הכנסת התשע-עשרה

נוסח לא מתוקן
מושב ראשון

<פרוטוקול מס' 2>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

יום שני, י"ב באייר התשע"ג (22 באפריל 2013), שעה 10:00

<מצב הנשים בישראל 2013 - הצגת נתוני שדולת הנשים בישראל ומרכז רקמן לקידום מעמד האשה>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

תמר זנדברג

דב חנין

שולי מועלם-רפאלי
מרב מיכאלי

דוד צור
מיכל רוזין

>
אינה סולטנוביץ - דוד - נציבה ארצית, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה

חיה דסקל - ממונה על מעמד האשה, משרד הרווחה

מיכל כפרי-ירדני - חברת הנהלה, שדולת הנשים בישראל

דנה מור - שדולת הנשים בישראל

גלית דשא - שדולת הנשים בישראל

חנה לבנטל - ועדת בקורת, הדסה ישראל

עאידה תומא - מנכ"לית העמותה, עמותת נשים ונערות נגד אלימות

הדס בן אליהו - חוקרת, מכון ואן-ליר

רונה ברייר-גארב - מנהלת אקדמית, מכון ואן-ליר

חנה קהת - מנכ"לית, קולך - פורום נשים דתיות

שמחה טננבוים - יועצת למעמד האשה בבית דגן, יועצות למעמד האשה ברשויות המקומיות

לאה אמר - בית דגן, יועצות למעמד האשה ברשויות המקומיות

מזליקה מדר - בית דגן, יועצות למעמד האשה ברשויות המקומיות

חנה אבגוסט - בית דגן, יועצות למעמד האשה ברשויות המקומיות

אתי אטיאס - יועצת ראש העיר לקידום מעמד האשה

ורד פאר-סויד - מנהלת הרשות לקידום מעמד האשה

מיכל שפירא - חברת מועצה

סימונה שטיינמץ - עו"ס ראשית לעניין סדרי דין

עדי שטיין - רכזת מכון "על משמר הכנסת"

מיכל כפרי - חברת הנהלת שדולת הנשים בישראל

ענת לבנת - יועצת לקידום מעמד האשה, בת-ים

עטרה קניגסברג - מרכז רקמן לקידום מעמד האשה

עדי בלוטנר - מרכז רקמן לקידום מעמד האשה

דבורה עברון - מרכז רקמן לקידום מעמד האשה

ליאת קליין - מרכז רקמן לקידום מעמד האשה

זיוה אלגר - פעילה, המשמר החברתי

סמדר שמואל - פעילה, המשמר החברתי

דלית אזולאי

הדס צנוירט

<מצב הנשים בישראל 2013 - הצגת נתוני שדולת הנשים בישראל ומרכז רקמן לקידום מעמד האשה>

שלום רב, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה.
זו למעשה הישיבה שממשיכה את הישיבה הראשונה שבה פתחנו, והתמניתי להיות יושבת-ראש הוועדה. לאחר הברכות של חברי הכנסת אני מבקשת מוורד סויד, מנהלת האגף למעמד האשה במשרד ראש הממשלה, לומר את דברה.

אני קודם כל רוצה לברך את ד"ר עליזה לביא, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, על היוזמות שלך, על בחירתך. עליזה מגיעה מרקע מאוד משמעותי בתחום הפמיניסטי, ואני חושבת שכמעט אצל כל אחת מאתנו הספר "תפילת נשים" הוא ספר מרכזי.

כפי שציינת בישיבה הקודמת, היוזמה שלך, לתת מקום ל-her story ולא רק ל-his story. אנחנו הרבה פעמים עוסקות בבעיות של אד הוק, אבל אחת הבעיות המרכזיות היא ההדרה של הנשים מחלקן בהיסטוריה. אנחנו ברשות יזמנו פרויקטים לקריאת רחובות על שמות נשים, בתי ספר. היוזמה שלך, להביא לכל ישיבה, מי שתביא את הסבתא הפרטית שלה ומי שתביא את הגיבורה הלאומית שלה, תהווה מודל, שאני מקווה שאחר כך יאמצו אותו בבתי ספר כדי לתת את המקום הנכון לנשים שלכל אורך השנים היו שותפות למהלכים, לשינויים, לרפורמות, אבל משום מה, את הספרים לא כתבו הנשים הנכונות, ואני מקווה שאת זו שתובילי את העידן החדש. אני מברכת על היוזמה, ראיתי כאן שיר שחולק, של נשים, של תפילת הזקנה, ובעיקר את ההבנה של שיתוף פעולה, שחוצה כל המגזרים, חוצה כל התפישות סביב קידום ושוויון אמתי לנשים.

נמצאות אתנו כאן גם יועצות בתחום מעמד האשה שהגיעו מאשדוד, מבית דגן, מבת-ים, אני רואה כאן את נציגות הארגונים מכל הארץ ומכל המגזרים. כולנו מאחלים לך הצלחה רבה. לידך נמצאת מנהלת הוועדה המנוסה דלית, ולכל חברי וחברות הוועדה הצלחה רבה.

תודה רבה, ותודה רבה לכל מי טרחה וטרח והגיע לכאן השכם בבוקר לירושלים, לוועדה שלנו.

הוועדה שלנו תהיה ועדה מאוד עמוסה ועסוקה. אנחנו נשתדל לתת את הנושאים שיעלו בוועדה מראש כדי לאפשר לכל שיותר ארגונים, פעילים, פעילות, לקחת חלק.

אנחנו מנהיגים עוד מנהג בוועדה שלנו, וקבוצות של אוכלוסייה, נשים שלא זוכות לייצוג כאן בכנסת כמו נשים חרדיות, שבמפלגות שלהן הן לא יכולות להיות חברות, כמו נשים ערביות, שלא זוכות להגיע לכאן, נשים בדואיות - חבר הכנסת לוין דיבר על תוכנית. אנחנו ננהיג פה מנהג של משקיפות בוועדה, והן תוזמנה לוועדות, תהיה חלוקה ביניהן. אחרי הקריאה שלי גם בתקשורת וגם במקומות נוספים קיבלנו כמה וכמה פניות – הרבה פניות – גם של נשים חרדיות, גם של נשים ערביות. פה המקום להיעזר בכם, אם אתם מכירים, מכירות נשים פעילות חברתיות, נשים שהן מודלים בקהילות שלהן, להשתתף כאן בישיבות שלנו כמשקיפות, מי שיכולות להביא עדות מהשטח, במיוחד לאוכלוסיות שאין להן ייצוג בבית הזה. הבית הזה, הוועדה הזאת היא של כולם ושל כולן. אנחנו נלמד ונפעל עם השטח, וננסה לחבר את העולמות השונים.

כמו שאמרנו, מנהג הוא אצלנו, ונפתח בהיכרות עם דמות מרתקת, מרגשת. אני חייבת להודות ולהתוודות - הרבה שנים ביליתי בארכיונים, במוזיאונים, בניסיון לדובב נשים קשישות, ולגלות את ההיסטוריה שלי. בשלב מאוד מוקדם בחיי גיליתי שאני בורה בהרבה מהמושגים של ההיסטוריה שלי כאשה יהודייה, הרגשתי לעתים שגנבו לי את ההיסטוריה שלי, והרבה פעמים אני אומרת גם לילדים שלי וגם לסטודנטים שלי: כשאתם מרגישים שיש לכם שאלות, ואף אחד לא עושה את העבודה, ואין תשובות, גם לא במדפי הספריות העמוסים, לכו ותעשו את העבודה שלכן. כך יצאתי לדרך – יצאתי ממצוקה מאוד גדולה.

באחת הפעמים הייתי בכנס של נשים במזרח אירופה, שהתקיים בסופיה בבולגריה, ושם הן סיפרו לי על ספר תפילות קטן בגרמנית שנכתב על-ידי ברטה פפנהיים. ברטה פפנהיים מוכרת לי ממקומות אחרים. מדובר באשה מאוד מעניינת, מאוד מיוחדת. בעולם המחקרי היא מוכרת כאנה או של זיגמונד פרויד, שנודעה בעולם במחקר והספרות, המטופלת הראשונה שלו, שמגיעה בעקבות הפרעות כאלה ואחרות. ברטה נולדת ב-1859 בווינה למשפחה יהודית מסורתית ועשירה, אבל בשל המצב העגום לחינוך לבנות יהודיות – בפזורה היהודית אין חינוך יהודי מובנה ברוב הקהילות, ומשפחות משכילות שולחות את הילדות שלהן לבתי הספר הקתוליים, ובגיל 21 היא חולה במחלת נפש. גם בנושא הזה, של נשים ומחלות נפש, גם בזה נדון כאן בוועדה הזאת. לאחר פטירת אביה האהוב – היא היתה קשורה אליו, הוא היה חולה בשחפת ונפטר – היא חולה. השנים האלה שלה ובכלל כל הטיפול והליווי של אנה או מתוארים בספר של פרויד וגם של יוזף ברויאר בספר שנקרא "מחקרים בנושא ההיסטריה".
היא מתאוששת בעקבות הטיפול, לומדת בבית ספר לאחיות, ויוצאת למסע מרתק בעקבות נשים יהודיות שהידרדרו לזנות. הנושא של נשים וזנות, נשים יהודיות וזנות, הסרסור בנשים יהודיות בזנות הוא נושא שהודחק מדפי ההיסטוריה, אבל לא התחיל היום, והיא יוצאת בעקבות הנושא הזה. היא מקדישה את מרב שנותיה לטיפול ולהתמודדות בנושא של זנות של נשים יהודיות. היא לא מתחתנת, היא יוזמת הקמה של בית יתומות יהודי. היא העובדת הסוציאלית הראשונה שלא זוכה להיכרות ולהכרה, אבל היא העובדת הסוציאלית הראשונה, היא החלוצה שלנו. היא שולטת בכ-12 שפות, אשה משכילה, מרשימה מאוד. היא כותבת. היא יודעת לבטא את עצמה. היא כותבת הרבה על המצב העגום של נשים בכלל בתקופתה ושל נשים יהודיות בפרט.

היא נחשפת לרב שמשון רפאל הירש בגרמניה, ורואה שאפשר גם אחרת. ההשפעה שלו עליה היא גדולה מאוד, הוא הרב של יהדות גרמניה, והיא רואה שאפשר לנווט חינוך יהודי לבנות בצורה אחרת. היא מאוד מתרגשת כשהיא רואה את הדרך שלו, ואז היא מתחילה לצאת למאבק נגד הורים ששולחים את הבנות שלהם היהודיות לבתי ספר נוצריים, ואת הבנים שומרים מרעל על לימודים חילוניים. הרבה אנלוגיה יש גם לכאן ולעכשיו.

היא כותבת ספר תפילות אישיות בגרמנית, וכשאני פוגשת את הספר הזה בסופיה, בולגריה בשיחות עם נשים יהודיות, שמנסות כל אחת בדרכה לחזור לעולמה היהודי, הן מציגות בפניי את הספר הקטן הזה. אני חוזרת לארץ, פוגשת את המתרגמת שלי, שעובדת אתי שנים רבות, קטיה מנור. אני אומרת לה: קטיה, תרגמי.
אחת התפילות לפניכם, תפילתה של ברטה פפנהיים, תפילת הזקנה. השבוע אנחנו גם מדברים הרבה על הגיל השלישי ועל המקום שצריך לתת גם לסיפורים וגם לניסיון שיש לקודמינו ולקודמותינו. הרבה פעמים צריך להסתכל במבט מבוהל אחורה – על מה השארנו, ומה אנחנו צריכים להביא קדימה.

בבוא היום, כשהשרירים ימאנו לפעול, כשהלב יחסיר פעימה והשפתיים לא יוכלו עוד לומר את שהגו רוח ונפש, ואני אהיה לטורח על מי שביקשתי כל חיי לעזור להם לשאת את תלאות החיים, הושט אליי ידך הרוח, הבדל בין עפר גופי ובין העצם מעצמך.
ברטה פפנהיים, 1859 עד 1936.

מברטה פפנהיים אנחנו לישיבה שלנו, שביקשנו לתת בה מבט פנורמי על החברה בישראל מהמקום של חבישת המשקפיים המגדריות. ביקשנו משני ארגונים, שיציגו בפנינו את הנתונים, שיתפרסמו עוד מעט בספרים, שכל אחד מהם יציג פה. למעשה, אלה נתונים חדשים, שמתפרסמים ומסכמים עבורנו, ואין כמו מבט שכזה והיכרות דרך הנתונים הללו, לצאת לדרך משותפת בוועדה הזאת.
אבקש מד"ר גלית דשא, מנכ"לית שדולת הנשים, שותפה נאמנה לרעיון, לחזון, לעבודה, להציג לנו את הנתונים.

בוקר טוב. כפי שאמרתי לך לפני שבועיים, ברכות לך וברכות לנו על המינוי. לפני שבועיים היינו פה במפגש ראשון מסוגו, נדמה לי. חברת הכנסת לביא אספה אותנו, נציגות של ארגוני נשים, ארגונים פמיניסטיים, כדי לשבת ולדבר על הדברים שהיינו רוצות שיישבו על שולחן הוועדה ועל שולחן הכנסת.

העבודה בתוך העולם של הארגונים החברתיים ושל ארגוני נשים היא עבודה מאוד מורכבת, כי אנחנו מגיעות מהרבה מאוד זירות אידיאולוגיות, ובשנים האחרונות השכלנו לייצר עבודה משותפת. הספר הזה, שמתוכו נציג לכם טעימה מאוד קטנה, הוא תוצר של שיתוף הפעולה הזה. ספר הנתונים של שדולת הנשים יוצא אחת לכמה שנים, הוא כבד וגדול, ואם היו בידינו כל הנתונים שאנחנו צריכות, הוא היה, כנראה, פי שלושה בגודלו. הוא תוצר קודם כל של שיתוף פעולה בין שדולת הנשים לקרן קונרד אדנהאוואר, שמלווה אותנו הרבה מאוד שנים, ומעודדת הרבה מאוד שנים מחקר בתחומים של מעמדן של נשים בישראל. הוא גם תוצר של שיתוף פעולה מאוד מיוחד עם המון ארגונים פמיניסטיים וארגונים אחרים שתרמו את תרומתם לספר הזה, ואי-אפשר היה אחרת, כי הספר הזה מאגד הרבה מאוד תחומים, ומנסה לא רק להציג מספרים ונתונים אלא גם לעבד אותם, ולהציג אותם בצורה נגישה, ניתנת להבנה, כי חלק מהנתונים מאוד קשים, ולעיבוד, ולתת איזושהי תמונה רחבה של מצבן של נשים בישראל, שהוא מצב מורכב.

נתחיל ונציג את הנתונים. אנחנו נשים חיוביות, ולכן נפתח בחיובי. קודם כל, אנחנו רוב. במדינת ישראל 50.6 אחוז מהאוכלוסייה הם נשים. אנחנו חיות יותר. נשים חיות בממוצע 83.6 שנים לעומת 80 שנים אצל גברים, ויש עלייה בתוחלת החיים, ולא נחזור לדיון בגיל הפרישה, אבל הוא ללא ספק מהותי לשאלת העלייה בתוחלת החיים. ואנחנו משכילות יותר – גם ביחס למה שהיינו וגם ביחס לגברים. יש לנו השכלה אקדמית, אנחנו מהוות רוב בלימודי התואר הראשון וגם בלימודי התואר השני, ומתקדמות לשוויון בלימודי דוקטורט. כשאנחנו מגיעות אחר כך ללימודים אקדמיים, הסיפור שם מעט שונה מבחינת הייצוג. הכנסת הזאת – עלינו מבחינת הייצוג לשל חברות כנסת: 27 חברות כנסת היא עלייה, מבחינתנו היא חשובה, לא מספיקה. אני רוצה להוסיף משהו שאולי הוא פחות מדיד, אבל עלינו משמעותית מבחינת חברות הכנסת הפמיניסטיות, חברות הכנסת שמכירות את המטריה, שהמטריה הזאת היא מרכז מהותי בעבודתן, והן מגיעות גם מעשייה חברתית. בעיניי, זה שינוי קריטי שחשוב לציין אותו, ולפעמים במספרים רואים אותו פחות.

אבקש מעו"ד דנה נור, מנהלת המחלקה המשפטית שלנו, לדבר קצת על שיפור בחקיקה בשנים האחרונות.

בכנסת האחרונה אנחנו מדברות על הארכת ההתיישנות של החוק למניעת הטרדה מינית, שהיתה לו התיישנות מאוד קצרה, והוועדה הזאת הצליחה להאריך את זה וגם חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.

נזכיר מי אחראית לתיקון הזה – חברת הכנסת מיכל רוזין והיועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע.

וגם חוק שכר שווה לעובדת ולעובד.

יושבת-ראש הוועדה ציפי חוטובלי.

<
נכון, שנלחמה עם משרד המשפטים. גם חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, שהוארכה בו ההתיישנות בעקבות פסק דין בתיק שהשדולה היתה שותפה לו, בעקבות פסק דין אורית גורן. חברי הכנסת דליה איציק וחיים כץ בתיקון בזק הצליחו להאריך את ההתיישנות, שזה מה שמאפשר לנשים לתבוע פערי שכר לתקופה משמעותית יותר – זה תיקון משמעותי.>
כמו כן, בעקבות עבודה משמעותית של איגוד מרכזי סיוע יש שורת תיקונים שנועדה להגן על פרטיות של מתלוננות בעבירות מין, כל הנוגע לצילום, חשיפת הפרטים שלהן. ראינו את זה גם באחרונה במקרים שפורסמו, וגם הרחבה איטית ולא מספיקה של הזכויות לפי חוק נפגעי עבירה, הרחבה איטית, אבל יש כזאת.

עוד דבר שהיה ב-2010: חופשת הלידה הוארכה מ-12 שבועות ל-14 שבועות, שזה גם הישג שאי-אפשר להתעלם ממנו. היישום של החלטה 1325, של מועצת הביטחון, גם הוא מאוד זוחל, אבל יש סעיפי חוק שמחייבים ייצוג הולם לנשים בצוותים ממשלתיים, בוועדות בדיקה. יש הרבה מאוד פסיקה שמרחיבה את זה. גם בהקשר של חברות ציבוריות שנסחרות בבורסה אנחנו מדברות על חובת ייצוג מאוד מינילית של נשים כדירקטוריות חיצוניות, כאשר אין אשה בדירקטוריון. היו תיקונים מיטיבים בחקיקה בכנסת האחרונה. נחזיר את זה לגלית.

אפשר לטעון שהדברים ורודים, או לפחות צבעם השתפר, אבל מבחינתנו, הנתונים עדיין מאוד דלים, ויש עוד הרבה מאוד בעיות שיש לפתור, ויש לפנינו עוד הרבה מאוד עבודה. הנתונים המאוד לא פשוטים הם כאלה. הייתי שותפה לעריכת הספר הזה, והיו פרקים שהיו מאוד לא פשוטים לקריאה מבחינת הנתונים שהם מציגים. נשים הן עניות יותר משמעותית ביחס לגברים, ורק 27 חברות כנסת, ורק ארבע שרות. אין ירידה באלימות המגדרית כלפי נשים, ויש לנו נתונים שמראים שיש גם עלייה, גם בקרב קטינות וקטינים. יש עלייה בחשיפת הנתונים, ואין לבלבל אותה עם עלייה בנתונים עצמם, אבל הנתונים מראים גם על עלייה באלימות מגדרית. השכר של נשים מהווה בממוצע 66 אחוז משכר הגברים. הנתון הזה מטריד גם בפערים שהוא מציג וגם במידת היציבות שלו, כי ב-30-20 השנים האחרונות מעמד הנשים בשוק העבודה עבר שינויים מרחיקי לכת, לטוב ולרע, אבל אם אנחנו רגע מדברות על הטוב, יש לנו יותר נשים בתפקידי ניהול ויותר נשים עובדות ויותר נשים משכילות, ועדיין פערי השכר נשארו כשהיו – מה שאומר שהנתון הזה מצביע על קושי מאוד גדול, ותהליך השינוי צריך להיות מורכב ואינטנסיבי.

לגבי נשים בשוק העבודה, נשים מהוות 47 אחוז משוק העבודה. פחות נשים רשומות בדיווח על נתוני אבטלה. כמובן, גם זה נתון מאוד מורכב, מפני שאת מספר הנשים שאינן עובדות מחוץ למשק ביתן ומקבלות שכר צריך למדוד לא רק לפי שיעורי האבטלה, ואנחנו יודעות שמבחינתנו, וכך צריך להיות, עבודת נשים במשק ביתן היא עבודה לכל דבר ועניין, והן אינן מתוגמלות על כך. אחת לכמה שנים בארצות הברית עושים בדיקה – כמה היתה עולה עבודת הבית. הנתונים מאוד גבוהים, והשכר הממוצע, אם מתרגמים אותו לשקלים, עומד, נדמה לי, על 8,000 שקלים. אני לא מכירה אשה שמטפלת במשק בית של מישהו, שזו משכורתה, ודאי לא נשים שמטפלות במשק הבית שלהן. חשוב לזכור שכל הנתונים האלה מתורגמים בסופו של דבר לא רק לפגיעה בזכויות נשים אלא לפגיעה בבריאותן, במעמדן בגיל זקנה, במה קורה להן כשהן או יוצאות מתוך זוגיות או זוגיות מתפרקת, והן חיות ללא זוגיות. כל הדברים האלה, יש להם משמעות בריאותית וכלכלית אדירה.

33 אחוזים מהנשים עובדות במשרה חלקית. אחד הטיעונים שאנחנו שומעות כל הזמן הוא שזה מבחירה. התשובה היא שאם יש פה בחירה, היא לא בחירה חופשית, כי נטל ההורות עדיין מוטל על נשים גם תרבותית, גם חברתית וגם בהרבה מאוד מובנים של חקיקה. מרבית הנשים הן שכירות, ומתוך העצמאיים 35 אחוז מהעצמאיים הן עצמאיות.

אני רוצה לציין, שמחקרים – בישראל הם קיימים במידה מוטעה, אבל בעולם, מראים שלנשים יש נטייה מאוד גבוהה להחזיר בכמעט מאה אחוזים הלוואות. נשים שלוקחות קווי אשראי מחזירות אותם בצורה כמעט מיטבית, אבל כשנשים מגיעות לבנק כדי לבקש קו אשראי, מה שרואים לנגד העיניים לרוב זה את המגדר שלהן ואת המוצא שלהן, ופחות את הנתונים האלה, ואלה נתונים שצריך להזכיר כשאשה מגיעה לבנק לבקש קו אשראי, כי הסיכוי שהיא תחזיר אותו הוא מאוד גבוה.

לגבי נשים בראש הפירמידה, יש לנו נתונים טיפה יותר טובים מזה. יש עכשיו קצת יותר מנכ"ליות בחברות שנסחרות בבורסה במדד תל-אביב 100, אבל עדיין אחוז הנשים המכהנות בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, ששם החקיקה האוכפת היא מאוד דלה, הוא נמוך, עומד על 16.5 אחוזים. אחוז הנשים שמכהנות בתפקידי ניהול בכיר, דהיינו כפופות מנכ"ל, מאוד נמוך – 18 עד 20 אחוזים. התפקידים הללו הם ודאי תפקידי אמון. מגיעים אליהם או מהצנחה מבחוץ או מצמיחה מתוך הארגון, ומרבית הנשים לא נמצאות שם. הן גם נתפשות הרבה פעמים כמי שלא מתאימות לתפקידים האלה - או בגלל התפקידים ההוריים שלהן או מסיבות אחרות. כאמור – 66 אחוזים מהשכר של גבר הוא השכר של אשה. זה פער עצום בכל קנה מידה, והוא לא מצטמצם, להפך: אנחנו יודעות שבתקופות שבהן המשק נמצא בהאטה כל העובדים סובלים מירידת שכר, ונשים סובלות ראשונות.

לגבי עוני, היום בממוצע אנחנו מדברות על כ-430 אלף משפחות עניות בישראל. מרבית מקבלי הסיוע מעמותות שמסייעות למשפחות עניות ולעניים הם נשים – קודם כל, כי מרבית המשפחות החד-הוריות, מעל 90 אחוז, הן משפחות שבראשן עומדת אשה, ומרבית העניים בישראל הם עניות.

לגבי חינוך והשכלה, קראנו לזה בנות, כי אנחנו מדברות על ילדות ונערות במערכת החינוך. בנות לומדות יותר, כלומר הן נמצאות יותר במערכת החינוך, הן נושרות פחות. יש יותר נשים עם תארים אקדמיים מאשר גברים. דווקא בקבוצות חסרות השכלה ניתן לראות ייצוג מאוד גבוה יחסית לנשים ערביות, גם ביחס לגברים, כמובן. גם כאן ברור שאנחנו לא מדברות על בחירה.

כוח ההוראה בישראל מורכב כמעט לחלוטין מנשים. במגזר היהודי הוא עומד על 84.1 אחוז, ובמגזר הערבי - על 66.5 אחוזים, ועדיין רוב סגל ההוראה במגזר הערבי הוא נשים ולא גברים. אחוז הגברים שעוברים מהוראה לתפקידי ניהול הרבה יותר גבוה מזה של נשים, ואחוז מאוד גבוה מהגברים שמגיעים לתפקידי הוראה, מגיעים לשם לטובת הסללה לתפקידי ניהול. יש הרבה מאוד גברים שמגיעים לתפקידי ניהול מחוץ למערכת החינוך, ועושים מסלול מהיר כדי להיכנס, אבל היום יש יותר גברים שנכנסים לתפקידי הוראה, וללא ספק בין השאר כדי להגיע לתפקידי ניהול. מקצוע ההוראה הוא הנפוץ ביותר בקרב נשים. מה שמגיע אליו הוא כל מקצועות הטיפול – קודם כל מקצועות סיעוד ואחר כך מקצועות טיפול מסוגים אחרים. שכר המורות בישראל הוא מהנמוכים במערב. אני מניחה שכולנו שואלות עצמנו, מה היה קורה אם 84.1 מכוחות ההוראה בישראל היו גברים ולא נשים, ואיך היו נראות המשכורות. השאלה, אם כדאי לעשות את הניסוי הזה, או פשוט כדאי לעבוד על העלאת שכר – זה יכול להיות פתרון פשוט יותר.


לגבי נשים בפוליטיקה, ארבע שרות. אני חושבת שחשוב לברך על התיקים שהשרות מחזיקות בהן. אני רוצה במיוחד להזכיר את תיק הבריאות, שהמון זמן עמד בודד, ולא נלקח, ואני חושבת שהוא תיק כל כך חשוב לנשים, כל כך קריטי להתעסק בנושא בריאות נשים, כפי שאפשר יהיה לראות מתוך הנתונים בספר הזה.

זה נושא שיעלה פה בהרחבה בוועדה. השרה הוזמנה, גם שר הרווחה הוזמן. יש מועדים, נפרסם אותם. הם יבואו, יפרסו את משנתם, והשרה רואה חשיבות רבה בנושא בריאות הנשים.

שני אחוזים – ראשי עיר בישראל – איבדנו אחת לטובת משרד הבריאות, אבל בסוף אוקטובר יש בחירות. לא כולן גמרו להציג מועמדות, אבל המספר יחסית לפעם שעברה עולה. אנחנו עדיין סופרות. זאת שאלה של כסף, של מימון, והיכולת של נשים להשיג מימון היא נמוכה מזו של גברים בדרך כלל.

אמנם יש נתונים חדשים יותר של איגוד מרכזי הסיוע לגבי פניות, האיגוד מוציא דוח משל עצמו ומוציא אותו בוועדה בכל שנה, ונשאיר להן את זה, אבל רק שתראו קצת את הנתונים ואת העלייה בפניות: אין ספק, העלייה בפניות נובעת גם מחשיפה מאוד גדולה של הקווים ושל שירות המרכזים, ועלייה אחרי עבודה מאוד קשה של הרבה מאוד שנים בתמיכה של המדינה בחלק מהפעילות. אני חושבת שאפשר לייחס את העלייה בפניות גם לחשיפה של השנים האחרונות, של פגיעות מאוד קשות, גם בתקשורת, וגם פגיעות שבוצעו על-ידי נבחרי ציבור. זה שיח שהולך ומתפתח. הוא בשום אופן לא משפיע על ירידה בנתונים, ואת זה מאוד חשוב להדגיש.

לגבי נשים בתקשורת, יותר גברים מועסקים בתחום התקשורת מאשר נשים. עכשיו, עם ההאטה המאוד גדולה בתחום התקשורת, ומה שקרה, למשל, ל"מעריב", הגיעו אלינו המון פניות על פיטורים בהיריון ועל פיטורים ללא הליך תקין. נשים מכהנות בדרך כלל בתפקידים זוטרים, וככל שהתקשורת בישראל הולכת יותר ויותר לכיוון של העסקה, שהיא לא העסקה ישירה אלא על-ידי חשבוניות, למשל, אחוז הנשים הולך וגדל. מסתובבת עכשיו עצומה שקוראת לייצוג של נשים במהדורות החדשות ובאולפנים, ואנחנו שותפות לקריאה הזאת.

נמצאות פה חברות מועצת הרשות השנייה – קודם, כל תודה רבה שהגעתן, הרגולטוריות. תקשיבו טוב-טוב.

כשאת אומרת: פיזור אחיד של נשים בכל התפקידים, למה את מתכוונת?

הכוונה, שלא רק תחקירניות.

המילה "אחיד" לא מתאימה פה. הכוונה, שיש נשים בכל התפקידים.

זה לא המצב. אני חושבת שבתקשורת יותר מאשר במקומות אחרים הבעלות היא נקייה מנשים באופן מוחלט, אין אף לא אשה אחת בעמדת בעלות ואין אף אשה בתפקיד מנהלת, מנכ"לית וכו', ובדרג ביניים של הנהלת ביניים יש בקושי. זה מצב קיצוני במיוחד. גם אם תספרו, והרשות השנייה, ענת פירסט היתה פה בכינוס הקודם שעליזה עשתה, ודיברה על זה שהרשות השנייה עשתה סקר שלא פורסם, ומראה שוב את מצבן הגרוע של נשים על המסך. זה רק בסוגריים, כי משום מה מצאו לנכון לא לפרסם את הסקר הזה.

כשאנחנו מדברים על עולם התקשורת, אנחנו מדברים על שתי קבוצות, בהקשר נשים: אחת היא של משלח יד. מקצוע העיתונות, זה לא מקצוע, ואין פרופסיה, אין משלח יד, אנחנו מכנים, ואנחנו בודקים איפה נשים נמצאות. מצד אחד, מקצוע התקשורת עבר פמיניזציה, יש הרבה יותר נשים. אנחנו דומים מאוד למדינות העולם המערבי, 43 אחוז הן נשים, אבל כשמדברים על הפירמידה של עולם התקשורת אנחנו משתמשים בהגדרה של פרופ' דפנה ישרעאלי - רוב הנשים נמצאות בתפקידי השרתות של עולם התקשורת ולא בבטן של הפירמידה ומעלה. זה פן אחד שנצטרך לטפל גם בו. מאוד קשה לטפל בו, משום שהנתונים לא בידינו, מאחר שהמעבר הוא להעסקה פרטית, אבל הנקודה השנייה בעולם התקשורת, בטח זו המפוקחת, וזו שיש לה רגולטורים, גם השידור הציבורי וגם השידור המסחרי, זה הנושא של הנראות של נשים - נשים כמפרשות שיח, כמרחיבות שיח, כמרואיינות.

וכאובייקט מיני.

נמצאות פה חברותיי מהרשות השנייה. יש דוח שלישי, דוח לא קל, שלא הוצג, נבקש להציגו כאן בוועדה, ונעשה דיון מסודר בנושא הזה. ד"ר מיכל שפירא, בבקשה.

קודם כל, אני ממש שמחה לפגוש את הנושא הזה גם פה, כי גם אנחנו, בעקבות המכתב שסיפרת עליו, נחרדנו בעקבות הצורה שבה הדברים מוצגים, וכמובן, הדוח שחברת הכנסת ד"ר עליזה לביא מדברת עליו. קבענו מפגש בקרוב עם הנהלות הזכיינים ועם נציגי הציבור בדירקטוריונים שמינינו, עליזה היתה אז אתנו, ביניהם גם יו"ר דירקטוריון ערוץ 2 תמי רווה. הנושא הזה לפתחנו, ואשמח לשתף פעולה.

תודה. גלית.

החדשות היותר חיוביות הן שבשתיים מתוך שלוש המהדורות המרכזיות נשים הן מגישות יחידניות. אבל הפאנלים הם גבריים, ואם הוזכר עניין הייצוג כאובייקט מני, היינו שמחות לראות גם נשים יותר מבוגרות וגם נשים עם ייצוגים אחרים, וכמובן, בפאנלים של הפרשנים היינו שמחות למצוא פרשניות, ואולי פאנלים שמורכבים מפרשניות בלבד.

לגבי בריאות נשים, או אולי אי-בריאות: טל תמיר, שהיא מהעורכות של ספר הנתונים שלנו, אומרת: כשאני אומרת "בריאות", מה הדבר הראשון שקופץ לכם לראש? והתשובה המרכזית היא תמיד: מחלות. ואכן, כשאנחנו מתעסקות בבריאות של נשים ובבריאות בכלל, אנחנו מתעסקות הרבה פעמים בשאלה של מחלות, ומסיבות טובות – תכף נראה חלק מהנתונים. בישראל יש הרבה מאוד מהנתונים שצריך להצליב, אבל באופן גורף תוחלת החיים של נשים ערביות נמוכה מזו של נשים יהודיות בשלוש שנים כמעט.

יש לכם פילוחים של חרדיות?

כן, זה בספר.
סיבות המוות הן באופן אולי מפתיע דומות להתפלגות בקרב גברים, ובניגוד לסברה, נשים נמצאות בסיכון מאוד גבוה למחלות לב, יותר גבוה משל גברים. אנחנו יודעות היום שהרבה פעמים זה נובע מאי-זיהוי נכון של סימפטומים, כי הסימפטומים הם שונים, רמות כולסטרול מאוד גבוהות, אחוזי השמנה מאוד גבוהים, והנושאים האלה לא מטופלים בדרך כלל.

אסיים באמירת משהו על איסוף הנתונים. בתיקון לפקודת הסטטיסטיקה מ-2008 נקבע שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תתייחס באיסוף הנתונים שלה גם למין, מה שאנחנו קוראות בדרך כלל מגדר. כתוב שם: אלא אם כן יש טעמים שמצדיקים לא לעשות כן. אנחנו עוד לא מצאנו טעמים כאלה. הלשכה מפרסמת אחת לשנה תוצאות. אני קיבלתי אתמול בדואר את החוברת. אבל בפועל הנתונים חסרים. חסרים לנו המון נתונים, והסיבות תמיד זהות, גם באקדמיה וגם במקומות אחרים, תמיד יש שתי סיבות: אל"ף, שמישהו או מישהי צריכים לרצות את הנתונים האלה ולהשתמש בהם ולאסוף אותם, והסיבה השנייה היא כסף, כמו תמיד. כשאנחנו עובדות בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – יש אשה מאוד מוכשרת, יפית אלפנדרי, שאחראית על תחום המגדר, ותמיד כשאנחנו פונות אליה, היא אומרת לנו: חסר לנו תקציב, תוסיפו תקציב, ואנחנו פונות כאן בקריאה, להוסיף תקציב.

אני כבר שנה מבקשת מה שפרסם – הדוח על תוחלת החיים, את הפילוח המגדרי. כל פעם אומרים לי: עוד כמה חודשים.

ודבר נוסף על נתונים, ובמיוחד על נתוני הלמ"ס, אם אנחנו רוצות שהנתונים יגיעו לכל בית ולכל אשה, הם צריכים להיות נגישים. אני לא יודעת מתי פתחתם לאחרונה דוחות של הלמ"ס, אבל זה באמת דורש כישור ויזואלי שאני לא מחזיקה בו, למשל. את הנתונים צריך להנגיש לכל אשה ולכל איש, ושכולנו נהיה בעלי יכולת לקרוא אותם.

לסיכום, הנתונים אומרים לנו שבתחומים מסוימים יש התפתחות חיובית, בתחומים אחרים יש נסיגה במצב נשים, גם מבחינת מצב כלכלי, גם מבחינת בריאות, לפעמים גם מבחינת ייצוגיות. התחילה לחלחל ההבנה שיש לאסוף נתונים ולהציגם, אבל אנחנו עדיין חיות בתרבות שהרבה פעמים עיוורת למגדר, ולא מבינה את ההבדל. לכן, אם שואלים מה לעשות בעניין נתונים – קודם כל, להרחיב את הנתונים ולטייבם ולהגדיל את הדרישה להרחיב את הנתונים, להעלות את המודעות בקרב הציבור לעצם קיומה, לעצם הזכות שלנו לקבל נתונים וזכות הציבור לקבל נתונים, גם דרך חופש המידע, ולתקן את המצב המשפטי ולהרחיבו כך שבעצם נוכל לקבל את הנתונים האלה ביתר קלות ובמהירות, כלומר שלא נצטרך במשך שנתיים לחפש נתונים ולאסוף אותם, ושנוכל לעבד אותם כדי להציג את מצבנו לאשורו. תודה.

תודה רבה, ד"ר גלית דשא. נמשיך לעבוד יחד. רשמתי פה חלק מהדברים, וכבר רמזה לי פה חברת הכנסת רוזין: יש פה חוקים להגיש. זו דוגמה חיה לשטח עם הבית הזה. נשתדל ונביא ונלמד. בלעדיכן לא נוכל לחלוש על כל הדברים. רק לפני כמה ימים הסבו את תשומת לבי לשופט שמנבל את פיו ומדבר בצורה לא ראויה. נדון בנושא הזה בשבוע הבא כאן, ונביא את כל הנפשות הפועלות, ונדבר גם על שיח מגדרי בבתי המשפט, ואיך פונים ואיך לא פונים לעורכות דין, גם אם מי שאמור היה לטפל בזה, החליט לא לטפל בזה. ושוב, אני קוראת לשיתוף פעולה. תהינו ואמרנו שאולי אפילו נשים תיבת מלשינון בוועדה הזאת. אנחנו פה.

נעבור למרכז רקמן, לעו"ד עטרה קניגסברג, לאחר מכן עדי בלוטנר, בבקשה.

קודם כל, אנחנו מצטרפות לברכות ליושבת-ראש הוועדה ולחברות הכנסת, מצפות בכליון עיניים לעבודה המשותפת.
למרכז יש קובץ חקיקה עם חקיקה בכל הנושאים של נשים בישראל, ואני מקווה שבסוף הכנסת הזאת נצטרך להוציא מהדורה חדשה. במצגת שלנו נתמקד בנושא של נשים ומשפחה בישראל – זה העיסוק העיקרי של מרכז רקמן, אבל בעיקר בגלל שאנחנו חושבות שאי-השוויון המובנה הכי משמעותי בישראל בחוק הוא בדיני המשפחה, וממנו יוצאים הרבה ערוצים אחרים של אי-שוויון, כפי שנראה במצגת.

תודה. גם אני מצטרפת לברכות.

אלה מעט נתונים נבחרים מתוך שנתון סטטיסטי של מרכז רקמן, שעתיד לצאת לאור בקיץ הקרוב עם נתונים חדשים של 2013.

לגבי נישואים בישראל, בכל שנה נישאות למעלה מ-50 נשים תושבות ישראל – לא כולן נישאות בישראל. כידוע, החוק מאפשר להינשא בישראל רק בנישואים דתיים. כתוצאה מכך ושלא כתוצאה מכך 10 אחוזים מתושבי ישראל בוחרים להינשא מחוץ לישראל. 3 אחוזים מהזוגות בישראל חיים לאורך שנים יחד ללא נישואים ומקיימים משק בית משותף. אני אומרת "לאורך שנים", כי בגילאים צעירים יותר יש, כמובן, אחוז הרבה יותר גבוה, אבל בגילאי 35 ומעלה לאורך זמן האחוז שנשאר קבוע הוא 3 אחוזים. מהנתונים האלה אפשר להסיק שתי מסקנות, שהן שני צדדים למטבע: אחד, הרבה אנשים, הרבה נשים מוצאות חלופה לנישואים הדתיים בישראל, אבל גם מרבית הנשים עדיין נישאות בנישואים דתיים, שמכפיפים אותן למערכת דינים לא שוויונית, שבעצם המבנה המשפטי של הנישואים יש אי-שוויון מובנה, ולכן המסקנה מכך שלנו היא כפולה: אחת, שצריך לייצר מערכת נישואים אזרחיים בישראל עבור כל מי שלא יכולה ולא רוצה להינשא לפי דין דתי, וזה זכותה וזכותו, כמובן, ובמקביל, ולא פחות חשוב, לייצר פתרונות בתוך הדינים הדתיים, בפרט בתוך הדין הדתי היהודי, פתרונות הלכתיים, שיאפשרו נישואים שוויוניים גם למי שרוצה ובוחרת להינשא בנישואים דתיים. זו אחריות, לדעתנו, של המדינה, של הכנסת ושל כלל הגורמים, למצוא פתרונות גם עבור מי שמבחירה ולא מבחירה נמצאת במערכת נישואים דתית.

יהודיות: קרוב ל-26, מוסלמיות: 22, ונשים דרוזיות ונוצריות: באמצע. הגיל הממוצע של נישואים עולה, כמו יתר המגמות בעולם. מה ששונה בישראל מיתר המדינות בעולם הוא הגיל המינימלי לנישואים, שהיום הוא עדיין 17. הגיל הזה נמוך בשנה ממה שקבוע בחוק הבין-לאומי, גם האמנה לזכויות הילד, גם האמנה לביעור אפליה נגד נשים, קובעות גיל נישואים של 18, ולא סתם – גיל 18 הוא גיל שבו בישראל ניתנת הזכות להצביע בבחירות, אפשר לשתות אלכוהול. לפני זה אי-אפשר גם לחתום על חוזה שכירות. לדעתנו, לא ראוי שיהיה אפשר גם להיכנס בברית הנישואין, במיוחד שזו ברית שכולנו יודעים שיש לה הרבה השלכות, וגם נראה את זה בהמשך הנתונים. כל מדינות העולם המערבי העלו את גיל הנישואים ל-18 בשלושת העשורים האחרונים, וגם חלק נרחב ממדינות ערב – מצרים, מרוקו, טוניס, ירדן – בכולם גיל הנישואים הוא 18.

אני בעד, אבל איך פותרים את הבעיה שמשיאים אותן בגיל 15, 16, ומחכים רק לגיל הרשמי כדי לרשום?

לגבי נתונים, היום בישראל עדיין, בשנת 2013, כ-4,000 קטינים וקטינות נישאים בכל שנה, 90 אחוז מהם הם נערות. כמחצית מהם נישאים בין 17 ל-18, כלומר כן מחכים לגיל החוקי. לכן ברגע שנעלה את הגיל ל-18, יש סיכוי שלפחות המחצית האלה, כ-2,000-2,500, יחכו לגיל 18, שזו כבר דחייה של גיל ההורות ושל גיל הנישואים והגיל שבו הם יכולים לעשות דברים אחרים, ואולי להיות גם חופשיים יותר להחליט שהם לא רוצים להתחתן.

לגבי כל מי שנישא היום בניגוד לחוק, מתחת לגיל 16 ו-17 – עדיין יש 400 קטינות בשנה שנישאות מתחת לגיל 16. זה נתון מאוד מטריד. כמובן, זה רק הנתונים לגבי נערות שאנחנו יודעים עליהן, שהתחתנו לפני גיל 16; יש גם רבות שאנחנו לא יודעים עליהן.
בעניין הזה התוכנית שלנו היא כפולה: ראשית, להעביר את חוק גיל הנישואים, להעלות אותו לגיל 18, חוק שקידמנו יחד עם סגנית השר לשעבר גילה גמליאל וחבר הכנסת יריב לוין. הוא נמצא בהכנה לקריאה שניה ושלישית. והדבר החשוב יותר הוא להכין תוכנית פעולה מקיפה לאכיפה ויישום גם של האיסור הקיים היום וגם של האיסור שיהיה החל מהרגע שיעבור החוק. כאן נדרש שיתוף פעולה של משרד הרווחה ומשרד החינוך ומשרד הבריאות והרבה תקציבים להעלאת מודעות, למניעת הורות מוקדמת ומניעת נישואים בגיל צעיר. יש לנו דוח שלם בנושא, שנשמח בהמשך, כשיעבור החוק, להציגו בוועדה הזאת.

לגבי אלימות בין בני זוג, בכל שנה נפתחים בישראל למעלה מ-13 אלף תיקים בעבירות אלימות בין בני זוג, שבהם הקורבן היא אשה. בכל שנה נרצחות בישראל נשים. הגרף – נראה שהוא יורד בהרבה, אבל פחות או יותר הממוצע נשאר על 12 נשים בשנה שנחשפות למערכת זוגית מתעללת, שבסופה הן מוצאות את מותן. זה נתון מדאיג מאוד, שדרוש בו טיפול מסיבי.

לגבי גירושין בישראל, הנתונים בנושא זה עוסקים בעיקר בנשים יהודיות, וזאת בשל המגבלה של הנגישות שלנו לבתי הדין השרעיים ובתי דין דרוזיים וכנסייתיים. אנחנו כן עוסקות באיסוף הנתונים הזה, ומתכננות בהחלט שבשנתון שיתפרסם יהיו גם נתונים לגבי נשים שאינן יהודיות.

לגבי נשים יהודיות, בבתי הדין הרבניים נפתחים כ-17 אלף תיקים של גירושין בכל שנה, מתוכם קצת יותר ממחצית בהסכמה, כלומר בני זוג שמגיעים לבית הדין, ומבקשים להתגרש בבקשה מוסכמת, וקצת פחות ממחצית – תביעות גירושין באופן חד-צדדי, כשאחד הגירושין מפתיע את השני או פונה באופן חד-צדדי לבית הדין הרבני. רק 10,000 זוגות יהודיים מסיימים את הליך הגירושין בכל שנה.
משמעות הנתונים הללו יחד היא כפולה: אחת, הליך הגירושין אורך לפחות שנה, ובמקרים רבים – שנתיים, שלוש וארבע; כמובן, יש גם מקרים של עשר שנים ויותר. הנתון השני הוא שהרבה מאוד זוגות בוחרים לפתוח את הליך הגירושין באופן חד-צדדי. לדעתנו, זה תוצר של התופעה של מירוץ הסמכויות בין בתי הדין הרבניים לבית המשפט למשפחה – תופעה שפוגעת מאוד גם בגברים וגם בנשים, אבל כמו תמיד, בצד החלש במערכת היחסים היא פוגעת יותר. מירוץ הסמכויות מעודד את הצדדים לגשת כמה שיותר מהר לערכאות השיפוטיות, ובין היתר מונע מהם את הזמן של לנסות לפתור את הסכסוך ביניהם בהסכמה. לכן אנחנו רואים הרבה מאוד באופן יחסי תביעות גירושין ולא גירושין בהסכמה.

גירושין בישראל, ההיבט הנוסף הוא אי-השוויון המובנה במבנה הגירושין ביחס לנשים יהודיות. מה הגורם העיקרי לכך – נשים יהודיות זקוקות לאישור ולהסכמה של בן זוגן כדי להתגרש. במבנה הקיים כיום לאף גוף במדינה אין היכולת להכריז שהזוג גרוש, אם הגבר לא מסכים לגירושין. מדי שנה מתנהלים בבתי הדין הרבניים למעלה מ-300 תיקים של סרבני גט. יש לציין בהקשר הזה שיש לנו סרבנות גט שהיא גלויה, שמתקיימת בבתי הדין הרבניים, ויש גם סרבנות גט סמויה, שמתחילה עוד לפני שמגיעים בכלל לבית הדין הרבני, שהאשה יודעת שהיא עומדת בפני סיכון של להיות מסורבת גט, היא מוותרת מראש על הזכויות שלה, בין במסגרת הסכם, בין במסגרת אחרת – מוותרת על זכויות במזונות, במשמורת, ברכוש, הכול כדי לא להיקלע למצב שהיא מסורבת גט, והמצב הזה יוצר פער מובנה שהוא מאוד בעייתי. כמובן, יש לנו המקרים הקשים ביותר, שידועים יותר – יש היום שבעה סרבני גט שיושבים בבתי כלא בישראל. היו אמורים להיות שמונה, אחד ברח. זה סיפור קשה של לקוחה שלנו, שהיום 12.5 שנה מסורבת גט. כעת היא עכשיו נחשבת עגונה מבחינה הלכתית, כי בעלה נעלם.

בהקשר הזה חשוב לציין שני דברים: אחד, בתי הדין מפעילים סנקציות – אנחנו רואים מגמה גוברת של הפעלת סנקציות על סרבני גט, אבל זה לא מספיק. בהרבה מקרים, כמו שאנחנו רואים בנתונים האלה, יש גברים שגם כל הסנקציות בעולם לא יעזרו, ולכן אנחנו קוראות, למצוא פתרון שיפקיע מידי הגברים את ההחלטה שנתונה רק לרצונם, את הכוח הבלעדי לסיים את הנישואים, ויימצאו פתרונות גם במסגרת ההלכה. יש כלים הלכתיים לדברים האלה, ואנחנו מדברות על זה הרבה, יימצאו כלים הלכתיים כדי להתיר את הנישואים במקרים שנדרשים לכך.

רק כדי להבין את הפער בהקשר זה בין גברים לנשים: לגברים יש מוצא, ולנשים אין. זה נקרא אישור היתר לשאת אשה שנייה, חריג לעבירת הביגמיה, שזו עבירה בחוק הפלילי. בחוק הפלילי ממש יש חריג מיוחד עבור גברים, שמקבלים אישור מהרבנות לשאת אשה שנייה, וזה נועד למקרים שבהם לא מצליחים לקבל מהאשה את ההסכמה לקבל את הגט. יש עלייה בשלוש השנים האחרונות. ב-2012 ניתנו 75 היתרים לשאת אשה שנייה. כאמור, לנשים אין כל מוצא כזה.

מה הנימוקים שניתנים להסכמה? זה אישור בדיעבד?

זה נתון חדש של בתי הדין הרבניים מהדוח האחרון שלהם. ביקשנו מהם במכתב הבהרות והסברים לנתון הזה. עוד לא קיבלנו אותם.

לפני שהתכנסנו, וידעתי שאגיע לכאן, קיימנו כינוס בנושא העגונות. נמשיך ונכה בברזל. מעולם לא היה מספר העגונות בעם היהודי כל כך גדול כמו מאז הקמת מדינת ישראל. יש פה סיבוך בירוקרטי שלטוני מוסדי מול עולם הלכה מאובן, ובהרבה מהמקרים הכדור חזר לבית הזה, וכולנו פה נתגייס כדי לפתור את מצוקת העגונות. בעצם כולנו עגונות בפוטנציה, מי שבחרה להתחתן במסגרת הנישואים הדתיים. זה לא חוק הלכתי, יש פתרונות הלכתיים. יש אולי מי שלא מעוניין לקדם אותם. גם בשביל זה אנחנו פה.

300 תיקים של סרבנות גט בשנה זה מיתוספים?

לא, מתנהלים בו זמנית.

אעבור להליכים אחרים שנלווים לגירושים. בכל שנה נפתחים למעלה מ-20 אלף תיקים בנושא החזקת ילדים, קרי משמורת והסדרי ראייה בכל הערכאות שעוסקות במשפחה. פה אנחנו מדברים בבתי דין רבניים, בתי דין שרעיים, דרוזיים, כנסייתיים, וכמובן, בתי המשפט למשפחה. 80 אחוז מהתיקים בנושא משמורת מתנהלים בבתי המשפט למשפחה. בכל שנה נפתחים למעלה מ-15 אלף תיקים בנושא מזונות ילדים – שוב, בכל הערכאות - ו-60 אחוז מהם מתנהלים בבתי המשפט למשפחה. אנחנו רואים שמרבית התיקים מתנהלים בכל זאת בערכאות האזרחיות, ושם גם ראוי לדעתנו שיתקיימו. הפיצול בין מערכת הדין הדתית למערכת הדין האזרחית והכפילות של המערכת הזאת יוצרת הרבה בעיות, בין היתר, למשל, אי-אחידות בדין שחל על משפחות שעניינן נדון בערכאה אזרחית מול משפחות שעניינן נדון בערכאה דתית. גובה מזונות הילדים שנפסקים בבתי הדין הרבניים, למשל, נמוכים ב-15 אחוז מאלה שנפסקים ביתר הערכאות - זו דוגמה אחת ליחידות בהקשר הזה.

נתונים לגבי עוני לאחר גירושין, בעקבות גירושין, נתונים של המוסד לביטוח לאומי. בלמעלה מ-50 אלף משפחות בישראל נמנע האב מלשלם את חוב המזונות שנפסק לחובתו לזכות ילדיו על-ידי ערכאה שיפוטית, כלומר בית משפט למשפחה או בית דין רבני או בית דין שרעי קבע: האב הזה צריך לשלם 2,000 שקל בחודש מזונות לילדים שלו, והוא לא משלם. 50 אלף משפחות יש כיום בישראל, ואלה רק מהנתונים של הביטוח הלאומי, כלומר נשים שפנו בהקשר הזה לביטוח הלאומי. כמובן, יש הרבה נשים שלא פנו, ועליהן אנחנו לא יודעות. רק 30 אלף מהמשפחות האלה זוכים הילדים לתשלום חלקי של המזונות מן המוסד לביטוח לאומי. הצד השני של הנתון הזה הוא שב-20 אלף משפחות, קרי לפחות 40 אלף ילדים בישראל, לא מקבלים שקל של מזונות – לא מביטוח לאומי ולא מהאב, ולכן חיים בעוני לאחר גירושין.

גובה המזונות שאפשר לקבל מביטוח לאומי: הממוצע, גם המקסימלי, עומד על בין 20 ל-21 אוז מהשכר הממוצע במשק, שזה בין 1,500 לאולי 2,000 שקל במקרים מאוד טובים, שזה כל הכסף שמתקבל, גם המשפחות מרובות ילדים של חמישה ילדים, שהאב לא משלם מזונות. זה הסכום, פחות או יותר, שהמשפחה זוכה לקבל במקום המזונות.
ונתון שהוזכר קודם ורלוונטי בהקשר גירושין: בראש 90 אחוז מהמשפחות החד-הוריות בישראל עומדות נשים, ו-70 אחוז מתוכן הן משפחות שעברו גירושין, כלומר אמהות שהן חד-הוריות כתוצאה מגירושין, ואת הנתונים לגבי העוני של המשפחות האלה אנחנו כבר יודעות.

השורה התחתונה ממעט הנתונים האלה, ויש לנו עוד הרבה בתחום הזה: דרוש שינוי מהותי ומקיף בתחום של מזונות ילדים מביטוח לאומי. מזונות הילדים שייכים לילדים, וכך צריך להיות. דרושה חקיקה, דרושה חקיקת משנה, דרושה מדיניות של ביטוח לאומי, של משרד האוצר, ויש לגייס את כל הגורמים הרלוונטיים כדי לעשות שינוי בעניין הזה, ולהוציא ילדים מתחת לקו העוני.

הקשר העיקרי בין המצגת הקודמת לזו שלנו: נשים שדיווחו שאינן משתתפות בשוק העבודה בשל טיפול בילדים – הנתונים מדברים, בין גילאים 25 ל-54 יש לנו כ-20 אחוז מהנשים בישראל, שלא משתתפות בשוק העבודה בשל הטיפול בילדים, כלומר בין מבחירה, בין אם זו המערכת שבה הן חיות. זה לא משנה, כפי שנאמר. אי-ההשתתפות בשוק העבודה נובע מטיפול בילדים. עוד נתון רלוונטי בהקשר הזה: 20 אחוז מהנשים שעובדות במשרה חלקית עושות זאת בשל טיפול בילדים. שוב, רואים שהטיפול בילדים והמשפחה משפיע על כושר ההשתכרות של נשים. לנתון הזה יש השפעה גם על חיי הנישואים ומערך הכוחות והעצמאות של הנשים בתוך הנישואין, וגם לאחר הגירושין, כמובן, אם התא המשפחתי מתפרק. נשים שיוצאות לדרך לאחר עשר ועשרים שנות נישואים שבהן לא עבדו או עבדו במשרה חלקית או עבדו מעט שעות והרוויחו מעט בגלל הטיפול בילדים יוצאות יותר עניות ופחות מסוגלות לעמוד בזכות עצמן מבחינה כלכלית. לכן יש לנו עוני של נשים וילדים לאחר גירושין.

שיעור ההשתתפות כאמור של נשים ישראליות בשוק העבודה פוחת ככל שיש להן יותר ילדים וככל שהילדים יותר צעירים. באופן ספציפי במגזר הערבי זה ממש מספר מדאיג: רק 29 אחוז מהנשים עובדות מחוץ למשק הבית לעומת 80 אחוז מהגברים. תחשבו על המשמעות של זה לאחר הגירושין.

בהקשר זה אנחנו קוראות לחברות הכנסת, לסייע לנו במציאת הדרך, להתאים את שוק העבודה ולתקן אותו באופן שיאפשר הורות פעילה שווה גם במהלך חיי הנישואין וגם אחרי הגירושין.

לסיכום, אנחנו מקוות שבכנסת הנוכחית נצליח בעזרת כולכן למצוא פתרונות הלכתיים שימנעו אפליה בגירושין, שנוכל לאפשר בחירה חופשית בין נישואים אזרחיים לדתיים, שנעלה את גיל הנישואים ל-18, ונצליח לאכוף את האיסור על הנישואים קודם לכן, שניאבק בנחישות בביטויים השונים של אלימות במשפחה, שנבטל את מירוץ הסמכויות, שנעגן בחקיקה ובחקיקת משנה את העיקרון שלפיו מזונות הילדים שייכים לילדים, ושנקדם את מעמד הנשים בישראל. תודה רבה.

תודה למרכז רקמן. אנחנו נאסוף כמה תגובות, בקצרה, כדי שנוכל לתת לכמה שיותר אנשים שהגיעו גם מרחוק לומר את דברם, ונסכם את הישיבה ב-11:25. חברות הכנסת, בבקשה.

קודם כל, אני חושבת שאולי המפתח, מה שציינה גלית, אני חושבת שבאות לכאן עם השנים יותר ויותר נשים שמכירות הנושאים, שעסקו בנושאים, שמודעות למצוקות ולבעיות ולקשיים, גם פעלו ברוב הנושאים ומכירות, ויש הרבה מודעות. אני חושבת שיש לזה חשיבות מאוד גדולה. יש חשיבות לייצוג של נשים בכל אחד מהמקומות, גם בפירמידות שהראתה ד"ר דשא, כי אנחנו רוצות שהילדות שלנו יגידו: גם אני רוצה להיות שם, וירגישו מספיק ביטחון להציב את עצמן שם, אבל גם חשוב אילו נשים תגענה למקומות, והעובדה שעם השנים יותר ויותר חברות כנסת פמיניסטיות, מודעות, בעלות רגישות חברתית ומגדרית מגיעות לכנסת, וגם חברי כנסת בעלי יותר ויותר רגישות חברתית ומגדרית, זה מקל על העבודה, והעבודה היא רבה.

לגבי איסוף הנתונים, הישיבה הזאת מתמקדת בזה – קודם כל, ידע זה כוח. ועדיין, כמה שאנחנו לא מראים את הנתונים האלה, חדשות לבקרים גם התקשורת, גם כל מיני מומחים וארגונים וגם חברי כנסת מערערים על הנתונים, משפת ויכוח ברחוב של: אל תגזימי, יש כבר שוויון ביון נשים לגברים, ומה פתאום נשים מרוויחות פחות גברים, זה נראה נתון הזוי ולא אפשרי, ואני כבר לא מדברת על אלימות ואונס וכדומה, כלומר יש אי-רצון בקרב חלקים גדולים מהציבור, גם כשאנחנו מראות את העובדות, להיות חסומים בפניהן ולא לראות. זה משקפיים – אנחנו שמים משקפיים ורודות, משקפיים מגדריות.

אני חושבת שחשוב להמשיך להטיח בציבור את העובדות, את הנתונים, כי זה נותן לנו כוח, לאמירות שלנו. אנחנו יודעות את האמת בלי שיראו לנו את הנתונים – שנשים חולות יותר ועניות יותר, ושבחברה יש אפליה, ושיש אלימות כלפי נשים, אבל כשאנחנו באות למאבק הציבורי אחד הכלים החשובים ביותר שיש לנו הוא נתונים מספריים. ההערה על הלמ"ס היא חשובה ביותר, וצריך גם לתקן את חוק חופש המידע לגבי חלוקה מגדרית, כי כיום כשפונים למשרד ממשלתי, לבקש נתונים, המשרד עצמו לא מחויב לאסוף את הנתונים לפי חלוקה מגדרית פעמים רבות, וזה חשוב מאוד, כי אלה הכלים שאתם אנחנו יוצאות למאבק הציבורי, ותודה לכולכן, כי אנחנו יודעות מי עושות באמת את העבודה בשטח.

תודה. אינה, בבקשה.

תודה, וברכות לחברת הכנסת עליזה לביא על המינוי הבוקר.

הנתונים מצערים, ואין ספק שיש חשיבות גדולה לאיסוף נתונים כדי ליצור שינוי חברתי. מהפניות שמגיעות אלינו אנחנו למדות שעיקר הפניות מגיעות מנשים, ורובן מתייחסות לנושא של אמהות בעבודה בכל שלבי העבודה. בנוסף, יש העניין ששיעורי התעסוקה של נשים יורדים עם הגיל דווקא לנשים הרבה יותר מלגברים, וגם לזה יש להתייחס.

הנושא של התעסוקה והקושי של נשים להשתלב בשוק העבודה בא לידי ביטוי גם בדברים של גלית וגם בדברים של מרכז רקמן, אני חושבת שצריכה לצאת קריאה מהוועדה, לעשות תוכנית מדינית לנושא של תעסוקת נשים, ולפתור את כל הבעיות גם של שילוב נשים במוקדי קבלת החלטות וגם לנושא של פערי שכר בין גברים לנשים. יש למצוא תוכנית כוללת, כי זה מלווה את האשה משלב שהיא נכנסת לשוק העבודה וכל תקופת החיים בעצם. צריך לתת ביטוי מדיני, כמו במדינות אחרות.

אחד הדברים שהעלה השר נפתלי, שבמשרדו את עובדת, זה נושא עבודת נשים ערביות. הוצג פה הנתון הקשה, וצריך לראות גם את זה, איך יוצרים גם לזה תיקון.

זה בידיו – תקציב הולם להכשרה תעסוקתית, תקציב הולם לשילוב במקומות עבודה.

כמי ששם את זה כשיחתו הראשונה במשרד, אני מניחה שיעשה את זה.

נלמד לעומק את הנושא, ונראה איך אנחנו נותנים מענה.

דבורה, בבקשה.

יש נתון אחד שלא נמצא – מי שיצא מהבית ב-05:30 בבוקר כדי להגיע לכאן – הנושא של מרכז ופריפריה לא עלה בנתונים שהצגתן. הייתי מבקשת שזה יהיה נושא שיעלה.

מרכז ופריפריה לא רק גיאוגרפי, כי יש מרכז ופריפריה גם במרכז הארץ, בין קבוצות באוכלוסייה. מרכז ופריפריה זה הגדרה שצריך להרחיב אותה.

הנושא של תחבורה, של נגישות – שמעתי באחרונה על כמה קווים שהם לא רווחיים, ולכן פנו אלינו נשים מהמושבים, סיפרו לנו שהן לא יכולות לצאת – יש אוטובוס אחד שיוצא ב-07:00 בבוקר מהמושב, הן צריכות לשלוח את הילדים לבתי הספר, ואין עוד אוטובוסים שיוצאים. מה עושות נשים שאין להן אין לצאת לעבוד? במסגרת ההתייעלות של אותו מוביל ציבורי לכאורה שהיה כאן, והיום הופרט, אין מענה, ומי שסובלות בראש ובראשונה אלו נשים.

גם עכשיו במסגרת הקיצוצים הקרובים אחד הדברים המרכזיים שעומד לסבול זה התחבורה מהפריפריה ואל הפריפריה.

הרכבת לכרמיאל, שיש על זה זעקה גדולה.

יש יותר עניות מעניים, אז היא הנותנת. עו"ד ליאת קליין, בבקשה.

קודם כל, ברכות לך על המינוי הבוקר וברכות לשדולה ולמכון רקמן על הדוחות והנתונים שהוצגו פה.

משהו די חשוב שעלה פה, אולי גם סביב עשייה משותפת שלנו עם השדולה בפרק של האלימות המינית, שהוא שיתוף פעולה שהוא לא רק טכני ולא רק קשור לחיבור העמוק בינינו לבין השדולה אלא חיבור יותר רחב של ההבנה של הקשר בין הנתונים השונים לגבי מצב נשים בשוק העבודה או זכויות נשים לבין ההבנה על תופעת האלימות כחלק חלק בלתי-נפרד והסתכלות יותר הוליסטית על כל הנתונים שהוצגו פה, אם זה משפחה, אם זה שוק העבודה ובכלל, כי ההבנה הזאת שאשה היום יכולה לעמוד בראש פירמידה כנתון אחד, או לא לעמוד, עם ההבנה שאותה אשה באותו ציר זמן יכולה להיות מוטרדת רק בגלל היותה אשה, או להיות בתפקיד בכיר של קבלת החלטות, ולספוג אלימות בביתה רק כי היא אשה, מחייב אותנו להבנה שלמה של השיח הזה, שהוא לא נפרד.

משהו שעלה ומופיע בפרק האלימות המינית בספר של השדולה, שהוא תוצר של יצירה משותפת שלנו, שאני חושבת שהוא יכול ללמד על עוד תופעות חברתיות כמו תופעת האלימות המינית, וזה נתון מדהים, לבין השינוי המאוד גדול מצד אחד בהתפתחות החקיקתית לגבי זכויות נשים, אם זה בהגדרת עבירות המין, למשל, ההתפתחות של, למשל, המושג של ההסכמה החופשית, ההתפתחות שנוגעת למהפכה של חוק הזכויות נפגעי עבירה, שיצרו פה התפתחות, ומצד שני, הנתונים המאוד קשים גם של אין ירידה בנתונים בתחום האלימות, ויותר מזה, אין עלייה בדיווח לרשויות. יש לקרוא את הנתנון הזה יחד – שמצד אחד, אנחנו מתקדמים בשינויים החקיקתיים שאנחנו עושים, אבל איכשהו זה לא יורד לשטחי. אני חושבת שאי-אפשר לנתק את זה מההבנה שמתחייבת מקריאת הנתונים האלה, שעדיין לא הצלחנו לפרוץ את חומות מנגנון ההשתקה החברתי לגבי הרבה מאוד תופעות חברתיות כאן, ולא הצלחנו לייצר שינוי אמתי בשיח, וזה עולה יפה משני הדברים.

תודה. עאידה תומא מעמותת נשים נגד אלימות, בבקשה.

קודם כל, אני מצטרפת לברכות ליושבת-הראש, ומקווה שהקדנציה הזאת תביא לפחות כמה מהשינויים שהיינו רוצות לראות – לא אהיה אופטימית עד כדי כך, לבקש רשימה ארוכה.

הקשבתי לסטטיסטיקה שהוצגה, ושמעתי את המושג של עיוורון מגדרי. אני חושבת שאחת הבעיות הרציניות בדרך כלל של הלמ"ס זה עניין העיוורון המגדרי לאומי, כלומר הצגת הנתונים בעניין נשים ערביות. כמובן, יש כמה מהנתונים שהוצגו שהייתי מערערת עליהם כמו אחוז הנשים הערביות המשתתפות בשוק העבודה; איני חושבת שזה מגיע ל-29 אחוז אפילו. אנחנו עוקבות אחר הנושא הזה, ומטפלות בו שנים.

גם לגבי נישואים מתחת לגיל 18, לבד יכולנו לנתח את הנתונים, ולגלות שלפחות 3,000 נערות ערביות נישאות מתחת לגיל 18, ו-1,200 מתחת לגיל 17, ואפשר לעשות את זה מניתוח של גיל האמהות – אפשר לחזור אחורה, ולראות מתי האם התחתנה.

מן הראוי, ואבקש להקדיש ישיבה במיוחד, להביא את הנתונים על הנשים הערביות. אני חושבת שהן עוברות שני מעגלי אפליה: גם על רקע מגדרי וגם על רקע לאומי, שזה מחמיר את מצבן. כאשר מדובר על תעסוקת נשים ערביות, אי-אפשר לא להזכיר שלמשל, 70 אחוז מהכפרים בערים הערביות לא מחוברים לתחבורה הציבורית באופן יציב, ורק שני אחוז ממערכות החינוך לגיל הרך שנתמכים על-ידי המדינה – רק שני אחוזים נמצאים בערים הערביות. אם מדברים על נשים שמתקשות בגלל גיל הילדים, אפשר להבין את הקושי. אם מדברים על 7,000 אקדמאיות ערביות עם תעודת הוראה שלא יכולות להיקלט בבתי הספר, ועוד יש הרבה.

בחודשיים הקודמות נקיים ועדה אצלכם. תגידי לי איפה, ונגיע, אני מתחייבת. נשב יחד באחד הכפרים או באחד הארגונים. נקיים את הוועדה מחוץ לכנסת אצלכם, איפה שתבחרו, ונשמע את הדברים בפרוטרוט.

נשמח לארח אתכם בנצרת בארגון שלנו, וגם נזמין ארגוני נשים ערביות אחרות שישתתפו בדיונים האלה. כנראה, היה כדאי לקום ב-06:00 בבוקר.

אני חוזרת ומודה לחברי וחברות הכנסת שהיו אתנו. כולכם שיצאתם מוקדם הבוקר - נתיש אתכם, נעבוד קשה. אנחנו רוצים גם לחוקק, גם לתקן, גם לפתח דיאלוגים באותם צמתים שמזמן שכחנו איך מדברים. שיתופי פעולה, בניית דיאלוג, אמון, יצירת חזון פמיניסטי משותף, וכמובן, תיקון עוולות.
כל מי שהגיעה מטעם ארגונים – אנחנו מכירים את הפרטים. מי שהגיעה בנושאים שונים, גם חברות שלי וגם ששמעו על הדיון, תשאירו את הפרטים שלכם, אם אתם רוצים להיות מכותבים על ענייני הוועדה בנושאים השונים. כפי שהתחייבתי, נעלה על אתר הוועדה את הנושאים השונים מבעוד יום כדי שכל מי שירצה להציג או להשתתף, תוכל לומר את הדברים עד כמה שנוכל יותר מוקדם. תודה רבה, אנחנו יוצאים לדרך משותפת יחד. המשך יום טוב.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>