PAGE
13
ועדת החינוך, התרבות והספורט
04/06/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 23>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ו בסיון התשע"ג (04 ביוני 2013), שעה 9:00

<קבלת "האחר" כפי שמופיע בספריה של דבורה עומר - לציון 30 יום לפטירתה>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

רות קלדרון

>
מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ
שמואל עומר - משפחת עומר

טלי עומר - משפחת עומר

גיל עומר - מנכ"ל מוזיאון הילדים - משפחת עומר

גל גת - סטודנטית משפחת עומר

נועה עומר שלף - תלמידה, משפחת עומר

גלינה פרומן - מנכ"לית, ספריית פיג'מה

סימה חדד מה יפית - מנהלת האגף לחינוך קדם יסודי, משרד החינוך

יהודית קדש - מנהלת האגף לחינוך יסודי, משרד החינוך

אלינה ורניק - נציגת דוברות המשרד, משרד החינוך

מרטין וורמס - מדריכה באגף לחינוך קדם יסודי, משרד החינוך

קרן כרמל - מנהלת מחלקת מחול, משרד התרבות והספורט

טטיאנה פרודינה - ספרנית ספריה עירונית

לורן פוריס - סגן יו"ר ועד ההורים, ירושלים

נועה פוריס - תלמידה זוכת פרס קריאה

ציפי גון גרוס - שדרית, גל"צ

גילה אלדר - מנהלת ספריית הכנסת

מאיה מרין



רונית רהב



סיון רהב מאיר



ידידיה מאיר

יהודית גידלי

הדס צנוירט
<קבלת "האחר" כפי שמופיע בספריה של דבורה עומר - לציון 30 יום לפטירתה>

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. אנחנו שמחים היום לצאת קצת מהשגרה של עיסוק בנושאים סנסציוניים, רודפי כותרות וסיסמאות, או דיונים ו-וויכוחים כמעט עד זוב דם והצבעות שיש לנו מדי יום בכנסת. אתמול המליאה נמשכה עד כמעט 02:00 לפנות בוקר בנושאים שונים. נציין את הפגישה הבוקר לזכרה, לכבודה של הסופרת וסופרת הילדים דבורה עומר.

אני מוכרח להודות שבגילי המופלג, כשהייתי ילד, קראנו ספרים אחרים, אבל את ספריה של דבורה עומר ואת המיוחדות שלה אצל כל הילדים – אלה שהם עכשיו ילדים ואלה שהיו פעם ילדים – אני למדתי דרך הילדים שלי, שהם היום כבר אנשים בוגרים, ובעיקר בשנים האחרונות דרך הנכדים. משם ספגתי, הבנתי, הפנמתי את העוצמה הבלתי-נתפשת וההשפעה על דורות שלמים של ילדים בספרים הכל כך מיוחדים, כל כך, מצד אחד, קשורים למציאות, הם לא בעננים, ומצד שני, נתנו לילדים את התחושה שמדברים בדברים שהם מכירים, שהם מבינים ורואים ביום-יום.
אנחנו בוועדה מאז שהיא כוננה בכנסת ה-19 עוסקים הרבה מאוד בנושא היחס לאחר, לשונה, הכבוד לזולת. הבחנתי בתקופה האחרונה, כשעיינתי בספרים, שבמידה רבה מאוד זה די חוט שני שעובר בספרים של דבורה ז"ל. ראיתי בזה דבר מאוד מיוחד, שכן חברה שאין בה כבוד הדדי, יחס לזולת, קבלת האחר באשר הוא, היא חברה לא בריאה. ואנחנו גם היום, כמו בשנים אחרות, עושים מאמצים גדולים מאוד, כדי שנוכל להתמודד עם הבעיה הזו באופן אמתי וישיר. רק בימים האחרונים הנושא הזה היה בכותרות ביחסים יהודים-ערבים. ואני משוכנע – דבורה עומר אמנם אינה אתנו בגופה, אבל אין דבר יותר ממשיך ועובר מדור לדור כמו ספרים, סיפורים, שמסתבר, גם אם נכתבו לפני עשרים ושלושים וארבעים שנה, הם רלוונטיים ליום-יום שלנו כאן.

תודה רבה שבאתם, תודה למשפחה ולאנשים נוספים שהגיעו. בנינו סדר-יום, אבל כמובן, הוא אינו מחייב, וניתן יהיה להוסיף ולספר ולדבר.

אני מבקש מציפי שתפתחי, בבקשה.

בוקר טוב. קודם כל, אני מאוד מתרגשת. מאוד אהבתי את דבורה - את דבורה האדם, את דבורה היוצרת. על דבורה היוצרת, הכותבת, לא צריך לדבר בלשון עבר; אפשר לאהוב אותה גם כשהיא ב"כוכב ממתק", כמו שקראה לאחד הספרים. אתם יודעים שהנשיקה לכוכב ממתק לא הולכת לאיבוד.

התבקשתי לדבר על האחר בכתיבה של דבורה עומר. מיהו האחר? זה תלוי בנקודת הראות, תלוי בתרבות, תלוי בתקופה, תלוי בסיטואציה. כדי לדבר על האחר צריך להגדיר מיהו הנורמטיבי, מיהו "משלנו". עבור הילד ממאה שערים האחר הוא החילוני, הריקני, הנהנתן. עבור הילד החילוני האחר הוא ה"דוס", או ה"אדוק פיסטוק", כפי שקראנו לזה בילדותנו. עבור מי שתופס את עצמו כבעל החזקה על המקום, כ"שייך", האחר הוא החדש, זה שמכבר הגיע. כשהייתי ילדה היתה לידנו משפחה הונגרית, והיינו קוראים לה "איגן מיגן חפטא פליגן", - תופס זבוב, להקטין אותם עוד יותר. עבור מי שרואה עצמו כ"המין החזק", האחר הוא "המין החלש", או "המין היפה". והאחר הוא לפעמים "אחר" ברגע נתון, ואיננו "אחר" ברגע שונה. למשל, כשכולם עולים לרכבת הרים, ואחד פוחד – הוא האחר לאותו זמן, ולפעמים גם להמשך, אם הילדים זוכרים לו. כשכולם הולכים לישון בנחת ובשמחה, פחות או יותר, ורק אחד במשפחה פוחד ממפלצות – הוא עכשיו האחר. לילדים במיוחד – אבל לכולנו – מאוד-מאוד חשוב להיות "כמו כולם". להשתקף במראה הקבוצתית כשייכים, כחלק מהקבוצה.
אני חושבת, אחרי שבימים האחרונים העמקתי עוד יותר בכתיבה של דבורה, נראה שדבורה עומר הצליחה לזהות בחושיה החדים, בכאבים שהיא עצמה חוותה והפכו למגנט קולט כאבים, את האחר האוניברסלי. לזהות את הכאב של מי ששונה, שחלש יותר, ולתת לו קול, צבע ונוכחות. לתת לו אהבה והזדהות – שלה, ולכן גם של הקורא.
היתה בה רגישות לסוגים של ילדים או לסוגי אוכלוסיות שאינם המרכז, שאינם חווים את הדברים בדרך המלך, גם רגשית וגם התנהגותית. אפשר לומר שבכל אחד מהגיבורים של דבורה יש אחרות.
היא כתבה על הרבה סוגי אחרות. למשל, בספר "סערה באביב" כתבה על טוביה קושניר - ילד שהיו לו המון קשיים חברתיים ולימודיים, והוא מצא מפלט בצמחים האהובים עליו, ולימים נעשה חוקר חי וצומח חשוב. קושניר היה בין חללי שיירת הל"ה, אך מכיוון שב-1987, דומני, כשהספר הופיע, כבר "האשימו" אותה שהספרים שלה נגמרים תמיד בעצב, היא כתבה לספר הזה שני סיומים אפשריים, ואתה כקורא יכול לבחור, האם הוא נפל בשיירת הל"ה או אפשרות אחרת של סיום.
דבורה עומר היא ממש מהראשונים שהכניסו לתוך ספרות הילדים את הנושא של גירושים - פרט אוטוביוגרפי כאוב, שחוותה כילדה צעירה. בספרים המוקדמים היא קראה לזה "החושך שבין אמא לאבא", כי אבא מביא את הילד לפתח הבית, אבל עד שהוא עולה לאמא, כבה האור במדרגות, וזה החושך כמטאפורה על החושך שבין אמא לאבא. בשנים האחרונות בספר שכתבה יחד עם ורד רביב-שוורץ, "סיפור שקרה לי בדרך", היא התייחסה ל"שני הבתים של רועי". אתר ההתרחשות של שניהם הוא המשפחה המפורקת, והבית שמכיל עכשיו רק הורה אחד. אבל בספר הוותיק יותר דבורה מדברת על החושך, ובחדש יותר – על האור. על שני הבתים, והאהבה שמחכה לו בשניהם.
גם כשדבורה עומר ציירה, ו"ציירה" זו מילה של דבורה עומר - כשציירה את הסיפור של אנשים משמעותיים בתולדות ישראל, כתבה על הרצל, על בן-גוריון, על מנחם בגין ומניה שוחט, וצביה לובטקין, גם אצלם תיארה את האחרות. את החולשה, את החסר, ומתוכו את הכוח שבקע. למשל, מניה שוחט היתה ילדה רזה ונמוכה. בספר "בדהרה" היא מתארת איך הילדה הזאת, הקטנה והצמוקה, הפכה מנערה חולנית ללוחמת נועזת. בספר על הרצל היא מתארת את חולשותיו הרבות. היה לו חזון גדול, הוא השקיע את כל כספי המשפחה בחזון, השאיר את המשפחה בחוסר כול, וגורל כל ילדיו היה גורל מר.

דבורה תמיד הקפידה לומר שהיא מציירת ולא מצלמת, וכך מותר לה להוסיף עוד קו ועוד צבע, ולטשטש קו אחר ולהוסיף דמות.
דבורה התחברה למצוקות של הילדים, אבל גם למצוקות של היצורים הגדולים שמפחידים ילדים. למשל, ב"מי זאת פיצי מותק" דבורה האנישה את המפלצת שנכדתה פחדה ממנה, והתחברה למצוקות של המפלצת. אבל המפלצת הזאת מתחבאת בעצמה במקומות חשוכים, כדי שלא ילעגו לה שהיא מלוכלכת. והיא מלוכלכת, כי איש לא מרשה לה להיכנס לביתו. אפילו לברכה או לים לא נותנים לה להיכנס. ודבורה סירקה אותה, הלבישה אותה, והיא כותבת: "גינדרתי אותה". איזו מילה יפה זאת, שנעלמה היום – להתגנדר. פעם היו אומרים: גברת מגונדרת, והמילה הזאת כמעט נעלמה היום.

מג'ונדרת...

העבירו את זה למגדר. רעיון. את השינוי הזה אני מוכנה לקבל. וקראה לה "פיצי מותק", במקום השם "מפלצת". זה כמעט אותן אותיות, אבל בכך היא סילקה אותה מהשם שהיא כל כך שנאה. פסיכולוגים משתמשים בדיוק בשיטה הזאת כדי להגחיך את גורם הפחד.
דבורה והאחר זו גם הכתיבה על עולים חדשים. אגב, שינוי שם – דבורה כתבה "דפי תמר". היא נורא רצתה שיקראו לה תמר ולא דבורה המקראית.

כתבה על עולים חדשים, ב"צוללים קדימה": "נולדתי באלג'יר, אך איני זוכר הרבה מארץ מולדתי. עודני ילד קטן עקרה משפחתי משם ועברה לגור במרוקו, בעיר פס. הדבר היחיד שנשאר לי ממולדתי הוא שמי האלג'יראי טבול. שם זה, המקובל מאוד בארץ זו, הסב לי אחר כך צרות צרורות... שש אחיות היו לי. כולן בוגרות ממני. הייתי הבן היחיד במשפחה. בן הזקונים... ביום שבו נולדתי נפטרה אמי". והילד הזה, הילד המרוקאי, אמר לעצמו "כשאגדל אסע לישראל, ושם אהיה איש צפרדע". דבורה מאפשרת לו להגשים את החלום – להיקרא שחר, להתחתן עם דלית הקיבוצניקית, להוליד את גל, הבן הבכור, ליפול בשבי המצרי ולחזור בשלום משם. בסוף הספר הוא מקווה שיבוא השלום.

היום, כשמסתכלים על תקינות פוליטית, אפשר לומר שהגיבורים המזרחיים של דבורה התבקשו למחוק את השם שלהם, ולהפוך מטבול לשחר. אבל גם יהודה פייפר הפך ליהודה עמיחי... שינוי השמות לשמות עבריים טהורים היה בקשה מפורשת של בן-גוריון, שביטא את רוח התקופה. הקונצנזוס היה כור היתוך – כולנו אותו דבר. לכן "רומייה" התימנייה הפכה ל"רמה", ו"טבול" – ל"שחר". הם זוכים, כשדבורה נותנת להם יד, להתקבל לחברה הישראלית. למשל, רמה הופכת לדיילת באל על, וגם היא, כמו שחר, מתחתנת עם אשכנזי, בן קיבוץ. זה שיא הקונצנזוס לאותה תקופה.
אגב, לטבול, הילד שנולד במרוקו, אין אמא. היא מתה בלידתו. וכשראיינתי את דבורה בגלי צה"ל ב-2006, היא דיברה על הספר אודות רבין, "נשבעתי אימונים". הדבר הראשון שהזכירה, שגם רבין, אמו רוזה מתה בצעירותו, כשהיה בן 15, בשנה הראשונה שלו ב"כדורי". בספר "סודות של סופרים", שבו כל אחד מהסופרים כותב על עצמו, דבורה כותבת "גם כשכתבתי על היתמות של בן ציון, הבכור לבית אב"י – כתבתי את יתמותי שלי".
דבורה בעצמה היתה "האחר" ביותר ממובן אחד. בתקופה שבה דבורה גדלה השאיפה היתה להיות "הצבר החדש". הקיבוצניק המסור, החרוץ, הגיבור, זה שעושה ולא חולם. זה שרואה את צרכי הכלל לפני הצרכים שלו עצמו. לא ילדה שההורים שלה התגרשו, שיש סוד סביב ההיעלמות של אמא שלה, לא ילדה עם גשם בעיניים, כפי שתיארה את עצמה תמיד. לא הילדה שהכתיבה והקריאה היו לה מפלט מן העצב.
כבר סופר, ובכל זאת – אספר שוב בקיצור את הסיפור של היתמות והמסתורין סביב מות אימה. ההורים שלה התגרשו, אבא עבר לקיבוץ אחר, וכשדבורה היתה בת 11, אמא של דבורה נורתה בשוגג באימונים של ההגנה על-ידי חברת קיבוץ אחרת, שהיתה, לא פחות ולא יותר, המטפלת של דבורה. כלומר דבורה איבדה באחת את אמה, את המטפלת, שזמן קצר אחרי זה עזבה את תפקידה, וכמובן, את הביטחון שכל הדברים האלה מעניקים לילד. היא גילתה ביומן של אחד הילדים בקיבוץ - "דבורהל'ה המסכנה. אמא שלה התאבדה". כי באותם ימים לומר שהיו אימונים של נשק, ולכן נורתה חברת קיבוץ, זה סיכן המון אנשים. שנים הסתירו את דבר מותה של אמה, עד שדבורה העיזה ללכת בעקבות החוט הזה. היא סיפרה לי שהיא נסעה לפגוש את המטפלת, והיא לא ידעה ששמוליק נוסע באוטו מאחוריה, לשמור עליה בלילה הדרמטי, הסוער, הגשום הזה. אז היא פגשה את המטפלת. היא סיפרה לי שזמן קצר אחרי זה המטפלת הלכה לעולמה – היא היתה מבוגרת, בגיל של אמה. על הסיפור הזה היא כתבה את "פגיעה ישירה".
מאוד אהבתי אותה, ופגשתי אותה כמה וכמה פעמים בעבודתי ובחיי. אני זוכרת שכשהיא כתבה את הסיפור על המקק שרצה להיות ג'וק, קניתי לה מתנה – סיכה בצורת מקק, והיא נתנה לי פעמיים מתנה – ספר שלה עם הקדשה. בשתי הפעמים, זה היה בהפרש של כשמונה שנים, זה היה הספר "פגיעה ישירה". זה הספר שסיפר את סיפורה האישי באופן כל כך עז, בלי לכתוב בו שזה סיפורה האישי. זה היה הספר היקר ללבה.

אבא של דבורה כבר היה נשוי לאשה אחרת, גר בקיבוץ אחר, והיא כותבת: "אבא היה מגיע לבקר אותי, ובסופו של כל ביקור בכיתי. רציתי שיישאר, אבל הוא תמיד הלך. ופעם אחת אמר לי לפתוח את כף ידי, והניח עליה את כף ידו הריקה כאילו יש בה משהו, ואמר לי: הנה אני נותן לך במתנה גמד. שמו קרשינדו, והוא בלתי נראה, והוא רק שלך, ואת יכולה להפליג איתו בדמיונך לאן שתרצי – אמר והלך להילחם במלחמה הכי צודקת, מלחמת העולם השנייה".
למרות שאמה נהרגה, אביה לא עזב את השליחות שלו. הוא נעדר מהארץ שלוש שנים תמימות. דבורה כתבה לו מכתבים מלאי געגועים, אבל הוא במכתבי התשובה שאל: "מי יעשה את העבודה החשובה למען העם, אם כל אחד יחשוב על משפחתו? הילדים היתומים באירופה זקוקים לי יותר".
באחד הספרים היא קוראת לעצמה חנה'לה חלמנ'לה. היא הרבתה לשחק עם החבר הזה, הגמד קרשינדו. היא לא מעיזה לספר בקול רם, פן הילדים השייכים, החזקים, יצחקו עליה.
אחרי מותה של דבורה קיבלתי מייל ממרגלית טובי - בחורה עיוורת, אמא לשני ילדים, שהתכתבה בעבר עם דבורה. היא כתבה לי: "במשך שנים קראתי לאחיינית שלי סוזי "הגמד קרשינדו", כי היא ביצעה בשבילי כל מיני משימות, כולל הקראה וליווי למקומות שקשה לי ללכת אליהם לבד".
וכמובן, דבורה עומר והאחר – הספר זה הספר "אני אתגבר". לשמחתי, עכשיו במבצעים של 1 + 2, 2+ 3, הוא במבצע של סטימצקי, לכן יש לי אותו בכריכה הרכה. בפתיחה של הספר "אני אתגבר" כותבת דבורה: "גילה זו אני. כך קראו לי אבא ואמא כשנולדתי. הורים מעולם אינם שואלים את ילדיהם, מהו השם שהיו רוצים בו, לכן קראו לי גילה. ובעצם איך יכלו לדעת עד כמה שם זה לא יתאים לחיי? גילה – שם קצר, קליל, חמוד. סלדתי בכל לבי משמי זה. כשגדלתי, התחלתי להבין, לחוש כמה אינו הולם אותי. לעולם לא יתאים גילה. ואתה רואה לנגד עיניך ילדונת עליזה, רוקדת, שרה, קלת תנועה. לא כמוני – אחרת לגמרי. שנאתי את שמי כמו ששנאתי באותם ימים דברים רבים-רבים, בעיקר את עצמי. שנאתי את גופי, רגליי הדקות עם המכשירים המסרבלים אותן עוד יותר, ידיי הרועדות, ראשי הגדול, העוויתות בפנים, הקול החופף לדקיק וצווחני בכל התרגשות הקלה ביותר. כל-כולי גילה – ילדה בכיסא גלגלים, משותקת, ילדה שאינה כמו האחרים. לא כמו כולם".

כשמלאו לתכנית שלי בגלי צה"ל "ספרים רבותי ספרים" 15 שנה, הזמנתי כמה סופרים יחד עם קוראים שהספר השפיע על חייהם. הזמנתי את מאיה מרין, שיושבת עכשיו לידי, ויחד איתה הבאתי לאולפן את דבורה עומר ואת הספר של דבורה "אני אתגבר".
כשמאיה היתה בת 13 היא כתבה עבודה על "אני אתגבר". היא הביאה את הספר והעבודה וקטעים שאמה קראה מתוך הספר לכיתה. אספר בכמה מילים על הספר והסיפור שמאחוריו. דבורה סיפרה אז שהרעיון לספר התחיל בעקבות פגישה עם עיתונאית נכה בשם חווה לנדאו. חווה ביקשה שדבורה תבוא לביתה, כי קשה לה לעלות 4 קומות ברגל. דבורה בצניעותה ובחום שלה באה אליה, כמובן. היא ראיינה את דבורה. שם עלה הרעיון, שדבורה תכתוב את הסיפור של ילדה נכה. דבורה חששה לכתוב על נושא כל כך כאוב, והציעה לחווה לכתוב בעצמה. חווה סירבה. לימים, אגב, חווה כתבה בעצמה. אבל אז דבורה היתה בבריכה, וראתה ילדים שמתעללים בילד בכיסא גלגלים. כשדבורה שאלה אותם מה קורה פה, הם ענו: "אנחנו משחקים בקרקס, והוא הליצן שלנו". היא הביאה את הילד הזה לאן שהיה צריך להגיע, והחליטה לכתוב את הספר. היא עשתה תחקיר מעמיק כדרכה, ישבה יום שלם ביכסא גלגלים, דיברה עם ילדים. אותה חווה לנדאו חיברה אותה לקהילת בתי הספר ששם היו הילדים באותה תקופה. היא דיברה עם רופאים, עם הורים, והחליטה לכתוב.

הבאתי את העבודה שמאיה הגישה אז בבית הספר על "אני אתגבר", ואני רוצה לקרוא לכם כמה שורות מתוכה. כפי שאתם רואים, העבודה כתובה באותיות מאוד גדולות, כי מאיה כבדת ראייה: "למה רציתי לספר לכם על הספר "אני אתגבר"? ראשית, אתם יודעים שאני ילדה נכה. אני סובלת משיתוק מוחין, שפגע בצד שמאל של גופי, ואני גם כבדת ראייה. מאוד הזדהיתי עם גילה, עם הקשיים שלה, עם המאבק שלה, עם הבעיות החברתיות שלה, עם הבעיות הטכניות. עם ההתמודדות מול כל החברה של הבריאים, שלא תמיד מבינים את תחושות הנכה. מאוד קשה להיות שונה בחברה, ולא רק כשמדובר בנכות. לכל ילד יש שוני: יש גבוה, יש נמוך, יש שמן, רזה, יש מכוער, יש עצלן, יש תלמיד חלש. השוני בי בולט יותר. אבל כל אחד מאתנו הוא קצת שונה.

"הרבה פעמים אני מרגישה מחוץ לחברה, ללא חברים, דחויה. אני יודעת שאם כל אחד היה נזכר בשוני שבו, היה עוזר לילדים שונים אחרים להתקבל בחברה. גילה הנכה והמשותקת חושבת שלהיות עיוור יותר קשה מלהיות משותק. המסקנה עבורי: תמיד יש מישהו שיש לו בעיות יותר חמורות משלך. לגילה נראה שעיוורון יותר קשה משיתוק. לי נראה ששניהם מאוד קשים. מישהו אחר יחשוב שהכי קשה – לשבת בכיסא גלגלים. מה שחשוב הוא לקבל כל אחד כמו שהוא, ולעזור לו.

"אני רוצה לספר לכם איך הרגשתי כשהתחילה השנה. פחדתי להגיע לחברה שאת רובה איני מכירה. זו היתה תחילת החטיבה. פחדתי שלא יקבלו אותי. פחדתי, אם יעזרו לי, לא ידעתי אם יצחקו עליי. המסר שאני רוצה להעביר הוא: ילד נכה הוא ילד רגיל עם צרכים מיוחדים. אני מבקשת שיתייחסו אליי, מצד אחד, באופן רגיל, ומצד שני, שתתחשבו במגבלותיי. אני לא מפגרת, זה לא מידבק. אני מבקשת שתנסו לקבל אותי כפי שאני".

אגב, מאיה שירתה בשירות צבאי בבית הנשיא, היתה מתנדבת שנתיים, ונשארה אחר כך לעבוד שם במרכזייה. אני יכולה להעיד מציונה ומאנשים אחרים בבית הנשיא שאהבו אותה אהבה גדולה מאוד.
לסיום, שאלתי את דבורה, מה היתה רוצה להיות אלמלא היתה סופרת. היא אמרה ללא היסוס: סנדלרית. היא היתה פעם סנדלרית בקיבוץ, לא כל כך מוצלחת, כי הסנדלר נתן את התפקיד הזה לילד אחר, אחרי שהיא פצעה את עצמה כסנדלרית. אני חושבת, דבורה, אם את שומעת אותנו שם בכוכב מותק, שהצלחת להיות סנדלרית. כי הסנדלר מחזיק את המסמרים בפה שלו. הוא חייב להיזהר. הוא מאוד מעורב בתיקון, כי כשמחזיקים מסמרים בפה, הטעם של הברזל הלא נעים, נתקע לו בלשון, וצריך להיזהר לא לבלוע, וצריך לשתוק, אבל אפשר לדמיין, אפשר להמציא, ורצוי להישאר מאוד מאוד מרוכזים. אבל המשימה הקדושה היא לתקן. להפוך בלוי לרענן, להפוך מקולקל למתוקן, וכך לתקן גם את עצמך. ודבורה, בלי דידקטיות, בלי לעורר רחמים, בלי אדנות והתנשאות, בלי לשפוט – תיקנה, ובכתיבה שלה, שנשארת אתנו לעוד הרבה-הרבה שנים – עוד תתקן ותתקן. תודה רבה.

תודה רבה, ציפי. הצלחת בהיכרותך האישית עם דבורה ובכישרונות שלך להכניס אותנו לעניינים ולרגש. ותודה למאיה. בכל רגע שתרצי לדבר, ניתן לך.

מאיה מדברת בעיניים...

הצטרפה אלינו סיון רהב-מאיר ובעלה. בבקשה.

שלום ובוקר טוב. תודה על ההזמנה. אני לא הכרתי אישית את דבורה – הכרתי כילדה כשקראתי את סיפוריה. קרה לנו בחודש האחרון משהו מדהים: כשדבורה נפטרה חיפשנו בתוכנית האישית שלנו בגל"צ בימי ששי דרך להיפרד. בוויקיפדיה היה כתוב שהסיפור האחרון שהיא פרסמה זה הספר "סבלנותו של הלל הזקן". מהר-מהר שי צ'רקה המאייר, הוא ידיד שלנו, כתבנו לו מייל: אולי יש לך הטקסט בקובץ וורד? הוא שלח את הקובץ עם המילים, בלי הציורים , של הספר. ידידיה קרא אותו בהטמעה, כמו שעושים שעת סיפור בגן, בצהריים, והמערכת הוצפה בתגובות. אם אנחנו רגילים לקשקש על לפיד ודרעי וביבי, התברר שהמאזינים בימי ששי ב-12:30 את סבלנותו של הלל הזקן - ולא ילדים אלא מבוגרים: תשלחו לנו, גם אנחנו עושים טקס לזכרה, אז איך משיגים? הרגשנו שנגענו בנקודה.

במקביל הגיעו גם תלונות, וזה בכלל לא הסיפור האחרון שהיא פרסמה. הרבה מורים, גננות, הורים שלחו מיילים: קיבלנו בגן משהו אחר בכלל, ולא נתתם קרדיט לפרויקט "ספריית פיג'מה", שמפיץ את זה בגני הילדים. הבנו לשמחתנו שטעינו. כשדיברנו בתוכנית אמרנו: איזו צוואה יפה, כמה סבלנות שהסיפור הזה מלמד, איך מנסים לעצבן את הלל הזקן, ואיך הוא לא מתעצבן.

הסיפור מופיע בגמרא – היא עיבדה אותו – על שני חברים, שהתערבו ביניהם: מי יצליח להוציא את הלל הזקן, שהיה ידוע במתינותו, משלוותו. התערבו על סכום כסף. המתערב ניגש אליו ביום ששי כמה דקות לפני שבת, כשהוא במקלחת, רגעים של לחץ, והוא כל הזמן מוציא אותו מהמקלחת בשאלות מנדנדות, והלל עומד ויוצא שוב ושוב ואומר: בני, יפה שאלת, ובסוף המתערב מתעצבן, ואומר: בגללך הפסדתי כסף, כי אתה לא מתעצבן. ואז הלל אומר לו: מוטב שתפסיד 400 זוז או דינרים, ושלא נכעס על אדם שלא לצורך. זו לא היתה הצוואה, מסתבר.

אחר כך אמרנו: איזה יופי, סבלנות, וכמה אנחנו בדור הזה עצבניים, בפרט ככל שהסלולרי יותר זמין, ובכל הקלקה אתה מקבל תשובה לכל דבר – אני מרגישה את זה כלפי הילדים שלי. אצלנו זה הלל הצעיר בן השנתיים. הבוקר, כשרצה מיץ תפוחים, וזה תמהיל של התרכיז ושל המים – עוד מיץ, עוד מים, ולפני שבאנו לפה אני התעצבנתי על הלל הצעיר. כלומר סבלנות – היה נראה לי שהמסר פה מאוד מתאים.
אבל אז הגיעו שני תיקונים, ובכוונה זרמנו עם זה לעוד שבועיים לפחות. הסיפור הראשון, ש"ספריית פיג'מה" שלחו לנו אותו כרוך, היה "התבלין החסר" – שוב – אגדת חז"ל שדבורה עומר עיבדה בכישרון. בדקנו במקורות, ושם זה מאוד קצר, והיכולת להרחיב את זה ולרתק – אתה רוצה להסביר?

זה על רבי יהודה הנשיא, שהקיסר, אדם שמתעצבן מהר, אנטינונוס – הוא היה מגיע אליו אפילו לשבתות. הוא הגיע אליו לשבת אחת, ונכנס אליו אותו קיסר, ונורא נהנה מהאוכל, ומה שהפליא את משפחת הנשיא – זה שזה היה אוכל לא מחומם. אז הפלטה עוד לא הומצאה, ואי-אפשר לחמם בשבת. אמרו לו: אם אתה רוצה לטעום אוכל כמו שצריך, תגיע ביום שלישי. אכן הוא הגיע ביום שלישי, ואשתו של רבי יהודה הנשיא נערכה ובישלה, והוא אוכל טיפה ואומר: זה לא כמו מה שהיה בשבת. הם אומרים: זה חם, זה טרי. ואז אומר רבי יהודה הנשיא: זה לא זה, כי חסר תבלין מרכזי באוכל. וכאן הקיסר רותח מזעם: אתה חוסך עליי? איפה התבלין? עונה: אי-אפשר להשיג את התבלין. אין אותו אפילו באוצרות שלך, המלך. כשזה מגיע לעירפו את ראשו, פחות או יותר, אומר רבי יהודה הנשיא: התבלין הוא שבת. כל האווירה משנה אפילו דבר פיזי כמו האוכל.

גם זה, התברר, לא הסיפור האחרון. זה מאוד שימח וריגש אותנו, ששוב קיבלנו גל של תגובות. זה משהו שמכל עבר הציף אותנו, כולל משפחות – זה בדיוק השעה שבה חוזרים מהגנים - שאמרו: תודה, זה הרדים לנו את הילד לצהריים... רבי נחמן מברסלב אמר שהוא מספר סיפורי מעשיות לא כדי להרדים – העולם מספר סיפורי מעשיות כדי להרדים – והוא מספר סיפורי מעשיות כדי לעורר. הרגשנו שיש פה משהו מאוד מעורר.

זה גם הפך לסוג של ריאליטי – מה הסיפור האחרון של דבורה עומר...

הורים אמרו שבגנים מחולק הסיפור האחרון באמת, לצערנו. זה, כנראה, הסיפור האחרון באמת – "מקומו של בית המקדש". אני במקומה לא הייתי הולכת למחוזות האלה. לחלק בגני הילדים משהו על בית המקדש? זה נשמע לי דיון של ועדת החינוך, בהקשר האגרסיבי של זה. וכשאתה קורא את הסיפור ומבין מהו בית המקדש בסיפור היהודי, שיש לו גם גרסאות מוסלמיות, אתה מבין למה דבורה עומר התכוונה כשכתבה על בית המקדש.

זה סיפור על שני אחים. יש גם איורם – בשני הספרים האחרונים זה יעל הלברט - שני אחים שאביהם נפטר והוריש להם שדה, והם רצו לעבד אותה באחדות, וכל אחד היה אוסף את החיטים ומוכר אותן. האח הצעיר התחתן, והיו לו אשה וילדים, והמבוגר – לא. לילה אחד העבודה התארכה, הם נשארו בשדה עד מאוחר, אז הם הולכים לישון, אבל לא מפנים לאסמים שלהם. בלילה – רואים את זה נהדר בציורים, זה על כפולת עמודים, רואים איך השדה גדול, שני האחים, וכל אחד, שנתו נודדת. הנשוי אומר: יש לי משפחה וילדים, ויש מי שידאג לי כשאהיה מבוגר, ואחיו הרווק מסכן - צריך לתת לצעיר. והוא קם ומניח את החיטים אלומת החיטים בערימה של אחיו. אחר כך היא מספרת איך האח הרווק אומר: אני לבד בעולם, ולו יש אשה וילדים, ובלילה העביר את החיטים. למחרת הם באים, וכל אחד רואה שמספר האלומות הוא אותו דבר, כי זה התקזז. בסופו של דבר הם לא מוותרים, ומתעקשים שוב ללכת לשים בחלק של השני מהאסם. שניהם נפגשים באמצע השדה, ומבינים מה קרה, מתחבקים ולפי האגדה – אגב, זה לא מופיע בחז"ל – במקום הזה של האהבה והחיבוק בין האחים נבנה בית המקדש.

בשבועות עשינו תיקון ליל שבועות בבית הכנסת של אסירי המחתרות. שם סיפרנו את הסיפור, אז אחד מליצני התיקון אמר שהוא מכיר גרסה אחרת לסיפור הזה – לא של דבורה עומר: היו שני אחים, אחד התחתן, אחד – לא, אבל כל אחד אמר: למה שלזה שאין ילדים, הוא יקבל את אותו מספר חיטים שלי? והשני אומר: סליחה, לי יש משפחה – כל אחד חושב על האינטרסים שלו, והגם גונבים אחד מהשני בלילה. בבוקר רואים שהערימה נשארה אותו דבר. למחרת יוצאים שוב למקצה שיפורים, נפגשים באמצע, הולכים מכות, והאגדה מספרת שעל הגבעה הזאת נבנתה כנסת ישראל... זה לא מופיע בחז"ל ולא בדבורה עומר...

לא רק ילדים רוצים לשמוע סיפורים, כנראה, וסיפורים צריכים להישמע גם מעל גלי האתר ובעוד מסגרות, אבל אישית, זה היה סגירת מעגל, כמי שגדלה עליה בנעוריי, זה תיקון, ששרה גיבורת ניל"י נובעת מהלל הזקן, או שאיתמר בן אב"י איכשהו קשור גם לאגדות חז"ל. זה מיפה לי אותה בצורה יותר שלמה וכוללת בחודש האחרון. נדמה לי שזו חתיכת צוואה להשאיר לנו – סבלנות, שבת וקדושה מתוך ויתור. זה משהו שכלל אזרחי ישראל יכולים לקחת ממנה בהחלט.

תודה רבה למשפחת מאיר.

נבקש מנועה, שהיא ילדה רגילה, אבל קוראת המון ספרים. קיבלה לאחרונה פרס מראש עיריית ירושלים. היא קוראת אלף ספרים בשנה. מה את יכולה לספר לנו על החוויה שלך עם הסופרת דבורה עומר?

לדעתי, הספרים שלה נורא מעניינים, עם המון אקשן. יש כל מיני סיפורים שהיא מותחת את זה עד הרגע האחרון, הם מותחים מאוד.

זה מזכיר לך משהו מהחיים שלך גם?

לא כל כך...

לורן, אמא של נועה.

נועה מאוד אוהבת לקרוא מגיל צעיר. היא למדה בשלב מסוים לקרוא לבד, כי זה היה הרבה יותר יעיל, מאשר שאני אבוא הביתה כל יום ואקריא לה שעות. אבל אני חייבת להודות לטניה, שהיתה הספרנית בספריית רמות. היא עודדה את הקריאה שלה, והביאה את הכישרון ואת האהבה האמתית לספר. זו מתנה נפלאה. זה תחביב שהיא מטפחת כל הזמן.

מה מספרת הספרנית?

אני מתרגשת, ומודה לכם על ההזמנה. לא נולדתי בארץ, ולא קראתי ספרות ישראלית, למרות שעבדתי כמעט עשרים שנה בספרייה הלאומית במוסקבה. כשהתחלתי לעבוד בספרייה כאן, במחלקת הילדים והנוער, בין הספרים הראשונים קראתי את "שרה גיבורת ניל"י" בעברית קלה, בסדרת הספרים של "גשר", וגם "חסמב"ה" של יגאל מוסינזון. התרגשתי מאוד מהסיפור של שרה אהרונסון. אחר כך עבר הזמן, והתגברתי על העברית, והתחלתי לקרוא ספרים. קראתי רק עברית. קראתי את כל שאר הספרים. אני חושבת שקראתי את כל הספרים שלה כמעט, "אני אתגבר", "צוללים קדימה", וגם רומנים ביוגרפיים, "ראש ההר", ואת שאר הספרים.

ממש התרגשתי ב"צוללים קדימה" גם מהסיפור של שחר, טבול. מה שאני עברתי – לא בדיוק אותם קשיים, אבל גם אני הייתי שונה בחברה. גם הבת שלי היתה שונה, כשבאה לבית ספר. גם לה היו קשיים – לא כל כך קיבלו אותה. ברוך השם, הסתדרתי, ועכשיו אני כעשרים שנה בספרייה ציבורית. ואני ממליצה על הספרים של דבורה עומר. אני רואה מה הולך עכשיו – "הארי פוטר", למשל, וכל מיני כאלה, ו"צמרמורת". אז בסדר, גם את זה, אבל גם משהו רציני כמו דבורה עומר. ובאמת נכנסים ילדים, והם קוראים. אני מקווה שהנכדים שלי, שהם עכשיו עוד תינוקות, גם הם יקראו.

מאוד התרגשתי מהסיור של ציפי. גם ספרים שלך - גילית לי הרבה דברים על דבורה, ואני מאוד מודה לך.

תודה רבה. קצת מהמשפחה. גיל.

הדברים של ציפי הזכירו לי כמה דברים שקרו במהלך השבעה. לפני זה - ציפי התייחסה לשינוי השמות, וזה מעניין, כי "עומר" עצמו גם הוא הוחלף. במקור אבא הוא "ורניק" ואמא היא "מוסינזון", אז שינוי השמות זה חלק מתופעה. הסיפור במשפחה אומר שמשה שרת הציע להם את השם "עומר", והם קנו אותו – אני לא יודע אם זה נכון...

במהלך השבעה, אם מתייחסים לשונה ולאחר, הגיעו כל מיני אנשים. את חלקם לא הכרנו. נכנסה אישה שסיפרה לנו שהגיעה באוטובוס מתקוע. זה כשלעצמו כבר מעורר הערכה – זה רחוק. היא אמרה: הרגשתי שאני חייבת לבוא, כי בעצם בתחושה שלי, הספרים האלה הצילו את החיים שלי. הייתי ילדה מאוד שונה וחריגה. היא אמרה: היתה לי ילדות קשה, ואני כל הזמן חשבתי, מה יהיה אתי? איך אני אגדל? ופתאום מצאתי את הספרים האלה, וגיליתי שאפשר להתגבר. כלומר התחלה קשה אינה בהכרח ערובה לחיים קשים. אני יכולה לעשות, ושיהיו לי חיים טובים. היא אומרת: בספרים האלה נאחזתי. אמרה שהיא מרגישה שזה הציל את חייה. לימים הלכתי ולמדתי, והיום אני באמת אשה מצליחה. היא דיברה בהתרגשות גדולה מאוד. השבוע חיפשנו אותה, היה איזשהו ערב, ולא שאלנו את שמה, ולא מצאנו אותה, אבל זה סיפור שמאוד נגע ללבנו.

גם בשבעה, הגיעה עוד בחורה, לא מאוד מבוגרת. התנהלה בבית בטיפה מעט מוזרה. התיישבה, הקשיבה, והיתה כמה שעות. לאט-לאט נפתחה וסיפרה שהמורה לספרות אמרה שלא אצליח – לא בבגרות, שממני לא מקווים לשום דבר, ומה כבר ייצא ממני? וחשבתי: מי יכול לעודד אותי? אמרה לי: מצאתי את הטלפון של אמך, והתקשרתי אליה, ושאלתי אם היא יכולה לדבר אתי. והיא אומרת: היא דיברה אתי שעות. והיא אמרה לי: את תצליחי. אני מאמינה בך. היא אומרת: למחרת התקשרתי שוב, וכך התפתח בינינו קשר טלפוני כלשהו, והשיא שלו היה שסיימתי את בחינת הבגרות בספרות, קיבלתי 80, ואמך אמרה לי שלדעתה, מגיע לי אפילו יותר. היא אמרה בשלב כלשהו: את כמו הבת שלי - לשתיכן קוראים טלי. דיברנו בטלפון לתקופה, הקשר הלך והתמוסס, והרגשתי שאני חייבת לספר לכם ולחלוק לה כבוד.

כל הדברים הללו של קבלת שונה ואחר, ושונה ואחר זה באמת יכול להיות בכל תחום שהוא. אני מרגיש שבתחום העדתי בשנים האחרונות אנחנו פחות צריכים את זה, לפחות לתחושתי. נועה בתי היתה לא מזמן במקום כלשהו, ואכלה ארוחת צהריים, ומישהו אמר לה: תפסיקי לאכול כמו אשכנזייה. נועה, שקוראת הרבה מאוד, חזרה הביתה ושאלה אותי: מה זה אשכזייה? העובדה שהיא לא הכירה את המילה הזאת, מילאה אותי גאווה. אז זה באמת מאוד שימח. אני חושב שהיום השונה והאחר הוא קצת שונה, קצת אחר, אבל זה עדיין קיים. אני חושב שבספרים יש באמת גרעין חזק בתחום הזה.

איך זה לגדול בבית כזה של סופרת שהילדים מעריצים?

יש פה שתי תשובות: אחת, האוטומטית, שמבחינתנו, זה היה בית רגיל מאוד. אמא היתה אמא. מבחינתנו, היא לא היתה משהו אחר.

היא שיתפה אתכם בבניית הסיפור?

מאוד. ויותר מזה – אנחנו שיתפנו את עצמו. כל יום אחרי בית הספר הייתי רץ למכונת הכתיבה. הייתי קורא את הדפים, בשלבים הראשונים, ואחר כך מעיז להעיר הערות. בשלב מאוחר יותר לוקח עיפרון וכותב לה על הדפים הערות, שולח חצים, משנה משפטים. בהתחלה חשבתי שהיא תכעס, ואז היא אמרה: אני ממנה אותך לעורך שלי. קיבלתי את התפקיד באהבה. מהבחינה הזו, זה היה גם רגיל וגם מאוד לא רגיל. באיזשהו שלב הספרים היו תחרות קשה מאוד. בהלוויה סיפרתי שכילד קטן אמרתי שאני רוצה לגדול רק כדי לקחת את מכונת הכתיבה ולשבור אותה, כי היתה לי תחרות קשה על תשומת הלב של אמא, כי זה היה מרכזי מאוד בחייה. אז מצד אחד, זה היה כמו כל בית.

מצד שני, היא באמת היתה אדם מאוד מיוחד, שונה אחרת בזכות עצמה. הסיפור שציפי סיפרה על ילדותה – ילדות כזו משאירה חותם מאוד משמעותי על אדם. היא היתה אדם מאוד רגיש, מאוד עדין ומאוד אחר מהבחינה הזו. אחותה צילמה אותה לפני כמה שנים בסדרת ראיונות ארוכה מאוד, והיא אומרת שם: הייתי ילדה עם גשם בעיניים, וגדלתי להיות סבתא עם גשם בעיניים. כלומר בסוף היא גם נשארה ילדיה, וזה היה הייחוד, של לגדול בבית שבו האמא היא גם קצת ילדה.

מישהי מהנכדות?

לא קראתי הרבה ספרים שלה – רק את ספרי הילדים. פתאום עכשיו נורא חשוב לי לקרוא את הספרים שלה. בדיוק חזרנו מרודוס, ולפני שטסנו לקחנו ספרים שלה. במיוחד מעניינים אותי הדברים שקרו לה, שהיא מתחברת אליהם, שהיא חוותה. למשל, אני עכשיו יודעת מי זאת פיצי מותק. באמת מעניין אותי לקרוא את הספרים שלה. ביום שבו אמרו לי, אמרתי שלא יכול להיות, שעובדים עליי. כל הכיתה שלי, כולם תומכים, אבל בכל זאת, אני לא קולטת, בגלל הספרים שלה. זה לא הגיוני. זה נראה כאילו היא כתבה אותם לפני יומיים.

תודה. שמואל?

דבורה באמת היתה אשה מיוחדת בצניעות שלה, בענווה שלה, ביושרה שלה. לא שמעת אותה מדברת רכיל אף פעם. פרגנה לאנשים, עודדה אנשים לכתוב. יש כמה סופרים שהיום ספרים שלהן על דוכני הספרים, שדבורה עזרה להם בספר הראשון. היתה נורא מפרגנת. היא היתה חרוצה מאוד. דבורה בבוקר קמה לעבודה. זה גם היה החינוך של הקיבוץ – צריך לעבוד. קמה מוקדם בבוקר, עבדה על מכונת הכתיבה, יותר מאוחר – על המחשב.

היתה צריכה על כל הספרים שהיא כתבה, לחוש, להרגיש, להיפגש, לבוא למקום. עשתה בלי סוף תחקירים לעומק. נפגשה עם הגיבורים או סביב הגיבורים. כתבה על המרגל, אז היא נסעה למצרים, לראות את השמיים, ואיך בית הסוהר. היתה צריכה לחוש כל דבר.

הזכירו פה את טוביה. היא ישבה שעות עם אביו. טוביה הרי היה נשוי לאביבה, שהתחתנה אחר כך עם עזז. נסענו לירושלים, סיירנו בכפר שהם גרו בו. עד שהיא לא חשה את הדברים ממש, לא התחילה לכתוב. תשמעו, לאן שאתה בא אומרים: גדלתי עליה, קראתי אותה. היא השאירה משהו אחריה, באמת.

היא הרגישה בחייה שהיא סמל לדורות הצעירים?

היא לא התנהגה כך. היא ידעה שקוראים אותה הרבה. הרי היתה מקבלת שכר סופרים. יש דוחות של ספריות, ובספריות הציבוריות תמיד היתה במקום הראשון. אבל היא בסך הכול היתה ביישנית וחסרת-ביטחון. זה מעניין. היו אנשים שאמרו: היא סנובית. אבל הם לא ידעו – היא ישבה בשקט, ידעה להקשיב. היא נפגשה עם אנשים – למשל נסעה לצוקרמן, כשכתבה על לוחמי הגטאות, והוא אמר לה: בני הארץ, אתם לא מבינים, אין לי מה לדבר אתך, אני לא מקבל אותך – אתם לא מבינים. זה היה בבוקר. ישבה אתו עד מאוחר בלילה. היא ישבה ולמדה. אחר כך נסעה לוורשה. הוא ביקש ממנה שהיא תביא לו קוץ. היינו בוורשה, והביאה קוץ. במטוס בחזרה נודע לנו שהוא נפטר. והקוץ לא הגיע אליו.

אותו דבר היה עם רבקה אהרונסון – רבקה לא רצתה שהיא תכתוב – היא קיבוצניקית, היא מהשמאל. מה פתאום היא תכתוב? היתה חליפת מכתבים. בסוף דבורה נסעה אליה. בבוקר אמרה: אין מה. היא ליוותה את דבורה באוטו האחרון שיצא מזיכרון לתל-אביב, עלתה עם דבורה לאוטו עד התחנה האחרונה. היא ידעה להקשיב, ואנשים נפתחו אליה.

תודה. בבקשה.

אומר רק כמה דברים קצרים. אני מתרגשת. חכמים אומרים שיש דבר כזה: דובב שפתי ישנים, שכשקוראים דבריו של מישהו, שפתיו דובבות בקבר. הרגשתי, כשציפי והילדות דיברו, כשקוראים מהסיפורים, כאילו היא נוכחות מאוד קיימת.

אני זוכרת את הקריאה של דבורה עומר – תמיד זו חוויה מאוד לבדית. כשאמא שלי היתה נחה בצהריים, הייתי עם הספר לבד. עכשיו, אחרי שהיא נפטרה, לא הבנתי כמה אנשים היו שותפים לחוויה הזאת, לספרים כמו "אני אתגבר", שהיו חוויה כל כך אישית - פתאום אני מבינה שזה שפה של שני דורות. זה נפלא.
איך שמקבלים היום בכנסת את הנוער הגאה, שמאוד מציקים לו בבית הספר, הרבה מהחינוך הזה קיבלתי מהספרים של דבורה. כמו שמאיה אמרה, היא לימדה אותנו להכיר את היוצא דופן אצלנו, ומשום לפגוש את השונה אצל מישהו אחר. תודה רבה, באמת זכיתם.

תודה. אנשי משרד החינוך, בבקשה.

גם עבורי הבוקר הזה מרגש. אני לא ילידת הארץ. הדברים של ציפי החזירו אותי אחורה לכל החוויות. אני לא זוכרת סופרת אחרת בתקופתי מלבד דבורה עומר, ותפישות העולם גובשו דרך חוויות שחוויתי דרך הספרים כילדה.

בכובע המקצועי אומר שאנחנו מובילים זו שנה רביעית יחד עם "ספריית פיג'מה", את התוכנית, שבעיניי, היא אחת התוכניות הגדולות ביותר לעידוד קריאה, החל בגיל הצעיר. "ספריית פיג'מה" מעודדת גם ערכים יהודיים, לכן הבחירה שלנו בכל שנה – ספרים שיש בהם ערכים. בשנתיים האחרונות גלינה הגיעה עם הרעיון של עיבוד ספרים ושכתובם מחדש. הגענו לארבעה ספרים בשנתיים האלה בגילאי החובה. אנו מקיפים 190 אלף ילדים בכל אשכולות הלמ"ס של 1 עד 6, שזה כמעט רוב הילדים שלנו. אנחנו שמחים שזכינו לקחת את ארבעת הספרים האלה, ולעבד אותם לחומרים חדשים, ולהביאם בפני ילדים.

אנחנו מקבלים מהגנים משובים – גם הכנו כאן למשפחה חוברת עם המשובים סביב הספרים האלה. שמחתי לשמוע הבוקר שיש תהודה גדולה יותר. אני חושבת שרק בעבודה עקבית ומאומצת כמו זו נצליח לשמור על דבורה עומר כחלק חיה בתוכנו, וכמובן, להמשיך לעודד את הקריאה ואת אהבת הספר.

תודה. בבקשה.

אני מנכ"לית תוכנית "ספריית פיג'מה". זו תוכנית שמחלקת כל חודש לגני ילדים בארץ ספר לכל ילד. זה מגיע ל-6,000 גנים בארץ, עם משרד החינוך. אני מייצגת את קרן גרינספון, שעם המשרד מממנת את העניין הזה. אחד הדברים שחשוב לענייננו פה – כשהתחלנו, אמרו: זה גם לממלכתי וגם לממלכתי-דתי, ואמרו: תמצאו ספרים עם זיקה למורשת היהודית, שיתאים גם וגם.
שלחתי את הסגנית שלי לספרייה הלאומית, והיא בילתה שם לא מעט זמן, ומצאה את "בן ציון והסביבון הראשון" על הרצפה, בתוך אנתולוגיה בשנות ה-50 או ה-60. זה הספר הראשון שהוצאנו בשנה שעברה. נס שמצאנו, וזה לא סיפור על חנוכה, אבל נס תחיית השפה העברית.
משם המשכנו. ראינו בכמה אנתולוגיות סיפורים ישנים. כל הסיפורים שהוצגו פה כספרים אחרונים הם סיפורים שחידשנו אותם עם המו"לים, הפעם הראשונה שהם יוצאים כספר מאויר ולא באנתולוגיה.

שלוש שנים חיפשנו ספר על שבת. רוב הספרים לילדים זה או מטיילים על שבת – תשכחו מהממלכתי-דתי – או הולכים לכנסת – תשכחו מהחילוניים – או, בעיקר: תנו להורים לישון. זה ייחד את כולם. הרגשנו שזה לא נותן את תחושת השבת.

בסופו של דבר מצאנו את הסיפור של דבורה עומר, ואמרנו: שם יש סיפור טוב לכולם, כי הוא אומר רק שהשבת היא מיוחדת. כל גננת יכולה לקחת את זה לאן שהיא רוצה. כל משפחה יכולה לקחת את זה לאן שהיא רוצה. זה לא אומר מה לעשות. אני חושבת שלא במקרה שיצאו ארבעה מהספרים שלה אתנו, כי היא באמת, הדגש פה היה על האחר. אבל גם היא ידעה למצוא מה משותף למורשת שלנו. בימים שבהם יש כל כך הרבה חילוקי דעות, מי בעל המורדת ומהי המורשת, היא ידעה לאחד את זה בצורה מדהימה. לכן באמת מצאנו לנכון, להוסיף את הסיפורים שלה לתוכנית, ו-100 אלף ילדים קיבלו את ה"תבלין החסר" השנה, ו-100 אלף ילדים קיבלו השנה את "מקומו של בית המקדש". אנחנו נמשיך לחפש סיפורים באוצר שלה.

תודה. חבר הכנסת אוחיון.

קודם כל, תודה לך, אדוני היושב-ראש, על הכללת מסגרת כזו בסדר העבודה שלנו. זה מאוד מרענן. ודאי מקומו בוועדת החינוך והתרבות. ודאי זה יפה, וצריך להיות חלק אינטגרלי מן העשייה ומן הדיון שלנו.

אני בבוקר באתי לכאן, ושמעתי בדרך את הוויכוח על הקפאת הרפורמה בבחינת הבגרות. ואמרתי לעצמי: טוב שעוצרים, ולא כל כך פופוליסטיים, וחושבים. ודאי כשמדברים על מקצועות הלבה ועל המקצועות המרכזיים, מדברים על המקצועות הטכניים, בעיקר על מתמטיקה, וגם אם האנגלית תילמד, זה הרבה טכנית. אני לא מכיר הרבה שמתעסקים בחוויה הספרותית או הלירית שקשורה באנגלית. רובנו גדלנו על אנגלית טכנית בעיקר.
והנה פה אולי הגיע הזמן – איפה החוויה כאן, העושר, ההבעה? המסרים כאן של הערכים – לא הייתי מודע לכך, כשקראתי את הספרים של דבורה עומר, קראתי אותם לילדיי, אבל הסיפור של האחר, לתת לו צבע וזהות, שוודאי חלק מהמלחמה בניכור – כשלאחר אין צבע וזהות, ודאי הוא גם מפחיד. אם אתה נותן לו צבע וזהות, אתה לפחות מחפש גם משהו משותף. אולי בשבילנו זו מחשבה גם לגבי אותם מקצועות במדעי הרוח שכוללים ספרות, שירה – איפה החוויה, איפה העושר שלנו בעניין הזה, שוודאי טומן בחובו המון מסרים לערכים? ואת זה, נדמה לי, אנחנו מאבדים, ואנחנו חשים גם בוויכוח. ההזדמנות כאן דרך היצירה שלה לעבד כל מיני נושאים שקשורים באחר, ולהעביר לנו אותם בצורה חיובית, התרגשתי מאוד. ולא הכרתי את הסיפור של טבול. ודאי כל אחד מתחבר למשהו אישית. בשבילי, זה, עם כל הדעות הקדומות – הנה, דבורה שברה דעה קדומה בעניין הזה. וזו הזדמנות שאני מקווה שהיא תחזור. אני מקווה שבכל זאת נתעשת, אדוני היושב-ראש, שבוויכוח שלנו על הרפורמה בבחינות הבגרות לא ייפקד מקומם של מדעי הרוח, לא נוותר על החוויה התרבותית הקשורה בספרות, בהיסטוריה, במורשת וכו'. הנה לנו דוגמה. אני מודה לניתוח הנפלא שלך ולמבוא, שהעשיר אותי רבות, ולהזדמנות לפגוש את המשפחה ולהכיר משפחה של יוצרת. תודה.

תודה. בבקשה.

אני מודה ומברכת על ההזדמנות להתחיל כך בוקר. בחינוך היסודי אנחנו מפעילים ארבעה ערוצים מרכזיים של קריאה להנאה. בכל הערוצים הללו יש מקום של כבוד לספרים של דבורה עומר, הן בשל הערך הספרותי שלהם, שלא יסולא מפז, והן בשל ההזדמנויות הגלומות שבהם לשיח ערכי אודות קבלת השונה, אודות קבלת האחר והמכנה המשותף. הערוץ המרכזי שלנו הוא רשימה גדולה, שהתגבשה לפני כשנתיים על-ידי קבוצת מומחים במשרד החינוך, שבתוך הספרים שהיא גיבשה כספרי לבה, שהם הספרים המרכזיים, שיש להם היכולת לאחד מסביבם גרעין משותף, יש מקום של כבוד להרבה מאוד ספרים – "אני אתגבר", "דמעות של אש", "כלב נו-נו-נו", "העץ העצוב", "העצים שביקשו להמליך עליהם מלך", "התבלין החסר", "מלכה לפורים אחד" ואחרים.

מעבר לכך, חשבנו שנכון יהיה, שבכל אחד מבתי הספר היסודיים – ואנחנו מדברים על 1,649 בתי ספר – יהיו ספרים בספריות הכיתתיות, מעבר לספריית בית הספר. וגם כאן מקומם של הספרים של דבורה עומר לא נפקד, ולהפך, עוד אפילו במקום מכובד מאוד. היום אנחנו מדברים על כל ספרייה כיתתית, מא' עד ו', בימים אלה אנחנו משלימים את הספריות הכיתתיות לכיתות ו'. אנחנו מדברים על "דמעות של אש", ועל "אני אתגבר", ועל "שרה גיבורת ניל"י" ועל "הבכור לבית אב"י".
הערוץ השלישי, שגם מחבר את הדור הבוגר עם זה הצעיר, הוא המפעל שלנו של קריאה להנאה עם מתנדבים של עמותות של גמלאים – ידיד לחינוך ושלם בחינוך, שפועלים ב-260 בתי ספר, מגיעים באופן קבוע לבתי הספר, וקוראים עם הילדים ספרים להנאה. ביניהם יש השימוש, כמובן, של הספרים של דבורה עומר.

הערוץ הרביעי הוא זה של מצעד הספרים שמתקיים מדי שנה. בכל שנה נבחרים 25 ספרים כאלה. בתוכם אף שנה לא נפקד מקומם של הספרים של דבורה עומר. תמיד הילדים בוחרים בהם במקומות הראשונים.

אנחנו מרחיבים בשנה הבאה גם את "ספריית פיג'מה" לכיתות א'-ב' בפיילוט אמנם מצומצם היקף בשנה הזאת, ואנחנו מקווים להרחיב אותו.

ובנימה אישית – אני גדלתי על הספרים של דבורה עומר. הספרים הראשונים שלה שקראתי הם "דפי תמר". ביום פטירתה מצאתי צורך עמוק לחזור לספרים האלה, שנמצאים אצלי בספרייה, שמשמשת גם את ילדיי. ביום ששי לאחר פטירתה זה היה נושא השיחה סביב שולחן השבת ביני לילדים ולבעלי. זה מה שנשאר – הגישור הזה על הדורות ועל מה שיישאר הלאה. זו תרומה ייחודית, וזכינו כולנו. תודה רבה על ההזדמנות.

תודה לכולכם. אני מרגיש שנוצרו פה כמה דורות שגדלו על דבורה עומר, וכאלה שמכירים את הסיפורים על אלה שגדלו על דבורה עומר, אז כנראה שהפסדנו משהו בגילנו המופלג.

אני חושב שיש חשיבות לכבד ולהזכיר ולזכור את דבורה עומר הסופרת, וכמובן, סיפורה האישי, שנחשף כתוצאה מהחשיפה שהיתה לאחר מותה. אך יש גם חשיבות להפוך את זה למין תמריץ, למין מנוף, לחזור ולעודד את הקריאה.

אנחנו חיים בתחושה שפחות קוראים - למרות שראיתי באחרונה נתונים של הספריות, גם הציבוריות וגם הבית ספריות, והתרשמתי מהדוח הזה שיש דווקא עלייה בהיקף השאלת הספרים ובהיקף השואלים. אני יודע מהתקופה שלי מירוחם, שהספרייה היא הדבר המרכזי בישוב, ועם המון פעילות. אני בכלל מאלה שמאמינים שהדבר הבסיסי בחינוך פורמלי, לא פורמלי, זה קודם כל ידיעת שפת האם. זה הבסיס לכל דבר שאתה רוצה ללמוד. נדמה לי שיש חשיבות עצומה שאנחנו, מערכת החינוך, כמובן, תדגיש יותר ויותר את עניין השפה. והשפה זה דרך קריאה. הקריאה גם מפתחת את כושר היצירה ואת כושר ההפשטה ויכולת ההתחברות, ובנושא שעליו דיברנו היום, כמובן – ערכים – הערך של קבלת השונה, אבל ערכים רבים נוספים אתה יכול לספוג דרך קריאה, דרך סיפורים שבאופן בלתי-ישיר מביאים אותך לעולמות שונים, משתפים אותך בדברים שאתה חושב, ואתה לא יודע שמעגלים רבים אחרים בעצם שותפים לדעה הזאת.

תודה רבה לכם. משפחת עומר, זכיתם באמת, כפי שנאמר. ואנחנו נמשיך וננסה לשמור את זכרה ולעודד את כל התחום הזה של קריאה, ספרות, ערכים, קשר עם הצעירים. דבורה השאירה מצבה חיה, נושמת גדולה מאוד בספרייה. אני מודה שבימים הקרובים אקרא, כנראה, את הספרים האלה – זה מביא לי את החשק.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:35.>