PAGE
29
הוועדה לפניות הציבור
28/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 7>
מישיבת הוועדה לפניות הציבור
יום שלישי, י"ט בסיון התשע"ג (28 במאי 2013), שעה 13:30

<פניות ציבור לגבי התנדבות לשירות אזרחי לאומי על ידי צעירים הפטורים משירות צבאי- היעדר תקנים הניתנים לאוכלוסיות אלו>

חברי הוועדה: >
עדי קול – היו"ר
שולי מועלם-רפאלי

>
שר-שלום ג'רבי - מנכ"ל, מנהלת השרות האזרחי לאומי, משרד המדע והטכנולוגיה

מלכיאל דהן - מרכז בכיר פיקוח ובקרה, מנהלת השירות האזרחי לאומי, משרד המדע והטכנולוגיה

עו"ד יואב ארבל - יועץ משפטי, מנהלת השירות האזרחי לאומי, משרד המדע והטכנולוגיה

עו"ד נועם עמרם - יועץ משפטי, מנהלת השירות האזרחי לאומי, משרד המדע והטכנולוגיה

נורית טזזו - מנהלת פרויקטים ותוכנית עבודה, מנהלת השירות האזרחי לאומי, משרד המדע והטכנולוגיה

רן רידניק - רכז תחום תעסוקה, אגף התקציבים, משרד האוצר

עו"ס ענת לייכטר - מנהלת תחום ההתנדבות, ממונה על מעמד האישה, משרד הבריאות

איתן טימן - מנהל אגף חינוך חברתי קהילתי, משרד החינוך

דוד פלבר - מנהל אגף שירות לאומי, משרד החינוך

בני פפרמן - מנהל המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות, משרד הכלכלה

ד"ר שלי נורדהיים גולן - מנהלת השירות לשיקום מקצועי תעסוקתי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ס נרד בראון - מפקחת ארצית מתבגרים צעירות וצעירים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

גלית שאול - מנהלת תחום התנדבות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ירון לוץ - מנכ"ל, האגודה להתנדבות בעם

אלי וימפהיימר - סמנכ"ל פיתוח, האגודה להתנדבות שירות לאומי

משה רוטמן - מזכ"ל, ארגון הפעולה של הנכים

עו"ס הילה סופרמן הרניק - מנהלת תחום נערות וצעירות, בת עמי - שירות לאומי

אפרת ולדימירסקי - בת שירות, בת עמי - שירות לאומי

נוי נקר - בת שירות, בת עמי - שירות לאומי

בינה ורטהיים - בת שירות, בת עמי - שירות לאומי

יצחק קרליבך - מנהל, מועדונית יד רחל

עודד ברמה - מנהל, מועדונית יד רחל

אלישבע היזמי - מנהלת תוכנית משלבים, עמותת גוונים

יעל גולדשטיין - בוגרת שירות לאומי, עמותת גוונים

הרב צבי במברגר - מנכ"ל, עמותת עמינדב

גילה ברוק - סמנכ"ל, עמותת עמינדב

תמי נחמיאס - מנהלת תוכנית מחסות לעצמאות, עמותת עלם - עמותה למען נוער במצבי סיכון ומצוקה

דפנה ליפשיץ - מנכ"לית העמותה ויו"ר הפורום לקידום השירות האזרחי לאומי, עמותת תפוח

תמר גרינפלד - מנהלת הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי

דפנה כהן איווניר - לוביסטית, הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי

הילה מרמוס - מנהלת קרן הזדמנות

זיו מגור - אלו"ט

שפרה גולדברג - פונים

נפתלי גולדברג - פונים

שלומית אבינח

אירית שלהבת
<פניות ציבור לגבי התנדבות לשירות אזרחי לאומי על ידי צעירים הפטורים משירות צבאי- העדר תקנים הניתנים לאוכלוסיות אלו>

שלום לכולם. אני שמחה שבאתם. אני חברת הכנסת ד"ר עדי קול שעומדת בראש הוועדה. אני מאוד מודה לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי שמצטרפת אלינו באופן קבוע לדיונים וזה משמח מאוד.
נדון היום בנושא שחשוב לי מאוד, ואני חושבת שחשוב מאוד למדינת ישראל, ואנחנו לא שומעים עליו כמעט בכלל בתקשורת. מה שאנחנו כן שומעים בימים האחרונים זה קריאה לשוויון בנטל וקריאה לאוכלוסיות שלא משתתפות ולא משרתות בצבא או בשירות אזרחי ולאומי לבוא ולהצטרף. מאוד-מאוד מפתיע אותי שלא מדברים על קבוצה גדולה מאוד-מאוד של צעירים שמתדפקים על דלתות הצבא והשירות האזרחי והלאומי ולא מקבלים מענה.
לא יכול להיות שאנחנו נמצאים במצב שאנחנו צריכים להתחנן בפני קבוצות אוכלוסייה שלמות לבוא ולהשתתף, בעוד צעירים מוכשרים, בעלי יכולות, שעשו במקרים רבים דרך משמעותית מאוד בחיים שלהם, גם נוער בסיכון, גם אוכלוסיות של בעלי מוגבלויות, בכלל אנשים שמאוד-מאוד רוצים לתת מזמנם ומיכולותיהם לצבא, שמוכנים לעשות יותר, גם המתנדבים שמקבלים שיבוץ לשנה ומבקשים להתנדב למשך שנתיים – לא מקבלים מענה. המדינה משקיעה משאבים רבים כדי לצרף קבוצות אוכלוסייה סרבניות ומתעלמת מן הקבוצה הזאת.
כמעט אף פעם לא שמעתי בתקשורת התייחסות לבעיית התקנים, לאורך כל הדיון הזה. אנחנו רק שומעים מי לא רוצה, ויש משבר קואליציוני. למען האמת אני חושבת שסיבה נכונה למשבר היא הסיבה הזאת – יש נוער איכותי, רציני, שמעוניין ורוצה, והכוח שלו מאוד-מאוד חשוב לשירות הזה, אך הוא לא מקבל מענה.

זה בעיה ארוכת-שנים. אתם תשמעו היום, אני מקווה, שהפער בין התקנים הקיימים ובין הצורך הוא עצום אך אני לא שומעת פתרון. לפני שהעלינו את הנושא לדיון נפגשנו עם נציגים של ועדת פרי וגם עם פרי בעצמו וביקשנו להעלות את הנושא. הוא לא דובר בחלק הזה של החוק ואני חושבת שאנחנו חייבים עכשיו גם לצאת מכאן בקריאה. קודם כול לשמוע האם הנושא הזה עלה לדיון, האם קיבלנו מענה כבר עכשיו, וכיוון שאני מניחה שלא נקבל מענה מספיק לדרוש הגדלה של התקנים.
יש פה שותפים רבים. אני מאוד מודה למנכ"ל המינהלת לשירות האזרחי והלאומי. המתנו בקביעת מועד הפגישה כדי שתוכל להשתתף ואנחנו מאוד מעריכים את זה שהגעת.
אתם תשמעו כאן מהנציגים הצעירים, חלק שמשרתים ואולי כאלה שרוצים ולא מקבלים מענה, וגם מהמשפחות.
אני רוצה מהמקום האישי שלי לומר, אני עובדת שנים עם נערות בסיכון ואני חושבת שההשפעה של השירות על החיים שלהן, על תחושת המסוגלות כמובן, אבל גם תחושת השייכות, ההרגשה שמישהו מאמין בהן, שנותן להם להיות חלק, ולא שונות – תמיד המסגרות לנוער בסיכון הן איכשהו בצד, איכשהו עם הסתכלות של "טוב, אתם אותו דבר, אבל לא באמת", ופה יש איזו אמירה: כל הצעירים בישראל משרתים, גם אתם כמו כל אחד אחר, ובהמשך גם מגיעות לכם כל הזכויות של בן אדם ששירת שירות אזרחי ולאומי, שזה להיות חלק מן החברה הישראלית, להמשיך ללמוד, לקבל את המלגות המתאימות. אני חושבת שזה לא משהו שהמדינה יכולה להרשות לעצמה להגיד לו לא.
אבקש לשמוע גם כמובן את הפונים, את הפורום לקידום השירות האזרחי והלאומי, ואחר-כך גם את נציגי המשפחות והנערות שנמצאות כאן. אין כאן נערים היום, נכון? אבל יש גם נערים בשירות האזרחי והלאומי. בהמשך אשמח לשמוע איפה המצב עומד היום.

נכון, השירות הזה יקר יותר משירות התנדבותי אחר, ועדיין המדינה משקיעה משאבים רבים כדי לגייס אוכלוסיות אחרות. אני חושבת שזה צורך עליון של המדינה לעשות ולהשקיע עכשיו, ולא רק בהיבט השיקומי, אלא בהיבט ההשתתפותי, בהיבט של מוסריות ואחריות חברתית.

אני מניחה שאגיד עוד דברים נוספים בהמשך, אבל אשמח לפתוח את הדיון.

אני מבקשת שכל אחד מכם יציג את עצמו לפרוטוקול.

אני מנכ"לית עמותת "תפוח" ויושבת-ראש הפורום לקידום אוכלוסיות מוחלשות בשירות אזרחי-לאומי. הפורום קם כבר לפני למעלה משנתיים וחצי, בדיוק כפי שחברת הכנסת עדי קול סיפרה. זיהינו כבר אז את הפער שיש בין היקף הפונים לעשות שירות אזרחי מקרב נוער בסיכון ובעלי צרכים מיוחדים ובין מספר התקנים שהממשלה שחררה.
אנחנו פועלים כבר בכמה וכמה מישורים. גם בהיבט של הבניית ידע, של איך עושים באמת את השירות האזרחי בצורה מיטבית עבור האוכלוסייה שאותה אנחנו רוצים לקדם. ושוב, כפי שחברת הכנסת עדי קול אמרה, יש כאן באמת הוכחה ברורה, שגיבינו אותה גם במחקר כלכלי שבוצע על-ידי הפורום, שמראה שמבחינת ההחזר לממשלה עבור כל בת ובן שירות שעושים שירות אזרחי אנחנו כמדינה והממשלה מקבלת החזר של בין 250,000-500,000 שקלים בשיפור כושר ההשתכרות שלהם והכניסה שלהם לעולם התעסוקה מול אותו נער או נערה בסיכון או נער בעל צרכים מיוחדים אחר שלא עושה שירות אזרחי ולא מוצא את הנקודה הזאת למצוא את עצמו בחזרה אל תוך החברה הנורמטיבית.

חשוב לנו לומר שבימים האחרונים בכל השיח על השוויון בנטל, הוועדה בראשות יעקב פרי מצאה את הזמן וגם הביעה נכונות לכלול את הנושא שלנו בשני סעיפים שהוכנסו אל תוך האמירה. לנו חשוב לראות שהסעיפים האלה מיתרגמים לפרקטיקה במציאות של אחרי.
מעבר לזה, גם ברמת החשיפה לתקשורת, אנחנו לא מגיעים ולא נוגעים בקרסול של רמת החשיפה של השר שי פירון, שמדבר על זה בנושאים אחרים, אבל אנחנו קיבלנו חשיפה קלה גם אצל רזי ברקאי וגם בעיתונות הכתובה בנושא הספציפי הזה, רק בגלל שזכינו להעלות את הנושא הזה בתוך המתווה.

יש לנו כאן שותפים רבים שעושים את העבודה הזאת. יותר מזה, היינו שמחים באמת לתת לנערות עצמן לדבר כי הן יותר מכל אחד אחר יכולות להראות את החשיבות ואת ההצלחה שיש במסלול הזה.

אני רוצה לציין באותה הזדמנות, אני חושבת שהמדינה, חוץ מההפקרה הזאת, ואני אומרת גם לנציגי משרד הרווחה, אני חושבת שבכלל אוכלוסיית הצעירים בישראל, אנשים מעגל גיל 18 לא מקבלים מספיק שירותים, מספיק מענים ומספיק מסגרות. אני יודעת שיש שיפור, הסתכלות על צעירים בצורה אחרת. אני חושבת שזאת נקודת התחלה מצוינת, המקום בו אנו נפרדים – נוער בסיכון שמסיים לקבל שירותים מהרווחה, שחלקו הולך לצבא וחלקו לא. אני חוזרת ואומרת, אני חושבת שאנחנו לא יכולים להסכים עם הפרדה כזאת.

אני יודעת שמשפחת גולדברג נמצאת פה ורוצה לדבר. ביקשתם לדבר, אתן לכם קודם, ואחר-כך לצעירות.

אנחנו הורים לירדן, ילדה שיש לה פי-די-די, שזה על רצף האוטיזם. היא נחשבת בתפקוד גבוה מאוד. בעצם כל החיים היא טופלה במסגרות בשילוב יחידני. זאת אומרת, כל החיים דאגנו שהיא תהיה משולבת בחברה ותקבל ליווי במסגרות נורמטיביות. היא מסיימת כיתה י"ב בהצלחה, יש לה כישורים מדהימים.

מצאנו עבורה מסגרת שמוכנה לקבל אותה ורוצה אותה, וראתה שהיא מסוגלת לתרום בתחום שלה. פתאום נתקלנו בנושא התקן, שלא הייתי מודעת לו עד עכשיו. זאת אומרת, יש ילדים במדינת ישראל שהם כאילו לא קיימים בתקן. זה דבר שאתה עומד מולו ולא מבין. המדינה תמכה עד היום, היא הובילה אותנו עד היום בשילוב יחידני לטפל בעניין הזה, לשלב את הילדה, והיא השתלבה בצורה מדהימה, וכאשר היא יוצאת בעצם לחיים האמיתיים – כאן זה נגמר. אני לא יודעת אם זה נגמר, אבל אין תקן. או ירדן או מישהו אחר ייתקל במחסום הזה. בעצם זה המכשול היחיד שעומד היום בפני המשך השילוב הנורמטיבי שלה בחברה.

רק אציין שאנחנו גרים באפרת וירדן גדלה בחברה שתורמת, מחונכת לתרום, גם לפני הצבא וגם אחרי הצבא, כך שאם לא יהיה תקן היא תמצא את עצמה לגמרי מחוץ לחברה, לגמרי לא בנורמות של החברה שלנו. לכן זה לא דבר שבחיים אנחנו נוכל לקבל.

כפי שנלחמנו על הרבה דברים עד היום, אנחנו נילחם גם על הדבר הזה. אני מקווה מאוד שהוועדה הזאת תביא את התשובה.

אני מבקשת לציין שנציג משרד האוצר יגיע לכאן בשעה 14:15. אני יודעת שאתם צריכים ללכת. יכול להיות שאבקש ממך להציג את הנושא הזה שוב כאשר הוא יגיע, כי אני חושבת שבסופו של דבר הכול זה שאלה של כסף.

מיד נמשיך. מי רוצה לדבר ראשונה?

אני מנהלת את תחום נערות וצעירות ב"בת עמי". 3 צעירות מהתוכנית שלנו, שעושות השנה שירות לאומי-אזרחי, נאבקות על מקומן לשנה שנייה ורוצות לייצג גם את התהליכים שקורים בתוך השנה הזאת וגם את הצורך בהמשך.

נוי נקר, תתעלמי מזה שנמצאים כאן מלא אנשים. כאילו אף אחד לא נמצא ורק את פה.

קוראים לי נוי, אני בת שירות בגבעת אולגה. זה בעצם מקום שעובד עם נוער בסיכון, בכיתות ז'-י"ב. מגיעים ילדים כל יום בין 17:00-21:00. בגדול, התפקיד שלי כבת שירות להיות עוד איש צוות לכוח, אבל חלק שם סובב גם סביב המוזיקה. זה אומר ללוות הרכבים. בא ילד שמפחד להראות טקסט שהוא כתב ואני אומרת לו: "ווי, בוא נלחין את זה, בוא נעשה זה, בוא נכניס אותך להרכב. אתה רוצה ללמוד גיטרה? וואלה, אתה יודע, אני מלמדת פה גיטרה. נכניס אותך להרכב, תשיר את השיר שלך, תנגן." בעצם ילד מגיע למצב שבמקום לצאת אחר הצהרים ו"להישפך" בים או בכל מקום אחר ולעשות כל דבר אחר, או להשתעמם בבית, ושעמום גם לא מביא להרבה, הוא בא אלינו וממצה את הכישורים שלו, את היכולות שלו, את התחביבים, הכול.

איך את הגעת למקום שלך בשירות, לבחירה שלך בשירות, בתוכנית?

איך את הגעת לשם? מה המקום שלך שם?

אני באתי מ"יפתח בנות" בבקעה.

כולם פה יודעים מה זה "יפתח בנות"?

זה מסגרת של חסות הנוער. שם סיימתי י"ב. הייתי שם שנתיים. בעצם בסביבות פסח כבר הבנתי שצריך להחליט, אחרי שהצהרתי ואחרי שהחלטתי שאני כנראה כבר לא אעשה צבא, צריך לעשות משהו. אני אחת שבצבא די תרגיש שהיא מתבזבזת, מהרבה סיבות. בגלל זה בחרתי שירות לאומי, לא מטעמי דת. בפסח, איך אומרים, התמזל מזלנו, פגשנו מישהי בשם מיכל, שגם כן באה מאיזו עמותה ("חסות לעצמאות") שעוזרת לבני שירות, מלווה אותם בתהליך עד שהם בעצם מתגייסים או מוצאים שירות. היא עזרה לנו המון. היא בעצם זאת שעזרה לנו למצוא. הבנו שאנחנו רוצים משהו בתחום המוזיקה, אם זה אפשרי. לא ידענו מה הכיוון, לא ידענו איפה, לא ידענו איזו עבודה. היא אמרה לנו שיש מקום ככה וככה, ובאמת הגיע פסח והלכנו לראיון, וקיבלו אותנו.

אם אני שמה את האצבע, מתחילת השנה ועד איפה שאני עכשיו, זה וואו אחד גדול, מהמון סיבות. גם כי קיבלתי המון מהשירות. אני חושבת שזה הכניס אותי למקומות ופתח לי דלתות שבכלל לא חשבתי שאכנס בהן, וגם העזרה – אתה באמת מרגיש שאתה וואו, אתה משמעותי, אתה יכול לעשות משהו. המקום הזה, הדבר הזה. כי בעצם בני הנוער האלה, כולם אומרים: יאללה, הם ילדים, מה הם מבינים? אז לא, ממש לא. יש המון מה ללמוד מהם, ולפעמים נראה שהם מבינים יותר מאתנו אפילו. אני חושבת שלפעמים מה שהם צריכים זה לא פסיכולוג או יועצת בית-ספר, הם בסך הכול צריכים חבר שיקשיב, לא שרק ישמע. והחבר הזה לפעמים טוב שיהיה קרוב אליהם בגיל, אבל לא שיהיה באמת חבר כי אז: או-קיי, אנחנו אותו דבר. זאת אומרת, אין כאן את הקטע של להסתכל עליכם מלמעלה אבל אני אולי כן יכולה ללמד אותך פה משהו.

תגידי למה חשובה לך השנה השנייה.

שנה שנייה חשובה לי כי המון פרויקטים שהתחלתי והמון ילדים שהתחלתי איתם תהליך – זה לא מספיק. מניסיון, כאשר אני הכרתי בנות שירות בפנימייה זה לא הספיק. "עוד מעטי היא תעזוב, למה לי להיפתח אליה?" שנה זה לא מספיק.

מה זה בשבילך התהליך של השנה השנייה?

זה המון. אני רק יודעת שלא מזמן התחלתי לעבוד עם ילדה שיש לה כנראה בעיית גמגום, ומעבר לזה יכול להיות שיש לה גם דיסלקציה קלה. אני רק עושה את התפקיד שלי, אני מעבירה לילדה הזאת שיעורי גיטרה. אתמול חברה שלה, ילדה בכיתה ז', אמרה לי: זה שהתחלת לתת לנועה שיעורי גיטרה – את מצילה אותה. הייתי בשוק. אמרתי לה: אני רק עושה את התפקיד שלי. אבל אם זה נכון – הלוואי. הייתי בשמים. זהו. באמת חשוב להבין וחשוב לדעת את זה.

תודה רבה. אם תרצי אחר-כך להגיד משהו, את מוזמנת.

קוראים לי בינה. אני בת שירות בבית-ספר יסודי, בית-ספר "ארזים" בקטמון בירושלים. אני עובדת עם כיתה ד'. לומדים שם ילדים לא נורמטיביים, ילדי חינוך מיוחד, ילדים שבאים ממסגרות שלפני כן לא הסתדרו בהן, מבתים הרוסים, ממסגרות לא קלות.

תגידי איך את הגעת לשם.

אני נערה שלפני השירות הייתי במוסד גמילה, בקהילה טיפולית. באתי מ"רטורנו".

קודם כול, כל הכבוד לך. זה חשוב.

היתה תקופת זמן, בין סוף התקופה שלי בקהילה הטיפולית – ולמען האמת לא סיימתי שם טיפול, כי זה אחד הדברים בחיים שלי שלא סיימתי. בחיים שלי לא סיימתי שום דבר, אני נערה שכל הזמן העיפו אותה, שכל הזמן עפה ממסגרת למסגרת. תיכון לא סיימתי, אין לי בגרות אחת אפילו, אין לי שם דבר בחיים. אני לא יוצאת עם שום דבר שאני יכולה להגיד: הנה, את זה עשיתי, את זה סיימתי, זה שלי. שום דבר. הגענו למסקנה שאני רוצה לעשות שירות לאומי. אחותי עשתה שירות לאומי לפניי גם בבית-ספר וגם דרך "בת עמי" ולקחתי ממנה דוגמה. היא הדוגמה שלי בכול, גם בחלקים הפחות טובים. אמרתי: אעשה גם שירות. ראיתי שזה עושה לה טוב. אמרתי: אני לא רוצה לחזור לרחוב. ידעתי שאם לא אעשה שירות לאומי אני אחזור לאיפה שהייתי לפני הקהילה הטיפולית, אחזור להיות ברחוב, אחזור להשתמש בסמים, אחזור לשתות אלכוהול, אחזור לשוטט. אני לא רוצה להגיע למקום הזה. אני רוצה להילחם על המקום שלי, אני רוצה שייצא ממני משהו. אמרתי: אני אנסה. זה לא היה כל-כך פשוט בגלל שלא היה מי שיכוון אותי. הייתי באוויר. למזלי אחותי קצת עזרה לי. בסופו של דבר נכנסתי לשירות.

בהתחלה היתה לי התלבטות לאן להיכנס בשירות הלאומי, לא ידעתי. ילדים אני לא סובלת, לפני כן לפחות לא סבלתי ילדים. אמרתי: עם ילדים אני לא רוצה לעבוד. ואז אמרתי לעצמי: בינה, את יודעת מה, לכי דווקא על זה, לכי דווקא על מה שהכי קשה לך, כי חוכמה גדולה לעשות שירות במשהו שקל לך, משהו שאת מתמצאת בו. אני טובה באמנות אז חוכמה גדולה אם אלך לעשות משהו באמנות. יהיה לי כיף, יהיה לי סבבה, אבל זה לא המטרה של השירות בשבילי. אני רוצה לעשות שירות כדי שאני אתחשל, כדי שאני אתחזק, כדי שייצא ממני משהו. אני "מתה" שייצא ממני משהו, זה מה שאני רוצה.

כבר יצא ממך משהו, באמת, את מקסימה.

מה עם שנה שנייה?

עכשיו אני באמצע תהליך.

אני חייבת להגיד שבינה התעקשה לבוא לכאן היום ולדבר אתכם.

על-פי התכנון לא הייתי אמורה לבוא לכאן היום. כאשר שמעתי שהולכים להגיד משהו על זה שאולי יוכלו לסדר לנו תקנים לשנה ב' אמרתי שאני רוצה לבוא. נדנדתי לשרון הרכזת שלי, אמרתי לה: שרון, אני רוצה לבוא.

אם לא יתנו שנה שנייה, מה תעשי עכשיו? כאשר תיגמר השנה לאן את הולכת?

דבר ראשון, אין לי לאן לחזור. הביתה – זה לא אופציה בשבילי לחזור הביתה. אין לי מושג מה אעשה עם עצמי, באמת. אני גם לא טובה באינטראקציה עם אנשים, אני לא יכולה להיות מלצרית איפשהו. אין לי מושג מה אעשה עם עצמי. לרחוב אני לא רוצה לחזור. אני לא יודעת, אתן הכול רק לא לחזור לרחוב, לא לחזור למקומות שהייתי בהם לפני זה. הייתי במקומות האלה – די, לא רוצה, לא יכולה.

אני באמצע תהליך מול עצמי, בעיקר מול עצמי. אני לומדת לקבל אנשים כפי שהם, לקבל את עצמי כפי שאני. לפני זה לא הייתי מוכנה להודות בהרבה דברים שקשים לי. אני באמצע תהליך, אני באמצע בנייה. אם עכשיו ייקחו ממני את מה שהשגתי עד עכשיו – אשאר בלי כלום. פשוט אחזור צעדים אחורה. אשאר בלי כלום בידיים, ואני לא רוצה את זה. אני רוצה באיזה שלב גם שאוכל לעשות בגרויות, שאוכל להיות אדם רציני בחיים שלי, ולא סתם מישהי שלא עושה כלום עם החיים שלה. אני לא רוצה להיות איזו קופאית בסופר. מספיק בנות שאני מכירה הן קופאיות בסופר. החלום שלי הוא שיהיה לי סטודיו לאמנות, שאעבוד באמנות. אם תוציאו אותי עכשיו מהשירות הלאומי בחיים לא אשיג את זה, בחיים, אלא אם כן אתחתן עם איזה אדם עשיר שיממן לי סטודיו.

כולנו קיווינו וניסינו. זה לא עובד...

אני צריכה עזרה בדיור. אני באמצע תהליך מול עצמי, מול האנשים. אני לומדת לתקשר. לפני זה לא הייתי יודעת לתקשר. אני לומדת לתקשר עם אנשים, אני לומדת לאהוב ילדים, לפני זה לא סבלתי ילדים. סוף-סוף עולה לי מחשבה בראש שאולי ארצה ילד בעתיד, שיהיה לי ילד. לפני זה לא רציתי. אני מתפתחת המון. פשוט אי אפשר לקחת את זה ממני, אי אפשר להגיד לי: בינה, את לא עושה שנה ב'. אני צריכה את זה. זה אפילו לא שאלה של רוצה. יש בי חלקים שלא רוצים את זה, אבל אני פשוט צריכה את זה.

אני מקווה שיש פה מישהו שיוכל להגיד שתהיה לך שנה ב'.

הלוואי.

אנחנו מנסים לבנות את זה, אנחנו בונים את המתח.

אני רוצה רק משפט אחד. התחלתי קודם מהשירותים שמציעים לצעירים. היום המדינה לא מציעה לנוער שנפלט ממסגרת ולא השלים בגרויות ולא השלים לימודים, לא מציע לו מסגרות, לא מציעה מסגרות לימוד או מסגרות השלמה למבוגרים, ומעל גיל 18 נחשב מבוגרים. יש כאן פעם אחת מסגרת, נכון, במימון חלקי של המדינה, חייבים להגיד, ותיכף הארגונים יגידו, ועדיין שנתנה לך הזדמנות.

קודם כול, את מדהימה בעיניי, גם הדרך שעשית. אני הייתי ב"רטורנו" פעמים רבות, מכל מיני כיוונים, ואני חושבת שזאת דרך שרק מעט נערות ונערים מצליחים לעשות. יש פה סיפור הצלחה ואנחנו לא יכולים לעצור אותו באמצע.

קודם כול, את מדהימה. אני חושבת שאנחנו רואים כאן משהו מטורף. כל השירות האזרחי של מדינת ישראל, המון מהשירות מתנדב אצל אוכלוסיות מוחלשות ומנסה לקדם אותן. אנחנו מוציאים משאבים על התנדבות, ויש כאן כאילו הפוך על הפוך. זאת אומרת, לוקחים ילדים וכל התיקון שלהם וכל השיקום שלהם נעשה תוך כדי שהם תורמים לחברה בעצמם. מה יותר טוב מזה? מה יותר זול מזה? מה יותר הגיוני מזה? מה יותר שיקומי מאשר הדבר הזה?

אני שמחה שצריך להגיע נציג משרד האוצר והוא ידבר על העלות של התנדבות כזאת, שעולה תוספת של בערך 7,000 שקל לאדם לשנה, ועדיין אם נחשב את ההשקעה – המספרים זה אתם. אנחנו רק רוצים לראות השקעה שמושקעת בנוער בסיכון, בטיפול בפנימיות ובמסגרות אחרות. אנחנו שומעים פה את מצוקת הרווחה בישראל – המסגרות החסרות, הטיפולים, העובדים הסוציאליים החסרים. חסר בכל מקום כוח אדם, והנה יש לנו פה כוח אדם שאומר: אנחנו כאן, אנחנו רוצים, אנחנו יכולים, ומי כמונו יכול כי אנחנו היינו שם, ונמנעת ממנו האפשרות.

אני אפרת. אני מפתח-תקווה. אני עושה שירות לאומי במועדונית עם ילדים בסיכון, בקריית יובל בירושלים, עמותת "בית לכל ילד".

את גרה בדירה של "בת עמי"?

כן.

שלוש הבנות כאן גרות בדיור מהאין-תקני-דיור שלנו.

בדיוק, את זה שכחתם לומר.

לא שכחתי. אני מחכה שהן יסיימו.

מישהו נותן לכם קרדיט.

תודה, הקרדיט הזה היה מרחל הרניק, שלא נמצאת כאן, מעיריית ירושלים. אגיד על זה מילה תיכף.

אני מלכתחילה באתי במטרה לעשות שנתיים שירות, לא רק שנה. דחיתי את השירות שלי בשנה, סיימתי י"ב ואז התחלתי שירות לאומי ב"אגודה להתנדבות", בתוכנית רגילה לגמרי. אחרי שבועיים עזבתי תוך כדי שהחלפתי 3 מקומות. לא הסתדרתי מכל הבחינות, גם כי הייתי עם עוד מישהי אחת בדירה, וזה פרט שולי כאילו, ולא היה מענה מכל הבחינות כי היתה רכזת שהיתה אחראית על הרבה מאוד בנות, עד 100 בנות, לעומת פה, שהרכזת אחראית על כ-10-15 בנות. בהתנדבות הרגילה הרכזת לא נותנת מענה בקטע אישי, אלא רק בדברים הטכניים של הנסיעות, דיור, דברים כאלה וזה לא כולל את כל השאר. ואז פשוט עבדתי שנה, גרתי בבית. לא היה לי טוב לגור בבית – זה גם חלק מן העניין. ואז איכשהו שמעתי, אני לא יודעת איך זה התגלגל שהגעתי לשירות הזה, וזהו.

אולי תוכלי להגיד מה זה נותן לך, או למה חשובה לך השנה השנייה.

חשובה לי מאוד השנה השנייה. מלכתחילה בכלל לא חשבתי שאצליח להיות בשירות הלאומי, בשל העובדה שבשנה הקודמת החזקתי מעמד רק שבועיים והתייאשתי כל-כך מהר, אז אמרתי: לא נראה לי שאעשה שירות לאומי, ועוד שנה שלמה. בכלל, זה הישג מבחינתי כל יום שאני הולכת לשירות.

מה היה כל-כך קשה בשירות הרגיל?

גם מבחינה חברתית, גם מבחינה אישית, שלא מצאתי את עצמי בסביבה נכונה והיו כל-כך הרבה דברים שלא התאימו.

מה שונה עכשיו? פרט למעטפת, גם השירות עצמו משנה?

התוכנית אחרת לגמרי. בתוכנית הזאת למשל בימי שלישי יש פעילות שהיא כמו פסק-זמן כזה מן העבודה, מכל הלחצים של השירות. יש יום הכשרה שהוא יותר יום כייף, יום קצר יותר שבו יש כל מיני פעילויות וסדנאות להעשרה ודברים כאלה. זה דבר חשוב מאוד בעיניי, מכל מיני בחינות, גם כי זה נותן לך דברים שאת צריכה לדעת גם אחרי השירות, איך להתמודד בחיים, וגם כי זה מין הפסקה כזאת. לאנשים כמוני שקשה להם לעבוד שעות רבות וגם לקום מוקדם בבוקר – בגלל זה בחרתי במועדונית, שם מתחילים את הפעילות בשעה מאוחרת יותר – מן הבחינה הזאת יום השלישי הזה טוב.

למה כל-כך חשוב לך לשרת בכלל?

כל החיים שלי הייתי – זה דבר די נדיר, למדתי באותו בית-ספר מכיתה א' ועד י"ב, אך מבחינתי העובדה שנשארתי באותו בית-ספר היא בריחה כי אפשר להגיד שכבר בכיתה ה' או משהו כזה הרגשתי שזה לא המקום המתאים לי, מכל הבחינות, אם מבחינה דתית, אם מבחינת סגנון, אם מבחינה חברתית שלא מצאתי את החברות שלי, מבחינות רבות. פשוט פחדתי לעבור בית-ספר, פחדתי לקחת את עצמי ולהיכנס לחיי חברה חדשים. זה דבר שמאוד-מאוד הפריע לי. גם עכשיו היה לי קשה מלכתחילה לבוא ולגור בדירה עם בנות שאני לא מכירה ולהסתדר איתן. זה גם היה תהליך מבחינתי והרגשתי שמקבלים אותי. בסביבת בית-הספר שלי הרגשתי שאני צריכה להסתיר כל מיני דברים, לשמור דברים מאחורי הגב, שלא מבינים אותי לגמרי, לא מבינים את הראש שלי, אני כאילו מדברת לקיר. ופה אני מרגישה שאני מדברת, שאני לא צריכה להסביר יותר מדי, אני פשוט מדברת ומבינים אותי. גם שרון הרכזת – אמרתי שהיא אחראית על מעט בנות לעומת שירות לאומי אחר וזה דבר חשוב מאוד בשבילי. אני מקבלת ליווי, אני לא אגיד פסיכולוגי, אבל זו מישהי שמלווה אותך בכל הבעיות, גם אם יש לך בעיות במקום השירות עצמו וגם אם יש לך דברים אישיים שלך, היא מלווה אותך והיא לא זורקת אותך ככה לכלבים כאילו זה לא מעניין אותה, כאילו אני בסך הכול עוד בת שירות. זה לא רק עוד בת שירות, בשבילה זה בנייה, זה תהליך.

בגלל זה חשובה לי שנה שנייה כי אני אישית מרגישה שלא סיימתי את התהליך. אני ממש באמצע. מבחינתי אם עכשיו לא אמשיך לשנה שנייה אני לא יודעת איפה אמצא את עצמי – אם זה בבית, היה לי מאוד לא טוב בבית, בגלל זה גם יצאתי מן הבית והלכתי לגור בדירת שירות ועשיתי שירות לאומי, וגם כי לי אישית היה קשה חברתית להיות עם בנות זמן רב, מהבוקר עד הלילה ולגור איתן, בשבילי אני צריכה הרבה כוחות לזה.

שלושתכן גרות ביחד?

אני גרה ביחד עם בינה.

גם מן הבחינה הזאת אני מרגישה שלפעמים יותר גרוע לסיים תהליך באמצע מאשר להתחיל אותו בכלל, כי אם את לא מתחילה אותו בכלל אז את לא מפתחת ציפיות עם הזמן, ועכשיו כשאני באמצע תהליך אני מפתחת ציפיות עם עצמי. אני ממש מרגישה שהשתניתי בהרבה דברים. גם מבחינה דתית, שהרגשתי שיש לי את החופש שלי ואני יכולה לא לחיות בשקר כל הזמן. אני פשוט יכולה להיות אני ויקבלו אותי כמו שאני.

בינה אמרה לנו מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה. את יודעת מה את רוצה לעשות אחרי?

כל פעם הדעות שלי משתנות.

זה בסדר, גם שלי עדיין משתנות.

אני בוגרת השירות הלאומי דרך עמותת "משלבים", דרך מכינת "כנפיים". אני המחזור הראשון בשדרות. למי שלא מכיר, מכינת "כנפיים" היא המכינה לחיים לחבר'ה עם מוגבלויות פיזיות וחושיות. זה נמצא בשדרות. יש גם בצפון אחד, בבוסתן הגליל.

את ניהלת את החמ"ל בשדרות במבצע "עופרת יצוקה"?

למה "לפדח" אותי? אגיד על זה משהו.

כפי שדוד פלבר אמר, עשיתי שירות לאומי בשנה הקשה של נפילות קסאמים בשדרות, וכפי שחלקכם רואים, אני מתנהלת על כיסא גלגלים. דרך אגב, הייתי מגיעה לשירות הלאומי באוטובוסים – אני גרה בישוב צופים בשומרון – באוטובוסים לא נגישים לנכים והתעקשתי לעשות שירות רחוק מן הבית, גם בגלל האופי שלי, גם בגלל שרציתי לקבל עוד כלים לעצמאות. זאת גם היתה שנה שגרתי לבד בארץ, ההורים שלי גרו בחוץ-לארץ באותה שנה.

היו שם הרבה נפילות קסאמים ב-2006-2007, ובתור מי שמתנהלת בכיסא גלגלים הודיעו לנו במכינה שאנחנו, כמו כל נכה או מבוגר שמתקשה בניידות, נהיה הראשונים להתפנות. התפנינו לשבועיים הביתה, כל אחד לבית שלו, ואז הצוות שמלווה אותנו ב"כנפיים" הגיע אלינו. אליי הגיעה מי שניהלה אז את המכינה בשדרות ואמרה לי שמחזירים אותנו לשירות אבל לא במקום הטבעי שלנו. אני אמרתי לה חד-משמעית שאם היא מחזירה אותי לשירות לאומי זה אך ורק לשדרות ואך ורק למה שאני קוראת "הביתה", כי ראיתי את המצוקה של התושבים במקום וידעתי שאני צריכה להיות שם. ובאמת אחרי כל האישורים הביטחוניים, כי המקום לא ממש ממוגן ירי, נתנו לי אישור וחזרתי לשדרות.
העבירו את המכינה ל"בית הגלגלים" בדרום ודאגו לי גם להסעה שתיקח אותי הלוך וחזור במשך שבועיים. אני יכולה להגיד היום בהסתכלות אחורה, זאת השנה הכי מספקת שהיתה לי עד היום, באמת. כל פעם שאני מספרת את זה אני מתרגשת, אני רועדת מהתרגשות. זאת היתה שנת השירות הראשונה שלי.
בשנה השנייה התחלתי לעבוד במדרשה להעמקת יהדות.

איך קיבלת שנה שנייה?

אצלי זה היה פחות קשה, זה חלק מן התוכנית. אצלנו מי שרוצה, מצליחים לסדר לו עוד שנה, גם לפי הצרכים הפיזיים. מי שלא רוצה, מתחיל לימודים. אני רציתי שנה שנייה. ראיתי שלא נכון לי להיות במדרשה להעמקת יהדות, לא נכונה לי עבודה ישירה עם תלמידים ועברתי למרכז ההידרו-תרפי בשער הנגב. מבחינתי זה היה איזו מקפצה ללימודים. התחלתי ללמוד קורס מדריכי כושר גופני ובריאות, מה שעם ישראל מכיר כמדריכי חדר כושר. בעצם אני הנכה הראשונה מלידה שניגשה ללמוד את זה במכללת וינגייט. היום אני בלי תעודה של מדריכי כושר כי אחרי הרבה ניסיונות החלטתי לעזוב את הלימודים האלה. דרכם הלכתי ללמוד, באותה שלוחה באשדוד, קורס קצת יותר קצר של קידום בריאות ובטיחות לאנשים עם מוגבלויות, זה הנחיית קבוצות. להגיד שאני עוסקת בזה – עדיין לא. אני במחשבות או ללמוד קורס להנחיית קבוצות ואז באמת להריץ את הנושא הזה, כי חשוב לי, או – אמא שלי סטודנטית לאחיות אז היא הציעה לי ללמוד ליצנות רפואית. בגלל שיש לי מגבלה, נולדתי עם מגבלה, אני מאוד מחוברת לזה ובאמת חשוב לי נושא הבריאות לאנשים עם מוגבלויות. גם אם אלך ללמוד ליצנות רפואית נראה לי שאיכשהו אשלב גם את הבריאות שם, ננסה לשלב משהו, כי זה חלק ממני.

כמה כוח יש פה בחדר אחד מקבוצה של נשים. מעולה.

שלום לכולם. לדבר אחרי האמא ו-4 הבנות זה ניסיון ככה להידבק בדבר.
אני חושבת שכל הדוברות לפניי הציגו בעצם את המהות של סיבת ההתכנסות הזאת, מה המשמעות בדיבור על החוזה שבין מדינת ישראל לאזרחים שלה, מה המשמעות של המחויבות ההדדית שלנו לאנשים שהם לא בשביל המרכזי, אגיד את זה בעדינות.

אין זה סוד שאני לא באה מעולם החינוך, למרות שאני נוגעת בו ברבדים רבים, אבל כאמא ל-7 ילדים אני שומעת לא פעם את המינוח "לאפשר לילדים לעבור חוויה חיובית", על הילדים שרוכשים שנים רבות בחיים שלהם חוויות שליליות של כישלון אחרי כישלון. הדבר שהכי ריגש אותי ברמה האישית כמי שעושה פעם אחרי פעם בחירות בחיים שלה, זה הבחירה של כל אחת, גם של האמא שמייצגת כאן הורים רבים שמנסים כל הזמן לדחוף את הילדים שלהם אל תוך השיח הרגיל, או המקובל, או האמיתי וגם של כל ארבע הבנות, זה הרצון שעולה כל הזמן להיות משמעותיות לעצמן ולסביבה שלהן. הבחירה הזאת לא קלה, ודווקא כמי שמגדלת 7 ילדים לגמרי סטנדרטיים, בלי הצורך כל פעם לעשות את הבחירה לא ליפול ולא לוותר ולא להסכים להתפנות כי "הכי קל כאילו לפנות אותי כי אני על כיסא גלגלים" – אני מאוד-מאוד מתחברת לאמירות שלכן.
אני חושב שמכל הדברים שקראתי ולמדתי, גם שהוועדה העבירה אלינו וגם בבירור שלי על מה זה בכלל השירות הלאומי במדינת ישראל, ומתוך השיח האין-סופי שאנו שרויים בו בתקופה האחרונה על הרצון האמיתי להכניס כמה שיותר אנשים מתחת לאלונקה של החברה הישראלית, של הזכות לשאת בנטל, אני חושבת שצריכה לצאת מפה קריאה מהותית, שאנחנו חייבים לאפשר את הזכות הזאת גם לאנשים שאולי זה עולה יותר למדינה. יש לי את הפריבילגיה להגיד שעל הכסף תיכף ידברו אנשים אחרים, מצד זה או מצדדים אחרים.

אני חושבת שצריך קודם כול לשנות את השיח על כך שזו זכות. כפי שגם בית-המדרש שבו אני גדלה ובו אני חיה אומר: בואו רגע לא נדבר על השוויון בנטל, אלא על השוויון בזכות. אותו דבר פה. אני קוראת לנו וגם לתנועות וגם למי שאמור לתת את הדעת איך בסוף מתרגמים את ההצהרות האלה לפועל, לדבר על כך שזאת הזכות של כל מי שרוצה להיכנס תחת כנפי השוויון בזכות, להיות חלק ממי שנושא פה את הנטל. ומתוך שכך, לדבר על הגדלת התקנים. יש הרי דברים בפועל. צריך להגדיל תקנים.

צריך לדבר על זכות לעשות שנה שנייה. אני יודעת ומכירה את זה גם מהדברים שמנכ"ל המינהלת העביר לוועדה, שרוב מי שהיום עושה שירות לאומי לא עושה שנה שנייה.

25% עושים שנה שנייה.

25% בשירות הלאומי הרגיל, לא באנשים שהם עם צרכים אחרים. אז איך אנחנו מביאים את הרצון הזה של בנות שאומרות פה: השנה השנייה בשבילי היא לא נקודת בחירה, אלא היא מהות, היא חלק בתהליך שלי לחזור אל החיים האמיתיים שבהם אני רוצה להגיד: וואו, אני לא רציתי ילד ועכשיו הדבר הזה מביא אותי לחשוב שאני כן רוצה, ובעזרת השם להצליח.

אז לדבר על יותר תקנים, לדבר על יותר אפשרות לעשות שנה שנייה, בטח בדברים המהותיים, ולדבר הרבה מאוד – ושר-שלום ג'רבי לא סתם הרים לכם להנחתה, אני מכירה אותו – בואו נראה מה המעטפת שניתנת לאנשים האלה עם הצרכים המיוחדים. אם צריך, לדבר על זה שזה לא יהיה רק תקני בית, לדבר על זה שצריך דירות, לדבר מה המעטפת שאנחנו נצרכים לתת בדיור.

רן רידניק, בוא הנה, אנחנו נדבר על המעטפת ותצטרך להתייחס.

רן רידניק, אל תשב בצד. איך הגעת בדיוק כשאני מדברת על המעטפת, זה לא מקרי. מדברים על דירות, מדברים על הרכזות שנותנות מענה, מדברים על מכינת "כנפיים", איך אנחנו יכולים להרחיב את הפעילות הזאת, להכניס אנשים במסגרת הזאת.

אני גם רוצה להגיד פה אמירה עקרונית. חלק מן האנשים מכירים אותי מקמפיין הבחירות הכללי וחלק מהבית. יושבים פה לא מעט אנשים שבזכותם נושא השירות הלאומי נמצא ב"פרונט" של הציבוריות הישראלית בכלל. אני חושבת שצריכה להיות אמירה, שהשירות הלאומי-אזרחי-קהילתי, איך שהמנכ"ל יחליט לקרוא לזה, הוא שווה לשירות הצבאי וכך עלינו להסתכל עליו. אני לא רוצה לדבר על כמה צריך לעשות פה וכמה צריך לעשות פה, אלא לשנות את השיח. יש כאן רצון של המדינה שיהיה שירות, ועכשיו בואו נראה איך כל אחד נכנס תחת המטרייה שתביא אותו למקום הכי נכון. 4 הבנות שדיברו, וגם האמא שדיברה – עבורם יכול להיות שאין מה לדבר על שירות צבאי. אחת הבנות פה אמרה מפורשות: שירות צבאי לא מתאים בשבילי. אז בואו נאפשר הסתכלות שווה כאמירה מהותית.
אני חייבת להגיד שבאתי לפה מדיון בנושא אחר לגמרי בוועדה אחרת בכנסת, שדיברה על הצורך לשנות שיח ביחס לנושא אחר. אני מרגישה שזה אחד הדברים המשמעותיים שבגללם באנו לפה. הרצון להסתכל על תוך החברה הישראלית ולשנות בה חלק מן השיח, והשינוי של השיח הוא שבסוף יהיו יותר דירות לבנות שירות לאומי שהן נערות כמו הבנות שדיברו אתנו עכשיו. אני למשל נורא רציתי לשאול אותך, כמה בנות מ"יפתח בנות" שסיימו אתך הלכו לעשות שירות לאומי?

גם בינה ורטהיים באה מ"יפתח". את בינה אני מכירה שנתיים או 3 שנים.

כמה זה בתודעה של הבנות ב"יפתח" להגיד: אנחנו רוצות לעשות שירות לאומי?

זה לא בתודעה בכלל. גם כשאת יוצאת משם את אומרת: או-קיי, יצאתי, מה אני אמורה לעשות עכשיו?

כפי שנוי נקר אומרת, אנחנו צריכים ללכת אפילו צעד אחד אחורה. אני בטוחה שגם לארגונים – מכיוון שאני מכירה חלק מהם – וגם למינהלת יש דרכים להגיע גם למקומות הפחות ברורים מאליהם, אם אגדיר את זה בעדינות.

תודה. רן רידניק, תיכף נגיד עוד דברים בשבילך, כי הפסדת חלק.

אני מתנצל על האיחור.

אנחנו שמחים שבאת. שולי מועלם-רפאלי מנתה את הבעיות ואני מניחה שאנחנו עוד נתעמק בזה. הזכרת בסוף הדברים את השיווק והפרסום של הנושא הזה. אנחנו לא מדברים עכשיו על הבעיה, אבל גם על היתרונות של השירות האזרחי-לאומי לא מדברים מספיק. לא מדברים מספיק על האפשרויות, אין מספיק שיווק בתוך המסגרות לנוער בסיכון ולאנשים עם מוגבלויות. שוב, מן הסתם לא משווקים כי אין תקנים. אני חושבת שקודם כול צריך להגדיל את התקנים ולהגיע לאוכלוסייה גדולה יותר.

אנחנו מדברים על בעיה של תקנים, אנחנו מדברים על הבעיה של המעטפת, גם מימון של המעטפת אבל גם הרחבה שלה והתאמה שלה. נציגים של משרד הרווחה נמצאים כאן. אנחנו מדברים על מעטפת שצריכה ללוות נער או נערה שמגיעים לשירות לאומי-אזרחי כזה. וכמובן השנה השנייה, כפי שדיברנו עכשיו. אני מניחה שיש סוגיות של כסף.
בינה ורטהיים, אולי תוכלי, מכיוון שרן רידניק הוא כרגע האיש של הכסף, רק להגיד לו מה את מבקשת ולמה.

תחזרי בקצרה על מה את עושה.

תדברי כך שהוא לא יוכל להגיד לך לא...

אני עושה שירות לאומי בבית-ספר יסודי, בית-ספר לילדים בחינוך המיוחד. כפי שאמרתי קודם, זה לא שאלה של רצון. אני יודעת שבשבילי, בשביל השפיות שלי, בשביל שאני אמשיך להיות אני, שאוכל להמשיך לבנות את עצמי, שאגיע למשהו בחיים אני צריכה לעשות שנה שנייה. אני לא יכולה שיעצרו אותי. אני באמצע תהליך, אני לא יכולה שיתנו לי רק שנה אחת. אני פשוט צריכה שנה שנייה. זה אפילו לא שאלה של רצון. אני רוצה, אבל זה בעיקר בגלל שאני צריכה. אני חייבת את זה בשבילי, שייצא ממני משהו.

שפרה גולדברג, את רוצה להגיד משהו? הבטחתי לך שכאשר נציג משרד האוצר יגיע תוכלי להגיד את דבריך שוב.

אני אמא לבת שיש לה פי-די-די, שזה על רצף האוטיזם, ילדה בתפקוד גבוה. היא חיה כל החיים במסגרות של שילוב יחידני, חונכה כל החיים שהיא יודעת מה יש לה, היא לא חיה בבועה, אבל היא יודעת ש"זה מה יש ועם זה ננצח".

עברנו הרבה-הרבה עניינים עד היום. הגענו לסוף כיתה י"ב. בעזרת ארגון "משלבים", שמשלב ילדים עם צרכים מיוחדים בשירות הלאומי, ב"בת עמי", היא עברה את כל התהליך ואז, אחרי שנמצא לה מקום, התברר שלילדה אין תקן. זה בעצם העניין. הייתי צריכה להסביר לה שלא היו תקנים ללדת ילדים עם פי-די-די, אבל עכשיו יש תקן. זהו, זה מה שאנחנו רוצים לשנות.

אני מבקש להוסיף משהו. הילדה שלנו רואה בבית שלה, רואה בשכונה שלה, בעיר שלה, בסביבה, אנשים שמתנדבים, שנותנים ותורמים לישראל, תורמים לקהילה. אח שלה קצין, שמשרת 6 שנים בצבא, תרם לארגון של עיוורים. כולנו תורמים כל הזמן בכל מיני מסגרות ולא מפסיקים עם זה. מה קורה עם ילדה כזאת, שרואה מצד אחד את השווי שלה כשהיא מקבלת לאורך כל החיים, ומצד שני את השווי שלה שהיא יכולה להתחיל לתת מעצמה לטובת ערכים מאוד חזקים שחייבים לתרום אותם לעם ישראל. אם לא תאפשר דבר כזה, יש כאן בעיה רצינית. בנוסף לבעיה שלה, שהיא חיה במין דיסוננס, בשני עולמות, יש אנשים נורמטיביים ופחות נורמטיביים והיא רוצה להשתלב, וכן תשתלב בדברים האלה. אבל בנושא הכי חשוב, איזה מימוש ערך שבעינינו חשוב מאוד, זה הערך של התרומה, שהיא מרגישה את זה, היא חיה את זה, היא נושמת את זה בביתנו, נושמת את זה בקהילה שלנו, נושמת את זה – ברוב המסגרות בישראל אני מאמין שאכן נושמים את זה, אז את הנשימה הזאת לא תהיה לה, את היכולת לתרום.

תודה. נמצא אתנו שר-שלום ג'רבי, מנכ"ל מינהלת השירות האזרחי-לאומי.

תודה, צהרים טובים. קודם כול צריך להגיד לך, יושבת-ראש הוועדה, חברת הכנסת עדי קול, תודה רבה על כל העניין. זה בין הדיונים הראשונים שלך, אם מותר לי להגיד.

כבר הספקנו לערוך כמה דיונים.

זה עדיין בין הדיונים הראשונים. אני מאחל לך עוד מאות. מכיוון שזה בין הדיונים הראשונים שאת מביאה לכאן אז מגיע לך יישר כוח. אני חושב שיש כאן יושבת-ראש ועדה שמבינה את הצרכים ואת העניין. את גם באה מהרקע הזה. אז באמת, קודם כול להגיד תודה רבה בשם כולם. לחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי – לצערי לא הגיעו לכאן עוד חברי כנסת ודווקא את הגעת, זה באמת מראה את הצורך ואת הקשר שאת מרגישה ומגיע לך יישר כוח.
באמת קשה לשמוע את הסיפורים, מצד אחד השמחים, של מי שהצליחו להיכנס למסגרת הזאת. אני אומר לכם, כל אדם נורמטיבי – ויש לי בת שעושה עכשיו שירות לאומי ובשנה הבאה תעשה שנה שנייה בעזרת-השם – אבל בין מצבה כשהיא התחילה את השירות ובין המצב שהיא נמצאת היום זה הבדל בין שמיים וארץ, אז בטח ובטח לאותו אדם שהוא חריג בשל סיבה כזאת או אחרת, שם ההשפעה הזאת באה הרבה יותר לידי ביטוי. אני חושב שהצורך הזה הוא צורך גדול, וזה מרגש מאוד.

אספר לכם סיפור שאתמול בבוקר סיפרתי לצוות שלי. אתמול הייתי בחתונה, לא של חוטובלי, בכרמיאל. הגעתי לחתונה ואבא אחד שלא הכרתי, מהצד של המחותן, אני באתי מהצד של הכלה, אחרי שאמרתי לו מזל טוב הוא לקח אותי לבן שלו, שהוא חריג, ואמר לי: בגללך הוא לא עשה שירות לאומי. זאת אומרת, אני אשם. זה היה מאוד לא נעים, מאוד מביך. אני גם מבין אותו, אבל אני מודה שאחרי כמה דקות יצאתי מן החתונה כי לא היה לי חשק להישאר. אבל בואו נבין גם את העניין, מה קורה.
אתייחס קצת ואגע בזריזות במספרים ואתאר מה קורה. עלינו להבין שב-2010 היו בסך הכול 84 מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים. היום אנו עומדים על 84 מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים ועוד 300 מתנדבים שהם בני נוער בסיכון. היום אנחנו עומדים על 450 תקנים, שמתוכם 150 תקנים של בריאות הנפש, ומגיעה תודה רבה למשרד הבריאות. אגב, נמצא כאן בני פפרמן שעזר לנו עם תקנים גם במשרד הכלכלה אז גם תודה רבה. ועוד נמצאים כ-700 בני נוער בסיכון. אני חייב לומר שבדרך כלל משמיצים את משרד האוצר. רן רידניק נמצא כאן. מאז כניסתי לתפקיד לפני 3 שנים התקנים האלה מספרם גדל לא סתם, אלא בזכותו, בדו-שיח רחב מאוד שערכנו עם משרד האוצר, ואנחנו "רצים" עם זה.

יש להבין שאנחנו משתדלים, כמובן ביחד עם העמותות של השירות הלאומי, ונמצאים כאן שני מנכ"לים של עמותות, למצוא מסגרת מותאמת שתעזור למתנדב עצמו ולראות איך אנחנו "רצים". דיברו כאן על הפעילות ביום שלישי, שהוא יום יפה. אם בן שירות או בת שירות עושים 40 שעות שבועיות אז אותם נערים בעלי צרכים מיוחדים עושים 30 שעות ועוד 10 שעות מעטפת.

גם לגבי הסקר – דפנה ליפשיץ דיברה על זה ורן רידניק מכיר את הסקר טוב מאוד – הפורום ערך מחקר והראה שהמתנדב בשירות האזרחי-לאומי כאשר מסיים את השירות נהיה אדם יצרן, אדם שעוזר לציבור, עוזר לחברה, נהיה נורמטיבי. הוא נותן כסף למדינה במקום לקבל כסף, לעומת החבר'ה שלא עשו שירות לאומי. אז גם מבחינה כלכלית, אם אנחנו לא רוצים לדבר רק מבחינה חברתית, יש מי שמתסכלים רק בחור של הגרוש, ואני לא מכוון חס וחלילה לאף אחד כאן, אבל גם זה נתינה.
בכל מקרה אני רוצה לבשר כאן בשורה, שגם לפני שבוע נפגשנו עם רן רידניק, נציג משרד האוצר, והגענו להסדר שמגדילים בעוד 100 תקנים לבעלי צרכים מיוחדים, כך שבשנת תשע"ד, שנת הלימודים הקרובה, נהיה עם 550 תקנים בסך הכול. אני חושב שזה מבורך.

מגדילים ב-100 תקנים. כמה עוד חסרים? בנים או בנות?

יש גם בנים.

מוגבלים או כולל?

כולל. ב-100 תקנים זה כולל.

גם במשרד הבריאות יש עניין ושוקלים לבדוק להגדיל ולהרחיב את 150 התקנים האלה, וגם ענת לייכטר נמצאת כאן. אבל אני מדבר על בעלי צרכים מיוחדים, לא על בריאות הנפש, וגם שם יגדילו. אבל אני מציין משהו שכבר "סגור", יש כבר תוספת של 100 תקנים. זה דבר לא קל בתקופה שיש קיצוץ בתקציב. ורק אומר לכם, במינהלת קיצצו 11 מיליון שקלים. זה המקום להגיד תודה רבה.

הקמנו גם ועדה. מיניתי ועדה בראשותו של מי שהיה בזמנו המשנה למנכ"ל משרד הרווחה, מנחם וגשל, שתבדוק את הצרכים. קודם כול בכלל להגדיר את האוכלוסייה. לפני שקמה הוועדה לא ידענו מי היא האוכלוסייה. כלומר, כל אחד הגדיר באיזו צורה איך שהוא רוצה. להגדיר את האוכלוסייה, להגדיר את הצרכים שלה, להגדיר את הגופים שיכולים לתת מענה, מה שנקרא המעטפת. בזה עסקה ועדת היגוי בין-משרדית בראשות מנחם וגשל, והיו נציגי המינהלת, משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה, נציגי הקרנות שעושים עבודה באמת נהדרת, וקיבלנו את ההמלצות.
רק כדי לסבר את האוזן – יושבת-ראש הוועדה וחברת הכנסת שולי מועלם יודעות את זה – מעבר לתקן הרגיל שאנחנו נותנים לכל מי שעושה שירות לאומי, ביניהם גם התקנים לבעלי צרכים מיוחדים, יש עוד 7,200 שקל עבור מעטפת, 3,600 שקל זה מעטפת ממשלתית שמשרד האוצר מממן ועוד 3,600 שקל בשנה שמחציתו מגיע מהקרנות ומחציתו מהגופים המוכרים. בסך הכול 7,200 שקל. אבל אני אומר לך, חברת הכנסת עדי קול, שזה שווה כל 10 אגורות שיש כאן, ולא צריך להסתכל על כך שזה תקן יקר יותר. זה תקן יקר יותר כי אנחנו מדברים על בעלי צרכים מיוחדים.

הגברת גולדברג התייחסה ואמרה שלמשך כל החיים של הילדים האלה משקיעים ונותנים ונותנים ונותנים להם, ויש בין מתנדבי השירות האזרחי-לאומי אלפי מתנדבים כאלה שנותנים עזרה לאותם מתנדבים, והנה כשהם מגיעים לגיל 18 – אחרי שאותם מתנדבים בשירות הלאומי וההורים, קודם כול המשפחה, אבל בכלל הציבור, אם אנחנו מדברים על הפנים לקהילה, אז בקהילה עצמה עוזרים לאותם מתנדבים – הם באים ורוצים לתת ולתרום ולהתנדב, כפי שאמרת – ב"יפתח" אין כל-כך מודעות, וחבל שאין, אבל גם על זה נעבוד – אבל הנה, וכאן אנחנו מגיעים לקושי. אבל צריך להבין, שוב, שבמצב של קיצוצים משרד האוצר עדיין נותן 3,600 שקל לכל מתנדב.

אנחנו כמובן קיבלנו את ההמלצות.

לצערי אני נאלץ לא פעם – ובזה אני מסיים- - -

חשבתי שאולי תגיד להם כן, למשפחת גולדברג.

לא. כבר אגיד. לצערי אני נאלץ לומר לא המון פעמים למשפחות שמבקשות שילדם יעשה שירות לאומי, על שנה ראשונה. אלה סיפורים שהלב נקרע. לראות את הגברת גולדברג ואת אדון גולדברג – הלב נקרע. האמינו לי, לא פשוט לראות. זה כואב מאוד לשמוע, גם על זה וגם על נוער בסיכון. אני גדלתי בכרמיאל וזה אחד היעדים שהצבתי לעצמי, להגדיל את מספר המתנדבים מקרב נוער בסיכון וגם מקרב בעלי צרכים מיוחדים. יש לנו 700 בני נוער בסיכון ויש לנו 400, ועוד מעט 550 בעזרת-השם, בעלי צרכים מיוחדים, וזה יגדל, אבל זה לא פשוט. כל דבר כרוך באמת במשאבים ובתקציב.

אני חייב לומר עוד פעם שמשרד האוצר באמת מסייע. אתם רואים כאן את הגידול שיש, אבל באמת זה לא מספיק, נכון. תפקידי להתלונן ותפקידו של משרד האוצר לעצור אותי, ותפקידכם לבוא ולעזור לי להתלונן, וזה בסדר גמור.

עליכם לדעת שאני במינהלת קיבלתי שתי החלטות, ובזה אני מסיים.
ההחלטה הראשונה, מכיוון שהמשאב מוגבל, לומר שלצערי מתנדבי השירות הלאומי יוכלו לשרת רק שנה אחת. המשמעות לתת למתנדבים לשרת שנתיים היא לומר שמתנדב חדש שרוצה להיכנס לא יוכל להיכנס, ואני אומר את זה בכאב. זאת החלטה לא נכונה, החלטה שגויה, החלטה שפוגעת באנשים כמו בינה ורטהיים שאומרת: "לא שאני רוצה, אני צריכה, זה יותר מזה, יש עניין של רצון ויש צורך". המילה "צריכה" – אני חושב שזו הנקודה. את צריכה לעשות שירות לאומי. אני נאלץ להגיד לך לא, כי אני חושב שאם הייתי מדבר אתך, והילה סופרמן-הרניק תספר לנו את ההבדל, בתחילת השנה בספטמבר איך את דיברת, התבטאת והתייחסת לשירות ואיך את מדברת עכשיו ומופיעה בצורה יוצאת מן הכלל ומרגשת. זה הבדל בין שמיים וארץ, אני בטוח. אבל אני נאלץ להגיד לך להפסיק כדי לתת אפשרות לחבר'ה אחרים להיכנס, כדי שהם יגיעו למצב שבו את נמצאת היום.
ההחלטה השנייה, ואני לוקח על עצמי את העניין – אלה החלטות קשות מאוד – שלא יהיו תקני חוץ, יהיו רק תקני בית.

אבל מה אתה עושה עם בנות שגדלו ב"יפתח"? מה הבית שלהן?

אין להן בית לחזור אליו.

הרי חלק מן הנערות, בעיקר הנערות במצוקה הן נערות שמוצאות מן הבית 10 שנים לפני השירות.

אני חייבת להגיד משהו. אני מייצגת את עמותת "עלם". אני לא גוף מוכר. אגיד כמה דברים.
באמת, הייתי נורא נרגשת לגבי הגדלת התקנים, ותודה למשרד האוצר ולרווחה ולמינהלת ולכל מי שדאג להגדיל את התקנים. אני היום עומדת מול צעירים וצעירות במצבי סיכון. הגדלת התקנים זה יפה מאוד, אבל התקנים האלה לא יכולים לשמש אותם. אם הם היו מתגייסים לצבא הם היו מוכרים כחיילים בודדים בצורה מובהקת ומקבלים תנאי שירות נרחבים. כאשר אתה למעשה אומר: אני נותן תקני שירות לאומי לצעירים ונוער במצבי סיכון, אתה בעצם אומר שהם לא יגיעו לצעירים האלה, כי הצעירים האלה – אנחנו מלווים את בוגרי חסות הנוער – לצעירים האלה אין בית להיות בו, אין להם את הפריבילגיה. יש המון צעירים, יש לי רשימה מפורטת שמית של צעירים שאומרים: בספטמבר אני רוצה להתחיל שירות לאומי-אזרחי כי הצבא הדיר אותי פעם אחת, ואנחנו נאלצים להגיד להם: אתם תודרו עוד פעמיים בחיים שלכם בזמן הקרוב – פעם אחת מהשירות האזרחי, מכיוון שאין תקני דיור, ופעם שלישית, ואני פונה פה למשרד האוצר, מהברז הכי מרכזי שמנותב לצעירים, זה היחידה לחיילים משוחררים. ביחידה הזאת נמצאים כל הכספים שמנותבים היום במדינת ישראל לטובת צעירים. אני אומרת להם: אתם לא תהיו חלק מזה.

הם יודרו עוד פעם.

הם יודרו בפעם השלישית.

במדינת ישראל כחלק מקורות החיים אתה נשאל שוב ושוב האם עשית שירות, איזשהו שירות.

לא רק זה, גם כספי הפיקדון, גם התעסוקה, גם הלימודים, גם המלגות. אותן בוגרות "יפתח", אותה מיכל שליוותה את נוי ותיווכה לה את השירות הלאומי, הרכזים שלי היום בפירוש אומרים: אנחנו לא יכולים לתווך את השירות הלאומי כי אם אין תקני דיור אין לנו מה לתווך ואותו צעיר נדרש ללכת ולהתחיל בגיל 18 לכלכל את עצמו, לפרנס את עצמו, בלי אותם מיומנות וכישורים שהם רוכשים במהלך השנתיים האלה. זה מה שאתם אומרים פה. אז חשוב להגיד שהתקנים האלה, 700, 1,000, כמה שהם יהיו, לא יגיעו לצעירים במצבי סיכון אם לא יהיו תקני דיור.

לצערי אני שותף למה שאת אומרת ונאלץ להסכים אתך.

אני רוצה לשאול שאלה. דיברת על שתי החלטות. השאלה מופנית גם אליכם. בתור מי שעסקה עם נוער בסיכון זמן רב וגייסתי המון משאבים, תמיד היתה השאלה האם לתת משהו עד הסוף או לתת ליותר אנשים, שזו שאלה גדולה. מעניין אותי גם מה אתן חושבות. אחר-כך נשמע, אם אתן חושבות שעדיף לתת לכן עוד שנה או לתת הזדמנות לאנשים שאחרת לא היה להם בכלל. אבל השאלה היא גם שאלה טיפולית בעיניי. האם חשוב לסיים תהליכים ולהבטיח שמישהו באמת מסיים ויוצא עם כוחות, או להגיע לכמה שיותר אנשים. אני לא בטוחה שזה נכון. יכול להיות שאם אתה משקיע משהו ומפסיק אותו באמצע – איבדת את ההשקעה ועדיף להגיע עד הסוף עם אנשים מאשר להתחיל עם מספר גדול יותר של אנשים ולהפסיק באמצע והתהליך ייפגע. אשמח לשמוע מנציגות משרד הרווחה.

אנחנו נציגות שונות. אני מייצגת את המוגבלים, נרד בראון מייצגת את הנוער ויש פה מטפלת שמייצגת את השירות הלאומי בכלל. אני אדבר על המוגבלים כי זאת הזווית שלי.

אני מלווה את הנושא כבר שנים רבות. אני חייבת להגיד שאנחנו רואים את זה כחלק מרצף של שירותים. אנחנו בהחלט לא רואים את זה מבודד. אנחנו מפתחים יותר ויותר – וגם שם יש לנו בעיה קשה מאוד של תקנים ומכסות – תוכניות מעבר. כל תוכניות המעבר, כאשר את השירות הלאומי אנחנו רואים כחלק מהן ומכינת "כנפיים" היא חלק מהתוכניות שלנו – הן תוכניות של הכנה לחיים. כולן הכנה לחיים.

אני אחראית על השיקום התעסוקתי במשרד הרווחה למוגבלים, ובכלל על שיקום תעסוקתי במשרד. לא סתם אנחנו דווקא עושים את זה, כי אנחנו רואים את זה גם כהכנה לעבודה, לעולם העבודה. אנשים שעושים תפקיד כזה לומדים כלים ומיומנויות של תעסוקה ולכן יש לנו אינטרס מאוד-מאוד בולט בנושא הזה. כל תוכניות המעבר מטרתן בעצם להכין לעולם העבודה.
זה לא הדיון כאן, אבל אנחנו עושים פרויקט מקביל של התנדבות גם עם הצבא. יש לנו פרויקט שנקרא "שילוב מנצח". אנחנו עוזרים לאנשים עם מוגבלויות מורכבות בכל מיני שיטות וצורות לעשות שירות צבאי ושם, אני חייבת להגיד, השירות מלא כי זה בהתנדבות, זה שנתיים, מקבלים זכויות של חייל משוחרר באופן מלא, עם כל מה שדיברנו כאן, ובאמת יש להם יתרון. אבל גם בהתנדבות בצבא – הצבא ממיין.

רק אתקן אותך אם מישהו כאן לא מבין. כל מי שמתנדב בשירות האזרחי-לאומי מקבל זכויות של חייל משוחרר.

אבל רק עבור שנה אחת. בצבא מקבלים עבור שנתיים.

אני רק אומר, שלא יובן משהו לא נכון.

אבל גם הצבא ממיין ולא מקבל את כולם להתנדבות ולכן זה שירות שלא יכול לכלול את כולם.

המיומנויות הללו אנחנו רואים בהן חשיבות מאוד-מאוד גדולה.

אבל אני חייבת לדבר על השנה הזאת. אני מסכימה עם מה שאמר שר-שלום ג'רבי. אני חושבת שצריך לתת ליותר אנשים ולא בשירות מלא, כי אין מה לעשות. בכל שנה מסיימים את בתי-הספר לחינוך מיוחד, ואני מדברת על כל המכלולים, כולל שילוב פרטני, כולל שילוב כיתתי בתוך מסגרות רגילות, 4,500 תלמידים. צריך להבין על מה אנחנו מדברים פה. מסיימים 4,500 ויש 400 תקנים. ברור שלא כולם באותה רמה ויש שם רבים עם פיגור קשה מאוד, לא כולם באמת מתאימים לעשות שירות לאומי, אבל אין ספק שאנחנו רחוקים מאוד מלתת מענה.

יש לכם איזו פירמידה, או איזו דיאגרמה של תוספת של תקנים במהלך X שנים?

אני מנהלת את תחום ההתנדבות במשרד הרווחה וממונה גם על נושא השירות הלאומי-אזרחי. יצאנו כאן למהלך משותף ביחד עם משרד האוצר, ביחד עם כל האנשים ששר-שלום ג'רבי דיבר עליהם, מהלך באמת חריג בהיקף שלו, בוועדת היגוי שנפגשת עם קרנות ועם הרבה רצון טוב מצד גופים רבים, מהלך שכלל כמה פעימות. התוספת שדיברנו עליה פה היא חלק מהפעימה. זו השנה האחרונה. זאת אומרת, מבחינתנו אין עכשיו עוד פירמידה להמשיך הלאה. בהחלט היינו שמחים להמשיך הלאה.

את אומרת שההגדלה הזאת היתה מתוכננת ממילא, זו לא איזו הגדלה חריגה.

זאת פעימה נוספת של 100 התקנים האחרונים.

זה בנוסף.

מצוין. על-פי הנתונים שלנו, אנחנו חושבים שבשנה הבאה נגיע ל-800 תקנים בערך, זה מצוין.

אבל ה-800 האלה, מבחינת משרד הרווחה זה המענה?

כן. כרגע. לא יהיה לנו יותר תקנים. היינו רוצים יותר, בוודאי.

ואין יותר פירמידות?

אין יותר. זה הסיום של המהלך אבל משרד האוצר באמת יצא פה לתהליך לא פשוט. מממנים כאן את המעטפת הממשלתית, שהיא בנוסף.

אני חייבת לומר שבוועדת ההיגוי הבין-משרדית שמונתה עשינו עבודה מאוד רצינית על עיגון העבודה המקצועית, מה בעצם אנחנו רוצים שהאנשים האלה יקבלו, שיקבלו דברים זהים. המון תכנים שאנחנו מדברים עליהם ושהזכירו פה בצורה כל-כך יפה, כי כך אנחנו רואים לאיפה זה יכול להוביל אותנו – הכנה לעולם העבודה, הכנה לעולם האמיתי.

גם את מסכימה עם הקביעה שצריך לתת שנה אחת ליותר אנשים?

אני מסכימה עם הקביעה שצריך לתת ליותר אנשים, בהחלט, מכיוון שההזדמנות הזאת היא הזדמנות נפלאה.

רציתי לסיום להגיד עוד משפט שמתקשר לשאלה הזאת. שירות לאומי לא יכול לפתור את כל הבעיות. חייב להיות פה רצף, ולכן לא סתם מקשרים את זה פה לעולם התעסוקה. יש לנו תוכניות גם לשירות שנרד בראון אחראית לו, שהוא לנערות במצוקה ולצעירים, שירותי תעסוקה. אנחנו צריכים להמשיך איתם. זה לא דבר שנגמר. אני שומעת כאן שאין להן לאן ללכת – זה הדבר המעציב בעיניי, כי גם בעוד שנה אני אשאל אותך לאן תלכי. לכן חייבים למצוא מענה המשכי, ועל זה אנחנו עובדים.

אני מבקשת לומר משהו בעניין הזה. דבר ראשון, הודיעו לנו על כך שאולי לא תהיה שנה שנייה לא בתחילת השנה. באתי לשירות הלאומי בידיעה שאעשה שנתיים ואז פתאום אמרו לי לפני זמן קצר שלא יהיה המשך, אז עכשיו אני צריכה להתחיל לחשוב במהירות מה אני עושה עם עצמי, וזה לא שיש לי כל-כך הרבה זמן כי הראש שלי עסוק בדברים אחרים של השירות הלאומי ולא במה אני אעשה בשנה הבאה.
דבר שני, שר-שלום ג'רבי, אמרת שהבת שלך עושה שירות לאומי שנה שנייה. היא לא צריכה יותר מדי להתאמץ בשביל לעשות שנה שנייה, אוטומטית היא עוברת לשנה שנייה, היא לא צריכה להילחם בשביל זה. לי אישית יש דברים שאני נלחמת בהם, דברים אישיים עם עצמי, דברים אחרים. למה אני צריכה להילחם בשביל שנה שנייה?

אני מסכים אתך.

שמו אותי כבר בתוך תהליך של שנה ראשונה. אני באה לעשות שנה שנייה ואני צריכה להילחם? לא מספיק הדברים שיש לי עם עצמי, אני צריכה להילחם בשביל לעשות שירות לאומי שנה שנייה. אנשים כל-כך אמרו: וואו, כל הכבוד, את עושה שנה שנייה. אבל לא, אני צריכה להילחם בשביל זה. אני מבקשת לעשות שנה שנייה ולא בטוח שנותנים לי. זה לא נראה לי הגיוני בכלל. למה בנות רגילות שעושות שירות לאומי במקום אחר יש כל-כך הרבה תקנים לשירות לאומי רגיל ואוטומטית הן עושות שירות לאומי שנה שנייה? למה אצלנו, שזה היקף מצומצם, לא נותנים את האפשרות? או-קיי, אתה אומר לתת יותר אפשרות להרבה בנות לעשות שנה ראשונה, אבל מה עם אלה שהתחילו תהליך כבר? אם עכשיו לא תיתן להן אפשרות לסיים אותו, מה יהיה איתן?

אני רוצה להוסיף, עובדה שברגע שהן מסיימות אלה בנות שאין להן לאן ללכת. זה לא שמדינת ישראל מספקת להן מענה אחר.

זה לא שאנחנו דוחים. אנחנו לא אומרים: טוב, נחשוב על זה עוד שנה. אנחנו לא באים להתבזבז בשירות עוד שנה ולהגיד: נסיים ואז נראה מה נעשה כי עדיין אנחנו לא יודעים לאן נלך. אנחנו פשוט יודעים שבשנה הזאת רוב הסיכויים, 99% שהשנה הנוספת הזאת תכוון אותנו ותיתן לנו ידע: או-קיי, מפה עכשיו אני כן יודע לאן אני הולך. כי שנה אחת זה המון, אתה עובר הרבה, אתה מתבגר, אתה לומד, אתה משתנה, אבל שנתיים זה כבר באמת וואו.

כל מסגרת שהייתי בה מאז בית-הספר היסודי הייתי בה בדיוק שנתיים, שנתיים הספיק, שנתיים ועברתי, שנתיים ועברתי, וזה עשה את שלו, לטוב ולרע. זה לא הרגיש לי מהר מדי, אבל זה גם לא הרגיש לי מתבזבז ו"התרגלתי למקום, עכשיו קשה לי לעזוב". שנתיים זה בדיוק מה שאתה צריך לפעמים בשביל לסיים תהליך שהתחלת בשנה ראשונה. גם נכון מה שאפרת ולדימירסקי אמרה.

אחת הסיבות שלא התגייסתי היא כי לא הרגשתי למה אני צריכה ללכת ברחוב עם מדים כאשר כל העולם יצדיע לי, כי אני יכולה גם להתגייס ולהיות ג'ובניקית ומה בסך הכול אני אעשה בצבא? מה שונה השירות הלאומי? בגלל שלי אין מדים, כאילו? זה לאו דווקא מחייב. יש המון-המון חיילים שמסכנים את חייהם ותורמים המון, וזה מה שאני רציתי להיות, אבל כאשר הבנתי שלא אקבל שירות קרבי אמרתי: לא, אני אתבזבז בצבא. אני גם בחורה שקשה לה לסתום את הפה ולעמוד בצד והייתי מסתבכת ומגיעה לכלא צבאי לדעתי. לא, רציתי למנוע את זה. אני לא מרגישה יותר תורמת בשום מקום אחר. אני חוויתי והייתי וטיילתי בארץ ואני מכירה ולא נראה לי שיש עוד מקום בו אוכל לתרום ככה. גם אחרי יום הכשרה, שנחשב יום שירות שלם, בימי שלישי, אני ממשיכה משם לשירות ואני ממש לא חייבת את זה, כי אני רוצה.

אנחנו מדברים כאן הרבה על נטל, ההרגשה שיש נטל אחד, שהוא נטל של שירות צבאי. יש מצוקה קשה מאוד בישראל, אנחנו רואים פערים חברתיים זועקים לשמים. משרד הרווחה, שאני מאוד מעריכה את העומד בראשו, השר החדש, שאני חושבת שהוא תקווה גדולה, אני עדיין חושבת שאנחנו מדברים על סכנה אמיתית לקיום של מדינת ישראל – נוער, אוכלוסיות בסיכון, משפחות שחיות מתחת לקו העוני. וכאן יש קבוצה של אנשים שרוצה לעזור, לעזור לשאת בנטל הזה, שהוא נטל אמיתי של המדינה. רן רידניק ואני דיברנו בעבר על נושא התעסוקה, כי אנחנו רוצים לשלב כמה שיותר אנשים בתעסוקה, כי זה הבסיס – בן אדם יכול לפרנס את עצמו, לחיות בכבוד. אני חושבת שזה בסיס שאנחנו לא יכולים לוותר עליו.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור לשני אנשים שהבטחתי להם לדבר קודם.

אני רק רוצה להתנצל, אני חייבת לצאת. תודה רבה לכולכם.

אני מזכ"ל ארגון הפעולה של הנכים. אני מרכז את תחום המשפחות והילדים. באתי להשמיע את הקול של רז. רז בן 19. לפני שבועיים חילקו תעודות בגרות לכל החבר'ה. נורא התרגשתי לשמוע ש-78% היו זכאים. אבל אתם יודעים ממה התרגשתי? אולי אתם תרגישו היום שלא קיבלתם שום דבר פרט לטיפה בלב ים. 45% מהמחזור שלו הלכו לתת תרומה של שנה לקהילה. אני בא ושואל: למה רז לא קיבל את הבגרות? כי כאשר הוא קיבל את הפטור מהצבא הוא נכנס לדיכאון, סגר את הפה, סגר את העיניים וחצי שנה הייתי אתו ב"תל השומר" עד שהשבתי אותו לחיים. אני מדבר על בחור שהוא משותק, מונשם, אפילפטי וגם בעל נכות נפשית מאוד גבוהה כתוצאה מתאונת דרכים שבה הוא איבד את אחותו.
הוא גר בבית שבו לימדנו אותו על החובות ועל הזכויות, לא להיפך. כפי שקנדי אמר: "מה אני יכול לעשות למען המדינה" ולא להיפך. אבל פה אנחנו מקבלים במדינה הזאת סטירה אחרי סטירה. לא נותנים לו בעצם הנגשה להשתלב בחברה לבעלי צרכים מיוחדים.

חבר'ה, ברוב המקרים הנכות שלנו מתחילה ונגמרת פה, ואני לא מדבר על בעלי הצרכים המיוחדים אלא עלינו כחברה. למדינה אין זכות קיום אם היא לא דואגת לחלשיה. ואני אומר, הם לא חלשיה. מה שאנחנו מקבלים פה מעיד בפירוש על חולשה של המדינה כי אנחנו מפה צריכים לצאת ולא לאפשר שהילדים האלה, בעלי הצרכים המיוחדים, יגיעו לכל מיני עבודות בשקל, עבודות מונגשות בכל מיני מפעלים שמתעשרים על גבם. אנחנו צריכים לאזרח אותם, לתת להם הרגשה של אזרחים.

רז היה יושב בתחנה של השומרים ששם היו עוצרים חיילים. זו המחויבות האישית שלו. אם תיכנסו לפורום לשוויון בנטל תראו שהוא גם קיבל צל"ש. הוא עשה המון דברים. הוא היה אתי בהפגנות, בהפגנה שהייתי אחד ממוביליה להורדת מחירי הדלק. בהפגנה מתחת לביתו של שר הביטחון לשעבר ברק הוא גם היה. למה הוא צריך בכלל לחשוב פעמיים למה לא להתגייס כאשר הוא עושה הכול כאזרח והוא חושב שהוא אזרח שווה? למה לתת לו הרגשה שהוא כלום? למה לשבור אותו? אז עשו את זה במכתב סתמי כאשר הגיע פטור מן הצבא. מישהו במדינה לא חשב שאנשים שמקבלים פטור גם צריכים הכנה לפני זה להתמודדות?

אז עכשיו מוסיפים עוד חטא על פשע, גם לשירות הלאומי לא מוכנים לקבל אותו. אני מוכן לשלוח אתו עוד שני מטפלים ורכב על חשבוני לכל מקום שבו יעשה מה שיוכל, שירגיש שהוא עושה שירות מהותי. למה הוא צריך להיאבק על זה, לעזאזל?

היום אני בן 51, זה יום ההולדת שלי ובאתי לפה. אני מפקד בסיס במשמר הגבול בהתנדבות, אני קצין שעושה מילואים ועושה פעילות למען משפחות ונכים בהתנדבות, בלי שום תשלום, הכול מהכיס של המפרנסת שלי. נהפכתי ב-7 השנים האחרונות להיות גם האמא של הילדים, התחלפו היוצרות. אני רק אומר שלא מגיע לנו כמשפחה, כאזרחים שרוצים לשרוד ולהיות חלק מן המדינה ולא לקחת את הפתרונות הקלים ולעשות הגירת הון לאנגליה או לאוסטרליה או לארצות-הברית, זה הפתרון הכי קל שיכולתי לקבל. החלטתי להישאר פה ולהתמודד.
למה לריב על מה שמגיע לנו, לעזאזל? אם הייתם מאיימים שעכשיו הקואליציה הולכת לבחירות היו מוצאים את התקציב הזה, האמן לי, בשנייה אחת, במזנון היו סוגרים את זה. אנחנו לא צריכים לקבל את זה כמובן מאליו. אסור לנו לשמוע "לא" ואסור לנו להגיד שזה מה שאפשר. עם כל הכבוד, אנחנו קוראים, ולא נזכיר את המיטה במטוס של ראש הממשלה ורעייתו ועוד דברים. חבר'ה, השחיתות נעשתה כבר חלק מן החברה שלנו ואנחנו פה צריכים לשים לזה סוף, לדאוג לילדים שלנו, גם בעלי הצרכים המיוחדים וגם אותם אנשים יקרים.

כאשר אני יושב בקופת-חולים אצלנו ושומע מבטא ערבי ויש שם בחורה שגרה בישוב בשמת-טבעון, שנותנת שירות לאנשים קשישים אז אני חש גאווה שאני במדינה הזאת. יש לזה משמעות, הרבה יותר מאשר להיות בצבא, ואני קצין ועושה מילואים ואני אומר לכם: השירות הלאומי הוא יותר.

שלוש נקודות שאני מבקש להדגיש. יש איזו תחושה שכולם פה שותפים להבנה של החשיבות, של הצורך בשירות הלאומי. אין כאן סימן שאלה, זה לא לשכנע את המשוכנעים. אבל נטינו לכיוון של דיון על שנה א' ושנה ב', אם יותר שנה א' ויותר שנה ב'. לא נראה לי שזו הנקודה. הבנות כאן מייצגות גם את התהליך שהן עברו וגם את הצורך שלהן בשנה ב'.

וכאן הפנייה היא למשרד האוצר, אליכם כאמצעי ומתווך. בתוך הגדלה של מספר התקנים אני חושבת שכולנו כאנשי מקצוע, יש כאן את הפיקוח שלנו שנכנס בצורה אינטנסיבית מאוד לנושא, נפעיל את שיקול הדעת. אחוז הבנות שעושות שנה ב' ומוכנות לצאת לדרך בסופו של דבר הוא קטן ושיקול הדעת המקצועי כאן הוא משמעותי.

לכם יש אפשרות לקחת את התקן ולהעביר אותו לשנה ב' או לתת למישהי חדשה?

בעקבות ועדת היגוי שהיתה במשרד הרווחה קיבלנו לגיטימציה להפעיל שיקול דעת, עם אישור של הפיקוח, לאחוז קטן מאוד של צעירות שזקוקות לשנה ב'. כל צעירה כזאת תהיה על חשבון בת חדשה בשנה א'.

היום יש לי 35 תקנים באזור ירושלים. אנחנו בסוף חודש מאי ויש לי כבר 50 פניות לשנה א'. 50 הפניות הללו לא כוללות את הבנות האלה שמחכות לשנה ב'. יש לי 50 פניות לשנה א' ו-35 תקנים, לא כולל את הבנות האלה. ברור שיהיה כאן איזה חיתוך שנצטרך לעשות, עם המון שיקול דעת מקצועי. ככל שה-pool של התקנים יהיה גדול יותר שיקול הדעת יהיה מקצועי יותר ולא יצטרך להיות תלוי במרכיבים אחרים.

עוד מרכיב כלכלי, ואני בטוחה שבמשרד האוצר מכירים, הוֹעָדָה של צעירה ב"מחולה" – הוֹעָדָה זה אומר התשלום של המדינה עבור צעירה כזאת לחודש – הוא כ-6,000 שקל. כאן אנחנו מדברים על 7,000 שקל לשנה. הצעירות האלה עד לפני שנה, עלות השהות שלהן ב"מחולה" היתה 6,000 שקל לחודש. צעירה ב"מסילה" לחודש עולה 9,000 שקל. קצת כדי לסבר את האוזן, מדובר בצעירות שטופלו במסגרות האלה וקיבלו מענה "מטורף" מן המדינה, חלקו סופר מקצועי, חלקו אפשר לחלוק עליו. בנקודת הזמן הזאת העלויות אחרות לגמרי, שלא לדבר, יושב כאן עודד ברמה, אני לא יודעת אם הוא יספיק לדבר, הן חוסכות הרבה מאוד כסף למדינה ככוח אדם משמעותי ומקצועי.

ומשפט אחרון, אמשיך את דבריה של תמי נחמיאס ואני חושבת שאהיה נודניקית עם זה עד הנקודה שהעניין הזה ייפתר. שלוש הבנות שיושבות כאן, והן דוגמה לעוד 30 צעירות אצלנו בתוכנית, לא יכלו לעשות את התהליך הזה בלי דיור. ברורה לי הדילמה והמורכבות, אני חיה את זה אתכם, ועדיין זו האוכלוסייה שצריכה מענה ופתרון לדיור וזה לא יעבוד אחרת. אז בתוך שיקול הדעת צריך לראות איך לתת לזה מענה.

היום כל התקנים הם תקנים ללא דיור?

היום כל התקנים הם ללא דיור. "ספגנו" את זה כעמותה. יש כאן עוד עמותות שאני יודעת ש"ספגו" את העניין הזה: "עמינדב", עיריית ירושלים. כולם שותפים ו"סופגים" את זה. המשמעות של זה, שהעובדות שלנו מקבלות פחות כסף, המשמעות של זה שמרחב ההתפתחות המקצועית שלנו מצטמצם. אנחנו משתמשים בשיקול הדעת המקצועי שלנו, אחרת הן לא היו יכולות לעשות שירות.

אני רוצה לשאול אותך, רן רידניק. אני יודעת שיש מקרים רבים שהמדינה אומרת: אין לנו, אנחנו לא נותנים אבל אנחנו יודעים שהעמותות ישלימו, כי פה יש מקרים רבים שהעמותות משלימות כי הן יודעות שאחרת זה לא יהיה. אז המדינה נותנת, נכון, היא נותנת מעט, אבל היא נותנת משהו לא מספיק. אני רוצה התייחסות גם לזה. התקן הזה כשלעצמו לא מספיק. האם אתם מרגישים שהמדינה נותנת? איזו מין אמירה זאת על האחריות החברתית?

ולמה העמותות צריכות להחליף את המדינה?

שלום, שמי רן, רכז תחום תעסוקה במשרד האוצר. אנסה להתייחס לכמה סוגיות.

מבחינה תקציבית התייחסתם כאן לכמה סוגיות, האם צריך לתת לשנה שנייה או לתת ליותר אנשים, מה היקף המעטפת, האם להוסיף תקנים. אלה הכול סוגיות תחליפיות לאותה סוגיה של עוגה מסוימת, יהיה גודלה כפי שיהיה. גם אם יגדילו אותה ויגדילו אותה צריך יהיה להחליט איך מחלקים אותה בצורה המקצועית הנכונה. זה כבר סוגיה מקצועית ואני חושב ששיקול הדעת לא צריך להיות במשרד האוצר, זה סוגיה מקצועית שגורמי המקצוע צריכים להעיר לגביה.

וגם הבנו שיש להם שיקול דעת לגבי שנה שנייה לפחות.

לגבי גודל העוגה אני מניח שאתם רוצים לשאול אותי, אז בואו נדבר על זה.

גם הבנו שנגמרו הפעימות. זאת אומרת, עכשיו הגענו למקסימום ואומרים "לא" למשפחות שמבקשות תקנים? או אולי יש לנו אופק?

אפרט בקצרה. קודם כול, תמונת מצב של השנים האחרונות.
הממשלה בשנים האחרונות הפגינה אקטיביות בכל עולם הפעילות ובעולם השירות האזרחי, גם לגבי המגזר החרדי והערבי וגם לגבי שתי קבוצות האוכלוסייה שאנחנו מתייחסים אליהן כאן. זה בא לידי ביטוי, קודם כול, בזה שלא הוחלו שום קיצוצים או הפחתות. גם בתקופות קשות מאוד לא חלה שום הפחתה בסוגיות האלה, וזה לא בנלי בעולם שבו הופחתו 18 מיליארד שקלים רק לפני שבועיים, וגם היו תוספות משני כיוונים.

אחד, במסגרת דוח טרכטנברג ויישומו. לאחר מכן היתה החלטת ממשלה להוסיף 300 תקנים, כאשר הפעימה האחרונה של 100 תקנים נוספים תיכנס לתוקף השנה. מעבר לכך, במסגרת הסיכום התקציבי שנחתם בהחלטת הממשלה שנתקבלה לפני שבועיים, היתה החלטה על תוספת של 100 תקנים נוספים מעבר לכך בתקציב הקרוב. זה האופק. אני חוזר לאנשים עם מוגבלות.

לא הוספו תקנים לנערות בסיכון?

זה מה שהממשלה החליטה לגבי התקציב הקיים.
חשוב לי לשקף פרספקטיבה קצת אחרת. הסוגיה שמתוארת כאן היא סוגיה מאוד-מאוד חשובה. לאף אחד אין ספק ששירות אזרחי, שירות לאומי יש לו ערכים תעסוקתיים, יש לו גם השלכות ערכיות משמעותיות. אני שומע מה שכולם אומרים ומאוד-מאוד מזדהה ברמה האישית. אבל יש לא מעט דיונים מאוד-מאוד דומים לדיון הזה שמתקיימים על הרבה מאוד צרכים. משרד הרווחה עוסק בשנה נתונה בעשרות רבות של סוגיות שזועקות ללב, מאוד-מאוד חשובות, מאוד-מאוד טובות ובסוף איכשהו כן צריך להחליט, הממשלה צריכה להחליט, לא אני ולא משרד האוצר וגם לא פקיד כזה או אחר, הממשלה מחליטה על סדר העדיפויות הנכון בנוגע לכלל הצרכים בכל הסוגיות.

תוכל להגיד לנו כמה תקציבים הוקצו עכשיו לשילוב חרדים בצבא?

כרגע עדיין לא הוקצה כלום. כשיוחלט נדבר על זה. אנסה להציג כיוון פרקטי בהמשך.
חשוב להבין שבעולם של הגבלה במשאבים, ולא משנה כמה נגדיל את העוגה, עדיין גודלה יהיה נתון, צריך להחליט איך לתעדף את זה, אז גם כאן צריך להחליט מה כיוון ההקצאה הנכון ביותר. אמרתי שלא אביע עמדה מקצועית. אני חושב שאנשי המקצוע צריכים להביע עמדה.

אגיד גם שהעוגה גדלה בשנים האחרונות, היא לא הופחתה כאשר היו לחצים להפחית ויש אופק להמשך.
אני מבין את האמירה שיוצאת מן הוועדה, את האמירה של כל האנשים, שיש מקום להגדיל את התקנים. שוב, זה סוגיה שצריך לראות במסגרת כלל סדרי העדיפות. אפשר פשוט לבקש תוספת תקנים, זה מה שעושים בדרך כלל. מבקשים עוד כסף, רואים את זה. זה כיוון אחד. בדרך כלל זה הכיוון הפחות יעיל והיותר פשוט.

כיוון שני, שאני חושב ככיוון יותר מעניין ויותר נכון גם, צריך להשתמש בהקצאה הקיימת בצורה נכונה יותר. אפרת ולדימירסקי אמרה שיש הרבה מאוד תקנים בשירות הלאומי שמקבלים ועושים גם שנה שנייה ושאלה למה היא לא יכולה. אני חושב שבעולם של תיעדוף הקצאה של חלק מן התקנים של אוכלוסיות חזקות יותר והעברתם לאוכלוסיות הקשות יותר כאן תפתור את הבעיה ותיצור הקצאה נכונה יותר של המשאבים הקיימים. אם, לדוגמה, משרד החינוך, שיש לו כמה אלפי תקנים לכלל האוכלוסייה, יסיט חלק, ולו קטן, מן התקנים הקיימים לטובת האוכלוסיות האלה, זה יפתור את הבעיה שמציפה הוועדה. זה יופנה בכיוון הנכון ובטח ייצור כלי מיטבי יותר לשילוב בתעסוקה ושילוב בחברה של האוכלוסייה הזאת.

כמו שמיכה שמעלים למעלה ואז הרגליים נשארות חשופות כי השמיכה נותרת באותו גודל? אני מתנצל שאני מקשה עליך.

זה בסדר. זה תפקידך, וזה גם תפקידי.

אני מרגיש שאני יושב פה ואתה כאילו מדבר למטומטם, ואני לא.

אני משתדל לדבר בכבוד לכולם.

משה רוטמן, אני מניחה שאתה מתנצל.

זה בסדר. כבר קראו לי בשמות גרועים מכך.

בסופו של דבר תמיד יש עוגה נתונה. בכל אופן, בעולם שתמיד יש בו גודל עוגה נתון, גם אם מגדילים אותו מחליטים איך לחלק אותו. עמדתנו המקצועית שחלוקה נכונה יותר תתעדף אוכלוסיות שיש להן קשיים גדולים יותר בשילוב בתעסוקה ובחברה, כמו האוכלוסיות האלה. יכול להיות שיוזמה בכיוון הזה היא יוזמה ברוכה של הוועדה. בעבר ניסינו לדחוף לכיוון הזה. לא תמיד זה הלך, היו התנגדויות בכיוונים שונים, אבל זה כיוון הרבה יותר חזק.
שאלת האם השמיכה קצרה ומזיזים אותה ממקום למקום. אני לא בטוח שהשמיכה קצרה במקומות האחרים, וגם אם כן, צריך להחליט מה נכון ויעיל יותר. אני חושב שהקצאה של תקן למתנדבת עם מוגבלות או לצעירה בסיכון או לצעיר בסיכון נכונה ויעילה יותר מהקצאה לאוכלוסייה חזקה יותר. זאת עמדתנו המקצועית. כמובן אפשר לחלוק עליה, זה בסדר גמור.

קודם כול, אני מבקשת, רן רידניק הוא רק השליח. אנחנו לא פוגעים בשליח. זה לא כסף שלו, זה כסף של משרד האוצר.

אני מצטער שאמרתי את הדברים, גם אם הם כואבים.

ברור שאתה מדבר מדם לבך.

זה לא אישי. פשוט אנחנו שנה אחרי שנה בוועדות וכל פעם מרגישים שדורכים במקום.

רן רידניק, אתה יכול להתייחס להגדרה של התקן? כלומר, היום התקן הוא ללא תקן דיור וללא מעטפת מספיקה. השאלה אם אתם שוקלים להגדיר מחדש את התקן.

זאת שוב שאלה מקצועית. התקן עצמו כיום מתוקצב בעלות גבוהה יותר מאשר תקן רגיל. למיטב זכרוני, זה כ-23,000 שקלים לעומת 20,000 שקלים, כאשר לפי דעתי דיברת על המצ'ינג, 3,600 שקלים. שוב, זה החלטה מקצועית שאפשר לקבל. אפשר להגיד שאנחנו רוצים לייקר את התקן, ואפשר להגיד שרוצים גם שנה שנייה. עדיין בעולם נתון של עוגה, ולא משנה מה גודלה, זה מקטין את מספר התקנים. זה החלטה מקצועית שצריך לקבל.

במקרה נמסר לי כאן פתק ממישהו וכתוב שאם ניקח 15% מהתקנים מכל משרד מהאוכלוסיות החזקות לאוכלוסיות המוחלשות יותר נוכל לפתור את הבעיה. השאלה אם יש כאן נציגים של משרד החינוך.

לא כל המשרדים שנותנים שירות לאומי נמצאים כאן. רוב המשרדים נותנים.

נכון, רוב המשרדים. אנחנו רוצים קודם כול לפנות לנציג משרד החינוך. אני לא יכולה להגיד במילים נוספות מה שכבר אמרתי, להבהיר את הצורך והחשיבות להעדיף את האוכלוסייה הזאת ולתת לה את הכלי הזה, כאשר לא קיים כלי אחר למענה. כאשר מדובר על האוכלוסיות החזקות יש להן הרבה אפשרויות. יכולים ללכת ללמוד, יכולים ללכת לעבוד, יכולים להשתלב בחברה. פה יש אנשים שיכול להיות שלא יוכלו בשום דרך אחרת.

האוכלוסיות החזקות יכולות להתגייס לצבא.

יכולים להתגייס לצבא, נכון. אשמח לשמוע.

אני מנהל האגף לשירות לאומי במשרד החינוך.

דבר ראשון, אין כמו להביא את העדוּת מהשטח ותודה רבה לבנות. הן גם מרגשות וגם אני בטוח שהן מודעות לצעד הענק שהשנה הזאת עשתה להן.
אנחנו במשרד מתקצבים כמה עשרות תקנים מן הסוג הזה. כפי שנאמר, השמיכה קצרה ואפשר למשוך אותה לכל כיוון. למעלה משליש מן הבנות שלנו משרתות בחינוך המיוחד.
כבר נאמר כאן שמלווים אותם לאורך השנים ואז כשהם מגיעים לבגרות חסר להם מענה. אבל מה האלטרנטיבה? אתם אומרים לי: לא, אז אל תיתן בנות שירות בחינוך המיוחד ותתקצב את אותם תקנים לדבר אחר.

אני חושב ששאלת התיעדוף הזאת היא לא לדיון בפורום הזה. כלומר, משרד החינוך קבע את התיעדופים שלו. יכול להיות שאפשר לשפר אותם, יכול להיות שאפשר לשנות אותם. אני לא בטוח שנכון לפגוע בגזרה אחת על מנת לתגמל גזרה אחרת. כל תקן מיועד ובכל תקן נעשה השימוש הכי טוב שאנחנו יכולים, מה גם שלאוכלוסיות האלה באמת יש משרדים יותר ייעודיים, כמו משרד הרווחה שמלווה אותן לאורך כל הדרך, גם אחר-כך בהשתלבות בתעסוקה, כמו משרד הבריאות שאמון עליהן.

אני חושב שמשרד החינוך עיקר עניינו בשירות בתוך מערכת החינוך, ובמסגרת הזאת אנחנו כן מקצים סדר גודל של עשרות תקנים שעולים לנו, ואנחנו עושים את זה בשמחה ובאמת מתפעלים. עוד לפני שידעתי שיעל גולדשטיין תהיה פה רציתי להביא אותה כדוגמה, שמאוד התפעלתי ממנה והיא מאוד ריגשה. באמת ב"עופרת יצוקה" יצאנו מירושלים לדרום לראות מה קורה והיא ממש ניהלה שם חמ"ל וזה היה מצמרר.

דיברנו על פגיעה. כאן זה פגיעה של חיים וכאן זה פגיעה במישהי שקודם כול יכולה לעשות שירות, ודבר שני, יש לה אופציות אחרות.

אני לא מקבל את האמירה של תמי נחמיאס מ"עלם". מה זה "היא יכולה ללכת לצבא"? אם היא הצהירה שהיא לא משרתת בצבא אז היא לא משרתת בצבא. נקודת המוצא של מי שהגיע לשירות לאומי, שקיבל פטור מאיזו סיבה, אם זה בריאותית, אם זה דתית, אם זה מצפונית או מכל סיבה אחרת. זה לא שיש לה ברירה. היא באה לשירות לאומי משום שזאת הדרך שהיא בחרה.

אבל במקרה הזה השירות הלאומי עבורה לא יהיה הצלה, ופה זה הצלה.

שם זה כיוון של תרבות תורנית.

מה זה שייך? היא יכלה להצהיר ולנסוע לחוץ-לארץ. במה זה נוגע?

מצב שיש בו חלופות לעומת מצב שאין שום חלופות.

אין חלופה. בת שהגיעה לשירות לאומי רוצה לשרת את האומה. היא יכלה להחליט לנסוע לחוץ-לארץ, היא יכלה ללכת לאוניברסיטה. היא באה לשירות לאומי לא בשביל שתגידי לה שתלך למקום אחר. היא רוצה לשאת בנטל, זה הרי השיח היום.

אני מסכימה שזה לא העניין. אני רק אומרת, פה אנחנו מתארים מצב של באמת פגיעה באנשים שאין להם מקום, אין להם בית, אין להם שום מסגרת – מערכת החינוך סיימה את האחריות שלה, וכאן אנחנו אומרים שאתה מעדיף לתת לאנשים שיש להם לעומת אנשים שאין להם.

כמו כל משתתפי הדיון אני מזדהה עם המצוקה הזאת. אני מבין אותה וכואב אותה.

הם קיימים היום במערכת.

אני פותר אותה במה שאני יכול. אני אומר שוב, יש לנו הרבה התייחסות לאוכלוסיות מוחלשות, בין אם זה חינוך מיוחד, בין אם זה עוד עשרות רבות של תקנים, לא רק לבעלי צרכים מיוחדים אלא לנערות עולות חדשות שלא לגמרי יכולות להשתלב בחברה בלי תגבור, אנחנו עוסקים בזה. יכול להיות שבעקבות קריאת הוועדה משרד החינוך יכול לערוך בתוכו דיון על תיעדוף אחר. אני בטח לא אתחייב על זה כאן.

המשרד להגנת הסביבה עשה את זה. יצא עכשיו- - - לאוכלוסיות שלנו.

נשמע את נציגת משרד הבריאות ואז נסכם.

אני מנהלת את תחום ההתנדבות במשרד הבריאות. אני רוצה לציין בהמשך לדבריו של שר-שלום ג'רבי על 150 התקנים של משרד הבריאות, בעצם משרד הבריאות מתקצב בשני אופנים. אחד, זה 150 תקנים עבור צעירים נפגעי נפש כמתנדבים, זה תקצוב אחד. תקצוב שני, משרד הבריאות כגוף מפעיל, או בתי-החולים כגוף מפעיל כן קולטים מתנדבים שהם בעלי צרכים מיוחדים. בעצם כשדובר על 150 – זה הרבה יותר.

השאלה היא על הגדלה.

ברור, אבל גם קולטים מתנדבים כגוף מפעיל, בעצם קונים תקנים שמעבר ל-150.

את זה אנחנו יודעים. אני גם פניתי לשרת הבריאות להגדיל את מספר התפקידים שהשירות האזרחי-לאומי עושה.

אני מצטערת שלא כולם דיברו. אני מודה למי שכן דיבר. אני גם מודה לרן רידניק.

אני עוברת מוועדה לוועדה ובכל מקום אנחנו שומעים על הגירעון הקשה שהמדינה נמצאת בו, על הקיצוצים הקשים, ומצד שני גם על הנטל הגדול שהולך לשאת הציבור – מס הכנסה, ומע"מ והוצאות שונות. לכן כל קריאה כזאת לעוד תקנים, שדורשת עוד כסף כדי להגדיל את העוגה, אני מניחה שכרגע היא קריאה מאוד-מאוד בעייתית.

ובכל זאת, אני חושבת שעכשיו נעשה תהליך מאוד משמעותי, שאומר שהשירות הצבאי וגם השירות האזרחי והלאומי צריך להיות פתוח לכולם ולחייב את כולם. אני יודעת שהוקצו משאבים רבים כדי לאפשר שילוב של האוכלוסייה החרדית, ובהמשך גם שילוב של יותר נציגים מן האוכלוסייה הערבית בשירות האזרחי-הלאומי. זה אומר שיש עכשיו דיון כזה על השולחן ומוקצים לו משאבים. אני חושבת שחייבת להיות קריאה להגדיל במסגרת התקציב הזה גם את מספר התקנים לצעירים בעלי מוגבלויות ולצעירים בסיכון.
הקריאה הראשונה שתצא מהוועדה הזאת, היא קודם כול קריאה להגדלת מספר התקנים במסגרת ההסתכלות החדשה על נושא השוויון בנטל. להגדיר את הנטל לא רק כנטל צבאי אלא גם נטל לטיפול באוכלוסיות. אמרתם איפה האוכלוסיות מתנדבות – מערכת החינוך, מערכת הבריאות. אנחנו צריכים ידיים עובדות-תורמות, והנה יש פה קבוצה שרוצה, ואנחנו צריכים לאפשר לה לעשות את זה.
הקריאה השנייה, ופה ארצה לדבר גם עם שר החינוך, אבל לכל המשרדים, אנחנו נשלח להם את הפנייה והבקשה להגדיל את התקנים שלהם לפחות ב-15%, התקנים שמוקצים לאוכלוסיות בסיכון כדי לאפשר גם לבנות האלה, ובכלל, להמשיך את השנה השנייה, אבל גם לעוד משתתפים להיכנס לתהליך הזה.

אני חייבת להגיד, אני יודעת את המצוקה. אני יודעת שהצורך הוא לתקנים לדיור. אני מכירה ומוקירה את התרומה של העמותות. אני רוצה להגיד מכאן שאני חושבת שאחריות המדינה לעשות את הדברים האלה ולא לבנות על העמותות שישלימו ויגדילו את התקנים ויתנו את המעטפת.

ההנחה שאנחנו שומעים בכל מקום, שיהיה מי שיעשה את זה, יהיה מי שישלים, היא הנחה מוטעית בעיניי כי אני חושבת שזה לא מקום שאנחנו צריכים להעמיד לא את העמותות, לא את הפילנתרופיה ובטח שלא את הנוער במצב הזה.

עוד דבר שחשוב לי מאוד להגיד, יש פה מענה שהציבור לא מכיר, לא מכיר מספיק את האופציה הזאת. כמי שעובדת עם נוער בסיכון במשך שנים אני יודעת שהם לא מכירים מספיק את האופציה הזאת, ובצדק, כי העמותות לא רוצות לפרסם משהו שהן לא יכולות לעמוד מאחוריו.
אני קוראת למדינה לקחת אחריות על נוער, שבמקרים רבים, אני אומרת בריש גלי, הפקירה בשלבים מוקדמים יותר של החיים וזאת הזדמנות לתקן ולאפשר להם לעשות תיקון בחיים שלהם.

אני רוצה לאחל לבנות בהצלחה. אני יודעת שזה החלטה קשה מאוד. אני מבינה שזה עניין של תקנים. זה החלטה מאוד-מאוד קשה, האם לתת לכן לסיים את התהליך, שאני חושבת שהוא משמעותי וחשוב ודרוש, או לאפשר לעוד בנות כמוכן את ההזדמנות להיחשף בכלל לחוויה הזאת, להרגיש תורמות אפילו לרגע. כאשר אתה מרגיש תורם פעם אחת אתה נתרם בעצמך.

אנחנו נוציא את הדרישה הזאת מן הוועדה ונשלח אותה למשרדים. אנחנו נמשיך ונעקוב, ככל שהדיונים על שוויון בנטל יתקדמו, כדי לראות שהנושא הזה מטופל.

תודה לכולם ובהצלחה.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:05.>