הכנסת התשע-עשרה

PAGE
25
ועדת החינוך, התרבות והספורט
27/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 16>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ח בסיון התשע"ג (27 במאי 2013), שעה 10:00

<תחום הצעירים (גילאי 18-35)>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

משולם נהרי

רות קלדרון

יפעת קריב

>
ארז אשל - מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

אירית ברוק - מנהלת גף תנועות נוער, קהילה והגשמה, משרד החינוך

נעם בר-לוי - בית הצעירים, עיריית תל-אביב-יפו

מיכאל וולה - מנהל יחידת הצעירים, עיריית תל-אביב-יפו

סיגל שיינמן - מחזיקת תיק נוער וצעירים וחברת מועצת העיר, עיריית ראש-העין

יעל חייט - מנהלת פיתוח והדרכה במרכזי צעירים, ג'וינט ישראל

מיכל לסטר לוי - מטה מרכזי הצעירים, ג'וינט ישראל

תמר שחורי - סגנית נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ומנהלת ארגון צעירים יהודים Leadel

יעל דוד טואטי - חברת הנהלה, עליית הצעירים מצרפת - CNEF

גלית וידרמן - מ"מ מנכ"ל, הקרן הישראלית למען יוניסף

מעין מלכין - מרכזת פורום מרכזי צעירים במועצות האזוריות, תנועת המושבים

ענבל אבנון - נציגה, התאחדות הסטודנטים

יהודית אייזנר - מ"מ יו"ר הסתדרות המורים ירושלים, הסתדרות המורים

יעקב עיני - מנהל תחום טיילות, החברה להגנת הטבע

צבי (ציקי) אוד - סמנכ"ל, המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין

דנה סבוראי - מנהלת תוכניות קרן גנדיר

נדב קמיל - מנהל מחלקת צעירים, מפעלות חינוך וחברה

טלי אהרנטל - מנהלת ארגון הבוגרים המלווה צעירים, עמותת אחריי

עודד סלומון - מנכ"ל, עמותת קו הזינוק

ניב סוניס - חבר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה

יאיר הס - סמנכ"ל, עמותת ה.ל.ל

עמוס סופר - מנכ"ל, עמותת ה.ל.ל

אליס פקר - לוביסטית, הפורום לקידום השירות האזרחי-לאומי

יהודית גידלי

הדר אביב
<תחום הצעירים (גילאי 18-35)>

בוקר טוב, אנחנו פותחים את הדיון. לא במקרה חיברנו הבוקר, לפחות מבחינת סדר הזמנים, שני דיונים. הדיון הראשון הוא בנושא הצעירים, והדיון לאחריו, בשעה 12:00, יהיה בנושא המכינות הקדם-צבאיות והפעילויות הקדם-צבאיות. זה גם נופל על ימים סוערים בעניין הנשיאה בנטל, ואין ספק שדברים אלה קשורים אחד בשני.

אני רוצה לומר מילות פתיחה בנושא הצעירים. לאורך הרבה מאוד שנים, לפחות בעשורים בהם אני גדלתי, לא היתה התמקדות בתחום הצעירים; הגיע גיל 18, מי שסיים תיכון או כל פרק אחר במסגרת החינוך הבסיסי, התגייס לצבא או הלך למסלולים אחרים, וכל אחד לגורלו ולעולמו; ושנים שאני שחושב שגם הדילמות וההתלבטויות, מה עושים, איך עושים, איזה מסלול כל אחד בונה לו, היו פחות מאשר בעשור האחרון.

תחום הצעירים, שמוגדרים באופן עקרוני בני 18 עד 35, היה תחום שהמוסדות השונים, החל מהמוסדות הממשלתיים, עבור דרך הארגונים הבלתי-ממשלתיים, והשלטון המקומי, עסקו בו פחות ופחות. בשנים האחרונות הצורך הזה הובלט. גם המחאה החברתית של 2011 הבליטה את המעורבות של צעירים, בצורה מאורגנת או פחות מאורגנת, וגם הרבה מאוד התלבטויות וסימני שאלה, מהי הדרך, לאן הולכים, מה רוצים לעשות, מעבר לקריירה האישית, ללימודים או לרכישת המקצוע של כל אחד ואחד.
ואכן היוזמה התחילה מלמטה, באמצעות הג'וינט, ככל שאני זוכר, באמצעות המשרד לפיתוח הנגב והגליל שהרים את הכפפה הזו, וכמובן, אולי בעיקר, על-ידי השלטון המקומי, גם כמסגרת וגם הרשויות המקומיות שמצאו לנכון להתערב בתחום.

אנחנו רוצים לפתוח סדרה של התייחסויות כדי לבחון מה נכון וכיצד צריך להתקדם עם הנושא; מהי המסגרת הארגונית-ממסדית בשיתוף עם השלטון המקומי והארגונים הבלתי ממשלתיים, ה-NGO’s למיניהם; איך מקדמים את התחום הזה, שנותן פלטפורמה, במה, מקום, לטיפול בציבור גדול שמוערך היום בכשני מיליון איש; ועוסק גם בתחום התעסוקה, בתחום הלימודים, בתחום הדיור, בתחום המעורבות החברתית והרשתות החברתיות, ויוצר את הקשר החשוב של הצעירים גם למקום המגורים שלהם, למקום בו הם גדלו, למדו והתפתחו, וגם לחברה הישראלית כמובן.
ישנה היום עשייה רבה בחלק לא קטן מהרשויות המקומיות שהבינו את הכוח ואת החשיבות החברתית והפוליטית שבציבור הזה, ואנחנו רוצים לשמוע וללמוד. נעשה גם ביקור אחד או שניים במקומות שמצליחים בתחום ויצרו איזשהו מודל, ונלמד כיצד אנחנו, הוועדה, יכולים להיות מעורבים ולסייע בתחום שלדעתי הוא חשוב מאוד.

כאשר הוועדה התחילה בתפקידה, עם כינון הכנסת, שמנו לעצמנו כיעד להיות מעורבים בשרשרת החינוך הפורמלי, נושא הנוער שהוא החינוך הבלתי-פורמלי, חטיבות-הביניים והחטיבות העליונות, נושא הצעירים ונושא המכינות הקדם-צבאיות השונות – תחומים שחובקים אחד את השני, כפי שאמרתי בפתיחת דברי, ואנחנו בהחלט מתכוונים להיות פעילים בנושא. אני שמח שישנם חברי וחברות כנסת שמעורבותם בתחום קודמת ומוקדמת.

האם את רוצה להוסיף משהו לדברי הפתיחה שלי?

אני אשמח.

בבקשה.

קודם כל, אני מברכת על הדיון ושמחה על קיומו, אבל חייבת לציין שהיום והשעה לא התאימו לצוותי הצעירים בארץ, ובגלל זה הנוכחות היא דלה מאוד. ברגעים אלה מתקיימת ועדת היגוי של כל מרכזי הצעירים בארץ עם כל נציגי משרדי הממשלה, בדיוק היום בשעה עשר בבוקר, ועדה שנקבעה לפני מספר חודשים.

דרך אגב, זה לא הובא לידיעתנו, יכול להיות שהיינו מתזמנים אחרת.

היית משנה.

ועדת ההיגוי דנה בדיוק עכשיו בכל הנושאים המשמעותיים, והנוכחות של כולם יכולה להיות הרבה יותר גדולה ומשמעותית.

הנושא הזה הוא ספינת הדגל שהובלתי בעשר השנים האחרונות כראש תחום צעירים בג'וינט ישראל, לאחר מכן כאחראית על נושא הצעירים במרכז השלטון המקומי, ובסופו של יום כראש אגף צעירים במשרד לפיתוח הנגב והגליל, ובעצם ראש אגף הצעירים היחיד במדינה. ומאז שסיימתי את תפקידי לא נבחר ראש אגף צעירים במקומי, ועבר כבר פרק זמן די רציני.

טוב, לא הצליחו למצוא מישהו מתאים.

לא, עדיין לא יצא מכרז וחבל מאוד. יש הרבה מאוד אנשים מוכשרים שיכולים לקחת ולהוביל את נושא הצעירים בתוך משרדי הממשלה. זה חלק מהאמירה איפה משרדי הממשלה שמים את נושא הצעירים.
מצד אחד, אנחנו כל היום עוסקים בנושאי דיור, השכלה גבוהה, תעסוקה, מעורבות חברתית, מנהיגות, חינוך פיננסי, חינוך להורות ומשפחה. ומצד שני, מדינת ישראל לא מתקצבת את זה בתקציבים הראויים לכך, בעשר השנים האחרונות.
חשוב לי לציין, אני לא מדברת על הממשלה הנוכחית אלא על מה שקורה בעשר השנים האחרונות. המשרדים המעורבים – משרד הביטחון, היחידה להכוונת חיילים משוחררים שהנוכחות שלהם משמעותית מאוד לדעתי, משרד הקליטה שמתייחס לצעירים העולים, משרד הרווחה שמתייחס לכל הצעירים שנמצאים במצוקה משפחתית או אישית, משרד הבינוי והשיכון בהיבט נושא הדיור – לא נמצאים פה בחדר וגם הם חייבים להיות חלק מהדיון הזה, אלא אם נמצא פה מישהו שאני לא מזהה. אני כן רואה פה את נציגי משרד החינוך ונציגי הג'וינט כמובן.
הנושא הזה משמעותי ועמוק מאוד, ותפקידנו, אדוני היושב-ראש, להביא לכאן את כל משרדי הממשלה ולשאול אותם מה חלקם בתקציב בנושא דאגה לצעירי מדינת ישראל.
שליש מאוכלוסיית מדינת ישראל הם צעירים – שני מיליון צעירים בגילאי 18 עד 35 ומתוכם 300,000 סטודנטים. הבית הזה מייחס יחס משמעותי מאוד לסטודנטים, מתקיימים הרבה מאוד דיונים על סטודנטים. ובכל נקודת זמן יש לנו מיליון ו-700 אלף צעירים שהם לא סטודנטים, צעירים שנושאים בנטל הכלכלי בכל נושא שהוא בעתיד מדינת ישראל, ולדעתי צריך לשים את זה על סדר היום של הכנסת בצורה הרבה יותר משמעותית, להביא לפה את כל משרדי הממשלה דווקא רגע לפני שנסגר התקציב שלהם, ולשאול אותם איך הם הולכים לתקצב את התחום הזה.

הרשויות המקומיות שהזכרת נמצאות בגירעונות תקציביים גדולים מאוד, בעיקר הרשויות שנמצאות בפריפריה החברתית, מרכז הארץ בעיקר, והפריפריה הגיאוגרפית, הנגב והגליל, נמצאות במצוקה אמיתית גדולה מאוד של הגירה שלילית של צעירים, אתה יודע כי היית ראש עיריית ירוחם, ולרשויות אין תקציבים לתמוך בצעירים כדי שהם יישארו לגור שם, או לעזור לזוגות הצעירים במציאת מקצוע או השכלה גבוהה.
זהו נושא מרכזי שאליו צריך להזמין את המשרד לפיתוח הנגב והגליל, וגם את יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, ולהתמודד עם נושא ההגירה השלילית מהפריפריה. דרך אגב, הגירה שלילית למרכז הארץ, וממרכז הארץ הם עוזבים את המדינה, הם לא נשארים כאן. הרי זה מסלול קשה מאוד למדינת ישראל.
הדיון המרכזי שלנו הוא סיוע תקציבי ואחריות הממשלה.

מילה אחרונה, מרכזי הצעירים התחילו כיוזמה של מגזר שלישי ובראש היוזמה עמד הג'וינט, כמובן, עם תקציבים של עשרות מיליוני דולרים שהגיעו מחו"ל. עד היום ממשלת ישראל לא מגיעה לתקציבים שהגיעו מיהדות העולם. פרויקט שהתחיל כמרכז אחד – וגם את רוביק דנילוביץ הייתי מזמינה לדיון הזה – שהתחיל כמרכז סטארט אפ בבאר-שבע, והיום, עשר שנים מאז שהוקם, יש בו מעל ל-150,000 צעירים שמקבלים שירות. אני חושבת שאין את זה באף קנה מידה אחר בפרויקטים חברתיים שהתחילו כסטארט אפ של המגזר השלישי במדינת ישראל. כך שזהו נושא שחייב להיות על סדר היום שלנו, אפשר להתחיל אותו היום ולקחת אותו הרבה יותר קדימה, והייתי שמחה שנדון בכך עוד לפני שהתקציב נסגר.

נציגי הג'וינט – אתן לכם את זכות הראשונים כי אני זוכר שהייתם בין הראשונים שהרימו את הכפפה הזו.

זה מפחיד אותי כשמחברים צעירים עם ג'וינט.

אבל זה משהו שטבוע ב"מלבן", לא? היה מונח כזה פעם.

כן, היה דבר כזה.

שלום רב, שמי יעל חייט, אני מנהלת פיתוח והדרכה במרכזי צעירים, ונמצאת אתי פה מיכל לסטר, מנהלת איזור המרכז של מרכזי הצעירים.

אני לא אפרט את כל ההיסטוריה של הקמת מרכזי הצעירים והחלק של הגו'ינט בכך, קיבלנו כבר את הכבוד הראוי, תודה רבה, והדברים כתובים ומוכרים. אבל אני רוצה להתייחס לנושא החלוקה האזורית.
סוגיית הצעירים, כפי שאנחנו רואים אותה, היא סוגיה לאומית, היא לא סוגיה אזורית או סוגיה של פריפריה. המשרד לפיתוח הנגב והגליל בראשות סילבן שלום לקח אחריות רחבה מאוד בנושא פיתוח ומימון מרכזי צעירים, ויחד אתו גם משרדי ממשלה נוספים, אבל המציאות היא שמרבית הצעירים נמצאים לא בנגב והגליל, אלא במרכז הארץ.
במרכז הארץ מתקיימת פעילות רחבה וענפה מאוד במרכזי צעירים בערים: נתניה, פתח-תקווה, רחובות, רמלה, ערים שיש בהן עשרות אלפי צעירים, ושם המימון הממשלתי נמוך הרבה יותר ואי אפשר לצפות שהרשויות המקומיות ייקחו את הנושא רק על כתפיהן.
סגנית השר בקדנציה הקודמת, גילה גמליאל, העבירה החלטת ממשלה שתקצבה הקמה של מרכזי צעירים חדשים ותקצוב מרכזי צעירים קיימים, אבל הכסף הזה מעולם לא הגיע למרכזים. מדובר במיליונים, ובסופו של דבר, אחרי תהליך ארוך ומייגע מאוד של עבודה משותפת, הוא לא נשא פרי והמרכזים האלה ממשיכים להיאבק.

אני רוצה להתייחס בסיפה של דברי לקבוצה אחרת של צעירים שאינה נכללת באוכלוסיית הסטודנטים או המנהיגות הצעירה, ואני מדברת על מעל ל-200,000 צעירים בסיכון במדינת ישראל. יושבים פה אתנו ארגונים שמייצגים את האוכלוסיה הזו על גווניה, ואם יורדים לרזולוציות אז יש הרבה מאוד מאפיינים בתוך הקבוצה הגדולה הזו, אבל נושא צעירים בסיכון הוא לפתחנו.
בהקשר הזה, עוד לפני שמדברים על תקציבים ממשלתיים, צריך לדבר על שינויי חקיקה, על שינויים בתקנות תע"ס, על פתרונות דיור, על כל הקשור למיצוי זכויות בקרב אוכלוסיות שלמות של צעירים שלא נראה אותם בקבוצות החזקות, ואנחנו רוצים לקדם אותם. ובסופו של דבר, להביא לכך שכל צעיר במדינת ישראל יהיה זכאי לסל שירותים שהוא זכאי לו בחוק, לא בחסד אלא בזכות.

בכמה מרכזי צעירים אתם מעורבים היום, ומהו תקציב הג'וינט לנושא הזה?

אנחנו מעורבים היום במעל ל-40 מרכזי צעירים. יש יותר מרכזי צעירים, יש רשויות שמקימות בעצמן מרכזי צעירים. קשה לדבר על תקציב הג'וינט בצורה אחת ומרוכזת, אבל אני אתן תשובה.
הג'וינט מחובר עם משרדי הממשלה בהסכמים בהם הג'וינט נותן 25% והממשלה נותנת 75%. היקף התקציב של המשרד לפיתוח הנגב והגליל – ויפעת, תקני אותי אם אני טועה – ל-25 המרכזים בנגב ובגליל הוא שישה מיליון שקלים.

זה ה-100% או ה-75%?

זה ה-100%.

זה תקציב שירד משנה לשנה.

אני רוצה לדבר על עוד שותף שלא נמצא פה והוא שותף חשוב, והיא היחידה להכוונת חיילים משוחררים שפועלת מתוקף חוק חיילים משוחררים שהם גם שותפים במרכזי צעירים, הן ישירות בכוח אדם והן במימון פעילות.
אבל שוב, כל עוד אין פתרון לאומי, רחב, מוסדר, שמביא לידי ביטוי את כל משרדי הממשלה בתוכו, ואנחנו מקדמים עבודה על פתרון כזה בדמות חברה ממשלתית מעורבת שתיתן את המענה גם לחברה האזרחית שכבר פועלת ומקדמת את העשייה הזאת ביכולות שיש לחברה אזרחית.
יושבת כאן דנה סבוראי מ"קרן גנדיר", והם השותפים שלנו מהחברה האזרחית לאורך כל הדרך ובזכותם הרבה מאוד מהעשייה יצאה אל הפועל, וצריך להבין שכל שקל שמתקבל, ממונף כמה וכמה פעמים כדי להגיע למקסימום שירותים.

אני רוצה לחדד ולהבין, 6 מיליון שקלים הוא התקציב שאתם מנהלים?

לא, אנחנו מנהלים תקציב גדול יותר. זה התקציב שהוא בהסכם עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל. לא הגעתי מוכנה עם נתונים תקציביים.

אני יכולה לפרט תקציבים פחות או יותר, אני מכירה את הכול בעל-פה. יכולתי למסור לך אותם קודם.

בג'וינט יש ועדת היגוי, מסד קליטה שאליו מגיעים תקציבים ממשרד הקליטה שהוא באותו חוזה עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, ממשרד הרווחה מגיעים תקציבים, יש תקציבים שמגיעים ישירות ממשרד הבינוי והשיכון אל תוך מרכזי הצעירים, התקציבים של המגזר השלישי, של הקרנות, כמו: "קרן גנדיר", "קרן קיסריה" וקרנות נוספות, חלקם מגיעים בתוך תקציב הג'וינט, וחלקם בתוך תקציב ישיר לתוך מרכזי הצעירים. צריך לשבת ולראות את זה.

הם נותנים את זה פר מרכז או שהכול עובר דרך הגו'ינט?

תקציב המשרד לפיתוח הנגב והגליל עובר דרך הג'וינט בתקציב אחד - -

ומשרד הקליטה.

- - ומה שגילה גמליאל העבירה דרך מרכז הארץ עבר בתמיכות.

אני רוצה לבקש ממך לא לדבר רק על הצד המערכתי, הניהולי והתקציבי, אלא אולי קצת לתאר לנו את תכני הפעילות של מרכז צעירים ומה מעמדו, כדי שנוכל לראות איך עובדים מול היחידה להכוונת חיילים משוחררים, איך עובדים מול רשויות השלטון המקומי והאחרים.

יש מישהו מהנוכחים שמנהל מרכז כזה?

כן, מיכאל וולה יושב כאן והוא מנהל את מרכז הצעירים בתל-אביב.

אז אולי ניתן למיכאל. אני יודע שלמרכזי הצעירים אין מודל אחד, אלא יש מודלים שונים שתפורים למידות של כל אחד ואחד מהיישובים.

לא, יש תפיסה אחת והיא הבסיס, ואותה יעל, מנהלת ההדרכה, מובילה במשך הרבה מאוד שנים. על הבסיס הזה כל מיזם התאים את עצמו לאופי המקומי של העיר שלו, בהתאם לאוכלוסיה. אבל המודל ש"רץ" בכל המקומות הוא תורה אחת ותפיסה אחת, כמו עץ שמביא פירות שמשתנים מיישוב ליישוב.

אשמח להגיד כמה משפטים ואז מיכאל ירחיב לגבי תל-אביב.

מרכזי צעירים הוקמו מתוך תפיסת זיהוי הסוגיות המרכזיות שמאפיינות את הגילאים האלה ומוגדרות היום גם בגישות הפסיכולוגיות. מדברים על בגרות מתהווה והסוגיות הן סוגיות זהות, תעסוקה, בכיוון של קריירה, של דיור, של שייכות וכן הלאה.
ולכן, במרכזי צעירים הוגדרו מלכתחילה כמה תחומי ליבה: השכלה ותעסוקה שמחוברים לקריירה, מעורבות חברתית – הזכירה יפעת שהיית ראש עיריית ירוחם, והבנו שאם אנחנו עובדים בלעשות יותר סטודנטים ויותר אנשים עם תעסוקה בירוחם, בעצם אנחנו עובדים בלהוציא אותם מירוחם, מדימונה ומהפריפריה, ולכן חשוב להשקיע לא רק בפתרונות בתעסוקה ובהשכלה, אלא גם במעורבות חברתית. צעיר שהוא מנהיג צעיר ביישוב שלו, מעורב חברתית במה שקורה והוא פעיל, ישנו סיכוי גדול יותר שהוא יקשור את חייו במקום בו הוא גר. בשוליים אנחנו עוסקים גם בנושאי תרבות ופנאי.
ישנם נושאים חדשים שנכנסו לזירת הפעולה של מרכזי צעירים, והם בכל הקשור לפיתוח דמוגרפי ודיור בר-השגה, עבודה עם משפחות צעירות, ותוכניות ספציפיות בנושאים: ניהול פיננסי, התערבות בחירום, וכן הלאה. זהו המודל הבסיסי.
כוח האדם במרכזי צעירים ממומן ממגוון מקורות וזה בעייתי מאוד. צריך להבין שיושב רכז ויש לו, בתוך מסגרת השכר שלו, לפעמים ארבעה או חמישה מקורות מימון: הרשות המקומית משתתפת, ובהקשרים אחרים ישנה תוכנית "הישגים" שמטפלת בהשכלה הגבוהה, בזמנו "טבת" ייסדה את תחום התעסוקה והיום היא מתערבת רק בתוכן אבל לא בתקצוב, ורכזי מעורבות חברתית ממומנים בעיקר על-ידי המשרד לפיתוח הנגב והגליל, וקרן "גנדיר" גם היא שותפה הרבה פעמים במימון כוח אדם. יש גם מקורות נוספים שהמרכזים מגייסים בעצמם.

חשוב לי לומר משהו בהקשר התקציבי על הג'וינט. הג'וינט הוא ארגון שהוא יזם חברתי, תפקידו לתת סטארט אפ ולהניע את המערכת. כיום, 40 מרכזים, בהיקף הפעילות שאנחנו עושים, הם לא משהו שהג'וינט יכול להמשיך להחזיק באותה רמת תקצוב כפי שעשינו בתחילת הדרך כדי להחדיר את השירות.

הג'וינט לא מתיימר להחזיק גופים כאלה. כפי שאמרת, הוא מעין סטארט אפ והוא מקווה שאחר-כך הרשויות ימשיכו לנהל את הדברים האלה. כך צריך להתייחס אליו.

שאלת אותי על המיקום של מרכזי צעירים – מלכתחילה, במכוון, לא הגדרנו מיקום אחד נכון למרכז צעירים ביישוב, וכפי שאמרת, התפתחו כמה מודלים. יחד עם זה, אנחנו יודעים להגיד שמרכז צעירים מצליח הוא מרכז צעירים שיודע לאזן בין להיות מרכז שנותן שירותים לבין להיות זרוע שמקדמת אקטיביזם חברתי של צעירים, מעורבות של צעירים, ולא להיות רק עוד פקיד שמקבל קהל.

מיכאל, בקשה.

שלום, מיכאל וולה מעיריית תל-אביב-יפו.

הפוטנציאל של המיזם הזה, של מרכזי הצעירים, הוא לבנות את הגשר שלא קיים היום בין צעירים לבין הממסד. הנתק הוא גדול מאוד בדור שלי. זה לא רק עניין של שכבת גיל, זה דור עם מאפיינים של ערכים מסוימים ושל כלים מסוימים – האינטרנט הוא רק דוגמה אחת, הכי ברורה. אני חושב שזה הפוטנציאל הגדול של הסיפור הזה, והוא מה שאני יכול להעיד עליו מהחוויה האישית שלי.

הגשר הזה נבנה לא רק על-ידי שירותים כמו התחומים שיעל הזכירה, אלא על-ידי זה שאנחנו כחלק מהרשות – כך במקרה שלנו, בחלק מהמקומות זה לא חלק מהרשות – יכולים להתאים את העירייה, להסביר לממסד מה הם הצרכים של תושבים צעירים – ואותו הדבר נדרש, אגב, גם ברמה הלאומית – וגם לייצר פלטפורמות לאנשים צעירים כמונו להיות מעורבים ומשפיעים יותר.
הדוגמאות לכך הן ענקיות, החל מיזמות חברתית שהוזכרה פה, ועוד אלף ואחד דברים. אבל היכולת להוות כתובת בתוך הממסד לאנשים צעירים, לא רק לתת להם שירותים של ייעוץ והכוונה אלא להוות כתובת ממש, ולהיות צינור לתוך הממסד, מייצרת חוויה אחרת לחלוטין בשביל תושב צעיר שפתאום מוצא את הדרך לתקשר עם הדבר שמבחינתו הוא נוראי: הממסד. זהו הפוטנציאל הגדול של זה, לדעתי.

והכובע השני של המיזם הוא לייצר את המדיניות שמשפיעה בתוך המערכת, למשל, בנושא הדיור שהוזכר פה. אנחנו, כעירייה – זה אחד הנושאים שהכי רלוונטיים לצעירים. הנושאים שאנחנו עוסקים בהם בתל-אביב הם קצת שונים מחלק מהיישובים האחרים, כי תעסוקה ותרבות, לדוגמה, הן לא אתגר משמעותי, הן חלק מהסיבות בגללן צעירים באים לתל-אביב. זו אחת הערים הכי צעירות בעולם, שליש מהתושבים בעיר הם צעירים בגילאי 18 עד 35.

עשרה צעירים שנפגוש ברחוב ונשאל אותם: האם אתם יודעים על מרכז צעירים בתל-אביב? מה הם יגידו?

שאלה מעולה. בדיוק אתמול דיברנו על לעשות סקר כדי לבדוק את זה. אני עוד לא יודע להגיד לך. אנחנו פעילים שנה וחצי עכשיו. אני חושב שמתוך עשרה צעירים, פחות מ-50% בוודאי, בשלב בו זה נמצא היום. יש עוד הרבה מאוד דרך לעשות כדי להנגיש ולחשוף את זה יותר. אבל זוהי המטרה, לחלוטין.

דיור בר השגה או להקים את מרכז הדיור הראשון בתל-אביב, או להנגיש את שירותי העירייה, הם כאלה שנועדו לשאול את עצמנו, קודם כל, מה הם צרכי הצעירים ועל בסיס זה לייצר פתרונות, אבל פתרונות שהם המוניים, שהם במסיבי. וזהו השילוב החשוב מאוד, לדעתי, בין המקום של מרכז צעירים כנותן שירותים לבין המקום שהוא צריך להיות במקביל, כזה שמקדם מדיניות ברמה האזורית.
ושוב, אותו הדבר צריך לקרות באיזשהו שלב ברמה הלאומית, גורם שמתכלל ומייצר מדיניות לאומית לנושא הצעירים.

תן לנו סדרי גודל, מה התקציב שלכם וכמה אנשים אתם מפעילים בתל-אביב?

בתל-אביב התקציב הוא כמעט לחלוטין מלא על-ידי הרשות המקומית, יש מעורבות של הג'וינט באזורים מסוימים בתעסוקה. התקציב השנה עומד על קצת פחות משני מיליון, ונוסף לו עוד תקציב של מלגות סיוע בשכר דירה לסטודנטים, שהוא תקציב שנתי של כשני מיליון ש"ח מצד העירייה. וזה על 130–140 אלף צעירים שגרים בתל-אביב.

כמה צעירים תושבי העיר בקשר אתכם בסך-הכול, ברמות שונות?

קודם כל, קשה מאוד למדוד את זה, כי רק כשאתה נותן שירות ייעוץ אתה יכול לספור בדיוק.
בשנה הראשונה שהסתיימה לפני כמה חודשים היו במרכז עצמו כ-12,000 ביקורים. היום פועל בתל-אביב עוד מרכז, וממוקם ביפו לאוכלוסיה המקומית מרכז שלישי, והמטרה היא להגיע למספרים הרבה יותר גבוהים.

בערים הגדולות ישנה התלבטות איך המבנה הארגוני צריך להיות, הרי כל שכונה אצלכם היא עיר בפני עצמה עם המאפיינים שלה, ואיך פותרים את זה, והרי ישנם מרכזי תרבות, מרכזי פעילות ומרכזי ספורט.

בירוחם, שהוא יישוב קטנטן, המרכז הפך להיות כמעט הכול. תקציב המרכז בירוחם, לפחות בתקופה בה אני הייתי, כשאתה מחבר את כל השותפים, מהג'וינט, מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל, קרנות שונות והיחידה לחיילים משוחררים, התקציב היה גבוה מ-3.5–4 מיליון שקל, וכל אחד אומר בדיוק איך לנהל את הכסף שלו. וה"ווירטואוזיות" של מנהל המרכז היא איך לעשות את מה שהוא רוצה עם העוגה הזו, וכל אחד נותן לו דוח על מה שהוא ביקש ועשה, אבל בסופו של דבר יש פה איגום משאבים. וככל שהמקום קטן יותר, הוא יכול להיות יותר מרכזי ומשרת את הכול, והוא רשות בפני עצמה, ולא רגל פה, רגל שם, כפי שאני מעריך שקורה בערים הגדולות יותר.
חברת הכנסת קלדרון, בבקשה.

בוקר טוב, אני מודה לחברתי יפעת קריב שלימדה אותי בנושא הזה, זה לא תחום שאני מכירה. כבר חצי הזמן בישיבה שלנו עבר, ומדברים רק על מרכזי צעירים של הג'וינט. יושבים כאן המון אנשים שטרחו להגיע - - -

ניתן להם לדבר.

לא, אני מבקשת לדעת מי יושב אתנו, כי הכסף שוב מנהל את התוכן. הג'וינט הוא אחד מהארגונים החשובים בעולם היהודי, אבל לא יכול להיות שגויסנו בלי שהחלטנו.

קודם כל, אני רוצה להגיד תודה לכל מי שבא והייתי מבקשת מאוד, אדוני יושב-הראש – אני מבינה שאי אפשר לעבור את כל האנשים, כי אני כל פעם מבקשת – לדעת מי הם הגופים.

אפשר, אפשר, את קונסיסטנטית.

אני אדאג להעביר לך רשימה. הנה, זה בדיוק מה שאני מחפשת.

אני קונסיסטנטית לגמרי.

אז אולי נעשה סיבוב, לא צריך את כולם, לפי ארגונים.

ארז, מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך.

אירית ברוק, מנהלת גף תנועות נוער, קהילה והגשמה.

סיגל שיינמן, אני גם במינהל וגם מחזיקת תיק חינוך, נוער והצעירים בראש-העין ובוועדת הנוער והצעירים, חברת מועצת העיר.

יעקב עיני, מהחברה להגנת הטבע.

ענבל אבנון, מהתאחדות הסטודנטים.

יעל, אני מייצגת פה את הפריפריה ממטולה עד אילת. מדובר בעולים חדשים מצרפת, צעירים מגיל 18 עד גיל 35. אנחנו נמשיך לנושא הקליטה בצבא, ולכל התוכניות והאפשרויות. ואני מתחברת לדבריך – זה לא רק מרכזי צעירים, יש לנו מדי שנה כאלף סטודנטים במסגרות - - -

בבקשה, עוד לא עכשיו. אנחנו מוכרחים את הזמן.

אני לא יודעת אם יש פה עוד עולים, ורק על צרפת אני יכולה לדבר, אבל כל הקליטה הזו היא חשובה מאוד.

אוקיי.

ניב סוניס מהמשמרת הצעירה במפלגת העבודה, ובהקשר לדיון הבא – בוגר מכינת - - -

שמי ציקי אוד, אני מהמרכז לזכר מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים. בכובע שלי פה באתי לשמוע או להשמיע בעיקר בנושא יוצאי החברה החרדית שמופלים לרעה בכל מה שקשור לקבלה למוסדות לימוד גבוהים, גם על-ידי הקבלה וגם על-ידי המרכז הארצי לבחינות והערכה.

גלית וידרמן, מהקרן הישראלית למען יוניסף.

דנה סבוראי מ"קרן גנדיר", ואני כאן גם בכובע של ייצוג ועדת הצעירים במרכז השלטון המקומי ושהיו"ר שלה נמצא במילואים, אפרופו צעירים.

ומילה אחת על "קרן גנדיר"?

"קרן גנדיר" הוקמה לפני שמונה שנים על-ידי יהודית יובל רקאנטי, עוסקת בצעירים בגילאי 18–30 מאז הקמתה.

שלום, שמי טלי אהרנטל, אני מנהלת את ארגון הבוגרים של עמותת "אחריי", שמלווה בוגרים של העמותה, צעירים בסיכון.

אני נדב קמיל, אני מנהל מחלקת צעירים של מפעלות חינוך וחברה.

מיכל לסטר, מטה מרכזי צעירים, ג'וינט ישראל.

מעין מלכין, אני מנהלת תחום הצעירים בתנועת המושבים, ואני נמצאת פה במסגרת פורום רכזי צעירים במועצות האזוריות של תנועות ההתיישבות ומרכז המועצות האזוריות.

עודד סלומון, מנכ"ל קו הזינוק. אנחנו עמותה שעוסקת בפיתוח מנהיגות בני נוער וצעירים בתוכנית ייחודית של עשר שנים, מגיל 15 עד 25, לאורך שלושה שלבים: תיכון, שלב הצבא, השירות האזרחי והאקדמיה. כיום בעמותה יש לנו כ-500 משתתפים. אנחנו פעילים בחמישה אזורים ובעיקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית – גליל עליון, גליל מערבי, מרכז, קרית גת-לכיש ונגב.

אדוני, אם נרחיב לא ייתנו לי לעשות סבב עוד פעם.

אני רק מציג, כי קו הזינוק כנראה לא אומר משהו לחלק מהנוכחים.

לי זה אומר הרבה. באיזה גיל הכי בוגרים שלכם?

העמותה הוקמה לפני עשר שנים, ובדיוק לפני כחצי שנה המחזור הראשון סיים את מסלול עשר השנים.

בגילאי 15 עד 25. וחשוב להגיד, קרן קיסריה כתומכים מרכזיים. נכון?

נכון, קרן קיסריה הם התומכים המרכזיים שלנו.

מי שהיה מנהל קו הזינוק הראשון עבר לקרן קיסריה.

אכן כך. ורציתי לומר שאנחנו מתקיימים רק מתקציבים של תורמים, ולא משום תקציבים של רשויות או ממשלה.

יהודית אייזנר, מהסתדרות המורים.

נעם בר-לוי, פרויקטור דיור ביחידת הצעירים של עיריית תל-אביב-יפו.

תמר שחורי, סגנית נשיא בקונגרס היהודי העולמי ומנהלת ארגון צעירים תחת הקונגרס, פעילה בוועדת ההיגוי של כנס הצעירים של ישראל תחת יפעת בזמנו, ובעברי יושבת-ראש אגודת סטודנטים בבן-גוריון.

עמוס סופר, מנכ"ל עמותת הלל, ואנחנו רוצים להביע את קולם של כל מי שהם חסרי מסגרת, כפי שנאמר פה. בפועל, אנחנו מטפלים בצעירים מגיל 18 עד גיל 30.

יאיר הס, סמנכ"ל עמותת הלל.

תודה רבה, תודה רבה אדוני.

אני בכל זאת רוצה לומר להערה שלך, חברת הכנסת קלדרון, ולסבב ששמענו – מטרת הנושא, מבחינתי, הוא כן מרכזי הצעירים כי אני רואה בהם את הגורם האינטגרטיבי שצריך ליצור את החיבור של כל מי שעוסק, כי יש הרבה עיסוקים, לא תמיד הם בכלל נפגשים או מתאמים אחד עם השני. ואם אתה רוצה לקחת תחום ולהתמקד בו, אני חושב שהכיוון של בניית מרכזים – הם יכולים להיות שונים בשיטת הפעלתם, ערים גדולות, ערים קטנות, פריפריה, מרכז – והיתרון הוא היכולת לתכלל את המערכת הזאת, כי הנושא הוא רחב, לא נוכל להקיף אותו - - -

אני שומעת את דעתך, אבל יש לי הרגשה שוועדת החינוך צריכה להחליט את זה. לא לקבל את זה כמובן מאליו לפני - - - יש כאן עוד הרבה קולות. זה חדש לי ואני לומדת, אני אשמח להחליט את זה, אבל לא להחליט לפני שהקשבנו.

בשביל זה אנחנו מקיימים יותר ממפגש אחד, זו סדרת מפגשים שחלק מהם הוא לימוד. אני מאלה שחושבים שלפני שמביעים דעה ולפני שמנסים לנסח כללים כלשהם, קודם כל צריך ללמוד - -

נכון.

- - והתחום הזה הוא כל-כך רחב.

אני מחזיק מעצמי כבעל ידע מסוים, אבל אין לי ספק שיש הרבה מאוד דברים שאני לא מכיר ולא יודע, ועל כן תחום הלימוד הוא חשוב, ואנחנו ננצל יותר ממפגש אחד ראשון, קודם כל כדי להבין, ללמוד.

וגם ההיכרות של הגופים אחד עם השני נורא חשובה.

בהחלט. שמעון, בבקשה.

קודם כל, אני רוצה לברך על חידוש הרעיון של מרכזי צעירים.

עשר שנים זה קיים.

בוודאי הקונספט של הפוטנציאל קיים, בוודאי שקיים. אני יכול לשבח את זה כמובן, ואולי להגיד: נו, בקלי קלות, זו אותה גברת בשינוי אדרת. אבל לא כך, צריך לברך על היוזמה. והייתי גם רוצה ללמוד איך אתם מאתגרים את מינהל חברה ונוער. מה הוא עושה שם בנקודה הזאת? וכל הגופים האחרים בוודאי. הג'וינט עשה את שלו. הוא ניער אותנו, עשה את הסטארט אפ, יש עוד המון גופים שיכולים להשתלב ברוח הצעירה והמיוחדת הזאת, ואני שמח על הדיון הזה.

יפעת, בבקשה.

רות, לצורך הפרוטוקול – מרכזי הצעירים הוקמו כפלטפורמה עירונית לפני עשר שנים, כלומר, הם היו פלטפורמה של בית עירוני שאומר לרשות המקומית: קחי אחריות על הצעירים שלך, וכל יוזמה שהיא יכולה להתיישב על הבית הזה. ולכן זה בית שונה מיישוב ליישוב. זה אומר בפעם הראשונה לרשות המקומית: ספר התקציב – שיהיה בו סעיף צעירים. לא משנה למי זה הולך, לא משנה לאיזו עמותה, והעיקר שתהיה התייחסות עירונית לנושא הצעירים בכלל ברשויות המקומיות, וזה עשה שינוי חברתי במדינת ישראל.

והדבר השני, מי שיושב פה בחדר מייצג אולי עשירית מכמות הארגונים שעוסקים בצעירים במדינת ישראל.

אבל הם באו.

הרבה לא יכלו להגיע היום, וקיבלתי אתמול גל פניות מכאלה שלא יכולים להגיע.

חבר'ה, גם זמן הוא משאב, ויותר משלושת רבעי שעה מדברים רק על קבוצה אחת, זה פשוט לא פייר.

בסדר, אמרת בתחילה שאת גם לא מכירה את העניין, אז לאט-לאט.

אני מכירה אתיקה של דיון.

הנושא המוגדר על-ידי הוא מרכזי הצעירים.

הוא הגדיר את זה.

זה לא היה כתוב.

מי נכנס אלינו?

תלמידי עירוני ז' מיפו, ותודה רבה לכם שהסכמתם לקבל אותנו.

ברוכים הבאים.

ברוכים הבאים ללמוד קצת פרלמנטריזם.

משרד החינוך, דרך אגב, עד לפני זמן מה לא היה מעורב ממש בתחום הגילאים הזה. הוא עסק בחינוך הפורמלי, בלא-פורמלי, עד גיל 18. אני יודע שהוא מתחיל להיות מעורב. אני יודע משר החינוך שיש לו עניין להיות מעורב. בבקשה.

ואז הגיע ארז אשל.

כששר החינוך יציג, הוא יציג את הדברים, אבל שר החינוך יחד עם חבורה לא קטנה של אנשים ויחד עם המנכ"לית הולכים להוביל מהלך עומק בתחום הזה, להבנתי. אבל העיקר הוא מה שאנחנו כן עושים בתוך התחום.

יש לנו תחומים אחדים שהמשרד עוסק בהם בהיקפי תקציב – לא אוהבים לדבר – של כ-230 מיליון שקלים בשנה. האחד, קידום ההשכלה, השני, מנהיגות צעירה, השלישי, סטודנטים ומתנדבים, והרביעי הוא אקדמאים להוראה. אם אנחנו רוצים לפרוט, כל נושא הוא רחב מאוד, ואנחנו יודעים לפרוט גם באיזה היקף צעירים הוא פועל וגם מה האפקט שלו בקידום השכלה.

אנחנו מדברים על השכלה לבגרות, על המכינות הקדם-אקדמיות, על האולפנים, על הכשרת הנדסאים, על קידום השכלה ייעודי ליוצאי אתיופיה, על סטודנטים מתנדבים במסגרת פר"ח וסחל"ב, ועוד כמה דברים; על מנהיגות צעירה – המכינות הקדם-צבאיות שהן מעל לגיל 18, מורות חיילות, שירות לאומי, משלחות צעירים, שנות שירות, נח"ל ופרס הנוער. וכשמדברים על אקדמאים וקבוצות מחנכים אפשר לראות את זה היום בכלל המגזרים, מאוד חזק בנוער העובד. אקדמאים להוראה זה מצוינים להוראה, חלוץ חינוכי, חותם.
זה מחולק במשרד החינוך, בינתיים, במינהלים שונים ובאגפים שונים. באגף לחינוך מבוגרים ישנו תהליך של השלמת השכלה ל-12 שנות לימוד לחיילים בסדיר, 200 חיילים בכל מחזור לימודים, שני מחזורים בשנה.

במכינות הקדם-אקדמיות מדובר ב-11,151 לומדים. באולפנים, זה על-פי מספר העולים יוצאי אתיופיה שיש לנו – באולפנים לצעירים יש לנו 600 לומדים בשנה. במכינות הקדם-צבאיות, עליהן נדבר בדיון הבא, 1,404 חניכים. 800 מורות חיילות. הכשרה והנחיה של מורות חיילות זה 120, בנות שירות לאומי זה 3,166, הכשרת בנות שירות לאומי – 320, שיעורי תורה ותרבות יהודית שלא במסגרת פורמלית – 1,250,000 תלמידים, שזה קיום פעילות חינוך ותרבות, שיעורי תורה והרצאות בתחומי תורה שבעל-פה, ובסך-הכול באותו עולם יש תקצוב יחסי גבוה, ודאי בתחום הצעירים.
אותו הדבר בישיבות הגבוהות – אם אתם רוצים, אני יכול לפרוט, זה ייקח עוד ארבע דקות.

לא, לא.

לא, אבל זה בדיוק חלק מהבעיה שהתייחסתי אליה.

רצינו רק חזון.

החזון – זה השר.

אתה לוקח כל נושא במשרד החינוך, ומפצל אותו לצעירים ולמבוגרים? איך זה?

במשרד זה מפוצל, ודאי. במשרד, חוק חינוך חובה הוא מגן עד גיל 18, ומרגע שהוא חורג מעבר לגיל צריכה להיות לזה הצדקה, כיוון וכוונה. בסך-הכול יש פעילות ענפה.

הלוא כל משרד יכול לבוא ל כאן ולהציג היקף עצום של פעילות כי זה חלק מקהל היעד, הצעירים, אותן שכבות-שכבות, בני 18 עד 35, זה כל הציבור הישראלי, ואפשר פה למלא ברשימות ובעשייה שנעשות מאז קום המדינה, אני מניח, ולפני כן.

אני מדבר על פעילות עד גיל 25.

רק שנייה, ארז.

צריך להתמקד בשינוי שמתקיים בשנים האחרונות מתוך הבנה שצריך לרכז את הפעילות, לרכז את ההתמודדות הרעיונית בשאלה מה נכון לעשות באותה קבוצה גדולה, שחלקה, דרך אגב, לא נדרשת ולא נזקקת לליווי ולפעילות; כיצד אנחנו יכולים לרכז את תפיסת העולם של החיבור לחברה הישראלית, של השותפות בתוך החברה, של החיבור למדינת ישראל וערכיה, וכל אותם דברים, גם על בסיס מבנה ארגוני, מי מטפל בו, איך מטפל בו, ואין לי ספק בכלל שהשלטון המקומי הוא מרכזי, כי בסופו של דבר, ברמת השלטון המקומי מצטברים ומתנקזים כל אותם גורמים משפיעים רבים, בין אם באופן פורמלי ובין אם באופן בלתי פורמלי.

ולכן ארז, אין לנו הערה על הרשימה הארוכה של הדברים. אני רק מחפש את הדרך בה אנחנו יכולים להשפיע על כך שרעיון הטיפול בצעירים באופן מרכזי, אם אתם רוצים, one stop shop, לכל הדברים שמעסיקים אותם, לא רק בתחום התעסוקה כתעסוקה, מגורים כמגורים, אלא איך זה קשור אחד בשני ומביא בסוף לחיבור החברתי, הערכי, לתוך מדינת ישראל.

רציתי לשאול אם יש קשר ביניכם, אם נוצר קשר בין מינהל חברה ונוער לבין פעילות מרכזי הצעירים. בוודאי שישנם איגום משאבים ומיקוד יחידה. תמיד יש זכות מיוחדת לאלה שבאים ומנערים אותנו, ומאירים את כל הסיפור מזווית מסוימת, אומרים: הנה, תנו לצעירים מקום, תנו להם להרגיש שהם נשארים במדינה הזאת. יש לכך ערך גם מבחינה לאומית – תנו לו תחושה של שותפות, של מעורבות חברתית. בוודאי, אתה קיים בתוך המסגרת שלך והמסגרת היא ענפה, ומישהו בא ומושך לך בשולי הגלימה ואומר לך, בוא נאיר את הנושא הזה מזווית מסוימת. לכן רציתי לדעת אם יש קשר ביניכם.

הפעילות הענפה של מינהל חברה ונוער היום בתחום צעירים היא בעיקר בקרב שנות שירות, מכינות קדם-צבאיות, גרעיני צעירים, קבוצות מחנכים, בוגרי מועצות התלמידים – זהו ציר הפעילות הענפה.

הלוא יש הסכמים רבים בין הג'וינט לבין משרד החינוך, יש הסכמים על תוכניות. פה יש תוכנית – נוצר קשר?

ארז, אתם חברים בוועדת היגוי מיום ההקמה - - -

אם אנחנו רוצים לדון במהלכים הגדולים עם הג'וינט – עם הג'וינט יש לנו את כל נושא ההתנדבות והפעלת המתנדבים בקרב הצעירים, אבל אני יכול לענות רק על פעילויות שאנחנו מבצעים ומעורבים בהן בצורה שיטתית, ולא בצורה ספורדית בגלל שיש יוזמה מעולה, או כי מישהו שממילא מכיר את המערכת ויודע מתוך היוזמה של הרשות המקומית שלו לרתום את המנגנון לטובתו.

אני מבקש מנציגת "קרן גנדיר" ששמה לה את התחום הזה למטרה מרכזית, לומר כמה מילים.

התפיסה של הקרן היא שאנחנו מסתכלים על אותם צעירים שחברת הכנסת קריב מנתה קודם את מספרם – שני מיליון צעירים, 30% מהאוכלוסיה – כעל משאב ולא כבעיה. אנחנו שואלים את עצמנו איך אפשר להגיע למצב בו הם ינצלו את הפוטנציאל שלהם גם ברמה האישית וגם ברמה הקהילתית.

עם סיומן של שמונה שנות עבודה בקרן הזמנו לאחרונה דוח תחום ממכון "מידות" שסוקר את ההתפתחויות בתחום הצעירים בשמונה השנים האחרונות. החדשות הטובות הן שהתחוללו הרבה מאוד שינויים בשמונה השנים האחרונות, הן מבחינת השירותים שמוצעים לצעירים – המיזם של מרכזי הצעירים שתואר כאן בפרוטרוט – וגם הפעילות של עשרות ארגוני מגזר שלישי נוספים.
אנחנו מעורבים היום בכ-70 תוכניות ב-50 ארגונים שמפעילים קשת רחבה מאוד של תוכניות לצעירים, בין אם לכלל אוכלוסיית הצעירים, ובין אם במיקוד באוכלוסיות צעירים וצעירות בסיכון, וכפי שנאמר כאן, מחייבות תשומת לב מיוחדת.

החדשות הטובות פחות שעולות מהדוח הן שחסרה מדיניות מגובשת ומסודרת לקידום תחום הצעירים בישראל, ואני לא יכולה להסכים יותר עם מה שחברת הכנסת קריב העלתה קודם לגבי נושא התקציבים. אבל לא פחות חשוב מהתקציבים הם חשיבה ותכנון מסודר לגבי מדיניות. סוגיית גיבוש מדיניות מחייבת הקמה של גוף שיהיה אחראי לגיבושה, לתכנונה ולהוצאתה לפועל של המדיניות.

אני רוצה לחבור לדברים שיעל חייט מהג'וינט הזכירה קודם, ולעבודה שנעשתה בוועדת הצעירים של מרכז השלטון המקומי – לימוד מעמיק של הנושא, שהוביל לגיבוש המלצות להקמת חברה ממשלתית מעורבת כגוף שיהיה אחראי לקידום מדיניות בתחום הצעירים. מדובר בגוף שבדירקטוריון שלו יושבים 40% נציגי משרדי הממשלה השותפים, הם נמנו כאן: המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד הקליטה, משרד התמ"ת, משרד החינוך, משרד הביטחון ואחרים, 30% רשויות מקומיות שהן היום שותף מרכזי ושותף מפתח בתחום הצעירים, וגם כמובן בממשק אליהם ברמת היישוב, דבר שאתה ודאי מכיר היטב מירוחם והעבודה שנעשתה שם, ו-30% נציגות בדירקטוריון של ארגוני מגזר שלישי ונציגי צעירים.
לא אתאר כאן יותר בפרוטרוט. אני גם יודעת שאתה מוזמן למרכז השלטון המקומי בקרוב ויוצג הנושא שם יותר בהרחבה. אבל זאת הזדמנות נהדרת להרים את הכפפה, להקים את הגוף המתאים לתכנון ולקידום המדיניות כדי שהקצאת התקציבים בהמשך תהיה נכונה ותיעשה תוך איגום משאבים, תוך הושבה של כל השותפים סביב השולחן ועשייה אפקטיבית לטובת הציבור הזה שכל כך חשוב שתהיה עשייה עבורו ויחד אתו.

מנכ"ל קו הזינוק, בבקשה.

כפי שאמרתי, אנחנו פעילים והפעילות שלנו היא מעבר לנושא פיתוח מנהיגות, צמצום פערים ושוויון הזדמנויות. אצלנו כל התפיסה היא תפיסה חברתית. כפי שנאמר כאן על-ידי יעל, אנחנו מאמינים שעשייה רק להעצמה אישית לא תוכל לשמר את אותו גרעין של תושבים, או לפחות חלק ממנו, שיחזור בסוף הפעילות הזאת אל הפריפריה בה אנחנו פועלים.

אנחנו פועלים היום בכמעט 40 רשויות וזו פריפריה אמיתית. כפי שאמרתי, אנחנו מתקיימים מתקציבי תרומות בלבד. יש צורך גדול מאוד ויש דרישה מרשויות מסוימות על-מנת שנוכל לפתוח את התוכנית גם בתחומי הפעילות האחרים שלה, ושבהם אנחנו לא פעילים היום. אבל יש לנו את אילוץ המשאבים ואין לנו היום את היכולת להרחיב את הפעילות.

בכמה בני נוער בשכבה אתם מטפלים?

יש לנו היום כ-500 משתתפים בכל התוכנית.

לאורך עשור?

לאורך העשור, כן.

היום אנחנו פעילים בחמישה אזורים, בכל שנה נפתחות חמש קבוצות חדשות וכל קבוצה מונה כ-20 משתתפים.
כפי שאמרתי, אנחנו פועלים במשך עשר שנים, מחזור ראשון סיים, ועדיין לא הצלחנו להתחבר, למרות ניסיונות קודמים, לשום רשות ממשלתית, ומהרשויות המקומיות בהן אנחנו פועלים אנחנו לא מקבלים שום תמיכה בגלל בעיה תקציבית, למרות שאנחנו פועלים למען הרשות.

תמר שחורי, בבקשה.

אני מסכימה לגמרי עם דנה שאחד הדברים המרכזיים, ורואים את זה גם בתחומי נוער, הוא שאין גוף אחד שמרכז את הפעילות. כנ"ל לגבי משרדים ממשלתיים, כל משרד ממשלתי עוסק בתחום הזה, אבל אין גוף אחד מתכלל. אני לא יודעת אם זה צריך להיות ברמת רשות מקומית או רשות לאומית שתתעסק בנושא, אבל אין ספק שצריך פה ראייה הוליסטית ומערכתית שתהיה אמונה על מדיניות - - -

זו השאלה המרכזית. הלוא אנחנו בנויים במשרדים ממשלתיים, ומיהו המשרד המתאים לכך, או רשות עצמאית, אינני יודע מה.

ויש לכך היבטים, גם בחינוך, גם בדיור, ובהמון דברים נוספים.

נקודה נוספת היא החלוקה הגילאית. כשמדברים על צעירים מתייחסים לגילאים 18 עד 35. ההבדלים הם עצומים: פוסט-צבא, סטודנטים, אם אתה מתייחס לשלב דור המשך, ואני טוענת שעד גיל 40 אנחנו רואים הרבה צעירים שמתעסקים עם אותן בעיות כמו שלנו בגיל 30–35, דירה וכולי, ודור ההמשך הזה הוא גיל שלא מתייחסים אליו. לכן, בתוך ההגדרה הכללית הזאת נכון לעשות הבחנה בין תתי-גילאים ולראות איך נותנים מענה.

דבר נוסף – אני מכירה טוב מאוד את המודל של מרכזי הצעירים בתל-אביב והם נפלאים. במרכז התל-אביבי אני אוהבת את העובדה שהוא נותן פלטפורמה לצעירים לקדם עשייה שהם מאמינים בה. כלומר, העניין הוא לא תפיסת רווחה שאני באה למרכז צעירים רק כשאני חיילת משוחררת שבאה לקבל איזושהי מלגה, והוא עוד גוף שאמור לתת לי תקציבים או שירות ברמה הזאת, אלא שהוא מקום לקדם מדיניות. רואים את זה הרבה וזה מה שצעירים מחפשים, לעשות בתחומים שונים, יש שם גלריה לאומנות. כלומר, לנסות לפתח את זה יותר כפלטפורמה לעשייה, ופחות כמרכז רווחה.
בעניין הכניסה למגזר הציבורי, צעירים רבים נתקלים בחומות רבות, רוצים להיכנס, מדברים על הצהרת המגזר הציבורי, שירות המדינה וכולי, ורק מלהסתכל על אתר נציבות המדינה אפשר להבין כמה זה קשה. זה צורך של המערכת אבל גם של הרבה מאוד צעירים שרוצים להיכנס ולהשפיע, לא רק בהיבטים פוליטיים, וכיום יש מחסום אדיר.

ולגבי האוכלוסיה שאני מתעסקת אתה כיום, צעירים בין-לאומיים – הרבה פעמים לא ניתן להם מענה. אני לא מדברת רק על עניין השפה, גם עולים וכולי, קורה שמגיעה לפה אוכלוסיה איכותית ומדהימה, והרבה מהם, בייחוד אלה שממדינות מערביות, חוזרים חזרה כלעומת שבאו כי אין פה גורמי קליטה נכונים, ולאו דווקא לאוכלוסיות נזקקות, אלא דווקא לאוכלוסיות ברמה גבוהה יותר.

אני מתנצלת, אנחנו צריכות לצאת לישיבה אחרת. אם אפשר היה להמשיך את מה שאמרה דנה סבוראי מ"קרן גנדיר", שנוכל לתמוך בישות הזאת, אז אני מאוד בעד.

כן, זאת שאלת מיליון הדולר, מיהו הגוף, כי היוזמה באה מלמטה למעלה, ואמרתי כבר בפתיחת דברי, הג'וינט היה הראשון שהרים את הכפפה, משרד הנגב והגליל – ייאמר לזכותו של השר סילבן שלום שנכנס לעניין והקצה לו משאבים, ובהמשך מרכז השלטון המקומי שהוא הגוף המתכלל. דרך אגב, הוא מתכלל את כל משרדי הממשלה בכל התחומים, ובטח בתחום הצעירים.

אנחנו מתנצלים, יש לנו ישיבה ב-11:00. אנחנו מתכוונים להמשיך את השיח הזה, וגם מתכננים לעשות פה בכנסת יום צעירים, ושדולה לצעירים שתהיה במהלך החודש. זה ביומן שלך, אדוני היושב-ראש.

בהחלט. על זה אמר מישהו חשוב פעם: זו בעיה רצינית מאוד, יצטרכו לעשות עליה הרבה דיונים.

אבל החברה הממשלתית מעורבת, אני חושבת שהתקדמנו מאוד בדיונים שלנו, והגיע הזמן להפוך את הדיבורים למעשים. אני כמובן אתכם, אתם יודעים.

מעין מלכין מפורום רכזי הצעירים במועצות האזוריות, בבקשה.

אני מרכזת את מרכז המועצות האזוריות ואת תנועות ההתיישבות. הקמנו פורום של מרכזי צעירים במועצות כי מה שקרה במועצות האזוריות קצת שונה מבמגזר העירוני. מרכזי צעירים שקמו בערים קמו בצורה ובתמיכה מסודרת, גם על-ידי הג'וינט וגם על-ידי משרד הביטחון, ובמועצות האזוריות המצב הוא קצת שונה.
לצערנו, המועצות האזוריות מונות אוכלוסיה קטנה יותר, ומדובר ב-54 מועצות ברחבי הארץ שמהוות 10% מהאוכלוסיה. אבל אין לתת רק לשיקול הגודל ולמספר התושבים את הצד המשמעותי, ולראות איך אפשר לפתוח גם במועצות האזוריות מרכזי צעירים.

יצרנו קשר עם הג'וינט לפני שנה וחצי ומאז אנחנו מקבלים ליווי ותמיכה מקצועית, גם מיעל. אבל תמיכה ממשלתית כספית אין מאף גוף, וכרגע המרכזים ממומנים אך ורק על-ידי המועצות וגם ככה לא קיימים בהם תקציבים.

טלי, מנהלת ארגון הבוגרים של עמותת אחרי, בבקשה.

שלום. רציתי לחדד סוגיה שעלתה סביב נושא היעדר מדיניות ממשלתית בהקשר הזה. אין פה אפילו הגדרה אחת מוסכמת בשאלה מיהו צעיר, ולבטח מיהו צעיר בסיכון, והייתי מתחילה בזה.

המשמעויות המרכזיות לכך הן שיש כיסוי חלקי מאוד ומתן תשתיות חלקיות מאוד לצעירים בסיכון. לדוגמה, ההשקעה התקציבית של המדינה בילדים עד גיל 18 היא עצומה, ואין שום רצף. כל הילדים שיוצאים ממסגרות חוץ-ביתיות, חיילים בודדים שציקי מייצג פה, ועוד סך רחב מאוד של בני נוער שמשקיעים בה עד גיל 18, ובגיל 18 זה נשמט. המשמעות היא שחסרה תפיסת רצף בתוך התהליכים האלה.
כמעט כל המחקרים מצביעים על כך שאם לא יימשך רצף ההשקעה בנוער בסיכון, אז גם המשאבים שהושמו בשלבים המוקדמים בחייהם יורדים לטמיון בסופו של דבר.

מהי עמותת הבוגרים של "אחריי"?

עמותת "אחריי" מפעילה למעלה מ-250 מסגרות פעילות בפריסה ארצית, אלה הן מסגרות חינוכיות לבני נוער, וכוללות פרויקט הכנה לצבא, פרויקט השלמת בגרויות, חוגי סיירות ועוד שלל רחב מאוד של פרויקטים חינוכיים לבני נוער. אנחנו יושבים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית, ויש לנו היום למעלה מ-22,000 בוגרים.

ארגון הבוגרים שם לעצמו למטרה ללוות את חתך האוכלוסיה שברור לנו שבהיעדר הפניה של משאבים ייפול בין הכיסאות, וכבר נופלים בין הכיסאות. ולכן בכל שנה אנחנו מלווים למעלה מ-1,500 בוגרים ומנסים לעזור להם בצעדיהם הראשונים במסגרת השירות הצבאי שלהם במידה שהם מתגייסים, ולאחר מכן, כשהם יוצאים לאזרחות.

מרבית המימון, לבטח של ארגון הבוגרים, הוא באופן גורף על-ידי קרנות, והמימון המזערי הוא מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל. לבטח אנחנו לא עונים על כל הצרכים של החבר'ה שלנו.
מה שמצער בתוך הסיפור הזה, ואני מתחברת לתפיסה שמיכאל הציג – נעשתה הבחנה סביב השולחן, ובהיעדר מילה מכובסת אחרת, בין "צעירים מחוזקים", אליהם אנחנו מתייחסים כאל משאב חברתי, לעומת "צעירים מוחלשים", או צעירים בסיכון, אליהם אנחנו מתייחסים כדורשי שירותים, וכן הלאה. זו הפרדה דיכוטומית ומאוד לא נכונה, וגם היא קשורה להיעדר המדיניות. גם צעירים בסיכון יכולים להיות משאב, וחשוב שנתייחס אליהם כאל משאב.

תודה. עמוס סופר מעמותת הלל, בבקשה.

שלום. עמותת הלל מייצגת בהקשר הזה פלח אוכלוסיה שקשה היום, לצערי, לאבחן אותו ברמה המספרית, לייצג אותו על-פי קריטריונים ברורים ולתת לו סיוע.

זו עמותה שפועלת באוניברסיטאות?

לא. עמותת הלל היא עמותה שנתמכת בכספי תרומות בלבד. יש לנו מרכז בירושלים ומרכז באיזור המרכז, ואנחנו פוגשים את היוצאים בשאלה – אחרי שהם בחרו בכך מרצונם החופשי לגמרי, והרבה פעמים רק אחרי כמה שנים שהם יצאו בשאלה – מהקהילות החרדיות בלבד, לא מהציבור הלאומי-דתי, כי שם אנחנו מאמינים שיש להם מערכות תמיכה נוספות, והם לא נזרקים לריק חברתי, תרבותי, קהילתי, כלכלי, ועוד הרבה אלמנטים שמונעים מהם לעזור לעצמם.

בדיון הזה רלוונטי לדבר עליהם כקהל יעד מוחלש מאוד שאין לו אפילו אפשרות להשתייך למסגרת מוניציפאלית אחת, כי הם נודדים מדירה לדירה, לפעמים באיזור המרכז, מפרדס כץ לתל-אביב, לדרום תל-אביב. אין להם את ההשתייכות הפיזית, והעירייה דואגת לאנשי העיר שלה.

צריך לראות איך אפשר להגמיש את הקריטריונים כדי לעזור לצעירים בהקשר לצרכים שלהם, ופחות למוצא שלהם או להשתייכותם הקהילתית.
יש היום גם הרבה תוכניות שפועלות לתרומה להעצמה כלכלית לאלה שמשויכים למגזר החרדי, והן מאפשרות להיות עצמאי יותר ברמה הכלכלית, ואני מברך על כך.

צריך לקחת בחשבון שגם המסגרות האלה מדברות על סגמנטציה קהילתית, והיוצאים בשאלה שעברו את תהליך ההכשרה, או חוסר ההכשרה, ואין להם כלים להשתלב בקהילה היצרנית, נמצאים עם אותם צרכים אבל לא שייכים עכשיו ברמת ההגדרה לקהל היעד שמקבל את התמיכה.

יעל דוד טואטי, בבקשה.

אני מארגון CNEF שמייצג את הצעירים שעולים מצרפת וקיים 26 שנה, בדור העלייה שלי הקמנו את הארגון והוא נובע מתוך צורך.

אלה צעירים ללא משפחות?

99% הם אנשים שאחרי בגרות, שמחליטים לעלות ארצה בגיל 18, ללימודים, לצבא, או לישיבה. בזמן האחרון הקהילה בצרפת משתנה ואנחנו רואים סוג אחר של עולים, לא סטודנטים ולא חיילים, אלא יותר תלמידי ישיבות ואולפנות.
ישנם כ-1,000 סטודנטים בטיפול ה-CNEF מדי שנה, ואנחנו פועלים כבר 26 שנה, אז תאר לעצמך על איזו אוכלוסיה אנחנו מדברים. הצורך נובע מבדידות שקיימת, אני מניחה, אצל כל עולה שמגיע לפה ללא משפחה. וגם אם יש קרובים, זה לא תמיד קרוב גיאוגרפית, ובוודאי לא בלב.
נוער בגיל 18 פלוס, ובמיוחד הצרפתי, אמור להיות בן-אדם פעיל ומהפכני ומוכן גם לעלות על בריקדות, ויכול היה להרים את המהפכה החברתית עליה מדובר. בגלל קשיי עלייה ושפה, ובכלל להבין את החברה הישראלית שלא כל-כך קולטת את העולים החדשים, ועם נסיגת כל המשאבים שהיו בזמני, לפני 30 שנה, הסוכנות וכל מיני ארגונים שלא תומכים בעלייה כיום ובקושי מעודדים עלייה, אנחנו מוצאים את עצמנו כמעט לבד.
אני מתחברת לדברים שנאמרו עכשיו – אנחנו ארגון ארצי, והזכרת כמה פעמים את נושא הרשות המקומית. ברגע שאתה מייצג גם דתיים וגם חילונים, גם אנשי מרכז וגם אנשי צפון ודרום, הרבה פעמים קשה להשיג משאבים כי אתה לא מייצג מגזר, ובארץ המון משאבים הם פר מגזר. אז קשה מאוד להגיע למשאבים מבחינה ארגונית, והרבה פעמים גם הרשות המקומית, אם היא כבר משתתפת, אז זה בשווה כסף וזה לא עוזר לנו. למשל, למשרד הקליטה צריך להגיש מספרים שהם לא שווי כסף אלא כסף ממשי. ואני לא רוצה לדבר כל-כך על הכסף, אלא על הצרכים.
האנשים רוצים לעלות מצרפת ואתם מבינים למה, אז העלייה תמשיך ואין בכך ספק. הבעיה היא עם מי שמחליט שהוא לא נשאר פה, ואחת הסיבות לכך היא שאין במוסדות האקדמיים מספיק הסברה איך אתה עובר מלהיות סטודנט ויוצא לשוק העבודה.
לישראלים זה קל, יש לנו משפחה ואנחנו יודעים למי לפנות, פחות או יותר. מי שלומד באוניברסיטה יוצא עם תעודה, וגם אם הוא היה בצבא ויש לו חברים, אין לו הכוונה לשוק העבודה. אחד הדברים שצריך לשים עליהם זרקור חזק בגילאים האלה הוא איך אתה נהיה אזרח, איך אתה יוצא מכל המסגרות העוטפות אותך, ששומרות עליך מסיכון, ואיך אתה יוצא לחברה.

תודה רבה. סיגל שיינמן, בבקשה.

אני כאן כמחזיקת תיק חינוך, נוער וצעירים בעיריית ראש-העין, אני בוועדת השלטון המקומי בוועדת הצעירים, ואני רוצה להביא את הקול של הרשויות הקטנות.

כמה תושבים יש בראש-העין?

40,000 תושבים. היא עיר מאוזנת תקציבית ואנחנו עושים דברים יפים מאוד לבני הנוער. מה שקורה אצלנו וכמונו ישנן רשויות רבות – הילדים שלנו הלכו וגדלו, כמות הצעירים הולכת וגדלה, ואנחנו כרשות מקומית לא מסוגלים לתת לכך מענה.

האחד, הוא הנושא התקציבי שכולם דיברו עליו, ובהקמת מרכז צעירים ישנן עלויות גבוהות מאוד. ומעבר לכך, מהי תוכנית האב של כל רשות? ולכל רשות מקומית צריכה להיות החליפה שלה, כל רשות היא אחרת, האפיון והצרכים של הצעירים בכל רשות שונים לחלוטין.

אם ניקח את המודל של "עיר ללא אלימות", עם הבעיות שלו – המודל הזה אפיין תחומים ונושאים ונותן לרשות המקומית את החופש ליצור ולבנות את הצרכים שלה בתוך התחומים האלה עם תקצוב. ניתן לראות שבמקומות בהם פועל המודל "עיר ללא אלימות", ופועל נכון, על-פי צרכי המקום, המקום פורח בכל התחומים, וזה נוגע גם בבני הנוער, גם בילדים וגם במבוגרים.

אחת הבעיות שאני כואבת כאשת חינוך, היא שכמדינה אנחנו משקיעים כל-כך בילדים שלנו, עד גיל 18. הילדים הולכים לצבא, הדבר הכי משמעותי, ולכך אנחנו מחנכים אותם, ואנחנו מאבדים אותם. במקום שאותם צעירים יחזרו אלינו לרשות, יהפכו למשאב - - -

אבל אני לא כל-כך מבין, ממי את מצפה למה? כי זה בדיוק המקום של הרשות המקומית.

בדיוק. אז היום אין לרשות המקומית את המשאבים לעשות את זה.

כנראה שסדר העדיפויות שלה הוא שונה.

לא, זה לא בדיוק סדר עדיפויות שונה. לא בכל הרשויות יש את כל התוכניות עליהן אני שומעת פה. התוכניות נמצאות הרבה בפריפריה, הרבה במקומות שמסתכלים על ילדים בסיכון, וברשויות שאולי צריכות יותר מראש-העין. אבל איפה אותן רשויות שהן לא חזקות, שהן רשויות ששורדות את היום-יום?
אנחנו רוצים לתת מענה לבני הנוער שלנו והם מדהימים, צריך רק לתת להם את ההזדמנות. לדוגמה, באה אלי קבוצת חיילים, ואמרו: אנחנו רוצים לתרום, אנחנו רוצים להתנדב. הם יזמו ויצרו התנדבות בתוך בתי-הספר. הם מגיעים מיחידות קרביות פעם בשבועיים, הם מלמדים שיעורי חברה בתוך בתי-הספר, והם מתנדבים ותורמים, ואנחנו תומכים בהם.
אבל כשאתה רוצה להקים מדיניות של מתן מענה לצעירים, למשל, השלמת השכלה – אין גוף שמאפשר לצעירים שאין להם תעודת בגרות להשלים את ההשכלה שלהם, אלא אם הרשות המקומית לוקחת את זה על עצמה. הכול אנחנו צריכים לקחת על עצמנו, ולכן השלטון המקומי הוא פרמטר משמעותי מאוד בסיפור הזה, וכשאין לנו תקצוב אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת.

אני חושב שאם עושים את סדרי העדיפויות, בכל רשות, גם ברשויות חלשות, וראש-העין היא לא רשות חלשה - - -

ממש לא.

הדוגמה של ראש-העין היא מצוינת כי היא לא רשות חלשה, אני יודע שמשקיעים בהרבה מאוד תחומים, אני גם מכיר אישית את ראש הרשות שלכם, ואם תחשבו שזהו הדבר החשוב, אז הבעיה היא לא תקציב, הבעיה היא תפיסת עולם. כי בסופו של דבר, גם בראש-העין, אני יכול לומר לך בלי שאני מכיר, אין לי ספק שישנם הרבה מאוד משאבים מפוזרים במסלולים ובצינורות שונים שעוסקים בנושא הצעירים, אבל אין מישהו שרואה את התמונה הכוללת ונותן גם לצעירים איזושהי כתובת, בית, בהם הם יכולים לקבל גם את ההתייחסות וגם את הקשר החברתי.

כן, בבקשה.

אני רוצה להגיב לדברים של סיגל ולהציע הצעה אופרטיבית
מתוך הראייה של תחום הצעירים אנחנו יודעים שנצבר המון ידע מתוך עשייה של ארגונים שפיתחו תוכניות שמיושמות, קודם כל, בתקציבים ציבוריים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, אבל הידע רלוונטי גם לעיריות מבוססות. ואם את תרימי את הכפפה ותייצרי איגוד של נציגי העיריות היציבות כלכלית שרוצות לרכוש את התוכניות שהן פרי של ידע וניסיון רב, אני חושבת שתייצרו win-win situation לכולם; גם עבור הצעירים שלכם שיקבלו שירותים מצוינים בעזרת הידע שנצבר במקומות אחרים, גם תאפשרו לארגוני המגזר השלישי שמפתחים את התוכניות להמשיך ולהיות מסובסדים עבור אוכלוסיות מוחלשות בישראל, וכולם ייצאו נשכרים מזה.

תודה. ניב סוניס, בבקשה.

יש לי שלושה דברים, ואני אגיד אותם בקצרה.

קודם כל, חשוב להגיד שהשיחה, כפי שאני רואה אותה, מתייחסת לציבור מסוים ובואו לא נשכח שיש עוד ציבורים שלא מדוברים, בעיקר חרדים וערבים, שלא נמצא אותם באחוזים גבוהים באוניברסיטאות ועוד דברים שאנחנו נוגעים בהם בשיחה הזאת.

מדובר בשני מיליון צעירים, וזה משהו חולף. זאת אומרת, בעוד כמה שנים כבר לא אהיה מוגדר כצעיר.

צעירות זו מחלה שעוברת עם השנים.

נכון, זו תרופה מצוינת.

והתשובה לשאלה איפה אני וחברי נבחר לחיות, להשקיע ולבסס את החיים שלנו, לא קשורה בהכרח למשאבים עליהם מדובר בשיחה הזאת. הם מאוד חשובים, אבל לא לפיהם נקבע את חיינו, אם נגור במרכז, בניו-יורק, בחיפה, בירוחם, או בירושלים בה אני גר כיום.
מה שיקבע הוא אם יש שם שירותי חינוך טובים לילדים שלנו שייוולדו בעוד כמה שנים, אם יש שם שירותי רווחה טובים שנוכל להיעזר בהם בזקנתנו, והאם יש שם תעסוקה. בתל-אביב, כפי שנאמר, יש תעסוקה, אבל מה עם ירושלים? מה עם חיפה? מה עם קרית-שמונה?.

והצעירות שתחלוף היא רק שלב בדרך לשם. כרגע אין לנו דאגות, אין לי משפחה שאני צריך לפרנס, יש לי זמן להשקיע בלימודים, אומנם לא זמן לעבוד כי אני לומד, ולכן אני צריך להסתמך על ההורים, וגם זו שאלה. אבל שאלת הצעירים היא שאלה כוללת הרבה יותר מאשר גילאי 18 עד 35, אלא גם לגילאי הילדות של הילדים העתידיים שלנו וגם למבוגרים, ולכן צריכים להיות שותפים פה המשרדים השונים ולאו דווקא משרד החינוך.

הדבר השלישי, יש פה ארגונים נפלאים שעושים המון דברים חשובים מאוד. אבל איפה המדינה? איפה המדינה שתדאג לדברים האלה? למה המגזר השלישי, כספי תרומות של אנשים פרטיים, זה מה שצריך להחזיק את הפעילות שאמורה להיות הדבר הכי משמעותי של המדינה? המדינה צריכה לדאוג לאזרחים שלה.

ארז, אני אתן לך אחר-כך להגיד כמה מילים לסיכום.

מיכאל, בבקשה.

בקצרה לגבי מה שאמרת – זה כמובן נכון, ומצד שני, אתה אומר שצריך מדינה טובה יותר כדי שנרצה לחיות בה, שזה לקחת את הדיון להכול.

זה נכון שצעירות היא מחלה חולפת, אבל ניסיתי להגיד את זה קודם וזו נקודה חשובה: יש פה דור עם מאפיינים ייחודיים, וצריך להבין את זה. לדבר על צעירים בישראל בתקופה הזאת ובתקופה הקרובה זה לא רק עניין של גיל, זה גם עניין של הבנה של הממסד – ואני חלק מהממסד, כמו חלק מהאנשים פה – ונדרשת התאמה של האופן בו אנחנו פועלים, של הדרך בה אנחנו חושבים, של הדברים שאנחנו עושים, לטובת אוכלוסיה שהיא הדור הצעיר והיא העתיד של מדינת ישראל. זה לא רק גיל.
אני מסכים מאוד שהרבה מהשירותים שכולנו מדברים עליהם פה, פונים בסופו של דבר לקהל יעד מוגבל, לא לגבי שאלתך קודם לכמה זה מגיע. וזו תהיה טעות אם כשנעבור לדבר באמת על מדיניות צעירים לאומית, נמשיך להתמקד רק במה שמרכזי צעירים עושים היום, במה שהם יכולים לתת וסוגי השירותים האלה, כי הסוגיות הן כמובן הרבה יותר רחבות. וכפי שדנה אמרה קודם, ההבנה שהצעירים הם משאב למדינת ישראל צריכה להסתכל על הצרכים של הצעירים כמאסה, על כל שדרת המיינסטרים של הצעירים, מעמד הביניים, או לא משנה איך נגדיר את זה, על כל הקבוצה הגדולה הזאת שיש לה קשיים גדולים עם כל מה שקשור למדינה ולשירותים שהיא מקבלת מהמדינה.

קודם כל, אני מבקש שתייחד דיון לנושא נוער בסיכון ויוצאי החברה החרדית. אם בהזמנה היה כתוב שמרכז הדיון הוא נושא מרכזי צעירים, אז יכול להיות שחלק מהנוכחים לא היו באים.
לנו יש הרבה מאוד שיתוף פעולה גם עם המרכז בירושלים, גם עם המרכז בתל-אביב, ועם העיריות בכלל. אני חושב שקיימים שיתופי פעולה לגבי ארגונים קטנים, כיוון שלכולם יש בעיות תקציב ואז חייבים לשתף פעולה.

בנושא יוצאי החברה החרדית שאין להם עורף משפחתי, שהם חיילים בודדים, בעיקר אלה שמתגייסים לצה"ל, אני מקבל אותם בדרך-כלל דרך קצינות הת"ש בצה"ל, גם בתקופת השירות, ולכן אנחנו מלווים אותם לסוף השירות, ובהם הג'וינט לא מוכן לטפל.
דיברתי אישית עם ארנון מנטבר, ואת זוכרת שהיתה לנו שיחה בנושא – הג'וינט לא מוכן לטפל ביוצאי החברה החרדית מכיוון שהם מטפלים בגדודים החרדיים שהולכים ל"בינה בירוק" וכולי, צה"ל מודה שהם משלישים את מספרם בצה"ל בכל שנה, וזאת אוכלוסיה שבהחלט צריך להתייחס אליה. הבעיה היא שאין להם לובי חזק מספיק, כי זאת אוכלוסיה שמגיעה מחברה חלשה והם לא יודעים איך להיאבק על זכויותיהם.
אני מבקש שאם יהיה דיון מיוחד בעניין, יבואו גם אותם ארגונים מביניהם, ארגונים שהם ייסדו ושמארגנים שינויים בשביל עצמם וגם לעזרה הדדית, אבל גם הממסד צריך לעזור להם הרבה מאוד.

תודה. ארז, אתה רוצה להוסיף משהו?

לא.

הוועדה יזמה את המפגש משום החשיבות שאנחנו מייחסים לנושא הצעירים. אמרתי כמה פעמים לאורך הדיון שהעיסוק המרכזי הוא בנושא מרכזי הצעירים, מאחר שאני חושב שההבדל בין מה שהיה לבין מה שאנחנו רוצים שיהיה הוא היכולת שלנו – כפי שאמרה דנה סבוראי – ליצור אסטרטגיות, מדיניות, של טיפול בתחום הזה, שמנסה לתכלל ולהביא לידי ביטוי את כל הגורמים הרבים שעוסקים בנושא הצעירים.
זה לא במקום גופים שונים ששמענו כאן, שכל אחד מהם עוסק בתחום ממוקד וצר בנושא אוכלוסיה מוגדרת מסוימת. מרכזי הצעירים, בתפיסת העולם שאני לפחות התנסיתי בה, הם מרכזים יישוביים עירוניים שנותנים כתובת לצעירים לא בגלל שהם מחפשים תשובה לנושא מסוים ומוגדר, אלא כי הם רוצים להיות שייכים, רוצים להיות מחוברים, רוצים לקיים רשתות חברתיות.

במציאות שלנו, עד גיל 18 אתה נמצא במסגרת מערכת החינוך, בצורה ממוסדת – תנועות הנוער, בתי-הספר עצמם, המתנ"סים, יחידות הנוער שקמו לאחרונה בצורה ממוסדת יותר – ומגיל 18 ישנם כבר השירותים הממשלתיים הרגילים, טובים יותר או טובים פחות, אבל אין את היכולת להסתכל על זה בתפיסה כוללת. ואני חושב שהשלטון המקומי, על הרשויות השונות, הוא הגורם העיקרי.

אנחנו נתלבט עם עצמנו כיצד ממשיכים את הטיפול ברמה הפרלמנטרית, ברמה של הוועדה, בתחום הזה, כדי לראות מה אנחנו יכולים לתרום, איך לרכז וליצור במה של דיון חופשי בנושאים האלו, וכדי לראות כיצד אנחנו יכולים להמליץ לממשלה, על משרדיה השונים, לטפל בתחום. עד היום זה היה די וולונטרי. כל משרד ראה את אחריותו במסגרת אחריותו המיניסטריאלית על תחומים מסוימים, אבל כאשר הצעיר או הצעירה ניסו לראות את המסגרת הכוללת, לא היתה להם כתובת מתאימה.

אני מכיר מרכזי צעירים בארץ שנותנים היום תשובה לשאלות האלה, כאלה שממוקדים בנושאים ספציפיים; אנחנו גם נערוך סיור אחד או שניים כדי ללמוד את האופי המיוחד שלהם, ובסופו של דבר נראה מה אנחנו ממליצים ובפני מי, כדי לקדם את הנושא שאני רואה בו חשיבות גדולה.

מניסיוני, יש פה צורך באיגום משאבים ויש לא מעט משאבים שעוסקים בתחומים השונים. אלא שכאשר כל משרד ממשלתי מכוון בצורה ממוקדת לתחום מסוים, אין את היכולת לראות – לדוגמה, תחום המלגות. אני יודע שהוא תחום רחב מאוד, יש המון ארגונים שעוסקים בו, וכאשר צעיר פרטי שואל את עצמו: מי היא הכתובת שאני יכול לבדוק אצלה איזה מלגות, לאיזה תחומים, באיזה עניין, איך הנתונים שלי מאפשרים לי לקבל מלגה? הוא מגלה ים שלם, הרבה מאוד משאבים, הרבה מאוד הזדמנויות, אבל אני לא בטוח שיש מקום מרכזי אחד בו יכול הצעיר לקבל אינפורמציה, להשתלב וליהנות מהאפשרויות שהמדינה והארגונים השונים מציעים.

זהו, לפי תפיסתי, הצורך באותם מרכזים שקמו וקמים ביישובים השונים, ואני מאמין שראש רשות שרואה את סדרי העדיפויות הנכונים ימצא את הכלים כדי לשאול את השאלות: מה אני כראש רשות רוצה בכלל לעשות בתחום הזה? וכיצד אני מבצע זאת?
אני מודה לכם שבאתם, ואין לי ספק שעוד ניפגש בנושא הזה ובנושאים נוספים. תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>