלי חביב - מרכז צעירים, עכו

יוסי כהן - מנכ"ל רשת המתנ"סים, עכו

שולה אזולאי - סגנית ראש מינהל החינוך ומנהלת 'עיר ללא אלימות'

זיו בר - ראש תחום חינוך נוער וצעירים, מרכז השלטון המקומי

עמיצור דמרי - ראש תחום צעירים, ג'וינט ישראל

יעל חיים - מנהלת הדרכה ופיתוח, ג'וינט

סיגל - מנהלת תחום מעורבות חברתית במרכזי הצעירים

שירה - מועדון הג'אם, עכו

רעות - דרור ישראל, עכו

עומר - מועדון הג'אם, עכו

עדיאל אלגי - מנהל מרכז צעירים והון אנושי, דימונה

סימה בוחבוט - מנהלת מרכז צעירים והון אנושי, קרית ים

עזי רוזן - מנהל מרכז צעירים, כפר סבא

שירה דקל כץ - מנהלת המח' לנוער צעירים וקהילה כפר סבא

דנה סבוראי - מנהלת תכניות, קרן גנדיר

רני פלק - מנכ"ל המכללה האקדמית גליל מערבי

נסים לגזיאל - מכללה אקדמית גליל מערבי

שי רובין - מנהל גרעין אומץ, עכו

עומר כהן - רכז קיבוץ המחנכים, עכו

רועי - מרכז מעשה

ברוריה שמיאן - מפקחת

מרדכי גנץ - מפקח רשותי

שיראל הרוש עזרן - התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון

אלי רגב - מנהל בית הספר, בית ספר לקציני ים, עכו

יעל בר כהן - משנה למנהל ביה"ס, בית ספר לקציני ים, עכו

אריה וצלר - מנהל החברה לחינוך ימי, בית ספר לקציני ים, עכו

עומר נאור - מפקד הקדטים, מנהל הפנימייה, בית ספר לקציני ים, עכו

יוחאי פלצור - מנהל הוראה, בית ספר לקציני ים, עכו

זאב רביץ - מנהל הוראה משנה הבאה, בית ספר לקציני ים, עכו

פרידה גולדסמיט - אם בית מרכזת בפנימייה, בית ספר לקציני ים, עכו

אלי רהב - יו"ר עמותת הבוגרים, בית ספר לקציני ים, עכו

לוי נלסון - בוגר ביה"ס, איש הקשר מול רפא"ל

יוסי לוי - מנהל הרווחה ואחריות חברתית, רפא"ל,

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור במרכז הצעירים בעכו>
עיריית עכו

כמעט כל ילד עשירי הולך עם כלי מוזיקה שאנחנו קנינו אותו. העירייה קנתה לילדים, זה עולה מעט ובאים לשם וזה יופי של דבר. ואלה המועדונים שדיברנו קודם, בתוך השכונות. מועדון הפוך על הפוך חדש שיש לנו, שבנינו חדש, הטיילת של עכו, המרינה, אלה הבהאיים שעושים עבודה מדהימה אצלנו, תיור תיירותי, מי שמתעניין וזהו.

אני אציג את מרכז צעירים עכו, עמיצור, בשלב מאוחר יותר, יציג את מרכזי הצעירים ברמה הארצית. קודם כל לגבי מה זה בכלל מרכז צעירים. מרכז צעירים בעצם זה המצפן או ה-GPS של הבחור הצעיר. אם אנחנו מסתכלים על קו הרצף, עד לפני שבע או שמונה שנים, כשקמו מרכזי הצעירים, החבר'ה בגילאי 21 שהשתחררו, לא הייתה להם איזה שהיא מסגרת, לא היה להם איזה שהוא מקום שיכווין אותם, שייעץ להם, שיסביר להם, מה בעצם מיועד להם מרגע זה והלאה. אנחנו, במרכזי הצעירים, נותנים מענה מגילאי 18 עד גיל 40 על כל קו הרצף, כשכמובן מה שמתאים לגילאי 18 לא מתאים לגילאי 40, בגלל זה אתם גם רואים מבחינת תחומי הליבה, תחומי הליבה עשירים ומגוונים. זה מתחיל מחיילים משוחרים, השכלה גבוהה, תרבות ופנאי, תעסוקה, הכשרות מקצועיות, הורות צעירה, פיתוח קריירה, קריירה שנייה, יזמות עסקית וכן הלאה וכן הלאה.

המיזם הזה היום הוא מיזם ברמה הארצית. מתוך 256 רשויות מקומיות, יש 41 מרכזי צעירים בארץ, כשכמובן מבחינת מי אלה השותפים אז - - -

יש יותר.

הג'וינט עזר להקים ושותף בהקמה שלו. קמו לבד 56 בסך הכול.

אוקיי, אז 56, חמישית מהרשויות המקומיות, יש בהן מרכז צעירים. ושותפים כמובן הרשות המקומית, ג'וינט ישראל, המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד הקליטה, משרד הביטחון, קרנות ומגביות נוספות, הרשות לפיתוח הגליל וכן הלאה.

אתם קשורים גם לפדרציית בוסטון?

לא, אבל פדרציית בוסטון תרמו את המרכז עצמו, את השיפוץ וההשמשה של המרכז עצמו, אחרי מלחמת לבנון השנייה.

כן, הם גם שותפים.

כן. בעלי עניין שותפים מעורבים. כמובן כל הארגונים הפורמליים והבלתי פורמלים בעיר, מחלקות העירייה, מתנ"סים, עמותות למיניהן.

קצת רקע כללי על המרכז. הוא קיים משנת 2008, בהתחלה כמשרד אחד בעירייה, לאחר מכן עברנו למבנה שאנחנו נמצאים בו היום. בשנת 2010 התרחבה הפעילות, עברנו למבנה נוסף. היום המרכז נמצא בשני מבנים.

קצת על החזון של המרכז. הוא כמובן מדבר על טיוב ההון האנושי הצעיר בעיר, מתוך מטרה להשאיר את הצעירים בעיר.

לגבי מספר הצעירים בעיר. יש 17,450 צעירים, זה כמעט שליש מהאוכלוסייה, בגילאי 18 עד 40. בשנת 2012 קיבלו שירות במרכז 3,085 צעירים. אנחנו יכולים לראות שמבחינת הגידול משנת 2010 ל-2012 33% גידול במרכז.
מבחינת התחומים עצמם, אנחנו נצלול למספרים - - -

אתה מדבר נורא מהר, אני לא הספקתי.

הם משווים למרכז צעירים אצלם.

את משווה למרכז שלך?

אני יכול לחזור אחורה, על המספרים. מי שירצה לקבל את המצגת, אין לי בעיה, אני אוכל לשלוח לו אותה.

המספרים מראים 2,320 בשנת 2010, 3,085 בשנת 2012, שזה 33% גידול. הגידול הוא לאו דווקא במצטבר, יכול להיות שזה גידול חופף כי אותו צעיר מגיע מספר פעמים. המספרים שאתם רואים פה זה פר אדם, כלומר 3,085 אנשים.

אם נצלול לכיוון המספרים פנימה, אז נוכל לראות שתחום ההשכלה הגבוהה הוא התחום הבולט במרכז, 891 צעירים, אחרי זה החיילים המשוחררים, מחשבים, תעסוקה והכשרות, מנהיגות ותרבות ופנאי בסדר יורד.
לגבי הכוונת חיילים משוחררים. הייתי אומר שאנחנו מהווים שלוחה של היחידה להכוונת חיילים משוחררים בכל מה שקשור בהכנה לקראת השחרור, דרך ייעוץ במרכז, קורסי פסיכומטרי, מפגשי מידע, ספריית מידע, ייעוץ והשמה לעבודה מועדפת וקורסים לחיילים משוחררים.

לגבי תחום ההשכלה הגבוהה. תחום ההשכלה הגבוהה מתחיל משלב הייעוץ הראשוני, שבו מגיע הצעיר לרכזת ההשכלה הגבוהה, יושב מולה, היא מקבלת ממנו את הנתונים שלו ואז בונים ביחד תכנית שמתחילה משלב הרישום או לפסיכומטרי, או רישום לאקדמיה, דרך כל מה שקשור בליווי במהלך התואר, מלגות, עד לקבלת התואר עצמו.

קצת נתונים לגבי ההשכלה הגבוהה בעיר עכו. בשנת 2011, הנתונים האלה נכונים ל-2011, 2012 עדיין לא קיבלנו, 885 צעירים נרשמו לאקדמיה בעכו, שזה 1.65% מהאוכלוסייה שנרשמה לאקדמיה. הממוצע הארצי עומד על 1.42%, כלומר אנחנו מעל הממוצע הארצי. דרך הייעוץ וההכוון של רכזת להשכלה הגבוהה נרשמו 130 סטודנטים מכלל הסטודנטים שזה קרוב ל-15%.

התכניות של ההשכלה הגבוהה, כל מה שקשור להנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות המוחלשות בשכונות קשות. מאתרים צעירים בעלי פוטנציאל ללימודים, מלווים אותם משלב המכינה או השלמת הבגרויות ועד לקבלת התואר, תוך מימון וליווי, מתן שיעורי עזר וחיבור לסטודנטים, כל מה שקשור לאנגלית וסטטיסטיקה. יש לנו סטודנטים שמקבלים מלגה במרכז ומעבירים שיעורי עזר לסטודנטים שמתקשים.
תכניות מרכזיות במרכז, יש לנו פה שתי תכניות שפונות לצעירים, אחת לצעירים בסיכון והשנייה לשילוב צעירים בעלי מוגבלויות. לגבי תכנית לצעירים, החל משלב האיתור של צעירים בסיכון, שנה שלמה של תהליך שכוללת עבודה קבוצתית איתם, הכשרה מקצועית, עד להשמה לעבודה, הכול ללא עלות. אותה תכנית לגבי צעירים בעלי מוגבלויות. התכניות האלה פועלות בשיתוף מחלקת ההון האנושי, מינהל הרווחה בעירייה, רשת המתנ"סים, ביטוח לאומי ולשכת התעסוקה.

להב"ה (לצמצום הפער הדיגיטלי בחברה הישראלית), ששמענו עליה קודם, זו יחידה במשרד האוצר שהמטרה שלה היא בעצם לצמצם את הפער הדיגיטלי בחברה הישראלית, דרך לימוד כל יישומי המחשב, משלב ההדלקה הבסיסי ביותר ועד לרמה של פיקוד אתרים על כל קו הרצף. כל הקורסים וההכשרות הם ללא עלות.

זה לתיכון או לצעירים?

זה לכלל האוכלוסייה.

כלל התושבים, כל מי שרוצה.

הדגש לגבי הצעירים זה בעיקר בתכניות המתקדמות, אופיס, אקסל, פאואר פוינט.

משרד האוצר ממשיך לממן את זה?

מאוד מקפיד לממן את זה. מאוד מקפיד.

יש לנו כאן, אתם תראו תיכף בהמשך, שתי כיתות של מחשבים, 12 עמדות גלישה שבהן צוות - - -

זו תכנית הדגל שלהם במרכז הצעירים.

מכבים, שזו תכנית של הג'וינט שבעצם מדברת על איגוד של כלל התכניות הג'וינטיות, פלוס כל התכניות החברתיות-קהילתיות במגזר העסקי. המטרה שלהן לייצר סינרגיה סביב נושא אחד, אנחנו בחרנו בערך ההתנדבות, מכאן גם השם 'עכו – עיר מתנדבת'. הגוף המתכלל הוא מרכז הצעירים.
תכנית המתמחים זו תכנית סטודנטיאלית שמאפשרת לסטודנטים שלומדים בחוגים שאין בהם פרקטיקום את האפשרות להתמחות בתחום הלימודים שלהם ואז בשורת הניסיון התעסוקתי הם יכולים לרשום התמחות בחברה הכלכלית, התמחות בדובר העירייה, התמחות בחינוך ורווחה ולא התמחות בברמנים או באיזה שהוא פאב.

מעש"ה עולם – תכנית בשיתוף עם קרן רש"י שמשלבת 10 סטודנטים אמריקאים עם 10 סטודנטים ישראלים לשנה של עשייה, כל מה שקשור לעבודה קהילתית חברתית. זו שנה שלישית שהתכנית הזאת פועלת, השנה אנחנו רוצים לפתוח שתי קבוצות.

קצת קורסים והכשרות. קורס מלגזנים שעשינו, קורס בניית ציפורניים ועיצוב גבות, בודקי תוכנה, קורס קונדיטוריה, איפור, קורס ברמנים, צילום בפוטו שופ, שיווק ומכירה, חשבי שכר, חרטות, כרסמות ב-CNC, קורסי פסיכומטרי, קורס אנגלית, פסטיבל הצחוק, הרבה אירועים ומופעים. יש לנו כאן את המכללה האקדמית גליל מערבי ואנחנו בקשר רציף וחזק עם אגודת הסטודנטים שם, אנחנו עושים את פסטיבל הצחוק, שזה אירועי סטנד אפ עם מיטב האמנים, מסיבות לצעירים וימי סטודנט שאנחנו עושים יחד איתם, הפנינגים שאנחנו מציעים לילדים בשכונות עתירות זוגות צעירים, עושים במהלך חודשי הקיץ. דרך הילדים מגיעים להורים ומשווקים את המרכז להורים. במה פתוחה – מיזם שמנגיש את כל מה שקשור למוזיקה, אנחנו גם נראה אותו בהמשך לחבר'ה צעירים.

מעורבות חברתית ומנהיגות – מרכז הצעירים מרכז את תחום המלגאות בעיר. כ-300 צעירים וסטודנטים שעושים, חלקם מתוקף מלגה וחלקם מתוקף התנדבות בלי מלגה, פעילויות בכל הגופים העירוניים. במרכז הם עושים פעילות למען הקהילה, איסוף משלוחי מנות ואיסוף חבילות מזון לחגים, סיירת השיפוצים של המרכז בבתי קשישים ונכים, פורום צעירים שמתכנס אחת לחודש, חודש וחצי, ומעלה את הצרכים של הצעירים לשולחן העבודה. סדנאות העצמה ומנהיגות, קורס נאמני איכות הסביבה, משלחות שאנחנו מוציאים, משלחות של סטודנטים שהוצאנו לכאן וקיבלנו הנה, בהונגריה, בולגריה, סרביה ופולין.

ערב הוקרה למתנדבים שעשינו בשיתוף רשת המתנ"סים לתכניות קהילתיות-חברתיות שבה חולקו לכלל מתנדבי העיר תעודות הוקרה וכרטיסים.

כנס ישראל לצעירים שנערך פה בשנת 2010 והיה בעצם הכנס השלישי של מרכזי הצעירים בשיתוף כמובן המכללה האקדמית גליל מערבי, בהובלת המשרד לפיתוח הנגב והגליל והרשות לפיתוח הגליל.

תכניות עתידיות – יש לנו ל-2013, למרכז, פתיחת יחידה עירונית של תכנית שגרירי רוטשילד, בעיר, כשהמטרה שלה היא להכשיר מלגאים בתכנית תלת שנתית, להוביל פרויקטים מחוללי שינוי בעיר. אנחנו עושים את זה בשיתוף מינהל החינוך בעירייה, בשיתוף גופים עסקיים כמו מיכאל שטראוס שנרתם, קרנות, מגבית קנדה וקרן רש"י וחממה עסקית ליזמים צעירים שתאפשר פלטפורמה ליזמים צעירים שרוצים להתחיל פעילות עסקית, לצלול את טבילת האש הראשונה. כמו שכולם יודעים, השנה הראשונה בעסקים היא הקשה ביותר, מי שעובר אותה בצורה טובה פחות או יותר גם יצליח אחר כך. אנחנו ניתן לו את כל הכלים שהוא ירצה, אם זה בהקצאת משרד בעלות מסובסדת, אם זה כל מה שקשור בייעוץ עסקי, אימון עסקי, ליווי וכן הלאה, חדר ישיבות, הלוואות ללא ריבית, כדי שאת השנה הראשונה הוא יעבור בצורה המיטבית.

אלי, תודה.

בוא נגדיר את הבעיה לפני שזיו יתחיל להציג את המודל עצמו. הצעירים במדינת ישראל, בעצם עד לפני כמה שנים אף אחד לא ידע עליהם, לא שמע עליהם ולא התעסק איתם. בכלל בכלל. כשאני אומר צעירים אני מתכוון לגילאי 21 עד גיל 35. זאת אוכלוסייה שמדינת ישראל לא טיפלה בה מעולם. היא טיפלה בקשישים, היא טיפלה בילדים, בתינוקות, בנוער, טיפלה בהמון אוכלוסיות, באוכלוסייה הזאת מעולם מדינת ישראל לא טיפלה. מה קרה עם השנים? האוכלוסייה הזאת שפעם, כשאנחנו היינו צעירים, ידענו להסתדר, איכשהו, והמחירים היו מחירים הגיוניים וסבירים, ואת ההשכלה שלנו רכשנו לבד בלי עזרת ההורים, עם השנים נוצר מצב שהיום צעירים במדינת ישראל לא יכולים לנהל את החיים שלהם לבד. לא מסוגלים. אין צעיר היום במדינת ישראל שלא נסמך או על הוריו, או על מזל, או על ספונסר, או על מישהו שעוזר לו ומטפל בו.

ואלה תהליכים לא טובים. לא טובים, כי בעצם המדינה שאמורה לתת את הפלטפורמה לצעיר לקדם את עצמו ולסייע לו ולעזור לו, לפחות בשלבים הראשונים, לא עושה את זה או עושה את זה חלקית ולאור זה קמו מרכזי הצעירים. מרכזי הצעירים קמו ואמרו: בואו נשים את העניין על סדר היום. האם זה מספק? לא, עם מרכז הצעירים של אלי אני אומר שהפער בין מה שמרגיש צעיר ומה שצריך צעיר כדי להתקיים איפה שהוא נמצא הוא עדיין פער עצום שצריך לסגור אותו וזה בכמה תחומים מסוימים. זאת אומרת אנחנו לא נלך ונשים לו תחבושת על הרגל, אנחנו מדברים על השלבים הראשונים שהצעיר בונה את עצמו, בעיקר בתחום ההשכלה, בעיקר בתחום הדיור, בעיקר בתחום ה - - - כי אלה שכבר מגיעים לגיל 40 הם אנשים שבינתיים צברו כסף, הסתדרו, אבל עד גיל 35 אלה אנשים שזקוקים לעזרה של המערכת. כרגע מה שיש להם ביד זה העזרה של ההורים שלהם. מי שהורה פה לילדים יודע שאם הוא לא משלם את שכר הדירה של הילד ואת שכר הלימוד של הילד, או עוזר לו בצורה אינטנסיבית, הילד לא יכול ללמוד. לא יכול. כל הקרנות וכל מה שתשימו פה, הוא לא יכול ללמוד.
לכן חשבנו, בשלטון המקומי ביחד עם יזמים, ביחד עם מגזר שלישי, ביחד עם עמותות, ביחד עם משרדי הממשלה לבנות איזה שהוא מודל שישים את הנושא שנקרא צעירים במדינת ישראל על סדר היום. אני גם חושב שהמחאה שהייתה לפני שנתיים לא לחינם עמדו שם על הבמה תשעה צעירים שהובילו את כל המחאה הזאת. לא עמדו שם זקנים. בדרך כלל מי שמוביל מחאות זה 40, 50, 60, אלה מובילי המחאה. תראו עכשיו בדרום תל אביב, את המחאה מובילים אנשים מבוגרים. פה זאת מחאה של צעירים שקמו ואמרו 'לבד אנחנו לא יכולים להסתדר. הפער בין המדינה לבינינו הוא פער גדול שצריך לצמצם אותו חזרה'. איך מצמצמים אותו? בתהליכים שצריכים לעשות אותם, שעולים גם כסף לפעמים והיום יש במדינת ישראל 2 מיליון צעירים שמחכים שמישהו ייקח אחריות וביחד איתם יוכל לקדם אותם.

אז אנחנו מדברים על מדיניות שלא קיימת ולכן אנחנו מדברים על קידום מדיניות לאומית לצעירים במדינת ישראל ובין לבין גם בחרנו את המודל וגם בחרנו את תחומי התוכן. הרי אי אפשר להתעסק עם כל תחומי התוכן במדינה שמעניינים צעירים, אז בחרנו חמישה שהם הליבה של התחומים שבמקום הזה, אם נעזור, אני חושב שצעיר יוכל לממש את עצמו ולבטא את עצמו כמו שצריך במדינת ישראל.

דבר שני, אני גם מדבר על הפריפריה. הפריפריה מאבדת המון צעירים. למה היא מאבדת המון צעירים? כי צעיר לא מוצא את עצמו. אתה היית ראש עיריית ירוחם וחיפה ובשני התפקידים האלה שלך אתה ראית את זה, אנחנו רואים את זה כאן, הרבה צעירים עוברים למרכז. המרכז מתפוצץ ובעצם כשהילדים עוברים למרכז הבעיה נשארת, אנחנו ההורים צריכים להמשיך לממן אותם ולתקצב אותם ולשלם להם, זה עול שלם שנופל על ההורים ואם אין את ההורים, אז אנחנו לא יודעים מה הילד עושה שם.

ומהמרכז הם עוברים לחו"ל אחר כך. הוא לא נשאר במרכז.

ואחר כך יש בריחה של צעירים לחו"ל. על זה אני לא יודע מה הנתונים, כרגע אני לא רואה שם את הבעיה. אני רואה את הבעיה בזה שאין מדיניות מסודרת והתוצאה של היעדר מדיניות שצעירים עוזבים את הפריפריה ואז לא נשארים. זה לא עונה על הצורך של הטיפול בצעירים, אבל לראשי הרשויות מאוד מאוד חשוב שהצעירים יישארו פה. לא כל הצעירים, חלקם הגדול של הצעירים, אבל כדי שהם יישארו אנחנו צריכים להציע להם את אותן האלטרנטיבות שיש להם במרכז. זה הסיפור פחות או יותר. האם זה יקרה? לא יודע, אבל אם נשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום אז כנראה זה לא יקרה לעולם.

שנתיים בשלטון המקומי, עם כל הקבוצות שתיארתי קודם, ישבנו עם נציגי מרכזי הצעירים למיניהם, משרד החינוך היה מעורב שם, משרדי הממשלה, נגב-גליל, כולם היו מעורבים לבניית המודל הזה שנקרא חברה מעורבת שבעצם בא ושם את הנושאים, שם את השיטה ואומר איך באמת אם מדינת ישראל, ביחד איתנו, ניקח כולנו אחריות, גם נוכל להביא לכמה פתרונות בתחום.

אני אהיה קצר. אני ככה חששתי קצת, שמחתי וחששתי שנבוא לעכו. כי לפעמים אחרי יום כזה, שאנחנו עושים סיור ביחד, אתה מתרשם מכל מה שקורה, מהעשייה, ואתה חושב שיש פתרונות. אתה חושב שהנה המצב בעכו בסדר, ואם בעכו בסדר אז המצב יסתדר, ואני רוצה לחזק את הדברים של שמעון, גם קצת לבוא עם נקודות.

המצב של הצעירים בישראל הוא בבעיה. מתוך הצעירים שיושבים פה, שלושה מתוך עשרה גרים היום עם ההורים שלהם. בשנות 2000, בסך הכול לפני 13 שנים 74% מהצעירים החזיקו בדירה בבעלותם. היום, אני לא יודע, הסטטיסטיקה משתנה, אבל צריך 130 משכורות כדי לרכוש דירה.

אבל זה לא רק דיור, זה גם בנושא של הכנסה. כולנו, כל מי שנמצא בחדר הזה הידרדר עשירון אחד כלפי מטה בסולם עשירוני ההכנסה. השכר החציוני של זוג צעיר שעובד זה 6,000, השכר החציוני של משפחה צעירה, איזה מספר מטורף. השכלה גבוהה – אנחנו מדברים על זה שילמדו, כבר יש כזאת שחיקה של התואר הראשון היום.
ואני פה מדבר על צעירים אבל בעצם אלה מעגלים נורא רחבים. שמעון הרבה מדבר על זה, וגם אני התייחסתי לזה, אנחנו מדברים גם על ציבור ההורים. תסתכלו על מי שפה לא צעיר והוא הורה, אז הוא עוזר לילדים שלו ומי שהוא צעיר וההורה שלו לא יכול לעזור לו, אז הוא באמת נמצא בבעיה. יש לזה הרבה השלכות. קודם כל הפערים מאוד גדולים. אנחנו פה ברשות שיכולה ומטפלת בצעירים, אבל רשויות שלא יכולות אז כבר נפתחים פערים. כשהמצב נהיה קשה אז צעירים שמצליחים לשרוד מסתדרים ואלה שלא מצליחים, המצב שלהם נהיה עוד יותר קשה, ובסוף גם ההשלכה על החברה שלנו.
אני מסתכל עליכם, אתם לא כאלה יותר מבוגרים מאיתנו, אבל אתם שייכים לדור שהיה עסוק בהקמת המדינה ובשלבים הראשונים - - -

הוא, אל תסתכל עליי. אני, כשהייתי מ"פ בגולני הוא היה מפקד אוגדה.

אז, עמרם, אני מסתכל עליך ואני אומר, אני גם אומר לאבא שלי, שהוא עבד באינטל, היה משהו מאוד ראשוני בראשיתי בלהקים מפעלים פה, בלייצב את המדינה הזאת. היום צעירים בדור שלי שואלים מה החיבור שלנו למדינה, באיזה אלמנטים אנחנו מתחברים למדינה, היום השאלה מה המדינה עושה בשבילי, זה בא לידי ביטוי במילואים, הרבה פחות אנשים הולכים. כשאני הולך לעשות מילואים, אני לא אומר את זה כי זה זיו, שואלים אותך 'למה אתה הולך לעשות מילואים? יש לך תואר, התחתנת - - -

תגיד לי, למה אותי לא שאלו אף פעם למה אני עושה מילואים. מי שהיה שואל אותי, הייתי מביא לו כאפה לפנים.

החברה השתנתה, וכחברה יש לנו בעיה. אני רק אגיד עוד משהו, בהערת סוגריים, מדברים הרבה על הבעיות של מהגרים צעירים באירופה, באנגליה, בצרפת, איך הם לא מצליחים להשתלב וכל הזמן מדברים על בעיות הגירה, אבל לא מדברים על זה שצעירים לא מצליחים להשתלב, שצעירים - - -

היום מדברים על צעירים ועל האבטלה של צעירים וזה הפך להיות הבעיה החברתית הגדולה ביותר באירופה. ה-OECD הגדיר לכל ראשי המדינות במערב אירופה ובכלל לבנות תכנית אסטרטגית להתמודד עם הבעיה הזאת שנקראת צעירים באירופה. זה זולג אלינו.

אנחנו נמצאים במצב שהוא אבסורדי, כי מצד אחד הבעיות האלה רק מחריפות ויש נתונים שמגבים את זה, ומצד שני אף פעם לא היה כמו בעשר השנים האחרונות שהמדינה, הרשויות המקומיות וארגוני מגזר שלישי שמים כל כך הרבה כסף ומאמץ באוכלוסייה הזאת.

משרדי ממשלה, אני עבדתי במשרד החינוך, אני מדבר רק על צעירים, הוא משקיע 220 מיליון שקלים. סכומים מטורפים. המשרד לפיתוח הנגב וגליל, שיקום שכונות, משרד הכלכלה, כולם שמים כספים ייעודיים. יש המון החלטות ממשלה שעברו רק בתחום של צעירים, כמו מימון מרכזי צעירים בנגב-גליל, מימון שנה ראשונה לסטודנטים מהפריפריה. המון כסף הולך לשם. רשויות מקומיות – 56 מרכזי צעירים רק בחמש השנים אחרונות, שמות 65 מיליון. ומגזר שלישי, קמו 200 ארגונים שמתעסקים רק בנושא של צעירים.

כלומר יש המון המון עשייה מצד אחד ומצד שני אנחנו רואים שהמצב מידרדר. ואז שאלנו את עצמנו איך המצב הזה כל כך חמור, שיש השקעה ומצד שני המצב לא טוב. אנחנו הגענו למסקנה. משרדי הממשלה לא מדברים אחד עם השני, הרשויות המקומיות לא משתפות בפרויקטים, המגזר השלישי לפעמים נכנס ולפעמים לא, אף אחד לא מדבר איתו. המצב היום הוא שאין כמה דברים שבעינינו הם קריטיים. אפשר לבדוק את זה, אין תכנית רב שנתית של הממשלה שמדברת על איך אנחנו לוקחים את תחומי הליבה ומתקדמים איתם, הפער בין הרשויות המקומיות רק גדל, אין אף מרכז ידע אחד, הג'וינט עושה את זה אבל אין מרכז מידע שאומר מה המגמות בעולם, לאן אנחנו רוצים לקחת את התחום הזה ובמה אנחנו רוצים להתקדם ויש כמה שאלות שאין להן תשובה. איך אני מעודד השכלה בתחומים נדרשים? אני אפנה אחר כך את הצעירים האלה ולהגיד, לחינוך מה אני רוצה להשקיע, להנדסה, אין תכנית שמתעסקת בזה. בתעסוקה, אם אתה לא אקדמאי מה העתיד שלך. אנחנו חושבים שצריכה להיות תעסוקה איכותית גם למי שאינו אקדמאי.

ואז הגענו למודל הזה. עבדנו עליו, כמו ששמעון אמר, יש פה הרבה שותפים ממשרדי ממשלה וגם מרכזי צעירים, יש פה מדימונה, קרית ים וכפר סבא, וג'וינט נכנס פה ומשרדי ממשלה שונים וקרנות, גם קרן גנדיר ועוד הרבה שותפים וחשבנו מה צריך לעשות. המודל, זה הדבר היחיד שאני אראה מהמצגת, זה לא אוצר וזה לא משרד ממשלתי, זה גם לא מנגנון שאמור לעלות שאמור לעלות עוד כסף, כי יש המון כסף, פשוט אין ראייה מתכללת של הסיפור הזה.
מה זה החברה הממשלתית המעורבת? קודם כל אלה שותפים שחשבנו שיהיו רלוונטיים בצומת קבלת ההחלטות. אגב, במודל הזה, הרשויות המקומיות שהיו נוכחות תומכות בזה. יש הרבה קרנות, כל הקרנות, גם הסוכנות היהודית בעד הסיפור הזה, נציגי צעירים שהשתתפו ומשרדי ממשלה, כל המשרדים האלה, בתוכם משרד החינוך, המשרד לנגב-גליל, היו איתנו בוועדה והם כולם עושים דברים בנושא של צעירים. אלה השותפים. מה המטרות, איך נעשה תכנית רב שנתית שתקדם סוגיות קליטה, איך נקים בכל רשות מקומית איזה שהיא פלטפורמה או אפילו רשות אחת שתיתן מענה לכמה רשויות מסביב. מה עם מרכז מידע, פיתוח, מחקר בנושא של צעירים בארץ ובעולם, איך לאגם משאבים. יש לנו את המטרות, מה המבנה הארגוני.

אנחנו רוצים לבנות את זה. אין היום דבר כזה, זה משהו חדש. נגיד מפעל הפיס, הדירקטוריון שלו מורכב מרשויות מקומיות ומהמדינה, אבל אין היום איזה שהוא גוף - - - אנחנו רוצים שהממשלה תהיה בסיפור הזה, שהרשויות המקומיות, המגזר השלישי והמגזר העסקי, כולם יהיו חלק מההנהלה של הדבר הזה. כן יהיה מנכ"ל ומטה שיעשו את כל מה שדיברנו מקודם, על המטרות, על מחקר, על להמליץ לממשלה, לקדם החלטות ממשלה.

המודל הזה, אנחנו רואים אותו גם ברמה הממשלתית, אבל גם ברמה של רשות מקומית. גם פה, כששמעון לנקרי עושה מרכז צעירים, הוא צריך שמרכז הצעירים הזה יוקם גם מנציגי צעירים, גם ממגזר שלישי, גם ממגזר עסקי.

תחומי הליבה – אלה ההמלצות שלנו, אלה הדברים שמעניינים. זו אוכלוסייה מובחנת, זו אוכלוסייה שהיא בצומת קבלת החלטות הכי קריטית, מה אני עושה בתעסוקה, איפה אני - - -

זה לא לפי הסדר.

זה לא לפי סדר חשיבות, כי זה גם ההמלצות שלנו. יש לנו מדדי הצלחה.

כן כדאי להגיד, שקף אחרון, יש היום משהו שכן יכול לגרום לזה לקרות.

יש כאן הזדמנות.

יש לנו אותך, שאתה, אני לא זוכר שהיה יושב ראש ועדת חינוך שאמר שצעירים זה משהו חשוב. יש לנו חברי כנסת צעירים, יש שיח ציבורי כל הזמן שצעירים רוצים להיות מעורבים, עוד מעט יהיו בחירות לרשויות המקומיות ואנחנו מאמינים שמפלגות שרוצות לקדם את הנושא של הצעירים, זו מגמה שהתחילה בבחירות שעברו וזה נמשך.

יותר צעירים נכנסים לתוך המערכות, כאלה שבאים ואומרים 'אנחנו נציגי צעירים'.

אנחנו יודעים היום על הרבה מאוד חבר'ה צעירים שבאים ואומרים 'אנחנו רוצים להיות שותפים' ולהיות אקטיביסטים ולהביא את זה לידי ביטוי ברמה של השתתפות במועצות.

אני רוצה לתת דוגמה של אחד הצעירים. הוא פנה ואמר שהצעירים לא מצליחים לקנות פה דירות בעכו. הוא הביא קבלן שמוכן לבנות דירות לצעירים. ישבנו עם הקבלן הזה, ומה קורה היום עם הפרויקט הזה?

היום כבר קנו שם כמה זוגות צעירים דירות במחיר של 710,000 שקל. זה לא הסתיים - - -

זה רק התחיל לפני חודש.

אבל זה כבר מראה קבוצה די רצינית שיכולים לקנות דירה של ארבעה חדרים ב-710,000.

כן. זאת אומרת אתם יושבים עם קבלנים כדי לנסות להתמודד עם העניין של הדיור.

טוב, חבר'ה, זיו?

יש פה כל מיני גופים, כולם יגידו לך שהיום צריך לעשות משהו בנושא של מדיניות. גם הג'וינט יגיד את זה וגם הקרנות ואנחנו חושבים - - -

אז בואו ניתן להם דקה.

אנחנו באנו לראות, לא כדי להתיישב בחדר סגור, אז בואו נשמע בקיצור.

בדיוק, יש לנו חמש דקות. אנחנו בתכנית.

אני יכול לומר שאחד הדברים המרכזיים שאנחנו למדנו, שהנושא של המחקרים, בעיקר חלק מהמחקרים שאנחנו קידמנו, אנחנו זיהינו את הצורך בנושא של הצעירים ולמדנו לפתח מענים בעקבות המחקר הזה ולהיות הרבה פעמים צעד אחד או שני צעדים קדימה. אנחנו כבר כמה שנים לא ביצענו מחקרים גדולים שיכולים להראות את תמונת המצב, איך התמונה הזאת משתנה, אבל אני אומר עוד פעם, אחד התפקידים שחברה ממשלתית מעורבת זה כל הזמן לדעת, להיות עם יד הדופק, כי השטח יודע לייצר לעצמו מענים ברמת השטח, אם זה בעכו, אם זה בקרית ים או בכפר סבא. הם יודעים לייצר את המענים, אבל צריך איזה שהוא גוף שיודע לנהל ולתכלל את זה בכדי לייצר איזה שהוא חזון ואיזה שהיא אמירה משמעותית. זה דבר אחד.

הג'וינט ממשיך לתמוך כספית?

הג'וינט ממשיך לתמוך כספית במרכזים. הנקודה היא שנפתחים כל כך הרבה מרכזים שאנחנו כבר לא יכולים לתמוך בכל המרכזים, אנחנו ארגון חברתי בסופו של דבר שהתפקיד שלו בעיקר לעשות את הפיתוח ואת ההקמה ובשלב מסוים אנחנו יוצאים החוצה ואנחנו רוצים להמשיך לעזור גם למרכזים חדשים. למשל בלוד נפתח עכשיו מרכז צעירים, אז גייסנו לטובת זה משאבים, אבל המטה הספציפי שלנו לא יכול להכיל את היקף העומס. זה דבר אחד.

הדבר השני, יש הרבה מאוד שותפויות ושיתופי פעולה שמצריכים באמת סנכרון מאוד מאוד גדול וככל שהמערך הזה גדל והמענים מתחילים לגדול להתרבות, צריכים להסדיר את כל הנושא של עבודה, כי אחרת מנהל מרכז הצעירים יוצא משוגע. מגיע אליו יום אחד ממשרד החינוך ויום אחד ממשרד הביטחון וכולם אומרים לו מה לעשות וכולם בטוחים שהם יודעים הכי טוב, כולל כולם. אז בעבר זה היה לנו ואז עצרנו את זה והקמנו את המטה של צוות צעירים, היום אנחנו הגענו למצב כזה שאנחנו לא יכולים לשלוט באופן הרמטי, אנחנו גם לא רוצים לשלוט באופן הרמטי, במרכזי הצעירים, אז מה שנוצר זה שהאינטראקציה היא טבעית אבל זה מייצר עומס מאוד מאוד גדול על מרכזי הצעירים.

אני אתן גם דוגמה. אצלנו התקציב הכולל של מרכז הצעירים של אלי הוא 3 מיליון שקלים. 3 מיליון, יחסית זה נחשב להרבה. כמה יש לכם בכפר סבא?

זה נחשב להרבה מאוד מאוד יחסית לכפר סבא. אני בדיוק רציתי להגיד - - -

ה-3 מיליון זה מה שהעירייה מקצה?

לא, 3 מיליון זה סך כל איגום המשאבים, אבל ברור שככל שהתקציב גדול יותר העירייה שמה יותר משאבים. אין פה בכלל שאלה.

לא נעים לי להגיד לכם, כי בירוחם זה היה 4, 4.5.

אני רוצה רגע להתחבר לנקודה הזאת ולהגיד שזו עוד סיבה ל - - -

כמה עיריית כפר סבא שמה במרכז?

פחות ממיליון.

עזוב, שמה זה מיליון, פה זה מיליון וחצי. אלה סכומים קטנים.

לא, אני רוצה להבין.

לא סתם אמרתי את זה.

ואני אגיד שאצלנו גם אין את כל הגופים שמופיעים פה. זו עוד בעיה ש - - -

כי הם נמצאים במקומות אחרים בעירייה?

ואז מה שקורה זה, מה ששמעון אמר קודם, אני חושב שהלוואי וצעירי כפר סבא יקבלו כמו שמקבלים בעכו. למרבה האירוניה. כביכול החלוקה היא כולם הולכים לפריפריה, מרכזי הצעירים במרכז הארץ בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים.

אבל תזכרי דבר אחד, זה שהם גרים בפריפריה מגיע להם פי אלף יותר, אל"ף, בגלל שהם גרים בפריפריה, ובי"ת, כדי שנגיע לשוויון הזדמנויות הם צריכים לקבל יותר.

אני בעד. אני לא בעד לפגוע בפריפריה, אבל אני אומרת שצריך להסתכל על כל המרכזים, כי היום נדמה, יש איזה מיתוס, שצעיר שגר בכפר סבא אולי יש לו - - - וסתם כפר סבא, זה לא רק כפר סבא, אם אנחנו - - -

שמעון, כמות הצעירים שיש בתל אביב גדולה יותר מכלל הצעירים שיש בנגב.

בעניין הזה, לדעתי, שמעון צודק במאה אחוז. הרעיון הוא שוויון הזדמנויות. שוויון הזדמנויות אומר דבר מאוד פשוט, שבפריפריה צריך לעשות הרבה כדי שהצעיר בפריפריה יגיע לאותו קו זינוק של הצעיר בכפר סבא. השאלה, אל"ף, אני מבין שבכפר סבא אין תכלול של כל המשאבים שמכוונים לצעירים תחת כובע אחד. זה מה שאת אומרת?

לא, יש תכלול, אבל רוב הגופים לא נכנסים לכפר סבא. אני רואה את הרשימה פה ויש קרנות - - - זו נקודה חשובה. אני מסכימה, אני בעד שוויון הזדמנויות, אבל אני רוצה להגיד שיש פה עיוות, לדעתי, לא רק עם כפר סבא, בכלל במרכזי צעירים במרכז הארץ, ואני בעד לתת דחיפה קדימה לפריפריה, אבל צריך להבין שהפער שנוצר פה הוא פער מאוד מאוד גדול - - -

אבל העיוות מתחיל מזה שעירייה כמו עיריית כפר סבא שמה את מה שאת אומרת. משם זה מתחיל.

המודל הזה בא ועושה סדר.

באנו להשאיר את מרכזי הצעירים על הרשויות המקומיות, הרשויות המקומיות לא יכולות להחזיק את הכול לבדן. אני מאמינה שראשי ערים, הדוגמה של ירוחם ועכו היא דוגמה לא כל כך טובה, אבל אני אגיד שבכפר סבא יחס העסקים לארנונה, אם אנחנו מדברים, האפשרות של העיר לשים משאבים בניגוד לערים אחרות, יכול להיות שיש ערים אחרות חזקות שכן יכולות ואז מה שאתם אומרים נכון, חשוב להגיד שיש גם ערים במרכז שלא נכנסות, לא לנגב-גליל, עזבו כפר סבא עכשיו, גם ערים אחרות שאין להן את היכולת וברגע שהנטל כולו עומד על הרשות הצעירים לא מקבלים את אותו שוויון הזדמנויות.

כי הרשות לא נותנת לזה עדיפות מתאימה.

כי הרשות בעייתית. נו, מה לא ברור לך פה?

לא, אני לא אמרתי שהרשות בעייתית - - -

אני אמרתי.

לא, אבל הרשות לא נותנת סדר עדיפות אמיתי.

שתי נקודות ברשותך.

דרך אגב, שתדעו, זו ישיבה רשמית של הוועדה ולכן יש פרוטוקול שיוצא אחר כך.

אז מה שאני אומרת הוא לפרוטוקול. אחד, נוכל לראות שכתוצאה מזה שאין מדיניות ממשלתית אחת כוללת הרבה מהמשאבים מתבזבזים והולכים לאיבוד. לצערנו הרב. כי כשמגזר שלישי משקיע כסף והרשויות המקומיות משקיעות כל אחת לשיטתה וכל אחת על פי ראות עיניה ומשרדי הממשלה נותנים כי יש פה תקנה או פה החלטת ממשלה, חלק מהמשאבים מתבזבזים ויש כפילויות ואין מישהו שרואה את כל ההשקעה הזאת במבט אחד כולל.
והדבר השני שאני רוצה לומר הוא גם בהקשר של מדיניות. משרד נגב-גליל עושה פעילות בנגב ובגליל שהיא פעילות שמקדמת מדיניות שהשלכותיה יכולות להשפיע על הצעירים, אבל המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוא משרד שהוא סקטוריאלי, הוא טריטוריאלי והוא לא כלל הממשלה, ואז יוצא שבעצם קידום המדיניות ביחס לצעירים הוא לא נתפס כסוגיה לאומית, הוא נתפס כסוגיה של פריפריה ופה הפריפריה היא לא רק של הפריפריה, הפריפריה היא של כל מדינת ישראל וכל צעיר במדינת ישראל זכאי שיהיה לו סל שירותים על פי דין ולא בגלל שהיום השר לפיתוח הנגב והגליל או ראש עיריית עכו הוא היושב בכיסאו.

מה שאמרת זה זה דיוק. כדי שזה לא יהיה מצב שבו זה תלוי בראש עיר כזה או אחר, ברצותו ייקח, ברצותו לא, אלא מדיניות שחלה על כל צעיר במדינת ישראל.

חבר'ה, אני אגיד רק עוד משהו. את הדיון הזה סיימנו, בהמשך יהיו עוד מקומות להתייחסות.

קודם כל רק בשביל לתקן, זאת סוגיה לאומית של מדינת ישראל, לקדם את נושא הנגב והגליל, זו לא סוגיה של השר הזה או האחר לקדם את הנושא של הנגב והגליל, והרצון של מדינת ישראל, לא רק של הנגב והגליל, שחבר'ה צעירים נבונים משכילים חרוצים יגיעו לגליל ויפתחו את הנגב והגליל ושלא תישאר לנו מדינת תל אביב. וזה צריך להיות מובנה בכל העזרות, בכל הדברים שקיימים, כי זאת המדיניות של מדינת ישראל. זה אחד. אנחנו חווינו את זה לאורך הרבה מאוד שנים, כשרק דיברו על זה ולא עשו ובאמת אולי לא צריך להיות משרד טריטוריאלי סקטוריאלי כמו שקראת לו וכו', אם זה היה נעשה במהלך כל השנים, אבל בעובדה זה לא נעשה עד שלא באמת קם המשרד.

הרשות לפיתוח הגליל זה תאגיד סטטוטורי, הוא קם על פי חוק בשנת 93' ומשנת 2005 הוא פועל כזרוע ביצועית של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, אבל הוא גם זרוע ביצועית לשאר משרדי הממשלה. זה תאגיד שיכול לעבוד כחברה כלכלית לכל דבר, לכל פעילות. משרדי ממשלה שיודעים את זה יותר, כמו משרד התיירות, כמו משרד ראש הממשלה, נגב-גליל ברור מאליו. היינו שמחים אם עוד משרדים יידעו שהפעילות הזאת יכולה להתקיים בצורה גמישה, זריזה, יעילה וכו'. באמת צוות מאוד קטן שעושה בהרבה מאוד פעילויות, כולל הנושאים של מרכזי הצעירים שבנוסף למיזם המשותף בנגב-גליל והג'וינט אנחנו פועלים בכל מיני פעילויות שהיו כאן במתחם.

לי היה חשוב לציין גם את הדברים שאנחנו מקבלים ממרכזי הצעירים, כי זה נשמע כל הזמן מה המדינה נותנת לנו, או מה אנחנו יכולים לקבל, אני רוצה לציין שמרכזי הצעירים, מאז שהם קמו בגליל, אם אמרתי קודם שהרשות לפיתוח הגליל היא זרוע ביצועית של משרדי הממשלה, אז מרכזי הצעירים הם הזרוע הביצועית האמיתית שנמצאת בשטח.

שני דברים קטנים, עשינו יריד תעסוקה גדול לכלל הגליל, היה צריך לארגן את כל הנושא של איך יגיעו האנשים. מי שטיפל בנושא אלה מרכזי הצעירים בגליל. היה עמוד ענן בנגב והיה צריך לארגן את המשפחות שיגיעו לגליל להתארח וכו', מי שטיפל בכל הנושאים האלה אלה מרכזי הצעירים. אז יש מה שנקרא היזון מאוד חיובי.

הקבוצה של קרן גנדיר היא קבוצה של צעירים במדינת ישראל. אותם 2 מיליון צעירים, שראש העיר הזכיר, הם משאב, הם לא בעיה. הם משאב שאנחנו צריכים לפתח. כדי להתמודד עם האתגר הלאומי החברתי הזה של פיתוח הצעירים אנחנו חייבים לאמץ שיטות חשיבה חדשניות, אנחנו חייבים לעבוד בחדשנות, ביציאה מהקופסה. מה שנעשה עד עכשיו הוא מרשים מאוד, יש הישגים מאוד יפים, כדי לייצר פריצת דרך אנחנו חייבים לאמץ מודל חדשני והמודל שהוצע כאן הוא מודל כזה, מכיוון שהוא לא רק נותן קפיצת מדרגה לאופן שבו נתפסים צעירים ולאחריות שהמדינה מתבקשת לקחת עליהם יחד עם שותפים, אלא הוא גם מייצר קפיצת מדרגה בהבניה של שיתוף הפעולה התלת מגזרי. זה משהו שאנחנו חייבים לעצמנו כגופים השותפים ואנחנו חייבים אותו לצעירים במדינת ישראל. יש היום חלון הזדמנויות נפלא ליישם את המודל הזה ואנחנו נשמח לתת את עזרתנו בכל דרך כדי לאפשר את ה- - -

גם למודל עצמו.

ודאי, זה מודל חדשני, זו חשיבה שיוצאת מהקופסה, זאת הדרך להתמודד עם האתגר של התייחסות לצעירים כמשאב.

קודם כל אני מאוד מתחברת למה שטלי עומר אמרה בנושא של נגב-גליל והמענים שנגב-גליל נותן למרכזים. אני נמצאת במרכז של פריפריה חברתית אבל לא מתוקצב על ידי נגב-גליל. כל אותם מרכזים שהם לא נגב-גליל נמצאים בבעיה, כוח אדם ופעילות ותקציבים שהם לא מושרשים באיזה שהם מקורות תקציביים ולכן המודל הזה בא לתת את המענה הלאומי לצעירים, כדי שאנחנו לא נחזר אחרי פתחי הפוליטיקאים, אלא אנחנו נדע שיש פה איזה שהוא מענה יסודי שנותן את המענה הזה לכלל הצעירים בישראל.

קודם כל הוועדה באמת שמה לה כנושא מרכזי את נושא הצעירים ובצדו כמובן את נושא הנוער ומעל הכול העניין של סגירת פערים בחברה הישראלית, שהם בעיקר פערים בין פריפריה למרכז. דרך אגב, פריפריה זה לא רק גיאוגרפית, זה פריפריה חברתית, לדעתי יש גם פריפריה מנטלית, שהיא הפריפריה הכי בעייתית והכי קשה. תחשבו רק בראש כמה הרבה קבוצות בתוך החברה הישראלית בכלל מנותקות מעשייה, ממעורבות, משייכות, מחיבורים כלשהם, ולכן זה בעצם הנושא המרכזי.

קודם כל אני שמח לשמוע שמתחילים לקנא בנגב-גליל. זה סימן שנגב-גליל עשה עבודה טובה. זה חלק מהעניין.

אמת.

דבר שני, הביקור אצלך, שמעון, ואנחנו באנו לכאן לא בגלל שאנחנו מכירים אלא כי אמרו לי שזה אחד המקומות המוצלחים בארץ בתפיסת העולם של מרכזי צעירים, ולכן אחרי מספר דיונים שנעשו בכנסת אמרנו בואו נראה מודל מצליח. מה שאני לומד מזה, שמתחזקת דעתי, שבסוף הרשות היא הגורם הדומיננטי, ובראשה כמובן ראש הרשות. ברצותו יהיה מרכז צעירים, ברצותו מרכז הצעירים יאגם את התקציבים השונים. כשפתאום אתה מתחיל לבחון ואתה רואה כמה הרבה תקציבים מפוזרים יש, שאינם ממוקדים. והדבר השלישי, ברצותו גם יוסיף תקציב וכוח אדם.

אני רוצה לומר לכם שבהתפתחות של השלטון המקומי, פעם השלטון המקומי בכלל התנער מאחריותו לחינוך, לפני 20, 30 שנה, אמרו 'זה המדינה', עד שראשי הרשויות הבינו שאם הם רוצים להתחבר לציבור, אם הם רוצים להצליח ואם הם רוצים להיבחר מחדש, חינוך זה הדגל. אני חושב שבשנים האחרונות ראשי הרשויות שמבינים שנושא הצעירים הוא ההתחברות האמיתית וההשקעה האמיתית באמת במשאב, כמו שאמרה דנה, הם ראשי הרשויות שבסופו של דבר מצליחים לעשות את השינוי ברשות שלהם. הדומיננטיות של הרשות לדעתי היא הגורם העיקרי וכמעט המשפיע ביותר על באמת מה יקרה בתחום הזה. ודרך אגב לא דיברתם, אני לא יודע אם זה נעשה או לא, השנתיים או השלוש שנים בצבא מחייב גם התייחסות מיוחדת, כי עם כל היתרונות שיש בשירות הצבאי אחד החסרונות הגדולים זה ההתנתקות מהבית ומהקהילה ומהמקום שבו גרים ואז אם אתה לא עובד על השלוש שנים האלה אז להתחיל מחדש בגיל 21 זה כבר קשה. על כן הרצף צריך להיות טיפול בחיילים ובחיילות בזמן השירות, או לחילופין טיפול בסטודנטים שהולכים לבאר שבע, לקרית שמונה, או לכל מקום אחר, כי שם הם אובדים לנו. עוד פעם, בהנחה שבאמת המטרה של הרשות זה להחזיר אותם הביתה בסוף ההכשרה, בסוף הלימודים, בסוף השירות הצבאי.
כשאתה לוקח קבוצת גיל מגיל 18 עד 35 או 40, כפי שאתם לוקחים, זה שכבה ענקית. היא מטופלת בכל מיני דרכים ומסלולים. מה שחסר בעיקר זה הראייה הכוללת, איגום המשאבים, תכניות הרצף, התחושה של הצעיר והצעירה שהם רצויים בקהילה וביישוב. ואז פתאום אתה באמת מפליג, ראינו פה באמת עשרות תכניות שאני מניח שהן בסופו של דבר מחברות את זה למערכת אחת שלמה.
אני לא יודע להגיד בשלב הזה אם המודל שבאמת הגעתם אליו הוא המודל הנכון או לא, אנחנו נדבר על זה קצת יותר לעומק כי אם כן זה מחייב לפרוץ כמה תקרות זכוכית וחומות בטון, כי המדינה לא מקימה חברות מעורבות, זה עבר עם הזמן, אבל אם כן, ואני מוכן ללמוד ולהבין ולנסות לסייע, אבל זה לא יקרה מחר בבוקר. כולנו יודעים. הבעיה בסופו של דבר זה לא הארגון אלא העדיפויות והמשאבים שאתה מכניס לתוך התכניות ולתוך המערכות האלה.

זה בגדול, וכמי ששכן לעכו כל כך הרבה שנים, עכו באמת שינתה את פניה. אין בזה בכלל ספק. זה משהו אחר לגמרי, נדמה לי שאת הבום הגדול חטפתם עם אותו יום כיפור שהיה - - -

הספקנו לשכוח.

ותפיסת העולם שעוסקת בחינוך ומוצאת את מרכז הכובד בחינוך הלא פורמלי. החינוך הפורמלי במדינת ישראל, לטוב, לרע, הוא רץ, זה מתקדם, זה רכבת, היא דוהרת קדימה, יותר טוב, פחות טוב, אבל המקום שבו אנחנו לא משפיעים מספיק זה בחינוך הלא פורמלי. מה הילד עושה מהרגע שהוא חוזר מבית הספר בסופי שבוע, בחגים ובכל הזדמנות ובמקום אחר, ונדמה לי שגם משרד החינוך היום מסתכל על זה כבר בצורה אחרת, בין אם זה הפעילויות, בשלב זה קצת יותר מצומצמות, שעושים עכשיו בקיץ, בין אם זה תפיסת העולם שאני מקווה שבשנה הבאה, קייטנות ושימוש במתקני בתי הספר והגנים לקייטנה פורמלית מה שנקרא, שנעשית במסגרת מערכת החינוך, נדמה לי שאלה דברים שעוד פעם נכנסים יותר להבין שמתמטיקה ואנגלית ועברית והיסטוריה ועוד זה נורא חשוב, אבל אם אתה לא מוסיף לזה את הערך המוסף של הקשר החברתי, המעורבות החברתית, האכפתיות, לקיחת האחריות, אז לא עשית בסוף כמעט כלום.

אז עוד פעם תודה רבה.

אפשר להגיד משפט קצר? שמעון יושב פה לא רק כראש עירייה, הוא גם יו"ר ועדת הצעירים במרכז השלטון המקומי.

אני רק אגיד במשפט על מה שחבר הכנסת מצנע אמר. זה נכון, הרשויות המקומיות לוקחות אחריות ולפעמים אנחנו גם בוכים על זה, אוקיי, תנו אחריות, רק תנו גם פלטפורמה לצד האחריות. כמו שכשאנחנו שולחים מנהל בית ספר, אז אנחנו נותנים לו את האמצעים, או מ"פ לקרב, אז נותנים לו כוחות ונותנים לו מסייעות וכל מיני דברים שמסייעים לו לנצח את הקרב, אותו דבר כאן. אם זה תלוי רק בראשי ערים זה לא ממש יפעל, אני אומר את זה מהיכרותי את חבריי, כל אחד עסוק בענייניו, כל אחד עסוק בצרכיו, כל אחד עסוק בבעיותיו ולכן אנחנו צריכים משהו שיכפה על כולם להסתנכרן למודל אחד שמשפיע על הצעיר, שהדגש הוא הצעיר במדינת ישראל, בעיותיו והפתרונות כתוצאה מאותו מודל.

אתה יודע מה ההבדל בין מ"פ טוב למ"פ גרוע? אם כבר התחלת במ"פ. זה שמ"פ טוב הצליח להשיג את כל האמצעים האפשריים, אבל אז הוא מסתובב אל מול הפלוגה ועושה את מה שצריך לעשות גם אם אין לו. מ"פ גרוע זה זה שכל הזמן מקטר מה לא נתנו לו, מה לא עשו לו, איך דפקו אותו, איך סידרו אותו, איך הפלו אותו.

זה נכון, אבל עכשיו אתה אומר שהצעיר יהיה תלוי מ"פ. ואני אומר לא, הצעיר לא צריך להיות תלוי באף אחד, הוא צריך לקבל את ה - - -

המהפכה בצעירים לא הייתה קורית ללא השלטון המקומי, עכשיו באמת צריך להוביל את השלטון המרכזי כדי לתת את המשאבים.

כן, להכניס את השלטון המרכזי פנימה.

אבל אתם הלוא יודעים באיזו תקופה אנחנו חיים ובאיזה מציאות.

אז בשנה הבאה, לאט לאט, כמו מפעל, כדי ששנה הבאה...

חבר'ה, לוח הזמנים מעכשיו, אורית מובילה את הסיור ביחד עם אלי במרכז הצעירים. אחר כך יהיה פאנל שמייצג את העשייה ואת השותפים במרכזי הצעירים, אחר כך יש פרויקט קטן של ג'אם שהקמנו לפני שנתיים ששווה לראות אותו ואנחנו נפגשים כאן חזרה לפלאפל וחומוס. חבר'ה, תודה.

סיור במרכז הצעירים

זה המבנה הראשון שהתחלנו בו ב-2009, נכנסנו למבנה הזה. פה בעצם כל המרכז התיישב.

מה היה פה לפני זה?

ההסתדרות, לדעתי.

זה שעולה וזה שיורד.

שהייתה פעם מדינה בתוך מדינה והיום אנחנו השתלטנו. אז שני המבנים האלה שייכים להסתדרות, אלה מבנים שהיו סגורים תקופה ארוכה. המבנה הזה נצנץ לנו תקופה ארוכה ונכנסנו לכאן באפריל 2009. בסביבות ינואר-פברואר 2010 כבר הגענו למצב שהקיבולת הייתה קטנה מדי. אתם תיכף תראו את המקום, הוא לא גדול כל כך, אז עברנו למבנה ההוא שנראה גם אותו תיכף.

יש כאן עכשיו, כל זה עמדות גלישה לגלישה חופשית, יכולים להגיע לכאן - - - העמדות האלה הן עמדות גלישה, יכולים להגיע לכאן לגלוש. לגבי מה שקורה כאן עכשיו בבוקר, הודיה, שהיא מנהלת את תחום המחשבים פה תיתן כמה מילים.

אז באמת מתוך רצון ומחשבה להעניק לתושבים, להורים הצעירים, מקום שהילדים לא יהיו בבתים, לא יסתובבו, לא ירבצו מול המסך, החלטנו להקים פעילות. הפעילות היא ללא תשלום, הם מגיעים לכאן משעה 9:00 עד השעה 13:00 וגם לומדים ועוברים כאן תהליך של חוויה מחכימה.

אחרי הצהריים זה סגור?

לא, אנחנו עובדים רצוף. הם מגיעים לכאן לגלישה עד 16:00, יש ילדים שמגיעים לכאן באופן שוטף.

זה בעצם נוער, זה לא צעירים.

לא, ילדים, יש כאן ילדים.

בעצם העזרה היא להורים.

כן, הם יכולים להשאיר את הילדים במסגרת, מ-9:00 עד 13:00.

לאורך כל יולי-אוגוסט.

כן, אבל אני לא רואה פה התפוצצות של ילדים.

הם בפעילות כרגע.

זו קייטנה של ספורט.

ספורט? ספורט מחשבים.

משלבים להם את זה.

עשינו חידונים בספורט וראינו סרטונים וכרגע הכרזנו על ארבעת הזוכים והם קיבלו הפתעה, פרס.

מי הזוכים?

מי הזוכים בחידון? שמך? שמעון ואופק וגם אושר ואיתמר.

אתה דיברת על זה בלשכת ראש העיר, זה להשתמש במבנים קיימים, בתי ספר, גני ילדים ויש לנו ברחבי העיר מגוון קייטנות במוקדי גני ילדים ובבתי הספר, כחלק מתפיסה. רשת המתנ"סים מפעילה לאורך כל השנה פעילות של חינוך בלתי פורמלי.

מי מפעיל את הקייטנות?

רשת המתנ"סים, יש לה את המנדט היישובי, זה פועל מצוין. זה מאות ואלפי ילדים שיש להם מענה בתקופת הקיץ. גם השימוש פה במרכז להב"ה, זו קייטנה של רשת המתנ"סים שמגיעה לכאן למרכז להב"ה כחלק מהסינרגיה ואיגום המשאבים.

אז כשהם מגיעים לכאן הם מבלים את כל הבוקר?

הפעילות היא מובנית, יש להם - - -

הקבוצה הזו באה לפה לקראת הצהריים?

לא, הם הגיעו בסביבות עשר ורבע ועוד מעט הם מסיימים. הם עושים פעילות והם חוזרים להמשך הפעילות שלהם.

זה מעורב או זה רק מהמגזר היהודי?

לא, מעורב.

לפני שאנחנו נצא, אנחנו נגיד שני דברים. אחד שאתם תשמעו מקבוצת מנהיגות והתרמה את הצעירים, שם גם יתקיים הפאנל, שם גם החלק השני של מרכז להב"ה. מכאן אנחנו יוצאים לג'אם, לראות את מרכז הצעירים הקלאסי. אז בואו.

(מצגת): ברשותכם אני אציג את ההתייחסות למרכזי צעירים, גם על המודל של מרכזי צעירים, מתוך זה אני מקווה מאוד שנצליח גם כן להבין את המשמעויות של התפיסה הרחבה יותר בנושא של צעירים בכלל ולאו דווקא במרכזי צעירים.

זה מידע אינפורמטיבי. אנחנו עברנו על זה, 49 מרכזים, אנחנו מדברים על בין 56 ל-70 מרכזי צעירים - - -

והיתר?

הם פשוט קמו לבד. אם למשל אנחנו מדברים ברעננה, אנחנו מדברים בהרצליה, הם קמו בלי - - -

שתי הדוגמאות שנתת אלה עיריות שיכולות להרים את זה בלי עזרה בכלל.

נכון, נכון.

במועצות אזוריות יש 11 מרכזי צעירים שקמים בימים אלה ורובם קמים באופן עצמאי.

אני כן יכול להגיד לכם שבחלק מהמקרים אנחנו זיהינו את המגמה הזאת, אז פתחנו בתחילת השנה קורס מנהלים למנהלי מרכזי צעירים חדשים, שיעל, שיושבת מאחוריי, העבירה, מתוך כוונה באמת לתת להם לפחות את תורת ההפעלה ואת תפיסת העבודה, על מנת שנוכל לייצר איזה שהיא רמה מסוימת של יישור קו וכדי שנוכל לעבוד ביחד.

זה החזון והיעדים והערכים של מרכזי הצעירים. אנחנו נרד למטרות. אנחנו מדברים על להבטיח את מימוש הפוטנציאל של צעירים ללא קשר למוצאם, אנחנו מדברים על חיזוק הפריפריה של מדינת ישראל - - -

במוצא הכוונה למקום מגורים, אני מתארת לעצמי.

ללא קשר למוצא, מאיזה מדינה, אם יהודים-ערבים, חרדים, you name it, הכוונה היא גם שאנחנו מדברים על הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, למשל רמלה-לוד וכן הלאה. וכמובן ביישובים אחרים, כמו כפר סבא, שיש להם עדיין פריפריה חברתית לא קטנה.

אני מציע לכם להתחיל לאמץ את הפריפריה השלישית. אני קורא לה מנטלית, אבל מנטלית זו מילה קצת בעייתית.

תרבותית אולי?

זה אותן קבוצות בחברה הישראלית שהן לא מחוברות, והן יכולות לגור בתל אביב, יכולות לגור בירוחם. יש ממשקים, דרך אגב, אבל אני רואה בזה בעיה יותר קשה לפתרון.

אנחנו מודעים למורכבות הזו באמת. מה שחשוב זה שבכל מה שכתוב כאן כחזון וערכים, זה מהלך שנעשה ביחד עם שותפים במשרדי הממשלה. לא נראה את כל ההיסטוריה של ההקמה של מרכזי הצעירים, אבל זה נעשה ביחד עם משרדי הממשלה, ביחד עם השותפים מהמגזר השלישי, קרן גנדיר, קרן גרוס ושותפים נוספים. כלומר זה תהליך שיצא מתוך גיבוש והבנות של הצרכים של הצעירים בישראל, כמובן אחרי מחקר שנעשה.
יש לנו ארבעה תחומי ליבה. כולנו מכירים את תחומי הליבה. זה מצד אחד התחומים המרכזיים, תיכף אנחנו נראה גם תחומים נוספים.

אוכלוסיית היעד – כפי שאתם רואים אנחנו נוגעים בעיקרון בכל סוגי האוכלוסיות הקיימות. כל מרכז צעירים הוא כמובן סוברני להחליט מה הם הצרכים, אולי הוא אפילו מייצר את מיקוד המאמץ. יש מרכזים שיש להם גם את הנושא של השירות האזרחי ובתוכו פועלות קבוצות בצורה מאוד אינטנסיבית של שירות אזרחי וצעירים בסיכון.

חיילים משוחררים, זו למשל גם אוכלוסיית יעד מרכזית מאוד מאוד גדולה שאנחנו כבר עובדים איתה. וזה בעצם מאפשר לנו לייצר את הרצף. אנחנו כן מתייחסים, לא נגענו בזה באופן משמעותי, המעבר הזה מגיל 18 ואילך, המעבר מילדים ונוער לצעירים הוא מעבר שאנחנו צריכים לדעת לתת לו מענה בצורה מאוד מסודרת. נכון להיום זה נעשה בעיקר ברמה של הרשות, שיש רשויות שיודעות לפתח את המודל הזה ויש רשויות שלא מפתחות את המודל הזה. במקומות שבהם יש את הפיתוח הזה אנחנו רואים מעבר חלק מנוער לצעירים, אחרת אנחנו נתקלים בהרבה מאוד בעיות. למשל ארגונים כמו קידום נוער של משרד החינוך עובד עד גיל 18 ויום אחרי זה הוא אומר לו 'בהצלחה'.

עוד משפט, עמיצור. בעצם כשילדים ובני נוער הם בבתי הספר שלנו, יש איזה שהוא סוג של שיח, הוא לא לגמרי סוציאליסטי, אבל הוא מדבר על ערכים של שוויון ולהכיר את האחר וללמוד על השני, ואז אתה מתגייס לצבא, אתה מסיים את הצבא ואתה נכנס פתאום לסוג של אולי המערב הפרוע, שיח שהוא מאוד קפיטליסטי, שיח שאתה צריך להצליח ולהצליח לבד ולנסות, ואתה גם עובר לגור הרבה פעמים לבד וזה איזה שהוא ניסיון לעשות חיבור בין אותם מסרים ובין אותה אחריות שהמדינה לוקחת גם לגילאים היותר מאוחרים. שלא יהיה את הפער הגדול הזה.

אחד הדברים שנעשו בדימונה, ועדיאל פה והוא יכול לתקן אותי אם אני טועה, אבל הם עשו בדיקה לגבי המוטיבציה של צעירים בני 17-18 לגבי החזרה שלהם לעיר ואחד הדברים שהם גילו, שכבר בגיל 16-17 הילדים כבר מתחילים לעבד את הרעיון שהם עוזבים את דימונה לתמיד אחרי הצבא ולא יחזרו לעיר. פה מתחזק הקשר הזה שיש צורך כבר לעבוד עם בני 17-18 - - -

אתה צודק במאה אחוז, אבל זה מחלקות הנוער, יש להן את האחריות שלהן.

זה נכון, לגמרי נכון, אני רק בא ואני אומר שכאן זה המקום שמתחבר הרצף.

צר לי לאכזב אותך, אנחנו מתחילים לעבוד על הזיקה המקומית של הילדים למקום שבו הם גדלים כבר בגן הילדים, והנושא הזה שזור בכל שכבות הגיל, כדי שבסוף, בגיל 18 יהיה להם ברור שהחלק הארי - - -

עד גיל 18 יש לך תכניות לא רעות, הבעיה היא באמת כשהם יוצאים מהחממה המשפחתית והבית ספרית.

ואיך שומרים על קשר עם החיילים שלנו ומה עושים איתם ואיך אנחנו עוזרים אם קרה להם משהו.

תחומי העיסוק הנוספים. כפי שתשימו לב, חלק מתחומי העיסוק שאנחנו מפעילים בתוך מרכזי הצעירים, על חלק מהם אלי דיבר, כמו מתמחים, דיור, או חירום, אבל - - -

את הדיור אני הייתי שם לא בנוספים, אלא במרכזיים.

יכול להיות מאוד שזה יגיע למקום הזה. אני אומר עוד פעם, יש תחומי ליבה שבגינם הצעירים מגיעים למרכז. הצעירים מחפשים לימודים, מחפשים עבודה, הם מחפשים לעשות משהו בעיר שלהם, בחלק מהערים, לא בכל הערים, יש ערים שיודעות לעשות תרבות פנאי, הם לא צריכים להסתכל על הצעירים בשביל זה. זו הסיבה שבגינה נכנסים למרכז הצעירים. התפקיד שלנו בתוך מרכז הצעירים זה לייצר אצלם איזה שהוא תהליך שהם עוברים כמעט בכל תחומי החיים, החל ממעורבות והתנדבות ועד לבוא נעזור לך גם למצוא דיור ולייצר את זה בקרב הצעירים. אני לא רוצה שאנחנו נגיד להם מה לעשות, אני רוצה שזה יבוא מאצלם ואנחנו רואים את זה בעכו.

כן, אבל תרשה לי לומר עוד פעם, לפי ניסיוני מרכז הצעירים הוא לא רק נקודת מתן שירות, כי זה יש בעיריות, והיו ויהיו, ויותר ופחות. הוא מקום של התייחסות, מקום חברתי, ואתה צריך ליצור כל מיני גירויים כדי שאנשים יבואו לשם ויישארו שם, וזה יותר הקשרים החברתיים, הפעילות החברתית המשותפת, דווקא בגילים האלה. לכן אני אומר כל הזמן דיור, דיור, דיור, כי זה נושא מרכזי, ותדעו לכם שבפריפריה הוא לפעמים יותר בעייתי מאשר במרכז, להוציא את הנער הצעיר או את הנערה מהבית, כי אחרת הוא באמת נוסע למקומות אחרים. אם אתה מאפשר לו דיור, כפי שעושים את זה בדימונה, עשו את זה בירוחם עם דירות של עמידר, עם קרוונים וכדומה, כשאתה נותן לו מין איזה שנתיים, שלוש, ארבע, של מעבר, אתה קושר אותו למקום. ואז כמובן השכלה גבוהה וכל הדברים האחרים. אני חוזר ואומר, אם זה הופך להיות רק מקום של קבלת שירות כזה או אחר, אז הוא יבוא לקבל את השירות ויילך ויישאר בעצם אינדיבידואל.

בנושא של הדיור אני מקבל את האמירה, שהנושא של הדיור הוא נושא חשוב. אנחנו לא סתם הגדרנו תרבות פנאי, למרות שהרבה אנשים הרימו גבה ואמרו לנו 'מה פתאום אתם עושים תרבות פנאי?' אבל אנחנו רואים שיש לנו תפקיד משמעותי מרכזי בנושא של הזהות של אותו צעיר או צעירה ובמוטיבציה שלהם לקחת חלק, להיות פעילים, להיות אקטיביסטים וליהנות ממה שהעיר יודעת ומסוגלת לתת וגם האזור. אנחנו היום, בעיקר בפריפריה, עוד פעם נגב וגליל, אנחנו מדברים גם על חשיבה אזורית. אני יכול לצרוך את השירותים שלי, עדיף לי לנסוע מדימונה לירוחם בכדי לראות אמן כזה או אחר ולאו דווקא לנסוע ולהגיד, 'אין שום דבר בירוחם, בואו ניסע לתל אביב', כי רק בתל אביב יש את זה. הרעיון הוא גם לפתח את התפיסה האזורית, שבשנתיים האחרונות היא עשתה קפיצת מדרגה מאוד משמעותית.

אלה הנושאים. אני לא ארחיב על זה, כי אני אומר עוד פעם, ראינו את זה דרך אלי, רק חשוב שתראו.

זה צוות צעירים. מי שעומד בראשו זה אני, יש לנו מזכירה שגם אחראית על כל הנושא של החוזים, מכרזים, אחראית על הטיפול. יש לנו מנהלי אזורים שהתפקיד שלהם בעיקר לעבוד מול מנהלי המרכזים, בליווי השוטף שלהם, בהדרכה, ומנהלי תחומים שהם בדרך כלל מנהלי תחום השכלה, תעסוקה, מעורבות חברתית, שהתפקיד שלהם לעשות דריל דאון, להתמקצע, להרחיב את השירותים ואותם מענים וכל הזמן לייצר מענים נוספים על מנת שצעירים יגיעו, לא רק ממקום של שירותים, אלא גם ממקום של עשייה.

יעל, מנהלת פיתוח והדרכה. הנושא הזה הוא נושא קריטי, הוא ציר קריטי, נתיב מרכזי בעבודת המטה שלנו. כל הזמן יש לנו נושא של למידה ופיתוח, כל הזמן יש את הנושא הזה של לראות, ללמוד, לחקור, כי אנחנו חייבים להישאר רלוונטיים גם לצעירים.

קצת היסטוריה. מי שמכיר את הרעיון, הרעיון זה עניין של שותפות בין משרדי ממשלה, שקראו לו מסד קליטה, שבאו ולקחו ולמדו את הנושא של מרכזי הצעירים והם החליטו להקים פיילוט בנושא הזה. כמו שאמרתי, זה עבר תהליך של מחקר מלווה וכתוצאה מהפיילוט הזה אנחנו למדנו שני דברים. אחד זה שהצורך הוא באמת ברמה הלאומית, והדבר השני זה שהוא לכלל הצעירים במדינת ישראל והוא לא היה יכול להיות רק מיועד לאוכלוסייה כזו או אחרת. אנחנו רואים כל הזמן התפתחות של הקמה של מרכזי צעירים נוספים. אחת מנקודות הציון המרכזיות זה ב-2008, כנס ישראל לצעירים, 2009-2010 אנחנו מדברים על החלטת ממשלה שמשרד נגב-גליל מפעיל, הוא שחקן משמעותי, הוא שינה את כללי המשחק גם בתפיסה של מרכזי הצעירים. הרשות לפיתוח הנגב והרשות לפיתוח הגליל ידעו לתת לנו תמיכה מאוד משמעותית גם בחשיבה האזורית וגם בשיתופי הפעולה. כתוצאה מזה יש היום 26 מרכזי צעירים. אין היום בנגב ובגליל עיר ואם בישראל שאין לה מרכז צעירים ואנחנו עכשיו מדברים על השלב הבא, שזה בעצם פתיחה במועצות אזוריות או גם בחברה הערבית. יש לנו מרכז צעירים אחד בבית ז'אן ומרכז צעירים אחת בג'ת, אבל זה לא כל החברה הערבית כמובן.

גילה גמליאל וכל הנושא הזה של מחזיקי תיקי הצעירים, אני אומר עוד פעם, מ-2008 כנס ישראל לצעירים נתן איזה שהיא קפיצת מדרגה משמעותית, גם בתפיסה, גם בהבנה, ובבחירות של 2009 נכנס כל הנושא של מחזיקי תיקי צעירים ברשויות המקומיות וזה גם נתן בוסט מאוד רציני בהבנה של הצורך של מרכזי הצעירים.

עוד קצת נתונים. אז מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שצעירים זה משאב, אנחנו לא יכולים להתייחס לזה לא כאל צעירים בסיכון, למרות שיש גם צעירים בסיכון, אבל קודם כל הנחת היסוד היא שאנחנו מסתכלים על צעירים כעל משאב ולא שום דבר מעבר לזה. גם כשהם אוכלוסייה חלשה או מוחלשת אנחנו יכולים להביא אותם לנקודה כזו שיכולה להיות חברה פרודוקטיבית מצליחה שיכולה לתרום לחברה הישראלית ולא להפריע.

יש לנו כמובן ביקוש גדול מאוד למרכזי צעירים. אם אנחנו מסתכלים על השלבים הבאים, יש הרבה משרדי ממשלה שנכנסים. משרד החינוך הוא אחד מהמשרדים שעכשיו הביע התעניינות מחדש בנושא של מרכזי הצעירים. עוד משרדי ממשלה נוספים. יש צורך בהקמה של מנגנון שיידע לתאם את הפעילות ולדעת להביא את המשאבים לטובת מרכזי הצעירים. הרבה פעמים הם לא עוברים דרך מרכזי הצעירים, ראשי הערים שיודעים לנהל את הדברים, או שמנהלים את הדברים נכון, מצליחים בכל זאת למקד ולהביא את הכסף לתוך מרכז הצעירים, לא בכל הערים זה קורה, ואני חושב שכאן צריך להיות איזה שהוא מנגנון שמתייחס לנושא של התכלול.

אם אנחנו מדברים על המיזם, אז כמובן כל הנושא של התקנון. היום כוח האדם של מרכזי הצעירים תלוי ברשויות המקומיות. אנחנו ראינו את שמעון לנקרי, כמה הוא השקיע. חלק מהרשויות לא מסוגלות להשקיע את זה. למנהל מרכז צעירים צריך להיות תקן, לרכזים צריך שיהיה תקן, על מנת שאנחנו נוכל להבטיח את העבודה של מרכז הצעירים. זה קריטי. אני חושב שרק מנגנון כמו שחברה ממשלתית מעורבת או כל מנגנון שמוגדר כמנגנון יוכל להבטיח את העתיד של מרכזי הצעירים לטווח ארוך ולתת להם גם עצמאות.
הרשויות המקומיות, דיברנו על זה, הן שחקן מפתח, הן צריכות לקחת את האחריות. זה בסופו של דבר יושב בבית של ראש העיר וראש העיר צריך להוביל את זה והוא צריך לקדם את האינטרסים של העיר כרשות מקומית. כמובן התפקיד שלנו, גם של משרדי הממשלה, זה לעזור לרשויות המקומיות לקדם את התפיסה הזו וכמובן לייצר את האמירה ברמה הלאומית ובראייה לאומית בנושא של צעירים וכאן באה לידי ביטוי חברה ממשלתית מעורבת, שלא רק מסתכלת לתוך העיר, אלא מסתכלת על כלל הצעירים במדינת ישראל וכלל המענים שצריכים לתת להם.

לצורך זה אני חושב שאחד הדברים במרכזים שאנחנו צריכים לעשות זה גם לבצע מחקר מקיף על הצרכים של הצעירים, על איך הדברים עובדים, עשו כבר מחקרים, נעשו הרבה מאוד מחקרים על צעירים בכל מיני היבטים ועכשיו צריך לקחת את המידע הזה, לתכלל אותו ולשים אותו במקום אחד שיוכל לשמור על יציבות בנושא של עבודה עם צעירים בכלל.

תודה רבה.
הוזמנו לכאן מספר אנשים שהם מאוד רלוונטיים ויש להם ממשקי עבודה אימננטיים עם מרכז הצעירים, כל אחד ישפוך אור מנקודת ראותו הוא, מהמקום שבו הוא נמצא, מהפרויקט, מהמיזם, מהמוסד שאותו הוא מייצג. אפשר יהיה גם לשאול שאלות, נתחיל עם רני, מנכ"ל המכללה האקדמית גליל מערבי.

אנחנו בתוך השטח המוניציפאלי של העיר עכו. איך לנקרי אומר? הוא עדיין קורא לנו מכללה אקדמית גליל מערבי, אבל הוא כבר קורא לנו מכללת עכו. יש לנו באמת ממשק, מטבע הדברים, האוכלוסייה שלנו, סטודנטים, תלמידי מכינות בקדם אקדמי, יש הרבה ממשקים עם מרכז הצעירים, גם חיילים משוחררים, כל הדברים שנעשו עם קרן גרוס ועוד פעילויות עם חיילים משוחררים. יש פעילויות משותפות, פה במכללה, או בעכו עם מרכז הצעירים. יש לנו גם הרבה פעילויות, אני לא רוצה להרחיב - - -

מטבע הדברים במכללה כזו כולם צעירים. הכוונה לסטודנטים, לא למרצים.

נכון. כולם צעירים. יש לנו גם מרצים צעירים, אבל יש לנו גם מרצים יותר ותיקים. אבל יש לנו הרבה פעילויות שיזמנו דווקא לאחרונה ובעיקר התחלנו את זה עם עכו וקראנו לזה פרויקט של ילדי מצוינות שהתחיל ותפס אפילו תאוצה - - -

של ילדים בתיכון?

ילדים ביסודי, כיתות ד' עד ו', מה שנאמר פה קודם, שהצעירים זה מתחיל הרבה יותר, להטמיע, להנחיל, לחנך ולהקנות. כל הדברים האלה. יש לנו פרויקט של ילדים שהם בהגדרה מצוינים על ידי משרד החינוך, הם עושים פרויקט של יום בשבוע, הם יסיימו עכשיו עוד שנה. יש כבר הרשמה יותר גדולה לשנה הבאה. דרך אגב, ההצלחה פה של המכללה עם עכו, זה עכשיו נהיה בום גדול בכל הקריות ויש לנו תהליך של התפתחות לשנה הבאה עם כל הקריות. אלה הילדים הצעירים יותר. כך שיש לנו באמת הרבה ממשקים.

יש לנו ממשק אקדמי אחד, אני אגיד אותו בקצרה, יש שני חוגים ייחודיים במכללה האקדמית גליל מערבי, אחד זה החוג לתיאטרון ומחול. תיאטרון, כל נושא התיאטרון של עכו ופסטיבל חג סוכות, ויש לנו חוג לשימור אתרים, שיש שם הרבה פעילות, שהוא נוסד והומצא בגלל הקרבה הגיאוגרפית לעכו. השנה פעם ראשונה קיבלו תואר אלה שסיימו שלוש שנים ראשונות אקדמיות ויש הרבה פרויקטים משותפים עם העיר עכו, ובינתיים עושים חפירות בסוסיתא חודש שלם. ביולי, אנחנו רוצים לתכנן שיעשו ביחד, סטודנטים, מרצים ויש הרבה פעילות מעבר למרכז הצעירים ש - - -

איך מגדילים את כמות הצעירים שרואים כחשיבות ללכת לאקדמיה? הלוא אחת הבעיות הקשות זה ההעצמה של אותם צעירים שאמנם גומרים תיכון ויש להם בגרות, הם צריכים בגרות שמאפשרת הליכה לאוניברסיטה, אבל הם לא מאמינים בעצמם ולכן הם לא הולכים בכלל לאקדמיה. כלומר כל נושא הנגישות.

במפגשים האלה זה אפילו מתחיל עם הילדים. ההורים של הילדים שמכירים ומגיעים ולמכללה. אני לא רוצה להיכנס פה לכל ה - - -

החיילים שמגיעים אלינו לקראת שחרור.

כן, החיילים לקראת שחרור. עושים להם את זה בעיקר בשיתוף פעולה עם מרכז הצעירים. אבל כל תורת השיווק של המכללות, האוניברסיטאות ובמכינות זה בדיוק הדבר הזה. במכינות שלנו יש מכינות מחולקות לפלחים פלחים כדי לעודד אותם. גמרנו בסוף השבוע יומיים של ימים פתוחים כאלה שאנחנו משכנעים אותם שמי שחסר לו בגרות, עושים את זה. יש שיחות שעושים עם אנשים קצת יותר מבוגרים, יש כמה שנקרא מכינת 30 פלוס, של כאלה שלא חשוב למה, זה כרגע חלק מאיתנו כבר, בתיכון שלא בדיוק עשינו את ההשלמות האלה ואנחנו עושים להם קורסים מיוחדים ומושכים אותם לאקדמיה וזה מצליח.

אנחנו כמערך חינוך יישובי, כשאנחנו מדברים עם תלמידים ותלמידות, מגיל יסודי, אנחנו אומרים 'אנחנו מלווים אתכם עד אשר תסיימו את לימודיכם בתואר הראשון לפחות'. זאת אמירה, ראש העיר מצהיר את זה בכל פורום אפשרי, אנחנו כמינהל חינוך, כי זה מאוד חשוב לתת להם תמיד את הקצה הרחוק שאליו אנחנו מכוונים שהם יגיעו.

דווקא נראה לי שאחוזי הצעירים שמשתלבים באקדמיה יחסית למדינות אחרות הוא די גבוה במדינת ישראל. אנחנו גם גדלנו על אתוס עם הספר, הרבה אמהות 'לך תלמד, לך תלמד. אין כסף, אבל ללמוד אתה צריך'. אני חושב שגם צריך לפתח איזה שהוא אפיק למי שלא הולך לעשות תואר ראשון ועדיין הוא יכול להתפרנס בכבוד. במדינות אחרות להיות נהג של איזה שהוא טרקטור, או בטח רתכים, זה מקצוע מכובד, מרוויחים כסף מכובד ואנשים גאים במה שהם עושים, ואצלנו זה ממש - - -

כן, זה נושא בפני עצמו שאנחנו צריכים לטפל בו. כל הנושא של חינוך טכנולוגי, מה זה חינוך טכנולוגי, זה לא פשוט. יש מדינות בעולם שבכיתה ד' כבר מחליטים מי הולך לאקדמיה ומי הולך לטכנולוגיה. אני רוצה לראות את האמא הישראלית שאומרים לבן שלה בכיתה ד', 'הוא נגרות'. לראות מה קורה. כן, יש פה בעיה לא פשוטה.

אבל רציתי לשאול דבר אחר. אתם נתקלים בבעיה של צעירים שרוצים ללכת לאקדמיה ולא יכולים לממן את הלימודים בגלל בעיות כלכליות ואין לכם מלגות?

אין דבר כזה שאין לנו, יש פה מעטפת מאוד - - -

אני רוצה לענות על זה. מניסיון של חמש שנים, מי שרוצה ללמוד מוצא את התקציבים. אנחנו מסייעים במלגות סדר גודל של בין 50% או 40% במינימום עד 80%-90% ויש מלגות שהן 100% משכר הלימוד. אני לא חושב שהגיע צעיר והבעיה שלו הייתה שכר לימוד ובגלל זה הוא לא למד. עשינו כבר פעילויות משותפות עם המכללה יחד בשכונות קשות מאוד, כמו גאולה ובן גוריון, לאיתור של חבר'ה עם פוטנציאל ללימודים אקדמאיים שהדבר שמנע מהם זה היה באמת שכר הלימוד. הבאנו אותם והכנסנו אותם פנימה לאקדמיה, אם זה במכינות להשלמת בגרויות ואחרי זה הם נמצאים על המסלול הזה, כשהדיקנט במכללה עוזר, כשאנחנו עוזרים.

אני גם עובד במכללה, בדיקנט. אני אומר שכל קרן שתתווסף לקרנות שיש לנו תוכל למנף את מספר הסטודנטים. אנחנו היום נעזרים בקרנות כמו רוס, כמו קציר, שהן קרנות שעוזרות בצורה מאוד מסיבית. קרן קציר למשל עוזרת לתכניות מיוחדות, כמו לנשים חד הוריות. יש לנו קבוצה של 25 נשים חד הוריות שמקבלות את כל הסיוע.

הבעיה בדרך כלל היא באוכלוסיות שלא נופלות בקטגוריות. קרן גרוס זה רק לחיילים משוחררים, מה קורה עם האוכלוסייה הערבית, למשל, בעכו? כי הם לא כל כך חשופים למלגות שונות.

לגבי האוכלוסייה הערבית, כמובן שצעיר או צעירה שמבצעים שירות לאומי זכאים לכל המלגות של חייל משוחרר, זו אותה משבצת. מעבר לזה, כל המלגות שהן בשליטה שלנו, כמו מלגת ראש העיר או מעשה עולם, או מלגות שאנחנו משתתפים בהם, כמובן שיש ייצוג גם למגזר הערבי וצעיר או צעירה ערביים יכולים להשתתף. ור"ה אותו דבר. הסל שישנו, ישנו סל של מלגות, הוא אולי לא באותה פרופורציה מבחינת התקציב כמו במגזר היהודי, בגלל כל הקרנות שמסייעות רק לחיילים משוחרים אבל יש.

אני נפגש עם הסטודנטים אחרי שהם מסיימים את הלימודים ואז מתחילה הבעיה של התעסוקה. זו בעיה מאוד מאוד מרכזית לסטודנטים. יש לנו רכזת תעסוקה במכללה שמטפלת בסטודנטים שנה שלישית, לקראת סיום הלימודים והיא לא יכולה לתת מענה לסטודנטים ש - - -

רק בהקשר הזה, יכול להיות שבעכו לא, אבל בערים אחרות בהחלט כן, יש צעירים שרוצים ללמוד ולא בהכרח יכולים. דווקא, דרך אגב, המעמד הנמוך מאוד, יש לו הרבה יותר אפשרויות. הצעירים ממעמד הביניים שלא מצליחים לעמוד בתנאי הסף של המלגות הם הצעירים שלא מצליחים בדרך כלל ואז מה שקור זה שהם לפעמים מתחילים, עוזבים אחרי שנה אחת, הולכים לחפש עבודה, לא מצליחים להחזיק את הדירה. זאת אומרת לאו דווקא הקצוות, יותר האמצע.

זו אחת המטרות של מרכז הצעירים, זה לאתר באמת את אותן חוליות שנופלות - - -

אבל לא תמיד יש מענים.

אני בטוח שאין, אבל אני אומר לאתר אותם קודם כל ולהבין את ההתנהגות שם ולנסות לכוון מלגות במיוחד לשם.

בשנה שעברה הייתה תכנית מאוד יפה של הרשות לפיתוח הגליל עם מוסדות תעסוקה, שנתנו מלגות לסטודנטים שנה שלישית ושילבו אותם בתעסוקה, אבל השנה היא לא הייתה. אני מקווה שהשנה, טלי אמרה שהם מתכוונים לחזור.

אני רוצה לתת דוגמה למלגה. רועי, אתה תציג גם את הפרויקט הזה וגם דוגמה של מלגה שהיא - - -

שלום. אנחנו מפעילים פה תכנית בשיתוף מרכז צעירים שנקראת פרויקט מעש"ה עולם. מעשה עולם בעצם מביא קבוצה של חבר'ה צעירים ממדינות דוברי אנגלית. בשנתיים האחרונות זה היה מצפון אמריקה, כולם מגיעים לכאן דרך מסע, קבוצה של בוגרי קולג', זה נקרא פוסט קולג', יהודים, הם מגיעים לעיר עכו ואנחנו כאן, דרך מרכז צעירים, דרך השותף המרכזי שלנו כאן, מחברים אותם לסטודנטים מהעיר עכו, סטודנטים ישראליים, ובעצם יש פה פרויקט משותף של חבר'ה יהודים אמריקאים, או יהודים דוברי אנגלית וחבר'ה מקומיים מהעיר עכו. הם גם עושים התנדבות משותפת בעיר וגם יש מפגש אחת לשבוע שבו עוסקים בשאלות שקשורות למדינת ישראל, לקשר שלי ליהדות התפוצות, מה זה אומר להיות יהודי אמריקאי וישראלי ואיך מדברים על נושאים שקשורים לחדשות, לפוליטיקה, לשנת בחירות שעברנו השנה. כל זה קורה כאן בתוך מרכז הצעירים. יש לנו גם דוגמה לסטודנט שהיה השנה בתכנית. אני מרכז את הקבוצה של האמריקאים.

אם אנחנו מדברים על נושא המלגות, זה מעניק מלגה, בשיתוף גם עם קרן קציר, ומי שזכאי, גם עם קרן גרוס. זו מלגת לימוד מלאה לסטודנטים הישראלים והמפגש הוא כמעט ייחודי במציאות הזאת של סטודנט שמקבל גם מלגה, גם אפשרות להתנדבות ולעשות עשייה חברתית בתוך העיר, בקהילה שלו, ומפגש ייחודי של למידה מאוד מרתקת וייחודית.

כמה שנים אתה בעיר?

אני מרכז אותו, זו השנה השלישית שלו כבר בעיר.

יש נקודה שלא עלתה ואני חושבת שמאוד חשוב להעלות אותה. אנחנו מדברים ברמה של הרשויות המקומיות, אבל דווקא ברמה הכללית, הלאומית, נוצרו עם השנים, בעקבות, אני חושבת, איזה שהוא תהליך של התמקצעות שעבר על החברה הישראלית, היום, כדי שצעיר יוכל להיכנס לעבודה יש חסמים של ותק ושל צורך בתארים שבעצם כשאתה מסתכל ורוצה לראות מי מהצעירים יכול להיות מועמד לעבודה, אין לך מועמדים. המועמדים מתחילים מגיל 35, גם כי אולי צריך 7 שנות ותק ותואר שני, בפרט בשירות הציבורי והנקודה הזאת איכשהו לא עולה על השולחן. אני חושבת שנורא חשוב לשים אותה. אני חושבת שהכנסת פה יכולה לעשות עבודה מאוד מאוד רצינית, אבל צריך לשים על זה דגש. למשל פה רואים דוגמה שדווקא להיכנס וללמוד לתארים יש היום אפשרויות, שפעם לא היו, זאת אומרת בדורות אחורה היה יותר קשה להיכנס להשכלה, היו פחות מלגות ודברים כאלה, אבל גם אלה שהם כבר משכילים, להכניס אותם לשירותים המוניציפאליים, לשירותים הממשלתיים, למגזר הציבורי בכללותו, יש בעיה מאוד מאוד גדולה פה ואני חושבת שזה צריך להיות על השולחן.

לא, אני שמעתי בסקירה בבוקר שיש פה תכנית של מין חונכות כזו.

יש תכנית של מתמחים, פיילוט - - -

אבל היא ישנה.

היא לא ישנה, זו שנה שנייה שהיא עובדת, היא עברה ברוח חדשה קודם ועכשיו היא עובדת דרך המשרד לפיתוח הנגב והגליל, כשהמטרה היא לתת לצעיר או הצעירה הסטודנטים את ההתמחות במקצוע. כלומר אם אנחנו מדברים על חברות עירוניות או מינהלים עירוניים כמו מינהל החינוך, החברה הכלכלית, המתנ"סים, הם עושים את ההתמחות שלהם שם, לא מקבלים קרדיטציה במכללה או באוניברסיטה, הם מקבלים את הניסיון הזה.

ומה קורה אחר כך?

קודם כל יש להם ברזומה שלהם, 'עסקתי ב- ופעלתי'. זה מוסיף להם לניסיון.

אבל אני באה ואומרת שצריך לתקוף את זה ישירות ואני חושבת שמן הראוי להוריד שנות ניסיון. הקידוש הזה של שנות ניסיון, יכול להיות שאנחנו בו - - -

תראי, בסוף במכרז לתפקידים בחברות הציבוריות יש צבירת נקודות, אתה לא יכול להוריד את הניסיון.

כן יש תכניות ייעודיות שעונות על מה שאת מעלה, אבל הן לא מספקות, כי הן תכניות מאוד יקרות, עתירות משאבים, כמו עתידים, שמתחילים ללוות את הילדים מאז שהם בתיכון, בכיתה י', דרך הגיוס שלהם לצבא.

כן, אבל זה לא עונה על מה ש - - -

זה בדיוק אחר כך הם משתלבים במסגרות תעסוקה.

יש מספר תכניות, אחת באמת גם של עתידים, שכרגע הם לומדים בבאר שבע, וגם למגזר הציבורי בצפון, יש שם סטודנטים מהצפון ומהדרום. יש איזה תכנית של מה שאנחנו קוראים מלגות מוטות תעסוקה, 'סטודנטים בונים עתיד', שזה באמת כל הנושא של לעשות את הסטאז', כי זה נורא תלוי באיזה תחום. יש בצפון שש מכללות מוכרות על ידי המל"ג, שאיתם אנחנו עובדים. עד עכשיו עשינו משהו כמו 20 סטודנטים מכל מכללה, שיש קישור בין המפעל, בין המכללה ובין הסטודנט, זה כולל גם בנושאים של היי טק, גם בנושאים של מגזר ציבורי, גם בנושאים של תיירות ובכל הנושאים.
לא מאוד פשוט, מאוד בעייתי גם לעקוב אחרי זה, מה קורה אחרי השנה הראשונה שנשארים אחרי, למעט תל חי, שאני יכולה להגיד בוודאות שיש שם למעלה מ-90% הצלחה, כי החבר'ה שעובדים בהיי טק ממש מובלים כבר מתחילת הלימודים שלהם בהתאמה למפעלים, המכללה גם דאגה להביא את השלוחות שלה. יש בעיה הפוכה של מקומות שהם מעוטי תקנים, למשל, ואז יש לך קושי. למשל סיעוד, בבתי חולים, או כל מיני. אבל תמיד מחפשים את הפרצות. משרד נגב-גליל הולך עכשיו להגדיל מאוד את התכנית הזאת, עם מה שנקרא מענקי התמדה, זאת אומרת להמשיך לעוד שנתיים, שוב, בחשיבה שאם הבן אדם יישאר באותו מקום עבודה שנתיים אחרי מן הסתם כבר - - -

זה נכון. אני ראיתי באמת רשויות שעם התעשיות המקומיות הם יוצרים את הקשר, אל"ף, מגייסים אותם למלגות, ובי"ת, גם ליווי תוך כדי הלימודים עם מין שוליות כזו וזה נכון, ברמה המקומית אפשר לגייס את המפעלים השונים.

תכנית המתמחים המדוברת, אחת השותפות המרכזיות, מעבר למשרד נגב-גליל, זה קרן קיסריה. אחד המהלכים שאנחנו עושים להוביל ביחד זה להביא למצב כזה שהמל"ג יכיר בנושא המתמחים, כמו שקורה במדינות אחרות מתוקנות בעולם, יכיר בזה כנקודות זכות ולצעיר יהיה מסלול לימודים עם מסלול התמחות, וכך נוכל לעזור להם להשתלב. היום אין מקום יותר להשכלה גבוהה שהיא רק לשם ההשכלה הגבוהה, בסופו של דבר אנשים רוצים גם למצוא מקום עבודה אחר כך ולא רק ללמוד. אז אם אני הולך ולומד מינהל ציבורי, החלום שלי כנראה היה לעבוד במינהל הציבורי או בדברים קרובים לזה. אנחנו מקווים מאוד שבאמת נצליח לעשות את פריצת הדרך הזו ואז יהיה לזה בסיס הרבה יותר רחב.

אנחנו קצרים בזמן, נעבור לרכזים עירוניים שנמצאים איתנו, שחשובים מאוד, כל אחד.

אני מנהל גרעין אומץ, גרעין דתי, בעיר. הוקם לפני 15 שנה, היום זה מונה 30 משפחות, הרבה ילדים ברוך ה'. הגרעין, מתחילת הדרך הוא בחשיבה לפעול עם העיר, עם הרשות המקומית ועם הגופים העירוניים. בשנים האחרונות הדבר הזה מאוד מקבל תאוצה. הגרעין מפעיל פה את כל המועדוניות של הרווחה בעיר, יש פרויקטים בחינוך, מרכזי מידע שאנחנו עכשיו מפתחים עם מטה החינוך, חממות חברתיות לתיכונים, מרכז חלוקת מזון וחלוקת סנדוויצ'ים, כל יום 700 סנדוויצ'ים שאנחנו שולחים לבתי ספר פה בעיר. יש לנו עוד הרבה מאוד פעילויות, עם מעל 30 פרויקטים שאנחנו מגיעים ללמעלה מ-4,000 תושבי העיר.

בנוסף לזה אנחנו גם גוף מפעיל של מרכז הצעירים פה, שבשנים האחרונות תפס פה תאוצה ממש חזקה ומדהימה ויפה, מאז שאלי נכנס והרים את המרכז. אז כמובן אנחנו גם גוף מפעיל, אבל גם שותפים פעילים בעשייה, בעיקר בתחום הקהילתי, של פעילות קהילתית.

הצעירים שלכם גם מקבלים שירותים במרכז הצעירים?

כן, כמו כל תושב. כמו שאמרתי, אנחנו עושים שיתופי פעולה, זאת אומרת יש אירועים שאנחנו - - - אין לנו הרבה פעילויות שנעשות דווקא למען הצעירים שלנו, מדובר פה על גרעינים כאלה, משפחות ש - - -

לא, אני מכיר את הנושא של הגרעינים, אני רק שואל, מעבר לזה שאתם עושים, נותנים, מפעילים, כמה אתם בעצמכם, למשל הילדים שלכם במערכת החינוך העירונית?

אנחנו כולנו מעורבים בתוך מערכת החינוך העירונית, בגנים, בבתי ספר והכול. יש לנו הרבה מאוד פרויקטים, שבעיקר בשנים האחרונות משרד נגב-גליל והרשות לפיתוח הגליל מאוד נכנסו לעזור, שנוכל להיכנס לכמה שכונות מאוד מאוד מאתגרות בעיר. אנחנו מביאים משפחות של סטודנטים, קוראים לזה תכנית שילובים, שלומדים בכל המוסדות להשכלה גבוהה באזור ומתנדבים בשכונות, תמורת מלגות קיום.

סך הכול באמת שיתוף הפעולה פה בעיר, זה מה שגורם להצלחה הגדולה, שנותן לנו גם את היכולת לגדול ולצמוח, זה באמת שיתוף הפעולה עם כל הגורמים, אם זה ברמה העירונית, ברשות המקומית, על כל האגפים, אנחנו ממש עובדים בשיתוף פעולה מלא ובאמון הדדי, וגם בשנים האחרונות רואים יותר ויותר את משרדי הממשלה השונים שנכנסים ורואים את הערך ה - - - הם רואים את האוכלוסייה הצעירה שבאה לתרום ובאה לתת ובנוסף לזה היא גם באה לגור במקום, באה להיות חלק מהעיר, לעודד את התופעה הזאת ולהגביר אותה.

אני אשמח גם להגיד. התופעה הזאת ששי מציג היא תופעה שמתפתחת ברחבי הארץ, וגם אמרת, הקהילות האלה הן משהו מדהים. אם בעבר היו לנו קיבוצים או דברים שאנשים אמרו 'אנחנו נחיה בצורה משותפת ונראה איך אנחנו גם נשתלב ביעדים הלאומיים', היום בערים השונות אנחנו יודעים על מעל 100 קהילות, יש גוונים בדרום ולכל אורכה של הארץ. יש כאלה שצורת החיים היא מאוד מאוד הדוקה, התקציב משותף והבחירות הן משותפות, הקיבוץ העירוני, ויש כאלה שצורת החיים היא הרבה יותר פתוחה, הם גרים באותם כמה רחובות, נפגשים אחת לשבוע ללמוד, אבל מה שמשותף לכולם 'אנחנו רוצים להיות גם מעורבים במה שקורה בעיר ורוצים לתרום'. אני יודע שמדברים על נגב-גליל, אבל גם משרד החינוך וגם משרד ראש הממשלה, כולם מכירים בתופעות האלה ומנסים כמה שיותר להרחיב אותם. זו ממש תופעה מדהימה.

אולי רק עוד תופעה, עוד משהו אחד שעכו כל הזמן - - - יש פה צורך גדול להביא זוגות צעירים, דבר שמאוד מאוד חסר פה בעיר, ואחת היוזמות שעשינו זה הקמה של שכונה. התחיל מכרז לפני שנה וחצי, מכרז של 153 יחידות דיור שהכול נמכר, הכול שווק כבר. לפני שבוע הקבלנים נבחרו ומתחילים לבנות. זה אומר שהולכים לבנות פה בצורה מאוד מאוד משמעותית ואנחנו חושבים על הפרויקט הבא.

אני מרכז את קיבוץ המחנכים בעכו. קיבוץ המחנכים הוקם ב-2005, לפני שמונה שנים, יש בו 56 חברים, כולם חברי תנועת דרור ישראל, גילאי 25 עד 31 וכולם עוסקים בחינוך בצורה כזאת או אחרת.

זה גם משפחות?

יש ילדים כבר, כן. הבוגר, הכי גדול, בן שנה יהיה בשבוע הבא.

קיבוץ המחנכים מפעיל בעיר כמה פרויקטים, יש מועדונים לבני נוער, מועדונים שכונתיים, מועדוני רווחה ואחד הדברים שתראו עוד פעם, הג'אם, הוא גם פרויקט שהוקם על ידי קיבוץ המחנכים.

מה שחשוב לי מאוד להגיד בהקשר של שיתוף הפעולה העירוני פה בעיר, אנחנו הגענו למרכז הצעירים קודם כל כצרכנים. במובן הזה מתוך איזה שהוא צורך גם אני השתתפתי בשני קורסים פה והרבה מהחברים פה השתתפו והרבה מאוד מהפרויקטים שאנחנו מעורבים בהם, בעיקר מגיעים מתוך צורך שלנו, החסם שאנחנו מזהים, אצלנו ובשבילנו, והם הופכים להיות איזה שהוא שיתוף פעולה שבסופו של דבר פותח את שעריו לכל תושבי העיר והסביבה. דוגמה מצוינת זה הג'אם, אני לא ארחיב עליה, חבל על הזמן, כי תגיעו לשם עוד מעט.
בהקשר הזה של מרכז הצעירים יש פה עניין מאוד חשוב, ביכולת לזהות קושי מסוים, צורך מסוים, ולהציע לאותם גופים שהם לאו דווקא גופים ממשלתיים או מוסדיים לייצר את שיתוף הפעולה הזה, במיוחד בהקשר של צעירים.

אני אתן דוגמה, אנחנו מפעילים מועדונית לנוער, וגילינו שבני נוער לא יבואו למועדונית שתהיה מתויגת כמועדונית רווחה, עם אם בית. זה לא מתאים. אותו דבר כלפי צעירים. אם תעשה פרויקטים שיהיו מאוד מתנ"סיים באופיים, או ממוסדים, אז צעירים הרבה פעמים לא אוהבים להתקרב לעניין הזה ומחפשים יותר את הדבר החופשי, הפתוח, הבלתי פורמלי, ואני חושב שזה איזה שהוא היבט שחשוב להבין אותו.

אתה בטח מכיר אותו מירוחם גם. אתה דיברת קודם על הקרוונים, השנה גם בנינו את מתחם הצעירים שם בירוחם. אז אנחנו יושבים בעיר העתיקה, אנחנו בערך 25 סטודנטים שנמצאים כאן. יש לנו הרבה חפיפה עם מרכז הצעירים, בעיקר הפעילות שנעשית בתוך העיר החדשה, בוא נגיד, ובעיר העתיקה אנחנו מפעילים מועדונית נוער ועושים שם כל מיני פרויקטים קהילתיים במהלך השנה. מה שהעירייה קצת פחות שמה לב. יש שם אזור ערבי, דווקא השנה נכנסת מועדונית נוער רצינית של העירייה, אבל עד עכשיו היה קצת - - -

מרכז נוער וקהילה

כן, שזה פרויקט נפלא שהשקיעו בו הרבה כספים.

כמה שנים אתם כבר פה בעכו?

זו השנה השישית.

ומתוך אלה שעוברים דרככם כמה נשארים? מיהו מהשנה הראשונה ישנו פה?

אל"ף, יש לנו בקיבוץ העירוני, אחד המקימים שלנו גר שם, אלעד. לאו דווקא בתוך עכו, אלא גם אנחנו מעודדים אותם להתיישב בגליל המערבי בכלל. אנחנו עושים סיורי התיישבות, בסיוע של קרן, קצת לחשוף אותם לאלטרנטיבות שנמצאות פה באזור, וגם בתוך התואר עצמו אנחנו מעניקים להם מלגה מלאה ושכר מגורים זול מאוד, כך ש- - -

לא, היתרון בשנות הלימוד באוניברסיטה הוא ברור, אבל זאת לא המטרה. המטרה היא שאחר כך הם יישארו במקום.

אז יש את זה ב - - - תושבת עכו ועברה לגור בעכו ועובדת ב - - -

אחת המטרות שלנו זה לקחת גרעינים מתוך הכפרים ולהעביר אותם לתוך התיישבות קבע באזורים הרלוונטיים. זה עוד לא קרה פה בעכו, זה קרה בדרום. לאט לאט.

אם יש למישהו עוד שאלות לגבי השותפים אני אשמח לענות עכשיו.

אני מתחברת לדברים מאיילים ואני חושבת שלהשאיר את הצעירים פה זו אחת הבשורות המרכזיות והמורכבות. דיברו פה קצת על דיור, דיברו פה קצת על תעסוקה והם בסופו של דבר הקשיים והחסמים הגדולים שעומדים בפני הצעירים. ככה מעודדים אותם ללכת וללמוד, יש להם אינסוף אפשרויות ללמוד, אבל כשהם יוצאים עם התואר בסוף אין להם כל כך מה לעשות איתו ואלה שני הדברים המרכזיים, ואחד הדברים שכן בסופו של דבר משאירים אותם, זה עצם העשייה והמעורבות שלהם במקום שבו הם גרים במהלך הלימודים. אם אני מעורב, אם אני משפיע ואם אני עושה לקהילה שבה אני גר, אז קשה לי יותר בסוף לקום ולעזוב כי אני כבר מחובר, ואני אלחם יותר ואני אנסה יותר, אולי אפילו ליזום ולהביא מקומות תעסוקה לפה, אנשים שירצו להשקיע פה, כי אני באמת השקעתי את עצמי פה, לא רק בלימודים אלא בעצמי. זה החיבור בין הדברים שדוברו פה על עשייה חברתית ומעורבות חברתית במרכז הצעירים להשכלה ולתעסוקה. קצת לחבר בין הדברים.

אני גם רוצה משפט בהקשר של הרצף שדובר קודם. אני אגיד שהאגודה המקצועית למנהלי יחידות נוער, שאני בכובע השני מייצגת כאן, כן מדברת על הרצף הזה, כי היום יחידות הנוער, כמו שאתה מכיר, מלוות עד 18. אצלנו במחלקה זה קורה הלכה למעשה, שבעצם תחום הצעירים ממשיך. הקשר איתם מתחיל כשהם כבר ב-י"א, י"ב, בתור מלש"בים בהכנה לצבא, ממשיך לתוך הרצף בצבא ומשם מרכז הצעירים כבר יודע לדבר יחד עם הממשקים האחרים. אנחנו מאוד מאמינים בזה שהתשתיות קיימות וזה רק, שוב, כמו שאמרנו, אותה חברה עירונית, זה רק להמשיך את אותו רצף גם ברמת המדיניות מנוער לצעירים. אבל התשתית קיימת וזה כבר קורה בכמה רשויות, גם בנס ציונה, גם ב - - -

נכון. ברשויות יש שתי אסכולות מרכזיות. יש כאלה שאומרים, אנחנו רוצים שבין הנוער ובין הצעירים יהיה איזה שהוא רצף, כשלכל אחד יש את תחומי ההתמחות. גם בחיפה יש יחידת נוער וצעירים, כפר סבא, נס ציונה, ויש מקומות שאומרים, לא, אנחנו עושים את זה בהפרדה מוחלטת, טירת הכרמל, הרבה רשויות שאומרות שמרכז צעירים זה משהו בפני עצמו, מחלקה אחרת בעירייה ונוער זו מחלקה אחרת

יכול להיות רצף, אבל לאו דווקא - - -

מבחינת מבנה ארגוני.

צריכה להיות התמקצעות. סך הכול נוער וצעירים אלה שני תחומים אחרים לגמרי.

הנושא של הראייה הקצת יותר רחבה. זה נכון שההצלחה תלויה ברשות, זאת אומרת שהמקום והפיתוח שלו באמת, הרשות המקומית המוניציפאלית היא מה שנקרא רגל מאוד חשובה, אבל כל הראייה המרחבית ומה שקורה בכלל במרחב, לפחות אני יכולה להגיד על הגליל, זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב, כי העבודה היא לא רק באותה רשות. הפעילות החברתית, הפנאי, כל הסיפורים האלה, הראייה היא יותר מרחבית וגם הקטע של מה קורה. עכו היא דוגמה מאוד יפה של מרכז צעירים בנושא של החיבורים עם גרעיני ההתיישבות למיניהם בעיר. זה לא מובן מאליו, זה לא נמצא בכל מקום, וברגע שיש איזה שהוא גוף שכן יכול להסתכל למעלה ולתכלל את כלל הפעילויות, מה קורה במכללות, מה קורה עם המלגות, מה קורה בנושא של התעסוקה, מה קורה עם הגרעינים של אותה שכבת גיל, הראייה הזאת נותנת, אני חושבת, הרבה יותר מאשר היבט נקודתי.

אולי כמה מילים שלי. אין ספק שהמטרה של כל המערכות האלה, אני קראתי לזה 'מינקות לאקדמיה', וכמובן אפשר אחר כך לדבר על התעסוקה וההשתלבות, אבל המטרה המרכזית בסוף היא ליצור אזרח ישראלי, מחובר, מאמין בעצמו, משולב במקום עבודה, במקום מגורים, ממצה את היכולות שלו. זו המטרה הכללית של כולנו ואז זה גם לא כל כך חשוב בסוף אם אנחנו הצלחנו ליצור את האזרח הזה ואחר כך הוא עובר למקום אחר, אז הוא יועיל במקום אחר. אבל המטרה השנייה, ואני חושב שהיא לא פחות חשובה, וזה נכון בעיקר ביישובי הפריפריה, זה באמת לחבר אותו למקום וזה תהליך, כמו שנאמר פה, מגן הילדים. אלא שבתהליך של מערכת החינוך עד גיל 18 זה יותר פשוט, זה יותר מובנה, זה יותר קיים. החל מגיל 18, שירות צבאי, או לימודים אקדמאיים או כל מה שעושים, זה הרבה יותר מסובך, הרבה יותר מורכב וכאן נכנסים בעצם מרכזי הצעירים עם השלוחות והשותפויות השונות כפי שנבנות. אנחנו כל הזמן רואים, וזה חוזר על עצמו גם בשיחה הזו, שבסוף הטיפול בצעירים הוא עתיר שותפים, הוא עתיר מערכות, כי אין תחום בעצם, כשאתה מדבר על צעירים, שהוא לא קשור לזה, שהוא לא נוגע לזה. והשאלה בסוף היא מה משאיר צעיר או צעירה במקום מגוריו היא מכלול של דברים, זה איזון של הדברים כולם ביחד, ובאמת אם הוא בסוף מחליט 'אני רוצה את משפחתי לגדל ולחנך בעכו', אז אני נוסע לחיפה לעבוד, או אני נוסע לכרמיאל, או נוסע לנהריה, או כל מקום אחר, היום מערכת הכבישים המתפתחת - - - אני תמיד אומר ששעה פחות או יותר נסיעה ממקום המגורים למקום העבודה זה סביר. גם במערכת הישראלית. לכן אתה בוחר בסוף את המקום שבו אתה רוצה לגור באיכות חיים, בחינוך, בתחושת ביטחון אישי ומקום עבודה אתה מחפש ברדיוסים יותר גדולים. כאן, לפי דעתי, המקום של כל השותפים האלה למערכת הזו של הצעירים, כדי באמת לעשות את החיים יותר איכותיים.
אני חושב שהנקודה המרכזית, ויעידו פה כאלה שהם כבר בעלי משפחות, כשאתה אומר יותר איכותיים, הנקודה המרכזית זה חינוך. איזה גנים ילדים יש, איפה הילדים שלי הולכים אחרי הצהריים, עם איזה ילדים הם מתחברים, תיכון, חוגים. זה בעצם בסוף מה שעושה את מישהו שהוא יגור בכפר סבא או ברעננה או בתל אביב, ומביא בסוף את הדברים ויש ממשק מדהים בין התחושה של התושב שהוא מקבל איכות חיים לבין הנכונות שלו להישאר. כמובן העצמה והגיבוי. אם פעם להגיד 'אני מעכו', זה היה שהחבר'ה מתביישים, על כן החשיבות הכי גדולה זה להכניס את הכבוד הזה, את המחוברות הזאת, להגיד 'איפה אתה גר?' 'אני גר בעכו', למה? כי עכו זה מקום מתפתח, מקום ששומעים אותי, אני חשוב למערכת, היא מנסה לעזור, לא תמיד היא מצליחה, יש אוזן קשבת לכל הדברים האלה, וכאן לדעתי, עוד פעם אני חוזר, מרכז הצעירים, שהוא מתכלל את כל הפעולות האלה, הוא לא רק נקודת שירות, הוא הרבה הרבה יותר מזה וזה כל ההבדל שעושה בעצם את הדברים שעליהם דיברנו.

זה מאוד מרשים באמת לראות את השותפים והשותפויות. דרך אגב, קל יותר לעשות את זה בפריפריה מאשר במרכז. כי במרכז התחושה של הצעיר, של האזרח, במה הוא בכלל מחובר לעירייה, הוא מאוד מוגבל. ככל שאתה מתרחק מהמרכז - - - אני גיליתי את זה גם במעבר שלי מחיפה לירוחם. אני גדלתי בחיפה, לא ידעתי מה זה עירייה בכלל, איפה זה בכלל, מה הם עושים שם. אבל כשאתה הולך לפריפריה, העירייה זה הכול, הרשות המקומית זה הכול, היא הכתובת לכל דבר, לטוב ולרע כמובן, ולכן באמת המכלול הזה, התכלול הזה, דווקא ככל שאתה מתרחק לפריפריה, גם פריפריה חברתית, כלומר זו שכונת מצוקה בתוך עיר גדולה, עד כמה אתה מחבר אותם, הם מתחברים, הם מרגישים. היום אחד החוליים הקשים של החברה הישראלית, אנחנו רואים את זה בכל מקום, זה אובדן האמון. לא מאמינים בכלום. לא מאמינים במערכת המשפט, לא מאמינים במורים, לא מאמינים בצבא, לא מאמינים בנותני השירותים, לא מאמינים בפוליטיקאים, טוב, זה לא חדש, אבל לא מאמינים בכלום, ולכן ליצור את האמון הזה ברמה המקומית זה כל כך חשוב, כדי שבאמת האזרח הזה שהוא לא כל כך מחובר, הוא לא כל כך יודע למי לפנות, כשהוא מרגיש שיש לו אוזן קשבת ונכונות לשמוע אותו ולעזור לו, זה חלק מהפתרון. לכן באמת המרכזים האלה, לדעתי, הם מאוד מאוד חשובים.

השאלה שלי, לסיכום, עשרה צעירים שנפגוש היום ברחוב בעכו ונגיד להם 'מרכז צעירים', כמה מתוכם יגידו מה זה? להערכתך?

נתון סטטיסטי אין לי, אני מעריך שלפחות שבעה-שמונה מתוך עשרה יידעו מה זה המרכז, ומתוכם לפחות חמישה קיבלו שירות כזה או אחר מהמרכז.

אם זו באמת המציאות - - -

בוא ננסה.

לא, אלה שפה - - -

לא, כשנצא בחוץ.

אני הרבה פעמים נתקלתי, הייתי בטוח שכולם יודעים וכולם מבינים וכולם מחוברים, אתה הולך ברחוב, פוגש חמישה חבר'ה, תגידו לי אחת, שתיים, שלוש, כלום.

אני יכול לספר קוריוז קטן על העניין הזה. לפני שנתיים קיימנו כאן טקס חלוקת תיק למתגייס. במסגרת הטקס פנינו לבוגרי כיתות י"ב כדי לזמן אותם לכאן למרכז. מן הסתם שאלנו, 'אתם מכירים איך להגיע למרכז?' 60% מתוכם ידעו איפה זה המרכז. כלומר אנחנו מדברים על אוכלוסייה שהיא מתחת לגיל, טיפה מתחת לגיל, 60% מתוכם ידעו. אז זה פלוס מינוס מראה לנו את הפרופורציה. אני מעריך יותר גבוה, 60%, 70%, 80%.

אוקיי. טוב, נמשיך.

בוודאי. מכאן אנחנו ניסע אל הג'אם.

סיור בג'אם

שמי שירה, אני חברה בקיבוץ המחנכים, דרור ישראל, פה בעכו, בשלוש השנים האחרונות.

מאיפה את בארץ במקור?

קיבוץ עין גב.

זה הג'אם, הבית יצירה משותפת, בעצם הפרויקט כבר מציין עכשיו את שנתו החמישית. במקור התחיל אצלנו במבנה של קיבוץ המחנכים, יש אצלנו הרבה חבר'ה שאוהבים לנגן. יש לנו מועדון שם, ארגנו ערבים של מוזיקה ולאט לאט התחילו להגיע עוד צעירים מהאזור והבנו שיש פה בעצם איזה שהוא צורך שלא מקבל מענה, בעכו ובאזור בכלל, של תרבות, של בילוי, של צעירים. מצאנו שותפות מאוד גדולה עם מרכז הצעירים, שבעצם הרים את הכפפה, וביחד במשך שנתיים הפקנו אחת לחודש אירועים בעיר העתיקה, התארחנו בתיאטרון עכו, בעצם הרמנו הרצאות, סרטים, מופעי מוזיקה ואחרי שנתיים במתכונת הזו באמת ראינו את הפוטנציאל והבנו שאפשר לקחת את זה צעד אחד קדימה. עיריית עכו באמת נרתמה לעניין וככה הרימה את הדגל ובעצם נתנו לנו את המקום הזה שאתם נמצאים בו עכשיו.

אתם מפעילים אותו?

אנחנו מפעילים אותו. יש קבוצת מתנדבים שמונה כ-20 חברים, רובם חברי דרור ישראל, אבל יש גם צעירים נוספים, מעכו והסביבה, שנדבקו בחיידק והצטרפו אלינו. בעצם כל המקום, הברמנים, הסאונדמנים, התאורה, הכול זה מתנדבים, השיפוץ של המקום נעשה על ידי אותה קבוצה והמקום פעיל יומיים בשבוע, הוא מארח פה, אפשר לראות כדוגמה על הקיר את מיטב אמני ישראל וגם חשוב לנו מאוד לתת במה ליוצרים צעירים בתחילת הדרך, להרכבים שפועלים דווקא פה, בעכו ובאזור. תמיד הנהירה של כל ההרכבים שרוצים להתפרסם היא לתל אביב, אז דווקא שגם פה יהיה איזה שהוא מרכז תרבותי כזה. מבחינתנו זה עניין של ליצור קהילה אקטיבית וצעירה סביב תרבות, לחבר אליה עוד ועוד אנשים ולתת מענה לצורך שקיים ואני חושבת שהנושא של תרבות ובילוי הוא פרמטר מאוד מרכזי בשיקול של צעיר בבחירת מקום מגורים וזה שבכלל יש את המקום הזה, זה יוצר איזה שהוא סוויץ', שינוי ככה תודעתי ותדמיתי לעיר, גם כלפי חוץ וגם עבור התושבים שגרים כאן. מגיעים אלינו הרבה מאוד חבר'ה צעירים שאומרים 'אם הייתם אומרים לנו כשגדלנו שיהיה בעכו מקום כזה, לא היינו מאמינים', זאת אומרת 'זה נשמע לנו פנטזיה'. וגם כשכבר עזבו את העיר וחוזרים הנה עם להקות ובאים להופיע פה, אז בכלל זה מבחינתם איזה שהיא הגשמה של חלום.

אתם מאתרים בעיה במפגש הזה בין אלה שבאים מבחוץ, "לשפר" את המציאות בעכו, לבין העכואים עצמם?

פה בג'אם אני חושבת שדווקא הנושא של - - -

בכלל.

אני אגיד בכלל על המפגש בין גרעינים. אני מגבעתיים במקור. אז אם אתה מקפיד לבוא באופן צנוע, לא מתיימר, אנחנו לא באנו לפה להושיע, אנחנו לא רצינו לגור יותר בתל אביב, לא מעניין אותנו הדבר הז, וןמבחינתנו החוויה של לגור פה היא אותנטית וטובה ונכונה. אז זה מפרק את האנטגוניזם הזה. אני לא פגשתי את הדבר הזה.

שאלה גסה, בבקשה. ביום שיש פה ג'אם, כמה מהקהל והחבר'ה שמופיעים על הבמה, סליחה על השאלה, אני מתנצל מראש, הם מקומיים ותיקים, וכמה הם מקומיים חדשים, באחוזים בערך?

יש אנשים שהם לא מקומיים, כי זה מושך - - - הם מגיעים מחיפה.

עצם העובדה שהם מגיעים מחיפה והקריות לבלות בעכו. חבר'ה, זה משהו פורץ דרך. גם אנחנו, כעכואים, שבאים לבלות עם החברים שלנו - - -

תנו לו תשובה.

אני אגיד לך, אנחנו מקפידים לבוא לפה, זאת אומרת החבר'ה שלנו, זה מועדון הבית שלנו, באים, 15-20 חבר'ה ככה מגיעים לפה באופן יחסית תדיר. מעבר לזה יש ערבים שזה 50-50, נגיד, ויש ערבים שהרבה יותר. אבל אני לא סופר את זה, מבחינתי אני עכואי, אני שמונה שנים חי בעיר, אני בונה את הבית שלי בעיר והילד שלי עכואי.

אמרתם שהמקום פתוח יומיים בשבוע, שזה הופעות.

הופעות, סרטים, הרצאות.

הוא לא פתוח סתם כך בערב, לבוא, לשבת, לשתות, לדבר?

נכון להיום, בגלל שהוא מופעל על ידי קבוצה של 20 חבר'ה שלמחרת בבוקר קמים ללמד בבית ספר או לרכז פרויקט כזה או אחר בגליל, אז זה מוגבל ליומיים בשבוע. אנחנו היינו מאוד רוצים לראות את זה לאט לאט מתרחב. דבר נוסף זה פלטפורמה גם ליוזמות תרבותיות אחרות שקורות בעיר להתרחש פה, לדוגמה קבוצת תיאטרון הנשים שפועלת פה תחת המטריה שלנו.

אני מעיר את זה, אתם לא הייתם, בהמשך למה שאמרתי במקום הקודם שהיינו. בתפיסת העולם שאני רואה את הרעיון של מרכז צעירים, זה שזה בית. זאת אומרת שכל אחד מהצעירים יכול בכל שעה משעות אחר הצהריים והערב, הוא בא. הוא יפגוש את החבר שלו, או לא יפגוש אותו, הוא יקבע איתו שם מקום מפגש, יישב סביב איזה שולחן, ישתו איזה כוס בירה, יקשקשו משהו, ישחקו, אינני יודע מה. על ידי כך קושרים את האנשים, זו גם פעילות חברתית וגם נקשרים לעניין. זה דבר אחד.

דבר שני, צריך להיות מאוד זהירים. אני לא סתם שאלתי על העניין של המחוברות של הקבוצות שבאות מחוץ והתושבים עצמם. צריך להיות מאוד זהירים, כי יכולות להיות תופעות, אני לא אומר שהן קיימות, של אתה בא, מחר אתה הולך, יש לך לאן ללכת - - -

לא, זה חלק מהעניין.

בתפיסה של המקומי, שחי פה את כל חייו ומרגיש לפעמים אסיר במקום שבו הוא גדל, כי הוא גדל שם והמשפחה שלו פה, אני אומר לך, אני ראיתי את המפגש בירוחם של גרעיני הצופים עם הנוער, במקרה זה זה נוער ולא צעירים, וראיתי את המפגש שהיו שם כמה התפוצצויות, בין איילים לבין הצעירים המקומיים. האיילים באים, מקבלים דיור, מקבלים טיפול, בנינו להם שם מועדון יפהפה ואז שואל את עצמו הירוחמי בין ה-20, 21, 'רגע, איפה אני? זה שלי גם?', וצריך להיות ערים לזה, כי אחרת זה משהו פטרוני שבא מלמעלה. רוצה נשאר, רוצה הולך. עוד פעם, את האפקט של מרכז הצעירים מפסידים.

אני רוצה להצטרף למה שעמרם מצנע אמר. אני עברתי לגור בנתיבות ארבע שנים ושנתיים קראו לי הניו זילנדי. אתם יכולים לאתר איך - - - זה מאוד נכון לשנת שירות, שבאים לשנה ועוזבים. הם עוזבים, אתה נשאר ואתה רואה את בני הנוער מתמודדים עם 'מה זה החבר'ה האלה שבאו אלינו ואחר כך הם עוזבים'. אבל קהילות, זה מה שאתם, זה ללדת פה ולבנות פה בית, זה ממש שורשים.

זה גם שונה, צריך להגיד, מכפרי סטודנטים, שזה גם ברור שהם באים לפרק זמן מוגדר. אני רעות מדרור ישראל.

מאיפה את במקור?

מטבעון. ואני אגיד שאני חושבת שגם ההבדל אצלנו, בקהילות של בוגרי תנועות הנוער, הוא שאנחנו בראש ובראשונה מתחילים ובעצם מבססים את עצמנו דרך הפעולה בחינוך. זאת אומרת אנחנו בדרך כלל ברוב המקומות שלנו, החבר'ה מהגיל שלהם, הם לא ישר ניגשים לפנות ולטפל בעולם המבוגרים, או עולם הצעירים, אלא מה שנקרא גדלים עם הנערים ובהרבה מקרים בסופו של דבר הנערים שמגיעים לפה היום, אחרי שמונה שנים שעומר ושירה נמצאים פה, הם נערים שעומר ושירה מכירים אותם כבני נוער שהיו מגיעים לפעילויות הנוער. זאת אומרת כבר אין תחושה כזאת של ניכור או מאיפה הם הגיעו, או מאיפה הם בנו את הפרויקט הזה, כי הפרויקט הזה נבנה במשותף איתם. זאת אומרת מאז שהם בני נוער הם רצו לפתח כזה דבר ואנחנו גדלים איתם.

דרך אגב, זה בשבח הרצף. זאת אומרת, אם קודם ראינו שיש שני מודלים נפרדים לחלוטין של נוער וצעירים, או מודלים רציפים, אני חושבת שהדוגמה הזאת, זה מראה את החשיבות של הרצף, גם החשיבה האידיאולוגית המתפתחת, העניין של הגשמה והעניין של הרבה יותר קל להם לחנך את מי שבא אחריהם, כי הם נמצאים פה. זאת אומרת הם לא מדברים באוויר, אלא הם מקיימים הלכה למעשה את מה שהם מחנכים עליו, ואז זה נראה אחרת.

גם העבודה שלהם מאוד מעורה בתוך השכונות. הילדים רואים בהם - - -

כן, אבל אני לא מדבר על הילדים שהם מדריכים או מלמדים, אני מדבר על בני גילם.

אבל אני עונה כעכואית, אנחנו רואים בהם עכואים לכל דבר, זה לא הם ואנחנו שבאו ומחר הולכים.

כי הם הוכיחו את עצמם.

אני מוכרחה רבע משפט לגבי המקום והפעילות כאן. קיבלתי רשות מיוחדת מעומר להגיע לכאן, אני צוחקת, בגלל הגיל, כי אני הרבה אחרי 40. היפה היה לראות את ה - - -

יש הגבלת גיל בכניסה?

לא, אני צוחקת.

שלא יהיו מבסוטים מדי, כי צעירות זו מחלה שעוברת עם השנים.

היפה פה זו הקבוצה ההטרוגנית. אותו ערב שהיינו, הייתה פה קבוצה כל כך הטרוגנית, ומה שהיה יפה יותר זה לראות את העכואים שכבר לא עכואים, ואני ראיתי פה ממש גרעין מאוד גדול של חבר'ה ותיקים שבאו. מי האוכלוסייה שמגיעה? לדעתי זה גם תוצר של המופע עצמו, יש פה מופעים שלא ידברו לחלק מהאנשים, יש מופעים שמאוד (דובר לא מזוהה, קריאה – לכתוב לעוזי, עמוד 36).

כשאנחנו התחלנו את הג'אם בדימונה לפני כך וכך שנים, יש לנו משהו נורא דומה לזה במרכז עצמו וזה חלק מהמרכז, באיזה שהוא שלב הפסקנו לעשות את הג'אם בתוך המרכז והעברנו אותו לעסקים המקומיים בעיר. פשוט לקחנו את הרכז, שזה היה התפקיד שלו לצורך העניין, להפעיל את הג'אם, ולימדנו את הפאבים המקומיים שלאט לאט התחילו להופיע, כי לא היו, איך עושים ג'אם, ואז לקהילה היה הרבה יותר קל להגיע לשם. לא רק את הג'אמים, גם את המופעים שעשינו במקום שלנו, התחלנו ללמד את המקומות והם עושים את זה היום. היום, אחרי הרבה שנים שהפסקנו עם הג'אם, כי זה קרה בקהילה, אנחנו מתחילים במתכונת חדשה, טיפה אחרת, עם איזה שהוא מודל עסקי טיפה שונה

אני אומר את הדברים האלה כי חשוב להבין שזה לא קורה רק בעכו, זה מודל שאם עובדים איתו נכון אפשר לשכפל אותו, אפשר לעשות את זה בכל הארץ ואני אגיד אחר כך עוד משהו בעניין.

אתה מכיר הלוא את מועדון הבריכה על הגבעה? אחת הבעיות זה באמת שזה יחבר את הצעירים באותו גיל, כי יש קנאה מסוימת. תדעו לכם. הם באים, רואים גוף מאורגן, גוף מסודר, עם אידיאולוגיה, מקבל מגורים, מסדרים לו פה ושם גם מקומות הדרכה או עבודה ויש קנאה, 'ומה אני? אני גדלתי פה ואני צמחתי פה ולי לא נתנו'. זה כמעט כמו העולים החדשים שמגיעים והוותיקים שכועסים. זאת אומרת צריך להיות ערים לזה, כי המטרה של מרכז הצעירים היא קידום הצעירים של המקום.

ולהחזיר את זה לקהילה.

אנחנו מודים לכם וממשיכים ללשכת ראש העיר.

לשכת ראש העיר

היום אין משרד ממשלתי שהוא בעצם אימץ את התחום הזה. במשרד החינוך יש משהו, נגב-גליל כמובן.

לזקנים כבר יש משרד.

והשאלה היא גם אם נגיד המודל שלכם מתקבל, בסוף זה חייב להיות תחת משרד ממשלתי, לדעתי זה משרד החינוך.

בשביל זה הבאנו אותם בכנסת, אם שמת לב.

הייתה שם מנכ"לית משרד החינוך.

אני אגיד לך מה הם לא קלטו. הם באו כאילו בוא נגיד לכם מה אנחנו עושים בחינוך הלא פורמלי, וזה לא היה הקטע. זה שאלה עושים בחינוך הפורמלי ואלה עושים במתנ"סים ואלה עושים ברשויות, זה ברור. הייתה פה סוגיה שצריך לטפל בה, זה הצעירים, המודל ומי מפעיל, כמו שאמרת. אלה שלושת הדברים שהיו צריכים לעלות באותו דיון בכנסת שהיה ובאיזה שהוא שלב היו כל מיני גורמים מפריעים כאלה, שניסו למשוך את זה לכל מיני מקומות אחרים.

שאלה שנייה. מודל של חברה ממשלתית לא יהיה. אני ממליץ תמיד לא להיכנס למלחמות שהסיכוי להצליח בהן הוא נמוך מדי. משרד האוצר מזה שנים מתנגד לחברות ממשלתיות בכלל ובטח לא חברות ממשלתיות שיש בהן נציגויות אחרות. יכול להיות שהמודל, חשבתי עליו ככה תוך כדי דיבור, דווקא של חברת המתנ"סים. הבעיה היא שחברת המתנ"סים נמצאת היום במצב לא טוב, זאת אומרת תגיד לחברת המתנ"סים מודל, יגידו לך 'רגע, אבל זה בכלל היום נקודה מטא תחתונה'. זה חבל, כי אני מאוד בעד חברת המתנ"סים.

אתה מדבר עם מנהל מתנ"ס 17 שנים. היו ימים.

כשאני באתי לחיפה לא היה אף - - -

כשהיה דב גולדברגר החברה הייתה טובה ומאז שהוא עזב זה בצניחה.

אנחנו מדברים תמיד שמה שחשוב זה מי שמוביל ולא צורת הארגון.

נכון. אבל המודל הוא נכון. זאת אומרת מין רשות ממשלתית שהיא עצמאית בפעילותה, כפופה במקרה הזה למשרד החינוך ויש לה את הסמכות המקצועית לגבי המרכזים שפזורים בארץ, למרות שהרשות המקומית נשארת דומיננטית. זה יכול להיות איזה שהוא מבנה.

עמרם, ברשותך אני אגיד שני משפטים. אנחנו, בצוות צעירים, כתבנו כמה וכמה ניירות מדיניות. הנייר הראשון שאנחנו התייחסנו אליו, באנו ואמרנו שצריך להקים רשות לצעירים. עשינו מחקר מאוד מאוד גדול, אתי אלוני הייתה אחת השותפות שלנו לכתיבה של המסמך הזה, בדקנו את כל האופציות הקיימות במדינת ישראל, החל מהגדרה שצריך שר לצעירים במדינת ישראל, כמו שקיים בחלק גדול מהמדינות המערביות, ועד למשרד לענייני צעירים. בסופו של דבר הגענו למסקנה שצריך להקים רשות לענייני צעירים.
אני אעשה את הארוך קצר. גילה גמליאל בזמנו כשהיא נכנסה לתפקיד היא לקחה חברה לייעוץ אסטרטגי שעשתה עבודה מצוינת, הכינה מסמך עב כרס שבסופו של דבר הם המליצו על רשות לאומית לצעירים. הם הגישו את המסמך הזה לביבי נתניהו, ראש הממשלה שלנו, והוא אמר להם לאו עם שלושה סימני קריאה, בשום פנים ואופן זה לא יקרה. הוא אמר 'אני לא מאמין ברשויות ואני לא מכיר במנגנונים'.

התהליך המשיך להתפתח בזה שבאנו ואמרנו שהג'וינט יודע להקים שותפויות שקוראים להם מסד, יש מסד נכויות, מסד צעירים, מסד קליטה, שזה בעצם שיתוף בין הג'וינט למשרדי ממשלה. מאוד דומה מבחינת המודל לעמותה משותפת, יכול להיות בסיס מצוין לחברה ממשלתית מעורבת לעתיד, ועל ידי זה לוקחים נושאים ומתחילים לטפל בהם. גם פה הייתה לנו המלצה להקים את הנושא של המסד וללכת על איזה שהיא תפיסה טיפה יותר רחבה. ועדת ההיגוי של מרכזי צעירים דנה בנושא הזה, קיבלה את הרעיון שיש צורך במסד, אבל אמרו אוקי, זה טווח קצר-בינוני, מה קורה בטווח הארוך? איך מסדירים את כל תפיסת העבודה בנושא של צעירים, ואז פנינו לעורך דין ירון קידר כחלק מתהליך ובעצם קיבלנו את המסמך של חברה ממשלתית מעורבת.

שם, בישיבות לא מעטות, תקפנו את המודל הזה. אמרנו קודם כל למה לא, בכדי לראות האם הוא יכול להחזיק מים, בדיוק מאותן סיבות שזה מנגנון, המדינה לא אוהבת חברות ממשלתיות, זה מכביד על הממשלה וכן הלאה וכן הלאה. כל מה שיכולנו לעשות זה לבדוק מה המודל הטוב ביותר או הרע במיעוטו, כי אין באמת מודל מושלם. המודל הזה של חברה ממשלתית מעורבת היה מסוגל לתת גם איזה שהיא מטריה ברמה הלאומית וגם לאפשר לכל משרדי הממשלה להמשיך לפעול בצרכים ובאג'נדה שכל אחד רוצה להוביל. אם משרד החינוך רוצה להוביל את תחום המעורבות החברתית, בבקשה. מרכזי צעירים, בוא תוביל את התחום, משרד הקליטה, בואו תובילו את הנושא של צעירים עולים, נגב-גליל, בואו תובילו את האג'נדה של התיישבות וכן הלאה וכן הלאה, על מנת לקיים את כל הדבר הזה.

אנחנו מודעים לתהליך, אנחנו מודעים למורכבות. אני יכול להגיד לך דבר כזה, שהג'וינט לצערי הרב לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בתקצוב של קרוב למיליון וחצי דולר בשנה במרכזי צעירים, בכל הארץ, בכל מיני פרויקטים שקשורים גם לצעירים. אנחנו לא מדפיסים כסף, אנחנו בדרך כלל מגייסים אותו. הממשלה כן מדפיסה כסף, לצורך העניין, והממשלה צריכה לקחת אחריות. אני לא חלילה בא ואני אומר תראו מה קרה באזור המרכז, יש לנו מקרה בוחן מדהים. כפר סבא מסוגלת לתת מה שכפר סבא מסוגלת לתת והכול נופל על הרשויות המקומיות. אני לא מדמיין מה יקרה למשל מחר בבוקר אם לא יהיו לנו תקציבים בנגב וגליל. אני יכול להגיד לך משהו פשוט, אין לי הסכם היום עם נגב-גליל עדיין וכתוצאה מזה אני לא מעביר כסף לשטח ואלי שיושב כאן, הוא יושב בשקט ויש לו תקציב יחסית גדול מהרשות המקומית, אבל הם עדיין כולם מחכים, כולם תלויים במרכזי הצעירים. ירוחם תלויה הרבה יותר מעכו, או אופקים, אבל עדיין כולם תלויים בתקציבים האלה ואז הכול נופל על הרשות המקומית. לכן צריך למסד את הזה כבר. הגענו למסה קריטית, הגענו להבנה, צריך למצוא מנגנון, נקרא לו משה, לא משנה כרגע, אבל המנגנון הזה צריך להכיל מנהל מרכז צעירים מתוקנן, תפיסה שעובדת, תקציבים, שיתופי פעולה עם משרדי ממשלה, איזה שהיא תפיסה מארגנת, וכך נוכל להבטיח את נושא הצעירים בישראל.
אני מזכיר עוד פעם, מרכזי הצעירים זו פלטפורמה, זו זרוע ביצועית שתהיה של החברה הממשלתית, של הרשות המקומית, אבל אנחנו צריכים להסתכל גם בראייה הרבה יותר רחבה, שזה אומר קהילות וזה אומר צעירים בני מקום וזה אומר בוגרי תנועות נוער, אחריי וכן הלאה וכן הלאה, בראייה כוללת. גם המל"ג צריך להיות בתוך התמונה הזו. המל"ג, כמי שמקדם את נושא ההשכלה הגבוה, צריך להיות פה. והנושא של התמ"ת, צריך להיות כאן, כי הוא צריך לקדם את נושא התעסוקה במדינת ישראל והוא צריך לדאוג לתקציבים האלה.

אני אסיים ואני אומר בואו נלך רגע ונלמד מהחברה הערבית. התקבלה החלטה של משרד ראש הממשלה, ביחד עם טבת, עם הג'וינט, להסכם של 300 מיליון שקל להקמת מרכזי הכוון וזה הולך להיות איזה שהוא הסכם לחמש שנים. אנחנו לא יכולים להבטיח את שנת 2014. זה האבסורד, זה שאנחנו חיים ואנחנו שורדים. אנחנו בתהליכי שרידות אחרי שמונה שנים, זה לא בר ביצוע.

אבל השאלה, אני אומר לך, יהיה מאוד נוח למשרדים להתחיל לדון בנושא, או שמנסים לפתח תקנות מתאימות בכל אחד ואחד מהמשרדים.

יש כבר היום.

כן, אבל הן לא תקנות, כי אילו היו תקנות בסיס, אז גם לא הייתה כל שנה חרדה ממה יהיה שם. אני פשוט מסתכל על המציאות.

אני שותף לדאגה הזאת. אני אומר עוד פעם, אני יודע שגם אם נבוא לחברה ממשלתית מעורבת, שזה תהליך של שנתיים, כי צריך לקבל החלטת ממשלה וצריך לאשר את זה מול משרדי ממשלה ולהגדיר תקנות וכן הלאה וכן הלאה, אבל אנחנו צריכים להתחיל - - -

הסכנה בגוף מרכזי, שהמשרדים ירגישו משוחררים מזה.

משוחררים מאחריות.

זו אחת הסכנות כשאתה שם את זה תחת משרד מוגדר. בין השאר זה קורה בגלל שהמשרד לנגב והגליל הוא בעצם המתקצב הראשי, הוא עושה מאטצ'ינג עם המשרדים, הוא גם לא מפעיל מבחינתו - - -

אנחנו מפעילים.

כן.

אני שמח שאתה מדבר על מדיניות, כי גם מרכזי הצעירים שאנחנו היום מגיעים, ברשות שעובדת טוב זה יגיע ל-10%, 15% מהצעירים, וגם סוגיות - - - שמעון הרבה פעמים אומר, דיור בר השגה לא יהיה ב - - - הוא לא יפתור את זה פה בעכו. נקודת המוצא שלנו גם הייתה, לא כמו פעם שאומרים שהמדינה צריכה לפתור לנו את הבעיה שלנו, יש היום המון גופים שיש להם ידע, יש את המגזר השלישי והמגזר השני ואני אומר שאני מעריך את זה שאתה מסתכל על המציאות נכוחה ואתה אומר 'בואו נעשה משהו ישים', אבל יש פה משהו חדשני, זה נכון, אנחנו אומרים בואו נעשה משהו כשותפות, זו לא בעיה של המדינה - - - לדוגמה מרכזי צעירים, הרשויות המקומיות שמות 65 מיליון והמדינה שמה 27 מיליון. יש המון ידע ויכולות שנצברות גם במקומות אחרים. אז אל"ף, אנחנו חושבים שזה משהו יצירתי, נכון וכדאי לאמץ אותו, אולי דרך הצעירים זה יבוא לעוד פלטפורמות אחרות, ובי"ת, אפשר לבחון גם מודלים. החברה למתנ"סים כן עובדת באיזה שהוא מובן שהיא עובדת בתוך רשות מקומית במבנה שהוא משותף. צריכה להיות הנהלה ו - - - אבל ברמה הלאומית, לדוגמה, הם לא מובילים שום תהליך משמעותי והם גם נורא נורא מפוזרים.

פה זה איזה שהוא מודל שאומר שאנחנו גם רוצים לייצב איזה שהיא תפיסה, ניירות עמדה, ללמוד מה קורה בעולם ולהמליץ לתכלל מה שקורה במשרדי ממשלה וגם שתהיה לנו איזה תכנית פעולה ברמת הרשות המקומית.

בסוף אם לא מבטיחים, הרי בסוף זה כסף.

נכון, וזה קצת כסף, וזו החלטת ממשלה. זה 6 מיליון כל הדבר הזה.

כן, אבל בזה לא פתרת את הבעיה. ייתנו לך 6 מיליון, יעלה רק המטה הזה, ואז יהיה מכרז על המנכ"ל ושר החינוך יהיה במקרה איקס אז הוא יבחר את וואי, ואם אין כסף ברשות הזו אז לא עשית כלום.

היה כסף לא מזמן, לא יודעת אם עדכנו אותך שיצא קול קורא. מסגנית השר גילה גמליאל יצא קול קורא מאוד מאוד מורכב להקצבה למרכזי צעירים. הוא עמד על 15 מיליון, אם אני לא טועה, הסכום הכולל שלו. בסוף, דרך אגב, זה לא הגיע, אני רק אגיד שלדעתי זה עדיין תקוע איפשהו ויכול להיות, אני לא יודעת אם זה המקום, אבל בכל זאת אני אגיד שאנחנו כרשויות התמודדנו עם ההגשה, ההגשה הייתה חסרת היגיון לחלוטין, משהו שהיינו צריכים לדווח עליו, אבל בעצם משהו לא הגיוני - - -

15 מיליון לכל המדינה?

לכל מה שלא בנגב-גליל. 7.5 למרכזים הקיימים, כמו כפר סבא, ועוד 7.5 מיליון שקלים שאמורים היו להיות לטובת הקמה של מרכזים חדשים.

מה שרציתי להגיד בהקשר הזה, קודם כל שלדעתי זה שווה בדיקה, כי יש המון המון מרכזי צעירים שממתינים להקצבה הזאת וזה תקוע איפה שהוא, אבל מעבר לזה זה מתחבר למה שזיו וכולם אמרו, שהכסף נמצא, עובדה שגם את ה-15 מיליון האלה מצאו איפשהו, אבל הוא פשוט לא הצליח להגיע לשטח ויכול להיות, אולי זה נאיבי, אבל אולי יש פה כן סוג של שעת כושר, שגם יפעת קריב, שהיא באה ומכירה את מרכזי הצעירים, גם יאיר לפיד, אני יודעת שהעידן הוא עידן של קיצוצים, אבל בכל זאת אני חושבת שיכול להיות שיש פה איזה שהיא הזדמנות לייצר משהו אחר.

אנחנו ננסה לנצל הזדמנויות, אבל התקציב ייסגר בסוף החודש. גם יאיר לפיד אומר, כרגע, בשנה וחצי האלה אנחנו נאבקים בבור ואחר כך יהיה טוב. אני כמובן לא מאמין שאחר כך יהיה טוב, אבל - - -

עמרם, אורך נשימה של שנה וחצי יש כאן לכל מי שיושב בחדר הזה. אורך נשימה לעשר שנים יש למעט מאוד ארגונים. אני חושב שאם אנחנו בשנה וחצי נתחיל לבנות את המסדות של החברה הממשלתית ואת הרעיון, נעשה דריל דאון לעומק מה זה המשמעויות, איך מתמודדים, ניקח ייעוץ משפטי כמו שצריך, ובינתיים נבנה כל מיני מודלים אפשריים - - -

אני אגיד לך משהו פרקטי, תנסו לנסח הצעת חוק - - -

יש, מוכנה. הצעת מחליטים.

לא, הצעת חוק.

אז חוק ייקח יותר זמן להכין את זה, נכין את זה.

בסדר, על זה יהיה דו שיח.

כן, אני אומר עוד פעם, מבנה, מה צריך להיות בחוק כזה, ונראה.

בסדר, נשב על זה.

חבר'ה, אני רוצה ברשותכם להודות לכם שהגעתם, להגיד לכם שזה לא ברור שאנשים מגיעים מרחוק ונשארים פה כמה שעות לדיון רציני וגם לראות. הכוונה שלנו לא הייתה לבוא לעכו לראות שזה בסדר וזה כאילו בסדר, כי זה לא. הפערים הם פערים, בין הרצון שלנו, בין איך אנחנו רואים את הצעיר במדינת ישראל לבין איך שבסוף אנחנו מגיעים לטפל בו, וזה לא תמיד בגלל משאבים, זה בדרך כלל בגלל שהמדינה לא שמה על סדר היום את הצעיר ואני חושב שזאת ההזדמנות לשים את הצעיר על סדר היום של מדינת ישראל. אם זה באמצעות חברה מעורבת, שאנחנו ממליצים, וחבר הכנסת מצנע, אני אומר לך דבר אחד, אם היום נתחיל את התהליך, בעוד שנתיים, כשיהיה כסף, אנחנו נהיה הראשונים שמוכנים להציג משהו שפותר בעיה אחת ולתמיד. גם אם היא לא נפתרת לגמרי, אבל היא בהחלט נוגעת ומשיקה ומתייחסת ויש בה מגוון ושותפויות. הדרך עוד ארוכה, אבל אנחנו על הדרך ואני רוצה לאחל לכולם בהצלחה ואנחנו נמשיך לדחוף את העסק עד שבסופו של דבר נגיע למטרה. תודה לכולם.

תודה רבה.

סיור בבית הספר לקציני ים בעכו

צהריים טובים לכולם. אני מנהל הכפר מזה 17 שנה ואני מברך את ועדת החינוך, התרבות והספורט שהגיעה, כאשר כוונת המחוקק הייתה שבשנה הבאה אנחנו פה כבר 75 שנה ואחת מישיבות הוועדה החגיגיות, אנחנו כבר מזמינים אתכם לקיים פה - - -

נעשה.

כדי לציין באמת 75 שנה שבית הספר שהתחיל בחיפה - - -

כן? לא ידעתי.

ב-38', 18 באוקטובר, התחיל בחיפה וב-1954 עבר לפה. אז תהיה זיקה.

בהתחלה אני אבקש לעשות היכרות קצרה של הנוכחים פה.

(סבב נוכחות).

מנהל הרווחה והאחריות החברתית של רפא"ל. קציני ים בעכו הם אחד מ-53 פרויקטים קהילתיים שרפא"ל תומכת בהם.

(המשך סבב נוכחות).

פה נרשם פרוטוקול, הישיבה היא ישיבה רשמית וכל הוועדה לפניכם.

סדר היום שלנו: אני אתחיל במצגת, כמובן יהיה זמן לשאול שאלות, לאחר מכן מר אריה וצלר יציג את הנושא של חזון החינוך הימי ולאחר מכן אנחנו נבקש משישה קדטים להגיע לפה, מדריכים בקורס גיבוש, שמייצגים פחות או יותר את מה שקורה.
המצגת שהכנתי, שנותנת סקירה כללית על בית הספר. הבעלות היא החברה לחינוך ימי בישראל, הפיקוח הוא של המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. שיתופי פעולה שאנחנו מקיימים בצורה מאוד מאוד הדוקה זה חיל הים, חיל הים מאמץ אותנו, יש פרויקט שוחרות שהתחיל השנה, שבעצם חיל הים רוצה ואנחנו רוצים שכל הבוגרים פה יתגייסו לחיל הים, פרויקט שהתחיל השנה בבתי הספר הימיים. עד היום זה לא היה קיים, מהשנה התחלנו ובשנה הבאה אנחנו, כבית ספר לקציני ים, אני מעריך שבין 70% ל-80% מהתלמידים שלנו יהיו שוחרים.

מה זה יהיו שוחרים? הם יהיו בסטטוס של שוחרים לאורך שנות לימודיהם?

בסטטוס של שוחרים לאורך כל שנות לימודיהם. זאת אומרת התלמידים החדשים, אנחנו מציעים להם את הפרויקט הזה, כבר מ-ט' או י', הכנסנו השנה את כיתות י' וחלק מ-י"א, וזה על בסיס של רצון. זאת אומרת הם לא מוכרחים, הם לא חייבים, אנחנו כן רוצים, בינתיים הכיתה הראשונה שנכנסה, כ-86% מהם, חתמו על הפרויקט.

פרויקט חדש שהתחלנו גם, שסיים השנה מחזור ראשון זה מרום אלקטרוניקה, תלמידים מכל הארץ שמגיעים לפה, בוגרי י"ב, בית ספר עיוני, מקיימים פה תהליך של י"ג-י"ד להנדסאי אלקטרוניקה. כולם מתגייסים לחיל הים וכולם אמורים לשרת בכלי השיט הקרביים.

הם באים לפה לכמה זמן?

לשנתיים.

בעצם י"ג-י"ד?

בדיוק. כבית ספר תיכון ומכללה אנחנו מכשירים אותם. השנה סיימו 13 תלמידים, 80% במימון של חיל הים.

ופרויקט גלים, אלה אותם תלמידים שמתחילים י"ג-י"ד, שמעוניינים לשרת בחיל הים. 80% משכר הלימוד ממומן על ידי חיל הים.

גוף שני שאנחנו בקשרי עבודה הדוקים, הרשות לחינוך והכשרה ימית, ששוכנת פה. המשך לימודים למעוניינים לאחר סיום י"ב. יש מספר תלמידים שרוצים להמשיך, דחיית שירות, הם ממומנים על ידי המכון להכשרה ימית במשרד התחבורה והם ממשיכים כשנתיים, גם ללמוד וגם להפליג ומתייחסים לצבא וכמובן אחרי השירות הצבאי יש להם אפשרות לחזור להפליג באחת מאוניות ה - - -

מה ההבדל בין זה לבין י"ג-י"ד?

הפרויקט הזה מבוצע במכון להכשרה לחינוך ימי, שהוא נמצא סמוך.

סמוך, אבל הוא לא באחריות.

הסמכות היא של משרד התחבורה.

זה גוף עצמאי.

מספר חבר'ה כבר סיימו את המסלול הזה, התגייסו לחיל הים - - -

לומדים שם גם כאלה שלא באים מבתי הספר הימיים?

נכון, אבל הם היחידים שממשיכים את י"ב ישר, יש בית ספר מבואות ים באשדוד, המעוניינים שעוברים את מבחני המיון ממשיכים הלאה בדחיית שירות.

אלה ככה מתבקשת, אולי הייתה נכונה להישאל לקראת הסוף, הלוא אין צי סוחר ישראלי, אז יש חיל הים ומה הלאה?

ויש צי סוחר, המספרים הם מאוד מאוד קטנים, מאוד קטנים, אבל הם צריכים גם מכונאים וגם סיפונאים ולכן הם עושים את המסלולים האלה לאנשים שסיימו שירות צבאי, אבל הם גם לאותם שלושה-ארבעה חבר'ה שלנו, הם גם עושים אותם.

אפשר להתייחס על השאלה שלך על הצי הסוחר. הצי הסוחר זה אחת הבעיות של מדינת ישראל לאורך שנים, הנושא של העסקת זרים. מבחינה כלכלית זה הרבה יותר זול. באיזה שהוא מקום שוכחים ש-95% מהתעבורה הימית - - -

כן, אתה - - -

מספר האוניות בדגל ישראלי הולך ופוחת, האחים עופר השתלט על צים והיום צים בקשיים כלכליים אדירים ולמרות מניית הזהב של מדינת ישראל, לא מרימים את הפלטפורמה הזו, וכוח אדם צריכים. בנוסף עבר חוק בכנסת, חוק הספנות החופית, שפותח עוד אפשרות לתעסוקה לאנשים במסלול הימי במימי החופים של מדינת ישראל, מה שלא היה עד היום.

מה יש לעשות במימי החופים? עכשיו אולי קצת - - -

הרבה עולה עכשיו. כל הנושא של מציאת הגז, כל הנושא של האקולוגיה הימית, החקלאות הימית, התובלה של הגז וההולכה שלו והתחזוקה שלו, זה עכשיו מקבל ממדים הרבה יותר גדולים. מדובר על מאות אם לא אלפי מקומות עבודה עתידיים שהישראלים יכולים למצוא בהם מקום ולא הזרים.

הגוף השלישי שאנחנו במערכת יחסים מאוד מאוד הדוקה בארבע השנים האחרונות זה רפא"ל. הם גם מאמצים את בית הספר והם גם שולחים לפה עובדים שלהם שיבצעו חונכות תלמידים, והקשר עם השנים מתהדק ומתהדק והוא נעשה יותר יעיל וטוב. רפא"ל שייכים אלינו ואנחנו שייכים אליהם ואני חושב שמגיעה להם מילה טובה.

אוניברסיטת חיפה, החוג לציוויליזציות ימיות, שמקיים פה פעילות של צלילות לאורך המפרץ פה קרוב, לאיתור אוניות, ועם השנים אנחנו נגדיל ונהדק את הקשר עם החוג, עם פרופ' כהנוב ואחרים.

וצופי ים. מתקיים פה במהלך כל השנה שבט צופי ים עכו וכמובן קורסי הקיץ, שכל שנה מזה 40 שנה מתקיימים פה ומי שבא עם רכב ראה את זה.
כמו שאמרתי, בית הספר הזה נוסד ב-1938 בחיפה ונקרא בית הספר הימי ליד התכניון העברי. ככה כתבו את הטכניון, ב-ת'. מטרות המייסדים הייתה להכשיר מבני הארץ חבר ספנים, מכונאים ובעלי מקצוע אחרים לעבודות הים. אתה בטח מכיר את התמונה של המבנה הזה. זה משנות ה-30. ב-54' הוחלט על ידי דוד בן גוריון להעביר את בית הספר הימי לעכו. בתחילה הוא היה ממוקם בתחנת הרכבת הישנה ולאחר מכן נבנו מבני הפנימייה וההוראה הקיימים עד היום. מי שרואה את בן גוריון בקבלת צוערים, זה המבנה של תחנת הרכבת הישנה, שלא השתמרה, נהרסה ונבנו מבנים אחרים.

מטרת בית הספר באותה תקופה הוגדרה כך: להכשיר נוער ישראלי שוחר ים לתפקידי קציני ים. באותה תקופה הושם הדגש על החינוך הפנימייתי הקשוח כאמצעי להפנמת נורמות של קצין הים.

שאלת ביניים: יוצאים מבית ספר קציני ים?

היום בדיוק דיברנו על זה, כ-10% מכל מחזור, במחזורים אנחנו מדברים על 80-90 תלמידים, כ-10% יוצאים קצינים. כ-10% מכל מחזור הם - - -

עומדים בבחינות?

לא, יש חלק חובלים ויש חלק שהולכים לקצונה רגילה, ייעודית, בחיל הים, ויש חלק שנמצאים בכלל בצבא ההגנה לישראל.

לא, עזוב רגע את חיל הים, הלוא קציני ים זה קציני ים לים האזרחי, לא? הם לא גומרים פה כקצינים, הם צריכים לעבור - - -

הם אמורים לעבור גם במכונה את תהליך ההסמכה ואחר כך רק הם הולכים לשרת בחיל הים ואחר כך הם כמובן משלימים, אבל יש להם פה, מי שגומר את כל הקרדיטים, להיות קצין מכונה בצי סוחר. זה במגמת מכונה.

בסיפון אין פה?

סיפון היה, לפני ארבע שנים סגרנו את המגמה ופתחנו מגמת מדעי הים.

יושב ראש הוועדה שואל למה קוראים לזה קציני ים. כמו מבואות ים, כמו אורט ימי אשדוד, שני בתי ספר ימיים, לא קוראים להם קציני ים, פה קציני ים.

לא, אורט ימי אשדוד קורא לעצמו בית ספר לקציני ים - - -

הוא למד מכם.

לא, אבל הייתה מגמה של הרבה שנים, שצי הסוחר לא היה מעוניין בקצונה ישראלית, לא היה מעוניין, פשוטו כמשמעו, והילדים לא מצאו תעסוקה. לכן מגמת שיט נסגרה ולפני חצי שנה משרד התחבורה פנה למשרד החינוך בבקשה לפתוח מחדש, כי יהיה ביקוש. מכונה לומדים כאן עד כיתה י"ד, הנדסאי מכונות עם תכנית לימודים מלאה של משרד התחבורה, כאשר זה כבר עבר את האמנה הבינלאומית. יש אמנה בינלאומית היום שקובעת סטנדרטים לקצונה. היה צריך לעשות התאמות עם משרד החינוך, התאמות נעשו לזכאים.

אתה מדבר על קצונת מכונה?

מכונה לצי הסוחר. יש מספרים בודדים שכל שנה בוגרי י"ב הולכים למכון להכשרה ימית שזה גם, דרך אגב, חברה ממשלתית, ועושים שם לפני גיוסם לצה"ל באישור חיל הים דחיית שירות ועושים את הקצונה בשיט. אני אוסיף לשאלה הקודמת שלך, יש דרישות מעבר לקצונה באוניות עצמן, כמו נתבים בנמלים, כמו מפקחים למשרד התחבורה - - -

אבל נתב זה מישהו שבא מתחום הקצונה.

רב חובל יכול להיות נתב.

רב חובל זה השיא של הקצונה.

נכון. שנים לא ייצרו רבי חובלים ונוצר מחסור. כנ"ל מפקחים במשרד התחבורה. גם מכונאי, גם חשמל, גם שיט. כנ"ל לגבי מנהלי קווי תפעול, מכולות, שינוע והכול. חסרים בצורה קרדינאלית. דרך אגב, זה מופיע גם במחקר שהשארנו לך.

דרך אגב, להשלים, לקצונה בחיל הים, בוגרי בית הספר הולכים לחובלים.

לא, 10% זה מאותו מחזור, כשמונה, עשרה, בכל מחזור, קצינים.

שהולכים ישירות לקורס חובלים?

לא, לקורס חובלים, לקצינים. שניים-שלושה חבר'ה הולכים מדי שנה לקורס חובלים.

מה זה קצינים?

קצינים, קצין אפסנאות, קצין שליטה, קצין מודיעין. לא בים. כדי לשרת על סטי"ל או על דבור, אתה חייב לעבור קורס חובלים.

גם קצין?

לא, אתה יכול להיות קצין אפסנאות, או קצין מודיעין.

לא, אתה יכול להיות מכונאי בצוללת או בסטי"ל.

אתה יכול להיות מכונאי, אבל קצין מכונה חייב להיות בקורס חובלים. להיות קצין בים אתה חייב לעבור קורס חובלים.

זאת אומרת רק 10% מתוך המחזור מגיע בכלל לקצונה בים?

אבל רובם משרתים בחיל הים.

לא, קצונה בכלל. יש חלק שמתגייסים למג"ב - - -

אם כך, אז פחות.

כן, פחות. יש מחזורים שיותר ויש מחזורים שפחות.

זה היה פעם יותר?

כן. בתקופות של אלי רהב, שסיים לפני 55 שנה. גם המחזורים היו קטנים. היו אז רק שתי מגמות, מכונה ושיט.

בשנת 68' הוסב שם בית הספר לכ"ג יורדי הסירה, בית הספר לקציני ים עכו, כאשר לזכר אנשי ההגנה שיצאו בשליחות ימית לחבל בבתי הזיקוק של טריפולי בלבנון במהלך מלחמת העולם השנייה ואנחנו, כהנהלה וצוות, רואים את תלמידינו כממשיכי דרכם של כ"ג יורדי הסירה. מדי שנה אנחנו מציינים את זה בטקס.

החזון שלנו שבית ספר לקציני ים עכו יהווה מוסד חינוכי ימי שיכשיר את חניכיו למצוינות ולמנהיגות בתחום הימי במדינת ישראל ובית הספר יעניק חינוך והשכלה איכותיים לנוער הבא בשעריו, יעמיק בהם את התודעה הימית, יחנך למצוינות ויפעל למיצוי יכולותיהם, כישוריהם ונטיותיהם לתרומה לחברה הישראלית ולהתמודדות עם אתגרי הקדמה. עשינו מודל כזה. אנחנו מקבלים בדרך כלל, מתוך 100 תלמידים, כשאנחנו שואלים אותם בסקר כמה הגיעו בגלל הים, כ-3 חבר'ה מציינים שהם באו לכאן בגלל הים. רוב התלמידים לא באים לפה בגלל הים, אלא הם באים בגלל שזו פנימייה חינוכית טובה, יש פה דיסציפלינה, יש פה משמעת, יש פה מקצוע.

יש שבאים בגלל הים.

יש, אבל מתוך ה-100% בערך 3%-4% באים לפה בגלל הים. אנחנו רוצים להפוך אותם להיות אוהבי ים. בדרך כלל אנחנו מקבלים חבר'ה יחידנים ואנחנו באמת מחנכים אותם לחברה ומנהיגות ואנחנו מקבלים פה חבר'ה ממוצעים ואנחנו באמת רוצים להפוך אותם למצוינים. זה התהליך החינוכי. בעצם את המשולש הזה לאַחֵד.

מה קיים היום? השנה שהסתיימה, זה בית ספר שש שנתי, ט' עד י"ד. היה לנו 439 קדטים, מהם 115 קדטיות. זה נתון שנמצא בשמונה השנים האחרונות, פחות או יותר, 26% של בנות שנמצאות בכל המגמות. תלמידי פנימייה, רובם תלמידי פנימייה, 401 - - -

יש כאלה שהם לא תלמידי פנימייה?

כן, יש לנו כ-38 תלמידים אקסטרנים, רובם חבר'ה של י"ג-י"ד, שגרים בעכו, נהריה, הקריות, חיפה. באזור הזה. רובם אגב י"ג-י"ד. תלמידי הפנימייה עצמה, התיכון, רובם פנימייה.

יש לנו כמובן תלמידים של עליית הנוער, מה שדר' יחיאל שילה אמר. יש לנו תלמידים פרטיים שהם מממנים את שהותם פה, זה 35 חבר'ה שמשלמים כ-2,000 שקל לחודש.

זאת אומרת אתה רואה שהרוב המכריע, מי שנמצא בתוך המינהל, אלה ילדים שבאים ממשפחות מאוד מאוד נזקקות, עולים חדשים ונזקקים, מה שלא היה בעבר. זאת אומרת ככל שהמספר הוא גדול - - -

זה נותן תשובה לחלק מהשאלות שלי מקודם.

מה זה פרטיים?

הוא לא עומד בקריטריונים של סוציו אקונומי נמוך.

ולכן ההורים משלמים את העלות, בעיקר הפנימייה.

הם משלמים כ-2,000 שקל לחודש, פרט למדים, ולמרות הכול הם רוצים את זה.

מי שמשלם פה ורוצה, אלה בעלי יכולת.

מדינה בנתה קריטריונים סוציאליים בנושא הזה והיא פועלת על פיהם. מי שמעבר להם, הוא בא באופן פרטי, למרות שהמדינה תומכת בשוליים.

תלמידי רווחה היו לנו פה לפני שנים המון, היום יש לנו אחד. תלמידי מכללה, מתוך ה-439 הם 85 חבר'ה. המכללה השנה אגב הכפילה את עצמה, בגלל מרום אלקטרוניקה ואחרים, וכמו שאמרתי אקסטרנים שבאים לפה בבוקר, מבצעים את הלימודים והולכים לישון בבית.

מבחינת קיבולת בית הספר - - -

460 מיטות.

אתם לא ממלאים את הקיבולת? אין מספיק נרשמים?

לא, 439, אל"ף יכולים יותר, בי"ת הרבה פעמים אנחנו לא רוצים לערבב בין שכבות, זה הולך פה לפי בניינים, אז הרבה פעמים אנחנו מעדיפים שבאותו בניין ישהו רק תלמידי כיתות י', ולא להכניס כל מיני גורמים אחרים. אבל אפשר להכניס עוד כמה.

אלה מספרים של סוף שנה. בתחילת שנה אנחנו מתחילים קצת יותר.

זו השאלה שרציתי לשאול, מה ההרשמה לשנה הבאה?

המספרים, נכון לעכשיו, מאחר שההרשמה נמשכת, אנחנו נקלוט בין 60 ל-70 לכיתות ט'. ב-י' קיימים היום 58, אנחנו נקלוט, אני מעריך, עוד 25. כיתות י"א אנחנו נהיה כ-80 - - -

אנחנו נתחיל את השנה הבאה בסביבות 440 תלמידים.

עם המכללה.

כמו שאמרתי, המגמות שקיימות היום זה מערכות ימיות של מדעי הים שבעצם החליפה את מגמת השיט שהייתה בזמנו. מערכות הנדסה ימית, מה שנקרא מכונה, אפשרות ל-י"ג-י"ד והנדסת אלקטרוניקה ומחשבים, אפשרות לי"ג-י"ד. כל תלמידי בית הספר ניגשים לבגרות מלאה, אנחנו אחר כך נראה את התוצאות.
אלה התוצאות בעשר השנים האחרונות. לפני זה, אם נוריד את 2001, שאין לנו פה, הגענו גם ל-95%, קיבלנו בזמנו את פרס החינוך, ובשנים האחרונות זה מתייצב - - -

איך זה מוסבר, הירידה?

אחת, צריך לראות מה היה בשנים הקודמות, היה הרבה יותר מימון והייתה יותר נשירה לאורך השנים. בשנה של 95% זו גם הייתה שנת ההגרלות בבחינות הבגרות. בשנים האחרונות אנחנו גם קולטים תלמידים הרבה יותר קשים, עם יכולת לימודית יותר נמוכה, אנחנו עושים מאמץ. אני חייב להגיד שלא תמיד הכול משתקף באחוזי הצלחה בבגרות, אני חושב שמה שבית ספר נותן מעבר - - -

כן, ברור.

כי אם אני לוקח דווקא את שנת 2007, מחזור שהגיע רק ל-70% הצלחה בבגרות, עם לפחות שמונה אנשים שם שהיו בקורס חובלים, ארבעה מהם קצינים, חבר'ה מצוינים. גם במקומות אחרים הגיעו מאוד מאוד רחוק, אוהבי ים, באמת מחזור שלא יכול להשתקף דרך הבגרות.

זה מהניגשים או מהמחזור?

אצלנו כולם ניגשים. יוחאי יכול לצייר מגמות.

כן. יש פה סטטיסטיקה. ב-2012 הייתה לנו כיתת מכונאים, כיתה מאוד קשה, שהגיעה ל-44%. שתי הכיתות האחרות היו 80% ו-84%. אלה אחוזי הצלחה אחרים לגמרי. אבל אנחנו עדיין הולכים על הילדים שיש לנו.

אלה שממשיכים ל-י"ג-י"ד משלימים?

כן, חלקם הגדול משלים. לא עשינו סטטיסטיקות כאלה, אבל אנחנו רואים אותם כל הזמן, הם מגיעים - - -

היום להנדסאי צריך בגרות?

לא, מספיק 7 יחידות טכנולוגיות ו-8 יחידות בגרות, 2 לשון, 3 מתמטיקה, 3 אנגלית. מרום אלקטרוניקה חייב תעודת בגרות מלאה, כי זה פרויקט מיוחד ואנחנו רוצים ילדים עם יכולת לימודית קצת יותר גבוהה.

עדיין הנתונים הם מעל לממוצע הארצי, עמרם. אפילו מעל הממוצע הארצי שלנו, יש לנו גם בתי ספר אזוריים עם אוכלוסיות מאוד מצוינות, אבל כמו שאמר יוחאי, זו סטטיסטיקה.

לא, קודם כל זו ירידה.

זו ירידה, אבל בירידה יש סימן של עלייה. אתה רואה 63, ב-2010 יש כבר עלייה ל-67, כבר עלייה ל-70. אם המגמה הזאת תמשיך אני מקווה שנחזור קצת לנתונים, לא להגיע ל-90%, אבל הם יכולים לפחות להגיע ל-80%.

אתה אומר שזה מתנהג כמו בית ספר ימי, עולה ויורד.

אני אגיד עוד משהו. לא קל פה. כל המגמות הן מגמות טכנולוגיות, תלמידים לומדים הרבה מאוד יחידות בגרות, לומדים פה מ-8 בבוקר עד 4 וחצי, 5 אחרי הצהריים, אחוז הבנים הוא גדול, יותר חלש מבחינה הומנית, במיוחד במקצועות ההומנים וזה הדבר שמפריע, פחות ברמה המקצועית, אבל מקצועות הספרות, לשון, תנ"ך, הם המקצועות שבהם אנחנו יותר נכשלים, הם המקצועות הבעייתיים.

חינוך לערכים. בית הספר רואה את עצמו כבית חינוך המנחיל ערכים של דמוקרטיה, כבוד לזולת, אחריות, סובלנות, שירות משמעותי בצה"ל. אנחנו מדברים על 98%, 99% אחוזי גיוס של תלמידים שלנו, של בוגרים. אהבת הארץ ואזרחות טובה ואנחנו בעצם משתמשים בארבעה כלים עיקריים: החינוך הימי שהוא חשוב, זה יהיה השקף הבא; חינוך לפיקוד ומנהיגות, אנחנו מדברים על הכשרה של חבר'ה צעירים עם כל הנושא של ניהול עצמי; מי שמנהל את שגרת בית הספר אלה התלמידים שלנו, בפיקוח מדריכים; מחויבות אישית - - -

אלה הבוגרים יותר?

כן, הי"ב הם הקדטים ראשונים, מה שנקרא מ"כ של התלמידים הצעירים. יש פה קדט ראשון, קצין משמרת, זאת אומרת כמו יחידה צבאית שמתנהלת לה משעה 6 בבוקר ועד 12 בלילה.

מחויבות אישית ותרומה לקהילה, שאנחנו רואים את זה כערך מאוד מאוד חשוב וכישורי חיים בחברה.

והשקף האחרון הוא הנושא של החינוך הימי. הים שאנחנו משתמשים בו הוא משמעותי בחינוך הילדים לערכים של חברות, עבודה בצוות, התנדבות, התמודדות עם קשיים, מנהיגות ומצוינות והחבר'ה שלנו מפליגים בספינות בית הספר, ארי הים והעתיד, שעכשיו הן יוצאות עם צופי ים לאיי יוון, ספינות מפרש ארי הים ועתיד, ואתה אפילו היית בטקס ההשקה של אחת הסירות. יש לנו תמונות.

אי אפשר להתכחש.

מסתבר, כשבדקנו בארכיון, יש המון תמונות שלך. אמנם 20 שנה - - -

אבל אני אספר לכם. אני סיפרתי ליחיאל סיפור אחר, יותר מעניין. כשההורים שלי עזבו את הקיבוץ אני הייתי בכיתה ג', אז ההורים שלי עברו למה שנקרא אז בן שמן ב', היום נקרא נעורים, ואז עוד לא היה מבואות ים, אלא תלמידים של מגמת ים למדו בבן שמן ב'. אמא שלי הייתה אם בית של כל הימאים ובסוף השנה היו עושים הפלגה לחו"ל. בסוף השנה הייתה הפלגה עם ספינות, עם סנוניות, בלי מנועים, בלי כלום, רק מפרשים עם סירת עזר. הם שטו לקפריסין וכשהם חזרו הם נסחפו ללבנון ואמא שלי ישבה כמה ימים בשבי בלבנון, יחד עם אחת הסירות, ואז לבנון הייתה לבנון, החזירו אותם וזו הייתה חוויה. משם צמחו לא מעט קברניטים.

למה קראו לזה בן שמן ב'? כי המחנכים, חלק מהמחנכים של בן שמן באו מבן שמן לנעורים, שם הקימו בעצם את בן שמן.

זה אלמוג. אלמוג ז"ל היה מפקד מגמת חיל הים בפו"ם (פיקוד ומטה), כשאני הייתי חניך.

אני סיימתי את המצגת, זה הזמן לשאלות.

התנאים פה בפנימייה בסדר? מבחינת שירותים?

משקיעים. אפשר עוד להשקיע, אבל אין סוף פה של השקעות.

הוא מרר לנו את החיים בירוחם, אבל היה בסדר.

אתה מזכיר לי את ירוחם, בגלל זה אני פה. קודם כל אני עכואי לשעבר. הגעתי כעולה חדש. דיברו על 55', הוא סיים ב-58', אני ב-56' הגעתי למעברת נפוליון כאן בעכו. הייתי שש שנים במעברה. פה התחנכתי, פה סיימתי את הלימודים התיכוניים שלי, מהצבא עפתי לאזור המרכז ואני כבר לא שייך לפה. ניסיתי להתקבל פה בקציני ים עכו, לא קיבלו אותי, אבל אני לא שומר להם את זה.

יחיאל, יש פה היסטוריה. אלי רהב היה מדריך שלי בחובלים, אני גם בוגר בית הספר. יוחאי בוגר קציני ים.

לא, אבא שלו.

יש פה הרבה היסטוריה.

אז כמה משפטים על העניין שלנו. יש לנו קרוב ל-250 פנימיות. במדינת ישראל יש קרוב ל-520, 250 מתוכם באחריות המשרד, עוד 123 בתי ספר אזוריים, בעצם מרמת הגולן ועד הערבה התיכונה.

זה לא חינוך התיישבותי. כפר גלים שלכם?

זה חינוך התיישבותי, זה שלנו. כל כפרי הנוער שיש בהם חלק אזורי הם שלנו. אבל אני מדבר איתך גם על בתי אזוריים לגמרי, דרור בשרון. יש לנו כאלה 123 בתי ספר, עם 73,000 תלמידים בבתי הספר, בחינוך הפנימייתי בערך קרוב ל-22,000 תלמידים.

אנחנו עובדים מבחינת החינוך הימי עם שלושה בתי ספר, אורט ימי אשדוד, באשדוד, שותף עם אורט ושני בתי הספר, קציני ים עכו ומבואות ים, הם בעצם דרך החברה הימית. יש עכשיו כתבה גדולה, עלו עכשיו על הסיפור של מקווה ישראל, למה החברות הממשלתיות הן גם מוסדות חינוך. יש לנו הכפר הירוק שהוא חברה ממשלתית, שפיה שהוא חברה ממשלתית, פה זה חברה ממשלתית עם שני בתי ספר ומקווה ישראל שהוא תאגיד ממשלתי. שדה בוקר הוא גם חברה ממשלתית, אבל הוא לא אצלנו.

הוא רוצה להיות אצלכם.

הוא יחכה קצת, יש שם גירעונות תקציביים גדולים מאוד.

חוץ מזה יש לנו כמה מסגרות ישיבתיות פנימייתיות, כמו ירוחם. ופה אני רוצה רק לומר מילה ליושב ראש הוועדה. כשהוא היה ראש מועצה בירוחם הוא בא אליי על ישיבה, שהיא עכשיו מאוד מאוד מצליחה, כבר הקימו שם שכונה גדולה יפהפייה, הולכים כרגע להקים עוד שכונה נוספת ויש שם גם הישגים לימודיים אדירים שם. הוא בא אליי פעמיים למשרד כדי לשכנע אותי לקבל אותם תחת חסותנו. הם לא כל כך עמדו בקריטריונים, אבל אמרתי, 'אם הגעת, אתה נסעת מחיפה לשליחות בדרום, הגעת משם אליי', הלכנו ביחד ואנחנו הרמנו פרויקט חינוכי - - -

הלקח הוא שצריכים לנשוך את השפתיים וזה עובד. זה בית ספר מעולה עכשיו.

אנחנו רואים בחינוך, גם בחינוך הימי וגם בחינוך החקלאי, בעצם איזה שהוא משאב חינוכי. אפשר לומר שיש לנו כפרים חקלאיים, כולם רוצים להיות בחקלאות? לא, לא כולם, אבל אנחנו היחידים שמכשירים חקלאות במדינת ישראל. יש לנו קרוב ל-42 כפרי נוער, חלקם הגדול, לא בכולם, חקלאות, ועוד מחזיקים 30 חוות חקלאיות בכל האזורים, גם בחיפה, שאנחנו בעצם נותנים את הפן הפדגוגי והתקציבי, אבל הם נמצאים במחוזות.

בשלושה בתי הספר הימיים מתחנכים בערך קרוב ל-1,000, 1,100 תלמידים. זה המספר שהוא יציב למעלה מ-20 שנה.אנחנו עובדים עם חיל האוויר. יש לנו שלוחות גם עם חיל האוויר.
קודם כל ב-י"ג-י"ד יש לנו 800 תלמידים. אותם תלמידים שבדרך כלל גם לא מצליחים להגיע לתעודות בגרות, אני בעד שהוא יילך להיות הנדסאי, טכנאי, יתגייס לצבא כטכנאי/הנדסאי, בדרך כלל הם גם עוברים קורס קצינים וקודם כל גם המדינה, הצבא נהנה מהם, הוא יוצא החוצה כאזרח, יש לו מקצוע.

מבחינת החלוקה, אתה הלוא המממן את הפנימייה - - -

הכול, הפנימייה ובית הספר.

זו גם הרשת שלך? כי בירוחם הרשת היא רשת אמי"ת.

פה אנחנו הכול, בית הספר וגם הפנימייה. הכול אנחנו מממנים.

זו יחידת סמך של משרד החינוך.

החברה הימית בעצם היא גוף מנהל. מבואות ים, למשל, זה נכס ממשלתי, שלנו, של המדינה. כ"ג יורדי הסירה היה פעם גם חברה ממשלתית.

חברה ממשלתית, בבעלות החברה.

אבל כחברה, דרככם עובר כל הכסף?

הכסף. הם מנהלים, העובדים תחת חסותם. ,

הם העובדים שלכם? המורים?

יש לנו מעט עובדי מדינה, שנשארו מתקופות המעבר, אבל אנחנו עובדים בצורה שונה מרשת עמל או רשת אורט, או הרשתות שאתה מכיר. אנחנו מתעסקים אך ורק בחינוך וכל המשאבים הולכים לחינוך. אנחנו מטה מאוד מצומצם, אנחנו לא מממנים את המטה מתוך ההוצאות שצריך להחזיק את התלמידים בתוך בתי הספר.

בתוך השכל"מ (שכר לימוד מדורג)?

רשת אורט פשוט לוקחת קופונים יפים.

בשכר הלימוד יש כמה דרגות, יש את הדרגות של המקצועות הטכנולוגיים, שזה יותר כסף.

זה הולך פר תלמיד.

לפי המקצועות שהוא לומד? זה נקרא שכל"ט (שכר לימוד טכנולוגי), דרך אגב, וזה הרבה יותר כסף.

לא, הורידו. היה 3, ירדנו ל-2.3. אבל פר תלמיד בטכנולוגי יותר גבוה מהעיוני, כי גם שעות הלימוד שם יותר רבות.

כן, יש לזה הצדקה.

יש לנו שיתוף פעולה גדול מאוד עם חיל האוויר, יש לנו כמה פנימיות של חיל האוויר. יש ברמת הגולן. כדאי לך לבוא לבקר שם, פנימייה יפהפייה שפתחנו אותה לפני שנתיים עם חיל האוויר. ממש מדי חיל האוויר, כיתות שוחרות. ויש לנו גם קבוצה גדולה מאוד, קרוב ל-300 תלמידים שלומדים בכיתות י"ג-י"ד יחד עם חיל האוויר. וכמובן חיל חימוש. חוץ מחי"ר הכול יש פה.

זה בתי ספר תעשייתיים שם. זה משרד התמ"ת?

התמ"ת, נכון.

זהו, בגדול.

אבל הייתי רוצה להוסיף קצת אינפורמציה, כי שאלת שאלה מאוד מרכזית, למה זה קציני ים. למרות המספרים הנמוכים שמגיעים לחובלים, כי בחובלים השתנו תנאי הכניסה לקורס חובלים, זה לא מה שהיה פעם. רמת האוכלוסייה הנדרשת היא גבוהה יותר, בקריטריונים של החומר הלימודי. למרות כל זאת, רוב מפקדי הסטי"לים, סוללות, דבורים ומקומות אחרים בחיל הים הם בוגרי קציני הים, כי הם נשארים לאורך זמן בתוך השירות.

למה הם נשארים? הם לא חותמים קבע.

אתה הולך לקורס חובלים אתה חותם קבע.

כן, חובלים, אבל לא בגלל בית הספר.

דרך אגב, השוחרות היא אך ורק עד כיתה י"ב, שם זה מסתיים. מי שהולך ל-י"ג-י"ד זה כבר פרויקט אחר.

רוב התלמידים, אם נוריד את בעיות הבריאות, חד הוריים או בעיות של הורים שכולים, רובם משרתים בחיל הים וביחידות הקרביות. אז מגיעים לשם ורצים. אני מוכרח לומר שבשנים האחרונות שיתוף הפעולה עם חיל הים הולך ומתהדק. יש היום, נדמה לי גם במבואות הים וגם פה שנתיים כיתה ניסיונית לחובלים. מנסים בכיתה י' כבר למיין תלמידים עם פוטנציאל ולהכניס אותם למוטיבציה להגיע לחובלים. אז אני מאמין שזה ייתן את הפירות שלו. קציני ים, עדיין השם שווה את שמו.

לפני כשלושה-ארבעה חודשים היינו אצל מפקד חיל הים, הוא מאוד מאוד הביע שביעות רצון, לא רק על קציני ים, גם על מבואות ים וגם באשדוד.

מפגש עם התלמידים

ביקשנו באמת מספר קדטים שנמצאים פה. פרט לשאדי שהגיע לבקשה שלי כולם נמצאים בעצם בקורס הכשרת בליפים או קורס גיבוש וביקשנו מהם לבוא לפה, אז הם נמצאים פה לפחות עד יום חמישי, אז לא הבאנו אותם ספיישל מהבית. נתחיל בך, שאדי, אתה כבר פעם רביעית.

קוראים לי שאדי, מהכפר בית ג'אן, כפר דרוזי. אני כבר שלוש שנים בבית הספר, סיימתי את א', ב', ג'. לומד במגמת מכונה ימית.

איך הגעת לפה? מי סיפר לך ש - - -

דבר ראשון, דוד שלי יותר גדול ממני הוא כבר בוגר בית הספר, יותר גדול ממני בשנה. הוא סיפר לי על בית הספר ואני אמרתי שאני אתעניין.

הוא משרת בחיל הים?

לא, הוא לומד י"ג-י"ד, הוא ממשיך בבית הספר, הנדסאי. אז הוא סיפר לי על בית הספר והתעניינתי. באתי לבית הספר ביום הפתוח ונרשמתי.

מה הכי מוצא חן בעיניך בבית הספר?

הכול.

הכי?

שיט, מכונה.

ומבחינת רמת הלימודים, זה יותר גבוה מבית הספר שלמדת בבית ג'אן?

כן. כשבאתי לפה לא הבנתי תנ"ך, לא ידעתי מה זה תנ"ך, הייתי יושב בשיעורים לא מבין כלום, לא ידעתי מה זה ספרות, ובכלל שפת האם שלי זה ערבית, באתי לפה ופתאום אני לומד הכול בעברית, אז התהפך לי משהו בראש. אחרי זה הסתגלתי עם הלימודים ולאט לאט התחלתי יותר ויותר להשקיע.

כשאתה בא הביתה נותנים לך כבוד או מזלזלים?

בטח שנותנים כבוד. גם לפני נתנו לי כבוד.

דרך אגב, לידיעתך, יש כמה דרוזים שסיימו את בית הספר, חלקם שירתו בחיל הים.

שכן שלי חובל, קוראים לו סאלח. דרוזי. הוא היה בבית הספר, הוא בוגר בית הספר.

עכשיו סיימתי את התפקיד, הייתי סמש"ט, סגן משיט, של בית הספר. יש משיט, שהוא אחראי על כל סדר היום של בית הספר, אחראי על כל בית הספר.

חניך?

חניך, כן. מחלקה ד', אני הייתי במחלקה ג', עכשיו עליתי למחלקה ד'. ויש את סגן המשיט, שזה התפקיד שלי, זה אחראי על איכות הסביבה בבית הספר. הוא אחראי גם על הקדטים אבל ממלא התפקיד של המשיט כשהוא לא נמצא בבית הספר. יש את השליש שהוא אחראי על הזמנים, תורנויות, כל מיני, ניקיון גם, שהוא עושה את הפק"שים, פקודות שגרה, הוא ממנה תורנים במחלקה א', ב'.

מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

כשאני אהיה גדול? אלוהים גדול.

לא, אבל מה אתה רוצה לעשות? למה אתה שואף?

בחיל הים, מכונאי.

קצין מכונה.

קצין מכונה.

זה של שנה הבאה? קיבלתם עכשיו לקראת השנה הבאה?

לא קיבלנו. קיבלתי את זה מחבר.

שאדי הוא היחידי שהבאתי אותו מהבית.

אני ליאון, מכרמיאל, אני עולה ל-ג', אני קטן בשנה משאדי, אני לומד במגמת אלקטרוניקה, אני אוהב אותה, מעניין אותי.

למה הגעת?

הגעתי לקציני ים. כמו שאתה יודע, יש קורס בליפים, שאנשים שמתקבלים בכיתה י', עושים קורס בשביל לראות אם הם מתאימים. בשנה שאני התקבלתי לבית הספר עשו גם קורס לאליפים. בדקו גם אנשים שמצטרפים לבית הספר בשנה הראשונה, גם אותם רצו לבדוק חברתית והתנהגותית. את הקורס הזה לא עברתי - - -

מה, בהתנהגות?

בהתנהגות, כן. יוחאי זוכר טוב. אני ואבא שלי הלכנו ליוחאי, מנהל ההוראה, ואיך אני אגיד? לא בכינו, אבל התחננו, סוג של כזה, שיקבל אותי לבית הספר. הבטחתי לו שאני אעשה את כל השינויים וכל המאמצים ואני חושב שעמדתי בהבטחה שלי. עכשיו הלימודים שלי בסדר גמור, טובים, סיימתי את השנה עם ממוצע 96, קיבלתי גם תפקיד טוב בכיתה, כמו שאתם רואים יש קדט ראשון, אז הייתי אחראי על הכיתה וחוץ מזה שאני אוהב את האלקטרוניקה, אני אוהב גם להפליג בים.

למה היה חשוב לך להתקבל לבית הספר?

כי הרגשתי איזה שהיא משיכה לבית הספר, לא יודע למה. בן דוד שלי גם למד פה במחזור נ"א, קצת ישן, לפני עשר שנים בערך.

הוא המליץ לך?

הוא המליץ, אבל לא לקחתי את זה כל כך לתשומת לבי. פשוט, לא יודע, כל כיתה ח', שנה לפני שמתקבלים לפה, פשוט חלמתי על המקום הזה, אני לא יודע למה. היה את הרצון לבוא לפה. אם לא היו מקבלים אותי, אני לא יודע מה הייתי עושה. באמת שלא הייתי יודע מה הייתי עושה.

אני סמיון, אני מקרית חיים. שמעתי על בית הספר מאח של חבר שלי, שהוא סיים פה בצי סוחר והתעניינתי. באתי ליום פתוח, לראות איך זה פה והתקבלתי. עכשיו אני לומד במגמת אלקטרוניקה, ממש אוהב את המגמה. ולמרות שאני באלקטרוניקה, אני גם מפליג הרבה בסירות ולפני כמה ימים גם סיימנו פה קורס של משיט 21, עברנו.

מה זה משיט 21?

זה לסנונית, מפרשית, רישיון. סיימנו את הקורס הזה ועכשיו אני מקווה להצליח ביאכטה.

מה זה השרוך?

השרוך זה סימן של מצטיין על, שזה מי שיש לו ממוצע מעל 90 והתנהגות א'.

כשאתה מגיע הביתה מכבדים אותך?

כן.

לא צוחקים עליך שהתחלת ללבוש מדים מגיל צעיר?

לא, ההיפך, כי זה מקנה יותר כאילו עצמאות, יותר להסתדר בחיים, יותר מכבדים.

לי קוראים אלון, אני גר בשלומי, ליד נהריה, למי שלא מכיר. לא מקום מוכר כל כך. אני עולה לשנה ג'. אני באתי לפנימייה בקורס בליפים, מה שאני עכשיו מפקד עליו. את קורס בליפים הראשון שלי לא עברתי.

גם אתה לא עברת?

אני, בניגוד לליאון, כמה שניסיתי לדבר עם מנהלים, הם לא היו מעוניינים לקבל אותי. אבל חזרתי עוד פעם לקורס בליפים ובשני התקבלתי. עכשיו אני מחכה לקורס בליפים השלישי שלי, ותק רציני בקורס בליפים. זהו, אני במגמת מכונה.

עכשיו אתה צריך להחליט מי יתקבל ומי לא?

אני נותן חוות דעת, כן.

מה השתנה מקורס הבליפים הראשון?

האמת היא שבראשון לא באתי בצורה הכי טובה לבית הספר. כנראה לא הבנתי לפני שבאתי לפה באמת לאן אני מגיע. לא התנהגתי בצורה אחראית, לא התנהגתי בצורה נכונה. אחרי קורס הבליפים הראשון למדתי הרבה מהחבר שלי בקורס בליפים, אני מאמין שגם המדריך שלי בקורס הבליפים השני הסתכל והבין שבאמת לקחתי את הלקח מהקורס הראשון.

אני שמעתי על בית הספר מאח שלי, בוגר. זהו. הוא המליץ לי לבוא לפה.

מעניין, כולם - - -

כמובן שהיה פה גם רצון אישי.

כן, ברור, אבל ההיכרות הראשונית.

אני אופק מכרמיאל. אני לומדת במגמת מדעי הים. שמעתי על בית הספר דרך חברה כשהייתי בכיתה ח' ואז באתי לכאן למבחנים בתור אליפית, התקבלתי ואז הייתה התנגדות של ההורים שלא רצו שאני אבוא לפנימייה ובסוף לא באתי בשנה הראשונה אחרי שהתקבלתי, ואז שנה לאחר מכן ניסיתי עוד פעם להתקבל, התקבלתי, עברתי קורס בליפים ולא ויתרתי להיכנס לפה ונכנסתי.

ההורים נכנעו?

כן, ועכשיו הם גאים בי ושמחים שהקשיבו לי. אני לומדת במגמת מדעי הים, אוהבת את המקצוע. עכשיו אני גם קדטית ראשונה בקורס בליפים, מפקדת, בשנה שעברה הייתי חניכה והשנה מפקדת.

והחברות שלך לא צוחקות עלייך? מה את במדים, משחקת צבא?

לא, הן גאות בי, הן יודעות שתמיד רציתי להיות בצבא, גם בהמשך הדרך, אחרי שאני מסיימת את השירות הצבאי גם להמשיך בקבע. הם ידעו את זה, שזו המסגרת בשבילי.

טל הוא האתיופי היחידי.

הראשון גם?

לא.

שלום, אני טל, ממושב ליד אשקלון, בת הדר.

זהו, ראיתי עד עכשיו רק צפונים.

הסיבה שבאתי לבית הספר היא בגלל שאני אוהב את הים, אני מאוהב בים. הסיבה שאני אוהב את הים היא כי לא משנה מה, אפילו יקרה לי משהו בים, אני אוהב את הים כי הוא מחזיר לי, מה שאני משקיע בו הוא מחזיר לי בחזרה. הסיבה של המרחק לא קשורה לכלום, הסיבה הזאת שאני מוותר להיות קרוב לבית, בגלל הים. ממש כיף לי פה בבית הספר וכשאני פה בבית הספר אני מרגיש שייך ואני מרגיש שטוב לי פה.

נולדת בארץ?

כן. הים בשבילי הוא הכול, כמעט הכול.

יש לך בית ספר ימי ליד הבית, באשדוד.

כן, אני בדקתי את שניהם, פה זה גבר עליו. גבר על אשדוד. המרחק כאילו לא משנה, רק בגלל היחס והים והיחס יוצא פיצוץ של כיף ואני נהנה להיות בבית הספר, ויש לי פה חברים שלא משנה מה, בטוב וברע הם יהיו איתי ואני יכול להעיד גם על ליאון, שעזר לי, שהייתי הרבה פעמים בקשיים, ואני לא האמנתי שאני אמצא עוד חברים ופתאום יש לי חברים שאני אוהב אותם וכיף לי וגם סמיון שעזר לי הרבה פעמים. פתאום אני מוצא סביבה שכיף לי לחיות בה. לא שהייתי ליד הבית ואני אוהב רק את הבית, ככל שאני אוהב את הבית, מצאתי לי מקום דומה לבית ושכיף לי לחיות בו. ההורים שלי גאים בי, כשאני חוזר עם מדים לבית, ואף אחד לא צוחק עליי והחברים שלי רואים שטוב לי אז הם גם שמחים בשבילי.

הם מקנאים בך?

לא מקנאים, אבל הם שמחים. הם שמחים שטוב לי, זה מספיק להם.

יש לנו מ"פ בשריון מהעדה האתיופית, אני חושב אחד הראשונים, בוגר שלנו. ניסינו להביא אותו, בשביל להיות ראש גשר ולהביא חבר'ה לפה, זה לא כל כך הלך, אבל הוא עצמו מאוד מוצלח.

אתה יודע שהטנק הומצא על ידי הימייה הבריטית, אז זה קשר כנראה בין הים לטנקים.

אתה יודע שבדרך כלל יוצאי אתיופיה, אני לא רוצה לדבר בהכללות, לא כל כך אוהבי ים, ואנחנו העברנו כרגע קורס שחייה להרבה תלמידים שלנו.

טוב, הם באים ממקום שאין בו ים.

יופי, תודה רבה לכם.

יש פה נושא שאני חושב שהוא חשוב לכל עם ישראל ואני רוצה להתייחס אליו מאוד בקצרה. קודם כל שתי בקשות, אם אפשר. אנחנו עם עיריית עכו בבעיה של הפקעות שטחים, ולא מדובר על הפקעה של דונם או שניים, מדובר על הפקעה של כל הכנף המערבית והכנף המזרחית של בית הספר, כשהמשמעות היא שבית הספר לא יוכל להמשיך להתקיים. עם כל המאמצים שלנו להגיע איתם להסכמות, אין הסכמות, הם נחושים בדעתם. ואנחנו מכירים בבעיה של הערך הציבורי והיינו מוכנים ללכת לפשרות כואבות. פה היינו מבקשים את עזרתכם, אני אשאיר לכם את ההתכתבות האחרונה.

אני אגיד לך, הנהלים הנקוטים זה שגופים ממשלתיים, יש ביניהם ויכוח, אז זה צריך להגיע ליועץ המשפטי לממשלה.

או לבית המשפט.

לא, בית המשפט לא יקבל אתכם לפני שלא תעברו קודם כל אצל היועץ המשפטי לממשלה.

ברגע שמפרסמים ברשומות את ההפקעה, אני חייב להוציא צו מניעה - - -

הם פרסמו כבר את ההפקעה?

עוד לא, אבל הם הודיעו לנו.

יש פה בעיה. גוף עירוני לא יכול להפקיע מגוף ממשלתי.

למרות כל זאת, כבר עברנו איתם שלוש פעמים את החוויה והגענו לבית המשפט ועצרנו אותם. למרות כל זאת. אני אשאיר לכם את החומר, אם תוכלו לעזור לנו בנושא הזה, נשמח.

אני אקרא את זה, אבל אני לא מאמין שאנחנו יכולים לעשות משהו. זה היועץ המשפטי לממשלה.

יכולים לערב את השר.

את השרים עירבנו כבר.

לא, אלה שרים שונים.

זה ביטחון, תחבורה, חינוך. עירבנו אותם, מתחילה פעילות, אבל יכול להיות שעם לחץ ציבורי זה גם יעזור קצת, כי אנחנו מוכנים לפשרות, זה לא שאנחנו עוצמים עיניים לבעיה הציבורית, אבל לתת יד לסגירת בית הספר? בשום אופן לא.

סליחה שאני מתערב, כחד צדדי, אריה, אל תביך את הוועדה, אל תשאיר להם, זה לא ייתן לך כלום.

לא, זה לא בכוחנו.

זה לא ייתן כלום, אתה סתם תביך את הוועדה.

הבנתי, בסדר. נדבר על משהו יותר יפה.

לא, אני אומר לך, היועץ המשפטי לממשלה זו הכתובת, לדעתי.

אוקיי, ננסה גם את זה.

אתה יודע שאנחנו מנסים גם לעזור מהצד שלנו. ואתה יודע ששמעון לנקרי יגיע לפה, אני מקווה, לאירוע עם המתנדבים של רפא"ל יחד איתכם, אבל אל תביך את הוועדה הזו.

אני מקבל את העצה.

להם גם היה סיפור, עם קרית ים, לא? בית משפט.

כן. אנחנו לא חיים בוואקום. בגלל זה אני מנהל האחריות החברתית, אנחנו - - -

חבר'ה, אבל מי שמרוויח בכל התהליכים האלה אלה רק עורכי הדין.

על חזון החינוך הימי. אם תרשה לי, אני אומר כמה משפטים על הנושא. אני מוכרח לצטט את דוד בן גוריון לפני כולם. אני חושב ששלחתי לך את זה, אם אינני טועה: 'הים הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל מבחינה יישובית, כלכלית, פוליטית. יש לראות בים התיכון לא את גבולה, אלא את המשכה של ארצנו. עתידה המשקי של ישראל צפון, בין היתר, בים'. את זה כתב דוד בן גוריון בשנת 32', בחוברת שנקראת 'לקראת הים', מצאתי אותה בארכיון. אלה דברים שנכתבו בשנת 32' ואנחנו היום רואים אותם. הים הוא לא גבולה המערבי של המדינה.

הוא לא סתם מנהיג עם חזון.

הים הוא היום המשאב האסטרטגי, לדעתי, הגדול ביותר שיש למדינת ישראל עם פוטנציאל - - -

זה עכשיו, זה לא מחייב הוכחה.

שעל פי המחקר שקיבלנו מאפשר פוטנציאל של אלפי אם לא יותר מקומות עבודה לישראליים ולא לזרים, וכדי שיגיעו לתחום הזה צריך להתחיל להוריד את הידע והמידע הזה ולפתוח אותו גם בפני הנוער. הנוער היום לא חשוף לנושא הים. גם המבוגרים, רובם מכירים את המטקות, את הכפכפים ואת בגד הים, אבל העבודה בסביבה הימית אינה דומה לעבודה בסביבה היבשתית, צריך להכשיר את הנוער לעבודה בסביבה הימית, לעניין אותו ולפתוח לו את החלון הזה כדי שיותר תלמידים יתעניינו, יגיעו לחינוך הימי, ייכנסו למקצועות הלימוד השונים, חלקם יגיעו לאקדמיה, חלקם למכוני מחקר, חלקם לעבודה כהנדסאי, שזה המקצוע המרכזי שנדרש בכל התחומים. מדובר על ענף הספנות, שהרחבנו טיפה קודם את הדיבור, מדובר על מערכות ימיות, שזה הפעלת מערכות שלמות בתווך הימי והסטרט אפ הבא שכבר הולך ומתהווה זה החקלאות הימית. זה לא רק הדגים בים וביבשה, אלא זה האצות, זה הקונכיות. יש עכשיו את הישיבה באילת, עוד ישיבה דתית שנכנסת לתחום חקלאות ימית ורוצה לגדל את הקונכייה שמייצרת את הצמח של הציציות.
הנושא הזה הוא נושא עדין שעד היום המדינה לא טיפלה בו. הים, מבחינתנו, הוא איזה שהוא פח אשפה גדול. הוא לא טופל אקולוגית, לא כלכלית, לא משפטית, עכשיו מתחילים לטפל. היום מדברים על מים כלכליים, מחוקקים חוקים, מדברים על ספנות חופית, מרחיבים. חקלאות ימית זה הרבה סטרט אפים אבל ניצנים. משרד החקלאות מדבר על השלשת כמות הדגים הנדרשת, שמשם יבוא החלבון העתידי, לא ממקום אחר. אצות, מפתחים בארץ אצות למניעת זיהום, תוצאת הנפט במי הים - - -

חשבתי לסושי.

גם לסושי, דרך אגב. אנחנו מוכרים את הידע לחו"ל. ריבון העולם, בואו נפתח את המקומות האלה כאן, שיעבדו הישראלים שם. יש לנו את חקר ימים ואגמים, מכון אדיר לפיתוח, יש לנו באילת את מלח"י (מרכז לאומי לחקלאות ימית). אז הממשלה קיבלה החלטה לפתח את הביולוגיה ואת החקלאות הימית באילת, אבל אילת זה רק קצה המדינה, אני חושב שגם צפונה יש המון ואת החלון הזה לא פותחים לנוער. למשל ביולוגיה מלמדים היום, אז אתה לומד חי וצומח, אבל את החי וצומח בים לא מלמדים ו-70% מכדור הארץ זה ים, לא יבשה.

אז אני נותן את זה כאנקדוטות קטנות, אבל הרעיון הוא - - -

אוקיי, אנחנו נקדיש לזה זמן.

זה דבר שהוא נכס לאומי ואני חושב שהמדינה צריכה להרים את זה.

בסדר גמור. מה עוד?

אני רוצה להודות לך קודם כל שהגעת לביקור, יחד עם חברי הוועדה, שכנראה נתקעו בדרך.

אני אומרת שהם לא למדו ניווט ימי כנראה, אז הם לא הגיעו.

האמת היא שזה חודש נורא עמוס. אבל על זה נעשה דיון נפרד.

חבר'ה, באמת תודה רבה. אני מוכרח לומר שבדרך כלל כשאני יושב בוועדה רוב הנושאים מוכרים לי ואני מכיר אותם מניסיון כזה או אחר, התחום הזה מאוד אתגר מבחינת הידע והניסיון ורק לראות את חמישיית החבר'ה האלה, זה באמת מרומם את הלב, בעיקר כי מטפלים גם באוכלוסיות שבלי זה היו, איך אמר אחד הבחורים פה? מכרמיאל, נדמה לי, שאם הוא לא היה מתקבל בפעם השנייה שאתה קיבלת, אז הוא לא יודע מה הוא היה עושה.

לעיתים שינוי הסביבה והמקום הוא קרש הקפיצה.

גם מי שלא מגיע לפה, אבל רואה את החבר'ה האלה בסביבה הטבעית שבה הם גדלים ו - - -

עם המדים האלה.

עם המדים ועם שביעות הרצון ועם החוויה, החוויה החיובית, אין לי ספק שזה מוסיף הרבה מאוד. אחד הדברים שאנחנו בוועדה לפחות שמנו לעצמנו כנושא מרכזי, וזה לא פלא, זה הנושא של סגירת פערים. אחד הדברים שהתנסיתי בהם בצורה מאוד מאוד בולטת, אני תמיד אומר, זה המרחק בין חיפה לירוחם, ואם אנחנו לא נצליח לסגור פערים בתוך החברה הישראלית החברה שלנו תתרסק - - -

והחינוך הפנימייתי הוא אחד המכשירים הטובים ביותר והיעילים ביותר לצמצום פערים.

כן. לצערי הרב מהאוכלוסיות האלה דווקא הוצאת הילדים מהבית והרחקתם מהסביבה הטבעית שלהם לסביבה חדשה נותנת הזדמנות שנייה חשובה מאוד. זה נכון.

דרך אגב, גם החיים על כלי שיט, אפילו סנונית, העבודה בצוות - - -

כן, ערכי משמעת, לתת אמון אחד בשני.

אין לאן לברוח משם, אי אפשר להגיד 'אני לא משחק את המשחק'.

הם מגיעים לצבא יותר בשלים, יותר מוכנים, יותר מעוצבים.

אנחנו רואים את זה במקומות כמו נירים ובוסתן הגליל - - -

לא, נירים זה אתגרים עם רקע ימי.

נירים זה מה שהשייטת עושה?

כן.

טוב, תודה רבה לכולם.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:30.>