PAGE
3
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
16/10/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 26>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי, י"ב בחשון התשע"ד (16 באוקטובר 2013), שעה 9:30

<ישיבה חגיגית לציון 20 שנה לנעל"ה - במעמד יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין ובהשתתפות שר החינוך הרב שי פירון ויו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי>

חברי הוועדה: >
יואל רזבוזוב – היו"ר
דב ליפמן

אברהם מיכאלי

שמעון אוחיון

שולי מועלם רפאלי
יפעת קריב

אלעזר שטרן

>
יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין

שר החינוך שי פירון

מנכ"ל הכנסת רונן פלוט
אבי טולדנו - מפקח על הפנימיות, משרד החינוך

עמנואל מהל - מנהל מח' קהילות יהודיות- חטיבת תפוצות, משרד החוץ

יעקב ליבנה - סגן מנהל מח' אירו-אסיה, משרד החוץ

דוריס קריאף - מנהלת מחוז הארצית לתיעוד וזכאות, המשרד לקליטת העלייה

יוחנן שליין - חשב חינוך התיישבותי, משרד האוצר

אבי אבלוב - יועץ מנכ"ל המשרד לירושלים והתפוצות

מזל כהן - מנהלת תחום ושרות, מנהל האוכלוסין

נתן שרנסקי - יו"ר הסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית

ג'וש שוורץ - מזכ"ל וסמנכ"ל קשרי ממשל, הסוכנות היהודית

כרמית נפתלי - ר' ענף עליה והשתלבות, משרד הביטחון - צה"ל

עודד פויר - מנהל היחידה לעידוד עלייה, ההסתדרות הציונית העולמית

חיים בן יעקב - ראש נציגות, הקונגרס היהודי היורו אסיאתי

יגאל גרינוואלד - סגן יו"ר קק"ל, קרן קיימת לישראל

נעמי בן-עמי - מנכ"לית, נתיב

עירית פרומר-כפיר - ר' תחום פעילות, נתיב

פולינה קורובוב - עוזרת בכירה לר' נתיב, נתיב

יוסי אשכנזי - יו?ר הועד המנהל, האגודה לקידום החינוך

פלטי סתוי - מנכ"ל לשעבר של האגודה לקידום החינוך

מיכל שביט - האגודה לקידום החינוך

דוד מהרט - מנהל, מרכז היגוי של עולי אתיופיה

עמיעד גורביץ' - מנכ"ל, רשת עתיד

גבי אסם - מנהלת מחלקת החינוך, התנועה הקיבוצית

אורי בראל - מנהל מדור קליטת נוער מחלקת החינוך, התנועה הקיבוצית

אבי גנון - מנכ"ל, אורט עולמי - קדימה מדע

מרים גרייבר - יו"ר עמותת יש ירושלים, הדסה ישראל

תקוה שיין - תקשורת וקשרי מידע JFN

אלכס סלסקי - הפורום העולמי של יהודים דוברי רוסית

יוחנן בן יעקב - לשעבר ממייסדי נעל"ה

אליעזר שמואלי - לשעבר מנכ"ל משרד החינוך

בנימין איש שלום - יו"ר הנהלה המכון, המכונים ללימודי יהדות מיסודם של הסוכנות והממשלה

אלכס סלסקי - מנכ"ל, הפורום העולמי של יהודים דוברי רוסית

אהרון אלאשוילי - מנהל הקונגרס, הקונגרס העולמי של יוצאי גאורגיה

ישעיהו יחיאלי - ראש מנהלת נעל"ה

איליה דובינסקי - מנהל אגף בוגרים, מנהלת נעל"ה

טליה ימיני - מנהלת נעל"ה לשעבר

עופר דהן - מנהל נעל"ה במערב

ברק פידלמן - מנהל כספים, נעל"ה מערב

יונה אוסטר - מנהלת חינוכית, נעל"ה

רענן ירמר - פסיכולוג ראשי, מנהלת נעל"ה

אילנה ליפקין - מלווה חינוכית, נעל"ה

קטרין פרידמן - בוגרי נעל"ה

נטליה קלינצקי - מזכירה, נעל"ה

ג'ניפר קובי - מדריכה בתוכנית נעל"ה

נורית אלמז - נעל"ה

אורי ברוש - נעל"ה

אלי וסימה תרן - נעל"ה

ירדנה ויזנר - מנהלת נעל"ה

יעקב אופיר - שליח לשעבר

אבי לוגסי - מנהל כפר הנוער עתיד רזיאל

איליה ברנר - בוגרי נעל"ה

פאינה פינר - בוגרי נעל"ה

יבגני קוליקוב - בוגרי נעל"ה

מרון לוין - בוגרי נעל"ה

אלכס זנדל - בוגרי נעל"ה

פאינה זנדל - אם של בוגר נעל"ה

ורוניקה קוזניצובה - בוגרי נעל"ה

ענת יעקובוביץ - בוגרי נעל"ה

אלכסנדר קרופיצקי - בוגרי נעל"ה

דמיטרי לוין - בוגרי נעל"ה

ויקטור רייכמן - בוגרי נעל"ה

דני קבזון - בוגר נעל"ה

אסוויל קבזון - אמא של בוגר נעל"ה

אנה קוגן - בוגרת נעל"ה

ד"ר ויקה מרקו - בוגרת נעל"ה

אליהו ולק - יו"ר, איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה

אורית יעקב - חוקרת, מכון הנרייטה סאלד

אנה רזניקובסקי - מכון הנרייטה סאלד

יצחק קלמן - מנהל בית הספר אולפנה בירושלים

ישראל חילו - מנכ"ל כפר הנוער מוסינזון, הוד השרון

חיים מאיירס - רכז נעל"ה, כפר הנוער מוסינזון

דניאל הירשנסון - רכז נעל"ה, ישיבה תיכונית שעלבים

יוסי כהנא - מנהל אולפנא בנ"ע "אמנה"

קבי נווה - מנכ"ל הכפר הירוק

אביחי מרציאנו - רכז מתנדבים, עמותת "אח גדול"

דני כהן - חוות הנוער הציוני

יצחק הילדסהיימר - עיתונאי - מקור ראשון, כתב ברדיו גלי ישראל

ישעיהו יאיר

דנה גורדון שושני

לאה קיקיון
<ישיבה חגיגית לציון 20 שנה לנעל"ה - במעמד יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין ובהשתתפות שר החינוך הרב שי פירון ויו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי>

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח ישיבה חגיגית זו. אנו מתכבדים לארח היום את יושב ראש הכנסת, מר יולי אדלשטיין, חברי כנסת, ראש נתיב נעמי בן עמי, מנכ"ל הכנסת רונן פלוט, מייסדי נעל"ה, אורחים חשובים. אחרון חביב – ראש מנהלת נעל"ה, מר ישעיהו יחיאלי, שכבר נהיה חבר ועדה קבוע.
בישיבה חגיגית זו אנו מציינים 20 שנות פעילות לאחד המיזמים המצליחים ביותר לקליטת עליה בארץ, תכנית נעל"ה, המתחילה את העשור השלישי לקיומה. ראש הממשלה לשעבר, מר יצחק רבין, ז"ל, שהיום אנחנו גם מציינים 18 שנה להירצחו, אמר –"אין מפעל יותר נעלה מנעל"ה". אני חושב שמילים אלה נכונות ומתאימות גם היום. כתלמיד תיכון למדו אתי בשכבה תלמידי נעל"ה, ותמיד התפלאתי איך החברה' האלה, שעלו לארץ בגיל 16, הגיעו ללמוד בתכנית נעל"ה, לפני העליה, איך הם לומדים, איך הם מתפקדים, איך הם מצליחים לעבור את הבגרויות בשפה שזרה להם, איך הם נמצאים רחוק מהבית ובאמת שהחברה' המוכשרים האלה, אלה שמצליחים, אלה שסיימו את המסלול הזה – ראינו אותם אחרי כן במסגרות הכי נכונות והכי טובות שיש. החברה' האלה ברובם נהיו אקדמאים, וגם בצבא – קצינים, אני חושב שקצת נתונים צריך להציג: בכלל, התחנכו עד היום בנעל"ה כ-16 אלף בני נוער. נעל"ה החלה לפעול גם בארצות המערב, שנת 2000. בסך הכל הגיעו עד היום כ-2,000 תלמידים מהמערב. מה שחשוב בשבילי, הנתונים החשובים ביותר הם שכ-90% ממסיימי תכנית נעל"ה קיבלו מעמד של עולה. לפי הערכות הארגון גם כ-60% מהורי אותם תלמידים ובוגרים עלו ארצה בעקבות ילדיהם. היום, בצה"ל משרתים כ-600 בוגרי נעל"ה, מתוכם כ- 150 קצינים וקצינות. תחשבו איזה נתון זה.
אז באמת, התכנית הזו הוכיחה את עצמה. היא פשוט מדהימה. ברצוני לברך גם את כל המעורבים בפרויקט נעל"ה, בארץ ובחו"ל, בממשלה, במוסדות הלאומיים, במערכת החינוך, במוסדות החינוך הקולטים את תלמידי נעל"ה, ולשבחם עם עבודתם לקיום התכנית ולקידומה.

כעת אעביר את רשות הדיבור ליושב ראש הכנסת, מר יולי יואל אדלשטיין. בבקשה.

תודה לך. מכובדים, ראש מנהלת נעל"ה, ראש נתיב, מנכ"ל הכנסת, חברי הכנסת, אורחים מן המשרדים השונים, ובוודאי – אנשי ובוגרי נעל"ה. קודם כל אני רוצה לומר לך, אדוני, יושב ראש הוועדה, שבגלל הדיון הזה, או בעקבות ההזמנה שלך, שאלו אותי בלשכה שלי אם צריך לכתוב לי נאום על נעל"ה. מאד נעלבתי ואמרתי שכנראה שלא צריך. אני אתחיל בזה שאת חטאי אני מזכיר היום, לא רק את חטאי – אני אוהב להזכיר שלפעמים כל אחד מאתנו בטוח שהוא הכי צודק, ולפעמים כל אחד מאתנו גם טועה. כשבאו אלי בזמנו, ישעיהו, שיושב כאן מימיני. ואריק רום, ז"ל, ואמרו לי שיש להם רעיון גאוני, זה היה בשנת 90-89, דיברנו עוד לפני זה, אך התכנית יצאה לפועל בערך ב- 91-90. אז אמרו לי שיש להם רעיון גאוני, שהם יארגנו קבוצות צעירים מברית המועצות, דאז, והם יבואו לארץ לפני ההורים, ילמדו כאן, וההורים יבואו בעקבותיהם. אני חייכתי חיוך של Mr. know all, כמו שאומרים, אחד שמבין, ואמרתי: אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. אין הורה אחד בברית המועצות שכך ייתן לילד לעלות, קל וחומר שלא לנסוע. אמרתי להם שהם מדברים שטויות ושישכחו מזה, ויחשבו על רעיונות אחרים. אז כמה אמרת עכשיו, 16 אלף? אז לפעמים גם אלה שיודעים את הכל טועים. אריה, ז"ל וישעיהו, ורבים שיושבים כאן הוכיחו שכנראה הרעיון היה רעיון נכון. באמת, אם פעם זה עוד היה נראה ככה שאם אתה מדבר עם מישהו או מישהי והם אומרים שהיו בנעל"ה, זה היה מעורר פליאה, הרי שהיום זה כבר כמעט בשגרה. זה דבר שהוא פחות נדיר – זה יכול להיות מישהו בלשכת שר או בכל ועדה כאן בכנסת, המאבטח שלידך או בכל מקום במדינה – אתה יכול בקלות לגלות שנמצא שם מישהו מהבוגרים. אני חושב שבאמת, הצלחת התכנית הזו היא אחת המפעלים המדהימים ביותר שהיו בעשורים האחרונים בנושא קליטת העליה.

ביום כזה, של 20 שנה כדאי גם להזכיר שלא הכל היה חלק, היו עליות וירידות והיו מכות שהתכנית ספגה. אבל כפי שאמרתי, כנראה גם הרעיון היה נכון וגם האנשים שהחליטו שהם יבצעו את הרעיון, ידעו להתגבר, ולמרות כל מיני טלטלות וקשיים אנחנו היום באווירה מאד מאד חגיגית, לא רק בגלל התאריך העגול אלא בגלל כל ההצלחות. אני חושב שיחד עם זה יש עוד אתגרים – הן לגבי המשך התכנית במה שנוגע לשטחי ברית המועצות לשעבר, וגם ודאי לגבי פיתוח ושיפור של הקבוצות שמגיעות מרחבי העולם. יושב ראש הוועדה ציין שזה כבר משנת 2000 הרעיון הזה. אני חושב שעוד לא הצלחנו לגרד פרומיל של הפוטנציאל של התכנית הזו במדינות השונות, מסיבות אלה ואחרות. אני חושב שזה גם זמן נכון להתחיל ולחשוב איך ביום הולדת 30 נראה שלל שפות ונוער מכל רחבי העולם שיגידו בגאווה שגם הם עכשיו בוגרי נעל"ה. אז עוד פעם "יישר כוח" לכל אלה שעסקו ועוסקים במלאכה, בוודאי לכל המשתתפים והבוגרים, ולוועדת העליה, הקליטה והתפוצות, שכרגיל – לוקחת נושאים מאד חשובים ומעלה אותם לסדר היום. אז יישר כוח גם לכם.

תודה רבה, כבוד היושב ראש, אני רואה שאתה בקיא בפרטים יותר מכולם, כאן. זו באמת תכנית ברוכה. עכשיו אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לחבר הכנסת דב ליפמן. בבקשה.

תודה רבה, כבוד היושב ראש. יושב ראש הכנסת, מנכ"ל הכנסת וחברי כנסת. אני חזרתי עכשיו לפני כמה ימים מארצות הברית, הסתובבתי שם, ובכל מקום שמעתי על יוקר המחיר של בתי הספר, ושאלות – מה נעשה, יש לנו בעיות, וגם דיברו על איך אנחנו יכולים לעודד יותר עליה. אז אני חשבתי ועשיתי קו בין שניהם ואני באמת חושב שיש פוטנציאל לנעל"ה בצפון אמריקה. אנחנו מדברים על איך אנחנו ניראה במלאת 30 שנה לארגון, ובמיוחד – יש הרבה קהילות שבהן החינוך היהודי לא נמצא בעל יסודי, והם שולחים את הילדים למקומות אחרים. כדאי שאנחנו באמת נמצא את הדרך להביא אותם לפה, גם בגלל יוקר החינוך שם. שמעתי מישעיהו שהשנה הם הביאו יותר מ-100 תלמידים מצפון אמריקה, פי 5 מאשר לפני שנתיים, וזה כבר מראה שיש את היכולת. אני חושב שזה ברור שאם נרחיב את המערך ונמצא את הדרכים לגייס אותם, באמת יכולים לעודד את התלמידים, ואת ההורים לשלוח את הילדים מצפון אמריקה. זה גם יעזור בכל הנושא של עליה, ואני חושב שביום הזה, של ציון 20 שנה, כדאי להגיד מזל טוב וכל הכבוד לישעיהו, לכל הצוות ולבוגרים. שבעזרת השם נרחיב את המערך, כמו שאמרתי, ונביא כמה מאות, בעזרת השם, מצפון אמריקה, וזה גם יעודד את כל הנושא של הציונות ועליה מצפון אמריקה, בעזרת השם. תודה רבה ליושב ראש על ההזדמנות.

אנחנו נבחן אותך, אתה יכול לעזור באמת לתכנית, במיוחד בצפןן אמריקה, אני מקווה שתשתמשו בנכס הזה, ואני מקווה שבעוד 10 שנים, בחגיגות, נדבר על מספרים אחרים.

בוקר טוב לכולם. חשבתי שאני אדבר אחרי ישעיהו, נראה לי שיש הרבה מאד מה ללמוד. עיקר ברכות קודם כל, ברשות יושב ראש הכנסת, חברי הכנסת ויושב ראש הוועדה – ברכות לחברה' הצעירים של נעל"ה שאני יודעת שיושבים פה, מסביב, שהם וההורים שלהם עשו את הבחירה בתכנית המופלאה הזו, שהיא באמת מיצוי שכל מה שאנחנו מאמינים בו ורוצים לקדם אותו: גם עליה לארץ, גם קשר הדוק ובלתי נגמר בין מדינת ישראל ובין יהודים בכל העולם כולו, המחויבות שלנו ושל יהודי העולם כולו אחד כלפי השני ובעיקר הנושא של הזהות היהודית שלנו שהולך ועולה. הקשר הזה, בין שלושת הדברים – קראנו בשבת שעברה את פרשת "לך לך" ואני חשה שתכנית נעל"ה היא מיצוי של הציווי הזה, "לך לך". לך לך, גם בכיוון של לבוא לארץ ישראל והקשר נוצר – גם של מי שמגיע אבל גם של מי שנשאר, שיש לו פה אדם כל כך יקר, ילד או ילדה, וגם בציווי היותר רחב של "לך לך" – של לך לך למקומות רחבים יותר. אל תיסגר רק במקום הברור.

אפשר היה שמדינת ישראל תסתפק בחינוך ילדינו שכאן ובמחויבות שלנו לחינוך שמתקיים בילדים שנולדו וגדלו כאן או גדלו עליה. אבל "לך לך" האמיתי הוא במחויבות שיש לנו כמו אברהם אבינו, בלהיות מחויבים ולא להיות סגורים. אני מרגישה ש-20 שנה לנעל"ה, זה באמת המיצוי. כמו שאמר גם יושב ראש הכנסת, יש פה אדם אחד שהוא לא סביב לשולחן, אריה, אבל רוחו פה שורה על כולם וברוך השם ישעיהו פה אתנו, מלווה ודוחף אותנו, חברי הכנסת, להיות מעורבים. אז תודה לך, ישעיהו, על זה שבאת ודחפת אותנו להיות מעורבים, גם בתהליך החקיקה, בעזרת השם, שיתקדם עכשיו בוועדת החינוך ובמשרד החינוך, ואני מברכת את יושב ראש הוועדה על הבחירות הכל כך יפות, כל פעם להאיר בזרקור את הדברים הטובים שמתקיימים בקשר הבלתי נגמר בין יהודי כל העולם כולו ומדינת ישראל.

תודה רבה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי על המילים החמות. עכשיו אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לנעמי בן עמי, ראש נתיב, שיש לה קשר בלתי אמצעי לפרויקט הזה.

כבוד יושב ראש הכנסת, כבוד יושב ראש הוועדה, מכובדי. ישעיהו, לנתיב אכן יש קשר מאד הדוק לפרויקט הנפלא הזה מתחילתו. אחר כך היתה הפסקה ואני מודה לממשלת ישראל שהחליטה שוב, ב-2009, לצרף אותנו לפרויקט הנפלא הזה. אנחנו שותפים מלאים בפרויקט. אני חייבת לציין שהקשר האישי שלי לפרויקט הוא אכן 20 שנה כבר אחורה, ואני מזדהה לחלוטין עם יושב ראש הכנסת בהיותי בשליחות מטעם משרד החוץ בריגה ב-93 שלחנו את הקבוצה הראשונה. הייתי די סקפטית, בדיוק מאותן הסיבות. אמרתי שאין מצב שההורים בברית המועצות לשעבר ישלחו את הילדים שלהם. הייתי גאה מאד לפגוש אחר כך את הילדים האלה שכולם נשארו במדינת ישראל והתקדמו, שרתו בצבא ולאחר מכן למדו – אני מקווה גם לראות אותם בהמשך אולי גם בכנסת ישראל. אני מאחלת לישעיהו להגדיל את הפרויקט. אנחנו מדברים על זה כבר הרבה זמן, אז אנחנו מוכנים. תודה רבה, וברכות.

תודה רבה. אני אמרתי בתחילת המושב הקודם, מייד עם כניסתנו לכנסת, הייתי אז חבר כנסת ירוק, טרי, חדש – שאנחנו, בוועדה הזו, לא נתעסק אך ורק בבעיות. כמובן שיש בעיות למיניהן שקשורות לקליטה, לעליה, לתפוצות, אבל אני גם רוצה להראות את ההישגים. אני חושב שזה באמת אחד ההישגים שאנחנו יכולים להתפאר בו – 20 שנה לנעל"ה זה באמת הישג. אני בן אדם של תוצאות ונתונים. יש לנו פה תוצאות ונתונים אז חשוב לי להוסיף שבאמת, אותם העולים שעלו דרך התכנית תרמו המון למדינה, ואנחנו בהמשך נשמע מהם.

עכשיו הייתי רוצה להעביר את רשות הדיבור ליוסי אשכנזי, יושב ראש האגודה לקידום החינוך.

יושב ראש הכנסת, יושב ראש הוועדה, מכובדי. אני יושב ראש האגודה לקידום החינוך. אני גאה על כך, בין היתר – אני בוגר המחזור הראשון של המפעל הזה. הרשו לי להציג בקצרה כרטיס ביקור של האגודה הזו, שעומדת מאחורי המפעל הנעלה הזה שנקרא נעל"ה. האגודה פועלת מעל ליובל שנים, והיא מקדמת אוכלוסיות של תלמידים מהפריפריה ומנסה להצעיד אותם קדימה אל השדרות המרכזיות של החברה הישראלית, והיא עושה זאת בהצלחה רבה. מפעל נעל"ה הוא אחד מהם. הוועד המנהל של האגודה הוא מורכב היום – לפני כשמונה שנים היו חילופי דורות בוועד המנהל, והיום הוא מורכב בעיקרו מבוגרי המחזורים השונים של המפעל הזה. אין לי רצון להעכיר את אווירת החגיגיות של האירוע הזה, אבל אני חייב לומר כמה מילים על כך שהפעלת הפרויקט משנה לשנה נהית יותר ויותר קשה. העובדה שאנחנו נכנסים לצפון אמריקה מחייבת אותנו בהוצאות גדולות, שחלקן, לצערי, לא ממומן היום על ידי שום גורם והאגודה נאלצת לממן את ההוצאות הללו מכיסה. אני אומר רק משפט אחד, ואסיים בכך: אני חושב שראוי שמפעל כל כך יקר וחשוב יהיו לו משתתפים ומממנים רבים, בנוסף למה שקיים היום.
אני מודה לכם שבאתם, והאגודה תמשיך בפועלה, כפי שהיא עושה כבר יובל שנים.

תודה רבה. חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה.

אדוני, יושב ראש הוועדה, אדוני, יושב ראש הכנסת, אורחים מכובדים שהגיעו ליום החגיגי הזה. אין ספק שנעל"ה, במשך 20 שנה שהם כבר פעילים, הביאו לכך שהרבה מאד בנים ובנות שהגיעו לארץ והתחנכו בארץ, בזכות העליה בגיל הצעיר שלהם – לא רק שהם נשארו בארץ וברוך השם גם התחנכו בארץ, הם גם הביאו את ההורים שלהם יחד אתם, בהמשך, והתוצאות שאנחנו רואים בסיורים השונים שאנחנו עושים בבתי הספר, שהילדים לומדים שם – זה מרנין את הלב, כשאתה שומע את הילדים עצמם, איך הם מדברים כמעט כישראלים אחרי שנה-שנתיים. מי שנשאר בארץ ומי שהמשיך את המסלול שלו בארץ, לא אני אשתבח בבוגרים ובוגרות של נעל"ה. לפני כמה זמן סיפרתי את זה לרב יחיאלי, שאני מגיע לאחת מהשגרירויות שלנו ומגלה שהקונסול שיושב שם הוא בוגר נעל"ה. זה באמת, במובן של התקדמות, של נער או נערה שעולים לארץ ומגיעים לתפקידים כאלה – זה מראה על מסלול שכל אחד מייעד לעצמו להיקלט כישראלי ולהישאר ישראלי.
אין ספק שזה לא מספיק, לבוא ולהגיד שהכל בסדר, כפי שהדובר לפני אמר, שבחגיגיות גם צריך לעלות על הקשיים שהארגון הזה או הפעילות הזו נעשית היום – ואנחנו יודעים על קשיים. קשיים זה ברמה של שיתופי פעולה בין גורמים שונים שתלויים בהעלאת הילדים האלה, והתפעול של הארגון הזה דרך המשרדים הממשלתיים בארץ. אנחנו כרגע מקדמים איזשהו חוק שאני מנחש שאולי יתייחסו לזה בהמשך, לתת לזה איזה מעמד מיוחד, לארגון הזה, כדי שלא יצטרכו כל שנה להשתתף במכרז, פטור ממכרז וכאלה דברים. בסוף הדברים האלה כן תוקעים כי זה עניין של תקצוב ועניין של מעמד. אחרי הכל צריכים לחשוב איך מביאים עוד נערים, עוד נערות. אני אומר לכם, אחד הדברים שהסוכנות היהודית החליטה להתמקד בהם בשנים האחרונות זה הנושא של זהות יהודית. הפתרון הזה של להביא את הילדים האלה לארץ זה פתרון של לקדם את הנושא, לקדם את הסוגיות של זהות יהודית, כי בסוף, אותם נערים ונערות שנשארים בחוץ לארץ, הסכנה שלהם להתבולל שם, להישאר שם ולא להיות יותר יהודים, היא סכנה מוחשית ואמיתית. אני יושב עם מי שיכול לסייע לי בקטע הזה. גם ישבתי על זה עם ראש נתיב, שיושבת אתנו, כדי גם לבחון בצורה של בית הילל, אדוני יושב ראש הכנסת, בסוגיה הזו שאנחנו מכירים במדינות של ברית המועצות לשעבר. בית הילל במיוחד כלפי בני הנוער. בני הנוער האלה צריכים להגיע לארץ ולהתחנך בארץ ואז אנחנו יודעים שהצלנו אותם. אני מדבר על פרטים איך לחבר גורמים שונים שבסוף הילדים האלה יגיעו לארץ. לכן אני חושב שהישיבה הזו נועדה להיות יותר ישיבת עידוד והמשך, ולא לסכם פעילות כזו או אחרת. תודה.

תודה רבה. אני שמח שנוספו אלינו לשולחן קציני צה"ל, בוגרי נעל"ה. אנחנו שמחים ומרגישים ביטחון כאן. ניתן להם לדבר בהמשך. נשמע את דני קבזון, מהמחזור הראשון של נעל"ה.

שלום לכולם. ברשות יושב ראש הכנסת, יושב ראש הוועדה, כל המכובדים שיושבים כאן. אני חשבתי איך אפשר לתאר את התכנית, כי זה משהו שבאמת בנה את כל החיים שלי. אני חושב שנכון יהיה – אתן לכם שתי תמונות. תמונה אחת כמו שהיתה לפני 20 שנה, ותמונה אחת כמו שהיא היום. אז בשנת 92 אני ילד רוסי רגיל, בן 16, שהמשפחה שלו מדברת – אולי לעלות, אולי לא. הבן דוד שלי בדיוק עלה באותה תקופה. וכולם מדברים. אני חושב שבאותה תקופה, לפחות במוסקבה, ממה שאני מכיר, דיברו אם כן לעלות או לא, מתי לעלות. ואז, במקרה, אמא שלי מביאה איזשהו עלון של תכנית נעל"ה. האמת היא שלא הייתי קשור מאד ליהדות, חוץ מכל מיני סיפורי סבא, אבל זה לא היה משהו שקישר אותי, הזהות היהודית שלי היתה מאד רופפת, חוץ מזה שמדי פעם הזכירו לי שבאוניברסיטה של מוסקבה כנראה כבר לא אוכל ללמוד, בגלל שאני יהודי, וכל מיני חברים שם, מדי פעם, היו אנטישמיים, אבל ממש בקטנה. אני לא יכול להגיד שסבלתי מאנטישמיות, אבל גם ליהדות לא הייתי קשור. ואז, פתאום, נוצרת הזדמנות כזו לנסוע לארץ. אני באתי להורים שלי ואמרתי להם: אם אני רוצה להגיע למדינה הזו, ורוצה להשתלב באמת בחברה, בחיים, אז אני חושב שזו הזדמנות. זו גם כיתה י', שזה שלוש שנות לימוד, זה אומר שאפשר ללמוד את השפה, אפשר לעשות בגרות ישראלית, וזה הנתיב הנכון להשתלב בחברה הישראלית. זה מה שהנחה אותי מתחילת הדרך שלי. בכיתה י"א עברתי לכיתה ישראלית, על אף שהייתי צריך לעשות בגרות בגמרא ולא נבהלתי מזה. אז לפני 20 שנה, ילד רוסי לא קשור לזהות ישראלית יותר מדי, וחושב אולי לעלות לארץ.

עכשיו אתן לכם תמונה מהיום. היום, אני נשוי לבוגרת נעל"ה, א'. יש לנו חמישה ילדים, אני מהנדס תכנה בכיר בחברת אשראי גדולה. שנתיים הייתי בוועד המנהל של גרעין תורני בלוד, אני מניח שהרבה אנשים מכירים, והובלתי שם המון פעילות. היום אני גם מתמודד במסגרת של רשימה עצמאית למועצת העיר. זאת אומרת, אתם רואים שבאמת עברתי איזושהי כברת דרך. אני חושב שמה שהתכנית הזו לימדה אותי והובילה אותי זה לדעת לקחת אחריות, לדעת להוביל דברים, לדעת לא לוותר, לדעת לחלום ולממש את החלומות. תודה רבה.

יופי של התאקלמות.

כבוד יושב ראש הכנסת נאלץ לעזוב אותנו, יש לו עוד עיסוקים רבים.

אני מאד מתנצל בפני הדוברים שעוד ידברו, ודאי. פעם הייתי אומר – ישעיהו יספר לי בבית הכנסת, בשבת. היום אנחנו מתפללים בבתי כנסת שונים. תודה, ואתכם הסליחה.

נמשיך עם הדוברים – אבי גנון, מנכ"ל אורט העולמי.

שלום, בוקר טוב. אני מנכ"ל אורט ישראל, הסניף של ארגון אורט העולמי. אנחנו רואים בנעל"ה פלטפורמה לנושא של עליה ועזרה למשק הישראלי. אנחנו השקנו השנה תכנית יחד עם נעל"ה להבאת 600 מהנדסים צעירים מהתפוצות במשך 10 השנים הקרובות, בעזרת תרומה מאד גדולה של תורם נדיב, כאשר זה יהיה שילוב מעניין של - - -

של בוגרי תואר?

לא, לא. הם מגיעים לתכנית נעל"ה ויהיה להם רצף לימודי ישירות לטכניול.

שבעצם הם לומדים פה ואז ממשיכים - - -

כן, כן. זה פרויקט חדש שהתחלנו אותו השנה וכבר השנה הגיעו כ-20 תלמידים מרחבי ברית המועצות לשעבר, וקצת מאירופה. אני מתחבר לדברי חבר הכנסת דב ליפמן שדיבר לגבי צפון אמריקה, כי בשנה הבאה אנחנו הולכים לשווק את התכנית גם בצפון אמריקה וגם באמריקה הלטינית, במוסדות חינוך של אורט העולמי בתפוצות.

משיחות עם ישיעיהו הבנתי שיש איזושהי עמימות או בעיה מסוימת בנושא של נעל"ה, והזכיר את זה גם יושב ראש האגודה. גם המנהלת וגם הפרויקט עצמו – זה דבר נהדר שחייבים לשמר, וחייבים להמשיך את הפעולה. אני מציע לכל הגופים וכל הארגונים שעובדים בנושא של התפוצות לראות בנעל"ה פלטפורמה יוצאת מן הכלל לתכניות עליה לישראל, בוודאי שזה מחזק גם את מדינת ישראל, להביא 600 מהנדסים עם מצוקת המהנדסים שיש כאן בארץ. אנחנו מביאים אותם כפרחים בכיתות ט'-י', ולאחר מכן נותנים להם פה רצף, נותנים להם תעסוקה לחיים והצלחה לחיים, דבר שגם יתרום למשק הישראלי. אבל חשוב מאד גם לבסס את מעמד נעל"ה, אם באמצעות חקיקה ואם באמצעות תקציבים וכל מה שנדרש, על מנת לייצב את מצב הארגון, תודה רבה.

תודה לך, ותודה לכם על העשייה שאתם עושים. אימו של דני רצתה להוסיף מילה.

אף פעם אני לא אשכח את היום ברוסיה, במוסקבה, כשבני, אחרי שקרא מידע על תכנית נעל"ה אמר לי: אמא, זו הדרך שלי בחיים. אני הייתי בשוק, וגם בעלי. כשהוא עלה אני דאגתי מאד, ופחדתי מאד, ואני זוכרת עכשיו כשישעיהו אמר לי: אל תדאגי, הכל יהיה בדר. אחר כך הבנתי שהמסלול שהוא בחר ועבר זה מסלול טוב מאד. הוא הצליח, ואם תשאלו אותי למה הוא הצליח, אני חושבת שזה הודות לתכנית נעל"ה. ישעיהו הוא כמו אבא שלו, אני חושבת. הודות לבית הספר שהוא למד בו, הודות למורים ולמדריכים, וחשוב מאד שהוא לא קיבל רק השכלה והתחתן והיה בצבא, יותר חשוב שהוא מצא מולדת פה. מולדת, לא אחרת. עוד מולדת אחת, אני חושבת. רק לפני שלוש שנים בעלי ואני עלינו לארץ ויש לי נכד גדול. הוא גם למד בתכנית נעל"ה, וצריך ללכת לצבא עכשיו. דור אחד, דור שני, ונכד, דור שלישי. תודה תודה לתכנית נעל"ה, ולמדינת ישראל.

תודה לך. יופי של גישה. באמת זה גם אמיץ מצד ההורים לשלוח, במחזור הראשון. כל הכבוד.
אני אעביר את רשות הדיבור לאלכס זנדל, בוגר נעל"ה, רס"ן ורופא בצה"ל.

צהריים טובים לכולם, תודה רבה על ההזדמנות להיות פה וגם להתבטא. הנאום לא מוכן, אך קצת בקצרה על המסלול שעברתי: הגעתי במסגרת נעל"ה ב', בשנת 93. תיכון על"ה, תיכון למדעים בהרצליה היה ברובו מלא במחזורים של אנשי נעל"ה. בסיום התיכון התגייסתי במסגרת העתודה. התחלתי ללמוד רפואה בבאר שבע. בשנת 2004 סיימתי את הלימודים וחזרתי לשירות. שירתי כרופא בגדוד גבעתי ולאחר מספר שנים ביחידה מיוחדת בהנדסה. לפני שלוש שנים, למעשה, התחלתי התמחות בכירורגיה בבית החולים "תל השומר". אני אחרי תורנות, 24 שעות ללא שינה. אני אנסה לא להירדם, אבל מעניין מה שקורה פה.

כשאני מסתכל אחורה על התכנית ומנסה לראות מה מייחד אותה, את ההגעה שלנו והעליה שלנו, אני חושב שכי מעניין כרגע לדבר על אלמנט החוויה, כי באמת, אם אני משווה את זה לעליה רגילה שעושות משפחות, אפשר אפילו איך שהוא לדבר על האלמנט הזה שאתה עולה חופשי, נקי, בלי הנטל של הבעיות שיש למשפחות כשכל המשפחה עולה בייחד. מגיעים חברה', עם שאיפות דומות, עם בעיות דומות, וכולם עוברים את המסלול ביחד, יוצרים קשרים מצוינים. יש הרבה חברים שנשארו בקשרים לאורך הרבה שנים, כנראה בזכות אותו תהליך שעוברים יחד. אני שמח במסלול שעשיתי, כשאני מסתכל לאחור. עוד משהו קטן – חוויתי הקטן את הסיפור הזה של עליית נוער, או עליה, של להשתתף בסיפור הזה של להביא אנשים מהצד השני, כשנסעתי במסגרת נתיב, דווקא, לשליחות קצרה. זו היתה סגירת מעגל, פתאום אתה רואה את הדברים מהצד השני. ההורים גם הצטרפו, למעשה, בסוף התיכון. אימי יושבת פה ואולי היא תרצה להוסיף כמה מילים.

אני כאן 20 שנה. אני ובעלי לא תכננו לעלות בארץ. היינו מרוצים מחיינו, התקדמנו בעבודה, המצב הכלכלי היה טוב. היו המון חברים ושכנים טובים, ולמרות שתמיד דאגנו ולקחנו ללב מה שקרה פה, בארץ, לא היינו מוכנים לשינויים גלובאליים. אבל יום אחד נציגי הסוכנות, אנשים מאד מקצועיים הגיעו, הסבירו, שכנעו, וכתוצאה מכך בעלי ואני לא דאגנו כשאלכס קיבל החלטה להשתתף בתכנית נעל"ה. הוא היה בן נוער בגיל 15. בשבילו נסיעה לישראל היתה סוג של הרפתקה והזדמנות לבחון את עצמו. אנחנו סמכנו על אלכס אבל דאגנו לו מאד מאד. למזלנו התכנית היתה מאורגנת ואנשים שהם גייסו כדי לבצע את התכנית היו מאד מקצועיים. אנחנו הרגשנו את זה אחרי שנה שלו בארץ, כשהוא חזר הביתה ומאד מאד התבגר. הוא היה מסוגל לקבל החלטות רציניות. ההחלטה שלו היתה להישאר בארץ לתמיד. אנחנו כמו שהיינו אמורים לעשות, התחלנו לארוז מזוודות. אבל התהליך הזה היה מאד ארוך. רק אחרי שנתיים הגענו לארץ. הגענו לפה עם תקוות, עם חלומות. יש חלומות שכן הגשמנו, יש נסיבות שהשתנו, אבל אנחנו מאד שמחים שאנחנו פה. הגענו כדי לתת לו ועושים הכל שניתן. למרות כל הקשיים אנחנו מאד שמחים.

תודה רבה וכל הכבוד. עכשיו אנחנו ניתן את רשות הדיבור לאבא של הפרויקט, חבר ועדה, ראש מנהלת נעל"ה, ישעיהו יחיאלי. בבקשה.

הצטרף אלינו גם שר החינוך, הרב שי פירון שגם ידבר בהמשך.

תודה רבה ליושב ראש החינוך. אדוני שר החינוך, חברי הכנסת הנמצאים ואלה שהיו. אם הייתי רוצה לכנות את הקהל שיושב סביב לשולחן וכאן בחדר, הייתי אומר שזה מדגם של מושג שאנחנו קוראים לו "משפחת נעל"ה". זו משפחה גדולה שבה לא כולם מכירים את כולם, אבל יש את ילדי נעל"ה, והורי נעל"ה ובוגרי נעל"ה, משהו מכל זה הבאנו לפה במגבלות החדר, כי אם רוצים לציין באמת את 20 שנות נעל"ה, גם את איצטדיון טדי לא יספיק. אם ניקח את התלמידים שנשארו, הוריהם שעלו, המשפחות שהם הקימו בארץ, המחנכים, המדריכים וכל מי שטיפל בהם במשך השנים, אני אומר בצנעה – גם איצטדיון טדי יהיה כאן. להערכתנו, סביב נעל"ה חיים בישראל כ-40 אלף איש.
אני רוצה להודות ליושב ראש הוועדה. כפי שהוא הזכיר, הוא בחר לנהל את הוועדה הזו על איזון חשוב בין הבעיות לבין ההישגים. כשהוא שמע בפגישת ההיכרות שלנו שנעל"ה הגיעה לגיל 20 הוא אמר – אני רוצה לקיים ישיבה על זה. אמרתי לו: אדוני היושב ראש, תפנה לשר החינוך, הוא צריך לאשר ישיבה כזו, זה לא תלוי בי, אני אשמח לבוא. שר החינוך נאות בברכה.

כשאתה אומר על משהו שלא תלוי בך – זה כבר חידוש.

אני מברך את שר החינוך שחזר מפולין הלילה בריא, ברוך השם, ונמצא אתנו כאן, כי זו הסיבה שהישיבה הקודמת לא התקיימה. ברוך הבא ותהיה בריא.

הקשר שלנו התחיל בהיות שר החינוך ראש ישיבה תיכונית בפתח תקווה, וקיימנו שיחות על האופציה שהוא יקלוט בישיבה תלמידי נעל"ה, למרות שאין לו פנימיה. חיפשנו פתרונות יצירתיים ולא מצאנו, אבל מצאנו אותו כשר חינוך, אז חידשנו את הקשר החזק. מילה אחרונה אני רוצה לומר לוועדת העליה, כמו גם לוועדת החינוך – זה הבית החם של תכנית נעל"ה בכנסת מאז הקמתה, בעיתות שמחה ובעיתות משבר. אנחנו היום בעת שמחה.

אני רוצה לציין כמה מהיושבים בקהל. אני לא אבא של נעל"ה, ולא המצאתי את נעל"ה, זה לא רעיון שלי. נמצא כאן יוחנן בן יעקב שהמציא את השם נעל"ה, והוא ממניחי היסוד של התכנית, ראש נתיב מייצגת את קודמיה – דוד בר טוב וישה קדמי. הראשון הוא למיטב זכרוני זה שהעלה את המחשבה, כראש שלוחה במוסקבה, וישה – כראש נתיב. היה אמור להיות אתנו חבר הכנסת לשעבר, זבולון אורלב, ומשום מה הוא לא הגיע. אבל גם בהיעדרו הוא מייצג את שר החינוך באותה עת – זבולון המר, ז"ל, שהוא זה ששמע על הרעיון, נדלק עליו ואמר: קדימה, לבצע. בימים ההם, כדי להגיד "קדימה, לבצע", די היה בשיחת טלפון או דברים מהסוג הזה. היקרים שיושבים כאן הם אלה שאנו קוראים להם "ילדי נעל"ה", גם כשהם בגיל 36 ויש להם כבר חמישה ילדים. בשבילנו הם ילדי נעל"ה, והילדים שלהם הם הנכדים שלנו, וההורים שלהם – קיבלתי תואר מכובד, מגב' קבזון, להתחרות עם אביו של דני, אני מודה. עליהם נאמר בלשון הנביאים "זכרתי לכם חסד נעוריכם, לכתכם אחרינו במדבר".

לא רק יולי אדלשטיין היה סקפטי. כל קבוצת שליחים שהצגנו לפניהם את הרעיון להביא לארץ ילדים לשלוש שנים, אמרו לנו – תחזרו עם המטוס שבאתם אתו, אין לזה שום סיכוי. המשפחות בברית המועצות הן משפחות קטנות עם מעט ילדים, לפעמים אפילו רק עם אחד. הרבה משפחות הן חד הוריות. ברוך השם ראינו פה שתי משפחות שלמות. מי ייתן לילד לנסוע לכל כך הרבה? אמרו לנו – תתחילו עם שנה, ומי שירצה יישאר. אמרנו: לא. מי שיבוא לשנה לא יוכל ללמוד תכנית לימודים ישראלית. הוא יצטרך ללמוד תכנית לימודים רוסית. בשביל למה להביא אותו לפה בשביל ללמוד את רוסיה? ופרק הזמן המינימלי שילד יכול לרכוש שפה מאפס, כולל השפה האנגלית, כי רבים מהם הגיעו בלי אנגלית – עברית ואנגלית זה שלוש שנים, ולכן עמדנו על כך שזה שלוש שנים.
20 שנה, היום לפני 20 שנה לפי התאריך העברי זו הגעת 750 ילדי נעל"ה ב'. נעל"ה א' זה כבר לפני 21 שנים. היום לפני 20 שנה הגיעו 3 מטוסים ובהם 750 ילדים שהתקבלו לנעל"ה מתוך כ-1,500 שבחנו באותה שנה. אתם רואים על כבש המטוס את ילדי נעל"ה עם חולצות סגולות או צבעוניות, ואת מקבלי פניהם הישראלים, ביחד, כבר בכבש המטוס, עם חולצות לבנות. הנה משהו מהקהל שעומד מול הבמה. זכינו שבאותו מעמד כיבד את בנוכחותו ראש הממשלה המנוח שהיום מציינים את יום הירצחו- יצחק רבין, ז"ל. היום לפני 20 שנה עמד יצחק רבין על במה בשדה התעופה ואמר דברים. בין היתר הוא אמר את המשפט האגדי: "אין מפעל יותר נעלה מנעל"ה". על ידו – שר החינוך באותה עת, אמנון רובינשטיין. הוא מאד רצה לבוא לכאן אך הוא מלמד היום בבין תחומי, ושלח ברכה קצרה. מקוצר הזמן לא נצטט. אתם רואים אותו יוצא במחולות עם ילדי נעל"ה בסיום הטקס.

כשירדנו מהבמה ביקשתי מראש הממשלה שישלח את נאומו לשר האוצר. הוא שאל: למה, יש בעיה? אמרתי לו – כן, ביקשו מאתנו להביא 500 ילדים והבאנו 750, שאותם מצאנו מתאימים, ועכשיו צריך לפתור את הבעיה. ואז הוא אמר את המשפט האגדי שלא התפרסם, אבל הוא חשוב עד היום, מה שגם נכון עד היום: ,אין שר אוצר שיעמוד בדרכו של תלמיד נעל"ה ארצה". משפט יפה. אז הנה, יש לנו את יצחק רבין ביום רבין. משפחת רבין מאד רצתה להיות אתנו כאן אבל טקסי הזיכרון מתחילים הבוקר בתל אביב, והם לא יכלו להגיע.

מה היה החזון שחשבנו עליו, מההתחלה? תכנית נעל"ה תפעיל במדינת ישראל לימודי תכנית לבגרות לבני נוער יהודי מכל רחבי העולם המתאימים לאתגר. זו ההזדמנות להציג את השותפים לתכנית. הבעלות, הניהול, הפיקוח – משרד החינוך, המנהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער, נתיב, ששם נולדה התכנית, האגודה לקידום החינוך שקלטה את התכנית, והסוכנות היהודית שאחראית על פעילות נעל"ה בחו"ל, מאז ועד היום, ומנהלת נעל"ה שיש לי את הזכות לנהל אותם מאז ועד היום, שעושה את הדברים האלה בשמחה, בהתלהבות, ומתוך תחושה גדולה של זכות להשפיע על ילד אחד שישנה את מסלול חייו, כמו ששמענו פה עכשיו דוגמאות. כל אחד מהיושבים פה שהם בוגרי נעל"ה יש לו סיפור משלו איך חייו השתנו בהחלטה – איך אמרה גב' זנדל? אנחנו לא התנגדנו. זה הורה מאד פוזיטיבי, בימים ההם. זה היה החזון.


חשוב לציין את 2012 כשהיינו כאן בפעם לפני הקודמת וציינו עשור לנעל"ה סביב החלטת הממשלה להעביר את נעל"ה לתכנית לכל העולם היהודי, והנה מה שעשינו. חלק מהדברים כבר הזכיר היושב ראש. אני אתייחס לדברים שלמטה. דבר ראשון: 100 בתי ספר השתתפו בנעל"ה. היום – 25, אבל בסך הכל במשך השנים – 100 בתי ספר שעומדים בתור לקבל ילדי נעל"ה, מתחרים על הדבר הזה ואם תהיה הזדמנות תוכלו לשמוע פה דברים ממחנכים שיסבירו למה זה כל כך חשוב להם. תוצאות – 85% זכאות לבגרות, שזה בערך פי 2 מהמקובל בארץ. למעלה מ-90% התאזרחות. אלה כמות הבוגרים וזו כמות המשפחות שעלו בעקבות ילדיהם. בוגרי נעל"ה יצרו הרבה משפחות, אנחנו לא יודעים להגיד בדיוק כמה. בפעם הקומת שהיינו כאן, כשציינו ח"י לנעל"ה, הופיע בוועדה ראש אכ"א ואמר כמה נ תונים מאד חשובים על נעל"ה בצבא. לא שנעל"ה מחנך לצבא. נעל"ה מחנך לחברה הישראלית, והמעבר מנעל"ה, מהבועה, אל החברה הישראלית, עובר בצבא. אז אלה הנתונים, אני חושב שהם מדברים בעד עצמם. אני מאחל לכל מערכת חינוך שכאלה יהיו הנתונים שלה. 95% מהבוגרים התגייסו לצה"ל, בהשוואה ל-75% ו-65% מהגברים והנשים בהתאמה בציבור הכללי.

הנתון כולל גם את הלא יהודים.

אני מציע לברר את זה עם ראש אכ"א. המיצוי ללחימה ולקצונה בקרב בוגרי נעל"ה הוא פי 2 מהגיוס הרגיל לצה"ל – 8% פונים לעתודה האקדמית לעומת 1% באוכלוסייה הכללית, והמשפט האחרון שהוא אמר כאן – שללא השותפות האסטרטגית של מנהלת - - לא היינו יכולים להגיע להישגים האלה. יש כאן גוף שבין היתר עושה את החיבור בין הילדים, התיירים, שמדברים בשלל שפות, לבין בסיס קליטה ומיון בתל השומר, ושום דבר מכל מה שנאמר פה אינו מובן מאליו. כל דבר שצוין עד עכשיו, כולל בדברי קודמי, הוא מנוגד ל – DNA של העם היהודי החי בתפוצות, שממעט לשלוח את ילדיו בגיל תיכון לארץ. דבר שני – כמעט לא שולח ילדים ללמוד בפנימיות. תופעה שזו כשלעצמה היא נדירה מאד בקרב יהדות התפוצות. באותה עת אמר חבר הכנסת אורלב, זו היתה ישיבה משותפות של ועדות החינוך והעליה – שצריך להרחיב את זה, אין שאלה. הוא פנה למשרדי הממשלה ולמוסדות הלאומיים להתגייס כל אחד בתחומו, כי זו ההשקעה עם הבונוס הגבוה ביותר.

לבקשת שר החינוך אני מקצר, ואני רק אומר מה יש לנו היום. יש לנו היום 1,531 תלמידים מ-33 מדינות. זו עליה של 200 תלמידים תוך שלוש שנים. אנחנו עדיין בפרופורציה לא מספיק טובה בין - - לבין המערב, היינו 70-30 אבל היה לנו משבר גדול במערב. התגברנו עליו, הקמנו מערך שמגייס במערב, אבל אנחנו עדיין רחוקים מהפוטנציאל. אמר פה חבר הכנסת ליפמן שחזר זה עתה מצפון אמריקה שהפוטנציאל הוא עצום. אלא מה? צריך להגיע לשם. האוכלוסייה גם כן השתנה. היינו ב- 70-30 בין ממלכתי לדתי. אנחנו היום כמעט 80-20. זו סוגיה בפני עצמה. הודות למאמציו של שר החינוך גם השנה קיבלנו פטור ממכרז לתשע"ד, ואנחנו בסיטואציה הזו כבר השנה ה-13 ברציפות. גיל בר מצווה גם אומר משהו לגבי תחושת הקביעות והעתיד, וכן הלאה.
נמצאת כאן בחדר בוגרת נעל"ה ראשונה שקיבלה תואר דוקטור בארץ. אם תרצו תשמעו אותה. אני רוצה להדגים מהלך של ילד אחד, מצרפת, שלא יכול היה להגיע לכאן היום מפני שעושים עליו היום סרט. הוא באמת סיפור מדהים. ילד מצרפת שגר בעיר נידחת, חסרת חינוך יהודי. הוא שמע על תכנית נעל"ה והחליט שהוא בא. כשהוא בא לארץ הוא לא ידע מילה אחת בעברית, ולא ידע לכתוב את שמו באותיות עבריות. תוך שלוש שנים הוא הגיע למקום שני בארץ בתחרות מדענים צעירים, סביב המצאה בתחום שאני לא הבנתי מה הוא. שאלתי את הפרופסורים שבחרו בו איך יכול להיות שילד כזה הגיע לסיטואציה הזו, והם אמרו לנוף מה ששבה את ליבנו, חוץ מההמצאה שלו, זה העברית שלו, איך הוא הציג את הדברים בעברית. הוא נשלח אחר כך לתחרות עולמית וזכה בה במקום השני בעולם, בתחרות של "אינטל" בתחומו. כמובן שצה"ל יודע מה לעשות עם חברה' כאלה, והוא הלך לחיל המודיעין. כעבור כמה שנים זכיתי להזמנה לבית הנשיא כאשר מתוך 120 חיילים מצטיינים ארבעה היו מנעל"ה. אתם רואים אותם כאן בתמונה, כאשר אחד מהם הוא לא בוגר נעל"ה. מה הוא עושה היום? רפאל אוזן הוא בעל סטארט אפ. אם הוא יצליח, אתם רואים פה בכותרת – זו חברה בינלאומית, כולכם תשמעו עליו. בצד זה, בהתנדבות, הוא הקים דבר שנקרא "עליית הבינה" שמנסה לעניין צעירים מוכשרים במיוחד מהעולם, כאלה חברה' כמוהו, שיבואו להשתלב בתעשיות ההייטק בארץ, כולל בצה"ל. זה רפאל, והנה אבא שלו, שלא היתה לו שום תכנית לעלות לארץ. טוב לדעת שבהדסה עין כרם יש לנו את ד"ר אוזן, אבא של בוגר נעל"ה.

לפני שאני אסיים אני אומר מילה על העתיד: לא באנו לפה רק לחגוג. נעל"ה, בעשור השלישי שלה, האתגר שלה הוא להגיע לתכניות של מצוינות. הזכיר פה אבי גנון את התכנית שכבר התחלנו יחד אתם – נעל"ל, להכשרת מהנדסים. יש יוזמה של הכפר הירוק לעשות תכנית דומה להכשרת רופאים. אנחנו יכולים, באמצעות תכניות כאלה, להגיע לילדים שהיום אנחנו לא מגיעים אליהם, או שהם לא מגלים עניין. אני חושב, כמו שאמרו פה חברי הכנסת לפני, שלתכנית הזו יש פוטנציאל אדיר. היא מביאה לארץ את העולים הזולים ביותר מבחינה כלכלית, מבחינת ההשקעה הנדרשת. הבעיה היא להגיע אליהם. בעולם הגלובאלי של היום אף הורה לא ישלח ילד לאתר אינטרנט. הוא ישלח ילד לאדם שהוא רואה בעיניים, ומביע בו אמון, תופס את המקצועיות שלו. כדי לראות אותם בעיניים צריך להיפגש אתם, ובשביל זה צריך לנסוע, להגיע לרחבי העולם להניע את האנשים לנעל"ה. אז לזכרו של יצחק רבין ויבדל לחיים ארוכים ראש הממשלה הנוכחי, שאצלו נפתחה שנת ה-20 לנעל"ה, בחסות יועץ התקשורת הרוסית, שנמצא כאן ואולי ידבר אחר כך, אני רוצה לברך את שר החינוך: שבתקופתך כשר, ואני יודע שבאת ליותר מקדנציה אחת, ככל שזה תלוי בך – במשרד החינוך תכנית נעל"ה תממש את הפוטנציאל שלה ותיתן את תרומתה לעם היהודי.

תודה. רשות הדיבור לכבוד השר, הרב שי פירון.

שלום לכולם, ובוקר טוב. לאחר הדברים שנאמרו אין צורך להרחיב בדיבורים, הדברים הם די פשוטים. כולנו צריכים להתגייס כדי שהמפעל החשוב הזה יוכל להתקיים. אני נפגשתי עם ישעיהו בשבוע הראשון לכהונתי, הוא ביקש ממני לבוא הביתה בדחיפות ביום שישי בצהריים כדי לטפל בסוגיית המכרז, שהיא סוגיה לא פשוטה. אנחנו נטפל בכל הדברים.

אני רוצה להסתפק במשפט אחד שאומר: אני מאד מתרגש מההצלחות, מתרגש מהתוצאות, אבל זה לא משנה. למדינת ישראל יש ייעוד היסטורי. הציונות צריכה להיות בית לעם היהודי. היא צריכה ליצור מצב שכל ילד בכל מדינה, בכל מצב, ללא קשר להצלחותיו, ללא קשר לאחוז הגיוס, וללא קשר להצלחה שלו בלימודים, יראה במדינת ישראל את הבית שלו. לכן, על אף הנתונים הנפלאים – זה לא במקום, זה לא כדי למעט, חלילה וחס, מהדברים הנהדרים שנאמרו כאן – תכנית נעל"ה היא סוג של הגשמת הציונות ב-2013. אנחנו הרבה פעמים מחפשים נתיבים, איך באותה תקופה הקמנו יישובים, קיבוצים וכו'. אנחנו מחפשים את המקום לחדש את היכולת של מדינת ישראל כבית לעם היהודי בארץ ובתפוצות. אני חושב שזה אחד הנתיבים המשמעותיים ביותר שבהם מדינת ישראל יכולה להגשים את הייעוד ההיסטורי שלה. אני שמח מאד שלמשרד החינוך יש את הזכות להיות חלק מהדבר הזה. אני מציע לברך את יושב ראש הוועדה, את חברי, חבר הכסנת יואל רזבוזוב על הובלת הדיון החשוב הזה. יש פה הרבה חברי כנסת, ולא כדאי שאמשיך, שהם בקיאים ממני בסוגיה, מכירים אותה היטב, לעומק. אני רואה כאן הרבה מאד אנשים שהיו פעילים חשובים כדי שהדבר הזה יצליח. לכן, בעקבות האתגרים שציינת, חבל על הדיבורים, בוא נחבור יחד למעשים ונדאג שהתכנית הזו גם תצליח הלאה, לפחות כמו עכשיו, אם לא יותר. תודה רבה.

תודה לשר החינוך. חברים, רק רציתי לציין – אם רפאל אוזן יצליח בפרויקט שלו, רק המסים שהוא ישלם למדינה יחזירו את כל העלויות של הפרויקט.

בלי הטבות מס, כמובן.

כן, זה היו נושא רגיש.

יש לנו שלושה חברי כנסת שהצטרפו אלינו- חברת הכנסת יפעת קריב, חבר הכנסת שמעון אוחיון, חבר הכנסת אלעזר שטרן.

רק מילה, כי אני לא רוצה לגזול את הזמן, אבל היה לי חשוב להיכנס לישיבה – כי לאורך השנים, בדרכי המקצועית, עבדתי עם בני נוער וצעירים, ונפגשתי פעמים רבות עם המפעל החשוב הזה, של נעל"ה. רציתי להתרגש אתכם ולחגוג אתכם את יום ההולדת היום, את האירוע המשמח הזה, לחזק אתכם ולומר לכם: תמשיכו במפעל החשוב הזה, מדינת ישראל צריכה אותו ולפחות אנחנו, בסיעה שלנו, גם חברי הכנסת וגם השר כמו שאמרתם, נעשה הכל כדי לתמוך ולעזור. אלה מיטב בנינו ומיטב ילדינו ואנחנו מאמינים בזה. מבחינתי זו ציונות אמיתית.

אני מודה שאני מתרגש כמעט 20 שנה מהמפעל הזה. אני מכיר אותו, מוקיר אותו. שר החינוך יצא, אבל אני חושב שהוא מאתגר מאד את רמת החינוך במדינת ישראל, כשאנחנו רואים מה ההישגים של הנוער שמגיע משם. הוא גם מציב בפנינו, אני חושב, שאלות אמיתיות. אבל אני רוצה לקחת, ברשותכם, בקצר, בשביל אתגר אחר שהוא יותר מורכב. שאלתי פה גם את ישעיהו ואני יודע שזכאי נעל"ה זה זכאי חוק השבות. אני חושב שאנחנו צריכים ללכת יותר רחוק. אני חושב שפעם שאנחנו קצת מתבגרים, והיום יש לנו גם מערכות שיודעות לבדוק תיעוד של הורים של דור שלישי, אני חושב שצריך ללכת גם לדור רביעי. זאת אומרת, אני חושב שמי שאנחנו יכולים לבדוק היום ויכולים לדעת שהסבא רבא שלו, והשנים מתארכות, היה יהודי, או הסבתא רבא, ונכון שהוא צריך תהליך גיור, ואני לא רוצה לפסוח על זה ולעשות דברים נגד ההלכה, אבל גם ליצור את תהליך הגיור הנכון. אני חושב שהפוטנציאל כמו שראינו אותו, יקר הערך לא רק מהבחינה הכמותית אלא גם מהבחינה האיכותית, שטמון בו למדינת ישראל, לצבא ההגנה לישראל, ובהסתכלות על תהליך ההתבוללות שאנחנו מאבדים בו את העם היהודי, ומה לעשות? זה לא ביג דיל היום, אין לנו מיליונים מוכשרים שצובאים על הגדרות ועל שערי העליה ורוצים לבוא לבית הלאומי של העם היהודי. אני חושב שהאתגר הזה, שאותו צריך להניח עכשיו, אולי בפנינו, כמחוקקים, אבל בוודאי בפני מנהלת נעל"ה הוא ללכת, ולאותם מקומות שאנחנו יודעים שהנוער הזה הוא דור רביעי – ללכת אליו ולעשות פתרון כולל, זאת אומרת, איך אתה תעלה אל הארץ, תלמד בארץ ותתגייר. אני חושב שהדבר הזה הוא לא רק יאתגר את כולנו אלא יותר מהכל – יעשיר את כולנו. אני מצטרף לכל המודים על העושים במלאכה הזו כל כך הרבה זמן, במסירות וביעילות רבה כל כך. תודה.

תודה לחבר הכנסת שטרן. להגנה שלך יש השלכות רוחב. אני אתך בכיוון הזה, אני חושב שזה שווה דיון בוועדה, דיון בנושא ההתבוללות. אנחנו נבחן את הסוגיה.

רציתי לציין עוד לפני המצגת של ישעיהו – אני חושב שהפרויקט הזה קיים הרבה מאד בזכותו. אני, לפחות, משמש כמה חודשים כחבר כנסת יושב ראש הוועדה, וראיתי איזה מאמצים הוא עושה, איך הוא נלחם ואיך הוא רואה קדימה את הסוגיות שיכולות לפגוע בפרויקט. היינו בתקופה לא קלה מבחינת המדינה, מבחינת התקציב, וראיתי אותו נלחם, ובאמת, מגיע לו כל הכבוד על זה.

ראינו גם במצגת את ד"ר ויקה מרקו, המדענית הראשונה מנעל"ה שסיימה תואר שלישי. היינו רוצים לשמוע אותה, בבקשה.

שלום לכולם. אני לא התכוננתי לדבר. חווית נעל"ה בשבילי היתה חוויה שכמובן שינתה את חיי. עליתי לארץ, אמא שלי לא היתה יכולה לצאת מרוסיה באותם הזמנים. זו בעצם היתה הדרך היחידה שלי לעלות לארץ, אז, עם פרויקט נעל"ה. אני בוגרת מכון ויצמן, ואני מנהלת עכשיו שתי מעבדות מחקר בתל השומר. אני עדיין בקשר עם חברים שלי מנעל"ה, וגם עם מנהלת נעל"ה, ואני יכולה להגיד רק תודה למפעל נעל"ה, לכל מי שעמל בו ולכל מי שעזר לי להשתלב בארץ.

יפה מאד. מגיעה להם תודה וכל הכבוד לך על ההצלחה שלך. רשות הדיבור ליועץ ראש הממשלה לשעבר לתקשורת רוסית, כיום – מנכ"ל הפורום העולמי של יהודים דוברי רוסית.

ובוגר נעל"ה.

כמובן.

אני לא אחזור על הדברים שנאמרו, אגיד רק כמה דברים חשובים בעיניי: 1. לדעתי המבנה של הפרויקט הוא מושלם, כדי לא רק שהילד יצליח אלא גם שיצליח לפתח יכולות שיקדמו אותו ויבגרו אותו, יעשו אותו עצמאי. אנחנו רואים את הדוגמאות של מצליחנים. אלה דוגמאות לא רק של מי שבחרו אלא דוגמאות של איך שהתכנית בנויה – כדי לפתח אותם. אותו הדבר גם לגבי ההורים. אצלי, במשפחה הגדולה, שישה אנשים עלו דרך הפרויקט, וכל המשפחות שלהם עלו. אני רואה את זה אצלי במשפחה הקטנה, ובמשפחה הגדולה. אני, אגב, לפי התאריך העברי, 20 שנה בארץ. ביום שבת, הקבוצה שלנו, של קיבוץ ברור חיל ושער הנגב, מציינים את התאריך בבריכה של הקיבוץ.

דבר שני חשוב, כמו שישעיהו ציין, לפני כשנה, בלשכת ראש הממשלה, ציינו 20 שנה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא תמך, ואת כל המילים החמות ששמענו פה היום שמענו גם ממנו. היו שם גם מצליחים וגם משתתפים ואני חושב שיש היום הבנה לגבי חשיבות המשך הפרויקט, מלמטה עד למעלה. דבר נוסף אני רוצה להגיד – איפה שאני נמצא היום, ויש לי כבוד לארגון שפעול לחיזוק הקשר של יהודים דוברי רוסית בתפוצות עם מדינת ישראל, שרק זה שווה דיון – היום, בעצם, יש למעלה ממיליון וחצי יהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר והם חיים במערב. הם חיים במדינות גיאו פוליטיות וכלכליות מאד חשובות, והזהות היהודית שלהם נבנית על הקשר לישראל, מסיבות שונות, אני לא אפרט, אבל אני חושב שכל מי שעוסק בזה יודע למה. במערב, כשאתה משלה את מה שנאמר על הצורך בחינוך ועל זה שזה מה שנותן להם את הזהות היהודית, לדעתי יש פוטנציאל עצום לנעל"ה בקרב הדור השני, אחד וחצי של היהודים שהיגרו מברית המועצות לשעבר – לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וגרמניה, וזה יחזק מאד את המעמד של המשפחות והקשר שלהם עם ישראל והקשר של ישראל לאותן מדינות. גם אם הילדים האלה יחזרו לשם, ולדעתי הם יחזרו בכמות קטנה, הם יהיו שגרירים עצומים של מדינת ישראל. אנחנו מתגייסים לעשות את זה לפחות בשיווק הראשוני, להחליף את המנהלת, כי המנהלת זה גוף מאד מקצועי שעושה את העבודה הטובה ביותר, אבל – לפחות לשווק את המילה הראשונה על הפרויקט אנחנו עושים. להזכיר – הפרסומת הראשונה במערב, בברוקלין, בשנת 2004, ל Elite Academy, שזה השם של נעל"ה במערב, היתה כשאני הייתי שם שליח. אז אנחנו גם נדע לעשות את זה טוב. כבוד עצום, ואני חושב שגם חשוב להגיד "שהחיינו" שהגענו לבית הזה שיש לבית הזה יושב ראש שמבין ומגיע לישיבה כזו. כל מי שעוסק ביהדות ברית המועצות ובעליה מחבר העמים יודע כמה עמלנו קשה כדי שזה יקרה, וזה גם לדעתי הישג עצום ליושב ראש הוועדה ולוועדה הזו. תודה.

עכשיו הייתי רוצה לפנות לצד של הביטחון. יש לנו כאן קצינים, תציגו את עצמכם.

אני משרתת באכ"א, בחקר מקצועות. אני מאד שמחה להיות כאן היום, גאה לראות את כל האנשים. עליתי ב-2002, בגיל 15. גרתי בקיבוץ ברעם והתקבלתי לעתודה האקדמית. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וכלכלה, ואני היום בתהליכי סיום של תואר שני באוניברסיטת תל אביב. שירתי כקצינת מחקר בחיל הים והיום אני באכ"א. קצת על המשפחה – גם שני בני דודים שלי עלו תכנית וגם בן הדוד היותר צעיר הוא היום קצין בצה"ל, עתודאי, וגם האח הקטן שלי היום הוא בי"ב, בנעל"ה.

רציתי להגיד שנאמר כאן שדווקא משפחות מאד חזקות בקושי משחררות את הילדים, אז ברגע שכבר עולים נהיה קשר הפוך. אני חושבת שזו תכנית גם, כמו שנאמר כאן – שנותנת חופש. נותנת אפשרות להתחיל מדף חלק, ומצד שני, המסגרת, בתוך התכנית, והודות למייסדי התכנית ולמחנכים שעובדים בתכנית, גורמת לילדים שעולים לקחת את החופש הזה לכיוון הנכון.

ראש הוועדה, אורחים, חברי כנסת, בוגרי נעל"ה. גם אני בוגר בית ספר על"ה, מחזור ז' של בית הספר. עליתי במסגרת תכנית נעל"ה בגיל 14, מקייב. נכון לעכשיו אני קצין פיתוח בחטיבה טכנולוגית ליבשה, מכללה לפיתוח של מערכות אלקטרו אופטיות מסוגים שונים, אם מישהו שמע על מערכת שעוזרת בהתראה ליישובי הדרום, אז הפרויקט הוא אצלנו. כשאני עליתי לארץ בגיל 14 לא בדיוק הבנתי את המהות של התכנית ומה אני הולך לחוות, אך רציתי לעלות לארץ. אני חושב שמה שלא הבנתי אז ואני מבין היום זה בעצם את הכוח האנושי שהיה מאחורי התכנית. אם לא היו מגיעים עד אלי ומדברים אתי, אנשים ובוגרים לשעבר של נעל"ה, כנראה לא הייתי עולה לארץ, כי אפשר לקרוא אבל כדי לקבל החלטה צריך באמת לגעת באנשים. אנשים זה הכוח של התכנית הזו, ואני חושב של כל תכנית אחרת שרוצה למשוך את היהדות מהתפוצות לארץ. אני חושב שהתכנית עשתה טוב לי ולהרבה מאד אנשים. חשובים מאד לציין שזה עשה טוב להרבה אנשים ולא רע, בגלל שבדקו אותנו, בחנו אותנו, ובחרו את האנשים שכן יכולים להשתלב בתוך שלוש שנים. זה מאד קשה לחיות בקבוצה יחסית סגורה, בפנימיה, ולהתבגר יחד. זה לא פשוט. אז אני רוצה להגיד תודה ויישר כוח.

אני עליתי בשנת 2001 בתכנית נעל"ה מעיר ליד מוסקבה לקיבוץ עמיר. זה היה מעבר שגרם לי בחצי השנה הראשונה להתעורר עם עיניים עצומות ולקוות שזה חלום, ושאני לא פה. לאט לאט התרגלתי והשתלמתי עם זה. הכיוון לא היה בכלל להתגייס. זה היה להגיע וללמוד ולראות מה יהיה בהמשך. בסוף י"א ותחילת י"ב כל העניין של גיוס התחיל לעלות ואז נחשפתי לצבא יותר, עדיין לא מספיק. ואז גם החלטתי להישאר בארץ סופית וללכת לצבא.

יש נקודה אחת – אני, בניגוד לכל העתודאים, חי"רניק. עשיתי תפקידי פיקוד – מ"מ, מ"פ, ובין לבין עשיתי לימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות, יחד עם תואר ראשון בבר אילן, אחרי זה עברתי לתפקיד מ"פ, ועכשיו אני מאמן פלוגות של חי"ר ניקים במתווה שונה. נקודה אחת שחשוב לי להגיד – בזמן שהייתי בצבא היו לי לא מעט פקודים שעלו ממדינות שונות, לבד. אני ידעתי להביא אותם טיפה יותר טוב כי אני בדיוק כמותם. יש הבדל די רציני בין מי שעלה מהמערב לבין מי שעלה מהמזרח. מי שעלה מהמזרח, עלה כדי ללמוד. מי שעלה מהמערב עלה כדי להתגייס. אלה שתי סיבות שונות לגמרי. אני – אף אחד לא חשף בפני, אלא נחשפתי במקרה, ואני שמח שזה קרה. עד עכשיו הייתי כבר שלוש פעמים בפולין. פעמיים בצבא, ופעם אחת בי"ב. היה חסר לי בנעל"ה חיבור לציונות וחיבור ליהדות. במידה והיו משקיעים בזה יותר, אז אל"ף, אחוז גבוה יותר היה נשאר בארץ, ומי שהיה נשאר היה מבין למה הוא צריך להיות חזק, למה הוא צריך להשקיע, ולמה הוא צריך להיות הכי טוב מבין כולם, ולעזור לארץ לשרוד כדי לנצח את האויבים. במידה והוא מבין את המעמד והמקום של עם ישראל בעולם, עם כל המורכבות, אז הוא יידע במה להשקיע, ויידע למען מה. לכן ההמלצה שלי היא להשקיע טיפה יותר בעניין של ציונות ויהדות.

סליחה, באיזה בית ספר למדת?

"עינות ירדן" בקיבוץ עמיר.

אז אנחנו נרשום את ההמלצה הזו

לא, הוא מדבר פה על משהו עקרוני. אז השאלה – מה עשו במערכת החינוך - - -

מה שקורה זה ששלוש השנים שהילד נמצא בנעל"ה הוא מנסה לשרוד. בחצי שנה הראשונה הוא לא בדיוק מבין מה קורה. או שהוא באופוריה או שהוא בסוג של דיכאון, אבל הוא לא מבין איפה הוא נמצא. בגלל זה השנה הראשונה מושקעת בלטפל בילד, להביא אותו למצב יציב. אבל נושא של ציונות ודת – כמובן שמשקיעים פחות, אבל כן צריך לשים על זה דגש.

חבר הכנסת מיכאלי, יש פה עניין של התאקלמות והישרדות אתה מגיע, ומבחינת מערכת, אני חושב שצריך למצוא פה את הבאלנס הנכון.

אני ביקרתי בשני בתי הספר יחד עם יחיאלי ואני אומר לך שאני ראיתי מה הם משקיעים בציונות ומה הם משקיעים בכל הנושא הזה, ולכן אני התפלאתי - - -

אבל עדיין, יש הבדל בין מה שאתה רואה למה שקורה בשטח. אני תמיד מתחבר לשטח כי אני שומע דברים מהשטח. זו ההרגשה, התחושה. אני בטוח שצוות נעל"ה עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר, אבל עדיין, אם יש פה מקום לשיפור בנושא הזה, אני חושב ששוווה לדון בזה.

אני, אישית, והכרתי עוד לא מעט קצינים בצבא וחברים טובים שלי שהגיעו להישגים לא קטנים, שישמחו מאד להגיע לבתי ספר של נעל"ה ולשוחח עם התלמידים. אני לא אדרוש כלום על זה, אני אעשה את זה כי בא לי שמישהו יקבל מה שאני לא קיבלתי. זה יעזור לו גם בצבא וגם בהמשך.

אז הדברים שלך נרשמו, ובאמת יפה מאד גם על הנכונות להעביר הלאה. נבקש מצוות נעל"ה שירשמו את הדברים האלה.

חברים, תודה לכם. כיף לראות פה קצינים מדרגת סרן יושבים פה סביב לשולחן, ולשמוע על החוויה שעברתם ומה שאתם עושים היום, במיוחד על הצניעות שלכם ועל מה שאתם תורמים למדינה. אני חושב שזה מצדיק את פרויקט נעל"ה, ויש עוד הרבה דברים שמצדיקים. אבל זה, לפחות מבחינתי, ממש דוקר בלב.

נעביר את רשות הדיבור לאליעזר שמואלי שהיה מנכ"ל משרד החינוך והיה קשור מאד לפרויקט.

אין לי לשכה ולא הכינו לי נאום, אשתדל, במידת יכולתי, לומר כמה מילים. היו, בתולדות הציונות שתי מערכות חינוך שהביאו ילדים מחוץ לארץ וטיפחו אותם פה: עליית הנוער, המפורסמת, שלא נזכרה כאן, היתה מפעל אדיר שנתן בית, משפחה וחינוך לילדים שהגיעו אחרי השואה. המפעל השני הוא מפעל נעל"ה. עם כל מה שנאמר כאן, ונאמרו כאן דברים מרגשים, דברים חשובים לענייננו – זה מפעל שהיה יכול להיות מופת למערכות חינוך בעולם. בהיותי במוסקבה פגשתי את סגן שר החינוך. בין היתר הוא אמר לי שהוא מבקש שאדאג שהבן שלו יצטרף לנושא ששמו נעל"ה. אבל נעל"ה, במובן מסוים, היה בריחת מוחות יהודיים מברית המועצות ארצה. אין לי ספק בכך שמה שאנחנו שומעים כאן, אפילו על קצה המזלג, הם ביטוי למה שנעל"ה עשתה.
מעבר למה שנאמר כאן, המפגש של ילדים יהודים-ישראלים עם הנוער הזה, בין בבית הספר שלך, בעל"ה בהרצליה, ובין בשאר בתי הספר, היה מבחן חשוב מאד שהנוער שנולד בארץ ראה נוער אחר, ובמובן מסוים, למרות הימים הראשונים שהיו ימים של עימותים, ימים של ניכור, במרוצת הזמן נפתחו הלבבות והילדים הבינו שאלה הם אחיהם, בני משפחה, ששרדו אחרי תקופה של חורבן התרבות היהודית בברית המועצות. אבל יתרה מזאת. אני זוכר את הימים הראשונים כאשר הגיעו ילדים לישיבות תיכוניות – ישיבה תיכונית בפתח תקווה, הרב סלומון, כפר הנוער – ילדים הכינו בראש השנה הנוצרי וודקה ולא עלינו, היו באים לחדר האוכל בלי כיפות. ההתנהגות שלהם היתה הדבר האחרון שהולם ילד יהודי בישיבה תיכונית במדינת ישראל. אבל הרב סלומון, ז"ל, אמר לי: אני מוכן שיבואו בלי טליתות ובלי ציציות ובלי כיפות, ובלבד שיהיו כאן, אצלנו. והיו דברי מאלפים מאד, בתוך התהליך הקשה, הנורא, של מעבר מברית המועצות, עם כל מה שהם הביאו וספגו משם, ואין להאשים אף אחד, אבל הם באו והפכו להיות יהודים טובים, אזרחים טובים, בין עם כיפות ובין בלי כיפות.
מאחר שמזכירים פה שמות, אני חושב שהשם זבולון המר, ותבדל לחיים ארוכים הגב' שולמית אלוני – חייבים להיזכר כאן. שולמית אלוני שמרה על הגחלת. האמת היא שמי שליבה את הלהבה הזו היה זבולון המר והסגל הראשון שלו. אני הייתי המנכ"ל שלו שמונה שנים, אז אני רואה את עצמי שותף. אבל יחד עם זה, כאשר המר פרש, באה שולמית אלוני והיא נלחמה על המשך קיומו של הגוף הזה, שעלול היה להיפסק בגלל בעיות אדמיניסטרטיביות, בעיות של יוקרה, מלחמות הסוכנות היהודית עם ממשלת ישראל. בסופו של דבר היתה שוב, בעצם, נסיקה. הנסיקה החשובה ביותר, לדעתי, היא הפתיחה והפריסה של תלמידים שיבואו אלינו מארצות אחרות. דרום אמריקה זקוקה לנו יותר מאשר אי פעם. ארצות הברית זקוקה, אולי, יותר מאשר אי פעם, שלא לדבר על אירופה. אם כתוצאה ממפגשים כאלה, שאולי משבחים זה את זה ומעתירים מחמאות זה על זה – יישאר רק פרוטוקול של מחמאות, לא עשינו דבר וחצי דבר. כוחו של ישעיהו, כוחה של האגודה לקידום החינוך שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה ולייסד אותה במשך 42 שנה, בכך שיימצא כוח ליושב ראש הוועדה, לשר החינוך, שבא ואמר את שלו, וכל משפט בסלע. "סלע" זה גם מטבע עובר לסוחר. הייתי רוצה מאד שיתורגם גם המשפט האחרון. ישעיהו לא פוסק להגיד שראש הממשלה אמר שנעל"ה הוא נעלה. הגענו. אין נעלה בלי כסף ואין נעלה בלי החלטת ממשלה, ובלי הסכמה בין הסוכנות היהודית, נתיב והממשלה לקבוע באופן ברור: אנחנו ממשיכים ל-20 השני הבאות. אם אתה רואה את עצמך כחבר, ידיד ורוצה לשנות משהו בקריירה הצעירה שלך, קח עליך את המטלה לקשור את זנבות החתולים האלה וליצור מערכת שתאפשר לאגודה לא להופיע כאן כמי שמתחנן שיתנו לו פרוטה, אלא להעניק את התנאים. מאחר שהמסד נוסד, הטפחות – לפחות שיימשכו גם הם.

חברים, אנחנו מגיעים לסיום, מאחר שבשעה 11:00 מתחילה המליאה, ואנחנו כבר חורגים מהזמן. ניתן לשיעיהו יחיאלי לומר כמה מילות סיכום.

אני לא בא לסכם שום דבר. אני רוצה להודות – קודם כל למארחים שלנו, ועדת העליה, היושב ראש, צוות הוועדה –דנה, ציפי ודולי, ולכל החברים היקרים שהגיעו לפה, מרחוק ומקרוב, יש פה חייל שהגיע מהחרמון כדי להיות אתנו. אם רוצים להתכנס לציין 30 שנה לנעל"ה זה תלוי בשני דברים: 1. שיהיה נוער יהודי שירצה לבוא לכאן 2. שתהיה מערכת שרוצה לקבל אותם. לגבי הדבר השני, שתהיה מערכת שרוצה לקבל אותם – אין שאלה. לגבי השאלה האם נוכל להגיע לכל הנוער היהודי הפוטנציאלי לנעל"ה בעולם יש שאלה, ואני מציע שהשאלה הזו תידון בישיבה אחרת, שלא תהיה חגיגית, אלא ישיבת עבודה. אז באמת, תודה רבה לכולכם.

תודה. מרים גרייבר מנשות הדסה, שתרמו הרבה לנעל"ה ביקשה לומר משפט אחד.

אנחנו בפרויקט יחד אתכם משנת 1992 וכפר הנוער "הדסה-נעורים" נוסד כשהיתה עליה גדולה מאירופה בשואה. אבל זה שיתוף פעולה, שיתוף פעולה מלא בין משרד החינוך, הסוכנות והדסה. מאחר ואנחנו מקום של עליה יש לנו 35 ילדים שאנחנו מארחים כל שנה מנעל"ה, במיוחד מרוסיה. אנחנו ממש מחנכים אותם ורואים תוצאות נהדרות. אני אימצתי אחת מהן, היא התחתנה ויש לה 3 ילדים. אז מעל לילדים שלי יש לי עוד 3 נכדים. אני מאד מודה לכם על היום היפה הזה.

אנחנו שמענו פה על ההישגים, חגגנו 20 שנה לנעל"ה. אני חושב, באמת, שהשר הלך למהלך נכו, והוא נכון רק לשנה ואנחנו צריכים לעשות שזה יהיה במסגרת הקבע, שזה הבית היחיד שיש לנעל"ה, וכך זה יהיה. אני חושב שאליעזר שמואלי אמר פה דברים נכונים, נצטרך לקיים פה ישיבה נוספת, לא חגיגית, לקשור זנבות של חתולים. אני מסכי לביטוי הזה, הוא ביטוי חזק, חריף וטוב. חשוב מאד שקיימנו את הישיבה הזו, חברי כנסת שהיו כאן ראו את זה, יושב ראש הכנסת, השר – כולם ראו את התוצאות וההישגים של החברה' האלה. המשפט הזה שרפאל אוזן אמר, שאם הוא ימכור את החברה שלו – התמלוגים שהמדינה תקבל יוכלו לכסות את נעל"ה לעוד 50 שנה. את הנתונים האלה גם שר האוצר יאהב, הוא אוהב שבאים אליו עם נתונים. אז אני אבוא אליו עם נתונים. יש פה בקשה לעשות תמונה קבוצתית של בוגרי נעל"ה. חברים, תודה רבה, הישיבה הסתיימה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:10.>
31/10/2013
08:00