PAGE
38
ועדת החינוך, התרבות והספורט
12/06/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 31 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, ד' בתמוז התשע"ג (12 ביוני 2013), שעה 9:00

<שיח מורים>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

מסעוד גנאים

יצחק הרצוג

עיסאווי פריג'

יוני שטבון

>
דניאלה פרידמן - מפמ"ר מדעי החברה, משרד החינוך

חתאם אשקר - מורה ביה"ס תיכון כאבול

קלרה בוחטה - מורה, מקיף אורט רוגוזין, מגדל העמק

איילת בן חמו - מורה, בי"ס שלאון בקרית גת

ביאטריס ברום - מורה, יועצת, ביה"ס דרור, תיכון ירושלים

ג'אמיל מסארווה - מורה, חטיבת הביניים א' בטירה

יעקב גרונספלד - מורה בישיבת בלבב שלם

אריאל טבול רבאני - מורה, ביה"ס בליך רמת-גן

תמר יפרח - מורה, ביה"ס אמית רננים ברעננה

רונית יצקר - מורה, מקיף ו' באר שבע

יעל ירושלמי - מורה, תיכון מסורתי ירושלים

גיורא מדר - מורה, תיכון מקיף למדעים חדרה

אינה מיליס - מורה, חטיבת הביניים זיו מנחי ירושלים

איריס ניצן - מורה, תיכון בן יהודה בנס ציונה

פאדי סואעד - מורה, ביה"ס מקיף אורט ואדי סלאמה

לורט סוויסה - מורה, מקיף אורט מעלה בט

שרית סולטן - מורה, אולפנית אור עקיבא

סוהיר סורה - מורה, ביה"ס הוער הציוני

עפרה סוריה - מורה, עירוני ב', מודיעין

אלהלם סקסק - מורה, ביה"ס עירוני י"ב

בעז עילם - מורה, תיכון אנקורי מנחי ירושלים

צילה עמוסי - מורה, ביה"ס אמית רננים רעננה

רותי פלג - מורה, ביה"ס עירוני ב' מודיעין

עמינדב רוטנברג - סגן מנהל ביה"ס דרור בירושלים

הילה רומש - מורה, ביה"ס בליך בתל-אביב

שרית שטרצר - מורה, תיכון בן גוריון בנס ציונה

אור שליו - מורה, ביה"ס מקיף אורט יקנעם

שושנה שפרבר - מורה, תיכון אנקורי מנחי ירושלים

אופירה תם - מורה, תיכון בן גוריון בפתח תקווה

עמל מריסת - מורה

נדב הבר - מורה ומחנך, תיכון בן יהודה, נס ציונה

איתי מור יוסף - מורה ומחנך, תיכון בן יהודה, נס ציונה

בדיר סועאד - כפר קאסם

יהודית גידלי

י.ר., חבר המתרגמים בע"מ
<שיח מורים>

בוקר טוב לכם, אנחנו פותחים את המפגש קצת באיחור כי אני מבין שהדרך לירושלים קשה ומפרכת ובטח חלק באים מרחוק ולא מורגלים לפקקים בדרך לירושלים, שהם בזמן האחרון מחלה כמעט יום יומית.
תודה רבה לאלה שהגיעו ובטח יצטרפו אלינו עוד בהמשך. אנחנו פתחנו ביוזמה חדשה בוועדת החינוך, שבה אנחנו מקיימים שיח עם המורים. לפני שבועיים עשינו את זה עם מורי בתי-הספר היסודיים, היום אנחנו עושים את זה אתכם, מורי בתי-ספר התיכון, ומתכוונים להמשיך בזה ולהיפגש גם עם מנהלים ולהמשיך את זה ברצף, כאשר הרעיון המרכזי הוא בעצם ליצור הייד-פארק פרלמנטארי אפשר לקרוא לו, לשיח עם דרג השטח, הדרג בשורה הקדמית, אני לא רוצה להגיד בחזית כי זה נשמע משהו לעומתי, אבל בדרג הראשון, בקו הראשון, בשטח, מי שבעצם עומדים יום-יום לפני כיתת הלימוד במפגש עם התלמידים ואנחנו כאן בכנסת, שבעצם זה הדרג הנבחר באינסטאנציה או במיקום הגבוה ביותר והרבה פעמים אנחנו מקבלים תחושה קצת של ניתוק מהדברים עליהם אנחנו מדברים.
לכן חשבתי שזה חשוב, אני בטוח שאנחנו, חברי הכנסת, נצא נשכרים מהמפגש הזה, הוא ייתן לנו הרבה יותר קשר אל הדברים שאנחנו עוסקים פה יום יום, בנושאים שבסופו של דבר אתם פעילים, אם זה תשלומי הורים, אם זה אופק חדש אל מול עוז לתמורה שזה נושא עכשיו חם ולוהט, בטח נשמע, אם זה נושא הגזענות וה-"אחר" במערכת החינוך.
לקראת פתיחת שנת הלימודים, נושאים רבים שעומדים על סדר היום, תקציב, כמובן פרויקטים שונים, באמת שלל של נושאים שאני בטוח שכשהם מגיעים אליכם בקצה המטוטלת, הם לפעמים נראים לא הגיוניים, לא ברורים, לא מעשיים ולכן החשיבות הגדולה לנו של המפגש הזה. אני מקווה שגם לכם ולאלה שיבואו במפגשים הבאים גם כן, היכולת להקשיב לעמיתים, היכולת לשמוע גם דברים אחרים והיכולת לומר את הדברים. אתם יודעים שחלק גדול מהפיתרון זה להקשיב, מי כמוכם יודע, כשנפגשים יום יום ועוסקים במימד האנושי, כשחלק גדול מהפיתרון זה היכולת להקשיב. ברגע שאני ואתה, יש לנו מכנה משותף, אנחנו יודעים על מה מדובר, אז זה כבר חלק גדול מהפיתרון.
אז תודה רבה לכם, הדיון הוא פתוח, אפשר באמת לדבר על כל דבר שמעסיק אתכם. אני רוצה רק לספר לכם שבפגישה עם מורי היסודי, דיברנו בעיקר אבל לא רק, על נושא תופעות הגזענות, לאו דווקא יהודים – ערבים, אלא יש לנו מספיק גם בתוך החברה היהודית, אבל גם כמובן, נושאים שהיו לאחרונה בכותרות אבל הם מלווים אותנו כל השנים ונושאים נוספים, אחרים. אנחנו נשב פה עד עשרה ל- 11, רבע ל- 11 בערך ואת אופי הדיון אתם בעצם תקבעו. אם חבריי, חברי הכנסת רוצים להוסיף משהו בפתיחה, בבקשה.

רק הערה קצרה. תמיד אני אומר כמורה לשעבר, כמי שמחובר לשטח, כמעט בכל שבוע אני מסייר בבתי-ספר, בגלל החשיבות של החינוך בכלל. אני מורה בבית-ספר תיכון סכנין, מורה להיסטוריה ורכז חינוך חברתי ומחנך, וכל התוספות. אז אני רק רוצה להגיד למורים שידעו שכפי שאמרתי למורי בתי-הספר היסודיים שהשליחות שלהם היא יותר רחבה וחשובה בהרבה מהמשרה שלהם, תמיד אני אומר למורים לא להגביל את השליחות שלך בגבולות התלוש שלך, אז תדעו שאתם שליחים ויש לכם שליחות והעניין של הגזענות וקבלת האחר הוא מאוד חשוב. תודה.

חבר הכנסת יוני שטבון.

קודם כל, תודה רבה על האירוע המיוחד הזה כי באמת, בכל הוועדות, כב' היושב-ראש, מאוד מקצועי, מאוד חתוך, מאוד ברור ומה שמיוחד, לדעתי, במפגש הזה, שפתאום באים לדבר. באים לדבר, לשמוע האחד את השני, שזה דבר מדהים בפני עצמו.
להבנתי, אנחנו נמצאים באמת בתקופה בחיים שלנו, גם האישיים וגם הציבוריים, שהחינוך הוא ברור לכולם שהחינוך זו הסוגיה המרכזית בכל השדרות, בכל החברה הישראלית על גווניה השונים, שזה הסיפור המרכזי ואנחנו מבררים לעצמנו הרבה הרבה דברים, אחרי שהרבה שנים עסקנו בחומריות, בבניין, ועשייה, עכשיו נבין מה אנחנו עושים פה בכלל.
אז אני חושב שהתפקיד שלנו, שלכם בעיקר, כמורים, זה לברר את הדבר הזה, את סוגיית הזהות, גם של המדינה, גם של האדם הפרטי ודבר שני שאותי מאוד מעסיק ואני אשמח לשמוע, אני מקפיד גם כל על ביקורים, בעיקר בעיירות ושכונות מצוקה, מה שנקרא, לצערי הרב, אני לא אוהב את המושג הזה, איך אתם כמורים מסתכלים על התלמיד כמכלול, זאת אומרת איך המשפחה נכנסת לתוך הסיפור, איך החיים שלו האישיים, אחרי הצהריים, איך זה מקרין על החיים שלו בתוך הלימודים. אותי זה גם מעניין לשמוע, אני פוגש את זה בשטח אבל מהצד של המורים עדיין לא זכיתי לשמוע. תודה.

מי רוצה להיות השני? בבקשה.

אני מורה בבית-ספר עירוני ב' במודיעין, בית-ספר שש שנתי. אני מורה לאזרחות 20 שנה ומה שמאוד מטריד אותי ואני חושבת שאני נורא שמחה שאני מגיעה לפה כדי להעלות את זה, אני מאוד אוהבת, אני מלמדת כל מיני סוגים של כיתות, אבל אני תמיד בוחרת גם את הכיתות מסוג מב"ר ואתגר ושם אני רואה הרבה פעמים תופעות, וזה מתגבר מאוד בשנים האחרונות, של ביטויים מאוד קשים של גזענות כלפי ערבים.
אני, כמורה, מנסה לעשות כמיטב יכולתי כדי להסביר, כדי להדגים, כדי לתת תמונה רחבה, להרחיב את האופקים שלהם, להסביר את הצד השני, עד כמה שניתן. אגב, גם בכיתות האלה יש תמיד את התלמידים המאוד מאוד קיצוניים, ויש את התלמידים שהם יותר מתונים, שמנסים גם למתן את התמונה. אבל בכללי, אני רואה עלייה בגילויים של גזענות. לי זה מאוד מפריע. אני חושבת שאם לא ייעשה משהו נגד זה במערכת החינוך, אז התופעה הזאת לא תיעלם מעצמה. מה שאני רואה בתור מורה וגם הייתי רכזת חברתית בעבר ומחנכת מכיתה ו' עד כיתה י"ב, חינכתי, יצא לי לחנך את כל הכיתות, אני חושבת שחייבים להגביר ולהכניס למערכת החינוך יותר מפגשים עם נוער ערבי, אבל באמת לעשות המון חשיבה.

יש בבית-הספר שלכם תוכנית מפגשים?

יש. אבל אני חושבת שזה צריך לקבל קצת יותר מקום וגם צריך שיהיו צוותי חשיבה שיבנו את המפגשים האלה, מפגשים שלא יהיו יותר מדי טעונים בנושא של הסכסוך, אלא באמת לראות שכולנו, הם גם מאוד מבלבלים. הם מכניסים, תסלחו לי, כן? הם מכניסים את כל הציבור הערבי לפעמים לאותו סל. מבחינתם, תושבי השטחים ואזרחי ישראל, הם בעצם, זה אותם אנשים והם לא מבינים את זה.

יש בבית-הספר אצלכם מורה או מורה ערביים?

לא. אצלנו לא. כי מודיעין פשוט היא עיר מאוד הומוגנית בהרכב האוכלוסייה שלה.

בבקשה.

אני מיפו, מורה לספרות ולשון. אני כבר יותר מ- 30 שנים במערכת. אני מאוד מאמינה בהידברות, אבל כמדומני, בשנים האחרונות, אני עובדת גם על השכל הקטן שלי לשנות את העמדה, כי אני מאוד מאמינה במפגשים בתי-ספריים, ערביים מול יהודיים. הייתי גם רכזת פרויקט של ילדי השלום ונכשלנו שם, באמצע הדרך קיבלנו גידופים וקללות.

מה זה ילדי השלום?

זה פרויקט בינלאומי שמסובסד על-ידי כל מיני ארגונים בקליפורניה ואמריקה, אמריקה, במיוחד קליפורניה, והוא שגשג המון שנים, אני לא מתכחשת לעובדה והיו כל מיני רומנים ואהבות, אבל בשנה שעברה היה ממש פיצוץ. כי תראו, הגזענות כל הזמן היתה והיא גם תישאר ותהיה ותמשיך. לדאבוני הרב, בשנה האחרונה או בשנתיים האחרונות, הגזענות כבר יותר ברורה ויותר שקופה ואנשים כבר לא פוחדים, אפילו זה כבר במודל, ככל שאני יותר גזעני, אני יותר יהודי ואני יותר מגיע לי להישאר במדינה והאיש האחר חלול, הוא לא נמצא פה. בקשר לגזענות אני רוצה סתם לתת דוגמה קטנה.

למה זה נכשל? מצד מי?

נכשל בגלל התלמידים והמורים נספחו עם התלמידים, עם הדמעות, היתה דרמה. היו שם ממש המון סיפורים. סיפורים מכאיבים, בשני הצדדים, אני מאוד מאמינה שגם בצד השני יש תלמידים שבאו משכול והעניין כל-כך ברור ומובן והתלמידים עם שכל קטן, תלמידים בני 14 ו- 15 לא יכלו לשאת בעול הזה, בהידברות הזאת ופוצץ העניין ולא המשכנו. אנחנו מקווים בשנים הבאות. בשנים עברו זה הצליח מאוד, בשנים הבאות, עם כל הגזענות שהיא צפה לה על פני השטח, יהיה יותר קל להמשיך, אולי לשכנע, גם דרך הידברות, עם בתי-ספר. אגב, רציתי לומר דבר שאחד המנהלים, רציתי לרשום את שמו ושכחתי. הוא אמר לא כל-כך IN כזה עכשיו, שבתי-ספר ערבים ייפגשו עם בתי-ספר יהודיים. זה כל-כך מוריד מרמת בקשת ההורים לרשום את הילדים שלהם בבתי-ספר וזה בטוח, שאני אומרת את זה עם אחריות כל-כך מלאה.

זאת אומרת בית-ספר שמקיים מפגשים כאלה, נרשמים אליו פחות ילדים?

כן.

ההורים פחות רוצים לרשום את התלמידים שלהם.

זה מנהל בית-ספר יהודי או ערבי?

במגזר היהודי, כמובן. הערבים תמיד זוחלים. סליחה שאני אומרת. כן, אני זוחלת. אני ובית הספר שלי, התלמידים שלי, המנהל שלי, יפו, כל יפו, אני גרה בעיר מעורבת, השכנה מעלי, כשיש חג ואני צריכה לתת עוגיות ואני אוהבת אותה והיא חולת אסטמה, אני מתחשבת בה, אני לא עושה בר-בי-קיו כדי שהיא לא תשתעל ולא תחלה, אבל כשיש פיצוץ קטן היא יורדת אלי, ואומרת לי – אלהם, למה אתם לא הולכים לסעודיה? אני אומרת לה – אני לא סעודית. את מרוקאית, את באת ממרוקו רק לפני 52 שנים. אני פה נולדתי, אני דור שמיני פה, אני לא רוצה שתלכי, חס וחלילה, שוב אני אומרת, כשאני מדברת, אני רוצה הידברות. לא מפני שאני יושבת פה ואני מפחדת, אני לא מפחדת.

במסגרת תל-אביב יפו זו באמת עיר מעורבת, אין מפגשים, מעבר לתוכנית ההיא שדיברת עליה.

אתה יודע מה? אני רוצה לשכנע את כולכם שאין דו-קיום כזה. יש על פני השטח, אנחנו מנסים, כי אנחנו זוחלים אליהם. אבל אני אתן דוגמה. עכשיו באנדרומדה ובכל מיני מקומות עשירים ביפו, בשטח של הבית של ההורים שלי, שני הוריי נפטרו, שני אחיי נפטרו ונשאר שטח פנוי, באים עשירים, עשירים יהודים מצרפת עם נזם פה נזם פה נזם פה ונזם אני לא יודעת מה, עם המון כסף, הם לא מוכנים לגור, הם גרים אתי, אבל הילדים שלהם הם לא בבתי-הספר שלנו, ואגב, יש לנו בתי-ספר די טובים.
בית-הספר שאני מלמדת בו, בית-ספר עירוני י"ב, הוא כבר מצליח בעיני, לא רק בגלל שאני מורה, אני לימדתי עם מספר מנהלים בבית-הספר, היה כישלון מוחץ בבית-הספר שלנו. עכשיו יש לנו מנהל צעיר, בנשמה, ברוח, בדעות, בידע, בהשכלה שלו, קוראים לו עבדל חליל אנחנו שינינו את פניו ומקבלים אחוז מאוד ניכר בבגרויות הצלחה וכדומה. אולי קצת ברשותך, חבר הכנסת, לדבר על המשכורת, משכורת של מורה בית-ספר, כשאני רואה משכורת של חבר כנסת- - -

עכשיו הורידו 10%.

עדיין, כשהורידו 10%.

תדברו, יורידו עוד 10%.

הלוואי, שיורידו עוד כמה. כמו שאתה למדת ארבע שנים, אני גם למדתי אותן שנים, אותה אוניברסיטה ולי היה סטאז' ולכם אולי לא.

להיות חבר כנסת לא צריך תעודה.

בסדר, נכון. בעלי חבר מועצת עיריית תל-אביב יפו ואין לו תעודה, הוא לא בוגר אוניברסיטה, הוא בוגר החיים.

הוא גם לא מקבל שם משכורת.

גם, אתה רואה? ואתם מקבלים משכורת.

טוב, תודה רבה לך, אפשר אחר-כך להמשיך.

אני רק רוצה לדבר על המשטרה, חייבת, זה כבר הנושא שאני באתי אליו רועדת כולי.

בבקשה.

אני אתן דוגמה והמבין יבין. מנהל בית-הספר ואנוכי, כל שני וחמישי, מתקשרים למשטרת ישראל ואומרים – ישנם עבריינים מסתובבים מול בית-הספר, עושים "אומרה", אתם יודעים מה זה "אומרה"?

הקפות.

אנחנו נוסעים לסעודיה ומסתובבים. אז הם עושים "אומרה" מסביב לבית-הספר. הם מגדפים, מקללים, מתחילים, חוטפים, עושים כל מיני ונדליזם. המשטרה לא עושה מאומה. מנהל בית-הספר היקר שלי, הסתובב ביפו, רצה לקנות גלידה לילדה שלו, הוא יצא מהבית, הגלידה לא רחוק מהבית, יצא ללא תעודת זהות. עצרה אותו משטרת ישראל, תעודת זהות, אמר – אין לי. והוא, יש לו חוש הומור מפותח. אמר – אין לי, אני תכף קופץ לבית. השוטר נעלב, מה זה קופץ? אתה מדבר אתי, אני בעל תפקיד, אתה ערבי מיפו, ערבי מיפו – עבריינים, אין מלומדים, אין מנהלים, אין יועצים. בקיצור, עצר אותו. אומר לו – אני מנהל בית-ספר, אני מתקשר אליכם כל שני וחמישי לבוא להוציא את העבריינים, עברייני תנועה, הם עושים לנו ונדליזם ובלגאן מול בית-הספר, אתם לא עוצרים אותם ולא עושים מאומה, ואני אומר לכם, אין בן-אדם, כל אזרח יכול להגיד שאני מנהל בית-ספר? מה פתאום. אני מנהל. עצרו אותו ועד שהתקשר לעורך-הדין עד שהוציא אותו.
לא רק הנדון הזה. אני רכזת שכבת ט' בבית-הספר, עכשיו אנחנו מעבירים את התלמידים שלנו לכיתות י'. תלמידים של חינוך מיוחד, אין לי איפה לשלוח אותם, אין לי מסגרת. יש לי מסגרת יהודית אכן, ואתם יודעים כולכם איזה בתי-ספר יש בתחנה המרכזית בתל-אביב, אני לא מכפישה אף בית-ספר, אבל ישנם תלמידים שלנו, יש חלק מהם לדאבוני הרב משת"פים, שהם לא דוברי עברית ואנחנו חייבים לשלוח אותם למסגרת. עכשיו הם ברחוב. יש לי עכשיו שלוש בנות, אין שום מסגרת ערבית, יפואית.

חינוך מיוחד?

כן, חינוך מיוחד. אין לי שום מענה. היה בית-ספר ולדאבוני היתה לכם אוזן די קשבת להרוס את בית-הספר ולהרוס את בית-הספר של חינוך מיוחד. איזה מין שכל של ועדת חינוך או משרד החינוך או כנסת במדינה כה נאורה, שהיא מסוגלת ובלי מצפון, לסגור בית-ספר של חינוך מיוחד בעיר שאין מענה לתלמידים חוסים כאלה. אין לנו. אני עכשיו צריכה לשלוח אותה לבית-ספר יהודי ישראלי, שם אתם יודעים מה, אני אשאיר את האופק לכם, לשחות בתוך כל הגזענות שם.

תודה רבה. בבקשה.

נמצא אתי כאן העמית שלי, נדב הבר ואנחנו מגיעים מנס ציונה. דווקא אולי בניגוד לדברים הכואבים שהושמעו כאן, הגענו הנה כדי לספר דווקא דברים מאוד חיוביים שנעשים אפילו במערכת החינוך. שנינו מורים חדשים השנה בתיכון על-שם אליעזר בן יהודה בנס-ציונה. אני הגעתי לפני כן מבית-ספר אחר, אבל בית-הספר הזה מבחינתי הוא בית-ספר פשוט קסום מפני שכל היעד של משרד החינוך השנה, של קבלת השונה והחינוך לסובלנות והכבוד, בבית-הספר שלנו בעצם הפך לאיזה שהוא מענה לשונות, לא קבלה של השונה, של החריג, אלא מענה בעצם לשונות. זה לא נשאר בגדר של סיסמה או משהו ככה גבוה, מגבוה גבוה, זה בא ממש לידי ביטוי ברמה היום-יומית.
בתוכנית הלימודים שלנו בתיכון בעצם, מבנה הלימודים עצמו הוא כזה שהתלמידים אמנם נדרשים לבחור כרגיל במקצועות המוגברים של חמש יחידות ומתמטיקה ואנגלית זה באמת ההקבצות, אבל גם במקצועות החובה הם מחולקים לפי רמות. כלומר, תלמיד יכול להיות חזק מאוד בהיסטוריה ולשבת בקבוצה מסוימת אבל הוא יכול לשבת במקביל בקבוצה של תלמידים שיותר מתקשים במקצוע העברית, במקצוע הלשון ובצורה כזאת בעצם כל תלמיד מקבל את המענה שלו, מתייחסים אליו כאל יחיד ולא כאיזה שהיא קבוצה. כל הנושא של הסטיגמה יורד ובלי שום קשר לזה הכיתות עצמן, ישנן קבוצות הנחיה - - -

זה בית-ספר שש שנתי?

בית-ספר שש שנתי, מ- ז' עד י"ב ולכל מחנך בעצם ישנה קבוצת הנחיה שהיא לא תלויה בקבוצות הלימוד, כלומר בקבוצת הנחיה מסוימת יכולים להיות תלמידים שהם מאוד מתקשים בהיסטוריה, מאוד חזקים במתמטיקה, זאת אומרת, זה לא תלוי לימודים בכלל. הגמישות גם במעבר בין הקבוצות, ישנה אפשרות לעבור במהלך השנה עושים כל הזמן מיפויים וכל תלמיד בשלב מסוים, אם רואים שישנה איזה שהיא בעיה, אפשר להעביר אותו לקבוצה המתאימה לו.

בכל מקצוע?

בכל מקצוע.

זה כאילו הקבצות בכל מקצוע?

הקבצות בכל מקצוע. יותר מזה, אם יש תלמיד שעדיין מתקשה, שעדיין התוכנית הגמישה הזאת לא מספיקה לו, ישנו משהו שנקרא תוכנית עבודה, שנקבע על-ידי הרכז והיועצת, בשיתוף כמובן, מי שמיישם את זה זה המורים המקצועיים ועל-מנת באמת ליישם את אותה תוכנית של מערכת מותאמת מבחינת מבחנים, מבחינת עזרה.

נשארת לזה משמעות לכיתת אם ולמחנכת במצב שבו כל המקצועות את אומרת, יש הקבצות.

נכון.

כל תלמיד, כמעט כל שיעור שלו זה עם קבוצה אחרת.

נכון. בצורה כזאת, השכבה היא שכבה לא גדולה של עשר כיתות, היא שכבה יותר מצומצמת וישנם קשרים מצוינים בעצם, השכבה הופכת להיות מאוד מאוד מגובשת וגם המחנך, יש בעצם יחס אישי של מחנך שממש המחנך עוקב אחרי התלמיד. זה עבודה הרבה יותר קשה למחנך עצמו, למצוא את התלמיד, איפה הוא נמצא כל הזמן, אבל התלמיד ממש מקבל מעקב צמוד ואישי.
בעצם, הערכים וכל החינוך עצמו, המפגש הפחות פורמאלי, נעשה בשיעורי הנחיה. אבל השכבה עצמה הופכת להיות מאוד מאוד מגובשת. על-מת להעביר בעצם את תוכניות העבודה הספציפיות במהלך השנה, אנחנו מקיימים תהליכים מקבילים עם המורים בתחילת השנה ולאורך כל השנה העברנו נושאים בחדר המורים של דיאלוג, של כל נושא ההכלה. העברנו בעצם למורים איך אנחנו בונים את התוכניות האלה, כך שרמת שביעות הרצון גם של התלמידים, תלמיד לא מגיע לבית-הספר, גם המורים, דרך אגב, כשהם נשאלים על זה, הם מגיעים ככה עם תחושה מאוד מאוד טובה שרואים אותי.

כמה בתי-ספר שש שנתיים יש בנס ציונה?

יש בית-ספר אחד, בית-ספר נוסף שהוא הופך להיות כרגע, הוא צומח מהשנה הבאה, ישנם שני בתי-ספר כרגע שיהיו שש שנתיים ואחד שיצמח לשש שנתי.

והתלמידים או ההורים בוחרים לאיזה בית-ספר הולכים או שזה עניין של אזורי רישום?

ישנה כוונה של עיריית נס-ציונה מהשנים הבאות לפתוח את אזורי הרישום.

אבל כרגע זה אזורי רישום?

כרגע זה אזורי רישום, כשאנחנו עובדים כרגע על תהליך של ייחודיות לכל בית-ספר, על-מנת שההורים בעצם יוכלו לראות לאיזה בית-ספר הם מעוניינים לרשום את הילדים.

מצטרף אלינו חבר הכנסת הרצוג. כן, בבקשה.

אני רציתי להגיב לדברים שנאמרו לפני זה.

בבקשה.

אני חושב שהנושא של המפגשים הוא מוערך יתר על המידה. רוב התלמידים שלי לא נפגשו אף פעם עם ילדים נורבגים, אבל אין להם שום דעות גזעניות כלפי נורבגים. כלומר, הגזענות לא נובעת מחוסר מפגש. אני גם הייתי, ארבע שנים עבדתי בבית-ספר דו-לשוני יהודי-ערבי ובמפגשים עוד לפני זה.

איפה?

בירושלים. המפגש, עוד פעם, בין שתי קבוצות שהן מראש מוגדרות כקבוצות שצריכות להיפגש, אני חושב שזאת לא הדרך.

צריך לתכנן את זה נכון.

בוודאי, השאלה איך עושים את המפגש. חלק ממה הוא. הוא לא יכול להיות דבר שהוא- - -

לדעתי, המפגש צריך להתרחש באופן טבעי, המדינה צריכה לבנות מבנה שבו הילד לא נפגש עם הערבי, הילד היהודי לא נפגש עם הערבי במפגשי דו-קיום, אלא נתקל בו או לידו בכיתה, דבר שכמעט לא קורה או במכולת או בשכונה במגרש הכדורגל.

למשל, יש החלטה של משרד החינוך, שאני מאוד מברך עליה, לשבץ מורים ערביים בבתי-ספר יהודיים, לאו דווקא לימודי שפה ערבית.

יש כ- 500.

בסדר, זאת החלטה. היא החלטה שאנחנו בהחלט תמכנו בה. מה דעתך על זה? האם אם יהיה מורה או שניים בבית-ספר כזה, ערבים.

למה שניים, למה שלא יהיו עשרה גם?

בסדר, בוא נתחיל בשניים.

ושיהיו מורים יהודיים גם בבתי-ספר ערבים, זה ידרוש יחס.

כערבי, 80% מהמורים שלימדו אותי, יהודים, ביישוב שאני גר, זה תהליך.

יש, יש מורים.

יש יותר מורים יהודים בבתי-ספר ערביים, מאשר ההפך.

השאלה היא כזאת, עוד פעם, אם המדינה כולה - - -

אבל אני שואל אותך מה דעתך.

אני בעד, מה זאת אומרת.

אם אפשר לשאול, מה אתה, לפי הניסיון שלך, איך אפשר שמפגשים כאלה באמת יצליחו, מה צריך להכין?

שום דבר. צריך לבטל, התקציבים האלה, צריך להעביר אותם לדברים אחרים. יש כסף ורוצים לעשות אתו משהו, יש אנשים שמתפרנסים מזה, בשטח, עוד פעם, הייתי בנווה שלום במפגשים והמפגש הוא תמיד הופך להיות יהודים מול ערבים, היהודים פתאום מתאגדים לקבוצה אחת, הערבים קבוצה אחת. אז עושים להם בסוף משחק כדורגל, כדי להראות שכולם בני-אדם. אני לא חושב שהילד היהודי חושב שהערבים הם לא בני אדם ושילד ערבי חושב שיהודים הם לא בני-אדם.

אבל יש גזענות, יש מחקרים, יש סטטיסטיקות.

אל"ף, ברור שיש, יש תופעות גזעניות חמורות כל הזמן, אפילו אווירה של גזענות, אבל זה לא, אם נשים לב למשל, יש את התפישה הזאת שאני לא מסכים אתה אבל היא מאוד רווחת לצערי אני שומע, שכאילו אנחנו רואים גזענות יותר אצל המזרחיים, כאילו, עוד פעם, אני חושב שזה לא נכון. האם המזרחי שבא מבית שאולי סבתא שלו דוברת ערבית, אז הוא פתאום חושב שערבים הם לא בני-אדם? יש כאן דברים מאוד עמוקים. אוהדי בית"ר, הם שומעים עבדל חלים, זה אחד מהשירים שלהם, אז מה, הם שונאים ערבים? אבל הם אומרים את זה. לעומת זאת, הרבה אנשים שאני מכיר מקרוב, שהם לא יודעים מי זה עבדל חלים ורואים את עצמם - - -

אבל אפשר להגיד על מישהו שהוא אומר מוות לערבים, הוא מנסה, שהוא לא שונא ערבים, הוא לא גזען?

נבדוק לעומק את הנושא הזה, למה הוא אומר את זה?

אי-אפשר להפריד בין הלשון לבין הלב לבין השכל.

אפשר, אפשר.

בבקשה.

אולי הוא מפחד מדת אחרת, יכול מאוד להיות שיש פה חרדה בגלל אמונות דתיות, קודם כל.

או חרדה שיזהו אותו כערבי, ואז אם אתה שונא ערבים, אף פעם לא יקראו לך ערבי.

בואו נתקדם, בבקשה.

אני מלמדת בבית-ספר שש שנתי אורט במעלה טבריה. אני אשנה את הנושא, ברשותכם, לדבר על סובלנות בין דתיים וחילוניים, במסגרת היותי מורה לאזרחות.

יש לנו כל-כך הרבה נושאים קשים.

נושא חשוב לא פחות, אבל אני אתייחס לנושא הזה. במסגרת היותי מורה לאזרחות, כשהתלמידים ניגשים לבגרות הם מחויבות במטלת הביצוע. עבודה בנוסף לבחינה. בית-הספר אורט במעלה טבריה, יחד עם האולפנית טבריה וישיבה תיכונית טבריה, החלטנו לנסות ללכת על נושא של מטלת הביצוע בדרך שונה, קצת אחרת. היוזמה היא של האולפנית טבריה ובמסגרת מרכז הפצה ניסויי, הם החליטו שאם יש ארבעה תיכונים בטבריה, שניים חילוניים ושניים דתיים, אולי כדאי להכיר אחד את השני במסגרת מטלת הביצוע ואנחנו יצאנו בפרויקט משותף שנקרא נפגשים באזרחות כאשר בית-הספר שלי לוקח כיתה משכבת י"ב, מעורבת כמובן, אני בית-ספר חילוני, מפגישים אותם עם בנים מהישיבה התיכונית ובנות מהאולפנית.

ושלושת הקבוצות האלה יושבות ביחד?

אנחנו נפגשים בשעות אחרי שעות הלימודים, במקרה זה אצלנו בבית-הספר שלנו, אשכול פיס, מבנה מתאים לפרויקט הזה. תחילת המפגש היא ארוחת צהריים ואחר-כך, כי זה אחרי שעות הלימודים, התלמידים רעבים כמובן אחרי שעות למידה, ארוחת צהריים ומפגש באולם גדול שבו יש הרצאה או סרט, שקשור בנושא סביב נושא האזרחות – סובלנות, חיים משותפים דתיים – חילוניים, אנטישמיות, נושאים שקשורים לתחום הידע באזרחות.

אתם מדרשת חיבור, נכון?

כן, תכף אני אגיע למדרשת חיבור.

אנחנו מצרפים את הבנים והבנות לחבר'ה שלנו, החילוניים. אנחנו נפגשים בצהריים, כפי שאמרתי ומתפזרים לכיתות, כיתה לבנים, בנים שלי החילוניים עם הבנים של הישיבה, וכיתה לבנות, בנות חילוניות ובנות דתיות. בכיתות אנחנו מקיימים סדנאות בנושאים סביב תחום הידע. כל הפרויקט הזה, זה בערך כ- 12 מפגשים, שבהם אנחנו לומדים להכיר את השני, לומדים לוותר סטריאוטיפים שיש על השני, של החילוניים כלפי הדתיים ולהפך. הפרויקט כולו בא לבטל את כל הסטיגמות שהיו קיימות באותה עיר. אנחנו שלושה בתי-ספר באותה עיר, שלא מכירים האחד את השני. כמובן, אנחנו שואפים לעצב זהות אישית יהודית לאומית סביב התלמידים, מדברים על נושאים אקטואליים, מעודדים לאזרחות פעילה משותפת.

אתם מזהים באמת שינוי?

השינוי הוא מדהים. אבל לפני שאני אגיע לתוצרים של כל הפרויקט הזה, אנחנו כבר שלוש שנים ברציפות עושים את הפרויקט הזה. אני חייבת להזכיר את מדרשת חיבור, בראשותו של אבישי אייזנברג. לא היינו יכולים לקדם את הפרויקט הזה, ללא סיוע של המדרשה. זו מדרשה שניזונה מתרומות. כל התרומות מחוץ לארץ ואבישי אייזנברג עומד בראש המדרשה ומכתת רגליו כדי להשיג תרומות ונגמר לו הכסף. זה שלוש שנים, כל שנה, 60,000 שקלים.

עכשיו הגעת לפואנטה.

כן, אני הייתי חייבת להגיע לנקודה הזאת, אבל אני לא אדבר רק על זה. אבל כ- 60,000 שקלים, זה הסעות, זה ארוחת צהריים לתלמידים, זה מרצים. כל מרצה, 5,000 – 6,000 שקלים לבקש כדי לבוא ולדבר בפני התלמידים, לפחות, יש כאלה צדיקים שעושים את זה בהתנדבות אבל לרוב אנחנו משלמים כסף, הרבה כסף.

אתם מרגישים שיש איזה שהוא שינוי בתפישת העולם של הילדים?

לזה אני מגיעה. התלמידים פתאום מבינים, משני הצדדים, שההבדלים הם לא כל-כך משמעותיים בין דתיים לחילוניים. הקשר הזה יוצר מן היכרות כזו, רגע, אתה פה לומד מעבר לכביש, בבית-ספר אחר, אני תמיד חשבתי שאתה א', ב', ג', פתאום מסתבר שאתה לא שונה ממני, אנחנו כמעט מאמינים באותו דבר. יש ויכוחים, יש קונפליקטים, יש, בסדנאות אנחנו מביאים להם, מציגים בפניהם את הקונפליקטים.

אין לחצים של הורים לא לעשות את זה?

ממש לא, ההורים מאוד אוהבים.

גם לא דתיים?

ברגע שאני מחלקת את הסדנאות לכיתת בנות וכיתת בנים, אין בעיה.

בדיוק, זו אחת הנקודות.

אני לא מקלקלת אף אחד.

ושארוחת הצהריים כשרה.

ברור, כמובן, הכל כשר.

אני מבין שלא חיברתם לזה בית-ספר חרדי.

אין בית-ספר חרדי, אין תיכון חרדי. יש יסודי חרדי.

לא תיכון, אבל יש, בנות בטח יש כן תיכון, בית יעקב.

אין לנו בית-ספר חרדי בטבריה.

אין בית יעקב?

הייתי שם בסיור, ברשותך היושב-ראש, זה מדהים מה שסיפרת עכשיו. הדבר שיפה שם, זה בעצם מעבר למסגרת הפורמאלית, זה אחרי, המורים נמצאים אחרי שעות הלימודים ויש שם שיח פתוח כל-כך, זה מה שמאפשר את היציאה מהמסגרות. היה פה בוועדה הזו, לפני שבוע, היה דיון בדיוק על כל הקושי שנמצאות העמותות, שנמצאות היום בלחץ מאוד קשה מול משרדי האוצר שאנחנו בעצם גם בוועדה הזו וגם במקומות אחרים, עוסקים בכך.

מעבר לזה שרציתי להציג את הפרויקט המדהים הזה, מאוד חשוב לי להביא לידיעתכם שאנחנו במצוקה כלכלית קשה ואנחנו רוצים להמשיך את הפרויקט הזה ואנחנו מאוד מאוד רוצים שיהיה סיוע. ברור לי שעיריית טבריה, אנחנו לא בסדר עדיפויות שלה. לא קיבלנו שקל מהם בשלוש השנים האלה שאנחנו בתוך הפרויקט והכל בא מהעמותה, אבל נגמר הכסף, אין מה לעשות. ואנחנו צריכים, אנחנו רוצים להמשיך.

את אמרת שאתם רשת אורט?

כל בתי-הספר שבפרויקט הם מרשת אורט, כן. אנחנו שייכים לרשת אורט. ומאוד חשוב לנו להביא את זה לידיעתכם.

תודה. בבקשה.

אני מתיכון עמית רננים רעננה ולצידי תמר יפרח, גם כן, שתינו נציגות התיכון.

עמית בנות?

בנות, בית-ספר שש שנתי לבנות, כן. אני רוצה להתחבר למה ששני חברי הכנסת דיברו בהתחלה, אחד על הנושא של שליחות ואחד על נושא של קשר עם הורים. אנחנו שתינו מורות בכיתות אתגר, שזה כיתות מכוונות בגרות עם יחסית מספר יותר מצומצם של תלמידות בכיתה אבל עדיין - - -

מה זה? איזה גודל כיתה?

לי יש 24 בנות בכיתה, שזה יחסית הרבה, לתמר יש 22 בנות ואנחנו מדברים כל הזמן על שונה, על החריג. אני חושבת שכולנו שונים, כלומר, נקודת המוצא שלנו, שאנחנו באות לתלמידות וסליחה שאנחנו מדברות בלשון נקבה, אבל אנחנו מכוונות רק בנות אז אנחנו מלמדות רק בנות. זה שכולנו שונים, אבל קודם כל זה לכל אחד יש נקודת חוזק. כלומר, כשאנחנו מדברים בכיתה, זה קודם כל על אמונה ביכולות שלהם ותוצאות הבגרות גם מוכיחות את זה שעובדה שמצליחים, הן עולות משנה לשנה והציונים אצלנו מאוד מאוד גבוהים בכיתות אתגר, גם האמונה בכוחות שלהן, אמונה ביכולות שלהן ולהראות, אין אצלנו קשיים, יש לנו אתגרים. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים, מדברים כל הזמן על הפרעות קשב וריכוז, אנחנו לא מקבלות את המונח הזה, זה אתגרי קשב וריכוז. קשב וריכוז זה מתנה, כשמתייחסים לזה כמתנה ואל אתגר שאנחנו כמו שאני רוצה לטפס על הר, אז זה נראה ככה. אנחנו עובדות המון, בכל כיתות אתגר, תמר אולי תכף תוסיף כרכזת על הקשר גם עם ההורים, וגם עם המורים ביניהם לבין עצמם, על העמדת גבולות, שיתוף פעולה מלא והצמחתם במקום.
במקביל לזה הקמנו מיזם, פה שמענו על עיריית טבריה שלא משתפת פעולה, אבל עיריית רעננה מאוד משתפת פעולה. למדנו תמר ואני, במשך שנתיים, יזמות חינוכית עסקית, יוזמה של עיריית רעננה. השקיעו בנו במשך שנתיים את מיטב המרצים. הקמנו מיזם שנקרא משולש הצמיחה, שמטרתו היא איגוד של שפה משותפת של הורים, מורים ותלמידים ותמר אולי תסביר.

אני 35 שנה במערכת, במגוון תפקידים, עבדתי בדרום.

איפה בדרום?

באופקים, במה שנקרא היום שדות נגב. 12 שנה שם. בשנים האחרונות אני במרכז, אני רוצה רק לומר, כששומעים רעננה אז חושבים שאולי אין מצוקות, אין בעיות. בית-הספר שלנו הוא בית-ספר שמכיל את כל האזור מסביב, המושבים מגיעים אלינו. יחד עם תושבי רעננה ומה שהחלטנו לעשות לאור הניסיון שלנו, זה לקחת את המשפחה לבית-הספר, לא בנושא של התערבות אלא בנושא של מעורבות. מצאנו לנכון, לאור העובדה שאנחנו מחנכות וגם מאמנות, אנחנו למדנו להיות מאמנות הפרעות קשב וריכוז, שאם אנחנו ניקח אלינו את ההורים ואת המורים וניצור שפה משותפת, קודם כל, הצורך נבע מכך שילד נשלח לעשות אבחון. הוא מקבל אבחון. ההורים נפגשים לחצי שעה עם הפסיכולוג. לאחר מכן זה מגיע לבית-הספר, ההורים מקבלים מידע, המידע נשלח למורים ומה עושים עם זה? הרי הילד פה אובחן.
לקחנו את ההורים אלינו, בסדנאות שאנחנו עושים ועיריית רעננה מאוד דוחפת אותנו, מממנת, ההורים מגיעים, אנחנו מגיעים לשישה מפגשים מינימום עם הורים כאלה, אנחנו מלמדים אותם מה זה הקושי, איך מתגברים עליו, איך זה נראה. יש פה, אנחנו מרגישים שזה הופך לאיזה שהיא קבוצת תמיכה כי המורה, ההורה, הולך לאיבוד. אז הבן שלי מאובחן כך וכך, הרבה פעמים יש איזה שהיא תחושה של איזה אבן. איך אני מתמודדת עם הדבר הזה? אנחנו ביחד, לוקחים גם את המורים לסדנאות וביחד יוצרים שפה משותפת, כלים משותפים, תמיכה.

הבנות אצלכן הולכות לשירות לאומי?

חד-משמעי, כולן, שירות לאומי, צבא, או שנת מדרשה לפני היציאה. בכיתות אתגר, רק כדי לסבר את האוזן, המחזור שאני סיימתי לפני שנתיים, כולן בשירות צבאי, לאומי, מדרשה ולאחר מכן צבא, ולפעמים גם עוד שנת שירות.

זאת אומרת, כל אחת.

אנחנו מעודדים, חושפים, חד-משמעי.

מגיעים אלינו מהצבא, מגיעים אלינו נציגי שירות לאומי, מגיעים נציגי המדרשות, כלומר אין פה כפייה ואין פה, יש פה הכוונה באמת אישית לכל אחת לכיוון שהכי הכי מתאים לה. זה מתחבר למה שאמרנו בהתחלה, ל-אני מאמין שלה, לדרך שלה.

יש עוד בתי-ספר דתיים לבנות, ברעננה? זאת אומרת, בת דתייה, תושבת רעננה, בעצם זה בבית-הספר שלכם?

גם יש צבייה בהרצלייה.

לא ברעננה.

צבייה?

או אמנה בכפר-סבא.

היותר אקסקלוסיבי.

כן.

מילה קשה, אבל זאת האמת.

לא בטוח.

בבקשה.

אני מורה בזיו בירושלים, קרוב לכאן. אני רוצה להגיד שלושה דברים. הדבר הראשון, שאני מאוד שמחה על פרויקטים חדשים שיוצאים ממשרד החינוך לעידוד שאנחנו מדברים על השונה זה גם על המחונן וגם על המצטיין ויש פרויקט של עתודה מדעית טכנולוגית שאני מרכזת בבית-הספר, שנותן אופציה לתלמידים שרוצים לדעת.

מה אופי בית-הספר שלך?

הוא שש שנתי, ציבורי, הוא נותן אופציה באמת, כיון שאנחנו בית-ספר הטרוגני וכל סוגי התלמידים לומדים יחדיו, דווקא לתלמידים המצטיינים והמחוננים, ללמוד במסגרת נוספת של מתמטיקה, של פיתוח חשיבתי בתכנות מחשבים ופיסיקה וזה באמת נותן גם מענה חברתי לאותם ילדים שלפעמים מרגישים קצת שונים בכיתה, להיפגש ברמה השכבתית עם תלמידים כמוהם וגם באמת פיתוח חשיבתי ואני חושבת שהפרויקט מדהים ונותן המון לתלמידים. דבר שני, זה שבית-הספר אצלנו התחיל השתלמות למורים.

הרישום פתוח לבית-הספר או שזה לפי אזורים?

רישום פתוח. זה מערב ירושלים. אבל זה ציבורי, זאת אומרת, כל מי שרוצה להירשם, יכול.

מכל העיר?

מכל העיר, כן, יש לנו גם מאזור רמות, שהוא קצת יותר מרוחק, שמגיעים אלינו.

זה יוצר תחרות בין בתי-הספר?

אנחנו ממוקמים במקום בעייתי, בין בויאר לליד ה-, זאת אומרת שבחטיבה אין, אנחנו לא בתחרות כל-כך, כי ליד ה- ובויאר בקושי מקבלים בחטיבה, אבל אין ספק, המיקום שלנו בין ליד ה- ובויאר, במעבר בין ט' ל- י', הוא מקשה. זאת אומרת, הרבה תלמידים חזקים עוזבים אותנו, מבחינה לימודית ואני חושבת שבגלל זה, קודם כל הפרויקט הזה נותן איזה שהוא מענה.

מבחינת מערכת החינוך של עיריית ירושלים, המעבר הוא חופשי? אחרי ט' כל אחד יכול לעבור?

ליד ה- ובויאר בוחרים את התלמידים שלהם, יש להם את הזכות לסינון, בואו נגיד ככה. אצלנו זה לא כך. אצלנו, מי שרוצה יכול. אנחנו גם לא מאמינים בנשירה, בהנשרה של תלמידים במעבר מ- ט' ל- י', מבחינתנו, התלמידים הם שלנו ואנחנו נעזור להם לסיים אצלנו בבית-הספר. מעטים יש לנו שאנחנו במירכאות "מעזיבים" או ממליצים להם על עזיבה.

כן, מה שאת אומרת זה שהתלמידים הטובים עוזבים.

כן. בגלל זה אני חושבת שקודם כל פרויקט כזה, שמתחיל מהחטיבה, דווקא לעידוד המצוינות, יכול דווקא לעזור לבתי-ספר ציבוריים, כן להשאיר את התלמידים החזקים. בנוסף, בית-הספר אצלנו מאוד מתמקד בצד החברתי. אני לא יודעת אם ראית, היתה כתבה לא מזמן על המורה אמנון, מורה אצלנו בבית-הספר, שעשה את הפרויקטים בשוק כפרויקט באזרחות, מה שהם מדברים על מטלת ביצוע בעצם נגד עבודה של ילדים ערביים בשוק. אצלנו מטלת הביצוע באזרחות תפשה מקום מאוד מרכזי בבית-הספר והמורים לאזרחות אצלנו מדהימים. אני מורה למדעים אבל אנחנו רואים את זה כל הזמן אצלנו, את העשייה החברתית ואני חושבת שזה מה שנותן לנו את העדיפות על אותם בתי-ספר מצטיינים. כי גם יש לנו השתלמות פנימית בית-ספרית שמעודדת מורים מתוך בית-הספר, דווקא לשיח ולנושא השנתי לעבוד בכיתות ואני חושבת שזה משהו שגם צריך לעשות בבתי-ספר, כי השתלמויות מורים, המקצועיות, שאתה פוגש מורה מפה ומורה משם, מקשה עליך להביא את הדברים לתוך בית-הספר וכשההשתלמות היא בית ספרית, כשהמורים מקיימים שיח בית-ספרי לעשייה בית-ספרית, היא מביאה גם תוצרים לכיתה.

הדבר האחרון זה הרפורמות. אני יודעת, אנחנו בית-ספר שש שנתי ונכפית עלינו בשנה הבאה תכנית אופק חדש. כרגע אופק חדש זה חובה, עוז לתמורה יש לזה זמן כלהיות חובה. אנחנו מאוד מרגישים כבית-ספר - - -

לא, אבל בתי-ספר שש שנתיים, מה הם? שניהם?

יש היום בעיה.

זה בעיה. אז אנחנו מרגישים מאוד בעייתיים עם המצב הזה, אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מאוד מרגישים נבגדים. ההסתדרות, הארגון, כל החברות הזאת, אנחנו מדברים פה על שליחות מורים. איזה מורה יכול לקיים שליחות שהזכויות הטבעיות שלו לא מתייחסים אליהן? אין לנו פינות עבודה. מדברים על פינות עבודה פרטניות של מורים? מכריחים אותנו לעשות אופק חדש – אין לנו פינות. בכל הפרויקט הזה אין שיח מורים, זה נכפה עלינו, בעיקר בבתי-הספר השש שנתיים שיש לנו את שני הפרויקטים ואני אשמח שהוועדה תהיה יותר מעורבת בזה כי בעיני זה ביזיון חמור, מה שנעשה בבתי-הספר. אני בטוחה שמורים אחרים שהם בשש שנתי מרגישים זאת.

תודה רבה. יש מישהו שבא מבית-ספר שעוז לתמורה מופעל בו? אם אפשר לשמוע? בבקשה.

בוקר טוב. אני מתיכון בליך ברמת-גן, אני מורה להיסטוריה מחנכת כיתת מב"ר י"ב ורכזת חינוך חברתי. אצלנו עוז לתמורה הוא בשלבים של פעימות. אנחנו כרגע נמצאים בפעימה השלישית. בשנה הבאה אנחנו ניכנס למתכונת מלאה, כך שאצלנו זה היה תהליך הדרגתי. זה אמנם לא מנע את התרעומת של ציבור המורים.

תספרי לנו קצת מה זה, מנקודת מבטך.

מנקודת מבטי. מכיוון שזה תהליך הדרגתי, אז זה מחולק לשש שעות פרטניות, שבו אנחנו יושבים ומתגברים את התלמידים כמובן, אל"ף, לפי הצרכים של התלמידים ובי"ת, גם לפי הרצון של התלמידים.

זה עם קבוצה קטנה, שניים-שלושה ילדים?

לא, אחד רק.

עד חמישה תלמידים. כמובן שהלחץ יותר מתחיל מצידם כמובן כשיש בחינות ויש את שעות השהייה, שבהן המורים אמורים לבדוק את המבחנים ולתת מענה לכל שאר הדברים.

יש פינות עבודה בבית-הספר?

נמצא כאן אריאל אמיתי, בשבוע האחרון למעשה נפתח הבניין עם פינות העבודה. הכעס והתרעומת היא שלמעשה העבודה לא מסתיימת בשעה ארבע, לפחות אצלנו לא בבית-הספר. אנחנו ממשיכים עדיין עם פעילות גם לאחר מכן וברור שאנחנו נותנים את המענה, אנחנו עובדים עם תלמידים.

בנושא השכר?

אני לא רואה הבדל משמעותי, להפך, לפי מה שהבנתי השכר לשעה ירד. אני 21 שנה במערכת, אז ירד. אני לא מרגישה משהו משמעותי. אני גם לא כל-כך דוגמה כי בעלי תפקידים אצלנו מתבקשים לעבוד משמונה עד ארבע בכל מקרה בלי שום קשר לרפורמה.

אבל העובדה שבעצם כל המורים שוהים בבית-הספר בין אם בלימוד ובין אם בפרטני ובין אם בשהייה, לא תורמת לבית-הספר? הלא בית-ספר תיכון במידה מסוימת הפך להיות תחנת רכבת, מורה בא, יש לו שעה פה, חור שם, רווח פה והוא בא והולך וקשה לאסוף.

יש בתי-ספר שאומרים ששעות שהייה שעות רכילות.

אני רוצה להוסיף עוד משהו. בכל מקרה, נושא התגבורים היה קיים תמיד אצלנו בבית-הספר, אני רואה בזה איזה שהוא שינוי קוסמטי בעקבות העוז לתמורה כי לתגבר תגברנו תמיד וכשמורה בחלון ותלמידים מתקשים הוא תמיד ישב עם תלמידים מתקשים, זאת אומרת אני לא רואה בזה איזה משהו, לפחות מבחינתנו, איזה שהוא משהו מהפכני.
יש תרעומת של ציבור המורים שאנחנו צריכים לחתום בשעון. ההתייחסות, יש איזה שהיא פגיעה בנו כפרופסיה שממילא עושה את הדברים וכרגע נמדדת לפי פרמטרים אחרים. תמיד תגברנו תלמידים ומגיעים בפסח כדי לתגבר תלמידים ואצלנו בחופשת הפסח עובדים כאילו זה שבוע עבודה רגיל, אנחנו תיכון ארבע שנתי מ- ט' עד י"ב, אז כל העסק הזה גם יצר קצת מכיוון שאנחנו בפעימות, יצר גם בעיה מערכתית כי אנחנו בית-ספר גדול, בית-ספר של 2,000 תלמידים עם 180 מורים. לסדר מערכת של פרטני בבית-ספר כזה זה קצת בעייתי אז מוציאים תלמידים בקצוות, בדרך-כלל נפגשים עם תלמידים בשבע ורבע בבוקר. אני למשל מתגברת בשבע ורבע בבוקר. לא כל תלמיד מוכן להגיע בשעה כזאת, בטח לא בחורף. מכיוון שתלמידים אצלנו, המערכת היא עמוסה ולוקחים גם מורחבים, הרבה מאוד תלמידים מסיימים ללמוד בחמש אחר-הצהריים, לא מוכנים להישאר בשעות האלה, אז מהבחינה הזאת, זה לא בדיוק.

אבל אצלכם אין את הקונפליקט של אופק חדש ועוז לתמורה כי אתם בעצם כולכם ארגון המורים, אני מניח.

אנחנו כולנו ארגון המורים ומכיוון שנכנסנו לזה - - -

כולכם עובדי עירייה.

עובדי עיריית רמת-גן, כן.

אין עובדי מדינה? OK.

אני מלמד בישיבה תוכנית בירוחם, רכז מעורבות חברתית, אני רוצה להתמקד דווקא בתוכנית חברתית שקיימת בארבעת השנים, כיתה ט' עד י"ב ואני בעיקר רוצה להתמקד בתוכנית של כיתה ט'.
יש תוכנית המכונה "מבט חברתי", כלומר בכל חודש, חודש וחצי, המורה בוחר נושא חברתי אחר שאותו הוא מלמד בכיתה, יכול להיות עובדי קבלן, קו העוני, בעלי מוגבלויות, כל מיני, המורה בוחר מה נוגע אליו, כל חודש או חודש וחצי הוא מלמד את היחידה הזאת כאשר הוא מלווה בשיעור עם כתבות, כל מיני סרטונים, כדי להמחיש לתלמיד את הקשיים גם בצורה יותר מוחשית ולא רק בצורה יבשה של פרטים וכדומה. בסוף אותו חודש או חודש וחצי גם יוצאים לשטח – התנדבות באותו נושא שעליו דובר בכיתה. אם זה אומר בעלי מוגבלויות, אצלנו יש שבת קו לחיים שבו הבאנו כל מיני בעלי מוגבלויות מעמותה מסוימת אלינו, ועשינו להם פעילויות, ראינו בשטח באמת מה שקורה. כל מיני תוכניות שכל מורה בוחר לעצמו. דבר שהשנה הכנסנו ועדיין לא יצא לפועל באופן טוטאלי כי לא מצאנו שיתוף פעולה, גם בפן של ההידברות בין ימין לבין שמאל כלומר שהמורה בעצם מלמד, אצלנו הנטייה הפוליטית בישיבה התיכונית, עוד פעם, בצורה די גורפת לא בצורה טוטאלית, זה מגזר ימני מבחינת השקפת עולם. אז לפחות אני בכיתה די ניסיתי להציג את תפישת העולם ההפוכה.

לא, בירוחם לחפש שמאלנים זה בזכוכית מגדלת. צריכים ייבוא.

שם הם ה-אחר.

כן.

בכל אופן, לפחות מה שניסיתי לעשות בכיתה, להציג מה הרציונאל של התפישה השמאלנית, אם זה אומר כלכלית, אם זה אומר פוליטית.

אני אעיר הערה משום שאני גם הייתי רכז חינוך חברתי. פה הבעיה זה הגבול בין איך ללמד לאזרחות או לפוליטיקה כדי שהמודעות שלהם להיות מעורבים לבין העניין של המפלגתיות, הכוונה. פה הקו. זה האיזון שהמורה צריך לעשות, זה האיזון.

כל המטרה שלי, המטרה שתמיד אמרתי – לראות שיש לנו מטרה משותפת. אולי אנחנו חולקים בדרך, אבל יש מטרה משותפת – טובתה של מדינת ישראל. מהי טובתה? גם בזה יכול להיות שיש מחלוקת. אבל ברגע שנקודת המוצא שלנו שיש לנו בעצם נקודה, יש לנו מטרה משותפת, מטרה שהיא טובתה של מדינת ישראל, השיח כבר משתנה לחלוטין. כי לצערי, הייתי הרבה בשטח בנוגע לשמאל וימין ויש הרבה סטיגמות של ימנים על שמאלנים שהם לא ציונים וכו', ויש גם סטיגמות הפוכות של השמאל כלפי הימין.

אנשי השמאל לא רוצים את טובת המדינה, אני מבין.

בין היתר, כל מיני סטיגמות הדדיות שבאמת כואבות, זה מגיע מתוך מקום של בורות שלא מכירים אחד את השני ואני מאמין שאם אפשר להעצים את התוכנית הזאת שבעצם בתי-הספר עם נטייה ימנית יציגו להם את הצד השמאלני של המפה וכן הפוך, או בתי-ספר שיש את כל המגזרים, להציג את שני הצדדים, שבסוף אותו חודש, חודש וחצי שבו עוסקים בנושא, יוצאים באמת לפעילות משותפת עם בית-ספר מהגישה השנייה. אז גם מגיעים לשטח, רואים באמת התנדבות משותפת.

תודה רבה. בבקשה.

אני מורה לאזרחות ותושב"ע ברב תחומי למדעים ואמנויות בחדרה. אני מבקש מאנשי ועדת החינוך והעומד בראשה להתייחס לשלושה דברים. נושא המשמעת, יש רפיון אדיר בנושא המשמעת. תלמידים והורים הם בעלי הסמכויות, מעמדו של המורה נשחק ונרמס. אם אתם יכולים לגלות יתר מעורבות והעצמת מעמדו של המורה. שתיים, אם יש לכם אפשרות להתערב בנושא של דרגת הקושי של בחינות הבגרות. במתמטיקה ורק לפני יומיים בהיסטוריה, הבחינות מבחינתי שיהיו קשות, שיהיו הוגנות.

בהיסטוריה, אני קראתי קצת את העובר ושב בפייסבוק, אז הבחינה היתה כנראה די בסדר אבל זה הפך להיות כנראה, בגלל המתמטיקה שהיתה באמת בעייתית, זה הפך להיות כבר איזה שהוא טרנד כזה. למה לא? נבכה על הבחינה. זו התרשמות שלי.

זאת התרשמות מבחוץ. אני הייתי גם מורה להיסטוריה ואני מחכה לתלמידים תמיד כשהם יוצאים מבחינות הבגרות ואם תלמיד שמוגש ב- 90 או ב- 100 יוצא בעיניים בוכיות, אז יש דברים בגו. לא יכול להיות שאחרי כל בחינה, יש קיטורים, אחר-כך כתבות ושום דבר לא נעשה. וזה מדי שנה ושנה.

בבקשה, תמשיך.

למורים שלנו, צוות מורי מתמטיקה למשל, יש ותק מצטבר אולי של 200 שנה וגם הם התקשו בפיתרון בחינות הבגרות. הדבר השלישי, אל מול ה- 40 מיליארד שקל, אם אפשר לעמוד על הרגליים האחוריות כדי למנוע קיצוץ נוסף בשעות הלימוד. ודבר אחרון, לגבי הגזענות – גם בבית-ספרי יש קצת יחס לא מתון כלפי ערביי ישראל, האזרחים וגם כלפי הפלסטינים.

"לא מתון" זאת אומרת שאתה לא רוצה להגיד קיצוני. לא, איך הוא בוחר את המושגים, זה טוב.

כן, נכון. אבל בבית-ספרי שיעור המתגייסים הוא 97%, לצבא. מרביתם ליחידות קרביות ואותם תלמידים שנושאים בגאון את העוינות כלפי ערביי השטחים וערביי ישראל, מתגייסים ליחידות הקרביות, באים במגע עם הערבים בשטחים ואז באחת עמדתם מתרככת, הם רואים את העוני, את האבטלה, את החולי, את העליבות, ואז גם הם מוצאים ממנת הקרב שלהם אוכל כדי לתת לילד הפלסטיני.

כן? אתה מתרשם שהשירות בצבא ממתן?

השירות בצבא ממתן להרבה כי הרבה בוגרים שלנו, הם באים הרבה לבקר בבית ספרנו, נושאי נשק בימי שישי והם מספרים בדיוק שיש התמתנות בדעות שלהם. לא של כולם, אבל לא כצעקתה בסופו של דבר. תודה.

תודה רבה.

מסקנה מעניינת, לשם שינוי.

אני מתיכון כאבול. אני גם מדריכה ארצית לאזרחות, זאת אומרת אני באה מהתחום של האזרחות ששם אנחנו דנים בכל העניינים שמדברים עליהם עכשיו. אני אתייחס ממש מהתחום שלי, בשני מישורים. מישור ראשון שאני חושבת שתוכניות הלימודים באיך שהם נמצאים עכשיו, הם באמת לא מחנכים לא לסובלנות ולא לתרבות של זכויות אדם. אני חושבת דווקא במקומות מסוימים התלמידים מאבדים את עצמם ואת הזהות שלהם וזה ממש קטסטרופאלי, אני אתחיל מאזרחות. פשוט מאוד אנחנו שם מלמדים באופן כזה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינה דמוקרטית ויהודית, לא משנה מאיפה מתחילים, אבל בספר עצמו כלומר אנחנו כן מחזקים את העמדה של הדמוקרטיה וכל התיאוריה של הדמוקרטיה והצד השני זה המשטר וכל המוסדות של המשטר.

אתם מלמדים כבר עם הספר החדש?

זה הספר החדש? החלקים החדשים?

זה לא ספר חדש, זה חלקים חדשים.

זה חדש, חלקים חדשים.

אנחנו חייבים ללמד.

"להיות אזרחים בישראל".

אנחנו מלמדים ב"להיות אזרחים במדינת ישראל" ואנחנו מלמדים את ארבעת הפרקים החדשים עכשיו, כשהם צריכים להיבחן עליהם ביולי. אבל מה שקורה שם, אני עוד פעם חוזרת על אותה נקודה – לא התלמיד הערבי ולא התלמיד היהודי מוצא את עצמו שם, כי פשוט מאוד הספר במתכונתו הנוכחית לא מגבש את הזהות של כל אחד מהמגזרים, בוא נגיד. דבר כזה מכניס למצב של ניכור, קודם כל, מצב שאם המטרה היא להיות אזרח במדינת ישראל, אני חושבת שהוא מביא ממש את הדבר ההפוך לגמרי במתכונת מה שיש עכשיו והכי חשוב שלא בכלל, אבל אין מספיק, עניין הסובלנות וקבלת האחר וכל הערכים של תרבות הזכויות, להפנים אותן כערך ממש מרכזי בחיי התלמיד, כסוכן שינוי בעוד כמה שנים, זה לא נמצא שם. אז אני טוענת שזה לא רק באזרחות, זה בכל תוכניות הלימודים של כל המקצועות, אני מבינה שביולוגיה או מתמטיקה זה קצת רחוק, אבל אפשר להכניס את זה בסוציולוגיה איך שצריך, באזרחות, בכל מיני מקצועות.
זאת אומרת שאנחנו צריכים לעבוד על תוכנית לימודים, עוד פעם, שהיא באמת תגביר את הערכים האלה ולהפנים אותם איך שצריך. דווקא יש משהו חיובי באזרחות שהם הלכו לקראת מטלת ביצוע ששם אתה יכול באמת להגביר את הנושאים שאתה חושב שהם כן נחוצים בחברה שלך.

תני דוגמה לדבר כזה שאתם עושים.

אני אביא מהתלמידים שלי. פשוט מאוד אנחנו שם מאוד עובדים על העניין של האלימות בחברה הערבית במיוחד. אנחנו יודעים שזה ממש נושא חשוב.

בכאבול, יש כמה אירועים קשים.

לא רק בכאבול, בכל המקומות, בוא נגיד, אבל יש. זאת אומרת אם אני מסתכלת על התלמיד כסוכן שינוי, אני חושבת שצריך להתחיל משם. צריך להתחיל מהבעייתיות של החברה עצמה ואני טוענת שגם צריכים לבנות תוכנית מרוכזת ותוכנית ממש בנויה כזו שתדבר לחברה הערבית במיוחד, לא רק לכלל אזרחי ישראל. פשוט מאוד, אם יש לפעמים באמת בעיות שהן קצת שונות או בואו נגיד שבחברה יש לי את הבעיה של האלימות, אני צריכה באמת לפתור את הבעיה הזו וזה באמצעות תוכנית מסודרת מטעם החברה עצמה.

יש תלמידים שהולכים לשירות אזרחי מבית-הספר?

לא.

בכלל לא?

לא. בכלל לא. זה סוגיה אחרת לגמרי, נדבר עליה אולי בעוד ישיבה. אבל בכל-זאת, אפילו אם אין, אפשר לעשות משהו. אני כמורה רוצה באמת להגביר את העניין ההתנדבותי של התלמיד שלי, ההתנדבות לחברה שלו, זאת אומרת במצב מסוים באמת שיתחיל לפתור מה שיש לנו, לפתור בעיות שיש לנו.

יש תוכניות התנדבות?

יש מחויבות אישית בבית-הספר?

יש מחויבות אישית.

אז דרך מחויבות אישית.

כן, הם מצליחים להיכנס לשם, אבל אני אומרת עוד פעם, תוכנית בתוך מקצוע שאני לומדת ואני נבחנת עליו, שם אפשר להפנים עוד יותר.

OK. אני רוצה כאלה שעוד לא דיברו. בבקשה.

אני מכפר טירה במשולש, בית-ספר חטיבת ביניים א'. אני מורה לאזרחות. אני רוצה להמשיך את דבריה של חיתאם אשקאר. בבית-ספרי עכשיו אנחנו עובדים על הנושא של יחידת העמקה באזרחות.

יפה, שזה כיתות ט'.

כן. זה מודל לפי דעתי שהוא מודל מאוד מצוין, לבטא את הזהות של התלמיד. ישנו מודל שאנחנו עובדים לפיו, זה מודל שפיתח אותו מכון מרחבים, שנקרא אזרחות משותפת. המודל, יש לו שלושה קודקודים – זהות, הגינות ונגישות. קודם מדברים על הזהות, נותנים לילד לדבר, לתת את הזהות שלו, ישנם בוא נגיד את הרב תרבותיות אם החברה התרבותית היא רב תרבותית ישנו ויכוח היום, כן או לא.

אין ויכוח.

נניח שכן. אז כשנותנים לתלמיד את היכולת לבטא את זהותו ללא פחד, ללא היסוס ומהקודקוד השני, אם החברה הוגנת כלפי הזהות הזאת, ישנה הגינות, מגלים הגינות כלפי הזהות הזאת, ועם הזהות הזאת, עם ההגינות יכולה לתת לי אפשרות להגיע. ישנה נגישות, אם לזהות חברתית, או זהות פוליטית, טוב, תלמידים זה לא כל-כך לזהות פוליטית, אבל זהות חברתית יותר, איפה מיקומו. סליחה על הביטוי, לא רוצים שתכירו אותנו רק דרך חומוס. ישנם עוד דברים שונים בחברה שלנו. יש לנו תרבות מסוימת, אז כשאני נותן לתלמיד לגלות מה זה תרבות של ערבים, מה זה שאיפות של ערבים. אם הוא, אם אני נותן את ההזדמנות, את הבמה וראיתי את זה, כבר אני ארבע שנים מעביר את התוכנית הזאת, ראיתי את השינוי בין התוכנית הקודמת, כי יש בחירה. מי שלא רוצה לעשות מבחן מפמ"ר, אז הוא יכול לעשות את יחידת ההעמקה. אז בחרתי את היחידה הזאת של מכון מרחבים, כי אני השתכנעתי שזו הדרך.

OK.

אם התוכנית הזאת תיושם בכמה בתי-ספר, גם יהודים, אז אני חושב שאנחנו עושים, לא כל המטרות, אבל חלק מהעבודה.

תודה רבה.

רק תן לי הזדמנות אחרונה. משפט אחרון. בית-הספר שאני בא ממנו, אנחנו מאוד עקביים על פיתוח תוכניות וניהול פרויקטים בנושא דו-קיום, חיי שיתוף, הכרת השונה, הכרת האחר ואני לא רוצה לפרט את זה יותר כי אני רוצה לתת גם לאחרים זמן לדבר.

מאה אחוז, תודה רבה. בבקשה.

אני מלמדת בתיכון עירוני ב' במודיעין, מורה לאמנות ומובילת מועצת תלמידים. אני חושבת קצת אחרת. קודם כל, כל מה שעלה כאן בעצם אנחנו דנים, יש פה מורים מבתי-ספר תיכוניים, אנחנו מקבלים את החבר'ה כבר איכשהו מגובשים. עומס הבגרויות והמבחנים לא מאפשר באמת איזה שהוא שיח באמת עמוק עמוק עמוק, על מי אתה כאדם. הם כל-כך עסוקים בבגרויות וזה מה שמניע אותם, שכל התוכניות המדהימות שאנחנו עושים בבתי-ספר, הן בעצם, הם עוברים אותן, אבל הם ממוקדים בגרות, זה מה שמעניין אותם.

בחטיבה העליונה.

כן. ובעיני, פה אנחנו כושלים. כי אם תלמיד מגיע לבית-הספר רק בכדי להוציא ציונים גבוהים או להצליח בבגרות, והוא עובר אמנם תוכניות מדהימות אבל הוא רואה לנגד עיניו רק את הבגרות, אז בעיני כשלנו. אני חושבת שהעומס הזה לא מאפשר לנו כמורים, גם להביא את המקום - - -

העובדה שהמיקוד יהיה היום הרבה יותר מוקדם, מקלה בעניין הזה?

המיקוד אולי כן. מבחינתי, אם אתה שואל אותי, אני חושבת שצריך להוריד בגרויות.

כן, מדברים על זה הרבה ואני מתרשם שזה לא הולך לקרות מחר בבוקר.

אז זה באמת בעייתי כי לפני שנתיים אני חינכתי י"ב והיתה לי תלמידה מצטיינת שבאמצע השנה, כשהיא היתה בשיא הבגרויות היא פשוט התמוטטה ואושפזה בבית-חולים פסיכיאטרי, רק מהלחץ. אז המיקוד יכול לעזור, אבל אני רואה בבית-הספר שיש כל הזמן מאבק בין הצוות החברתי לבין הפדגוגי, כי צריך להספיק ומצד שני אנחנו רוצים גם שהם יצאו בני-אדם ואנחנו כל הזמן תוהים מיהו האדם שאנחנו רוצים להוציא מבית-הספר. יש לנו אתגר מאוד חשוב כי החבר'ה שלנו מתגייסים לצבא ואם אני חוזרת לתחילת השיחה, אז אנחנו רוצים שבמפגש שלהם בצבא, הם יהיו קודם כל בני-אדם, עם כל מי שהם נפגשים, אז אנחנו כל הזמן במאבק ואין שעות ואין כספים והכל מתחיל מאפס. כשהגענו לכאן בדרך דיברנו על הנהג הישראלי. הנהג הישראלי הזה ישב אצלנו בכיתה לפני כן, לפני כן ביסודי ולפני כן בגן ויש משהו בסיסי בכל המדינה הזאת.

אם הבגרויות יהיו יותר לכיוון כמו שהיה פעם, יותר ממוקדות לתחום שביעית, שמינית, יותר נכון אפילו לכיוון השמינית כמו פעם, אני במפגש שלי עם ההורים הם אומרים – מכיתה ט', הם עסוקים בבגרויות. פעם בכיתה ט', י', י"א, אפשר לדבר אתם, היום כבר מכיתה ט' הם מתחילים לדבר על בגרויות ואז אתה מאבד את השיח. האם זה דבר שהוא נכון?

אני מבין שמשרד החינוך היום מנסה להוריד את הבגרויות המוקדמות, כדי למקד אותם רק בשתי השנים האחרונות.

זה קורה?

בעבר זה סבב סביב הזכאויות ואז הפכנו להיות למעשה עבדים סביב הזכאויות.

ברור.

יותר מזה, אני נוגעת גם בילדים - - -

דרך אגב, אם היו שואלים אותך איזה מהבגרויות להוריד, כי תראו, כולם מדברים על להוריד בגרויות אבל כשמגיעים לשאלה – ספרות, היסטוריה, אזרחות, תנ"ך.

השאלה היא לא איזה בחינות בגרות להוריד, הרי כל אחד יגיד שהמקצוע שלו חשוב. העניין הוא, החשיבה להוריד בחינות בגרות זה על המשמעות של זה. השעות שניתנות למורים בבית-הספר בהוראה הן גם פר הכנה לבגרות. המחשבה בתחילה להיות מה תהיה האלטרנטיבה. האלטרנטיבה יכולה להיות ללמד אותם חקר, עבודות מחקר, כל מיני דברים שהם הרבה יותר, שאני מורה להיסטוריה שמאוד קנאית למקצוע שלי, מאוד אשמח ללמד חקר, עבודות חקר, איך לחקור, להוריד את כל המסות של החומר, לפתור יחידה אחת.

זאת אומרת, למצוא תחליף שהמקצוע לא יינזק כתוצאה מכך שאין את היעד של הבגרות.

אני מהאולפנית באור עקיבא. לפני חמש שנים עמדנו על 28% זכאות, השנה על 85% ואת יודעת איך עשינו את זה? אני רכזת חברתית עם 12 שעות בתיכון של 110 בנות. זה התשובה מבחינתי. כלומר, דווקא הריכוז החברתי, לא שאני עשיתי את זה, אבל מבחינתי, חד-משמעית, בבתי-ספר שיש מקום לחינוך החברתי, חד משמעית הבגרויות עולות.

יש לנו 1,400 תלמידים.

זה לא משנה הכמות, בעיני. הכמות זה לא משנה, זה אמירה של בית-ספר. המקום הערכי לא בא לעולם על חשבון ההצלחה הלימודית, הפוך. ברגע שהמסרים הם מאוד ברורים של אחריות אישית, של איכפתיות של עשייה חברתית, של העצמה, העצמה אישית, העצמה קהילתית, חד-משמעית הבנות נפתחות בבגרויות. אני גדלתי במקום שאתה גם מדריך בתנועת נוער ואתה גם מתנדב במד"א ואתה גם ואתה גם ואתה מצליח בבגרות, כי זו האווירה.

יש אצלנו את כל תנועות הנוער ויש אצלנו פרויקטים של התנדבות. אני מובילה את מועצת התלמידים ואנחנו כל שנה מאמצים עמותה.

לא, אני גם בטוחה שאתם עושים עבודה נפלאה, אני פשוט חושבת שלהוריד בחינת בגרות, זה לא מה שיענה.

אני מניחה שאתם גם מקבלים אולי כספים נוספים שלנו אין ויש מאבק מאוד גדול על שעות ועל כסף.

מסכימה. אני מסכימה ויכולה להגיד לך שכל שבוע יש פעילות חברתית בלי כסף, כלומר באמת, עיריית אור-עקיבא מקסימה, היא לא משופעת בכסף ואנחנו לא עושים את זה, באמת, אני חושבת שבסופו של דבר יש משהו באווירה הכללית הבית-ספרית שהפוך, המקום החברתי מאוד מעצים את ההצלחה הלימודית.

תודה. יש פה מבית-ספר דרך אבות, אפרת? בבקשה.

שלום, אני מנהל חינוכי בבית-ספר דרך אבות באפרת. אני רוצה רגע לאתגר קצת את המחשבה שלנו כאן על נושא הסובלנות ואני מאוד רוצה להתחבר למה שאמרה הגברת מקודם. מה שאני מגלה זה שיש פער בתודעה. אנחנו גרים באזור שהוא מוקד חיכוך, בוא נאמר כך. אפרת, גוש עציון.

מה שנקרא בסלנג מתנחלים.

מתנחלים, כן. ומה שאני מגלה זה שיש איזה שהוא כפל, נקרא לזה, כפל בהתייחסות של התלמידים עצמם. על פניו, יש עוינות מאוד גדולה.

עוינות בין מי למי?

עוינות, בין היהודים, בין התלמידים, לבין הערבי, לבין הפלסטיני. מצד שני, אין אף אחד, אני חושב, ואני מדבר על זה לא מעט בבוקר, אחרי התפילה, אין אף אחד שכשהוא רואה את הזקנה הערבייה עוברת עם הסלים על הראש או את הפועל הערבי שמגיע לעבוד ביישובים או משהו כזה שאין לו תחושה של רחמים או חמלה ורצון לעזור.

אתה יודע שתחושת רחמים וחמלה היא ביטוי לפטרונות מסוימת.

אז פה אני רוצה לומר משהו. אני חושב שבסופו של חשבון, התוכנית החינוכית באזרחות והתוכניות החינוכיות השונות שבנויות על מה שנקרא מאז שנות ה- 80 הנושא של הזכויות, לא מקדם את היחס הסובלני בין יהודים לערבים. זכויות זה אומר שאני מגן על אינטרס מוגן שלי. לא בהכרח, לא בהכרח שאני רואה את הזולת באמת כמות שהוא. יש שיח אלטרנטיבי שיכול להיות שצריך לחדור, שיח יהודי מאוד, שיח של חמלה. חמלה זה לא אומר פטרונות. חמלה זה אומר שאני רואה את האדם כפי שהוא, במקום שבו הוא נמצא, על המצוקות שלו ואני מצפה שהוא גם ייראה אותי. אני מוכן לעזור לו, זה שיח החסד היהודי, הוא לאו דווקא פטרוני.

צריך לראות אותו על הטוב שבו, לא על המסכנות שבו.

על הטוב שבו ועל הקשיים שלו ועל מה שהוא.

חברים, בואו, אנחנו לא יכולים לנהל דו-שיח כזה. אמנם זאת הכנסת, אבל בכל זאת.

השאלה האם צריך להחדיר לאט לאט אל תוך תוכניות הלימודים שיח שהוא, אנחנו קצת נסוגים ממנו, משיח החמלה בשל שיח הזכויות הליבראלי. האם לא צריך להכניס יותר, שיח של חמלה, שיח יהודי. אני בטוח שיש במקורות המוסלמים גם דברים רבים שהם מגיעים מהקוראן והם עסוקים בעניין הזה, של היחס לזר, לא ממקום של זכויות ודווקא של מגיע לי, אלא ממקום אחר.

בבקשה.

אני מתיכון אנקורי בירושלים ויושב פה בעז עילם, הוא מורה לאזרחות בבית-הספר. ראשית, אני רוצה להתייחס לדברים שלך, לגבי השיח היהודי, חמלה. לפני שבועיים הלכתי לרכוש טלפון סלולארי חדש, ליד כיכר הדווידקה וראיתי שלט על החנות והיה כתוב שם – "לא תחנם, אני קונה אצל יהודי". וחץ שמצביע שמאלה, לחנות הסמוכה, שהיא חנות ערבית. צילמתי את התמונות, פרסמתי אותן, שיח התעורר, העברתי את הדברים.
אז קודם כל, גם השיח היהודי, יש בו יסודות שבוא נגיד בלשון עדינה, סוגיית קבלת האחר היא מורכבת מאוד, זה משהו טרי מהשבועיים האחרונים. בנוסף, דובר קודם על מפגשים והאם מפגשים הם יעילים, מוצלחים. אני פעילה, אני מתנדבת בירושלים בקרב קהילת מבקשי המקלט מדרפור, סודאן, אריתריאה, שזו קהילה שפה בינינו פה בירושלים, לצערנו הרב, נתקלנו בשריפה, פעמיים שרפו בתים של מבקשי מקלט בירושלים. הפעילות היא התנדבותית, זו פשוט קבוצה של אנשים צעירים שמלמדים בהתנדבות מבקשי מקלט. איך אני מביאה את זה פנימה לבית-הספר שבו אני מלמדת? מה שקרה זה שהחלטתי שאני בעזרת המורים והמורות בבית-הספר, נקיים חגיגת ראש השנה משותפת לתלמידים עם מבקשי המקלט והילדים והילדות שלהם. כולם הגיעו לבית-הספר, התלמידים והתלמידות עזרו בהכנה, המפגש היה מפגש בלתי אמצעי. הם באו פנימה אל תוך בית-הספר, חגגו יחד אתנו כמי שחיים בירושלים יחד אתנו, חגגו יחד אתנו את ראש השנה. במהלך המפגש, פתאום אחת התלמידות שאף פעם לא דיברה בבית-הספר ערבית, היא היתה צריכה לתרגם עבור האנשים שדוברי ערבית, אז פתאום היא דיברה ערבית שוטפת שקודם היא אף פעם לא דיברה בבית-הספר והיא שימשה כמתרגמת. עבור התלמידים זה היה אירוע מאוד משמעותי והוא לא היה משהו מסובסד, יזום, אלא איזה שהוא משהו הרבה יותר טבעי. בנוסף, אנחנו מקיימים ועושים חגיגות משותפות, חגיגות של חגים מוסלמיים, חגיגות של חגים יהודיים, עיד אל פיטר משותף בגן סאקר. אנחנו באים, מתכנסים, האנשים שפעילים עם מבקשי המקלט וזה פתוח ורציתי לומר שלפעמים דווקא הדברים הפחות פורמאליים, יש להם השפעה.

תודה. בבקשה.

אני מתיכון בן גוריון בנס ציונה ואני כן רוצה לחזור לנושא של השונות ולחבר את זה לבגרויות כי מבחינתי, כל תלמיד בכיתה אצלי הוא שונה והוא עולם בפני עצמו וכשאני מכוונת בגרות ללמד אותם אני אמורה להכין את כולם לאותו קו וזה לא מתאים. אני באופן אישי לוקחת הרבה תלמידים ומלמדת אותם בבית אחרי הצהריים את כל השעות שאין לי זמן לתגבר בבית-הספר והם מגיעים להצלחות יפות, אבל שוב, כל תלמיד בדרך שלו, כל תלמיד במה שמתאים לו ולצערי, בחינת הבגרות לא משקפת לא את מידת ההשקעה שלהם ובטח ובטח לא את מידת ההשקעה שלי בתור מורה, כי בחינת הבגרות האחרונה, לא יודעת אם ראיתם אותה, אבל היתה באמת ברמה מאוד נמוכה שהעליבה אותנו.

באיזה מקצוע?

תנ"ך. לחילופין, אני מלמדת מגמה ואני כותבת תוכניות ייחודיות למגמה ושם כן יש מקום לביטוי גם של התלמידים וגם מקום - - -

מה זאת אומרת מלמדת מגמה?

מלמדת מגמת תנ"ך מורחב. שם התוכנית היא תוכנית שאני בוחרת.

יש ילדים שבוחרים את המגמה הזאת?

כן, יש לנו מגמה גדולה. שם התוכנית היא אישית, זאת אומרת, תוכנית שאני בוחרת את התכנים, אני כותבת אותם ויש אפשרות לתלמידים להתחבר כי הם מקבלים את האופציה לכתוב עבודות יצירתיות ולהביא את עצמם לתוך העבודה. אני חושבת שזה הרבה יותר יעיל מאשר לכוון את כולם לאותה מטרה.

זה ילדים שלומדים אצלך במתכונת הרגילה, והולכים גם למגמה?

כן.

אז זה סימן שאת מורה טובה.

יכול להיות.

כי בסוף זה הכל המורה.

תשמע, זה מעניין, כי גם ב- י' התחלנו עכשיו, בעקבות ההצלחה של המגמה, גם ב- י' התחלנו להכין עבודות חקר ועולים דברים מאוד מאוד יפים, אתם מוזמנים להיכנס לפייסבוק שלי לשמוע שם תסכית רדיו של תלמידים שזה בעצם הפרויקט שלהם בתנ"ך. אז יש מקום ליצירתיות, יש מקום להביע את השונות.

אנחנו מתקרבים לסיום והייתי רוצה אם מישהו, יש לנו דברים שלא עלו עדיין או לא נאמרו ורוצה לחזק אותם, בבקשה.

אני באה מאורט אלון ביקנעם. אני שותפה להרבה דברים ששמעתי כאן. אני מלמדת בבית, בית-הספר שלנו הוא גם בעוז וגם באופק וכן יש קצת בעיות אבל לא על זה הייתי רוצה לדבר. אני מדריכה ארצית ב- debate, מה שנקרא היום באקדמיה מעמת, מלשון עימות. מדריכה מחוזית במדעי החברה ועם כל הכובעים ומלמדת ומכינה לבגרות במקצועות מדעי החברה ואזרחות והפעם הכובע שאני דווקא יותר אתן לו דגש זה של ה- debate ושל מדעי החברה. השנה, בשנה הבאה אני אולי אלך עם פנים קימה, הצטרפו עוד בתי-ספר לתוכנית הזו, משהו בסך-הכל הכללי כ- 200 בתי-ספר, כולל גם את המגזר הערבי. יושבות פה מורות שהיו תחת ההדרכה שלנו ויושבת פה לשמאלי גם מפמ"ר מדעי החברה, דניאלה פרידמן, שהיא מוזמנת, אם פספסתי משהו, או לחזק אותי, אני אשמח.
אני חושבת שהתוכנית הזו מקרבת, מביאה את השיח בצורה אחרת, שהנשק בו הוא המילים ואני מצטערת שזה נשמע מיליטנטי, נשק, אבל זאת לא הכוונה, אלא מועלים ערכים, מועלות סוגיות והדרך שבה דנים יכולה לשמש דוגמה להרבה דיסציפלינות אחרות.
כשאני מדברת על מדעי החברה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה, כשאני הייתי תלמידה, זאת היתה יחידת חובה ודנו בסוגיות והועלו ערכים וקונפליקטים שהיום תלמידים לא דנים בהם. אני משתתפת, כשאת אומרת, אנחנו מקבלים אותם, משהו די מוכן וקודם הם היו פה ושם, אני חושבת שצריך להתחיל עם זה קודם, להכניס את ה- debate ואת מקצועות מדעי החברה בצורת לימודי בסיס שתלמידים ייחשפו אל הדברים האלה ויגיעו לשיח יותר בשלים, כשהם מגיעים לתרום לחברה שלהם, כל אחד בדרכו ותמיד יש מה לשפר. אני לא מתעלמת לא מהגזענות ולא מהדברים שנאמרו פה ואצלי בבית-הספר עושים הרבה דברים, יש גם מורים ערבים שמלמדים, אני חושבת שאנחנו, התלמידים מגלים נכונות והם לא רואים בזה משהו מוזר ואני מאמינה שזה חלק מהחינוך גם בעיר הזו אבל במדעי החברה אנחנו עושים ופועלים לקראת למידה חווייתית ושיתופית.
כשאני אומרת את זה, אז אני מדברת על עבודות חקר ששותפות גם למגזר הערבי וגם למגזר היהודי. תלמידים נפגשים, גם מפגשים פיסיים וגם סינכרוניים ועובדים וחוקרים סוגיות בחברה הישראלית במשותף. ובשנה הבאה אנחנו הולכים לעבוד על דתיים וחילוניים, ככה שנקודות הממשק רק הולכות וגדלות ובאמת, אם הוועדה עוסקת בעניין של שינוי אפרופו בחינות בגרות, אז זה שווה לדון, להכניס את ה- debate, את המעמת ואת המקצועות האלה כיחידות בסיס על-מנת שהילדים שלנו יצאו יותר מוכנים.

אני מתיכון שלאון בקריית גת, מלמדת היסטוריה ומחשבת ישראל ואני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי בקבלת האחר. לנו יש בבית-הספר שני תלמידים עיוורים ותלמידים נכים גם שניים, ומה זה עושה לתלמידים האחרים, כמה טוב זה עושה, כמה זה מוציא מהם את קבלת האחר, מה שאנחנו מחפשים בהרבה מאוד דברים אחרים. מצד שני, אני מתחברת עם דברים אחרים שנאמרו פה שיש לנו, אני מלמדת בעיקר בכיתות אתגר ומב"ר את הגזענות ואת השנאה לערבים, הפלסטינאים, לא חשוב, הם לא עושים בכלל הפרדה, ולדעתי אחת הבעיות היא שאנחנו שיקוף של החברה וזה לא בא ממערכת החינוך, זה החברה, זה מה שהם שומעים בבית, זה מאוד מאוד קשה להתמודד עם זה. מאוד קשה.

אני מחטיבת הביניים בן סינא, בכפר קאסם, רכזת חינוך חברתי ומובילה פרויקטים של חיים משותפים. אני כבר 18 שנים מובילה פרויקטים של דו-קיום וחיים משותפים ופה כאילו מדברת על ירושלים וזה, אני גרה במרכז, לידינו ממש, במרחק של חמש דקות זה ראש העין. אני כבר כמה שנים עובדת על פרויקט של חיים משותפים, לאורך הירקון. אצלנו בכפר קאסם הרבה מבלים שם, בפארק וגם מראש העין, יש לנו את השוק בראש העין בשישי, אצלנו בכפר קאסם בשבת, אבל אף פעם לא היו עימותים. אני עובדת על זה להפגיש את הילדים, לשים אותם ביחד שידברו, שיכירו אחד את השני, כילד מול ילד.
אנחנו עדיין נתקלים מהרב שם בראש העין, כל פעם בכל מפגש שאנחנו מקיימים, אז יש לנו בעיתון המקומי והם שולחים לעירייה כל מיני דברי גזענות, כאילו מה פתאום, סועאד ואסתר נפגשות, מפגישים את משה ואת לא יודעת, הבנים מפה והבנות משם, זה כאילו התבוללות וכל מיני כאילו, גזענות. אבל בכל-זאת, אני ממשיכה את זה. עם הילדים, העיקר זה להפגיש אותם, לתת להם להיות ביחד. כי לא משנה פה דיברו על שמאל, על ימין, על פוליטיקה, בכלל זה לא זה. הם מכירים אחד את השני, ילד מול ילד, כי אנחנו גם נפגשים בכל מיני חגים, זה החגים שלנו ושל היהודים גם זה קרובים ביחד, אז אנחנו גם חוגגים את החגים ביחד ואני רואה שמספיק לשים את הילדים ביחד, ותנו להם והם יזרמו עם זה.

המפגשים האלה, הם עוברים בהצלחה? הם תורמים?

כן, הצלחה מאוד רבה. במשך שלוש שנים אימצה אותנו רשות הגנים והטבע, היא מממנת לנו מדריכים לאורך הירקון, נפגשים גם בעניין איכות הסביבה, אנחנו עושים כאילו סיורים לאורך הירקון, מתחילים מהפארק בירקון, פעם, סיור בשבוע שעבר האחרון היה כאילו ברידינג, בסיום. עברנו לאורך כל הנחל ועבדו ביחד, גם היו לנו סיורי עששיות של לילה, כאילו להכיר, ממש, ילדים ביחד, לא משנה לא ערבי לא יהודי וגם צירפנו אלינו הורים וזה ממש מצליח, אבל הבעיה פה זה עוד פעם, אולי התקציב. חסר מי שיממן אותנו, במקרה המורה מהצד היהודי, מראש העין, בעלה הוא מיפן, אז הוא קישר עמותה יפנית ששולחת לנו פה ושם 5,000 שקל, 6,000 שקל, מממן ככה סתם את האוטובוסים. האחרים, אני אצטרך לאסוף פה 20 שקל מהילדים, אבל אני רואה שזה השקעה שווה והלוואי שיהיו עוד תקציבים ונרחיב את הפרויקט הזה.

הפרויקט אצלנו נמשך לא רק בשלושה מעגלים, תלמידים – תלמידים, הורים – הורים ומורים – מורים.

עוד כמה, בבקשה.

אני מאורט רוגוזין מגדל העמק. מורה לאזרחות, היסטוריה ומחנכת כיתה, כיתה י'. ברשותכם אני רוצה להתייחס למספר דברים, עד שקיבלתי את הבמה.
אנחנו מנהלים בבית ספרנו מספר פרויקטים מעניינים, בנושא של סובלנות. אחד הפרויקטים הוא השתתפות בסדנאות בקיבוץ גינוסר בבית יגאל אלון והמפגש עם החבר'ה מכיתות מופ"ת מכפר יפיע. המפגשים האלה נערכים כבר חמש שנים, בין כיתות מופ"ת אצלנו וכיתות מופ"ת בכפר יפיע. המפגשים הם כמה פעמים בשנה והשנה כמחנכת כיתת מופ"ת היו לי חששות כי מגדל העמק היא קהילה מאוד שמרנית וסגורה והוצאתי כיתת מופ"ת, הכנתי אותם, דיברנו על הסובלנות, אבל היה לי מעניין לראות איך הם יגיבו וכשראיתי אותם בסדנה והעיניים שלהם נפתחות והם פתאום שומעים שאותן בעיות יש לילדים ביפיע ובעיות במשפחה ובעיות עם חברים ואחר-כך החלפנו חוויות. הם צירפו את הילדים האלה כחברים בפייסבוק והם ביקשו טיול בסוף השנה ביחד, אז אני אומרת שבפועל, בשטח, זה מה שצריך לעשות.
אנחנו יכולים לדבר הרבה, כלומר אני חושבת שצריך להיות משהו ארצי, לא מקומי. המפגשים בין הקהילות ואני מדברת על קהילות שונות – דתיים, חילוניים, ערבים, יהודים. אתן לכם עוד דוגמה, הקהילה הגאה. שוב, כשמדברים בתל-אביב על הקהילה הגאה, זה שונה ממגדל העמק ויש לנו קבוצה די גדולה במגדל העמק של ילדים בשכבת י', י"א, י"ב, שיצאו מהארון, ככה בהפגנתיות ופתחו קבוצה בפייסבוק ופה נכנס מקצוע האזרחות, מטלת ביצוע. כיתה י"ב הרימה את הכפפה ועשתה עבודה בנושא של סובלנות וקבלת השונה, כתבו מערכי שיעור, תכנון של תוכנית שלמה, שלחו את התוכנית לארגון חושן, קיבלו תשובה מיידית, חושן ביקשו לשלוח להם את התוכנית ורוצים במידת האפשר להחדיר את זה לבתי-הספר. אותם תלמידים ב- י"ב רוצים לקחת על עצמם ולהעביר את זה בכיתות שלנו, בבית-הספר שלנו.
דבר נוסף, הצעה, כמורה להיסטוריה. השנה העברתי שיעורים וירטואליים למוסקבה בנושא השואה, לקחתי את זה כשליחות ובנושא השואה היו שיעורים וירטואליים בסקייפ לבית-ספר פרטי במוסקבה. אז פשוט חשבתי שאולי אפשר לעשות משהו דומה במקצוע האזרחות. אני יודעת שבהיסטוריה הקימו ועדה בינלאומית להוראת ההיסטוריה. אז אם אפשר להקים איזה שהיא ועדה באזרחות בנושא של סובלנות והכבוד, זה הנושא שאנחנו דנים היום, אני אשמח לקחת חלק בפרויקט הזה ולהוביל פרויקט דומה באזרחות וללמוד אולי ממדינות אחרות קצת על דמוקרטיה.
אני רוצה להתייחס למה שהאדון מחדרה אמר. הנושא של בחינות בגרות זה נושא כואב. אני לא יודעת, לי כואב אחרי הבגרות בהיסטוריה. לי כואב על אותם תלמידים שלמדו, למדו ולמדו.

זה קשה באמת?

רק דוגמה.

אני מתכוון למבחן בהיסטוריה, באמת היה קשה?

הסטאטוס של תלמידים בארץ מאתמול, משרד החינוך רואה בעין יפה את כישלונם של תלמידי כיתה י' במבחן הבגרות בהיסטוריה א' ויעשה כמיטב מאמציו למען השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול להקל על התלמידים בבחינה.

כן, OK.

אז כנראה משהו לא תקין. אני רואה פה סתירה. הרף יותר מדי גבוה, מקובל עלי. אבל הדרישות לזכאות לבגרות גם גבוהות, אז תחליטו. כלומר, הבחינה לא מאפשרות לתלמיד החלש לעבור.

תודה רבה.

תודה.

אני נורא מצטער, אנחנו מוכרחים לסכם.

אני רוצה לסיים ברגע של נחת, אם אפשר.

רגע של נחת. אי-אפשר בלי.

ברגע של נחת, עלו כאן המון המון המון קשיים. אני מבית-ספר בליך. אנחנו מדברים ערכים, אנחנו גם עושים ערכים ואנחנו מעבירים תוכניות חינוך בכל השכבות, יש לנו 2,000 תלמידים, מתוכם 864 תלמידים מתנדבים בקהילה וגם מקבלים את השונה. יש לנו 150 תלמידים שהם רק במסגרות של קבלת השונה, שזה כנפיים של קרמבו, מעון חוסים, הרבה, אפשר להגיד יש הרבה קשיים במערכת החינוך, יש גם הרבה סיפוק, הרבה נתינה וזה גם עובר לתלמידים, הם מעורבים ופעילים.

תודה. אני בטוח שלו היינו נותנים פה הזדמנות לכל אחד ואחד מהמורים, אין לי ספק - - -

לא שמענו רק על הבדואים.

אין לי ספק שהחלק המלא של הכוס הוא הרבה יותר מחצי אבל מטבע האנושי, אנחנו תמיד עוסקים בחלק החסר.

ניתן דוגמה לקבלת האחר, פאדי.

קצר, בבקשה.

אני מבית-הספר המקיף שש שנתי אורט סלאמה, זה בית-ספר אזורי שמשרת את האוכלוסייה הבדואית באזור המועצה האזורית משגב.

הבדואים הצפוניים.

בדואים צפוניים, זה לא בדואים אשכנזים.

גיאוגרפית, לא כלכלית חברתית.

לא לא, זה גם שונה. זה שונה.

אני רוצה לדבר קצת על האוכלוסייה הבדואית.

אבל ממש בקיצור, בבקשה.

אני רוצה לומר שני דברים. לגבי הסובלנות, היו לנו שני פרויקטים שמדברים על פעילות משותפת עם בתי-ספר מהמגזר היהודי ובגללם אנחנו זכינו בפרס ארגון המורים מקום ראשון בשנת 2006, זה חשוב להדגיש שאם אנחנו מקיימים פעילות עם בתי-ספר אחרים, הדגש יהיה על פעילות מסוימת ודרך הפעילות אפשר להגיע לדו-קיום ולהכיר את האחר. בעקבות הפעילות הזו, נופצו לדעתי הרבה סטריאוטיפים והרבה דעות שהיו בתפישה של הילדים הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי. חסר פה החוליה של ההורים. הילד שמגיע מהבית, בא עם חינוך מהבית ואז צריך גם לחשוב לגבי ההורים ולשנות את התפישה שלהם.

תודה. תודה רבה. מפמ"רית, בבקשה. דניאלה.

שלום לכולם. אני מפמ"רית מדעי החברה ומנהלת המטה לחינוך אזרחי במשרד החינוך. הדיון כאן נסוב סביב קבלת האחר ואחד הדברים ששמחתי לראות שקבלת האחר קיבלה כאן הרבה מאוד זוויות ונקודות מבט. היא התייחסה לנושא של יחסי יהודים ערבים, אבל היא התייחסה באותה מידה לקבלת האחר כשאנחנו מדברים על תלמידים עיוורים, כלומר אנשים בעלי מוגבלויות, תלמידים בקהילה הגאה וכדומה. אני חושבת שהמשותף לכל הדיון שעלה כאן הוא הניסיון להראות עד כמה האכפתיות חייבת להוות איזה שהוא ציר ששזור בעשייה והיא קיימת בעשייה של כולכם.
אתה הזכרת את החמלה, היא בעצם האכפתיות במיטבה. אני שמחתי לראות קודם כל הרבה מאוד פעילויות שמתבצעות דרך המטה, אם זה מטרת הביצוע באזרחות ומי שלא, זאת אומרת, אם אתם לא ממומנים, אז אפשר להגיש בקשה לשעות תגבור שיצאה עכשיו, שמעתי על יחידת העמקה באזרחות שעושה שימוש בעצם בתוכניות שלנו ואני מסכימה עם ג'אמיל שדיבר על יחידת העמקה ועל התרומה הגדולה שלה לתובנות, לסובלנות ולפיתוח של דו-קיום.
יש כאן גם הרבה יוזמות פרטיות של בתי-ספר ואני אשמח לשמוע יותר ולנסות לשתף פעולה עם כמה שיותר רעיונות שלכם, שיקדמו את הערכים של דמוקרטיה וסובלנות ודו-קיום. הפרטים שלי נמצאים בתוך האתר של המטה, השם שלי הוא דניאלה פרידמן ואני מזמינה אתכם לדיאלוג, כשחלק מהדיאלוג שלנו יתבסס גם על מפגשים שבהם אנחנו ננסה ללמוד מהצלחות. אנחנו לפעמים עסוקים כל הזמן בהלקאה של הדברים שהם לא טובים, באותה מידה הייתי שמחה לנסות להעצים את הדברים הטובים, כדי שהם יקדמו אותנו ויפתחו דרכים חדשות להידברות שלנו.

תודה רבה. בבקשה.

אני תמיד אוהב ושמח להיפגש עם המורים, לשמוע מה קורה בשטח, אבל אני חושב שפה נאמרה אמרה שהיא חשובה מאוד. הבעיה שלנו תחילה יש אווירה, יש מצב פוליטי. בית-הספר אינו בועה שהיא מנותקת מהמציאות, נקודה. אז בית-הספר או שהוא ראי משקף וזה נכון, אבל עלינו להשתדל שזה יהיה ראי מתקן, ככל האפשר. הבעיה שלנו בעניין החינוך לקבלת האחר והגזענות זה הניגוד הזה בין מה שיש בבית לבין מה שרוצה בית-הספר.
אני חושב שעל משרד החינוך שהמטרה הראשונה שלו תהיה מאחר והחברה בישראל היא חברה משוסעת, פלורליסטית, יש בה ערבים פלסטינים, יש בה יהודים, דיברתם גם על שוני והטרוגניות בתוך בית-הספר, בתוך הכיתה, זה טבעי, זה נמצא. אבל אני חושב שהחשוב זה לקבל את האחר ששונה מאיתו, אם זה לאומית, אם זה תרבותית, והעיקר אם אנחנו מקבלים בהתחלה הכרה, אתה רוצה להכיר אותו. בהתחלה אתה צריך להכיר אותו משום שהבורות עושה את השנאה הזו. צריך לחנך להכרת האחר, הערבי הפלסטיני וגם בתוך החברה היהודית אם זה אתיופים, אם זה רוסים, יש גם שם גילויי גזענות כפי שאנחנו שומעים, כפי שאנחנו רואים. אז אני חושב שהמטרה הראשונה צריכה להיות למשרד החינוך זה לחנך באמת לקבלת האחר, הכרה באחר, הכרה בשונה ופה גם לא רק לתלמידים, כפי שהזכרנו בישיבה הראשונה, אלא גם למורים. הכוונה שגם המורים צריכים להטמיע את זה.

תודה. חבר הכנסת שטבון, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל, לי יש שישה ילדים ואני אומר שבסוף, בסוף, בסוף, אתם בסוף אלה, אנחנו בבית זה המרכז, אני מאמין מאוד שהבית זה המרכז, העוגן החינוכי הערכי ואתם אלה שמשלימים ובסוף מכוונים את הילדים שלי ושל כל מי שיש פה ילדים, למקום, מצדדים את זה למקום היותר מדויק והיותר נכון והיותר אמיתי. אז קודם כל, להגיד תודה.
אני רק רוצה להגיד כאן משהו שעולה פה מהשיחה, שמסתובב לי קצת בבטן כי חסר לי משהו. יש מגמות היום בחברה הישראלית של אינדיווידואליזם, פרטיות, פייסבוק, אינטרנט, אלימות מינית, אובדן ערכים ולא שמעתי פה איזה מורה שאומר – איפה הציונות? איפה אהבת המדינה? החינוך לאהבת המדינה. ערכים ומורשת ישראל. אני מרגיש נוח לדבר אתכם, בסדר? היה חסר לי. זאת אומרת, אנחנו, אתם בסוף הכלי החינוכי שמעצב פה את השיח. אני לא אומר שהסוגיה הקודמת, היא היתה מאוד חשובה.

סובלנות זה גם להקשיב.

אני רוצה להגיד מה לי היה חסר בתור אב לילדים וגם כחבר כנסת. זאת אומרת, ראו, יכול להיות שאני לא מעודכן, אבל זה היה הנושא, רק הסובלנות, אבל הרגשתי שהיה חסר לי איזה מורה פה שיגיד – כן, יש לנו פה בעיית ערכים כלשהי, היחס שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, מה זה אומר? איפה הערכים הציוניים? איפה אהבת המדינה? אנחנו מפחדים לדבר על זה וכולנו יודעים היום שזה חלק מהסיפור. יש בעיות, אני לא מתכחש, לכל הסוגיה של סובלנות ודיברו פה מכל הגוונים ואני שמח על כך שהיו פה רק, דיברנו גם על אוכלוסייה חרדית שחסרה לנו פה. אבל היה חסר לי פה עוד משהו, עוד מימד ואני, היה לי חשוב לומר לכם את זה באופן אישי, אני חושב שאפשר וחשוב שבמדינה יהודית ודמוקרטית גם כן, בשיח של מורים, לדבר על כל התהליכים שקורים, אינדיווידואליזם, הפרטיות, איפה אני ביחס למדינה, איפה אני ביחס לעצמי. היה חסר לי קצת ואני בטוח, אבל, שזה רק היה חסר פה, כי זה לא דבר שהוא נסתר. יכול להיות שזה הלך לכיוון אחד, אבל היה חשוב לי להגיד את זה, באמת אבל מכל הלב, להגיד שוב פעם תודה אמיתית כי אתם בסוף, החינוך זה העבודה הכי קשה שיש. תודה רבה.

אני רוצה לסכם בכמה מילים מפגש שהוא לא בר סיכום, בעצם, זה תם אבל לא נשלם ואם כל אחד יחזור חזרה לחלקת האלוהים הפרטית שלו, שבה הוא עוסק ולקח איתו משהו מהמפגש הזה, מהדברים שמישהו אחר אמר, אני חושב שיצאנו נשכרים. לי המפגשים האלה בכלל והמפגש הזה מאוד מעניינים, זה מלמד הרבה מאוד, זה קושר אותנו אליכם, אל השטח. אני יודע שיש הרבה מאוד נושאים והרבה בעיות ורק מקצתן עלו כאן על השולחן. אנחנו חברה מאוד מורכבת, מאוד מסוכסכת האחת עם השנייה. אנחנו לא הצלחנו ב- 65 שנות עצמאות ליצור מכנה משותף מספיק גבוה, כי בכל חברה דמוקרטית, היא מורכבת משונים אבל אני חושב שבחברה הישראלית לא הצלחנו עד היום למפות את המכנה המשותף בינינו והוא נמוך מדי וכתוצאה מכך נוצרים כל-כך הרבה קונפליקטים, לא רק בעניין של ערבים-יהודים שאנחנו כמעט את הכל כורכים בזה, אלא בהרבה מאוד דברים נוספים וחלקם עלו כאן על השולחן.
הוועדה, ועדת החינוך, עוסקת בהרבה מאוד נושאים, אחד הנושאים המרכזיים שאנחנו עוסקים בהם, לפעמים אפילו זוכים לקצת ביקורת על זה, זה נושא הגזענות שמביאה בסופו של דבר גם לפשעי שנאה, מה שנקרא, שזה מילה מכובסת לטרור שלא מבחין בשום דבר אחר. אין לי ספק קל של הקלים מהניסיון המצטבר שלי, שהשלב הראשון ביכולת להתמודד עם התופעה הזו, שדרך אגב היא תופעה אנושית, קיימת בכל העולם, קיימת מאז בריאתו של העולם, בעניין הזה של השונה והאחר והיחס ביניהם. אבל בחברה שהיא יותר מתקדמת, יותר משכילה, יותר אינטליגנטית, היא יודעת איך להתמודד עם התופעות האלה של שנאת האחר. אבל הדבר הבסיסי הראשון זה היכרות. בלי היכרות, יש פחד וכאשר יש פחד הוא מוצא ביטוי בגזענות ובשנאת האחר ואי-היכרות יכולה להיות גם בבית רב קומתי, של דלת מול דלת, שלא תבינו לא טוב, זה לא איזה כפר בגליל שלא פוגש בית-ספר בתל-אביב. חוסר ההיכרות הזו, מתחילה בבית משותף, דלת מול דלת. ואתה לא יודע שום דבר מה קורה אחרי הדלת וגם כשאתה שומע צעקות או עולה לפעמים ריח רע משם, אתה נדהם. אני זוכר, קראתי פעם בעיתון על איזה תופעה שגילו אישה בודדה שנפטרה בבית ורק אחרי שבוע, בכלל גילו. איפה השכנים? איפה הקהילתיות? זאת אומרת, ההיכרות היא דבר בסיסי ומפגשים שמנוהלים, מכינים אותם כמו שצריך, וכמו שנדמה לי אתה אמרת, בסוף דבריך, מפגש לא יכול להיות סתמי. הוא מוכרח להיות על משהו אמיתי.
אני זוכר מפגשים שבהם כותבים ביחד עיתון. מוציאים ביחד מהדורת חדשות בטלוויזיה, באינטרנט, בטלוויזיה ועובדים ביחד ועושים את העריכה ומחליטים מה הכותרות החשובות ועושים את זה ביחד ופתאום כל הדברים יוצאים ובאמת מכירים אחד את השני. בחברה כל-כך שסועה, מקומם של בית-הספר ושל מערכת החינוך הוא מרכזי. אתם יודעים שאני את רוב שנותיי, קמתי בבוקר ולבשתי מדים ואני עם הרבה ניסיון בתחום הביטחוני, שהוא הפך להיות משהו קדוש במדינת ישראל ואני אומר לכם דווקא מהמקום שאני בא, בטח ב-20, 30 שנה האחרונות, במערכות המוניציפאליות ומערכת החינוך, אין לי ספק וזה לא סיסמה, שהחינוך הוא באמת הדבר המרכזי. זה ההשקעה האמיתית בעתיד וכשמדברים על החינוך ומדברים על בתי-ספר, זה בסוף המורה בכיתה.
עוסקים הרבה מאוד עכשיו בכיתות מתוקשבות ודרך אגב זה לא עלה פה אפילו גם כן במילה ודווקא טוב. וסמארטפונים ולוחות חכמים וכדומה וכדומה ומי שעסק בזה והכניס את זה בהרבה מאוד מקומות שבהם הייתי אחראי, בסוף קחו את הכל, המורה בכיתה והמורה בכיתה הוא לא רק מורה – זה מחנך, אבל אני רואה במורה מנהיג, מנהיג זה מישהו שיודע להגדיר יעד ולהוביל אליו. זו ההגדרה שלי של מנהיגות ומנהיגות בראש ובראשונה זה דוגמה אישית – איך אתה כמורה מתנהג, איך אתה מדבר אל התלמידים, איך העמיתים המורים מדברים בינם לבין עצמם ובסופו של דבר כל אחד מאיתנו כשהוא עוצם את העיניים ונזכר במורה הטוב שהוא זוכר מבית-הספר, זה לאו דווקא המורה שידע טוב את הנוסחאות או היה לו ידע בכל דבר, היום זה בכלל פחות רלוונטי, אלא אותו מורה שהסתכל עלי כילד בגובה העיניים ודיבר אתי ועזר לי ושם לי יד על הכתף, זה עדיין מותר אני מקווה, בבתי-הספר, ויצר את המכובדות, את היחס, את הליווי, את האכפתיות, היכולת של המורה לראות בי כאדם מלא זכויות, מבלי לפגוע כמובן, מי שדיבר פה, על נושא המשמעת. ולכן, אתם בעצם החשובים ביותר.
יש היום, אני חושב, פתיחות גדולה מאוד במשרד החינוך, אני לפחות מזהה מפגישותיי עם שר החינוך, עם המנכ"לית, עם חלק מהצוות הבכיר. אני מאוד מקווה שהפתיחות הזו והנכונות לבדוק כל מיני דברים ולחדש, תצליח להבקיע את חומות הבירוקרטיה ואת המערכת הכל-כך כבדה וכל-כך מסורבלת שנקראת מערכת החינוך ונוכל באמת להוביל לכך שגם חדשנות, אתם יודעים שהכיתה זה כבר לא מה שהיה, המורה הוא כבר לא מרכז הידע, אני לא צריך לספר לכם, אתה אומר משהו אז עושים לך גוגל ואומרים לך – המורה, טעית. זה הרבה יותר באמת לנסות ולעודד סקרנות, יצירתיות, למידה, נושאים של פרויקטים משותפים ואני לא צריך לספר לכם.
אנחנו כאן בוועדה באמת לרשותכם כפרטים, כציבור. אנחנו לא גוף אקזקוטיבי, אנחנו בהחלט גוף שגם עוסק בפיקוח על מערכת החינוך, התרבות והספורט וגם כמובן משתתף במדיניות ובשאלות היום-יומיות שעולות ודי בקרוב אנחנו נדון גם בתקציב שיש בו רק בשורות קשות והמאבקים היום שעושים, זה לשמר ואני מקווה מאוד שנוכל גם לעשות פריצות דרך בדברים שונים ורבים ואני עוד פעם רוצה להודות לכם, לי היה בוקר נהדר. תודה רבה.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>