PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
07/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 6>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ז באייר התשע"ג (07 במאי 2013), שעה 10:00

<הצגת מנח"י כדגם למערכת חינוך עירונית - לציון יום ירושלים>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

יעקב אשר

יצחק הרצוג
ג'מאל זחאלקה
משולם נהרי

>
מאיר שמעוני - מנהל מחוז ירושלים, משרד החינוך

שירלי באבד - אגף תקציבים, משרד האוצר

ניר ברקת - ראש העירייה, עיריית ירושלים

יוסי היימן - מנכ"ל, עיריית ירושלים

מיכל שלם
- ראש הסגל, עיריית ירושלים

חנית קויפמן - ע. לראש הסגל, עיריית ירושלים

אריאלה רג'ואן - יועצת בכירה, עיריית ירושלים

משה טור פז - מנהל מנח"י, עיריית ירושלים - מנח"י

פפה אללו - סגן רה"ע, עיריית ירושלים

מאיר מרגלית - חבר מועצה, עיריית ירושלים

גרשון בינט - מ"מ מנהל האגף לחינוך חרדי, עיריית ירושלים

גיל ריבוש - תכנון אסטרטגי, עיריית ירושלים

לארה מובאריכי - סגנית מנהל מנח"י למגזר ערבי, עיריית ירושלים - מנח"י

יואל לוטפי - משנה למנהל מנח"י, עיריית ירושלים - מנח"י

אהרן גפן - מנהל המחלקה לפיתוח תכנון ובקרה, עיריית ירושלים - מנח"י

אהרון דב פוקס - מנהל אגף בינוי מוס"ח, עיריית ירושלים - מנח"י

עמנואל זילברמן - מנהל בי"ס תל"י בית חינוך, עיריית ירושלים - מנח"י

נעמי חזן - מנהלת בי"ס ארגנטינה, עיריית ירושלים - מנח"י

דורון מתן - מנהל בי"ס גילה א, עיריית ירושלים - מנח"י

יהודה סקר - יו"ר מועצת הורים, ירושלים

מוטי סמט - יו"ר סניף ירושלים, הסתדרות המורים

נאוה פורר - מנהל חינוך ותאום, עיריית ירושלים

אתי בנימין - יו"ר, ארגוני הורים


מאיר אליפור - יועץ אסטרטגי להנהגת הורים ארצית

פז כהן - יו"ר, ארגוני הורים

עבד לאפי - יו"ר, ועד הורים מזרח ירושלים

ענת אייל - פעילה- המשמר החברתי,

מוריה בן עמי - ראש צוות חינוך, תנועת התעוררות

אשרת מימון - מנהלת פיתוח מדיניות, עמותת עיר עמים

יואב ללום - מנכ"ל עמותת "נוער כהלכה"

יהודית גידלי

אתי אפלבוים
<הצגת מנח"י כדגם למערכת חינוך עירונית - לציון יום ירושלים>

בוקר טוב, אני פותח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. על סדר-היום: הצגת מנח"י כדגם למערכת חינוך עירונית - לציון יום ירושלים.

אנחנו בשבוע ירושלים, יום ירושלים יהיה מחר. לצורך זה הכנסת מקיימת היום מספר פעילויות ודיונים כשהנושא המרכזי הוא ירושלים. אנחנו בוועדת החינוך, התרבות והספורט, החלטנו לערוך גם כן דיון שהמרכז שלו הוא ירושלים.
ביקשתי מראש העיר להתמקד בתפיסה של הפעלת החינוך על-ידי המערכת שנקראת מנח"י, שהיא שונה לחלוטין ואולי ראשונית, מכל השלטון המקומי והישובים בארץ וללמוד גם על התכנים, גם על הארגון מבחינת התפיסה הכוללת.

כמי מאמין בתפיסה הזאת של מערכות משולבות, יש לי עניין רב ללמוד את זה. לכן אנחנו נמקד את הפגישה הבוקר בנושא הזה. אנחנו גם מקיימים ביום ראשון ביקור בירושלים, כמובן התחום החינוך. גם הפגישה היום וגם הפגישה והסיור ביום ראשון יתנו לחברי הוועדה היכרות יותר טובה ומודעות יותר עמוקה גם להישגים וגם, כמובן, לבעיות.

אנחנו מתכבדים בנוכחותו של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, תודה רבה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, מר מצנע. נמצאים כאן נציגים של הסתדרות המורים, ועד ההורים המחוזי, מכובדיי כולם.

(מוצגת מצגת)

אין ספק כשמדובר על חינוך בירושלים אנחנו מדברים על מערכת החינוך הכי גדולה בארץ, כ-260,000 תלמידים, כמדומני בגודל של חיפה.

אנחנו מדברים על מערכת מאוד מאוד מבוזרת שיש בה יותר שונה מדומה. שימו לב, החינוך הממלכתי והממלכתי דתי, מהווים 23% מכמות התלמידים. החינוך הערבי, גם הוא חלקו פרטי חלקו מוכר שאינו רשמי ורשמי. גם בחינוך החרדי יש לנו מספר זרמים, חלקם מתבדלים וחלקם ברשתות. 40% ברשתות ו-60% פרטי.

מה קורה לאורך השנים עם הקבוצות האלה?

מייד אני אראה.

תמונת המצב הזאת מסבירה לנו שבירושלים צריכים הרבה גמישות חשיבתית כי אין כללים אחידים במערכת, במובן זה שאתה יכול לנסות לייצר קונספט למגזר הממלכתי והממלכתי דתי אבל אי אפשר להחיל את כל הכללים על כל בתי הספר ואני לא מציע לנסות, אלא ללכת על פילוסופיה של מתן שירותים לזרמים השונים ולראות איך אנחנו נותנים מענה לתושבים לתפיסתם. הנושא הזה מאוד חשוב.

ברשותכם אני רוצה לעבור הלאה ולהראות כמה נושאים בנושא ממלכתי וממלכתי דתי. אחרי זה נתרכז במגזר החרדי ובמזרח העיר.
שאלת על מגמות. אנחנו רואים שלמעלה מ-15 שנים היה קיטון בזרם הממלכתי והממלכתי דתי בירושלים ובשלוש השנים האחרונות אנחנו רואים שינוי.

יש לך פילוח בין הממלכתי לממלכתי דתי?

כן.

בקדנציה של קודמי, הממלכתי הצטמק 12% בערך מוחלט, מכיתה א' עד יב'. הממלכתי דתי הצטמק בערך מוחלט 7%. מתחילת הקדנציה אנחנו בפלוס כמעט 2% בממלכתי ו-4% בממלכתי דתי. ממינוס 12 ל-פלוס 2%, ממינוס 7% לפלוס 4%. זה שינוי דרמטי במגמה של הציבור הממלכתי והממלכתי דתי. לצידו יש גידולים בחרדי ובמגזר הערבי. כלומר, אנחנו רואים שינוי מגמה במגזר הציוני שלצערנו עזב את העיר, ולצידו גידולים של המגזרים הנוספים.

כשמסתכלים על המספרים, הגרף נראה יפה, אבל המספרים הם מאוד דומים. אתה נמצא כל הזמן על 22.5 אלף. התנועה היא 150 בשנה. המגמה ניכרת אבל ההבדלים במספרים הוא לא משמעותי.

תיארתי שיש לנו גידול של 2% ושל 4%. במספרים של 22,000 אחוז אחד הוא כ-200 תלמידים אבל רואים את השינוי.
יותר מזה, אם נלך לגרף הבא אנחנו רואים גם בעתודה בגני ילדים גידול מרשים נוסף בכמות התלמידים. הדבר הזה מסתדר לנו טוב עם נתונים שפורסמו היום לקראת יום ירושלים, של גידול או עצירה בהיקף ההגירה השלילית של זוגות צעירים גם במגזר הממלכתי והממלכתי דתי.

אני רוצה להראות לכם תוצאתיות של מערכת החינוך הממלכתית. בנושא של זכאות לבגרות, אם בשנת תשס"ט היו זכאים בירושלים כ-64% בתשע"א אנחנו מתקרבים ל-68%, מתקרבים ל-70%. בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, יש שינוי וגידול בהיקפי הזכאים לבגרות. כך גם שיעור המתגייסים מהחינוך הממלכתי. תכף אסביר ממה זה נובע.
אני רוצה להבהיר ולהסביר מה הן הרפורמות המהותיות שעשינו בניהול מנהל חינוך ירושלים. שני דברים שהם משלימים אחד את השני. השינוי הראשון הוא שבניגוד למה שהיה נהוג בעבר ובמקומות אחרים, שבו המדינה או העירייה מנהלות את הביקושים של התושבים, במקום ניהול הביקושים אנחנו מנהלים את היצע בתי הספר. זה מאוד חשוב. רוצה לומר, שאנחנו עוקבים אחר הביקושים והבקשות של התושבים. כשיש בתי ספר עם עודפי ביקושים, אנחנו מרחיבים את בתי הספר עם עודפי הביקושים. פתחנו סניף של בית הספר הניסויים בקרית יובל, של אפרתה בתלפיות. העברנו את "אהבת ישראל" במקום ממ"ד א' ברמות. פתחנו בתי ספר צומחים חדשים במקומות שיש להם ביקושים, בגוננים ובגבעת מרדכי. אנחנו בעצם מתאימים את בתי הספר לביקושים. משנה לשנה אנחנו בעצם עושים פעולה שכזאת, בין בית ספר או שניים בממלכתי ובממלכתי דתי.
התוצאה של התהליך הזה, שהיום כ-98% בממלכתי ובממלכתי דתי מקבלים את הביקוש הראשון שלהם. אין לנו חיכוך עם התושבים. האלמנט השני שהכנסנו, הרפורמה השנייה זאת רפורמה של מדידה והערכה. מדידה והערכה הוא עץ ערכים בית ספרי. התחלנו עם בתי הספר העל יסודיים, בהתחלה הממלכתי ואח"כ הממלכתי דתי. בשנה הקרובה עוברים ליסודי ועוברים למזרח העיר, אני אפרט בהמשך.

בעצם לכל בתי הספר יצרנו שפה משותפת, שפת חינוך חדשה שמדברת על ערכים כמו: אחוז גיוס לצה"ל בממלכתי ובממלכתי דתי, אקלים חברתי, ערכיות והתנדבות על-פי סקר הורים, או, לחילופין, יחסי מורים תלמידים, שביעות רצון מורים מבית הספר, שביעות רצון הורים מבית הספר. כמו כן אנחנו בודקים הישגים תוצאתיים כמו: אחוז זכאות לבגרות, אחוז מצטיינים בבגרות ואחוז עומדים בדרישות הסף.
לכל בית ספר אנחנו נותנים פרספקטיבה איך הוא יחסית לדומים לו, איך הוא יחסית לשנה שעברה. השיח הזה הוא לא רק שיח של תוצאות. כשאנחנו משווים בתי ספר מאשכול סוציו אקונומי דומה בין בתי ספר, אנחנו יכולים להראות לכל בית ספר את הערך המוסף שלו יחסית לבתי ספר דומים לו. השיח הזה של עץ הערכים התקבל כסטנדרט על-ידי מנהלי בתי ספר בירושלים, זאת שפה משותפת.

היום, כשאני מגיע לביקור בבית ספר, יש לנו את מפת הביקושים של בית הספר, האם הוא בביקושי יתר או חסר. אנו רואים את תוצאותיות עץ הערכים יחסית לשנה שעברה, יחסית לדומים לו.
השיח הוא פדגוגי, ערכי. אנחנו מדברים עם מנהלי בתי ספר בשפה שלא היתה קיימת בעבר כי הדיון היה רק על מכסות תלמידים. היום יש לנו יכולת לאתר בתי ספר שמתקשים בתת תחום כזה או אחר. במקום להגיע עם מסר גלובאלי שלא מתאים לכולם, אנחנו יודעים ללכת לבתי ספר שבהם ההנשרה היא גבוהה ולסייע למנהלי בתי ספר להתמודד עם הנשרה, או להעלות את הזכאות לבגרות באמצעות תכניות ממוקדמות וכן הלאה.

זאת שיטת ניהול שמאפשרת לנו במערכת העירונית לאתר את האתגרים העירוניים, מאפשר למנהלים לאתר ולדעת איפה הם במרחב ולנהל טוב יותר את בית ספרם.

יש גם מדד התנהגותי, אלימות ודברים מסוג זה?

בוודאי, חד משמעית כן. זה נמדד באקלים בית ספרי.
זה מאוד מעניין, כי כאשר אני שואל את האנשים: מה אתם חושבים המדד המנבא הכי משמעותי לאיכות בית ספר? מה נתפס אצל הורים ברמה הכי גבוהה מה זה בית ספר איכותי? זה לא בגרויות, זה מדד אחד מאוד מעניין שלמדנו מהרגרסיה של בסיס הנתונים - זה היחס מורים תלמידים. אנחנו יודעים היום לבוא למנהלים ולהגיד להם: תדעו לכם אם בבית הספר שלכם המורים מתייחסים טוב והתלמידים מרגישים בנוח – זה נשמע אינטואיטיבי כי בעצם כל הורה רוצה שהילד שלו יפרח וירגיש שממצים את הפוטנציאל המקסימאלי שלו בבית הספר.. אנחנו יודעים לתת גם ברגרסיות לכל מנהל בית ספר, מה אנחנו ממליצים לו לעשות כדי לשדרג את עצמו לשלב הבא.
מערכת מדידה והערכה, לצד ניהול היצע בתי הספר במקום הביקושים, זה שמביא לנו את התוצאתיות. ראשית, גידול בתלמידים. נתנו שתי דוגמאות בזכאות לבגרות בשיעור המתגייסים לצה"ל. שמנו את זה כיעד ובתוך שנתיים וחצי עברנו ממצב של מתחת לממוצע למעל הממוצע הארצי בגיוס לצה"ל בבתי ספר ממלכתי וממלכתי דתי והיום אנחנו משיקים 90%, שזה מאוד מאוד מכובד ומשמעותי. כמעט כל מדד שהצבנו בעץ הערכים, ראינו התייחסות של מנהלי בתי ספר ושיפור בתוצאתיות הפדגוגית והערכית בבתי ספר ועל-כך אנחנו מאוד שמחים.
בגדול, החדשות הטובות הן שהיום אנחנו פותחים בתי ספר חדשים במקום לסגור אותם או להעביר אותם למגזרים אחרים. שביעות הרצון של המנהלים היא במגמת עליה וכך גם שביעות הרצון של התושבים.

אני יכול לציין עוד דבר. יושב פה מנהל המחוז מטעם משרד החינוך. היה חשש שמא האסטרטגיה הזאת תוביל לפחות כיתות תקניות. משנה לשנה אנחנו מוכיחים שיש לנו יותר ויותר כיתות תקניות ופחות ופחות כיתות לא תקניות. אני מתכוון, כמובן, לכמות התלמידים. אנחנו יודעים לנתב ולנהל נכון את רצונות ההורים - - -

ברמה בית ספרית ומספר הכיתות, בתי הספר מלאים?

יותר ויותר. התשובה היא כן. יש לנו מבעוד מועד מפת ביקושים שאנחנו מאתרים כבר בינואר פברואר עם תהליך הרישום. אנחנו יודעים לנבא איפה יכולים להיות פערים. זה נותן לנו חצי שנה מראש לנתב הורים, לנתב בתי ספר. זה נותן לנו מספיק זמן כדי להגיע מאורגנים לקראת ספטמבר. זה שלוש שנים שהחיכוך השלילי שלנו עם התושבים בממלכתי ובממלכתי דתי הוא מאוד מאוד נמוך.

נתון על בתי ספר שנסגרו השנה או שנפתחו חדשים.

השנה רק נפתחו חדשים.

לא נסגר אף בית ספר.

"נוה יעקב" המאוחד סוגרים השנה.

נכון, כנראה. אנחנו בג' וב-ד', לפי בקשת ההורים, הם מבקשים לעבור לפסגת זאב.

זה לא מה שידוע לי מההורים.

התשובה היא חד משמעית כן. אם ירצו ההורים להישאר, הם יישארו. התשובה היא שאנחנו בקשר עם ועד ההורים ואנחנו יודעים שהם ביקשו להיטמע בפסגת זאב. אם הם ירצו את זה אנחנו ניתן להם את זה, ואם לא אז לא.

לגופו של עניין, גם ברמת המקרו, גם אם פעם בארבע שנים בית ספר אחד זז כי יש שינויים דמוגרפיים בתוך השכונה, אני חושב שזה סביר. אנחנו הוכחנו שאנחנו יודעים בגדול, בשביעות רצון מאוד גדולה של משרד החינוך, של מנהל המחוז, המנכ"לית והשר, לנהל את התהליכים ולשדרג את התהליכים הפנימיים.

דיברת על מנח"י. להערכתי, הסיבה שזה מתאפשר, זה בגלל המבנה הדואלי שבו מנהל מנח"י בעצם כפוף לשני ראשים. זה בצד הפורמאלי.
בצד הלא פורמאלי, זאת הכימיה שיש לנו עם משרד החינוך והאמון שהמשרד נותן בנו לנהל את הפורטפוליו של בתי הספר.. המבנה שהוא לכאורה אנדרוגינוס מאוד מאוד תלוי בפרסונות וביכולת לייצר אמון. כשהוא גבוה, אפשר לרוץ גבוה.

בכל זאת, מה עושה את ההבדל? המנהל והעומד בראשו הוא מרכז סמכויות גם של העירייה וגם של משרד החינוך?

תיאורטית כן.

או, שיש אדם נוסף במשרד החינוך?

יש אדם נוסף שיושב כאן.

אני אומר לך עוד פעם, הכלים שיש לנו במנהל חינוך וירושלים – אנחנו לכאורה אחראים על הרישום ואנחנו לקחנו על זה את האחריות. זה עניין של חלוקת עבודה. אני יכול לראות שני קצוות. אחד, שזה לא יתפקד כי יש אגואים וסיפורים. השני, זה מתפקד מצוין כששמים את האגו, כששמים את האגו מחוץ לדלת ועובדים בשיתוף פעולה. אני חושב שזה המקרה.

מעבר לשיתוף פעולה בין אנשים שבלעדיו לא קורה כלום. מה השוני? מה ההבדל בין ניהול החינוך, למשל, בחיפה לעומת ירושלים?

את זה אני פחות יודע לתת לך כי אין לי פרספקטיבה מה קורה בחיפה.

אולי זה מודל שכדאי לאמץ אותו ואולי לא.

לפני זה, ברשותכם, רק נתייחס למנהל חינוך חרדי ומזרח העיר ואז נעשה את הדיון כי הוא יותר מורכב.

במנהל חינוך חרדי בסך הכול המערכת יחסית מאוד עצמאית. כ-40% הם ברשתות, מעין החינוך התורני והחינוך העצמאי. יש לנו קשר טוב עם הרשתות האלה. אני חייב לומר שהאתגרים הגדולים שלנו היו בצד הפיזי. מתחילת הקדנציה עבדנו מאוד קשה, בעיקר לקדם ולבנות בשכונות החרדיות למגזר החרדי.
תפיסת העולם הזאת – יש לנו 1,100 כיתות לא תקניות במגזר החרדי ועוד כ-1,000 כיתות לא תקניות במזרח העיר, כשהתחלנו את הקדנציה. היום בצנרת מסרנו כבר למעלה מ-119 כיתות ויש לנו עוד 500 בצינור שהן מאושרות ומתוקצבות ואנחנו יודעים איפה. זאת עבודת מטה מאוד אינטנסיבית שנעשתה בעיריית ירושלים. בעבר האחריות על הבינוי היתה על העמותות. שינינו קונספט ואמרנו שהעירייה לוקחת אחריות. משרד החינוך מאוד עזר בעניין הזה ולתפיסתי אנחנו בדרך המלך מבחינת שרטוט המבנים שאנחנו בונים. זה כמעט מחצית מהחוסר שהיה.

באופן טבעי, כשבונים מבנה חדש אז לוקחים את הכיתות הפחות תקניות, עוזבים אותן ומשדרגים, וכך אנחנו מורידים את הכיתות הכי פחות תקניות כלפי מעלה. הדבר הזה הוא די בשורה במגזר החרדי ואני חושב שיש שביעות רצון של כולנו שהתהליך הזה מתקדם.

כשאתה אומר תקניות, אתה מדבר על הפיזי. מה קורה עם גודל הכיתות?

הממוצע העירוני בכלל המגזרים הוא כמעט 28.

גם בחרדי?

כן. חרדים, מגזר כללי, כולם כמעט אותו ממוצע, 27-28 תלמידים בכיתות.

זה גבוה.

זה שניים יותר מהארצי.

במזרח העיר לא תמצא כיתה עם פחות מ-35 תלמידים בכיתה.

זה אמנם ממוצע אבל זה מסתיר את העובדה שבמזרח העיר לא תמצא שיש בה פחות מ-30 תלמידים.

אם לדייק, הממוצע במזרח העיר הוא 29 נקודה משהו, כדרכו של ממוצע הוא מסתיר הבדלים מאוד גדולים. יחד עם זאת, אין כאן הבדלים דרמטיים בין מגזרים.

לגופו של עניין, עוד מילה אחת על המגזר החרדי לפני שנפתח את זה לדיון. הנושא הנוסף שבו אני חייב לומר שחלה בו התקדמות משמעותית במגזר החרדי, זה הנושא של התעסקות עם האפליה המגזרית והעדתית. בעניין הזה, מועצת העיר, החל ממחזיק התיק, סגן ראש העיר פינדוס, דרכי, דרך משרד החינוך, עשינו יד אחת והתופעה הזאת הצטמצמה בסדר גודל. יש לנו עדיין מנהלי בתי ספר שהם סרבנים.

אני אסביר מה האתגר שעמד בפנינו? כשאתה בא לשבץ תלמידים, לכאורה זאת אחריות של משרד החינוך והעירייה יחד, לפעמים ההורים לא מרוצים מהשיבוץ ולפעמים בתי הספר לא רוצים את השיבוץ. קודם כל, הודענו למנהלי בתי ספר שלא נסכים שהם לא יקבלו את השיבוץ של המערכת העירונית. שנה שלמה התמודדנו עם הסוגיה הזאת בתפר בין משרד החינוך לעיריית ירושלים ואנחנו היום באותה עמדה.

יש לנו בית ספר אחד שלא קלט 4 בנות על-פי הנחיית מנח"י, בגיבוי של משרד החינוך. אנחנו מחזיקים לו 10 מיליוני שקלים בינוי לרשתות, עד שהוא יסכים לעמדתנו. בעניין הזה, כל מועצת העיר מאוחדת סביב הנושא הזה. זאת אמירה ערכית ומאוד חשובה. חלק מהפיתרון לבעיה זה קודם כל לבנות פיזית כיתות כי ברגע שאתה מייצר יותר כיתות אז הפער בין ההיצע לביקוש קטן. הדבר השני זה להתעקש ולחייב מוסדות לקבל תלמידות ללא קשר למה הם תמיד היו רוצים, אלא לחייב אותם לקבל רישום ולמנוע אפליה.

זה תהליך מורכב ואני מאמין שהנחישות משתלמת כאן. לצערי, בשנים קודמות זה היה מאות. בתשע"ג התחלנו עם כמה עשרות והצטמצמנו מהר מאוד לתריסר. עדיין הבעיה קטנה אבל אנחנו יכולים לספור אותם על יד אחת. אנחנו מוטרדים מהנושא, אבל התופעה כתופעה, אנחנו יודעים להילחם בה ואני מאוד גאה על-כך.
לגבי מזרח העיר. כשהתחלנו את הקדנציה היו חסרות לנו כ-1,000 כיתות תקניות. זה אומר שהעירייה שוכרת דירות ומבנים אחרים. זה לא שאין כיתות אלא אנחנו לא משלמים עם איכות המבנה שהם גרים.
בצנרת יש לנו כ-500 כיתות. בספטמבר הקרוב אנחנו פותחים 111 כיתות חדשות במזרח העיר.

יש שם קרקע?

אנחנו עובדים מאוד קשה. האתגר הגדול שם זה ההפקעות. אנחנו רוצים לצופף. לאור האתגר הגדול של חוק חינוך חובה מגיל 3, בעבר במזרח העיר לא היה ביקוש בגילאים האלה. עכשיו נוצרים ביקושים ובעצם אנחנו מייצרים ביקושים נוספים מעבר למה שהיה לנו בעבר. זאת עבודת מטה מאוד אינטנסיבית שנעשית בעיריית ירושלים בראשות המנכ"ל והאחראי על מנהל חינוך בירושלים. אני חייב לומר שמשרד החינוך גם כן שם פה גז ענק. אנחנו רוצים לאתר מתחמים, לעבות אותם. זה אחד מהפרויקטים החשובים ביותר שעיריית ירושלים מסתכלת עליו בהיבטי הבינוי.

זה על קרקע קיימת?

התשובה היא כן. אנחנו רוצים לעלות לשתיים ושלוש קומות.

קרקעות נוספות זה רכישה או הפקעה?

הכול זה הפקעות.

משרד החינוך משתתף?

מאוד משתף פעולה.

הוא משתתף גם בעלות ההפקעה?

התשובה היא כן.

האוצר מתקצב את ההפקעה. בהפקעות יש בעיות קשות וזה לא השולחן. יש בעיות קשות בהפקעות.

אבל באופן עקרוני האוצר מתקצב את זה.

כן.

אגב, השנה הולכות להיפתח 180 כיתות חדשות במזרח העיר. 110 חדשות, שזה סכום שלהערכתי לא היה בעשרות השנים האחרונות ועוד כ-70 כיתות שאנחנו שוכרים לטובת המגזר.

מה המבנה במגזר הערבי מבחינת בתי ספר ממלכתיים לבתי ספר מוכרים שאינם רשמיים באופן כזה או אחר.

יושבת כאן הממונה על החינוך במזרח ירושלים, הגב' לארה מובאריכי, שממונה על המערכת הזאת. יש בה כ-90,000 תלמידים. 60 בתי ספר וכחצי מהמערכת היא מערכת רשמית של המדינה. כמעט מחצית מהמערכת היא מערכת פרטית, מוכר שאינו רשמי ועוד דברים שהם ייחודיים למזרח ירושלים.

מטבע הדברים, הפעילות שלנו והאחריות שלנו היא על כל החלקים אבל באופן טבעי החצי הרשמי הוא יותר קל לניהול ולעבודה. בחצי הפרטי יש הבדלים מאוד גדולים. זה גם הוצג פה בעוגה הראשונה שמבחינה בין מערכת פרטית למערכת רשמית.

במערכת הפרטית אתם לא בונים.

לא מדויק. אנחנו מאוד מנסים.

במוכר שאינו רשמי, לעיתים כן.

מהם מקורות המימון של המערכת הפרטית?

קודם כל משרד החינוך.

משרד החינוך מתקצב כיתות גם במוכר וגם בפטור.

גם בתוכן, מורים וכדומה.

למה הם נקראים פרטי?

זה מוכר שאיננו רשמי.

למה לא משתמשים במושגים כמו במגזר היהודי.

גם במגזר היהודי, כאשר אנחנו מדברים על פרטי, ישנם שני סוגים. בית ספר שהוא פרטי במאה אחוז, זה אומר שהוא מקבל אפס מימון ציבורי, כמעט ואין במדינת ישראל כאלה, למעט בדלנים, בעיקר במגזר החרדי ולא רק.

אבל, יש בתי ספר שהם זוכים למימון של 55% ובמקרים מסוימים הם נקראים חצי פרטיים, במעמד יותר אוטונומי מאשר מוכר שאינו רשמי רגיל, מבחינת תכנית הלימודים ומה שקורה בבית הספר.

מאיפה בא המימון ל-45% הנותרים?

חלק עמותות, גופים פרטיים, הורים משלמים.

ברשותכם, אני רוצה לסיים את הפרק של הפרזנטציה. יש לנו עניין גדול להשקיע ולהעביר אנשים למערכת הציבורית, גם במגזר הכללי, גם במגזר הערבי וגם במגזר החרדי, לרשתות. לעירייה ולמדינה יותר קל לעבוד עם רשתות. זה יותר נכון לעבוד עם רשתות. מבחינתנו זאת ברכה שהביקושים לחינוך מוכר במזרח העיר עולים. מבחינתנו זה סימן טוב למרות שזה מייצר לנו יותר עבודה. אנחנו מאוד מעוניינים שהמערכת תעבור ככל שניתן למערכת הציבורית.

עכשיו אני רוצה לעבור לאחד האתגרים היותר מורכבים שיש לעיר ירושלים.

לא הוצג לנו בחרדי ובערבי את המגמות.

גידולים של בין 1% ל-2% בשנה.

לא יותר מזה?

לא.

במזרח העיר זה 3%.

תודה שאת מתקנת אותי.

אני רוצה להציג תמונת מקרו, שתבהיר לאנשים את העניין. אתם רואים כאן את ההוצאה לחינוך פר נפש. אתה לוקח את התקציב של העירייה, מחלק אותו בכמות התושבים ואתה מקבל נתון. שלא תחשבו שעיריית ירושלים שמה פחות בחינוך מאשר אחרים. באחוזים אנחנו לא נופלים מהשקעות בחינוך מערים אחרות. אבל מי שמסתכל על סך התקציב של עיריית ירושלים ומשווה אותו, לטובת העניין, לפורום ה-15, אז אנחנו 16 בשקל לתושב. לכל שקל שיש לעיריית ירושלים, יש 2 שקלים לחיפה, לכפר סבא ו-2.5 שקלים לעיריית תל-אביב.
בממוצע, יש לנו הרבה יותר תלמידים מאשר לפורום ה-15, ההבדל הוא בשקל לילד וזה בכלל לא תלוי בעירייה. זאת המציאות. אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות הזאת, זה תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך. דיברתי על זה לא מעט עם השר.

לא יכול להיות שהממשלה שמה את אותו תקציב פר ילד גם לרשויות חזקות וגם לרשויות חלשות. ראיתי נתון של האוצר, שאשכול סוציו-אקונומי 1-3 - - -

לא שמת פה פריפריות. אם היית שם פריפריות היית רואה כמה שההשקעה היא - - -

ירושלים אפילו פחות. אני השוויתי עצמי לפורום ה-15.

לכן, אם אנחנו רוצים לעשות שינוי ממעלה ראשונה, כמובן, אנחנו נשמח שתקציבי החינוך יגדלו. תקצוב דיפרנציאלי, נשתמש בתוספות שקיבלנו לחינוך למערכת החינוך כי אנחנו רוצים שהיא תהיה יותר תחרותית.

יש מסר אחד שהייתי רוצה לבקש ממך ומחברי הכנסת וזה להבין את החשיבות של תקצוב דיפרנציאלי ולסייע לרשויות הפחות חזקות, בשקל לתושב בשנה, לפחות לתת מענה בתחום החינוך. אין סיבה שילד גדל בירושלים, תל-אביב, הרצליה או בני-ברק, יקבל פחות בגלל שהוא גר בעיר חלשה. מערכת החינוך חייבת להיות יותר שוויונית באמצעות תקצוב דיפרנציאלי של המדינה.

אני מסכים איתך. אני אומר את זה על כל במה, בעיקר בניסיון שרכשתי במרחק בין חיפה לירוחם. אין ספק בכלל, שאם רוצים להתמודד עם הפערים החברתיים במדינת ישראל, זה על-ידי פלטפורמת החינוך ולתת לילד שגדל בכרמל, בירושלים ובירוחם הזדמנות שווה ביציאה שלו לחיים.

אני רק רוצה להזכיר שזה הולך להיות מאבק לא קל. אני גם פניתי למרכז לשלטון המקומי שהם מתנגדים להם. אמרתי להם: אתם מייצגים יותר רשויות - - -

הם מתנגדים בשפה רפה.

הם מתנגדים לזה כי הם לא רוצים להפסיד. 15 הגדולות מאיימות בדרך-כלל בפרישה. מאחר ואני אחד המייסדים של 15 אז אני מכיר את הבעיה. אני חושב שהשלטון המקומי צריך בעניין הזה לקחת צד אחר.

הפעם אתה תהיה בראש צדק חברתי.

כן, הנקודה הזאת מאוד נכונה וטוב שראש עיריית ירושלים יהיה בעמדה הזאת.

דעתי מאוד נחרצת בנושא.

קודם כל, תודה.

מדובר בעיר שהיא באמת בעלת אוכלוסיה מורכבת. אני מאמין ואחרים וודאי יצטרפו לגישה של ראש העיר, שיש כאן התייחסות גם שמכבדת והיא דיפרנציאלית ומתחשב בהרכב האוכלוסייה המגוון. כך, כמובן, זה בא לידי ביטוי בהתנהלות.
הייתי רוצה עוד כמה הבהרות. לגבי הגידול המיוחד הזה באוכלוסייה הצעירה בכיתות א'-ג', הקפיצה האדירה הזאת תוך שנה של 15%-20%. מה קרה כאן? האם נקלטו זוגות צעירים בעניין הזה?

בכל זאת, הייתי רוצה שתרחיבו את הדיבור. מונח כאן לפני דוח של "עיר עמים". קצת היה מוזר לי שדוח שמוצג על-ידי אגודה ו"עיר עמים". הם מציינים שאין להתייחס עליהם בשום אופן כמשקפים את עמדת השגרירות הנורבגית. זה קצת קשה לי להתייחס לדוח כזה אבל אשמח מאוד אם הממונים יתייחסו, ירחיבו ויתנו קצת יותר פירוט על ירושלים המזרחית וכמובן על ירושלים המזרחית.

אנחנו נשמח להציג את הנתונים.

ברשותכם, אתייחס לשאלה ששאלת.
קודם כל, את רוב הגידול במגזרים כמו שהוצג, אנחנו מייחסים לקהילתיות. זוגות צעירים, בזכות עידוד מאסיבי, מוצאים את עצמם בירושלים יותר מאשר מעבר. קהילות שבעבר אולי לא נוצרו, או שנוצרות בציבור דתי מסביב לבית כנסת, נוצרות היום מסביב לקהילה, לבית ספר, למנהל קהילתי. זה קודם כל מה שמביא ומשאיר זוגות צעירים בירושלים.

אין אבחנה בין ממלכתי לממלכתי דתי. ראיתי שכולם יחד.

נכון.

יושבים מסביב לשולחן סגנית ראש מנח"י לענייני ירושלים, לרה מובאריאכי. לידה יואל לוטפי סגן ראש מנח"י לענייני מערב ירושלים וגרשון בינט, משנה למגזר החרדי. הפרסונות ומה שהם עסוקים בו יום יום מדגישים את המורכבות של העיר הזאת, את רב התרבותיות, את המפגש סביב השולחן ואת האתגרים של העיר. כל אחד מתמודד עם שאלה כמו שאלה שאלת בצורה מאוד מובהקת כי בכל המגזרים יש לנו צמיחה. אנחנו פותחים עשרות גני ילדים חדשים בכל המגזרים מידי שנה. זה אתגר של בינוי, כמו שאמר המנכ"ל. בעיקר במזרח ירושלים ששם אנחנו יוצרים צורך ובתוך שנה מקימים 180 כיתות חדשות. בציבור החרדי זה להעביר מכיתות שכורות וממבנים פחות ראויים למבנים ראויים. גם במערב ירושלים יש לנו לא מעט אתגרים של בינוי והצמחה. בכל המקומות אנחנו עסוקים במגמה של צמיחה.

אני רוצה לפרט עוד שניים שלושה נושאים מעניינים במזרח העיר. אנחנו הצענו לבתי ספר שמעוניינים בכך לאמץ בגרות ישראלית. יש לנו בית ספר אחד בצור באהר שלצד התהוגי'יה אימץ בגרות ישראלית ויש ביקוש גדול מאוד בבתי ספר נוספים בשנה הקרובה.

זה אומר שהרוב עושים בגרות ישראלית?

למי שלא יודע, כשאוחדה העיר נשארה השיטה הירדנית במזרח העיר. בהסכמי אוסלו זה עבר לשיטה הפלסטינית. לתפיסת ההורים, ואני מסכים איתם, התאוג'יה לא מספיק טובה. חלק גדול מהבוגרים בבתי הספר, גם אלה שיש להם תאוג'יה, לא מתקבלים לאוניברסיטאות ולמכללות. רוב התלמידים באוניברסיטה העברית הם ישראלים ערבים שלמדו את השיטה הישראלית בערבית. זאת שיטה שהרבה יותר מפתחת את המחשבה והיא יותר מתקדמת וזאת גם לתפיסת ההורים. אנחנו הצענו להם כאופציה, לא חובה. חלק לא מבוטל מהתלמידים ממזרח העיר לומדים תאוג'יה ולומדים אקסטרני ומשלמים עשרות אלפי שקלים כדי לסיים בגרות ותהיה להם הזדמנות טובה יותר בחיים.

למה לשלם עשרות אלפי שקלים באקסטרני, תנו לנו בגרות ישראלית בתוך בית הספר כאופציה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו רואים גידולים ותופעה מאוד מעניית. רק לבקשת ההורים הם חותמים לנו. אנחנו נשמח לתת להם בגרות בדרך המלך בתוך בתי הספר.

יש בתי ספר כאלה?

כן, יש יותר ויותר, במיוחד בשנה הקרובה.

ויש כאלה שעושים בגרות ישראלית וכאלה שעושים תאוג'יה?

נכון. זאת זכות, לא חובה, רק מי שרוצה.

אני עושה סיורים בבתי ספר. הדרישה במהלך השנה האחרונה מאוד עלתה ואנחנו שמחים על-כך. מי שירצה בכך, זאת רשות.

תהליך נוסף שהוא מרתק זה תהליך מדידה והערכה בבתי ספר במזרחה של העיר. אנחנו לא מרוצים מההנשרה. הסיבות להנשרה בתיכונים, חלקם נובעים מתאוג'יה שהיא לא מספיק טובה, אז הם אומרים: ממילא, מה אני צריך להישאר וללמוד תאוג'יה אם לא יוצא לי מזה כלום? חלק זה בנות שמתחתנות מוקדם. חלק מהסיבות הן אובייקטיביות, ניהול לא טוב וכיוצא בזה.

אנחנו היום ממפים במדידה והערכה איזה בתי ספר יש בהם - - -

מה אחוז ההנשרה?

10%.

17.3%.

תלוי באיזה גיל, תלוי איך מפלחים.

50% מא' - - -

זה לא נכון. הנתונים שלך לא נכונים. האמירה שלך לא מדויקת.

הדוח הרשמי מדבר על 13%.

לטובת העניין, נניח 13%. אנחנו לא מרוצים ממנו ואנחנו החלטנו להתלבש על הנושא הזה מאוד ברצינות. אנחנו יודעים למפות את בתי הספר המנשירים. זאת פעם ראשונה שמישהו בכלל מתמודד עם הסוגיה הזאת. לצורך העניין, גייסנו לטובת העניין, מעבר למיליון שקל העירוני עוד מיליון שקלים מצ'ינג שקיבלנו ממשרד החינוך. אנחנו היום אוחזים את השור בקרניים ומתמודדים ומציעים תכניות למניעת הנשרה בתוך בתי הספר בדרך המלך.

אלה שתי תופעות מרתקות. אחת, הכנסת בגרויות, שתיים, התמודדות עם ההנשרה. דיברנו גם על בינוי ובמספרים גדולים.

בשורה התחתונה, אנחנו לא מתכחשים לזה שיש פערים. קיבלנו ירושה עם פערים גדולים, גם במזרח העיר. אגב, גם במגזר החרדי. לשמחתי יש לנו רוח גבית מאוד חזקה ממשרד החינוך. יחסית מהר אנחנו מתמודדים עם הסוגיות ומצמצמים פערים. הראייה לכך, זאת גם שביעות רצון גדלה של תושבי מזרח העיר מהשירותים העירוניים.

אתם משכללים גם את בתי הספר במזרח העיר ואת החרדים, בסגנון שהצגת קודם לגבי הממלכתי והממלכתי דתי.

לא, אנחנו מודדים דברים אחרים.

למשל, שביעות רצון הורים, נשירה.

התשובה היא כן. בפרמטרים האלה מאוד מעניין אותנו גם במזרח העיר. אנחנו משכללים את זה. לא ברמה שיש לנו בממלכתי ובממלכתי דתי שבהם קל לנו יותר לפעול כי זה גם בגרויות. הרעיון שלנו זה להרחיב את המערכת הזאת משנה לשנה.

לאור יום ירושלים מבקשים ממני להגיע לוועדת הכלכלה. אני משאיר פה את הצוות. סילחו לי שאני צריך לצאת.

תודה רבה.

יישר כוח.

חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה.

בעוונותיי, מאז שנת 2003 אני חבר בוועדת החינוך של הכנסת. העניין של החינוך בירושלים המזרחית עלה הרבה פעמים. סיירתי גם בירושלים עוד שהרב מלכיאור היה יו"ר הוועדה והוועדה התגייסה לנושא הזה. יש בעיות רבות בירושלים.
כל החיוכים לא יסתירו את זה שאחוז הנשירה – תשמע את הנתון ואני עומד מאחוריו: אחוז הנשירה מכיתה א' עד יב' בבתי ספר של התלמידים הפלסטינים בירושלים המזרחית, הוא הגבוה ביותר אצל העם הפלסטיני. המצב גרוע יותר מהמצב במחנות הפליטים בעזה, בלבנון, בסוריה, בירדן, בגדה המערבית ובוודאי בערים הפלסטיניות.

מה האחוז לפי האינפורמציה שלך?

40%. אין על זה ויכוח. הנתונים האלה הם נתונים של גורמים רשמיים.

באיזה גילאים?

מ- א' עד יב', הנשירה המצטברת.

זאת אומרת, מי שמתחיל בא' ולא מסיים יב'.

זאת בעיה קרדינאלית, זאת בעיה אמיתית.

אתה יכול לומר לנו איך זה מצטבר עד כיתה ט' כולל?

תראה, אני יודע שבתיכון זה 13%. אז 27% זה ביסודי. חלק גדול מהתלמידים לא נרשמים. היתה טענה בזמנו שחלק מהתלמידים לא מופיעים במספרים הרשמיים בגלל שהם הולכים לבתי ספר שהם לא מוכרים או לא נכנסים למערכת. בשנים האחרונות שיטת המדידה שוכללה. קודם היה 50% ועכשיו 40%. זה לא שיפור משמעותי, זה חישוב מתמטי ותו לא. פשוט יודעים לחשב עכשיו את אלה שנושרים לבתי ספר אחרים, שהם לא במערכת. אבל ב-40% אני לא חושב שמישהו מתווכח על זה. זאת הבעיה הגדולה שמונחת כאן.
אחוז העבריינות בירושלים המזרחית הוא הגבוה ביותר. הסמים משתוללים, החברה מתפוררת. זה לא דברים קלים. קשה מאוד למצוא עבודה. דווקא ירושלים זה מקום שיש בו עבודה, אבל העניין הזה של הכשרה לוקה בחסר מאוד מאוד.
אתה יודע מה? הבעיה בירושלים יותר גדולה. זה המקום היחיד שהבעיה היא לאו דווקא מחסור במקומות עבודה. אני אומר לך שבנצרת ובצפון ובכל מקום יש בעיה של חוסר במקומות עבודה. פה הבעיה העיקרית היא הכשרה. זה שאחוז כל-כך גבוה לא מסיים את הלימודים. תעודות זה כבר סיפור אחר.

אגב, תאוג'יה היא תעודה מצוינת. יכול להיות שההתאמה שלה לשיטת החינוך בישראל היא קצת בעייתית, אבל התלמידים שסיימנו תאוג'יה מתקבלים למיטב האוניברסיטאות באירופה, במזרח התיכון. בירדן יש דרישות מאוד גבוהות לקבלה למקצועות מסוימים, לא פחות מישראל וגם שם מתקבלים.

יש בעיה של התאמה. ברור שתלמיד שסיים בגרות, קל לו יותר להשתלב באוניברסיטה העברית לעומת מי שלמד תאוג'יה.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לבעיות קטנות, אני מדבר על בעיות גדולות. בעיה גדולה זה מחסור בכיתות לימוד. המחסור הזה נמשך שנים ארוכות. לא שנה, לא שנתיים. היו החלטות בג"צ בנושא הזה. הדיונים בוועדה הזאת המכובדת נעשה פעמים רבות.
מבחינה פוליטית אני מתנגד לסיפוח ירושלים, אבל בכל מקרה יש אחריות על מי ששולט, בין אם זה במסגרת אזרחית ובין אם זה במסגרת של כיבוש, לספק את צרכי האוכלוסייה על-פי החוק הבינלאומי. כאן יש הפרה של החוק הישראלי, בעניין סיפוק התנאים לחוק חינוך חובה ויש הפרה של החוק הבינלאומי של מתן שירותי חינוך ואפשרות לחינוך וחיים נורמאלים לעם שנמצא תחת כיבוש.
עמרם, אני מציע לך פעם להיכנס לבית ספר. אני הייתי פעם עם הרב מלכיאור. אתה לא יכול לתאר לעצמך.

בג"צ אמר שעיריית ירושלים לא רק שהיא פועלת על-פי המתווה שסוכם, הוא גם מוריד מאיתנו את הפיקוח בזכות הצטיינותנו. את זה אתה גם צריך לציין פה.

זה לא משנה את העובדה שעדיין חסר.
אני לא התווכחתי איתך על בג"צ. לא הכול זה בג"צ, אני מדבר על מחסור.

בג"צ אמר, הוא גם הוריד מאיתנו את הפיקוח

המצב הוא לא טוב אבל אנחנו הולכים במתווה שהוכתב על-ידי בג"צ. זה שיש נשירה של 40% של תלמידים, בג"צ לא התערב. אז מה? זה פחות חמור.

לפי הנתונים שלך. אני מבין שבשלוש השנים האחרונות יש שינוי מבחינת היקף הבנייה של הכיתות. את הבעיה אי-אפשר לפתור לא בשנה ולא בשנתיים. אני גם מבין שיש מכשולים רבים מאוד בתחום נגישות לקרקע. את זה אני מכיר במקומות מאוד מסודרים שיש בעיה.

הם לא רוצים למכור. אני הייתי בויכוח הזה שנים ארוכות. אמרו שיש עלות כספית לעניין של הקרקע. המדינה מתעקשת להפקיע. אי-אפשר כך, אם רוצים לבנות, צריך לקנות. יש מקומות שאפשר והוצעו כמה מקומות כאלה.

ההבדל בין הפקעה לקניה הוא שבקניה אתה צריך מישהו שיסכים למכור. בהפקעה אתה מפקיע ומשלם.

למען ההגינות, לא ידעתי מה קורה בשנתיים האחרונות מבחינת קנייה ומבחינת מציאת מקומות. אני יודע שהבעיה הזאת קיימת שנים ארוכות. אני יודע שבוועדה המכובדת הזאת אפשר למצוא את הפרוטוקולים. נזרק מספר של 35 מיליון שקלים על-ידי מנח"י, שאנחנו צריכים סכום כזה בשביל לקנות קרקע, לפתור את הבעיה ואפשר לבנות.

אני יודע גם שהיה פיגור של שנים רבות בבנייה. אם היתה בניה בשנים האחרונות היא לא פתרה את המחסור הגדול של יותר מ-1,000 כיתות גדולות. אני לא יודע בדיוק את המספר אבל הבעיה הגדולה נשארה. בוא נגיד כך: יש לנו שני נתונים בקנה מידה של רעידת אדמה. אם זה 39% או 41% זה לא משנה. מחסור בכ-1,500 כיתות לימוד, זה לא השתנה.
יש גם בעיות אחרות אבל אלה שתי בעיות גדולות.

אני רוצה לשמוע את הממונה על החינוך במגזר הערבי של מנח"י.

קודם כל, במזרח ירושלים, כמו שציין ראש העיר, לומדים כ-100,000 תלמידים ב-3 תת מערכות. יש את המערכת הרשמית שאני ממונה עליה, לומדים בה כ-45,000 תלמידים. 55,000 תלמידים לומדים בשתי מערכות. יש את המערכת הפרטית, שהיא יותר קטנה, כ-25,000 תלמידים ויש את מערכת המוכר והלא רשמי, שמוכרת על-ידי משרד החינוך ולא מפוקחת על-ידי מנח"י.

על-ידי מי היא מפוקחת?

על-ידי משרד החינוך.

היא שייכת לאגף של המוכר והלא רשמי.

נכון.

כמה במוכר שאינו רשמי?

כ-30,000 תלמידים.

לגבי הנשירה. אני יודעת מאיפה הנתון בא. פעם, כשכל הגורמים, כמו עיר עמים והאגודה לזכויות האזרח רצו לעשות סקר ולבדוק את אחוז הנשירה במזרח ירושלים, גם מנח"י לא התאמצה מספיק לעשות את הסקר הזה ולכן הגורמים הרשמיים האחרים נתנו להם את הזכות לעשות את הסקר.

כל ילד שלא למד במערכת הרשמית, נמצא כילד נושר מהמערכת. לכן נמצא ש-40%-50% נושרים. כל ילד שלא הופיע במערכת הרשמית של מנח"י ולמד במערכת הפרטית והלא רשמית, נמצא כנושר. לכן כ-50% מהתלמידים נמצאו כנושרים.
עם כל הכבוד ל"עיר עמים" ולאגודה לזכויות האזרח.

זה מה שנקרא חישוב מתמטי.

לפני שנה וחצי מנח"י אמרה שמספיק עם כל הנתון הזה שהוא באמת קשה. קשה לנו לקבל את זה כי זה מדכא אותנו כאנשי מקצוע וזה לא משקף את המציאות. אנחנו כאנשי השטח רואים את המציאות. זה מעוות את התמונה ואת המציאות.

באנו עם אנשי המקצוע ועשינו סקר ובדיקה. נכנסנו לכל בתי הספר הפרטיים וקיבלנו מהם נתונים. גם בדקנו את השנתונים של החינוך המוכר הלא רשמי וגם הרשמי ואיתרנו את כל התלמידים. אכן מצאנו שכ-13% מהתלמידים, בממוצע מכיתה א' עד כיתה יב', לא למדים באף מערכת.
נכון ש-13% מהתלמידים הם נושרים, הם לא נמצאים באף מערכת. אני חושבת שאולי חלק מהם לא נמצאים ברחוב ואולי הם לומדים במערכות החינוך שבגדה או אפילו מחוץ לירושלים. זאת האמת, וזאת הבדיקה המקצועית.

זאת אומרת, שאתם לא יודעים מה עם ה-13% האלה.

נכון.
זה לא שאתם יודעים שהם נושרים ואיפה הם.

יש קושי לאתר אותם.

על-כן, על סמך הנתונים האלה נכתבה תכנית מאוד מקצועית לטפל בילדים הנושרים וגם למנוע נשירה. התכנית הוגשה לראש העיר לפני פחות משנה. על סמך זה ראש העיר אישר לנו את מיליון השקל, שקודם דיבר עליהם. גם הגשנו את התכנית למשרד החינוך וקיבלנו עוד מצ'ינג של מיליון שקלים. יש לנו פניות לעוד כמה גורמים.

תגידי לנו כמה מילים על עניין בניית הכיתות.

יושב פה יו"ר ארגון של ועד ההורים. אני חושבת שהוא חייב להעיד שיש בנייה מאוד מתקדמת במזרח ירושלים. יש בתי ספר מאוד מפוארים שאנחנו מקבלים בתקופה האחרונה. בתי ספר ממש לתפארת. הגידול הטבעי במזרח ירושלים הוא מאוד גדול. אנחנו היום קולטים יותר תלמידים שפונים למערכת. פעם לא יכולנו לקלוט את כל התלמידים. היום אנחנו קולטים יותר מ-50% מהתלמידים שפונים מהמוכר הלא רשמי לרשמי.

מהם צווארי הבקבוק לבניית כיתות? האם זה כסף או שזה זמינות של קרקעות?

קודם כל היה בג"צ והוא החליט את מה שהחליט וגם ביצע מעקב אחר הפעילות העירונית. העירייה נדרשה בכל מספר חודשים לדווח. לפני כשנה וחצי בג"צ אמר שהעירייה מתקדמת בצורה יפה והוא הסיר את הפיקוח ושנמשיך להתקדם.

המצב במזרח ירושלים הוא לא טוב אבל יש שינוי משמעותי בשנתיים וחצי האחרונות. יש האצה של בניית כיתות לימוד.

מה הבעיה? כשאתה כבר מגיע עם פרוגראמה למשרד החינוך, אין בעיה של כסף. בניגוד למקומות אחרים שיתחילו להתווכח איתך, אם אנחנו מצליחים להביא קרקע עם פרוגראמה עליה, משרד החינוך מתקצב. בעניין הזה אין חסמים.

זה בכל הארץ.

יכול להיות שזה בכל הארץ.

כשאתה כותב את הפרוגראמה, כבר קיבלת אור ירוק ממשרד החינוך ורק אחר-כך בא התקצוב.

בעיית הקרקעות היא בעיה קשה. שטחים שמסומנים כחומים בתכנית המתאר העירונית, שהמשמעות שעליהם בונים מבני ציבור, במקרים רבים, מסיבות שלא אכנס אליהם כרגע, נתפסו על-ידי בנייה בלתי חוקית. חלק מהבעיה התרבותית – אני לא אומר את זה כביקורת אלא כעובדה – גם אם אתה אומר לתושבים של השכונה ואומר: בואו תעזרו לי להרוס את המבנה שבו פה לא חוקית כדי שאני אבנה לילדים - - -

אל תדאג, גם אצל היהודים לא יעזרו לך.

יכול להיות שגם אצל היהודים לא.

אגב, אצל היהודים אנחנו לא שואלים, אנחנו פשוט הורסים. במערב ירושלים אנחנו הורסים הרבה מאוד. במזרח ירושלים הריסה זה דבר קשה, כולל אם נבנה בשטחים חומים.
זאת הבעיה מספר אחת ולכן העבודה לאיתורי שטחים חומים והיכולת שלנו לבנות בשטחים חומים היא קשה.

שניים, זאת סוגיית ההפקעות. האוצר מתקצב אותנו בהפקעות. אותם 35 מיליון שקלים שחבר הכנסת הנכבד דיבר עליהם, לא רק שכבר ניצלנו אותם אלא ששנה שעברה קיבלנו 10 מיליון שקלים.

איפה הבעיה? יש פה בעיה טכנית שלא הצלחנו להביא אותה להסדרה. במזרח ירושלים, בגלל העניין התרבותי, אנשים אומרים: גם אם הפקיעו לי, אני לא מקבל את זה, אני לא בא לקחת את הכסף. אז, מצד אחד המדינה תקצבה אותי ומצד השני עוד לא הוצאתי את הכסף ואז אני נמצא במלכוד.

אבל את ההפקעה אתה יכול לבצע.

אני לא יכול לבצע את ההפקעה כי אם הוא יבוא בעוד שנה, אז כבר הכסף נגמר. מצד שני, האוצר אומר: לא נגמר הכסף בקופה, אני לא נותן לך הרשאה חדשה. יש פה מלכוד שעוד לא הצלחנו לפצח אותו. עדיין אנחנו נמצאים במהלך של בנייה של 400 כיתות לימוד. מעל 100 כיתות מוכנות לתשע"ד. זאת בשורה שכמוה לא ידעה מזרח ירושלים בעבר. אבל, עדיין, הבעיה היא קשה. אם נמשיך במתווה הזה, אני מאמין שתוך 5-6 שנים, הבעיה במזרח ירושלים תיפתר.

לפי החישוב שלי, זה 15 שנים לפחות.

6 שנים.

יש בעיה כזאת במגזר הערבי בכלל. פחות חמורה אבל גם שם יש בעיה של חוסר כיתות.
יו"ר ועד ההורים, בבקשה.

אני יו"ר ועד ההורים. רציתי לדבר על הנשירה של התלמידים ועל מה שעושה עיריית ירושלים לטובת ירושלים המזרחית. במערב העיר קלטו 98% מהתלמידים ואצלנו קלטו רק 3%. מתוך 15,000 תלמידים, העירייה קלטה רק 433 מהתלמידים.

לא הבנתי.

אני מדבר על גילאי 3 – 4.

יש לנו 15,000 תלמידים והעירייה קלטה 433 תלמידים. במערב העיר היא קלטה 98%.
בקשר לנשירה. אם אני מדבר על כיתה ט' – י', יש לנו חוסר של 33 כיתות, שזה כמעט 1,200 תלמידים. כל שנה יש לנו את המחסור הזה וזאת הסיבה לנשירה אצלנו, לא בגלל שהבנות הלכו להתחתן.

בנוסף לזה, יש לנו היום נשירה בין א' ל-יב', כמעט 9,000 תלמידים.

אנחנו מרגישים ואומרים שבשלוש השנים האחרונות יש בנייה בירושלים המזרחית. אבל כל מה שהם עושים זה רק הקליטה של הגידול הטבעי של האוכלוסייה ולא יותר.

אני כאן שואל שאלה ואולי כולם יכעסו על השאלה הזאת. בשנת 1990 עלו למדינה כמעט מיליון עולים חדשים מרוסיה ואתיופיה. היה כוח למדינת ישראל לקלוט את כל התלמידים בתוך שנה. 46 שנים של כיבוש במזרח העיר, לא יכולים לקלוט את זה? על זה יש לי סימן שאלה גדולה, איך עושים את הדבר הזה?
בקשר לתאוג'יה והבגרות. התאוג'יה היא תכנית מעולה, היא טובה מאוד. הילדים שלי למדו את התאוג'יה טוב מאוד, רק המדיניות של המדינה שהיא מענישה את התלמידים שגורמים תאוג'יה פלסטינית ולא נותנים להם לעבוד כמו בני אדם בעיר ירושלים, אז זה מה שנותן להם או דוחף אותם ללמוד את התכנית הישראלית.

אבל זה מקובל בכל העולם שאני ארצה ללמוד בכל אוניברסיטה, שאני אתאים את עצמי לקריטריונים ולתעודות שמתאימים לסף קבלה למוסד.

באופן טבעי, אם הוא לא מכיר את התאוג'יה הזאת, איך הוא יכול להבחין? אני שמח על-כך שראש העיר אומר שההורים עצמם ביקשו את הבגרות הישראלית והוא אפשר זאת כאופציה.

דרך אגב, יש מאות סטודנטים מירושלים המזרחית שגרמו תאוג'יה ולומדים באוניברסיטה העברית בהצלחה רבה. הם לומדים בבית לכלכלה בלונדון, בכל מקום בעולם. זה לא תת רמה. זאת רמה ירדנית.

אני מנהלת פיתוח מדיניות בעמותת עיר עמים.
אני רוצה להבהיר שהטענה שלנו היא לא רק כלפי העירייה, היא גם כלפי משרד החינוך. היא לא רק כלפי ראש העירייה הנוכחית אלא גם כלפי מדיניות שמתמשכת כבר 46 שנים.

לא יהיה זמן לקרוא את כל החוברת. העתיד ברור ועל העבר מתווכחים. האם גם אתם, מהנתונים שלכם ומנקודת התצפית שלכם, מזהים שבשלוש השנים האחרונות, כפי שהוצג לנו כאן, יש שינוי מגמה בהתייחסות לבעיות? זאת השאלה.

אני אגיע לזה. לגבי מחסור בכיתות, יש לי מה לומר.
דבר ראשון, בניגוד לאגף החרדי במנח"י, לירושלים המזרחית אין אגף למרות שמדובר במספר תלמידים מאוד גבוה. זאת אחת מהטענות, שצריך להקים אגף לחינוך בירושלים המזרחית.
לגבי ממוצע הנשירה. אף פעם לא טענו ל-40% בכלל הכיתות, אלא ל-40% בכיתה יב'. הממוצע שיש לנו בכיתות ז' עד יב' הוא 17.3%.

דיברו פה על 2 מיליון שקלים שמתקצבים את הנשירה הגבוהה הזאת. אם אני לא טועה, במערב ירושלים יש 1% נשירה והייתי שמחה לדעת מה התקצוב שם, כי אני חושבת שבאופן יחסי, 2 מיליון שקלים זה מעט מאוד כסף לאחוז נשירה כל-כך גבוה.

לגבי החינוך בגיל הרך, מר לאפי הציג.

לגבי בינוי הכיתות, אז בניגוד למה שאמר מנכ"ל העירייה אני רוצה להקריא מפסק הדין: "הפגיעה בשוויון בחינוך במזרח ירושלים אינה נחלתה של מעטים, היא מקיפה חלק משמעותי ממגזר אוכלוסייה שלם שאינו זוכה לממש זכות בסיסית שהוקנתה לו מכוח חוק ומכוח הערכים החוקתיים של המשפט בישראל. קצב הפעילות והמשאבים שהוקצו לכך מצביעים על סיכוי לפיתרון חלק בלבד של בעיה קשה ומורכבת זאת בשנים הקרובות".
זה מה שאני קוראת מפסק הדין. פסק הדין שניתן בפברואר 2011, העירייה חויבה תוך 5 שנים למלא את המחסור שהולך וגדל. אם בונים השנה 180 כיתות זה בהחלט עובר באופן משמעותי את הממוצע שהיה בשנים האחרונות אבל זה עדיין רחוק מלהדביק את המחסור של 1,100 כיתות.
לגבי הסיבות לכך ולגבי ההפקעה. אני יודעת שלאחרונה נוצר איזה נוהל שכל מי שרוצה לבנות בירושלים המזרחית, נדרש להפרשה לצרכי ציבור. מה הבעייתיות עם זה? הבעייתיות היא שבהפרשה לצרכי ציבור המדינה הופכת להיות בעלים של הקרקע. ברור שבירושלים המזרחית אף אחד מהבעלים של הקרקע לא יכול להרשות לעצמו להעביר קרקע לידי המדינה. לכן המדינה צריכה להיות הרבה יותר יצירתית ביצירת הפתרונות.

לגבי ההפקעה. אני לא יודעת למה מדברים רק על הפקעה מידי תושבים פלסטינים בירושלים המזרחית. ברוך השם, יש הרבה יהודים בירושלים המזרחית. אפשר לדבר על הרבה התנחלויות שקמות ולצידן צריכות לקום קריות חינוך שיכניסו הרבה מאוד מתלמידי המתנחלים לכיתות חדשות. אני חושבת שהעירייה יכולה לחשוב גם על הפקעה ממר מוסקוביץ במזרח ירושלים. אני חושבת שכך היא תגיע למספרים הרבה יותר גדולים.

דבר נוסף שיש בירושלים המזרחית זה הכרזה על גנים לאומיים כדי למנוע בנייה. שכונות עיסווייה וא-טור הציגו תכניות שלהם עם מבני ציבור חדשים וקריות חינוך שהיו נותנות פיתרון להרבה מהילדים שלהם. עיריית ירושלים ממליצה היום על גן לאומי במקום התכניות האלה של עיסווייה וא-טור.
לגבי הגידול במוכר שאינו רשמי. שלא נטעה לחשוב, כשאנחנו מדברים במגזר היהודי על מערכת פרטית אז כולם מדמיינים איזו מערכת מאוד יפה וטובה. במזרח ירושלים זה הסיפור ההפוך. אלה הילדים שלא מוצאים להם מקום במערכת החינוך הרשמית. יש גידול של 1,400% תוך עשור במספר בתי הספר במעמד המוכר שאינו רשמי. אלה בתי ספר מוזנחים לחלוטין.

דבר נוסף לגבי מחסור בכיתות. הבן שלי בן 8 ולפני שנתיים הוא התחיל כיתה א'. אני יכולתי להתעסק בהתרגשות מילקוט חדש, ספרים חדשים, מורים חדשים, מערכת חינוך חדשה. מאות הורים עומדים כל 1 בספטמבר בכניסה לעירייה בירושלים ורק מחכים לדעת אם לילד שלהם בכיתה א' יהיה בכלל מקום בכיתה. אף יהודי בירושלים המערבית ובכלל בישראל לא מתמודד עם בעייתיות כזאת קשה.

אחר-כך הם צריכים ללמוד בבית ספר פרטי ולשלם כסף.

לגבי אימוץ הבגרות הישראלית שראש העירייה כל-כך מתפאר בה. בחיי שזאת טענה כזאת צינית. מצד אחד, האוניברסיטאות בירושלים ובישראל בכלל, מקשות מאוד על קבלת בוגרי תאוג'יה אליהם ואז גם מוצאים עוד דרך לכפות עליהם את קבלת הבגרות הישראלית. בתי הספר שלוקחים את הבגרות הישראלית מקבלים תקצוב גדול יותר. יש תקצוב של משרד החינוך שהוא תלוי בגרות ישראל ולא יינתן לתאוג'יה. אני חושבת שהבעייתיות היא לא באימוץ בגרות ישראלית נוספת בבתי ספר בירושלים המזרחית אלא איך האוניברסיטאות וישראל, שסיפחה אליה את ירושלים המזרחית, לא מספחת רק את השטחים של ירושלים המזרחית אלא גם את התושבים שלה.

אני חבר מועצת העיר.

לגבי סוגיית הנשירה אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם במובן זה שאמנם האיש שבדק את הנתונים במנח"י הוא משכמו ומעלה ועשה כמיטב יכולתו, אבל הוא התבסס על נתונים שהועברו למערכת על-ידי מנהלי בתי הספר. מנהלי בתי הספר, מטבע הדברים ואני לא מפתיע אף אחד, לא מעוניינים להגיד את האמת עד תומה. אף מנהל בית ספר לא רוצה להעביר נתונים שאומרים שאחוזים גבוהים מהתלמידים נושרים. זה פוגע בבית הספר, זה פוגע בו עצמו.

אשר על כן, כדאי לקחת את הנתונים האלה בעירבון מוגבל. כשאתה לוקח את הרשימות הולך לבית הספר ושואל איפה בדיוק התלמידים, אז אתה מגלה את הפער בין הנתונים שעל בסיסם הגיעו למספרים האלה במנח"י לעומת המציאות בשטח, שהיא הרבה הרבה יותר קשה. אני לא יודע אם זה 40% אבל בוודאי שלא 13%.

אני מוסיף מרכיב נוסף שמשום מה לא מדברים עליו. יש את הנשירה הגלויה ויש את הנשירה הסמויה. אף אחד לא מדבר על הנשירה הסמויה. אם תגיע לבתי הספר אתה תגלה פערים גדולים ביותר.

כשאתה אומר סמויה אתה מתכוון למישהו שרשום בבית הספר ולא מגיע.

כן.

אני רוצה לומר מילה נוספת לגבי מזרח העיר, בהתבסס על שני שקפים שכרגע ראש העיר הראה לנו.

לגבי צמצום פערים גם במגזר הערבי וגם בחרדי, אמר ראש העיר שבמגזר החרדי יש מחסור של כ-1,000 כיתות לימוד ואותו מחסור, פחות או יותר, במגזר הערבי. והנה בשקפים, וזאת לא פרשנות, כתוב פה שבמגזר החרדי, על-מנת להשלים את הפער יש תוספת של כיתות לימוד בעלות של 700 מיליון שקלים ואילו במגזר הערבי, על אותו מספר כיתות, יש פה תוספת של כיתות ב- 400 מיליון שקלים. למה?

בגלל בעיית ההפקעות.

אין בעיה של כסף. למה אתה מתעקש להביא את הבעיה – יש הרבה בעיות, אבל תביא את הבעיה מאיפה שהיא קיימת ולא מאיפה שהיא לא קיימת.

אני מחזיק תיק החינוך במזרח העיר.

נתחיל עם העניין של הכיתות. אתה מדבר על מגמה וזה נכון. לא צריך לדבר על שנה אחת, השנה עשו 100. אני מבקש שתשאל כמה היה לפני שנה. לפני שנה היה פחות מ-10. זאת לא הצלחה גדולה שבשנה יש לנו 100 כי לפני שנה כמעט ולא בנו כיתה אחת.
מה אומרים המספרים? לפני 12 שנים הלכנו לבג"צ ואני הייתי אחד מהעותרים. על מה? שהיה חוסר ב-1,000 כיתות. היום בא ראש העיר, אחרי 12 שנה, ואומר שצריך 1,000 כיתות.

שהוא נתן פיתרון לגידול הטבעי.

בדיוק, לגידול הטבעי. הבעיה ממשיכה ונמשכת במשך שנים.

עכשיו לגבי הנשירה. אתם יודעים מה זה 13%? במערב העיר זה 1%. 13% זאת הערכה אופטימית, על תיקון של תיקון. למה הנשירה הזאת? בגלל המצב. הייתי מזמין אותך לביקור בבית ספר במזרח העיר. אין להם מעבדה, אין להם אולם ספורט, אין הצללה, שום דבר.
השנה פתחנו ספריה אחת. איזו חגיגה, בכל מזרח העיר פתחנו ספריה אחת. אין בית ספר במערב העיר ואין בית ספר חרדי שאין לו ספריה משלו ואין לו מעבדה.

ראינו מה טרכטנברג נתן לגילאי 3 – 4 ואנחנו שומעים שאפשר יהיה לקלוט פחות מ-5% ילדים במזרח העיר, היתר יהיו ברחוב או בבית והאישה לא תוכל לצאת לעבודה. אחר-כך אנחנו אומרים שהאישה לא עובדת.
לגבי בית המשפט. הופתעתי לשמוע את דברי המנכ"ל. אני הייתי בבית המשפט. אנחנו ביטלנו על בית המשפט כי השופטת אמרה לנו שאחרי שפסקו שצריך לבנות 240 כיתות וצריכים לתת הפקעות – 200 מיליון שקלים היינו צריכים לקבל לפי בית המשפט. בא המנכ"ל ואומר שקיבלנו 25 מיליון. מי לא בסדר פה? בית המשפט נתן לנו את האופציה אבל אנחנו לא ניצלנו את זה.

לגבי התאוג'יה. בדקתי את הנושא. הלכתי לכמה בתי ספר גבוהים. הם אומרים: אם היו נותנים לנו תקציב קטן, בשנה אנחנו יכולים להשוות את הילדים שלומדים תאוג'יה לבגרות ונוכל להיות מוכנים. לא צריך לאבד את התכנית שלהם, זה יהיה בתכנית חינוכית. אנחנו הולכים פה עם הראש בקיר. שינוי בתכנית התאוג'יה תביא בעיות אינסופיות. זה לא יפתור שום דבר אלא רק לספק את הצורך שלנו להגיד שהם לומדים לפי התכנית שלנו.

האם למנכ"ל יש מה להוסיף לגבי הסקטור הערבי?

לא.

אני רוצה לשמוע קצת על הסקטור החרדי.

בגדול אומר שמה שעם עם ישראל גם רבי ישראל. סדר גודל של הנשירה נע סביב 5%. מכיוון שבתי הספר הם בתי ספר פרטיים, מאוד קשה לדעת את זה באופן מדויק. בבדיקה מקצועית שנעשתה - - -

כמה תלמידים יש בחינוך החרדי.

במוכר שלא רשמי והפטור, יש כ-100,000 תלמידים.

איך זה מתחלק בין המוכר שלא רשמי ובפטור?

בבנות ביסודי 80% מוכר שאינו רשמי וגם בתיכון. ביסודי, בבנים, 70%-80% זה מוסדות פטור והשאר זה מוכר שאינו רשמי. זה פחות או יותר המוביל. 50% - 50% בנושא של על יסודי בין הבנים לבין הבנות. זה בגדול.
לגבי הנושא של הנשירה, הוועדה הלאומית בדקה באופן מקצועי מאוד ומצאה שסדר גודל של 17%-18% נמצאים בסיכון. מתוך זה כשליש מהם, אולי מגיעים בין 5%-6% כמו הממוצע הארצי, למרות שלנו יש איזו מחשבות שיתכן והמספרים נמצאים במשרד החינוך קצת יותר גבוהים כתוצאה מכך שבתי ספר יסודיים, בעיקר בבנים, כאשר הבנים עוברים לישיבות, חלקם לא מתוקצבים או לא מבקשים תקצוב ממשרד החינוך וזה נבלע שם.

אלה בגדול הנתונים.

מה קורה עם עניין אפליה בקבלת בנות לבתי ספר?

חייבים לומר כאן משהו מאוד חשוב. כאן יש חילוקי דעות עם ידידי.

זה שאני אשתוק, לא אומר שאני מסכים.

בגדול, אין מצב כזה שאנחנו לא מציעים מקום ל-100% מהתלמידים והתלמידות במוסדות שלנו. לא תמיד ההורים הם אלה שמוכנים לקבל את המקום שבו פנוי להם ומוכנים לקבל אותם.

מציעים זה לא מספיק. השאלה, האם יש נגישות?

הקריטריונים מבוססים על קריטריונים שוויוניים לכולם, אם זה ברמת הלימודים, ברמת היהדות ובאמת אלה הדברים שקובעים. נכון שמתפספסים ועושים מאמצים אדירים. עם השנים זה פוחת והולך. העדה החרדית כולה נרתמה לצורך העניין הזה, החל מוועדת רבנים. אנחנו באגף עצמו עושים את כל המאמצים. היום התערבות של המנהל מוסיפה לעניין הזה.

גם הטרטורים של יואב מביאים משהו. בגדול, זאת תמונת המצב.

כמובן שאם אדבר בנושא הזה, אצטרך ועדה נפרדת לנושא הזה. מכיוון שהנושא של הדיון היום הוא: האם כדאי להעתיק את השיטה ואת הדרך של מנח"י לעיריות נוספות בארץ, אז כתושב העיר ברצוני לומר שלדעתי לא כדאי להעתיק.
אני אפרט ואסביר למה לא. הסיבה שלדעתי לא כדאי להעתיק היא מכיוון שהאגף, מנח"י – אני אתמקד בעיקר במנח"ח, שזאת גזרת הבית שלי, הם גופם שהוא אמנם עירוני, שמגביר בירוקרטיה שבסופו של דבר הפיקוח עליו הוא פיקוח פוליטי ולא מקצועי. השיטה של בחירת אנשים ועובדים לאגף לחינוך חרדי, אמנם עוברת במכרזים, אבל בדרך פלא, מנהל האגף נמנה על אגודת ישראל, ארבעת סגניו נמנים על אגודת ישראל.

אם אני אספור את העובדים באגף, למעט השרתים והמזכירות בבתי הספר, ששם יש רוב לספרדים, אפשר להישאר ממש עם עשר אצבעות ועם עודף של עובדים ספרדים בתוך האגף, למעט עובדים משת"פים ואני לא רוצה להיכנס זה.

כשאתה מסתכל ורואה שבדרישות של המכרז למנהל האגף הנוכחי, מכרז שפורסם אז, יש דרישה: רצויה ידיעת שפת היידיש. מה לעשות, ספרדים לא יודעים יידיש, כמעט כולם לא יודעים, למעט אריה דרעי אולי. כולם לא יודעים יידיש אבל זאת דרישה במכרז, כתובה שחור על גבי לבן. יש לי את הנייר אצלי: "רצויה ידיעת שפת היידיש". זאת הדרישה.
לכן, בסוף, כשאותם אנשים, שהם מזוהים פוליטית בצורה פוליטית, הם אלה שצריכים להיאבק באפליה, הם אלה שצריכים לפקח על בתי הספר - - -

זה לא קשור אם זה מנח"י כזה או אחר.

ברגע שעירייה שהיא גוף פוליטי ממנה את התפקידים ומפקירה את תיק החינוך החרדי בידיים פוליטיים – זה תמיד בידיים פוליטיות אבל בידיים פוליטיות מאוד מזוהות, ומפקירה את כל הניהול של האגף למפלגה אחת בעירייה, שם לדעתי מתחילה הבעיה.

גם כשאתה יורד לבדוק את הדברים בחלוקת קרקעות, בחלוקת מבנים, בהקצאות מבנים, האפליה של הציבור הספרדי היא לאורך כל החזית. אנחנו מרגישים כמוכם, כמו המגזר הערבי. לאורך כל הדיון שמעתי את המגזר הערבי ולרגע רק החלפתי את המילה ערבי בחרדי וזה כל הזמן הסתדר לי. לשניהם אני לחלוטין מתנגד.

אחרי שהצגתי את הקטע של הפילוח העדתי של האגף עצמו, אז מצפים מהאגף האשכנזי לבער אפליה אשכנזית. זה בסדר שמצפים, אבל זה לא קורה בשטח.

בבחירות האחרונות תמכתי בראש העיר ניר ברקת, כשהוא התחייב והבטיח שהוא מטפל בנושא הזה.

בין היתר.

בין היתר הוא התחייב.

בין היתר תמכת בו ובעוד אחרים.

תמכתי רק בניר ברקת, לא תמכתי במאיר פרוש.

אמרתי לכם כבר שהעתיד ברור ועל העבר מתווכחים.

ניר ברקת הציג כאן את הפיתרון בנושא האפליה. אני רוצה להציג את הנתונים כהווייתם. מבחינתנו, כמי שעומדים על הנתונים בענייני האפליה, ניר ברקת נכשל בטיפול באפליה. לא רק בטיפול במגזר הערבי, גם בטיפול באפליה.
בכל מקרה, בנושא הזה של הטיפול באפליה ניר ברקת נכשל ואני אפרט בדיוק למה. בצורה של המבנה של החינוך החרדי – אני אתמקד בסמינרים רק כדי לתאר את תמונת המצב. בת מסיימת ללמוד בכיתה ח' והיא צריכה לעלות לכיתה י'. יש 8 שנים יסודי ו-4 שנים תיכון על יסודי. הבת מסיימת בכיתה ח', היא יודעת בדיוק מה המיצוב שלה בכיתה, אם היא בעשירייה הפותחת, אם היא מהעשירייה הסוגרת או היא מהבינוניות. היא יודעת בדיוק את המיצוב שלה. אותה בת הולכת להירשם עם חברות שלה מהכיתה. היא יודעת בדיוק איזה בנות בכיתה נחשבות מהעשירייה הסוגרת. אבל, הן מתקבלות לפניה כי הן אשכנזיות, והיא, שהיא מהעשירייה הפותחת, ההורים שלה צריכים להתחנן, להפעיל שליחים, להפעיל אנשים. יש שיטה ודרך ופיקוח של משרד החינוך ונוהל שנקבע, בעקבות בג"צ שלנו, לטיפול בנושא. הנוהל הזה נועד רק לעשות פורמליסטיקה של העסק. כל הרישום נעשה לפני הנוהל.
לכן, אני לא ארצה להרחיב כאן, כי אם ארחיב אצטרך להרחיב לאורך כל הגזרה.

נצטרך לעסוק בזה בנפרד.

בפועל, בירושלים יש מצב שהסמינרים, שנחשבים הכי מוצלחים, יש בהם עד 30%. אני מחלק את זה לליגות. ליגה א' עד 30% ספרדים, ליגה ב' עד 40% ספרדיות, ליגה ג' עד 50% ספרדיות ובליגה ד' יש 100% ספרדיות, אין אשכנזייה אחת בבית ספר, שאותה עירייה משבצת אליו. העירייה משת"פית פה בסיפור הזה.

אדוני היושב ראש, במשפט אחד אני מבקש. הנושא הזה מספיק חשוב כדי לכנס עליו דיון נפרד.

תודה.

חבר הכנסת משולם נהרי, בבקשה.

אני מאוד מצטער שלא זכיתי להיות כשהיה ראש העיר פה. אני מתאר לעצמי – - -

הוא מדלג היום בין ועדות.

אני מתאר לעצמי שהפסדתי כל מיני דברים טובים, הישגים מיוחדים ובשורות טובות. כנראה שתהיה לנו עוד הזדמנות.

משרד החינוך אפשר את הקמת מנהל חינוך יסודי בכמה מקומות. נדמה לי שהמקום הראשון היה בירושלים, מה שנקרא מנח"י.

זה רק בירושלים.

יש מקומות שעושים את זה חלקית.

בכל אופן, בירושלים יש מנהל חינוך יסודי. כפי שהוזכר פה, הקימו לחרדים מנהל חינוך בנפרד. יכול להיות שזה צורך. יכול להיות שיש ציבור גדול שזקוק לזה, אבל אני רק שואל שאלה פשוטה: לפי מהקובעים את התקצוב? אם יש מפתח אחיד לתקצוב, או שאומרים לחרדים: בואו נקים לכם מנהל משלכם וניתן לכם תקציב. כמה שיהיה, תשברו את הראש.

אז יוצא מצב שתלמיד במנהל חינוך חרדי שווה איקס ובממלכתי שווה וואי. אבל יש יותר מזה, שבחינוך החרדי יש שני סוגי תלמידים. יכול להיות שלא מספיק הכסף, יכול להיות שלא נתנו כסף.

משולם, אתה מכיר את זה. במערכת החינוך בכלל בארץ, התקצוב הוא לא לפי השייכות.

אני לא מדבר על החלק של משרד החינוך. אני מדבר על החלק של הרשות המקומית שמפרישה מהכנסותיה לצורך חינוך.

זה תיקון נהרי.

ואז צריכה להיות אחידות בתקצוב. צריך להיות שוויון גם בתוך העירייה.

אני לא זוכר מה התיקון האחרון. נדמה לי שזה מאפשר - - -

זה בטח לא יותר.

זה מאפשר לו גם יותר.

אבל יש כאלה שמקבלים פחות.

פניתי לראש העיר לגבי מעיין החינוך התורני. אמרתי לו: למה אתה מאלץ אותי שהם יהיו בחינוך החרדי, אני רוצה שהם יהיו במנח"י. למה שהם לא יהיו כמו כלום?

מה היתה התשובה?

חוץ מאשר לתקצב אותם, מה עוד תעשה העירייה יותר מזה.

מה היתה התשובה?

אתה צודק, אנחנו בודקים את זה, אנחנו שוקלים ובודקים. ישב אצלי גם מנהל מנח"י הקודם. סיכמנו שאכן באמת אפשר לקלוט אותם וצריך לקלוט ואין מקום לפיצולים האלה. יותר לא שמעתי שום דבר, נכנס מאוזן ויצא מאוזן.

אני אומר שמדובר במערכת עם התלמידים שצריך להתייחס אליהם כמו אל כל התלמידים.

הדבר האחרון זה דבר שכואב לי מאוד ונוגע לליבי וזה הנושא של נוער נושר. ש"ס הקצתה מהכספים הקואליציוניים 30 מיליון לטיפול בנוער בקהילה במגזר החרדי. כמו שיש ועדת שמידט, הקצנו למגזר החרדי 30 מיליון מכספים קואליציוניים, כאשר כל רשות מקומית, יקראו למודלים שמשרד הרווחה מאשר אותם והמודלים האלה בעצם יתנו מענה לכל הנוער בקהילה. במקום לקחת את התלמיד ולהוציא אותו – הרי זה מה שעושה דוח שמידט – במקום להוציא אותו למוסד אמרו להשאיר אותו בקהילה ולטפל בו. אנחנו מדברים על נוער שהוא בקצה הרצף.

מכבר לכך, יש מודלים יוצאים מן הכלל. יש לנו מקומות שבאמת זה עובד יוצא מן הכלל. ירושלים קיבלה שליש מהכסף, 10 מיליון הוקצו לירושלים.

התקציב נעצר לפני שנתיים.

אני עצרתי.
חלק מהכסף בסוף הצלחתם להוציא. לקחו את הכסף הזה וחילקו שלל. פשוטו כמשמעו, אני אחראי על כל מילה שאני אומר. יש לי את הרשימות, חילקו שלל. נתנו אפילו למוסדות יוקרתיים שלא מקבלים כל בת וכל בת בודקים שבע בדיקות ובודקים כמה דורות אחורה. אמרו: על שם העתיד ניתן לה, שמא היא תנשור בעתיד. תלמידה מצטיינת, תלמידה שעברה את כל המשוכות. פה מקצים – אני לא רוצה להגיד סכומים ומוסדות אבל מדובר בסכומים אדירים.

עבור התלמידים שמסתובבים ברחובות ומגיעים לסמים בכל המקומות שהסתובבתי בהם בלילות - בשביל זה נתנו את הכסף. שום דבר לא נעשה. אולי פירור פה ופירור שם. בנווה יעקב סגרו מרכז ובעוד מקומות סגרו ואין תקציב ובאים ובוכים.
פה בעירייה יושבים אנשים, מינו צוות לנושא הזה ומחלקים שלל כל הזמן. אתה סוגר מפה אז הם באים מפה. עד שלא איימתי על משרד הרווחה – נמצא פה שר הרווחה לשעבר שהוא מסכים איתי לכל מילה בדברים הללו. ביקשתי את התערבותו. לשבחו ייאמר שהוא כינס את כל הצוות שלו ואמר: רבותיי, אני רוצה לדעת קריטריונים, מודלים. משרד הרווחה ביקש מודלים, אישר מודלים, אני רוצה לדעת אם זה פועל לפי המודלים.

עד היום לא נעשה שום דבר. זה מחריד, זה לא יתכן.
איך אמר לי איש בכיר בממשלה? יש כסף, יש צרכנים ואנחנו משתקים את הכול. אנחנו הפקידים יושבים ומחזיקים ותמותו.

כדי להבין את מה קורה מאחורי הקלעים. יואב, התקצוב הזה קשור למבנה של האגף?

זה קשור לנוער.

זה תקציב שיושב ברווחה.

זה קידום חרדים, קידום נוער.

נוער חרדי נושר.

חבר הכנסת, אני מרימה את הכפפה. אם האמירה שלכם נכונה ואם עצרתם את הכספים – אין לי מושג כמה נשאר וכמה לא. אנחנו מוכנים לשבת על זה כמו שאנחנו מוכנים לשבת על מעיין החינוך התורני. זה תהליך שהחל יפה. אתם רק מאגדים בתוככם כמה בתי ספר מהחינוך העצמאי וכאן היתה הבעיה.

זה כסף שאלי ישי השיג כל שנה.

את יודעת מה? גם אם תבדקו ותגידו שזה אי-אפשר זה בסדר, אבל להגיד.

אתם שכשהקצנו את הכסף הזה, אמרתי לראש העיר בפני קהל עם ועדה שאנחנו רוצים באמת לטפל בנוער הנושר. הוא אמר לי שהוא יבדוק.

זאת בדיוק הבעיה, הכספים הייחודיים. נוער נושר זאת בעיה לאומית. בירושלים זאת בעיה קשה של כל המגזרים.

הכסף הזה הוא לא חד פעמי. ה-30 מיליון היו אמורים להיות כל שנה. זה תקציב של 2006, משכו אותו, התגלגלו איתו ולא ניצלו אותו. המטרה היתה להביא את זה באופן קבוע.

הבעיה היא בעיה מערכתית והיא נופלת במשרד החינוך. אם רוצים לעסוק בנושא של נוער נושר, אנחנו מטפלים בו באינטנסיביות. תתכבד נא המדינה ותעשה דיון עומק מערכתי על נושא של נוער נושר כי זה במימדים לא רק במגזר הערבי אלא גם במגזר החרדי על כל מרכיביו וגם במגזר הכללי. הבעיה היא מערכתית ומי שחושב שאפשר לפתור את זה עם כספים ייחודיים הוא טועה.
הדבר הזה נופל בין משרד החינוך לבין משרד הרווחה. מדינת ישראל לא מטפלת בנושא של נוער נושר בצורה סיסטמתית ומערכתית.

אבל פה יש הערה קונקרטית.

קודם כל, היא כן מטפלת, כי היא בתכנית הלאומית.

ביקש רשות דיבור יו"ר ועד ההורים העירוני.

ועד ההורים המקומי עובד במשותף עם ועד מזרח העיר. יש לנו אנשים גם בבתי הספר החרדים. יש פה את תחיה שאחראית על כל גני הילדים בעיר.
חשוב לי להעיר את זה כי יש חיבור מאוד חזק למה שקורה בשטח.

לגבי הצגת מנח"י כדגם למערכת חינוך עירונית. שלוש נקודות משמעותיות בנושא של מנח"י. אחד, יש כתובת אחת להורים. מנח"י בעצם נמצאת בצומת בין משרד החינוך, העירייה, הרשות והשטח. בדרך-כלל הבעיות והנושאים מתנקזים אליו. זאת כתובת אחידה שהיא יותר נוחה כמבנה אחד.
יש קרבה לשטח והבנה של מגבלות המערכת. שוב, זה סוג של צומת שנמצא בין שני הכוחות שנמצאים שם. העובדה שיש את מנח"י, לטעמי הרבה פעמים עוזרת לפתור באופן יצירתי נושאים גדולים. קראנו כמה פעמים השנה שבשיתוף של משרד החינוך, העירייה וכולם, בעצם יש כתובת אחת שמובילה את הפיתרון. לדוגמה, היו הסעות לתלמידי החינוך המיוחד. היו הרבה בעיות. יש כתובת אחת שמנקזת את הכול. אני חושב שיפה יהיה ללמוד במודל הזה של מנח"י את המקום הזה של כתובת אחת מרכזת להורים.

אנחנו מאגדים היום למעלה 160 יושבי ראש פעילים בבתי ספר. העיר ירושלים תוססת מאנשים צעירים שלוקחים אחריות ורוצים לנקוט בפעולה. יש אפליה מאוד חזקה של ילד בירושלים. הילד שלי מקבל 8,000 שקלים פחות מילד בתל-אביב. שלושת הילדים שלי מקבלים 24,000 שקלים פחות בשנה.

התקצוב של משרד החינוך הוא זהה. אתה מדבר כרגע על ההשלמה של המדינה.

אני מדבר על התקצוב של המדינה.

התקצוב של המדינה הוא זהה.

המדינה זה משרד החינוך והעירייה. אני מדבר על התקצוב המשותף.

החלק של המדינה הוא זהה והחלק של העירייה שונה כי זה בהתאם ליכולתה של העירייה.

זאת גם בעיה של מצ'ינג.

לא. את המצ'ינג הם מחויבים, הוא נמוך יותר. כל עירייה, בעיקר העיריות החזקות, משקיעות בחינוך. זאת חלק מהבעיה.

בשורה התחתונה יש לנו מגבלה ויש פה חוסר הגינות.

יושבת פה אפרת בצלאל מהחינוך המיוחד והזרם החרדי, תחיה שבאה מהממלכתי דתי ועבד שנמצא מתוך מזרח ירושלים. בסוף כולנו נמצאים באותה סירה. אנחנו מבקשים את העזרה שלכם. אנחנו נהיה שותפים בנושא הזה.

בואו תשוו, תיצרו שוויון. ירושלים היא לא הקיצון ותל-אביב היא לא הקיצון. ירושלים היא אשכול 4 ותל-אביב היא אשכול 2.

נדמה לי שהגישו עתירה לגבי מזרח ירושלים, לקבל על-פי חוק נהרי. תקף אותי אדם בכיר מהעירייה, אני לא רוצה לומר את השם ולפגוע: איך עשית? למה להם מגיע בכלל? בגללך הם מקבלים.

הם לא אזרחים? הם לא אזרחי מדינת ישראל? אז תגרש אותם. אתה לא רוצה לתת להם, תגרש אותם. אבל אתה לא יכול להחזיק אותם ולא לתת להם.

מה שמלכד את כולנו. אנחנו יושבים כולנו יחד: יהודים, ערבים, דתיים, חילוניים וחרדים. כולם ביחד יושבים כי מעניין אותנו החינוך. החינוך במזרח ירושלים מעניין אותנו והחינוך החרדי מעניין אותנו. זה אינטרס שלנו לעתיד שלנו. אנחנו פה מושיטים יד ומבקשים את העזרה שלכם בנושא של שוויון בחינוך.

ראש מנהל החינוך.

ברשותך. יש פה 4 מנהלי בתי ספר בירושלים, לפחות אחת מהם תגיד איך היא רואה את ירושלים.

אני מנהלת בית ניסוי ארגנטינה, בית ספר יסודי בדרום מערב העיר בשכונת קרית יובל. עד לפני שלוש שנים בית הספר היה על סף סגירה בשל מספר תלמידים, בשל מצוקה והיחלשות של האוכלוסייה בתוך בית הספר.
כניסה של תפיסה חינוכית ניסויים, או טיפה אחרת מהמקובל ויצירה של מציאות חינוכית אחרת, גרמה לצמיחה מאוד משמעותית למספר התלמידים בבית הספר.

כמה ילדים היו ערב הסגירה וכמה יש היום?

ערב הסגירה היו פחות מ-60 תלמידים. היום בכיתות א' עד ו' יש 260 תלמידים, לא כולל 4 גנים.

זה עדיין בית ספר קטן.

אנחנו מדברים על 100 תלמידים רישום לכיתה א'.

לא היה רישום לכיתה א'. אנחנו נמצאים היום עם המתנה של קרוב ל-30 תלמידים. המתנה עם 70 תלמידים רשומים במערכת. אנחנו לא רוצים לפתוח כיתות גדולות מידי ולהרחיב את גודל בית הספר.

מה סוד העניין?

צריך להבין שאנחנו נמצאים בשכונה מאוד מורכבת, שכונה עם מצב סוציו-אקונומי נכון של האוכלוסייה. לקחנו את המקום הזה ומבחינתנו זה הכוח שלנו ולא נקודת החולשה שלנו. בית הספר אומר שתפיסה של קידום הישגים זה טוב, זה חשוב, חייבים לקדם את זה. יחד עם זה, אנחנו מטפלים ובונים תכניות מאוד ייחודיות גם לצמצום פערים. שתי האסטרטגיות האלה הן לא אסטרטגיות נפרדות, הן אסטרטגיה אחת שאנחנו מקדמים אותן.
אגב, זה דבר שקורה היום בעולם, בטח באנגליה ובארצות הברית. זאת ראיה של שתי אסטרטגיות שלכאורה עשרות שנים נראו כאילו הן סותרות אחת את השנייה, עד ליחידת השיעור אני רואה אותן כאסטרטגיות משלימות.

שנית, אנחנו בית ספר שרואה את עצמו כבית ספר שנמצא בתוך קהילה ויש לו תפקיד בתוך הקהילה שבה הוא ממוקם. בית הספר שלנו נקרא בית ספר קהילתי בתוך קהילה. יש בקשות רבות של ילדים והורים להיכנס אלינו. עדיפות ראשונה זה תושבים של השכונה הסמוכה לבית הספר, שהם הרחובות המורכבים ביותר. הם קודם כל מתקבלים לפני כל אחד אחר. אין להם רשימת המתנה, הם הראשונים. אח"כ מגיעות קבוצות חזקות מאוד שמגיעות מהשכונה עצמה וגם משכונות אחרות בתוך ירושלים ואפילו מחוץ לירושלים.

אנחנו רואים את המערכת החינוכית שלנו בבית הספר כמערכת שתקדם את הקהילה בה היא ממוקמת. זה יחסים של נתינה וקבלה. אנחנו מחויבים לקהילה שלנו, לא רק לילדים שנמצאים תחת בית הספר מגיל 3 עד גיל 12. אנחנו מחויבים לקהילה שלנו בהקשר לצמצום פערים ולשבור את תקרת הזכוכית הזאת. בהקשר לבני נוער, אנחנו מקיימים מרכז למידה בתוך בית הספר לבני נוער מחטיבות הביניים והתיכונים שגרים בשכונה הזאת.

אנחנו מקיימים גם תכניות להורים.

דיברת על גיל 3. יש בבית הספר גני ילדים שכלולים ב-260?

לא. יש 260 תלמידים ללא ארבעה גני ילדים.

אנחנו רואים את עצמנו מחויבים למצב החברתי בתוך הקהילה ולכן אנחנו בונים שם תכניות בשיתוף פעולה עם רווחה חינוכית, מנהלים קהילתיים שנמצאים בתוך השכונה ומחוץ לשכונה.

מי זה המנהלים האחרים? יש מנהלים מהמגזר הערבי?

יש מנהלים מהחינוך המיוחד.

איזה בית ספר מהחינוך המיוחד?

בית ספר הדביר החדש.

יש לכם בתי ספר מצוינים.

אני מנהלת את בית הספר הדביר החדש. זה בית ספר לחינוך מיוחד שמשרת תלמידים עם נכויות התפתחותיות קשות, פיגור קשה ואוטיזם. זה בית ספר קטן והוא בתהליכים של צמיחה. הוא נמצא בארמון הנציב ומונה 25 תלמידים.

יש לנו 4 כיתות רב גילאיות, מגיל 6 עד 21. בית הספר הוא מאוכלוסיה מאוד מורכבת מכלל הקשת החברתית.

מבחינת הלקות זה אוטיזם?

פיגור קשה ואוטיזם.

הוא היחידי בירושלים?

לא, יש את בית ספר הטנא.

יש כמה בתי ספר.

יש לנו עשרות בתי ספר בחינוך המיוחד.

יש הבדלים ברמת המורכבויות ובסוג המורכבויות. אצלנו בבית הספר התלמידים הם ניידים.

הוא לא היחיד בתחומו. יש מקבילים אליו אבל הוא מהחזקים. מגיעים אליו מאוכלוסיות שונות.

בית הספר משרת אוכלוסייה של כלל ירושלים באופן ציבורי ופתוח, ערבים, יהודים, חרדים, דתיים – מכל הקשת.

יש בבית הספר תלמידים מהמגזר החרדי והערבי?

כן.
בצורה הזאת הוא כן מהווה איזו תמונה של התמודדות קהילתית יום יומית ונותן מענה הטרוגני מאוד, גם ברמת התפקודים של התלמידים, אבל גם מבחינה תרבותית וחברתית, לתת מסגרת שיכולה להכיל את כולם. מבחינה זאת אני מאוד מתחברת לנאמר.

נחזור לשאלה שאיתה פתחת את הדיון.

אני מוכרח לומר שלא נצליח למצות את העניין. אני עדיין לא מצליח להבין מספיק.

מאוד מעניין ההרכב הירושלמי הזה עם הבעיות ועם הקשיים והארגון. רק בזמן הקצר נגענו בהמון נושאים. כל אחד יכול לפרנס פה הרבה ישיבות. בסוף אנחנו נחליט במה אנחנו מתמקדים כדי לעזור לכם לעשות את העבודה.
אני חשבתי לתומי, וכנראה שזה לא בדיוק כך, שהארגון הזה הוא בעצם לקחת את כל הסמכויות של משרד החינוך, את כל הסמכויות של הרשות המקומית ולאחד יחד תחת פירמידה אחת.

בשנת 1989 זה היה הרעיון המקורי. הלידה הזאת לא הושלמה. מה שמיוחד במנח"י, וזה מה שבה לידי ביטוי סביב השולחן כאן, זאת העובדה. שהמרחק בין האזרח לבין המדינה קטן. כלומר, המקום של הרשות המקומית, וזה היתרון המוביל - - -

אבל זה קיים בהרבה במקומות. אני הייתי בירוחם ובחיפה וגם שם האזרח רואה בעירייה את הכתובת.

מקבלים תוספת תקציב.

מבחינה סטטוטורית מנח"י לא שונה היום מהותית ממקומות אחרים. הדבר המרכזי שאני חושב שמנח"י עומסת על כתפיה, זה החיבור עליו דיבר יו"ר ועד ההורים, בין האזרח לבין המדינה. זה קישור הרבה יותר קצר.

בגלל שזאת עיר כל-כך גדולה, עם מספר רב של תלמידים. בירושלים יש פי חמש תלמידים מהעיר שבאה אחריה. יש בעיר למעלה מ-250,000 תלמידים. ישנם שלושה מגזרים כל-כך שונים אחד מהשני. התפקיד הזה של הובלה של המערכת הזאת, דורש הרבה רב מערכתיות. זה בעצם התפקיד של מנח"י.

לידי יושב מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך. אנחנו עושים איתו עבודה משותפת. צריכים להבין ש-50% מהתלמידים שלי לא נמצאים בירושלים אלא במחוז אחר במשרד החינוך, מוכר שאינו רשמי, שעוסק בחרדים ובחלק מהערבים.
כלומר, המורכבות הזאת היא גם מורכבות במשרדי הממשלה. כאן התפקיד של מנח"י, ליצור את החיבורים, ליצור את הסינרגיה בסוף וליצור מערכת אחת שעובדת. האנשים שדיברו קודם הציגו את המורכבויות. האתגר של מזרח ירושלים הוא כנראה האתגר הגדול ביותר במגזר הערבי בישראל, יחד עם האוכלוסייה הבדואית, אבל פחות מדברים עליו.

ישנו גם האתגר החרדי. צריך לזכור ששליש מהילדים החרדים בארץ הם ירושלמיים. זאת אומרת, כשאנחנו עוסקים בחרדים, 1 מכל 3 חרדים מתגורר בירושלים אז האתגר הוא אתגר ירושלמי במהות.
כל האוכלוסייה האחרת והאתגר של הצמיחה שלה, עליה שמענו מנעמי שהיא מנהלת בית ספר צומח בתוך שכונה ציונית בירושלים שרוצה לצמוח. את שלושת האתגרים האלה אנחנו מביאים יחד בתוך מנח"י.

מנהל המחוז, בבקשה.

המחוז הוא יותר גדול מאשר ירושלים?

מחוז ירושלים מורכב למעשה מהעיר ירושלים עצמה ומכל הישובים והערים הפריפריאליות מסביב לירושלים, החל מבקעת הירדן עד מודיעין, מטה בנימין וכו'. זאת גזרת הפעילות והאחריות.
לגבי העיר ירושלים. מה שהוצג כאן באמת משקף בצורה הכי קצרה ובטעימות את המורכבות והייחודיות שיש בעיר. יש בה לא מעט אתגרים. אני לא ארחיב ולא אחזור על מה שנאמר פה אבל יש לא מעט אתגרים ברמה העירונית והמערכתית, החל מכל סוגיית מזרח ירושלים. בשלוש השנים האחרונות היא נמצאת בכיוון אחר, גם בנושא בינוי ותשתיות, גם בנושא פיתוח מנהלים, גם בנושא רפורמות וכדומה. כנ"ל גם במגזר החרדי. זה אתגר אחד.

עדיין יש קשיים ויש אתגרים. למשל, נושא הנשירה. לסוגיית הנוער הנושר, לפחות למען הגילוי הנאות וההגינות, כולל התמודדות עם נוער בסיכון, יש תכנית שבזמנו שר הרווחה הובילה אותה יחד עם 5 משרדים.

התכנית הלאומית שנוחלת הצלחה מרובה.

היא באמת נוחלת הצלחה רבה מאוד ברמה הארצית, עם חמישה משרדי ממשלה. אני סגן יו"ר הוועדה המחוזית בעניין הזה. עושים שם עבודה נפלאה, כולל בירושלים, כולל בחרדי, כולל במזרח העיר.

אנחנו פשוט לא מכירים ולא יודעים. יש שם עבודה נפלאה. אני חושב שהשר לשעבר, חבר הכנסת בוז'י הרצוג יכול לאשר. זאת בהחלט תכנית מצוינת.

אתגר נוסף זה חיזוק החינוך הממלכתי ציבורי. זה לא פשוט. הסוגיה הזאת מאוד מורכבת. להביא תושבים צעירים, חזקים, לרענן את הכוח. המנוע שמניע את הכול זה החינוך. החינוך משתדרג ומשתפר וזה מה שמביא יותר זוגות צעירים. יש איזו תחילת מגמה של גידול וחיזוק החינוך הציבורי. זה אתגר שהוא לא פשוט.

יש מוסדות חינוך חרדיים שרוצים להצטרף ומשום מה מעריצים עליהם קשיים. מוסדות חינוך חרדיים שרוצים לעבור מהמוכר שאינו רשמי לממלכתי ועוברים מסלול מכשולים. אם אתה רוצה, אני יכול להפגיש אותך כמה.

אני חייב לציין שיש לא מעט קשיים ואתגרים אבל אנחנו צריכים גם להראות קצת אופטימיות ולראות את הכיוון ואת המגמה שמסתמנת בעניין הזה.
אני רוצה לציין שמעבר לגידול המספרי וחיזוק החינוך הציבורי - - -

אתה מתכוון לחינוך הממלכתי.

כן.
מה שהציג פה ראש עיר לגבי בחירת הורים וניהול ההיצע – אני נמצא איתו ועם מנח"י באופן רציף. אנחנו רואים ירידה במספר הכיתות הלא תקניות. לפני שלוש שנים בכיתות א' היו 11 כיתות והיום אנחנו מגיעים ל-3 כיתות.

אתה מתכוון למספר התלמידים.

בוודאי.

הוא דיבר על לא תקניות בנושא הפיזי.

הוא התכוון גם וגם.

עדיין יש לנו מספר כיתות לא תקניות שגם הולך ומצטמצם.

מה זה לא תקני?

כיתה שהיא פחות מ-20 תלמידים, היא כיתה לא תקנית, עם כל התקצוב ועם כל מה שזה אומר.

נעשה שינוי בכיוון הזה.

הדבר הנוסף הוא ההיבט של האיכות או התרבות. ישנה הנחלה של תרבות של עבודה בקרב מנהלים גם בנושא המקצועי פדגוגי, ניהול, כולל ניהול עצמי. זה מהלך מאוד משמעותי שהתחלנו להוביל בשנים האחרונות, כולל מזרח ירושלים. יש התעוררות מאוד גדולה גם של מזרח ירושלים, בנוסף לכל המגזרים האחרים.
לגבי נושא הדיון עצמו. אני הייתי גם בשלטון מקומי, הייתי ראש מנהל בשלטון מקומי בעיריית מודיעין-מכבים-רעות. יש בעיה משפטית של שלטון מקומי מול שלטון מרכזי, סמכויות, חוק הפיקוח. מה הסמכויות של השלטון המקומי מול השלטון המרכזי? לכן יש בעיה מבנית בנושא של ההגדרה הסטטוטורית של כל רשות ורשות. הווה אומר, השלטון המקומי או שלטון מרכזי.
השלטון המרכזי, במקרה זה, מנהל מנח"י, לא יכול לאשר ולמנות מנהלים או לפטר מנהלים. הוא לא יכול לפטר מנהלים.

זאת אומרת, שלא הועברו סמכויות.

סמכויות שהן בחוק, לא הועברו כי זה מחייב הליך משפטי ארוך יותר ומורכב יותר. עדיין יש דברים שהם מסביב, דברים שניתן לעבוד במשותף.

אתה בעצמך יודע שאם יש מנהל מחוז וראש עיר שמסתדרים ביניהם, אז הבעיות האלה נפתרות. הבעיה זה הסמכויות.
זה בסדר, אני רציתי להבין. בעצם אתם אומרים שהמבנה מבחינה רשמית הוא זהה לכל הרשויות האחרות ופה יש שיתוף פעולה.

ותוספת מורכבות.

שיתוף הפעולה הוא לא רק ברמה האישית, שזה מאוד חשוב - - -

זה יותר ביזור סמכויות.

זה תלוי באנשים.

תראו, אני חסיד של מבנים ארגונים שיש בהם בהירות של סמכות ואחריות. במקום שבו אין בהירות כזאת, כמו אגף חרדי, שהוא בכלל מדבר עם מחוז המוכר שאינו רשמי, שבו העירייה היא בעצם סרח עודף. אני מדבר כרגע מבחינה ארגונית, מבלי להתייחס אם האנשים מסתדרים או לא.

זה לא מדויק.

ארגונית מבנית זה לא שונה מרשות אחרת.

אגף מנח"י כפוף לכל דבר ועניין למנהל החינוך.

זה עזרת נשים של מנח"י.

אני לא מתיימר להבין במפגש אחד, למרות שאני בא מרקע של חינוך. ביום ראשון נסייר ובטח זה גם כן לא יספיק. מאחר ואנחנו קרובים לבית אז אפשר יהיה להכיר קצת יותר טוב. זה באמת מעניין ומרתק ולראות מה ניתן לעשות בכוחות משותפים כדי שהמערכת תהיה יותר יעילה ויותר שוויונית בחלקיה השונים.

שאלה נוספת. אני מבין שמנח"י לא אחראי על החינוך הלא פורמאלי, מבחינת המבנה?

מבחינת מבנה לא. יש מנהל שעוסק בפנאי, תרבות וכו'.

והוא מדווח למנכ"ל?

אנחנו עובדים עם שני ראשי מנהל שעובדים אצל המנכ"ל. יש המון ממשקים. למשל, מחלקת נוער ואנחנו נעבוד יחד בנושא גיוס לצה"ל כי זה יושב בפורמאלי ובלא פורמאלי.

מחלקת נוער גם לא אצלך?

לא, אבל קידום נוער כן. כן הנוער הנושר כן כפוף למערכת החינוך.

למי שקצת מכיר, אני בניתי מבנה שונה בעיריית חיפה, שגם הוא די השתבש אחרי שהלכתי ושנקרא חינוך, תרבות ורווחה תחת אדם אחד. שם זה מחולק כפי שזה מחולק. אני חושב שזה חשוב ונכון גם במערכות גדולות ומורכבות. זה שמערכות הן גדולות ומורכבות, זה לא אומר שצריך לבזר אותן. להיפך, לעשות להן מבנה. בעוונותיי, הייתי בצבא וגם ראש אגף התכנון והנושא הזה של מבנים יש לו השפעה עצומה בסופו של דבר על היכולת לתפקד, למצות יעילות, מבחינת סמכות ואחריות.

תודה רבה, חבר הכנסת מצנע.

אני מצטערת שאני הולכת קצת לקלקל את החגיגה.

לא חשבנו אחרת.

אדוני המנכ"ל, אנחנו לא מכירים באופן אישי אבל אני אשמח שנכיר אישית ולא דרך שמועות מסביב.
איינשטיין אמר שכשאתה בבור אתה לא ממשיך לחפור אותו. אבל חברים, מנח"י חופרת את הבור של החינוך בשנים האחרונות למרות שהיא בבור. מנח"י מפוררת. אני מדברת עם המון עובדים ממנח"י. זאת עדות שמיעה של עובדים ממנח"י. מנח"י מפוארת.

שלא יראו לנו מצגות. הכול יפה במצגות. איפה החזון של מנח"י? האם החינוך של מנח"י זה הכלים של עץ המדדים? האם החינוך נמדד בצבעים? צהוב? אדום? כחול? זה מה שאנחנו רוצים? לפי צבעים למדוד את מערכת החינוך בירושלים?

מנח"י היא כמו שוליית הקוסם ששוטפת את ירושלים בדליים מלאים בגחמות, בדרישות והוראות לא שלה. מעל הכול, מציפה ובזבזת את הכספים של הילדים שלי. הכול יש בעיסוקים של מנח"י, רק לא ילדים.

דיברתם פה על אגפים, דיברנו על מבנים. תראו לי איזו פונקציה יש במנח"י ואין במשרד החינוך וחייבים אותה. תראו לי איזו פונקציה יש במנח"י ואין אותה בעיריית ירושלים. מחלקת הבינוי יש במנח"י ויש גם בעיריית ירושלים, אומנויות, איכות הסביבה. במנח"י יושבים ועושים עוד מאותו דבר.

את הסחורה הפגומה הזאת אנחנו רוצים גם לשווק לערים אחרות במדינת ישראל?

שני ערוצים אנחנו הנצחנו במדינה הזאת ולמנח"י יש מונופול על ערוץ אחד, ערוץ שאני קוראת לו ערוץ קצב. קשר שתיקה של שנים על דברים נוראיים שקורים במנח"י. כן, במנח"י קורים דברים קשים ביותר.

כולם יודעים את האמת. עובדי מנח"י, עובדי עירייה, ראש העירייה, מנכ"ל העירייה, אבל כולם שותקים.
מי מנהל את מנח"י? מר טור פז, תסלח לי, אין לי שום דבר אישי נגדך, אנחנו לא מכירים באופן אישי. אבל בכל העיר ירושלים לא נמצא מנהל אחד דגול שמכיר את המערכת ויכול היה להתמנות למנהל מנח"י? שוב פעם אני מבקשת ממך סליחה כי זה לא משהו אישי.

עכשיו יש.

סליחה, אני דיברתי על מנהל בית ספר מירושלים. אנחנו יודעים כמה מנהלים ניגשו למכרז וכמה רצו לגשת למכרז אבל המכרז היה תפור מלכתחילה. בואו לא נשחק בנדמה לי.

בור עמוק יותר מזה החינוך בירושלים צריך? אתם לא סוגרים בתי ספר? מצגת נורא יפה, לא סוגרים בתי ספר? לא. "פרדס" נסגר לפני שנה, עכשיו נווה יעקב המאוחד. אתמול נפגשתי עם ההורים. לא יהיה להם בית ספר בשכונה ולא מאפשרים להם הסעות ולא מאפשרים להם לרשום את הילדים שלהם לבתי שהם מעוניינים לרשום. אתם תלכו לבית ספר איקס. אגב, אני יודעת שהם שלחו לך מכתב בנושא.

לא פתחו את אזורי הרישום?

רק כשנוח.

זה לא מופיע במצגת היפה שלכם. כמה בתי ספר יש בירושלים עם 100 תלמידים ומטה? כמה? כמה בתי ספר בלי מורל, בלי תקווה, בלי תקציבים. המנהל קם כל בוקר ושואל את עצמו: מתי סוגרים את בית הספר שלי? כמה?

את זה לא הראתם לנו במצגת.

אנחנו מראים חינוך , אנחנו לא בנאום בחירות.

זה חינוך, זה חינוך.

אני לא בנאום בחירות.

מה שניר נאם זה היה רק נאום בחירות, עם כל הכבוד.

מה היה פה זה היה נאום בחירות. אני לא עושה פה נאום בחירות.

ניר ברקת עשה פה קמפיין, עם כל הכבוד. אנחנו מכירים מספיק שנים ואת הטיוח של הטיפול על-ידי הרשות.

כמה כסף הולך על בתי הספר הקטנים האלה? קחו את הכסף הזה ותשקיעו אותו בילדים, בבקשה. תעבירו אותו לילדים.
הוועדה מתכננת ללכת ביום ראשון הקרוב לסיור בבתי ספר בירושלים. בתי הכנסת כבר מתכוננים וכבר עושים חזרות. גם אני רוצה לקחת אתכם פעם אחת לסיור ולהראות לכם כמה ילדים מגיעים לבתי הספר בבוקר בלי ארוחת עשר. רק לפני מספר ימים ראינו בערוץ 2 את הילדים שנמצאים בצהרונים ולא נותנים להם אוכל כי אין להורים שלהם כסף. אז בואו בבקשה נשים את הנתונים על השולחן ואת העובדות הנכונות על השולחן.

כל הכסף הזה שאני מדברת עליו פה, הולך על פקידות, על הפקידות של מנח"י. הגיע הזמן לקחת את הכסף הזה ולהשקיע אותו יותר בילדים שלנו.

הערוץ השני שאני מדברת עליו זה הערוץ של זליכה, שהזהיר את כולנו מפני גירעון והוא פוטר. למה? כי הוא אמר את האמת.

הנה, רק לפני מספר שבועות פוטרה במנח"י עובדת, שושנה שוהם. למה? כי היא אמרה את האמת. היא אמרה: למה מוציאים מיליון שקל על יום אחד של שבוע חינוך, על פרסומים, על גחמות. באותו רגע אמרו לה: קחי את התיק ולכי הביתה, סגרו לה את המחשב. האישה יושבת היום בבית. אישה מבוגרת, כך פיטרו אותה.

אני אמא לילדים בירושלים, אני נציגת הורים. כיהנתי כ-8 שנים יו"ר ארגון ההורים בירושלים. אני אזרחית המדינה ואני תושבת ירושלים. יש לי את הזכות לומר לכולכם בפנים את מה שאני חושבת.

אני לא אנוח. אני מודיעה לכם, אני לא אנוח עד שמנח"י תיסגר, כי את הכסף הזה אנחנו רוצים למען כל ילד וילדה בעיר הזאת.

דיברו פה על נתונים יפים. אדוני היושב ראש, 41% מילדי ירושלים הם בעלי זכאות לתעודות בגרות. אתה יודע שיש ירידה. יש ירידה דרסטית של כ-4.5% לעומת שנה קודמת. ירושלים נמצאת במקום ה-135 מתוך 150 ערים במדינת ישראל.
דיברנו על אקלים בית ספרי. ביום ראשון נפגשתי עם קבוצות של תלמידי כיתות ו' משישה בתי ספר בעיר. ניהלתי איתם דיון. ביקשתי מהתלמידים שירימו אצבע: מי מהתלמידים מרגיש נוח לגשת למורה, למחנך או לכל מורה בבית הספר, כאשר משהו מעיק עליו, כאשר הוא נפגע, כאשר יש עליו איזה חרם חברתי, לבוא ולשתף את המורה?

אני מודיעה לכם. חברים, מתוך קבוצה של 70 תלמידים, פחות מ-20% הרימו את היד.

זה בתכנית "אופק".

לא תכנית "אופק". זה מפגש שלי עם תלמידים.

השאלה האם התלמידים האלה לומדים בבתי ספר שהם בתכנית "אופק"?

לא. זה לא חשוב אופק או לא אופק, כשילד לא מרגיש בנוח זה אומר דרשני.
הנביאים לא נעלמו, הנביאים חיים בתוך הלבבות שלנו ומצווים עלינו תשמיעו את קול האמת ולא את קול השקר והשתיקה.

תודה רבה.

מנכ"ל העירייה, דברי סיכום.

רצינו לעשות דיון על יום ירושלים, על הדברים הטובים יותר, על דברים פחות טובים. לצערי נגררנו להרבה מאוד אמירות פוליטיות. אני צד מקצועי, אני מנוע מלהתייחס פוליטית.

יש הרבה בעיות, אני חושב שאנחנו במתווה נכון. ניסינו להציג פה את עיקרי הדברים.

אני מאחל לכולנו יום ירושלים שמח וכולנו רוצים בסוף את טובתם של הילדים. אני מעיד כראש הדרג המקצועי של כולם: החרדים, הערבים והכלליים. אגב, בכל אחד מהם יש פיצול עצום. גם בכללי יש הרבה מאוד פיצולים וגם בחרדי. בסוף יש לנו שלושה סוגי חינוך והמדינה לא מתייחסת לכל אחד באופן שווה.

בשביל זה נתנו לכם את הסמכות, כדי שתחליטו אתם שאין פיצולים.

אנחנו עושים את זה הכי טוב שאנחנו יכולים.

לסיכום, מעבר למה שאמרתי עד עכשיו אני רוצה לומר שהוועדה בהחלט מתכוונת להיות מעורבת בנושאים השונים, שחלקם אני מניח עלו על השולחן וחלקם פחות.
קודם כל צריך להבין, לדעת את הנתונים, לדבר עליהם, לפרוש אותם על השולחן, גם את הדברים הבעייתיים וגם את הדברים הטובים. בסופו של דבר, מי שעומד בראש הפירמידות הוא מקבל החלטות.

כראש עיר תמיד הייתי אומר שאני עסוק בלהגיד למה להגיד לא. למה להגיד כן, כולם שותפים. הבעיה היא בהחלט יצירת סדר עדיפות נכון ומתאים, ניצול משאבים וכמובן הזדמנויות שוות ובהירות של הנתונים.

אתה מרשה לי לומר משהו אישי שקשור אליך?
הסתובבתי איתו בחיפה. היינו צריכים למצוא פיתרון לתלמידים שהם במצוקה. הוא אמר לי: בוא ניסע לשטח, נחפש ונראה. הוא לקח אותי ברכב שלו. הוא נוהג ברכב פשוט והסתובב איתי חצי יום בשמש.

אני לא בטוח שראש עיריית ירושלים היה מתפנה ועושה סיור.

כל יום שלישי הוא עושה ביקורים בבתי ספר.

אני באמת בעיקר מתחייב שאנחנו נהיה לכם לאוזן וגם נהיה לפה, כמובן לבעיות שצומחות, וננסה להתמודד יחד עם המעט שיש. אנחנו עומדים בפני תכנית קיצוצים לא פשוטה שתשפיע מאוד על מערכת החינוך, גם אם הקיצוצים הם לא רק במערכת החינוך. בעיקר במשפחות החלשות יותר ושכבת הביניים. עם כל הדברים האלה נצטרך להתמודד כמו שצריך.

אני מודה לכם, שיהיה יום ירושלים שמח.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:10.>