PAGE
3
הוועדה לקידום מעמד האישה
11/7/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 27 >
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום חמישי, ה' בתמוז התשע"ג (11 ביולי 2013), שעה 10:30

<סיור בצפון בנושא מעמד האישה הערבייה>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

חנין זועבי

עפו אגבאריה

דב חנין

>
עאידה תומא - מנהלת עמותת נשים נגד אלימות

בדיעה חניפיס - יועצת לענייני נשים, שפרעם

נאילה עואד - עמותת נשים נגד אלימות

סמאח אגבאריה - מנהלת עמותת נשים נע"ם

יעלה רענן - יועצת לענייני נשים

ניהאה דאוד - דר', מרצה, אוניברסיטת בן גוריון

דביעם נכה אריסה - עיריית שפרעם

פידא אבו דבאי - מהפך, מנהלת העמותה

ענין עוידה עואד - מתאמת פעילויות, תנפ"י

סאוסן תומא - עמותת נשים נגד אלימות

ופאא שאהין - עמותת 'אלזהראן'

רפאה ענבתאוי - מנהלת עמותת כיאן, ארגון פמיניסטי

נבילה אספניולי - מנהלת מרכז 'אלטופולה'

ראויה לוסיא שמאס - רכזת פרויקטים, מרכז 'אלטופולה'

ע'ולה נג'מי - עמותת נשים נגד אלימות

אברהים חוסרי - מורה, עמותת 'האישה הערבייה'

אימאן בראנסה - מנהלת, עמותת 'האישה הערביה'

מונה נאסר - מייסדת העמותה, עמותת 'האישה הערבייה'

נאיף נאסר - מייסד העמותה, עמותת 'האישה הערבייה'

סאמיה חסן - נשיאה, עמותת 'האישה הערבייה'

ופא זריק - מרכז 'אלמוסאואה'

ספא דבוד - עמותת אלסרא

שירין בטשון - כיאן ארגון פמינסטי

שאהין ופא - עמותת 'אלזהראן'

חבו אנהין - עמותת 'אלזהראן'

פירוז בכריה יאסון - העמותה להעצמה כלכלית לנשים

אלה ידעיה - עוזרת פרלמנטרית לח"כ דב חנין

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

יעל געתון - כתבת חדשות הוט בצפון

יהושע ליפסון - עיתונאי, ג'רוזלם פוסט

עמליה - עוזרת פרלמנטרית לח"כ עליזה לביא

דלית אזולאי

ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור בצפון בנושא מעמד האישה הערבייה>

בישיבה המכינה לוועדה שמענו מכל מה שקורה בארץ ומה שלא קורה בארץ, מה התקדם ומה לא התקדם ובין שאר הנושאים עלה כמובן הנושא של נשים ערביות וסוגיות שונות שצריך לטפל בהן, מצוקות, אפליה כזו או אחרת וגם דברים טובים, ואז אמרנו שנבוא ללמוד מקרוב ולשמוע ולהכיר עמותות שקיימות בשטח ושחלקן לעיתים קשה להן להגיע לכנסת ישראל, ואני מאוד מאוד שמחה שאנחנו נמצאים כאן הבוקר בנצרת, לשמוע ולהכיר וללמוד. אין כמו להיות קשובים לשטח ולמציאות הקיימת וללמוד ולצמוח ולשתף פעולה ביחד. יש דרך ארוכה, וגם אם היא לפעמים קשה ומתעכבת והדברים לא זורמים כמו שרוצים, או יצאנו לדרך וגילינו בדרך, אין כמו עבודה משותפת ביחד עם הרבה סבלנות. הרצון הטוב קיים, הכוונה באמת להתקדם קדימה אבל ביחד. אין כאן הכתבה של נושאים או דירוג של דברים כאלה או אחרים, אלא מי שמכיר את הוועדה יודע איך אנחנו עובדים. ונמצאים פה חברי כנסת, חברת הכנסת חנין זועבי, חבר הכנסת עפו אגבאריה, חבר הכנסת דב חנין, מנהלת הוועדה דלית, רבקה, דוברת הוועדה, עמליה, יד ימיני, שכל מי שעובד איתנו מכיר את עמליה ועוד יכיר את עמליה. אמאל שלנו, שהיום ליד הבית, אנחנו באנו לאזור שלך, ובאמת אנחנו מאוד שמחים להיות כאן ונשמח להעביר את רשות הדיבור. אנחנו פה בשביל ללמוד, להכיר, לדעת, לשאול שאלות ולצאת עם מחשבות קדימה.

תרשו לי בהתחלה באמת לברך על עצם קיום הישיבה במשרדי עמותת 'נשים נגד אלימות' ולברך אתכם, כל המשתתפים והמשתתפות, במיוחד חברי הכנסת המכובדים שבאו להקשיב. למרות שאני בטוחה שחלק גדול מהם, גם חברת הכנסת חנין וגם חבר הכנסת עפו וגם חבר הכנסת דב, למדו כבר בעבר ויודעים ומכירים מקרוב את הבעיות שנעלה, אני חושבת שזאת הזדמנות באמת לשמוע ישר, גם מארגוני נשים, איך שהן מציגות את הבעייתיות, איך שהן מציגות את המאבקים השונים שהן מנהלות. אני מאוד מכבדת את העובדה שבישיבה הראשונה של הוועדה לקידום מעמד האישה חברת הכנסת עליזה, כשדיברנו והעליתי את הנושא של נשים ערביות, כבר אמרה מהתחלה, על הישיבה הראשונה, 'אני רוצה להגיע לשטח, אני רוצה ללמוד, אנחנו נארגן סיור', ואני מאוד מעריכה את זה.

כמובן נמצאות איתנו נציגות, גם של ארגוני נשים שיש להם כבר פעולה שנים רבות בשטח וגם נציגות, יועצת קידום מעמד האישה של ראש העיר שפרעם, בדיעה.

בדיעה, את עושה את התפקיד הזה בלבד, או שאת עושה עוד תפקיד?

לא, זה משרה מלאה.

וזה בשכר?

בשכר ותקן שני במגזר הערבי, אני חושבת.

גם ביהודי אנחנו לא מכירים הרבה ש - - -

כשנגיע לנושא של נשים בעמדות קבלת החלטות אנחנו נציג את כל הנושא של יועצות ומה הסטטיסטיקה ומה המצב באוכלוסייה הערבית ובמועצות המקומיות הערביות. וזה נכון, יש רק שלוש נשים שהן לפי תקן ולפי מכרז באוכלוסייה הערבית.

אני רוצה לפתוח בהקדמה כללית, שאני חושבת שאי אפשר להבין את מעמד האישה הערבייה במדינת ישראל בלי להתייחס לשלושת מעגלי האפליה והדיכוי שאנחנו כל הזמן מזכירות ומנתחות את המצב שלנו לפיו. אני חושבת שהמעגל הראשון, שהוא מעגל כלל ישראלי, שאנחנו חיים במדינה שהיא עדיין, למרות כל ההתקדמות ולמרות כל החוקים שחוקקו עד עכשיו שמבטיחים זכויות לנשים, הנטייה בה היא לשוביניזם גברי, עדיין שולטים ברוב העמדות לקבלת החלטות גברים, גישה שהיא עדיין, לצערי הרב, מאוד כוחנית, בנויה על מנטליות שהיא גם מיליטריסטית וגם פטריארכאלית. המעגל השני שאנחנו מדברות עליו באופן כללי, בהיותנו חלק מהאוכלוסייה הערבית, שכבר סובלת שנים רבות מאפליה מגמתית, בכל מישורי החיים, גם בתקציבים, גם במדיניות הכללית וגם בייצוג בשירות המדינה ואיפה שאנחנו נוגעים, ברור שיש אפליה וברור שיש מצב שאי אפשר לא לדבר עליו ואנחנו חלק מהאוכלוסייה הזו, ומה שעובר על הגברים הערבים עובר עלינו כנשים ערביות. המעגל השלישי הוא בתוך החברה שלנו, כחברה שעדיין ברוב רובה מסורתית, עדיין פטריארכאלית, אנחנו גם סובלות בתוך החברה שלנו. שלושת המעגלים האלה לא פועלים בנפרד, אלא יש אינטראקציה והרבה פעמים הם מסבכים אפילו את המצב.
מה שנעשה היום ואני ממש אקצר ואסיים בשתי דקות, מה שניסינו לעשות ב'נשים נגד אלימות' כשארגנו את הסיור הזה, זה לתת למגוון הנושאים והבעיות שהאישה הערבייה סובלת מהן לעלות ולצוף על השולחן הזה, מזה שאנחנו נתנו לנשים שפועלות יום יום ובכל תחום להציג את הנושאים האלה. כמובן יש עוד נושאים שהיה אפשר להעלות אותם - - -

רק התחלנו, אנחנו נבוא עוד.

אני מאוד מקווה. אנחנו נעלה היום את נושא האלימות נגד נשים ותעסוקת נשים ערביות, ייצוג נשים ובריאות נשים. כמובן יש נושאים אחרים שלא הספקנו עדיין להעלות. אני אפתח בזה שניתן ל - - -

המבנה פה, ממתי המרכז הזה קיים?

עמותת 'נשים נגד אלימות' קיימת משנת 92' והיא מהעמותות הראשונות שהוקמו באוכלוסייה הערבית. התחלנו בהתחלה באמת לפעול במטרה לשבור את השתיקה סביב הנושא של אלימות נגד נשים.

מה זה התחלנו? זה עלה מהשטח?

כן, זו הייתה קבוצה של נשים, הייתי בין אחת המייסדות של הארגון. אני במקור מנצרת, כיום עכואית, כבר 25 שנים בעכו. כולם צוחקים, כי יודעים, נצרתית שנה אחת נצרתית לכל החיים, זה לא יוצא ממך.

הקמתם את זה כיוזמה של נשים?

הקמנו את זה כיוזמה של קבוצה של נשים שרצו לשבור את הטאבו שסביב הנושא אלימות נגד נשים ולספק שירותים לנשים שסובלות מאלימות. אז, כשהתחלנו, ב-92', להזכיר רק, לא היה שום שירות מיוחד לנשים הערביות שסובלות מאלימות. אנחנו הקמנו את המקלט הראשון לנשים ערביות, ובצניעות רבה, איך אומרים? הראשון בעולם לנשים ערביות.

פה בנצרת?

לא, המקלט לא קיים בנצרת, ואנחנו בדרך כלל לא מכריזים איפה הוא.

בסדר, אבל בצפון?

הוא בצפון. אנחנו גם הקמנו את המקלט לנערות הראשון. הקמנו שתי דירות מעבר, מרכז סיוע שפועל 24 שעות, 365 ימים בשנה ומופעל מהמרכז הזה.

המקלט לנערות גם בצפון?

המקלט לנערות גם בצפון.

ושתי הדירות גם?

שתי הדירות גם בצפון, אבל הם פועלים כולם כלל ארצי. כלומר מקבלים נשים - - -

דירה אחת נסגרה.

סליחה, דירת המעבר, אני עדיין - - -

מי סגר?

משרד הרווחה סגר. בנושא אלימות נאילה תסביר את זה, אבל דירת המעבר, אנחנו הקמנו אותה והפעלנו אותה מ-95' עד סוף 2012, הוצאנו עליה מהתקציבים שלנו תוך השנים האלה, מעבר ל-2 מיליון שקל מהתקציבים שלנו, אם לא יותר, ובסופו של דבר המשרד, כשהחליט ושכנענו אותם שצריך תהליך טיפולי נוסף בין המקלט לדירת המעבר, שנקרא הוסטל לנערות, אימצו את הרעיון, הקימו את ההוסטל וסגרו את דירת המעבר. ככה זה בדרך כלל הולך במשרד הרווחה, חוגגים את פתיחת שירות חדש לנשים ערביות אבל בשקט בשקט סוגרים שירות אחר, לצערנו הרב.

וזה היה בסוף 2012?

זה היה בסוף 2012, בעצם הדירה נסגרה ופתחו הוסטל לנערות. בזמנו ניסינו להיאבק על ה - - -

כמה נערות יש בהוסטל?

12, אבל זה מטרה טיפולית ושלב טיפולי ושיקומי שונה לגמרי מאשר דירת המעבר. זאת הבעיה.

רק עוד שאלה אחת, מבחינת התקציב שלכם?

התקציב שלנו, אנחנו מקבלים מימון עבור המקלט לנשים שמגיע ל-80% מכלל התקציב של המקלט, אנחנו מקבלות ממרכז הסיוע, שזה נושא אחר שצריך להדגיש אותו, במיוחד השנה, אנחנו כבר ביולי, עד עכשיו משרד הרווחה לא הוציא את מבחני התמיכה שלו, כלומר כל מרכזי הסיוע עד עכשיו לא קיבלו גרוש אחד מהמשרד עבור תקציב 2013. זה לבד נושא שצריך לדאוג לזרז אותו, למרות שהשר, בפגישה האחרונה שהתקיימה, הבטיח שהוא לא ייתן יד לשינוי מבחני התמיכות, כי הם רצו לעשות שינוי במבחן התמיכות שהיה באמת נותן מכה די רצינית למרכזי הסיוע והשירות שהם נותנים.

חוץ מתמיכה ממשלתית, איזה עוד תקציב יש?

אנחנו מקבלות מארגונים ומקרנות, גם בחו"ל וגם בארץ, אנחנו אחד הארגונים אולי, ועוד ארגונים גם, אבל אנחנו במיוחד, פועלות רבות למען גיוס תרומות מהקהילה, אם זה באירועים כלליים, או מאנשי עסקים שתורמים גם לשוטף, גם מבחינת המקלט, גם אוכל, גם בגדים, שווה כסף. תרומות של שווה כסף, גם ציוד וגם דברים שנחוצים לנו כדי להמשיך לתפעל את הפרויקטים שלנו. וכמובן הארגון גם פועל בהרבה מישורים, כמו תעסוקת נשים, נשים בעמדות קבלת החלטות, נוציא ספרים, אנחנו ניתן לכם אחר כך מחקרים שאנחנו עשינו וזה ייקח עוד כשעה אם אני אמשיך לדבר על הארגון, ואני לא רוצה לקחת את הזמן של שאר הארגונים.
אנחנו נפתח בנושא של אלימות נגד נשים ואני אתן לנאילה עואד, מ'נשים נגד אלימות' להמשיך.

שלום לכולכם. רציתי לא להתייחס לסטטיסטיקות ולנתונים, שזה נמצא אצלכם בניירת, אז ניתן להסתכל על זה וגם לראות את זה. אני כן רציתי לדבר על שפת האלימות כלפי נשים בחברה הערבית, אבל אי אפשר לדבר על התופעה ולהתייחס אך ורק למה שקיים בחברה ואיך החברה מעודדת אלימות או לא מעודדת, מה הערכים שמושרשים, אנחנו יודעות את זה, אנחנו לומדות את זה ואנחנו פועלות מול זה כארגונים פמיניסטים, 'נשים נגד אלימות' מלפני 21 שנה והרבה ארגונים שמתמודדים עם החברה. אני חושבת שכדאי גם כאן להתייחס לכל העניין של המדיניות, מדיניות ממשלתית. מה קורה, מה עשתה המדיניות הזאת ואיך היא גורמת להשרשת התופעה בתוך המדינה וגם כלפי נשים בכלל וכלפי נשים ערביות במדינה.

קודם כל אני מתחילה במדיניות משרד הרווחה. דיברה עאידה על כל הנושא של דירת המעבר וסגרו את הדירה, על אף שהיה ויכוח והיה דיבור על הנושא הזה, שלא לסגור את הדירה, אלא לקדם ולפתח שירותים, אבל הם מחליטים בשלבים מסוימים שלא רוצים לפתח שירותים, או שהם מפתחים ובמקום סוגרים שירותים אחרים. זאת המדיניות של ההפרטה, שכולנו סובלות ממנה, מדיניות של מכרזים, מדיניות שהם משלמים לפי הקריטריונים שלהם בניהול המסגרות. המדיניות הזו פוגעת אך ורק באוכלוסיית הנשים המוחלשות, ובמיוחד נשים נפגעות אלימות, שבתוכם אין הערכה או מקום לקבוצה פעולה, לתפיסת עולם רחבה, תפיסת עולם כוללת, תפיסת עולם שמכבדת או מכירה בזכותה של האישה לחיות בכבוד ולבחור את צריכה ואת רצונותיה ולהגשים את עצמה.
גם לא מעריכים את המחויבות. אני מדברת על תנאי הסף של המכרזים עצמם, שאין הערכה למחויבות של אותו ארגון שמתמודד על המכרזים, אין הערכה אפילו למומחיות והניסיון של אותו ארגון, של אותו מוסד, שינהל את המסגרת הכי חשובה, אם אני מדברת על מקלטים, על דירות מעבר, על הוסטלים, אין הערכה בקריטריונים שלהם כתנאי הסף למומחיות ולניסיון שלפי דעתנו צריכים להיות תנאי סף לכל מכרז ומכרז שמנהלים את המסגרות. עצם העובדה שבמכרזים על ניהול מקלטים או דירות לנערות כמו ההוסטל זכה בניהול ארגון שיש לו את הניסיון בניהול מסגרות לחולי נפש ואין לו שום נגיעה לניהול מסגרת לנערות ולנשים, זה מראה את המדיניות, שבעל הכסף הוא בעל הכוח, בעל המאה הוא בעל הדעה. לארגונים פמיניסטיים אין תקציבים לשים מול המדינה, כי המדינה במדיניות ההפרטה רוצה להוריד את האחריות מעליה. למשל בדירת מעבר היינו מממנות יותר מ-75% מהדירה. על אף הטענה של משרד הרווחה, כי זה מכרז פנימי, שהם מממנים 50% מעלות הדירה, הם בקושי מימנו 35% מהדירה. בסופו של דבר הם החליטו שזה לא שווה להם ולא כדאי והם סגרו.

וזאת כאילו האבחנה שלנו, ככל שעלתה רמת התקצוב של המדינה, של הממשלה, אנחנו מאבדות את השיח המקצועי. שיח מקצועי שמבוסס על אידיאולוגיה, אידיאולוגיה פמיניסטית, אידיאולוגיה שמאמינה בזכותן של נשים, בכוחן של נשים, שיחיו בכבוד. אני חושבת שזאת נורה אדומה, שאנחנו צריכות להתגייס כולנו ביחד לתת מידע ולצאת למאבק נגד המדיניות הזאת.

זה גם משתמע עבור מרכזי הסיוע. שלוש שנים אנחנו נאבקות מול המשרד בגלל שמבחני התמיכות לא יוצאים ולא מפורסמים בזמן. עמותת 'נשים נגד אלימות' היא אחת מאיגוד מרכזי הסיוע שבתוכו מאגד תשעה מרכזים, בנוסף יש עוד מרכזי סיוע שפועלים בחברה הפלסטינית בישראל, זה סילואן ונע"ם, שמקדמות את הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ואנחנו יותר משלוש שנים נאבקות למועד, מתי מפרסמים את מבחני התמיכות ואנחנו יודעות שהם דוחים את זה משום שאנחנו כל הזמן מסרבות להיות באותו מקום של מכרזים, כמו שסובלים את הארגונים שמפעילים את ה - - -

אולי תסבירי את זה, נאילה, כי בעצם הם אומרים 'אם אתן רוצות להעלות את רף התקצוב, אז בבקשה, אנחנו נעלה את רף התקצוב, אבל נתחיל להוציא מכרזים על ניהול מרכזי הסיוע'. כלומר מה שקורה היום במקלטים, המרכזים גם יעברו לידי אנשי עסקים.

על אף שלפני חודש נפגשנו, איגוד מרכזי הסיוע ומרכזי הסיוע נפגשו עם שר הרווחה והייתה החלטה ברורה מטעם השר להוציא מיידית את מבחן התמיכות, זה עדיין לא התפרסם. הם הוציאו את הטיוטה של מבחן התמיכות לפני חודשיים, היו לנו הערות והסתייגויות מהטיוטה, טיוטה שמעריכה את הנער ונערה במצוקה שהם אלו אך ורק שמגיעים ללשכת הרווחה, וכל פעילות אחרת של העלאת מודעות, הסברה ומניעה, לא נכללת בקריטריונים של משרד הרווחה, כי הם שייכים לחינוך, לא לרווחה. כאילו שילדי ישראל הם לא במצוקה. כולנו במצוקה, אבל הם מחליטים שזה לא שייך לנערים ונערות. ואנחנו נאבקות גם על זה.

השר אמר משהו על לשנות את הקריטריונים למכרזים?

הוא ביקש לחדול משינויים ולחזור למתכונת הקודמת. אבל בינתיים לא פרסמו, חודש כבר.

ועם הדגש על פריפריה. בקריטריונים, אפילו של משרד הרווחה, העשירים מתעשרים, לפי מה שאנחנו מגישות, והעניים נהיים יותר ויותר עניים. זאת המדיניות של הקריטריונים.

אני אתייחס גם למחסור בשירותים. אנחנו מדברות רק על שני מקלטים ועוד מקלט שהוא מעורב, מתוך שלושת המקלטים לנשים ערביות, בזמן ש-30% מהנשים ששוהות במקלטים הן נשים ערביות. זה אומר שהאחוז שלנו הוא יותר מהאחוז שלנו במדינה, אבל עדיין מוצא פחות שירותים. אותו דבר בעניין של מרכזי מניעת אלימות, בעניין של דירות מעבר לנערות שדיברנו וגם מקלט אחד לנערות הערביות במצוקה, שקולט אך ורק 12 נערות.
מדיניות המשטרה, אני אתייחס גם למדיניות המשטרה. כשאנחנו מדברים שלנשים נפגעות אלימות יותר נוח ויותר קל לבטא את עצמי בשפת האם שלהן, לדבר על המצוקות ועל הטראומה שלי בשפת האם שלי, ואנחנו יודעות שקיימות אך ורק שש חוקרות מתוך שמונים חוקרות, ארבע ערביות ושתיים דוברות ערבית.

יש בנגב?

בנגב זה גם בעיה.

לפי הנתונים של 'איתך מעכי' אין בנגב חוקרת ערבייה. גם, כפי שאנחנו מדברות, וסמאח יותר תרחיב בכל העניין מה קורה עם תיקי הרצח ברמלה, לוד, וכל העניין של הפענוח, אז היא תגיד יותר על זה, אבל אנחנו יודעות שאין פענוח למקרי רצח, במיוחד באזור המרכז. הם כל הזמן טוענים שהנשים לא משתפות פעולה, לא רואות בנו מקור שייפנו וידווחו על אלימות ואין מספיק ראיות. אני שואלת למה, אם זה קשור לביטחון המדינה הם כן יכולים לחפש את הראיות ולמצוא את האשמים ואת הרוצחים, או שאפילו מאיימים לרצוח, וכשזה מגיע לנשים אין להם את הראיות ואת היכולות. הם טוענים שאין להם את הראיות, ואני רוצה לשאול מה מסביר את האחוז הגדול ביותר של 89.5% מהתיקים, מתיקי האלימות כלפי נשים בחברה הערבית שנסגרים מחוסר ראיות.

89% מהתיקים של תלונות נסגרים.

יש לי שאלה. האם יש במגזר הערבי עוד איזה שהם מרכזים או דירות שלא מוכרות מבחינת הממשלה, אבל מנוהלות על יד ארגונים מסוימים?

לא.

לא קיים.

גם משום שישראל חתומה על - - -

לא, אני מתכוון שלא מוכרות על ידי המדינה.

אין, אסור להפעיל, כי המסגרת צריכה לקבל את ה - - -

כל השירותים האלה התחילו לפעול על ידי ארגונים פמיניסטיים. בהתחלה המרכז הראשון שנפתח בחיפה היה על ידי נשים פמיניסטיות, ארגון אישה לאישה בחיפה ואחר כך בהרצליה, על ידי רות רזניק. זאת אומרת כל הפעילות התחילה מתוך הארגונים, אבל ברגע שהתחילה המעורבות של המשרד, שזה מה שדרשנו כל הזמן, תקציבים לשירותים האלה. זאת דרישה חוקית כאזרחיות, לקבל את השירותים האלה. הבעיה היא שברגע שמתחילים הפרטה אין את הקריטריונים הברורים הכתובים לגבי צורת ודרך הפעילות עם הנשים ולכן בסופו של דבר מכרז הוא מכרז ומתחילה להיות הפרטה, וברגע שיש הפרטה נכנסים אליו כל מיני אנשים שיש להם אינטרסים כספיים וברגע שיש אינטרס כספי אז כל השירות ואיכות השירות יורדת לטמיון.

אני מתכוון אם יש ארגונים כמו תנועות דתיות, או כאלה, שמחזיקים כאלה דברים, אבל לא בהסתר מהמדינה.

אני רוצה להאמין שזה נכון, ואתה יודע יותר טוב ממני. כן, התנועה האיסלמית מחזיקה בבתים שנמצאים בהם נשים שהן פונות בעצם כמשהו אלטרנטיבי למקלטים שקיימים באוכלוסייה הערבית. שם דרכי הטיפול הן - - -

אחרות לגמרי. אין פיקוח על זה.

אין פיקוח ואפילו נודע לי ושמעתי סיפורים גם על דיכוי במקומות האלה. אבל אין לי שום דבר מוחשי.

זה כמו הסקנדל שהיה בשנה שעברה לגבי החרדים. זה אותו דבר.

אני אתן לסמאח להציג גם כן ואחר כך, אם יהיו עוד שאלות. אבל אני מבקשת, ביקשו ממני שכל מי שמדבר או מדברת יציגו את עצמם בהתחלה למען הפרוטוקול.

אני מנהלת את עמותת נע"מ, נשים ערביות במרכז. אנחנו עובדים עם נשים וצעירות בערים רמלה, לוד, יפו, מה שהמדינה אוהבת לכנות ערים מעורבות. העמותה שלנו היא די חדשה והיא אחת משתי עמותות שמשרתות נשים באזור המרכז. יש עמותה אחת ביפו שעובדת עם נשים מיפו ואנחנו עובדים יותר והמטרה שלנו היא קידום מעמד האישה באזור המרכז וב-2009 ייסדנו את העמותה על רקע סדרה של רציחות נשים. אזור רמלה-לוד, כידוע בתקשורת, ואנחנו מקבלים תמיד זרקור על לוד כשמדברים על עוד רצח בלוד ועוד רצח בג'ואריש, שנת 2008 הייתה שנה מדממת מבחינת מספר הרציחות, ידענו בשכונה אחת שבע קורבנות ונדהמנו לראות שאין מסגרת, פורמלית ולא פורמלית. חקרנו את הנושא של העסקת עובדים סוציאליים ערבים וראינו שבעיריית רמלה אין עובדים סוציאליים, יש חצי תקן עד היום של עובדת סוציאלית ערבייה, בלוד לא היה אז בכלל, והתחלנו תהליך מאוד קשה והגענו לבג"צ כדי לחייב את עיריית לוד להעסיק עובדים סוציאליים. הצלחנו דווקא בערוצים של הכנסת ובלחץ של הציבור וגם של חברי הכנסת. פשוט לא להעביר מימון לעיריית לוד. והמצחיק הוא שאותה עירייה החזירה באופן קבוע מאות אלפי שקלים מתקציב הרווחה שלא נוצל, כל שנה כמעט חצי מיליון שקל הוחזר על אי ניצול תקציב, והתמונה הזאת נחשפה בפנינו באופן מאוד זועק לשמים.

המצב לא השתנה כל כך. ברמלה לא העסיקו אף אחד נוסף, בלוד העסיקו אחת שעובדת עם קשישים וחצי תקן לעובדת משפחות. עוד לא אותרה עובדת שתעבוד עם נשים מוכות או נשים קורבנות לאלימות וכמובן עם צעירות.

לא אותרה או לא הועסקה?

אותרה ולא הועסקה. היה מכרז. עזרנו ממש, אפילו בגיוס. שתבינו איך מתנהלת העירייה הזאת, או היעדר עירייה, וכולנו יודעים שבלוד כבר עשור אין בכלל רשות, אז אין בכלל מה לדבר על תמיכת רשות. זה המצב של עובדים סוציאליים. יועצים במשרד החינוך וכל מה שקשור לזה זה פשוט כאילו חלום, אנחנו חולמים על העסקת עובדים ואנחנו שומעים שוב ושוב את הטענה 'יש לנו עובדת דוברת עברית, יהודייה', לפעמים אני שומעת שהיא מרקע מזרחי אז היא כאילו קצת יכולה להבין וזהו, פשוט זהו. זו התשובה שאנחנו מקבלים וזה מסביר את הפניות אלינו כעמותה. רק התחלנו ועשרות פניות, היום אנחנו מקבלים בשנה משהו כמו 250 פניות של נשים רק מהאזור, בחלקן אנחנו מטפלים וחלקן אנחנו מפנים בלית בררה, כי אנחנו כפופים לחוק ולמוסדות הרווחה.

מה שרציתי להתייחס זה גם העובדה המזעזעת השנייה, שגם הבאנו לשולחן הוועדה הזאת וגם ועדת הפנים עזרה לנו, גם חנין וגם חבר הכנסת דב חנין, להביא את זה וליצור פשוט דיון דחוף על מה שקורה כשאישה ערבייה נרצחת, ואני מדברת עכשיו על כלל ארצי. אני אתן לך דוגמה משנת 2010. בשנת 2010 נרצחו בישראל ערביות ויהודיות 20 נשים, הוויכוח שלנו עם המשטרה זה אם זה 19 או 20, כי יש גופה שנרצחה ב-2009 ומצאו אותה ב-2010. אבל הנתון היותר מזעזע, 10 נשים ערביות נרצחו ו-10 יהודיות, אנחנו כאילו פי ארבעה מהייצוג שלנו באוכלוסייה.

זה 50% עד 60% בכל השנים.

כן, עד היום בעשור האחרון, וזו סטטיסטיקה בדוקה, שכל רצח שני של אישה במדינת ישראל הוא של אישה ערבייה. נניח שקיבלנו את הנתון הקשה הזה, בואו נראה מה קורה כשקורה האסון, נרצחת אישה, מה המשטרה עושה, מה קורה בתיקים האלה. עקבנו ומצאנו שבשנת 2010, שבה יש 6 נשים מאלה שנרצחו ב-2010 מרמלה-לוד, רק שני מקרים פוענחו, 2 מתוך 10, זה אומר 20% מהמקרים, ואחד מהם היה המקרה של יסמין אבו צעלוק שהיה ניסיון רצח קודם, אותו חלב אבו צעלוק ניסה לרצוח את אחותו ואת אשתו ושתיהן היו בבית חולים, הוא פצע את אחותו אנושות, עד היום היא נמצאת במקום מסתור כי היא בורחת מהגורל הזה. היא הייתה בבית חולים במצב מאוד מאוד קשה והייתה עדה לניסיון הרצח ואני התקשרתי למשטרה ואמרתי שהילדה הזאת, היא הייתה בת 18, צריך להציל אותה, 'תציבו מישהו שם, כי ינסו לרצוח אותה', אמרו 'את מדברת שטויות', אחרי יומיים קיבלתי טלפון - - -

--- גם את אשתו ואחותו?

הוא רצה לעשות עסקת חליפין, להתחתן עם מישהי, לחתן את אחותו הצעירה למישהו בן 50, פשוט שתיהן התנגדו והן פנו לרווחה. אחרי שמונה חודשים אותה יסמין הוחזרה אליו, לא הוצע לה מקלט וכבר בבית החולים סגרו את התיק ואמרו שהיא לא רוצה להתלונן, שהיא מפחדת, שהיא זה, 'אנחנו מכבדים את ההחלטה שלה', אפילו לא עירבו גורמים אחרים, לא הרווחה ולא העמותה שלנו.

אסור להם על פי חוק. אם היא מסרבת יש בעיה.

צריך שיחה עם עובד סוציאלי למישהי ששוכבת בבית חולים, אבל התקנה הזאת השתנתה. אפילו זה לא הציעו לה. בתשובה לשאילתה ששלחנו למשטרת לוד הם אמרו 'שלחנו בפקס לרווחה', שיש מישהי ששוכבת שם בסכנת חיים והרווחה טוענת שלא קיבלה את הפקס. ככה הדבר הזה נפל בין הכיסאות, אותו חלב לא הואשם בניסיון רצח ולא בפגיעה, אפילו לא בהחזקת נשק לא חוקי, שמונה חודשים אחרי זה הוא חזר הביתה, יסמין ילדה, הילדה שלה בת שלושה חודשים, הוא רצח אותה לעיני ששת הילדים.

המקרה הזה הוא אחד מהשניים שפוענחו. שתבינו על מה אנחנו מדברים.

לא יכולים לא לפענח.

זה משהו שאי אפשר. באותה זירת רצח, אמרתי להם 'מה עם האחות?' התקשרתי לחוקר, יש אחות שחזרה לאותו בית, הוא אומר לי 'מי זאת?' אמרתי לו את השם, הוא אומר לי 'וואלה, שכחנו'. הוא אומר לי ככה, 'שכחנו'. אמרתי לו 'תשמע, אם תוך רבע שעה הילדה הזאת לא תצא מהבית אני פשוט מגיעה לתקשורת', אין לי כלים להתמודד עם המשטרה והאטימות הזאת. אלה אותן תשובות מקרה אחרי מקרה.

היינו צריכים להגיע להצעת חוק לאסור עליהם שימוש במונח כבוד המשפחה. שתביני, אנחנו עובדים עם עשרות משפחות שהנשים היקרות שלהן נרצחו, כי מישהו, גבר אלים היה בסביבה ורצה לשלוט להן בחיים. ביקשנו לעבוד עם קורבנות שהן בחיים.

זה המכרז האחרון שאני רוצה לדבר עליו ולקשור את זה למדיניות של כל הגופים, המשטרה וזה. הם אומרים, 'רגע, בשנת 2012 הצלחנו למגר את תופעת רצח הנשים בלוד', הייתה חגיגה , לא נרצחה אישה בלוד. תודה לאל, אנחנו בחיים.

כמה חודשים?

12 חודשים, זה היה בשנת 2012, הייתה מסיבה, הכול בסדר, טוב ויפה. רגע, מה עשיתם? הם אמרו ש'איתרנו נשים, שיתפנו פעולה עם עמותות, הוצאנו 34 נשים למקלטים ולמסגרות', זה מפריך את כל הטענה שרצח נשים זה משהו תרבותי, שאין מה לעשות, שאין מניעה. יש מניעה ויש מה לעשות ויש הרבה מה לעשות. אם רק נפתח קצת את האופקים ונשתף פעולה כולנו, גם גורמי רווחה, גם עמותות וארגוני נשים, פשוט יש לנו מה לעשות, תנו לנו לעשות את זה.

תודה, סמאח. אני רוצה להגיד שהסיפור הזה של רמלה-לוד אינו יורד מהאג'נדה של התנועה הפמיניסטית הערבית כבר הרבה שנים. כשהזכרנו פעם רשימה של אולי 12 נשים למשטרת רמלה, שיש רשימה שחורה של נשים שמועמדות לרצח, הם אמרו לנו 'תעבירו לנו את הרשימה', חשבו שזה נייר מודפס שמסתובב והם לא האמינו למה שאנחנו אומרות. אני מאוד מקווה, הייתי רוצה לראות את השינוי הרבה יותר מוקדם.

אבל מה שרציתי להגיד בעניין המשטרה, רק להוסיף משפט אחד. אני חושבת שהיום לא נמצאות איתנו הנשים הערביות מהנגב, אבל אי אפשר לא להעלות את הנושא של אלפי נשים שסובלות מאלימות ואין להן כתובת בנגב, כי הן נמצאות בכפרים לא מוכרים על ידי המדינה, כפרים שלא ניתנת בהם שום אפשרות לשירותים חברתיים או בריאותיים, או כל קשר,. הכפרים האלה נמצאים במקומות רחוקים, כך שאם אישה רוצה להתלונן היא צריכה אולי ללכת 5 או 10 קילומטרים לפעמים ברגל כדי להגיע לתחנת משטרה ולהתלונן, וכאשר היא מגיעה ומתלוננת, לצערנו הרב הרבה פעמים היא מקבלת את היחס שקיבלה האמא של שתי הבנות שהלכה להתלונן על זה שהבנות שלה נמצאות בסכנה ובכל זאת המשטרה לא עשתה כלום.
הצעד שעשה באותו רגע דנינו, שהעביר את מפקד התחנה ממקומו, ראוי לשבח, אבל אני לא רואה את הבעייתיות עם אדם אחד או מפקד אחד. הבעיה היא יותר מערכתית והיה מן הראוי שהמשטרה תבדוק איך היא מתנהלת ואיך אפשר לספק את השירותים לאזרחיות המדינה הערביות שחיות בנגב, גם שירותים חברתיים, בריאותיים וגם שיטור בכפרים האלה. ואנחנו נצטרך גם לדון בנושא של השירותים המונגשים לנשים בנגב בכל הנושאים שאנחנו נדבר עליהם אחר כך.

אני רוצה להוסיף, זה לא רק בכפרים הערביים. המצב של האלימות כלפי נשים הוא גם בעיירות, לא פחות גרוע אולי אפילו יותר גרוע, וההפגנה שעברנו בעבור רצח אותה אישה/נערה בת 14 לפני שנתיים שהיה בבאר שבע, היא פנתה והמשטרה החזירה אותה הביתה ולכן היא נרצחה. אז זה לא רק בכפרים, זה לאורך כל הנגב, אין שירותים, אין טיפול, אין כמו שנאמר קודם אפילו חוקרת אחת שמדברת ערבית בכל תחנות המשטרה בנגב, יש אוזלת יד נוראית.

והנשים בדרך כלל לא מדברות עברית.

נכון, הרוב לא מדברות עברית בכלל, אין גם קאסט כמו שיש פה, שם מתחילים קצת אבל אין תמיכה מקצועית מספיקה להתארגנויות של מרכזים נגד אלימות, יש רק מרכז מסל"נ - - -

יש גם נע"מ.

אבל מה בהתחלה בהתחלה? הם צריכים יותר תמיכה, גם מהממשלה, מכל מקום שרק אפשר, הרבה יותר תמיכה כדי שהם יעמדו על הרגליים ויש שם ניסיון להעביר את הנשים שמגיעות מפחד למשפחות של שייח'ים וכל מיני דברים כאלה, אבל זה רק מחזק במובנים מסוימים את אותו הדבר שכבר קיים, שאת חייבת להיות תחת השגחה של איזה שהוא גבר חזק.

זה מצב לא חדש, כבר מ-97', כשכתבנו את הדוח הראשון על המצב של הנשים בארץ - - -

אבל זה מתמשך, זה לא רק מ-97', זה מתחזק עוד יותר.

לא, אני אומרת שב-97' כתבנו את הדוח הראשון על מעמד הנשים הערביות בארץ והגשנו את זה לאו"ם והגשנו את זה למשרד המשפטים ושם העלינו את אותן בעיות ועד היום העניין לא מקבל טיפול, לא במשטרה ולא ברשויות ולא ב - - -

אני רוצה רק להעיר הערה קטנה. שתי הרציחות האחרונות באום אל פחם. שתי בחורות צעירות שנרצחו על ידי בני משפחה קרובים, אחד בן אח ואחד בן אחות והכתובת הייתה על הקיר. מתברר ששני המקרים האלה היו כאילו בטיפול של ועדות מסוימות שאנחנו דיברנו עליהן שאין שום פיקוח עליהם ופשוט מאוד, בגלל כל מיני סיבות אמרו, 'זה שום דבר, זה לא נכון, זה לא יהיה' - - -

מה זה ועדות מסוימות?

מסגרות שהן לא רשמיות, שזה מה שהזכרנו, של התנועה האיסלמית, שהם עושים את זה בתוך תוכם.

ועדות הסדר, זה סולחה עם גישור כזה.

זה כאילו סולחה וכאילו גישור וזה אף פעם לא יצא וזה המקרה השלישי תוך שנתיים. לפני שנתיים גם כן היה רצח דומה ושתי רציחות היו רק בשלושה החודשים האחרונים.

מה בדרך כלל המניע?

במקרה השני זה ריב על ירושה, במקרה שלפני זה היה כאילו כבוד משפחה.

עליזה, בגלל שנשים תמיד משלמות. ולכן אני חושבת שמאוד חשוב לדבר על רצח נשים ולא על רצח על כבוד זה או אחר - - -

כן, על זה מדובר. אם זה היה גבר ואם היה סכסוך בין גברים הוא לא היה עושה את זה. אם היה בינו לבין אחיו או בן אחיו, הוא לא היה יכול לעשות את זה.

המציאות היא ששני גברים רבים על - - -

לא, זה שתי אחיות שרבו. אז הבן של אחת הרג את השנייה.

הוא עבריין שהיה בכלא וגם רוצח מונא מחאג'נה שוחרר לחופשה מהכלא.

אני רק רוצה להבהיר קצת. אפשר להיכנס לכל מקרה לגופו של עניין ודווקא במקרה של מונא מחאג'נה אני מכירה את הסיפור מקרוב, אבל אי אפשר להיכנס. אני רוצה רק להדגיש דבר אחד שכדאי לקחת אותו בחשבון. היום יש כיוון של משרד הרווחה וגורמים מקצועיים בתוך משרד הרווחה ללכת לפי מה שנקרא רגישות תרבותית, כאילו מבחינת התרבות שלנו זה לא מקובל להפעיל את האמצעים המקצועיים והחוקיים - - -

כן, ולא מקובל לפנות למשטרה ולא מקובל לפנות ל - - -

נכון, ואז יש גישה כזו שרווחת לצערנו הרב גם בלשכות הרווחה, ללכת לפתרונות שהם יותר מסורתיים מאשר מקצועיים. אני חושבת שעל זה צריך לקיים דיון די רציני עם משרד הרווחה וגם עם לשכות הרווחה ומנהלי לשכות הרווחה הערביים ולגרום באמת לשינוי, כי כפי שאמרה גם סמאח וכפי שאמרנו אנחנו שנים רבות ובגלל זה הקמנו את המסגרות שהקמנו, שבעניין של אלימות נגד נשים זה לא עניין של תרבות ערבית, זה עניין של תרבות פטריארכאלית וזה מחייב טיפול מקצועי וגם מהרבה גורמים.

אני רוצה להגיד משהו. אני מרצה באוניברסיטת בן גוריון בתחום בריאות הציבור. אני רוצה לדבר על התפקיד של מערכת הבריאות בעצם בגילוי מוקדם של אלימות וסיקור אלימות. מערכת הבריאות לא עושה את המוטל עליה מהבחינה הזאת וזה באמת קורה בכמה רמות. נגיד נשים שהן נפגעות אלימות קודם כל מגיעות למרפאה, לרופא, לאחות, ושם באמת החובה של הרופא והאחות אחר כך ביידוע, זה לא תמיד קורה. אפשר לחסוך הרבה מאוד מקרים של רצח נשים ושל אלימות קשה נגד נשים שם כבר, במקום הזה.
אני רוצה להגיד שיש דגם מוצלח יחסית במרכזים רב תחומיים שקורים רק בחמישה בתי חולים בארץ, הם לא קורים בכל בתי החולים בארץ וזה באמת כבר יוצר איזה שהוא מצב של אי שוויון, שנשים מסוימות כן יכולות להגיע, כי הן גרות בקרבת בית חולים שיש בו מרכז רב תחומי ששם יש רופא, יש אחות, יש פסיכולוג, עובד סוציאלי, יש שוטר או שוטרת שמגיעה, חוקרת שמגיעה, ואני חושבת שאת המודל הזה צריך לאמץ בכל המקומות בארץ. זה קורה רק בחמישה בתי חולים. אני יודעת שהונחה הצעת חוק והיא מונחת שנה. אני חושבת שחבר הכנסת אגבאריה הוא חלק מזה, אני לא יודעת אם חברי כנסת אחרים, אבל זה משהו שצריך כן להתעקש עליו וכן צריך לעשות אותו. יכול להיות שצריך ליצור את המודלים האלה גם במקומות שהם רחוקים מבתי חולים, במרפאות, דיברנו על הנגב, שם בטוח צריך להקים את המרכזים האלה, כי זה משהו שבאמת לא רק מגלה את הנושא אלא גם אחר כך עוקב אחרי הטיפול באלימות וכו'.

יש בסורוקה חדש שהוקם עכשיו, אבל סורוקה רחוקה לפחות שעתיים-שלוש מחלק גדול מהנשים.

חברת הכנסת חנין, רצית להגיד משהו.

קודם כל כמובן כולנו מברכות על הישיבה הזאת. רציתי באמת להדגיש, בדרך כלל אנחנו לא מגיעות לבעיה של תקציבים, או לבעיה של מקצועיות, אלא לבעיה של גישה. אם את חוזרת על הפרוטוקולים של הוועדות בתוך הכנסת, איך דוברי המשטרה בעצמם מדברים, מה הם אומרים. הם אומרים ש'אולי יותר טוב לפתור את הבעיות פנימה בתוך החברה?' אנחנו פונים לראשי המשפחות, מכובדי העדה, המוכתרים, ויש בפניו נציגות של עמותות, נשים וגברים ואנשים שהם בתוך החברה והם אומרים ש'אנחנו רוצים ליישם את החוק', ופתאום איפה שאנחנו לא רוצים שהם יכירו בזהות שלנו - - - איפה שאנחנו רוצים להכיר בזהות שלנו הם לא רוצים להכיר בזהות שלנו, איפה שאנחנו פלסטינים ואנחנו ילידים של הארץ הזאת, הם לא מכירים, ואיפה שאנחנו לא רוצים להכיר ברלטיביזם התרבותי הזה ובזהות שלנו, הם כן רוצים להכיר, למה? כי זה מנגנון שאתה תסיר ותרחיק את האחריות מעליך, ואני חושבת שצריכים להתחיל משם. כמו שעאידה, או מישהי אחרת, אמרה, לחקור ולעקוב אחרי התפיסה של משרדי הרווחה ותחנות המשטרה והמשרד לביטחון עצמו. כאשר בפרוטוקולים עצמם הם אומרים, הרי הם מכירים, הם לא אומרים ש'אנחנו מזלזלים באחריות שלנו', הם אומרים שזה מה שהחברה רוצה, זה מה שהתרבות רוצה, ואז אנחנו אומרים להם עשרות פעמים, 'לא, אנחנו מייצגות את החברה שלנו, תקשיבו לעמותות הנשים, תקשיבו לנו, תקשיבו למשכילים' והם אומרים 'זו האחריות שלכם', ומשם להתחיל, לא מתקציבים.

מה הדבר השני שהוא זועק לשמים? שהרוב זה רצח ידוע מראש. כמו שאמרו, חלק גדול מהרציחות, כבר איימו על החיים שלהם וכבר התלוננו והשמות שלהן נמצאים. אני לא רוצה להשוות, אבל מה שמדגיש שהבעיה היא בעיה של תפיסה, תפיסה וגישה של המשטרה, זה שכל התיקים נמצאים בתחנות המשטרה ואלה שמות ואלה מקרים שהמשטרה יודעת עליהם והיה אפשר לעצור את זה. לכן אנחנו אומרים שזה חלק מהגישה לפלסטינים במדינה הזאת, ש'לא כל כך אכפת לנו ממה שקורה אצלכם'. זו הנקודה המאוד חשובה. תודה.

אני רק רוצה להוסיף משפט. אני פידא, שמי היום מנהלת את מהפך, לשעבר מנהלת פרויקט חינוך בעמותת 'נשים נגד אלימות'. ואני מדגישה את זה כי חשוב להתייחס לנושא של החינוך בבתי ספר בהקשר של אלימות ואלימות מינית ובמיוחד עם צעירות. מה שקורה בעצם, ההפרטה של הפרויקט הזה ובעצם כרגע גם כמעט סגירתו או מניעת כניסתו לתוך בתי הספר זה סיכון מאוד גדול והעלאת הסיכון, במיוחד עם צעירות, ובמיוחד באלימות ובמיוחד באלימות מינית ברשת. אם דיברנו על רופא, שזה מקום שיכול להיות התחלה למניעת אלימות, בתי הספר, המערכת, המורות והמורים, התלמידות, ההורים, 'נשים נגד אלימות', יש פרויקט מאוד הוליסטי שמתייחס לקבוצות היעד. לא רק שנמנע מלהיכנס, באיזה שהוא שלב בתי הספר היו צריכים לשלם למשרד החינוך כדי שהפרויקט הזה ייכנס וכרגע אסור שהעמותה, שהיא מחוץ למערכת החינוך, תיכנס. זה סיכון מאוד גדול. כרגע נעשים פרויקטים חד פעמיים, פעם בשבוע - - -

רגע, עמותות שמחוץ למערכת החינוך נכנסות כל הזמן למערכת החינוך, אבל לא בתחום שלכם, אני מבין?

נכון. בתחום של אלימות, יש חוזר מנכ"ל שאסור שעמותה תיכנס ללא אישור משרד החינוך. כרגע למרכזי הסיוע, למהפך גם - - -

אבל זה לא רק למגזר הערבי, גם ליהודי. אתמול הייתה ועדה שעסקנו בנושא של נערות בסיכון וזה מה ששמענו.

כן, אני מדברת באופן כללי, אבל זה לא היה ככה.

אגב, למה אף אחת לא הגיעה אתמול לוועדה?

כי יש לנו את זה היום. אבל הגשנו גם נייר עמדה וגם - - -

אתמול זה מאוד בלט, היו חברי כנסת שלכם ואתם לא הייתם. זה מאוד מאוד בלט.

אנחנו דיברנו.

אני רק רוצה להוסיף עוד פרט אחד קטן, העמותה שלנו מאוד נמצאת בשטח, מאוד נמצאת בתוך בתי הספר, ובעצם גם הרווחה, כל המסגרות הרשמיות, לא מגיעות למשפחות שכל הזמן מאותתות ונותנות סימנים ונורות אדומות, 'יש אלימות'. ילדים מגיעים עם סימני אלימות ומורים גם מפחדים ולא רק בהקשר התרבותי, אבל גם לא עושים עם זה כלום. בגלל עומס, בגלל מחסור ביועצות, בתקציבים ובכל זה, וגם בגלל שאין למי להפנות, אין מי שיטפל בזה. גם כשמגיעים זה לא ממשיך הלאה. זו נקודה שלדעתי היא מאוד חשובה. נכון שזה מערכת החינוך אבל זה חלק ממניעת האלימות והטיפול עוד לפני שמגיעים לסיכון של כבר נרצחה, זה מאוד חשוב.

אני רק רוצה להגיד, אין הקשר תרבותי. יש לגיטימציה שמשתמשים בהקשר התרבותי בשביל לתת לגיטימציה לרצח, לתת לגיטימציה לאלימות.

ואני רוצה להוסיף למה שפידא אמרה לגבי מערכת החינוך. במחקר שערכנו על דמות הגבר והאישה בתוך ספרי הלימוד לערבית מכיתה א' עד כיתה ז', ספרי הלימוד בערבית שהם מוכרים על ידי משרד החינוך, המציאות שקיימת שם היא מבחינה מגדרית מחפירה ואפילו מבחינת דמויות שקיימות בתוכה אין ביקורת על ספרי הלימוד האלה, אין דמות אחת דמוקרטית שנבחרה או נמצאה בתוך ספרי הלימוד. זה מה שמלמדים את הילדים שלנו על האמירים, על מוכתרים, על מלכים ועל אומרא וכליפא, ואין שום התייחסות למציאות שלנו. זה בספרי לימוד רשמיים של משרד החינוך. ערכנו את המחקר לפני שנתיים והגשנו את הדוח הזה על סטריאוטיפים שקיימים. זה גם בדוח שהגשנו לאו"ם ב-2001.

אני מחייכת משום שאנחנו הקדשנו לכך ועדה לפני שלושה שבועות וגם שם לא הייתם.

אני לא הוזמנתי, אם הייתי מוזמנת הייתי מגיעה ומביאה את המחקר איתי.

אז קודם כל אני חייבת להעיר כמה הערות. רק כמה הערות ושאלה אחת. לגבי תכנית הלימודים מטעם משרד החינוך, יש מה שנקרא שעת חברה, זה נקרא במגזר היהודי כישורי חיים. יש במגזר הערבי את השעה הזאת?

יש, אבל מה מועבר בתוך זה ואיך התכנים ומה התכנים, אין שום ביקורת. יש אפילו ועדה - - -

יעני בפועל אין.

לא, יש, אבל התכנים הם - - -

אבל, עליזה, השאלה של נבילה היא שאלה הרבה יותר רחבה. כי אותה שעה בודדת, שהיא כמובן חשובה, לא יכולה להתמודד עם כל מה שאתה מלמד שישה ימים בשבוע. אם מה שאתה מלמד שישה ימים בשבוע הוא לא מתקדם, הוא לא דמוקרטי, הוא לוקח אותך אחורה אחורה לדברים שכבר החברה לא נמצאת בהם הרבה שנים, או לא רוצה להימצא בהם הרבה שנים, אז אותה שעת חברה לא יכולה להתמודד עם כל זה.

בסדר, אבל גם במגזר היהודי ספרי הלימוד, בוא נגיד, אולי קצת השתנו, כי 25% מההשפעה זה של הורים וההורים דעתנים והנושאים מתקדמים. אנחנו בדקנו בוועדה ספרות ילדים, יש הרבה מה לתקן.

על זה יש מחקר שני שעשינו, על ספרות ילדים בחברה הערבית, והתמונה גם שם היא לא משהו - - -

אני חושבת שגם המחסור הכללי בשעות לימוד ובשעות של פעילות לא פורמלית בתוך בתי הספר הערביים גורמת לעוד נזק בזה שאנחנו לא שם. עמותת 'נשים נגד אלימות' נכנסת לבתי הספר ועוסקת בצעירים וצעירות, רק הבעיה עם החוזר החדש ועם זה שהם מאוד מקפידים, מנהלי בתי הספר מפחדים, אפילו אם הפעילות היא במימון של הארגון, אנחנו לא דורשות על זה כסף, מנהל בית הספר מפחד להזמין אותנו להעביר סדנאות בתוך בית הספר כי יש לו חוזר מנכ"ל שאוסר עליו. למה? כי במכרז על התכניות האלה זכתה עמותה שבינתיים, בגלל שאין לה מנחים ערבים וכו' וכו', עוד לא הפעילה את התכנית, עוד לא נכנסה לבתי הספר וכבר עברה שנה שלמה, שנת הלימודים האחרונה, בלי שיפעילו את המכרז בבתי הספר הערביים.

לא, עאידה, חלק גייסו, וגם עדיין בתי הספר צריכים לשלם 600 שקל או לפי המצב הסוציו אקונומי - - -

בסדר. אני הייתי רוצה להציע דבר אחד, בגלל שאנחנו תוך כדי גם גולשות לנושאים אחרים, הייתי רוצה לעבור לנושא של תעסוקה. שירין, את ממילא צריכה להופיע עכשיו בנושא, תשחילי כמה מילים על מה שהיית רוצה להגיד בנושא האלימות אחר כך. אנחנו נתחיל בנושא התעסוקה. את ממילא צריכה להתחיל, אז תגידי בפתיחה.

אני רכזת המחלקה המשפטית בארגון כיאן, ארגון פמיניסטי שיושב בחיפה. במסגרת העבודה שלי בארגון במחלקה המשפטית בכיאן בעצם אנחנו מייצגות נשים ערביות בחינם, ללא כסף. אנחנו גם נותנות ייעו משפטי חינם וגם ייצוג. יש לנו שתי התמחויות, אחד זה הנושא של דיני משפחה, והשני זה הנושא של דיני עבודה. אנחנו מטפלות בשנה במשהו כמו 60 תיקים שבהם אנחנו מייצגות נשים גם בבתי הדין הדתיים השונים, השרעיים, דרוזים וכנסייתיים וגם בבתי המשפט לענייני משפחה, וגם כמובן דרך הנושא של דיני המשפחה יוצא לנו לטפל בנשים נפגעות אלימות. 80% מהנשים שפונות אלינו לייעוץ בנושא של דיני משפחה הן נשים שמצהירות על זה שהן נפגעות אלימות פיזית, מינית, נפשית או מילולית. אנחנו מייצגות גם נשים בצווי הגנה.

בנושא של אלימות רציתי להגיד שלוש נקודות קצרות. אל"ף, כל הנושא של הטיפול של המדינה אחרי שכבר מוגשת תלונה במשטרה, וזה לפי נתונים שהכנסת עצמה מפרסמת כל שנה, רוב התיקים של אלימות במשפחה נסגרים. 75% לדעתי, אם אני לא טועה, נסגרים, שליש מהתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור. אותי מעניין תמיד ללכת למשטרה ולשאול מה זה חוסר עניין לציבור. הנקודה הזאת היא נקודה מאוד מאוד קריטית, כי כשמגיעה אישה לקבל ייעוץ משפטי ואני אומרת לה שאחת האופציות של זה ללכת ולפנות בבקשה לצו הגנה, או ללכת ולפנות למשטרה, כשלצד זה יש לי את הנתון הזה שגם כשהיא הולכת למשטרה אחר כך היא יודעת שלא ייצא הרבה מהתיק ויש סיכוי גדול, בעצם רוב הסיכויים, שהתיק ייסגר, זו נקודה מאוד מאוד בעייתית ונקודה שמרתיעה כמובן נשים מלפנות למערכת המשפט. להוסיף לזה שגם ככה האישה בחברה הערבית, עצם הפנייה שלה למשטרה במקרה של סכסוך במשפחה או בנישואין כבר מטיל עליה איזה שהיא סטיגמה כי היא הופכת להיות האשמה. לא משנה שהיא הרבה פעמים יכולה לחטוף מכות במשך 20 שנה, אבל העובדה שהיא הלכה למשטרה שמה אותה במקום של אשמה. זו נקודה אחת.
הנקודה השנייה זה שיש את החוק למניעת אלימות במשפחה שחוקק ב-91', שהוא לא תורגם לשפה הערבית. לפני חמש שנים אנחנו ניסינו לחפש אם יש תרגום של החוק, גילינו שאין ואנחנו בעצמנו תרגמנו את החוק והוצאנו זכותון לנשים כדי שהן יוכלו להשתמש בו. לא ייתכן שיש חוק במדינת ישראל שהוא מיועד לנשים נפגעות אלימות אבל הוא לא זמין בשפה הערבית.

והנקודה השלישית זה הנושא של קו 100, זה הקו שאליו מתקשרים למשטרה ויכולים להודיע ולהתריע על כל מיני אירועים וסכנות. גילינו שאישה ערבייה יכולה להתקשר לקו 100 והיא לא תקבל מענה בשפה הערבית. שלחנו בזמנו מכתב למפכ"ל, הבטיחו לנו שיהיה מענה בשפה הערבית, אני בדקתי את זה אישית לפני חודשיים וראיתי שלא תמיד יש מענה בשפה הערבית.

זה לגבי אלימות. אלה שלוש הנקודות שהיו לי להגיד .

מתי שלחתם מכתב?

זה היה ממש מזמן, שנים.

אמרת שאתם מייצגים ועוזרים בבתי דין שרעיים ונוצריים ודרוזיים, אלה אנשים שיש להם הכשרה מקצועית בזה? איך אתם מייעצים לאנשים האלה?

אני עורכת דין, יש לי הכשרה.

כן, כעורכת דין כן, אבל אם זה בשרעי, אם זה בדרוזי - - -

אני אומרת, אני מכירה את החוקים, יש השתלמויות, יש ספרים - - -

עורכות דין שמופיעות בדרך כלל הן עורכות דין שמתמחות בדיני אישות, מתמחות בכל בתי המשפט, גם מופיעות בדרוזים, גם בכנסייתי וגם בשרעי. אבל מקבלים הכשרה נוספת לזה, בדרך כלל.

כל עורך דין יכול לייצג גם בבתי הדין האלה ויש אפשרות - - - ולאחרונה ניתן פסק דין בבג"צ הבוררת שבו בג"צ חייב את בתי הדין השרעיים למנות בוררת. אנחנו היינו חלק מהצדדים בתיק.

שירין, קודם כל תרימי את הקול ותסבירי את זה.

את עובדת בשלושת בתי הדין שאמרת עכשיו?

כן. היה מקרה שבו בהליכי גירושין בבתי הדין השרעיים יש אפשרות, מבקשים בדרך כלל משני הצדדים שכל צד יביא בורר או בוררת מטעמו, שזו זכות שניתנת גם לגבר וגם לאישה. עד עכשיו כל הבוררים שהיו בבתי הדין השרעיים, ויש גם רשימה כזו של בוררים בתוך בית הדין, שזה כמו רשימה של מומחים, היו אך ורק גברים, עד שבאה אישה אחת ואמרה 'אני רוצה שתהיה בוררת מטעמי', ואז אמרו לה בתי הדין השרעיים, 'אי אפשר, אישה לא יכולה - - -

מתי זה היה?

לפני שנתיים, ב-2011. באו בתי הדין השרעיים ואמרו 'אישה לא יכולה לכהן בתפקיד כזה', כי זה תפקיד שיפוטי דתי וכו', ואז היא הלכה לבג"צ. ייצגו אותה שני עורכי דין, אנחנו בכיאן הגשנו בקשה להצטרף לתיק בבית משפט, הגשנו את עיקרי הטיעון שלנו, כשהטיעון המרכזי שלנו היה שיש את הסייגים בחוק לשוויון זכויות האישה, ואנחנו טענו שהתפקיד הזה הוא לא תפקיד שיפוטי ולא דתי, עובדה היא שכל מישהו יכול להתמנות כבורר ואין אפילו איזה שהם קריטריונים ברורים. זה אל"ף. ושתיים, כמובן שיש פה הפרה מאוד בוטה של עקרון השוויון ושל כבוד האישה, וגם בעצם שלא לאפשר לאישה למנות בוררת מטעמה זה גם פוגע בנגישות שלה לבוא לבית הדין, כי מדובר בסכסוכים זוגיים ובעניינים מאוד רגשיים, ולכן מאוד חשוב שלאישה תהיה את האופציה לבחור אישה אחרת שתוכל לשמוע אותה. ובסוף בג"צ נתן החלטה מאוד תקדימית ויפה והוא קבע שהסירוב של בתי הדין השרעיים מפר את עקרון השוויון ואת זכויות האישה ומעכשיו אמורות להיות נשים בבתי הדין.

אני רק אוסיף משפט אחד ואנחנו נעבור לנושא התעסוקה. הצעד הבא שנצטרך גם את עזרתך, חבר הכנסת עפו, זה במינוי קאדיות, נשים בבתי דין שרעיים ואחר כך כניסתן - - - אנחנו התחלנו התכתבויות בנושא הזה. אני חושבת שהבג"צ האחרון הזה יעזור לנו לקדם את הנושא.

יש מועמדות?

יהיו.

לא, אני יודע שיש, כבר פנו אליי.

אם ברשות הפלסטינית העסיקו שלוש מירדן וטורקיה, אני חושבת ש - - -

כן, אני אומר שיש מועמדות, כבר פנו אליי, אני יודע.

יש נשים שיכולות להיות אצלכם שרעיות?

כן, יש מועמדות.

מבחינת ידע והשכלה?

כן.

מה נדרש כדי להיות שרעית?

לפי החוק הישראלי נדרש קודם כל, כתוב, להיות גבר, ואת זה צריך לשנות. כתוב וצריך לשנות את זה. זה העיקר שלנו. אחר כך צריך השכלה משפטית, ידע בדת האיסלמית ואפילו לא מוגדר מה הידע ומה הדרגה של הידע הזה. היה מקרה שאישה ניגשה לתפקיד הזה בעבר ולא התקבלה, אנחנו הגשנו בג"צ. עצם העובדה שהזמינו אותה לראיון זה אומר שאין מניעה חוקתית מבחינת העסקת אישה בתפקיד של קאדיה ואנחנו חושבות שעצם העובדה שבעולם הערבי, גם ברשות הפלסטינית וגם בירדן, יש נשים שמכהנות בתפקיד הזה, אין מניעה שרעית בנושא ואנחנו כבר התכתבנו עם הוועד מקודם ואנחנו ממשיכות ואנחנו נלך על זה.

כן. אלה שניגשו, יש להם השכלה משפטית והשתלמות בשריעה.

הייתה השתלמות מיוחדת בבית ברל לקאדיות וקאדים שרעיים בזמנו.

אבל אלה שביקשו, יש להם השכלה משפטית, הן משפטניות שהשתלמו.

אני רוצה רגע לסגור את הנושא של האלימות ואחרי זה אני רוצה להעיר הערה על השרעיות.

אפשר הערה אחת? אני חושבת שמאוד חשוב להגיד שהרבה אנשים פה והרבה ארגונים התאגדנו יחד והקמנו ועד מיוחד, עם נשים ש - -- כולנו בעצם, ואנחנו מארגנים פעילויות ברמה הארצית ואנחנו רק בהתחלה.

ואנחנו ממשיכות דרך ומאבק של 20 שנה בנושא הזה.

אני מאוד שמחה שאמרת את ההערה שלך. אני הקשבתי קשב רב לדברים שנאמרו פה בנושא של אלימות, בעיקר הדברים הוצגו בביקורת מתמשכת על המענה שהמדינה לא נותנת ועל נושאים שלא מטופלים כראוי, אם זה בהתאמה תרבותית, אם זה ברגישות, אם זה חוסר שפה. אני פחות שמעתי על ההתארגנות הזאת, שמעתי את זה רק בשולי הדברים. לא שמעתי, אני סיכמתי לי, אני לא מכירה. אני לא שמעתי. אני שאלתי קצת על בית ספר, שאלתי על מסגרות חברתיות, מה עושים הארגונים למען מניעה, איך תמורות בתוך הקהילה - - -

בכל אלה מעורבות כל הנוכחות - - -

אי אפשר לספר את הפעילות של - - -

רק שנייה. אני לא אומרת ביקורת, אני עדיין לא בשלב של הביקורת, אני בשלב של הלימוד. אני אומרת מה חסר לי. אני אשמח לקבל אם יש ניירות של הארגונים, את הזכרת כמה דוחות, אני לא מכירה את הדוחות הללו, אני אשמח לקרוא אותם. זה דבר ראשון שחסר לי.

דבר שני שמעניין אותי מאוד, החוק הראשון שהעברתי יחד עם חברת הכנסת שולי מועלם, זה חוק שעבר, החוק הפרטי הראשון בכנסת במושב הזה, זה חוק שהוספנו ארבע נשים לבחירה בוועדה למינוי דיינים. אבל זה לא דיינות, זה ארבע נשים בוועדה שבוחרת. אנחנו בישראל, גם בעולם היהודי, לא נמצאות במצב שיש לנו נשים שאני יכולה להגיד בבטחה שהן יכולות להיות דיינות. אנחנו עוד לא שם. אני כן רוצה - - -

אם יש פריצת דרך נשות הכותל, אז יכול להיות שזה יגיע.

לא, אלה שני דברים שונים.

לא, אם יש תנועה כזו, אז זה יגיע בסוף.

מבחינת הידע אין בעיה אצלנו. מבחינת ההכשרה המקצועית אין בעיה.

לא, ממש לא. זה לא. אני לא מכירה אצלכם, אני כן מכירה אצלנו. מה שאני מנסה לומר, שבשביל להגיע ליום הזה שאצלנו תהיינה דיינות צריך לעבוד על זה. כלומר צריך לפתוח מרכז, לממן אותו, להביא לכך שנשים שיש להן רצון ושיש להן כבר היום השכלה גבוהה יכולות להמשיך וללמוד, כדי שבבוא היום הן תהיינה. אצלכם אתם אומרים שיש לנשים את הידע, הן יכולות להיות. אז אני אשמח מאוד, וגם עמליה, שמרכזת את הנושא הזה אצלי, אל"ף, ללמוד מה קורה בעולם הערבי, זה מאוד מעניין אותנו, אם נוכל לקבל סיכום, הזכרתם את ירדן, הזכרתם עוד מקומות, אני לא מכירה, אני אשמח מאוד. עד האינתיפאדה הראשונה הייתי חברה בוועדה של שיח בין דתי, שלצערי הרב מי שהובילה אותו הייתה פרופ' חנה ספראיי ז"ל, גם נוצריות, גם מוסלמיות וגם יהודיות, למדנו ביחד. אני חושבת שיש הרבה מה ללמוד בין הדתות, במיוחד המקום של נשים. השיח הזה נעצר, הוא נעצר בגלל המתח הפוליטי ולא קיים היום במדינת ישראל ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד ולהעצים בכלל את כל הנושאים שאנחנו הולכים לדבר עליהם היום. זה ככה הערה, ומאחר שזה נושא שהוא שלי אני אשמח מאוד לדעת, להכיר, ואני חושבת ששתיכן, עמליה ושירין, בהחלט יש לכם מה להמשיך הלאה.

יש עמותה שמתמחה בענייני פמיניזם ודת, אני אתן לכם את הכתובת, גם יש ועד פעולה לבני היישוב ועוד כמה מסגרות.

אני רק רוצה להגיד ואני מבקשת את סליחתן של הנשים, אני בשמכן אענה על הנושא הזה. יש הרגשה אצל העמותות שבמפגש הזה, איפה שנפגשים עם המחוקקים ועם הוועדה למעמד האישה, להעלות את הבעיות שהיינו רוצים לראות אתכם כחברי כנסת, כוועדה, מטפלים בהם הלאה. אולי בגלל זה הדגש הוא דווקא על הבעייתיות ולא על העשייה. העשייה, אני חושבת שכל ארגון שנמצא פה יכול לספר ימים על העשייה המופלאה שהן עושות, כל ארגון שעושה בשטח. יש ארגונים שמטפלים במתן שירותים ישירים לנשים שסובלות מאלימות, כמו הארגון שלנו וכמו ארגון כיאן, שמטפל בצד המשפטי. יש גם ארגונים שפועלים בכל הנושא של מניעה. אנחנו ביחד, כפי שאמרה סמאח, עובדים בנושא הזה.

אני אשמח לקרוא על העניין, תעבירו לי חומרים.

בסדר. אז אני מבקשת מהארגונים, יש לכם את הפנייה הזאת, מי שעוסקות במניעה, לשלוח חומר ישר לוועדה.

יש גם בתוך התיק חומר רקע, ניירות עמדה. בניירות העמדה כתוב מה אנחנו מנסות לקדם ואני חושבת שזה ייתן מושג למה שקורה באמת בשטח. בשטח יש המון עשייה, אבל אני חושבת שמה שנמצא בעברית, שהוא נגיש, זה הדוחות של cedaw, שהגשנו גם לאו"ם וגם ל - - -

מה שהגשתם אלינו אנחנו נקרא, ומה שלא ושקיים, אני מבקשת שיגיע אלינו.

טוב.

אני מציעה שנעבור לנושא של תעסוקה ואני אבקש שבאמת ההצעות יהיו מרוכזות וישר לעניין, כי אנחנו כבר עוברות את הזמן. אני אבקש ממי שאמורות להציג יציגו אחת אחרי השנייה ואחר כך יהיה דיון.

עאידה, המתכונת הכללית היא תעסוקה ואחר כך?

תעסוקה, אחר כך ייצוג נשים ואחר כך בריאות, אני מקווה שכולם יישארו עד הנושא של בריאות.

העיקר הבריאות, לא?

העיקר הבריאות, בגלל זה השארנו את זה לסוף.

אם שאר הדברים יטופלו אז הבריאות תהיה בסדר.

יושבת ראש הוועדה, חברי הכנסת המכובדים והמכובדות, תודה על הנוכחות והסיור בנצרת בעמותת 'נשים נגד אלימות'.

תעסוקת נשים ערביות הוא אחד הנושאים שהועלו מ'נשים נגד אלימות' בשנת 2004. חקרנו ודאגנו שהשיח גם ישתנה מחסמים תרבותיים, שכל הזמן בכל המחקרים היו מציגים שהבעייתיות היא בחברה, בתרבות של החברה הערבית, לנושא של חסמי מדיניות מבניים, שכולנו יודעים על החסמים של תעסוקת נשים, שאני לא אפרט פה. היום הממשלה דואגת גם לתכנן ולהציג מדיניות אחרת, כי תעסוקת נשים ערביות היא תנאי להכנסת המדינה לארגון של ה-OECD.

אני אציג קצת נתונים פה, שמבחינתי הם חשובים וגם לצערי הרב הם מזעזעים, שצריכים ללוות אותנו לאורך כל היום. יותר מ-50% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני, 60% מהילדים הערביים הינם ילדים עניים, זאת אומרת 6 מתוך 10 ילדים הם חיים בבתים עניים. 80% מהנשים הערביות לא עובדות, למרות שיש עכשיו מחקרים שאומרים שהאחוז של תעסוקת נשים ערביות עלה מ-20% ל-23%, ויש מחקרים שאומרים שעלה ל-27%, אבל עם כל המחקרים המצב הוא נוראי ועגום.

לצערי, למרות שיש לנו עלייה באחוז של הסטודנטיות בשלושת התארים, יש לנו עלייה באחוז האקדמאיות המובטלות. 42% מהנשים האקדמיות לא עובדות.

אבל שתדעו לכם שבכנסת, כאשר מציגים נתונים, זה הנתון הכי לא מוסכם עליו. הם אומרים 20% או אפילו 15% לא עובדות. זה הנתון של האקדמיות שלא עובדות.

לא, חנין, זו ההגדרה של מה זה מובטלות. מובטלות - - -

לא, לא אומרים מובטלות, לא עובדות. הם משתמשים בלא עובדות, גם רשומות וגם לא רשומות.

נכון, לא עובדות ולא מועסקות, אפילו משתתפות בשוק העבודה. ועם החלטת הממשלה, מספר 2579, שמדברת על העלאת אחוז העובדים הערבים בשירות המדינה ל-10% עד היום, עד 2012, ב-2013 אחוז העובדים הערבים הוא 7.8% והנשים בשירות המדינה זה רק 1.8% מ-60,000 עובדים.
אי העסקת הנשים הערביות גורמות להפסדים במשק, כ-21 מיליארד שקל בשנה, וזה לפי הדיווח של הרשות לפיתוח כלכלי. באחד הקמפיינים שעמותת 'נשים נגד אלימות' עשתה בנושא של ההפסד זה אחד הסרטונים שערכנו, כחלק מקמפיין גדול שהיה.
(הקרנת סרטון).

מצחיק, אבל כואב.

אז איפה הבעיה? מחסור של 6,000 תקנים להוראה בבתי ספר ערביים, מחסור במורים בבתי ספר יהודיים, 11,000 מורות ערביות מובטלות. הפתרון שלנו: הקצאת תקציבים והוספת תקנים בבתי ספר ערביים, שילוב מורות ערביות בבתי ספר יהודיים ולמרות שאמרתי שיש הצהרה של שר החינוך של העסקת 500 מורות ערביות למשך חמש שנים, אבל לצערי הרב אני צריכה להגיד שבכל שנה הם מכניסים, בלא קשר לתכנית הזו, 70 מורות ערביות ורק הוסיפו 30. עם כל ההצהרות, ועם כל הכבוד לשר - - -

הוסיפו ל-70 שכבר קיימים עוד 30.

אנחנו גם ממליצים על הסבות מקצועיות למורות לתחומים אחרים, כמו היי טק, כמו אחיות, כמו פרא רפואיים.

עוד תקנים חסרים. 200 תקנים חסרים לפסיכולוגיות חינוכיות בבתי ספר, 250 תקנים חסרים ליועצות חינוכיות, 200 תקנים לקלינאיות תקשורת, 300 תקנים של עובדות סוציאליות בלשכות הרווחה. הפתרון: הקצאת תקציבים והוספת תקנים חסרים.

אם אנחנו נעסיק 10,000 אקדמיות זה מכניס לאוצר 422 מיליון שקל בשנה וזה מחלץ 84% מהמשפחות העניות מתחת לקו העוני. זה מחקר שעשתה עמותת 'נשים נגד אלימות'. סכום זה גם ייתן לנו לממן בניית והכנת 1,400 כיתות בשנה. זה גם ייתן מקומות עבודה למורות ערביות, גם ייתן רווח בכיתה, לא להכניס 40 ילד בכיתה, אלא 25, כמו בבתי הספר היהודיים.

היהודים זה לא 25.

30? לא 40.

30, 35, 36.

לא 40, לצערי הרב, וגם יש כיתות שהן - - -

אנחנו מדברים על הממוצע הרשמי של משרד החינוך.

זה לא 25, הממוצע.

הוספת 300 תקנים לעובדים סוציאליים עולה 34 מיליון שקל לקופת המדינה. ניתן לספק בסכום הזה של 422 מיליון שקל 300 מיטות אשפוז נוספות בכל שנה, כולל הפעלתן על ידי כוח אדם.

מה שאנחנו מציעות, הארכת החלטת הממשלה 2579 לייצוג הולם לאוכלוסייה הערבית בשירות המדינה, לעידוד שילוב נשים ערביות בשירות המדינה; הוספת תקנים במערכת החינוך, שילוב מורות ערביות, כמו שאמרתי; הכשרה בהסבה; הקמת ועדה בין משרדית שתיתן תכנית הוליסטית ופתרונות לכל מערך תעסוקת הנשים, עד היום אין תכנית מיוחדת להעסקת נשים ערביות; הרחבת תכנית התחבורה הציבורית. אנחנו יודעים על קיום יישובים שנכללים בתכנית החומש של הרשות לפיתוח כלכלי, שיש עלייה באחוז הנשים העובדות בכפר קאסם וכפר טמרה, בסכנין ואום אל פחם. ברגע שסידרו תחבורה ציבורית יש עלייה בתעסוקת נשים.
מידע נוסף יש בנייר העמדה ותודה על ההקשבה.

תודה.

אני נותנת לוופאא, מעמותת אלזהראן, מנהלת העמותה.

רק כמה הערות לגבי הנשים הערביות המובטלות. סאוסן הציגה את הרוב והמידע הזה היה על נשים אקדמיות ואי אפשר להתעלם שהרוב של ה-80% מהנשים הערביות הלא מועסקות הן נשים לא אקדמיות, הן נשים שאין להן הזדמנויות להשלים לימודים אקדמיים וכל הזמן, במיוחד בשנים האחרונות, מדובר על תכנון אסטרטגי מהמדינה, ממשרד ראש הממשלה, ועל תכניות בשטח למען קידום תעסוקת נשים ערביות בחברה הערבית. בסופו של דבר גם מהנתונים נראה לנו שכל עניין המגמה לא משתנה, עשר שנים שום דבר לא משתנה. אני עובדת בשטח עם הנשים הערביות בצפון, אני לא מרגישה שמשהו זז, לצערי הרב, אפילו הנשים האקדמיות, וזה אור אדום גם בשבילנו, כנשים ערביות, על כל העניין של זכות הלמידה, שהן חוזרות וגם נשארות כמובטלות. העניין של התכניות, שאנחנו מרגישות שרוב התקציבים, מדובר במיליונים בכל שנה תקציב לתעסוקת נשים וזה הפוטנציאל האדיר שלנו להתקדם, גם בחברה וגם כמדינה, אבל מהתוצאות ומהנתונים, אם אנחנו חוזרים אחורה עשר שנים, אנחנו רואות את אותם נתונים של תעסוקת נשים שהם מפחידים.

בסופו של דבר אני רוצה להגיד דבר אחד ויחיד, קודם כל תנו לנו לעבוד. אני אישה וכל אחת מאיתנו רוצה מקום עבודה ליד הבית, איפה מקומות העבודה שלנו כחברה ערבית בכפרים הערביים ובערים הערביות? עדיין אין קידום תעסוקה בכל מובן המילה ביישובים הערביים שייתן הזדמנויות אמיתיות לנשים ערביות להשתלב בשוק העבודה.

הדבר השני, גם יש את עניין השוני בכל מקום ומקום. למשל היצע העבודה לנשים, אם זה בנצרת או בסכנין או בצפון או במרכז, שאנחנו יודעות שרוב מקומות העבודה המתאימים נמצאים במרכז, בצפון אנחנו רחוקים, אבל גם בצפון יש שוני בין נצרת לבין, למשל בשנה האחרונה עבדתי באזור אל בטוף, ארבעה כפרים. לצערי הרב, בושה להגיד, שיותר מ-50% שם מהנשים הן אנאלפביתיות וגם אין אפשרויות קידום תעסוקה. זה נתן לנו לחשוב באמת מאיפה להתחיל, האם להתחיל עם הדור החדש, או לעבוד ולהעצים גם את הנשים שעדיין מדובר בנשים שהן צעירות. זה היה בעקבות זה שאין להן בתי ספר, רק ב-2004 נפתח בית ספר תיכון בארבעת הכפרים שם.

אני מצטערת, עאידה, אני יוצאת והייתי חייבת לדבר. באמת הייתי מקווה להישאר, אבל תסלחו לי. תודה.

אני רפאה, מנהלת עמותת כיאן. ההערה היא למה שאמרה ופאא. אני אגיד אותה בקצרה מאוד. הנושא של תכניות של המדינה, היום זה בא, ממה שהבנתי, איך לפתור את הבעיה, אני חושבת שיש בעיה עקרונית, כל הנושא של שיתוף תושבים כמעט לא קיים, אם בכלל לא קיים, ואנחנו כארגונים, אני כיאן, ארגון שטח שעובד בשטח, אפילו בתכניות שאנחנו מקדמות בארגון, זה מתבסס בעיקר בהסתמך על הצרכים של האנשים בשטח ועל בדיקה שאנחנו והנשים עושות ולא אנחנו, האקדמיות בארגונים שלנו, מבצעות בפועל. אז לדעתי כל התכניות שהמדינה נותנת, המיליונים שבאמת נותנים למועצות המקומיות, שגם לא יודעות כל כך לנהל את זה ולהתאים את זה לצרכים של השטח, אני חושבת שחסר משהו מאוד מאוד בסיסי, שזה לשתף את התושבים, לבנות את התכניות לפי נקודת ראותם ומבטם של האנשים בתוך הקהילה. לדעתי העניין הוא לא עניין של לתת כסף ותקציבים, זה לא הנושא של תקצוב מגדרי, אנחנו לא רוצות לתת סתם כסף לנשים, אנחנו רוצים נשים מודעות, שותפות לתהליכי קבלת ההחלטות, קובעות מה התכניות המתאימות להן. אם יש אקדמאיות, או לא אקדמיות, עובדות/לא עובדות.
אני שמה את הנקודה הזאת כנקודה שמבחינתנו כארגון, אנחנו דורשות לשתף, גם את ארגוני הנשים, ודרך ארגוני הנשים אפשר לשתף את התושבים באמת, כי הם אוכלוסיית היעד.

אני רק רוצה להדגיש, לפני שאני עוברת, שכל התכניות היום, כל מי שמדבר על תעסוקת נשים ערביות, מעבירים אותו לרשות לפיתוח כלכלי במשרד ראש הממשלה ואומרים לנו שם התכניות. בתכניות שם אין אפילו תכנית אחת שמוקדשת לנשים הערביות. התכניות הן לכלל האוכלוסייה, מדברים שם על מרכזי תעסוקה, התחילו כבר עם חמישה מרכזי תעסוקה, אנחנו באופן ישיר ישבנו עם מרכזי התעסוקה, עוד לא מפעילים שום תכנית בתוך המרכזים. בינתיים הם עסוקים בהתאמה, עוד לא התחילו לפעול בנושא. מאוד חשוב לדעת שבעצם כל התכניות הממשלתיות שקיימות, אין בהן שום התייחסות מיוחדת לתעסוקת נשים ערביות.

- - - מגזר ערבי במרכזים?

כן, כל הרשות היא לאוכלוסייה הערבית, ככה מגדירים את זה, ערבים, דרוזים וצ'רקסים ובדואים, לרשות הזו.

הם אפילו מחולקים בתור נגב - - -

וצפון.

אבל סליחה, ראויה מדברת עכשיו. ראויה ממרכז אלטופולה.

אני ראויה ממרכז אלטופולה, אני רכזת פרויקטים של נשים. אם התמונה עדיין ככה קצת ורודה, אז אני אתן את התמונה היותר עגומה. הפרויקט שאני מדברת עליו, או אוכלוסיית היעד שאני עובדת איתה זה נשים עם מוגבלויות ומצב התעסוקה שלהן. קצת, נתון כזה קטן, אם נשווה בין אנשים עם מוגבלויות בחברה היהודית ובחברה הערבית אז 49% עובדים בחברה היהודית, בחברה הערבית 21% אנשים עם מוגבלויות שעובדים.

מה שאני אומרת, המצב של נשים עם מוגבלויות הוא מצב באמת קשה. יש הדרה מאוד ברורה, גם חברתית, גם ממשלתית, גם מוסדית, גם פרטית אישית וכו'. נשים עם מוגבלויות, גם בכלל, עם ההדרה שהתחילו לדבר עליה, נשים מופלות בחברה הערבית בשלושת הרבדים שדיברה עליהם עאידה, נוסיף לזה מוגבלות, נוסיף על זה שהן גרות בפריפריה, עם מצב טופוגרפי של הכפרים והערים שאנחנו גרים בהם, הנשים לא יכולות לצאת מהבית. אם יש יכולת כזאת שכן ייצאו מהבית, אין תחבורה שיוכלו להשתמש בה ואין מרכזי תעסוקה. בפרויקט אחר באלטופולה, עתידה, אנחנו כבר ארבע שנים מנסים גם לפרוץ את שוק העבודה היהודי, רק עכשיו עם שותפות עם קו משווה וטבת, עדיין לא התחלנו לפרוץ את שוק העבודה היהודי. אנחנו עובדות גם עם אקדמיות 12 פלוס, לא רק עם אקדמאיות.

מה שאנחנו באות ואומרות, אפשר לדבר על באמת חברה שיכולה להכיל ולנסות להביא לתוכה את כל העניין של אנשים עם מוגבלויות, זה מצב עגום בכלל, אבל גם להוסיף על זה כמה הממשלה או כמה המוסדות עושים למען נשים עם מוגבלויות, זה באמת מאוד מאוד רחוק. אנחנו מדברים על תופעה מאוד עגומה. אם נניח עשינו פרויקט של יזמות תעסוקתית לנשים, ידענו שאין שוק עבודה שהן יכולות לצאת, אמרנו אוקיי, שהן ייזמו ויעשו עסק קטן במקום שלהן והגיע מצב של ביטוח לאומי והקשר בין הנשים לביטוח לאומי, מה שהביא למקום שהנשים פחדו לפתוח עסק, בגלל שביטוח לאומי יכול- - - למרות חוק לרון, למרות כל החוקים שכאילו מנסים לקדם, אבל יש חוסר אמון מאוד מאוד גדול עם ביטוח לאומי שהביא למקום שנשים פוחדות. אבל אם יש כבר נשים שכן פרצו את המעגל הזה, זה אחרי שנים ארוכות של הדרכה והעצמה לנשים. אם כן פתחו, אז כמובן זה מאוד תלוי בחוקים המקלים וגם בחברה, כמה היא מקבלת אותן שהן יעבדו בתוך העסק שלהן.

וכשבאנו לפתוח את מקומות העבודה בעמותות, אז העמותות לא יכולות ליהנות מ-30-30, מחוק שנותן אפשרות להעסקה ב-30% מימון של הממשלה. כשהעסקנו מישהי עם נכות ופנינו למשרד לקבל את ה-30% אז אמרו עמותות לא מקבלות את ה-30%, אז איפה להעסיק את הנכים?

לא רק עמותות, לא עניין של עמותות יותר מאשר עניין של עסק שהוא צריך להיות עם יותר מ-30 עובדים. כמה יש לנו עסקים שהם כל כך כאלה גדולים, עמותות? אפילו עסקים, העסקים שלנו בדרך כלל הם קטנים, אז החוק הזה הוא טוב בתיאוריה, אבל מעשית בחברה הערבית זה לא כל כך ישים.

אני רק רוצה להוסיף שבעצם בתכנית הממשלתית לגבי תעסוקת נשים, כשניסו להביא את כל הגורמים ביחד ואני קשורה לזה כבר ארבע שנים בפרויקט הפיילוט שלנו, בעתידה, עם יד הנדיב ועם טבת, בגלל ששם התחילה היוזמה הזאת להביא את כל ה-resources ביחד, כאילו לאחד את הגורמים שתורמים ביחד, בנושא של נשים עוד לא פותחה שום תכנית שהיא מיועדת לנשים. אחד מהדברים שאנחנו מנסות לקדם זה להכניס את עתידה, התכנית שפיתחנו, כפיילוט, שהצליח, אנחנו היום בעתידה מצליחות להעסיק 65% מהנשים שמגיעות לעתידה, הצלחנו למרות הקשיים ולמרות הגזענות שמונעת מנשים להיכנס לשוק העבודה היהודי, הצלחנו להעסיק 65% מהנשים שעובדות איתנו, אבל התכנית, כדוגמת הצלחה, עוד לא הצלחנו להחדיר לתוך מרכזי התעסוקה, וזה מה שאנחנו מנסות גם לקדם בעניין של מודלים להעסקת נשים, עם נכויות ובלי נכויות.

וכדוגמה, היה לנו יום עיון לפני שבוע בנושא הזה והגיע ראש המטה של דרוזים, צ'רקסים, איימן סייף. אז כשפניתי אליו ושאלתי אותו, אוקיי, יש המון תקציבים, אני יודעת שיש המון תקציבים, 'בוא תגיד לי מה עשיתם לגבי נשים בכלל ומה נשים עם מוגבלויות בפרט', אז הוא אמר לי, 'לא, לא, תעזבו, אנחנו עשינו 22 מרכזי העסקה, אני לא הכתובת לעשות עוד הפעם'.

אין עדיין. יש תכנית, אבל עוד לא - - -

לא, היו כל מיני מרכזים, 4 לבדואים, 7 לדרוזים, איחדו את הכול, הכול עכשיו 22 וזה במימון של הממשלה ושל יד הנדיב ושל הג'וינט ועכשיו התחילו להקים את מנרה כדי להתחיל להפעיל את המרכזים ויש כבר התחלה של 5 מרכזים, אבל שם גם הם עוד בהתחלה של ההתחלה.

ההמלצות בעניין תעסוקת נשים עם מוגבלויות, הן לא רק בעניין של תעסוקה, בעניין כללי, כל העניין של לשפר מדיניות ושירותים של הרווחה והמוסד לביטוח לאומי, טיפול הוליסטי בין כל המוסדות והשירותים לאוכלוסיית נשים עם מוגבלות, הקצאת תקציבים למוסדות ממשלתיים. כמובן שהכול כתוב בניירות שנמצאים אצלכם. אכיפת חוקים בעניינים תעסוקתיים, יש אחוז, אני לא זוכרת מה האחוז, שחובה להעסיק אנשים עם מוגבלויות במשרדי ממשלה, זה עדיין לא מיושם. תכנון לימודים לנערות עם מוגבלויות מגיל צעיר, הכוון מקצועי ותעסוקתי לנשים עם מוגבלויות - - -

ראויה, הכול כתוב בניירות?

כן.

קצת קשה לעקוב.

אבל נושא אחר שמאוד קשור לעניין של התחבורה, זה בינתיים מי שלוקח את כל העניין של הקצבת הניידות זה רק הנשים שהן מוגבלות בראייה. אני חושבת שחשוב מאוד לקדם גם את העניין, להקצות תקציבי ניידות גם למוגבלויות אחרות. כי אין תחבורה ציבורית, הן לא יכולות לשים כל פעם 50 שקל למונית רק מהבית לתחנת האוטובוס הקרובה.

אני רוצה להתנצל, שאני חייבת לצאת.

אני מנסה לחשוב איך אנחנו נסתדר מבחינת הזמן, כי יש עדיין שני נושאים, ניהאא גם עשתה דרך די ארוכה מירושלים עד לפה, מסביבות ירושלים, ואני רואה שהנוכחות מידלדלת. אז בואו נעשה ככה, אני מפחדת שאנחנו נישאר בסוף ונדבר עם עצמנו ואת זה אני לא רוצה, אני מציעה שעכשיו נתחיל את מכלול הנושאים, בלי הפרעות, בלי להיכנס לדברי המציגות ואחר כך יישאר לנו זמן לשאלות ולדיונים.

תני לי להוסיף משפט. מה שמוצג כאן, שזה הקשיים של הערביות בעיקר בצפון, התמונה בנגב פי אלף יותר קשה.

אוקיי.

נתחיל עם הנושא של ייצוג נשים, ונסו כמה שיותר להיות ממוקדות.

שירין, תוכלי להציג? הנושא של הטרדה מינית במקומות העבודה.

כמו שאמרתי קודם, אחד הדברים שבהם עוסקת המחלקה המשפטית בכיאן זה הנושא של תעסוקה פוגענית, שזה זווית טיפה אחרת מהזווית שהוצגה פה, שמדברת על עידוד העסקת נשים ערביות. חשוב גם לדעת, הנשים שהיום עובדות ומועסקות, מה התנאים שלהן, אז אנחנו עובדות על הנושא של סביבה בטוחה במקום העבודה. יש לנו מחקר שהולך להתפרסם ממש בימים הקרובים, מחקר איכותני שעשינו עם נשים ערביות שמועסקות אצל מועסקים ערבים, שאנחנו יודעות שהזכויות שלהן מופרות והתוצאות של המחקר הולכות להתפרסם בקרוב. בעצם הנשים מספרות בעדויות שלהן דברים שהם באמת ראויים להתייחסות של המדינה על העסקה מאוד מאוד פוגענית, מתחת לשכר מינימום, בלי קבלת זכויות מגן והרבה דברים. אנחנו כמובן נשלח את זה לוועדה.

הנושא השני זה הנושא של הטרדה מינית בעבודה. השבוע אנחנו מתמקדות בעיקר בנושא של חובות מעבידים על פי החוק ואנחנו מתמקדות ברשויות מקומיות ערביות. זה היה באמת דרך איזה שהיא פנייה של אישה שהגיעה אלינו, שהיא עובדת של רשות מקומית ערבית וראינו שאין ממונה במקום העבודה והתחלנו לעבוד על זה, וכשהתחלנו לעבוד על זה גילינו שרק 40% מהרשויות המקומיות הערביות בכלל מקיימים את החוק ויש להם ממונה להטרדה מינית. היום המצב הוא הפוך, המצב הוא ש-60% יש להם, אבל עדיין 40% אין להם ואני מזכירה שאנחנו מדברות על חוק משנת 98', 15 שנים ועדיין הרשויות לא מקיימות את החוק.
אנחנו כמובן חושבות שזו איזה שהיא אמירה גם, של כל ארגון שהוא לא מקיים את החוק, וגם של רשות שהיא ציבורית, ולכן אנחנו מתמקדות ברשויות ציבוריות, איזה שהיא אמירה כלפי נשים למה הם לא מקיימים את החוק. זה מצד אחד. מצד שני, כשאנחנו התחלנו גם לעבוד על ממונות למניעת הטרדה מינית, ממונות שמקבלות ליווי וייעוץ מאיתנו גילינו גם שיש בחוק המון לאקונות והמון חוסרים. למשל אחד הדברים זה שהממונה לא חייבת להיות מתוקצבת, היא לא חייבת לקבל שכר.

זה לא רק במגזר הערבי.

אני יודעת.

זה החוק.

בדרך כלל נותנים את זה למנהלות מחלקות רווחה, שהן הנשים הכי עסוקות והכי עמוסות שיש במקום העבודה, מטילים עליהן את זה וזו אחת הבעיות הקיימות. יש גם עניין של - - -

תודה, שירין. כדאי רק להזכיר שמהנתונים של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה פיזית ומינית אצלנו בארגון יש עלייה מתמדת בשנים האחרונות במספר התלונות שמתלוננות על הטרדה מינית במקומות העבודה, דבר שלא היה בעבר.

לפני יומיים היה העניין של מרצה באוניברסיטת תל אביב, שנתנו לו חודשיים חופש והחזירו אותו עם מכתב התנצלות לסטודנטית.

כן, שהוועדה שדנה בתלונה שלה - - -

הוא ערבי והיא ערבייה.

ע'ולה, בבקשה, בנושא של ייצוג נשים.

לפני כן אני רוצה להוסיף רק הערה אחת על נשים עם מוגבלויות לגבי חוק לרון וכמה יש אכיפה לחוק לרון, שעוזר לנשים לצאת למקומות עבודה. אני יודעת שיש הרבה מוגבלויות גם בביטוח הלאומי, הוצאת נשים למקומות עבודה, אז גם צריך לבדוק כמה יש אכיפה לחוק לרון בביטוח לאומי.

עכשיו אני רוצה להתייחס לגבי ייצוג נשים במעמד מקבלי החלטות בכמה מישורים. קודם כל אני רוצה להתייחס לרשות השופטת. ידוע לנו שבישראל יש 537 שופטים, 11 מהם נשים ערביות. מ-537 11 נשים ערביות, רק אישה ערבייה אחת היא שופטת בבתי משפט לענייני משפחה, מ-51 שופטים.

מאיפה?

מנצרת.

וזו התקדמות של השנים האחרונות.

וכאן אני רוצה לשים דגש, מאוד חשוב לחוקק, לבקש לקדם, אני לא יודעת איך עושים את זה, שיהיו שופטות בבתי הדין הדתיים, לא רק בשרעיים, כפי שדיברתם, גם בכנסייתיים וגם בדרוזים. זה מאוד חשוב.

עקרונית זה אמור להיות אפילו יותר קל.

אני שואלת אם אפשר בכלל לדרוש - - -

בדת הדרוזית יש המון דברים מאוד חיוביים בעניין הזה, יש אולי יותר סיכוי.

יש לה הרבה זכויות.

אבל לא עד כדי כך. רק שתדעו לכם שרק במדינת ישראל יש בתי דין דתיים דרוזיים. בעולם הערבי אין דבר כזה, זו המצאה ישראלית. בדרך כלל הם דנים בבתי דין שרעיים.

למה את מדברת? זה מתוך רגישות תרבותית.

המישור השני שאני רוצה להתייחס אליו זה ייצוג נשים בשלטון המקומי ואני כאן מתכוונת ליועצות לקידום מעמד האישה. ב-2000 היה חוק למינוי יועצות למעמד האישה בשלטון המקומי וב-2008 היה תיקון על החוק כדי שיגבירו את האכיפה ועד היום יש שלוש נשים שהן יועצות לקידום מעמד האישה במכרז בשלטון המקומי, מ-72 רשויות מקומיות. לפי הנתונים של הרשות לקידום מעמד האישה, הם מקבלים דוחות מהרשויות המקומיות, אבל בפועל אין יועצות. זה דבר, אני חושבת, שיש חלק לוועדה לקדם אותו. יש שני מישורים בקידום הזה.

אני חושבת שחבר הכנסת דב חנין לפני שנה קידם שאילתה לשר הפנים לגבי אכיפת תפקידו בחוק. אם המועצה לא מילאה תוך שלושה חודשים יועצת, על השר למנות, ועד היום השר לא אכף את תפקידו בחוק.

אבל דווקא עם השר הנוכחי יש סיכוי יותר גדול שהוא יהיה - - -

כן, הוא מאוד קרוב לנושא.

אז אנחנו נצטרך לפנות אליו.

בעיקר אלה שני המישורים החשובים שרציתי להציג.

יש את המועצות המקומיות. כדאי להזכיר שמבחינת ייצוג נשים בחברות במועצה מ-48' עד היום רק 16 נשים ערביות קידמו כחברות מועצות עיר או מועצות מקומיות.

מתוך אלפי חברים.

מתוך אלפי חברים. אחת הייתה ראש עיר, אבל לא בבחירות ישירות, כתוצאה של קואליציה עם רוטציה ב-72' בכפר יאסיף לשישה חודשים, וזהו, ושם נגמר הסיפור. זו הסטטיסטיקה הכי קלה שאפשר לזכור.

אנחנו פועלות ועכשיו מקיימות קמפיין די גדול של קואליציה שפועלת למען קידום נשים ב - - - סליחה, לא ידעתי את תציגי את זה. אז תמשיכי, ופא, אני מאוד מצטערת.

אני ופא ממטה אלמוסאואה לזכויות האזרחים הערבים במדינה. אנשים מאמינים בשוויון, מה שאני באופן אישי גם מאמינה בהעדפה מתקנת, כך שאנחנו בקואליציה שהתחילה עאידה לדבר עליה, אנחנו ארגונים גם של נשים וגם לא נשים, ארגוני זכויות, מנסים לעשות את החוק מבחינת לחוקק שריון נשים במועצות המקומיות. מכיוון ש-40-50 שנה של עבודה שלנו בשטח זה לא כל כך עבד, אז אנחנו מנסים לעשות את זה בחוק, לשריין, שבאחת מכל שלוש תהיה מועמדת אישה, ואולי זה יעזור. העבודה שלנו בשטח לא קלה, אנחנו מנסות לעשות סקרים מי כן מועמדת, מי לא. תמיד האמירה, 'אנחנו רוצים, אבל היא לא רוצה'. אז 'היא לא רוצה' אצלי לא נשמע ככה, כי יש הרבה רוצות ולא פונים אליהן. אז כן כדאי לפנות לנשים שהן כן רוצות ויכולות.

אני אשמח שכן תדחפי את החוק. זו הצעת חוק מלפני כמה שנים ולפני חודש חנין זועבי גם העלתה וזה ירד. אז דב הולך לעבוד, זו גם שאלה למה אנחנו לא כארגונים, כקואליציה, לא תומכים אחד בשני, עד צעד ראשון ואחר כך אולי לשפר. אז זה גם משהו לדיון שכן כדאי שנחשוב עליו. תמיד לא נסכים מאה אחוז, אבל בואו נעשה משהו שכן נתמוך אחד בשני על מנת שכן זה יהיה ואחר כך נשפר. תמיד בחוקים משהו ניתן לשיפור.

אז אנחנו היום גם עושים עבודה בשטח של הכשרת נשים, איך לקרוא ואיך להתייחס לכל העניין של תקציב המועצה, גם איך להתייחס לכלי תקשורת, גם העצמות, שמכשירים צוותים שהם פוטנציאל להיות מועמדות. אנחנו נשמח אם כן ביחד נחשוב מה עוד הלאה, אולי גם צריך במועצה עצמה להכשיר את הגברים איך לקבל - - -

בבחירות האלה כמה נשים מועמדות?

אנחנו עוד לא יודעות. הרשימות עוד לא - - - כמה נמצאות עכשיו במועצות?

לא, כמה נשים רוצות? זה משהו שאתן - - -

אנחנו בבדיקה. יש כמה. מה שמפתיע, יש שתי נשים שהן כבר מועמדות - - -

כי ב-22 בחודש הזה אנחנו עושות פגישה של כל המועמדות שרצות ברשימות לראשי ערים לכנסת, יהיה שר הפנים, שיהיה אפשר לשאול אותו שאלות, ויהיה פאנל, מתוך מקום באמת לתת מענה לשאלות, אז אם אתן יודעות - - -

אנחנו יודעים שבכפר קנא יש מועמדת, בטמרה יש מועמדת.

יש גם מועמדת ב - - -

להעביר לנו לוועדה, כי אנחנו מנסות להגיע לכמה שיותר מועמדות, גם יהודיות וגם ערביות.

התמונה שמצטיירת עד עכשיו, ממה שאני יודע, היא שאין שיפור גדול במספרן של נשים ערביות שמתמודדות. הסטטיסטיקה של 16 נשים היא מזעזעת כשלעצמה, אבל אם תוציאי מהמשוואה את העיר נצרת אז אנחנו יורדים הרבה יותר, עוד יותר למינוס.

נצרת מקלקלת את הסטטיסטיקה.

תמיד אני שומעת מהנשים ש'מאוד קשה לנו לבלות בערבים במועצות מקומיות', אבל אפשר לחשוב לעשות ישיבות במשך היום. צריך לשנות תפיסה, שכן חשוב לנו שתהיה אישה. אז אם כן משנים תפיסה אז הכול משתנה ואני אשמח שכן נקדם את העניין, איך אפשר לעבוד על אוכלוסיית הגברים שהראש שלהם זה רק ישיבה בערב, לא, אפשר לעשות במשך היום.

כי צריך אז לקלח את הילדים וצריך ארוחת ערב...

יש לי בשורה שבדלית אל כרמל יש אישה דרוזית שהיא מועמדת בראש מפלגה וזה תקדים. אני אמנם לא אופטימית לגבי שופטות שיהיו בבתי משפט, אבל אני גם מקווה מאוד שאלה שמעוניינים בקידום מעמד האישה, שייצרו איתה קשר ו - - -

בדיעה, אנחנו כבר בקשר איתה.

יפה.

אפשר לעשות חמש דקות הפסקה.

<(הישיבה נפסקה בשעה 12:30 ונתחדשה בשעה 12:40.)>

אני אציג את עצמי עוד פעם, אני ניהאה דאוד, מרצה באוניברסיטת בן גוריון בתחום בריאות הציבור. אני חוקרת את הנושא של קידום בריאות באוכלוסייה הערבית ואי שוויון בבריאות כבר כמה שנים, עוד בדוקטורט שלי והמשכתי גם בפוסט דוקטורט ועד היום.

אני גם יו"ר המועצה הלאומית לקידום בריאות, אני נמצאת בהרבה ועדות שעוסקות בנושא של שוויון בבריאות, קידום הבריאות גם בקרב נשים ערביות, אבל אני התחלתי לאחרונה גם לעבוד על הנושא של בריאות הגברים הערבים.

גם? יפה.

גם, בנושא של עישון והמדיניות של עישון. אני אגיד שהמצב מזעזע, פשוט, ממש ככה. אם ייצא לי להגיד על זה, אני אגיד. אני רוצה להגיד שעצם זה שאין אף ארגון של נשים ערביות שעוסק בתחום של בריאות מכל הארגונים שדיברו עד עכשיו,אני חושבת שזה אומר דרשני על התחום, ואני חושבת שזה גם מייצג את מה שקורה בכלל בקשר לבריאות בחברה הישראלית, לא רק הערבית, גם באג'נדה הפוליטית של חברי הכנסת ושל מפלגות שונות אנחנו לא כל כך רואים את התחום של בריאות. אולי עכשיו זה התחיל ככה, אבל יש לנו יעד כן להכניס את זה למודעות של חברי הכנסת ושל מחוקקים, שיתחילו לעבוד על זה. יש פה רופאים ודר' לבריאות איכות הסביבה, זה קרוב גם לנושא הזה.

הדוקטורט שלי במשהו אחר.

אז אני אתחיל ואני אגיד שהזכות לבריאות היא זכות שהיא מעוגנת באמנות בינלאומיות ובחוקים שהם בינלאומיים וגם בחוקים של מדינת ישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא החוק הראשון שיש לנו בתחום הזה, שהוא גם מדבר על שוויוניות בתחום של בריאות.

כשאני מדברת על בריאות אני רוצה להגיד שאני לא מדברת על שירותי בריאות, אני מדברת בעצם על בריאות במובן הרחב של המילה, אני מדברת בעצם על הזכות לבריאות, כזכות לדיור ולמזון ולעבודה ולהשכלה וכו'. כשאנחנו מדברים באמת על שוויון בבריאות אנחנו מדברים בעצם על ארבעה סוגים של שוויוניות, אנחנו מדברים על שוויון בפני החוק, אם החוק באמת עושה שוויון בזכות עצמה, זה קודם כל, שוויון במצב הבריאות, איך המצב הבריאותי של האנשים, אם זה שוויוני או לא, ואני אתן דוגמאות, ואחר כך אנחנו מדברים על שוויונות בקליטה של השירותים ונגישות לזמינות של שירותים ושוויוניות בקשר לגורמים שקובעים את מצב הבריאות.
בהקשר של נשים ערביות ובכלל באוכלוסייה הערבית יש פערים מאוד גדולים בינם לבין האוכלוסייה היהודית בקשר למדדי בריאות. נכון הוא שמצבי הבריאות של כלל האוכלוסיות, גם הערבית וגם היהודית, השתפר עם השנים, אבל אנחנו עדים לפערים מאוד גדולים בין האוכלוסיות. דוגמה אחת שאנחנו מדברים עליה זה הדוגמה של תוחלת חיים. אנחנו יודעים שגם גברים ערבים וגם נשים ערביות חיים לפחות ארבע שנים פחות מהגברים והנשים היהודיים. היום תוחלת החיים היהודית יותר מהערבית.

נכון להגיד שהפער בתוחלת חיים בין גברים ונשים, בכלל בארץ, הוא נמוך יחסית. הפערים בעולם עומדים על 8-12 שנים, בארץ זה פער של 4 שנים בין גברים ונשים. תמיד נשים חיות יותר, בעולם זה 8 שנים עד 12 שנים יותר ובארץ זה רק 4 שנים. זאת אומרת שתוחלת החיים של הגברים בארץ לא רעה בכלל.

אבל מה שמדאיג בתוחלת החיים, שאנחנו רואים, נכון שהפער בין הנשים הערביות לנשים יהודיות עומד על 4 שנים היום, אבל הפער הזה לא היה כזה בשנות ה-90. אתם רואים את השקף הזה, זה היה פער של שנתיים, של 3 שנים. הפער בתוחלת החיים הולך ועולה. תוחלת החיים מדאיגה אותנו כי היא מדד להרבה מאוד גורמים שאני אדבר עליהם בהמשך.

ממה מתות נשים ערביות לעומת נשים יהודיות? קודם כל סרטן יש בשתי האוכלוסיות. אצל נשים ערביות קצת פחות סרטן, אבל הן מתות יותר מהר מהסרטן. הן נפגעות מהר יותר וההישרדות שלהן מסרטן היא הרבה פחות טובה מנשים יהודיות. כי תמיד הגילוי של הסרטן הוא בסטייג' מאוחר יותר.

אנחנו עשינו ועדה בנושא שיעור סרטן השד ונראה לי שיש במגזר הערבי - - -

נכון, זו דוגמה של משהו שאני אדבר עליו עכשיו שכן כרוך בחקיקה. אבל תרשו לי לדבר בצורה מסודרת. מחלות לב יש פי שניים אצל נשים ערביות מנשים יהודיות. סוכרת פי ארבעה. שבץ זה פי שלושה. הכול באמת בממדים הרבה יותר גדולים. אלה ממדים באמת מזעזעים.

זה מחלות מתזונה.

לא רק מחלות התזונה. אני אדבר על זה אחר כך בהמשך.

זה לא רק תזונה, אלה מחלות סוציו אקונומיות.

בקשר לדיכאון ומחלות נפש, אתם רואים כאן שבעצם השיעורים בקרב נשים ערביות הם הרבה יותר גבוהים מהנשים היהודית ואלה באמת נתונים משנת 2003, 2004, אבל הנתונים הם יותר חמורים היום. היום מדברים בעצם על אחת לארבע של נשים ערביות שיש להן דיכאון או מחלת נפש אחרת, מאובחן/לא מאובחן? זה סיפור אחר.

למה המצב הזה? יש הרבה גורמים שגורמים למצבי בריאות להיות ירודים, ביניהם זה מצב חברתי כלכלי, אבל גם גורמים תרבותיים, גם גורמים התנהגותיים וגם גורמים שקשורים למערכת הבריאות. מערכת הבריאות היא מאוד חשובה, כי היא בעצם מהווה בלם של כל המערכות האחרות. כל מה שדיברנו היום זה מזיק לבריאות. אבטלה מזיקה לבריאות, זה כבר אנחנו יודעים, השכלה נמוכה מזיקה לבריאות, אלימות נגד נשים זה ברור, זה פרופר, זה מובהק. אני חוקרת את זה עכשיו.

ועוד לא דיברנו על הרס בתים ועוד לא - - -

זה גם מגיע בדרך. יש הרבה מאוד גורמים, אבל באמת שירותי הבריאות אמורים להוות את הבלם זעזועים של הנושא הזה והם צריכים קצת להדוף את הנזק שעושות מערכות הבריאות.

אם אנחנו מדברים על העוני ומצב חברתי כלכלי, אתם רואים פה במפורש שנשים שהפרנסה של המשפחה שלהן מביטוח לאומי, הן סובלות פי שניים ממחלות כרוניות לעומת נשים שההכנסה של הבית שלהן מעבודה. שלהן או של הבעלים שלהן. לכן פה אנחנו מדברים על זה שתעסוקה של נשים בעבודה והכנסה מעבודה זה משהו שמיטיב עם הבריאות. אם אתם רוצים לשמוע למה, אני יכולה לדבר על זה במסגרת אחרת ולא להישמע יותר מדי תיאורטית.

אנחנו כבר מזמינות אותך לוועדה למעמד האישה.

בסדר גמור.

נשים שאמרו בעצם שההכנסה שלהן היא פחות מהאחרים בסביבה שלהן הן פי תשעה יותר חולות. זה פי תשעה, זה ממדים אדירים במושגים שלנו של בריאות.

ההשכלה עושה מדרג, ככל שאת יורדת בהשכלה, ככל שיורדים בהשכלה כך מצב הבריאות נהיה יותר גרוע, חד משמעית. פי שלושה מחלות. אלה מחקרים שעשינו בארץ, אלה מחקרים שאנחנו עשינו, זה גם חלק מהדוקטורט שלי וחלק אחרי הדוקטורט, אבל אלה דברים שאנחנו יודעים להגיד אותם, המדרג הזה.

אבל זה עולמי.

כן, זה עולמי, אבל הפערים בקרב נשים יהודיות בהשכלה הם יותר קטנים, כי בעצם שם יש יותר השכלה, יש פחות שונות מאשר כאן, פה יש יותר שונות ולכן הפערים יותר גדולים וזה יוצר גם פערים בבריאות גדולים יותר. לכן כל שיפור בהשכלה ובתעסוקה ובהכנסה של הנשים הערביות, ככה זה יביא לשיפור במצבי בריאות.
הגורם השני קשור באמת להפרטה של מערכת הבריאות. מערכת הבריאות בארץ עוברת הפרטה עם השנים, זה שקף שמראה לכם איך תקציב המדינה יורד, בירידה, ואיך יש עלייה בתשלומים הפרטיים. זה מבוסס על מחקר שעשה קידר וחורב שהם אחראים על המחלקה לכלכלה ותכנון של משרד הבריאות. העלייה בהוצאה המשפחתית על בריאות היא של 30%, 40% היום וזה בין הגבוהים במדינות העולם המערבי. אם אנחנו נדבר על נשים ערביות, נשים ערביות לא עובדות, אין להן הכנסה, הרבה פעמים הן צריכות להתפשר על תרופות ועל באמת טיפולים מאוד בסיסיים שהן צריכות אותם, הן מוותרות על זה בגלל שהן לא יכולות לשלם. אנחנו כבר עשינו מחקרים איכותניים וכמותיים על הנושא, מכון ברוקדייל גם עשה בשנת 2000, הנתונים קיימים, לא צריך יותר נתונים, נשים שנזקקו לטיפול תרופתי ולא יכלו, ו-30% זה נשים ערביות, זה כפול מאשר נשים יהודיות ואני יכולה להגיד לכם שהמדדים האלה הלכו וגדלו. אין לנו מספיק מחקר על הנושא, אבל יש משהו שמעיד על זה.

המחקר על איזון סוכרת שעשינו על גברים ונשים ערביות שאנחנו דיברנו איתם. כשדיברנו איתם הם אמרו לנו במפורש שקשיים כלכליים מקשים עליהם גם לרכוש תרופות, גם לרכוש ציוד לסוכרת - - -

גם לאכול בצורה נכונה.

אז בעצם מה שצריך לעשות בקשר לזה, קודם כל להילחם בהפרטה, פשוט לעצור אותה. אנחנו נמצאים בוועדות שונות, היינו פה בוועדה של המחאה החברתית בקיץ של שנה שעברה, ועדת טרכטנברג לא הכניסה את הנושא של בריאות כנושא שצריך שם לצמצם את הפערים ולפעול. כי אמרו מה? מערכת הבריאות מתקדמת יפה מאוד, מצב הבריאות בישראל הוא אחד הטובים בעולם. נכון, אבל הוא הנמוך היום במדינות ה-OECD והוא גם מראה שיש פערים מאוד מאוד גדולים.

לגבי נשים ערביות ספציפית אני רוצה להציע באמת, שאם תוכלו לעזור לנו, שנשים הערביות שלא עובדות שיקבלו הנחה משמעותית בתרופות, בתשלומים על תרופות שיש נתונים היום שהמחירים של תרופות עלו פי 3,000. זה היה באמת משהו מאוד מאוד נמוך והיום אנחנו רואים שאתה הולך ואתה לא מאמין כמה אתה צריך על כל כניסה לרופא.

גם התוספת עכשיו בתקציב, להוסיף על העניין של תשלום מס בריאות וביטוח לאומי, זה יוריד את האחוזים.

לא רק זה. אני רוצה להגיד לכם שכל בדיקה שאישה צריכה ללכת, ממוגרפיה, צפיפות עצם, אולטרה סאונד וכל מה שהולכים, אלה דברים שעולים כסף ואלה בדיקות מניעה שיכולות לחסוך למערכת הרבה מאוד כסף ועדיין צריכים לעשות אותם ואני חושבת שהגיע הזמן להתנגד להם, בקשר לנשים שאין להן הכנסה ושהן עקרות בית ולא עובדות.
הבעיה של נגישות וזמינות של שירותי בריאות.

גם לגבי ממוגרפיה, שצריך להוריד את הגיל.

נכון, על זה אני אדבר אחר כך.

יש לי הצעת חוק בנושא.

אנחנו נדבר על זה גם כן.

הבעיה של נגישות וזמינות של שירותי הבריאות היא מאוד חשובה. היום אנחנו לא יודעים באמת, אין שקיפות ואני רוצה מחברי הכנסת, גם הערבים וגם היהודים, להביא את זה לשולחן, שתעלו את זה שקופות החולים יתחילו להיות שקופים בקשר לעניין של התפוצה ופיזור של שירותי בריאות. אנחנו לא יודעים, לא תקינה, לא כמה מקבלים, לא יודעים את זה והם חוסכים את זה מאיתנו ואני חושבת שזה רק ממניעים כלכליים פרופר, כי הם לא רוצים שאנחנו נדע על זה ושאנחנו נדע באמת כמה הפערים קיימים. אבל יש מחקרים אחדים שמראים שביישובים ערביים לעומת יישובים יהודיים שהם באותו סדר גודל יש הרבה יותר שירותים, של רפואה מקצועית, של פיזיותרפיה, מכונים להתפתחות הילד, מעבדות, מכונים לבריאות האישה ובדיקות מעקב וכל זה. זה נמצא שם. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הכול יותר. זה דבר שבאמת אומר דרשני.

ממוגרפיה, אתם כבר הזכרתם את זה. זו דוגמה בולטת. נשים ערביות עושות פחות ממוגרפיה. למה? כי הן צריכות לנסוע לעשות את זה, הן צריכות לשלם את זה. אז באמת זה בעייתי ואנחנו יודעים שבעצם גילוי מוקדם של סרטן השד יכול להציל חיים של נשים. היום אנחנו מדברים על הצלחה של 80% בטיפול בסרטן השד. אבל אנחנו יודעים שנשים ערביות מגיעות יותר מאוחר, וזה באמת בעייתי.

היום מערכת הבריאות לא יודעת עדיין להתאים את עצמה לצרכים של אוכלוסיות שונות. בעצם הגיל של הממוגרפיה עומד על 50, נשים ערביות מתחילות להיות חולות בגיל צעיר יותר וזה דורש בדיקה - - - יש מדינות שקבעו שזה לא חוק משמים שזה גיל 50, אפשר לעשות 47.5, אפשר לעשות גיל 45. באמת יש מדינות שונות שקבעו גילאים שונים ופה אנחנו צריכים לעבוד גם על הנושא הזה. כמובן צריך לעשות ועדות מומחים וכל זה.
הנושא של ההתאמה התרבותית שמדברים עליו. אני גם מתנגדת לו, לא אוהבת אותו, אבל יש דברים שקורים בתוך מערכת הבריאות בחברה הערבית שגם צריך להצביע עליהם. כל העניין של ההשתייכות המשפחתית לרופא שהוא מתוך המשפחה, ואז נשים באמת נרתעות ללכת לבקר את רופא המשפחה.

זה גם סוג של הפרטה.

לא, אני אגיד לך מאיפה זה בא. צעקנו כל השנים שאנחנו רוצים רופאים ערבים שיעבדו בחברה הערבית, רופאים ערבים וזה, אנחנו ניצלנו את זה לרעה. הרופא הערבי היום, בעצם כל משפחה רושמת את הרופא שלה, שהוא הבן שלה, והם רבים ביניהם אם הם מאותה משפחה.

זה מה שאני אומר, זה סוג ההפרטה. כי אלה רופאים עצמאיים. אם היו רופאים בקופה, אז זה לא היה שייך למשפחה. אבל כשהוא עצמאי אז הוא מושך את כל המשפחה.

אני רוצה לעבוד על זה איתך ואם אנשים אחרים מעוניינים, הרופאים הערבים זה תיבת פנדורה היום. צריך לפתוח אותה וצריך לדבר עליהם. 90% מהגברים הערביים אמרו לנו שלא אומרים להם שיש אפשרות ללכת לסדנה לגמילה מעישון, לקבל תרופות נגד עישון. 90% לא שואלים אם אתה מעשן ולא אומרים למעשן 'לך תעשה משהו בעישון שלך'.

לא, זה לא נכון.

אבל זה בקטנה. זה במחקר.

זה לא לגמרי ככה.

אני לא מדברת על - - -

אל תיקח את זה אישי.

לא, זה שאני מעשן קצת זה לא אומר, אבל אני לא אומר שזה נכון.

זה מבוסס על מחקר על גברים מעשנים.

לגבי הקופות ההצעה שלי במסגרת הזו היא כן לחייב את קופות החולים להפיץ את המידע ולפרסם אותו לגבי התפוצה של השירותים. זה משהו שחייבים לעשות אותו, לדעת מה התקינה, כמה כוח אדם עובד ביישובים הערביים, כמה מהם ערבים, מה ההכשרה שלהם. היום מדברים על איכות שירות יותר ירודה במגזרים הערביים. גם כשיש אולי אותה זמינות של שירותים, איכות השירותים היא אחרת וצריך לפתוח את הנושא הזה.

וגם אין זמינות.

בעיות בהתנהגות בריאות, זה אנחנו יודעים. יש באמת הרבה מאוד בעיות. פעילות גופנית, 15% מהנשים הערביות לעומת 30% היהודיות עושות פעילות גופנית. אחוזים מאוד נמוכים של נשים ערביות שעושות פעילות גופנית. אנחנו יודעים שפעילות גופנית מיטיבה מאוד עם מצב הבריאות של האנשים, במיוחד בעידן של אורח החיים כמו שלנו. אלה דברים שדורשים התערבות.
מגמות של עישון – אצל הגברים הערבים המגמה היא כמעט יציבה של 50% כמעט עישון, למרות כל המדיניות של משרד הבריאות והעלייה במחיר הסיגריות ומיסוי וכל זה, לא מחלחל, כי היום יודעים באמת שמדיניות אוניברסאלית של קידום בריאות, של מדיניות כזאת, לא מחלחלת לאוכלוסיות מיעוט. צריך מדיניות באמת מיוחדת וייחודית שתיתן מענה לאוכלוסיות המיעוט, ביניהם גברים ונשים. מדאיג בקשר לנשים הערביות שאנחנו היום עדים לעלייה של כמעט 300%-400% בעישון של נשים ערביות. הן רוצות לשבור את המסגרת, אז מה? איך שוברים אותה? מעשנות. מעשנות נרגילה, מעשנות סיגריות. זו תופעה חמורה - - -

לא, הן גם יותר פתוחות לדבר על זה.

מדינות שלא עשו שום דבר בקשר לזה, כמו שלא עושים פה בארץ, העישון של הנשים כבר השתווה לעישון של הגברים וזה משהו שהוא חמור.

זה העישון של הגברים הערבים בדוח הלפני אחרון של שר הבריאות בנושא העישון, מאוד גבוה. העישון של הגברים הערבים עדיין מאוד גבוה, לעומת הנשים, אבל הנשים, אמרתי, זה בעלייה.

השמנת נשים ערביות זו מכה. בגילאים 55-64, אישה אחת עם עודף משקל לעומת אישה אחרת בעודף משקל.

לכאורה אלה נושאים שהם נושאים אישיים, כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה וחופש וזה, אבל מדינות כן לקחו את הנושאים האלה לידיים. יש מדיניות מאוד מכוונת להילחם בעישון, בהשמנה, בחוסר פעילות גופנית, כי זה באמת מוסיף לבריאות ויש הרבה מחקר שמוכיח את זה.

תראו מה רופאים, ערבים ויהודים, מצאו בקשר לנושא הזה. אני ממש מסכמת. עם עישון דיברו עם נשים ערביות כמו נשים יהודיות ומצאו שנשים יהודיות מעשנות הרבה יותר. חינוך גופני – רק 15% מהנשים הערביות אמרו שרופאים מדברים איתם על פעילות גופנית, לעומת 26.5% בקרב נשים יהודיות.

מה זה עברית/ערבית?

זו השפה של הטיפול.

הנתונים שלך הם גם על אלה שהולכות לרופא.

נכון, זה יכול להיות עוד יותר חמור. את צודקת. אז בעצם מה שאנחנו אומרים כאן, בקשר לנושא של קידום בריאות, שקופות צריכות להשקיע בהתנהגות מקדמת בריאות. בנושא של קידום בריאות הקופות טוענות שזה לא נמצא בסל הבסיסי ואנחנו רוצים כסף. זה באמת מלווה בוויכוח בין הקופות לבין משרד הבריאות. משרד הבריאות החליט, במסגרת התכנית לאורח חיים בריא שהממשלה אישרה בינואר 2011, ונתנה לזה 36 מיליון שקל להתחיל את התכנית, הם גם אישרו תמריצים לקופות שהם יתחילו לעשות תכניות ממוקדות לנושא של קידום בריאות. זה עדיין לא קורה. היום חלק מהקופות ממירות את הכסף הזה של התמריצים לתקנים לטיפול ולא למניעה. הנושא של מניעה בארץ נמצא בבעיה. כל הנושא של מניעה ושל קידום בריאות, אלה בעצם נושאים שאמורים להיטיב עם אוכלוסיות מיעוט ומיעוט של המיעוט, שזה הנשים הערביות.

נושא כאוב נוסף זה הנושא של כסף למחקר ותקציבי מחקר. יש מעט מחקרים על הנושא של קידום בריאות ובריאות בכלל בקרב נשים ערביות. מרבית המחקרים שאנחנו מכירים אלה מחקרים שמשווים בין אוכלוסיות. זה לא תמיד יורד באמת לעומק הבעיה ומפרט אותה, לא מראה על המורכבות שלה. יש פה נושאים מורכבים שנוגעים גם לחינוך, גם לבריאות, גם לתחבורה, גם ברווחה. הנושאים האלה הם לא נושאים חד משמעיים, חד ממדיים, ולכן הם דורשים באמת הרבה יותר השקעה.

יש כמה דברים שאפשר לעשות אותם על סמך התערבויות שאנחנו לדוגמה עשינו, זאת התערבות אחת שאנחנו עשינו בכפר קרע ובבאקה על גרבייה. במסגרת של ניסוי קליני מבוקר הצלחנו עם 100 נשים שהיו בקבוצת המחקר ו-100 נשים שהיו בקבוצת ביקורת, עשינו התערבות על אלה ועל אלה וראינו שאפשר היה להוריד את המשקל של הנשים האלה, להתחיל בפעילות גופנית וגם לעצור את ההתפתחות של סוכרת. זאת אומרת אפשר לחסוך הרבה מאוד כסף וכאב לב ובאמת בעיות בריאות באמצעות המניעה.

תכניות אחרות שעשינו זה היה העצמה של נשים ערביות. זה היה בתכנית שנקראת נשים למען בריאותן, לנשים ערביות ויהודיות שעשינו ביישובים בקרבה של ירושלים, עוד כשעבדתי בהדסה. בתכניות האלה מאוד הצליחו גם לחבר את הנשים למוסדות החברתיים בתוך היישובים שלהם ולהוציא אותם קדימה. רק אני אגיד בקשר למחקר שצריך באמת להשקיע במחקר, בבריאות נשים בכלל, אבל גם בבריאות הנשים הערביות.
אז אני אסכם ואגיד שבעצם מצב הבריאות הירוד של הנשים הערביות הוא תוצאה של מצב חברתי, כלכלי, מעמדי, פוליטי, ובאמת דרושה התערבות ברמה הגבוהה ביותר בשביל להילחם ולשפר את המעמד של הנשים הערביות וגם לתת להן הזדמנות שווה בעבודה, בתעסוקה, בכל מה שאנחנו מכירים.
אני דיברתי על הפרטה ממושכת במערכת הבריאות, מלחמה בהפרטה הזאת יכולה להביא לשיפור הבריאות של הנשים הערביות וצריך באמת פה להתחיל להשקיע בשירותים ותכניות שיפור בריאות של נשים ערביות, על מנת שאנחנו נראה תמונה אחרת. תודה רבה.

תודה רבה.

קודם כל יש לכם ברכות משר הרווחה והוא הבטיח שתוך מספר ימים המבחנים יתפרסמו.

אם תרשי לי, אני אשאל אם יש למישהי מהנוכחות הערה שעוד לא הושמעה או משהו, ככה לחמש דקות ניתן, אם מישהי עוד לא התבטאה ורצתה להגיד משהו, ואחר כך חברי הכנסת כמובן.

דב, תפאדל.

קודם כל תודה רבה על ההזדמנות להיפגש איתכם, וגברתי יושבת הראש אני רוצה לברך על המתכונת של העבודה שלנו והיציאה דווקא החוצה מהכנסת והביקור בשטח. כך גם יכולנו להיפגש עם יותר נשים, לשמוע יותר דברים ולחוות את הדברים.

אני חבר חדש בוועדה, אני מסיים את השבוע הראשון שלי בוועדה, ואני נכנס לתפקיד הזה בהרבה רצון, יש לנו פה ראש ועדה מאוד נמרצת ואני בטוח שהוועדה הזו תוכל דברים מצוינים.

אני רוצה לפתוח בהמון הערכה לכן. אני מסתכל סביבי ואני רואה באמת קבוצה של נשים מאוד מרשימות, יש כאן נשים, אני לא אזכיר שמות, אבל יש כאן נשים שהן חלוצות שנים רבות במאבקים על נשים, על שוויון, בתנאים מאוד מורכבים, מאוד מסובכים. אז קודם כל תודה והערכה גדולה לעבודה שלכם, לפעילות שלכם, לכל מה שאתם עושים וגם לביקורת שלכם עלינו. אני מעריך את כל הדברים האלה.

יש בחדר הזה המון המון ידע, יש לכן המון ידע שאנחנו נצטרך אותו. אנחנו חייבים אותו כמדינה ואני אומר בצער, לעיתים נראה לי שאנחנו כמדינה מפספסים את הידע שלכם, את הכישרון שלכם, את תבונת הניסיון שלכם ולא מספיק משתמשים בזה. ואנא, תיעזרו בוועדה שלנו גם ככלי לחיבור בין המערכות, הפעולות, בין הארגונים שפעילים בחברה האזרחית לבין האורגנים של המדינה.

אתן הצגתן המון המון סוגיות ובכל הסוגיות שאתן הצגתן כמובן הדברים שאתם הדגשתם יותר חשובים ויותר מועילים ממה שאני יכול להוסיף. מה שאני הייתי רוצה לנסות לעשות זה בכל זאת לחזור מרמת מיקרו לרמת המקרו. אנחנו פה עוסקים בשאלת מפתח קריטית, לא רק לגבי נשים ולא רק לגבי נשים ערביות, אנחנו עוסקים בשאלה קריטית לגבי מצבה של חברה. כשחברת הכנסת לביא נבחרה ליושבת ראש הוועדה, אז אני באתי כחבר ועדה להגיד כמה מילים באותה הזדמנות, והזכרתי משפט שאני מאוד מאמין בו, של מנהיג סוציאליסטי גרמני, שאמר שמעמד האישה הוא האינדיקטור הכי טוב למצבה של חברה, הוא אמר 'תגידו לי איך נראה מעמד האישה ואגיד לכם איפה נמצאת החברה'. לכן אנחנו מדברים פה על שאלות מפתח, שאלות מפתח לגבי דמותה של החברה הערבית בארץ, האם זו תהיה חברה מתקדמת, חזקה, עם יכולות פנימיות, שאלות מפתח לגבי דמותה של החברה הישראלית.
דיברתם פה על תעסוקת נשים ועל המשמעות הכלכלית מרחיקת הלכת של הדבר הזה. אני רוצה לומר לכם שעם כל המורכבות והאתגרים העצומים שיש בפנינו, אני גם מזהה סוג מסוים של התקדמות, במיוחד בדרגים המקצועיים. אני זוכר, לאחר שנבחרתי לכנסת היה מחקר מאוד מרשים של עמותת כיאן על תחבורה ציבורית, ככלי לקידום תעסוקת נשים ערביות. ישבתי אז עם אנשי מקצוע במשרדי הממשלה, לכולם זה היה די חדש וצריך לחשוב על זה והיום מבינים את זה, גם במשרד האוצר, גם במשרד התחבורה. אנשים בדרגות המקצועיות מבינים את זה. לכן אני חושב שדרך כל הדברים שאתם הצגתם אנחנו קיבלנו תמונה מאוד חודרת לא רק לגבי הבעיות שלכן, אלא לגבי מצבהשל החברה בארץ, איפה אנחנו נמצאים, איפה הקשיים שלנו ודרך התמודדות עם בעיות של נשים אנחנו מתמודדים עם הבעיות של החברה בכללותה.

אני רוצה לומר בהקשר הזה שאני לגמרי מסכים עם כל מה שאמרתם פה, שהשאלות הן בגדול שאלות של מדיניות. אני אומר את הדברים באופן פתוח, אני חושב שהמדיניות שאנחנו מתמודדים איתה, המדיניות של הממשלה, גם הנוכחית וגם הקודמת, היא מדיניות מאוד מאוד בעייתית, מאוד בעייתית בנושאים חברתיים, ונשים הן הקורבנות הכי מובהקים והכי ראשוניים של הדבר הזה. אחרי שאני אומר את הדבר הזה אני רוצה להגיד לכם שוב, כדי להיות באמת אובייקטיבי, שלפחות בשלושה משרדים שהם משרדי מפתח מבחינת ההתמודדות עם השאלות שאנחנו מדברים עליהן, זה משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך, אני מזהה אצל השרים החדשים הרבה מאוד רצון טוב. זה לא אומר שהם יוכלו לשנות, לא הכול נקבע ברמת המשרד ולא הכול נקבע אצל השר, יש מדיניות ממשלתית והיא בעייתית, אבל נראה לי שאם נעבוד נכון, גם אתם וגם אנחנו כוועדה, ונבנה תכנית עבודה מספיק מוגדרת, ותיכף אני אגיע לזה אנחנו יכולים בשלושת התחומים האלה שהם תחומי מפתח להתקדם התקדמות אמיתית. זה אתגר מאוד מאוד גדול.

מה שאתם עשיתם זה נורא חשוב, אתם יודעים היום לנתח את הבעיות בצורה מאוד מרשימה, אבל זה רק הצעד הראשון, עכשיו מתחילה השאלה המעניינת, איך משנים את זה. ואיך משנים את זה, זה מחייב את כולנו להרבה חשיבה יצירתית, שוב, כי אנחנו חיים עדיין במסגרת מדיניות שהיא בעייתית. אבל גם במסגרת המדיניות הזאת ניתן לעשות הרבה מאוד דברים אם אנחנו נהיה מאוד ממוקדים ומאוד מאוד תכליתיים במתכונת העבודה שלנו.
ובזה אני רוצה לסיים, אני חושב שבעקבות הדיון הזה, אני גם מבקש מכם את העזרה לנו, וגם אנחנו כמובן נעשה את מה שיידרש מצדנו, כדי לנסות לגבש תכנית עבודה מעשית. אני מעריך שלכנסת הזאת יש, נניח, עוד שנתיים עבודה, אז בואו ננסה את השנתיים האלה שיש לכנסת הנוכחית - - - זו הערכה פוליטית ריאלית, אתם יודעים, בפוליטיקה הישראלית זה בערך מה שנשאר. אבל זה הרבה זמן בפוליטיקה, אפשר לעשות המון המון דברים. אם נהיה ממוקדים ונהיה תכליתיים ואם נדע לייצר ניירות מדיניות מאוד קונקרטיים, קודם כל בשלושת התחומים האלה, רווחה, בריאות, חינוך, ואם נדע לעבוד עם הגורמים האלה, שיש להם רצון טוב, לא תמיד הם יודעים, לא תמיד הם מכירים את הבעיות עד העומק, אבל יש להם את הנכונות להיכנס לזה, אנחנו יכולים לעשות שינוי.
באמת המון תודה לכולכם ותודה רבה, עליזה, על ההזדמנות ועל הביקור הזה.

תודה לחבר הכנסת חנין.

אני מצטרף לדבריי של חברי דב. קודם כל אני מברך את העמותות ואת הנשים שנוכחות פה, עשיתם עבודה ממש יפה מאוד. החכמנו וידענו גם הרבה דברים שאולי קודם לא ידענו, אבל חלק באמת ידענו. אז ברכותיי לכולכם.

וברכה מיוחדת כמובן לעליזה, על זה שהיא יזמה את הדיון הזה שכבר המון שנים לא נעשה במגזר הערבי ויצאה שאלה באמת מדוע כל חברי הוועדה לא הגיעו, גם חברי הוועדה היהודים. אבל כנראה, אני דווקא מציין את מה שאמר דב על זה, שיש איזה שהיא רוח מאוד, הייתי אומר ברוח החמה או באווירה החמה שקיימת בכנסת, אז אנחנו מרגישים איזה שהיא רוח קצת אחרת מכיוון שרי 'יש עתיד'. למשל עם שרת הבריאות יש לי דלת פתוחה ודיבור ישיר שמהיום להיום אני יכול לעשות פגישה איתה וגם עם נציגים מבתי החולים וארגונים שעובדים על הבריאות במגזר הערבי.

בפעם הראשונה למשל הייתה פגישה בינינו, בין חברי הכנסת הערבים, לבין השר פירון. הייתה פגישה מצוינת, אני חושב שזו פעם ראשונה שמתקיימת פגישה כזו, שהוא שמע את הבעיות שלנו. הרבה דברים היה אפשר לפתור ממש תוך כדי הישיבה ואני חושב שזו גישה נכונה מאוד.
גם היה לי שיח עם מאיר כהן, שר הרווחה, שגם איתו אני מצאתי איזה שהיא אוזן אולי קצת יותר קשבת ממה שהיינו רגילים וזה אולי מצביע על דבר אחד, שאולי אנחנו יכולים קצת אחרת לפעול וקצת אחרת לקדם את הדברים ועצם העובדה שקיום הוועדה היום בנצרת זה רק מוכיח שבאמת אפשר לעשות אחרת ממה שאנחנו שומעים ורואים בתיאטרון הגדול הזה שנקרא הכנסת, מליאת הכנסת בעיקר.

אז עכשיו לעניינים שדיברנו עליהם, לענייני האלימות. אני חושב שבענייני האלימות יש לנו עוד הרבה מה לעשות, בעיקר באזורים שפחות מפותחים מבחינה חברתית. פה דיברו על אזור הנגב ועל הערים המעורבות, בעיקר אזור המרכז, אזור המשולש, שיש שם איזה שהיא בעיה, כנראה לא רק חברתית, יש גם איזה שהיא בעיה שהשלטונות לא כל כך נותנים את המענה לדרישות הקיימות. אני לא במקרה הזכרתי את הארגונים הלא חוקיים שעובדים בפעילות הזו, שלדעתי יש מקום להתחיל לשים לב אליהם, שיש מדינה, יש חוק שצריך להיות לכולם ולא כל מיני ארגונים שיכולים לעשות לעצמם דין בלי דיין.

בעניין הבריאות, אני חושב שיש שלוש נקודות עיקריות שאני רוצה לדבר עליהן. אחד זה המצב הסוציו אקונומי, שזה בעיקר הגורם אולי המכריע בעניין השמנת היתר. השמנת היתר זה הגורם העיקרי להרבה מחלות.

כל מה שראינו כאן. שאלתי אותה מה זה, אז היא אומרת אנחנו מאשימים אתכם בכל דבר - - -

לא, זה אחד הדברים שאם אנחנו - - -

מי שם ופלים ובייגלה? אני אוכלת את זה רק בימי הולדת.

הוועדה הגיעה אלינו, זה יום הולדת.

אז לגבי השמנת היתר ומחלת הסוכרת, כי זה מאוד מאוד הולך אחד עם השני ואנחנו רואים שזה גם גורם למחלות לב ויתר לחץ דם ותמותה וכל זה, אם אנחנו נפחית את השמנת היתר ב-30% אנחנו נוריד את הוצאות המדינה ב-3 מיליארד לשנה וזה בדוק, הוצאות על הדברים האלה בקרב הנשים.

הדבר השני – הצענו שההסברה ועניין המניעה יהיה יותר גדול ואני מקווה שאת התמיכה שלכם נקבל ברגע שנציג את הדברים למשרד הבריאות.

והדבר השלישי לגבי הסרטן, סרטן השד בעיקר, שהוא הגורם אולי הראשון, אם אנחנו ניקח את התחלואה במגזר הערבי, הוא האחוז הגדול, בין 30% ל-40%, למרות שבמגזר היהודי זה בין 40% ל-50%. אני הגשתי מספר פעמים שאני מבקש להוריד את גיל הממוגרפיה לגיל 40 ועד עכשיו נתקלתי בקיר אטום. אני מקווה שהשרה הפעם תעזור לי וברגע שאני אגיש את הצעת החוק לקריאה ראשונה או שנייה, כי טרומית זה עבר, זה היה בוועדה, אבל בקריאה ראשונה לא הייתה הסכמת ממשלה, ואני מקווה שאת זה נוכל לעשות. זה גם יכול להיות גורם קודם כל לחסוך בחיי אדם, דבר ראשון, ודבר שני גם לחסוך במשאבים שאנחנו אחר כך משלמים על הנשים האלה.

עכשיו זה נידון בוועדת הכספים.

כן, היום זה נידון בוועדת הכספים.

יש תכנית לשלוש שנים.

זה היום בוועדת הכספים, זה לא עניין של המגזר הערבי.

הורדת הגיל זה לגבי כולם, זה לא לגבי מגזר מסוים, אבל התכוונתי למניעה והסברה שיכולים להיות.

עכשיו לגבי שאר הדברים, כולל הרפורמה של בריאות הנפש, אני חושב שיש עוד זמן שאנחנו צריכים לדבר על זה, אני לא אקח את זמן כולם. תודה.

תודה.

אז קודם כל תודה רבה על האירוח ועל רוחב היד שקיבלתם אותנו, אנחנו מאוד מאוד שמחים ואנחנו מאוד אפילו מתרגשים לבוא לכאן. אני נפעמת ומאוד מתרגשת משום שנחשפתי פה להרבה ניסיון וידע, אבל זה הרבה יותר מזה. יש פה נשים פורצות דרך, נשים שיודעות מה הן רוצות, יודעות לזהות, גם אם לא תמיד יש את ההגדרה בעברית לבעיות שהן רואות ומזהות, הן יודעות לומר ולהסביר. נשים משכילות, אני כבר אמרתי לעמליה, 'תסמני'. אבל אנחנו חייבים לעבוד ביחד. אנחנו לבד לא נצליח, אני רוצה אתכם בוועדה.

אנחנו פתחנו ואמרנו שאנחנו מזמינים משקיפות לכל ועדה וועדה. אם יש משקפיים שהם משקפי מגדר ואנחנו כולנו נשים וכולנו יודעות שהנושא המגדרי לא התחיל לפני 5,000 שנה, אלא הבעיה של נשים, אני מזכירה לכם את כל הספרות הפמיניסטית, אז נשים ערביות הן פעמיים, הן גם נשים, הן גם ערביות ואני מבקשת מכן לבוא ולעזור לנו לחבוש את משקפי הנשים הערביות. אנחנו לא יודעות מספיק לעשות את זה. ואני מבקשת שבכל ועדה תהיה משקיפה ערבית. יש לנו היום שתי חברות משקיפות בוועדה שמקפידות להגיע, אבל ההתמחות שלהן היא לא תמיד בנושא הוועדה, ואם תהיה ועדה בעוד שבוע עם יעל גרמן, השרה, ואת לא תהיי, זה חבל. ואם תהיה ועדה בנושא, כמו אתמול, של נערות בסיכון ואתן לא מגיעות אז אנחנו לא יודעות. ואם יש ועדה בנושא של המורות הערביות ונמצאים רק חברי כנסת גברים ערבים - - -

וסאוסן.

בסדר, נכון, סאוסן, אבל אני רוצה עוד. תעשו חלוקה ביניכם. דלית באמת עושה את כל המאמצים לשים את הוועדות שלנו שבועיים קדימה ואני מציעה שצריכה להיות פה איזה שהיא חלוקה שלכם לדאוג לכך שבכל ועדה שלנו תהיה משקיפה שלכם. אני אומרת 'שלכם', כלומר בארגונים, בצוות שאמרת שהקמתם, ארגון מטריה, ולעבוד ביחד. גם אם אין לכם, גם אם לא מגיעה, גם אם קרה משהו וכולנו בני אדם וזה בסדר שלא שהגעת אתמול, אז לפחות שאת הפרוטוקול נשלח לכם, אפשר לראות את הדיון באינטרנט, אתם יכולים תוך כדי דיון באינטרנט להעביר לנו באס.אמ.אס, כמו שעכשיו התכתבתי עם השר. הטכנולוגיה היום מאפשרת, גם אם פיזית אי אפשר להיות נוכחים. כי באמת מצד אחד התקדמות מרשימה, ויש נושאים שהם נושאים מורכבים. אגב, לא רק במגזר הערבי. אני אומרת לכם שכשאני הגעתי לוועדה לקידום מעמד האישה אני הייתי בטוחה שאני מביאה את כל עולם התוכן שלי ורצה קדימה, ופתאום אני מגיעה ורואה שכל כך הרבה דברים שחשבתי שהם כבר נפתרו והתקדמו, איפה. אני תמיד אומרת שאני הולכת שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה, הנושא של הטרדות מיניות, הנושא ששופט בישראל מסוגל לומר שנשים נהנות מאונס, כל מיני דברים שחשבתי שכבר עברו מהעולם. זה דבר ראשון.

אפשר רק הערה קטנה? לגבי הזימון. אני למשל בעמותה מקבלת זימון רק כשהנושא נוגע לנשים ערביות והדיון על צעירות ורווחה, את זה קיבלתי מקולגות בעמותות יהודיות, שהם שותפים לי ושלחו לי בעקיפין. כאילו שאני מתויגת לדבר הזה.

אז אנחנו נראה איך אנחנו עושים את זה. אם יש לכם ארגון גג, אז אולי ארגון הגג יחליט, אני חושבת שאתן צריכות להחליט גם, לבדוק מי יכולה ומי מתאימה.

אם ברשימת התפוצה שלכם תכללו עמותות ערביות גם בנושאים שלא קשורים פרופר ומוגדרים שהנושא זה נשים ערביות, אז נגיע גם לדיונים כלליים.

אגב, גם אתמול. אתמול היה דיון על נערות במצוקה וכמה ארגונים יהודיים התקשרו אליי 'לא הזמנתם אותנו'. אנחנו לומדים, אנחנו רוצים כמה שיותר. את יודעת, ארגונים קטנים, אין להם תקציבים, פחות מכירים אותם. אנחנו עושים את זה כל היום דרך הטכנולוגיות הקיימות, אבל עדיין אנחנו לא מגיעים לכולם.

דבר שני שאני רוצה לבקש, אני מחויבת לנושא והנושא מאוד מאוד חשוב לי ואני באמת חושבת שכדי להביא טוב למדינה שלנו, בכלל, נשים יביאו שלום, אני מאמינה בזה, אני יודעת את זה, וכל שיתוף פעולה שלנו ישפיע ויקרין על כל מה שקורה במדינה. אני כבר לא מאמינה שגברים יביאו שלום. אני חושבת שהנשים תבאנה שלום.

אני איתך.

אנחנו ודב.

אבל אני חושבת שאנחנו היום פורצות דברים ואני מבקשת, אני מאוד מבקשת מכם, אני באתי לפה היום, אבל אני רוצה שנכרות ברית שגם אם חלילה המצב המדיני יהיה קשה וגם אם יהיו אירועים לא פשוטים, וחווינו את זה בעבר, אני רוצה שהשיח הזה ימשיך להתנהל. זו ברית שאני מבקשת שנכרות אותה, גם אני איתכם וגם אתם. אני לא רוצה ואני מבקשת שכשיהיו חלילה ימים קשים וימים שנכעס אחד על השני, גם ברמה האידיאולוגית, גם ברמה הפוליטית, גם ברמה האישית של חלילה אסונות, והיו ימים קשים, כולנו מכירים אותם, אני מבקשת שלא נמשיך לדבר בכלל, אלא בפרט. כי היום נוצרים פה יחסים אישיים ורק בעזרת יחסים אישיים ובאחיות פמיניסטית נוכל להתקדם ולפתור בעיות. אבל אם המורכבות הפוליטית תגבר על הברית שנכרתת פה אנחנו לא נצליח להתקדם, כי חלק מזה שלא הצלחנו להתקדם, גם אנחנו בפמיניזם הישראלי, אבל גם, בטח ובטח, אנחנו ואתם, ואני לא אוהבת לומר כאן את המילים 'אנחנו ואתם', אבל אנחנו במגזר היהודי והמגזר הערבי, אם אנחנו לא נדע להתגבר על הגורמים המעכבים הפוליטיים לא נצליח להתקדם. כולנו צריכים לחתום על הברית הזאת ולהתחייב לקיים אותה.

נתתי לכם דוגמה על השיח הבין דתי שהייתי שותפה לו, שהוא עבר מן העולם, לצערי הוא עוד לא התחדש מאז האינתיפאדה, וצריך משוגעות לדבר כמו שאתן. אתן חלוצות, אתן פורצות דרך, אתן עושות את זה, אתן באות מהצמיחה מלמטה שהיא הצמיחה האמיתית ביותר ולא מעט פעמים אני יכולה להזדהות איתכם. אם אני לא הייתי לוקחת את כל המקום שלי כאישה יהודייה במרחב הדתי, יחד עם חברותיי, לא היינו מתקדמות. יש המון המון המון דברים משותפים, אני מבקשת שנזכור שיש לנו הרבה דברים משותפים, גם ברגעים הקשים שיהיו לנו ויהיו מנת חלקנו לצערי. אז אני מבקשת שנשים את הפוליטיקה בצד ונראה איך אנחנו מתקדמות.

או נעשה פוליטיקה אחרת. לא נשים את הפוליטיקה בצד, נעשה פוליטיקה אחרת.

אבל גם שהפוליטיקה האחרת הזאת תגיע למצבי קיצון, אני מבקשת שנזכור שיש בינינו ברית.

זו פוליטיקה אחרת.

לגבי השרים שלנו. זה נכון, הוזכרו פה שלושה שרים, יש לנו גם את שר האוצר כמובן ואת שר המדע, הם גם מחויבים בכלל לנושאים החברתיים. כמו שראיתם, השר ישר ענה וחשובים לו הדברים. אנחנו נעשה תכנית, נקדם תכנית. אני כבר שמחתי שאת אמרת שאת תבואי לעשות שלושה חודשים של סטאז' בוועדה לקידום מעמד האישה, כי את השולחן הזה צריך להמשיך.
אני חושבת שצריכה להיות תורנות בכנסת, כי אם את תהיי שם יהיה אפשר להמשיך את השולחן הזה בכנסת. וזה יהיה נהדר, כי תהיה כתובת אחת. חברי הכנסת שלכם מצוינים, אבל הם עסוקים בכל כך הרבה נושאים ואם תהיה דמות שתרכז, כמו מין שולחן עגול שכל הזמן הדברים יזרמו, בהחלט תהיה פה קפיצה, ואם נדאג לזה שמי שתחליף אותך, אחרי שתגמרי את הסטאז', ונאפשר לעוד נשים, זה גם משהו שצריך לחשוב עליו, לשמור על רצף, אנחנו נצליח לבנות את הדברים וגם לקדם אותם.
אז אני מאוד מאוד שמחה על כל מה שלמדנו כאן היום ועוד נלמד ועוד נקרא. אני מגלה בוועדה, לא רק בהקשרים האלה שדיברנו עליהם היום, גם בנושאים שהם קשורים לחברה היהודית, אף פעם יד ימין לא יודעת מיד שמאל. סביב שולחן הוועדה, ויושבים פה חברים בוועדה, אלה לא יודעים מאלה, אלה לא מכירים את אלה, אלה פועלים אותו דבר, אלה הורסים לאלה, אין סנכרון, אין שיתופי פעולה, וחלק מהשולחן גם בוועדה זה באמת להכיר. ככל שנכיר אנחנו נשלב ידיים ונצליח ובעזרת ה' ואללה, נצליח כולנו.

תודה רבה.

אנחנו למדנו שבעזרת עצמנו נשנה דברים. אני רק רוצה באמת להודות לכולם, כל מי שהגיע מהבוקר ובמיוחד כל מי שנשאר עד השעה הזו. אני חושבת שמה שסיכמת, חברת הכנסת לביא, בעצם שאנחנו כורתות ברית עכשיו ואנחנו מתחילות קשר שממשיך את המאבקים הקודמים, אבל אני מאוד שמחה לשמוע שהצלחנו באמת להביא את הנושאים החשובים ללבנו לשולחן הזה. אני יודעת שזה היה צעד מאוד מכובד לקבל את ההחלטה הזו להגיע לפה.

אני חושבת, כמו שגם אמרה נבילה, חיכיתי שתסיימו, שאנחנו מאמינות כפמיניסטיות שהאישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי, אבל אנחנו רוצות לבנות פוליטיקה אחרת, אנחנו רוצות לבנות פוליטיקה שבה אנחנו מכירות אחת בשנייה ועובדות ביחד כדי לקדם את הנושאים שלנו. אני רוצה להבטיח לך שבימים הקשים ההם, אם יחזרו, את תשמעי אפילו יותר מאיתנו. זה מה שהיה בעבר, זה מה שיקרה. אנחנו לא התייחסנו בכלל לשותפות שלנו במאבקים למען השלום הצודק ולמען באמת סיום המצב האיום וסיום הכיבוש, כולנו פה פעילות גם בנושאים האלה, אבל יהיו ימים שנצטרך גם להגיע לזה ולדבר על איך באמת בונים שלום ושוויון ודמוקרטיה במדינה הזו.

אני מאוד מודה לכל המשתתפות, אבל תנו לי באמת באמת ככה להיות קצת לויאלית ולהודות לצוות שלנו ב'נשים נגד אלימות', במיוחד לאחר כל הדחיות שהיו וקיבלו את כל הלעיזות של 'באמת? הפעם מתקיים?' כשהם התקשרו, אבל סוף סוף התקיים וזו התחלה ותודה לכולם.
<הישיבה ננעלה בשעה 14:00.>