הכנסת התשע-עשרה

PAGE
3
הוועדה לקידום מעמד האישה
20/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 11 >
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שני, י"א בסיון התשע"ג (20 במאי 2013), שעה 11:00

<רצח נשים ע"י בני זוגן - ההתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

חנין זועבי

דב חנין
דוד צור

>
נצ"מ דורית בן מאיר - חטיבת החקירות, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק אלי דוידסון - קמ"ד חקירות, המשרד לביטחון פנים

עו"ד דקלה שלום - מחוז ירושלים, משרד המשפטים

עו"ד מיקי וינגרטן - מחוז ירושלים, משרד המשפטים

הלה סגל - ראש היחידה למיניות ולמניעת פגיעה, משרד החינוך

עו"ס סאיד תלי - מפקח ארצי לאלימות במשפחה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

מיכל חנוך אחדות - מפקחת ארצית אלימות במשפחה (מקלטים ודירות)

שרה כהן - מנהלת מחלקת הרווחה, המשרד לקליטת העליה

ורד סוויד - מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה

עו"ד מוחמד מסאלחה - עוזר משפטי, הרשות לקידום מעמד האישה

טלילה שחל רוזנפלד - מנהלת האגף לקידום ושילוב נשים, נציבות שירות המדינה

שולה אגמי - ממונה על הטרדה מינית במרכז השלטון המקומי

רות רזניק - מנכ"לית עמותת ל"א - לחימה באלימות ננגד נשים

עו"ד דניאלה קהת - מנכ"לית עמותת ל"א - לחימה באלימות נגד נשים

עו"ד דנה נאור מנדאל - מנהלת המחלקה המשפטית, שדולת הנשים בישראל

גילה אושרת - יו"ר ויצ"ו ישראל

נורית קאופמן - אחראית תחום אלימות, ויצ"ו ישראל

רבקה נוימן - מנהלת האגף לקידום מעמד האישה, ויצ"ו ישראל

הדרה מטר - עו"ד ומגשרת, יועצת משפטית של המרכז לטיפול, ארגון נעמ"ת

עו"ד מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת

אורית סוליציאנו - מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

ריקי רט - חברת עמותת בת מלך - מקלטים לנשים דתיות

עו"ד צילית יעקבסון - חברת עמותת בת מלך - מקלטים לנשים דתיות

לרה צינמן - יו"ר ארגון משפחות נרצחות ונרצחים

ציפי פארן - ארגון משפחות נרצחות ונרצחים

עו"ד נעמה כהן ספראי - יועצת משפטית, אישה לאישה

פרופ' ארנון אדלשטיין - מרצה בתחום קרימינולוגיה במכללת ספיר ומכללת קיי

אהובה שוירץ - יועצת מגזר חרדי

עו"ד רותי אלדר - יועצת מגזר חרדי

גלית לובצקי - קואליציית "האקדח על שולחן המטבח"

אומאן סלימאן - פעילה בקידום נשים, עיתונאית בקול ישראל

ניסים עוג'י - יועץ משפטי, איגוד הארגונים החברתיים

תמי סלע

דלית אזולאי

י.ר., חבר המתרגמים בע"מ
<רצח נשים ע"י בני זוגן - ההתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה>

צהריים טובים. תודה לכל מי שממשיכות איתנו מהישיבה השכם בבוקר. אנחנו ישיבה של הוועדה למעמד האישה בנושא של רצח נשים על-ידי בני זוגן. ההתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה ולמעשה אנחנו מתכנסים/מתכנסות, כדי לחשוב מה עוד לא עשינו. מה, איך אפשר להתמודד, למגר, לדבר, לחנך, לפקח, ובאמת, אני ככה כשחשבתי מה אנחנו הולכים לעשות ככה בשעת לילה מאוחרת, אני רואה את רות, כותבת לי על הקיר בפייסבוק, עליזה – תכנסי ישיבה דחופה, ובאותה שנייה ככה, מחשבותינו דיברו ואמרתי – OK, אנחנו מכנסים ישיבה דחופה, אבל איך אני פותחת את הישיבה הזאת? מה, מה אנחנו אומרים בה? כלומר, קוראים ולומדים ומחקרים ונשמע פה אנשי מקצוע. אבל כשדיברתי עם, במקרה פגשתי את עו"ד רויטל סוויד, בתיקון שבועות ברעננה, ביום הרצח האחרון שהיה, אמרתי לה – אפשר היה לדעת? אפשר היה למנוע? היא אומרת לי – תראי, אני יכולה בדיעבד להגיד, אבל, ועם האבל הזה, אני באמת רוצה לבוא ולשים כאן על השולחן. הוועדה רוצה לסייע וללמוד ולקדם, אבל באמת, איך אנחנו מתקדמים הלאה, איך אפשר לבוא, לזהות, לפקח, לסייע?
כהרגלנו, אנחנו נפתח בכמה דקות על דמות נשית בהיסטוריה. רות, את הכנת לנו? תודה.

ב- 1971 בשכונת הפועלים צ'יזק בלונדון, עובדת קהילתית בשם ארין פיצי, בת לאב דיפלומט ולזוג הורים אלימים, פתחה מועדון יום לנשים. תוך זמן קצר, חלק מהנשים סירבו לעזוב את המועדון וביקשו ללון שם במקום, על הכורסאות והספות, בטענה כי הן מוכות בידי בני זוגן. כך התחיל המקלט הראשון בעולם. ארין, שהיתה נשואה לעובד של ה- BBC, דאגה למספר כתבות בטלוויזיה ובעיתונות והנשים מאוד חששו להתגלות, כמו היום, הן הסתירו את הפנים שלהן בעיתונים או בשקיות נייר עם חרכים לעיניים ולפה. הממסד מחה נגד הקמת המקלט אולם ארין וחבריה וחברותיה, המשיכו והפעילו והרחיבו את הפעילות, על-מנת לקלוט נשים וילדים נוספים.

ב- 1974, יצא ספרה הראשון של ארין פיצי – scream quietly or the neighbors will hear, שהיה גם הספר הראשון בעולם שעסק בנושא של אלימות נגד נשים. וכמו במפולת שלגים, החלו לצוץ מקלטים לנשים וילדיהן, הנסות מאימת גברים אלימים בכל רחבי בריטניה וארצות-הברית, באירופה, בניו-זילנד, אוסטרליה וקנדה ועוד היד נטויה.
ארין פיצי הפכה לסופרת ידועה ובילתה שנים רבות בארצות-הברית. היא חזרה ללונדון והיא ממשיכה במאבק נגד אלימות מבית ולמרות תרומתה המשמעותית לנושא, היא אינה מזדהה עם ארגון הגג הגדול בבריטניה – women's aid, שכיום מפעיל למעלה מ- 500 מקלטים לנשים מוכות וילדיהן ועוד עשרות מקלטי חירום לחסרי בית. אני הייתי במקלט של ארין פיצי בתחילת דרכו ואני חושבת שהרעיון הוא רעיון חשוב וחדשני, ואנחנו למדנו אבל לא חיקינו את מה שהם עשו.

תודה, רות.

מרכז המידע והמחקר הכין לידינו מסמך נתונים אודות רצח נשים על-ידי בני זוגן ועבירות אלימות במשפחה, המסמך מועבר לפניכם. לפי נתוני משטרת ישראל במהלך החודשים ינואר – מאי 2013, נרצחו עשר נשים על-ידי בני זוגן ואישה נוספת על רקע מה שמכונה סכסוך על רקע משפחתי. בשנת 2012, נרצחו 13 נשים על-ידי בני זוגן וארבע נשים נוספות נרצחו על רקע מה שמכונה סכסוך על רקע משפחתי. בשנת 2011, נרצחו 19 נשים על-ידי בני זוגן ושתי נשים נוספות נרצחו על רקע סכסוך על רקע משפחתי. יש לנו כאן את הפירוט, כפי שמפרט המרכז, מחקר המידע של הכנסת ותודה באמת לנתונים ולמהירות שבה קיבלנו אותם בהמשך לבקשה של הוועדה.
נושא נוסף שאני אבקש גם להתייחס אליו בהרחבה, זה הנושא של העבירות, עבירות אלימות במשפחה והעבירות אלימות במשפחה מוגדרות על-ידי המשטרה כעבירות נגד הגוף ובכלל זה עבירות מין, לרבות ניסיון לעבירות אלו, עבירות שבוצעו בנסיבות אלימות ובכללן עבירות גרימת נזק לרכוש, הצתה, איומים, חטיפה, כליאת שווא, הפרת הוראה חוקית וכל עבירה שנעברה בין בני זוג, אף שלא בנסיבות אלימות.

בחודשים ינואר-אפריל 2013, נפתחו במשטרת ישראל 6,862 תיקים, בגין תלונות על אלימות בין בני זוג, מהן 4,449 תיקים בגין תלונות נשים. בכל שנת 2012 נפתחו בסך-הכל 21,241 תיקים בגין תלונות על אלימות במשפחה, כשכמובן גם כאן יש לנו פילוח – 13,641 הם של נשים.
רות, אני מבקשת ממך לפתוח את הדיון.

הנושא של אלימות נגד נשים, לצערי הרב, לא זר לי, מפני שבשנת 79, נרצחה אישה בתוך המקלט שלנו, בהרצלייה. כרמלה נקש הראתה לי שכל אישה שסובלת מאלימות, מסוגלת להירצח. היא הראתה לי, היא היתה אישה יפהפייה והרוצח, אני לא רוצה להיכנס לפרטי המקרה, לא אגזול את זמנכם, הרוצח יצא לחופשי לאחר שהוא מיצה את גזר דינו, איים על עוד אישה שפנתה בחוכמה רבה למשטרה ואז סיפרתי למפקד המשטרה במי מדובר וכמובן האישה הצליחה להתרחק ולהציל את חייה וחיי ילדה.

הקטל הכי מיותר, המוות הכי לא נחוץ, זה מוות של נשים בידי בני זוגן. זה מוות מיותר, חסר כל היגיון, ואני נזעקתי מפני שבמשך 12 ימים נרצחו ארבע נשים בידי בני הזוג, אחת על-ידי אחיה, והעולם כדרכו נוהג. יש רצח, מדברים על זה יומיים, עוד גבר לומד ואומר – אה, אם שלמה עשה את זה, אז גם אני יכול. וזה מה שקוראים באנגלית copycat, אמרו את זה גם לגבי מתאבדים פעם ובאמת, גברים אלימים חושבים שמותר להם וזו נקודת המוצא – גברים סבורים, אם זה גברים יהודים, הם חושבים שמותר להם, האלימים, מותר להם לאיים, להכות, להתעלל מינית, כלכלית ולפעמים גם לאיים ברצח ולבצע את זה.

רות, מה זה מותר להם? כלומר, איפה הם? את יכולה לנסות לתאר, נוכח באמת הניסיון הרב שלך והמקרים שאת מכירה, אם יש איזה דפוסים של מותר להם? יש איזה משהו של,

אין שום הצדקה. אני רק רוצה כאן, בפורום הזה, לספר שאני הרציתי מאות הרצאות בפני שוטרים, בכל מיני פורומים ולפעמים הייתי שואלת את השוטרים במין התגרות – מתי, לדעתכם, מותר לגבר לרצוח אישה? הייתי בתמימות רבה, סברתי שהתשובה תהיה – לעולם לא. אבל התשובה המפתיעה היתה – כשהיא בוגדת, כשהיא מבזבזת כספים, כשהיא מפטפטת עם החברות שלה יותר מדי, כשהיא לא אומרת לי מה היא עושה. ואז הייתי מפנה את השאלה לכיוון אחר – ואילו זו היתה הבת שלכם, אז אני הייתי רוצח אותו. זו היתה התשובה. לא הייתי מסכים שייפגע בבתי. אבל למה אתה חושב שלך מותר לפגוע באישה שאיתה אתה שוכב ויש לה חוזה משותף אתך, למה? מי נותן לך את הרשות?

וסיפרתי בדרך הנה לחברתי, דניאלה, שמישהו כנראה איזה רב שאני בקשר אתו, שלח לי את פסקי-ההלכה היהודית העוסקת בתחום הזה ויש בלי, אין ספור, אנחנו לא המצאנו את הבעיה, הבעיה הזו היתה קיימת בחברה היהודית, כמו שהיא היתה קיימת בחברה הנוצרית, באסלאם, בהינדואיזם, האישה היתה קניין של גבר ובכל הדתות קידשו את זה וקיבלו את זה ובקניין אתה נוהג כמו בקניין. ואנחנו צריכים באמת לתת את הדעת מה עושים, למזער את התופעה. אי-אפשר בהבזק אחד לבוא ולהגיד – אנחנו נשנה את העולם. אני עוסקת בתחום הזה מ- 77, תאמינו לי, אני הייתי בבית הזה עשרות פעמים ודיברתי על הנושא. מי שהצליח להקטין את התופעה בארצות-הברית, זה היה קלינטון. הנשיא קלינטון, שהוא הקציב מיליארד ו- 300 מיליון דולר, לתקופה של חמש שנים, לכל מיני ארגונים ומשרדי ממשלה ובו זמנית היתה תוכנית אב רצינית, איך להקטין את התופעה. בוש המשיך בכיוון הזה. אני לא יודעת מה אובמה עושה. אבל רק כך, על-ידי זה שמשנעים הרבה מאוד כספים ומשקיעים אותם בחינוך, בדיור לאישה שבורחת עם ילדיה, בחקיקה מתאימה, אלה הדרכים לעשות את זה ובחינוך הילדים מגיל אפס, אין דבר כזה, אנשים צריכים לדעת שלא מה שראו בבית מותר היום לעשות ואישה היא בן-אדם בדיוק כמוהם ובת חורין ולכל אישה, אני קוראה, אל תשהי דקה אחת מגבר שמפחיד אותך או מאיים עלייך. ומדינת ישראל חייבת להקים מקלטים, כדי לאפשר לכל אישה שמעוניינת לברוח, להגיע למקלט.

אני רק רוצה לתת לכם עוד משפט אחד קצר. כמה נשים נדחות על-ידי עמותת לא, שיש לנו שלושה מקלטים. בארבעה החודשים הראשונים של שנת 2013, דחינו 54% מהפניות. בשנת 2011, דחינו 56% מכלל הפניות שהיו. אז אני חושבת שלא יכול להיות מצב שאנחנו נדחה אישה אחת. תודה רבה לכם.

תודה. אני שוב רוצה לחזור על השאלה שלי, את מדברת במושג, יש גברים שחושבים שמותר להם. מותר להם הזה נשען, על-פי הניסיון שלך, על מה? על תובנות חברתיות? על, דיברת על קניין ואמרת שמה שאנשים אולי רואים בבתים שלהם, אבל לא מעט פעמים אנחנו רואים שאנשים לא ראו את זה בבתים שלהם, אבל הם מאמצים את זה, אני לא יודעת מאיפה. אז דווקא מהניסיון שלך, לפני שאני פותחת את זה גם לדוברים ודוברות אחרים, שבאים ממקומות אחרים, מה עוד לא עשינו, רות? מה לא עשינו, או מה לא עשינו מספיק?

לא התייחסנו לזה ברצינות. זאת אומרת, חוץ מהארגונים ומשרד הרווחה שעוסק בתחום ומשרד הבריאות והמשטרה שעוסקים אבל כשאתה לא מקצה מספיק משאבים, אתה לא יכול לעשות מספיק. אישה שעוזבת מקלט, זכאית לעזרה בדיור בסך של בערך 1,100 שקל, אם יש לה ילדים. הסכום הזה לא השתנה במשך כ- 20 שנה, אז אולי פעם זה הספיק ל- 60%, 70% משכר הדירה, אבל היום זה בקושי שליש או רבע משכר הדירה שהיא זקוקה לו. אז אישה חושבת – טוב, אז אני רגילה לקבל מכות, גם אימא שלי חטפה מכות, כל הגברים מכים, אז אני אשאר עם הגבר הזה. יש לי קורת גג לילדים שלי וזה אחת הסיבות העיקריות שנשים לא נסות מהבית, אין להן קורת גג.

בקנדה, לעומת זאת, כאשר בדקתי, התברר לי שהקבוצה שבקריטריונים הכי גבוהים לקבלת דיור ציבורי, לא קשישים ולא אנשים עם מוגבלויות, אלא נשים מוכות עם ילדים. אז אני חושבת שמדינת ישראל, שהקימה, או ממשלת ישראל, שהקימה ועדה ממשלתית לטיפול בנושא של אלימות נגד נשים לא התייחסה לנושא הזה בכלל, אבל בוודאי לא חשבו, לא בתקציב הקודם ובוודאי לא בתקציב הנוכחי, שחייבים לשריין הרבה מאוד כספים, כדי לעסוק בחינוך, בדיור ובאפשרויות להקים מקום מסתור לנשים שנסות על חייהן.

הנושא של הדיור הציבורי, אני לא מכירה אותו, את אומרת שבוועדה, אני מבינה ממך, ועדת חריגים, כלומר, אין, אין קדימות לנשים?

יש מקסימום עזרה לאישה שמזוהה או במקלט או בקהילה, כאישה מוכה, ואישה פרודה אם היא לא במקלט פרודה תקופה מסוימת, אז היא מקבלת זכאות לעזרה בשכר דירה שלא עולה על 1,100 שקל.

כן, אבל בדיור הציבורי אין עדיפות?

אין דיור ציבורי. אני גם במקרה אחראית על נושא הרווחה בעיר שלי, בהרצלייה. אין דיור ציבורי. הם פשוט לקחו ותקעו את כל הדיור הציבורי, הם, הם, משרד השיכון. וכל הכספים תקועים באוצר. כאשר רן כהן הוציא את חוק הדיור הציבורי, שאפשר להרבה רבבות אנשים לרכוש את הדירות שלהם, הוא התנה את זה בדבר אחד – שכל הכסף ילך או לדיור חליפי או לבנייה לדיור ציבורי. 97% מהכסף הזה, לא נוצל והוא נמצא בידי האוצר. אז פלא שיש מחסור בדירות? בדיור הציבורי? אני יודעת על נכים שגרים בקומה רביעית וצריכים לרדת לקומה ראשונה ומחכים שבע שנים.

תודה, רות. אני מבינה, זה כבר כשזה קורה. אבל אני שואלת אותך על שלב המניעה. דווקא מהניסיון שלך. כדי שלא נגיע למצבים שבהם יש עוד נשים מוכות ואלימות בבית, משהו במערכת החינוך, בהבניה החברתית, איפה היית נותנת את תשומת הלב?

אני הייתי רוצה שהחל מגן הילדים, ילדים ילמדו, אולי לא נשתמש במילה המאוד אקדמית מגדר, אבל שכל אדם שווה לא חשוב אם זה בן או בת ושאין דברים שהם דברים שהם מותנים לפי המין של הילד ושלילד אסור להכות ילדה ושלילד בכלל אסור להכות. אנחנו גרים בחברה מאוד מאצ'ואיסטית. הבנים שלנו הולכים לצבא, במקרה שלי כבר הנכדים שלי, ושם הם לומדים אישור לכל המאצ'ואיזם. אנחנו יודעים על כל הזובורים בצבא, כל הדברים שאני כבר לא מדברת על כן כיבוש ולא כיבוש, מה שקורה אצלנו, במגזר היהודי. הם לומדים שאלימות זו דרך חיים של גבר. אז גם אם אתה באת מבית לא אלים ועברת טראומות ועברת מלחמות, הסכנה שלך, שתהפוך לבן זוג אלים, היא גבוהה מאוד. ואני, יש בארצות-הברית המון מחקר על הנושא הזה.

תודה, רות. רבקה נוימן, איפה את? מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצ"ו.

אני חשבתי עם עצמי מה, עוד דיון בנושא רצח נשים, עוד דיון, דיון חירום בנושא רצח נשים, ומה אפשר להגיד שלא אמרנו ומה ניתן לעשות שלא עשינו ויש מה להגיד ויש מה לעשות. המסר שאני מגיעה אתו לדיון, זה שבראש ובראשונה כחברה, אנחנו מסתכלים על רצח כעל גזירה משמיים. זו התפישה שלנו. השאלה היא לא האם אישה תירצח, השאלה היא – מתי תירצח האישה הבאה, מאיזה מגזר היא תהיה, צפון, דרום, איפה היא תגור, כמה ילדים יהיו לה. השאלה היא בכלל לא האם התופעה תתקיים, אלא מה התזמון ולאיזה מספר נגיע השנה וזו חברה שכן הפנימה את הנחת היסוד שרצח הוא גזירה משמים. ואנחנו מתייחסים לזה בסלחנות ובנרפות. אני חושבת שאם כחברה נשנה את התפישה הזאת ונגיד – רצח הוא לא גזירה משמים, יש מה לעשות, אנחנו צריכים להוביל תפישות הרבה יותר חד-משמעיות ביחס לגברים אלימים, החל מהאלימות המינורית או הכי פחות נחשבת, הצבת גבולות מאוד מאוד ברורים של החברה בדבר איך החברה מתייחסת לאלימות של גברים כלפי נשים, ולדעתי, אז נגיע לתופעה של מזעור הרצח.
דבר נוסף שככה חשבתי עליו, ככה קראתי קצת מחקרים אתמול, גם על רצח וגם על האם הוא, שאלות כמו האם רצח הוא תוצאה של אלימות שחרגה בטעות מגבולותיה. אז הרבה מאוד מחקרים תומכים בעמדה שרצח הוא לא תוצאה של אלימות שחרגה מגבולותיה, רצח הוא דבר מתוכנן. הרוצח מגיע הביתה עם כלי נשק חם או קר, מחקרים שעבדו עם אותם רוצחים מראים שהיה להם בדיוק את התסריט, הם חשבו על המחירים, הם חשבו על איך הם עומדים לעשות את זה. זה משהו שנבנה לאורך זמן. אנחנו כעמותה, בשנים האחרונות טוענות יותר ויותר שצריך להגיע לגברים האלה ולהגיע אליהם כמה שיותר מוקדם ולאפשר להם לדבר, לאפשר להם להתייעץ, לאפשר להם להגיע לטיפול, במקביל האמירה החד-משמעית של החברה, של ענישה מאוד ברורה, של אכיפה מאוד ברורה על-ידי המשטרה, גם לאפשר להם להגיע לטיפול ולא להגיע לאותה נקודה שהם מתכננים את הרצח הבא, כי הוא מתוכנן. זה לא רצח שנעשה ממקום ספונטאני, ברוב המקרים.
דבר נוסף שאנחנו יודעים זה שהאלימות הופכת לאלימות רצחנית כשגבר מפנים את העובדה שאשתו עומדת להיפרד ממנו. אנחנו יודעים שזו נקודת משבר. אנחנו כן צריכים להגיע לאותן נשים וזה יש את השירותים שפרושים בקהילה ויש את המקלטים וכן לעודד נשים ולהסביר לנשים, יש נשים שחיות באיזה שהיא תפישה שכשהיא נפרדה ממנו והיא כבר חיה בנפרד, היא יצאה לחופשי והן צריכות להפנים את העובדה שזו נקודת הסיכון הגבוהה ביותר. בדיוק הרגע הזה שבו היא מפנימה את העובדה שהיא בנקודת אל חזור, והוא מפנים את זה, שהיא בנקודת אל חזור, זה הרגע שהוא הופך להיות למסוכן ביותר וכאן המקום שלנו, גם כמטפלים, גם המשטרה, גם בתי-המשפט, להיות מודעים יותר. הפרידה של בני הזוג, זו הנקודה המסוכנת ביותר מבחינת סיכון חיים של אותה אישה.

אנחנו כן חושבות שהענישה למול גברים שהם מפרי צווי הגנה צריכה להיות הרבה יותר ברורה, המעצר שלהם צריך להיות מיידי, אנחנו מתייחסים בסלחנות להפרה של צווי הגנה, גם הנשים מתייחסות לזה בסלחנות, אגב. זה מין משהו שהוא בגדר המלצה, הוצאת צו הגנה, אבל איך את מתחזקת אותו בהמשך. האם את כן מתריעה על הפרות צו, האם את לא מתריעה? לתת לאישה את הכוח להתריע ותגובות מיידיות של הפרות צו, אנחנו עשינו על זה יום עיון השנה. צווי הגנה לא עובדים היטב. זאת השורה התחתונה של יום העיון. כלי של אישה שלא מעוניינת להגיע למקלט, אבל כן מעוניינת להישאר בקהילה ולהיות מוגנת, הכלי הזה לא עובד היטב ואנחנו כן סימנו את הבאגים בהפעלה של אותו כלי וניתן לתקן את זה.
אני חייבת להגיד שגם בתי-המשפט נתפשים בעיני כסלחנים. הם מתייחסים לגברים כאל מי שפעלו ממקום של הצפה רגשית. הראייה הסלחנית הזאת, לא לשים את הרצח הזה באותו סל של רוצחים בכלל, אלא להפריד אותו ולהתייחס אליו כאל רצח מסוג אחר, מביאה לענישה אחרת, מביאה לראייה אחרת. גם עבירות אלימות, אגב, מתייחסים אליהן די בסלחנות. אם כחברה אנחנו נהיה הרבה יותר חד משמעיים בעניין הזה. אני טוענת שאנחנו קצת נרפים. זאת אומרת, ברגע שאנחנו מתייחסים לאלימות כאל משהו שהוא גזירת גורל ורצח שהוא גם גזירת גורל, אז המערכות הן גם קצת נרפות. אם נגיד שזה לא גזירת גורל והמערכות תפעלנה בהתאם להנחת היסוד הזאת, גם בענישה, גם באכיפה, גם בשירותים, גם אנחנו כשירותים, כן, יש מה לעשות וניתן למזער. תודה.

תודה. פרופ' ארנון אדלשטיין, הספר שלך – רצח בנות זוג בישראל, אני ככה עלעלתי בו, ואני הייתי רוצה, אם אתה יכול באמת ככה, תדבר כמובן, אבל אתה נותן כאן השוואה בספר על גורמי הסיכון לרצח בישראל, כלומר, מה המקרה הישראלי, המובהקות. אם תוכל, אנחנו שומעים את הדברים וחוזרים ושומעים אותם. אבל ברשותך, אם תוכל לחדד לנו את הסיפור הישראלי, לתת לנו כמה תובנות, על מקומנו אנו.

בשמחה. רק לפני כן, שלום לכולם. דיברת בפתיחת הדברים על אלימות מינית, אלימות פיסית, ואני חושב שצריך להוסיף את האלימות הפסיכולוגית, שנשים נמצאות בה. אמנם אין לזה ביטוי פיסי, אבל זאת אלימות נוראית ומפחידה לא פחות.
דבר שני, בספר ואני לא, סליחה על החוסר צניעות אם זה נשמע כאילו אני מנסה לקדם אותו, אני לא, מתבררת תופעה שבניגוד למיתוס. כ- 60% מהגברים שהתנהגו באלימות כלפי נשותיהם, מבין הרוצחים, 60% גם רצחו, אבל יש לנו גם מקרים של 40% מהגברים, שלא היתה אלימות קודמת במשפחה ומה שנקרא out of the blue, משהו נשבר אצלם. ואני מאוד מסכים לדברי חברתי, שהגורם הראשון במעלה זה רצון האישה לעזוב את היחסים, כי משהו אצל הגבר, יש בספר תיאור פסיכולוגי, שני סוגי אישיות, אבל גם אם הוא רודן כלפיה, היא בעצם הפרה את כללי המשחק. מה זה את קמה והולכת? מצד שני, הגבר התלותי מאוד, הוא מרגיש שאין לו יותר מה להפסיד, ולכן, לא רק שהוא ירצח, הוא גם יתאבד.

אני שומע פה משהו שסליחה, נורא צורם לי, גם במחשבה. למה נשים מאוימות, צריכות לעזוב את הבית, את הסביבה המוכרת, את הסביבה הבטוחה והמוכרת של הילדים, ולחפש מקלט בעוד שהגבר יושב בבית? משהו פה בתפישה, לדעתי, מעוות לחלוטין.

אחרת אנחנו יודעים מה התוצאות, אם הן לא תעשינה את זה.

שנייה. רק שנייה. עכשיו תראו, אנחנו יודעים ואנשי, קציני המשטרה פה בוודאי יודעים, שבעבירות אקספרסיביות, שקשורות לרגש, ההרתעה פחות עובדת, מאשר בעבירות רכוש, עבירות חומריות. כי אם מישהו החליט לרצוח את אשתו, שום צו הגנה בעולם לא יגן עליה. זה דבר נוסף.
אם אנחנו מדברים ככה, על המקרה הישראלי, קודם כל, הוא לא ייחודי לישראל. בכל העולם נמצאו שלושה גורמים מרכזיים לרצח בנות זוג, שהגורם הראשון הוא רצון האישה לעזוב את הגבר, ואם בתחילת הדיון שאלת למה זה נראה לנו טבעי, סליחה, אני לא נכלל שם, אבל למה לחלק מהגברים זה נראה טבעי, התשובה שלי היא שאנחנו עדיין חיים בחברה פטרנליסטית, פטריארכאלית, שרואה באישה, אני לא אגיד את הקניין של פעם, אבל עדיין יש לגבר תחושה של זכאות, בעלות, על האישה. לא השתנינו כל-כך, לצערי.
אמנם אנחנו מדברים על שוויון האישה והעצמת האישה, אבל אנחנו לא רואים את זה בתפישות עולם של ילדים שבגרו ועדיין רואים בנשים משהו נחות, משהו שמותר לי להחזיר אותה למקום שהיא לא מתנהגת לפי טעמי ובחברה פטריארכאלית, ההתנהגות של הגבר היא לא רק כלפי הבית פנימה, אלא איך הוא נתפש בעיני גברים אחרים. זאת אומרת, כדי לצאת מאצ'ו, גבר ובסדר, תראו מה אני אעשה לה עכשיו. אני השולט, ואני משדר דרך זה גם לחברת הגברים שלי, שאני גבר. אני בסדר. זה בולט בעיקר בעליות לישראל, בעיקר מהעדה האתיופית, שאנחנו בעצם מדברים, ואני פה קצת בורח לשנייה אחת, אנחנו מדברים על היבט תרבותי. אנחנו מצפים מאנשים שחיו דורות על דורות בתרבות מסוימת, שבה האלימות כלפי נשים היתה לגיטימית ונורמטיבית עד הגבול המסוים, לא היה רצח, אבל היו גבולות, היא נחשבה ללגיטימית. אנחנו מצפים שהם יבואו לפה ויפנימו את השינוי לחלוטין. ואגב, אנחנו יושבים בוועדה לקידום זכויות האישה, הנשים האתיופיות אומרות בעצמן – שכחתם את הגברים. אני לא באה חלילה להצדיק מה שקורה, אבל הן אומרות – לקחתם מהם הכל. את הכבוד, את המאצ'ואיזם, את העבודה, את הפרנסה, את החלוקה המגדרית, ואדם שאין לו מה להפסיד, אנחנו יודעים שהוא מסוגל לגרוע מכל.
אם אמרתי שהמאפיין הראשון או הגורם סיכון הראשון בישראל ובארצות מערביות כמו ארצות-הברית, הוא רצון האישה לעזוב את היחסים, ואז כמו שנאמר נכון – המחקרים מראים על עובדה אחת, בשלושת החודשים הראשונים, אחרי ההודעה של האישה, או העזיבה שלה, היא נתונה בסכנה הגבוהה ביותר לרצח, שמעט יורדת אבל השנה הראשונה היא הקריטית. שם היא זקוקה למקסימום הגנה. בזה אין ספק.
והגורם השני, שוב, קשור לתרבות פטריארכאלית, לדעתי, זה התחושה של גבר שאשתו בגדה בו, אם זה עובדתית ואם זה מדומיין. ושוב, זה מחזק את התחושה של הבעלות, של הקניין. דיברתי עם עורך-דין לענייני משפחה לא מזמן, הוא אומר – נשים נבגדות מסוגלות בדרך-כלל לסלוח. גבר – לא. זה מנוגד לחומר, מנוגד לאבולוציה שלו.

זה מראה הרבה מאוד על האישיות של אותו עורך-דין. עורכות דין היו מדברות אחרת.

אני לא רוצה לדבר על עורכי-דין, כי זה יתחילו פה בדיחות.

בואו, בואו.

הדבר השלישי והמטריד ביותר – לא נמצא שום מחקר, שמוכיח שתלונה במשטרה מפחיתה את הסיכון של האישה להירצח, ולפעמים עושה את ההפך. זאת אומרת, הגבר, שוב, צורה של בגידה, את הלכת למשטרה? עלול בעקבות אותה תלונה, לא רק שלא להירתע, אלא לפגוע באישה כנקמה על התלונה. היה מקרה של גבר אתיופי שישב 12 שנה בכלא, בעקבות ניסיון רצח של אשתו, יצא מהכלא ובאותו יום רצח אותה. זאת אומרת, אלה הם שלושת הגורמים.
מישהי פה הזכירה את נושא החקיקה וזה עולה בהמון דיונים ובהמון קריאה שמאוד מפריעה לי. כל הזמן הציבור, מה הוא אומר? תחמירו את החקיקה. שינוי החקיקה והחמרה, לא נותן כלום. כי מתוך הנתון של המשטרה על מספר פתיחת התיקים, אנחנו יודעים טוב מאוד שחלק מהתיקים ייסגרו ממיליון סיבות, לא ניכנס כרגע ולא באתי חלילה לתקוף את המשטרה, אני מאוד איתם. חלק מהתיקים שמגיעים כבר לבית-המשפט, הפרקליטות עושה עסקאות טיעון שזאת רעה חולה במדינת ישראל. 90% מהעבירות הפליליות נגמרות היום בעסקאות טיעון, לחסוך את זמנם של בתי-המשפט. אני חושב שזה עוול, אני חושב שזה פוגע בשלטון החוק בכלל, ואז, אגב, זה משפיע על הנתונים. אני בספר שלי קראתי 7,000 פסקי-דין. על רצח. פניתי למשטרת ישראל, חוק חופש המידע. מה עם ניסיונות לרצח? פתאום עוד 30 מקרים על תקופה של כמה שנים. מה ההבדל בין ניסיון לרצח לרצח, מלבד התוצאה? המחשבה הפלילית היתה, הכוונה היתה, הכל היה. משהו השתבש. זה לא מופיע בנתונים, בדו"ח השנתי של המשטרה. ואני אומר, מתוך סך התיקים שנפתחו, אחוז מסוים יגיע לבתי-המשפט אחרי עסקאות טיעון ואז הרצח יהפוך לניסיון לרצח, הניסיון יהפוך לתקיפה בנסיבות מחמירות, והאגרה הולכת ויורדת, עד שאנחנו בעצם מאבדים את המידע מה קורה, מה באמת קורה.

דבר שני, מישהי פה הזכירה את קלות הענישה. שופט ששופט אדם על רצח, אין לו ברירה, אלא להטיל עליו מאסר עולם ועונש זה בלבד. אבל כשזה ניסיון לרצח או תקיפה בנסיבות מחמירות, אני יכול להוריד את רף הענישה בקלות. וזאת בעיה, כי זאת אמירה חברתית, בעיני, התנהלות של בתי-משפט והפרקליטות, בעניין זה. ואם אנחנו רוצים להציב את זה על ראש סדר היום הציבורי, בלי כסף, לא שייך לתקציב בכלל, זאת אמירה שצריכה להיות, אין שינוי חקיקה, אין עסקאות טיעון במקרים כאלה. אלא אם כן אין לנו ראיות מספיקות. זה עניין אחד.
עוד דבר אחד ואני מסיים. אני חושב, דיברנו על חינוך ואני לגמרי מסכים שהחינוך צריך להתחיל בגיל אפס. יש כאלה עם תיאוריות שזה עוד מתחיל ברחם, נעזוב. מגיל אפס. אבל, אני חושב שבנוסף לחינוך והלוואי ונגיע לאיזה שהוא חינוך בתחום הזה ולא רק חוזר מנכ"ל לשנה הנוכחית, זה הנושא, מדברים שעה ונגמר, או ראיונות ברדיו שלפעמים אני משתתף, יופי, דיברנו חמש דקות, עשינו V על המצפון הציבורי. דיברנו על הבעיה. אני חושב, יש לי רעיון, שגבר מכה צריך לעמוד בפני שתי אלטרנטיבות. האחת – האלטרנטיבה הפלילית. לחלופין, אי-אפשר לכפות טיפול, אבל להציע טיפול ויש היום הוסטלים.

אי-אפשר לכפות, זה צריכים להוביל למקום הזה.

מייד, מייד. הוכח דבר אחד לאורך כל ההיסטוריה של תורת הענישה – טיפול בכפייה, לא עובד, כי אם אין לנו רצון של המטופל להשתתף, אנחנו מכירים את האסירים בבתי-הסוהר.

הוא יתקוף את הנשים הבאות שלו בחיים.

מייד, תרשי לי שנייה אחת. אנחנו מכירים מבתי-הסוהר את האסירים שכדי לקבל שחרור מוקדם משתתפים בקורס גינון ובקורס זה ואחד האבסורדים הוא, היה לי מקרה בוועדת שחרורים, על אסיר שיושב בכלא על גידול קנביס, והוא עשה בכלא קורס גננות. אז הוא יצא עכשיו הרבה יותר מקצועי, לפחות, אבל חשוב.

אתה לבד מבין את הנפש ואת האישיות הבעייתית, וזה שונה מעבירת סמים.

לא לא, חלילה, לא דיברתי, לא התכוונתי לסמים, שנייה. לא התכוונתי לסמים. אנא, תרשי לי שתי דקות ואני מסיים.

אני אומר – בואו ניצור מדיניות שלפיה יש שתי אלטרנטיבות לגבר מכה. האחת – טיפולית, האחת – פלילית. אתה לא רוצה בטיפול? אני לא יכול לכפות טיפול. אבל אז יש לי את המקל של המערכת הפלילית.
לחלופין, אנחנו יודעים על הצלחות בהוסטלים, היה הוסטל ברעננה, תוכנית של 11 חודש שמי שמסיים אותה, באמת הצליח להתגבר, ללמוד מחדש וכדומה. אני חושב שזה דבר אחד. ודבר אחרון – גם אם הכנסנו גבר רוצח לכלא, בסופו של יום הוא ישתחרר והוא עלול לנקום. זה שלב שלדעתי, אני לא יודע, קטונתי, אבל מבחינת חקיקה, שוב, לא לשלוח את האישה לעוד מקלט, אלא להפעיל איזה שהוא פיקוח, מצידי אפילו איזוק אלקטרוני זמני, אני לא יודע עוד, אין לי עוד רעיון, אבל שם, לתת הגנה לאישה בדיוק כמו לנשים שרוצות להתגרש ומקבלות איומים. ואגב, המקרה האחרון של איש המג"ב ואשתו הסוהרת, הוא במפורש, באותו יום שישי, איים ברצח.

כן. המשפחה שם אמרה שאיך בעצם למעשה לא היתה התערבות.

נכון. אבל הם גם לקחו את האיום בקלילות וזה אותה תקופה של חיילים היו מאיימים בהתאבדות והקצינים אמרו – בסדר, תתאבד, לא היתה התייחסות אמיתית למצוקה ואדם שאומר שהוא הולך לרצוח, בעצם מבטא מצד אחד מצוקה.

או להתאבד.

או להתאבד, ומצד שני, הוא מבטא המון זעם.

לסיכום הדברים, ושאלת אותי על ההיבט הישראלי, חשוב לי להדגיש דבר אחד – אסור לנו לערבב בין רצח על חילול כבוד המשפחה, שהוא לא רצח בנות זוג, כי על-פי ההלכה האסלאמית, לגבר אסור לרצוח את בת זוגתו.

אז מה הוא צריך לבקש מהמשפחה?

זה המשפחה. היא שייכת למשפחת המוצא וזה תפקידה.

משפחת המוצא, היא זו?

כן. כן.

לפי מה? אפילו אנחנו לא משתמשים בביטוי הזה.

לפי האסלאם.

זה רצח. באסלאם מותר לרצוח אישה?

לא אמרתי שמותר. גם החוק לא מרשה להם. אבל תראו, ברצח על כבוד, חילול כבוד המשפחה, יש שתי תופעות.

זה רצח. זה לא על רקע כבוד המשפחה, זה רצח.

יש תופעות.

ואנחנו צריכים עכשיו לשלוף את הכינוי הזה, גם במשטרה. אנחנו ביקשנו לא להשתמש.

המשטרה שינתה את הטרמינולוגיה לפני שנים.

לא, המשטרה שינתה.

סליחה, שנייה. סליחה.

אני מבקשת, רגע. בואו נבדיל רגע.

תרשי לי דקה אחת ותביני למה אני מתכוון. אני לא מצדד בביטוי הזה.

אני מבקשת לאפשר לפרופ' אדלשטיין לסיים את דבריו. תודה. חברות, חברים.

תודה. אני לא התכוונתי לרגע שאני מצדד בביטוי הזה ובספר אני תוקף אותו, אבל אני אומר שכאשר מדברים על רצח נשים, יש להבדיל בין שני סוגים.

למה להבדיל? זה רצח. למה להבדיל?

כי פעם זה הבעל ופעם זה משפחת המוצא, זה לא אותו הדבר.

זה לא משנה מי רצח. אני לא מבינה למה אתה מבדיל. למה אתה רוצה לשים את זה בקטגוריה נוספת.

אתם נכנסים להיבטים רגשיים, סליחה.

זה רצח של נשים.

אנחנו שומעים פה חוות-דעת מקצועית.

זה לא מקצועי, מה שהוא אמר.

אני אתן לך מייד אחרי זה להגיב, חברת הכנסת זועבי, אני אתן לך להגיב, אני מבטיחה, מייד כשהוא יסיים את דבריו.

שנייה אחת ותביני למה הכוונה. כשאני מדבר על רקע על חילול כבוד המשפחה, זה כמובן במירכאות ובספר אני תוקף את הביטוי הזה, כי הוא רצח לכל דבר. אנחנו יודעים גם טוב מאוד שבמגזר הערבי, משפחה מכובדת, שיש לה כוח פוליטי וכלכלי, וגם אם הבת נאפה עם גבר, לא יהיו שמועות בכפר נגדה ולא יקרה לבת כלום. מנגד, משפחה חלשה יותר, יתחילו שמועות, אפילו שהן לא נכונות, המשפחה תרצח אותה. בוודאי שזה רצח. אבל אני אומר, לצורך דיון מקצועי בלבד, אנחנו צריכים, כמו שהמשטרה מפרידה בין סוגי העבירות וסוגי עבריינים, בצדק, כדי למצוא תשובות לסוג רצח א' ולסוג רצח ב', שיש להם מאפיינים שונים לחלוטין, גם בדיון אנחנו צריכים לעשות את ההבחנה ולא אמרתי לרגע, שזה לא רצח.

תודה. תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי.

תודה רבה. אני אתחיל מהנקודה שהפרופ' אדלשטיין סיים. אני חושבת שחלק מהבעיה היא באמת לשים את הקטגוריה של רצח נשים ערביות בקטגוריה נפרדת. אני חושבת דליה זוכרת יותר ממני, זו הפעם העשירית שאנחנו משתתפים בדיון הזה ואנחנו חוזרים על אותה אינפורמציה, על אותן טענות.
חומרת המצב במגזר הערבי היא לפי הסטטיסטיקה, לא לפי ניתוח פוליטי או אידיאולוגי. חצי, כמעט חצי מהנשים שנרצחות, הן נשים ערביות.

חצי מהנתונים שמוצגים בפנינו, שקראתי, כן.

כן, חצי, כמעט חצי. את יכולה לראות פה מספרים. והטענה שלי היא גם כאשר המשטרה שינתה את הטרמינולוגיה, יש לה התייחסות מיוחדת למקרים של, קודם כל איום על נשים ערביות ואני אפרט, ואחר-כך רצח הנשים הערביות.
אנחנו ייצגנו עמותות של נשים ואני, דו"ח מבקר המדינה, ובו אנחנו טענו שהמשטרה, כאשר היא מקבלת, מרגע שהיא מקבלת את התלונה, היא מנסה לעשות סולחה. היא לא מתנהגת כמו משטרה, היא לא מעודדת את הנשים ולא נותנת להן תמיכה, שכן הן מוגנות, שיגישו שהן בטוחות, שירגישו שהן מוגנות והפשע ברצח הזה, שהוא רצח מודע מראש, הוא רצח שהיינו יכולים לצפות אותו והיינו יכולים למנוע אותו, להבדיל ממקרי רצח אחרים. רצח של נשים ערביות, זאת הטענה. רצח של נשים יהודיות הוא אולי גם רצח שאנחנו היינו יכולים למנוע מראש.
המשטרה לפעמים וברוב המקרים, או במקרים רבים, אני רוצה גם לדייק, לא מעודדת את הנשים הערביות לפתוח תיק במשטרה. היא מעודדת אותן, ויש לנו מקרים ואנחנו נתנו למבקר המדינה אפילו מקרים עם שמות של שוטרים שמנסים לעודד את הנשים דווקא לסגור את התלונה, דווקא לא להתלונן, דווקא לחזור לבית ואני עומדת מאחורי הטענות שלי, ודווקא לעשות סולחה. וזו בעיה מאוד בסיסית. למה? כי כאשר יש אווירה נוחה, הקושי בלהתמודד עם התופעה הזאת ואני אומרת התמודדות צריכה להיות בכל הרמות, גם ברמה החינוכית, גם ברמה הפוליטית, אבל ברמה של הרתעה והרתעה אני לא יכולה, גם כאשר אני כותבת מאמרים, גם כאשר אני נותנת נאומים, אני לא יכולה להרתיע פושע שרוצה לרצוח, שרוצה לרצוח את האישה שלו. מי יכול לתת את ההרתעה הזאת? זו המשטרה.
עכשיו את תבדקי, כבוד היושבת ראש, שני נתונים תבדקי אותם: אחוזי מקרי פענוח תיקי רצח, תבדקי אותם, תבדקי למה יש פער מאוד גדול בין תיקי פענוח רצח לנשים הערביות מול נשים יהודיות, למה יש פער בכלל, למה חצי ממקרי הרצח הן דווקא בכפרים וביישובים הערביים, כאשר זה לא בקונצנזוס. זה לא קוד תרבותי, זה לא חלק ממורשת דתית, זה לא חלק ממורשת חברתית ואת יכולה ובואו לא נאשים, כמו תמיד, את הקורבן וזה תופעה שהיא ניתנת לביקורת מחמירה בחברה הערבית ואת יכולה לראות את זה בבתי-הספר, בחלק מאוד נמוך מתוכניות לימודים שמתמקדת בסוגיה הזאת, אבל אנחנו מתמקדים ובכנסת, בוועדות מעמד האישה, אפילו בוועדת הפנים, אנחנו מתמקדים בטיפול המשטרה. אני חושבת שההתמקדות בטיפול המשטרה כגורם מרתיע ראשי ומרכזי, הוא הגורם הכי בעייתי והוא הגורם שיכול להיות גורם הכי יעיל. אנחנו דווקא התמקדנו גם באזורים מסוימים, הפנינו ביקורת וטענות לתחנות בעיר לוד ורמלה, שם יש אחוז מקרי הנשים הנרצחות, זה גם כן תלוי במעמד הסוציו אקונומי ואנחנו גם הפנינו טענות מאוד קשות שהם אלו: הרוצח ידוע למשטרה, ידוע לתחנות המשטרה. אנחנו הצבנו מקרים מלוד, מרמלה, בעכו. יש מצלמות שאפילו תיעדו את מקרי הרצח. תחנות המשטרה סירבו לפענח או להוציא את החומר מהמצלמות והם לא נותנים את האינפורמציה המלאה למשפחות של הנרצחות ואני הגשתי הצעת חוק, אולי את תעזרי לי, שההורים של הנרצחות מוצאים קושי רב בלעקוב אחרי החקירה, בתחנות המשטרה. לפי החוק, רק ההורים עצמם יכולים לעקוב אחרי התפתחות החקירה. הם לא יכולים לפנות לעמותות לעזור להם. הם לא יכולים לפנות.

למשטרה, את מתכוונת?

כן, כן, לעזור להם לעקוב אחרי התפתחות החקירה בתחנת המשטרה. גם כאשר הם פונים אלי, תעזרי לנו, את תעשי את המעקב אחרי המשטרה, כי אין לי כוח. האימא והאבא אומרים – אין לי כוח, הם מטרטרים אותי, הם לא עונים על השאלות שלי, הם נותנים גם תשובות עמומות, תעזרי לנו לעשות את המעקב הזה אחרי תחנות המשטרה, אחרי החקירה ואחרי תיק הרצח, אני לא יכולה לעשות את המעקב הזה בשבילם וההורים נותרים בלי כל מענה, בלי כל מידע, בלי כל תמיכה מכל סוג שהיא. גם העמותות, עמותות הנשים, לא יכולות לעשות את המעקב הזה.

אני חושבת שהמפתח, במקרה, בתופעה של רצח נשים ערביות, שהוא רצח לכל דבר, הוא במשטרה. למה? 90%, תראי את הסטטיסטיקה, 90% של תיקי האלימות במשפחה נסגרים בגלל חוסר עדויות ואולי 80% נסגרות בלי פענוח. זה ממצא ראשי. בואו נתמקד בממצא הזה, אני חושבת שאנחנו נפתור יותר מחצי מהבעיה.

תודה רבה, חברת הכנסת זועבי. דברים קשים, אין ספק. אני מעבירה את רשות הדיבור לנצ"מ דורית בן מאיר, חטיבת החקירות. כמה דברים, גם על צווי הגנה, מקרי פענוח, פניית משפחות, סטטיסטיקות פה ששמענו.

צהריים טובים. אני דווקא אתחיל במה שאומרת חברת הכנסת. אני לא יודעת מהיכן מבוססים הנתונים, אני לא רוצה בכלל להתווכח עם נתונים.

הם סטטיסטיקה. מולי.

אני רוצה לדבר דווקא מהתפקידים האחרים שלי.

תדברי על הסטטיסטיקה. אם את מאשימה אותי.

לא, אני לא מאשימה.

תציגי.

חברת הכנסת זועבי, רשות הדיבור אצלה. היא עכשיו.

לא, היא אמרה לי אני לא יודעת מאיפה את מביאה סטטיסטיקה.

אני לא יודעת מהיכן, לא, לא.

תביאי לי את הסטטיסטיקה שלך. כי תמיד אתם עושים אותו דבר. הנתונים שלנו אינם מדויקים ואתם לא מציגים שום סטטיסטיקה.

חברת הכנסת זועבי, אני מבקשת לתת את רשות הדיבור.

אנחנו הצגנו נתונים לכנסת שהקריאה אותם בתחילת הדיון, ד"ר עליזה לביא, ואלה הנתונים החד-משמעיים. אכן, יש איזה שהיא הפרדה, שלא נדון בה, מה זה נכנס לקטגוריה של רצח ומה זה רצח על כבוד המשפחה שזה מינוח שהוחלף ויצא מן העולם.

אבל למה אתם עושים את הקטגוריזציה הזאת?

תני לי לדבר בבקשה.

אני מבקשת. אצלי בדיונים יש כבוד.

יש לך תשובה?

את תקבלי תשובה ואם לא תקבלי, אני אדאג שתקבלי, אבל עכשיו אנחנו מקשיבים.

אני רוצה דווקא להתייחס, את שאלת על אחוזי הפענוח, ומה הפער באחוזי הפענוח בין רצח יהודיות לערביות. ואני מדברת לא מהמקום שאני יושבת כרגע, אני מדברת כאחת שחקרה המון מקרי רצח, דווקא בלוד וברמלה ומה לעשות, הייתי ראש ענף חקירות בתקופה הכי קשה. חוסר שיתוף פעולה מלא. לא צריך לחייך. אני אומרת את זה, רבותיי, חד משמעית. כמי שטיפלה באופן אישי והגיעה לזירות עבירה וידענו שהרוצח יושב עם האנשים, חוסר שיתוף פעולה. וגם כשהיינו מגלים משהו, מנסים להגיע לראיות כאלה ואחרות, המשפחה, דווקא הנשים, היינו הולכים דווקא לכיוון של הנשים, לא מוכנים לשתף פעולה. ורבותיי, אני אומרת את זה ברחל בתך הקטנה, כל נושא הרצח לילות כימים עשינו ועושים, במגזר הערבי. כי חשוב, אין הפרדה. חשוב ויש קושי מהותי ולכן יש פער.
כשמדברים על רצח בין בני זוג, כמעט רוב הרוצחים נתפשים, לשמחתי, חבל שזה לא מוקדם, אנחנו הרי אחרונים בשרשרת המזון או כמעט אחרונים, אבל רובם אחרי סורג ובריח, בתקופה הכי קרובה לאירוע הרצח. זה לעניין הזה, לעניין שאלתך.
עכשיו, כל מה שתרצו לשמוע, אנחנו פה.

לגבי צווי הגנה. שמענו כאן על צווי הגנה.

צווי הגנה באמת יש קושי, אני בהחלט מסכימה שיש קושי לעקוב אחרי העניין הזה ושוב פעם, אני לא רוצה להאשים את הנשים, אבל באמת, אישה שיש לה צו הגנה, אחרי שבוע-שבועיים, ויש הרבה מקרים כאלה, הן בעצמן רוצות שהבעל יחזור והן מתחננות והן מגישות בקשות לבית-המשפט. אני לא מדברת בכמויות או במספרים כי לא נגעתי בזה, יש קושי בעניין הזה. אבל כשאנחנו מאתרים נשים שהן בסיכון, יש לנו קשר אישי איתן. הרבה פעמים מעבירים אותן למקלטים, אבל יש קשר אישי עם בני המשפחה, יחד אתה ומנסים אפילו היו מקרים לא מעטים שיש ניידת שיוצאת ובודקת מדי פעם האם הוא הפר או לא הפר. אבל אני מסכימה שיש בעיה עם זה וצריך לטפל בסוגיה הזאת.

דורית, אבל לא פעם אתם בכלל לא יודעים שיצא צו. בואי נתחיל מההתחלה. בית-המשפט לא מצליח להודיע לכם כי הפקס' לא עובר, או לא הגיע, או לא עובד.

יש תקלות.

מה, אין שיתופי פעולה של בית-המשפט עם המשטרה?

עוד לא מצאו את השיטה, את הצו, להעביר למשטרה. עוד לא נמצאה השיטה.

היום, בטכנולוגיה של ימינו?

עד היום. עד היום.

יש פקסים עוד בבית-המשפט?

זה מתחיל משם.

יש בעיות. אני לא אומרת שהכל, יש בעיות.

בכל אחד מהשלבים.

תראו, אנחנו פה בשביל באמת, אנחנו פה גם בשביל לתקן וגם לראות מהמקום וגם לראות איך עושים יותר סינכרון. אבל אתם חייבים לשתף אותנו גם בדברים שאתם רואים שהם לא עובדים.

בהחלט.

כי אתם נמצאים במקומות. אנחנו שומעים, אנחנו מקשיבים, אנחנו נשים את כל הכלים ותשומת הלב. אבל כמו שאמרתם, יש פה אנשים שיושבים כבר עשר פעמים באותו דיון. לחזור אחורה או לעמוד במקום, לא לשם כך התכנסנו. ואם כולנו לא נגלה פה כנות והבנה ורצון משותף ולא לנגח זה את זה, לא נתקדם.

אני בתפקידי הנוכחי אחראי על ריכוז כל תחום אלמ"ב במדור נפגעי עבירה במטה הארצי.

לא כולם יודעים מה זה.

אני אסביר. אני אסביר את הכל. אנחנו פה לא בעמדה של התגוננות. אני חושב שמי שבאמת עובד מול המשטרה, אם זה משרד הרווחה שעובד אתנו צמוד, ודיברה פה הגברת מוויצ"ו, את גם מוויצ"ו, נכון? יש לכם מקלט בירושלים.

שניהלתי 18 שנה.

אז המנהלת הנוכחית היא עובדת אתי צמוד, ברמה של מייל, היא אומרת לי – אלי, תברר לי בתיק כזה וכזה, איך טיפלו באישה הזאת והזאת.

אני רוצה להסביר. מבחינת המשטרה, הנושא הזה, כל הנושא של טיפול באלימות בין בני זוג, הוא בעדיפות מאוד מאוד גבוהה. אנחנו הקמנו בשנת 1996 מדור מיוחד, מדור שמטפל ומנחה ומכשיר חוקרים לטיפול בעבירות בין בני זוג. משנת 1998, יש לנו מערך של כ- 200 חוקרים שפרוש ברחבי הארץ, מערך מקצועי של חוקרים, שמטפלים רק בנושא של עבירות בין בני זוג. אנחנו מתייחסים לתיקים האלה ברצינות.
אני רוצה לסבר פה את אוזניכם, אתם מדברים פה על עבירות, על אלימות בין בני זוג. אנחנו יושבים פה בבית המחוקקים. אתם יודעים שהמחוקק, הכנסת, מצאה לנכון לחוקק, יש עבירה אחת שיש לה, שיש משמעות להיות בני זוג, יש עבירה של תקיפה בין בני זוג. זו העבירה היחידה בספר החוקים, העבירה היחידה בספר החוקים, שבה יש התייחסות, שבה יש התייחסות לנושא של בני זוג. המשטרה, חברת הכנסת זועבי, פיתחה את זה והגדירה בעצם, הפסדת את ההתחלה, אבל יושבת ראש הוועדה, קראה מהי ההגדרה המשטרתית לעבירת אלימות בין בני זוג. המשטרה הגדירה כל עבירה שבה מעורבים בני זוג. בני זוג מבחינתנו זה זוגות נשואים, ידועים בציבור וכל רקע זוגי אחר, בין אם זה בני אותו מין, בין אם זה חבר וחברה, כל רקע זוגי. אנחנו הרחבנו הרבה מעבר למחוקק. אנחנו קבענו כללים, הטיפול אצלנו, כל תלונה, כל תלונה על עבירה בין בני זוג, זה יכול להיות גם תלונה, דיברתם פה על הפרת צווי הגנה. יש הפרת הסדרי ראייה. בית-המשפט קבע שהאבא יחזיר או האימא, לצורך העניין, יחזירו את הילד בשעה ארבע, בשעה ארבע ועשרה מתייצב בן הזוג בתחנת המשטרה ומתלונן. תלונה כזאת. תלונה כזאת נחקרת אצלנו כמו תלונה על אלמ"ב, כולל ביצוע של הערכת מסוכנות. יש לנו כלי מדעי להערכת מסוכנות נגד החשוד ובכל תלונה אנחנו מפעילים אותו ובודקים מה המסוכנות.
אנחנו עובדים בצמוד לרווחה. יש לנו שיתוף פעולה עם משרד הרווחה שבתחנות משטרה יושבים עובדים סוציאליים, זה נקרא פרויקט עו"ס משטרה, הוא מתקיים ב- 16 תחנות שאחראיות על 19 רשויות, שהם יושבים פיסית בתחנות המשטרה והם מקבלים עדכונים מהחוקרים והם גם מפנים אליהם on line זוגות לטיפול בזמן שהם נמצאים בתחנות המשטרה ואם הם לא נמצאים בתחנות המשטרה, מדווחים להם.
יש לנו, אנחנו מיסדנו ערוץ של דיווח ישיר לרווחה בתיקים. יש תיקים שבהם אנחנו מחויבים לקבל את ההסכמה של האישה, ויש מקרים שבהם אנחנו חושבים שיש מסוכנות גבוהה לאישה או שמעורבים שם קטינים שאנחנו גם לא מבקשים רשות ואנחנו מעבירים דיווח לרווחה.

צריך להבין שהמשטרה לקחה את הנושא הזה ומינפה אותו הרבה הרבה מעבר למה שמצטייר, ממה ששמענו מגורמים שלא מעורים פה. עולה לכאורה שהמשטרה בכלל לא מתייחסת.
לגבי נשים ערביות באזורים שדיברנו עליהם. המשטרה פיתחה מודל מיוחד, שנשים כאלה, נשים שיש חשש שהן מאוימות, מתייחסים אליהן כמו למאוים. יש לנו מודל של הערכת מסוכנות למאוים, של אדם שמאוים, אנחנו מעריכים, קובעים לו רמת מסוכנות ובהתאם לזה, גם קובעים לו את הטיפול. אני חייב לציין וחברת הכנסת זועבי גם קיבלה מאיתנו תשובה לשאלה שהיא שאלה אותנו, לגבי פנית אלינו בזמנו, בקשר לאיזה נערה ערבייה בדואית שנרצחה ושם הטיפול המשטרתי היה, אני בדקתי את התיק הזה באופן אישי, היה טיפול משטרתי צמוד, הדוק. ניסו לשכנע את הנערה הזאת לצאת מהבית. יש גבול גם למה שאנחנו מסוגלים לעשות. אנחנו לא יכולים לכפות את עצמנו, כשלא מדובר בחשודים, ולהכריח אותה ולאזוק אותה ולהגיד לה – את חייבת לצאת. היא רצתה לחזור והיא חזרה. המשטרה היתה מעורבת, המשטרה הזהירה, המשטרה והרווחה כמובן היו מעורבים בתיקים האלה.

אתם לא נתתם לה הגנה מספיקה והיא נרצחה.

חברת הכנסת זועבי קיבלה מאיתנו תשובה.

עוד שאלה שהעלתה חברת הכנסת זועבי, למה לא נותנים לה מידע כשהמשפחה מבקשת.

זו תשובה שמחזקת את הדברים שלי.

תני לי רק להשיב לך. החוק, חוק זכויות נפגעי עבירה, קובע מי זכאי לקבל מידע על תיקי חקירה. אנחנו פועלים בהתאם לחוק. אנחנו מוסרים מידע גם לא לנפגע עבירה עצמו, כשמוגש לנו ייפוי-כוח. הרבה פעמים פונים אלינו עורכי-דין בשם נפגע עבירה, או עמותות כאלה ואחרות שמטפלות. אנחנו מבקשים ייפוי-כוח, כי אנחנו פועלים בהתאם לחוק. אני לא יכול לתת מידע לאדם שלא זכאי לכך על-פי חוק.

לא יזיק לך קצת חוש של ביקורת עצמית. לא יזיקו לך. לא יזיקו לכם. לא יזיק למשטרה ביקורת עצמית.

יש לנו ביקורת עצמית.

אני אתן לך רשימה של נשים שאתם ניסיתם, רשימה, בשמות, של נשים שניסיתם לשכנע אותן לעשות סולחה, לחזור לבית שלהן והן נרצחו, אחרי שהמשטרה, שהפקיד שהיה עובד בתחת המשטרה, שכנע את האישה לחזור הביתה ואמר לה – המסורת שלך, המשפחה שלך, הוא עכשיו פקיד על המסורת הערבית ואתם שכנעתם את הנשים האלה והן נרצחו. אני אתן רשימה. אני לא זורקת טענות וזה נושא שמכאיב לי ואני חושבת שגם נשים פה יכולות לתמוך בדברים שלי, לא רק חברת הכנסת חנין זועבי, אני מבקשת ממך ומהמשטרה בכלל, קצת חוש של ביקורת עצמית כי מדובר בחיי אדם, בחיי בני אדם.

תודה. תודה. תודה לך. אני רוצה לעבור להלה. הלה סגל שהיא ראש היחידה למניעות ולמניעת פגיעה במשרד החינוך. מה אנחנו עושים כדי למנוע? פה שמענו על ה-אחרי, אבל מה אנחנו עושים כדי למנוע. מה משרד החינוך עושה? מה למדנו מהטעויות בעבר?

אני אשמח להתייחס ולספר על עשייה שחלקה הגדול הוא משותף עם השותפים שלנו ממשרד הרווחה. אבל אני אתחיל אולי מהמורכבות. ביקורת עצמית, אז הנה, אני מתחילה אתה מההתחלה.
אני חושבת שצריך להבין, על אף התוכניות והן תוכניות נרחבות והן תוכניות שאני חייבת להגיד, התוכנית הזאת, שהיא תוכנית משותפת עם ויצ"ו ועם משרד הרווחה, היא הצעה לפני שנה בהשקה מחודשת, היא התוכנית הכי, איך אני אקרא לזה? פופולארית אצלנו. היא מועברת בפידבק שאנחנו מקבלים מבתי-הספר כתוכנית שיש לה את הרייטינג הכי גבוה.

באיזה כיתה?

ועדיין, אני אשמח להשאיר פה.

לאיזה כיתה זה מיועד?

זה מיועד לחטיבה העליונה, ל- י', י"א, י"ב.

אנחנו יודעים היום שוב, גם ממחקרים וגם מעבודה משותפת שנעשית, שכשעובדים עם ילדים יותר צעירים, הבסיס, איך נאמר כאן קודם, ל-איך מתייחסים בזוגיות, מה הקשר, הוא בסיס של חברות, של יחסים בכלל, של יחסים בתוך מערכת משפחתית, אחר-כך בתוך מערכת עם בני השווים. אבל אני חייבת להגיד שמבחינה חברתית, אנחנו יכולים לראות גם בתגובות של הילדים את המורכבות. זאת אומרת, מי שהיום מציב את מה המודל ל-להיות גבר או איך נראית מערכת יחסים או התנסויות כאלו ואחרות, זה לא בהכרח מערכת החינוך, עם כמה שהיינו רוצים בזה.
בכל זאת, שוב, התוכנית הזאת היא תוכנית מאוד, שעובדת בחלק מהיישובים בשיתוף פעולה עם המרכזים למניעת אלימות במשפחה, וביום רביעי הבא יש לנו כנס באוניברסיטת תל-אביב על הטרדה מינית בין בני נוער, אפשר לראות שם נציגים מנצרת, מתבגרים, בן ובת שיבואו להציג את מה שהם עשו בתוכנית ושחוץ מזה בעצם יש לנו עבודה שוב, ב-על יסודי זה ממוקד בנושא הזה, בתי-הספר מחויבים לעסוק בנושא הזה ואנחנו מקבלים תגובות מאוד טובות לתוכנית והיא נעשית בצורה יחסית מאוד נרחבת.
העבודה לא מתחילה בתיכון. היא מתחילה לפני כן, אבל היא עובדת שוב על בסיס של יחסים בכלל, במסגרת של תוכנית כישורי חיים והיא מתחילה שם באמת מכיתה א'.

את אומרת שאתם מקבלים תגובות טובות. מה זאת אומרת?

אנחנו כל שנה עושים סקר. זאת אומרת, בנושא, מה שנאמר כאן קודם על חוזר המנכ"ל, זה חלק מהעניין. אבל נבנתה תוכנית, נעשית, יש חוזר מנכ"ל שמחייב לקיים מסגרת של 15 שעות בנושא במסגרת התיכון, יש סקר כל שנה שמנהלי בתי-הספר מחויבים להשיב לו, האם עסקו, באיזה גילאים עסקו, כמה עסקו.

המורים שמעבירים את זה, הם עוברים השתלמות מיוחדת בנושא או שזה מורים, מי מלמד את התוכנית הזאת?

מי שהיום, היום בעצם המשרד עובד כך שיועצות חינוכיות, כדי לקבל רישיון ייעוץ, חלק מההכשרה שלהן, אחרי שהן סיימו את התואר השני, הן מחויבות לעבור הכשרה בכל התחומים של כישורי חיים, בין היתר גם בנושא הזה.

שזה היועצות החינוכיות, אבל לא היועצות מעבירות את זה.

לא. בחלק מהמקרים היועצות בהחלט שותפות להעברה, אבל היום כדי שבית-הספר יהיה, יכול לעבוד וכדי שלא נצטרך מורה לשלוח מורה להתמחות בכל אחד מהנושאים, בעצם המערכת מחויבת למבנה שבו היועצת יושבת עם המחנכים ועושה אתם הכשרה והנחיה לקראת ההנחיה. משתתפת אתם.

ועל זה יש לכם פיקוח, על ההנחיה.

שוב, יש לנו גם פיקוח מבחינת המחויבות לשעות, השעות האלה הן בשעות הליבה של מערכת החינוך, שעות כישורי חיים. גם במבנים, גם ברישיון הייעוץ וגם שוב בפידבקים שאנחנו מקבלים על העבודה. זה עדיין, שוב, מאוד מורכב. אנחנו נתקלים גם בתגובות של תלמידים. זה שאנחנו מדברים דבר אחד, אבל התרבות היא תרבות אחרת, נכון יהיה להסתכל מסביב, מה המודלים היום, שוב – לגבריות, לזוגיות, לקשר. זה יותר מורכב מאשר שיעור במערכת.

תודה. מיכל חנוך אחדות, ממשרד הרווחה, בבקשה.

אני, יחד עם חברי פה, סאיד תלי, שנינו מפקחים ארציים בתחום אלימות במשפחה במשרד הרווחה, ככה נשלים אחד את השני. אני אחראית על בתים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן ואני אגיד משפט אחד, כדי לא לחזור על מה שנאמר, אבל אני כן אגיד משפט אחד על מה שכן נעשה שאנחנו ככה במקלטים מהמשרד, בשיתוף העמותות שחלקן העיקריות יושבות פה לידי, מגנים על כ- 700 נשים בשנה וכ- 1,000 ילדים בשנה. חשוב לומר כ- 35% כבר בשנים האחרונות, אחוז מהנשים הללו הן נשים מהחברה הערבית ואני דווקא רוצה מאוד מאוד בקצרה להגיד משפט ברשותך, דווקא להתחבר לוועדה שהיתה בנושא של נשים ונערות בסיכון מהחברה הערבית לפני כשנתיים, אם היושבת-ראש הקודמת, להגיד איזה משהו בהמשך למה שנעשה. אל"ף, יש לנו שיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם המשטרה, מדור נפגעי עבירה. אין פה שום ספק, באמת נעשתה כברת דרך מאוד גדולה, אני חושבת שיש משהו מאוד בסיסי שחסר, שיכול להתקדם ואני מתייחסת כרגע לחברה הערבית. אני חושבת שבדיוק מהמקום שבו הוקמה יחידה ונעשתה כל-כך הרבה עבודה על ייחודיות של אלימות בין בני זוג, המלצתי לפני כשנתיים ושוב אני ממליצה פה, שתהיה יחידה נפרדת או בתוך אלמ"ב, שכבר מומחית כל-כך ועשתה כברת דרך, בנושא הזה של הנשים מהחברה הערבית, מהחברה הערבית ששם זה לא רק בין בני זוג, אלא זה יותר מורכב, זה יותר מסובך. אנחנו יודעים שגם במשטרה יש מה שנקרא מתאמים עם האוכלוסייה, הנושא הוא מאוד מורכב, צריך לאכוף את החוק ולהיות רגישי תרבות, הנושא הוא מאוד מורכב ואני חושבת שזו המלצה ככה עיקרית שלי היה חשוב להגיד, מעבר.

תודה, ובאותו המשך, עו"ס סאיד תלי. מפקח ארצי לאלימות במשפחה.

קודם כל, אנחנו לא פועלים בחלל ריק והזכירו כאן העמיתים, אנחנו נמצאים פה גם בהקשר וגם באקלים חברתי, פוליטי, כלכלי, שמן הסתם משפיע. יש, אני מרגיש שאנחנו, במשרד הרווחה, ואני גם יודע מהשותפים, שהתחושה היא שהגענו לקצה גבול היכולת. כלומר, יש תחושה של מה עוד אפשר לעשות. לא שאין, יש הרבה תוכניות, גם במגירה וגם תוכניות שפועלות ומחכות להנשמה ולהרחבה ולהעמקה ולמיסוד וליציבות ותכף אני אביא דוגמאות, על-מנת באמת לשפר את המצב. ולכן התחושה היא של לפעמים, אני לא יודע, יש משהו, זה אולי הביקור החמישי או שישי שלי בוועדה, ועדות אחרות והאווירה כאן היא בהחלט מדוכדכת, גם בגלל המצב הזה ואולי גם בגלל התחושה שתקציבים חדשים לא יהיו וההפך, יש חשש שאולי ייקחו ממה שקיים.

צריכים לשנות גישה, לא תקציבים. גישה.

אני אומר, מבחינת האווירה, זה עדיין לא אומר שצריך לשבת. בכל מקרה, מה שאני רוצה לומר שיש, יש תוכניות ודברים שנעשים, אני תכף, רק אני רוצה להזכיר אותם, בקצרה, למרות שחלק הזכירו. גם עו"ס משטרה, של שיתוף פעולה עם תחנות משטרה מול 16 תחנות אבל עוד פעם, אנחנו היינו רוצים להרחיב את זה יותר וכולל בתחנות משטרה שעובדות מול חברה ערבית וזה כרגע לא רק שאני לא יודע אם זה יורחב, אז החשש הוא שירד. גם מה שהזכירה הלה לגבי תוכנית המניעה, חברות וזוגיות ללא אלימות, הלה הראתה את החוברת בעברית שעברה התאמה ותורגמה גם לערבית ובקרוב היא תופץ וגם מופעלת בחלק מיישובים ערביים, אבל עוד פעם, זה לא, זה לא מספיק וזה לא ארצי וזה בחלק מהמקומות. יש תוכנית ענפה ומבורכת גם עם המשרד לקליטת עלייה, של תוכנית קשרים, שזה התאמה והנגשה של טיפול ייעודי לעולים. אנחנו דיברנו על החברה הערבית, אבל גם בקרב העולים, שתי האוכלוסיות האלה, גם במקלטים, גם לצערנו בנרצחות, הם במקומות הראשונים. כלומר, אחוז, מספר הנרצחות עולות מאתיופיה ומברית-המועצות הוא הגבוה ביותר בין, אם מדברים על רצח בין בני זוג ואם מדברים על רצח בתוך המשפחה, אז כמובן זה יותר בחברה הערבית. אבל עדיין יש גם תוכנית ששמה דגש יותר על טיפול בעולים, שאולי שרה תתייחס אליה בהמשך ויש עוד דברים נוספים, גם יש מול שב"ס. אנחנו יודעים שהחשוד ברצח, אני לא יכול להגיד הרוצח, אבל החשוד ברצח אחותו הוא אסיר ששוחרר, אז יש גם תוכניות מול שב"ס. דיברה מיכל על המקלטים. המרכזים, שזה 88 מרכזים, מטפלים, טיפלו השנה בכ- 11,000 נשים, גברים וילדים, מתוכם כ- 17% זו אוכלוסייה ערבית, אחוז גבוה גם של עולים אבל עדיין זה קצה גבול היכולת. אני לא יודע, זאת אומרת, יש 15,000 פניות, חלקן, יש הרבה המתנה בתור ויש כאלה שכבר מתייאשים ויש סדרי עדיפויות, אז אנחנו עוד פעם, אני רוצה ככה להזכיר באיזה תנאים אנחנו מתקיימים.
אני חושב שכן, הנושא שהזכירה חברת הכנסת חנין ועלה הוא הנושא של הפרדה בין רצח בין בני זוג ורצח במשפחה, הוא משהו שצריך, אנחנו קוראים למרכזים מרכזים לטיפול למניעת אלימות במשפחה, לא בין בני זוג, ככה שאין ספק שגם אצלנו, במשרד הרווחה, וגם במשטרה, אנחנו צריכים לתת את הדעת גם בהכשרות וגם בהתאמות ולהתייחס באותה מידה של מקצועיות ולבנות אולי את הכלים על-מנת לטפל גם בתופעה הזאת.
יש בכל זאת דברים שאולי אני חושב כן שווה, שהם לא עולים כסף, שצריך לעשות אותם. זה אנחנו עכשיו כל אחד הולך מכאן למשרד או לאן שהולך. אין ספק שיש מקרים שתכלול ותזמון ותיאום שוטף, יכול למנוע, יכול אולי לצמצם. אני לא בטוח שאפשר למנוע, אנחנו אולי, זה קשה לומר, אבל יהיה אולי לא פשוט למנוע עד הסוף. אין ספק שאפשר לצמצם. יש לא מעט מקרים שאנחנו לא דנו ולא התכנסנו בחירום, אבל שהרצח נמנע בגלל חלק מהדברים שעושים האנשים כאן.
יש לא מעט מקרים שאנחנו מגלים, יש ועדה, ועדה לבחינת מקרי רצח, שזה בהחלטת ממשלה מ- 2004, שדנה ובדקה מקרים ולא מעט מקרים של אנשים שישבו סביב השולחן גילו שהם בעצם לא ידעו שאחד מטפל והשני גם מטפל.

זה משהו שאנחנו באמת מנסים לטפל בו.

אז אין ספק, דיברה רות קודם על ביל קלינטון ואחר-כך בוש, ותוכנית אב ומיליארדים. אין ספק, אני לא יודע כמה זה יעלה, אבל תוכנית אב שכל מי שמטפל במקרה ורואה גורמי סיכון בו-זמנית.

יש לו עשר דקות לסיים. אני מתנצלת. אני ממש מתנצלת. מילה לסיום, אני קטעתי אותך.

לא, אני חושב שהנושא הזה, של תוכנית אב, גוף מתכלל, בריכוז של, זה משהו שהוא must.

תודה. תודה. עו"ד נעמה כהן ספראי, מאישה לאישה, ממש כמה דקות לכל ארגון, כי אני חייבת לסגור ב- 12 וחצי את הישיבה.

תודה. אני גם, חוץ מיועץ משפטית של מקלט אישה לאישה, אני מרכזת את הוועדה של היועצים המשפטיים של המקלטים ורציתי לחדד כמה נקודות שאולי לא יפתרו את הכל, מן הסתם לא יפתרו את הכל, אבל כן יכולות להוות פתרונות אפילו אם הם מקומיים.
עניין ראשון, קשור לנשים האתיופיות שהן אוכלוסייה בסיכון מאוד גבוה, כאמור. כיום, המדינה נותנת מענקים מאוד טובים לעולי אתיופיה, שזה משכנתה בתנאים טובים שלאחר 15 שנה הופכת למענק. היום אישה מהעדה האתיופית שנמצאת בסיכון ויוצאת מהבית ומפחדת לחזור אליו, תאבד פעמים רבות את זכותה לקורת גג וזה גורם לשים בנות העדה האתיופית פעמים רבות או לא לצאת, או לחזור לבית ולהימצא בסיכון. הפיתרון פה הוא פיתרון חקיקתי פשוט. אפילו ללא עלויות גבוהות. אם יאפשרו לנשים בנות העדה האתיופית שסבלו מאלימות להעביר את הזכות לדיור אליהן, במיוחד כאשר מדובר בנשים שהן המשמורניות, כן זה יכול למנוע את הרצח הבא.

מה זאת אומרת? אפשר שתסבירי?

נשים היום, נשים אתיופיות, האוכלוסייה האתיופית מקבלת מענק בתנאים מועדפים מהמדינה. ברגע שאישה עוזבת את הבית או מפחדת לחזור, המענק הזה לא יעבור אליה מהבעל. הבעל יכול להישאר שנים בבית, היא תעזוב את הבית ולמעשה תאבד את הזכות הזו. הפיתרון הוא פיתרון מאוד מאוד פשוט, זה משהו שהוועדה לקליטת עלייה והוועדה הזו יכולים לשבת ולפתור. זה עדיין לא נעשה וזה משהו שהוא פשוט. אפשר לבצע אותו בקלות.

דבר שני זה זכאיות עמידר. נכון שהיתה איזה שהיא התקדמות בחקיקה, אבל עדיין נשים שהן זכאיות עמידר ועוזבות את הבית למקלט, עשויות פעמים רבות לאבד את הזכות שלהן אחר-כך לחזור לבית וזה גם משהו שאפשר לפתור. צריך להבין שזה נשים שפשוט יחשבו הרבה מאוד פעמים אם לעזוב את הבית או אולי לחזור אליו, בגלל שפשוט לא יהיה להם לאן ללכת.

נקודה נוספת שכבר דיברו עליה אבל אני כן רוצה לחדד בדקה, היא הכשרה לשוטרים ושופטים וגם לעורכי-דין. גם במשטרה וגם השופטים, עדיין לא הפנימו את האלימות המתוחכמת יותר. הם עדיין מחפשים את האלימות הפיסית. הם לא מתייחסים לאובססיה, הם לא מתייחסים לאלימות, הם לא מתייחסים לגורמי הסיכון העמוקים יותר. אני מכירה אישית ושמעתי עשרות סיפורים מסמרי שיער על הטיפול בנשים מוכות, על חשדנות שנתקלות בה גם במשטרה ונכון שיש הרבה מאוד שוטרים טובים ושעושים את עבודתם נאמנה, אבל יש גם הרבה מאוד שוטרים שמזלזלים מאוד, בצורה מבישה, בנשים נפגעות אלימות. לא מתייחסים אליהן. סוגרים תיקים בסיטונאות. גם כתבי אישום שמוגשים, מוגשים לעתים מאוד קרובות לאחר הרבה מאוד זמן, לאחר שנעשים כל מיני תהליכים נפשיים ובעצם נסגרים רק על הרקע הזה, של סרבול, של חוסר אמון וכיוצא בזה.
אפשר לפתור, לא לפתור אולי את הכל, אבל הכשרה, הכשרה, הכשרה, גם לשופטים שאולי כולנו חושבים שהם יודעים ומודעים למצב, זה לא ככה. הם לא מודעים לזה. הם עדיין לא יודעים מה זה אלימות ברמות העמוקות של האלימות. גם שוטרים, לצערי, הרבה מאוד, אנחנו מוצאים אותם לצערי ואני חס וחלילה לא רוצה להטיל איזה שהוא קלון על המשטרה, אבל אנחנו מוצאים הרבה מאוד אנשי כוחות הביטחון דווקא בצד של השני של הגבר האלים. באמת, אני לא רוצה להטיל דופי. רוב השוטרים עושים את העבודה הנאמנה, אבל אנחנו מוצאים את זה יותר ויותר.

תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה, גברתי יושבת הראש. אני אהיה מאוד קצר, קודם כל כי הזמן קצר. הדיון הזה מאוד חשוב, אבל הוא מאוד מאוד מתסכל ואני משתתף בוועדה הזו כבר כמה שנים ואני אומר את זה בצער. אני לא מרגיש שאנחנו מתקדמים לאיזה שהוא מקום.

פתחתי כך את הישיבה.

ואמרה בצדק חברת הכנסת זועבי לפניי שפה יש צורך בשינוי גישה. המספרים מדברים בעד עצמם, אני לא אחזור עליהם, אבל ברור לגמרי שזה המצב של מספר עבירות האלימות נגד נשים בתוך המשפחה וזה המספר של נשים שנרצחות על-ידי בני זוג או בתוך המשפחה, אנחנו בצרה צרורה.

ההצעה שלי, גברתי יושבת הראש, היא, יש פה מסביב לשולחן הרבה מאוד ידע. לא רק במשרדי הממשלה ובגורמים הממשלתיים השונים, אלא בארגוני הנשים, קודם כל. יש הרבה ידע, הרבה מאוד ניסיון ואני הייתי מציע שאולי את, גברתי יושבת-הראש, תזמי מהלך של סוג של שולחן עגול קבוע, של חשיבה קונצפטואלית, של לנסות לחשוב על הדברים אחרת. לראות מה לא עובד. הרי אני בטוח שגם במשטרה וגם במקומות אחרים, יש הרבה רצון טוב, אבל כנראה שחלק מהדברים לא עובדים והניסיון מלמד את זה.

מה לא עובד ומה עובד.

מה לא עובד ומה עובד, בדיוק. מה לא עובד ומה עובד והניסיון והידע שיש לארגוני הנשים והנשים עצמן, הוא לדעתי המשאב היקר ביותר שיש לנו ואם אנחנו נייצר תהליך שבו ננסה ללמוד מהידע הזה, ומהניסיון הזה ולהפנים אותו לתוך המערכות הממשלתיות השונות שפעילות בתחום, אולי אנחנו נתקדם למקום קצת יותר טוב. תודה.

אנחנו יושבות וחושבות באמת האם להקים תת ועדה. אנחנו עושים כמה דברים. אנחנו גם באות לנצרת, כמו שאת יודעת, ויש סיור של הוועדה לנצרת וישיבה בהקשרים אחרים שעלו כאן במסגרות הישיבות הקודמות בנושא של החברה הערבית. אנחנו גם מזמינים, כמו שאת יודעת, משקיפות שנמצאות פה, נכון? ואני מאוד שמחה לראות אותך בעקביות פה בישיבות של הוועדה ואני אשמח לראות עוד חברות כי אנחנו מבינות את המצוקה ואת העכירות. אבל הפילוח שנעשה כאן, אני לא רוצה לחזור עליו, אבל אני חושבת שבהרבה, בבוקר כשישבנו כאן על הנושא של הגיוס של החרדים, קשה לנו אולי לפעמים להבין שיש כלים או שפות סוציולוגיות כדי, דווקא בגלל שהישיבות האלה הן כל-כך עם המון עומס מידע, אנחנו מדברים הרבה פעמים בשפה סטריאוטיפית כדי לקצר לנו את ההבנות. הרי כולנו עוברים ורצים מדבר לדבר, כמה דברים שאני הספקתי מהבוקר, אז גם הרגישות הזאת כאן, אני, הנושא של נשים ערביות מאוד מאוד חשוב לי ואת יודעת את זה ואני באמת רוצה, אני קראתי את הדברים שאת כתבת, אני גם אכניס חלק מהם להחלטות, אני מאוד מאוד מאוד רוצה שניכנס לעניין הזה גם בהמשך של הדברים שאתה אמרת, חבר הכנסת חנין וגם בהערות המאוד מאוד מאוד פוצעות שאת אמרת וצריך לתת להם את הדעת ולמצוא להם פיתרון.
אנחנו נבקש מהדובר האחרון שלנו, שנרשם, אין לנו, זה ממש אחרון, וממש בקצרה, ניתן לנציגה של ארגון, אנחנו ניתן לעו"ד מיקי וינגרטן וממש בקצרה ואחר-כך גברתי. בבקשה.

אנחנו עורכות דין מטעם האגף לסיוע משפטי של משרד המשפטים ולמעשה יש פה שילוב, לדעתי, גם בפן המניעתי וגם בפן הסיוע המשפטי שלאחר מכן. אני אתחיל בי, אני עו"ד דקלה שלום, אני מרכזת את תחום נפגעי עבירות המתה במחוז ירושלים והדרום. בעקבות החלטת ממשלה, החל מינואר 2011, המדינה החלה באמצעות משרד הרווחה ובשיתוף משרד המשפטים, להעניק סיוע לנפגעי עבירות המתה, וזה גם אני אתייחס למה שחברת הכנסת זועבי אמרה קודם. אנחנו נותנים בעצם מענה הן בפן הטיפולי והן בפן המשפטי, כאשר בפן הטיפולי זה נותן משרד הרווחה. נכון, טיפול נרחב ביותר, יש פה שיתוף פעולה מדהים בין שני המשרדים, כאשר משרד המשפטים זה בעצם באמצעות האגף לסיוע משפטי.
אנחנו, יש לנו עורכי-דין חיצוניים שאנחנו מפעילים והם מעניקים סיוע לאותן משפחות שאיבדו את יקיריהן בעקבות רצח או הריגה ומעניקים להם ליווי הן בהליך הפלילי שלעתים זה גם בשלב החקירה. יש מקרים שאנחנו מערבים עורכי-דין בשלב החקירה באמת כשהם לא מצליחים לקבל את המידע והן בהליך הפלילי בכלל, כשמשפחה נכנסת למצב כזה, לכאוס אחד גדול והם לא מבינים בהליך הזה, יש איתם עורך-דין שמלווה אותם לאורך כל הדרך בהליך, מסביר להם בעצם את הזכויות שלהם. בעצם, נותנים להם את הקול שלהם, בעצם מחיים את חוק נפגעי עבירות המתה, שלטעמנו, עד אז היה כאות מתה וכיום יש עורך-דין שאיתם, מממש את הזכויות שלהם, מלווה אותם וגם אנחנו נותנים סיוע משפטי בכל ההליכים האזרחיים שבעצם מתעוררים בעקבות הרצח, אם זה תביעות נזיקיות כנגד הפוגע, כנגד הרוצח, וכל ההליכים האזרחיים שמתעוררים בעקבות הרצח. זה בעצם, זו תוכנית מדהימה. הייחודיות שלה זה גם השיתוף פעולה המדהים שנעשה בין שני המשרדים, הן הרווחה והמשפטים ואני שומעת גם פידבקים.

לא, מדהים, מדהים, מדהים, ואנחנו פה לא יודעים.

משטרת ישראל גם משתתפת.

פתחנו את הישיבה בנתונים ובסטטיסטיקות.

יש לנו את עורכת-הדין, היא עובדת אתנו גם במסגרת התוכנית.

אני שמעתי את עו"ד דקלה שלום, אני רק חייבת להגיד שהבעייתיות, כאשר מייצגים בנושא של רצח בתוך המשפחה, היא בעייתיות כפולה ומכופלת ודורשת למעשה טיפול יזום במשפחה, היות והרבה פעמים נותרים ילדים לבד. הבעל בבית-סוהר, האישה נפטרה, ולמעשה נותרים הרבה פעמים ילדים או גם בני משפחה אחרים, אבל עיקר תשומת הלב היא כמובן בילדים, שצריך לתת להם מענה למעשה לכל סוגיות החיים שלהם, מאותו רגע וזה, כמובן, גם שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה המקומיות, שכאן באמת שיתוף הפעולה מתרחב.

תודה. זמננו ממש מסתיים. ממש משפט.

אני לא אחזור. אנחנו כמובן מהסיוע. אני עורכת-הדין של דיני המשפחה ומי שאמר פה שצריך כישורים של עורך-דין, אז אנחנו מנסים לקבל יותר ויותר כישורים דווקא סוציאליים ויש לנו שיתוף פעולה מאוד פורה עם המרכז למניעת אלימות במשפחה, מעבר לגופים פה שמוכרים לי, כדי לדעת מתי לא לפעול. אולי זו הנקודה, כי דיברנו על זה שנשים שבאות לפרידה, זה המועד הכי קריטי, אם דיברנו על זה לגבי הספר שציין את זה, אז המועד הכי קריטי זה פרוץ ההליכים מבחינתי ולכן אני, כעורכת-דין, לא מספיק לי לדעת איזה כלים משפטיים יש לי, כי צווי הגנה אנחנו יודעים. אבל צו הגנה, כשמישהו רוצה לרצוח, כמו שאמרת, הוא לא יהיה מספיק אפקטיבי ולכן אני צריכה לדעת מתי לא לפעול, אפילו שיש לי את היכולת המשפטית לעשות את זה ויותר מכך, וזה אולי פחות המלצת, אבל אנחנו כן ממליצים להיעזר במקלטים, לשים אותה ברשת ביטחון, כאשר אנחנו פועלים בהליכים משפטיים, על-מנת שבמומנטום הזה של הפרידה, כשהיא באה ואומרת – אני עומדת על הזכויות שלי וכשכולנו כבר דיברנו על זה שזה המועד הכי קריטי, אז שהיא תהיה ברשת ביטחון מסוימת ואחר-כך להחזיר אותה לבית בצו מניעה, נמצא את הדרך.

תודה. ציפי, משפט, אני מתנצלת, אנחנו חייבים לסיים.

שניים, תרשי לי. כדי להיות אופטימיים למרות כל מה שנאמר פה, המספר אמנם נשאר אותו דבר, אבל האוכלוסייה גדלה, 60%, בשנים האלו. אחד.

דבר שני – אני רוצה להגיד, רק לגעת, אני מייצגת את ארגון פורום יהלי ואת ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. אחותי נרצחה ב- 99, אני לא אכנס לזה, זה כתוב פה. מה שאני רוצה להדגיש, זה דברים שלא נאמרו. אחד, לחזק את מה שנאמר פה על המרכזים למניעת אלימות, הם ה-מומחים ומאוד חשוב לעבוד אתם, וצריך לחזק אותם והם עובדים בתנאים בלתי אפשריים מבחינת תקצוב, אני לא אכנס לפרטים, אם תבקשי, אני אשמח להוסיף.

דבר אחר שלגמרי לא הוזכר זה מקרים חוזרים. יש בעיה קשה של רוצחים שהצליחו להימלט דרך אי-שפיות כזאת או אחרת, ישבו בבית-החולים כמה שנים, וחוזרים לחברה בלי שום פיקוח ולא דרך המערכת המשפטית. זו בעיה מאוד מאוד קשה. עוד יותר, אבל חשוב לקחת בחשבון שכאשר יש משפחה שנשארה, זה איום איום ונורא, כאשר הרוצח שב ומסתובב בחברה חופשי והולך לאן שהוא רוצה. אני רוצה להדגיש שאפילו יש סיכוי לחופשה למי שלא קצבו את עונשו, אם קוראים לה חופשה מיוחדת ואז הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה וקרה לא פעם אחת שבא בדיוק בחופשה הזאת, נרצחה עוד מישהי.
אלה הנקודות שרציתי מאוד להדגיש. אכן, נעשית עבודה מרשימה מאוד והמצב בתוך ה- 14 שנים שאני מתמצאת בזה לצערי, השתפר מאוד, אבל בואו נמנף את זה כי צריך לשפר עוד הרבה.

זה לא נכון שהמצב השתפר. זה לא נכון. זה לא נכון. זה לא נכון.

רק להוסיף משפט למשטרה.

יש לי כל-כך הרבה שרשומים למשפט.

רק שייקחו בחשבון, אפרופו שיתוף הפעולה, שמפחדים לשתף פעולה. זה רק משפט.

תודה. שרה כהן, משפט שלך.

איזה אזרח יהודי לא מפחד לתת לך אינפורמציה נגד משפחות פשע? אתה סומך על האזרחים? אתה המשטרה, אתה הגורם האחראי. כל פעם חוזרת הטענה של חוסר שיתוף פעולה. למה אתה לא אומר את זה כאשר אתה רוצה להילחם בפשע ביישובים היהודים? אז אתה לא מצפה מהיהודים לשתף פעולה אתך.

שרה, בבקשה.

שלושה דברים. אני עוקבת אחרי הנתונים של הנשים העולות ואנחנו רואים את השינוי במגמות בקרב האוכלוסיות וזה לא, האוכלוסיות הן לא כמקשה אחת. אבל עדיין, שיעורן של הנשים העולות גבוה משיעורן באוכלוסייה. על אף השקעות שהיו ובהחלט השקעות גם ניכרות מטעם המשרד, משרד לקליטת עלייה, כי בעצם מרבית העובדים הסוציאליים דוברי רוסית ואמהרית במרכזים למניעת אלימות במשפחה הם במימון של המשרד לקליטת העלייה, אני חושבת שיש לנו עוד הרבה מאוד עבודה. חלק נכבד מהתובנות שלנו, נשענות גם על השיח שאנחנו מקיימים באופן שוטף עם פרופ' אדלשטיין, שממנו אנחנו בהחלט גוזרים גם את התובנות לגבי מאפייני הסיכון.
אני ריכזתי בשנה האחרונה ועדה בין משרדית שמונתה על-ידי שני מנכ"לים. זה מנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל משרד הרווחה. זאת ועדה שכללה את מרבית הנציגים כאן. אנחנו הגשנו מסמך ממש בימים אלה, לשני המנכ"לים. הם עוד לא קיימו פה דיון, אבל זה בהחלט מסמך שלפחות בהבנה שלנו, מנסה לתת איזה שהוא סוג אחר של מערך עבודה בראייה שהיא הרבה יותר כוללת ומתייחסת על גבי כל הרצף. זאת אומרת, דרך הסברה והעלאת מודעות וחינוך וטיפול ומניעה ושיקום, כל מה שהוא בעצם רלוונטי, כולל גם תמחור.
מה שאני רוצה להגיד במשפט אחד.

אולי אז נעשה ועדה משותפת עם הוועדה לקליטת עליה ונשמע את הדברים.

זאת ועדה, זה המלצה.

אני אדבר עם חבר הכנסת רזבוזוב ואנחנו, תרשמי לנו את זה.

היא עדיין לא פורסמה. היא בעצם הועברה כרגע רק לחברי הוועדה עצמה.

מה שאני יכולה לבוא ולומר הוא, שאין קיצורי דרך. זאת אומרת, שאנחנו, בעצם המשמעות היא עבודה מאוד קשה והשקעה מאוד קשה. דברים לא ייעשו אם לא נשקיע לדוגמה בהרחבת התוכנית, חברות וזוגיות, גם במסגרות שהן א-פורמאליות, בהכנסה של עובדים סוציאליים שהם דוברי שפה ומערכות שונות. זאת אומרת, זה עבודה תשתיתית מאוד קשה ואני חושבת שהמקום של הוועדה פה זה בעצם לקדם, כי אני חושבת שבסך-הכל יש הרבה מאוד למידה ותובנות ומה שאנחנו צריכים סיוע זה להוציא בעצם לפועל הרבה מאוד בעצם מהלכים, לא בראייה אקלקטית, אלא בראייה רחבה.

תודה, שרה.

פתחתי ואמרתי שמה עוד לא אמרנו ולמדנו הרבה מאוד וגם למדנו שצריך לשתף פעולה יותר ובאמת אני רוצה לקרוא את הסיכום שלנו, לפרוטוקול.
הוועדה, הוועדה לקידום מעמד האישה, תבחן את האפשרות להקים ועדת משנה לנושא המאבק באלימות במשפחה ורצח נשים. אנחנו נבדוק את האפשרות, נדבר גם עם החברים בוועדה ונראה איך אפשר לכנס ולהתכנס באופן תכוף יותר כדי לעקוב אחר הדברים. הוועדה לקידום מעמד האישה רואה בתופעת רצח נשים על-ידי בני זוגן את המקרה הקיצון של תופעת האלימות במשפחה ורואה צורך בטיפול נחוש בתופעה.
הוועדה סבורה שיש לפעול להגברת שיתוף הפעולה בין המשרדים השונים. הדוגמה ששמענו כרגע היא באמת דוגמה מצוינת שמטפלים בנושא ולהקים גוף שיאגד את כל המידע ולתקצב אותו.
אנחנו נבחן את האפשרויות לחקיקה לגבי רוצחים שחוזרים לקהילה. איך אפשר לטפל בנושא הזה.
ב- 13.6, נקבע ביקור של הוועדה בנצרת, גם אצל נשים נגד אלימות ויעלו עוד כמה נושאים ואנחנו נמשיך ונשוחח ונדון בדברים שהועלו כאן וניתן להם את הדגש המיוחד. עם זאת, קוראת הוועדה לפתח מומחיות ביחידות המשטרה ולהכשיר חוקרות ערביות שמכירות את המבנה של האוכלוסייה, את הרגישויות המיוחדות ואת הצרכים המיוחדים שעליהם שמענו כאן. כמו-כן, לגבש קודים, הוראות למשטרה, לא לעודד נשים לחזור הביתה או לעשות סולחה, כמו ששמענו כאן, וגם על זה אני אבקש להרחיב את המפגש שלנו ב- 13.6.

תודה רבה לכל מי שהגיע, תודה רבה על הידע הרב שנצבר כאן ואנחנו נמשיך וניפגש. צהריים טובים לכולם.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:40.>