PAGE
38
הוועדה לזכויות הילד
07/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
פרוטוקול מס' 4
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג (07 במאי 2013), שעה 10:30

מחסור באומנה לילדים בעלי מוגבלות

חברי הוועדה: אורלי לוי אבקסיס – היו"ר
יחיאל (חיליק) בר

מרדכי יוגב
פנינה תמנו-שטה
קרין אלהרר
מסעוד גנאים

שלוה ליבוביץ - עו"ס, מפקחת ארצית אומנה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אריה שמש - מפקח ארצי אומנה וגיל רך, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

גליה ניב - מפקחת ארצית על המעונות , אגף השיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ד"ר פרץ סגל - ראש תחום בכיר, משרד המשפטים

ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל, המועצה הלאומית לשלום הילד

נורית גרינוולד - מנהלת השירות לאומנה, מט"ב

עדית סרגוסטי - אחראית בריאות הנפש, בזכות

אורית עמיאל - מנהלת השרות למשפחות אומנה, מכון סאמיט

שלמה שוב - משפחה אומנת, מכון סאמיט

בת שבע שוב - משפחה אומנת, מכון סאמיט

רחל צמח - מנהלת היחידה לגיוס משפחות אומנה, עמותת "אור שלום"

ורדה בן שלמה - עו"ס, עמותת "אור שלום"

מיכל אדמוני - עו"ס, עמותת "אור שלום"

אוולין חזות - משפחה אומנת, עמותת "אור שלום"

אלי חזות - משפחה אומנת, עמותת "אור שלום"

חיה קורנצרקסלר - משפחה אומנת, עמותת "אור שלום"

פיני קבלו - סמנכ"ל רווחה וכנסת, מרכז השלטון המקומי

זכריה חרוב - מנכ"ל, שחר שירותי חברה רווחה משפחה

רחל שוכמן - מכון צופן המסייע לילדים ולהורים בחינוך מיוחד

נסים עוג'ר - יועץ משפטי, איגוד ארגונים חברתיים

מריה רבינוביץ - ממ"מ, הכנסת

רחל סעדה

מוריה אביגד
<מחסור באומנה לילדים בעלי מוגבלות>

בוקר טוב. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד. היום ה-7 במאי 2013, כ"ז באייר תשע"ג, שעה 11:45, הנושא הוא מחסור באומנה לילדים בעלי מוגבלויות. כדי שנבין איפה אנחנו עומדים אנחנו ניתן סקירה קצרה. אני יכולה לדבר על הקושי ועל החוסר שיש באותו סל שהעמותות מקבלות אבל זה בעצם לילדים לא בעלי צרכים מיוחדים. בכל מה שנוגע לנושא של החזרים בשל טיפולים מיוחדים לאותם ילדים ישנה בירוקרטיה שמאריכה את הזמן עד לכדי בלתי אפשרי, שלא נדבר על קלט חירום ששם בכלל אין תשלום מיוחד בעבור אותם ילדים, וגם על הקושי למצוא משפחות ולגייס אותן כדי שתהיינה מוכנות להיכנס לתוך המעגל הזה. כמה מילים למי שחיברה את הדוח, בבקשה, מריה.

בוקר טוב. מצאנו מספר בעיות שקיימות היום בתחום אומנה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אחת הבעיות, כמו שאמרת, היא מחסור במשפחות אומנה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. מאוד קשה למצוא עבורם משפחות וכל הגורמים המטפלים במשפחות מסכימים עם זה. היום ממתינים 28 ילדים בעלי צרכים מיוחדים למשפחות אומנה.

משך ההמתנה?

יש מקרים שבהם יש קליטה מידית אבל יש מקרים, כאשר מדובר למשל בילדים שסובלים מאוטיזם, בהם ההמתנה יכולה להימשך חצי שנה עד שנה.

איפה הם נמצאים בזמן הזה?

הם נמצאים במשפחות הביולוגיות שלהם או במשפחות קלט חירום או במסגרות חוץ-ביתיות של משרד הרווחה. בעיה נוספת היא תהליך מסובך וארוך לקבלת החזר הוצאות מיוחדות בגין טיפול בילד בעל מוגבלויות. היום משפחת אומנה מקבלת שני תשלומים בגין אחזקת ילד באומנה בכלל: תשלום קבוע חודשי שמועבר ממשרד הרווחה ישירות למשפחה ותשלום החזר הוצאות מיוחדות. התשלום הקבוע החודשי עבור ילד בעל צרכים מיוחדים הוא גבוה יותר מתעריף עבור ילד "רגיל" שנמצא באומנה. כאשר אנחנו מדברים על החזר הוצאות מיוחדות עבור ילדים רגילים, היום בעמותות קיים סל, מועבר תקציב לצרכי סל זה ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים, ומשם משפחות מקבלות החזר באופן די מהיר, עד חודש ימים לפי טענת הגופים המתאימים.

זה נכון?

לא.

לא, אני מדברת על ילדים רגילים.

רגילים, אני מדברת על ילדים רגילים.

גם לא חודש?

חודש עד מידי, תלוי.

חודש? 45 יום, תוך 45 יום.

לי נמסר כחודש. כאשר אנחנו מדברים על ילדים בעלי צרכים מיוחדים המנגנון שם אחר, לא קיים סל, המשפחה צריכה לרכוש את השירות, לממן את השירות - - -

כשאנחנו מדברים על השירות, מה זה אומר? זה קלינאית תקשורת, זה ריפוי בעיסוק?

כל מה שנמצא בתוכנית הטיפולית של אותו ילד, לרכוש כיסא גלגלים לצורך העניין.

הם משלמים מהכיס שלהם?

הם משלמים מהכיס שלהם ואז בעצם הם מעבירים את הקבלות לעמותה מולה הם מתנהלים והיא מתחילה את תהליך ההחזר. זה הולך למפקחים, זה הולך לרשות המקומית.

ברגע שהעברת לעמותה העמותה מעבירה למפקח, המפקח מעביר את זה ל - ?

המפקח מחזיר את זה לעמותה מאושר, אחר כך זה עובר לרשות המקומית כי היא מממנת בעצם 25% מהתשלומים.

אז גם הרשות המקומית צריכה לאשר את זה אחרי שמפקח אישר?

נכון, ואז זה שוב פעם חוזר לעמותה.

וכשהרשות המקומית מאשרת – אני בכוונה רוצה להבין את התהליך – לאן זה חוזר?

לעמותה, ורק משם זה הולך למשרד הרווחה.

כמה זמן התהליך? חצי שנה?

זה יכול להגיע עד לחצי שנה, מספר חודשים.

זה יכול להגיע עד לחצי שנה.

זה במקרה שהכול כתוב כראוי, אם זה שגוי הכול חוזר להתחלה.

אה, יש תיקון מסמכים, תתחיל הכול מהתחלה, כמו הדיור הציבורי.

בדיוק, תתחיל הכול מהתחלה.

ואם החתימה לא מדויקת אז תחזור בחזרה אחורה עוד פעם. לא כתבתם "חזות", כתבתם "חגות" אז כבר מהתחלה.

את כל התהליך מחדש.

עד שאנחנו כל כך מתעייפים שהולכים ל"עזר מציון" ולוקחים משם כיסא גלגלים ונגמר הסיפור.

זה לא משנה שכל חודש זו בדיוק אותה חשבונית.

והכיסא אף פעם לא מתאים בדיוק לצרכים של הילד.

אני אתן לכם לדבר, אבל אנחנו בכוונה עושים את זה פה בצורה מאוד מסודרת, תאמינו לי, אני יודעת למה אני מבקשת לפרוט את זה לפרטי פרטים, כדי שכולם פה יבינו את הבירוקרטיה המטורפת והמיותרת מדי לטעמי. אני בטוחה שכולם יסכימו אתי פה. אז אחרי שסיימנו עם השלטון המקומי והשלטון המקומי אישר זה חוזר לעמותה ואז העמותה מעבירה למשרד הרווחה ואז משרד הרווחה – למי משלם, לעמותה?

לא, אז זה כבר מגיע למשפחה.

למשפחה עצמה, אוקיי.

אז התהליך הזה ארוך, מסורבל, בירוקרטי, גורם להרבה תסכול וכעס בקרב המשפחות ויתר על כך, הוא גורם לכך שהמשפחה לפעמים לא יכולה לרכוש את הטיפול הבא או את השירות הבא שהיא צריכה כי היא עדיין לא קיבלה את הכסף.

היא לא קיבלה את הכסף של החודש הראשון אבל הילד צריך את הצרכים שלו גם בהמשך טיפול רציף.

נכון.

היא לא קיבלה כסף של 6 חודשים.

אני מתארת לעצמי שלחלק מהמשפחות, אם ירצו בכך אם לא, יש מוגבלות כלכלית ולכן גם הטיפולים אחר כך בהתאם.

הם יכולים גם לקבל מקדמה אם זה סכום גדול.

כמה זמן לוקח להגיש בקשה למקדמה?

יומיים-שלושה, זו לא בעיה.

ואז כל חודש הוא יבקש מקדמה לחודש הבא? זה בדיחה, נו.

בעיה נוספת זו התאמה של תקציבים הניתנים לגופים המפעילים בתחום הליווי וההנחיה של משפחות אומנה לילדים עם צרכים מיוחדים. זה אומר שיש איזשהו תקציב מסוים שמשרד הרווחה מעביר לעמותות, התקציב הזה כולל תשלום פר כל ילד והוא מיועד לליווי והנחיה של המשפחות ולצרכים של העמותה, שזה גם גיוס משפחות. כשמדברים על ילדים בעלי צרכים מיוחדים גם יותר קשה לגייס משפחות והתהליך הזה הוא יותר מורכב, גם הליווי של המשפחה הוא יותר מורכב, אבל התשלום שניתן בעצם לא מבחין בכך, התשלום שניתן בגין ילד רגיל ובגין ילד בעל צרכים מיוחדים הוא אותו תשלום.

באמת? כלומר, מה שהעמותה אחר כך מכינה את המשפחות או מלווה, מה שמן הסתם לוקח הרבה יותר זמן במשפחות אומנה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, אז מתמחרים את זה אותו דבר?

זה מתומחר אותו דבר ולטענת הגופים המיוחדים יש בעיה עם זה, זה לא כל כך תואם את הצרכים. בעיה נוספת היא בעיה של אי התאמת סל הוצאות מיוחדות לילדים בעלי צרכים מיוחדים במשפחת קלט חירום. כפי שציינת כבר, המשפחות האלה קולטות ילדים באופן מידי שנמצאים בסכנה מידית, המשפחות האלה מיועדות לילדים מוכרים על ידי שירות ילד ונוער, שאלה ילדים רגילים, אבל לפעמים נקלטים בהם גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

למי שלא מבין, קלט חירום ערוכים 24/7 לקלוט כל ילד במצב חירום מידי, יכולים לדפוק באמצע הלילה, בכיפור, בראש השנה.

לפי מקומות פנויים?

לא, זו משפחה שערוכה בכל רגע נתון שידפקו לה על הדלת.

עד 5 ילדים.

עד 5 ילדים, היא אמורה לקבל אותם, למצוא את הסידור, לא משנה, לשים ב"סטנד ביי" את החיים לרגע ולקבל. גם ילדים בעלי צרכים מיוחדים שמגיעים לקלט חירום מתומחרים כמו ילדים רגילים.

כן, זה דבר אחד.

אנחנו אומרים "ילדים רגילים", כולם פה ילדים בסיכון, שלא נטעה.

בעיה נוספת כאן היא שההחזר בגין הוצאות מיוחדות שהם מקבלים זה אותו תהליך מסורבל ואז בעצם נוצר מצב שמשפחה כבר יכולה לקלוט ילד אחר אבל עדיין לא קיבלה את ההחזר.

עוד לא קיבלה את הכסף של הילד הראשון.

נכון. בעיה נוספת זו אי התאמת הסכום הניתן למשפחות אומנה בגין הוצאות מיוחדות לילדים המוכרים בשירות לילד ולנוער. זה לא שייך לילדים בעלי צרכים מיוחדים בהגדרה, זה ילדים כביכול רגילים אבל אלה ילדים שאנחנו יודעים שהם מגיעים ממשפחות מצוקה, מהזנחה, עברו התעללות.

רציתי לשאול שאלה כזו, ילדים למשל שהוצאו מביתם חלילה וחס בגלל הטרדה מינית בתוך המשפחה, מוגדרים "ילדים בעלי צרכים מיוחדים"?

לא, לא.

סיכון.

ולא משנה שהם צריכים טיפולים פסיכולוגיים, שהם צריכים ליווי, שהם צריכים הדרכה, שההוצאות עליהם הם גם - - -

הם מקבלים, הם מקבלים הכול.

אבל רק התשלומים באיחור.

הם מקבלים דווקא החזר התשלומים מידי, הגובה של התשלום כאן הבעיה.

הגובה החודשי של האחזקה, עם כל הקשיים שם, הבנתי. אנחנו נתחיל עכשיו עם המוזמנים שלנו, לפני שאני פונה למשרדים הרלוונטיים הייתי רוצה לשמוע את המשפחות, מי יכול להסביר לנו כדי שנבין מהמבט האישי, מהחוויה היומיומית, מי מעוניין להתחיל לדבר? תודה רבה לילדי בית ספר "זיו", ירושלים, מקווה שהיה לכם מעניין, תיהנו בסיור בכנסת. כן, חיה.

אני כבר 22 שנה מחזיקה ילדים באומנה, היה לי ילד אחד שלצערי לפני חצי שנה נפטר ועכשיו יש לי עוד ילדה בת 10 עם פיגור עמוק, שניהם לא מדברים, לשניהם קשה בהליכה, הם חולים במחלות נלוות וכל מיני בעיות. אני יודעת שיש אחרים שידברו על כל נושא הקצבה, אני בחרתי לספר על סיטואציה מסוימת איך אנחנו מתנהלים כמשפחה. קודם כל, הפלאפון הזה שביד שלי, לידיעת כולם, 24 שעות ביממה ביד שלי. אני הולכת ללימודים, אני הולכת לשיעורים, אני הולכת להרצאות, המרצה אומר: לסגור פלאפונים, הפלאפון שלי נשאר פתוח כי זה חוקי, כי אני עלולה לקבל כל רגע טלפון שהילדה נפלה, שנפגעה, שפגעה, שקרה משהו ואנחנו צריכים ללכת לבית חולים או משהו כזה. בקיצור, זו שגרת חיינו.

עכשיו בואו ניתן סיטואציה אחת כדי לא להאריך. מגיע ערב ראש השנה של השנה החדשה, מגיעים אלי להתארח הבת שלי עם 10 ילדים, כולם באים לסבתא עליזים ושמחים, מתחיל החג, הדלקת נרות, סעודת חג, שמח בחג, שירת חג, הכול טוב. תוך כל החגיגה הילדה נופלת על הרצפה, מתנפחת לה הלחי, לא עוברות כמה דקות מתלבטים מה עושים, לאן נלך, ניגש לאיזה מקום, לא לקח הרבה זמן והיא איבדה את ההכרה. ברגע שהיא מאבדת את ההכרה סבתא לוקחת פלאפון – ואצלנו טלפון בשבת לילדים טראומה ראשונה, סבתא בשבת בטלפון, הם כל כך נבהלו.

כן, אבל זה יכול להיות גם בילדים רגילים ובילדים ביולוגיים של כל אחד ואחת מאתנו.

תני לי לגמור. אני מזמינה אמבולנס, האמבולנס מגיע, עם כל המכשור, עולה הביתה, שמחת החג, כל השולחן מוסט הצדה, הילדה מטופלת ואני בדרך עם החלוק של החג יוצאת לבית חולים. כל אווירת החג מתחללת, זו כבר אווירה אחרת. בעצם סיפורים כאלה קורים כל רגע. לשרהל'ה שלי יש עוד מעט בת מצווה, הילדים מתכננים לעשות לה מסיבת הפתעה וכל הילדים הקטנים והגדולים ביחד, מה הם אומרים? כולנו נתפלל ונגיד תהילים שבטי לא תפריע לנו בדרך, שהיא תרגיש טוב, שהיא תהיה בסדר. זאת אומרת שבטי כל הזמן ברקע, מה שקורה, מה שמתכננים, בטי ברקע.
אני אסיים רק בשלוש מילים שבכל זאת רציתי לכתוב כדי שזה יהיה יותר חזק, שאני לא אתבלבל אז כתבתי: בטי שלי היא ילדה מדהימה, היא נוגעת בלבי ואני אוהבת אהבת נפש, אותה ואת הנכות האומללה שלה. הקסם הזה שלה דורש 24 שעות דרוכות ביממה. להיות אימא של בטי צריך ודורש להתפטר נפשית מכל מה שאיננו בטי. לאימא של בטי אף פעם לא יהיה מושג איפה היא תהיה בעוד שעתיים, האם היא תישן הלילה במיטתה או שבחג הקרוב תסתפק באוכל ומזרון של בית החולים ומוקפת באינפוזיות במקום אווירת חג מלבבת. זו פחות או יותר שגרת חיינו.

יש לה אשפוזים חוזרים?

כן. באמת הילדה שלי חולה, וגם הילד היה חולה, אבל כולנו יודעים וכל אלה שמכירים את הילדים המיוחדים האלה, מערכת החיסונית שלהם מאוד חלשה. זה אומר שכל נזלת מביאה אותה אחרי כמה זמן לדלקת ריאות וכל שלשול תמים יביא אותה לאיבוד נוזלים. בגלל החיסון החלש אנחנו כל הזמן בדריכות, כל הזמן אתה. חוץ מזה, הנזקים הרגילים, בבית שלי - - -

מעבר לנושא הזה, מהן הטענות שלך על המערכת? אני מבינה, ילדים בעלי צרכים מיוחדים לא סתם מוגדרים כך, יש להם באמת בעיות מיוחדות ומורכבות.

מתנפצים דברים בבית, היא סוחבת מפה - - -

מובן, אבל זה משהו שידעת ברגע שלקחת לאומנה ילד בעל צרכים מיוחדים.

נכון.

אני קודם כל שמחה מאוד שאת ככה מאוהבת בה וזה יוצא מהדברים שלך.

מאוד מאוד.

אני מבינה את זה. הבעיה עכשיו, מה שאני מנסה להבין היא מה אנחנו יכולים לפתור, כי את המורכבות שלה, של בטי, אנחנו לא נוכל לפתור, הלוואי, מה כן היית רוצה לשים על השולחן מבחינת הטענות?

סיפרתי לכם את זה לא בשביל לחכות שתפתרו לי משהו, סתם כדי לתת לכם דוגמה איך אנחנו חיים בתוך הבית עם ילדה מסוג כזה. אם הזכירו כבר את הכיסא הגלגלים אז בואו נאמר, הבת שלי עד עכשיו עם עגלה של תינוק, היא קצת יותר גדולה, הרגלים שלה נשרכות על הרצפה.

למה?

למה? בגלל בדיוק מה שהיא הסבירה. אני צריכה כיסא עכשיו בשבילה, אני כבר חודשיים במהלך להביא פתק מזה ומכתב מזה.

את ניסית?

היא אומרת לך שהיא חודשיים במהלך. כמה עולה כיסא גלגלים?

בסביבות 5,000 שקלים.

ואת לא יכולה לקנות את זה ב-5,000 שקלים, מה גם שאת לא יודעת - - -

וברגע שאני מקבלת את האישור אני צריכה להוציא מהכיס שלי את 5,000 השקלים, ללכת לקנות, תחזרי והשם יעזור. אז ככה אני עושה כל הזמן חשבונות. קחו דבר פשוט כמו זוג נעלים, הילדה צריכה נעלים מיוחדות כי הילדה הולכת קשה, ואם ילדה שלא מבינה הרבה, ואם בהסעה היא זרקה לי דרך החלון נעל אחת? אז מתחילת השנה כבר קניתי לה 4 זוגות נעלים שלפחות 200 שקלים עולה כל זוג נעלים.

ועל כולם קיבלת החזר?

אני לא מקבלת החזר, לא.

לא, כי דמי האחזקה כוללים ביגוד והנעלה.

גם אם זה נעלים מיוחדות, בסדר.

אני כבר לא מתחילה בכלל לבקש.

לא נעלים מיוחדות, נעלים.

לא נעלים מיוחדות, נעלים.

בסדר, גם הכיסא של ה-5,000 שקלים זה לא כיסא מיוחד, זה כיסא. הייתי רוצה לשמוע עוד משפחות, תודה לך.

אמרת לה שמה שהיא מתארת זו סיטואציה שגם יכולה לקרות בבית, אני אומרת לך: צודקת, מצד שני יש כאן טענה רצינית שיש חוסר רציני במשפחות אומנה. אני לא חייבת להחזיק ילד באומנה אצלי בבית, אני רוצה אותו בכל מאודי, ההתמודדות היומיומית היא מטורפת, יש לנו סיפורים אחרים לגמרי. כולם יודעים שיש מורכבות אבל כשאתה מתמודד יום יום באמת בקושי רב, מעבר לילד שלך, אתה רוצה אותו, כל המסביב כל כך קשה לך. למדינה, לכנסת הגדולה, לכל עם ישראל היפה, יש אינטרס שלנו יהיה טוב ונוח וזה לא ככה.

מה הקושי העיקרי?

האמת שלנו, ברוך-השם, אין תלונות יותר מדי מול המערכת, לא מקבלים כספים חצי שנה - - -

אז אתם כן לא מקבלים, זה לא שאין תלונות.

כן, אבל בוא נגיד, זו לא ההתמודדות שלי.

את אומרת שהשליחות שלך היא כבר מעבר - - -

אני משלמת פסיכולוג חודש בחודשו בחצי שנה שעוד לא קיבלתי את הכסף על הילד. בסדר, אני לא מדברת על זה. אני מדברת על ילד שנמצא בחינוך מיוחד והוא לא צריך להיות שם, אין מסגרת שמתאימה לו, לא מוצאים מסגרת, בטח לא דתית לצערי – אנחנו משפחה דתית, רצינו שהילד יכנס למסגרת דתית – אין דבר כזה. בגלל שיש לו בעיות רגשיות נוספות לסיטואציה שהוא נמצא בה אין. אז אנחנו גרים בפתח-תקווה, מובילים את הילד שלנו כל הזמן לנס ציונה ואני יכולה להגיד לך שמקסימים שם, נהדרים, הכול טוב ויפה, אבל הוא לא מקבל את מה שהוא צריך. עכשיו אנחנו ממש בשיאה של סיטואציה שהילד לצערי הרב גם מול מערכת שיש הורה ביולוגי שרוצה להוציא אותו והמערכת לא מסוגלת להתמודד עם ההורה הזה ולכן הילד הזה, יכול להיות, יצטרך לצאת לפנימייה ולא מוצאים. זאת אומרת, בכל מצב, גם אם הוא יישאר אצלנו, הסיטואציה היא "על הפנים" מבחינת הילד. אני מדברת רק על הילד, לא עלינו, אני לא עסוקה בי.

הבנתי לחלוטין. את אומרת, גם אם נדרש ממך להוציא כסף באופן פרטי ולא לדעת אם תקבלי, אם בכלל, ואם כן רק בעוד כמה חודשים או בעוד חצי שנה ועדיין בשבוע לאחר מכן את צריכה לקחת אותו לפסיכולוג ואת עדיין צריכה לשלם מהכיס הפרטי שלך ועדיין לקוות שמתישהו, אם בכלל, יחזירו לך את הכספים האלה, את אומרת שזה עוד פחות מבחינתך, בזה את יכולה לעמוד. קודם כל אני מצדיעה לך על השליחות שבה התברכתם, וגם לך, אני מבינה שזה אישך. את אומרת: כל זה נסבל אבל השורה התחתונה הוא גם עדיין, אחרי הכול, לא מקבל את מה שהוא יכול וצריך היה לקבל. כמה זמן הוא אצלך?

6 שנים. יש לי ילדה נוספת שזו סיטואציה מאוד דומה, היא הגיעה אלי שנה שעברה כמתבגרת ובגלל הקשרים הטובים שלי עם המקום שהיא לומדת בו כרגע לא היו מוציאים - - -

ברשותך, יושבת-הראש, אני רוצה להוסיף משהו. אוולין, אני חושבת שקודם כל תעצומות הנפש שלך באמת מאוד ראויות להערכה אבל אני חושבת שבסופו של דבר כן חשוב שתתייחסי גם לקשיים שאתם כהורים מתמודדים כמשפחת אומנה כי אני אסביר לך למה, אנחנו נקיש מזה וננסה ללמוד על כלל ההורים ולכן אל תשימי את זה בצד. אני חושבת שבסופו של דבר חשוב מאוד להתמקד בבעיות של המשפחות כי כשאנחנו נשים את האצבע למה יש מחסור, יכול להיות שזה כתוצאה מהקשיים הללו.

המשכתי עם מה שהיא דיברה עם חיה אז אמרתי: את רוצה, אני יכולה לפרוס בפניך. בהחלט אני מסכימה אותך כי כשרואים אותנו – הרי סך הכול איך אנשים מגיעים לאומנה? רואים, אנחנו נפגשים עם חברים, נוסעים, חתונות, אירועים וכו', מי זה הילד הזה - - -

משפחה מביאה משפחה.

"משפחה מביאה משפחה" – מי אמר את זה, משרד הרווחה?

לא, מט"ב, אני אמרתי שמשפחה צריכה להביא משפחה.

ואז הם רואים אותך מתמודד והם בעצם אומרים לך: תגיד לי, בשביל מה אתה צריך את זה? זה נורא נורא קשה, מאוד מאוד מאוד, ביומיום שלך מאוד מאוד קשה.

כן, בבקשה.

אנחנו כמשפחת אומנה דווקא מרגישים שייכים לנבחרת הזו של משפחות אומנה וחשוב לנו שכל הפרויקט הזה יצליח באופן אישי.

בשביל זה אנחנו פה.

קשה לי שמדברים בעיקר על הכסף אבל זה מרכיב חשוב מאוד. אנחנו מאמינים וחושבים – למי שיש בעיה למצוא משפחות אומנה – שהפטנט של חבר מביא חבר או משפחה מביאה משפחה עובד הכי טוב.

אתם הפנים של הפרויקט.

אנחנו לא אינדיקציה כי אנחנו בדרך כלל לא מתלוננים, אבל כדי להיות משפחת אומנה, ואני אומר את זה במפורש, צריך להיות משפחה עשירה, במפורש. לא ייתכן שהמדינה תהיה חייבת לנו 27,000 שקל.

אני חושבת שזה היה אחלה משפט לסיום הדברים, כדי להיות משפחת אומנה טובה צריך להיות משפחה עשירה.

לא טובה, רגילה. לא ייתכן שהמדינה תהיה חייבת לנו סדרי גודל של 27,000, 30,000, 25,000 שקל. לא יתכן, אין דבר כזה.

זה מצחיק כי יש איזשהו תהליך שכשילד יוצא מהאומנה הוא צריך גם לחזור אליה, יודעים שהוא חוזר אבל זה לא משנה שיודעים שהוא חוזר, 3 חודשים עד חצי שנה אתה לא תקבל את הכסף, גם כשיש ידיעה מוחלטת שהילד הזה נשאר באומנה.

תסבירי שאת מדברת על ההחזר החודשי הקבוע.

כשהוא גומר את ההועדה שלו, זה נקרא, הוא יוצא מהמערכת ואז יש ועדה שקובעת כל שנה מחדש.

למה הוא נפלט החוצה וחוזר?

או שאין חידוש צו בית משפט.

אה, כל שנה חוזרים על התהליך מחדש?

כל חצי שנה, כל חצי שנה יש הועדה.

כל חצי שנה יש ועדה מחדש.

ואז כל חצי שנה אתה חצי שנה לא מקבל כסף.

רגע, יש פה עוד הליך בירוקרטי.

ודאי, יש הועדה שהוא לא נקלט. הבדיחה היא כזאת, יש הועדה, כל שנה מועידים אותו מחדש אז הוא עוד לא נקלט במערכת. כשאני לא משלם דוח חניה לעיריית תל אביב למחרת אני חוטף כפל קנס, כשאני לא משלם מע"מ למחרת יש לי קנסות. לא ייתכן שההועדה לוקחת חצי שנה. לא הגיוני. לא הגיוני חצי שנה הועדה.

זה רק משהו טכני, כן?

כן.

כשהוא נכנס למערכת הוא כבר יוצא מהמערכת.

רגע, למה אבל אנחנו צריכים לחדש כל פרק זמן קצר כזה?

זה גם קורה למשפחות חדשות. משפחה חדשה לגמרי, יש ילד שמיועד אליהם, הילד נכנס למשפחה אחרי שהיא אושרה והכול ולפעמים עד שהוא קלוט במערכת כדי לקבל דמי אחזקה חודשיים עוברים חודשים רבים, זה קורה גם.

זה כל הילדים, לא רק ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

כן, כן, זה כל הילדים.

ברוך הבא למשפחת אומנה.

אנחנו נפנה לנציגי המשרד. יש עוד מישהו מהמשפחה שרוצה לדבר?

אני רוצה עוד משפט.

אחרון, כי אנחנו רוצים גם לקבל תשובות, אתה יודע.

אתה רוצה לגייס את האנשים לטובתך כי אנחנו מרגישים חלק ממשפחת אומנה וטוב לנו עם העמותה, באמת דואגים לנו ואכפת לנו מהילדים והכול, מה תגיד להם? משפחה, נאמר, שהם זוג שכירים - - -

עוד לא התאהבו בילד.

כן, שכירים נאמר, אתם תוך 3 חודשים מביאים אותם למצב שחייבים להם 15,000-20,000 שקל.

והם חייבים לבנק, שהבנק יכול לעקל להם דברים. בסדר גמור, מובן. עוד משפחה?

אנחנו הורים אומנים לילד קצת חריג ולא מוכר במדינה בכלל, הוא נולד עם תסמונת מאוד נדירה. ביומיום שלו הוא ילד גאון אבל המראה שלו מאוד קשה. הוא ננטש אצלנו בבית החולים ואני מילדת אז לקחתי אותו. ההתמודדות שלנו היא קצת שונה מכולם פה. זה ילד שמח ורוקד ועליז ושובה-לבבות ומצטיין בכיתה אבל הצרכים שלו מאוד מורכבים, כמו מכשיר שמיעה שכל פעם אני צריכה להוכיח מחדש שחלק מהתסמונת זה שאין לו אוזניים, שאין לו אוזניים, אין מבנה אוזן.

כאילו מה, היא תצמח לו? למה את צריכה כל פעם מחדש?

כל פעם אני שואלת בטלפון: מה אתם חושבים, צמח לו בלילה? כך אני מגיבה כל פעם מחדש. אנחנו מתמודדים כל פעם מחדש עם ניירת. כשהילד הזה זקוק לניתוחים עד גיל 18, חלקם הגדול בחו"ל, ההתמודדות הרפואית היא בתמיכת בעלי הגדולה אבל הרבה על הכתפיים שלי בתור איש מקצוע, וכל פעם שזה ניתוח בחו"ל, התמודדות מול המשרד, הניירת, לוקחת לי זמנים שלא מאפשרים לי לטפל בילד.

או לעבוד.

לעבוד אני עובדת. ביטלתי משמרת בשביל להיות פה. אני רוצה לספר לכם קוריוז קטן.

אבל זה בוודאי פוגע גם בעבודה כאשר אתה נדרש כל הזמן ללכת ולהוכיח ולמלא טפסים שרק לפני כמה חודשים מילאת אותם כבר.

וכשהגשתי בתוך הטפסים הרפואיים שלו אישור מבית החולים שלא עבדתי אז חשבו במיכון שזה עוד אישור על הילד ולא ראו שנעדרתי מהעבודה וכל התיק חזר וצריך להתחיל את התהליך מחדש. זה למשל אחד מהקוריוזים.
אחד מהקוריוזים שהיה לי חשוב לספר לכם, הילד שלי עם סנטר מכונס, מבנה הפה שלו מעוות לגמרי בגלל חסר של עצמות כחלק מהתסמונת, הוא לא יכול לעבור הנשמות רגילות, הוא לא יכול לעבור הרדמות רגילות, לקח לנו הרבה זמן למצוא את המקום המדויק שנמצא ברמב"ם. כל סתימה קטנה, אנחנו צריכים לנסוע לשם ולהרדים אותו, כל הרדמה כזו כרוכה בתשלום, אני לא צריכה לספר לכם. אני יוצאת מהחדר עם ילד מורדם, עם קושי להתמודד עם ילד שכל פעם צריך מחדש להתעורר עם הרדמה מורכבת ואני מתחילה את הפרוצדורה. שולחת לאישור לביטוח שיש לו כדי שיגידו לי שלא, ואז אני שולחת למיכון כדי שיגידו לי שאולי קופת חולים יאשרו לי, ואז אני שולחת לקופת חולים כדי שקופת חולים יגידו שאכן הם לא מאשרים הרדמה למרות המבנה המיוחד שלו, ואז אני עוד פעם עוברת ועדת חריגים שכבר עברה בהתחלה ואישרה אבל עצרו את זה במיכון, ואנחנו שנה וחצי אחרי טיפול שיניים כשבינתיים הצטברו עוד שני טיפולי שיניים מורכבים.

ולא קיבלתם על הטיפול הראשון כבר?

לא, אנחנו בהמתנה. ה-20,000-25,000 שקל זה הסכום הקטן, אנחנו עומדים בפני טיסה ו-150,000 שקל בשביל לבנות לו אוזניים בצרפת, שגם זה זו נסיעה וחזרה, ובדיקה עם רופאים - - -

ומאיפה אתם משלמים את זה?

איך עשיתי את זה? לקחתי חופש ולקחתי את אבא שלי, נסענו יחד עם הילד וגייסנו תרומות בעצמנו במו ידינו.

חבר'ה, אני באמת מורידה בפניכם את הכובע.

הניתוח הקודם – אנחנו עומדים בפני הניתוח הבא, עוד חצי שנה, כבר קבענו תאריך, נפגשתי עם המנתחת שהיא בעצמה תרמה 60,000 שקל בידיעה שזה ילד שננטש ונלקח בבית חולים, ואנה פני מועדות כדי להשיג את מה שאני צריכה? רק אליו אני פונה כרגע.

אני מבינה למה, מפני שאין מי שישמע. כן, בבקשה.

אני רק רוצה להזכיר משפט אחד שהמשפחות לא הזכירו, אני לא יודעת למה, אולי זה לא כל כך נעים להן, אבל אני פוגשת הרבה משפחות ואני מלווה הרבה משפחות, ואני פוגשת כאלה שאומרים לי: מתייחסים אלינו כמו לשקרנים. הם מגישים הרי הוצאות מיוחדות ואז כל הסיבוב הזה שזה הולך וחוזר ופה לא בסדר ושם לא בסדר מעורר בהם הרגשה כאילו לא מאמינים להם, והרי גם אני בתור מנחת אומנה חתומה על זה, המנהלת שלי, המפקח, המפקחת וכו', אז למה לא מאמינים? למה במיכון יש איזו אווירה שמחזירים בקלות?

מה זאת אומרת "מחזירים בקלות"?

מחזירים על כל שגיאה קטנה.

או שלא מוסרים את הנתונים.

זה נותן להם הרגשה שלא מאמינים להם, שחושדים בהם. הטבע האנושי שאולי אחד למיליון וחצי, או לשני מיליון, שאולי קרה מקרה כזה אבל זה גורף.

תאמיני לי, הם לא היו לוקחים ילד בעל צרכים מיוחדים.

נכון, בדיוק.

זה גם מאוד מסורבל אז אתה גם לא מוסר חלק מהחשבוניות.

עכשיו בואו ננסה להבין למה המערכת פועלת ככה. דבר אחד שאנחנו לא דנו בו עדיין, כמה ילדים כאלו נמצאים במערכת? לפי הנתונים של מריה ממשרד הרווחה, יש לנו סדר גודל של 28,000 ילדים שמחכים בתור.

שממתינים, וכ-275 שנמצאים היום במשפחות אומנה.

אנחנו מדברים על סדר גודל של 300 ילדים.

כ-600 ילדים.

600?

הנתונים בעייתיים.

אתם נתתם את הנתונים.

אז אני הבאתי נתונים יותר - - -

אתמול העברתם את הנתונים, אתמול בשעה 15:00, אתם לא יודעים כמה ילדים יש לכם בתוך המערכת? אולי תסדרו את המחשבים.

צריך לדעת איך לקרוא את הנתונים, השאלה היא מה שאלו את אותו יניב מהמיכון.

שאלנו מה מספר של ילדים בעלי צרכים מיוחדים שנמצאים באומנה.

אז זאת לא שאלה שצריך לשאול כי יש בעיה עם המספר הזה.

תחזירי את זה למיכון, תתחילי את התהליך מחדש.

חודשי סידור המספרים הם יותר גדולים, מה שקורה, בגלל הנושא של ההורדות ששמענו פה אז גם מערכת המחשב היא תמיד בדיליי ולכן לא נכון להסתכל כך, צריך להסתכל על 2012.

לא נעים לי, החיוך הזה הוא חיוך של מבוכה. אני מתביישת שבמדינת ישראל 2013 אנחנו נמצאים – ושלוה, את יודעת שב-2009 עשינו בוועדת העבודה והרווחה והגענו למסקנות שהיו אמורות להיות מיושמות ולא בבעלי צרכים מיוחדים אלא במסגרת האומנה בכלל, גם זה הבנתי לא טופל כמו שצריך. דרך אגב, את יודעת מה? בואו נעשה ככה, כמה עולה להחזיק ילד, אחד מהילדים ששמענו פה, במסגרת חוץ-ביתית, שלא באומנה?

לפחות פי 3.

כ-10,000 שקל.

יותר, יותר.

אם ילד רגיל, לא בעל צרכים מיוחדים, זה בסביבות 7,000-7,500 שקל - - -

היום באומנה של ילד ונוער פנימיות זה פי 1.5.

זה עולה למעלה מ-9,000 שקל בחודש. שאלתי את זה כשאני יודעת את התשובה כדי שאתם תגידו אותה ותגידו לי אם אני טועה, זה עולה למעלה מ-9,000 שקל בחודש.

נכון.

כמה משפחת האומנה מקבלת?

פחות מחצי.

לא, יש דמי אחזקה ויש הוצאות נוספות.

יש גם הוצאות מיוחדות שמשולמות.

מה "משולמות"? מתי משולמות, אם בכלל?

זה מגיע לשנה אחרת והמינוס גדל וגדל ובבנק זה לא מעניין אותם.

מערכת המיכון לא ממוחשבת?

המספרים שיש לנו הם מספרים מאוד מדויקים, יש 357 ילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, 282 ילדים מהשיקום, ביחד כ-600 ילדים.

600 ילדים, על זה מדינת ישראל לא יכולה להסתדר. אני בכוונה חוזרת על המספרים כי הם מראים את - - -

גברתי יושבת-הראש, אני רוצה לדעת, מערכת המיכון איננה ממוחשבת? כל פעם מחזירים אליכם את זה בדואר? אני מנסה להבין.

זה עניין שיש חוסר אמון, הם חושבים שמרמים את המערכת.

למה לא הכול ממוחשב? נגיד יש להם איזו שאלה או טענה, הם יכולים להזין להם דרך המחשב.

מה ממוחשב? הם שולחים קבלה, איך אתה יכול? מישהו צריך להזין אותה דרך לתוך המחשב.

אני רוצה להגיד משהו אם אפשר לגבי החזר הוצאות, אני מפקח ארצי באגף לטיפול באנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.

אז אליך מגיעות כל הפניות?

לא מגיעות אלי כל הפניות וכשמגיעות אלי פניות הן מטופלות, גם הגברת יודעת, הילד שהיה אצלה לפני היה מאוד חולה, עם בעיות מוטוריות, היא היתה צריכה להעלות אותו 3 קומות כי יש לה בית עם 3 קומות בלי מעלית, וכשהוא לא - - -

לא חשבתם על זה כשנתתם אותו לאומנה?

לא רצינו להוציא אותו מהאומנה, הוא קיבל שירות נהדר אבל אנחנו ממימנו לה בחור, אברך, שבא כל בוקר והוריד אותו להסעה והוא היה צריך להעלות אותו.

כמה עלה לכם האברך הזה? סתם, אני מנסה לחשוב על ייעול.

היא תגיד כי היא קיבלה את ההחזר, אני לא זוכר. כמה זה עלה?

שכר מינימום, 25 שקלים לשעה כנראה.

25 שקלים לשעה, זה מה שמקבלים.

תגיד, לא יותר קל היה לעשות להם את המנוף הזה? אני אגיד לכם למה, אני מקבלת את "הלוחם", יש שם המון פרסומות לגבי הנושא של המעלון הזה.

נכון, היום אנחנו נתקלים בסיפור של המעלון כשיש לנו ילדים במשפחות אומנה ואנחנו פונים למשרד השיכון – בסוף הם צריכים לאשר לנו את זה – הם לא מוכנים לאשר כשזו לא משפחה ביולוגית. זה סיפור אחר.

המעלון?

כן, כי ילד נמצא באומנה באופן זמני, הוא לא יישאר שם כל החיים.

למה אתם צריכים את משרד השיכון בשביל זה?

לפעמים זה עולה גם 60,000 שקל.

מה קשור משרד השיכון? מה קשור שמיטה להר סיני? את זה אני עוד לא הבנתי.

הוא מאשר למשפחות ביולוגיות. אני רוצה רק לומר משהו ברמה העקרונית.

אני מנסה להבין כדי לראות איפה נוכל לטפל במהלך הזה, אנחנו צריכים לייתר לגמרי את משרד השיכון.

לא, נעזוב את הדוגמה הזו. אני רוצה להגיד משהו ברמה העקרונית כי היתה כוונה, ויש כוונה טובה למשרד הרווחה אבל משהו בתהליך הוא בעייתי. יכול להיות, כמו שאומרים, כל הכוונות הן טובות בסוף הן מובילות למקומות לא טובים. אנחנו לא נכנסנו, האוכלוסיות המיוחדות, להסדר של הפרטת הסל של החזר ההוצאות מהסיבה הפשוטה, אנחנו רוצים לבנות סל לכל ילד על פי הצרכים שלו, וגם אם הצרכים הם ענקיים אנחנו רוצים לממן אותם, זו הסיבה. כשיש קבוצת אוכלוסיית קטנה אי אפשר לבנות סל ממוצע כי הוא יפגע בילדים.

אני לא אומרת לך לבנות סל ממוצע, אני שואלת אותך למה אנחנו צריכים את כל התהליך הזה, להתחיל להעביר לעמותה, מהעמותה למבקר, מהמבקר חזרה לעמותה, מהעמותה לשלטון המקומי, מהשלטון המקומי חזרה לעמותה, מהעמותה למשרד הרווחה וממשרד הרווחה למשפחות האומנה? תגיד לי.

טופס הטיולים הזה, התחנות, לדעתי הוא בעייתי ואני רוצה להגיד פה משהו, אנחנו הרבה זמן חשבנו שהתחנה של הרשויות המקומיות היא מיותרת, אם אפשר לקצר את זה אנחנו נקצר את התהליך לכולם, הבעיה שהרשויות לא מוכנות לוותר על החתימה שלהן כי את נותנות 25%. את זה לא פתרנו כבר 10 שנים.

חכה, גם אליהם אנחנו נגיע. בכל מדינת ישראל מדובר על 600 ילדים שנמצאים בתוך המערכת הזו.

אם יפתרו את התחנה הזו לדעתי אנחנו נעשה פה צעד ענק.

האם הפרוצדורה הזו קבועה בחוק?

אני פעם ראשונה, קודם כל, מדברת מול בן-אדם שברווחה – שמבחינתי הרווחה הם אחד מאלה שמזכים אותי יותר בשמיים בטיפול של הילד, אני מתנצלת להגיד את זה ככה.

את אומרת: חוסר מעש שלהם – יש לך יותר זכויות.

אני מעריכה כל אדם באשר הוא, בעשייה שלו. אני רוצה להבין, אם בונים לילד שלי, שהוא נמצא אצלי 9.5 שנים, סל מיוחד, כשרואים אישור למכשיר שמיעה צריך לסמן מיד "וי".

למה צריך כל חצי שנה מחדש?

כשרואים אישור למונית שהוא נוסע פעמיים בשבוע לקבל טיפול בשמיעה שלו, צריך לעשות "וי" ולא ששנה וחצי לא שילמו מוניות. זה לא צריך לעבוד כך. זה נקרא לבנות סל מבחינתי, לדעת ביום שמביאים לי את הילד מה הצרכים שלו ואותם צרכים לא צריכים לעבור את כל המסלול.

הרי אתם מכירים את הילד לפני שאתם מעבירים אותו למשפחת האומנה.

זה מה שאני שואלת, כשרואים את השם של הילד הספציפי שלי, אני לא יכולה להגיד את השם כי הוא חוסה, למה לא נדלקים האורות שאישורי מוניות לא צריכים לעבור מסלול כזה?

כמה אנשים יש כאלה?

600 באומנה עם צרכים מיוחדים.

השאלה האם הפרוצדורה הזו נקבעת בחוק או שהיא קבועה בחוזר מנכ"ל?

קדמן, בבקשה.

אני רוצה שניה לחזור לדבר הרבה יותר בסיסי. הבירוקרטיה פה היא מטורפת לגמרי, הסכומים לא ריאליים, את כל הדברים האלה מוכרחים לתקן. וזה אגב, לא גזירה משמים, בני-אדם בנו את זה אז בני אדם יכולים גם לסדר. אני רוצה לגעת בדבר הרבה יותר בסיסי, עם כל הסיפורים ששמענו פה אני עוד לא שמעתי, אולי חלק מהמשפחות עוד לא נתקלו בזה אבל אנחנו נתקלים בדברים הרבה יותר בסיסיים, נניח שהילד עם צרכים מיוחדים והוא לומד בבית ספר לחינוך מיוחד וההורים האומנים באים לשם כי רוצים לקבל כל מיני פרטים, אומרים להם: מי אתם בכלל?

מה, גם זה קיים?

כן, זה מה שרציתי להגיד.

אין היום מעמד למשפחות האומנה, מעמדן לא מעוגן בחוק. אני יודע על מקרה שהיה צריך להגיע לבית המשפט ובבית המשפט, אני אומר לכם, באלה המילים השופט אמר, יש לי את ההחלטה שלו: לפנים משורת הדין אני נותן למשפחה האומנת לומר את דברה למרות שאין לה בבית המשפט הזה שום מעמד בסיסי.

אולי אנחנו צריכים לעדכן את זה בחוק?

אני כבר מסיים. אני מקווה, אחרי 15 שנה שאנחנו נלחמים, דיברנו עם שר הרווחה וחברת הכנסת קארין אלהרר, אני מקווה עוד השבוע תשים את חוק משפחות האומנה על שולחן הכנסת. הגיע הזמן קודם כל, לפני כל הדברים האלה, להסדיר את המעמד של משפחת אומנה על זכויותיה וחובותיה, על מעמדה המשפטי, על יכולתה לעשות דברים אל מול מוסדות שהיום זה בכלל לא קיים. זה נכון, זה לא רק ילדים עם צרכים מיוחדים אבל זה עוד יותר בולט עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אני מאוד מקווה שגם גברתי, יושבת-הראש, אני מכיר אותך, את יודעת להזיז הרים, הגיע הזמן שנחוקק את חוק משפחות האומנה ושלמשפחות האלה, שרובן באמת מלאכיות, רובן עושות דברים שאני לא יודע מאיפה הכוחות, ניתן להן מעמד חוקי לעשות את הדברים שהם עושים, וזה לא במקום הסדרת הבירוקרטיה.

מניסיונך, למה לא הסדירו את הנושא הזה של חוק משפחות האומנה? הרי הבנתי שיש הצעה.

את רוצה עכשיו הרצאה של שעה וחצי?

לא, במשפט.

שלוה אחראית על האומנה במשרד הרווחה.

על שירות ילד ונוער. אני רוצה קצת להסביר איפה אנחנו נמצאים היום, הרי בזמנו השופטת סביונה רוטלוי התמנתה כדי לעשות חקיקה.

4 שנים ישבה על זה, עשתה ועדה, כתבה מסמך.

כתבה מסמך יוצא מן הכלל.

רק מה, עד עכשיו לא ראיתי שהוא מיושם.

יפה, כל שר וכל ממשלה אמרו שהם מאשרים את הצעת החוק אבל כשהיא הגיעה לביצוע, יש גם עלויות תקציביות, הנושא נתקע. יחד עם זה, ראינו את זה בזמן האחרון וכבר היו לנו גם דיונים עם משרד המשפטים, אנחנו לוקחים את הנושא של מעמד משפחות האומנה לבד, כבר ישבנו גם עם משפחות אומנה וגם עם כל הגופים המפעילים אומנה ויש לנו כבר טיוטה לנושא של המעמד. רק השבוע ישבנו 3 שעות וקבענו עוד פגישה כי יש נושאים – הנושא של המעמד בבתי משפט הוא קצת יותר מסובך אבל גם הנושא למשל של חתימה על טיול בבית ספר, שצריך לבקש את האישור של ההורה הביולוגי כי הוא אפוטרופוס. אנחנו הולכים פה על חבל דק, כי מצד אחד אנחנו רוצים לשמור על ההורים הביולוגיים ועל חובותיהם וזכויותיהם כלפי הילד שלהם, מצד שני אנחנו רוצים לאפשר למשפחה אומנת לעשות את העבודה של לגדל את הילד ולטפח ולגרום לשגשוגו תוך כדי האומנה. בקטע הזה נעשית עבודה וזה דווקא אחד הדברים שאני יכולה להגיד שאני מאוד מקווה שהשנה ההצעה הזו תגיע. גם נפגשתי עם חברת הכנסת הזאת לפני שבועיים.

גם אני מקווה. שלוה, למה הבירוקרטיה?

למה הבירוקרטיה? תראו, אנחנו עוסקים בכספי ציבור. מי שקובע, חתימות ודיוק, כל הזמן אומרים לנו שכל קבלה וכל הוצאה – אני מסבירה מה שאומרים לנו כי גם אנחנו הרי נאנחים ולכן הלכתי על הסל, מה שלא יכול להיות לגבי צרכים מיוחדים.

מי אמר שלא?

שלוה, עזבי, עזבי שניה אחת. את אומרת: כל קבלה, תאמיני לי, הכנסת נזהרת בדברים האלו לא פחות מכם, אני רוצה לתת לך דוגמה ויצדיקו אותי פה חברי הכנסת, יש פה מחלקת חשבות הכנסת, חברי הכנסת מגישים הוצאות, בחלק מהמקרים יש הוצאות לצרכי משרד וכדו', הם חייבים להגיש קבלה. לא עובר חודש, ויש פה 120 חברי כנסת, ואני מתארת לעצמי שחלקם עם לא מעט קבלות, אפילו על שתיה בכל מיני מקומות מגישים, ומקבלים. למה פה, שזה פחות דחוף ופחות רלוונטי, העבודה נעשית הרבה יותר מהר מאשר במשרד הרווחה, ששם זה דיני נפשות?

כדאי להעביר את הטיפול של משפחות האומנה לחשבות הכנסת.

כי לך יש תחנה אחת ולנו יש 4.

צריך לדעת מתי להיות בית הלל ומתי להיות בית שמאי. אני חושבת האינטרס הציבורי הוא לא לעכב כספים של ילדים שנמצאים במצב הזה, אז אני חושבת שהאמתלה הזו היא אמתלה - - -

אנחנו מסכימים לכל מילה.

נהדר, אם אתם מסכימים נהדר, תודה. כן.

לגבי מה שאמרת, לגבי חברי הכנסת, הבעיה שבחברי הכנסת אין משפחות אומנה.

יש, יש.

יש שר שהוא משפחת אומנה לבעל צרכים מיוחדים. עכשיו אני רוצה לפנות לשלטון המקומי. כן, מריה.

לגבי הנתונים, אם הנתונים שמסרתם לנו לא נכונים ואתם יודעים את זה - - -

לא שהם לא נכונים, צריך להסתכל על דברים אחרים ויש לי פה נתונים - - -

אז אני, אל"ף, אבקש את הנתונים הנכונים, ובי"ת, השאלה שלי היא כזאת: אתם מסרתם גם נתון על ההמתנה, 28 ילדים, זה נתון נכון או שיש שם גם משהו?

כן, כן.

הנקודה היא שאנחנו מכירים כל אחד ואחד מהילדים הממתינים.

כן, בגלל זה לא ידעתם כמה ילדים יש. תודה.

אני רוצה להוסיף שאלה לגבי הנתונים. כמה ילדים פוטנציאלית יכלו להיקלט במשפחות אומנה אילו היו יותר משפחות אומנה מעבר ל-28 שנמצאים היום?

שאלת מיליון הדולר.

כמה מהם נמצאים היום בפנימיות?

בשירות ילד ונוער 75% מהילדים בפנימיות ורק 25% באומנה. זו תמונה אחרת מכל העולם. כמה היו יכולים? – זה תלוי בכל מיני גורמים.

באגף השיקום אין מסגרות לילדים קטנים, אנחנו מפנים ילדים עד גיל 10 רק למשפחות אומנה.

ומעל גיל 10?

עד גיל 13 כמעט גם, יש אפשרות פורמלית כן להפנות אותם למסגרות אבל זה כמעט ולא מיושם. מגיל 13 והלאה יש לנו מסגרות שהן מסגרות שנמצאות בקהילה, לא מסגרות פנימייתיות גדולות, זה מתוך אידיאולוגיה, מתוך תפיסת עולם אידיאולוגית.

כן, השלטון המקומי.

בוקר טוב, אנחנו הוזעקנו הבוקר לדיון הזה, לא היינו מוזמנים, אני בדרך כלל נוהג לשלוח לכאן אנשי מקצוע שעוסקים בזה ויודעים וחיים את זה. מה שאני יכול לומר שב-99% מהתשלומים שמשולמים לחברות שמעסיקות את האומנה אין בעיה כי זה פועל ישירות מול משרד הרווחה וזה לא עובר דרך - - -

יש לך את הסמכות, אם אתה יכול לומר לנו, אם אנחנו יכולים לייתר את התהליך הזה? אולי להתחשבן פעם בשנה, השלטון המקומי מול משרד הרווחה?

השלטון המקומי נכנס לתהליך הזה בגלל 25% של המצ'ינג, הלוואי והיו מבטלים את המצ'ינג הזה וזה היה פותר את הבעיה.

אנחנו נשתדל לעשות את זה שלפחות העיריות החלשות לא יצטרכו לשאת את העניין.

איפה הבעיה מתחילה? במסגרת אותן הוצאות חריגות שמוגשות לרשויות המקומיות וצריכות לתת את ה-25%.

אבל, פיני, תבין, זה לא שאתם העין המבקרת היחידה, גם משרד הרווחה, שצריך לתת את 75% שלו, גם הוא מבקר בתוך זה ויש גם מפקח בעמותות. זה לא שאתה העין יחידה. תאמין לי, כשהם רוצים להוציא את ה-75%, כשהם לא רוצים, כשהם צריכים להוציא את 75% שלהם, הם עושים את כל הבדיקות, איך היא אמרה? בחרדת קודש כאשר מדובר בקבלות. לכן אני אומרת, התחנה הזו היא מיותרת. יכול להיות שאפשר לבנות איזשהו הסדר שאחת לשנה תעבדו מול משרד הרווחה פרטני.

אנחנו באמת מנסים גם באמצעות המשרד למנוע את התהליך הזה שמשפחות מגיעות אלינו עם קבלות, וזה לא רק במקרה הזה, יש המון נושאים, זה היה בנושא של שמיעה, בנושא של משקפים, דברים שאפשר היה לפתור אותם, אנחנו מתמודדים אתם ומנסים לשנות אותם. במקרה הזה אלה הוצאות חריגות, החל מילד שצריך בר מצווה, צריך הסעה, מיטה או כל דבר אחר, מביאים את זה לרשות המקומית, זה לא נמצא באיזשהו סל תקציבי, זה חריג, ויש גם רשויות שיש להם חשב מלווה וזה עובר איזשהו תהליך. לכן ההצעה שלנו – ואני מניח שמול החברות אפשר לעשות איזשהו ממוצע בכל הנושא הזה, להגדיל להם את התקרה באופן שכל ההוצאות החריגות האלה יהיו כבר בתוך הממוצע של אותן חברות. זו ההצעה שלנו ואז זה לא יגיע אלינו בכלל.

לא, אבל בבעלי צרכים מיוחדים אין סל. בצרכים מיוחדים, בילדים הנכים, חלילה וחס, עם כל המורכבות שנמצאים באומנה, אנחנו מדברים בסך הכול על 600 ילדים בפריסה ארצית, יכול להיות שיש עיריות עם שניים-שלושה ילדים בסך הכול ויכול להיות עיריות, למשל כמו תל-אביב, בהתאם לגודל האוכלוסייה כך הגודל היחסי. השאלה היא האם אתם לא סומכים על משרד הרווחה שכאשר הוא צריך לתת כסף הוא עושה את כל הבדיקות האלו?

אני מניח שהוא עושה אבל אני אומר שוב, הבעיות בשלטון המקומי הן בעיות ידועות. אנחנו יודעים שיש ברשויות מקומיות חשבים מלווים שרוצים לבדוק כל דבר בנוסף, יש עיריות שיש להן מצוקות כספיות שקשה להן כי זה לא קיים בתקציב, זה משהו חריג שפתאום צריך משהו נוסף. בתשלומים הרגילים של האומנה אין את הבעיה הזאת, הבעיה היא באמת באותן הוצאות חריגות. אני חושב שאנחנו הולכים לשבת עם השר, יש לנו פגישת עבודה ואנחנו נעלה את זה. אנחנו באים למשרד הזה ורוצים רפורמה, אנחנו לא רוצים שהדברים יגיעו אלינו וזה מגיע כמעט בכל נושא, לרשות המקומית, ובגלל החיבור הזה של המצ'ינג נוצרת איזשהו בעיה. צריך למצוא באמת איזה שהן נוסחאות. אנחנו הולכים לפגישת עבודה עם השר החדש שנבחר, הוא בא מתוך השלטון המקומי ומכיר את הבעיות, ואני מתחייב להעלות את זה כנושא בפניו בעוד מספר ימים, ב-22 לחודש. אנחנו נפגוש את השר, אנחנו נעלה את זה, אני מניח שהוא יהיה קשוב לעניין הזה.
יש לנו באמתחתנו מספר רב של דברים שאנחנו רוצים להעביר למשרד, פחות לנייד את האנשים אל שירותי הרווחה, לעמוד בתורים ולהגיע עם קבלות. זה קיים בהרבה מסגרות אחרות, לא רק במסגרת הזו, מסגרות חינוכיות ואחרות שמגיעים אלינו. סך הכול זה מה שיכולתי להשיב בשעה האחרונה שהוזעקתי לעניין והצלחתי ללמוד בשניים-שלושה טלפונים שעשיתי למספר מנהלי רווחה. אם יהיה דיון נוסף אני אדאג שתגיע לפה מנהלת הרווחה של ירושלים, תל-אביב, הם חיים את הדבר הזה ביומיום, אני מניח שהם יתנו תשובות. אנחנו מנסים באמת לא לטרטר, זה השירות, האנשים במקומות המוניציפאליים הם אנשים נבחרים, הם רוצים לתת את השירות לאזרח, לא רוצים להיות תלותיים ולא רוצים שתהיה ביקורת כלפיהם, בסך הכול יש גם מצוקות שאתם אנחנו מתמודדים. אני אעלה את הנושא הזה לשר כדי למצוא באמת פתרון איך עושים את הנושא הזה, כפי שאנחנו עושים בוועדות אחרות, מוצאים פתרונות. תודה.

תודה. חבר הכנסת מוטי יוגב.

גב' שלוה, כמה פעמים או באיזה אחוז אומנה איננה מצליחה? שמתם ילד או ילדה באומנה בגיל שנתיים, שלוש, אפס או עד 13, מה האחוז שזה נפסק כי המשפחה לא מסוגלת?

השאלה מאיזו סיבה אבל יחסית אחוז נמוך והאחוזים האלה הולכים ויורדים. יש מחקרים שעוקבים מאז שיצאנו להפרטה, יש ירידה מבחינת מה שאנחנו קוראים "קריסות". אבל יש, לפעמים זה נובע לא בגלל סיבות שהמשפחה לא רוצה ילד, אלא ניתן למשל דוגמה, שהורה אומן, אחד מהם, מקבל סרטן ומתחיל טיפולים. זאת אומרת, זה כל כך מורכב.

אבל בשלבים הראשונים שפתאום רואים שאי אפשר כי בבית יש מדרגות והילד לא בנוי למדרגות?

את זה בודקים לפני, לא מסיבות כאלה.

אם זה קורה, זה קורה בשנה הראשונה?

בדרך כלל אני מסכימה אתך שאיפה שישנם הכישלונות הם קורים בשנה הראשונה.

השאלה שלי מכוונת למקום הברור, הפשוט, עוד לפני שאנחנו מדברים על כספים ועוד לפני שאנחנו מדברים על עניינים, למה לטרטר את המשפחות? אני רואה שלכל דבר כל חצי שנה צריך אישור – ואנשים פה במסירות נפש מדברים על 9 ועל 6 שנים – לכו על אחת ל-3 שנים, אחת ל-3 שנים הועדה, אחת ל-3 שנים אישור טיפול פסיכולוגי.

במקרים חריגים תבדקו את זה יותר.

אבל אין הועדה לחצי שנה, ההורדות הן לפחות לשנתיים וזו הועדה שמגיעה מהרשות המקומית, הם לא מוכנים לתת הועדה "בלנקו" לכל החיים. אומנה היא כאילו סידור זמני, הילד יוצא מהבית ואמור באיזשהו שלב לחזור.

למשל צווים של בית משפט, באומנה שאני מופקדת עליה, 60% מהילדים הם בחוק נוער, בית משפט היום מקצר את הזמנים שהוא נותן לצו ההשגחה מחוץ לבית ולכן כל פעם צריך לחזור לבית המשפט. הדברים לא תלויים רק בנו, לקבל החלטה.

אז למה לא לעשות את זה במקביל לצו השופט?

אנחנו עושים את צו השופט, בוודאי.

אם השופט נתן לשנה אז לשנה.

בוודאי, אם השופט נותן ל-3 חודשים והוא נותן לחצי שנה. פעם הם היו נותנים ל-3 שנים - - -

אבל התיק נשמר אצלכם.

בוודאי.

השאלה היא למה לוקח לחדש את ההועדה או לחדש את התשלומים כאשר הילד אצלם 6 חודשים?

כי במערכת המחשב של המשרד, ברגע שהצו נגמר ואם הוא לא חודש, הילד בחוץ.

אין לכם איזושהי תחנת ביניים, איזשהו סל וקל מאוד להחזיר את זה חזרה?

לא.

אבל הוא נשאר אצל אותה משפחה.

אבל גם מה זה "מערכת המחשב של המשרד"? אנשים מייצרים מחשבים.

אני רוצה להסביר, מי שהילד שייך לו זו הרשות המקומית, מי שמוציא את ההועדה ומקבל את ההחלטה שילד ממשיך להיות באומנה או חוזר הביתה אלה ועדות תכנון וטיפול ברשות המקומית. מערכת המשרד ניזונה מהבקשות של הרשות המקומית.

וכל זה בגלל ה-25% השתתפות.

לא, לא רק. ההוצאות המיוחדות כן אבל ההועדה, זה בעצם אנחנו נותנים שירות לרשות המקומית, אם היא פונה בזמן ועושה את התהליכים אז הילד נקלט בזמן. מספיק שיש טעות בתעודת הזהות במספר אחד ומחזירים.

ואם הגזבר חולה שבועיים?

גב' שלוה, יש מנהל לשכת רווחה ברשות ולא משנה איפה, בחצור או ביפו או בגוש עציון, והוא עבד מול מנהל המחוז, הדיווח שלו איננו דיווח מספיק אמין כדי שעל בסיסו הילד יוכל להמשיך להישאר בהועדה והמשרד יצטרך - - - ?

הדיווח של מי?

שחתום מנהל המחוז.

אז אני רוצה לספר שאנחנו נתנו הנחיה שאם 3 חודשים לא מגיעה הועדה המחוז מוציא את ההועדה. מאוד חשוב לי שהדבר הזה באמת יירשם. אנחנו בתוכנו אמרנו שלא יכול להיות שיותר מ-3 חודשים כשאנחנו יודעים שהילד נשאר ואף אחד לא בא לקחת אותו, אבל אז קיבלנו מוועדת השלטון המקומי שהם אוסרים עלינו לעשות את זה והם אפילו יתבעו אותנו בגלל שאין לנו סמכות. אני רוצה שתבינו שהיו פה באמת ניסיונות אבל אנחנו נסגרים מכל מיני כיוונים כי כל אחד שומר שלא יעשו את זה בלעדיו.

כן.

אני חושבת שהסל הבסיסי הוא מזערי כשנותנים ילד והסל הזה לדעתי צריך להיות מדורג, כי אם נותנים ילדCP מראש יודעים שהוא יצטרך כיסא גלגלים, שהוא יצטרך ריפוי בעיסוק, אז מה זה הסכום הזה?

הוא מדורג, הוא כן מדורג.

הוא הרי מצחיק בכלל. איך אפשר להחזיק ילד כך? מה הפלא שאין בכלל משפחות?

אבל הסל הוא כן מדורג .

אבל הסל מדורג בסיסית מאפס, כשנותנים ילד מפגר יודעים מה הוא יצטרך הרי מראש.

ולכן בצרכים מיוחדים ההועדה הבסיסית פי שניים מאשר שמדובר בילד רגיל.

והיא לא מספיקה, היא מצחיקה ממש.

זה ממש לא נכון, להגיד דבר כזה זה פשוט לא אחראי.

זה גם לא פי 2, אנחנו מדברים על 2,200-2,800 ו-3,600 זה לא פי 2.

לא, זה 4,344 שקלים לחודש לילד.

בלי הוצאה מיוחדת.

רגע, גם פה העברתם נתונים שגויים?

למה? הנתונים מדויקים.

לא אמרנו 3,000 ומשהו?

4,344 שקלים לחודש לילד עם צרכים מיוחדים, דמי אחזקה.

כש-2,000 שקלים עולה ריפוי בעיסוק בחודש.

הריפוי בעיסוק משולם בנוסף.

אבל מחכים לקבלות חצי שנה.

אבל אתם חייבים פה למשפחות עשרות אלפי שקלים.

לא להבין איפה את נמצאת. חייבים לנו לא מעט כסף, את מדברת אתי שמקבלים את זה אבל אני לא קיבלתי על חשבונית של הפסיכולוג לפני יותר מחצי שנה. כמעט שנה הילד שלי באומנה ועוד לא קיבלתי. זה שאני אקבל את זה זה נחמד, זה מקסים, זה יפה, אבל מתי, אין לזה שום ערך.

חברים, מעכשיו מדברים רק בזכות דיבור. כן.

הצעה קטנה, כשיושבת הוועדה לתכנון ומחליטים להוציא ילד להוצאה חוץ-ביתית למשפחה אומנת, וזה פתרון גם לשלטון המקומי, ברגע שיש החלטה והיא כתובה וחתומה על-ידי כל הגורמים ברשות הם צריכים לדעת שיש בצד זה גם איזה שהן הוצאות מיוחדות – אני מדברת על ההוצאות המיוחדות – וגם יש צווים בדרך, הם צריכים לחתום על כל הדברים שהם יודעים את זה ופעם בשנה יעשו התחשבנות ולא על כל דבר נצטרך לרוץ הולך חזור כי יודעים, הרי הוציאו את הילד מחוץ לבית, זו לא איזו הפתעה.

אני מבינה ואולי אני אחדד את הנושא הזה. כאשר ילד בעל צרכים מיוחדים יוצא למשפחת אומנה שמשרד הרווחה מכיר אותו, יודע מה הצרכים שלו – למשל כמו ששמענו פה, ילד בלי אוזניים, הן לא תצמחנה לו מחדש באחד הלילות כמו שאמרה פה האימא האומנת – מה שיקרה בסופו של דבר זו נכות שהיא קבועה והיא לא תשתנה, אז לכן ישנם דברים מסוימים שהיא לא צריכה לחזור עליהם בכל פעם מחדש ולקבל אישורים מחודשים. זה משהו שאפשר לעשות בצ'ק ליסט בצורה גורפת ובקביעות, אישור קבוע. ישנם צרכים מיוחדים מסוימים אחרים שמתגלים תוך כדי התהליך או תוך כדי הטיפול בילד, הם יהיו בדרגה כזו שאולי יהיה צריך לאשר אותם. אם אנחנו מדברים על ילד נכה אנחנו נדע שכיסא גלגלים אחת לכמה זמן צריך להחליף בהתאם לגודל שלו, בהתאם לגיל שלו, בהתאם לצרכים שלו, חוץ מדברים מיוחדים אחרים.

הייתי מציעה איזושהי הצעה, אולי קצת להתייחס לצד הטכני, הרי זה מתעכב גם בגלל הניירת והדואר והכול, עד שזה מגיע. אפשר לפתוח איזושהי מערכת ממוחשבת שכל הגורמים יכולים להיכנס ולתת אישור בתוך המחשב להוצאות האלה ואז לא לחכות שזה מגיע בדואר ויש בול, אין בול, בדיוק הסניף סגור, חגים, עניינים. כל אחד מאלה, מהאנשים שצריכים לחתום, שאחראיים על הדבר הזה, ייכנס עם סיסמא ושם משתמש ויעדכן לגבי הילד.

הרי בסופו של דבר ישנם סך הכול 600 ילדים בתוך המערך, על זה לא תקרסו.

אני מנסה לעקוף כרגע את כל החלק הבירוקרטי והמשפטי, הרי זה ייקח זמן עד שיעשו את כל השינוי. אני אומר, בינתיים אפשר לעשות שינויים ללא תלות בתהליכים המשפטיים והחוקיים, לבנות מערכת ממוחשבת שכל אחד יכול להיכנס אליה.

אני יכול גם משפט אחרון?

נו, אנחנו כבר חורגים לוועדה השנייה.

כי יש פה שני נושאים ואני לא רוצה שיהיה קשר ביניהם. יש פה נושא של החזר הוצאות שהוא בעייתי ודיברנו עליו, יש פה נושא נוסף של גיוס משפחות אוכלוסיית הילדים עם המוגבלויות, אני חושב שלא יהיה נכון - - -

איך תגייס אותם, תגיד לי, אם הם הפנים של הפרויקט?

הם לא מבינים שזה כל כך קשור אחד לשני.

אין מי שיממן.

הם רואים את הקשיים שהם נתקלים בהם, הם אומרים: מה, אני אכניס את הראש שלי למיטה חולה?

רק מה שרציתי להגיד מתוך ניסיון של יותר מ-10 שנים, משפחות אומנה מתגייסות לטפל בילד עם פיגור שכלי מהמון סיבות, בואו לא נקשר את סכום הכסף לגיוס. אלה שני דברים.

לא, אדוני, אתה עושה את הקשר הזה. לא, זה לא פייר, כי בסופו של דבר אתם, משרד הרווחה, לוקח הלוואה ואתה יודע מה? בלי לשלם עליה ריבית, בלי לשלם עליה ברגע שאתם מאחרים קנס, בלי הצמדה, בלי כלום. הם מלווים לכם כספים וזו בושה למדינת ישראל שזה מה שקורה. משפחות אומנה מספרות לי שמשרד הרווחה חייב להן עשרות אלפי שקלים, תסלח לי. ככה אתם משווקים את הפרויקט הזה? האנשים שמתנדבים אלה אנשים של סיירת מובחרת, בסדר?

אני יודע, אני מכיר אותם, אני עובד אתם. אני גם אמרתי מראש שכל המודל בנוי על זה.

ובלי מורכבות, תקשיב לי, זה לא רציונלי מה שהם עושים. זה לא רציונלי.

ועל זה הם בונים.

לא בונים על זה.

בונים על זה, בחייך, בונים.

השיטה היא לבנות סל לילד.

זהו, אתה סיימת לדבר עכשיו.

אני רק רוצה רגע לומר בהתייחס לנושא הזה, אני מעמותת "אור שלום" ואני אחראית על נושא של גיוס ואבחון המשפחות. עמותת "אור שלום" מקצה המון משאבים לפרסום כדי לגייס משפחות אומנה, מגיעות אלינו הרבה משפחות ואלה משאבים שלאו דווקא מתקבלים ממשרד הרווחה, אלה משאבים שמתקבלים מתרומות ומכל מיני גורמים חיצוניים.

שזה עוד יותר בושה.

מה שקורה, הפרסומים השוטפים מביאים לנו משפחות אבל לא משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. זו הסיבה שהרבה ילדים עם צרכים מיוחדים בעצם נמצאים בהמתנה ארוכה. בכדי לגייס משפחות לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ואני חווה את זה ביומיום, הגיוס צריך להיות אחר, המשאבים צריכים להיות הרבה יותר עמוקים. אני קוראת לזה "סיכול ממוקד", אתה צריך להגיע למקומות מאוד מיוחדים ולמשפחות מאוד מיוחדות ולשם זה מצריך משאבים ולנו את המשאבים האלו. לכן באמת לא מגיעים לעוד משפחות.

תודה.

קודם כל אני מברכת על המקום הזה ועל ההזדמנות לדבר על אומנה, בתקווה שגם זה ימשיך, שזה לא ייגמר בסיפור הזה כי אני זוכרת את מה שעשית לגבי כל נושא ביטוחי הבריאות עם ילדי זרים שמאוד עזר ועבד ועקף בירוקרטיות. אני מנהלת שירות האומנה במכון "סאמיט", אחראים על שני מחוזות, ירושלים דרום עם 850 ילדים והשני 170 ילדי שיקום פיגור. אני כן מתייחסת לילדים בעלי צרכים מיוחדים לא רק שיקום פיגור אוטיזם, יש לנו כ-10% מהילדים של ילד ונוער, שהם ילדים עם צרכים מאוד מאוד מורכבים ומיוחדים, שהם גם יכולים להיכלל בקטגוריות האלה, כולל זה שבגיל 18 אומרים להם לעזוב - - -

אבל הם לא תחת הקריטריונים.

היא לא מתקבלת לשיקום אבל בכל זאת היא צריכה לעזוב את המשפחה והמשפחה תמשיך ותטפל בה עד גיל אני לא יודעת כמה. כולם יודעים שהיא גבולית והיא לא מסוגלת להיות לבד בטח אבל היא לא יכולה לעבור לשיקום כי עשו ועדות. אני מרגישה שאנחנו כמה שנים אחורה כי אני חושבת שדווקא ב-2007 עשתה שלוה ליבוביץ באמת מעשה מאוד מיוחד שגם היה אחרי הרבה מאוד שנים של דיונים. איך אפשר לעשות דבר כזה, ושומו שמיים, בלי החתימות של הרשויות המקומיות? אפשר לעשות דבר כזה, אני לא כלכלנית, אני עובדת סוציאלית, אבל להגיד: אי אפשר סל ממוצע ואנחנו פה חושבים על הילדים – אף אחד לא חושב על הילדים, סליחה.
בת שבע שוב, 200,000 שקל אספה מתרומות שהיא הלכה בית בית עם סיוע שלנו קצת בפרסום אבל זהו. זהו. העניין הוא באמת איך חושבים על הילדים האלה, ולחשוב על הילדים האלה זה לחשוב איך לקצר את ההליך הזה. אני לא כלכלנית, אמרתי, אבל אפשר לחשוב. שלוה לקחה אז 5 שנים אחורה, עשו את החישובים, עשו ממוצעים, עשו מה שצריך והעבירו את זה לעמותות. אנחנו משלמים היום כספים למשפחות, וראו איזה פלא, הרבה יותר קל גם לגייס משפחות בילד ונוער. אני חייבת להגיד שבשיקום פיגור על כל 100 משפחות שאנחנו מגייסים בילד ונוער, בקושי שתי משפחות אנחנו מצליחים בילדים עם צרכים מיוחדים.

יש לי שאלה אליך, החסמים האלו, אם היינו מצליחים להוריד אותם, את הבירוקרטיה, את הקשיים, אם היתה יותר אוזן, היה לך יותר קל לגייס אותם?

מאוד קשה לגייס אותם. זה לא הכול כסף, אני גם לא רוצה שכאילו הכול יהיה כסף. יש באמת פער בלתי נסבל בין מה שאנחנו מקבלים ממשרד הרווחה - - -

אני רוצה להגיד משהו, זה שאתם כל פעם אומרים "הכול כסף", זה מעצבן אותי, את יודעת למה? כי אנחנו מדברים פה באמת בזוטות, אנחנו מדברים בקטנות. וכשאומרים "הכול כסף", בשורה התחתונה אני אומרת: לא, יש פה חוסר אמון של המערכת באותן המשפחות אם הם מטרטרים אותן פעם אחר פעם אחר פעם ובודקים את אותן קבלות 10 פעמים כאילו מישהו נכנס לתוך התהליך הזה כדי לעשות קופה על המדינה, אני אומרת, יש דרכים הרבה יותר קלות, חברים, ובטח שלא זה. עצם זה שאנחנו חוזרים על "הכול כסף" זה קטסטרופה.

נכון. אנחנו עשינו בעמותות בזמנו איזשהו תחשיב כמה עולה לנו באמת לגייס משפחה, משפחה מה שנקרא רגילה, לא לילדים עם צרכים מיוחדים. הם מקבלים בסביבות 1,500 שקל גם לגיוס וגם להשמה של משפחה, לנו ב"סאמיט" זה עולה בסביבות 5,500 שקל, כל היתר ממומן מתרומות. בשנה שאין לי תרומות זה קשה מנשוא. השנה הזאת למשל אנחנו ממש תקועים, ממש תקועים.

תודה. אנחנו חרגנו לוועדה הבאה.

רק מילה. אני כן חושבת שצריך גם הקלות למשפחות האלה והקלות בפרסום כדי לגייס כי אם לא יהיו הקלות בפרסום זה יהיה מאוד קשה.

תודה. חברת הכנסת קארין אלהרר.

תודה ליושבת-הראש על קיומו של דיון כל כך חשוב. אני מבינה שדיברו על זה קודם ואני מתנצלת שאיחרתי, אני חושבת שהחטא הקדמון בכל הסיפור הזה הוא שהנושא לא מוסדר בצורה טובה, הוא מוסדר בתע"ס באיזה נוהל ארכאי, אין בו באמת התייחסות לדברים שהתפתחו מאז. בכלל נושא ילדים עם מוגבלויות נעדר מהשיח, אני חושבת שזה מאוד מצער. הגענו למצב שבו משפחות שלוקחות באומנה ילדים עם מוגבלויות ראויות רק לתארים ולשבחים, חסידי אומות העולם, באמת. אין שום תמריץ היום לקחת ילד עם מוגבלות הביתה ולטפל בו. נאמר כאן "לא הכול כסף", אורלי, זה נכון, מצד שני כסף זה פקטור משמעותי מאוד בגידול של ילד עם צרכים מיוחדים.

מה גם שמי שנותן את הכסף בסופו של דבר אלה משפחות האומנה והם מחכים בפועל מתי יחזירו להן.

שזה בעיני עוול על עוול.

זה ניצול ציני.

ואני לא רק מדברת על כסף, זה אפילו לא רק כסף הסיפור הזה, מדובר גם על התנאים הנלווים, הרי הוא לא זכאי לגמלת ילד נכה אז הוא גם לא זכאי לכל התנאים הנלווים לגמלת ילד נכה. מילא, את ה-2,000 ומשהו שקל לא נקבל, אבל מה מעבר?

כל ההתנהלות מול ביטוח לאומי היא בעייתית.

נכון, למרות שאני חייבת לומר שפניתי לפרופ' מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, וכן יש איזושהי נכונות לבוא לקראת, אני מקווה שהנוהל המסודר ייחתם ממש בקרוב. אני מתכוונת להגיש הצעת חוק ואני מקווה שהרבה מאוד מחברי הבית הזה יצטרפו אליה. אני חושבת שזה לא מקובל, לא בישראל של היום, שאין חוק מסודר שמסדיר זכאות של ילדים באומנה, של ההורים באומנה, ומה הזכאות הזו בעצם כוללת. ממש תודה על הדיון הזה.

תודה לך, ואני כבר אומרת לך שאני מאמינה שכל חברי הוועדה ירצו להצטרף להצעת החוק. אני מאמינה שזה בנוי על טיוטה של סביונה רוטלוי.

זה מבוסס על ההמלצות של סביונה רוטלוי וזה כמובן נעשה שיתוף המועצה לשלום הילד.

בהחלט. אז אנחנו מכירים את החוק הזה, גם הוועדה הזו תיתן את מלוא כוחה כדי לקדם את זה. אני אסכם את הדיון הזה אבל, חבר'ה, זה רק דיון אחד מבין שרשרת של דיונים כי בינתיים, ועד לעניין של החוק ועד שהוא יעבור זה תהליך ארוך, בינתיים ישנם דברים שבידי משרד הרווחה והשלטון המקומי והנוגעים בדבר שיאפשרו לקצר גם את הסבל, גם את התהליכים, בוודאי את ההחזרים. אז אנחנו נבקש מכם להכין לנו טיוטה שהיא בגדר שלא מצריך חוק, חוזר מנכ"ל, הוראות כאלה ואחרות, לייעול של המערכת. עלו פה כמה הצעות בין היתר למשל נכויות מסוימות שהן נכויות קבועות, כמו שבביטוח הלאומי אנחנו יודעים שמי שחלילה וחס הוא שנכה כך וכך דרגות זכאי בכל כמה שנים אפילו להחלפה של רכב, אז פה אנחנו מדברים על כיסא גלגלים. אנחנו יודעים מה כל נכות מזכה ולכן תהיה רשימה, מבחינתי אפילו רשימה סגורה עם אופציה להוספה של דברים מסוימים, שאותם אנשים לא יצטרכו על הדברים האלו לרוץ בפעם השנייה והשלישית או בכל פעם שהם צריכים את ההחזרים. זה יבוא built in בפנים.
דבר שני, אני מבקשת מהשלטון המקומי בבקשה להכין תוכנית עבודה שמבחינתי היא תוכל לעבוד מול משרד הרווחה בנושא של התחשבנויות אחת לשנה בעניין של המצ'ינג. מה גם שהנושא של מצי'נג ילך ויפתח אבל עד אז שיהיה באמת משהו שייתר את כל המסע המטורף הזה. קארין, את יודעת איך זה עובד, מגישים חשבונית לעמותה, העמותה מגישה לחשב, החשב מחזיר לעמותה, העמותה מעבירה לשלטון המקומי, השלטון המקומי מחזיר לעמותה, העמותה מעבירה ל - - -

ובינתיים המשפחה קורסת.

כן. זה לא נגמר, זה חד גדיא, לגמרי חד גדיא.

אם יקבעו שהמדינה תצטרך לשלם ריבית והצמדה ודמי טיפול כמו שהם גובים מאתנו אז אולי זה יעזור.

אולי יש מקום להוסיף לחוק.

אבל, יצחק, זו לא אשמת המדינה.

אשמת מי? ריבון העולם? מי אשם?

יש לכם 3 חודשים ואני חושבת שזה יותר מדי.

כי אם החומר מגיע כמו שהוא צריך ובזמן אז הוא משולם בדיוק בזמן.

את יודעת שזה לא נכון.

שלוה, את יודעת איך אפשר לקצר תהליכים. אני רוצה טיוטה פה, הצעת התייעלות, הן ממשרד הרווחה, ולא 3 חודשים, חודשיים כדי שזה יהיה עוד במושב הזה. אנחנו ניפגש פה בעוד חודשיים. בינתיים אנחנו נקדם את הנושא הזה של החוק שיצא לפני כך וכמה שנים של סביונה רוטלוי.

אורלי, סליחה שאני קוטע. שלוה, בכל מקום בשירות שמדובר בכמות כזו של אנשים – אפילו אותו פקיד שכרגע יש לו את מספר תעודת זהות, תרים טלפון למשפחת האומנה, תקן את זה.

נכון.

לא מאפשרים.

אז את זה צריך לתקן, את ההוראה שלא מאפשרת.

אומרים לנו: זה כמו שיק, וחייבת להיות על יד התיקון חתימה.

מי לא מאפשר לך? מי זה?

אנשי החשבות שלנו.

שלוה, החשבות זו המדינה, זו לא המדינה? החשבות זו המדינה.

החשבות זו המדינה אבל יש שם כללים כנראה. הם אומרים לנו: זה שיק ואם השיק שגוי אתה לא יכול לעשות תיקון על השיק.

אז שישלמו מסים.

זה לא שאני מצדיקה את זה אבל אני רוצה שתבינו.

לא, בטרם השיק.

האירוע האחרון שעברתי בעניין הזה היה לתת דוח למבקר המדינה על ההוצאות שלי בבחירות הפנימיות אז הרים אלי טלפון מישהו מחברת הבדיקה והעיר לי מספר הערות, נכון, זה גם נגמר במכתב ממנו והייתי צריך לתקן, אבל העיר לי, הסתבר שזה פה במלחה, קפץ, סגרנו, תיקנו ביחד וגמרנו אירוע. אי אפשר להתנהל עם "כתבת לי", "כתבתי לך".

אבל זה כשמדובר בדוח או משהו, לא כשמדובר בנושאי כסף. אני רוצה שתבינו, יש חשבים.

אז בבקשה, תשבו עם החשבים, תכינו את הטיוטה הזו ותראו איך אתם מקצרים את כל העניין הבירוקרטי.

אנחנו יושבים אתם והם עושים מוקשים מיום ליום.

זה משהו קצת מטורף, משהו שבהחלט בשיחת טלפון או בפקס או במייל – אנחנו בעידן טכנולוגי מתקדם – מבקשים להעביר ולתקן.

אין להם השפעה.

אנחנו מבקשים שחשבות המשרד יבואו.

אנחנו נזמין גם את החשבות.

בדיוק.

בהחלט. אז אנחנו נקדם את הנושא של הצעת החוק מאותן המלצות של הוועדה שסביונה רוטלוי עמדה בראשה. אנחנו נבקש מכם להיות פה בתוך חודשיים בהסדר ועם איזושהי טיוטה איך אנחנו מקצרים ומייעלים את התהליך. אני מבקשת מהשלטון המקומי, אמרתם שיש לכם פגישה עם השר עוד החודש, נכון?

זה יעלה גם בוועדת תיאום וגם מול השר.

אתה הבטחת שזה יעלה ואתם תראו איך אתם עושים את נושא המצ'ינג כדי להקל על אותן משפחות. השלטון המקומי, אם יש שניים-שלושה ילדים באותה עיר, זה לא משהו שיפיל את העיר אבל זה בהחלט יכול להפיל משפחות כי מדובר פה בלא מעט כספים שלא הכול יוצא רק מהרשות. אנחנו נעביר לכם את התאריך המדויק להמשך הפגישה. תודה רבה, המשך יום טוב.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:00.>