PAGE
39
ועדת החינוך, התרבות והספורט
29/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 20>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ' בסיון התשע"ג (29 במאי 2013), שעה 9:00

<שיח מורים>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

יצחק הרצוג

יפעת קריב

>
חברת הכנסת חנין זועבי
עופרה מייזליס - מזכירות פדגוגית, משרד החינוך

צוקית שמידט - רפרנטית חינוך מחוז צפון

רימא אליאס - מדריכה מחוזית, מחוז חיפה

נביל אבו דעאבס - מורה ביה"ס היסודי אל זאהרה

ארז אוחיון - מורה ביה"ס ממ"ד קול יעקב

איריס אורן - מורה בביה"ס היובל, יהוד

אורלי אוחנה - מורה ביה"ס ממ"ד הראל ירושלים

קרן סאייג - מורה בבי"ס ממ"ד הראל, ירושלים

סיגל אלבז - מורה ביה"ס יסודי דוד אלעזר

מיכל בן חמו - מורה בבי"ס יסודי תל"י פסגת זאב, מז' ירושלים

מיה כהן ויזמן - מורה בבי"ס רעות, טבריה

מיכל נופך קורן - מורה בתפן

מיכל אלבז - מורה ביה"ס יסודי אגרון

הרצליה כרמי - מורה בביה"ס ממלכתי אגרון, ירושלים

רונית אנגליסטר - מורה ביה"ס תרבות בראשון לציון

דפנה בית הלחמי - מורה ביה"ס גשר זיו

נורית בר און - מורה ביה"ס אופירה נבון בכפר סבא

ענת גולן - מורה ביה"ס הוברמן פתח תקווה

שרית גיא - מורה ביה"ס מגדים מעלה אדומים

חנה דיאמנט - מורה ביה"ס יזרעאליה חיפה

מונה מפלאג' - מורה, מדריכה לחינוך חברתי, מחוז חיפה

מיכל אלזרוב - סגנית מנהלת, בית חינוך ע"ש אופירה נבון, כפר סבא

מיה ויזמן - מורה ביה"ס רעות טבריה

ברטי זנו - מורה בביה"ס יסודי ממ"ד הראל, קרית מלאכי

לידיא חדאד - מורה בביה"ס כפר יסיף א'

נוהא חטיב - מורה בביה"ס הר שכניה

שירה יונה - מורה בביה"ס אגרון בירושלים

מירב יושעי - מורה בביה"ס יבנה קרית אתא

יהודית ישעיה - מורה בבי"ס יוחנני בהרצליה

שפרה כהאן - מורה בבי"ס אילת השחר בירושלים

רונית כהן - מורה בביה"ס יד מרדכי, בת ים

אסתר לוי - מורה בביה"ס רעות ממ"ד, נס ציונה

מונה מדלג' - מורה בביה"ס אלמנאר ערערה

אמגד מנסור - מורה בבי"ס אלמג'דבטירה

נאדיה סאב - מורה בביה"ס יסודי תרשיחא

מיכל סמו - מורה בבי"ס אילנות, חיפה

סמדר עשת - מורה בביה"ס הבונים, חיפה

דפנה פולישוק - מורה בביה"ס אילון, ת"א

אורלי פרש אזולאי - מורה בביה"ס ניצני זבולון

שרית ציון - מורה בביהה"ס יסודי חופים, אשקלון

סוזן ציטונה - מורה בביה"ס גשר הזיו

בלה רוזנברג - מורה בביה"ס יסודי יצחק רבין, אשדוד

דרור גרשטיין - מורה ביה"ס מעוף ברנקו וייס מודיעין

אילנה ג'אנשוילי - מחנכת, רכזית חברתית, חינוך חברתי ערכי, בת ים

נטע דרזי - מורה, ביה"ס ע"ש אלי כהן, קרית מלאכי

שלומית רופמן - מורה בי"ס נוף ים, הרצליה

נירה מרום - סגנית מנהלת, בי"ס כלנית, כרמיאל

בת אל בטסקאר - מורה, בי"ס ממ"ד רעות, נס ציונה

נטע מימון - מורה בבית חינוך בר לב, פתח תקווה

עינב קרן ימין - יועצת חינוכית, ביה"ס נחלת יהודה

עדנה בן טוב - מורה בביה"ס נגבה, ראשון לציון

רון עשת - מורה בביה"ס עין הים, חיפה

נארימן אלתאג'י - סגנית מנהלת בבי"ס עין נקובה-ראפה

אביגיל עמית - אימפקט

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אסף וינינגר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

יהודית גידלי

ס.ל., חבר מתרגמים
<שיח מורים>

בוקר טוב לכולם. אני שמח שבאתם, מקרוב ומרחוק. בוקר טוב לחברי הכנסת. אנחנו מתחילים היום בדבר חדש שאני מקווה מאוד שיצליח והוא יצירת הקשר של השטח, קו המגע הראשוני של מערכת החינוך, המורים, עם הדרג הגבוה ביותר הציבורי, הכנסת. הרעיון הוא לשוחח, בעיקר לשמוע אתכם, להאזין ולהבין קצת יותר טוב לנו, שיושבים כאן, נקרא לזה בהיכל השן לצורך העניין, ועוסקים יום יום שעה שעה בנושאי חינוך, להבין קצת יותר טוב מכם באופן ישיר ובלתי אמצעי כיצד נראים הדברים באמת. לכן אנחנו נעשה את זה לאורך כל השנה, גם מורים מיסודי, גם מורים מתיכון, גם מנהלים, ואני מקווה מאוד שהשיח יהיה חופשי ככל שאפשר ויאפשר לנו להבין יותר טוב ולכם באמת לשטוח את הדברים, להביא מניסיונכם ואנחנו בעצם רוצים להיות גם לאוזן קשבת וגם כמובן לפה עבורכם.
מילה אחת מבחינת האדמיניסטרציה. הדיונים בוועדה מוקלטים ויש גם סטנוגרמה, אנחנו בכוונת מכוון לא הזמנו תקשורת אבל הדברים שייאמרו פה בשם אומרם הם חשופים, אתם מכירים את העניין הזה של זכות הציבור לדעת ויש בזה יתרונות ויש בזה חסרונות, אבל אני רוצה להביא את העובדה הזו כמובן לידיעתכם. יש שידור ישיר באינטרנט, כך שתוכלו גם בכיתות אחר כך להעלות את זה על הלוחות החכמים, למי שיש, ולהציג מה היה פה, לאן המורה נסעה. אז זו הערה אחת. לכל מפגש כזה אנחנו נשים נושא, אבל זה לא מחייב. אני בהחלט לא רוצה להגביל את עצמנו לנושאים ספציפיים, אלא לשמוע באם יש דברים ונושאים שרוצים לדבר עליהם שהם לאו דווקא בתחום הנושא.

ועדת החינוך של הכנסת היא ועדת החינוך, התרבות והספורט ומיוצגים בה כמעט כל סיעות הבית, לסיעות קטנות לא תמיד יש נציגות בכל אחת מהוועדות, הוועדה עוסקת אל"ף, בתחום החקיקה, בי"ת, בפיקוח על משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, וגימ"ל, אני מכנה את זה בעצם הייד פארק ציבורי לנושאים שונים ודברים שעולים ביום יום, בשגרה, או דברים שהם לאו דווקא שגרתיים אבל הם דברים חשובים אחרים ולכן זה בהחלט אחד המקומות, אולי היחידים שקיימים, שבהם לצורך דיון בנושא מסוים, למשל אנחנו הולכים לדון על גודל כיתות א' ו-ב' בקרוב, לקראת שנת הלימודים הבאה, אז זו הזדמנות כמובן למשרד החינוך להציג את עמדותיו ואנחנו גם מזמינים ארגונים ממסדיים וארגונים שאינם ממסדיים, כמובן ארגון ההורים, מועצת התלמידים נמצאת איתנו כמעט בכל דיון, מועצת התלמידים זה כמובן של הכיתות היותר בוגרות, כך שזו באמת הזדמנות למין שיח, שהוא בדרך כלל גם תרבותי, לפחות מהניסיון שלי בכנסת ה-19, להציג דברים, לשאול שאלות קשות, להביע דעות, וכמובן לאחר מכן אנחנו בתקשורת פתוחה, ויש תקשורת פתוחה, עם משרד החינוך, עם השר, עם המנכ"לית ועם שאר הגורמים, מנסים כמובן לשנות ולהציע ולהמליץ. אנחנו לא גוף ביצועי, לא קמים פה בבוקר, מקבלים החלטה ורואים אותה קורית בערב. דבר נוסף, הכנסת שוקקת חיים במשך השבוע, עם ביקורים, אני מניח שחלקכם בטח ביקר עם בתי ספר, עם ארגונים שונים, זה בעצם המקום שבו באה לידי ביטוי הדמוקרטיה, הריבונות של הציבור, באמצעות הכנסת, על התהליכים השונים שקורים.

זו הפתיחה שלי. הנושא שאנחנו שמענו וגם הונח על שולחנכם, דוח של מחלקת המחקר והמידע של הכנסת בנושא מניעת גזענות בקרב תלמידים במערכת החינוך. זה אחד הנושאים שאנחנו לקחנו אותו לטיפולנו מהיום הראשון לכינונה של הכנסת ה-19, כל נושא הגזענות, פשעי שנאה, כפי שזה מוכר היום. הדוח שמונח, תעלעלו בו, הוא דוח שמציב לנו תמונה קשה מאוד מול הפנים, מראה שמציגה את עצמנו בצורה קשה מאוד. אני לא אעבור עליו, אתם תעברו, ובהחלט מעניין אותי לשמוע כיצד אתם מתמודדים עם הבעיה הזו בין כותלי בית הספר. גזענות וכמובן שנאת האחר, אי כיבוד האחר והשונה וכל אותם דברים רבים שנוספים לכך.

אז זהו, זו הפתיחה שלי. הזמן שלנו הוא עד 11:00, אז נשחרר אתכם. מי רוצָה או רוצֶה לפתוח?

אני מוכן להיות שני, על הבסיס של קודם כל האורחים שלנו.

חבר הכנסת, דר' שמעון אוחיון.

אני לא אגיד כלום בנושא הספציפי, כי אני רוצה שהמורות ידברו, ובלי שאני אפגע בשום מורֶה או מורָה, אבל מניסיוני האישי אני רוצה להגיד לכם, אל תפחדו.

הן לא נראות לי מפוחדות.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל בדרך כלל גם מורים ערבים, ואני הייתי מורה במשך שמונה-תשע שנים, במיוחד מורים ומורות ערביות, נוטים לא להיחשף ולא לחשוף את העמדות ואת מה שקורה ואת מקרי הגזענות שאנחנו נתקלים בהם. פה יש לכם חסינות ופה אתם יכולים להרגיש נוח להגיד, אל תחסכו בביקורת בכלל, תגידו מה שמתחשק לכם, נכון, כבוד היושב ראש?

אני רק מבטיח חסינות עד השער.

ואני יודעת שאפילו בבתי הספר הערבים, אפילו בבתי הספר שבהם אנחנו מלמדים, אנחנו לא אומרות באומץ ולא אומרים באומץ את הדעות שלנו, אנחנו מפחדים. כן, גם בתור מורה. אני לא אדבר על עצמי, אני לא ככה, אבל אני יודעת את האווירה שישנה גם בבתי הספר הערביים. אנחנו חוששים, לא מפחדים, חוששים, עושים חשבונות למנהלים, למפקחים. אני מבקשת מכם, בלי צנזורה, תדברו על מה שבא לכם ועל האמונות העצמאיות שלכם. תודה.

בבקשה. יש לנו פה ראשונה, אם אפשר את השם, שם בית הספר ואיפה.

בוקר טוב. סבאח אל חיר. אני נוהא חטיב, אני מגיעה מהצפון הרחוק, אני עובדת במחוז צפון וגם במטה הארצי לחינוך אזרחי ולחיים משותפים. אני גם מורה בפועל בבית ספר יהודי בהר שכניה, אני מלמדת ערבית. ברקע שלי אני גם חלק מבתי הספר הדו לשוניים שהוקמו בארץ, אני ניהלתי את בית הספר היהודי-ערבי בכפר קרע עד לא מזמן. אני רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי, גם מהניסיון מהשטח כמורה וכמנהלת, וגם במה שקורה היום כמרכזת את הפעילות. המצב הוא מאוד מאוד- - -

עוד דבר שלא אמרתי, אנחנו נשתדל להגביל את הדוברים לכשלוש דקות או ארבע דקות, כדי שיוכלו יותר לדבר, אבל אם יישאר זמן אפשר יהיה להמשיך, אז ככה לתמצת את הדברים, בבקשה.

המצב בשטח הוא מאוד קשה ומורכב. הקושי, אפשר לנתח אותו לכמה סיבות, אבל בעיניי יש מערכת מאוד חצויה בין המערכת הערכית למערכת ההישגית. היום, כשאנחנו מגיעים לבתי הספר, למנהלי בתי הספר ולמורים, ומנסים לגייס אותם לעשייה שהיא קשורה לערכים ערכיים, כהכרת האחר, להילחם בגזענות, בחשיבה שהיא לא מקבלת את האחר ולא נותנת כבוד, אלה פרויקטים שמאוד מאוד קשה להכניס אותם לבתי הספר והתואנה היא תמיד 'אין שעות', 'אין לי מתי', 'יש מיצ"בים', 'אנחנו חייבים להתכונן לבגרויות' ואלה המקומות שאנחנו נופלים בהם. אחד זה הקושי הזה והקושי השני הוא קושי תקציבי. המון פרויקטים, פרויקטים יפים מאוד, שאנחנו מביאים לבתי הספר, נופלים בגלל בעיה של הסעות, בגלל בעיה של תקצוב, בגלל בעיה של מי בא אל מי. כשאנחנו רוצים להביא בתי ספר לעשות שיתוף פעולה עם בתי ספר יהודיים-חילוניים ויהודיים-דתיים, בתי ספר יהודיים ובתי ספר ערביים, זו בעיה מאוד מאוד רצינית. היא שולית במהות שלה, אבל עליה נופלים וקמים פרויקטים, לצערי. אני באמת חושבת שהנושא הזה חשוב לנו כחברה, לי אישית חשוב בתור אזרחית במדינה הזו, חשוב לי שהילדים שלי ירגישו קודם כל מוגנים, מוכרים כבני אדם ושמתייחסים אליהם כמי שהם בתור בני אדם.

את יכולה לשתף אותנו באיזה שהיא חוויה? אמרת שאת מלמדת בבית ספר יהודי-ערבי, איזה שהיא חוויה בנושא הזה בבית הספר.

אני יכולה לתת חוויה מכל בוקר. הסל מלא, לצערי, אבל גם, בעיניי, הפגישה איתי כמורה ערבייה כל יום בבוקר היא שיעור לחיים שהתלמידים שלי מקבלים. בעיקר בתחילת השנה הם כל הזמן עסוקים ב-'אמא שלך יהודייה?' כאילו חייב משהו ששייך לקונספט שלהם. העברית שלי לא עוזרת להם לקבל אותי כערבייה שהם מכירים, המראה, 'את לא נראית', 'מאיפה את יודעת ערבית כל כך טוב?' משהו ברקע חייב כל הזמן להזכיר שאני ערבייה, אני גרה בגליל, המשפחה שלי ערבייה וכדומה. אבל המון המון מקרים שבאים לכיתה ומביאים סיפורים, התלמידים, 'אבל זה לא את, אנחנו מדברים על האחרים', 'עשו כך וכך, ראינו בטלוויזיה, אבל זה לא שייך, זה לא את, נכון? את והמשפחה שלך בסדר'. כאילו החצייה בין האישיות המוכרת לבין הרוב הלאומי שאני שייכת אליו. זה משהו שדורש חינוך מהרגע הראשון, מגיל צעיר, עשייה שהיא ספיראלית, שהיא במערכת החינוך, בתוך המערכת, והיא לא משהו כמו אקסטרה שבוחרים אותו, אלא היא משהו מרכזי בעשייה החינוכית שלנו. כי אחרת כל החברה ניזוקה מהדבר הזה.

ברור, תודה.

בוקר טוב, שמי רונית כהן, אני מורה בבית ספר יד מרדכי בבת ים. אני דווקא רוצה להתחבר לדברים שלך. בבת ים אנחנו מקיימים פרויקט של שחריות, בין שעתיים לארבע שעות בשבוע, זה בעצם מענה לפרויקטים שלך, אנחנו פותחים את הבוקר במעגל תלמידים וכל הנידון בשחריות זה שום דבר שקשור לתכנית לימודים, זה באמת קבלת השונה, פתיחות, האחר. ובאמת הילדים נחשפים. אם אנחנו לוקחים דברים של אקטואליה, הילדים נחשפים. אם זה כל הנושא של האתיופים שדובר אז והיו בתי ספר לאתיופים ושחורים ולבנים וכל הדברים האלה. ובאמת הילדים נחשפים ואנחנו מגיעים איתם לשיח של סובלנות- - -

אני מניח שבבת ים אחת הבעיות זה העובדים הזרים, לא?

גם. אצלנו בבית הספר פחות, העניין יותר הוא הרוסים אצלנו. שזה גם סוג של גזענות. אצלנו מעל 30% מבית הספר הם תלמידים רוסים ואני חייבת לציין שהמקום הזה של השיח עם התלמידים, שהוא קודם כל במעגל והוא משהו אחר ושונה מכיתה, של בין פעמיים עד ארבע פעמים בשבוע, זה באמת נותן לתלמידים את המקום לדבר על דברים אחרים, בעיניי מהותיים וערכיים יותר, והם נחשפים. אפילו גם לנושאים של זקנים, התעללות בזקנים, שאני חושבת שחשוב מאוד לחשוף את התלמידים האלה. אני בבית ספר היסודי והם פחות אולי נוגעים מאשר בעל יסודי וב- - -

איזה כיתה את מלמדת?

אני מורה בכיתה ו'.

ישר מזהים שזה מורה.

אני איתם לגמרי.

יש לי בבית אחת.

שלום, שמי בלה רוזנברג, אני מורה ויועצת בבית ספר יצחק רבין באשדוד. אחרי הדברים של העמיתה אני לא יכולה שלא להתחבר, גם בהיותי עולה חדשה בעבר, גם בהיותי מורה ומחנכת ומאמינה בדרך הערכית. אני חייבת לומר שהקושי של הגזענות חי וקיים בתוך החברה שלנו, חי וקיים גם כלפי העולים החדשים. מתוך השטח אני יכולה לומר שמענה שניתן כיום לתלמידים עולים הוא מענה, בעיניי, מזערי מאוד. אנחנו הרבה מאוד פעמים נתקלים במענים גם אקדמיים וגם רגשיים שהתלמידים זקוקים להם ובית הספר עושה כמיטב יכולתו על מנת להקצות את המשאבים האלה לתלמידים העולים והתלמידים העולים מגיעים, אני מייצגת כאן בית ספר יסודי, יש צורך עצום גם בליווי רגשי של תלמידים. לצערנו כיום המענה הוא יותר מענה של שעות מינימליות, יותר לצורך אקדמי- - -

בית הספר שלכם הוא במסגרת אופק חדש?

הוא במסגרת אופק חדש.

מה דעתך על התכנית הזו?

אוה, יש לי הרבה דעה.

משפט אחד לחיוב ואחד לשלילה.

אני לא אדבר על השכר של המורים, כי אני מאמינה שאנחנו עושים כאן עבודת שליחות, אבל אני כן אדבר קודם כל לחיוב. הדבר הטוב ביותר בעיניי שחידש והכניס בתכנית אופק, זה שהוא שם על השולחן את הנושא של שיח, שיח של מורה-תלמיד, דיון פתוח.

העבודה הפרטנית?

העבודה הפרטנית ולא רק, עבודה פרטנית שהיא לא רק אקדמית אלא גם שיחות אישיות. למורה יש שלוש שעות של תגבור אקדמי ועוד שעתיים שהן שיח פתוח מול תלמיד. אני חושבת שהשעות האלה צריכות לקבל הרחבה. אם הייתי יכולה הייתי מוסיפה כמה שאפשר יותר שעות כאלה, כי המשולש הנצחי של מורה-תלמיד-הורה לא יכול להתקיים ללא שיח. אז אין ספק שהדבר הטוב ביותר שהתכנית עשתה- - -

הנקודה השלישית, את אומרת, שזה השכר, שפר שעה הוא ירד, אני מניח.

לא, אני דווקא לא מתלוננת, אני חייבת לומר, שהרבה מאוד שעות שאנחנו עבדנו ועשינו ונמשיך כמובן לעשות ועושות בפועל כיום מתוגמלות, מה שלא היה בעבר. הדבר שמקשה, ואולי חסר, זה לא דבר שמקשה, כי אני מאמינה שגדולי אופק חשבו על המון דברים חיוביים, זה אולי באמת הרחבה של יותר מענה פרטני והקטנת לימוד גדולות.

וחלוקת השעות שיש.

חלוקת השעות, ועדיין כיתות הלימוד נותרו כיתות מאוד מאוד גדולות. אם כי השעות הפרטניות מנסות מאוד לכסות לנו את השטח מבחינת המענה האקדמי.

אוקי, תודה.

חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה.

קודם כל אני מברך על היוזמה ועל המפגש עם ציבור המורים. השיח הזה הוא באמת בשבילי ממש מאתגר, גם כמי שעומד בראש השדולה לקידום מעמד המורה וההוראה כאן בכנסת ישראל וקיימנו כבר מפגש ראשון ואני מקווה שנוכל לקדם באמת ולהעצים את מעמדו של המורה מכל הבחינות. אני גם שמח על ההזדמנות לגבי הנושא הזה של, קשה לי עם הביטוי גזענות, כפי שהיושב ראש והאחרים מדברים, אני מעדיף לדבר על סטריאוטיפים, על דעות קדומות, על הסתה, על אלימות. כמי שהנחה שנים רבות סדנאות במסגרות סטודנטיאליות הבעיה שלנו היא בעיקר דעות קדומות, סטריאוטיפים. נולדנו כולנו עם תבנית חשיבה, לא ניכנס כרגע לשיח אקדמי, סטריאוטיפים זה משהו שנטוע בנו, השאלה לאן אתה לוקח את זה. כשאתה לוקח את זה לצד האינטרסים שלך ולמאבקים שלך זה הופך להיות לדעות קדומות, זה מתקדם לדה לגיטימציה ומשם כמובן לאפליה ולדברים אחרים. אני מעדיף את השיח הזה, כי לטעמי המונחים הללו מייצגים את מה שקורה בחברה בישראל. יש דעות קדומות, בוודאי שיש דעות קדומות מוקצנות ברמה של דה לגיטימציה. במקום שהקונפליקט הוא עצום, בין יהודים וערבים, זה מגיע לרמה של דה לגיטימציה. אני לא צריך להציג מחקרים בעניין הזה. יש ביטויים שקצת קשה לי עם ההכללה, שכאילו גיל ההתבגרות, אני לא יודע מי ניסח את הסיפור הזה, לא אכנס לנקודה הזאת, יש לי בעיה עם המושג גזענות. ההגדרה של גזענות, אומר את זה בקצרה, ידועה. בעבר דובר על גזע עליון מול גזע נחות, השאלה האם לזה אנחנו מתכוונים, או גזע על רקע כמו צבע עור, כמו האפרטהייד בדרום אפריקה ודברים אחרים. לבוא ולהגיד שזה מה שקורה במדינת ישראל, לטעמי אנחנו נופלים, אל"ף, אנחנו לא משרתים את העניין, וגם, אני לא מסתיר, שלאויבי מדינת ישראל קל לייחס לנו גזענות כי מיד בעולם זה מתחבר אל דברים מאוד מאוד קשים, והעולם היהודי משלם מחיר יקר בגלל הזלזול במושג הזה ומיד רצים לגזענות, תופעות שיש בכל מיני קמפוסים, בכל מיני- - -

בוא נסתפק בזה.

אני רק אומר דבר אחד בקטע הזה. אני רוצה לתת שתי דוגמאות חיות, ודווקא, חבר הכנסת הרצוג, טוב שאתה פה, כי אביך ז"ל עמד מעל בימת האו"ם וקרע את החלטת האו"ם שאמרה שציונות זו גזענות. הוא קרע אותה ועליך לזכור את זה, עליך לזכור- - -

אבל מה הקשר בין זה ל- - -

זה סדר היום, זה מנהג גזענות. אני בעד דיוק בנקודה הזאת. אם תבחן את הדברים הללו בינינו לבין הערבים, בין- - -

בוא ננסה, יש לנו הזדמנויות רבות, אני רוצה לשמוע- - -

אנחנו חולקים עליך, בסדר. אנחנו לא מסכימים.

קיימנו על זה כבר דיון שלם.

בסדר, אבל אני - - -

אבל קיימנו על זה דיון. זה לא רלוונטי לדיון פה.

זה כן רלוונטי. רגע, אני אסכם. כשאני מקיים שיח ואני מצפה שהמורים יקיימו, ואני אעודד אותם, לקיים סדנאות, מפגשים שידונו בסטריאוטיפים, בדעות קדומות, בדה לגיטימציה, בהסתה, באלימות, בכל הדברים הללו, אלה רמות שונות בוודאי של התופעה עצמה. להיזהר. אני גם מזמין אותם להתווכח ולשוחח איתי בעניין הזה.

תודה, שמעון.

דוגמה אחת אני מבקש, דוגמה אחת ובזה אני אסיים.

אני אתן לך אחר כך.

אני הולך, לצערי, לעוד ועדה.

אבל אין בררה, אנחנו רוצים לשמוע את המורים. בבקשה.

בוקר טוב, שמי ברטי זנו, אני מבית ספר הראל בקרית מלאכי. בטח שמעתם שלאחרונה היו שם בעיות בנושא הזה של גזענות, שעליו דיברת כרגע, בנושא של בני העדה האתיופית, שבאמת לא מקבלים אותם בקניית דירות. העניין קצת ירד מהפרק, אבל בבתי ספר אנחנו יכולים לראות שגם העניין הזה קיים. הילדים, כילדים, אומרים את מה שהם חושבים, בלי כחל ושרק. השאלה שלי- - -

יש בבית הספר- - -

40% כמעט של בני העדה האתיופית. אני אגיד לך שיש מורים שעושים מעל ומעבר כדי לצמצם באמת, כדי לשלב ולשמור על הכבוד ההדדי, ואני רואה שמנהל בית הספר עושה את המקסימום באמת כדי לקדם את העניין הזה. השאלה שלי כאן, מה בעצם גורם לנו לחשוש מן האחר. מה בעצם גורם? מה באמת מפחיד אותנו? שתיים, אני רוצה להתחבר אלייך, הגב' חנין זועבי, אני באמת מזדהה עם מה שאת אומרת, אבל מצד אחד אנחנו מבקשים לקבל את האחר, את השונה, האם הצד השני גם מוכן? האם גם לו יש את הסבלנות הזאת? האם הוא באמת רוצה לקבל?

יש לך את הסטטיסטיקה פה.

ומה? למה אנחנו מצפים ומה אנחנו עושים?

תראי את הפער, את קראת אותו? תקראי אותו, אני ממליצה.

גם בצד השני יש סטיגמה לגבי הצד האחר. מה באמת אנחנו עושים כדי לקרב ולצמצם את הפערים האלה, ואני חושבת שמשרד החינוך כרגע, עם כל הכבוד לנושא הזה של מבחני המיצ"ב, לכל המבחנים, צריך לעצור רגע, או במקביל להתחיל לקחת את זה כנושא שנתי, את הנושא של הכבוד ההדדי, של צמצום, של דיאלוגים, של מפגשים, של תגבור לימודי יהדות, או מפגשים בין בתי ספר ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, ולא להלביש סטיגמות על סקטור כזה או אחר.

מה קורה עם המפגשים באמת? בואו נדבר על זה. היו לכם מפגשים עם ילדים ערבים?

לא. כי אנחנו, אל"ף, גיאוגרפית, די מרוחקים יחסית, כי יש לנו את היישובים הבדואים, שזה די- - -

אתם מלמדים בכלל על האוכלוסייה?

אבל צריכים להיות מפגשים- - -

יש רלוונטיות- - -

רגע, חנין, נדבר לפי סדר.

אני רק שואלת.

חנין, אני רק באמצע לדבר. התכניות של מפגשים יכולות להוריד מתחים. זה הרי כלי שקיים כמעט מקום המדינה, הוא היה אפקטיבי, הוא יובש לתקופה, עכשיו מחזירים אותו. אני אשמח לשמוע ממקור מוסמך, מה התהליך של מפגשים מהסוג הזה.

לא רק בין יהודים לערבים, אלא גם ממש בין דתיים לחילוניים, להתעסק בכל השונות, בכל האוכלוסיות השונות. לא רק זה.

בסדר, זה מודל.

קוראים לי מיה ואני מגיעה מבית ספר רעות מטבריה, בית ספר ממלכתי חילוני, אני מחנכת של כיתה ו' ורכזת חברתית בבית הספר שלנו. במסגרת הריכוז החברתי אני מנהלת גם את הפרויקט של דו קיום. אנחנו נפגשים עם תלמידים מבית ספר בעראבה.
אני קודם כל רוצה להגיד שאנחנו מברכים מאוד את התכנית הזאת. אנחנו למדנו המון מהתכנית הזאת, המפגש בין התלמידים נתן להם להבין באמת את התרבות האחרת, נתן להם להבין שכל הגזענות, או הסטריאוטיפים, או הדעות הקדומות, לא קיימים. ברגע שיש מפגש בין הילדים וכבר במפגש הראשון ראינו התחברות של הילדים, ראינו קבלה, הם התארחו אצלנו ואנחנו התארחנו אצלם, הייתה קבלה בצורה יוצאת דופן, מדהימה, על הצד הטוב ביותר.

לא היו שום אירועים חריגים תוך כדי המפגשים?

לא היו אירועים חריגים. אני דווקא רוצה לומר שאנחנו מאמינים, בעקרונות בית הספר, שהשלום מתחיל בתוכנו, ואם אנחנו נחנך את הילדים לכך מגיל קטן אז הם יצמחו לתוך זה. לא היו אירועים חריגים, הילדים היו בקבלה מוחלטת וברצון רב להיפגש עם הילדים האחרים. החששות שהיו היו דווקא מצד ההורים, שלפני כל מפגש טרחו להתקשר ולשאול ומה קורה ולאיפה אתם הולכים ומי אחראי ועם מי אפשר ליצור קשר. היו חששות מצד ההורים, אבל אני חושבת שאנחנו, כאנשים בוגרים, אולי חוטאים בחששות שלנו מול הילדים, כי הקבלה של הילדים היא קבלה של אחד את השני בצורה יוצאת דופן מדהימה.

הם הביעו גם השקפות עולם פוליטיות? או הם לא דיברו על פוליטיקה בכלל?

איך אפשר? כיתה ו'? הם דיברו על כדורגל.

לא נכנסנו לפוליטיקה.

אז תיכנסו ותראי, זה המבחן.

אני חושבת שכן כדאי להשאיר אותם במקום הנקי, במקום בלי דעות קדומות.

זה המקום הקל. זה נקי, אבל זה קל.

שילד נכנס ממקום נקי ואז זה יכול ל- - -

רבותיי, המורות, אתם מכירים את האמירה הזאת, כשמדברים ביחד אז לא שומעים אף אחד? תודה.

שמי מנסור אמגד, אני בא מבית ספר אלמג'ד בטירה משולש, אני גם סגן מנהל. בהמשך לדבריה של עמיתתי, אנחנו מקיימים תשע שנים נפגשים עם בית ספר שקד ברעננה. אנחנו קרובים גיאוגרפית אבל שונים בתרבויות, לא מכירים את התרבויות אחד של השני. במרחב הקטן שלנו עם בית ספר שקד אנחנו מפנטזים, מעלים רעיונות לבד. בזמן שהיו פיגועים ומלחמה כולם התנתקו והמפגשים האלה נפלו בבתי ספר אחרים אבל אנחנו המשכנו ועמדנו, כי מצאנו שותפים אמיצים שעמדו על זה שהמפגשים האלה יתקיימו. אנחנו מקיימים מפגשים של כיתות ה'-ו' וגם אנחנו שותפים בהמון פרויקטים שפורסמו בתערוכות בפריז, באונסק"ו, אפילו היה לנו שטיח שלום שעשינו במימון, תשמע טוב, פרסי. הוא מימן את זה והפיץ את זה בכל העולם.

מימון אירני.

אירני-צרפתי, צרפתי-פרסי. אז אנחנו מאמינים ששותפות אמיצה יכולה לקדם. אם אנחנו מאמינים- - -

לא בגלל שמוצאו פרסי, אבל הוא יעני נתן?

נתן. החששות של ההורים, אנחנו התחלנו הפוך, התחלנו קודם כל עם צוות המורים שמאמינים בזה. אחר כך המעגל התרחב להורים ובסוף התלמידים. עשינו תשתית טובה ומכאן אנחנו תשע שנים, ההורים שותפים. אנחנו משתתפים בסדר ט"ו בשבט, המורים משתתפים כל שנה בטיולים משותפים, סדנאות, מה שאת רוצה.

תודה רבה.

שלום לכולם, שמי אורלי. אני מלמדת בבית ספר ניצני זבולון, זה בית ספר קיבוצי, ברמת יוחנן, כפר המכבי, אני מחנכת כיתות א'-ב' ואני מתחברת לחברותיי שאמרו שהחינוך לסובלנות ולקבלת השונה מתחיל בכיתות א', אולי אפילו קודם.

מתחיל בבית.

בדיוק, אבל אני אומרת בחלקת האלוהים שלי הוא מתחיל כשהם מגיעים אלינו לכיתה א'. אני רוצה להגיב על הדברים של הגב' חנין זועבי, שאמרה שאנחנו אולי קצת חוששים להגיד את דעותינו, את מחשבותינו, את עמדותינו הפוליטיות בכיתות. אני רוצה להגיד שאני באופן אישי לא עונה אף פעם לילדים על שאלות של מה הדעות שלי או האם אני מאמינה באלוהים או לא. אלה שאלות שעולות הרבה מאוד, לא מתוך חשש אלא מתוך אמונה שאני רוצה לפתח אנשים, ילדים, חושבים, ילדים שמגבשים את הדעות שלהם בעצמם. אני כן רואה את המקום שלי בלהכניס להם לתוך הסל את הערכים, את הכלים, את הדברים שיסייעו להם לחשוב בעצמם ולגדול להיות אנשים חושבים שהדעות שלהם יתגבשו בעצמם, תוך כדי הכלים שאני נתתי להם, אני והמחנכות שאחריי וההורים וכל הסביבה, שיבססו את הדעות שלהם על כבוד, על סובלנות, על קבלת השונה. ופה אני רואה את התפקיד המהותי שלהם, לא בלהיכנס איתם לדין ודברים בנושאים קונקרטיים, אלא באמת לתת להם את הכלים הערכיים, המיטביים שאנחנו יכולים לתת להם.

כמה ילדים אצלכם בכיתה א'?

אצלנו זה כיתות באופן יחסי קטנות, של 26-27 ילדים בכיתה. אבל שוב, יש שכבות יוצאות דופן, כמו הכיתה שלי היום, 33 תלמידים, אבל עם מורת הכלה צמודה. המקום הזה של הילד והכיתות הקטנות זה משהו שאנחנו מאוד מאמינים בו והלוואי שהדיון הקרוב בנושא הזה יוביל לתוצאות בכל המקומות בארץ.

תודה.

חברת הכנסת יפעת, רצית?

כן. קודם כל מאוד מעניין ככה לשמוע אתכם ואני אהיה מאוד קצרה, כדי לתת לכם את זכות הדיבור. קודם כל הנושא הזה הוא נושא ממש ממש חשוב, הוא נושא ממש חשוב. כאמא לארבעה ילדים ששניים מהם במערכת החינוך בחטיבות הביניים ובתיכון אני יכולה להגיד לכם ששנים לחמתי, גם כמישהי שהייתה בהנהגת הורים ביישוב שלי, על הנושא של לימודי הערבית. אני חושבת שחייבים ללמוד ערבית בכל בתי הספר בארץ, גם את התרבות וגם את המסורת, אבל בעיקר את השפה. אנחנו חיים במזרח התיכון ולחיות כאן בלי לדעת על מה מדברים- - - אני רוצה לספר לכם על סיטואציה ממש קטנה, מביכה, שהייתה לי. הגענו למסעדה באבו גוש והיו שם הרבה יהודים שישבו ואכלו חומוס ונהנו ושני מלצרים רבו ביניהם והתחילו לצרוח, תגרה בין שני מלצרים, התחילו לצרוח בערבית, ישבו כל הישראלים והסתכלו ואף אחד לא הבין מה קורה סביבו. עכשיו, יכול להיות שהם רבו על החומוס ועל הצלחת, אני לא יודעת על מה הם רבו- - -

או שהם רק סתם דיברו בקול רם.

לא, זה היה קטע, אבל זו הייתה מין סיטואציה שאמרתי, איך אנחנו לא מדברים ערבית?

- - - חוזרים לחומוס.

המעולה, אכלנו ונהנינו ונתנו פרנסה וחבריי הטובים נמצאים באבו גוש, מה שאני רוצה רק לומר שישבתי שם וזה כל הזמן חוזר אליי, זה שאני לא מדברת ערבית ושילדיי לא מדברים ערבית. זו בעיה מאוד מאוד קשה לחיים התרבותיים והחברתיים, ובכלל להביא את השלום או איזה שהיא הידברות במזרח התיכון. ואני רוצה להגיד שאם נוכל לצאת מפה עם קריאה, שכבר קראת אותה בוועדה שהתכנסה באפריל, אני אומרת, בואו נעשה את זה שוב, נדרוש את לימודי השפה הערבית והתרבות בכל בתי הספר היהודיים בארץ.

ולכם המורים, אני רוצה להגיד, כל הכבוד על העשייה שלכם ועל המחויבות שלכם ועל זה שבאתם לכאן היום. לפחות אני ממש נהנית לשמוע אתכם. תודה.

שלום לכולם. אני באתי מהצפון, ממעלות תרשיחא. את אשתך אני מכירה כשהייתי סטודנטית והייתי מנחה בבית הגפן, הנחיתי את התלמידים של יהודים וערבים, והיא נחמדה מאוד ומקסימה.

תודה רבה, אני אמסור לה.

טוב, לענייננו. התחילה חנין ואמרה שתפקיד המורה לפעמים מחייב- - -

את מלמדת בבית ספר ערבי?

אני מורה, מלמדת בבית ספר ערבי בתרשיחא והייתי מנהלת מתנ"ס גם ואני אחזור לנקודה הזו ספציפית.

חנין אמרה שהמורה הערבי בפרט, קשה לו לבטא את העמדות שלו. זה נכון. אף אחד לא יכול לטייח את הדברים האלה. לפעמים יש לחץ ולחץ עצום לא להגיד את הדברים בפני הכיתה, כי הם יכולים להידרדר לכל מיני מקומות אחרים ודברים אחרים לגמרי והפרנסה תלך למורה עצמו. לפעמים זה היה. קשה לי לדבר על חינוך למנהיגות גם אצלנו- - -

תהיי קצת יותר ספציפית, מה קשה לומר?

אני אגיד את הדברים האלה.

לדבר על הנכבה.

חנין, אנחנו יודעים בדיוק מה קשה לך לומר ומה קל לך לומר.

אני לא, קשה לא. לא קשה.

חנין, מתוקה, תרשי לי, יש לי קול חזק. לפעמים את התרבות עצמה, כל מה שקשור להיסטוריה, אני גם מלמדת היסטוריה, כל מה שקשור לנכבה, לכל המלחמות, לאירועים, קשה לי לדבר עליהם ולבטא את העמדות. קשה מאוד. אני יכולה לכוון אותם, אני יכולה להנחות אותם, אבל אסור להביע עמדה. איך אתם רוצים שאני אגדל כל מיני דורות בלי להביע את הדעה שלי? והדעה שלי היא גם אובייקטיבית, כי כל הזמן כשאני מדברת אז אומרים- - -

סובייקטיבית.

לא, אני מדברת על דעה אובייקטיבית בינתיים.

היא מנסה לסיים משפט, היא עוד לא אמרה לכם מה היא מלמדת.

אני עדיין לא אמרתי כלום.

אולי היא מביאה את הנרטיב של שני הצדדים?

אבל זו לא דעה.

לא, עמדה. בוא נגיד עמדה מסוימת. אז אני אגדיר. בקשר לעמדות, קשה לבטא מאוד מאוד את העמדות שלנו. לכן כשאני רוצה להיות מחנכת בתוך הכיתה ולחנך את התלמידים שלי להביע את הדעה בחופשיות, לדמוקרטיה ולכול, חסר לי באיזה שהיא נקודה הפינה הזאת אצלי גם, וזה מאיים. זה לא צודק.

בקשר למפגשים, אנחנו עושים את המפגשים בין מעלות לתרשיחא. אמנם יש התקדמות, אבל התקדמות מאוד איטית, אבל אני חושבת שדרך המפגשים אפשר להפנים הרבה ערכים, הרבה נורמות לחיים משותפים, לאורח חיים ממש נורמלי כזה.

את מלמדת היסטוריה?

כן, אבל ההיסטוריה של העולם העתיק, של יוון ו- - -

לא של המזרח התיכון?

עדיין לא, ולא רוצה להיכנס בינתיים לזה.

כי אני הייתי מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון. גם אני הייתי מורה, מזמן, ואני יודע מה זה. אני לימדתי היסטוריה, ושם בכיתה י"א יש ספר היסטוריה של המזרח התיכון, יש על פלסטין בתקופת המנדט ויש שם על כל השאלה הפלסטינית והסכסוך. אז כמורה להיסטוריה אני לימדתי את זה. נכון שזה קשה קצת, אבל לפעמים האווירה והמורה עצמו מבחין את עצמו ומגביל את עצמו. אני יכול להגיד לך, בבית ספר תיכון לימדתי את זה ודיברתי על זה, אבל הבעיה, וזו הבעיה שלי כמורה, הבעיה בניגודים בין שני דברים. אני גם יזמתי מפגשים בין יהודים וערבים, בלוחמי הגטאות בצפון, על השואה ועל הדברים האלה. הבעיה במפגשים האלה זה הפרדוקס בין מה שהתלמיד רואה ושומע בדיאלוג הזה ובין הבית, אתה לא יכול להפריד. התלמיד אינו חי בבועה ובחממה, הוא חי בתנאים, בחברה, בכל הדברים האלה, לכן הוא מושפע, אתה לא יכול להפריד אותו ולהגיד 'יאללה, עכשיו אנחנו מנתקים אותך מהמציאות'. אז זו הבעיה וזו השאלה. ובקשר למורה, אני גם רוצה להרחיב רק קצת, יש פרדוקס גם במשרד החינוך. אם אתה לא רוצה לתת למורה להיות אמיץ קצת, להביע דעה, אני לא מתכוון לדעה, הוא יגיד את כל הדעות- - -

להציג את הדעות השונות.

יעשה ויכוח בין התלמידים ובכיתה, כי כך אתה משנה, אז יש ניגוד. איך אנחנו רוצים לחנך את האדם, את האזרח היוזם, האמיץ, הלא מפחד, אם אנחנו מגבילים את המורה ולא נותנים לו, לא לדבר, לא להתפתח ולא להביע. זה הפרדוקס.

כדאי שכל מערך ההסברה קודם כל יתחיל מה- - -

רגע. חבר הכנסת אוחיון, משפט אחד.

משפט אחד ותביא את הנושא פעם אחרת. אני בכל אופן רוצה לתמוך, גם מתוך ניסיון, בכל מפגש, למרות שמסעוד גנאים העלה את ההסתייגות, שבכל זאת יש פער בין הבית לבין המפגש בכיתה, ויש גם מפגשים שהמחקרים מראים, שמחזקים את הדעות הקדומות, אלה מקרים מועטים, אבל אין ספק שמי שעוקב, גם מבחינת ניסיון, ואני בוודאי בעד זה, כמובן לתאם את הציפיות, כל מפגש הוא בוודאי גם שובר סטריאוטיפ, מקרב, בכלל אתה ואני נפגשים, נעזוב כרגע את הקונפליקט, כבני אדם. אותה נקודת המפגש בבעיות המשותפות שלנו כבני אדם, כחברים וכו', שם, אם המעגל הזה או נקודות המפגש יילכו ויתרחבו, נוכל לנהל את השיח. אני בוודאי תומך בכל מפגש שיהיה.

תודה רבה.

שלום. אני מיכל מכפר ורדים עכשיו, אני במקור ממצובה הגלילית. כל הדברים ששמענו פה ואני רוצה מאוד להתחבר לפתיחה של 'אל תפחדו' ו'תדברו' וגם לתפקיד שלנו דווקא במגזר היהודי כמחנכים, גם חלק מכל הפעילות המשותפת של החיים משותפים, וגם בבית הספר שלי, אני מורה בבית ספר תפן, ואנחנו שותפים עם בית ספר בגוש חלב, אבל אני רוצה להגיד שהאווירה היא לא אידילית בכלל והעבודה היא מאוד קשה, והתנגדויות עולות. את העבודה אנחנו עושות בצוות. בצוות המחנכות והמנהלות נעשית עבודה מאוד מאוד טובה, כי שם אנחנו באמת שמים דברים על השולחן ומדברים ומעזים לגעת ובגלל זה הדבר המאוד חשוב שאני אומרת זה הרבה פעמים לא מה אנחנו מדברים אלא מה אנחנו עושים, לא מה אנחנו מדברים בפתיחת בוקר, אלא מה אנחנו עושים אחר כך בהפסקה ואיך אנחנו מתנהלים אחרי צהריים בבית ואיך אנחנו מגיבים לכל דבר שקורה, כי לדבר בפתיחת בוקר, או להגיד שככה צריך להתנהג וככה יפה לנהוג כלפי האחר, זו חצי עבודה. מאוד חשוב בעיניי זה מה אנחנו עושים, ולמה בחרנו בחינוך ובאמת להתחבר למקום הזה של כמה העבודה שלנו המעשית היומיומית התרחקה מהחינוך, אפרופו גם האופק החדש וכל התעשייה שהיא מאוד מכווננת למידה, שזה חשוב מאוד, אבל מאוד התרחקנו מאותו בסיס של עשייה חינוכית ושל באמת לגעת בערכים שיובילו אותנו אחר כך, אני בטוחה, ללמידה מאוד משמעותית.

אני רוצה להתייחס גם לעניין של הגזענות, חבר הכנסת אוחיון לא נמצא כאן. אני חושבת שלהיפך, אנחנו ממעיטים בערך של המושג ברגע שאנחנו לא שמים אותו על השולחן. אנחנו צריכים להגיד את המושג הזה בפה מלא. אני מחנכת בכיתה ה' ו-ו' ואני מכניסה את זה גם סביב הכדורגל, כשאני חוזרת ביום ראשון מהשבת, גם אירועים פוליטיים ביומיום כמובן והמילה הזאת נכתבת על הלוח ונאמרת, כי אני חושבת שאנחנו עושים בדיוק את ההיפך. ברגע שאנחנו מסתירים אותה, אנחנו מסבנים את עצמנו.

אפשר לשמוע מישהו מהממלכתי דתי?

יש פה מהממלכתי דתי, ודאי.

הייתי רוצה קצת לשמוע.

בבקשה, בואי תתקרבי.

קוראים לי הרצליה כרמי, אני מבית ספר ממלכתי אגרון בקרית יובל בירושלים.

ביקשנו ממלכתי דתי.

בואי דברי ואנחנו נמצא מישהו.

טוב, חשבתי שיש עדיפות לדתיים. אני רוצה לדבר על שני דברים.

כמה שנים את מורה?

35 שנים, עם ניסיון רב, מלמדת כיתות ה'-ו' ובצוות ניהול ורכזת מקרא.

עם אותו מרץ?

בוודאי, כי הגעתי מתוך איזה שהיא שליחות למקום.

עם שם כמו הרצליה, מה אתה רוצה?

נכון, ואני חושבת שאם תרצו אין זו אגדה, זה תלוי בנו. אם אנחנו נרצה זה יגיע, זה ייקח זמן אבל זה יגיע. אני רוצה להגיד כמה דברים על בית הספר שלנו. אני חושבת שסובלנות וגזענות, וכל המילים היפות האלה, אנחנו לא נצליח ליישם אותם בדיבורים. אצלנו יש תכניות רבות רבות, שקודם כל מחנכות את הילדים להיות סובלניים אחד כלפי השני, ומחנכים את המורים להיות סובלניים אחד כלפי השני והלוואי והיינו יכולים, סליחה, גם את אלה שמעלינו לחנך, להיות גם סובלניים כלפי מורים. זה לא רק סובלנות, סובלנות כלפי ילדים מתחילה מסובלנות כלפי מורים, וכמו שיש חנוך לנער על פי דרכו, צריך לקיים חנוך למורה על פי דרכו.

יש לנו בחדר המורים, אני לא רוצה לקחת את הסובלנות רק לכיוון של ערבים ויהודים, אמנם בבית הספר שלנו עושים מפגשים של ערבים ויהודים בגן הבוטני ובמוזיאון המדע ובמוזיאון ישראל ויש לנו מורים לערבית בבית הספר שהקשר בין המורים היהודים לערבים הוא קשר יוצא מן הכלל, אפילו- - -

יש לכם מורים ערבים שמלמדים ערבית?

כן, יש לנו מורה מאבו גוש ויש לנו מורה מהצפון שמלמד ערבית בבית ספרנו, וזו תכנית נפלאה, והוא מספר להם גם על החגים ועל המצוות, וכשהוא לא מגיע, אז למה הוא לא הגיע, בגלל הצום וכו'. אני רוצה להגיד שאלה הדברים שמובילים לסובלנות. לי נורא חסר, למשל, אני מרגישה שיש סובלנות נפלאה בין יהודים וערבים בבית הספר שלנו, אני הייתי רוצה שהסובלנות תהיה גם בין דתיים וחילוניים, אין לנו מפגשים דתיים וחילוניים, יש לנו מפגשים ערבים ויהודים. אני גם רוצה להגיד שגם אני, כמורה, אני לא רוצה שלכם המורים הערבים תהיה תחושה שלכם לא נוח להגיד את הדעה שלכם. אפשר להציג עמדות, גם אני לא נמצאת במפה של השמאל, אני לא מחביאה את הדעות שלי, אבל יחד עם זאת אני מאפשרת לילדים, מציגה את כל הדעות לכאן ולכאן, הילדים הם לא שלנו, הם גדלים בבית ואסור לנו לשכוח שהם גדלים בבתים של ההורים שלהם, אנחנו לא יכולים לצאת נגד המשפחות ונגד החינוך בבית, ולכן הדבר הכי טוב לעשות זה באמת להיות פתוח, זה באמת להציג את כל הדעות, באמת לנסות להבין מאיפה זה בא. כמורה לתנ"ך אני עושה את זה המון מתוך התנ"ך, לדעת מאיפה באים הדברים, וכשאתה יודע מאיפה זה בא, זה גם קל לך להבין, גם את זה שחושב בדיוק הפוך ממך. ואין כמו תכניות שמובילות לדברים האלה, בלי דיבורים, בית ספר אגרון עושה את זה נפלא.

תודה.

ממלכתי דתי. בבקשה.

שמי שפרה, אני עובדת בבית ספר אילת השחר, בירושלים, שהוא חרדי לאומי. אנחנו מקבלים ילדים- - -

חרדי לאומי ממלכתי?

לא ממלכתי, הוא חדש, הוא כרגע במוכר שאינו רשמי. אנחנו מקבלים אוכלוסייה מאוד מגוונת, עולים חדשים, ספרדים אשכנזים, בעלי תשובה, אנשים שבאים מהמגזר החרדי, אוכלוסייה מאוד מגוונת ואנחנו עובדים על קבלת האחר. זה מתבטא במעגלי שיח, בכישורי חיים, באופן חלקי גם במפתח הלב ושיחות אישיות שעתיים שבועיות לכל מחנכת. אני לא אכנס לעניין הכספי אבל חלק גדול מהדברים האלה אנחנו עושים בהתנדבות, כי התקציבים מאוד קטנים, בגלל שאנחנו בית ספר חדש.

אני רציתי להגיד שהכבוד ההדדי מתחיל מהכבוד- - - כבוד הדדי זה לא רק קבלת השונה, זה גם קבלת העצמי, ואני חושבת שצריך להדגיש פה שלפני לימודי הערבית, למשל, ראוי ללמוד את לימודי היהדות. אני רואה שהסעיף הראשון פה זה לחנך את האדם להיות אוהב את הוריו, את המשפחה, את מורשתו התרבותית ואת לשונו, ואני מרגישה פה קצת מין התנצלות על זה שאנחנו יהודים ולא בדיוק כמו הערבים. אנחנו קודם כל צריכים לכבד את עצמנו, את המורשת שלנו, את המשפחה שלנו, ואני חושבת שלפעמים הכבוד לאחר הוא יותר קל מהכבוד לקרוב, זאת אומרת לכבד את הרחוק, את השכן, זה יותר קל מלכבד את אח שלי, שהוא רוצה עכשיו לשבת ליד המחשב ואני רוצה לשבת ליד המחשב. זאת אומרת אנחנו צריכים קודם כל לעבוד על עניי ביתך הקודמים ואחר כך עניי העיר ואחר כך האחר.

אני רציתי רק לספר חוויה אישית, שנזכרתי בה, כי מישהי פה אמרה לידי שהיא מכפר ורדים. אנחנו היינו בחופשה שלנו בכפר ורדים והייתה לנו חוויה מאוד לא נעימה והיא לא חד פעמית. בעלי רצה לחנות באיזה שהוא מקום, הוא שאל למה השער סגור, ואז אמרה לו אישה אחת מתושבות המקום, אין לי עניין להפליל מקום, יכול להיות שזה יוצא דופן, 'בגלל שאנחנו לא רוצים שאנשים כמוך יבואו לפה'. מה זה כמוך? אתה מכיר אותי, אתה יודע מי אני? לפי מה אתה מכיר אותי?

זה בטח סטריאוטיפ על פי אופי הלבוש.

זה סטריאוטיפ וזה אפילו דה לגיטימציה.

תגידי, האם הילדים מושפעים מהלחץ שיש עכשיו על הציבור החרדי? את רואה יותר מתח? את רואה איזה השפעה?

השפעה על התלמידים?

בגלל כל מה שקורה מסביב, כן, או שזה לא מחלחל עדיין?

זה ודאי מחלחל, שומעים בבתים דיבורים. אני חושבת שאנחנו באמת צריכים להתחיל מהכבוד ההדדי בתוכנו, גם בין המבוגרים וזה יילך לילדים.

שמי אילנה, אני מחנכת, רכזת חברתית ומדריכה של החינוך החברתי במחוז תל אביב, בבית ספר יגאל אלון בבת ים, אני מדריכה ראשותית בעיר בת ים.

קודם כל אני חושבת שעצם הדיון הזה פה ועצם זה שאנחנו יושבות פה כמורות, מהשטח, מאוד חשוב, היה חשוב לנו כבר לאורך שנים ותודה רבה שנתתם לנו באמת את ההזדמנות הזאת לבוא ולומר את הדברים, לומר את הדברים מהשטח.
אני חושבת שדווקא מערכת החינוך הממלכתית, מערכת החינוך בכלל בארץ, מייחסת חשיבות מאוד רבה לנושא של הסובלנות וקבלת השונה והכבוד וגם תכנית מפתח הלב, שבעצם מובילה מערכים להתנהגויות וזו המהות של התכנית- - -

איך בכל זאת הפער הזה, באמת, מריבוי תכניות וסיסמאות ואמירה למציאות שלנו?

הראייה היא שבאמת השינוי, בניגוד לעבר, צריך להתחיל מהמקום הקרוב שלנו, מהכיתה, מהמסגרת הכיתתית, מבית הספר, ורק אחר כך לצאת החוצה, וזו באמת המהות גם של תכנית מפתח הלב ובכלל של האני מאמין שלי. אני מסכימה בעניין הזה שלא צריך להעצים את המושגים השליליים של גזענות ושונה ואחר, אלא באמת להראות את הייחודיות של כל אחד, ליצור איזה שהיא חברה, הליך דמוקרטי גם במסגרת הכיתתית ולבדוק איך כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתרום למסגרת הזאת, במה כל אחד ואחד מאיתנו מיוחד, מה הכישורים, מה הייחודיות של כל אחד ואחד, ורק מתוך זה לצאת לחברה החוצה. בבית הספר שלי, ביגאל אלון, יש משפחה ערבית שהגיעה משנה שעברה ובמקום קבלת השונה הייתי קוראת לזה לדוגמה רגישות. אנחנו מאוד רגישים לעניין הזה שבאמת קיבלנו אותם מאוד יפה, וגם מבחינת ההוויה הבית ספרית, הקבלה שלהם בתוך בית הספר, היינו מאוד מודאגים בעניין הזה, והמודל של חברת הילדים, המודל הדמוקרטי של חברת הילדים, הוכיח את עצמו. מהרגע הראשון אנחנו לא מרגישים את ההבדל שבין המשפחה הזאת הערבית לשאר הילדים בבית הספר. הם חלק בלתי נפרד מבית הספר.

השורה התחתונה, מה שאני מנסה לומר, שהשינוי מתחיל בתוכנו, בדוגמה אישית שלנו, ובמתן הזדמנויות לילדים ואני מאוד מתחברת פה, הרבה אמרו את זה לפניי, לתת את ההזדמנות להתנסות וליישם. כי באמת מלמדים ומדברים, גם בתכנית הלימודים, בלימודי מולדת לדוגמה, אני רוצה לספר לך, חברת הכנסת חנין זועבי, יש פרק שלם על האוכלוסייה כמעט בכל שכבות הגיל, פרקים שלמים על האוכלוסייה בישראל ומקדישים תשומת לב מאוד רבה ללימודים ולהיכרות של האוכלוסייה הערבית, זה לא רק האוכלוסייה הערבית, אלא ממש להכיר אותם, את הדרוזים והנוצרים והמוסלמים, הייחודיות של כל- - -

הדת המוסלמית, כן, בתור הדת שלנו וההפרדה התרבותית כן. בתור זכויות וילידת הארץ והקשר שלי עם המולדת והזהות הלאומית שלי, זה אפס. זה אפס.

חנין, אני אתן לך לדבר.

המטרה שלנו להוביל את הילדים קודם כל להכרה. מה שחסר לי באופן אישי זה באמת המפגש האישי של ההיכרות האישית, הפיזית. הגיעה אלינו משפחה, לא חווינו את זה קודם, הילדים ראו שהם ילדים כמו כל הילדים, הם מארחים כמו כל הילדים, הם משתתפים כמו כל הילדים, הם כמו כולם, ומתייחסים אליהם, בשל הדוגמה האישית, בשל המודל הדמוקרטי שאנחנו מעבירים- - - אני חושבת שזו הדרך בעצם. תודה.

תודה רבה.

חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.

אני רוצה לא לצנזר את עצמי גם ואני מצטערת אם אני פוגעת במישהו, גם מהמורים הערבים וגם מהמורים היהודים. אני חושבת שנקודת ההתחלה צריכה להיות שאין איזון. אם אנחנו אומרים סטריאוטיפ, זה לא שיש לערבים סטריאוטיפ כלפי היהודים כמו שיש ליהודים. יש אי איזון- - -

אבל העניין הוא שאתם משתמשים במושגים סטריאוטיפ, גזענות, כל המושגים האלה, במקום להשתמש ב- - -

פה אל תתחכמו, יש סטטיסטיקה. אני לא רוצה חוכמה פה- - -

למה המושג סובלנות מקבל משמעות אחרת של ערבים ויהודים?

אני מבקש, בשם- - -

אז אני עוד- - -

רק רגע, חנין, תני לי רגע לעשות סדר. חברת הכנסת זועבי, שנייה אחת. אני מבקש- - -

יש לי עוד דברים יותר קשים.

צריך לשמוע גם דברים שלא נעימים לאוזן. לא יעזור כלום.

איפה הסובלנות שלה? השימוש במושגים השליליים מוביל לשלילי. ברגע שנשתמש במושגים חיוביים זה יוביל לחברה אחרת.

זה לא הזמן שלי, זה הזמן שלכם. יש לנו עד 11:00, את הזמן שלי אני אקח.

דרך אגב, אני ממש מציעה לתת לך לדבר. באמת, בואו ניתן לה לדבר. עכשיו נהיינו קשקשת ישראלית, תסלחו לי, קלאסית. היא מדברת, נקשיב, נגיב. לדעתי זה מעניין לשמוע.

בדיוק. למי שלא מכיר, חברת הכנסת יפעת קריב, זאת שהעירה הערה נבונה.

מהתגובה שלכם אני רואה שזה חלק מהבעיה. התגובה שלכם. כי אתן לא רוצות להיצמד לעובדות. תראו, 46% מהנוער היהודי לא מוכן לתת זכויות, לא מסכים- - -

לא מסכים לאיזה זכויות?

אתם יכולים לסבול ערבים, תלמידים ערבים שבאים עם אותה דעה כמו שלי, אתם מגיבים באותה דרך? אז יש פה בעיה. לא הילדים מהכיתה הבעיה.

46% מהתלמידים היהודים סבורים שאין לתת זכויות שוות לאזרחים הערבים. 52% סבורים שלא צריך לאפשר לערבים להיבחר לכנסת. כל הסטטיסטיקה מהצד השני מראה כמעט החצי, חצי העוינות, חצי אי קבלה של האחר, וזו סטטיסטיקה, לא של חנין זועבי, של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ואני בתור מיעוט, לא בגלל שהפלסטינים יותר סובלניים בגנטיקה שלהם מהיהודים, אלא בגלל שתמיד תמיד המיעוט יותר נחשף לקבוצת הרוב, הוא יותר מכיר את קבוצת הרוב. אם היו הפלסטינים קבוצת הרוב, אז אני חושבת שגם הסטטיסטיקה הייתה תקפה. לרוב יש תמיד תחושת עוצמה ותחושת חוזק, הוא לא כל כך מעוניין להכיר את האחר, כי הוא יכול להסתדר בלי ההכרה הזאת. להבדיל מהמיעוט. מתוך אינטרס, מתוך שאני נכנסת לאוניברסיטה אז זה רוב יהודי, אני נכנסת לכנסת, זה רוב יהודי, אני חיה ברוב יהודי, אז מטבע הדברים אנחנו מכירים את היהודים, אנחנו נחשפים לתקשורת שכולה מדברת על היהודים, אז למה אתם מתווכחים איתי? אני לא אומרת שאנחנו יותר טובים, אני אומרת שבסופו של דבר בשורה התחתונה אנחנו לומדים עברית, זה מובן מאליו, אני לא מבינה למה הכעס שלכם. אני לומדת עברית, אתם לא יודעים ערבית, אני נחשפת לתרבות היהודית, אני לומדת תרבות יהודית והיסטוריה יהודית ואתם לא. אז בשורה התחתונה אני מכירה אתכם הרבה הרבה הרבה יותר מאשר אתם מכירים את הצד הפלסטיני. לכן זו עובדה. זו עובדה שאני חושבת שהאור האדום בשיא הרצינות ובשיא הכנות, ולא בתור פלסטינית, האור האדם צריך להיות מודלק אצל המורים היהודים בבתי הספר היהודיים וזה לטובת שנינו.

הנקודה השנייה, אנחנו תורמים לגזענות. אנחנו הפלסטינים, יש לנו חלק, כאשר אנחנו מהססים גם להגיד את הדברים שלנו, אנחנו מהססים להגיד את העמדות שלנו ואני פה עכשיו אכעיס את כולכם כשאני אומרת שלפעמים אני נגד המפגשים האלה, למה? כי אני הייתי חלק מהמפגשים האלה בתור מורים. במפגשים האלה רוב הזמן התלמידים הערבים היו שקטים- - - במפגשים שלי, אני הייתי בנצרת, אני לימדתי שמונה שנים, ורוב הזמן היו- - - אולי עכשיו הדור, אני בטוחה שהדור עכשיו הוא יותר חזק, אבל אתם יודעים מה? האישיות, וזה לא רחוק מה- - - אני חושבת, אם היושב ראש מסכים איתי, המטרה של מערכת החינוך הערבית הייתה לדכא את האישיות הלאומית שלנו, הייתה לביית אותנו, הייתה לשנות, לעצב לנו זהות חדשה, כמו היהודים הערבים, שבאו לבתי ספר, גם חלק מהמפעל הציוני היה למחוק את האישיות של הערבים היהודים, חלק מהמטרה של מערכת החינוך הערבית הייתה למחוק את האישיות שלי, כאשר אני לא לומדת את ההיסטוריה שלי. נאדיה אומרת שאסור לנו, או אנחנו חוששים, רק לבטא עמדות? לא, אפילו לדבר על אקטואליה אנחנו היינו חוששים, לדבר על מה קרה היום, לדבר על מה קורה בעזה, לדבר על מה קורה- - - עובדות, על מציאות, על אקטואליה, המורה הערבי והמורה הערבית חוששים, לא רק עמדות. תשכחו מעמדות. אקטואליה, החדשות של היום, מי אמר שהמורה הערבי יכול כל כך לדבר על מה שקרה היום? לכן האישיות הערבית- - - עכשיו האזרח הערבי, מה שיש לו, העוצמה שיש לו, היא למרוד במערכת החינוך שלו, והעוצמה שיש לאזרח היהודי היא בזכות מערכת החינוך שלו, כי זו המטרה של מערכת החינוך הערבי. כמאל עטילה, הדובר של מערכת החינוך, הוא מתפקד כמו צנזור ראשי, ואני הייתי עדה. היושב ראש, אתה אומר תיתנו דוגמאות, היו מצלצלים למורים להגיד להם 'מה אתם אמרתם היום? הזכרתם את יום האדמה? מה קרה ביום האדמה? זה לא התפקיד שלכם'. אני, המנהלת שלי קראה לי ואמרה לי 'מה את לימדת היום?' וכאשר אני שוחחתי איתה, דרבנתי אותה, אז היא אמרה 'אוקי, אני קיבלתי טלפון מהמפקח'. זו דוגמה קלאסית, זה לא רק לחנין זועבי, ואתם יודעים שזו דוגמה קלאסית, וזו המטרה של מערכת החינוך. אז הפתרון זה לא מפגשים, אלא גם לעמוד על שלנו.

תודה, חנין, הצגת את העמדות בצורה מאוד ברורה.

שמי איריס, אני מבית ספר היובל ביהוד. קודם כל באמת תודה רבה, לשמוע את כולם זה פשוט מרתק. אני מסכימה, כל פעם אני אומרת, על זה אני אשיב ועל זה אני אשיב, אבל אני רוצה לקחת את זה קצת למקום אחר. אני הגעתי לחינוך, אני לא 35 שנים, אני ארבע שנים במערכת החינוך, הייתי קודם מנהלת מחלקה כלכלית בכמה חברות במשק והגעתי לחינוך באמת ובחרתי ללכת לחינוך היסודי, אני מחנכת כיתה ו', באמת מתוך ערכים ולשמחתי זה מה שמצאתי, מצאתי מערכת חינוך ערכית מאוד. מי שדיבר כאן על מיצ"בים וערכים, אני לא חושבת שאפשר להפריד, אני חושבת שזה הולך ביחד, אני חושבת שתכניות הלימודים, בלי שום קשר לכישורי חיים, למפתח הלב, אני מלמדת שפה, עברית, וכל תכניות הלימודים מדברות על ערכים, מדברות על נאה דורש נאה מקיים, זה מתחיל בנו, לא רק שוּנוּת, לא רק קבלת האחר, אני חושבת שהתלמיד של היום, אנחנו מלמדים היום תלמידים אחרים, היום תפקיד המורה הוא לא להעביר ידע, ואת זה אנחנו צריכים להבין. אנחנו צריכים לעודד אותם לחשוב ואם אנחנו נפתח תלמידים שחושבים ביקורתית, שמגלים סקרנות, שיודעים לעבוד, ואני מאוד מברכת את מה שקורה לכל נושא ההערכה והמדידה, דווקא בשנה האחרונה, של הקטע שאסור לבחון בבית ספר יסודי מעבר לבחינות, ואז יש הרבה יותר הערכה חלופית ולכן יותר תהליכי חקר ועבודות חקר. כל זה מלמד אותם לעבוד ביחד, לקבל אחד את השני וללמוד ולהיתרם מאיתנו ומהקבוצה וברגע שאנחנו- - - אני לעולם לא מביעה עמדות, לא כי אני מפחדת להגיד אותן, אלא כי אני חושבת שצריך להציג את כל הדברים, כדי ללמד תלמיד חושב.

אתם עוסקים בכיתה ו' באקטואליה?

בוודאי, לא רק באקטואליה, אי אפשר שלא. אם אני מלמדת מקצוע מקסים, כמו תרבות ומורשת ישראל, אם אני מלמדת היסטוריה של העת העתיקה, אנחנו משווים את זה כל הזמן להיום. בוא נלמד אפילו על ספרטה ומה קורה, איפה אנחנו לעומת ספרטה, איפה תרבות ומורשת ישראל החלוצים, אז האם יש משמעות היום לחלוצים? זהו, אם לא צריך לייבש יותר ביצות אז אין יותר משמעות למילה חלוץ? אנחנו לוקחים את הכול, הם הכינו אצלנו, לדוגמה, עבודות מתוקשבות יפהפיות של מדריך לחלוץ, צריך להיות חלוץ היום בשנת 2013, כל זה גורם להם להיות תלמידים חושבים, תלמידים חושבים שבטוחים בעצמם יהיו אנשים חושבים ואז יהיה להם יותר קל לגלות סובלנות לכל המגזרים השונים.

אז מאיפה הסטטיסטיקה?

הסטטיסטיקה היא אולי של העבר, אנחנו מנסים ללמד אותם להיות- - -

- - - סטטיסטיקה אצלכם.

הנה, יש. נוער שלנו, זה המסמך- - -

הרצליה וחנין זועבי.

צריך להתקדם. יש סטטיסטיקה, אבל צריך להתקדם, צריך לשלב ידיים ולהתקדם.

- - - זו בעיה.

חברת הכנסת חנין זועבי, אני מבקש ממך לא לעורר- - -

אני רק- - -

בסדר, אבל דיברת. הקשבנו לך, דיברת, דיברת יפה.

אני? אני לא נותנת לך זכות קיום? אז את מורה שמחנכת לסובלנות.

קוראים לי שלומית רופמן ואני מחנכת בבית ספר נוף ים. אני שומעת, התחברתי מאוד למה שאמרת, כשהדגש כאן אצלנו הוא באמת לא רק המיצ"בים והלמידה, אלא על ערכים.

מה דעתך על בחינות המיצ"ב?

תיכף אני אענה על המיצ"ב. אני גם הגעתי לחינוך, הייתי בצבא קבע ועסקתי בפרויקט של נערי רפול והגעתי מתוך שליחות ומתוך החשיבות של אזרח אחר ושונה ותורם למדינה. הייתי גם קצינת ח"ן של גייסות השריון ובאתי מתוך הרקע בעיקר של השינוי, של לעשות אותך אזרח טוב יותר, תורם יותר למדינה. ובאמת בבית הספר שבו אני עובדת, אמנם בהרצליה, ובאמת ראש העיר שלנו שהייתה, יעל גרמן, הדגש שלה היה על דמוקרטיה והיא חייבה את כל בתי הספר בהרצליה, זה היה לימוד חובה, דמוקרטיה זה היה ועדיין בעיר הרצליה- - -

שעות שמממנת העירייה, שעת חינוך שבועית בנושא דמוקרטיה עם אנשים שמוכשרים לנושא.

ואנחנו כאן, כל המורות, מחויבות לדמוקרטיה, לקבל את השונה, כשבאמת הערכים הם נורמה, הם חלק מבית הספר, כשאנחנו מקבלים את השונה, אם זה שיח רב גילאי, ואם זה למשל גם תרומה לקהילה, כשתלמידים בכיתה ו', למשל, יוצאים לבית ספר של ילדים עם פיגור שכלי ותרומה לבית הספר הזה. זאת אומרת כשיש כאן קבלת השונה, כשגם אנחנו מרגישים שמגיעים אלינו- - -

משהו קורה במעבר מהיסודי לחטיבה ולתיכון, ש- - -

נכון. כשמגיעים אלינו, למשל, עכשיו, בעקבות האנטישמיות בעולם אז בית הספר שלנו קולט רבים שברחו מצרפת ומרוסיה וממקומות שונים בעולם, יש לנו ממש קיבוץ גלויות וכאן אנחנו- - -

אבל אני חוזר, איך את מסבירה, זו שאלה שאין לי תשובה עליה כבר הרבה שנים, מה קורה, כי באמת בבתי הספר היסודיים, גם שאני מכיר, תכניות ועיסוק ומילים יפות וסיסמאות והלוחות והמסדרונות והכרת האחר והכול, משהו קורה במעבר מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה, כי הסטטיסטיקות שכתובות פה, ועוד לא הצלחתם לעיין, חנין פה הפנתה לאיזה שהוא משפט אחד, אבל כל מה שכתוב פה הוא נורא, משהו קורה. איפה זה נעלם? למה זה לא הופך להיות משהו שהם לוקחים את זה איתם להמשך?

השאלה גם לגבי חטיבות הביניים בכלל, האם באמת יש להם הצדקה והגיל הזה הוא גיל מאוד מאוד בעייתי. אני מציינת את זה, כי אני גם אמא לארבעה וגם כמורה שמלמדת גם ביסודי וגם בגילאים היותר בוגרים, בגיל הזה, במעבר הזה מכיתה ו', אני מחנכת עכשיו כיתה ו', המעבר הזה מ-ו' לכיתה ז' הוא מעבר, נקרא לזה בשמו- - -

הוא חריף מאוד.

חריף? נוראי. והילדים למעשה, הם פשוט מבולבלים, הם מנסים להמציא את עצמם מחדש ולצערי הרב, באמת, הם הולכים לקיצוניות ולכן נתפסים לאותם- - -

אוקי.

שאלת מה דעתי לגבי המיצ"בים. במשפט, אני חושבת שלפני שהיו המיצ"בים לימדנו אותו דבר. אני חושבת שהמיצ"בים מכניסים מאוד ללחץ את המערכת כולה. במקרה שלנו לא, אנחנו משקיעים בערכים ולא פחות מאשר בלמידה עצמה, זו נורמה, אבל אני יודעת שיש בתי ספר שהמיצ"ב הפך להיות ה- - - הכול הולך לקראת המיצ"ב וכמו שאמרו פה, אין זמן כאילו למפגשים שאנחנו- - -

אנחנו עסקנו בעניין הזה שלשום והיו פה שתי מנהלות מהרצליה ובאמת הם העלו את העניין של המיצ"ב הפנימי, הרי יש היום את המיצ"ב החיצוני.

אני רוצה להגיד משהו על המיצ"ב.

לא, אני צריך לתת פה למיעוט הגברי.

אל תשכחו שחלק מהמיצ"ב זה גם החלק של האקלים.

שלום, אני נביל אבו דעאבס מרהט.

יש פה גם מורים גברים מהמגזר היהודי?

כאן.

אני משמש רכז אשכול אזורית בתכנית לתקשוב ברהט, בדרום.

אוה, סוף סוף אחד מהדרום.

במגזר הבדואי. יש לי הצעת פתרון, במיוחד בתחום התקשוב. מדברים פה על אי הכרת האחר והמרחקים הגיאוגרפיים. לדעתי אפשר לעשות את הלמידה שיתופית, זה אחד מתפוקות תכנית התקשוב הלאומית, ולעשות מפגשים וירטואליים ברשת. אנחנו התחלנו עם זה ב-2005, אבל לא הלכנו כל כך רחוק, וזה יכול להיות פתרון.

כן, בהחלט.

אני רוצה להגיד, תודה שאפשרת לי. שמי דיאמנט חנה, מבית ספר יזרעאליה בחיפה, ראש העיר לשעבר שלנו, כבוד.

אני רוצה להתייחס למיצ"בים ועוד כמה מילים על סובלנות. אני מורת שילוב בחינוך המיוחד ולכן מאוד חשוב לי להציג גם את המגזר של החינוך המיוחד. אבל תחילה אני אגע במיצ"בים. בית הספר שלנו זכה במקום ראשון במיצ"בים, היה כתוב בעיתון לפני כשבוע ומשהו, ואני רוצה לומר מספר מילים על המיצ"ב, המיצ"ב הוא לא רק לחץ לימודי אלא הוא בודק גם את האקלים הבית ספרי, גם ביחס תלמידים-מורים, תלמידים-הורים וכו', וזה פן לא פחות חשוב כדי שנשים על העניין הזה עין.

באשר לתכניות, אנחנו הגענו למסקנה בית ספרית מזה כמה שנים, שאם אנחנו בתוכנו לא נתגבש ונעשה לנו תכנית בית ספרית לקבלת השונה והאחר, לא נצא מזה טוב. בית הספר שלנו מונה כ-350 ומשהו תלמידים, כאשר יש לנו לא מעט תלמידים מהעדה האתיופית, לא מעט תלמידים רוסים, גם תלמידים ערבים שמגיעים אלינו מהעיר התחתית ו- - -

יש תלמידים ערבים?

יש לנו, בעיקר בחינוך המיוחד, יש לנו שלוש כיתות של החינוך המיוחד.

בחינוך המיוחד זה מאוד אופייני.

כן, אבל הם נמצאים בבית הספר ואנחנו רואים אותם כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך שלנו בתוך בית הספר. הסובלנות שלנו היא מבפנים. אנחנו משלבים את הכיתות של החינוך המיוחד בתוך החינוך הרגיל, שזה אומר גם עם מפגשים וגם תלמידים משולבים בחינוך הרגיל. זה אומר שאנחנו מאמצים את אותם תלמידים שנמצאים בחינוך המיוחד לחינוך הרגיל. בלי שום קשר, יש לנו תכניות מובנות שנתיות. אחת מהתכניות הפופולאריות שלנו זה תכנית חוסן, שאנחנו אימצנו אותה לאורך כל השנה, או תכנית הומוגנוּת, שמלכתחילה באה למנוע החל מאלימות מילולית, כלפי 'אתה רוסי כך וכך', 'אתה אתיופי כך וכך'- - -

יש לכם איזה שהן תכניות משותפות עם בתי ספר ערביים בחיפה?

אין לנו תכניות כאלה, אבל אנחנו חושבים תחילה דווקא לאמץ תכנית כן עם בתי הספר הדתיים, כן, גם החרדים. יש עכשיו תכנית מאוד פופולארית בבתי הספר, שמסתובבת, תכנית של מורשת, תרבות ישראל ומורשתו, כמו שאת אמרת כאן, וגם פה אנחנו הגענו למסקנה שיש בורות מאוד גדולה בתוכנו, הפרט, השונה והאחר.

מלמדים ערבית בבית הספר?

כן. יש לנו מורה שמלמדת ערבית, מהמגזר הערבי, היא חלק בלתי נפרד. כן, היא מלמדת את החגים ואת כל מה שקשור במערך- - -

זה קרן קר"ב?

לא, אלה שעות שהעירייה מממנת. היא באה כנציגת העירייה. אני חייבת לציין את עיריית חיפה, ששותפה לתכנית רצף חינוכי של כל היישוב של נווה שאנן והיא אחראית על הרצף הבין דורי, החל מהגיל הצעיר של הגן עד הגיל המבוגר. כלומר אני מרגישה שבבית הספר שלנו יש את הסובלנות וקבלת האחר.

תודה רבה.

לא. אני בכל זאת באה מהחינוך המיוחד, כן אני מרגישה של התקצוב, ופה מישהו העלה את זה, לתקצב. כן, לתקצב. כי אם אני רוצה לעשות משהו שונה ואחר, ישר מפרטים לי כמה זה עולה, כמה כסף הקפצה של אוטובוס, כמה כסף הקפצה של מיניבוס.

טוב שמחשבים.

נכון, אבל זה המקום להגיד שאם רוצים סובלנות כלפי השונה והאחר, לא רק גזענות כלפי המגזר הערבי, צריך כסף.

אני מלמד בבית ספר עין הים בחיפה. בית ספר ניסויי, האמת כבר מרכז הפצה של התפיסה החינוכית שלנו. בית הספר שלנו קודם כל משלב כל מיני סוגים של קהילות, גם יוצאי ברית המועצות וגם- - -

מגיעים תלמידים ערבים?

תלמידים ערבים יש לנו גם בחינוך המיוחד ויש לנו שלוש כיתות של PDD, כיתות שמשתלבות. אני במקרה משלב בכיתה שלי גם חינוך מיוחד וזה בעצם מה שרציתי להגיד. אני רואה שהשילוב בפועל של ילדים מתוך החינוך המיוחד, אני אקח את זה כשונה, זה לא משנה כרגע אם זה חינוך מיוחד, ערבים, יוצאי ברית המועצות, אתיופים או- - - זה כל שונה. זאת אומרת גזענות יכולה להיות כלפי כל אחד. ומה שאני רואה, שכשהילדים של החינוך המיוחד נכנסים לתוך הכיתה שלי, הילדים שלי, הילדים שמגיעים מהחינוך הרגיל, מתייחסים, אחרי שנה, אחרי שנתיים, אחרי כך וכך זמן, כשזה קורה בפועל, כשהם משולבים ביום יום, נמצאים איתם, הם עוברים איתם תהליכים, הם לומדים איתם, אז זה משתנה. מה אני רוצה להגיד? אני חושב שצריך לעשות, פשוט לעשות, לא לדבר את זה, לא לדבר את ה- - - לעשות, ליצור מפגשים משותפים, גם בתי ספר דתיים וחילוניים, גם בתי ספר ערבים, חילוניים ודתיים, וכדי לעשות את זה חייב להתפנות זמן בתוך המערכת. זאת אומרת אמרתם מיצ"בים, המיצ"בים גוזלים המון זמן מ- - - לא מיצ"בים כמיצ"בים עצמם, תכנית הלימודים מאוד מאוד עמוסה, גם בבית ספר יסודי. אני מרכז את המתמטיקה, נניח, של בית הספר, יש המון המון דברים שדורשים מאיתנו להביא לילדים כדי שהם יהיו מוכנים בכיתה ה' לעבור מיצ"בים. אני הולך עם המנהל שלי לפגישה במשרד החינוך, כשמציגים את היעדים לקראת שנה הבאה, כל פגישה נפתחת במילה מיצ"ב, מה קרה במיצ"ב, איך היה המיצ"ב- - -

אבל המיצ"ב הוא גם מיצ"ב אקלים, לא לשכוח.

בתי ספר הם בתי חרושת לציונים.

בדיוק. אני לא סתם אומר את זה כטענה, אלא אני אומר את זה כדי לפנות- - -

המיצ"ב לא נולד כמבחן ליצור דירוג, הוא נולד כמערכת שנותנת למנהלת בית הספר כלי והוא סטה, ואנחנו עסקנו בזה. אני מניח שהוא ישתנה בשנה הבאה.

אז מה שרציתי להגיד זה שבאמת שצריך לפנות לזה, להקדיש לזמן זמן ביום יום ובאמת ליצור. תראה, בחיפה זה לא בעיה הרי לעשות מפגשים, יש לנו הרבה בתי ספר בחיפה, מה הבעיה ליצור מפגש?

אתם הרי הולכים ברגל בכלל.

כן, אנחנו הולכים ברגל לים, אז אפשר ללכת לבית ספר.

ברור שהמורות מנצלות את החסינות שנתת להן וזה טוב. שתי הערות. הערה ראשונה, אי אפשר לשנות את המציאות בלי לראות אותה כפי שהיא ובלי להשתמש במושגים הנכונים, בלי לזייף ובלי לטייח. אתה לא יכול לחנך, אם זה לדו קיום וקבלת האחר, אם אתה לא רוצה לקבל אותו כפי שהוא מגדיר את עצמו ולא אתה מכין לו את הקטגוריה שאתה רוצה, אתה דרוזי, אתה מוסלמי, אתה- - - אני ערבי פלסטיני, אזרח מדינת ישראל, נקודה. צריך לראות את זה. שתיים, מהמציאות שאני חי בה- - -

אתה יכול להוסיף את המילה 'חרדי', אם יהודי יגיד את זה אז לא יקבלו את זה. תגיד גם לקבל את החרדי.

אני רואה שחלק מהמורות, במיוחד המורה- - -

הרצליה.

יכולות להיות חברות כנסת, באמת.

אני חי את המציאות, אני גם הייתי מורה ועכשיו כחבר כנסת, אדוני היושב ראש, לתשומת לבך ולתשומת לב כולם, אני מדבר על דברים שקרו איתי, הזמינו אותי שני בתי ספר, בית ספר באשבל, ליד סכנין, העיר שלי, דו לשוני, ביום הנכבה וביום האדמה, ודיברתי על הדברים האלה. הזמין אותי בית ספר צומח, זה חטיבת ביניים צומחת לתיכון בעראבה. כאשר הזמינו אותי והיה איתי גם חבר הכנסת מוחמד בראכה, הזמינו את מנהל בית הספר לשימוע. אדוני היושב ראש, בוועדת החינוך אני אומר לך, אני יזמתי שלושה-ארבעה דיונים על דברים של סגני מנהלים והוועדה הזמינה אותם לדבר והם לא באו. אני יזמתי דיון של היועצות החינוכיות אצלי והיו אצלי בלשכה, למחרת המפקחת והמפקח דיברו איתם 'למה אתם נפגשים עם חברי כנסת?' הם מונעים מהם לבוא אפילו לוועדה. אתה צריך לדעת את המציאות. אני לא מדבר עכשיו על דברים ש- - - היה לו דיון בשנה שעברה על בית ספר שהשתתף ביום זכויות אדם, כי הוציאו את הילדים לתל אביב והיה שימוע למנהל בית הספר. זה במסגרת המטלה הביצועית במקצוע אזרחות. אז אנחנו צריכים לדעת את המציאות.

מילה אחרונה למורות ולמורים. אני הייתי מורה, הייתה לי אמרה שמנווטת את החיים שלי כמורה, הייתי אומר: אחת, העולם יותר רחב מכיתה וארבע קירות, שתיים, אני לא צריך להגביל את עצמי בגבולות המשרה אלא ברוחב השליחות. בלי זה אתן לא יכולות לשנות.

שלום, שמי מירב, אני ממחוז חיפה, אני עובדת בקרית אתא ואני שכנה שלך, אני גרה במורשת, בגוש שגב.

אהלן וסהלן.

קודם כל, אני רוצה לענות לחברת הכנסת חנין. אני הייתי בשליחות בקנדה והייתי בבית ספר יהודי והיינו היהודים שם המיעוט, ואף אחד לא מצפה בקנדה שבפאבליק סקול ילמדו על היהודים. אף אחד לא מלמד שם. בבית הספר היהודי לימדו גם את ההיסטוריה של קנדה, על כל רבדיה, וגם את ההיסטוריה של היהודים. וזה גם בארץ ישראל, אתה בארץ יהודית, בבתי הספר של הערבים- - -

עוד פעם זו התפיסה.

חנין, תתגברי על עצמך.

לא, אבל אני צריכה לתקן אותה.

לא, את לא צריכה לתקן אותה.

רשמית את במדינה יהודית- - -

אני במולדת שלי.

חנין, את לא צריכה לתקן אותה, אני גם לא תיקנתי אותך.

זו טעות בסיסית.

לא, לא, את לא צריכה- - -

אני אזרחית, אבל אני- - -

חברת הכנסת זועבי.

חברת הכנסת חנין, אנחנו מדברים על עובדות ועכשיו זה לא עניין של אמונות. אני אומרת, סובלנות מתחילה איך שאמרת בעניי עירך. הפערים, השסעים הולכים ונעשים גדולים יותר, בואו נקרב את העם שלנו, נקרב את 'ואהבת לרעך כמוך', קודם כל בכיתות, בבתי ספר. בקרית אתא, אני חושבת שזה דבר מאוד מאוד יפה שנעשה, לקרב בין דתיים וחילוניים, בכיתות ו' אנחנו עושים מפגשים משותפים לקראת הבת מצווה. דבר מדהים. אז בתי הספר הדתיים הולכים לפן הדתי, בתי ספר חילוניים הולכים לערכים ולא חסר על מה לדבר ולקרב. וזה דבר מאוד מאוד חשוב. הרב קוק אומר 'סובלנות היא מקור חיים', אבל אם אתה מאמין בצדקת הדרך, אם אתה מאמין שהאמונה היא מתוך טוהר דעות ומוסר אז יש סובלנות, אם זה בא מתוך רכרוכיות, מתוך רפיון, אז זה סם מוות, זה מביא לקנאה, זה מביא לתחרות, זה מביא לדברים מאוד מאוד קשים. אנחנו מאמינים בסובלנות, הסובלנות צריכה להיות מתוך אמונה שאני מאמינה בה, לא מתוך חולשה, לא מתוך להרגיש שאני מעט, שאני לא בסדר. אני מזמינה אותך, את בטח מהצפון, לראות את הכפרים הערביים, אני מזמינה אותך לראות את הכבישים הערביים, איך אנחנו מתנהלים היום, כשיש חג לערבים, שתי מכוניות על הכביש יש לנו. הם חיים בעושר, לא במצוקה, אני לא יודעת למה את מתכוונת- - -

איזה ערבים חיים כולם בעושר?

אצלנו בצפון? אני מזמינה אותך. אני לא מדברת על הכלל, אני לא מכירה את הכלל, אבל אני מזמינה אותך לראות באיזה רכבים הם נוסעים, איזה בתים הם בונים. אני מזמינה אותך. בואי לשפרעם, בואי לעיבלי- - - בזכות זה שהם מקבלים זכויות בארץ ישראל.

אני לא יודעת- - -

כי את בתחושת מסכנות.

אני לא בתחושת מסכנות, אני באה בתחושת מסכנות?

שהעם שלך זה מיעוט- - -

.

לא, הוא מדוכא, אבל הוא- - - שתדעי, 54% מהפלסטינים הם מתחת לקו העוני- - -

חברת הכנסת זועבי, מספיק, די.

שלום. לי קוראים סוזי, אני הגעתי מגשר הזיו, אני גם גרה וגם מלמדת בגשר הזיו.

את חברת קיבוץ או בהרחבה?

לא, בהרחבה. אצלנו בית הספר הוא בעצם בית ספר אזורי, כל הילדים מכל האזור, מכל הקיבוצים, מגיעים- - -

רק קיבוצים?

כן. זאת אוכלוסייה ישראלית די הומוגנית, אין לנו, לא ערבים, לא דתיים, לא עניים. הילדים שלנו פשוט חיים- - -

בחממה.

כן, הם חיים בבועה, והרבה מהידע שלהם לגבי ערבים, לגבי דתיים, זה סטיגמות, או כל מיני דברים שהם שומעים, הם לא מכירים. אחד הדברים שאני רואה, אני כבר שנה שלישית מרכזת את נושא דו קיום בבית הספר, אני רואה את הילדים שלנו במפגשים האלה פוגשים ילדים, השנה זה מכפר יאסיף. בהתחלה הם מגיעים חושבים, 'ילדים ערבים זה...', כל הסטיגמות עובדות בראש ואחר כך במפגשים הם מדברים על המכנה המשותף בין הילדים. הם רואים שהם שומעים את אותם שירים, מתלבשים באותם בגדים, הם רואים כמעט את אותן תכניות ואז באמת אלה המפגשים המשמעותיים, בעצם אלה המפגשים המשמעותיים באמת. ולא משנה כמה נדבר ולא משנה כמה נגיד, עד שילד לא יפגוש ילד מהצד השני לא תישבר החומה הזאת והוא ימשיך להכיר את הערבי באמת כמו בשיעורים, את הבדואי עם המנהגים שלו, את הדרוזי עם המנהגים שלו, ולא את הילד הזה שהוא בדיוק בגיל שלו, או הילדה. רק כשמכירים אנשים הדברים האלה- - -

תודה.

אני מגיעה מבית ספר דוד אלעזר בקרית גת. אני מלמדת בחינוך הממלכתי. אני חושבת שלבית הספר כמסגרת חינוכית יש תפקיד מאוד מאוד חשוב בהבניית החברה הערכית, חברה שמגלה סולידריות, אכפתיות, כבוד, סובלנות, קבלת השונה, בעיקר לאור העובדה שאנחנו חברה מאוד מאוד מאוד מגוונת. אני באה מבית ספר שבתחילת דרכו 70% ממנו היו ילדי עולים. כיום אנחנו כבר עם 40% ילדי עולים. מגמה נוספת שאנחנו רואים בה גם את השינוי זו המגמה שיש את השילוב של החינוך המיוחד אצלנו בכיתות. למשל אצלי בכיתה יש תלמיד עם אספרגר. היה לי תלמיד נכה על כיסא גלגלים. כלומר גם פה אנחנו רואים את השונות ואת הקבלה של הילדים. הערכים האלה, אני חושבת שצריכים להיות בנשמתנו, קבלת השונה, הסבלנות, הכבוד. אצלנו הערכים האלה הם פשוט בכל ההוויה, אנחנו רואים את זה בכל הוויית בית הספר, החל מהחזון של בית הספר, שבאמת הוא מושתת על לחנך, לפתח ולהשתית ערכים של כבוד, אחריות, קבלת השונה, תרומה לקהילה. בית הספר מייצג חזון חינוכי כשהוא רואה את האדם, את התלמיד, על כל מכלול נטיותיו, על ריבוי האפשרויות שבו, ובאמת אנחנו מקפידים על שיח, אנחנו מקפידים על תפקיד לכל תלמיד. כלומר כל העשייה הבית ספרית שלנו מכוונת לקבלת השונות, לכבוד ולכל מה שאנחנו עושים, אבל אני רוצה, אם אפשר, לנצל את הפורום הזה ולהעלות נקודה מאוד כואבת במערכת החינוך, ואני באה ואני אומרת אותה ממקום שהמערכת הזאת מאוד חשובה לי, מאוד יקרה ללבי, וזה נושא אופק חדש. אני מרגישה, כמורה, אני לא יודעת מה השאר, שאני קורסת. אנחנו קורסות. אופק חדש, באמת המטרה הראשונית שלו אולי הייתה להיטיב עם המורות ויש יתרונות, אנחנו רואים את זה, אנחנו רואים את זה בשעות הפרטניות ואנחנו רואים את זה בשיח האישי והקבוצתי, אבל אנחנו גם רואים את הדברים האחרים, שאופק חדש שם מקלות בגלגלים אצלנו כמורים.

אבל לא הבנתי את עניין הקריסה, מה זה קורסים? זה ממילוי הטפסים, או- - -?

גם, גם.

גם, במקום הבירוקרטיה, תשקיע את זה בתלמידים ותראה- - -

אני אתן לך דוגמה, יש המון פרויקטים שמופעלים על ידי הרשות וגורמים פרטיים בשילוב משרד החינוך, אני יכולה לתת לך עכשיו רשימה של עשרה פרויקטים שיש לנו בבית הספר, ואנחנו לא יכולים לדחות את הפרויקטים האלה, כי, עוד פעם, אנחנו רואים את התלמיד ואת רווחת התלמיד ואת הישגי התלמיד, תמיד התלמיד מול עינינו ואנחנו לא יכולים לדחות את התכנית הזאת ולהגיד 'לא בבית ספרנו', אז מה זה דורש מאיתנו? זה דורש מאיתנו בלי סוף טפסים ותכניות עבודה ומעקבים ומצגות ועוד, וגם ההשתלמויות שדורשים מאיתנו, 60 שעות השתלמות שנתיות, זה אומר שאנחנו מסיימות לעבוד כמעט בשלוש וחצי-ארבע, צריכות להיות כבר במרכז פסגה- - -

אוקי, אני חושב שהעניין הובן.

אבל אני חושבת שכן צריך להעלות את זה, במיוחד לאור העובדה- - -

בסדר, אני לא אומר שלא, גם רעיון טוב אפשר להציג במשפטים ספורים. תודה.

שמי עינב ואני יועצת בבית ספר נחלת יהודה בראשון לציון, מחוז מרכז. ראשית אני רוצה להודות על הפורום, הוא מרגש ומשמעותי. אני חושבת שעצם זה שדברים צפים על השולחן זה כבר מראה לנו את האור בקצה המנהרה.

אני רוצה לענות לשאלתך, שאלת היכן הפער. התכניות הן רבות, אמרת, אני מסתובב, אני רואה פלקטים לקבלת השונה, ומבחינתי זה קבלת האחר ולא השונה, משום שאנחנו אכן חברה מאוד מאוד מגוונת ואנחנו צריכים ללמד ערכים ואי אפשר ללמד בלמידה פרונטלית, אי אפשר להטיף לערכים, אפשר להטיף, אבל אחר כך בחטיבה זה איפה שהוא ייעצר שם משום שזה לא באמת, זה לא בפנים. לחנך לערכים זה משהו שהוא בתוך הלמידה, זה חייב להיות מתוך פסיכו פדגוגיה, בתוך השיעור, זה צריך להיות בתוך המתמטיקה ובתוך התנ"ך ובתוך המקרא, וכן, גם בתוך מפתח הלב ובתוך כישורי חיים. הקושי שאני רואה, קושי אחד שעלה והוא באמת נכון, זה עניין של שעות ותקציבים, דברים נופלים הרבה פעמים על שעות ותקציבים, החומר האנושי שנמצא בשטח הוא נפלא, הרעיונות שעולים הם באמת נפלאים והרבה פעמים זה נופל על שעות ותקציבים. קושי נוסף שאני, כיועצת, מרגישה אותו מאוד מאוד חזק, זה הקושי של הליווי של הצוות. המשרד הציב יעד 12, יעד ההכלה. יעד ההכלה הוא קלאסי קבלת האחר, לראות את האחר, לענות על הצרכים שלו, לראות את הילד שנמצא שם ולא כמספר במיצ"ב או לא כציון. יעד ההכלה הוא יעד מדהים, מבורך, שהעלה לדיון ושם זרקור בתוך בתי הספר. אני מרגישה, לפחות במחוז שלי, את כל הנושא הזה של קבלת האחר ואיך אנחנו יכולים ליישם אותו. הדיון בעניין הזה והזרקור בעניין הזה העלה גם את הקושי. יעד ההכלה זה יעד שצריך להיות מערכתי, הוא לא יכול להתייחס לילד. הילד הוא הלקוח שלנו בסופו של דבר, שממלא גם את מיצ"ב האקלים בסופו של דבר, אבל להכיל צריך גם את הצוותים, להכיל צריך גם את המנהלות, משום שמי שמרגיש לא מוכל לא יכול להכיל מישהו אחר, מי שלא מלווה בתהליך הזה לא יכול להוביל את התהליך הזה. ללמד בצורה שהיא לא פרונטלית הופך את ההוראה להנחיה, לאו דווקא אנשי חינוך יודעים להנחות קבוצות. לנהל שיח כזה בבוקר, של שחרית, שהוא מופלא, זה דבר נהדר, אבל מורה שלמדה חינוך והוראה והתמקצעה במתמטיקה או בכל דבר אחר, לאו דווקא יודעת להנחות קבוצה דינמית. עולים שם דברים לא פשוטים, צריך לדעת להתמודד איתם על מנת להוציא את הילד מתוך הקבוצה הזאת עם יכולת לקבל את האחר. כי אם המורה מנהלת את הקבוצה הזאת בצורה שהיא לא נכונה ולא מקצועית, עולה שם קושי עצום, יוצאים שם דברים שבסופו של דבר גורמים לקרע ולא גורמים לקבלת האחר. אם אותו דבר בתוך חדר מורים לא מעובד בצורה נכונה זה יוצר קרעים ולא קבלת האחר. אני חושבת שבתוך התכניות האלה, שהן תכניות נהדרות, בראש ובראשונה צריך לפנות וליצור מבנים של ליווי בפסיכו פדגוגיה של אנשי מקצוע פרה רפואיים ואנשי מקצוע מהתחום של הפסיכולוגיה והייעוץ וההנחיה על מנת לתת כלים לצוותים להתמודד עם הדבר הזה בצורה מיטבית, ושזה לא יישאר פלקטים וסיסמאות.

אני רימא מחיפה. אני מדריכה מחוזית לחינוך לחיים בחברה במגזר הערבי. אני רוצה קצת לספר לכם דוגמה דווקא חיובית על דו קיום שהוא בית ספר ג'סר על ואדי, גשר על הוואדי, בכפר קרע. שם יש דוגמה חיה לדו קיום בין תלמידים יהודים וערבים, בין מורים יהודים וערבים, עם ההורים שלהם גם, זה לא רק למורים לבד. למה יש שם את דו הקיום הזה והוא מוצלח? כי הם מכירים אחד את השני, הם מכירים את כל התרבות, את החגים, את המנטליות, את השפה. המורה היהודייה יודעת לדבר בערבית וגם להיפך. אז זה דבר שכן מעודד לעשות את בתי הספר המשותפים האלה.

דבר שני, אני מלמדת בבית ספר עבד אלרחמן חג' בשכונת חליסה, אם אתם מכירים. אם לא, זו השכונה הכי קשה בחיפה.

בית ספר שפעם קראו לו הגשר.

נכון. אני הובלתי בבית הספר פרויקט שזה זכויות הילד דרך הדת. לקחנו שלושה בתי ספר, אחד נוצרי, נזירות נצרת, אחד בית הספר שלי, שכל התלמידים מוסלמים ואחד בית ספר דינור, שהוא בית ספר יהודי. במשך שלוש שנים עבדנו במעגלים, הורים וילדים ומורים, בגישור. היה נפלא. כל אחד ביקר אצל השני בחגים שלו, הם השתתפו עם ההורים שלהם בערב, הם נכנסו לבית כנסת, לכנסייה, למסגד. היה מקסים.

למה היה?

כי אין תקציבים.

לא, האמת שקיבלנו תקציב. התקציב היה רק לאוטובוסים, המון דברים עשינו ביחד, ההורים, האוכל, הכיבוד, המתנות, כל בית ספר דאג לעצמו. זה נפסק במשחק כדורגל. במשחק כדורגל הייתה קטטה בסוף, פתאום החליטו ההורים של בית ספר דינור שהם לא יחזירו את התלמידים שלהם לבית ספר חליסה. הם לא רצו, הם לא נגד בית הספר, לא נגד התלמידים, אלא למקום הזה הם לא רוצים לשלוח את הילדים שלהם, רק שאנחנו ניסע אליהם. ושם זה נפסק. לצערי הרב זה נפסק שם. הלכנו, נציגים של הורים, דיברנו עם הנציגים של בית ספר דינור, להמשיך את זה ולצערי- - -

זה מה שאומר שזה הרבה בית.

זה המון הבית. אני מאמינה שזה הבית. גם מבחינת משרד החינוך, לתת לכל בית ספר, גם לחייב אותם בכל שנה לאמץ, בית ספר יהודי עם ערבי, חילוני, דתי, לא יודעת מה, בסוף השנה לא לעשות מסיבת סיום של כיתות ח' או לא יודעת מה, לעשות מסיבה או יום שיא לתוצר של עבודה, ולא הצגה, עבודה אמיתית בשטח, של ערבים ויהודים וקצת לשים את הפוליטיקה בצד. לפי דעתי. המון מורים משני המגזרים, אני כמדריכה מחוזית אני בשיתוף מלא עם המקבילה שלי, ודוגמה חיה למשרד החינוך, במשרד החינוך בחיפה, לעבודה משותפת, מקסים, בין המפקחים, בין המדריכים, בין ההנהלה, אין שם ערבי-יהודי.

אני רוצה להתייחס בקצרה לשני דברים. ביחס למיצ"בים, אני חושבת שיש בעיה עקרונית וזה הקושי להשוות אקלים. בשביל ילד אחד אלימות זה דחיפה ובשביל ילד אחר אלימות זה דם. זאת אומרת כשאתה שואל האם יש אלימות בבית ספר, זה מאוד קשה לשאול אותם ולקבל תשובה אובייקטיביות.

סליחה, שואלים אותם שאלות קונקרטיות, אם זה דחיפה או אם זה הרביץ. השאלות הן מדויקות.

דבר שני, אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שמתייחסת לסובלנות ואני חושבת שהסובלנות צריכה להתחיל מהראש. לפני כחודשיים נכחתי בטקס חלוקת פרס מנח"י במוזיאון ישראל למורים ולבתי ספר בעיריית ירושלים. זה שיתוף של משרד החינוך ועיריית ירושלים. הטקס היה מאוד מכובד, קיבלו אותו מורים, גננות, סייעות, בתי ספר, על תכניות, נכחו בו מורים ערבים ויהודים, בתי ספר יהודיים וערביים. בסוף הטקס, כיאה לטקס ממלכתי, שרו את התקווה. כל הנציגים הערבים קמו בהפגנתיות ויצאו מהאולם. אני לא ביקשתי שהם ישירו, לא ביקשתי שיעמדו, אבל לכבד את שירת התקווה בסוף טקס ממלכתי שקיבלתם פרס, כי מעריכים את העבודה שלכם, כי סופרים אתכם, כי מתייחסים אליכם בכבוד ובאים לבקר בבתי הספר ולראות על מגיע לכם את הפרס וקיבלתם את הפרס, ובסוף הטקס בשירת התקווה לקום בהפגנתיות ולצאת, זה היה מאוד פוגע. זה היה מאוד פוגע.

הם קמו, את לא מקבלת את זה שהם קמו?

חנין, את לא חייבת להגיב.

שהם יצאו? אני רוצה להגיד לך שזאת הבעיה, כי הבעיה היא מהראש.

אתם רואים רק את ה- - -

לקבל את הפרס מהיהודים כן, אבל לכבד את השיר שלך?

אני לא קמה בגלל שאני לא מכבדת, בגלל שהשיר לא מכבד אותי.

גב' חנין זועבי, אז איפה הסובלנות?

חנין, את לא חייבת להגיב על כל דבר, עם כל הכבוד.

זו הנקודה שלי, שאני חושבת שהסובלנות צריכה להתחיל מהראש.

הערה בהחלט חשובה. הערה חשובה.

אני רוצה לפרוטוקול את המשפט של המורה, שהיא אומרת שהשיר לא אמור לכבד אותי. זו התשובה של המורה. השיר לא אמור לכבד אותי.

נאה דורש ונאה מקיים. מי שדורש סובלנות צריך ל- - -

ברגע שאתם דורשים במה לומר את הצד שלכם, אתם צריכים לה- - -

אני מבקש להפסיק לדבר.

אל תגידי לנו מה אנחנו צריכים. לא להגיד לנו. אני לא אומרת לך מה את צריכה- - -

אבל את אומרת לנו יפה מה אנחנו צריכים כמורים לעשות. אתם אומרים לנו יפה מה לעשות, אבל אנחנו מצפים שגם אתם תקבלו את אותו דבר. נאה דורש נאה מקיים.

את מציגה פה נתונים, אנחנו רוצים להתקדם, לשלב ידיים, אנחנו צריכים לעבוד ביחד.

ככה את מתקדמת?

אם את קמה ואת הולכת- - -

חברים, בואו, אנחנו לא ניפול שוב בפח הזה.

זהו, נרגעתם? חנין, באמת, נו.

אני נציגת מחוז תל אביב. אני יודעת שיש עוד מורות ממחוז תל אביב. אני סגנית ומחנכת כיתה ו' בבית ספר איילון בתל אביב. קודם כל יש לנו שש כיתות התנהגויות רגשיות. מכל העיר תל אביב מגיעים אלינו ואנחנו כרגע כותבים תכנית. האמת היא שנעשה שילוב בכל בתי הספר, אבל אין איזה שהיא דרך מובנית איך עושים את זה נכון, חלק גדול נעשה מתוך התנסויות. כרגע אנחנו כותבים תכנית. למה אני מעלה את זה פה? כי בתוך החינוך המיוחד נמצאים ילדים ערבים שמגיעים לבית ספרנו, עובדים זרים רבים, והם משולבים בתוך הכיתות. אלה ילדים שהרמה הלימודית שלהם גבוהה מאוד, לכן אני מעלה את זה, ובתוך החינוך הרגיל גם הבעיות של ההתנהגות, הבעיות הרגשיות, באות לידי פתרון ובאמת זה שם דבר בתל אביב, בית ספר שכך נוהג ומגלה סובלנות. אני רואה את זה היום אצל ההורים, אצל המורים, שינוי עמדות, שינוי עמדות שנעשה מתוך עשייה. הרבה פה דיברו אצל המורים במילה עשייה, כן, רק העשייה האמיתית בתוך הכיתות אצלנו בחדרי המורים היא תביא את השינוי. כל האמירות המפוצצות בתכניות הגדולות, אנחנו עושים אותם בתוך הכיתות, ושם, מתוך התנסות, קורים הדברים האמיתיים.

דיבר הבחור על משהו שלא עלה ואני חושבת שהוא היה לפני עשר שנים בערך בתכנית התקשוב. עשינו את זה כשהיו מעט אמצעים של אינטרנט, עשינו הרבה שילובים והיכרויות עם בתי ספר ערביים ודתיים. אני מציעה להחזיר את זה, כי עכשיו יש לנו את מערכת התקשוב ברמה הרבה הרבה יותר גבוהה, לנצל את המערכת הזאת. כבר לא צריך הרבה תקציבים, צריך אולי דרך, דרך שתאסוף את כולנו באמצעות התקשוב להיכרות של בתי ספר שאנחנו לא מכירים, של תרבויות שאנחנו לא מכירים.

תודה.

עוד אחד או שניים, אז משהו שלא נאמר.

שלום, שמי סמדר, אני מחנכת בחינוך המיוחד, כיתה ו', בבית ספר הבונים בחיפה.

זו כיתת שילוב, לא? זה לא מבתי הספר ה- - -

לא, זה לא בית ספר, זו כיתה עם קשיים שונים, חלק גדול מהתלמידים שלי משולבים בחינוך הרגיל.

זה בדרך כלל חינוך מיוחד שהוא יותר קל, לעומת בתי הספר שהם חינוך מיוחד ממוקד.

ורציתי קודם כל להגיד שאחד הבונוסים של החינוך המיוחד זה שלנו אין את המיצ"ב ויש לנו יחסית המון זמן ואוטונומיה ליצירה ולעבודה חינוכית ערכית עם הילדים ולעבודה חברתית מאוד מאוד אינטנסיבית. חלק נכבד משעות הלימודים מושקע בעניין החברתי, הכיתה שלי מובילה המון פרויקטים בתוך בית הספר, לדוגמה בנינו משחק בית ספרי שאנחנו מעבירים אותו בכל הכיתות בבית הספר, משחק שנולד בתוך הכיתה והעברנו אותו לכיתות אחרות. עשינו אולימפיאדה, ילדים אצלנו בכיתה התחילו לשחק סבתא סורגת, עשינו אולימפיאדה והפעלנו את כל בית הספר, והתלמידים מרגישים איזה שהיא גאוות יחידה. הם לא מרגישים את הלחץ הזה כנראה שמורגש בחינוך הרגיל ואולי אפשר לקחת משהו מזה, מתוך החינוך המיוחד, כן לחינוך הרגיל. גם ההפרדה הזאת, יש חינוך מיוחד וחינוך רגיל, שכל מורה של חינוך רגיל יראה גם קצת את החינוך המיוחד, כן את המקום הזה של ה- - -

תודה.

אני עדנה מבית ספר נגבה בראשון לציון. אני לא אחזור על מה שאמרו פה עמיתותיי, אני באמת חושבת שבבית ספר יסודי אנחנו עושים הרבה, ואתה דיברת על ריבוי תכניות וכאן הציגו כל אחד מה נעשה בבית ספרה ואני לא אציג מה נעשה בבית ספרי, ונעשה, אבל אני רוצה להפנות לפורום המכובד הזה שאלה, כי אני מאוד מתוסכלת. אנחנו עושים ועושים המון וכל העשייה שלנו לא כל כך באה לידי ביטוי ברחוב. אני שואלת את הפורום הזה, איפה אנחנו טועים? האם זה בגלל שאין לזה המשכיות אחר כך בחטיבה ובתיכונים? אולי ריבוי התכניות בעוכרינו?

אולי משהו חסר בתכניות עצמן.

כן, ברכה למורים.

שמי שרית, אני מיד מרדכי, אני סגנית בבית ספר חופים ביד מרדכי, עוטף עזה. אני חושבת שהחינוך לסובלנות צריך להיות מכוון לכיוון של השפעות שמובילות לפחד והרחקה. אחד הדברים שאנחנו עשינו, כסגנים, יש לנו שיח סגנים בדרום, ונפגשנו אני ועוד סגן מרהט, לפני שבועיים, יוזמה אישית שלנו, דיברנו על זה שהילדים שלנו נמצאים במצוקה, הם נמצאים במצוקה כי יש את הקסאמים ויש, אם מדברים על גזענות, אז הם גם ערבים ואנחנו מרגישים שיש איזה שהוא ניתוק. לכן יצרנו מפגש, מפגש בלתי אמצעי, החלטנו והם באו אלינו, השיח היה דרך ריקוד זומבה משותף, משהו פשוט, והיה ממש כיף, והדברים האלה, אני חושבת, היומיומיים, העשייה היומיומית, לאפשר, לתת לכל אחד להגיד את הדברים. אני לא חוששת ממה שחנין אמרה, אני חושבת שחלק מהדברים נכונים, אני חושבת שצריך לקבל את הכול ולעמוד מול הדברים האלה.

אנחנו, לצערי הרב, לא יכולים כמובן למצות את הכול ולשמוע- - -

אז אנחנו רוצות לבוא עוד פעם.

כן. אני מבקש מפרופ' עופרה מייזליש, יושבת ראש המזכירות הפדגוגית, שבעצם מייצגת את עמדה, את המזכירות הפדגוגית ואת משרד החינוך. בבקשה.

אני קודם כל רוצה להודות לכל המורות והמורים, לחברי הכנסת, על מה שהם השמיעו פה היום. בעיקר היה חשוב לי לשמוע, ולאו דווקא להשמיע, ולכן זה יהיה לא מכבד, אפרופו כבוד, להתחיל ולסכם ולענות עכשיו וכן הלאה, וגם לא בטוח שיש לי כרגע משהו מאוד חזק לענות. הדבר העיקרי שאני רוצה לומר זה בעצם שני דברים בקצרה. אחת, יושבים פה אנשים שלוקחים על עצמם עול מאוד גדול וחזון גם ואני חושבת שזה טוב, רחב ליבי, ובמקביל אני חושבת שהיה כדאי שנדע, או נגיד לעצמנו את זה בהקשר כזה או אחר, שאנחנו מדברים על חברה שיש לה הרבה מאוד מקורות השפעה ושמאפיינים אותה לא מעט מהדברים השליליים שהועלו כאן, שסעים ובעיות וחוסר סבלנות, קושי בוויסות התנהגותי וקושי בוויסות רגשי וקושי לקבל את האחר ואת הזולת לסוגיו, ובתוך זה מערכת החינוך היא ממד אחד, מאוד מרכזי, מאוד חשוב, שמנסה לעשות שינוי, והרצון לעשות שינוי, יש בו יומרה במובן הטוב של המילה, יומרה מאוד משמעותית. כי לעשות שינוי בחברה שלמה דרך מערכת החינוך זאת אמירה מאוד נועזת, מאוד מוצאת חן בעיניי, אבל צריך להבין את המקום שלה בהקשר הזה. יש לנו את ההורים, יש את המדיה, יש את הרחוב, יש את הקניונים ויש את הדוגמה של דיונים בכנסת, שגם אותה רואים במקומות שונים. אז אני מדברת על זה כאן ואני רוצה לשים את זה על השולחן. זה אלמנט אחד.

האלמנט השני שעלה פה, שאני רוצה לחזק אותו מאוד, שתכניות למיניהן חייבות לכלול היבט התנהגותי והיבט התנסותי, היבט של דוגמה אישית ולכן החלק העיוני והחלק של תפיסות העולם הוא חשוב, אבל אם לא מחובר חיבור הדוק מאוד לעשייה שהיא אחרת בתוך המסגרת, ביום יום, לא שלוש-ארבע פינת היושר, אלא משהו שהוא ביום יום ובמרחבים מגוונים, קשה להניח שהיא תוטמע. ואנחנו יודעים את זה בהקשר של למידה מתחום תוכן אחד לשני והכללה, על אחת כמה וכמה אם אנחנו מדברים על נושא של ערכים. אני חייבת לומר שאני דווקא יוצאת מעודדת, כי כשיושבים במטה עולים הרבה פעמים הבעיות, הקשיים, המה לא בסדר, וכשאני שומעת אתכן מהשדה, מספרים לי על כל כך הרבה עשייה יפה וחיובית.

אנחנו בעצמנו למדנו המון מהמגוון.

ולא להיות מנותקים מהשטח, לשבת במגדל השן זה לעיתים נראה- - -

אני חייבת לומר לך שבניין לב רם, הלוואי שהיה נראה כמו מגדל השן. הלוואי. אבל בסדר.

אנלוגיה.

אני סבורה שאפילו באנלוגיה זה לא המצב, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע. אני בעיקר לא רוצה לבוא מברכת ולצאת הפוך, אז אני רוצה לומר שמאוד נהניתי, נהניתי מאוד לשמוע אתכם, נהניתי לשמוע על עשייה מאוד יפה, נהניתי לשמוע על היוזמות המקומיות הרבות מאוד שמתקיימות ובצדק בתוך המקומות השונים ועל הקבוצה האכפתית והרהוטה של מורות ומורים ששמעתי כאן.

תודה לעופרה. באמת תודה לכם. אתם הסנונית הראשונה של התהליך הזה, שאני מאמין בו אמונה שלמה, של הקשר בין השטח ל"מגדל השן". אני גם מאוד נהניתי, אני חושב שאנחנו כולנו למדים במפגש כזה ואנחנו כמובן נרחיב אותו ונעשה אותו גם בעתיד. אני מוכרח לומר שכאשר פניתי לבקש את הסכמת שר החינוך ומנכ"לית משרד החינוך נעניתי מיד ברצון. לא בכל הנהלות משרדי החינוך לאורך השנים הייתה היענות כזו לפתיחות ושקיפות ונכונות לתת לדרג השטח לדבר באופן חופשי ולהביע את דעותיו, וכך זה צריך להיות. בסוף יש הנחיות ויש נהלים ויש חוזרי מנכ"ל שמשרד החינוך מוציא והם מחייבים, אבל דעות והערות, בין אם הן לתיקון ובין אם הן לחיוב, חשוב שתיאמרנה ואני חושב שעשיתם את זה בצורה ראויה ומכובדת ואני מאוד מקווה שבאמת בעתיד לא ניתקל במצבים שמורה או מורה נקראים לבירור על משהו שהם אמרו בכיתה, שלא מתאים בדיוק לרוח הדברים המסוימת הזו או האחרת. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו שמנו לעצמנו, גם כאן בוועדה, וגם בשדולה שדיבר עליה חבר הכנסת שמעון אוחיון, לתת את משקלנו לנושא מעמד המורה. אני לא חושב שצריך להרחיב ולומר שאם צריך לבודד את מה הוא המשפיע העיקרי על התלמיד והתלמידה, אחרי שמנקים את המבנה הפיזי של בית הספר ואת תכנית הלימודים ואת התקשוב והמחשוב וכל האמצעים היפים והטובים, בסוף זה המורה בכיתה. לא הייתי מורה אף פעם בנוסח הזה, אבל אין לי ספק בדבר הזה ולכן אתם בעצם סוכני השינוי החינוך החשובים ביותר, ובכם צריך להשקיע את מרב המאמץ. ודרך אגב, אם יש לי איזה שהיא מסקנה, שכתבה לי, נדמה לי שאת כתבת לי, מי כתב לי?

אני.

היא כתבה לי 'לפתח תכניות חינוך לדמוקרטיה ועל הבנת האחר בקרב המורים עצמם', וזה מאוד מאוד נכון.

ולדאוג לתמיכה רגשית.

גם היכולת להקשיב, לכעוס, להתרגש, לא להסכים, אבל להקשיב, וכמובן אחר כך לנסות ולנסח את עמדתך בצורה ברורה ולהמשיך לעשות את מה שאתה מאמין בו. לפעמים אנחנו חושבים- - -

חלק מהמורים יכולים להיות בכנסת.

כן, ודאי. אני תמיד מספר את הסיפור שנכנסתי לכיתה א' או ב' והילדים ככה עשו רעש, אז המורה אומרת, 'ילדים, התנהגו יפה, פה זה לא כנסת'. אז זה נכון מאוד, אין ספק בעניין הזה. אבל אני רוצה רגע לחזור ולומר, לפעמים יש לנו הרגשה שאם לא נגיד את המילה הזו, את המשפט, ולא נעשה אותו קשה, אז לא נשתחרר מאיזה מועקה ובטח ננסה לשכנע. בואו, לבלוע לפעמים. אני פונה אליכם, לא כי אתם הבעיה, אלא כי זו הבעיה של החברה הישראלית, גם הפוליטיקאים, לא גם, אלא הפוליטיקאים באמת מייצרים אווירה בהתלהמות, בין אם זה ויכוח היום על נשיאה בנטל ואתמול על משהו אחר והם משתמשים באלימות מילולית כזו שסותמת את הפיות ולא מאפשרת אחר כך שיח אמיתי ופתוח. מהניסיון רב השנים שלי בעבודה עם אנשים זה תמיד גורם יותר נזק מאשר תועלת למטרה שלך, שאתה רוצה להשיג אותה. זה דבר שני.

דבר שלישי, אין כמו הדוגמה האישית בחינוך. אתה יכול לדבר כמה שאתה רוצה על דבר מסוים, למשל על הקפדה על ניקיון וסדר ואתה מורה מבולבל, לא מסודר, בא לא לבוש כמו שצריך ובלגן, כל המילים שלך לא שוות כלום. הדוגמה האישית היא הדבר המרכזי. ותרשו לי גם לומר מתקופות שירותי הצבאי, כל מורה ומורה בכיתה הוא/היא מנהיג ובסוף כשאנחנו זוכרים את המורים שלימדו אותנו, את מי אנחנו זוכרים? לא את זה שהיה לו ידע בלתי רגיל, לא את זה שהיה מאוד תוקפני בכיתה ושמר על משמעת בסדר, אלא אל"ף, את מי שנתן או נתנה לנו דוגמה אישית בהתנהגות, בי"ת, את מי שנאה דורש ונאה מקיים, וגימ"ל, את מי שכיבד אותי כילד, שדיבר איתי בגובה העיניים, שהקשיב לי. אלה המורים שאנחנו זוכרים אותם ואלה המורים שגם אהבנו את המקצוע שהם לימדו. אני לא צריך לספר לכם, זה בעצם בסופו של דבר אולי הדבר החשוב ביותר.

יש כמה דברים משותפים לפוליטיקאים ולמורים וזו השליחות. באמת הרצון להשפיע. הרי מה זה מורה? זה הרצון להשפיע, לשכנע, ללמד, לחנך, ואני מקווה שנעשה את הדברים בצורה המיטבית. החברה הישראלית היא חברה שסועה וקרועה ויש כל כך הרבה בעיות שאנחנו צריכים לטפל בהן ובית הספר הוא אחד הגורמים המרכזיים. הוא לא הבלעדי, אין ספק שההורים והבית זה הגורם המשפיע ביותר, אבל בית ספר בהחלט יכול לפעמים להחליף את מה שקורה בחלק מהבתים, והתנסיתי בעניין הזה בכמה מקומות שבהם הייתי מעורב. אפשר וכמובן צריך.
לגבי הגזענות. הגזענות היא תופעה מאוד קשה, היא מחלה ממאירה בכל החברה המערבית הדמוקרטית, אני לא מדבר על החברות הלא דמוקרטיות האחרות והיא מחלה שהורסת מבפנים. לנו כאן במדינת ישראל מצטרפת לזה כמובן גם הבעיה של הסכסוך הערבי-ישראלי, אם אתם רוצים למקד אותו, הישראלי-פלסטיני, וזה נדבך על נדבך. לפעמים אנחנו שוכחים ולא מצליחים להבדיל בין השניים, בדיון הבאמת קשה והוויכוח הפוליטי הציבורי בנושא הזה של הסכסוך הערבי פלסטיני ואנחנו בהחלט לא מספיק מודעים לבעייתיות הזו ולא מספיק מבינים בדרך כלל את המיעוטים שיושבים בתוכנו. אני רוצה לומר לכם שהגזענות באה אל"ף, מחוסר היכרות, ודיברו על זה חלק גדול מהדוברים, לא מכירים ופתאום נפגשים עם ערבים ורואים, הילד הזה לובש את אותם בגדים, רואים את אותן תכניות בטלוויזיה פחות או יותר, פתאום רגע, הוא כמו אני. בדרך כלל התגובה של הילד היהודי שפוגש את הערבי, או הערבי שפוגש את היהודי, 'טוב, אתה לא כמו הערבים שאני רואה בטלוויזיה'. אז קודם כל העניין של ההיכרות. חוסר היכרות מביא לפחד, מפחדים מהשכן, ופחד מביא לשנאה. ואני רוצה לומר לכם שאחד הדברים שקורים בחברה הישראלית, שאנחנו כנראה לא מספיק, וכמה מורות דיברו על זה, עם הערכה עצמית על העוצמה שלנו, על הכוח שלנו ועל המודעות האישית שלנו. אנחנו לפעמים מתנהגים כרוב כמיעוט ופוחדים. תיקחו איתכם את החומר של הסקר הזה ואתם תראו איזה חוסר היכרות, איזה פחד יש דווקא ברוב מול המיעוט, דבר שיוצר כמובן את אותן סטיגמות שרוב הילדים במדינת ישראל לומדים אותן מהטלוויזיה, מהתקשורת, ולכן המפגשים והעשייה כל כך חשובים.

תודה, עוד פעם תודה לכם שבאתם ואני בטוח שאתם נתרמתם גם מהשמיעה אחד את השני ואני לפחות נתרמתי בהרבה מאוד ממה ששמעתי מכם ואני מקווה שגם עבודתה של הוועדה תהיה יותר מחודדת, יותר ממוקדת ויותר קשובה לשטח.

תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>