PAGE
43
ועדת החינוך, התרבות והספורט
01/05/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 5>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ"א באייר התשע"ג (01 במאי 2013), שעה 9:00

<החינוך הבלתי פורמלי>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

יצחק הרצוג

משולם נהרי

עיסאווי פריג'

יפעת קריב

יוני שטבון

איציק שמולי
<יעקב אשר>
עמר בר-לב

חנין זועבי
שמעון סלומון

>
ארז אשל - מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

יובל בנימין - סגן מנהל המינהל חברה ונוער, משרד החינוך

שאולי פאר - נציג דוברות משרד החינוך, משרד החינוך

אילן שמש - מפקח ארצי, קידום נוער, משרד החינוך

נעה היימן - רפרנטית חינוך, אגף תקציבים, משרד האוצר

זיו בר - ראש תחום חינוך נוער וצעירים, מרכז השלטון המקומי

צביקה למפלץ - מנהל שירותים עירוניים, מרכז השלטון המקומי

שלומי לנגר - יו"ר ועדת הורים ונוער במרכז השלטון המקומי וראש מועצה מקומית אורנית

משה בבלפור - מנהל מחלקת ילדים צעירים ונוער, החברה למתנ"סים

איתן מזרחי - עו"ס, לשעבר מנכ"ל החברה למתנ"סים

מנחם לב - מנהל מחלקת חינוך, איגוד מנהלי המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות

עודד חוברה - מנהל אגף קהילה נוער וספורט, עיריית תל-אביב-יפו

דורון נהרי - ממונה על הנוער, אגף חברה, עיריית ירושלים

נמרוד גלנטה - מנהל המחלקה לנוער ומרכזים קהילתיים בעיריית נס-ציונה ויו"ר האגודה המקצועית למנהלי מחלקות נוער

ישראל זינגר - חבר מועצת עיריית רמת-גן

לימור אמיר - עוזרת אישית של ישראל זינגר, מועצת העיר רמת-גן

מנחם לב - חבר הנהלת איגוד מנהלי מחלקות חינוך בית-אל

נפתלי דרעי - מזכ"ל, מועצת תנועות הנוער

אודי לבון - מנכ"ל, ארגון ההורים הארצי

זאב גולדבלט - חבר הנהלה בארגון ההורים הארצי

אביעד לוין - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

כרמית פולק- כהן - עו"ד, המועצה לשלום הילד

עופר ברקוביץ - יו"ר, תנועת "התעוררות בירושלים", לשעבר מחזיק תיק הנוער בעיריית ירושלים

מוריה בן-עמי - ראש צוות חינוך, "התעוררות בירושלים"

גיל בצלאל - מנהל תחום נוער, "החברה להגנת הטבע"

גיתית הרש - קשרי ממשל, "החברה להגנת הטבע"

זהבה מרו - מדריכה צעירה, "החברה להגנת הטבע"

מאיה רזניק - פעילה, תנועת "מחנכים לשינוי"

לילי הלפרין - מנהלת תוכנית "אמ"ת", מכון "אמ"ת"

אורה חכם - יו"ר ועדת חינוך של מפלגת העבודה

צבי יהודה פז - מנהל פעילות רשתות חברתיות, "האוהל היהודי"

גיל-עד חריש - יו"ר, עמותת "לשובע", רשת בתי-הנוער "קדימה"

יעקב פרינץ - עו"ס, רכז טיפולי במועדון נוער, "הזולה של חצרוני" החטיבה לקידום נוער וצעירים, ירושלים

גרשון יחנוביץ - משקיף, "המשמר החברתי"

עמית שטרן - מזכ"ל, תנועת נוע"ם

תמי גוטליב - סגנית מזכ"ל, תנועת נוע"ם

רונן גביש - מנהל פיתוח כלכלי, תוכנית "קרב למעורבות בחינוך"

דינה גורדון - עיתונאית, "אפוק טיימס"

רויטל גלאובך

מירב ישראלי

רבקה וידר

רונית יצחק
<החינוך הבלתי פורמלי>

בוקר טוב, ארז הגיע, אז אנחנו יכולים להתחיל. בוקר טוב, חברי הכנסת, חברי הוועדה וציבור המוזמנים.
לפני שנתחיל, אני רוצה לעדכן בסדר-היום לשבועיים הקרובים, אני חושב, נכון?

עד יום ראשון.

רק לשבוע הקרוב, לשבוע הבא של הוועדה, אז ביום שני, ב-6 במאי ב-10:00 בבוקר, יהיה דיון על נושא תחום הצעירים, אגיד על זה תכף מילה בפתיחה שלי.
ביום שלישי, ב-7 במאי, יום ירושלים, נערוך דיון על המבנה של מנח"י, זאת אומרת, מי שמכיר בירושלים – השילוב בין העירייה, מחלקת או אגף החינוך של העירייה והמחוז של משרד החינוך – יש שילוב שלא קיים בשום מקום אחר. נרצה בהזדמנות זו ללמוד ולהבין מה נכון, מה לא נכון, ומה ניתן להעתיק למקומות אחרים.

בשעה 12:00 נקיים דיון, על-פי בקשתו של חברי הכנסת באסל ומסעוד גנאים, בנושא של התנהלות חברות ההשגחה ומשרד החינוך בבחינות הבגרות. מקרה שקרה בבית-ספר התיכון של הכפר כאבול בצפון.

ביום רביעי, ב-8 במאי בשעה 09:00, נעשה דיון המשך לדיון שעשינו השבוע בנושא התגברות אירועי שנאה, גזענות וכיוצא באלה, היערכות מערכות החינוך, השכלה גבוהה, צה"ל – דיון המשך, כפי שהבטחנו.
ביום ראשון, ב-12 במאי, נעשה סיור במוסדות החינוך בירושלים. המארחים שלנו יהיו ראש העיר ומשרד החינוך.
זו הודעה לחברי הוועדה.

סדר-היום יופץ בהמשך.

סדר-היום כמובן מופץ בכל אמצעי ההפצה האפשריים.

הנושא הבוקר הוא נושא החינוך הלא פורמלי. החינוך הלא פורמלי הוא בעצם – אני לא רוצה להגיד בניגוד, אבל יש את החינוך הפורמלי, שזה בעצם שעות הלימוד בגני-הילדים, בבתי-הספר, על-פי כל החוקים, הכללים, הנהלים, שעות הלימוד, נושאי הלימוד, וכל מה שמתחולל בעצם בחצר בית-הספר במסגרת יום הלימודים.
החינוך הלא פורמלי הוא צבר של נושאים ופעילויות, שבעצם מחוץ לסדר-היום הפורמלי של הלימודים, וזה כולל, בין השאר: את יחידות הנוער הרשותיות – לאחרונה גם חוקק חוק בנושא של תקן למנהל יחידת נוער חובה ברשויות המקומיות, חלקם הגדול כבר איישו; כל תחום תנועות הנוער, מתנ"סים ומרכזים קהילתיים יישוביים; ארגוני מתנדבי נוער כמו מד"א, כמו כיבוי אש – ואני מניח שיש עוד אחרים; ופעילויות והתארגנויות שונות שנעשות, חלקן נמצאות בתוך המעגל של תקנות משרד החינוך, חלקן לא, אבל עוסקות בעיקר בחינוך, תרבות, פעילות ספורט, הכנה, הכשרות של הנוער בשעות שהן אינן שעות בית-הספר.

הנושא של החינוך הלא פורמלי הוא נושא בעל חשיבות עצומה. לאורך השנים יש גם – אני מתרשם – יותר הבנה ויותר הכרה על-ידי המערכות כולן בחשיבותו של החינוך הלא פורמלי מהיותו בעצם חלק משלים של הלימוד, רכישת הידע, המקצועות השונים, ובצדו כמובן החינוך לשילוב חברתי, לערבות הדדית, ערכים יהודים אוניברסליים ישראלים – כל אותו צבר של דברים שהוא לא לב העניין של החינוך הפורמלי. אני אומר את זה בהרבה הסתייגויות, כי כמובן כל חינוך, גם אם הוא לימוד של מקצוע מסוים, יש בו לא קורטוב, אלא הרבה מהנושאים השונים שאנחנו קוראים להם ערכים, כללי התנהגות וכדומה.

למרות שהנושא הזה הופך להיות בעל חשיבות יותר גדולה, ולמרות המודעות הציבורית, עדיין זה לא מונח באמת על סדר-היום הציבורי, לא בהקצאת תקציבים, לא בהקצאת כוח-אדם, ולא במודעות של כל מי שעוסק בנושא. נדמה לי שכל מי מאתנו עוקב אחרי האירועים הקשים שבהם מעורבים בני-נוער: סמים, אלכוהול, אלימות, אירועים שקשורים במין וסקס, הסתובבות של נוער, ונדליזם ברכוש ציבורי – כל המרעין בישין הללו, גזענות כמובן, והתנהגות פלילית, וכל הדברים האחרים.
המאבק בתופעות האלה הוא מאבק משותף שהחינוך הלא פורמלי, לפי דעתי – אני מניח שאני לא היחיד בדעה הזו – הוא חלק מכריע, גם בהוצאת אנרגיות לכיוונים חיוביים של הנוער, וחלופות לחוסר מעשה וההסתובבות והאינטרנט והטלוויזיה – ואנחנו מכירים את הדברים האלה – וגם כמובן חינוך לאהבת הארץ, לדמוקרטיה, לאהבת האחר, וכל אותם דברים שבעצם מרכיבים, בסופו של דבר, את אישיותו של הנער הצעיר המתבגר לקראת הפיכתו לאזרח במדינה.
אחת הבעיות בתקציבי משרד החינוך, שהם תקציבים מאוד לא שקופים. קשה מאוד-מאוד – גם לאנשים שיש להם התנסות – להבין, לשים את האצבע, לנתח את התקציב. אבל איך שאתה לא עושה את זה – ואנחנו נידרש לתקציב משרד החינוך, אני מניח לא מעט פעמים – אתה מגלה שהמשאבים המופנים ישירות לחינוך הלא פורמלי, על חלקיו השונים, הם אחוזים בודדים מתוך ה-100%, וזה כמובן בלתי נסבל. ולכן, הוועדה שמה כנושא מרכזי עם עדיפות, כבר בתחילת המושב הזה של הכנסת, בכנסת התשע-עשרה, את הנושא של החינוך הלא פורמלי, בהמשך את נושא הצעירים, הוא דבר משיק, משלים. וזהו דיון ראשון – אני מניח – מדיונים רבים שנעסוק בנושא.
המטרה הבוקר, כפי שהייתי רוצה, זה בעצם למפות, לשמוע את הגורמים השונים שמעורבים, עוסקים – בין אם זה ארגונים ממסדיים כמו משרד החינוך ואחרים, ובין אם זה כמובן ארגונים של הורים, של תלמידים או כל גוף אחר שמעורב ועוסק בנושא – לשמוע, ליצור איזה מכנה משותף להמשך הדיונים. כי אני חושב שאחת הבעיות, שכל אחד רואה את חלקת אלוהים הקטנה שלו, ולא תמיד אני בטוח – גם אני שדי מנוסה בדברים האלו לא תמיד משוכנע שאני מכיר את הכול, מודע לכול, מבין את הכול. ולכן, המטרה הבוקר היא לשמוע, למפות, ליצור איזה מכנה משותף. התוצר של הפגישה, בין אם נסכם אותו מייד בסוף הפגישה, ובין אם אחר כך נסכם את מה שנאמר כאן ונביא לידיעתכם, זה בעצם תוכנית עבודה של הוועדה בנושא החינוך הבלתי פורמלי.
כפי שאמרתי, נושא הצעירים עומד בפני עצמו, למרות שיש פה הרבה ממשקים. יש הרבה מאוד הגדרות לצעירים – אני כבר לא שם – אחת ההגדרות זה גיל 18 עד 35-30, אבל ההגדרה איננה חשובה. אין ספק שגם האוכלוסייה הזו של הצעירים דורשת התייחסות, התמודדות, הבנה, הקשבה, וכמובן גיבוש עמדות ודרכי פעולה. ונעשה את זה בדיון מיוחד, שכפי שאמרתי בתחילה, כבר קבענו לו מועד.
עד כאן הפתיחה שלי. נבקש מראש מינהל חברה ונוער במשרד החינוך, מארז אשל לתת סקירה משלו, ולאחר מכן נפתח את זה לדיון, כפי שנהוג בכנסת – חבר כנסת ומישהו מהמוזמנים. אני מקווה שנצליח למצות את הדיון. הדיון יסתיים בשעה 11:00.

חמישה ל-11:00.

חמישה ל-11:00. בבקשה. אז אני מבקש לתמצת, להתרכז בעיקר. בבקשה, קדימה.

בוקר טוב ליושב-ראש הוועדה חבר הכנסת מר עמרם מצנע, לחברי הוועדה, ראשית אפתח, יושב-ראש הוועדה, נמצאים אתי סגני יובל בנימין, שהוא מומחה תקציבי גם לתקציב מינהל חברה ונוער וגם למשרד החינוך וידע לתת מענה; ד"ר אילן שמש, שהוא המומחה אצלנו לפעילות הבלתי פורמלית בקרב נוער בסיכון, או מה שנקרא "האגף לקידום נוער".
בשלב הראשון אני רוצה לברך אותך – זו פעם ראשונה שלנו כשאתה יושב-ראש הוועדה – על כניסתך לתפקיד, גם כאיש חינוך, ואיש חינוך שמחובר חזק מאוד לפריפריה. וזה לא רק אתה, יש כאן עוד כמה חברי כנסת, חברי ועדה שבאמת, לפחות אנחנו מכירים אותם גם לאורך שנים, כשותפים לקידום יעדי החינוך בכלל, והחינוך הבלתי פורמלי - - -

דרך אגב, תראו נוכחות שיא של חברי כנסת. זה לא קורה - -

ועוד בתשע בבוקר.

- - אפילו לא בוועדת הכספים.

יש כאן לפחות – חברי הכנסת: בוז'י הרצוג, איציק שמולי ויפעת קריב, שהיא בכלל באה ממינהל חברה ונוער - - -

כולנו חברים של ארז אשל, זו הבעיה.

כן.

אנחנו תולים תקוות רבות מאוד בוועדה.
לגבי החינוך הבלתי פורמלי – לפני שאכנס בדקות ספורות למה יש בחינוך הבלתי פורמלי, אתה נגעת בזה – ההישג הגדול בחינוך הבלתי פורמלי, שהוא חינוך פר-אקסלנס – הילד לא חייב לבוא לפעילות; צריך שתהיה דמות מרשימה שמושכת אותו אליה, שאומרת לו למה הפעילות חשובה. הדמות הזאת בדרך כלל מהווה מודל לחיקוי, וממילא גם התוכן של הפעילות הוא ייחודי וחשוב.
התהליך של החינוך הבלתי פורמלי באחריות מדינת ישראל מתקיים ברצף חינוכי, אנחנו קוראים לו "מבוקר עד בוקר", או "מבוקר עד ערב", לפחות עד גיל 18. והיום, החל משר החינוך הקודם, אנחנו קוראים למינהל חברה ונוער, "מינהל חברה נוער וצעירים". וכמו שאמרת לי לפני כן, החשיבות ליחס לצעירים, בוודאי עד גילאי 30, מבחינה חינוכית הוא נושא מרכזי שאנחנו עוסקים בו ומנסים לפתח אותו.
ביחס לשאלה התקציבית אל מול תקציב משרד החינוך – כל פעם נורא נוח להסתכל על התקציב הכולל, 46 מיליארד שקלים במשרד החינוך, אבל כולנו יודעים שרוב התקציבים האלה צבועים למשכורות ותקציבי העברה לרשויות, וסך הכול מתוך התקציב החופשי של משרד החינוך, הכסף שניתן לחינוך הבלתי פורמלי ולמינהל חברה ונוער הוא משמעותי מאוד. האם הוא מספיק? אנחנו מקווים שבזכות חברי הוועדה הנכבדה, הכסף התוספתי שיינתן בשנים הקרובות יהיה משמעותי יותר. הצגנו לך גם כן את היעדים לפני כן, ויש כאן חלק שמכירים אותם, כי הפער עדיין קיים, והוא משמעותי.
גם נגעת בנקודה ורמזת עליה, על הקשר בין תופעות מדאיגות בחברה לבין הקשר הישיר בין נוער שנמצא, והוא חלק מפעילות בלתי פורמלית. ילד שהוא חניך בתנועת נוער: "הצופים", "הנוער העובד והלומד", "בני-עקיבא", "אריאל", או ילד שהוא חבר בארגון נוער: מ"כנפיים של קרמבו" ל"אות הנוער הישראלי" ל"אחרי", לא נמצא אותו באותן תופעות שמדאיגות אותנו כחברה. האם אנחנו מסוגלים היום להגיע לכל ילד? אנחנו עדיין רחוקים מזה.

החינוך הבלתי פורמלי לא רק מתרחש מסוף יום הלימודים או מתקופות של החופשות – מהחופש הגדול לחופשות: חנוכה, פסח, סוכות וסופי שבוע – החינוך הבלתי פורמלי נכנס לתוך בתי-הספר בצורת של"ח, קודם כל, וידיעת הארץ, החיבור למדינה המיוחדת הזו. בקוטב הנגדי, הוא נמצא בקידום נוער, כשאנחנו אומרים: לא מוותרים לאף אחד ולא מוותרים על אף אחר. הראיה במדינת ישראל, שבאמת עד אחרון הילדים אנחנו מבקשים להגיע ולדאוג לילד, וזה כולל את כלל המגזרים.
אני יכול להגיד, מי שמכיר את מה שקורה בעולם, מצד אחד אין דומה להיקפי החינוך הבלתי פורמלי שקיימים במדינת ישראל, רק נתבונן על נתח קטן, זה תנועות הנוער – 350,000 מהצעירים שלנו מצויים בתנועות הנוער, אין תופעה בשום מדינה באירופה או בארצות-הברית שמקבילה לתנועות הנוער הישראליות, ועדיין זה לא אומר לנו שלרגע אנחנו יכולים להיות שבעי רצון ולהגיד, עשינו די. כי בצד אחר אנחנו מסתכלים על 350,000 בני-הנוער בתנועות הנוער, יש לנו ארגוני נוער בלתי רגילים שצומחים, ואפשר לזהות את הצמיחה הגדולה החל משנת 1996, אחרי האסון של רצח ראש הממשלה, אבל אנחנו לא הגענו לפחות למקבילה של 350,000 בני-נוער בארגוני הנוער.

אנחנו מזהים צמיחות עצמיות של ארגונים לחינוך בלתי פורמלי אצל צעירים, בצורת צעירים שלא מבקשים לצאת לחוץ-לארץ לחפש את עצמם, אלא מבקשים בתוך המדינה לבוא ולשאול את השאלות ולברר את הנושאים המרכזיים של הזהות שלהם והשייכות שלהם והחובה שלהם כלפי המדינה.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שברגע שאתה נותן פוקוס על החינוך הבלתי פורמלי לחברי כנסת ולשר חינוך – אפשר לראות רק אצל מורי היל"ה – ודאי קשור למחאת הקיץ לפני שנתיים, אבל המאבק של המורים מעיסוק כעובדי קבלן למורי משרה הביא לעלייה תקציבית מאזור של 70 מיליון שקלים, 77 מיליון שקלים ל-120 מיליון שקלים – ויובל יוכל להיכנס אחר כך ממש לפרטים המדויקים, מה קורה מבחינת התקציבים – אבל עדיין בשאלת תקרת הזכוכית, אנחנו נותנים מענה ל-6,500 מתוקצבים, 5,500 ילדי היל"ה, אנחנו נותנים מענה, כי המורים יוצאים מגדרם, ל-6,500. אנחנו יודעים שיש 11,000 ילדים של קידום נוער, שהיינו רוצים לתת להם את תוכנית היל"ה.
מלגות לפולין – מכמעט אפס למלגות – וכאן זו עבודה מעולה עם החבר'ה של השלטון המקומי, יש כאן את זיו בר ואת נמרוד גלנטה – מגיעים למלגות, קפיצה ל-50 מיליון שקלים. האם זה נותן מענה לכולם? רכזי נוער שאתה ציינת, והחוק של יחידות נוער שחוקק פה בכנסת וכמעט כל רשות זוכה לה, ואם מדברים עם ראשי הרשויות זה משתנה, זה ממקד את ראש הרשות כשותף אמיתי. אנחנו מוצאים יותר ויותר ראשי רשויות שממש מבינים שנושא החינוך, ובראש ובראשונה החינוך הבלתי פורמלי, הוא בראש סדר מענייניהם. וכאן אתה יוצר את המהפכה, כי בסוף החינוך נעשה בתהליך בין הקהילה למשפחה, למרחב שבו אתה מזוהה.

נעלה לירושלים – אם אנחנו יכולים למצוא לפני חמש שנים-שש שנים כמות של 90,000 תלמידים בשאלת הזהות שעולים לירושלים, בשנה הקודמת הגענו לכמות של 377,881 תלמידים שרק מגיעים לכותל. אם אנחנו מעל לחצי מיליון שעולים לירושלים, אז פוגשים בשלבי גיל שונים שאלות זהות שונות, מהשאלה של זהות של מוסדות שלטון המדינה ודמוקרטיה עד לתקופת בית ראשון, בית שני.

עולם המכינות הקדם צבאיות, ששם אנחנו מוצאים צמיחה עצומה של בני-נוער שמבקשים לדחות את השירות הלאומי, את השירות הצבאי שלהם, את השירות האזרחי שלהם, כדי לגבש זהות. אבל אנחנו יודעים שיחס הנוער המתקבל עומד על ילד אחד לעשר, כי אין מקום במקומות. יש כמובן את התהליך שצה"ל מגביל את הדחייה, את דחיית הגיוס שלו, אבל אנחנו מבינים איפה נמצאים אחר כך אותם ש"ש אידיאליסטים ואידיאליסטיות.
העצמת נושא ההתנדבות – כאן יש קפיצה משמעותית מפרויקטים "לאורו נלך", מהפרויקטים של הג'וינט, עדיין נשאר במשאב, וללא כסף תוספתי זה לא עובד – מאפס שקלים לחמישה מיליון שקלים בארבע השנים האחרונות.
חידון התנ"ך העולמי – אם אני לוקח נושא שולי, אבל דבר שהיה לפני 30 שנה, וניתן לחדש אותו והוא מורחב כרגע לתהליכים שקורים בכל העולם.
תעודת הבגרות החברתית שצומחת בארבע שנים האחרונות, אפשר לראות את זה בכל הארץ – במחוז דרום בעיקר – חוצה מגזרים, שיש איזושהי בגרות במדינה של הבנה. יש את תעודת הבגרות של הציונים, של "לדעת", שזה חשוב. אבל מידות ואמות מידה שניתנים במה שאתה מעלה פה בוועדה הראשונה שלנו, וזו זכות, החינוך הבלתי פורמלי, החינוך הערכי-רעיוני – אנחנו הולכים למצב שבו תלמיד יקבל את תעודת הבגרות החברתית, שלא כל אחד יכול לקבל אותה, אלא היא באמת נותנת מדדים כמו באיזשהו מקום באוניברסיטאות החשובות ביותר בעולם, ששם אחרי שעברת סף מסוים, הם רוצים קורות חיים, מה סיפור החיים שלך, שאתה רוצה להיות בציר ההשפעה.

אסכם במשפט – ההבנה שלנו במדינת ישראל ביחס לכלל אזרחי ישראל – ומינהל חברה ונוער מגיעה לכל המגזרים, יש לנו שבעה מחוזות, ביניהם מחוז ערבי, מוביל אותו ביד רמה ג'לאל ספדי עם כל העובדים שמגיעים לכל מקום עד לכל קייטנה ולכל פעילות, ויש עוד דרך ארוכה מאוד להגיע – אם אנחנו לא נדרוש מכל בן ובת נוער גדוּלה, ולקחת את החיים שלהם ברצינות, אנחנו לא נגיע להישגים.
אנחנו מגיעים לכאן עם נכונות להציג כל דבר, ותפילה גדולה לשותפות בתהליכי ההעצמה.

אפשר לשאול? רק לשאול, הבהרות.

תודה לארז.

רציתי הבהרה בעניין הזה. החינוך החברתי בבית-הספר, איפה הוא?

איפה הוא נמצא החינוך החברתי.

אין.

אתן לך דוגמה. החינוך החברתי – לפחות בכניסה של הממד מעבר לתביעה של המחנך – שאנחנו מצפים, ואתה יודע, כשאנחנו מנסים להגדיר עם שר החינוך - - -

הוא תחת הפעילות שלך? תחת הסמכויות שלך?

גם. כן.

בסדר. זה רק מה שרציתי להבהיר, כי אתה דיברת על - - -

רגע, איך תחת הסמכות שלך?

דרך מורי השל"ח ורכזי הטיולים שנמצאים בבית-ספר.

אני מתכוון לזה – הייתי רכז חינוך חברתי בבית-ספר תיכון, למשל - - -

איזה?

בסח'נין.

תאופיק זחאלקה מפקח.

זה היה לפני חמש שנים. כן, אני יודע, יש מפקח, יש הכול.

ג'לאל החליף אותו.

זה הכול בידי המנהל, הוא ממנה, וכל הדברים האלה.

קודם כל מיקומו – אבל לא נפתח. אוסיף, ברשותכם, עוד משפט, כי התרגשתי, אבל - - -

אמרתי שזה חינוך חברתי שמנהל - - -

אין ספק שמנהל ומנהלת בית-הספר הם דמויות מרכזיות בכל המערך החינוכי. יש שיגידו, אפילו מחקרית, שמנהל בית-ספר, מנהל מוסד חינוכי, בין אם גדול או קטן, שקול לכל המערכת. אבל אנחנו מוצאים – אם אתה היית רכז חברתי – שכשיש מחנכים בלתי רגילים, לפעמים גם בזמני מעבר, אותן דמויות נותנות את ההשפעה.
אני יכול להגיד ששר החינוך הרב שי פירון ומנכ"לית המשרד, לפחות ביעדים שהם מציבים לשנה הבאה – זה מהכניסה, והצגתי לך את זה, יושב-ראש הוועדה – מתקנה של ארגוני נוער שלאט לאט יצמחו כמקבילה לתנועות הנוער, ויגיעו גם להיקפי הנוער שאנחנו מדברים עליהם; תקנות משל בתי-מדרש ולמידה של תחום הצעירים; תקנות ייחודיות לתחום של נוער וקידום נוער.

ברור.

זה ברור, אבל ההבהרות פה מאוד חשובות, משום שאתה פתחת ועשית את ההבחנה של וולונטרי, לא וולונטרי. החינוך החברתי בבית-הספר איננו על בסיס וולונטרי, ולכן ההבחנה הזאת חשובה, הפעילות שמתקיימת שם – ודיברת על דמות – לכן חשוב מאוד להבהיר מהבחינה הזו.

ארז, שנייה. אין ספק, תראו, בית-הספר, מנהל בית-הספר, המורים, עוסקים בהרבה מאוד נושאים חברתיים כל דקה ודקה, אבל עדיין יש את החינוך הלא פורמלי, שזה מנהל בית-הספר עם הצוות העומד לרשותו, עם השעות, עם הנהלים, עם היעדים והחינוך הבלתי פורמלי, מה לעשות, הוא - -

כמה שעות יש?

- - בעיקר מצביע על אותו חלק של היום, או של השבוע, או של השנה, שבית-ספר כבית-ספר לא פועל. זה שיש - - -

אבל, היושב-ראש, כמה שעות יש? אף אחד לא נתן לנו - - -

אין שעות. מה זה שעות?

אמרת, לכל מנהל בית-ספר יש שעות לחינוך בלתי פורמלי.

לא, לא אמרתי שעות. אמרתי, יש פעילות - - -

שנדע את הכמות.

לא, אני לא רוצה - - -

תן לנו לדבר. ככה לא - - -

להבהיר.

לפחות שנקבל את הנתונים.

בוז'י, כשמנהלת בית-ספר עושה אירועי יום - -

מה אנחנו רוצים? ב-11:00 הוא הולך.

- - העצמאות, זה חברתי.

תבין, אני יודע מה שאני אומר.

כשהיא עושה אירועי חגים שונים, כשעושים - - -

אתה לא מדבר על מערכת מוסדרת של חינוך ותפעול - - -

אני מכיר אותו.

המערכת המוסדרת של החינוך הבלתי פורמלי כשמו כן הוא.

זו השאלה.

הוא לא מחייב, זה הילד רוצה – הוא צורך את זה - -

שיקול דעת.

- - הוא לא רוצה – הוא לא שם. ולכן, אני חושב שההפרדה הזו מאוד חשובה.

רק הערה אחרונה – העניין לא חינוך חברתי או לא, העניין לשאלה הבסיסית יותר, שאולי תענה עליה, שחינוך בלתי פורמלי בישראל הוא לא מוסדר, לא מסודר. החוק היחיד, זה שהיה בקדנציה שעברה, חוק הנוער וזהו, שבא להסדיר את החינוך הבלתי פורמלי.

נכון מאוד.

חוק מנהלי יחידות הנוער.

מה זה לא מוסדר? תנועות הנוער מוסדרות?

כן.

בסדר.

אבל זה הדבר הנכון על החוק הבלתי פורמלי.

כשמו כן הוא: לא פורמלי. והוא איננו חלק מחייב.

אבל עדיין לשעות חברה, למשל, יש מכסה, יש בכל זאת איזושהי תשתית לפעילות הזאת, היא לא באוויר, וכל אחד עושה מה שבא לו, אלא אם אני טועה, ואז תלמדו אותי.

רק במעבר מתוך התחום הבית-ספרי - - -

לא, השאלה של בוז'י, אנחנו זוכרים שעת מחנך, שעת חברה - - -

הוא לא נותן את התמונה. אני יודע שהוא לא נותן.

קודם כל יש שעת מחנך, ואם אנחנו רוצים להגיע למספרים המדויקים, יובל בנימין יוכל לתת את המספרים המדויקים.

יש לנו היום ארבעה חוקים – זה לא מספיק – שמעגנים את החינוך הבלתי פורמלי. הלוואי שיהיה גם חוק של שעות הפנאי ושל תרבות הפנאי, וזה ייתן מענה לדברים שיושב-ראש הוועדה פתח אתם. אבל אם רק נסתכל על תחום המד"צים והמש"צים בתוך בית-הספר, כתוצאה מהחינוך הבלתי פורמלי הם לא תנועות נוער, אבל מתוך בתי-הספר סומכים המש"צים והמד"צים – וכמו שעוזר השר חילי טרופר, כמנהל בית-ספר, נהג לומר: מחנך צריך להיות הדמות המשמעותית ביותר בחייו של התלמיד, או הדמות המשמעותית לצד הוריו, ומחנך אמיתי צריך להיות זמין לתלמיד גם אחרי שעות הלימודים.

אנחנו מוצאים גם בקיץ הקרוב – כשאנחנו פועלים לחופש של משמעות – תופעה מדהימה של עשרות אחוזים של מורים בבתי-ספר שבהתנדבות – וזה רק כי זה חופש גדול – מחויבים, כל אחד או יוצר מצב של חמישה עד שבעה תלמידים שהוא בקשר אתם לאורך כל החופש.
הדרישה להעצמה של המרחב הבלתי פורמלי, גם בתוך המרחב הבית-ספרי, וגם בקשר של אנשי החינוך והתלמידים מעבר – כשמינהל חברה ונוער שואל מה ציר ההצלחה שלו, זה כשבית-הספר יהפוך להיות המקום המשמעותי ביותר בחייו של התלמיד. הוא יהפוך להיות המשמעותי כאשר הדמויות החינוכיות הן מעבר לציון.

זה ברור.

חברת הכנסת הראשונה שנרשמה, חברת הכנסת יפעת קריב, ואחר כך אתן את רשות הדיבור למרכז השלטון המקומי, להציג את הדברים מהצד שלהם. בבקשה, יפעת.

קודם כל, בוקר טוב לכולם, ראשית, אני מברכת על הדיון. ואפילו אמרתי לך קודם, שאני חושבת שזה דיון ממש ממש חשוב.
הנושא של החינוך הבלתי פורמלי, אני חושבת שזה אחד הנושאים שלפחות אותי כחברת כנסת מעסיקים מאוד. לפני שאכנס, אני רק רוצה לומר מילה, יש לנו פה הזדמנות מאוד גדולה, אדוני יושב-ראש הוועדה, אני רואה את חברי הכנסת שנמצאים פה, את הכמות ביום רביעי ב-09:00 בבוקר, שהגיעו, ואני רואה כמה הנושא הזה חשוב.

וצריכים ללכת לוועדה אחרת עוד מעט.

בכנסת הקודמת באתי לכאן כאחת מעובדות הנוער והצעירים של ממשלת ישראל, של מדינת ישראל, והרגשתי שאין לי פרטנר לעבוד אתו. הכנסת הקודמת לא הייתה מחויבת לנושא הזה. ובכנסת הזאת אני מופתעת לטובה באמירה, שיש פה חברי כנסת רבים שמחויבים לנושא של הנוער והצעירים, וזה אומר שאנחנו הולכים כבר לשנות ולעשות דברים אחרים.

בתפקיד הקודם שלי הייתי ראש מינהל החינוך בשלטון המקומי. כראש מינהל החינוך היה לי יעד אחד: להעביר את חוק החינוך הבלתי פורמלי, מה שבסוף נקרא "מנהל יחידת נוער ומועצות נוער". זה דבר שהתחילו אותו: יולי תמיר, הרב מלכיאור, אלכס מילר, ומי לא ניסה להעביר את החוק הזה. בסופו של דבר הועבר חוק, באמת בדחיפה מאוד משמעותית של שלמה בוחבוט ושל גדעון סער ובתמיכה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל החוק הוא חוק רזה. הוא חוק שהוא גם דל מבחינת התוכן שלו, והוא גם דל מבחינת התקציבים שלו. לנו יש יעד, לקחת את החוק הזה, שנמצא פה לפני ולעבות אותו, פעם אחת בתוכן שלו ופעם שנייה בתקציבים שלו.

בעצם, אחת השורות הכי חשובות שבאה ואומרת שבכל רשות מקומית בארץ ימונה מנהל יחידת נוער, זו מהפכה. עכשיו זה חוקק, אבל התפקיד שלנו לדאוג שאכן בכל רשות מקומית בארץ יהיה מנהל יחידת נוער, כי אנחנו יודעים שלמרות שהחוק חוקק, לא בכל רשות מקומית יש מנהל יחידת נוער, וגם כשיש מנהל יחידת נוער, לא בהכרח הוא מתוקצב. וזאת המטרה שלנו כוועדה, וזה הנושא שאותו אנחנו צריכים לקדם.

תראו, מנהל יחידת נוער חייב להיות תפקיד עם הגדרות בצורה מאוד ברורה, עם תארים וניסיון וליווי. דיברת על התקציבים המאוד מועטים, התקציבים היום של החינוך הבלתי פורמלי הם בסך הכול 2% מכלל תקציבי החינוך במדינת ישראל. זה נתון מאוד קשה ומאוד נמוך.

זה טיפה מול ה-46 או 47 מיליארד.

נכון. וכשאנחנו מדברים על בני-הנוער – אגיד עוד משהו ברמה האישית, אני אמא לארבעה ילדים, שניים מהם מתבגרים, אני רואה מה קורה אתם אחרי שעות בית-ספר, אני יכולה להגיד לכם במילה אחת, כלום. די כלום. הם חוזרים אל הרשות המקומית, אם המתנ"סים לא מספיק פעילים. במקרה ברשות המקומית שבה אני גרה - - -

ואת באה מרשות מקומית שיכולה להרשות לעצמה להקצות.

רשות מקומית חזקה.

אין תנועת נוער? איפה "הצופים"?

שניהם פעילים ב"נוער העובד והלומד" - -

אז זה כן.

- - פרט ליום שלישי ופעילות ביום שבת, זה מעט מדי. אבל אני אומרת, דווקא ברשות המקומית שלי, שהיא רשות מקומית חזקה, אין את החברה למתנ"סים, אין מרכזים קהילתיים, אין כמעט פעילויות לבני-נוער, שלא נדבר על נושא של מקומות בילוי לבני-נוער.
בני-הנוער במרכז הארץ צריכים לנסוע לתל-אביב או לעיר גדולה כלשהי, הם נוסעים בתחבורה ציבורית, אין להם איך לחזור חזרה. רק לא מזמן, בחודש האחרון, ברשות המקומית שבה אני חיה, היתה תופעה קשה של שכרות של בני-נוער, שמצאו אותם פשוט יושבים על הדשא מחוץ לבית-ספר שותים, משתכרים - - -

איזו רשות מקומית?

הוד-השרון. יושבים באחד מעשר בתי-הספר הטובים ביותר בארץ – אותם בני-נוער ישבו, שתו, השתכרו, ואנחנו כהורים נזעקנו לתופעה הזאת, ושאלנו את עצמנו, מה עושים. אז ברור שנדבר על זה פה בוועדה, נחפש מה לעשות.
אני רוצה לדבר בקצרה כדי לתת את זכות הדיבור לאנשים אחרים ולחברי כנסת. אסיים ואומר, נושא החינוך הבלתי פורמלי בעיני הוא הנושא הכי חשוב, כי כולם מתעסקים בחינוך הפורמלי – כן מקצועות ליבה, לא מקצועות ליבה, מה קורה בתוך בית-ספר, יש מנגנון שלם של מורים, של אנשי עשייה, של ארגונים. החינוך הבלתי פורמלי עד היום לא היה לו מקום מרכזי, לא בכנסת ולא בממשלה. אני מבקשת לשים אותו על סדר-היום. אני מודה לך ששמת אותו. אני אישית מוכנה להיות כמה שיותר פעילה.
הקמתי גם, דרך אגב, יחד עם מרכז השלטון המקומי ועם עובדי הנוער את "השדולה למען השלטון המקומי", למען הנוער והחינוך הבלתי פורמלי בשלטון המקומי, שכמובן תפעל בשותפות מלאה עם הוועדה. נפגשתי כבר, מאז שנכנסתי לתפקיד, עם כל מנהלי יחידות הנוער בארץ. אני אומרת לכם, זה הנושא שצריך - -

איך הספקת?

ראית מה זה.

איך הספקת לפגוש את כל מנהלי יחידות הנוער?

בכנס שלהם. הגעתי, פגשתי, דיברתי, הייתי אתם בכנס שלהם.

הייתה ועידה.

בוועידה. אז רק אני אומרת, זה הנושא החשוב והמרכזי, ויש מלא עבודה בנושא הזה. תודה.

תודה רבה לחברת הכנסת יפעת קריב. ובאמת, אני חושב שזה מחדד – דווקא ביישוב חזק ובבתי-ספר חזקים – את הצורך בחינוך הלא פורמלי.

דיברנו על הפריפריה ועל יישובים חלשים - - -

ועל אחת כמה וכמה כמובן במקומות אחרים. וזה באמת נותן את הזמן ואת המקום למרכז השלטון המקומי, שנדמה לי שהוא מאוד מאוד דומיננטי בנושא הזה של החינוך הלא פורמלי, ברצותו – החינוך הבלתי פורמלי מקבל מעמד ברשות, באי-התייחסותו – אז זה כמובן נראה אחרת. זיו בר, בבקשה.

ראש תחום חינוך נוער וצעירים במרכז השלטון המקומי, ונמצא אתי שלומי לנגר, יו"ר ועדת נוער במרכז השלטון המקומי.
אני רוצה לפתוח בנימה אישית, שאני נמצא פה בתקווה מעורבת בחשש. התקווה קיימת כי אני יודע שזה נושא שחשוב ליו"ר ועדת חינוך, ואני מאוד שמח שאנחנו פותחים בו, זה אחד הנושאים הראשונים שאתה מעלה על סדר-היום, ורואים את מגוון האנשים שמשתתפים; וחשש, כי הנושא החשוב הזה עלה הרבה פעמים סביב השולחן הזה, היו פה אנשים שישבו בכיסאות שלנו עם לא פחות מוטיבציה, לא פחות מוכשרים, ועדיין המצב הוא שעושים מעט מדי בחינוך הבלתי פורמלי, ואני רוצה להתייחס לזה.
אני גם רוצה להגיד, כולם פה יודעים על החשיבות של החינוך הבלתי פורמלי, אבל אקריא משהו מחומר שקראתי אתמול, משנת 2000 של ראובן כהנא. הוא כותב על הנעורים ועל הצופן הבלתי פורמלי: "צעירים מחפשים אחר משמעות אותנטית לחייהם. ב"אותנטיות" הכוונה" היא "למידה הרבה ביותר של ביטוי עצמי מצד פרטים או קבוצות. ביסוס של משמעות הוא משימה קשה כיום, בשל השינויים המהירים המתחוללים בחברה. מסגרות חברתיות מסוימות" "מעודדות יצירת משמעות, בכך שהן מציעות הזדמנויות לפרשנות ולהבניה של חוויות".

"למרות הריבוי העצום של פרשנויות אפשריות לחוויה, רוב הפרטים יבחרו באופן רציונלי בקירוב" "את הפרשנויות בעלות הדרגה הגבוהה ביותר של משמעות או אותנטיות עבורם". ניתן "להניח כי אותנטיות תתפתח בעיקר בהקשרים חברתיים המבוססים על צופן שמדגיש חופש ובחירה".
וזה מה שיש לנו בחינוך הבלתי פורמלי – בחירה, מרחב לתהות, מקום לגבש את הזהות העצמית, מקום לגבש תפיסת עולם. ופה אני מגיע, עם החשיבות הגדולה הזאת, לשתי נקודות מאוד מאוד בעייתיות. נתונים שפרסם מרכז המידע של הכנסת – 1.5 מיליון ילדים ובני-נוער לומדים במסגרות החינוך הבלתי פורמליות. ילדים ובני-נוער שוהים בין 30%-25% מזמנם במסגרות הפורמליות, מה שאומר ש-70% מזמנם הם במסגרות החינוך הבלתי פורמליות, או בכלל לא במסגרות.
ממחקר של דוח מבקר המדינה, שדיבר על מעורבות ממשלתית בחינוך הבלתי פורמלי, הוא כותב: "משרד החינוך הוא הגורם האחראי לכל החינוך הניתן בישראל, לרבות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי". עד היום אין חובה חוקית לספק שירותי חינוך בלתי פורמלי, זה נכתב ב-2010 לפני החוק החדש. והוא מסיים בפסקה: "למרות מעורבותם של משרדי ממשלה רבים בתחום החינוך הבלתי פורמלי, אין גורם ממשלתי המתווה מדיניות בהקשר הזה".

איפה הכסף? יש מעט מאוד חקיקה, אין מספיק תקצוב, אין מדיניות אחידה וכמעט אין רגולציה. ואיפה הבעיה? ואני מגיע לבעיה השנייה – אם אני מסתכל על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה על תרבות, ספורט ובידור – 83% מההוצאות האלה זה משקי הבית, 11,4% זה הרשויות המקומיות, והמדינה זה 3.8% מהתקציב של הדבר הזה.
ומה הבעיה? אנחנו חיים בתחושה שאין בעיה, כי אנחנו מסתובבים בערים ורואים שיש חוגים, יש פעילות של תנועות נוער, יש מד"צים, יש פעילות, אבל בעצם אם אנחנו מסתכלים על הנתונים האלה, זה סוג של מותרות. זה ילד שחי עם הורים שיש להם, וילד שחי ברשות שיש לה יקבל יותר מילד אחר, וזה פער מאוד גדול לאי-שוויון. וזה בלי להתייחס למציאות יותר מורכבת, שרק מעטים באמת מגיעים לפעילות שכבר קיימת, ובאוכלוסייה הערבית, ונוער בסיכון עוד פחות צורכים את התרבות הזאת.
ואז ננסה גם להגיע לפתרונות ולהצעות שלנו, ולכך התייחס יו"ר ועדת הנוער. אבל כאמירה, בלי כסף, בלי תקצוב שיגובה בחקיקה, השינוי יהיה מינורי. מינהל חברה ונוער וארז אשל עושים ככל שהם יכולים, אנשים מצוינים, עובדים 24 שעות, אבל יש מדינות אחרות שבתפקיד של ארז יש על זה שר שאחראי – בצרפת יש שר נוער וצעירים, המדינה לוקחת אחריות וגם מתקצבת. וצריך לעזור להם לעזור למדינה לגרום לזה לקרות.

תודה. שלומי, בבקשה.

בוקר טוב, אני רוצה להתחיל מהסוף ולהתחבר לאיזשהו שיח שהיה בין ארז לבין חברי הכנסת לגבי - - -

מי שלא מכיר, שלומי הוא גם ראש מועצה מקומית אורנית.

זה לא סוד, ומי כמוך יודע, שלמעשה ראש הרשות בעצם קובע את סדר-היום ואת המדיניות ואת סדרי העדיפויות וכו'. יש רשויות חזקות יותר, יש רשויות חזקות פחות, והנגזרת לגבי החינוך הבלתי פורמלי, אם אנחנו מדברים על החברה הישראלית ככלל, האופציה הזו או מתן הפלטפורמה הזו למעשה בראייה ארוכת טווח, לפחות 30 שנה אחורה, לטעמנו, רק מגביר את הפערים בחברה הישראלית. ואף אחד מהיושבים פה לא בעד העמקת הפערים האלה. במסגרת הפורום נוער בשלטון המקומי הכוונה שלנו, יחד עם כלל ראשי הרשויות, למעשה, להתמקד בראש ובראשונה בשלושה נושאים עיקריים – כאשר דיברה יפעת על נושא חוק הנוער, בהחלט מדובר בפריצת דרך, אבל רק בתחילת הדרך. חייבים לעבות את החוק הזה, חייבים לתקנן אותו, חייבים לתקצב אותו, חייבים להגדיר יעדים וחייבים לעשות פיקוח, כי ללא פיקוח, כמו בכל תחום, גם בתחום הזה יהיו רשויות שלא יהיו שם.

הנושא השני בו אנחנו מתכוונים להתמקד, אני חושב שיש גם לגביו תמימות דעים, זה הנושא של תעודת בגרות חברתית. אני יודע ששר החינוך מאוד בעד הנושא הזה, שמענו את ארז גם מדבר על הנושא הזה, העסק הזה חייב לקרום עור וגידים – לא כמו שאמר זיו – עם הרבה מאוד ציפיות למשהו שכבר בשנה הבאה יהיה שפה אחידה לכלל הרשויות.
הנושא הנוסף שלא עלה פה עד עכשיו, זה הנושא של חוק המכיר בחינוך כעבודה מועדפת. אין לי מושג לגבי ההיסטוריה, מי החליט שלתדלק בתחנת דלק, או בבניין, יקבל העדפות של חייל משוחרר בעבודה מועדפת. אנחנו סבורים שמדריך בצופים או מדריך נוער או רכז נוער חייב להיות כלול בנושא הזה של עבודה מועדפת.

זה רק לחצי שנה, אתה מודע לזה, שלומי. זה מייצר תחלופה מאוד גבוהה בכל מי שעושה את העבודה המועדפת. זה לא מייצר יציבות.

זה לא אומר שמי ש"ישים על זה v" – זה לא אומר שמי שיזכה בנתח, חצי שנה לאחר מכן יעזוב, אבל היום - - -

ההפך - - -

זה די בעייתי. אני יודע שזה נמצא על השולחן, הוא די בעייתי, כי גם זו פרצה עצומה להעסקת כל מיני אנשים שגם לא מוכשרים, לא מתאימים לעסוק בנוער, לעסוק בחינוך.

לא, יש הגדרות של תפקידים.

מערכת מיון.

לכן הוא נועד לעבודות הרבה יותר פשוטות, אם אפשר להגדיר את זה ככה.

עבודות כפיים, עבודות שיש בהן חוסר.

ושהן מייצרות תחלופה גבוהה בגלל המאפיינים של החצי שנה של עבודה מועדפת, אפשרות לחסוך ולנסוע או ללמוד.

אם אני זוכר נכון, הצורך הזה נולד כדי לתת עבודה, במקום לעובדים הזרים בבניין וכו'.

אפשר לקיים דיון פה עם ביטוח לאומי, ללמוד את העסק, אין בעיה.

כן, זה רשום אצלי, אני יודע שהנושא הזה עלה.

הדבר הנוסף שאנחנו חושבים שצריך לחשוב עליו, ולחשוב עליו טוב, זה למעשה איזושהי ועדה בין-משרדית. יש הרבה מאוד גורמים שמטפלים בנוער, אין הלימה ואין קורלציה, אין חשיבה משותפת בין כל הגורמים. אנחנו חושבים שצריך להקים ועדה בין-משרדית לקידום תוכנית לאומית בנושא הנוער, יחד עם המשרד לביטחון פנים, שמתעסק ב"עיר ללא אלימות", יחד עם משרד הקליטה, יחד עם משרד הרווחה, משרד החינוך כמובן, ואני לא חושב שנכון להשאיר גם את הקרנות שמתעסקות בנושא הנוער. לשבת, להקים צוות היגוי יחד עם השלטון המקומי ועם כל השחקנים, לקבוע סדר-יום, לקבוע אג'נדה מסודרת ולצאת לדרך.

תודה, שלומי. אני רוצה רק להדגיש את המשפט הראשון שאמרת, שהמעורבות של ראש הרשות היא המכרעת ביותר בכל נושא הטיפול בחינוך הלא פורמלי, גם בצעירים כשנעבור לזה. זה לא רק עניין של כסף, זה עניין של מודעות רשותית, ואני מקווה מאוד שבאמת מרכז השלטון המקומי ייתן לזה משקל הרבה יותר גדול מעצם הנושא התקציבי.
חבר הכנסת פריג', בבקשה. ואחריו נציג מועצת הנוער הארצית, בבקשה.

שלום לכולם, היוזמה מבורכת, והנושאים החשובים כל כך רבים שאתה לא מספיק ללמוד את כל החומר. אני חייב לציין את הסוגיה של החינוך הבלתי פורמלי במגזר. אני רוצה להתמקד בדברי בחברה הערבית, ברשותכם, כלל החברה חשובה לי, אבל אני מתמקד עכשיו בחברה הערבית, איפה שאני חי ואיפה שאני מרגיש את זה.
בשנים האחרונות אני מרגיש את התזוזה בחינוך הלא פורמלי בכמה יישובים ערבים, במיוחד בתוכנית של"ח, בידיעת הארץ, אני חייב להגיד, אני מרגיש שיש שינוי, אבל אתייחס לזה בסיכום דברי.
אני שואל שאלה פשוטה, החינוך הבלתי פורמלי בא לתת מסגרת לתלמידים שלא נקלטים במערכת הפורמלית. הבנתי נכון?

לא.

לא. לכלל הנוער.

גם. לכלל הנוער.

אבל במיוחד לתלמידים שלא נקלטים במערכת הפורמלית. לתת מענה.

גם. אבל לכולם, לכל התלמידים.

- - -

למה אני אומר את זה? אני מחזיק דוח ממ"מ, מיחידת המחקר אצלנו, הרי החינוך הבלתי פורמלי אמור לתת מענה לחטיבה ולתיכון. הבנתי נכון?

לא.

לא בהכרח.

גם ליסודי.

גם ליסודי יש חינוך בלתי פורמלי?

מגן עד - - -

יפה, בסדר. מהנתונים שאני מחזיק ביד, אחוז הנשירה בחברה הערבית, בבתי-הספר הערבים, אני רואה שיש חלוקה: בדואים, דרוזים וערבים, יש שלוש קבוצות בממ"מ, ככה מחולקים. אתמקד בנתון הערבי. בנתון הערבי, איך שאני מחשב את אחוז הנשירה, אם אגיד את זה במספרים – 24,000 תלמידים נשרו ממערכת החינוך הערבית בששת השנים האחרונות. לקחתי מהחטיבה ומהתיכון, לעומת 26,000 תלמידים – ארז, תתמקד אתי - - -

אני רק אתך.

24,000 תלמידים נשרו ממערכת הערבית בשש השנים האחרונות, לעומת 26,000 תלמידים בחברה היהודית, זה מספרים שונים, אבל מספרי הנשירה מאוד קרובים. 25% מהתלמידים בחברה הערבית נשרו, לא סיימו, לא הגיעו לי"ב. אז באופן טבעי השכל הישר אומר לי, שצריך כאן שהאלמנט הלא פורמלי יהיה משמעותי – השל"ח ויחידות הנוער וכל האגפים שאתם מציינים. עיינתי בתקציב של החינוך הלא פורמלי, התקציב שלכם – כמה כסף, אדוני? 800 מיליון שקל, אם אני לא טועה, כמה?

כל התקציבים - - -

אני רוצה לדעת מה האחוז על-פי הנתונים האלה, כמה החברה הערבית מקבלת לחינוך הבלתי פורמלי, בסדר, אדוני? עיינתי בנתונים – יש לכם שלושה אגפים: יש לך את של"ח - - -

ארבעה אגפים.

ארבעה אגפים, כולל "הצופים".

"הצופים" היא תנועה נוער שנמצאת בתוך האגף לחינוך חברתי.

יפה. אקח את הנושא שהכי חם והכי מצליח – של"ח, ידיעת הארץ. ידיעת הארץ במגזר הערבי – באמת אין לי נתונים לגבי המגזרים הבדואי והדרוזי, "פיצלו לנו את הראש" בגלל המספרים. במגזר הערבי יש 50 בתי-ספר שאתם מחויבים לתת להם של"ח. של"ח קיים ב-50% מהמגזר, לא בכל המגזר הערבי. אין יחידות של"ח, והיחידה הזו, ידיעת הארץ – הבת שלי הייתה שם, סיפרה לי דברים יפים, דברים מעודדים, אתה שואל, רק ל-50% מהמגזר יש של"ח. אחד.
יחידות נוער – מתוך יחידות הנוער, אני רוצה לדעת, אדוני, כמה בתי-ספר - - -

יחידות נוער זה לא בית-ספר, זו הרשות המקומית.

אה, ברשות, סליחה. כמה יחידות נוער, ארז, יש ברשויות הערביות מתוך הכלל בהם אתם מטפלים?

יש 16 מנהלים חדשים שנקלטו. תוך שנה וחצי אנחנו קולטים עוד 33 מנהלים.

כמה יש לכם היום מתוך אלה שאתם מטפלים? אני ארכז את הנתונים, תענה לי אחרי זה.

לא, רק שתבין, אחריות לאיוש מנהל יחידת הנוער זה לא משרד החינוך. זו הרשות המקומית.

אנחנו מתקצבים אותם ומלווים אותם.

השאלה הבאה שאני צריך להבין – יחידות הנוער, אדוני, היישובים שאתם מטפלים בהם, יש קבוצות נוער – בערבית קוראים לזה "אוולד שביבה", ילדים צעירים – נמצאים בטיפין טיפין בכמה כפרים. אני רוצה שתגיד את המספרים המדויקים.
ציינת בדבריך תנועות נוער – כמה תנועות נוער בכלל יש במגזר הערבי? אם בכלל יש תנועות נוער במגזר הערבי. ידוע לי על איזה תנועת נוער "אג'יאל" חצי נכה ואיזה תנועת נוער – כמה תנועות נוער? על מה אתם מדברים? החינוך הבלתי - - -

תרשום לך.

אני רוצה את כל התשובות.

חבר כנסת פריג', זהו? או שיש עוד שאלות?

יש לי עוד שאלות, אבל אני לא רוצה לקחת את הזמן של אחרים, אני אשלים. בבקשה.

תודה. נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית, אביעד לוין.

בוקר טוב לכולם, אגב, גם מועצה היא חלק מהחינוך הבלתי פורמלי, כמובן.

וזה גם מופיע בחוק.

קודם כל, חשוב להבין שתלמידים רואים את החינוך כמכלול בעצם, גם שיעורי השל"ח, גם החינוך לערכים, כל הדברים האלה בעינינו, גם אם בזמן הלימודים, הם עדיין חלק מהחינוך הבלתי פורמלי. כמובן, אנחנו לא חולקים על זה שיש להשקיע עוד תקציבים ועוד משאבים בחינוך הבלתי פורמלי, שבעינינו הוא לפעמים יותר חשוב מהחינוך הפורמלי. כי בעצם, האם תלמיד יפיק יותר מפעילות ב"צופים" או מבחינת בגרות מסוימת?

של"ח זה חלק מתוכנית הלימודים, זה לא - - -

חינוך בלתי פורמלי, זה אצלנו.

כן, אבל זה לא - - -

של"ח בתוך בית-הספר, זה מחוץ לבית-ספר.

כן, אבל פעילות של"ח בתוך בית-ספר היא מנדטורית. תלמיד לא יכול להגיד, אני לא משתתף בשל"ח.

זה חלק מהתוכנית.

זה חלק מהתוכנית.

היא רק לא פועלת בכל בתי-הספר.

אני רוצה מאוד להדגיש – למרות שחינוך לא נגמר ולא מתחיל בנקודת זמן שאנחנו קובעים, חינוך זה כל מה שבו אנחנו עוסקים, אבל צריך להבין שההגדרה של חינוך לא פורמלי – לפחות במונחים שאני מכיר – זה כל אותם חלקים שהם לא חלק מתוכנית הלימוד המחייבת והמחויבת.

אבל של"ח אין בכל בתי-הספר.

יכול להיות, אני לא אומר שלא. יש גם בתי-ספר של מורות לאנגלית.

שהם לא פחות חשובים.

אין מספיק תקציב לתת להם.

בלתי פורמלי, אם נרחיב, זה כל מקום שאין ציונים ואין מבחנים, והיחס של השייכות והמאמץ - - -

הדברים החשובים, בקיצור.

בוא נגיד, פה יש הרב שטחים אפורים שצריך להביא אותם - - -

אבל זה מעצם טבעו של החינוך הבלתי פורמלי.

נכון מאוד. כן, בבקשה, הפרעתי לך.

בעצם השאלות העיקריות שלנו במועצה הן: למה בתי-הספר נמדדים רק על-פי ציונים? למה בעצם אין שילוב מסוים של החינוך הבלתי פורמלי? למה בתי-הספר לא מקבלים גם מדד לפי המתגייסים לצה"ל, לפי אחוז המתנדבים?
ועוד הערה שעלתה בעצם, היא שבתי-הספר נותנים לנו מסר כפול, מצד אחד הם מעודדים אותנו להתנדב, להגיע ל"צופים", להיות במועצות, אבל מצד שני הם לא משחררים אותנו. אנחנו לא נגיד להם, יש לנו פעילות במועצה או משהו חשוב, והם יגידו, תצא שעה אחת קודם, זה לא יקרה בדרך כלל, לפחות ברוב בתי-הספר.

דרך אגב, אתה יודע שהסיבה העיקרית שבימי שלישי, למוסדות שיש בהם יום לימודים ארוך, הלימודים נפסקים בצהריים, זה כדי לאפשר את פעילות תנועות הנוער.

ידוע, אבל עדיין יש את הבעיה הזאת, עדיין כמובן אין 100% – בעצם מה שאנחנו אומרים - - -

אבל כמה אתם כמועצת תלמידים עוסקים באמת בדרבון, הפנייה ועידוד בני-נוער ללכת לכל אותם מקומות של החינוך הלא פורמלי, תנועות נוער, ארגוני התנדבות ופעילויות שונות אחרות שנעשות על בסיס הבחירה שלך כנער, ולא מה שאתה חייב לעשות בבית-ספר?

המועצה מורכבת לא רק מנציגים של בתי-הספר, יש לנו כמובן נציגים מארגוני נוער שונים, מ"הצופים", מהחברה הערבית יש לנו די הרבה נציגים. בעצם, המועצה מורכבת מאנשים שבאמת באים מהחינוך הבלתי פורמלי. המועצה זו רק עוד שכבה נוספת.

יש מועצת תנועות נוער בנפרד?

אני חושב שכן.

יש.

כן, יש.

כי אני יודע שבחיפה, למשל, יש מועצת תלמידים, ודרך אגב היא מונחית ומטופלת על-ידי משרד החינוך, שהוא בעצם גם נותן לה את המסגרת, את ההדרכה, ויש מועצת תנועות נוער - -

ארצית.

- - שזה דבר בפני עצמו. אני לא יודע אם במועצה הארצית יש גם כן חלוקה כזאת. כן, בבקשה.

בכל מקרה, מה שרצינו לסיכום, זה שבאמת המצב היום מבחינתנו בחינוך מאוד בעייתי. זאת אומרת, זה קצת לא קשור בנושא, באמת בתי-הספר מקשים עלינו לצאת למסגרות האלה גם כשרוצים, וזה סך הכול להקשות על ציבור שכן רוצה לעזור וכן רוצה לתרום לקהילה.
אנחנו לא רוצים לשבת כל היום מול המחשב או מול הטלוויזיה או ללכת לצרוך אלכוהול או סמים או מה שזה לא יהיה. ובאמת, בקשר למה שאמרתם בחינוך, אין לנו בוא נגיד, התנגדות לזה שיגדילו את התקציב, כמובן שזה יהיה דבר מאוד מבורך מבחינתנו, וסך הכול זו באמת פעילות מסוג של מניעה שבני-הנוער יגיעו למצב של עבריינות או ונדליזם.

איך התמיכה של המינהל ונוער מתבטאת כלכלית במועצות? מעניין אותי.

הוא יכול לענות.

המועצה היא תחת מינהל חברה ונוער. אנחנו מקבלים מהם תמיכה מלאה, יש לנו מלוות מועצה, יש לנו - - -

יש לך מלווה?

יש לנו 36,000 תלמידים במועצות הנוער והתלמידים בכל המגזרים – זה חותך מגזרים, כולל המגזר החרדי – פעילים מאוד, וזה גוף כמו מד"צים מש"צים, שהוא ממש משרד החינוך, מינהל חברה ונוער. בכל בית-ספר יש לך - - -

אתם מפעילים את ה-36,000 תלמידים האלה?

קודם כל, הם מפעילים את עצמם. אנחנו תומכים בהם.

מלווים.

אנחנו מלווים.

הם עושים את הפעילות והם - - -

תודה רבה. חבר הכנסת שטבון, ואחריו נציג ההורים.

קודם כל, באמת אני מברך את היושב-ראש ואת כל החברים על הנושא החשוב הזה, ששמו אותו בתחילת הדיונים בוועדת החינוך.
אני רוצה לשים בקדמת הבמה את הסוגיה שפחות הזכירו אותה, זה כל מה שקשור לנוער בסיכון. דיברנו על פריפריה, דיברנו על אוכלוסיות יותר מוחלשות, ואני שמח שד"ר יובל בנימין עוסק בתקצוב לרשויות המקומיות.
נאמרה פה עוד אמירה חשובה, שלדעתי צריך להתייחס אליה, ודווקא בוועדה הזו, זו המשמעות של ראש הרשות המקומית או ראש העיר בפסיפס הזה של התקציב והשקעת המשאבים בנושא, גם בהיבט כוחות הנפש והקשב, וגם מבחינת התקציב הכספי לנושא.
למעשה, לפני שבאתי לוועדה הזאת נפגשתי עם מספר מנהלי מועדוניות נוער בסיכון, קידום נוער, גם עם ראשי ערים, ראשי רשויות מקומיות שביקשו לא להגיד את שמם, ולמעשה, הדבר המרכזי שעומד בבסיס, שהיום ראש העיר מחליט להתעסק בנושא – זה קורה, ראש העיר מחליט שלא להתעסק בנושא – זה לא קורה. זה בעצם מקרין על סוג של קפריזות. יש דברים שקשורים כמובן לאופי של ראש העיר – כמה נושא החינוך הבלתי פורמלי מוצא מקום, במיוחד בפריפריה, שאנחנו מכירים שזה משחק סכום אפס, הנער או שנמצא ברחוב, או שהוא מוצא את עצמו במקום יותר משמעותי. ויש דברים שקשורים לגרעון של עיר, מועצה מקומית. בוודאי יש פה אנשים שמכירים את זה יותר טוב ממני, כמו מר יעקב אשר ויושב-ראש הוועדה.

אני חושב שהגיע הזמן שהרגולציה בנושא, ואשמח לשמוע דווקא מכם, ד"ר בנימין, שעוסק בתקצוב שקשור לרשות המקומית, איך זה עובר ומה התנאים, למה ראש העיר נמצא במעמד כל כך מרכזי בנושא כל כך חשוב, שקשור לשלושה תחומים: נוער בסיכון, להבנתי יש בו צד חינוכי שוודאי שזו הוועדה שאנחנו נמצאים בה, יש בו את צד הרווחה וביטחון הפנים. שלושת המרכיבים האלה הם מרכיבים מאוד מרכזיים.
להבנתי, צריך לחשוב, בתוכנית העבודה שהיושב-ראש הזכיר, איך אנחנו צועדים לקראת רגולציה גם על הרשויות המקומיות – מי מבקר אותם, מי מפקח עליהם, שהתקציבים יופנו בחלוקת עוגת התקציבים המקומית לנושא הזה. והזכיר פה ראש המועצה בשלטון המקומי ועדה בין-משרדית. בגלל שבנושא של נוער בסיכון, במיוחד בפריפריה, יש כל כך הרבה מרכיבים, מעבר רק למרכיבים החינוכיים, כמו, לפעמים פרוסה עם שוקולד, שאני זכיתי לראות – אמרתי את זה גם בוועדה הקודמת – לצד הלימודים ושיעורי הבית יש ילדים שמקבלים פרוסה עם שוקולד והם רצים, אני ראיתי את זה, למנהל המתנ"ס; וילדים אחרים, שאנחנו יודעים שהם יכולים להיות עבריינים, הם לא יהיו, שזה מרכיב של ביטחון פנים.
יש מקום באמת משמעותי להקים ועדה בין-משרדית, שאנחנו שותפים בה – זו יכולה להיות תת-ועדה פה, שיהיו בה נציגים של ועדת החינוך, ועדת הרווחה' וכל מיני ועדות שקשורות לוועדת הפנים – שתגבש תוכנית עבודה לנוער בסיכון, רווחה, ביטחון פנים וחינוך. תודה.

תודה רבה. זאביק, בבקשה.

חבר הנהלת ארגון ההורים הארצי, מה שיותר חשוב, זה אבא של שחר, שגם משמשת כחונכת ב"כנפיים של קרמבו".

מעולה. ארגון נהדר.

כאן זה מתקשר למה שאנחנו מדברים כרגע.

באיזה יישוב?

גבעתיים. אמרתי, זה יותר חשוב, ולא במקרה.

זה צמח בהוד-השרון.

לפני שאני נוגע בשני נושאים שאני רוצה להתמקד בהם, אני רוצה לאחל לכולנו, שהוועדה תמשיך להיות מלאה ותוססת גם בעוד שנה-שנתיים ושלוש, כפי שהיא כרגע - - -

גם אתה מאיים?

לא, להפך, זה לא מה שאני רגיל אליו בשנה שחלפה, ולכן אני מאחל לכולנו, שהאווירה תמשיך להיות כזו, זאת אומרת, גם יהיה ביקוש להגיע לכאן, וגם שהאווירה תהיה תוססת וחיונית.

אפשר להגיד שזו פונקציה של אישיות ראש הוועדה.

בוודאי, בוודאי, בהנהגה של יושב-ראש הוועדה.

לא צריך להגזים במחמאות.

שני הנושאים שאני רוצה להתמקד בהם – משרד החינוך, לדעתנו, חייב לקחת אחריות גוברת והולכת על החינוך הבלתי פורמלי, בעיקר ובדגש על הפעילות של הילדים ובני-הנוער במהלך החופשות הארוכות. נושא שעלה למושב במהלך השבוע האחרון, כשדובר על ימי הלימודים לעומת ימי החופשה שיש לתלמידי בתי-הספר, והפער שיש בין ימי העבודה וימי החופשה של ההורים.
שימוש בבתי-הספר, אם זה להשתלמויות, אם זה לקורסים משלימים במהלך החופשות, דבר שיכול להתבצע, זה יכול גם להוות פתרון חלקי, כפי שארגון ההורים הארצי העלה גם לשר החינוך וגם למנכ"לית. לכן, יש כמובן להקצות למטרה זאת נתח גדול יותר ומשמעותי יותר, גם תקציבית, אבל בעיקר בתשומת לב של המערכת, ולתת את הדעת על הנושא הזה.

הנושא השני – וזה מתקשר לאיך שהצגתי את עצמי בהתחלה – על מערכת החינוך הבלתי פורמלי לתת מענה הולם גם לתלמידים ולילדים, בני-נוער, שמאותגרים גם פיזית וגם נפשית. זה לא רק בארגון שדיברתי עליו קודם, "כנפיים של קרמבו", זה קיים גם ב"צופים" ובארגונים נוספים, יש חלקים שמתמודדים עם האתגר הזה. לדעתי, צריכים לחזק את זה, כי לדעתי חברה נבחנת תמיד בתשומת הלב שהיא נותנת לחוליות החלשות שלה. החזקים מסתדרים. החוליות החלשות צריכות את הסיוע, וכאן זו דוגמה קלאסית של חוליה חלשה שצריכה לקבל חיזוק.

זאביק, השאלה ששאלתי את אביעד, עד כמה אתם כגוף מאוד משמעותי, ההורים, באמת עוסקים בלעודד ולדחוף ולכוון לפעילות הלא פורמלית, שכשמה כן היא, היא תלויה בסוף בהורים ובילדים.

אתה פותח לי פתח או פרצה אדירה. קודם דיבר הנציג של מרכז השלטון המקומי - - -

לא, כי אתה יודע, רוב הארגונים ממוקמים - -

תן לי עוד מילה אחת - - -

- - כדי להיות איזשהו כוח מול העולם החיצוני.

לא, זה ממש לא מול.

אבל לארגון עצמו יש מה לעשות בתוך עצמו.

ארגון ההורים הארצי, א. לא קם כדי לפעול מול, אלא יחד. אנחנו תמיד באים מהצד הפוזיטיבי ולא מהצד הנגטיבי. אנחנו לא לעומתיים, אנחנו בפירוש רוצים לפעול עם המערכת ולקדם את המערכת. נקודה ראשונה.
נקודה שנייה, נציג מרכז השלטון המקומי דיבר קודם על כך שבחינוך הפורמלי נמצאים בני-הנוער בסדר גודל של 25%, וכל השאר נמצאים בחינוך הבלתי פורמלי, ואז הוא דיבר על בני-נוער וכן הלאה. אני רוצה להזכיר שהמרכיב העיקרי המשמעותי שתמיד אנחנו שוכחים, כי הוא כל כך טריוויאלי, שבמרכז החינוך הבלתי פורמלי עומדים קודם כל ולפני הכול ההורים, שזה תפקידם, לחנך. והחינוך הזה, מה לעשות, הוא לא פורמלי. כי כשאני מלמד את הבת שלי, למשל, להתנדב או לתמוך, זה לא תחת הכותרת "חינוך פורמלי", זה חינוך לערכים שמקבלים בבית מההורים. זו הערת אגב.
עכשיו לגבי העניין. ארגון ההורים הארצי בפירוש תומך, לוחץ ומנסה לטפח את נושא החינוך הבלתי פורמלי מסיבה אחת פשוטה, דיברנו עליה קודם, ויושב-ראש הארגון דיבר על זה גם בפגישה שהייתה בתחילת השבוע, על נושא החופשות. אנחנו חושבים שטיפוח החינוך הבלתי פורמלי ייתן מענה גם לנו כהורים, גם למשק, ישחרר המון המון המון תקציבים שהולכים היום לאיבוד על אובדן ימי עבודה, למשל. כי ההורים מפסיקים ללכת לעבודה, הם צריכים להיות עם הילדים, למשל, אם נדבר על החופשות. זה דברים שאף אחד לא עושה את הקלקולציה, את החישוב, כמה זה שווה ואיזה - - -

אוקיי. פשוט רציתי להפנות את תשומת הלב, כי ההורים הם כוח מאוד חזק גם מול ראש הרשות. הלוא ראשי הרשויות - - -

אנחנו פועלים מולם.

הכוח הכי חזק מולם זה לא אנחנו אלא זה הבוחרים שלהם.

נכון.

ואם החינוך חשוב ואם החינוך הלא פורמלי חשוב, אז זה נראה אחרת. חבר כנסת גנאים. אחריו ידברו נציגי איגוד מחלקות הנוער. בבקשה.

אני חושב שהדיון על חינוך בלתי פורמלי חשוב מאוד, משום שלפי הבנתי ההיגיון או הפילוסופיה של החינוך הבלתי פורמלי כרוך בראיה שלנו לכל העניין של החינוך. אנחנו צריכים לראות, לפי דעתי, שהמטרה של החינוך או המטרה של בתי-הספר בכלל, והחינוך בכלל זה לבנות את האדם ולחנך לחיים, ולא רק כדי לקחת איזה ציונים או איזו תעודה או לחנך את הפקיד של העתיד, אלא את אדם.

2. אני בא מהשטח, הייתי רכז חינוך חברתי – החינוך הבלתי פורמלי גם בנוי על היגיון שהתלמיד הוא חלק מחברה, חלק מקהילה, ובית-הספר הוא לא בועה מנותקת מכל המציאות, אבל אתה צריך להכין את התלמיד הזה או את הנער הזה לחיים, לחיי החברה שלו.

3. זה חשוב מאוד, בית-הספר והחינוך הפורמלי בתוך כותלי בית-הספר לא תמיד נותן מענה לכל הכישורים ולכל היכולות שיש בבני-הנוער ובתלמידים. יש בני-נוער שיש להם כישורים שבית-הספר, החינוך הפורמלי לא נותן להם מענה.

4. זה חשוב מאוד, זה שעות הפנאי שדיברתם עליהם. בערבית יש לנו אמרה מהמורשת: (אומר דברים בשפה הערבית), אם לא תעסיק את הנפש שלך בטוב, היא תעסיק אותך ברע בסוף. אני יודע שמחלקת חינוך ומינהל חברה ונוער פועלים בחברה הערבית, אני מכיר את ג'לאל ספדי ויודע שיש שם גם מחלקות נוער והם עובדים, אבל האם זה די? לא, זה לא די. לפי דעתי, אם אנחנו רואים את המציאות בחברה הערבית של האלימות, של כל הדברים שקורים שם, האחוז הגבוה אפילו של פשיעה, של עבירות של בני-נוער, סמים, אלכוהול, זה צריך, לפי דעתי, טיפול מיוחד. צריך עוד מחלקות נוער וצריך לתמוך בתנועות נוער בחברה הערבית.

והחשוב יותר והאחרון הוא שכל התוכניות שדיברתם עליהם, אם זה של"ח, אם זה דברים אחרים, שאלתי היא, האם הם גם מותאמות לייחוד התרבותי והלאומי של הנוער הערבי פלסטיני במדינת ישראל ושל התלמידים הערבים? אני חושב שזאת שאלה חשובה שצריכה מענה. תודה.

תודה רבה. יש לי פה שני שמות של אגודת מנהלי מחלקות חינוך: נמרוד גלנטה; מי זה מנחם לב? נציג איגוד מנהלי מחלקות חינוך?

אני מנהל את המחלקה לנוער ומרכזים קהילתיים בעיריית נס-ציונה ויושב-ראש האגודה המקצועית למנהלי מחלקות נוער. מימיני, אגב, יושב דורון נהרי הממונה על הנוער בירושלים והממלא-מקום. ממש בשתי מילים, אני מייצג סדר גודל של 180 מנהלי יחידות נוער ועובדיהם ברשויות המקומיות.

180 מתוך 256 רשויות?

נכון, על כל המורכבויות של תחלופת כוח-אדם. אנחנו עמותה שבסופו של דבר היא וולונטרית, זאת אומרת, שמנהל יחידת נוער כזו או אחרת יכול לבחור להצטרף לעמותה או לא, אבל ברמת העיקרון זה מספר מנהלי יחידות הנוער או מחלקות הנוער במדינת ישראל.

שתי הערות קטנות – קודם כל אנחנו מפוקחים על-ידי מינהל חברה ונוער, ארז אשל. "בעל הבית שלנו", נקרא לזה, זה ראשי הרשויות, השלטון המקומי. אגב, חשוב לי לומר, כי שלומי התייחס לזה, אנחנו מפוקדים על-ידי מינהל חברה ונוער, אבל במקביל – התפקיד שלנו מורכב – במסגרת "עיר ללא אלימות" אני מפוקח על-ידי המשרד לביטחון פנים; אני מפוקח גם על-ידי משרד הרווחה בנושאים של נוער שמקבלים תקציבים מהרווחה; אני גם מפוקח על-ידי משרד הקליטה בהקשר של נושא - - -

אתה יודע, כשיש הרבה מפקחים, אז אין פיקוח.

או אה, חבל על הזמן, עכשיו גם חשוב לומר - - -

זאת אחת הצרות שלנו, שאין הרבה מפקחים בחינוך הבלתי פורמלי.

אני מניח שמה שאתה מתכוון, שאתם עושים בטח איגוד תקציבי.

כן, אבל הוא לא קורה ברמה הארצית, ולזה שלומי התכוון. כלומר, ברמת הרשות – אתה מכיר את זה יותר ממני, כי אתה מגיע מעיר כמו ירוחם שמאוד נהנית או מתוקצבת גם על-ידי עמותות וקרנות – עוד לא דיברתי על הנושא של המגזר השלישי. זאת אומרת, ואני גם מגיע בדיוק למה שעליו דובר, שככל שיחידת הנוער, מחלקת הנוער ברשות, במעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר, השליטה של ראש הרשות על האג'נדה, על המדיניות של יחידת הנוער קָטְנָה, כי הוא יותר תלוי בתקציבים מבחוץ, ולכל תקציב יש גם אג'נדה עצמאית, והעניין הזה מאוד מורכב.

זה חלק מהבעיה, דרך אגב, שכל גוף שבא עם תקציב כזה קטן - -

יש לו אג'נדה משלו.

- - כמו "עיר ללא אלימות", כמו ארגונים שונים, הוא רוצה שתעשה את זה בדיוק כמו שהוא רוצה.

נכון.

וראשי רשויות רוצים מאוד את הכסף, אז מוצאים איזה פטנטים.

זה נכון.

לרוב אין קונפליקטים ברורים בין המסגרות, פשוט יש חוסר תקשורת בין המסגרות. אנחנו צריכים לדעת לצבוע תקציבים, זה חלק מהמורכבות של מחלקת הנוער, זה חלק מהתפקיד המרכזי של מחלקת הנוער, וזה חלק מהצורך – בהמשך למה שארז אמר – שמנהל מחלקת נוער יהיה מקצוען ומחזיק מעמד בטווח של שנים ולא בא לשנה-שנתיים, אני עדיין לא מדבר על העובדים.

תגיד לי, אבל החוק החדש שמחייב היום מנהל יחידת נוער, מה הוא עשה? הרי היו גם הרבה מחלקות נוער גם לפני זה.

קודם כל, מה שהציל או בנה אותנו, זה לא החוק הזה. בחוק הקודם ניתנה זכות בחירה מגיל 17 בבחירות לרשות המקומית. ברגע שחצי מתיכון, חצי גילאי י"א עד כיתה י"ב, או רבע מכלל בני-הנוער מכיתה ז' עד י"ב יש להם זכות בחירה לרשות המקומית - -

זה מעניין.

מאוד.

- - פתאום יש מחזיק תיק נוער שהוא סגן ראש עיר, יש מדיניות, יש תקציב, זה מה שהציל אותנו. חוק מנהלי יחידות הנוער הוא חוק רזה, הוא חוק לא בשל, הוא חוק שהשטח – ואני כן מרשה לעצמי לייצג פה את השטח – לא תמיד מזדהה אתו. הוא יצר לפעמים יותר נזק מתועלת, בגלל שהוא בעצם דורש שמנהל יחידת הנוער יעבור מעמותה, מאיגוד, ממתנ"ס, מחברה למתנ"סים – יושבים פה נציגים שלהם – וכו' וכו', לעירייה. מה הבעיה? ששם בחלקם ישבו בחוזים – לא אכנס לנושא של המשכורות - - -

זה מכרז, זה רמת שכר.

בדיוק.

בירוחם קרה אותו דבר, דרך אגב. היה לנו מנהל יחידת נוער שהועסק דרך המתנ"ס, וזה הרבה - - -

זה קרה בירוחם עם יובל, נכון. חשוב גם לומר שאנחנו בתקופת דור המדבר של החוק. אנחנו מנסים להבין אותו, מנסים גם כאגודה – קודם כל, אנחנו חתומים על החוק, כלומר, אנחנו מחויבים לו, אבל אנחנו מנסים גם כאגודה לשווק אותו למנהלים.

אתם מחויבים לחוק גם אם לא תהיו חתומים עליו.

אני מתכוון מחויבים ערכית.

מה שחשוב באמת – מאחר שאנחנו רוצים באמת לתקן אותו, א. קצת להשמין אותו, אז חשוב מאוד בהמשך – ללא קשר לדיון – לשמוע ולקבל כל מיני הערות של דברים שאפשר לעשות.

אשמח מאוד לכתוב הערות, נייר עמדה מסודר בנושא של שיפור חוק הנוער.
אני רוצה רגע להתייחס לארבעה סעיפים קצרים שעלו בצורה כזו או אחרת, אני רוצה טיפה לעשות סדר ולהגדיר את דעתנו בעניין. קודם כל, אני רוצה לעשות חיתוך בשני מובנים: חיתוך סוציו-אקונומי, גם ברמת הרשות וגם ברמת המדינה, של מצב הנוער במדינת ישראל.

ברמת הרשות – אני נותן נתונים כלליים שנחקרו – יש לנו מודל של 30%: שלושה עשירונים סוציו-אקונומיים עליונים, שני עשירונים סוציו-אקונומיים נמוכים וחמישה עשורים מרכזיים. השלושה העשירונים הסוציו-אקונומיים כמעט בכל רשות במדינת ישראל מטופלים במסגרות החינוך הבלתי פורמלי וולונטרית לגמרי. הם נמצאים במסגרות תנועות הנוער, יש גם תנועות נוער שמצליחות לרדת מהעשירונים האלה, ואני נותן סקירה ברמת העיקרון. אנחנו רואים אותם בקונסרבטורים, בבתי-ספר למחול, במסגרות המד"צים וכו' וכו' וכו'.
שני העשירונים התחתונים גם מטופלים יפה על-ידי מינהל חברה ונוער במסגרת קידום נוער, גם משרד הרווחה מטפל, בסופו של דבר הם נמצאים יחסית במצב טוב – אני מתייחס למה שחבר הכנסת יוני שלא נמצא פה כרגע אמר – הם יחסית במצב סביר, נקרא לזה ככה.
חמישה העשירונים המרכזיים זו אוכלוסייה שבדרך כלל גם מהבית אין להם תרבות – כמובן שאני מכליל לגמרי – של עשייה וולונטרית. אנחנו צריכים לדעת למשוך אותם באוזן על-ידי החינוך הפורמלי. כלומר, בית-הספר הוא הפלטפורמה הנוחה לי לגייס בני-נוער למסגרות התנדבות – למסגרות של מועדוני נוער, למסגרות פעילות בלתי פורמלית, למסגרות פנאי בשעות המאוחרות של הלילה ובתקופת הקיץ – ואנחנו מאוד נעזרים בעניין הזה.

אבל בסופו של דבר, אני חושב שנכון להיום, יחידות הנוער נאבקות על ה-50%, על חצי מבני-הנוער ברשות שלא אוטומטית נצמדים. אנחנו עושים את זה בשיתוף עם מחלקות הספורט, בשיתוף עם המחלקות הבלתי פורמליות האחרות, כמו חוגים וכו' וכו'. זו המסה המרכזית שהיום היא האתגר האמיתי של מחלקות הנוער במדינת ישראל.
החיתוך הסוציו-אקונומי השני שרציתי להתייחס אליו, הוא ברמה הארצית. כמו שאמרתי, בסופו של דבר, ושלומי אמר את זה, ראש הרשות הוא זה שקובע את המדיניות של תחום הנוער במדינת ישראל. המשמעות של זה, זה לא תמיד שאם ראש רשות אכפת לו או לא אכפת לו, במובן הציני, אם ראש רשות רואה במגזר הזה קבוצת כוח שתשפיע גם בבחירות, וההיבט השני, אם יש לו כסף או אין לו כסף. הכול עניין של סדרי עדיפויות – בהרבה רשויות עדיין החינוך הבלתי פורמלי נתפס כקצפת שאפשר לנקות אותה, במידה והמצב התקציבי של הרשות לא טוב. אין פיקוח על התקציב הזה.
ארז יודע בדיוק את התקציבים שעוברים לרשות על-ידי מינהל חברה ונוער, אנחנו מדברים על לכל היותר בין 1% ל-3% מתקציב מחלקת נוער בריאה במדינת ישראל – לא מחלקת נוער שלא מתוקצבת כמו שצריך – מגיעים על-ידי "הנוער בוחר בערך כדרך", על-ידי חוק מנהלי יחידות הנוער. רשות שמצליחה לעבור את ה-4%-3%, זה כמעט לא קיים, בוא נגיד ככה.

תודה רבה. דברים בהחלט חשובים, וזה חוזר באמת בסוף לראש הרשות והבנתו, לא רק הכוח הפוליטי, אלא הבנתו למרכזיותו של נושא החינוך בכלל, והחינוך הלא פורמלי כמובן.

אפשר עוד הערה קטנה?

כן.

רשויות התרגלו להימדד על-ידי מדדים ארציים. תראו את התחרות על הנושא של גיוס לצה"ל, מיצוי שירות בצה"ל, כל שנה בידיעות אחרונות יש את הטבלה הענקית הזאת, ראשי רשויות נלחמות על זה. פתחו בחברה למתנ"סים "מדד המאה", מדד לבריאות קהילתית, לאיכות חיים קהילתית.
אני מציע שהוועדה הזאת תגדיר מדד ארצי בנושא של בריאות קהילתית, חינוך להתנדבות וכו' וכו', על-ידי החינוך הבלתי פורמלי, ותלך על נושא של באמת - - -

יש גם תחרות בין יחידות הנוער.

בוטלה.

בוטלה?

כן. תקן אותי, ארז, אם היא בוטלה.

לא היה את זה בשנה האחרונה. מנסים להחזיר את זה.

יחידת נוער מצטיינת, כרגע זה לא קיים.

תודה רבה. חבר הכנסת סולומון, בבקשה.

בוקר טוב, קודם כל בהצלחה. אני מאוד שמח שאתה היושב-ראש. אני בטוח שנעשה צעד קדימה.

אני לא חבר ועדה, אבל אבוא הרבה מאוד לפה, כי חינוך בלתי פורמלי זה נושא שמאוד מאוד קרוב אלי. במהלך הרבה שנים אני עובד בחינוך. אני מוכרח להגיד לכם שחינוך בלתי פורמלי כל כך חשוב, כשבמהלך שלוש שנים שהייתי ברואנדה, שמתי את החינוך הבלתי פורמלי כלא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי, ובסופו של דבר התוצאות שראינו – מתוך 120, 117 הוציאו בגרות בגלל החוזק הפנימי שהקנינו בילדים. לכן זה חשוב מאוד באופן כללי, במיוחד במיוחד לאור המצב של בני-נוער, שאנחנו שומעים השכם והערב על כל מיני פעולות שאנחנו רואים בכל מיני מקומות.

ערכים, אני חושב שהם בסיס לכול, להיות בן-אדם. אני אומר את זה כל הזמן, לא סתם קראתי לבן שלי אדם, כי באמת אני חושב שזה הדבר הבסיסי.

באופן ספציפי, בנושא יוצאי אתיופיה – חינוך בלתי פורמלי זר לנו בארץ. אם אני לוקח את כל הבעיות שלנו – הרי אם אנחנו רואים, למשל, בכפרי נוער, כל אותן פנימיות שבסיכון, אם נעשה ניתוח כמה יוצאי אתיופיה, הם כמעט – לא צריך להגיד, המספרים ידועים – הם הרבה הרבה מעבר למספר בקהילה שלנו, וזה נובע מזה שבחינוך בלתי פורמלי, אני מגדיר שכל הבעיות שלנו נובעות מהחינוך הבלתי פורמלי. מפני שהורינו לא יכולים לעקוב אחרי הילדים, מהסיבות שאנחנו יודעים, והילדים רוכשים את כל הדברים הלא טובים אחרי הצהריים, דווקא אחרי הלימודים, כי אין חוגים, כי אין פעילויות מתאימות.
אני במקרה נמצא בתנועות נוער, אז אחרַי עושים פעילות יפה מאוד, אני נמצא שם גם בוועד, אבל האתיופים מיעוט, הם לא הרבה. ואני יושב בחוגי סיור עם "הנוער העובד והלומד", אני אומר לכם שהם מתקשים לגייס ילדים יוצאי אתיופיה. לכן, אני חושב שבמשך הזמן נצטרך לעשות ישיבה נפרדת בוועדה כדי לנתח מה אפשר לעשות, איך אפשר לשפר, כי המצב שלנו גרוע מאוד מבחינת בני-נוער.
בנושא כללי, אני חושב שהוועדה הזו בסופו של דבר, בנוסף להצעות שהועלו, צריכה להימדד בהגברת המודעות לחינוך בלתי פורמלי בארץ, הגברת המודעות, החשיפה. ראש עיר יחליט אם כדאי לו או לא כדאי לו, אם הוא יודע מה החשיבות של הנושא הזה. זה לא בגלל שזו עוד פעילות, אלא בגלל שבסופו של דבר זה יכול ליצור חברה הרבה יותר טובה, הרבה יותר בריאה. תאמינו לי, הישגי לימודים אחר כך יבואו בעצמם. תודה.

תודה רבה. איתן מזרחי, מנכ"ל חברת המתנ"סים לשעבר, בבקשה. יש פה מישהו מחברת המתנ"סים? אחריו אתה, יעקב אשר.

קודם כל, תודה. אני חושב שהדיון מאוד מאוד חשוב, אבל להערכתי אנחנו צריכים לדעת שבנושא הזה נעשים הרבה מאוד דברים, ויש בו התפתחות בשנים האחרונות, אבל עדיין הוא דורש מהפכה. אני לא רוצה להגיד מילה אחרת חוץ ממהפכה. כשאנחנו מסתכלים על החינוך הבלתי פורמלי, אנחנו בוחנים משולש השפעה, מה משפיע על הילד למה שאנחנו רוצים כדי שהוא יהיה אזרח כשיהיה גדול? שיהיה אזרח, בדיוק כמו שאמרת – אנחנו רוצים אזרח מתלבט, אחראי, שואל שאלות, לא מקבל דברים כמובן מאליו, יודע, אוהב את המדינה שלו, זה מה שאנחנו רוצים. כשאנחנו בודקים את משולש ההשפעה: הורה, בית-ספר, פנאי, אני יכול להגיד לכם, די באחריות, שהגורם המשפיע כמעט ביותר, הוא פנאי.
עם תסתכלו על הפנאי בחברה, אתם תראו שהמדינה הפריטה את הפנאי של הילדים שלנו לקניונים, לכל מיני גורמים אחרים, וקרוב ל-20% משתתפים בכל הפעילויות המדהימות של מינהל חברה לנוער, תנועות נוער, מתנ"סים ואחרים. האחרים לא. הם מושפעים ממשהו אחר. וגם אלה ממשהו אחר.
כשאנחנו מסתכלים על זה, אנחנו יודעים שבתנועות נוער, במתנ"סים, במקומות כאלה, במד"צים, אתה מקבל אחריות; אתה מגיל 16 מתחיל לנהל עניינים – זה לא קורה בבית-ספר – אתה מנהל את העניינים; אתה אחראי על קבוצה; אתה מדריך; יש לך אחריות מאוד מאוד גדולה, וזה מפתח מיומנויות אחרות.

אם תשאלו את כל האנשים סביב השולחן הזה, היום כמבוגרים, והרבה אחרים, מה השפיע על החיים שלהם, אתם תזהו שזה המון המון תהליכים בחינוך הבלתי פורמלי, או מבוגרים משמעותיים. אם ההשפעה של תנועות נוער, של מתנ"סים, של תהליכים בלתי פורמליים, של המסע לפולין, היא כל כך חזקה, למה אנחנו לא משקיעים הרבה יותר כסף, ולמה זה 4%-3% ו-5% – כאן צריכה להיות מהפכה.

במסגרת "התוכנית הלאומית לנגב", שהייתה לפני כמה שנים, פיתחנו מודל שאני מציע לאמץ - - -

התוכנית הזו, אני מבין, נעלמה.

היא עבדה שלוש שנים ואחר כך גמרו אותה. אני מציע להקשיב, לקחנו חצי שעת הוראה לתלמיד בנגב – היום שעת הוראה, אני לא יודע, היא 7,000-6,000 שקל, אז היא הייתה 4,000 שקל – אמרנו והגדרנו שכל נער במדינת ישראל – ואין בעיה להתחיל את זה באופן מדורג – מקבל חצי שעת חינוך, תקציב של חצי שעת חינוך להשתלבות בחינוך הבלתי פורמלי, ושהוא ייבחר אם הוא הולך לאיזה פעילויות, זה יכול להיות יותר מפעילות אחת.
התוכניות הזאת עבדה בכל יישובי הנגב במשך שלוש שנים, ועשתה מהפכה די גדולה. לצערי, אחר כך הפסיקו אותה מבחינה תקציבית. זו הייתה ועדה שעמדתי בראשה, תחת הוועדה של שמשון שושני, ב"תוכנית הלאומית לנגב", וכל ילד קיבל סל של שירות בחינוך הבלתי פורמלי. צריך להגדיר את זה – אם שעת חינוך, אז שזה יהיה 40% או 30% או 50% משעת חינוך פורמלי.

הרבה מהתוכנית הזו – שומע אותי? – היום ביישובים הבדואים בדרום.

נכון.

אם מסתכלים על השעה הזו, אני אומר לכם, ואומר לך, יושב-ראש הוועדה, ש-40% מתקציב שעת חינוך לילד, זה הרבה יותר מאשר שעת חינוך בבית-הספר, בערך הסגולי שלו ובהשפעה על החיים של הילד. לכן אני חושב שיש פה עבודה אדירה בהרבה נקודות שאמרו פה, אבל בגדול יש פה יסודות טובים של מה שעושה המינהל, החברה למתנ"סים, תנועות נוער, אבל זה לא צריך להכפיל אותם, זה צריך להיות פי 20, פי 30, פי 40, כי זה קובע את דמות החברה והאזרח במדינה הזאת בעוד עשר ו-15 שנה – האם הוא כל הזמן מקבל, האם המדינה שלנו הפכה להיות, מה מקבלים מלמעלה.
החינוך הזה בתנועות נוער, במתנ"סים, במדצ"ים, בעצם יוצר אחריות אישית מאוד חזקה של אזרח אחראי, לוקח אחריות על החיים שלו, אוהב את המדינה שלו, וזה מה שאנחנו צריכים שיהיה, ופה נקודת ההשפעה.

תודה. חבר הכנסת יעקב אשר, ראש עיריית בני-ברק לשעבר.

עד לא מכבר, כן. בוקר טוב, אני חושב שהנושא הזה של החינוך – הייתי קורא לו אולי "השלמת חינוך" או "חינוך משלים", ולא כל כך החינוך הלא פורמלי, כי בעצם חינוך הוא לא רק לימודים וידע, אלא חינוך הוא גם דברים נוספים. אני חושב שהפעילויות האלה והנושאים הללו שנעשים בשעות אחר הצהריים, בשעות שבהן בתי-הספר כבר לא עובדים, הם קריטיים מאוד, הם קריטיים בשכונות מצוקה. אם ניקח רשות כמו בני-ברק, מעבר למצוקה הכלכלית, גם מצוקות חברתיות, פרדס-כץ, מקומות כאלה, שבהם המתנ"סים ואותן מועצות נוער למיניהן, שגם טיפחנו אותם, חשובות מאוד, כי בעצם זה לא רק לעשות טוב, אלא זה הרבה מונע גם סור מרע.
אותו ילד שאחר הצהריים מסתובב משועמם ברחובות הוא טרף קל לגורמים כאלה ואחרים שלאט לאט יכניסו אותו לתוך הכנופיה שלהם בצורה כזו או אחרת. ולכן זה חשוב מאוד, וגם נאמר כאן מקודם, וזה קשור מאוד מאוד אם יש ראש עיר minded לעניין, כן או לא. ולכן באמת התפקיד של השלטון המקומי בעניין הזה, ואנחנו דיברנו קודם עם יפעת, שהייתה אחראית על נושא של נוער בשלטון המקומי, אנחנו חנכנו גם אתמול את "השדולה למען השלטון המקומי".
אני חושב שנעלה את הנושאים האלה בצורה רצינית, כדי שראשי עיר גם ידעו לפני בחירות לבוא ולהתגאות בדברים הללו, ולעשות את הדברים הללו כדי שבסופו של דבר הנוער שלנו יקבל את הדברים שהוא צריך לקבל. לכן ה- mindedשל ראש עיר חשוב מאוד.
אני רוצה להעלות נקודה, דיברו מקודם על מועצות הנוער בישראל, אני מבין שיש איזשהו דיבור על כך שלתת עדיפות לתנועות נוער או לתנועות של "מת"ן" מה שנקרא, לתת עדיפות יותר לאלה שמשתמשים במבנים שאינם מבנים של בתי-ספר. ואני שואל, למה? אני חושב שמדינת ישראל היום הולכת לציפוף, אם ניקח את הרשויות בגוש דן בוודאי – לאט לאט המדינה מצטופפת והולכת. משאב הקרקע הוא משאב גדול מאוד. למצוא מקום שגם תהיה לו הקצאה והוא גם ישמש, ואחר כך לבנות את המקום והשקעה של בניין – בתי-הספר לאט לאט כמדיניות, אני חושב, שצריכים להפוך למשהו שעובד בכל שעות היום, הוא עובד כבית-ספר בבוקר, כמתנ"ס כזה או אחר, או כפעילות כזו או אחרת אחר הצהריים - - -

היום זה נקרא "בתי-ספר קהילתיים". משתמשים בתשתית אחר הצהריים.

יפה, לכן אני אומר שלדעתי לא טוב להגביל. יש איזושהי הצעה לתיקון של חוק הנוער או חוק מועצות הנוער, כדי לתת עדיפות לאותן תנועות שעושות את הפעילות במבנים, שאינם מבנים של בתי-ספר.

מבנים עצמאיים, סניפים.

ואני שואל, למה? בתי-הספר הם רכוש של הציבור. משעה מסוימת עד שעה מסוימת זה בית-ספר, אחר הצהריים – זה לא עניין כל כך עקרוני, כמו שזה עניין שברשויות שבהן יש מצאי קרקע ציבורי יותר קטן. ניקח רשות כמו בני-ברק – מפני שאני בא משם, העיר הכי צפופה במדינת ישראל, ויש עוד כמה וכמה כאלה, ובעתיד יהיו גם יותר – משאב הקרקע חיוני, אין מקום לשים גם בית-ספר, גם מתנ"ס, גם מקום לתנועת הנוער, הלוואי שהיה, אבל לתת עדיפות לזה ולא במבנה רגיל, לדעתי זו טעות שעלולה לגרום לכך שאולי לא תהיה פעילות כזאת בגלל שאין מקום. תודה.

תודה רבה. אנחנו מצטמצמים - - -

אני. ביקשתי בהתחלה.

כן, אני עוד לא סוגר.

הזמן הולך ואוזל, צריך לסכם – על איזה החלטות מדברים? סיכומים? הצעות?

בל"ד והעבודה – בעיות אתם.

לא, חס וחלילה, ההפך. אני רוצה לשמוע את זהבה מהחברה להגנת הטבע. בבקשה, זהבה.

אולי אנחנו נדבר לפניהם, כי אם אפשר גם שיגיבו על הדברים שלנו.

בדיוק, נכון.

תדבר זהבה, ואני עובר אליכם.

בוקר טוב, אני מדריכה בסיירות, וכחלק מההשתתפות שלי, אני חושבת שצריך יותר פעילויות אצלי, כי אני גרה ביפו ויש רק סיירות לקבוצה אחת, לילדים ספציפיים ולא ליותר, וחלקם משתמשים בזה. אנחנו משתתפים בזה, ויש ילדים שלא עושים כלום ומסתובבים ברחובות ומדרדרים, וחשוב שיהיה להם יותר מה לעשות, ושיהיו יותר פעילויות חברתיות, ושיהיו בזה וגם ישתתפו. למדתי קורס של מדריכה, ואני מדריכה, יש לי חניכות, אבל לא הרבה, כי הן עדיין לא יודעות מה זה, ואני חושבת שצריך שתהיה יותר מודעות.

כן, מאה אחוז, תודה רבה. בוז'י.

אני רוצה למקד את הדיון לשני דברים. דבר ראשון, הרושם שלי עוד במכלולים שונים של פעילות קודמת – התרשמתי, והיה לי על זה דיון עם דורון בזמנו – אין באמת ממשק אמיתי בין יחידות הנוער, קידום הנוער והיועצים לנוער לבין מחלקות הרווחה, למשל. אומנם הזכרת פה פיקוח של הרווחה, אבל לא ממשק אמיתי. זו השאלה הראשונה. כי אם אתה עוסק בכל הנושא של ילדים ונוער בסיכון, והיום התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון הורחבה בצורה משמעותית, אז אצה רצה לה מערכת החינוך ואומרת, הנה מצאנו אולי סוג של מקור תקציבי, אבל היא לא הציגה אלטרנטיבה ליתר התוכניות שמופעלות על-ידי התוכנית. לדעתי אין תכנון נכון, למעט ברשויות שבהן יש מינהל משותף של רווחה וחינוך, וניצול משאבים שמופנים לשעות הפנאי, לחינוך הבלתי פורמלי, במיוחד במיקוד לילדים ונוער בסיכון. זו שאלה ראשונה, אני שואל, מה עושה המינהל בנושא הזה?
הנושא השני, זה למי הכפיפות האמיתית בתחום הזה? כלומר, למי המדריך מדווח? הוא לא מדווח בעצם למנהל בית-הספר. למי הוא מדווח? לראש היחידה - - -

למנהל המחלקה.

למנהל יחידת הנוער - - -

לראש מחלקת החינוך או לאגף החינוך.

אשמח לדעת, במצב למשל של נורות אדומות, מצבים שבהם מאתרים נער או ילד במצוקה, למי הוא מדווח? הוא לא מדווח לבית-הספר? הוא מדווח לראש מחלקת החינוך? למי זה הולך? איפה התרומה של המערכת הזאת, הלא פורמלית, שאין ספק שהיא אולי יכולה להיות הרדאר האמיתי למצבו של הילד או הנער, דווקא בגלל שהוא בכדורגל או בתנועת הנוער, או בכל פעילות אחרת בתוך המערכת הכוללת של החינוך או בבית-הספר או ביישוב.

הוא מדווח למועצה לשלום הילד.

מה פתאום לדווח למועצה לשלום הילד?

חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.

תודה. קודם כל הדיון הזה מאוד חשוב בגלל ההקדמה של יושב-ראש הוועדה. ותסלחו לי שאגיד שלא ראיתי את הקשר בין ההקדמה המאוד ערכית, שהדגישה ערכים, לבין הדיבור שלנו. אני רוצה לשאול מה השאלה הכי עקרונית לשאול בשביל לדעת האם החינוך הלא פורמלי הצליח או נכשל? האם זה כמה נערים ונערות אנחנו אוספים מהרחוב בשביל שלא ישתעממו? אני חושבת שהמדד העיקרי הם הערכים, ולחסן את הנוער בפני תופעות שמדאיגות אותנו. לא הרגשתי בדאגה מסביב לשולחן הזה, לערכים, לתופעות של גזענות, להידרדרות הדמוקרטיה – מדי שנה מתבצע סקר נוער, אין סקר ערכים. מי שקורא ועוקב אחרי הסקרים האלה צריך להיות מאוד חרד, מאוד מאוד מודאג מהתדמית של החברה, מהערכים של החברה.
אם אנחנו אומרים שהחינוך הפורמלי כל כך מושקע בהישגיות, ללמד, ציוני בגרות – אני לא מצדיקה – ולכן הצד הערכי הוא צד חלש או אפילו ערכי בכיוון הלא נכון, אז כך אני מבינה את החינוך הלא פורמלי. בא החינוך הלא פורמלי בשביל לחזק את הצד הזה, הצד החברתי הערכי המוסרי, שגם מערכת החינוך נכשלת פה. ופה הדיון היה כמותי. לא היה דיון ערכי סביב תוכניות, שעות, האם יש מספיק. אני לא רוצה יותר תוכניות גרועות. אני דווקא לא רוצה את היותר הזה, כי אולי היותר הזה הוא יותר לא בכיוון הנכון. הוא יותר שלא מסתכל על הערכים האלה: לחנך את הנוער, לא רק לאזרח לא אדיש ולאזרח בעל יוזמה, אלא לאזרח בעל ערכים.
בואו ניקח את נושא "לדעת את הארץ", זה לא אם יש לנו יותר תוכניות לדעת את הארץ או פחות תוכניות. אני יכולה לעשות תוכנית של לדעת את הארץ עם הדגשת יתר על הזהות שלי – זו המולדת שלי, הכול שלי, ואני מוחקת את האחר, אני לא רואה אותו, ואז מה התוצאה של לדעת את הארץ? לדעת את הארץ בסקטור היהודי זו המולדת שלנו, הכול של היהודים, הפלסטיני לא נמצא. לדעת את הארץ בסקטור הערבי, זה בילויים, זו תוכנית שמנותקת מהזהות שלנו.
כאשר אני היית תלמידה, אנחנו הכרחנו את בית-הספר לשנות את תוכנית הסיורים.

כבר שם התחלת?

כן. בניאס – אנחנו אמרנו, לא. אנחנו רוצים לירושלים, לעכו, ליפו, ומשם תלמדו אותנו על ההיסטוריה שלנו. אבל גם כאשר עשינו את הסיורים האלה, ביקשנו גם לדעת על האחר. אני זוכרת בבית-הספר העל יסודי יפו – אני רוצה גם לראות איך היהודים חיים, המוסדות שלהם, גם להשוות אפליה, אבל גם לדעת את האחר. השאלה נעדרה סביב השולחן הזה. היא לא פה. אתם לא מודאגים, זה מה שמדאיג אותי. אני יוצאת מהחדר יותר מודאגת, לא פחות. אתם לא מודאגים מהנוער. היושב-ראש דיבר על גזענות, על אלימות, לא על לאסוף את הנוער מהרחובות.

אני חושבת שהתוכניות האלה או שהן לא מחסנות את הנוער מהגזענות ולא מיידעות את הנוער היהודי על האחר – דווקא אנחנו הפלסטיניים יודעים הרבה על האחר – או שהן תוכניות אידיאולוגיות, רוויות באידיאולוגיה, רוויות בפוליטיקה. יש תוכניות – אני לא יודעת אם זה חלק, תתקנו אותי – המסע לירושלים, כאשר המנהלים אומרים לנו: אסור לנו להיכנס לאל-אקצה, למקומות של הפלסטינים, אבל אנחנו צריכים להיצמד למסלול הזה: הכותל והמקומות שקשורים ליהודים. אז בא המנהל ואומר, אני לא רוצה. המנהלים הערבים לא אומרים, אנחנו רוצים יותר, אנחנו דורשים, אנחנו רוצים יותר תקציבים. הם קוראים את התוכנית, הם אומרים, שוקרן, תודה רבה, אנחנו לא רוצים.

לכן, לפני הניתוח הכמותי, שורה תחתונה, אתם החמאתם ליושב-ראש, אבל ניתקתם את עצמכם מההקדמה שלו. השורה התחתונה, אם התוכניות הלא פורמליות מוצלחות או לא, אם הן מחסנות נגד הגזענות, נגד הערכים שהורסים את הדמוקרטיה, שהורסים אפשרות של דמוקרטיה, והאם הם מחנכים לאחר. אני רוצה תוכנית של "לדעת את הארץ", להיכנס לעכו, לחיפה, לראות את השכונות של הערבים, להיכנס לנצרת לראות את השכונות של הערבים, לא רק לחברון ולכותל המערבי, זה החינוך הלא פורמלי, ולא השאלות האדמיניסטרטיביות והשאלות של הכמות.

תודה רבה. גיל-עד חריש, בבקשה.

שלום, נעים מאוד. אציג את עצמי חצי דקה, ועוד שתי דקות, אחר כך אסיים. אני אחראי על עמותת "לשובע", שבין מפעליה רשת שנקראת "קדימה" – ללא קשר למפלגה, היא קמה הרבה לפניה – שמפעילה בתי-נוער לחינוך משלים. יש לנו 19 בתי-נוער מקרית-שמונה ועד ערד, ובהם מתחנכים כל יום, כל השנה, כל השנים. זאת תוכנית רצופה שמלווה את הילד מהרגע שהוא נקלט בבית-הספר היסודי בשנים הראשונות עד כיתה י"ב, וגם עכשיו לאחר מכן, וזה כבר סיפור אחר.
אני מברך על הדיון, מבקש רק לצמצם אותו ולמקד אותו. החינוך המשלים רחב מאוד, יש למבוגרים ויש לילדים, ויש לשכבות מבוססות ויש לשכבות פחות מבוססות. אני רוצה לדבר על החינוך המשלים לילדים ולנוער בסיכון. חינוך משלים לילדים במשפחות מבוססות נועד להעשיר אותם. אני מדבר על הילדים שצריך להציל אותם, וההבדל תהומי. אני חושב שעצם הערבוב – חשוב לדבר כללית – אבל אני מציע להתמקד בשלב מסוים נוסף – ואני מברך על הסיור שהוועדה קבעה בנושא הזה, לראות איך מטופלים ילדים בסיכון ממשפחות במצוקה במסגרת החינוך המשלים. כי עם כל הכבוד לחינוך הפורמלי בבוקר, הוא לא נותן את המענה המושלם או השלם, נקרא לזה, יש צורך מאוד מאוד רב בחינוך משלים לנוער בסיכון.

יש לי פה נתונים של ארבעה משרדי ממשלה שעשו יחד סקר ב-2009, אני מודה, זה ארבע שנים אחורה. יש לי פה רשימה: 152,000 ילדים הוגדרו כבסיכון, אקריא רק את החמש שורות הראשונות באחוזים, מתוכם 151,000, מתוכם 7% סובלים מהתעללות פיזית, 11% מהם להורים עם אלכוהול וסמים, 12% אחד מההורים מוגבל שכלית או נפשית, 25% סובלים מתת-תזונה, 33% לימודים לא סדירים, 50% בעיות בתחום הרגשי-חברתי, 66% בעיות בתחום הלימודי-התפתחותי, 23% הפגינו התלהמות תוקפנית, 7% מגילאים 17-12 ביצעו עבירות פליליות של גניבה, 15,000 מתוך ה-151,000 ניסו לשים קץ לחייהם. יש לי עוד את כל הפילוחים, פשוט חבל לי על זמנכם.
אני חושב שהפתרון הנכון מחייב לילדים מהסוג הזה – ואני מדבר רק עליהם, לא על אנשים אחרים שבאים להעשיר את ידיעותיהם – תוכנית מקיפה. עם כל הכבוד לחוגים מבורכים בכל מיני מסגרות אחרות פעם בשבוע, פעמיים בשבוע, פעם בשבועיים, חוג הכי מבורך, עם כל הכבוד, אנחנו זקוקים למסגרת משלימה, שהילד ילך לאיזה מסגרת שהוא רוצה, אבל כל יום, כל השנה, שלא יתבדר, שיהיה לו מדריך אחד שיסתכל עליו כל הזמן. זה מה שאנחנו עושים במסגרות שלנו.
לאור זה פותחה תוכנית, ונמצא פה מר מזרחי, לשעבר המנכ"ל של החברה למתנ"סים, ביחד אתם, להרחיב את התוכנית הזאת כמעט לכל הנוער במצוקה, באופן שבכל מתנ"ס יוקצה אגף לנושא הזה, לנושא שלנו, ויוקם בית נוער. כבר השגנו את המימון העיקרי בהקצבה מיוחדת ממפעל הפיס, איתן יכול לאשר זאת. לצערי – ופה תכף נגיע לנקודה העוקצת – ההקצבה הזו בסכומים גבוהים בוטלה מאחר שניתנה הוראה להעביר את כספי הפיס למעונות ילדים בני שלוש, אבל ילדים בני שלוש מגיעים גם לגיל שש מתישהו. ואז אמרו לנו לחפש את הכסף החסר באמצעות כספי הרשויות המקומיות מתוך אמת המידה של הפיס. איתן מכיר את זה ויכול לאשר בהנהון, חבל על זמן הדיבור. פנינו להרבה ראשי רשויות: תנו לנו אישור להקים את בתי-הנוער האלה עבור ילדים בסיכון מתוך כספי אמת המידה. היה פה ראש עיריית בני-ברק, הסכים. לצערי, עכשיו אנחנו בודקים בעכו, אבל לפחות 20 ראשי ערים – ואמרתם, חשיבות ראשי ערים – סירבו, הם העדיפו פרויקט אחר. זה עניין של סדרי עדיפויות, אני מסכים, לא נכנס לשיקולים, אבל באמת צריך לעשות את זה דחוף, כי אנחנו מדברים על הצלה ולא על העשרה.

הרצאות. אין זמן, עוד עשר דקות.

תודה.

עוד הערה אחרונה, כבודו, דיברו פה על המגזר הערבי. אנחנו פועלים גם במגזר הערבי. פעלנו הרבה במגזר הערבי ופועלים, אבל יש בעיה. אנחנו פועלים אך ורק באמצעות בנות שירות לאומי או שירות אזרחי או איך שיקראו לזה, או שנת שירות. לצערי, במגזר הערבי נכשלנו. בג'סר א-זרקא וברמלה, מקומות שהיינו כדי לגייס בנים או בנות - - -

כי אנחנו מסרבים לשירות אזרחי. אתם תיכשלו. הנה, אז זו עוד דוגמה לתוכנית, שאתם מקשרים אותה עם עמדה פוליטית מסוימת.

רגע, חנין.

אנחנו נגד שירות אזרחי - -

התוכנית שלנו, דרך אגב - -

- - אז למה התוכנית במסגרת של שירות אזרחי? אתה הוכחה למה שאמרתי.

- - מקדמת את הערוצים הערבים.

גיל-עד, גברת זועבי, חברת הכנסת זועבי, זה ויכוח מסוג אחר.

תודה, סליחה, אדוני.

זו הוכחה.

אתם לא יכולים להחזיק את המקל בשני קצותיו, שירות אזרחי הוא דבר חיובי. ואני מקווה מאוד שתימצא - - -

כולנו תומכים בו.

לא כולנו. אין כולנו. אם זה היהודים, אז כן. אם כולנו, כולל בתוכו את הפלסטינים, אז לא.

אז את מתנגדת. שירות אזרחי זה לכל אזרח, גם לפלסטינים.

חברת הכנסת זועבי, אני יודע - - -

כולנו, זה תלוי מי כולנו. תמיד כולנו היהודים. זה לא כולנו.

ברוך השם אני חתמתי על הרבה ארגונים של שירות אזרחי מהמגזר הערבי.

אז לא כולנו. תראה את הסקר.

חברת הכנסת זועבי, אתם רוצים להיות חלק מהעניין, אז אתם צריכים להיות עם ראש פתוח ועם הקשבה.

מי עם ראש סגור? אני?

והשירות האזרחי, לדעתי הוא מתאים, אבל אני מניח שעוד נדבר על זה לא מעט.

זה דובר רבות, זה נושא במחלוקת, יש בעד ויש נגד, אבל לעניינינו.

נדבר על זה עוד לא מעט. אני מתנצל בפני אלה שלא יכלו לדבר, כי הזמן בסוף מוגבל. כפי שאמרתי, זה לא הדיון האחרון בנושא. אני מבקש את ארז, שלוש דקות לסיכום שלך, אני אומר מספר מילים, ואנחנו נתפזר.

ברשותך, יובל יתייחס לשאלת התקציבים. תתייחס רגע לתקציבים, כי החשיבות שהוועדה תקדם תקציבים איתנים - - -

אין ספק. בבקשה.

זה המסר.

אנסה לעשות את זה טלגרפית.

עכשיו מתחיל התכלס, ואין לנו זמן.

אחד, תקציב מינהל חברה ונוער 470 מיליון שקל, בתוכו יש 38.2 מיליון שקל הקצבות לרשויות מקומיות.

כמה?

שקיפות מידע מלא, הוא אמר בפתיח, נוכל לתת את כל הנתונים למי שרוצה. 38.2 מיליון במסגרת הקצבות לרשויות מקומיות; כ-90 מיליון שקל למורי של"ח, 617 מורי של"ח יש לנו בתקן, בספר התקציב, ולנושא מורות חיילות - - -

איך אפשר לעקוב אחרי מילה אחת?

אני נותן מידע, הכול אפשר למסור בכתב. תוכנית היל"ה 78 מיליון שקלים, שצומח ממקורות עצמיים של משרד החינוך לכ-120 מיליון שקלים.

אי-אפשר בחמש דקות.

אבל אני נורא מצטער, אתה תקבל את זה כתוב.

הגענו למהות של התקציב, של הדיון.

תקבל את זה כתוב. זה לא הדיון. הדיון הוא לא על התקציב.

על ההמלצות.

כ-140 מיליון שקל לפעילויות השונות של המינהל; כ-133.5 מיליון שקלים התמיכות; ו-3.2 מיליון שקל לנושא רכזי חינוך חברתי-קהילתי במסגרת השעות.

תמיכות לארגונים, ל"צופים" ולתנועות נוער?

עכשיו אני נכנס קצת לקרביים, ברשותכם. תקנות תמיכה, יושב פה נפתלי דרעי, תנועות נוער, מתנדבים לשירות שירות, החברה להגנת הטבע, אכסניות הנוער, חוגי הסיירות והמכינות הקדם צבאיות, במסגרת ההקצבות לרשויות המקומיות, נאמר פה, "הנוער בוחר בערך כדרך". פעילות במסגרת החלטת הממשלה בנושא ההתנתקות והתלמידים המפונים מגוש קטיף וצפון השומרון. כל נושא קידום נוער בממשקים מהשלטון המקומי, תוכנית "שמיד", שיתוף פעולה עם משרד הרווחה, וגם בנושא "עיר ללא אלימות", שיש לנו את הממשקים אתם.
במסגרת שיתוף הפעולה, שאמרת, היה דיון לפני קצת יותר מחודש ימים, מנכ"לית חינוך, מנכ"ל רווחה בנושא חסות הנוער ותוכנית היל"ה, כדי ליצור את הממשקים האלה. יש שם גם ממשקים תקציביים, בוודאי בנושא התוכנית. הפעילויות השונות של המינהל, חלקם נאמר פה: המסע לפולין, כל נושא ההכנה לצה"ל עם עמותות כמו "אחרי" ואחרים וה"גוינט", כל מערך ההתנדבות, המסע לאתיופיה. שמעון יצא מפה, אבל יש לנו שיתוף פעולה בנושא קידום נוער עם העדה האתיופית. "קיץ בטוח" – תוכנית שאנחנו כרגע נמצאים בפתחה; חידוני התנ"ך לנוער ולמבוגרים; פרויקטים כמו "נעלה לירושלים" ועצרות וכנסים לאומיים, שאנחנו אמונים עליהם; אגודת בגרות חברתית ובתי-ספר קהילתיים.
מה שאני רוצה להגיד בסיפא, החינוך הבלתי פורמלי נשען הרבה על תקציב שהוא בבסיסו, אבל הוא נשען הרבה גם על תקציב שאינו בבסיסו – כספים שחלקם קואליציוניים, ואנחנו רואים אותם תמיד בחודש דצמבר, נובמבר או בשלהי השנה.

וצריך לסיים אותם עד סוף השנה.

הבקשה כאיש ממסד, תנו לנו לשרת נאמנה את הציבור ואת הגופים שאנחנו חפצים ביקרם. כי אם, וככל שניתן – מהגורמים הקואליציוניים ומהאופוזיציה – לתת מוקדם את הכספים מהגופים האלה. אחד, כדי שהם יתכננו נכון ובצורה נאותה את היערכות שלהם.

יש לך דוגמאות מהעבר?

יש למכביר.

יש בלי סוף. ניפגש עם כל אחד שירצה - - -

למינהל יש תוכניות רבות שהוא מעוניין לפתח ולקדם, אין ספק שהן תלויות תקציב, ובזה מיציתי את הנושאים מבחינתי. מידע – אם זה במגזר הערבי או במגזר החרדי, שדיבר עליו יעקב אשר, או מגזרים נוספים, אפשר יהיה להמציא לכל מי שיבקש.

סליחה על השאלה הנאיבית, מי מפתח את התוכנית? מי אחראי על פיתוח תוכניות, למשל החידון, "נעלה לירושלים" - - -

יש אגף תכנים ותוכניות, ובחינוך הבלתי פורמלי הדברים צומחים מהשטח. לגבי השאלה של ערביי ישראל, אז תהליך הצמיחה במגזר הערבי מרשים מאוד בשנים האחרונות, ניתן לקבל את כל הנתונים כולם, כולל מה שחבר הכנסת הרצוג דיבר, כולל שירות לאומי ושירות אזרחי. במקום שאין מניעה ונותנים לחינוך לקרות, להתרחש, הציבור הערבי, הנוער הערבי רוצה שייכות, משתתף בכל התחומים. הערה על הטיולים, גם בתחום הטיולים והשל"ח יש שיפור, הדרך עוד ארוכה. אותו דבר ביחס לנוער בסיכון ולנוער המאתגר, יש משהו, יש תהליך כללי.
לגבי החברה החרדית – אנחנו נמצאים בצורה עוצמתית בחברה החרדית, בתוך הנוער של קידום נוער, ששם עולה מצוקה, אבל גם בתחום המד"צים, שם עלתה אבחנה: לָמָה דורשים שתנועות נוער יהיו מחוץ לבתי-ספר. חשוב להבחין בין תנועות נוער – ויש כאן את מזכ"ל תנועות הנוער – לבין ארגוני הנוער. ארגון נוער אנחנו רוצים לעלות. יש לנו 350,000 בני-נוער בתנועות נוער. תנועות נוער זה מקומות רעיוניים שהעצמאות של הפעולה שלהם בסניפים נפרדים היא חלק ממהותם של התנועות. אתה לא יכול לקרוא לכל ארגון נוער "תנועת נוער". חשוב שנגיע למצב שמדינת ישראל יודעת לתמוך – 350,000 בני-נוער בארגוני נוער, משם אנחנו רחוקים מאוד.

המתנדבים בחינוך, אנחנו עדיין רחוקים מהמספרים – כמו שיש לנו 300,000 איש שהולכים למילואים – ממספר האנשים שהופכים להיות מעורבים ומתנדבים בחינוך - - -

ארז, תודה. אנחנו מוכרחים לסיים. תראו, אני רוצה לומר שניים-שלושה משפטים. אנחנו לא עושים סיכום המלצות, אמרתי את זה בהתחלה, כדי לא תהיינה ציפיות. אנחנו בהחלט למדנו שהנושא מאוד מורכב, הוא רב-תחומי, אין ספק שהנושא הזה הוא חשוב, עם חשיבות עצומה בגלל התופעות שאנחנו רואים היום בנוער הישראלי לסוגיו השונים. תופעות שלא היינו עדים להם, לא לפני 20 ו-30 ו-40 שנה, והתפתחות של אלימות, מעשים פליליים, סמים, וכל מיני דברים רעים, ולכן הדבר הזה מאוד חשוב.

הבעיה היא לא רק תקציבית, והוועדה לא תהיה פה רק איזשהו גוף שתדלני להשגת תקציבים, אלא באמת לראות איך: א. מקיימים מודעות ציבורית. נאמר פה הרבה על מעמדם וחשיבותם של הרשויות המקומיות וראשי הרשויות, והדברים האלה צומחים מלמטה למעלה. וגם להערות שעלו כאן, בסופו של דבר, ראש הראשות, מנהל בית-הספר, שרוצים לעשות פעילות בחינוך הלא פורמלי, יש להם לזה כלים רבים. ואם גם יודעים לעגן משאבים, גם ממשלתיים, גם של קרנות, גם של תרומות, אפשר לעשות הרבה הרבה יותר.

אני מוכרח לומר לכם, שבניסיון שלי דווקא בירוחם, לאו דווקא בחיפה, ראיתי איזה עוצמתיות יש להתמודדות האמיתית, להפניית תשומת לב, לריכוז משאבים בנושא החינוך הלא פורמלי; ולאיזה הישגים אתה מגיע בחיבורים של הנוער אל המקום, אל המדינה, אל החברה, וכמובן הוצאת אנרגיות בדברים חיוביים, ולא בדברים שהנוער לפעמים נקלע אליהם.

אין ספק שיש פה, אחד, זה חיזוק החזקים. והדבר השני, זה באמת טיפול דווקא באוכלוסיות היותר מוחלשות: זו הפריפריה החברתית, זו הפריפריה הגיאוגרפית, זו הפריפריה המנטלית. אני מוכרח לומר שאם צריך לשים סדרי עדיפויות, סדר העדיפות צריך ללכת לקבוצות היותר חלשות בחברה הישראלית – או שלא מבקרות באופן סדיר בבית-הספר, או שלא מקבלות בבית-הספר את אותם כלים – לתת להם הזדמנות שווה ביציאתם לחיים. ודווקא לכל המערכות הלא פורמליות יש יותר כלים להתמודד ולאפשר להם הזדמנות שווה ביציאתם לבית-ספר.
בסוף, כל הדברים שאנחנו עוסקים בהם, יש להם מטרה מרכזית, והיא צמצום הפערים בתוך החברה הישראלית, לא רק הפערים הסוציו-אקונומיים, אלא הפערים החברתיים ותחושת המחוברות, האכפתיות, לקיחת האחריות.

אני חושב שאחד מהתפקידים החשובים של הוועדה הפרלמנטרית הזו, זה באמת לראות את זה בהיבט הרחב ולנסות לסייע ולתת את הכלים השונים. מטבעו של החינוך הלא פורמלי, שהוא לא פורמלי, והוא משאיר הרבה מאוד חופש פעולה ומאפיינים ייחודיים לארגונים ולקבוצות השונות שעוסקות בזה.

אני, למשל, לא מתבייש להודות שאני מתגעגע גם לתנועות הנוער שהייתה להן בזמנו יותר, הייתי קורא לזה הכוונה פוליטית, שמביאה למעורבות ציבורית, למעורבות חברתית. נדמה לי שהתנועה היחידה שנשארה תנועה בעלת זיקה פוליטית כזו או אחרת, זו "בני-עקיבא", והיא אחת התנועות החזקות והמפותחות.

"הנוער העובד והלומד".

היא כבר פחות מאופיינת בכיוון זה או אחר, אבל אין לי ספק – אני אומר את זה מבחינה זו שבחינוך הלא פורמלי, שאין עליו את הכללים הנוקשים והמסגרות הנוקשות, והגבולות הקשים שיש במערכת ממלכתית – אפשר לעשות המון כדי לקרב את הנוער לעשייה חברתית, ציבורית, פוליטית, וכל הדברים האחרים. אז זה רק דיון ראשון בסדרה של דיונים וסיורים שנעשה, ובסופו של דבר אנחנו גם נגיע להמלצות.

אני רוצה תכלס, להמליץ, להזיז דברים.

תכלס. תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:01.>