PAGE
29
הוועדה לקידום מעמד האישה
10/07/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 26>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, ג' באב התשע"ג (10 ביולי 2013), שעה 9:30

<תמונת מצב על הטיפול בנערות ובצעירות בסיכון - בהשתתפות שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר
חנין זועבי

דוד צור
אחמד טיבי
אורית סטרוק

מיכל רוזין

שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן
ציפי נחשון - מנהלת השירות לטיפול בצעירים וצעירות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

טלי יוגב - מנהלת רשות חסות הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רוני מלכאי - דוברת, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

יפה צרפתי - אחראית על מפתנים בתי"ס במעבר ומרכזי חירו, משרד החינוך

נועה טייך פייר - מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ וחירו, משרד החינוך

ענת יצחקי - מדריכה ארצית בקידום נוער, משרד החינוך

זהר סהר לביא - אחראית הערכה והדרכה טיפול באלימות, משרד הבריאות

ברוריה זלצמן - מרכזת טיפול בנערות וצעירות בע. ת", מרכז השלטון המקומי

אסתי אשל - מנהלת רווחה אור יהודה, מרכז השלטון המקומי

יעל סמלוי - ראש צוות רווחה בכרמיאל, מרכז השלטון המקומי

שרית פישל עבאדי - עו"ס נערות רווחה כרמיאל, מרכז השלטון המקומי

חוה עגיב - עו"ס אור יהודה, מרכז השלטון המקומי

יהודית סידיקמן - מנכ''ל ומייסדת, הוסטלים, פנימיות

ענת נחמיה לביא - מנהלת הפורום הציבורי, כפרי הנוער והפניומיות בישראל, הוסטלים, פנימיות

רונית לב ארי - מנכ"לית, הוסטלים, פנימיות

איריס טברסקי - מנהלת בית רות, הוסטלים, פנימיות

אדוה ברקוביץ רומנו - מנהלת לתוכניות לנערות, אשלים - ג'וינט ישראל

מיכל שגיא - מנהלת פרויקט גלגל, על"ם - עמותה לנוער במצבי סיכון

סיון זקן - מנהלת תחום חינוך והסברה, עמותת לדעת- קידום בריאות מינית

אניס בלואשילד - מנהלת מרכז ייעוץ, עמותת לדעת- קידום בריאות מינית

ד"ר חניתה צימרין - נשיאה, אגודה להגנת הילד-אל"י

שירלי אסא - עובדת נערות וצעירות בסיכון עלם חולון, עמותה למען נוער במצבי מצוקה-על"מ

צילית יעקובסון - יו"ר בת מלך

רותי רואי - מנהלת הוסטל לנערות ניגונים, בת מלך

חניתה קושר - מנהלת מחלקת הדרכה, המועצה הלאומית לשלום הילד

יוספה כהן - מנהלת קשרי קהילה, האגודה הישראלית לתכנון המשפחה

ליאת קליין - היועצת המשפטית, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

מיטל מיכאלי - צוות, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

שמרית פרנקל - רכזת סיוע, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

עדי בלוטנר - ראש תחום חקיקה, מרכז רקמן באונ' בר אילן

שרון צ'רקסקי - מנהלת תחום קשרי ממשל, ויצ"ו ישראל

סיגל רצין - מנהלת תחום נערות וצעירות, ויצ"ו ישראל

מיכל לב ארי - המשמר החברתי

תמר פריאל - מפתחת קשרי קהילה ודוברות

יהודית סידיקמן - עמותת אל הלב

דניאל באומגרטן - לוביסט, כהן רימון כהן, הפורום לקידום השירות הלאומי אזרחי

גל גולן - לוביסטית, ברדוגו יועצים, פורום כפרי הנוער והפנימיות

מריה רבינוביץ - מ.מ.מ., כנסת

דלית אזולאי

שרון רפאלי
<תמונת מצב על הטיפול בנערות ובצעירות בסיכון, בהשתתפות שר הרווחה והשירותים החברתיים מאיר כהן>

בוקר טוב. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה. אני שמחה מאוד ששר הרווחה מכבד אותנו בנוכחותו. הדיון מאוד חשוב. אני מודה לכל המשתתפות והמשתתפים הרבים שהצטרפו, ואנחנו רוצים לשמוע את כולם – את כל מי שטרח והגיע בשעת בוקר זאת.

הנושא שלשמו התכנסנו – אנחנו מבקשים לשמוע, לטפל ולקדם את כל מה שקשור בטיפול בנערות ובצעירות בסיכון.

אדוני השר, אני אפתח בנימה אישית. בתי שירתה שנתיים בשירות לאומי בפנימייה של ילדים, ויום אחד היא חוזרת הביתה, והיא אומרת לי, אמא, בשבת שנשארתי היה משהו מאוד לא שגרתי – היו בנות ששירתו בצבא או בשירות לאומי אחרי שסיימו את הפנימייה, ופתאום מצאתי אותן בשבת ישנות על מזרונים בחדרים. לא כל כך הבנתי מה זה, היא אמרה, ואז הסתבר שאלה צעירות שסיימו את הפנימייה והתגייסו לשירות לאומי או לצבע, ובסוף השבוע לא היה להן איפה להיות. כמובן, היא נדהמה, ודיברנו על כך בבית. לבנות האלה אין איפה להיות. הן מסיימות את הפנימייה, עוזבות אותה עם הפקלאות שלהן, ואין להן לאן לחזור.

היינו שלוש אמהות באותו שנתון שהנושא הזה קרע לנו את הלב, וערכנו אירוע התרמה מאוד גדול, אספנו כסף ושכרנו דירה מיוזמתנו. הכסף אמור להספיק לחמש שנים. לא אפרט ולא ארחיב, אנחנו התגייסנו לטובת העניין הזה; אנחנו משתדלות לסייע ולעזור. למזלנו, באותו בניין ששכרנו בו את הדירה גרה מנהלת בית-ספר שיצאה לפנסיה ולקחה על עצמה אחריות לכל מה שקשור להנחות, אם יש איזושהי מצוקה או בעיה. זה היה לפני שנתיים, ולא הכרנו את השטח. הגיעו אלינו עמותות כאלה ואחרות. כמובן, הכול נעשה בשיתוף פעולה עם מנהל הפנימייה, וביום ראשון הקרוב אני מוזמנת לשם לארוחת ערב שהבנות מארגנות. זה הביא אותי הרבה לפני שהגעתי לכאן לשאלות, כמו האם זה כך צריך להיות? ברור שאנחנו פעלנו ממניע שהבנות שלנו – אלה הבנות שלהן; אבל כשהגעתי לכאן אמרתי שאני רוצה להקדיש ישיבה בוועדה לנושא הזה. כך צמח הרעיון הזה. כשדיברתי עם דלית היא אמרה לי, את יודעת, עליזה, עד כמה שאני זוכרת מעולם לא נדרשה הוועדה לנושא הזה. ככל שנכנסנו לעומק הדברים וחשבנו על הנערות בשלבים הללו בפנימיות או במקומות אחרים – על כל המנעד של נערות וצעירות בסיכון – צללנו לעומק וראינו שהנושא מאוד רחב. אחד הנושאים שנחשפתי אליהם דרך מחלקת המחקר שלנו זה כל המקום של ההרעה והקשיים הנוספים למציאות הזאת שרובכן הגדול – כולכן, למעשה – מכירות אותה הרבה יותר טוב ממני בכל מה שקשור למקומו של האינטרנט בחיים של הצעירות הללו ולשימושים שנעשים בו.
במשך הלילה הועברו אלינו כמה וכמה ניירות עמדה. מאחר שהם הגיעו ברגעים האחרונים, אבל הם מאוד חשובים אנחנו נשתדל לאפשר לכל הארגונים לרווח ולתת את דעתם המקצועית וגם עדויות.
אדוני השר, יש לנו מנהג בוועדה שלנו, לפני שאני אתן לך, כמובן, את רשות הדיבור - -

אני אהיה פה שעה אז אני קודם רוצה לשמוע את האנשים.

כן? כי חשבנו להתחיל אתך.

תתחילי עם סיפור הצלחה.

יש לנו מנהג בוועדה שבכל ישיבה אנחנו פותחים בדמות של אישה. כל פעם ארגון אחר.

זאת כבר הצלחה.

כן. היום אנחנו נשמע את טלי יוגב שתספר לנו כמה דוגמאות של כמה נשים, אבל הפעם ללא שם. בבקשה, טלי.

בוקר טוב לכולם ותודה על ההזדמנות. אבל אני דווקא לא רוצה לדבר בעצמי כי אני יכולה לתת לכם דברים מאוד כלליים. נמצאות פה שתי מנהלות יקרות של הוסטלים שמופעלים עם "חסות הנוער", ואני רוצה להעביר את רשות הדיבור לרונית לב ארי ולרותי רואי, שתיהן מנהלות הוסטלים, והן יספרו לכן.

תודה, בוקר טוב. אני רונית לב ארי, מנהלת מקצועית של עמותת "בית רות" שאיריס טברסקי מנהלת אותה. זאת עמותה שעוסקת רק בניהול מסגרות לנערות בסיכון שמגיעות בצו בית-משפט לנוער. ההוסטל קיים שבע שנים בראשון לציון, מפוקח על-ידי חסות הנוער. יש לי רק מילים טובות להגיד על חסות הנוער: מקצועיות, רצינות וכו'. המקום הוא גם בהשראת השירות לנוער שפעם היה שירות לנערות. אנחנו עשינו אינטגרציה גם במסרים של השירות לנערות לשעבר שזה חשוב לנו מאוד מבחינת הנערות.

נערה שכיום היא בת 18, נמצאת שלוש שנים במסגרת. הגיעה מ"צופייה". משה רון מנהל "צופייה", אני יכולה להגיד ששכב על הגדר כדי שנקבל אותה כי הפרופיל היה נראה פרופיל ל"מסילה", למעון סגור, והוא הצליח לשכנע אותנו לקבל את הנערה. אני חייבת להגיד של"מסילה" היה תפקיד מאוד חשוב כסוג של איום. זה איום להיות במקום סגור שדומה במידה מסוימת בחלקו לכלא. הנערה הזאת היום אחרי שלוש שנים סיימה בגרויות, עומדת להתגייס ליחידה קרבית, עברה בעמותת "אתגרים" קורס מדריכות אחרי פעולה ממושכת, שילבה עבודה עם לימודים. לפני שהיא הגיעה אלינו היא קצת עבדה והייתה בורחת מכל עבודה. עקבית – שנתיים באותו מקום עבודה. אני חייבת להגיד שמדובר בעבודת צוות מאוד אינטנסיבית תוך התייעצות מדי פעם עם הפיקוח של חסות הנוער. הלימודים קורים בתוך בית רות. אנחנו התבקשנו על-ידי חסות הנוער לקיים בית-ספר בתוך המסגרת. אני מברכת על הבקשה הזאת. על-פי התרשמותי, הלימודים בתוך המסגרת מאפשרים התייחסות פרטנית לכל נערה ונערה, ולהוציא לפועל את היכולות האמתיות שלה. אני לא מאמינה בשילוב ברוב המקרים של נערות שלא היו שנה-שנתיים בבית-ספר. לא נראה לי שמערכת החינוך עם כל היכולות שלה יכולה לתת מענה לנערות האלה. תודה רבה.

תודה. רותי רואי, בבקשה.

אני מנהלת הוסטל של חסות הנוער לנערות מהמגזר החרדי בשם "ניגונים". צילית יעקובסון מנהלת - -

- - - במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. למי שלא יודע.

אנחנו מתעסקים אך ורק עם המגזר החרדי. אני אספר סיפור אחד על אחת הנערות שהגיעה אלינו באופן יחסי בגיל מאוחר. לא השתלבה בשום מסגרת לימודית. נערה ממשפחה חרדית – הגיעה לשוטטות, שתתה אלכוהול, הסתבכה בסחר ברכוש גנוב, הייתה ליד עבריינות כל הזמן. היא הגיעה אלינו, לא השתלבה במסגרת, והייתה איזושהי תחושה שמשהו לא מצליח להיעשות איתה. ההתחלה הייתה מאוד קשה, לוותה בבריחות, לא ניהלה סדר יום – היה מאוד קשה. הייתה גם חשיבה ללכת לכיוונים אפילו יותר סגורים. בשלב מסוים הבנו שיש קושי מאוד גדול אצל הנערה לוותר על הבית, והיא מענישה את ההורים שלה, ומשהו שם מאוד קשה ומסובך. אחרי שהבנו את הדבר הזה ליווינו אותה בדרך אחרת – גם דרך ההורים שהרגישו שהילדה הזאת מפרקת להם את הבית; הצלחנו לעשות גם איתם וגם איתה איזושהי עבודה, לעזור לה לא לשלם מחירים כל כך כבדים כדי להעניש; לעזור להורים לקבל אותה, לראות צדדים אחרים שלה. בעבודה מאוד מאומצת הילדה הזאת היום סיימה 12 שנות לימוד, סיימה תעודת בגרות, קיבלה עבודה מסודרת לראשונה בחייה; ההורים התגייסו ונרתמו ומצאו מענה בתוך המשפחה המורחבת להמשך מגורים בשבילה. זאת נערה בת 18.5 ששהתה אצלנו חצי שנה נוספת. היום היא מנהלת חיים עצמאיים, סיימה לימודים, לומדת מקצוע – ממש על הדרך. מצאה את מקומה בתוך פרק זמן יחסית קצר. תודה.

תודה.

יבוא יום, והן לא תהיינה אנונימיות.

ציפי, אנחנו נשמע אתכם אחרי שנתחיל, ונשמע גם את הסקירה של השר ושלך.

אני רוצה לפתוח את הדיון שלנו בסקירה ונייר עמדה של הג'וינט מפי אדוה ברקוביץ רומנו. בבקשה.

תודה, בוקר טוב. אני מאוד שמחה על הדיון הזה. זה נושא מאוד חשוב ולא מספיק מדובר. אני מניחה שיש פה תמימות דעים בין היושבות פה. כנשות מקצוע אנחנו רואות את הצרכים הייחודיים של הנערות, אבל זאת איזושהי בועה שבמערכות אחרות זה לא מספיק מדובר. גם התיזה שכתבתי היא בנושא של התכנית הלאומית בראיה מגדרית. גיליתי שיש הרבה מאוד מערכות שעובדות בצורה עיוורת מגדר. זאת אומרת המגדר הוא לא קטגוריה רלוונטית, מתעסקים בגיל, מתעסקים בתרבות, שזה כמובן מאוד חשוב, אבל ההצטלבות יחד עם מגדר מאוד חשובה. זה גורם לפספס הרבה מאוד נערות גם באיתור, גם במניעה וגם במענים. יש הרבה מאוד מענים כלליים ולא נותנים נקודת מבט ייחודית לנערות. גם בתחום של צעירות וצעירים שזה תחום חדש שמקבל תאוצה, והוא מאוד חשוב, יש פער מחקרי מאוד גדול, ויש חוסר בנתונים ובמענים שמותאמים לצרכים של הנערות ושל הצעירות. בנוסף לכך זה לא מספיק לעבוד באופן מופרד עם נערות או להסתכל על נערות באופן מופרד, אלא השאלה היא גם איך עובדים עם נערות. ההסתכלות האינדיבידואלית הפרטנית עלולה להיות גם פתולוגית; לשים את הדגש על המשפחה ועל הנערה זה כובד אשמה מאוד גדול, וחסרה התייחסות יותר פמיניסטית, ביקורתית, חברתית לעשות פעולות לשנות את התודעה גם בקהילה; לא רק בקרב אותה נערה או משפחה, אלא לעשות שינוי קצת יותר רחב במובן המגדרי. גם נושא של מניעה הוא מאוד חסר. מה שכתבתי בנייר העמדה הוא שרוב המאפיינים של הנערות האלה הם מאפיינים מופנמים. זאת אומרת שכשמגלים את המצוקה הרבה פעמים זה כשהמצוקה היא קיצונית: בעיות של ניסיונות אובדניים או הפרעות אכילה. קשה לראות את המצוקות האלה כשהן בתחילת הדרך. לדעתי, תכניות מניעה יותר רחבות יכולות גם לזהות את הנערות בצורה נכונה יותר וגם לתת מענה לנערות שבכלל לא רואים את המצוקה שלהן. לכן תכניות המניעה האלה הן מאוד חשובות. לצערי, בהרבה מאוד משרדים מטפלים רק כשהנערה כבר אותרה ושולחים אותה להוסטל כזה או אחר ואפשר היה למנוע את זה הרבה לפני כן.

את פותחת את הנייר שלך ואומרת שכבר ב-1969 הוקמה על-ידי משרד הרווחה יחידה לנערה בירושלים. מה קרה?

מה קרה ב-1969?

לא, מאז. הייתה מודעות. אני רוצה להבין מה קרה? תשומת הלב או הבינו שהבעיה מוגרה? בעצם יש פער בין המודעות של ראשית ימי המדינה לבין המציאות ששוררת כרגע, לפי הניירות שהוגשו לנו.

לדעתי, יש פה שני קווים מקבילים. יש נשות המקצוע והחוקרות שעובדות עם נערות, והן בתוך השפה המחקרית, בתוך התחום. מאוד ברור בעולם ובארץ בקרב האוכלוסייה הזאת של העובדות שיש צרכים מיוחדים לנערות. יש גם פער גם בספרות כשמדברים על נוער באופן כללי או כשמדברים על תכנית בין-משרדית של התכנית הלאומית שהוא משהו מאוד כללי לנוער, שוכחים את המגדר. הנושא המגדרי לא מספיק מדובר. יש הרבה תכניות במשרד הרווחה ובמשרד הקליטה והיום גם קידום נוער במשרד החינוך מסתכלים באופן ממוקד על נערות. אבל לדעתי, זה סוג של טיפה בים. זה לא מספיק רחב.

את באמת יכולה להגיד ככה עם כל הכבוד שאני רוחש לך שזה טיפה בים?

יחסית למצוקות ולמאפיינים - -

כל כך הרבה משרדים כן חושבים על זה אז בגלל שעשית עבודת M.A אז את אומרת כך? אי אפשר להגיד טיפה בים. אפשר להעביר ביקורת ולהגיד שזה לא מספיק ולהציע משהו, אבל אי אפשר להגיד "טיפה בים" על אנשים שיושבים כאן ועושים עבודה נהדרת, והרבה מאוד משרדים שמפתחים ועובדים בשיתוף פעולה. צריך מאוד להיזהר.

זאת לא הכוונה שלי, אני מתנצלת אם ככה הובנתי.

מה שאמרת הבנתי.

העבודה היא מאוד חשובה. יש נערות שמטופלות גם במשרדים אחרים, כמובן; במשרד הבריאות, במשרד לביטחון פנים. הנערות מטופלות, זה לא שהן לא מטופלות, אבל הראייה היא לא ראייה שממוקדת על נערות, למעט במשרד הרווחה ובאיים של הסתכלות ייחודית על נערות. הראיה צריכה להיות יותר במאקרו, להרחיב לעוד משרדים, להרחיב להסתכלות יותר רחבה ולשיתופי פעולה, ושזה לא יהיה רק ממוקד תכניות מסוימות, אלא שגם תכנית לכלל הנוער ביישוב כמו למשל מועדון לנוער ביישוב, תהיה לו ראייה מגדרית. זאת הכוונה שלי.

אז מה חסר, סנכרון בין משרדי ממשלה?

כמו שהמדינה יצאה באמירה על הטיפול בנוער וחסרה התייחסות לצעירים, אבל בעיקר לנוער, צריכה להיות גם אמירה על הנערות באופן מופרד, כי זה פשוט לא אותו דבר. המאפיינים של נערות הם שונים לחלוטין ממאפיינים של נערים. אנחנו יודעים ממחקרים שנערות נפגעות יותר – יש שיעור גבוה יותר של נפגעות בעיקר באלימות או במצוקות בבית וגם מחוץ לבית, והן לא מבטאות את המצוקות שלהן בצורה מוחצנת; הן לא מפריעות לסדר החברתי, הן לא מתעסקות בעבריינות או באלימות או בונדליזם. הן מפנימות את זה, הן פוגעות בעצמן – אם אלה פגיעות של אובדנות, דיכאון, הפרעות אכילה. אז גם לא רואים את זה, וזה גם לא מפריע לאף אחד. היא יושבת בכיתה והיא שקטה. ואם לא יודעים איך לזהות את זה אז מפספסים את זה. זה לא רק שהיא מגיעה לעובדת הנערה פעם בשבוע, אלא זה גם כשהיא נמצאת בשכונה ונמצאת בבית-הספר. מישהו צריך לראות את זה, מישהו צריך לזהות את זה. אחת הדרכים לעשות את זה זה גם על-ידי הרחבה של תכניות מניעה וגם שלתוך התכניות הקיימות ייכנסו יותר תכנים פמיניסטיים ביקורתיים ולא רק תכנים טיפוליים אישיים. כי הבעיה היא לא באישיות של הנערה, הבעיה היא שיש אלימות כלפי נשים בחברה וכלפי נערות, ויש גם בעיה נושא של דימוי גוף.

אז את מדברת על תכניות של העצמת הנערות?

העצמה זה משהו פרטני.

אני רוצה לשמוע המלצה שלך. אני שומעת קצת יותר מדי את הקומה השנייה של המחקר האקדמי. מה את מציעה? מה את ממליצה?

גם תכניות מניעה בפועל בתוך בתי ספר במסגרות אוניברסליות יותר זה חשוב, וגם שהפרקטיקה תהיה פרקטיקה פמיניסטית.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע, בבקשה, את מיכל שגיא מעל"ם.

שלום, ברשותכם אני גם אעביר רשות דיבור לשירלי אסא.

יש לכן חמש דקות אז תחלקו את הזמן.

אני מנהלת פרויקט לצעירים ולצעירות חסרי בית בירושלים. לנו חשוב מבחינת הראיה של על"ם שאנחנו עובדים עם רצף של אוכלוסיות בכל רצף הסיכון. חשוב לנו להדגיש שתי נקודות: נקודה אחת זה מה שדובר קודם – הנושא של המיניות והמין. אנחנו יודעים שצעירים וצעירות ובני נוער לא באמת יודעים דברים על מין ועל מיניות, לא מדברים איתם על זה. צעירות רבות ונערות רבות פועלות עם הרבה חוסר ידע. זאת אומרת הן לא באמת יודעות מה קורה, הן מגיבות לדברים ועושות דברים כי זה מה שהן חושבות שנכון. נראה לנו ששם צריך לשים את הדגש, בנושא של הסברה, בנושא של מניעה, בנושא של מתן מענה הסברתי בנושא של מין ומיניות. דגש נוסף שחשוב לנו לגבי נערות וצעירות זה גם לשים לב מעבר למגדר גם לתת-קבוצות. אנחנו יודעים מה ההבחנות לגבי אוכלוסיות חרדיות, ואנחנו יודעים את ההבדלים שיש באוכלוסיות של ערביות, בדואיות ודרוזיות שבנוסף לקשיים הבסיסיים שקיימים כהן מגיעות אלינו צריך לקחת בחשבון מה קורה בתוך המשפחה ובתוך הקהילה. אלה דברים שצריך להתמקד בהם כשמתחילים לעשות את העבודה הממוקדת הזאת. אני אשמח ששירלי תוסיף דברים מהראייה שלה.

בבקשה.

אני שירלי, ואני רכזת נערות בניידת חולון. אני פחות רוצה לדבר על העבודה, אלא על עצמי. בגיל 16 עזבתי את הבית בגלל אלימות במשפחה. אחד הדברים שהתחברתי אליהם ממה שאת אמרת שהיום בגיל 25 אני חושבת אחורה שהיה חסר לי שמישהו יראה אותי לפני שכל הבלגן אתי התחיל. בגיל 16 לקחתי תיק, עזבתי את הבית ועברתי לגור ברחוב בירושלים, ממש לא רחוק מפה. עד אותה נקודה שבה עזבתי הייתי נערה נורמטיבית לגמרי. הייתי בתנועת נוער, הייתי תלמידה טובה, אף פעם לא הפרעתי בשיעורים, אף פעם לא יצרתי סביבי בלגן, ועדיין קרו אתי הרבה מאוד דברים מתחת לפני השטח שאף אחד לא יודע להצביע עליהם ולהגיד שיש בעיה. אחד הדברים שאני עושה היום בעבודה שלי עם נערות הוא שאני מסתכלת על כל נערה כנערה בסיכון. רוב הנערות שאני עובדת איתן היום לומדות בבית-ספר, והן בתנועות נוער, בכיתות מדעים, ועל פניו הן בתפקוד מאוד גבוה - -

אז מה חסר להן?

במקביל מה שקורה איתן זה שהן מקיימות יחסי מין בגיל 12, יש הריונות בגיל מאוד צעיר, פגיעות פנימיות עם בן הזוג בתוך המשפחה. אחד הדברים שחסרים זה מישהו שיידע לקרוא את המפה גם כשהיא לא צועקת "הצילו", גם כשאין משהו מאוד מובהק וברור.

הדוגמאות שהבאת כרגע זה מבתים נורמטיביים?

בתים נורמטיביים לחלוטין. עדיין אני פוגשת נערות בנות 14 שמדברות אתי על כך שיש להן חבר בן 25, והן חייבות לקיים אתו יחסי מין כי הוא אמר, ומה יקרה אם לא. ויש הורים מתפקדים. במקרה שלי הייתה גם בעיה בבית, אבל זה הפך להיות בעיה חברתית. היום נערות בגיל מאוד צעיר מרגישות שהן צריכות לספק הרבה מאוד דברים, וזה מוביל לכל הבעיות האלה. בדיון שיהיה פה יהיה מאוד קל לדבר על הנערות שנמצאות במקום שאני הייתי אחרי גיל 16 – כבר ברחוב, כבר בקצה, בהוסטלים. אני דווקא רוצה לדבר על מה שקורה לפני כן, ואיך אנחנו הולכים לנסות למנוע את ההתגלגלות הזאת לפני שהן מגיעות לקצוות. בשביל זה אני מסכימה עם מה שאמרת שצריך אנשים בתוך בתי הספר שיידעו לקרוא את המפה – היועצת, המחנכים וכל הגורמים שעוטפים אותן. כי אני רואה אותן פעם בשבוע, ואני רואה קבוצה מאוד מצומצמת של נערות בזמן שאני יודעת שהתופעה היא הרבה יותר רחבה.

איך הנערות יודעות על על"ם?

אנחנו מחפשים ברכב גדול ומאתרים בנות שיושבות לפעמים בגינות, בקניונים. אני ניגשת אליהן, מדברת איתן, מציגה את מה שאני עושה. יש לי כרטיס ביקור שאני מחלקת להן למקרה שצריך להתייעץ. במקביל יש לנו אזור מסוים בגינה קבועה שאנחנו מגיעים אליה פעם בשבוע ששם השיח הוא לא בהכרח על התכנים של הקצה וזנות, אלא לדבר על עצמן; להגיד מה אני חושבת, מה אני רוצה, לדעת איך לשים גבול, מה היא אוהבת, מה התחביבים שלה. אני מוצאת הרבה בנות שלא יודעות אפילו את הדברים האלה.

התכנית שאני חוזרת ושומעת, למשל התכנית "כישורי חיים" של משרד החינוך, זה נושאים שלא מדוברים? הרי אלה בנות שנמצאות במערכת החינוך. אם אני מנסה לדמיין לי איך נראית נערה בסיכון את לוקחת אותי למנעד עוד יותר גדול.

גם מהניסיון האישי שלי כנערה כשהייתי על הרצף הזה, הייתי במקום הנורמטיבי, ותוך שנה הגעתי לקצה כי לא היה שם מישהו. מבחינתי אני מבקרת את הנערות, ואני רואה מה קורה באינטרנט ומה קורה בטלוויזיה, ומבחינתי כולן בסיכון. זה משנה איך ההורים, אבל אם יש אלימות בבית או אין אלימות בבית, עדיין הנערות יכולות להגיע למצבי קצה מאוד קשים, וזה יכול להתחיל מ"אני שמנה מדי, ואני לא אוהבת את עצמי מספיק" או מה שקורה בפייסבוקים – קבוצות ביקורת סטטוסים זאת קבוצה של בני נוער שבה נערות מעלות תמונות עירום של עצמן – נערות נורמטיביות. כי ככה הן יקבלו תשומת לב, ככה ידרגו אותן גבוה ויהיו להן יותר חברים, ואז הן ירגישו נחשקות ונאהבות, ואז זה גם אומר שהן טובות. אז כן, בעיני התופעה הרבה יותר רחבה מהבנות שצועקות, והן בקצה.

האמת שכשדיברת כולן הנהנו בראש. תודה.
עורכת הדין ליאת קליין מארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. את אורחת קבועה בוועדה, אבל בהמשך לדברים שנאמרו קודם, את יכולה לתאר לנו פרופיל של נערה בסיכון בישראל?

זה משהו שיעשו טוב יותר רכזות הסיוע שנמצאות כאן. אני כן רוצה לנצל את דקות הדיבור שלי כדי לתת סקירה על תמונות המצב ועל המענים שקיימים, על החוסרים שיש – מה נעשה, ואולי מה צריך, ובהמשך נוכל להתייחס גם לזה.

לפני שאני אדבר על פרופילו ואפנה לרכזות הסיוע אני גם רוצה לברך על הדיון הזה, אבל לברך גם על האופן שבו פתחת את הדיון. המצוקה של אותן נערות צעירות שאליהן מתייחס הדיון הזה שאין להן לאן ללכת זה משהו שאנחנו פוגשות בו כל הזמן במרכזי הסיוע; מציאות שבה מישהי שעברה התעללות ממושכת, בפרט בתוך התא המשפחתי, ואין לנו לאן להפנות אותה – אין מסגרות, ואין מענים קיימים היום. אני כן ארצה לסקור בקצרה מה יש היום ומה חסר כדי שנוכל לדבר על מה שצריך ונכון לעשות.
נקודת המוצא לכל הנושא הזה של אחריות של המדינה ושל משרד הרווחה מתחילה בכך שהיום אפשר לומר שהמדינה רואה עצמה אחראית לשלומם של ילדות וילדים, בפרט כאלה שעברו התעללות. בכל מה שקשור לבגירות, לנערות צעירות שעברו את גיל 18 – כאן השאלה היא קצת יותר פתוחה, ולא ברור מהי מידת האחריות של המדינה בהקשר הזה. אם אנחנו מדברים על הנושא של נערות וצעירות בסיכון מתוך נקודת המבט של הפגיעה המינית צריך לחלק את זה אולי לשני סוגים של דיונים: האחד, מה קורה בתוך מסגרות חוץ-ביתיות וכל הנושא של פגיעה בתוך הוסטלים ופנימיות ובתוך משפחות אומנה; הנושא השני זה כל המענים הקיימים והחסרים היום לצעירות ולנערות.

כבר ב-2007 הייתה החלטת ממשלה של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט - -

את מדברת על סמך נתונים מדויקים?

כן.

אני רוצה לספר לך ולשומעים. אני לא מכיר את הנתונים, ואמרו לי שיש הרבה פגיעות מיניות במשפחות אומנה. בדקתי 17 שנה אחורה. ארבעה מקרים - -

מדווחים.

מאין הנתונים שלך? אם זה לא מה שדווח, מאין הנתונים שלך?

יש מקרים שאנחנו שומעות עליהם במרכזי הסיוע, והם לא מדווחים; כאלה שמתקבלים הרבה שנים אחר כך ולא דווחו.

אז את יכולה לעשות מיפוי.

פתחתי בזה שהדיון מבחינתנו הוא שני חלקים: האחד זה פגיעות - -

אני אומר את זה כי זה חשוב מאוד לדיון. אמירות צריכות להתבסס על נתונים כי מסד הנתונים הוא הכלי החשוב ביותר לטיפול. זה הרבה? לבסס את זה; זה מעט? הנתון הזה מאוד חשוב. כי זה נשמע מאוד נחמד, אבל זה שיח של הנח"ל.

זאת הערה טובה וחשובה, ואנחנו בוודאי נוכל לתת את הנתונים, אבל שוב – את הנתונים שלנו, מה שאנחנו פוגשות במרכזי סיוע. זה גם עדיין לא תמונה מלאה. רוב המקרים האלה הם מקרים לא מדווחים. בכלל, פגיעה מינית היא תופעה לא מדווחת, והרבה פעמים היא מדווחת אחרי הרבה מאוד שנים במקרים שכבר יש התיישנות, ויש קושי לפנות. לכן יש קושי לתת תמונה מספרית מדויקת. אנחנו רק יכולות להגיד שזה משהו שאנחנו פוגשות, ושזה סיפורים שמגיעים אלינו. רק לפני כמה שבועות התקיים פה דיון בנושא הכשרות של שופטים. ישבה פה בחורה שעברה התעללות במשפחת אומנה וסיפרה את הסיפור שלה. זה מקרה אחד שגם לא דווח אז. היום היא מנסה לדווח, ויש כבר התיישנות. היא סיפרה את זה פה בוועדה, ולכן אני לא אכנס לכל הפרטים, אבל אני כן יכולה להגיד שאלה מקרים שמגיעים אלינו. אין לי נתון כמה זה קורה. אני רק אומרת שזאת תופעה שצריך להתייחס אליה בדיון. אני לא אומרת שום דבר על הכשל, זאת רק נקודה אחת שכדאי להאיר.
חשוב לי יותר לדבר על המענים לצעירות ולנערות שעברו פגיעה. אני עוברת לדבר על מה שנעשה כי זאת שאלה ששאלת קודם – מה ההחלטות, מה קרה בינתיים ומה עדיין חסר. התחלתי עם זה שבשנת 2007 ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט קבע תכנית יישום בין-משרדית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. אני לא זוכרת כמה הוקצה לזה - -

15 מיליון.

נכון, 15 מיליון. דובר שם על הקמה של שישה מרכזים רב-תחומיים, הקמה של שש דירות מגורים לנפגעות תקיפה מינית, הקמת חלופת אשפוז לנפגעות תקיפה מינית, מתן הכשרות לאנשי מקצוע ותקצוב 25 עובדות סוציאליות לאיתור נערות וצעירות נפגעות תקיפה מינית וטיפול בהן. זאת החלטת ממשלה שהתקבלה כבר בינואר 2007. מאז בשנת 2009 התקבלו גם המלצות של ועדה בין-משרדית בראשות המשנה למנכ"ל משרד הרווחה שהתייחס לכל הנושא של שיקום ופיצוי לציבור של נפגעי עבירה בכלל ושל נפגעות תקיפה מינית בפרט.
בנקודת המצב שבה אנחנו עומדים היום אפשר להגיד שההחלטות האלה והתכניות האלה יושמו בחלקן. הוקמו מרכזים טיפוליים שאמורים לתת טיפול, אבל הטיפול הזה הוא חלקי. רכזות הסיוע ידברו על כך – אני אתן להן כמה דקות לדבר כי הן פוגשות את המצוקה הזאת יותר ממני. אבל אני יכולה להגיד שהוא חלקי כי משך זמן ההמתנה לטיפול יכול להגיע עד שנה וחצי. זה זמן ארוך וממושך שלא נותן מענה בזמן אמת. כל הפתרונות של דיור, חלופת אשפוז, דירות מגורים – אלה מענים שלא קיימים היום. כל הדברים האלה מפורטים גם בנייר שהגשנו. זאת מצוקה אמתית. כדי שנבין יותר טוב מה קורה ומה עובר על נפגעת שמספרת את הסיפור שלה, מישהי שעברה פגיעה בתוך המשפחה, אני אשמח שהרכזות בשטח יספרו מה הן פוגשות.

תודה, ליאת. בבקשה, שתי דקות לכל אחת.

אני מיטל, ואני מרכזת את קו הסיוע בתל-אביב. בהמשך למה שליאת אמרה יש הרבה פעמים מצבים שאני מקבלת אליי פניות של צעירות ונערות עד גיל 25 וגם יותר מזה שמתקשרות בזמן חירום וצריכות מענה כרגע, ואין לי לאן להפנות אותן. זאת אומרת יש מספר מקומות מאוד מצומצם שאני יכולה להפנות אותן אליהם, אבל לרוב המקומות האלה מלאים. למשל, מקלט לנערות בבאר-שבע שכמעט תמיד הוא מלא או למשל הוסטל "החוט המשולש" שגם כן כמעט תמיד הוא מלא, ואין לאן להפנות את האישה. אני מנסה למצוא כל מיני פתרונות, להתקשר למתנדבות שיארחו אותן לכמה ימים, כי בדרך כלל הן לא רוצות ללכת לפתרונות ממוסדים שמתייגים אותן. למשל, אני מציעה להן להתאשפז באשפוז פסיכיאטרי – לא שבהכרח יקבלו אותן, כי הן לא בהכרח במצב פסיכוטי, אבל הן יוכלו לנוח כמה ימים – והן לא רוצות כי הן אומרות, אני לא משוגעת; או שאני מנסה להפנות אותן למקלט לנשים מוכות, והן אומרות שהן לא אישה מוכה. בעצם כדי שהן יקבלו מענה כוללני הן צריכות להיות כמו מורבידיות, הן צריכות לפתח כל מיני סימפטומים: או לעסוק בזנות או להתמכר לסמים או להשתגע ולהגיע למצב פסיכוטי. אבל אם את רק נפגעת פגיעה מינית שצריכה מענה של דיור או מקום לשים את הראש – אין כזה, אין לי לאן להפנות אותן. וגם טיפול – מישהי שיש לה מקום לגור, ויש לה תמיכה אבל היא רק צריכה טיפול ואין לה יכולת לשלם על זה, צריכה לחכות שנה וחצי, ובינתיים ההפרעה שלה הולכת ומתגברת, ובינתיים היא מפתחת עוד סימפטומים, ואין לי לאן להפנות אותה.

תודה. בבקשה.

שמי שמרית, ואני המקבילה של מיטל בירושלים ומצטרפת מאוד למילותיה. אני רוצה להגיד לא רק ברמה הקונקרטית כי כבר נאמר שאנחנו חושבות שאין מענים ברמה הקונקרטית.
הרבה מהיושבות והיושבים בחדר מבינים שמי שמגיעות להוסטלים לנוער בסיכון – אני אהיה עדינה אם אגיד ש-80%-70% ממי שמגיע זה נערים ונערות שעברו פגיעה מינית ממושכת בילדות, ואני חושבת שאני צנועה בנתונים. הקושי הגדול שלי הוא שלפחות עד גיל 18 או 20 יש מענים כי יש חסות הנוער, ויש הוסטלים, והיום ברוב ההוסטלים והמסגרות האלה יש הבנה שפגיעה מינית זה משהו שרוב האוכלוסייה מגיעה איתה. אני מוצאת את עצמי במצב של חוסר אונים מול נשים שפשוט חוות "הוריקן" בחיים שלהן כי רק עכשיו הן מסוגלות להתמודד עם פגיעה מינית. אני רוצה להזכיר שנפגעות תקיפה מינית, ובטח אם זאת פגיעה ממושכת בילדות ובוודאי אם זה מדמות קרובה – לא מסוגלות לדבר על זה לא בגיל 12 ולא בגיל 15 ולא בגיל 16, אלא מסוגלות להתמודד עם זה רק אחרי שהן עזבו את משפחת המוצא, ואז עולמן קורס עליהן, ואין לי מה להציע להן. נשים יכולות להתקשר אליי בבכי אמיתי שהן התקשרו למרכז תמר, המרכז הטיפולי בירושלים, והצוות אמר להן בכאב לחכות שנה. אישה מתמודדת עם "הוריקן" בחיים שלה, ואני לא חושבת שאפשר להגיד לה לחכות שנה, וזה מה שהיא תצטרך לעשות. הקושי האידיאולוגי בעיניי מבחינת מרכזי הסיוע ומבחינת המדינה הוא שפגיעה מינית מוחקת; היא מוחקת צרכים, מוחקת רצונות, מוחקת בחירה, היא מוחקת שליטה. הפוגע לא רואה את החלקים האלה. יש פה אפשרות שהמדינה יכולה לעשות משהו מתקן של נראות. אנחנו רואים את הסבל, את הכאב ואת המצוקה. זה לא סתם קרה. זה לא סתם שעכשיו את לא יכולה לעבוד, את לא יכולה לתפקד, את לא יכולה שום דבר, ועולמך קורס עלייך, אלא אנחנו באמת רוצים לתת לך איזושהי מסגרת. יש פה ראייה אפילו קונקרטית פרקטית כי אישה כזאת צורכת המון שירותי בריאות, רווחה וכדומה, והמדינה משלמת בסופו של דבר כפל כפליים כי לא ניתן המענה הראוי.

יש לך הצעה?

בזמנו כשהשתתפתי בתת הוועדה לנפגעות עבירות מין שייסד המשנה למנכ"ל מנחם וגשל העברנו הצעות לרצף שירותים שאפילו ברמה הכלכלית מבחינת המדינה ברור לי שזה ישתלם כי זה יהיה מענה מותאם ורגיש בזמן הראוי, ולא אחר כך שאישה צריכה לקבל ביטוח לאומי במשך 30 שנה. שוב, זה יוצא מהכיס הציבורי. כמובן, גם ברמה האידיאולוגית.

תודה רבה.

סיגל רצין, מנהלת תחום נערות בויצ"ו, בבקשה.

אני רוצה להתייחס לנושא של מניעה. כשנערות מגיעות לרווחה הן עולות הרבה מאוד כסף ומצריכות הרבה מאוד משאבים. דיברו על נערות נורמטיביות בבתי-ספר שמגיעות למצבי קיצון. אני לא יודעת איך אפשר ליישם את זה, אבל צריך לחשוב על זה – יש הרבה מאוד תכניות קיימות בתחום של מניעה. יש דברים שאנחנו עושות בויצ"ו באופן עצמאי מתרומות, ואנחנו מונעות מהרבה מאוד נערות – ומקבלות אחר כך דיווחים מבתי-הספר – מלהגיע לרווחה או להגיע למצבים קיצוניים. אנחנו פוגשות את הנערות בכל רצף הסיכון. אנחנו פוגשות אותן גם במצב שהן עוד נחשבות נורמטיביות, ואנחנו פוגשות אותן גם במרכזי יום ובמקומות שהן כבר הגיעו למצב של הידרדרות מאוד גדולה. העניין הוא שבתי-ספר לא ערוכים ולא מעוניינים להכניס לבתי-ספר תכניות מניעה, ובטח לא תכניות בראיה מגדרית – זה נאמר לי גם חד-משמעית – כי זה גוזל זמן הוראה. "כישורי חיים" זה משהו שמורות אמורות להעביר, אבל לא תמיד מעבירות כי זה משהו וולונטרי - -

בתור אמא לשלוש בנות ובן אני יכולה להגיד לך בדיוק מה מקבלים ב"כישורי חיים".

גם אני אמא לבנות, ואני מדברת מניסיון. יש כיתות שפשוט לא מעבירים שנה שלמה כישורי חיים כי יש בחינות וצריך לעמוד בלוח מסוים של בחינות. כל הנושא של תכניות מניעה ותכניות בתוך בית-ספר – ולפעמים אנחנו רק עובדות עם היועצות, והן מאתרות את הנערות שזקוקות לטיפול ומפנות לגורמים הנכונים - -

בכמה בתי ספר ויצ"ו מטפלים?

מדי שנה אנחנו מטפלים ב-15 בתי-ספר בכל רחבי הארץ מצפון עד דרום - -

15?

אם היה לנו תקציב, היינו מטפלים ביותר. אנחנו עושים את זה מכספי ויצ"ו בתכנית שנקראת "עצמה צעירה". יש לנו עוד תכנית מדהימה שהכנסנו אותה לבתים החמים שאנחנו שותפות בהם, שעוסקת בכל הנושא של דימוי גוף. זאת תכנית מניעה שעשתה פלאים עם נערות – גם בנושא של מיניות, גם בנושא של גוף, בנושא של מערכות יחסים עם בחורים. נערות שעזבו מערכות יחסים פוגעניות. זאת אומרת יש מענים, ויש מענים שאם נפעיל אותם בצורה מסודרת הם יחסכו הרבה מאוד כסף לרווחה בעתיד כי זה בדיוק התפר שהנערה כבר יכולה לעבור למרכז יום שיכול להיות הוסטל, ואז כבר קשה מאוד לשקם אותה והיא גם עולה הרבה מאוד כסף למערכת. זאת ההמלצה שלי – להפנות משאבים.

אדוני השר, יש כמה חברי כנסת שמבקשים שתשמע את הדברים שלהם. השאלה היא איך אתה רוצה שיהיה סדר הדברים? יש גם מליאה ב-11:00.

ב-11:00 אני צריך להיות במליאה.

כולנו.

אין עמותות ערביות.

יש ארגונים נוספים שרוצים לדבר? יש חברי כנסת שמבקשים לדבר?

אני פה עד 11:00.

אתה רוצה לשמוע חברי כנסת ואחר כך לענות? אוקיי. נתחיל, בבקשה, עם חבר הכנסת אחמד טיבי.

תודה, גברתי.

הגבר היחיד.

היה גם חבר הכנסת דוד צור, לזכותו.

חלק מהנתונים תלויים בחיפוש ובאיתור של מקרים של נערות במצוקה. איתור נעשה בדרך כלל על-ידי עובדים סוציאליים בלשכות רווחה - -

לא רק.

- - ואחרים.

בתי-הספר.

לפי הנתונים של איגוד ההוסטלים ביישובים הערביים, יש מחסור חמור בעובדים סוציאליים. עובד סוציאלי מטפל ב-300 תיקים ביישובים הערביים לעומת 180 תיקים ביישובים היהודיים. לכן זה גם מחסור תקציבי וגם אוטומטית מחסור בתקנים. השוואת התקציב והעלאת מספר התקנים יכולות בהחלט גם לעזור לאבחן את הבעיה, למצוא אותה ולטפל בה – דבר שלא קיים במידה הנכונה היום.

אני גם רוצה לשמוע את דעתו של אדוני על מקלטים לנשים מוכות ביישובים הערביים. אנחנו יודעים מה המצב. האם הספקת לטפל בנושא הזה? כבר שוחחנו על הנושא הזה. באופן כללי מהי דעתך על תקצוב ומדיניות משרדך בנושאים הרלוונטיים במגזר הערבי? תודה, אדוני.

תודה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.

תודה רבה. אדוני השר, לצערי, אם אתה הערת לגברת שהיא נותנת טיפה בים אז אנחנו נשארים ברמת המאקרו – הכי מאקרו שאפשר. כבר ארבע שנים אני פה, ואני חוזרת על אותם נתונים, ויש גם הידרדרות. אני אתן לך את הנתונים כי ביקשת נתונים.

בלשכת הרווחה רשומות 4,000 נערות במצוקה. לפי מחקרים שחלקם הוצגו בוועדה הזאת, יש 15,000 נערות במצוקה, ומטופלות רק 20, ותתקנו אתן כי אתן אנשי מקצוע. חבל שאין נציגות מעמותות ערביות - -

אנחנו הזמנו אותן.

כן, אני יודעת. 30%-20% מהנערות במצוקה בחברה הערבית יש להן מסגרות. המחסור העיקרי הוא בעובדות סוציאליות. בנוסף למחסור של 300 עובדים סוציאליים יש 40 עובדות סוציאליות שמטפלות בנערות במצוקה ב-70 יישובים כשחלק מהן עובדות חצי משרה ואפילו בשליש משרה. אז יש 4,000 מטופלות, 15,000 נערות במצוקה, כש-11,000 לא מגיעות אליהם ו-40 עובדות, אבל לא 40 משרות. ויש אבטלה בתעסוקת נשים ערביות. אז הנה, שמישהו יחשוב גם על עבודה בין-משרדית של משרד הרווחה ושל משרד הכלכלה שמדבר על העלאת תעסוקת נשים. ואנחנו דיברנו על זה - -

הקדשנו לזה ישיבה אתמול, גברתי.

אפשר להצליב את המידע הזה ולהצליב את הצורך ולהגיד, אנחנו נעשה תכנית של סבסוד לימודים לעובדות סוציאליות כי מדובר במצוקה מאוד קשה. יש 300 תקנים, לא עובדים.
יש מחסור בכל המסגרות, אבל יש גם בעיה של אי התאמה תרבותית. כלומר ממה שקראתי בדוחות ממשלתיים, יש תקציב לא מנוצל. הבעיה היא לא התקציב, אלא היעילות של המחשבה והתכנון האסטרטגי. יש תקציב למסגרות חוץ-ביתיות. הערבים לא רוצים מסגרות חוץ-ביתיות. לנערות הערביות במצוקה מתאימה יותר עבודה בתוך הקהילה – מסגרות פנים-קהילתיות, בתים חמים. אז התקציב לא מנוצל למסגרות חוץ-ביתיות, ואין תקציב למסגרות אחרות. אז להעביר, בבקשה. אנא, אל תוסיפו תקציבים – להעביר, להתאים את התכנון. מה שמתאים ליישובים היהודיים לא מתאים לנערות במצוקה הערביות. הן לא רוצות ללכת מחוץ לקהילה. יותר נוח להן בית חם שאפשר לקלוט בו נערות ליומיים-שלושה.

אני אהיה מאוד פרקטית – הבעיה השלישית היא בעיית המצ'ינג. ביישוב ערבי המשרד לא משתתף בהוצאה השוטפת בשביל לבנות. יש בעיית מצ'ינג של 25% גם בפרויקטים הכי נחוצים לקהילה. אז לשקול מחדש את המצ'ינג הזה כאשר מדובר באוכלוסייה בסיכון.
ההמלצה הרביעית האחרונה היא להתחיל בפיילוט בלוד וברמלה. אי אפשר עכשיו לפתור את הכול בעניין של נערות במצוקה, ואני יודעת שכשרוצים לפתור חושבים קונקרטית. הבעיה הכי קשה היא באזור המרכז. לוד, רמלה ויפו – שם שיעור הנערות במצוקה הכי גדול, והמצוקות הכי עמוקות. אני ביקשתי כבר ארבע שנים שתתמקדו ותעשו הסבה וסבסוד להכשרת עובדות סוציאליות מיוחדות לנערות במצוקה, ואולי תתחילו באזור הזה. תודה.

תודה, גברתי. חברת הכנסת אורית סטרוק, בבקשה.

קודם כול, אני מאוד מברכת אותך על האיזון של הישיבה הזאת, וגם אותך אדוני השר שהגעת, ואתה מקדיש מזמנך, ואני רואה שאתה גם מקשיב ברוב קשב. יחד עם זה אני מצטערת לא לראות כאן, וגם ביררתי והבנתי שמנכ"לית "מניפה" אתיה דן לא הוזמנה.

אנחנו לא מכירות. נשמח להכיר.

חשוב לי להציג את טיב הפרויקט שהיא מובילה. היא מובילה אותו גם במגזר הערבי.

אם את מוכנה לחזור על השם לפרוטוקול כדי שמנהלת הוועדה דלית תוכל לשמוע.

שמה אתיה דן, והיא מנכ"לית "מניפה". אני רוצה להסביר את הרציונל בתכנית כי זה מתחבר לדברים שאמרה חברת הכנסת חנין זועבי. אגב, היא עובדת גם במגזר הערבי; יש לה סעיפים שעובדים בלוד, במראר, בסכנין וברהט.
הרציונל שלה – ולכן אני גם רוצה להגיד לך את זה, אדוני השר – הוא שטיפול בנוער במצוקה, ובמיוחד בבנות לא יכול להיות משימה רק של משרד הרווחה. הוא צריך להיות משימה משולבת ומסונכרנת של משרד הרווחה, הבריאות והחינוך – ובראש ובראשונה של משרד החינוך. למה? כי הרציונל צריך להיות שאת הבנות האלה – וגם את הבנים, אגב, כי יש גם בנים במצוקה שסובלים לא פחות. נוער במצוקה הוא גם לא תמיד רק על רקע של פגיעות מיניות, אלא יש מגוון רחב - -

לרוב.

המטרה שלנו צריכה להיות לא לאחסן אותם בקופסאות מיוחדות לנוער במצוקה הזה ושם הם יפגשו זה את זה. הם גם צריכים לפגוש זה את זה – זה גם טוב, אבל העיקר זה להחזיר אותם לחיים ולהחזיר אותם לבית, לשקם אותם במסגרות נורמטיביות – להחזיר אותם לחיים; להחזיר אותם לבתי הספר שלא תמיד רוצים לקבל אותן, אבל צריך לדאוג שכן יקבלו אותם ויקלטו וישקמו אותם. כי בסוף אם רוצים שיקום אז שיקום זה לא בזה ששמים אותם במסגרת חיצונית רחוק מהחברה ושיתערבבו רק זאת עם זאת, וכל אחת רק תרגיש כמה קשה וכמה רע בעולם, אלא לקלוט אותן בחברה הכללית. זאת התפיסה. חשוב ללמוד את התפיסה הזאת, להרחיב אותה, להפוך אותה לתפיסה של המדינה בכלל, לחבור עם השרים הרלוונטיים. במקרה אלה שלושה שרים מהסיעה שלך, ואני בטוחה שתשכילו לעשות שיתוף פעולה יפה. אני גם אתן לך את החוברת לקרוא, ואני גם מציעה לךָ להיפגש, וגם לךְ, עליזה, אני מציעה שהמפגש שיזמת פה יהיה רק אחד בתוך סדרה. יש פה עוד המון עבודה לעשות. הנתונים שרשומים לי פה בחוברת שלהם שכ-12% מבני הנוער בגיל 17-14 זקוקים לטיפול, בנים ובנות – בנים הם לא פחות חשובים בעיניי מהבנות. רק 30% מתוכם פונים לטיפול, ומתוך 30% רק 42% ממשיכים טיפול. זה צריך להיות היעד שלנו – שאנחנו רוצים להגיע לכולם ולעזור לכולם ולעשות את זה בצורה שתחזיר את כולם אלינו. תודה.

תודה, גברתי. סיון זקן מעמותת לדעת, בבקשה.

אני מנהלת תחום חינוך והסברה בעמותת לדעת בירושלים. אני עובדת בתחום של חינוך למיניות בריאה. אני יכולה רק להגיד כמה זה קשה לשכנע את בתי-הספר. מזמינים אותנו לשעה וחצי פעם בשש שנים כדי לדבר על אמצעי מניעה - -

מה זאת אומרת, פעם בשש שנים?

אני מדברת על בתי ספר תיכון. הרבה פעמים אנחנו מנסים לשכנע אותם לתכניות ארוכות. אפילו שלושה מפגשים – זה מאוד קשה. יש עכשיו הרצאה של משרד הבריאות. דרך מרפאת לוינסקי מוכנים לתת הרצאה ל-60 תלמידים במסגרת תכנית שנקראת "סקס בטוח בעיר הגדולה". הרבה פעמים מעדיפים לקחת את ההרצאה הזאת ולא לתת משהו מרוכז. מאוד קשה לתת מענה. אני יכולה להגיד לכם כמה תלמידים באים אלינו אחר כך שמספרים שכן קיימו יחסי מין והשתמשו באמצעי מניעה באופן לא נכון. אני יכולה להראות לכם כמה בורות יש בתחום הזה. בשנים האחרונות אנחנו עובדים עם ילדים בכיתות ז'-ח'. אני מאוד מתחברת לדיבור פה על הרצף של נוער בסיכון, ולדעתי, גם ילדים נורמטיביים הם בסיכון. לדעתי, אנחנו לא מבינים את ההשלכות של האינטרנט ואת הפורנו. ילדים בכיתות ז'-ח' שמספרים לנו על ללכת לזונות. הם מרגישים שזה בסדר; ועל השימוש בפורנו ועל השפה. השפה מאוד אלימה גם כלפי בנות וגם אחד כלפי השני. שם זה מתחיל. אני מסכימה שאין מסגרות למבוגרים, וזה באמת מכה. אני חושבת גם שכבר מבית-הספר היסודי ומחטיבת הביניים צריך להתחיל לדבר ולמנוע ולא לחכות לרצף. אני גם חושבת ששכחנו את ההורים.

נושא של להחזיר את האחריות הביתה זה אחד הנושאים שאני מנסה להעלות בכל במה שאני נמצאת, גם כשהייתי ברשות השנייה עד שהגעתי לכנסת. האחריות ההורית זה דבר שאני גם כותבת עליו, גם מדברת עליו וגם פועלת. אסור להורים לסמוך לא על הרגולטור ולא על שום דבר אחר, ובטח לא על מסגרות אחרות שיחנכו את הילדים. יכול להיות שבאיזשהו מקום הורים נרדמים בשמירה וצריך להעיר אותם. אני זוכרת שהשופטת סביונה רוט-לוי אמרה לי שעל כס המשפט היא נדהמה לשמוע לא מעט פעמים שהורים אמרו, אנחנו לא נכנסים לחדר, זאת הממלכה הפרטית של הילד. ובסופו של דבר רוב הפגיעות והמקרים הקשים קורים במרחב הפרטי של הנער ושל הנערה דרך אמצעי התקשורת, דרך הבית. הורים לא מודעים, ומבחינתם צריך לתת לילד את הפרטיות שלו, והמציאות באמת השתנתה.
הזכרנו כמה וכמה פעמים את משרד החינוך. אני מבקשת לתת את רשות הדיבור לענת יצחקי, קידום נוער במשרד החינוך, בבקשה.

שלום לכולם. זאת פעם ראשונה שאני בוועדה אז אני קצת מתרגשת, אבל אני מקווה שאני אצליח להעביר את המסר.

אנחנו ועדה ידידותית.

אני מייצגת את קידום נוער. שירות של קידום נוער הוא שירות של משרד החינוך שפועל ב-160 רשויות מקומיות בארץ, זאת אומרת בפריסה ארצית מאוד גדולה ורחבה, ו-36 מוסדות חסות. אלינו מגיעים בני נוער שרובם נשרו ממערכת החינוך מגילאי 14-12 עד גיל 18 – זה המנדט של קידום נוער עבור הנערים והנערות האלה. סך המטופלים שלנו בקידום נוער עומד כרגע על כ-13,700, ומתוכם יש לנו 4,010 מטופלות. אנחנו יודעים שזאת לא כל האוכלוסייה שזקוקה, אבל הסיבה שזה המספר היא שיש תקרת זכוכית למספרים האלה או לתקציב שמוקצה לטובת העניין במשרד החינוך.
השירותים שנותנים בקידום נוער – הוזכרו כאן בכל האופנים מכל הגופים שדיברו כאן – הם שירותים מאוד מקיפים, החל ממענה של השכלה דרך תכנית "היל"ה" שהרבה מכירים אותה ומתקיימת גם במוסדות החסות שדיברו עליהם קודם; המשך בקשר אישי פרטני טיפולי של עובד קידום נוער עם כל נער ונערה שמגיעים אלינו, ליחידות לקידום נוער, וגם תכניות שמכינות אותם לחיים, לכל תחומי החיים: לעולם העבודה, לתקשורת הבין-אישית שלהם בחיים - -

מה זאת אומרת, מכין אותם לעבודה? כמה שעות בשבוע? איך זה נעשה?

יש לנו תכניות מאוד יפות בנושא של הכנה לעולם התעסוקה שנבנו בשיתוף כל מיני גורמים. אני אתן דוגמה: תכנית "רשתות" מדברת על איך עושים את זה, מה האפשרויות של הנערים האלה להשתלב בעולם העבודה בחיים - -

מבחינה פרקטית מה זה אומר – שעה בשבוע, שעה בחודש?

תכנית כזאת יכולה להיות שעה בשבוע, אבל היא לא המענה היחיד, אלא היא כוללת גם התנסות תעסוקתית מוצלחת.

בכמה בתי ספר זה קיים?

זה יחידות לקידום נוער. בכל היחידות לקידום נוער יש לנו מענים בתחום התעסוקה. המטרה שלנו היא לייצר חוויית תעסוקה מוצלחת לכל אחד מהנערים האלה.

יש לכם תכנית לנערות?

השירות נותן מענה כולל לנערים ולנערות כאחד. בשנים האחרונות – וזה הנושא שאני אמונה עליו – בדיוק מהמקום של ההבנה של הצורך למענים ייחודים לנערות החלטנו לפתח תכניות יותר מותאמות.

אבל נשמעו פה לא מעט טענות על אי ההבחנה המגדרית בתכניות שלכם. אולי את יכולה לחדש לנו על תכניות מותאמות יותר?

כן. דרך אגב, אדוה ואני עובדות בשיתוף פעולה נפלא וגם עם קודמתה דרך הג'וינט, בבחירה של מענים יותר ממוקדים לנערות. למשל התכנית האחרונה שאנחנו מובילים בנושא נקראת "גוף נפש נערות", והיא עוסקת בראיה ההוליסטית – מה הקשיים הייחודיים שלהן, ומה אפשר לעשות עם זה. לא לדבר על העצמה, אלא לעשות משהו שבאמת ייתן להן תחושה של יותר ביטחון, של יותר מסוגלות עצמית, של ראיה כוללת מאיפה זה מתחיל ולמה זה קורה; ההבנה הזאת שלא אני אשמה, אלא מבנה החברה, הדברים מורכבים - -

את זה שמענו. בכמה בתי-ספר התכנית פועלת?

ביחידות לקידום נוער?

מה שאמרת עכשיו במשפט האחרון.

בשנתיים האחרונות היא רצה ב-30 יחידות מתוך 160 היחידות שלנו.

אז זה לא בבתי-ספר.

זה לא בתי-ספר, זה יחידות קידום נוער.

אני רוצה לשמוע על בתי-הספר, אני לא רוצה לשמוע כרגע על קידום נוער. האם נערה בישראל בכיתות ז'-ח'-ט' מקבלת איזושהי הנחיה, הדרכה, ייעוץ מהדברים שפרסת כרגע בפנינו.

תכף אני אעביר את רשות הדיבור לנועה - -

תודה, הבנתי.

- - אבל אני רוצה להתייחס - -

הזמן שלנו קצר, אני מתנצלת. אני רוצה, בבקשה, להעביר את רשות הדיבור לנועה, מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ במשרד החינוך. בבקשה.

בוקר טוב. שמי נועה טייך פייר, אני מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ ומשבר בשפ"י, ואני רוצה להתייחס לטענות של כניסה לגופים לתת מענים בתוך מערכת החינוך. במערכת החינוך יש שעה סדורה שעוסקת בנושא של כישורי חיים. צר לי לשמוע שיש מקומות שאין בהם, אבל כמו שאמר כבוד השר, באופן כללי וגורף זאת הנחיה בחוזר מנכ"ל לתת את השעה הזאת. זאת שעה שנערכת ומתקיימת - -

אני יכולה להגיד שבקריית ארבע לא מפספסים את השעה הזאת אף שבוע.

אני שמחה, תודה.

אבל אם השעה הזאת הייתה במסגרת מיצ"ב אז בכל הארץ לא היו מפספסים.

בדיוק, זה העניין.

יש לכם פיקוח איפה נותנים ומה נותנים במסגרת השעה הזאת?

בוודאי שכן. אני רוצה להתייחס גם לפיקוח וגם להכשרה. מאוד נגעו ללבי הדברים ששירלי הציגה כנערה נורמטיבית שלמדה בבית-ספר רגיל. מבחינת ההכשרה שאנחנו נותנים לאנשי חינוך, לפסיכולוגים וליועצים כל יועצת מקבלת בשנה הראשונה הכשרה של איתור. אנחנו עובדים על פרו-אקטיבי, על איתור ילדים בסיכון. האיתור הזה יכול לפעול למניעה עתידית וגם יכולת של אנשי חינוך, ייעוץ ופסיכולוגיה למצוא את אותן נערות בסיכון ולתת להן מענה עוד במסגרות הנורמטיביות שלהן. מעבר להכשרה הזאת יש הכשרה לטיפול בנערות שאותרו ולתת את המענה, כמו שכבוד השר אמר, בבתי-הספר עוד לפני שהן מגיעות בכלל לעובדים סוציאליים.

זה היועצות של בית-הספר?

אלה היועצות.

תודה.

אני יכולה להתייחס למגזר הערבי כיוון שהייתה התייחסות כאן?

כן.

השנה הקמנו פורום של המגזר הערבי בתוך היחידה עם הגדלה ניכרת של תקנים במגזר הערבי לתת מענה לאותן נערות בסיכון בתוך מסגרות החינוך במגזר הערבי.

תודה. לפני שנעביר את רשות הדיבור למשרד הרווחה ולשר אני רוצה לשמוע את ענת נחמיה לביא, מנהלת הפורום הציבורי, כפרי הנוער והפנימיות בישראל.

בוקר טוב לכולם. בשלל המסגרות והפתרונות שיש לנערות בסיכון – אני לא מדברת על נשים – נקודת המוצא היא שהפתרון המצוין והטוב ביותר לילדים בכלל זה הבית, זאת הקהילה, זאת המסגרת החמה. מהנתונים שאנחנו רואים, חלק ממקור הפגיעות הם הבית, ולכן יש לשקול במערך הפתרונות את הנושא של מסגרות החינוך הפנימייתי – גם כפרי נוער, גם פנימיות. במסגרת משרד החינוך יש כפרים שהממוצע בו הוא 60% בנים, 40% בנות. אני מעריכה שזה לא הממוצע של הסיכון המגדרי. לכן במסגרת הזאת אנחנו רואים שפחות בנות מופנות ומגיעות לפתרונות האלה. לכן ההערה הקטנה שלנו היא לקחת גם את הפתרון הזה במכלול הפתרונות שיש. תודה.

נערות שנמצאות אצלכם – האחריות של המדינה כלפיהן היא עד גיל 18? מה קורה הלאה איתן?

קודם כול הנערות לא נמצאות אצלנו. אני מייצגת פורום חברתי-ציבורי שמנסה לקדם את כל נושא ההתייחסות לחינוך הפנימייתי בישראל.

יש כאן נציגים מפנימיות? לא הזמנו? הזמנו.

לדיון כזה מן הראוי להבא להביא גם את הנציגות הזאת כי זה סוג אחד של פתרון שיכול להיות רלוונטי.

נציגי הפנימיות הוזמנו, הם לא נמצאים כאן.

כדאי מאוד שיהיה דיון המשך.

אנחנו הזמנו את כולם. הם לא נמצאים כאן. אנחנו גם נבדוק למה.
ציפי נחשון, משרד העבודה והרווחה, בבקשה.

משרד הרווחה והשירותים החברתיים.

סליחה, הרווחה והשירותים החברתיים.

את העבודה אף אחד לא רוצה – לא משרד הכלכלה, לא משרד הרווחה. העבודה נשארת בחוץ.

אני אתאר את העשייה שלנו, ואני אומר שיש לנו עוד הרבה מה לעשות. לשמחתנו, לעובדים שלי ולי יש הסכם עבודה ארוך טווח, אז יש לנו גם היכולת להמשיך ולעשות דברים שאנחנו יודעים שצריך לעשות.

השירות שלנו שנקרא היום "מתבגרים, צעירות וצעירים" הוא איחוד של שני שירותים שהיה לפני שלוש שנים שהיה "נערות וצעירות ונוער וצעירים". למרות האיחוד של השירות שאני מנהלת אותו זה שלוש שנים אנחנו עדיין מאוד מקפידים על הבחנה ועל עבודה מגדרית, דהיינו התכניות שמפותחות לנערות הן עבור הנערות בשיח פרטני או קבוצתי, ולנערים יכולה להיות אותה תכנית, אבל היא מנוהלת על-ידי עובדים שמומחים לעבוד עם נערים.
אנחנו מצליחים להגיע בשנה ל-18,000 מטופלות נערות וצעירות בגילאי 25-13; 190 משרות של עובדות סוציאליות מומחיות ברחבי הארץ. לפי זה, המפתח הוא לא 300 מטופלות, הוא 100 מטופלות למשרה. זה לא אופטימלי. אנחנו נשמח אם יכולנו לשנות ולאוורר קצת את העומסים, אבל זה בוודאי לא 300 מטופלות למשרה מלאה של עובדת. 190 המשרות מחולקות בין עובדות בהתאם לרשות המקומית, אם היא מגדירה שבצרכים שלה ביישוב העובדת תהיה ברבע משרה, חצי משרה או במשרד וחצי של עובדות.
אני רוצה להתייחס לכל מה שנאמר פה ותוך כדי זה לספר מה אנחנו עושים. אני רוצה להתחיל בנושא של עבודת רחוב – איתור ויישוג, ואני מדגישה את המילה "יישוג"; כי מי שצריך לחפש אותו ברחובות העכשיוויים – שזה לאו דווקא ממש ברחובות, אלא גם באמצעות האינטרנט, גם במקומות נוספים שזה לאו דווקא רחוב – צריך מומחיות. יש לנו עובדים ועובדות סוציאליות ומדריכות שעושות את עבודת הרחוב; יש לנו שותפות עם על"ם, ואנחנו מממנים מדי שנה 1.3 מיליון שקלים, ולפני שנתיים הצלחנו להעלות עובדים סוציאליים על הניידת כדי לשדרג את עבודת הרחוב שלא תהיה רק על-ידי מדריכים ומתנדבים. כך אנחנו מצליחים לאתר הרבה בני נוער, ובהם כמובן גם נערות וצעירות, נשוא הדיון היום.
יש לנו תכנית ממוקדת לאיתור קטינות וקטינים בזנות גם בשותפות עם על"ם. אנחנו משקיעים במשרד שלנו קרוב ל-700,000 שקלים מדי שנה; יש לנו שותפות עם הג'וינט ועם משרד הקליטה ברשויות עתירות עולים לעבודת איתור ממוקדת לנושא של עולים חדשים.

אני רוצה לעבור לנושא המניעה: תכניות המניעה שאנחנו עושים בשותפות בתי-הספר – יש תכנית שנקראת "חברות וזוגיות ללא אלימות" שמתוקצבת על-ידי משרד הרווחה ומשרד החינוך - -

זה של ויצ"ו.

חברות וזוגיות ללא אלימות פותחה לפני 16 שנים - -

נכון, על-ידי ויצ"ו.

אני לא יודעת על-ידי מי, אני יודעת - -

אני המצאתי את זה.

שיהיו הרבה תכניות שנוכל לריב יותר.

- - -

בואו ניתן את רשות הדיבור. שמענו את הארגונים, וכרגע אני מבקשת לשמוע את המשרד.

התכנית "חברות וזוגיות ללא אלימות" פותחה על-ידי משרד הרווחה ומשרד החינוך ועל-ידי מנהלת המרכז לטיפול באלימות שמופעל על-ידי ויצ"ו. המרכז לטיפול באלימות מתוקצב במלואו על-ידי משרד הרווחה, והשותפות הזאת כן קיימת. הקולגה שלי במשרד הרווחה מקיימת את התכנית הזאת יחד עם משרד החינוך בבתי-הספר. היא מגיעה למאות בתי-ספר בשנה. זה לא אופטימלי, זה לא מגיע לכל התלמידים – בוודאי שלא – אבל היא כן מיועדת למניעת אלימות.

זה עובד גם במגזר הערבי?

עשו לזה אדפטציה גם לאוכלוסייה הערבית וגם לאוכלוסייה חרדית ובמקומות שיש ריכוז של עולים.

בדואית?

בדואית אני לא יודעת, זה כבר לא התחום שלי.

אחרי הרצח הזה של הילדות - -

חבל שלא נמצאת פה מנהלת היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך שיחד איתה התכנית הזאת מופעלת כבר 16 שנים.

אושרה לרר.

שוב, התכנית לא מצליחה להגיע לכל תלמיד. השאיפה הייתה שכל תלמיד בכיתה ט' יעבור אותה במסגרת שנת הלימודים שלו. זאת תכנית מאוד אינטנסיבית של 12 מפגשים, כל מפגש שעתיים. זה סוג אחד של מניעה שהמדינה משקיעה בו. תכניות נוספות של מניעה נעשות על-ידי מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית שמקבלות מדי שנה תמיכה של 5 מיליון שקלים ממשרד הרווחה, וזה גם סוג של תכניות שמופעלות בתוך בתי-הספר. אני שוב אחזור על זה שחבל שמנהלת היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך לא נמצאת כאן כי למשרד החינוך עצמו יש המון תכניות מניעה שמכשירות גם את היועצים וגם את המחנכים במסגרת שנת הלימודים.
אני אעבור לנושא הפגיעות המיניות - -

ציפי, אנחנו נצטרך לקצר.

יש מצוקת זמן.

אז אולי נשמע רק על הפגיעות המיניות.

פגיעות מיניות ודירות מעבר.

דירות מעבר זה השר שלך.

זה הנושא שאת העלית.

אני פתחתי ואמרתי שהעלינו נושא אחד - -

בנושא דירות מעבר – אנחנו מפעילים היום שמונה דירות מעבר באמצעות הרשויות המקומיות ועוד 20 דירות מעבר לצעירות בסיכון, בוגרות פנימיות חסרות עורף משפחתי. כך שלפחות ל-150 צעירות בשנה יש מענה של מגורים חינם.

זה יוזמות קהילתיות. זה יוזמות של המשרד?

תקציב המשרד.

יש לכם קשר עם דירות שהן מיוזמות קהילתיות?

יש לנו קשר עם עמותת "ילדים בסיכוי" שהדירות שהם מפעילים יחד אתנו זה בעבור בוגרי פנימיות.

אז כמה דירות יש בסך הכול?

סך-הכול עכשיו יש 28 דירות מיועדות לצעירות, עוד חמש לצעירים ועוד ארבע של חסות הנוער ועוד חמש של צעירות שמסיימות טיפול בהתמכרויות.

טיפה בים.

שוב, אמרתי, זה לא מספיק, יש עוד מה לעשות.

בנושא פגיעות מיניות – אכן ב-2007 הוקצו למשרד 15 מיליון שקלים, וכשבאנו להפעיל אמרו ש-5 מיליון שקלים זה חד-פעמי ו-10 מיליון שקלים יהיה שוטף. למשרד הרווחה מדי שנה מ-2008 מגיע תקציב של 6.4 מיליון שקלים. אנחנו מפעילים חמישה מרכזי טיפול; בשניים מהם יש רשימות המתנה, ובשלושה אין רשימות המתנה; מתוך החמישה יש אחד למגזר הערבי – חבל שחברת הכנסת זועבי לא תצליח לשמוע את זה.

חבר הכנסת טיבי נמצא כאן.

בגלל רשימות ההמתנה אנחנו מקימים בימים אלה 12 יחידות לטיפול בנפגעות תקיפה מינית בתקציבים יותר קטנים מאשר המרכזים הגדולים - -

איפה?

אני יכולה להעביר לך את הרשימה.

זה כמו שיש מרכזים טיפוליים?

כן, אבל לא 1.5 מיליון שקלים, אלא כ-200,000 שקלים ליישוב – בנתניה, בחדרה, בבת-ים כדי להנגיש את השירות, כי חמישה מרכזים שפזורים בכל הארץ בכל זאת זה לא מאפשר נגישות לאישה מנתניה לנסוע עד חיפה, אז ממש בימים אלה אנחנו מקימים עוד 12 יחידות לטיפול - -

מה התקציב הכולל של 12 המרכזים החדשים?

אני לא זוכרת כי יש יישובים שזה 80,000 שקלים השנה- -

בין מיליון ל-1.5 מיליון.

כן, משהו כמו 1.2 מיליון.

לילדים או לבגירים?

אני מדברת על 18+. לגבי ילדים ונוער עד גיל 18 יש 25 מרכזים, ו-25 מיליון שמוקצים לטובת הנושא שחלקם מופעלים על-ידי הרשויות המקומיות וחלקם במכרז.

תודה.

אבל חשוב לי לומר על האוכלוסייה הערבית שאנחנו מטפחים טיפול רגיש תרבות. יש לנו 163 בתים, מתוכם 45 הם במגזר הערבי שזה כמו 25%; יש לנו שני מקלטים לנערות בסיכון שאחד מהם לאוכלוסייה הערבית; יש לנו שני הוסטלים לצעירות בסיכון – אחד מהם לאוכלוסייה הערבית; יש לנו שתי תכניות מנטוריות. 40% מהאוכלוסייה הן בדואיות וערביות - -

אז את אומרת שאין מחסור.

אני לא אומרת שיש מחסור, חבל שלא הקשבת.

שאין מחסור.

לא אמרתי שאין מחסור, חבל שלא הקשבת למשפט הראשון שפתחתי שאני אתאר מה אנחנו עושים, אבל יש עוד מה לעשות.

תודה, ציפי, אני רוצה שכבוד השר יתייחס כי אני יודעת שהוא שר תורן במליאה, ואני מבקשת לשמוע את הדברים שלו.

שלום לכולם. א', חברת הכנסת עליזה לביא, אני חושב שזאת הפעם הראשונה שדנים בסוגיה מהסוג הזה. ניסיתי לבדוק אחורה ושאלתי את חברי, ואני מברך על כך שהדברים שהיו עד היום היו החצר האחורית שלא האירו אותם בפנסים – לפחות פה בכנסת – את עושה במפגשים האחרונים. מיכל עשתה את זה בנושאים אחרים, וזה מכובד מאוד.
ככל שאני נכנס לסוגיה הזאת אני מגלה עולם מרתק. האחד, שיש המון דברים מצוינים שנעשים על-ידי המשרד ועל-ידי עמותות, אבל לצערי הרב, עדיין לא מצאנו את החכמה לשבת כל האנשים האלה כשולחן עבודה, לא כשולחן שמעביר אינפורמציה זה לזה. לי ברור שיכול להיות שנגלה שאנחנו מובילים בעולם בכל מיני תכניות נהדרות שמתרוצצות בשטח, ואנחנו נותנים עליהן את הדעת רק כשמתפתח ויכוח – מה קרה לפני 17 שנה, מי פיתח את מי. דבר ראשון שאני עושה זה לשבת עם שר החינוך ועם שרת הבריאות כי מהר מאוד גילינו שלושתנו שיש המון תכניות ונושאים, ואם לא נעבוד בשיתוף פעולה אנחנו לא נצליח להתקדם. ממש בימים אלה אנחנו יושבים על תכנית במשרד הרווחה שעושה שילובי פעולה עם משרד הבריאות ועם משרד החינוך כי אלה שלושת המשרדים הראשונים שאיתרנו שההשקה ממש סרוגה, משרד אחד בתוך המשרד האחר.

בנושא של האוכלוסייה הערבית – ככל שאני מסתכל על הדברים, אין כמעט נושא – אם היינו יושבים עכשיו בוועדת החינוך או בוועדת הפנים אין כמעט נושא שבו החוסר במגזר לא זועק לשמים - -

אפליה, קוראים לזה.

את רוצה לקרוא לזה אפליה – כל אחד שיקרא לזה איך שהוא רוצה. היות שאני לא חושד בכשרים אני לא חושב שזה נעשה בזדון, אבל המציאות היא מאוד קשה. חסרים שם עובדים סוציאליים וחסרים שם לשכות של הביטוח הלאומי – וכל מה שתגידי, חסר. אני מודה ומתוודה. אני נוסע לשם, אני נדהם כל פעם מהלקות הגדולה הזאת של מה שיש אצלנו ומה יש אצלכם פחות. צריך להגיד את זה באומץ גדול בלי שום שייכות פוליטית. יש בעיה גדולה מאוד. אנחנו בקושי מצליחים עכשיו להניע כבר שלושה חודשים שיח עם אנשי רווחה ביישובים ערביים, כמו בעניין הפנימייה שפתחנו בכסייפה ובעוד כמה מקומות. אני מאוד מקווה שנהיה אנשי בשורה בנושא העובדים הסוציאליים. גם שם אנחנו נהיה אנשי בשורה ממש לא בתוספת כזאת ניכרת, אבל יהיו עוד כמה עשרות תקנים שילכו למגזר הערבי.

אני חוזר על מה שאמרתי: מה שצריך לצאת היום מהישיבה הזאת זה לקרוא לשלושת השרים לבוא לכאן לוועדה הזאת, ולשרטט בפני הוועדה מה תכנית העבודה לשנה הקרובה על הנושא הזה כששלושת המשרדים עם המנכ"לים שלהם ועם אנשי המקצוע יושבים ולידם בשולחן כל העמותות. אני רוצה להגיד משהו על העמותות, ואמרתי את זה: לאט-לאט העמותות הפכו להיות – ואני לא אומר את זה בביקורת עליכם, אני אומר את זה כביקורת עלינו, משרד הרווחה שהוא בעצם הזרוע המבצעת של המדינה - -

צריך להגיד להם תודה.

בוודאי. מהר מאוד בחלק מתחומי הרווחה ראיתי שהעמותות הפכו להיות הקטר של הרכבת, ולעיתים משרד הרווחה או משרד החינוך ומשרד הבריאות הפכו להיות קרון ברכבת הארוכה הזאת. זה צריך להיות בדיוק ההפך: הקטר צריך להיות משרד הרווחה ומשרד החינוך ומשרד הבריאות, והעמותות זה הנשמה היתרה. הם אלה שיושבים אתנו לפתח, והם אלה שלעיתים עושים את השירות; הם אלה שצריכים להדליק את הפנס ולהביא אותנו לחצר ולהגיד, אדוני, הדלקנו פנס, זה שלנו ושלך – מתחילים לשתף.

אתה שומע על התנגדויות ועל חוסר שיתוף פעולה.

זה מה שאמרתי. לכן להערכתי הדבר הטוב שצריך לצאת מהישיבה הזאת זה שהוועדה קוראת לשרים, ובכללם לי, לבוא ולשבת ושתהיה ישיבה כאן עם שלושת השרים בעוד חודשיים-שלושה, וכל שר ייתן את תכנית העבודה איך מקימים את שולחן העבודה הזה - -

בדיוק זה צריך להיות הודעת הסיכום.

- - ושכל העמותות יישבו כאן, ושחברי כנסת יישבו כאן ושתהיה תת-ועדת שתתחייב תקציבית על שיפור ניכר במגזר הערבי כי אם לא נעשה את זה שום דבר לא יקרה. נשב כאן בעוד שנתיים, ותהיה שיחת קוטראי, וכל אחד יגיד מה הוא עשה טוב, וכל אחד יגיד בקריצת עין יגיד במה השני לא בסדר – ולא נתקדם לשום דבר.

אני רוצה לחזור למה שאחת מכן אמרה – אני לא זוכר מי – שהסיכונים שבני הנוער לוקחים היום הם הרבה יותר ממה שהיה לפני 10 שנים כשניהלתי בית-ספר. אני שומע את חברי מנהלי בתי הספר וזה עידן אחר לגמרי; הסיכונים הם אחרים, הנועזות היא אחרת לגמרי. ככל שהמספרים גדלים זה מוביל אותי לתובנה שצריכה להיות משותפת לכולנו. ככל שהמניעה לוקה בחסר המספרים יגדלו. ככל שבתי-הספר יכניסו סוכנים לפעילות הזאת המספרים יגדלו. משרד החינוך לא צריך להכניס סוכנים לבתי-הספר. אני מגיע, והמחנכת מחכה שעמותה X תבוא לתת את השיעור שהיא צריכה לתת. לכן אמרתי לשר החינוך חברי שמשרד החינוך צריך להבהיר לכל מנהל בית-ספר שהם סוכני השינוי בתוך בתי-הספר שלהם.

אבל גם הם צריכים - - -

בוודאי. וזה תלוי במערך של הכשרה. אני חושב שכל העמותות האלה עם הנושאים הטובים צריכים לא להיכנס לכיתות, להיכנס לחדרי המורים ושם לתת את ההכשרות.

אבל אדוני, אתה יודע, הפערים הטכנולוגיים בין התלמידים למורים – אנחנו רואים את התוצאה שלהם.

משרד החינוך לא רק בהכשרה, זה גם לקלוט אותם בחזרה ולאפשר להם לחזור לחברה הנורמטיבית.

מה שצריכים המורים זה שימוש מושכל בטכנולוגיה הזאת, ואת זה אפשר להעביר לילדים שלנו; הדבר השני אני אומר בכל מקום, ואני אגיד את זה גם כאן: יש הרבה דברים שהם מחוץ לטכנולוגיה, יש הרבה דברים שהם תקנות של הלב, ובתקנות של הלב יכולים להתעסק איתם המורים, המחנכים ואנשי המקצוע. אבל מי שצריך להיות בשטח בשלב המניעה זה משרד החינוך והעובדים הסוציאליים אחר-הצהריים והמוקדים של משרד החינוך אחר-הצהריים ומועדוני הנוער. שם הלקות הגדולה שלנו. אני בא מתחום העשייה – הייתי מנהל בית-ספר הרבה שנים וראש עיר. כשביקרתי בתל-אביב במוקדי הזנות עם ציפי ועם אנשי על"ם המקסימים – והחלטנו, אגב, להשקיע מידית 7 מיליון שקלים שם ולהקים עוד כמה מרחבים פתוחים 24/7 – הדבר שבלט לעין שהילדים האלה שהיום עוסקים בזנות – כולם היו נוער במצוקה שמישהו לא נגע בהם. אגב, חברת הכנסת חנין זועבי, אחד הנתונים שהדהימו אותי היה שאחוז לא מבוטל – היו לפניי עשרה - ארבעה היו מהמגזר הערבי שברחו מיישובים ערביים וברחו למטרופולין. זה אחוז גדול מאוד. הם סיפרו סיפורי זוועה על מה שקורה בכל מיני מקומות שהם היו בהם – על הרצף הזה עד שהם הגיעו לתל-אביב לעסוק בזנות.

יש עוד אלף ואחד דברים שאני רוצה להגיד, אבל השעה היא 11:00.

רק ברשותך, אדוני, בעניין הפנימיות. מה קורה עם ילדי פנימיות שמסיימים?

להערכתי, על ילדי פנימיות צריך להיות דיון נפרד. אם תזמני אותו אנחנו נבוא לכאן – גם אנחנו וגם משרד החינוך. אגב, רק בימים האלה משרד החינוך ומשרד הרווחה התחילו לנסות לבדוק מי אחראי למי. יש בתוך פנימיות ילדים שהם של משרד החינוך וילדים של משרד הרווחה, וזה לא מקבל, וזה לא מקבל. אין מצב של "זה ייהנה וזה לא יחסר" – קורה בדיוק ההפך. כשיש ריב בין שני המשרדים אני אחראי על - - - והילדים נמצאים בצד.

אדוני השר, אני יכולה לבקש ממך ליזום פגישה עם עמותות ערביות?

בבקשה.

תודה רבה לך, אדוני השר.

אנחנו נסכם את הישיבה. הוועדה לקידום מעמד האישה מבקשת להודות לשר הרווחה מאיר כהן על השתתפותו לאורך כל הישיבה ועל הירתמותו המלאה לנושא לקידום הטיפול בנערות ובצעירות בסיכון.

הוועדה רואה בישיבה הזאת ישיבה ראשונה לשמיעת הבעיות השונות העולות מן השטח. כמו שנאמר זאת ועדה ראשונה שעוסקת בתחום הזה של נערות וצעירות בסיכון. הוועדה תקיים ישיבות המשך ותדון בנפרד בסוגיות השונות שעלו לאורך כל הדיון – אם זה מסגרות טיפול, אם זה תכניות ואם זה התייחסות נפרדת לצעירות מתחת לגיל 18 ולנערות מעל גיל 18, וכמובן, הטיפול באוכלוסיות השונות כפי ששמענו פה בהרחבה.
הוועדה תקיים ביקורים במסגרות הקיימות כדי לבחון מקרוב את המענים הקיימים וללמוד על המצוקות ועל הצרכים וגם על חוסרים.

הוועדה סבורה כי יש צורך בתכנית טיפול מותאמת תרבותית לצרכי המגזרים השונים שאת חלקם שמענו כאן.

הוועדה תקיים ישיבה למעקב אחר יישום התכנית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הוועדה תקיים ישיבה משותפת עם שרי הרווחה, החינוך והבריאות. אני מבקשת שזה יהיה עד חודש מתחילת המושב הבא. אני כן מבקשת שסיכום של הישיבה ופנייה אל השרים תהיה כבר השבוע כדי שהם יוכלו להכין את עצמם לישיבה המשותפת, וכמובן, תצא גם הודעה לארגונים.

ארגונים שלא רשומים בוועדה או לא מקבלים באופן שוטף הזמנות לוועדה מתבקשים להעביר את הכתובות שלהם או את השמות שלהם. אם אתם יודעים על ארגונים נוספים אז גם ליידע אותנו. אחת המצוקות שלנו היא שעל הארגונים הקטנים, על היוזמות ועל הפורומים החברתיים ההתנדבותיים אנחנו לא יודעים, הם לא מפורסמים הרבה פעמים, וזה רק מפה לאוזן. אני שוב קוראת למי שנמצאת כאן להעביר אלינו את המידע הרלוונטי. נמצאת כאן דלית, מנהלת הוועדה, שחלקכן הגדול עובד אותה לאורך שנים, ומי שלא אז זאת ההזדמנות להכיר את דלית שלנו, ולהעביר את כל המידע. רק שיתוף פעולה ביניכן ובינינו, בינינו וביניכן, כמובן, יניב את התוצאות הרצויות.
ולסיום – הוועדה תקיים דיון בנושא הפנימיות שבו התחלתי, אבל כמובן עברנו על נושאים שנאמרו כאן, ואנחנו נקיים דיון נפרד בכל מה שקשור לסוגיה של נערות בפנימיות ובעניין הנשירה, כמובן.
תודה רבה לכן. המשך יום נעים. להתראות.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:05.>