הכנסת השמונה-עשרה

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

<פרוטוקול מס' 956>
מישיבת ועדת הכלכלה

יום חמישי, י"א בתשרי התשע"ג (27 בספטמבר 2012), שעה 13:10

<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012, של חברי הכנסת איתן כבל, אורית זוארץ, מירי רגב, רוני בר-און, אנסטסיה מיכאלי, ניצן הורוביץ, יואל חסון, אופיר אקוניס (פ/2465).>

חברי הוועדה: >
כרמל שאמה-הכהן – היו"ר

יואל חסון

עמיר פרץ

יוליה שמאלוב-ברקוביץ

איתן כבל

אלכס מילר

>
תמר פינקוס - ממונה הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

ביתיה גוטל - כלכלנית הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

חנה וינשטוק-טירי - יועמ"ש הרשות להגנת הצרכן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

הילה דוידוביץ'-בלומנטל - עו"ד, משרד המשפטים

רוני נויבאואר - עו"ד, משרד המשפטים

יעל איגרא-אונגר - משפטנית, משרד המשפטים

זאב פרידמן - עו"ד, המועצה הישראלית לצרכנות

יעל כהן-שאואט - עו"ד, המועצה הישראלית לצרכנות

אליאב וגיף - עו"ד, יועץ לרשות ההסתדרות לצרכנות

יובל ליבלינג - מנכ"ל SUCCESS FITNESS

גיא בלנקשטיין - מנכ"ל GO ACTIVE

אבי אלמוג - יו"ר, ארגון מנהלי בריכות שחייה, מרכזי ספורט ונופש בישראל

יוסי בנימין - חבר הנהלה, ארגון מנהלי בריכות שחייה, מרכזי ספורט ונופש בישראל

אייל אריאל - מנכ"ל, מטי מועדוני כושר

חיים פרנקל - בעלים, SPACE CLUB

אדיר ענבר - רו"ח, "קלאב-הוטל"

שחר ולר - עו"ד, מייצג את תובעי "קלאב-הוטל"

חגי דורון - עו"ד, ש.הורוביץ, מייצג את "קלאב-הוטל"

אוריאל פרינץ - עו"ד, ש.הורוביץ, מייצג את "קלאב-הוטל"

מיכל סלע - עו"ד, ש.הורוביץ, מייצגת את "קלאב-הוטל"

ערן רוזמן - עו"ד, ש.הורוביץ, מייצג את "קלאב-הוטל"

עמי וטורי - מנהל ארגון בעלי יחידות הנופש

רות חבקין - מנכ"ל, ארגון בעלי יחידות הנופש

פנינה פרץ - חברת עמותת "טבריה קלאב-הוטל"

ניצן חרותי - חבר עמותת "טבריה קלאב-הוטל"

אמיר שפיצר - יועמ"ש, לעמותת בעלי יחידות טיים שרינג

אלי ניצן - חבר, עמותת "טבריה קלאב-הוטל"

אתי בנדלר

אביגל כספי

לאה ורון

יעקב סימן טוב

<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מס' 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב–2012>

צהריים טובים. אנחנו פותחים את ישיבת ועדת הכלכלה. על סדר-היום הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מספר 36) (ביטול עסקה לתקופה קצובה), התשע"ב-2012, של חברי הכנסת כבל, זוארץ, רגב, בר-און, אנסטסיה מיכאלי, הורוביץ, חסון ואקוניס.

בעצם, התקדמנו מעט בדיונים, אולי בסעיף אחד, אבל כל המלאכה נותרה לפנינו. יש שתי סוגיות עיקריות: אחת, נושא הטיפול בשחרור בעלי יחידות הנופש מאותם הסכמים, כפי שהוצגו כאן בדיון הקודם. שתיים, חדרי הכושר והקנטרי-קלאבים. היו כאן כמה הצעות במהלך הדיון הקודם. היו גם שיחות מעבר לדיון. אנחנו פועלים ביחד: חבר הכנסת מילר, חבר הכנסת חסון, חבר הכנסת כבל ואני – בלנסות ולהגיע למשהו שיהיה מאוזן, גם לטובת הצרכנים ולשחרור מהיותם צרכנים כבולים. וגם משהו שיאפשר לאותם עסקים להמשיך ולפעול בצורה סבירה.

זו פעם ראשונה גם שהדיון, אני חושב, משודר. מדובר על התחייבות של צרכנים לחדרי כושר ולקנטרי-קלאבים, שהיום זה לשנה. ואם אתה רוצה, נניח, לעזוב אחרי חודשיים, אתה או שמשלם קנס או שמפסיד את כל יתרת השנה בחלק מהחוזים. הצעת החוק דיברה על כך בבסיס, שאדם ייתן הודעה מראש של חודש, וכך יהיה משוחרר מההתחייבות. לאחר-מכן, עלו ורסיות שונות והתנגדות של בעלי המכונים ובעלי הקנטרי-קלאבים. זו בעיה אחת.

הבעיה השנייה היא בעיה מאד-מאד כואבת ומורכבת, וזו הבעיה של 40,000 בעלי היחידות ברשת "קלאב-הוטל", שרובם חתמו על חוזים לפני שנים רבות, וקשורים בהסכם של לפחות 99 שנים; עם דמי-ניהול שהתחילו ברמה מסוימת, והתנפחו לרמה אחרת. לחלק מהאנשים אין צורך יותר בשירותי נופש. חלק אחר מהאנשים לא יכול לעמוד ברמת דמי-הניהול החדשה. חלק מהאנשים רוצים פשוט, אולי קצת, לגוון. וגם כאן הייתה הצעה של חברת "קלאב-הוטל" שהוועדה דחתה אותה, אבל כבסיס שעליו אנחנו נמשיך, ונדון ונשפר. המטרה היא שהלקוחות יוכלו להשתחרר, בטח הלקוחות החלשים יותר כשמדובר על לקוחות שהם, בין אם במצב בריאותי או כלכלי, ישוחררו באופן מיידי וללא שום עלות.

מדובר בוועדה על עוד מתן אפשרות להשתחררות לכלל בעלי היחידות בתנאים כאלה ואחרים, ועל זה היה ויכוח בתוך הוועדה. ואחרי זה נשארת עוד, כמובן, קבוצה שעוד לא מצאנו לה פתרון, ועל זה צריך לדון. אם יש, נניח, את האוכלוסיות החלשות שמשתחררות מיד, ועוד אוכלוסייה שניתנת לה אפשרות להשתחרר בטווח קרוב ומיידי, יש עדיין לקוחות שמרוצים היום, ורוצים להמשיך להשתמש בזכות שלהם, ויכול להיות שבעוד שלוש-ארבע שנים הם יפסיקו להיות מרוצים או ייקלעו למצב כזה או אחר שלא יהיה להם צורך יותר בשירות הזה – להם עוד לא מצאנו פתרון ראוי. ולכן, קבענו דיון נוסף כדי להתקדם בכל המישורים.

חוץ מזה, בהצעת החוק מצויה גם הסוגיה של – אם אינני טועה – שירותי מים מינראליים, אספקת מים מינראליים?

של היורשים של האנשים שחתמו ומתו.

של היורשים של המים המינראליים?

לא, של דירות הנופש. שאת זאת אתה לא הזכרת, שזאת נקודה מאד כואבת של היורשים.

בחוזים של יחידות הנופש, מסתבר, הצרכנים כבולים – הם ויורשיהם. כלומר, גם אם זה כתוב בצוואה או לא כתוב בצוואה, מקבלים את זה.

הבעיה היא שזה לא כתוב בצוואה, זה כתוב בחוזה.

אמרתי.

בחוזה הם אומרים: גם אם אתה תמות - - -

אמרתי: גם אם כתוב או לא כתוב, מקבלים את זה.

נכון.

אדוני, יש לי הצעה לסדר.

כן, בבקשה.

אני מציע להתמקד בתחילת הדיון בנושא של חדרי הכושר, לנסות לסגור את הפינה הזו. ואז להתקדם לפינה - - -

יש למישהו מחברי הכנסת הערות לגבי זה? חבר הכנסת מילר?

מה שבא לך.

אוקיי. איפה עצרנו? אני חושב שמיצינו, פחות או יותר, את הדיון.

מיצינו, אבל צריכים להסכים על מתווה.

סעיף אחד אושר.

כן. אבל לאיזה כיוון של הכרעה אנחנו הולכים?

אני יכול להגיד לך את דעתי?

סליחה, אפשר לומר - - - כמה דברים?

כן, כבר. רגע, אתה לא ממכוני הכושר.

אתה מדבר על מכוני הכושר?

כן.

עכשיו אנחנו על מכוני הכושר.

סליחה.

אני יכול להגיד את עמדתי אחרי ששקלתי?

כן.

אני חשבתי הרבה על הדיון הקודם. ואתה יודע, יש, בדרך-כלל, אדוני היושב-ראש, לפעמים, דינאמיקה שקורית בתוך הוועדה, שלפעמים אתה קצת מפספס את כוונת המשורר, או במקרה הזה את כוונת המחוקק. ואני רוצה להזכיר: כשאני העלתי את הצעת החוק של נושא חדרי הכושר, אני דיברתי על זה שלא יוכלו בכלל להציע עסקה לשנה. לא יהיה דבר כזה. כל העסקאות יהיו חודש בחודשו. מאז התקדמנו, ודיברנו והסבירו שצריך לתת לצרכן גם את זה וגם את זה, ושיהיה לו מרחב פעילות, אבל שתהיה לו את היכולת להשתחרר. אני באמת שקלתי המון את העניין, וחשבתי על זה הרבה, ובהנחה שאנחנו מאפשרים בכל זאת לעשות הסכם לשנה, אבל אנחנו מאפשרים נקודת יציאה – עמדתי, נכון להיום, היא שנקודת היציאה צריכה להיות התראה לחודש, וזה הכול. שום דבר מעבר.

אוקיי.

אבל בלי דמי-ביטול.

בלי שום דמי-ביטול, ושום דבר. חודש התראה מראש, וזהו.

זו גם הייתה עמדתי לאורך כל הדיונים. השאלה אם יש למישהו מחברי הכנסת עמדה אחרת? חבר הכנסת כבל.

לא, אין לי.

היה לנו דיון על כל הסוגיות של אותם הגופים שנותנים מענה, חוץ מחדר הכושר. מענה נוסף - - -

עכשיו נגיע. נגיע לזה. קודם-כל, גמרנו סוגיה אחת. עכשיו נגיע - - -

- - - בפנים.

כן.

יש את הדיון - - -

רגע, רק שאני אבין: מבחינת הגמישות, זאת אומרת, כשאתה מדבר על עסקאות שהן עסקאות שנתיות, האם אתה גם קובע שהמחיר יהיה שווה – חודש בחודשו, בתוך העסקה השנתית, או שאתה נותן גמישות במחיר, בעסקה השנתית?

החוק לא מדבר על זה.

מדבר על זה שיהיה - - -

אז מה עשיתם בזה?

מה זאת אומרת? אתה יכול לתת גם - - -

- - -

מה? אם אתה אומר: אתה יכול לעשות עסקה שנתית, ואתה יכול להודיע חודש מראש, אוקיי? ואם אתה לא קובע שהמחיר לא יכול להשתנות, בסופו של דבר חזרת חזרה למה שהיה לך בתחילה.

למה?

למה? אני לא מבין.

כי ככה. כי אתה יכול לקבוע בשלושה-ארבעה חודשים את רוב העסקה, ואחר-כך, אתה יודע, לעשות את זה בשקל בחודשו, ונגמר הסיפור.

מי יכול לעשות דבר כזה?

מה זה "מי"? כל עוד אין לך - - -

תסביר את זה במספרים.

איך. תסביר איך בדוגמה. אני באתי עכשיו אליך - - -

יש לך עכשיו 2,500 שנתי, אוקיי?

2,400.

נגיד, או 200 שקל לחודש, אוקיי? אתה מתחיל בקיץ, ואתה קובע שאתה משלם בשלושת החודשים הראשונים - -

אתה מדבר על קנטרי-קלאבים או על מכוני כושר?

לא, בכלל.

מכון כושר?

במכון כושר?

- - 1,800 שקל לשלושת החודשים הראשונים, ועל כל השאר את מה שנשאר – ההפרש. ואז תצא מתי שאתה רוצה, ותשלם כמה שאתה רוצה.

איך הוא יכול לעשות דבר כזה?

למה? מה?

מי יעשה כזה הסכם? מי יחתום על כזה הסכם?

מי יחתום על זה?

למה לא?

מי יחתום על זה?

כי אנשים לא יחתמו.

מה, שיגידו לי שאני עושה מנוי לשנה, ואת רוב המחיר - - - שילמתי לשלושה החודשים הראשונים? מי יחתום על דבר כזה?

אז הוא ילך - - -

כן. אני מוכר לך מנוי, כביכול, לשלושה חודשים. ולכל שאר השנה אני נותן לך - -

מתנה.

- - מתנה.

בונוס.

בונוס.

למה צריך חקיקה כזאת?

חבר'ה, באמת.

זה העניין של התחרות, אז אני אלך לחדר כושר אחר - - -

ואם יש לך חדר כושר אחד או שניים בעיר?

אף-אחד לא יעשה דבר כזה.

אז אף-אחד לא יעשה את זה.

ואם אנחנו ננסה - - -, אם אנחנו נעשה - - - יש מקומות שאין יותר - - -

אף-אחד - - -

שנייה, חבר הכנסת מילר, כשאני חוקקתי את החוק שקשור לחנייה - - -

עוד לא חוקקת.

לא חוק כזה, חוק אחר. חוקקתי 30 חוקים בשנים שאני בכנסת. נכנסנו, אתה ואני, באותה כנסת.

אז כשאני הבאתי את החוק הזה של החניות, ואמרנו ששעה שנייה תהיה רק חלק מהשעה ולא כל השעה, אני זוכר שפה הפחידו אותנו ואיימו עלינו שהשעה הראשונה תעלה יותר ביוקר, על-חשבון השעה השנייה. עזוב, כל ההפחדות האלה – אין גבול להפחדות.

אני מציע פה - - -

זה משהו אחר. חבר הכנסת חסון, אל תשווה.

אני אגיד לך שבאותם מקומות שאני מדבר עליהם, לא גובים גם על חנייה. איך אני איתך?

בסדר. אתה מדבר על איפה שהייתה בעיה.

באותם מקומות שאתה מדבר עליהם, לא גובים גם על חנייה.

איפה שהייתה בעיה, איפה שגבו חנייה יקרה – לא קיים היום.

לא, חבר הכנסת חסון. אני אומר לכם, בסופו של דבר, הרציונל זה לתת מענה לכל הארץ, ולא להתמקד רק - - -

בסדר, נו, אין סוף לזה. בסדר, בסדר. זו דעתך. מאה אחוז. אין סוף לזה, חבר הכנסת מילר, באמת.

כלומר, אתה אומר שיהיו בהסכם חודשים שהם בונוס. ואז אם אדם עזב לפני-כן, הוא איבד את החודשים האלה.

לא צריך לתת רעיונות - - -

אבל השאלה היא האם עושים חוק בשביל - - -?

לא, זה לא - - -

השאלה היא האם יש פתרון לזה, או שרק כוחות השוק.

לא צריך לתת רעיונות - - - לכל הרעיונות האלה.

זה לא יעבוד. אם אתה תציע לבן-אדם מנוי לשנה, ואתה תגיד לו שהוא משלם את ה-2,500 שקל על שלושת החודשים הראשונים, זה באמת.

לא, אבל אל תקצין. חבר הכנסת חסון, תיקח דוגמה אחרת: אני אומר לך – אתה עושה אצלי את המנוי לשנה, כלומר לעשרה חודשים. יש לך עוד חודשיים בונוס, ואז זה שנה. אבל עשרה חודשים זה מחיר של שנה.

אתה יכול לצאת.

לא. יצאת, הפסדת את החודשיים – אתה לא מבין?

אבל אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת חסון צודק, אני אגיד לך באיזה עניין: אנחנו נכנסים עכשיו, פה, לאין גבול של - - - של רעיונות והצעות עסקיים לכל דבר ועניין. כל אחד יחליט איך הוא רוצה לגרום לאנשים להגיע אליו. נקודת המוצא – לפחות ממה שאני מבין, כשחבר הכנסת חסון ביקש להעלות את החוק – היא לדבר על העיקרון. העיקרון, שבעצם הוא גם העיקרון של החוק שאני הגשתי אותו בתחילת הדרך, הוא במובן הזה: האם אדם יכול לבטל - - -

כן. אבל, חבר הכנסת כבל, אנחנו רוצים להיות גם מעשיים. אנחנו רוצים שאחרי שהחוק יחוקק - - -

אבל זה לא הכיוון המעשי.

העלו פה אפשרות, שהיא לא בלתי סבירה – עסקה שנשמעת גם סבירה – בעל המכון אומר לך: אתה מקבל ממני שנה, מתוכם חודשיים זה בונוס. אתה משלם לו שנתי, ואז אתה כבול, אם שמת-לב או לא שמת-לב.

למה "כבול"?

למה "כבול"?

מה?

למה "כבול"?

בטח שאתה כבול.

אם אחרי שלושה חודשים קמתי והלכתי.

חברים, זה אפילו יותר גרוע מהמצב היום, אני אסביר לכם למה: כי אם היום נניח – כמו שאמר חבר הכנסת מילר – מחיר השוק היום הוא 2,400 שקל ואנחנו רוצים לשחרר מהכבילה, אחרי החוק אין שום מניעה שנגיע ושוב נראה מחיר של 2,400 שקל. יגידו שבמחיר של 2,400 שקל אתה מקבל כך: עשרה חודשים פלוס שניים חינם.

עכשיו, אוקיי, שילמת 2,400 שקל. אתה מתחיל, ואחרי חמישה חודשים אתה רוצה לעזוב. מה אתה מקבל?

1,200 שקל.

1,200 שקל.

נו.

מה "נו"?

בסדר.

מה "נו"? שילמת על שישה חודשים.

אבל - - - לחודשיים.

יש לך קנס מובנה, שהוא יחסי של חודשיים. אם עזבת אחרי יום, הפסדת חודשיים.

אז תכניס בחוק שהמחיר חייב להיות חודש בחודשו. נקודה. המחיר חייב להתחלק לחודשים. לא יכול להיות מחיר גלובאלי. נגמר הסיפור.

אי-אפשר להכניס מבחינה עסקית - - -

מאה אחוז. חבר'ה, תראו, מעלים פה כל-מיני – חבר'ה, תראו, אין סוף לכל הקומבינות האלה. נו, באמת. נו, מספיק.

אבל זה נכון.

זה שזה נכון, זה נכון. אין סוף לקומבינות.

אז או לחילופין, אפשר לייצר שני מצבים: מצב אחד, שבו אתה אומר: מי שרוצה לשלם חודש- בחודשו, יעלה לו אולי קצת יותר. - - - נשמע?

זה לא נשמע.

שנייה.

על זה דיברנו. על זה הקנס.

זה לא קנס.

זה קנס.

זה לא קנס.

דמי-עזיבה.

זה - - - הנחה: אדם שרכש שנה, ואומר: אני מוכן להתחייב לשנה, תן לי הנחה כי אני רוצה לשלם קצת פחות.

בלי להתחייב - - -

אם הוא יוצא.

אם הוא יוצא, הוא חוזר לשלם את מה שהוא היה אמור לשלם. זה לא קנס. מאיפה באה המילה קנס? שיעשה מנוי חודשי ולא מנוי שנתי.

אדוני היושב-ראש, קח לדוגמה את סוגיית השכירויות: כשאתה מתחייב לשכור דירה לשנה, אתה משלם מחיר ריאלי. כשאתה בא לאותו אדם ואומר לו: אני רוצה פר יום, כמובן שהמחיר אחר, נכון? או שאתה אומר לאדם: אני רוצה להודיע לך חודש לפני – לא משנה באיזה מצב – שאני עוזב. ואתה בתור בעל הדירה צריך לשבור את הראש אם פתאום, ברגע מסוים, הוא אומר לך, ואתה חודש בלי שוכר. פעם אחת קורה לך מצב כזה, מספיק שפעם אחת לא היה לך בן-אדם, אז פספסת שכירות של חודש.

- - -

יש הבדל: דירה זו עסקה של מאה אחוז. כלומר, אתה - - -

אבל לא. סליחה, אדוני היושב-ראש, יש לך מקומות - - -

את הדירה הזאת אף-אחד אחר לא יכול לשכור במקביל – לא אתה - - -

לא, לא. מעבר לזה, דירת - - -

- - -

יש הבדל.

- - - אותו דבר.

חבר הכנסת חסון תקשיב, יש לך מקום, נגיד, שרוב הקליינטים שם זה ועד עובדים. יש ועד עובדים שסגר עסקה. הם היחידים כמעט שמשתמשים בחדר הכושר הזה. הם יכולים להגיד לך: תשמע, אם אתה לא נותן לנו את המחיר, כולם יוצאים מחר בבוקר.

הוא יכול לעשות את זה גם מראש. מה הבעיה?

בסדר, אבל לפחות אתה יכול לתכנן.

אבל יש חודש התראה.

אבל לפחות אתה יכול לתכנן. שילמו לך לשנה.

אבל יש לך חודש התראה.

חודש התראה למלא את חדר הכושר?

כן. כן. מה הבעיה?

כן. חודש זה המון זמן.

מה הבעיה?

- - -

אם הם יהיו אטרקטיביים, יהיה להם תור של אנשים.

תגיד לי, אתה מכיר איזה ועד כזה?

חתמת ל"קלאב-הוטל"? על מה אתה מדבר?

כן.

- - -
תראו, בנקודת המוצא כשבאנו, אני, לפחות. בדברי ההסבר גם כתבתי של החוק המקורי. הרי ממה זה בא? – ואולי זה יכול לעזור לנו בעניין הזה – אני סברתי שבנסיבות האלה, כשאתה מבצע עסקה קצובה מכל סוג שהוא, רוב בעלי העסקים לא אוהבים עסקאות כאלה. הוא רוצה לקחת לו מה יותר, זה מבטח אותו, ונותן לו ביטחון לכול. אם אתה היית מבקש עסקה יותר קצרה – אתה רוצה רק לשלושה חודשים – מה הייתה הבעיה? שהוא אומר לך: אין בעיה. אין לי ברירה, אני אתן לך לשלושה חודשים. אבל המחיר של השלושה חודשים היה ברמות כאלה, שאתה אומר: אתה יודע מה? עדיף לי לקחת שנה, גם אם אני לא אשתמש אחר-כך במוצר.

אני חושב שצריך למצוא כאן את נקודת האיזון. והמשמעות - - -

שביל הזהב.

מה?

שביל הזהב.

בדיוק.

אנחנו לא רוצים לפגוע בבעלי העסקים. אני לא יוצא מנקודת הנחה שרמאים, תחמנים וזה. אני יוצא מנקודת הנחה שכל אחד רוצה להרוויח את חלקו, שהאזרח ירגיש שהוא יכול לעשות. קורה לכל אחד מאיתנו, מ-1,001 סיבות, שהוא רוצה להפסיק את ההתקשרות, אוקיי? קורה.

עכשיו, אני לא מפחד מהמילה קנס. אני לא מפחד מהמילה קנס. אני לא חושב שצריך גם לפחד מהאמירה הזו. כשאתה עושה מסלולים, יש מסלול אחד שאומר לך: דע לך, אם אתה מבצע את העסקה לשנה, באופן טבעי אתה מקבל את ההנחות האלה, האלה והאלה. אם אתה מפסיק את ההתקשרות בינינו בשלב כזה או אחר, אתה צריך להחזיר לי את, קודם-כל, - - -

אם זה טוב, בוא נחזיר את זה בסלולר. למה ביטלנו? גם את - - - הזה ביטלנו.

לא. לא.

בכל תחום ביטלנו את הקנסות.

למה? זה אותו רציונל.

סליחה. אני אגיד לך מה ההבדל: - - -

ממש לא.

למה?

אני אגיד לך מה ההבדל: - - -

כי בקאנטרי-קלאב, למשל, - - -

חבר'ה, - - -

סליחה, סליחה. חבר הכנסת איתן כבל מסביר.

אני שמח שאתם נותנים לי סיוע אגפי.

מצטער, מצטער.

אני אגיד לך מה קרה בכל המקומות, וזה קורה עד היום בכל הקנסות האלה: ברוב המקומות היו קנסות של חזירים. זה לא היה קנסות, אתה מבין, שאתה אומר: אוקיי, קורה, ואני יוצא מהעסק הזה.

אני חוזר ואומר לך: אני לא כופר בזכות של גוף שמתארגן גם כלכלית, בצורה כזו או אחרת. אני כופר בזכות שלו להטיל קנס כזה, שבסופו של עניין הוא מעמיד את הצרכן - - -

אתה אומר שהקנס לא יהיה דרקוני.

שהקנס לא יהיה דרקוני.

עכשיו, הקאנטרי-קלאב גם בנוי כל הזמן על תנועה מתמדת. מה שאני מנסה לומר לכם בעניין הזה, חד-משמעית – אני לא חושב שעכשיו צריך לבוא, ועכשיו הקאנטרי-קלאב יגיד: סליחה, אני בניתי על השנה; אני תכננתי כבר לעשור הבא; ולבנות לילדים שלי מרפסת נוספת. לא. אני כולה אומר: חברים יקרים, צריך שתהיה אמירה מוסכמת כזו, שאומרת שאם אני "חתכתי" לפני הזמן, אני אפילו לא שואל אותך למה. אני לא מנסה. אני כולה אומר: דע לך, תן לי את מה שמגיע לי ביתרה הזאת, ותעזוב אותי.

אני חושש, דרך אגב – רוב האנשים, זה מבחינתי לצאת בלי לשלם כלום. זה פשוט להחזיר את מערכת היחסים לאותה נקודת מוצא, כשאתה באת וחתמת על העסקה.

להשוות אותה ללקוח שבחר לא להתחייב.

ואני חוזר ואומר לך: נקודת המוצא הייתה למנוע את החזירות. זה הכול. אם לא, אין גבול. אם לא, אנשים יבואו, אתה מאבד. כל אחד יבוא ויגיד: אני הולך לחודש, נמאס לו מזה, הוא רוצה לעבור לשם. אני מבין את זה. אי-אפשר גם לייצר איזו אנדרלמוסיה, שבסוף חוזרת חזרה כלפי הצרכנים. בסוף-בסוף, מי שנפגע מזה זה גם הצרכן, לא צריך לשכוח את זה.

ודרך אגב, המשמעות עוד יותר בולטת במקומות שיש רק מקום אחד. אין אפילו עם מי להתחרות. זאת אומרת, אתה שבוי שלו לגמרי, והוא מרגיש שהוא יכול לעשות לך כראות עיניו, אוקיי? גם אם זה סיפור כזה נחמד.

טוב, זה עדיין לא.

אני מסכים.

גם כשיש בישוב מקום אחד, זה חסם. ברגע שיש צרכנים כבולים, בעסק חדש לפתוח. מאיפה הוא יביא את - - -? במיוחד בתחום כזה שיש נישה.

אני מבין. אני מנסה - - -

לא. מה שהוא אומר, שבמקום שיש עסק אחד, ההנחה שמגולמת במנוי שנתי – אם היא לא תשתלם, היא לא תהיה. כלומר, דווקא המקומות הקטנים, הפריפריה, - -

כדאי להם.

- - יישרו קו למעלה.

נכון.

יישרו קו למנוי חודשי. הוא יגיד: כולם יהיו אצלי במנוי חודשי, יקבלו את מה שחבר הכנסת חסון הציע. כולם יהיו במנוי חודשי, שהוא מנוי יקר יותר. ואדם שמתעמל באופן קבוע לא יזכה, כתוצאה מהחוק הזה, להנחה. איפה יש מקומות? איפה יש רק מועדון אחד? לא בירושלים, לא בתל-אביב ולא בחיפה. אתם יודעים בדיוק איפה המקומות שיש מועדון אחד. אלה ייפגעו. אלה ישלמו יותר. אבל הם רגילים לשלם יותר, אז זה בסדר.

מה שאני מנסה לומר, ואני מסיים במשפט הזה, אדוני היושב-ראש: כל הסיפור הוא מידתיות.

בדיוק.

נכון לרגע זה אין מידתיות. זאת אומרת, כשאתה מבקש לצאת, מאיימים עליך - - -

לא. גם על זה אין ויכוח שאפשר לצאת.

אבל מר אריאל, סליחה, אני מדבר שוטף.

סליחה.

למרות הרצון שלך לעזור.

שוטף פלוס 30. לא סתם שוטף.

כן, חבר הכנסת כבל.

לכן, אני מנסה לומר לכם שבעניין הזה, בואו לא נצא לגמרי מתוך התחום. כי אם לא, לא נצא מזה.

לכן, מה שאני מנסה לומר כאן, ואם נצליח לייצר כאן את המידתיות – והיא קיימת. היא מונחת לפנינו – אנחנו מצליחים, מה שנקרא, כמו בגמרא: "זה נהנה, וזה לא חסר". זאת אומרת, אני חושב שבסופו של עניין, גם הצרכנים, מה שהם רוצים באמת, זה שלא ירגישו שדפקו אותם. וברוב המקרים גם אם עושים פעולה שהם "חותכים" באמצע, הם מרגישים שדופקים אותם. כי, אתה יודע, לפעמים, אדוני היושב-ראש - - -

אבל לא כל חזירות מתחילה - - -?

לא, לא, לא.

כל חזירות מתחילה מחזירון קטן.

אדוני היושב-ראש, מה שאני מנסה לומר לך הוא שאחת הבעיות – אולי הבעיה – שרוב האנשים, כמוך, כמוני, שנניח היה להם מנוי, והוא לא הלך לבטל אותו, כי לא שווה לו לבטל אותו. כי הקנס היה כזה שאתה אומר: אני כבר אהיה - - -

אבל חבר הכנסת כבל, צריך לצאת מנקודת הנחה שאנשים הולכים לשם לא בשביל לבטל.

ברור.

ודאי. חד-משמעית.

הולכים לשם בשביל להתאמן, נכון?

מה, אנחנו לא עוסקים עם אנשים משוגעים.

בוודאי, נו מה. אנחנו מכירים את זה בכל חוק - - -

זה לא בגד שמחזירים אותו - - -

אז לכן תנו להם את ה-incentive ל-12 חודש.

סליחה. אנחנו שמענו, ומודעים לכל הטענות שלכם. מנסים, באמת. אתה רואה, לא רצים. יכולנו כבר לגמור את זה. אנחנו באמת מתלבטים מה לעשות.

חבר הכנסת כבל, תדע לך שזה גם חסם – אני אומר לך – המנוי השנתי הזה, שאין לך את האופציה החודשית, לאנשים שאין להם יכולת כלכלית. זה עסק לא זול.

ההיפך, אמרתי שאני בעד. אמרתי שאני בעד. אמרתי. סליחה אם לא הובנתי נכון. אמרתי שאני גם בעד מנוי חודשי. ומי שיבחר לו את המסלול החודשי, תהיה תוספת נוספת שהבעלים יגיד: אני לא יודע, אין לי ביטחון עם - - -. אז אני לא יכול להיות חזירי, כי לא יכול להיות עכשיו, כדי לגרום לך לעשות את המנוי השנתי, שאתה משלם מראש והוא יודע לגלגל את השנה שלו עם הכסף, ועם כל מה שכרוך בכך. אז אתה יודע, הוא יצטרך לקחת את ההחלטה שלו, אם הוא רוצה מנוי חודשי, חצי שנתי ושנתי.

אבל אתה אומר שאתה נותן לו אפשרות להשתחרר.

נכון.

כן.

אז מה אנחנו - - -

אבל זה יעלה לו. המשמעות היא - - -

מה "יעלה לו"? זו השאלה. זו שאלת הדולר – כמה יעלה לו.

ההפרש בין המנוי - - -

אני רוצה להציע הצעה.

אני לא - - - את זה. אני אומר לך שזה לא כזה בשמיים למצוא את הפיתרון. זה לא מיליונים.

לא, ברור.

אני אומר: זה בסוף - - -

מסביב, מסביב – בסוף צריך להגיע לנקודה.

אוקיי.

כלומר, ההצעה, כפי שאני מבין אותה ממך – סליחה, חבר הכנסת פרץ, אתה תדבר אחריו. שנייה – תהיה: תשווקו מנויים שנתיים, אבל תהיה עליכם חובה לשווק גם מנוי חודשי, שסך העלות במסלול החודשי לא יעלה על כך-וכך במנוי השנתי. אוקיי? זה בערך - - -

מה? "שסך" – איך?

שסך העלות במסלול החודשי לא יעלה - - -

ההפרשים העגולים - - -

לא תעלה על?

אדוני, אני לא מדבר שוטף כמו חבר הכנסת כבל, אבל אני יודע לדבר.

זה גם אני מודה.

הוא שוטף פלוס 15.

לא יעלה על?

אנחנו עוד לא קבענו כמה לא יעלה. אבל לא יעלה על הפרש, כזה או אחר, שנקבע אותו באחוזים.

באחוז מסוים.

רק התקדמנו.

כן, ברור.

אגב, שגם לא ניתן יהיה לעשות הסכמים מעבר לשנה, שזו גם נקודה חשובה.

למה לא?

למה לא?

אם אפשר לבטל - - - את העניין הזה של מעבר לשנה – הוא לא רלבנטי.

ברגע שיש לך זכות ביטול זה חסר משמעות.

אם אתה יכול לבטל כל רגע, אפילו - - -

אין ערך לסעיף - - -

מאה אחוז. כי אז זה יסבך את העניינים שאחרי שנתיים. טוב. נו, בסדר. לדעתי, זה יסבך את זה.

כלומר, והביטול מהשנה מפיל אותך אוטומטית לחודשית.

יש לי הצעה יותר פשוטה.

כן, חבר הכנסת פרץ, בבקשה. חברי הכנסת קודמים. כן.

יש לי הצעה יותר פשוטה: מכיוון שצריך לעשות אבחנה בין עסקים שבנויים על תשתית של חוזה שנתי, ובוודאי לא דומה ל"קלאב-הוטל", שמדובר על עשרות שנים. שני דברים שונים לחלוטין.

ברור.

פה ברור לחלוטין – אני לא יודע אם בחדרי כושר, אבל ודאי בקנטרי-קלאבים – אם יהיה אפשר רק חודש-בחודשו, אז חודשי החורף יהיו די, מה שנקרא: פנויים. לכן, הצעתי פשוטה: צריך לקבוע שמותר להשתחרר, בכל עת, בכל זמן. אבל גם חדר-הכושר וגם - -

אתה היית בדיון הקודם, חבר הכנסת פרץ? היית?

- - הקנטרי-קלאבים, יצטרכו לקבוע בכל שנה מחיר חודשי מקסימאלי. כלומר, הם רשאים לתת הפחתה. אבל יידע אדם שאם הוא לוקח רק חודש, יכול להיות שמחיר חודש אחד, לבד, עולה פי-שניים, מאשר אם הוא לוקח עשרה חודשים ומחליטים לתת הפחתה. ביום שהוא ביטל, החלוקה תהיה לא יותר מאשר המחיר המקסימאלי לחודש מסוים.

חבר הכנסת פרץ, נניח שמנוי שנתי זה 1,200 שקלים. אז הם ייקחו מחיר לחודש של 1,000 שקלים – אז מה עשית? אז אף-אחד לא - - -

עורכת-הדין בנדלר, אז תגידי מחיר לשנה - - -

לא, לא, לא. הם ייקחו 300 שקלים, ויהיה כתוב בחוזה שאם אתה צרכת שלושה חודשים, זה יורד ל-250 שקלים. ואם צרכת שנה, זה ירד ל-200 שקלים. זה הכול. זה מה שיקרה בחוזה.

פשוט מאד. במחירון תהיה חובה לפרסם: מחיר שנתי. מתחת למחיר השנתי יהיה מחיר לכל חודש בפני עצמו – חודש ינואר והמחיר שלו; חודש פברואר והמחיר שלו; חודש מרץ. כל חודש.

בחבילה - - -

סך כל הסכומים. והם יתמחרו איך שהם רוצים את החודשים. סך-כל הסכומים של כל החודשים לא יעלה על הסכום של המנוי השנתי פלוס x. או כפול. אוקיי?

יפה. אוקיי. אז עכשיו, זאת השאלה שצריכים לקבוע בכל זאת - - -

עכשיו, אם את אומרת שיתחכם בעל מכון, וקבע חודשים מסוימים בתמחור חסר, הוא חייב גם לשווק את - - -. זה האיזון.

אוקיי. זאת ההצעה שלך מהישיבה הקודמת.

כן.

אבל מותר להם לתת הנחה?

כן. בטח.

מותר. מותר.

- - - זה בכל - - -

ברור.

- - - המחירים ייתנו לכל - - -

הם קובעים את המחירים.

אבל הם ייתנו מחירים - - -

- - - ככה, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ. כל אחד קובע איזה מחיר. יש חדר-כושר ב-5,000 שקלים לשנה, ויש חדר-כושר ב-2,000 שקלים.

המחיר של המנוי השנתי – רגע, תנו לי להסביר.

אז מה קורה אם אתה בוחר, נגיד, במסלול השנתי?

אני אגיד לך: הבסיס זה המסלול השנתי. נניח שהוא אמר לך - - -

חבר הכנסת כבל, אני מדבר שוטף אבל קשה עם הפרעות. זה נושא מורכב.

אני שם-לב.

נחזור לדוגמה של חבר הכנסת מילר, שאמר 2,400 שקלים המנוי השנתי. זה אחרי כל ההוזלות, וההתחשבות שיש לי עם לקוחות נאמנים, הגעתי שהתמחור שלי הוא 2,400 שקלים. עכשיו, החוק יחייב אותי לקחת את כל חודשי השנה. אני יכול להגיד 200 שקלים לכל חודש, ולהוסיף את התוספת שאנחנו נאפשר בחוק. נניח, עשרה אחוז – אז המנוי החודשי יהיה יקר בעשרה אחוז. אני יכול להגיד: בקיץ אני רוצה לגבות יותר. אני אקח 600 שקלים לכל חודש בקיץ, ופחות לחודשי החורף. אבל בלבד שאם בא לקוח ואומר: רגע, אני רוצה להיות מנוי רק בחורף – לקחת את החודשים של ינואר-פברואר – אני נותן לו את זה במחיר הנמוך שקבעתי. ככה זה יוצר לנו את האיזונים - -

- - -

נכון?

כן.

- - בין היכולת לבצע מניפולציות בתמחור, לבין כוחות השוק.

אבל אתה נותן לו אפשרות להוסיף 10% בחודשי.

בחודשי. לא אמרתי, 10% - - -

נניח, נניח.

לא, לא, לא. 10% כי זה רק בפרוטוקול, לצורך הדוגמה.

נניח, לשם הדוגמה.

הגישה שלי אחרת.

ברור, לשם הדוגמה.

לשם הדוגמה, כדי שיהיו מספרים עגולים.

זה יכול לנוע בין אפס, - - -

ואם הוא רוצה לצאת בחורף?

הוא יכול לצאת מתי שהוא רוצה.

מתי שהוא רוצה, הוא ישלם - - -

סליחה, אם הוא רוצה - - -

נניח שאני במנוי השנתי, ואני יוצא מתי שלא יצאתי, זה כאילו עברתי אוטומטית למסלול החודשי.

עברת למסלול אחר.

מחשבים לי כמה הייתי צריך לשלם מיום ההצטרפות שלי לפי המסלול החודשי ועד ליום העזיבה, ומחזירים לי את ההפרש.

זאת אומרת, אם הייתי ארבעה חודשים, אז - -

תלוי גם איזה חודשים. לפי המחירון. כל עסק והמחירון שלו.

- - זה אומר, נניח שילמתי - - -

נניח שהיית בפברואר עד יוני. הולכים למחירון ורואים כמה זה פברואר עד יוני במסלול החודשי, מסכמים זה ועוד זה ועוד זה ועוד זה – כמה שילמת על המנוי השנתי, מקבלת את ההחזר בחזרה.

פחות מה - - -

כן.

כן. מאה אחוז.

פחות. יש לך - - -

אבל עכשיו, חברים, הגענו. הכול היה פשוט עד עכשיו, כמה שזה לא היה מורכב. השאלה היא מה הפער. השאלה כמה הדרקון גדול.

- - - לקח לנו להגיע ללא פשוט הזה.

אבל אתה אמרת שבחודשי כל אחד קובע מחיר איך שהוא רוצה.

כן, אבל מה הפער בין זה לבין שנתי.

לא. הוא מחלק את העוגה של השנה פלוס התוספת שנתנו לו איך שהוא רוצה. הוא לא יכול לקבוע - - -

תקשיבו, יש לי עוד בעיה: הבעיה הנוספת זה לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשלם הפרשים כל-כך גדולים, חודש-בחודשו.

מה זאת אומרת "הפרשים"?

אני אגיד לך: קח לדוגמה פנסיונר, שזה אחד מהקהלים הכי גדולים של הקנטרי-קלאב, שלא הולכים למכון אלא דווקא הולכים לבריכה, לספא ולכל הדברים האלה, ולמשהו בנוסף. הוא מקבל את הפנסיה שלו – את ה-1,000 שקל, 1,200 שקל שהוא מקבל. הוא נותן בכל חודש 250 שקל. ברגע שקבעת לו שנגיד בחודשיים-שלושה הראשונים הוא צריך להוציא את ההוצאה, נגיד של 750 שקל או משהו כזה, מבחינתו זה - - -

למה קבעתי לו את זה?

כי זה יצא - - -

אם הוא בא בקיץ. נניח, אם הוא בא בקיץ - - -

חבר הכנסת חסון, הרי בסופו של דבר אתה צריך להבין גם את ההיגיון של העסק.

שילך למסלול השנתי. שילך למסלול השנתי.

שילך למסלול השנתי.

ויקבל הנחה - - -

שישלם את זה בתשלומים.

גם במסלול השנתי, בסופו של דבר, אתה הרי מגן את עצמך. כשאתה גובה - - -

אבל אנחנו משאירים את המסלול השנתי היום, לא נגענו בו. אני לא נוגע במסלול השנתי.

אדוני היושב-ראש, אגב לנו ברור – אני אומר את זה לנו – אנחנו לא יכולים להיכנס פנימה, אל תוך המחירון. אנחנו רוצים - - -

תקשיב, יש הבדל בין זה שאתה, נגיד, משכיר מקלט – לדוגמה – ויש לך שני מדריכים, שכל אחד עובד במשמרת. לבין מקום שהוא הרבה יותר גדול, שאתה צריך להתחייב בחוזים לעובדים, לשכירות ולכל הדברים האלה.

אין מה לעשות. נו דיברנו על זה כבר.

חבר הכנסת מילר, תשמע, אני כל-כך רוצה לעזור. אני חושב שכולנו פה באים ממקום נכון לעזור. אבל בסוף הבן-אדם צריך להחליט לאיפה הוא רוצה ללכת. יכול להיות מצב – כמו באריאל, נניח – שיש לו קנטרי-קלאב, ויש לו רק מקום אחד ללכת אליו.

למה? יש עוד מקומות. יש עוד מקומות.

- - -

יש חדרי-כושר.

חבר הכנסת מילר, אם יש בעלי - - - נוספים, אז תהיה. יכול להיות, דרך אגב, שתהיה תחרות כזאת במקומות מסוימים, שהם יוותרו על הקנס בכלל. הם יעשו השלמות.

תקשיב, אני מסתכל על בעל העסק, כרגע. נגיד שאני עכשיו צריך לתכנן שנה, אוקיי? מבחינתי, יש לי x כסף שאני צריך להכניס: בשביל עובדים, בשביל שכירות, בשביל כל הפעילות שאני עושה. עכשיו, יש לי מקום גדול, של עשרות עובדים. אני יודע שיש לי תכנון שנתי של אנשים שנכנסים, נגיד, בתחילת השנה, נגיד מספטמבר; ויש לי 80% מהמקום שלי, שאני יודע שמשלם לי שנה. אז יש לי לפחות 80% מלא. אם אין לי עכשיו את הדבר הזה, אז אני גם לא מתכנן קדימה. אז אני אומר לכל העובדים שלי: רבותיי, סליחה, אתם יודעים מה? אני לא יכול להתחייב לכם על כל השנה. אני גמיש איתכם. זאת אומרת, אם מחר יש לי ביטולים או יציאות, אז 20% הולכים הביתה. הרי זה לא עסק של בן-אדם אחד. זה לא שיש לך מדריך כושר אחד שבא. אתה מנהל פה גוף מאד גדול. אז אתה לא יכול להיות פרוץ לגמרי.

אם ננסה למצוא, עד כדי כך, את הרמה האופטימאלית של הדברים, יהיה מצב שנצא - - -

בסדר. אני הצעתי - - -

מה ההצעה, חבר הכנסת מילר?

אבל מה שניסינו פה לעשות בסוף, אנחנו לא משנים שום-דבר. הרי מה העניין הזה? דע לך, בעסק הזה – והם יעידו – כשאתה מחליט שאתה לא רוצה לבוא, גם אם זה לשנה, אנשים לא באים גם אם הכסף נשאר. הוא לא בא. הוא פשוט לא מגיע. זה לא יעזור. כשאני החלטתי בשלב מסוים שלא מתאים לי, ולא יכולתי לשבור את הזה, לא באתי. פשוט לא באתי. וזה קורה, דרך אגב, לכולם. אתה לא יכול להכריח. אז הוא מגיע – אמרתי לך, הוא ממשיך להשאיר את המנוי, כי עד היום קנסות היציאה היו בסדר-גודל כזה גבוה שאמרת לעצמך: שיהיה.

אני לא הבנתי מה ההצעה - - -. אני רוצה להבין.

לא אצל כולם, חבר הכנסת כבל.

אתה בסדר. אתה לא - - -

לא. אל תציגו את זה כאילו כולם כאלה.

אני לא מציג את זה. אני אומר לך לפחות איפה שאני הייתי. זה כבר היה לפני איזה - - -

חבר הכנסת כבל, תודה.

חבר הכנסת מילר, מה הצעתך?

הצעתי היא כך: קודם-כל, אם אנחנו יודעים להבטיח שבסופו של דבר העסק יכול להתנהל בצורה שהוא גם יכול לתכנן; ועסקים שהם לא עסקים יותר קטנים, מול עסקים יותר גדולים – גם מבחינת זה שאנחנו מחויבים - - -. אנחנו פה, במשך יומיים, מדברים על מפעל כזה, על "מעריב", על כל הנושא של העובדים – גם שם יש עובדים. צריך לקחת בחשבון את כל הדברים האלה.

אני הצעתי בפעם שעברה שצריך ללכת לפי אפשרות של כמה מסלולים, שאפשר להציע ללקוח. יש לקוח שמציעים לו מסלול שנתי, עם ההנחות, עם מה שיש.

- - - יש מחיר של השנתי.

שהגוף יכול לתכנן. הלקוח בעצמו צריך להחליט אם הוא הולך לפי המסלול הזה או לא.

אחר-כך, אפשר להציע מסלול ששלושה חודשים, חצי שנה, תשעה חודשים – שכל שלושה חודשים - - -

בשביל מה? אתה עושה את זה חודש-חודש-חודש, ושכל אחד יבחר.

בסדר. תעשה את זה חודש-חודש-חודש.

מה שהיושב-ראש אמר יותר פשוט וברור.

כל אחד יבחר.

בסדר. לא משנה. אבל עדיין שתהיה אפשרות לעשות את אותם המסלולים שנותנים - - -

ייתן לו. איך שהוא רוצה. ייתן גם שלושה חודשים. מה אכפת - - -?

אין בעיה, הוא יכול לצאת.

עכשיו אתה רק צריך לקבוע מה גובה ההנחה.

עכשיו צריך לקבוע את ההפרש.

ההפרש.

גובה ההנחה.

אחד יקרא לזה הנחה, ואחד יקרא לזה הפרש.

את ההפרש בין המחיר החודשי למחיר השנתי.

כן.

לא. גובה ההנחה המקסימאלי.

גובה ההנחה המקסימאלי.

אני מבקש מחברי הכנסת גם לקחת בחשבון את הסיפור של העונתיות. בכל - - -

זה אתה לוקח.

אתה לוקח בחשבון.

אתה לוקח. תגדיר את החודש איך שאתה רוצה.

אתה תגדיר שחודשים בחורף יעלו פחות.

תיתן ליולי - - -

נכון. - - -

- - -

אז אתה לא יכול לתבוע אותו למחיר הזה בקיץ – נכון, אדוני היושב-ראש?

אבל לפי המשוואה הזאת אני חייב - - - חודשי המנוי. ללכת בסוף לסכום אפס.

לא. לא, לא, לא.

לא. לסכום של המנוי השנתי, פלוס מה שנקבע עכשיו.

פלוס. לא, לא, - - -

ברור. תקרא פלוס, תקרא מינוס – זה עניין שלך.

אז אנחנו גם לא יכולים - - -

מה?

מסלול חודש-בחודשו – יהיה מחיר זהה חודש-בחודשו. לא יכולים - - -

לא, לא, לא. ודאי שלא.

כן, חברים, אנחנו בשלב הסיכומים. נשאר רק להכריע את הפקטור הזה וזהו.

בוא נראה רגע מה מציע - - -. אדוני היושב-ראש, בוא נדבר רגע - - -

אני רוצה להיות הראשון שמציע את ההצעה.

רגע, אנחנו לא מדברים?

חברים, אל תפריעו. באמת.

אני חושב שזה יכול להיות 5% לחודש.

לחודש?

מה, 60% הפרש שנתי?

זה לא משקף כלום.

שנייה. לא, הוא לא נכנס ובאותו יום כבר - - -

כמה ההפרש בין המחיר של המנוי השנתי – שתהיה מדויק – לבין סך מחירי החודשים?

זה מה שצריך, בכדי שיהיה לנו תמרון.

זה מה שצריך. עכשיו, אם אתה אומר 5% לחודש, אז זה 60%.

צריכים להכיר את השוק. זה קיים בשוק. יודעים מה ההפרשים.

אז זה מה שאמרנו, שאנחנו לא - - -

אם מנוי שנתי עולה 200 שקלים, כמה אתם רוצים שמנוי חודשי יעלה? אם מחיר ממוצע עולה 200 שקלים, כמה לדעתכם צריך לעלות מחיר חודשי?

כמה מנוי ממוצע עולה?

- - -

אנחנו לא עוסקים פה בפיקוח מחירים. אנחנו עוסקים פה - - - אנחנו יורדים לפיקוח מחירים, ואנחנו לא רוצים - - -

אנחנו לא מתעסקים בפיקוח על מחירים.

אין לנו ברירה, מה.

זה לא פיקוח מחירים. לא. הגברת פינקוס, האחוז הזה זה דמי הביטול למעשה. לכן, זה לא פיקוח על מחירים.

חבר הכנסת כבל, יש לך תשובה או אין לך? אתה מפזר לי את הדיון.
חבר הכנסת עמיר פרץ, מה הצעתך בעניין הזה? כמה הפקטור?

אני חושב שזה צריך להיות בין 10%, פלוס-מינוס. אני לא יודע מה ההפרשים היום – 15%?

ההפרשים היום הם באזור - - -

5%.

מה?

חבר'ה, אני אגיד לכם: - - -

רגע, חברים, רק חברי כנסת מדברים עכשיו.

חבר הכנסת עמיר פרץ.

אמרתי.

כמה? 10%?

10%

10%.

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, את איתנו בדיון?

כן.

הבנת מה? כי את לא היית בדיון הקודם.

אני חושבת בין 10% ל-20% – זה 15%.

15%.

חבר הכנסת אלכס מילר.

אם אמרנו שבממוצע מנוי שנתי עולה 2,400 שקל, 10% זה יהיה עוד 240 שקל. אז זה כבר מנוי שנתי, עוד פעם אנחנו - - -

אז הוא יחליט אם הוא רוצה מנוי שנתי או רוצה חלוקה לחודשים.

אין פה הנחה.

תחלק 240 שקלים ל-12 חודשים, כמה אתה - - -

הוא יעשה עם זה מה שהוא רוצה.

20 שקל בחודש, זה מה שתפסיד? 20 שקלים?

כן.

אז בסופו של דבר זה לא שווה. עוד פעם אנחנו - - -

העמלה של איש המכירות עולה יותר.

חברים, שנייה.

אם, בסופו של דבר, אתה רוצה ללכת בכיוון הזה, לדעתי זה צריך להיות בין 20% ל-25%. זה - - -

כמה? תן לי מספר אחד. 20%?

כן, 20%.

20%.

חבר הכנסת יואל חסון.

תראה, אני יודע מחדר-הכושר האחרון שאני ראיתי את המחירון שלו, זה שאם אתה עושה מנוי חודש-בחודשו, החיוב היה בערך 390 שקלים בחודש. ואם עשית מנוי שנתי, זה יצא 290 שקלים לחודש. זאת אומרת, 100 שקלים פחות.

זה כבר קצת יותר - - -

25%.

קצת יותר. 33%.

לא, מלמטה זה - - -

אבל בודקים פה מלמעלה.

כן.

זה 30 ומשהו אחוז - - -

זו המציאות, מה שאני חושב שזה מוגזם.

כבר אני אגיד לך סופית. חכה.

- - - שזה מוגזם.

אני חושב שזה מוגזם.

כמה אתה רוצה?

אני חושב שבין 15% ל-20%.

17.5%?

אתה רוצה מספר?

כן. אנחנו רוצים להתכנס למספר.

20%.

20%.

טוב שאין עוד שישה חברי כנסת, זה היה עולה עוד קצת.

אבל מה חושבים ארגוני הצרכנים? - - -

הגברת פינקוס, יש לכם עמדה בעניין?

יש לכם עמדה?

העמדה שלנו לא כל-כך נדבנית כלפי העוסקים. אנחנו חושבים שהפערים האלה גבוהים. ואנחנו חשבנו בין 5% ל-10%, גג.

אוקיי. אני בדעה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

בין השנתי לבין הזה.

נכון. אחרת אנחנו בעצם מקבעים את מה שיש היום: אנשים יפסידו כסף, הכבילה נשארת כבילה. ואני חושבת - - -

אז מה ההבדל, 12 שקלים?

גם אם זה הבדל של שקל. לו דעתי הייתה נשמעת הייתי מדברת רק על 5%. דרך אגב, 5% זה - - -

של הפרש בין מחיר חודש-בחודשו לבין שנתי.

נכון.

זה הדמי-ביטול.

העניין של ה-5% הוא מוטו בכל הגנת הצרכן. גם אם אנחנו רוצים לדבר על זה כביטול עסקה, שבכל ביטול עסקה ישולם 5% או 100 שקלים, לפי הנמוך. אז אנחנו לא נותנים את 100 השקלים, אבל אני לא מוצאת - - -. יש עסקאות בחוק הגנת הצרכן שהן הרבה יותר רחבות מאשר עסקאות בחדרי נופש; שהן לתקופות ארוכות. ובכל זאת, אנחנו, כולנו, התיישרנו ל-5%. ולכן, לו דעתי תישמע, אני לא חושבת שזה צריך לעלות על 5%. אני שומעת את המצוקות, אתם מדברים על 10%, אנחנו לא נריב.

לא רק זה. דמי-הביטול שבהם מדובר, בדרך-כלל, הם דמי-ביטול עסקה שהביטול נעשה בסמוך לכריתת החוזה.

זה גם חד-פעמי.

זה נכון. זה תוך - - -. לרוב.

לא רק. לא רק. לא נכון. לא רק.

מה?

תוך 14 יום, למה? למה לא?

גם בעסקה מתמשכת. בעסקה מתמשכת לזמן בלתי קצוב, יש את אותו הדבר. ולעסקה מתמשכת לזמן קצוב יש בדיוק את אותו הדבר.

ההבדל המשמעותי ביותר זה מי שקנה פמוטים בערב ראש השנה, ומחזיר אותם אחרי החגים.

זה לא חל על זה.

בדיוק.

זה לא חל על זה. אבל ה-5% חל – כמו שאמר גם היושב-ראש שאמה – גם על עסקאות בלתי קצובות. על הכול. ואני באמת לא מוצאת את הלוגיקה למה צריך פה לחרוג מעבר לסכומים הקבועים בחוק הגנת הצרכן.

כי את מתייחסת לזה כביטול, ואנחנו לא רוצים להתייחס לזה כאל ביטול, אלא ההבדל בין החודש שאתה עושה, חודש-בחודשו, לבין התשלום השנתי.

זה לא משנה. אבל זה מה שהוא צריך לשלם. אז זה לא משנה באיזו סמנטיקה נקרא לזה.

ויש גם את העניין של ההתמדה ושל ההתייחסות. וחייב להיות, בסופו של דבר, הבדל בין אם אתה עושה כל חודש או אם אתה עושה - - -

ככה זה בכל העסקאות לזמן בלתי קצוב, שמופיע בחוק הגנת הצרכן.

מה זה? תני לי דוגמה לעסקה כזאת. באיזה תחום?

עיתונים.

שמה שם קובע החוק? תגידי לי.

שאני יכולה להודיע על ביטול בכל רגע נתון. ויש לי את אותה הזכות לביטול של 5% - - -, בלי שום קשר.

את זה תספרי לעיתון "מעריב", שהיה פה לפני כמה דקות.

- - -

וזה לא רק עיתונים, כל דבר אחר. כל דבר - - -

תודה, הגברת פינקוס.

סליחה, גברתי, אתם הצלחתם למופת עם עיתון "מעריב". הצלחתם למופת עם עיתון "מעריב".

אנחנו מוטטנו את העיתונות. אנחנו מוטטנו. זה נכון.

אומרים כמה מהעובדים שהם מורידים את הכובע בפני הממשלה על הצלחתכם, לפי המדיניות, כלפי העיתונות בישראל.

אני אמרתי שהממשלה הזאת הפילה את - - -

לא, - -

לא הסכמת איתי קודם.

- - עם כל הכבוד, זה לא היה נותן - - - עיתונים. תאמיני לי.

גם מוטטנו - - -

טוב, חברים. בבקשה.

אני לוקחת עליי את האשמה בזה שהעיתונות התמוטטה.

גם ערוץ 10, אגב.

גם ערוץ 10.

מזל שלערוץ 10 אין מנויים.

אפשר?

כן.

ראשית, אני מוחה שברוח הדברים, בתחילת השיחה, יצא שיש בעלי עסקים שהם מראש בונים את העסקים בחשיבה עבריינית, איך לדפוק את הלקוחות שלהם. חדרי-הכושר - - -

להיפך. אמרו שלא - - - את זה. להיפך.

אבל זאת החשיבה שאת מייצגת, גברתי, שאת מראש דואגת וחוששת, ומסתכלת על צד אחד. אני חושב שבעצם הדיון פה אתם ניצחתם כבר, והבאתם למהלך מאד מהותי. בסופו של דיון אני מכבד מאד את מה שנאמר - - -

החוק, אגב, הוא של חברי הכנסת ולא של הממשלה. זו לא יוזמה של הממשלה, זו יוזמה של חברי הכנסת.

לכן, אני פונה ואומר לחברי הכנסת – גם אמרתם וציינתם – אנחנו רוצים להגיע למצב שנצליח לאחוז את המקל משני קצותיו. יהיו גם צרכנים, ויהיו גם מועדוני כושר. ולא נגיע לפה בעוד שנה או שנתיים ונשאל לאיפה הלכו 50 אלף עובדי חדרי-הכושר, ומי ייתן להם תעסוקה. אני חושב שאנחנו נמצאים היום באיזשהו מתווה שאנחנו - - -

יש 50 אלף עובדים בחדרי-הכושר?

יכול להיות שיותר. אני לא רוצה – בקנטרי-קלאבים - - -

יש 850 - - -

איפה המצוקה של העובדים?

ענף ענק.

זה ענף ענק.

בכל ענף יש כל-כך הרבה עובדים - - -

גברתי, לא הפרעתי לך.

אם אפשר במילה, אני רק יכול להגיד שדווקא הכנסת בחוקיה קידמה מאד את עובדי חדרי-הכושר, שנהגו להיות עובדי שכר מינימום. עד חוק הפנסיה, שיצר את התיקון שלו ב-2008, ועשה שינוי מהותי במצב העובדים - - -

לעניין.

לעניין. ההצעה שהיתוותם פה, אני חושב שיש לה הגיון בריא מאד. היא תצטרך לחייב את כל בעלי חדרי-הכושר לעשות חשיבה חדשה, ולכלכל את צעדיהם. אבל מנגד, דיברנו בישיבה הקודמת, ארוכות, על נושא הנאמנות. ולגבי מה שאמר חבר הכנסת מילר בתחילת הדיון: אנחנו הצלחנו, לאחר חמש שנים של משא-ומתן, לשכנע את "מכבי שירותי בריאות", שזו היום הקופה היחידה בישראל שנותנת חודשיים של מנוי למבוטח שמשלים שנה. אחרי שהשלמת שנה, הקופה – כדי לעודד את זה, שהוא יתמיד – אז היא נותנת לו את חודשים 13 ו-14. דיברתם אז ואמרתם - - - לכלכלה, שאנחנו נצטרך לחדד בעסקים שלנו את נושא הנאמנות, ולחזק את הנאמנות. זה ברור שכדי לחזק נאמנות נצטרך לנסות ולשכנע אנשים להחזיק יותר תקופה, כי שם יהיו פרסים. פרס על נאמנות. - - - פרסים.

בסדר. אין עם זה בעיה.

ולכן, ההצעה שנתתם – אני חושב בשם כל היושבים פה מהענף – אנחנו חושבים שהיא נכונה.

איזו מהן?

חכה, עוד לא הכרענו.

- - -

רק תגיד לנו איך קוראים לך.

קוראים לי גיא בלנקשטיין.

גיא, הנקודה ברורה. תן לנו, אנחנו נתקדם.

אז אני אומר: אחת, שבחוק תיכנס חובה, על כל אחד מהעסקים בתחום, להציע ולתת אפשרות לרכוש מנוי ללא התחייבות. במקביל, לאיזה מנוי עם התחייבות - - -

אנחנו כבר מנסחים את זה. תאמין לי.

הפער נקבע בעולם. הרי את העסק הזה למדנו ממה שקורה בעולם – אנחנו הולכים אחרי העולם בתחום – בעולם נהוגים פערים של בין 50%-30%. זה מה שנהוג בעולם.

כדאי שהעולם ילך אחרינו.

העולם, בשנים האחרונות, דווקא בנושא הזה של מה שהצעתם – להשלים את הפער בין מנוי – שבן-אדם עושה מנוי עם התחייבות, אז כדי לצאת הוא ישלים את הפער למנוי ללא התחייבות. ולא לקרוא לזה דמי-ביטול, ולא קנסות, ולא כלום. הוא יוצא פשוט - - -

תקרא לזה במונח הכי חיובי שיש. זו לא הבעיה. הבעיה זו העלות. המוטיב הכלכלי, זה הכול.

ולכן צריך להיות פער מסוים בין המנוי עם התחייבות למנוי בלי התחייבות, כדי לתת לו את ה-incentive בראש. אני חוזר למה שדיברתי ארוכות בישיבה הקודמת, על זה שההתחייבות עם הצרכן, כדי לשכנע אותו בראש, שהוא יגיד: אני רוצה להוביל שינוי עם עצמי. ולכן צריך להיות פער שיהיה לו כלכלי מספיק, להחליט ללכת על מנוי עם התחייבות.

אוקיי.

כן, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, אני, קודם-כל, מברך את חברי הכנסת שבכלל הציעו את ההצעה שנועדה לקבוע את העיקרון שכבילה זה דבר פסול. זה דבר שהכנסת הזו הולכת, ברמת העיקרון, באופן שיטתי, וצריך לברך על כך.

אני רק רוצה להדגיש נקודה אחת בתגובה למה שנאמר כאן: באותה מידה שעסקים הם עסקים כשרים, רובם ככולם, גם הצרכנים – רובם ככולם – שנרשמים לכל אותם מכוני כושר, לא מתכוונים לבטל את המנוי שלהם; לא מתכוונים להפסיק את המנוי שלהם; והם מתכוונים להשתמש במנוי עד תומו. ככל שחברי הכנסת הנכבדים יקבעו סכומים גבוהים יותר, כך צריך יותר לקחת בחשבון את אותם מקרים חריגים שבהם צריך להקטין או לבטל בכלל את אותם קנסות יציאה במירכאות. ואני מתכוון כשבן-אדם מגיע עם אישור רפואי, שהוא סובל מבעיה רפואית, לא צריך לגבות ממנו שום קנס. כשבן-אדם חולה בסרטן, אי-אפשר להגיד לו: אישור של רופא משפחה לא מספיק. ואלו המקרים שהציפו את הנושא. אותם מקרים קיצוניים – אלה מה שיצרו את המצב שבו נאלץ המחוקק להתערב. כשבן-אדם עובר דירה, עובר לאזור הדרום ליישב את הנגב, אי-אפשר להגיד לו: אדוני, אתה כבול, כאן, אצלנו, במכון הכושר בתל-אביב או באזור המרכז.

הם אומרים: אנחנו נקפיא לך את זה עד שתתחרט מהנגב.

עובר דירה בדיוק בשלושה חודשים. נו, באמת.

- - -

נקפיא לך את זה.

- - -, כך צריך לתת יותר את הדעת.

זה כבר מזמן לא קיים. והובאו דוגמאות ליושב-ראש הוועדה - - -

אני יכול להראות לך - - -

טוב, חברים, אני אתחיל לקרוא אנשים לסדר.

תלונה מלפני שבוע על הקפאה.

גברת פינקוס, מספיק.

כן.

השוני שקיים בין מחיר למנוי חודשי למחיר שנתי, נובע מכך שרוצים לעודד התחייבות. ברגע שבתחום הסלולר בוטלה ההתחייבות, אין שוני בין מנוי שנתי למנוי חודשי. ברגע שתהיה פה זכות לבטל את העסקה, אז ייעלם הפער בין מנוי שנתי למנוי חודשי. יחד עם זאת, נכון שיהיה דמי-ביטול, אבל אני מסכים עם הגברת פינקוס – דמי-הביטול אמורים להיות סבירים, ודומים למה שקיים בהגנת הצרכן. ברגע שלא תהיה תקופת התחייבות, אז גם לא יהיה שוני בין העסקאות. תהיה תחרות כמו שיש בסלולר. היום אף-אחד לא מדבר על התחייבות לשנה, לשנתיים, לשלוש. יש מנוי חודשי, וכולם מתחרים על אותו מנוי. ברגע שהדבר יהיה דומה בתחום חדרי-הכושר, ייעלם השוני הזה.

אבל אי-אפשר להשוות - - -

- - -

השוני הזה מלאכותי, כי הוא נובע מרצון לגרום לך להצטרף - - -

אי-אפשר להשוות בין התחומים.

זה תחומים שונים לגמרי.

זה תחומים שונים לחלוטין.

ואז מדברים על נאמנות. מי שרוצה לעודד נאמנות, יגיד: - - -

- - -

אבל זה - - - של שלושה שחקנים.

אני אעשה את השיקול. אם אני ארצה חודשיים מתנה, אני אשאר לקוח שלכם. וזה העידוד הנכון, ולא עידוד באמצעות - - -

אבל הטענה היא שאתה לא מכיר את השוק. אתה לא יכול להשוות את זה לשוק הסלולר. - - -

תודה. תודה, אדוני.

קודם-כל, כמובן שאנחנו נכניס שהלקוח הנאמן שהתחיל במסלול חודשי והשלים שנה, יחויב על-פי המסלול השנתי. זה כמובן.

סליחה?

עוד פעם.

לקוח שהתחיל במסלול חודשי, התמיד, - -

יקבל את הטבות הנאמנות - - -

חד-משמעית.

- - השלים את השנה, יקבל את הזיכוי על ההפרש.

- - -

מה?

את זה הודעתם חגיגית, שחבר הכנסת חסון קבע: לא יהיה מנוי שנתי באותו רגע.

לא נכון. לא חשבנו.

לא יהיה. זה בלתי אפשרי.

לא חשבנו.

תבדוק את זה כלכלית, זה בלתי אפשרי.

מה הבעיה? הבן-אדם היה שנה, מה ההבדל? מה אתם רוצים, תגידו לי.

- - - שומר על עצמו - - -

- - -

אדוני היושב-ראש, הוא לא יעשה מנוי שנתי אף-פעם.

הוא יקבל מתנה על זה שהוא לא התחייב. זו המצאה חדשה.

- - -

מכון הכושר הזה מקבל 10,000 שקל, קונה ציוד.

אתה אומר: אני הולך לפי חודש. אם יצא לי, אז אני פשוט מקבל את הזיכוי. אז עוד פעם אין - - -

טוב, רשומות בפניי כאלה הצעות. - - - אנחנו מסכמים ונצביע על האחוז.

רגע, אפשר לדבר?

מה?

אני מצטרף לעמדתך בענייני האחוז. אני משנה את עמדתי לעמדתך.

עברת מ-20% ל-5%, זה מעבר חד.

למה שהייתה עמדתך.

אוקיי, 5%.

אתם עושים טעות מאד גדולה.

טוב, בלי הערות. בלי הערות מהקהל.

לכו איתי. תאמינו לי. זה היה ממש שביל הזהב.

כן, מה.

תראו, ראשית, אני מרגיש מאוד נוח לדבר, כי המועדון שאני בא ממנו – אני לא יודע עד כמה האנשים שמקבלים פה את ההחלטות, מכירים את השוק הזה של מועדוני הכושר. כדאי שתדעו: יש 850 מועדוני כושר במדינת ישראל, ו-750 מהם זה מועדונים פרטיים, של אנשים פרטיים. עסקים קטנים. מי שיקרא את דו"ח B.D.I. יראה גם את נתח הרווחים, ואת הקשיים שהעסקים האלה נמצאים בהם. ואני נמצא פה עכשיו, אני אמרתי שנוח לי לדבר כי אני בא ממועדון שהתחיל את דרכו בזה שהוא אמר: אני לא רוצה מנוי שנתי. אני לא רוצה שאף-אחד יתחייב אליי. הדרישה למנוי שנתי באה מהשטח. זה התחיל מלקוחות שאמרו – היינו כמה שנים עד שיישמנו את המנוי השנתי – - -

באים, אין מקום.

- - סליחה, אנחנו נמצאים איתכם כמה שנים, למה אתם לא נותנים לי הנחה? אני אדם שעושה ספורט באופן קבוע, תנו לי הנחה. זה המשיך בחברות שונות, כמו: עיריית ירושלים במקרה שלנו, בזק, קרנות השוטרים וכל אלה – שכתנאי לזה שהם יעבדו איתך, הם דורשים שתעשה מנוי שנתי ושתיתן הנחה. זה תנאי לעבוד. ואז יצרנו את המנוי השנתי. אני יכול להגיד לכם שההפרש בין מה שמשלם פר חודש מנוי שנתי אצלי, לבין מי שמשלם פר חודש מנוי חודשי, עומד על 25%. רוב הלקוחות שלי הם עדיין לקוחות שלא רוצים – או בערך 50% מהלקוחות שלי – הם לקוחות שלא רוצים התחייבות. הם לוקחים את המנוי החודשי. כלומר, יש לי מנוי חודשי שמשקף בדיוק את השוק. משהו אמיתי של השוק.

מכרז האחוזים שמתבצע כאן - - -

כמה זה? אתה יכול להגיד.

25%.

לא, מה המחיר?

מה המחיר? המחיר הוא 2,350 שקלים, 2,400 שקלים, מנוי – זה גם תלוי, בקרנות השוטרים יותר זול. אתה יודע איך זה מנוי שנתי – ו-249 שקלים זה המנוי החודשי.

מה שאני עוד מאפשר, מכיוון שיש אצלי סטודיו גדול – אולי הסטודיו הכי גדול בארץ להתעמלות נשים – אז אנחנו מאפשרים לאישה שלא רוצה לבוא לחדר-הכושר, לקחת מנוי, למשל, רק לסטודיו בלי חדר-הכושר. כלומר, עשינו את כל הווריאציות למען הלקוחות.

עכשיו, אני שומע פה את מכרז האחוזים, ואני שואל את עצמי: על-סמך מה אחוזים? על-סמך מה 5%? על-סמך מה 30%? על-סמך מה 20%? עוד 5%. על-סמך מה? איזו בדיקה כלכלית נעשתה למכוני-הכושר, כדי לזרוק ככה אחוזים כלאחר-יד? הרי אני עשיתי - - -

הרי לפי המספרים שלך זה פחות מ-5%.

תעשה, זה יוצא לך 240 - - -, לעומת - - -

203 שקלים.

203 שקלים לעומת 250 שקלים. זה ההפרש שהוא הפרש אמיתי. הוא הפרש חי וקיים. אני מודע לזה - - -

אני יכול להגיד לך שאני ניהלתי שיחות עם מספיק מנויים בחדרי-כושר, כדי לדעת איפה נקודת-האיזון, לשאול אותם. גם כאלה ותיקים, גם כאלה מתחילים, - -

נקודת האיזון של - - -

- - ואמרתי לך את זה בשיחה שלפני. ויש לנו גם דוגמאות מחוקים אחרים: היו קנסות בתחומי YES ו-HOT. הם עומדים על 8% מיתרת התקופה. יש סבירות. לא בכל דבר יש איזה מחקר מדעי של NASA שצריך לברר אותו. יש סבירות, היגיון, ניסיון של החיים. לא מדובר פה בדברים יותר מדי מורכבים.

אני אגיד לך: זה כן דברים מורכבים, כי אחת הדוגמאות שאתם נותנים כל הזמן זה את HOT ו-YES, והדוגמה שקופצת תמיד זה חברות הסלולר. מי שמשתמש בדוגמאות האלה, זה רק מצביע על חוסר הבנה של השוק. כי חברות הסלולר – כולנו לקוחות של חברות הסלולר. התחרות בחברות הסלולר מתרחשת בין מעבר מחברה אחת לשנייה. כולנו לקוחות. יש 100% לקוחות, פחות או יותר. מעבר בין הלקוחות.

התחרות בחדרי-הכושר במדינת ישראל, בערך, פחות מ-10%. 8% מהאוכלוסייה, הם במועדוני-הכושר. התחרות שלנו היא לא אחד עם השני; התחרות שלנו היא להכניס אורח-חיים בריא; התחרות שלנו היא לגרום לאנשים להמשיך לעשות ספורט. כלומר, יש שוני אדיר בין שוק, שכולנו לקוחות שבויים של השוק הזה, כי אף-אחד מאיתנו לא יחיה היום בלי - - -

אמרת בדיוק את מה שמטריד אותנו – שהתחרות היא לא ביניכם.

רגע, רגע.

מפה אנחנו באים.

שנייה.

אנחנו נמצאים איתכם - - - יעילות.

התחרות בחברות הסלולר וכנ"ל גם חברות הכבלים – בגדול, כולנו לקוחות שבויים. אני אעבור מחברה אחת לשנייה, התחרות היא בסדר. במקום הזה, התחרות היא לא פה.

דבר נוסף שמטריד אותי זו ההתמקדות הזאת של לרדת למשהו מאוד קטן. אני שואל את עצמי: למה לא ליסינג? למה לא לעשות את אותו הדבר? אני שוכר היום מקום בעסקה לטווח-ארוך. הרי מחר ירצו ממני הלקוחות, יחליטו שהם עוזבים אותי, ואני אצטרך להפסיק את השכירות – האם אתם, בחוק הזה, גם מגנים עליי בעניין הזה, שאני אוכל לצאת מהשכירות מתי שאני רוצה?

הרכב שאני נוסע – אמרתי חברת הליסינג – - - - במקרה נמצאים - - -

תגיד, למה תיאורטית לא יכול להיות מצב שחברה מסוימת, סלולארית, כולם יעזבו אותה. היא תהיה הכי יקרה, יעזבו אותה וילכו. מה יקרה לה - - -?

בוא נעשה גם התחייבויות לחברת החשמל, שנתי.

התחרות על - - -

מה יקרה לה? זה גם יכול לקרות.

זה שוק של 100%. זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד לך, חבר הכנסת חסון: השוק של הסלולר הוא שוק שכולנו - - -

אבל יכולים בסוף, רוב הציבור, להיות בשתי חברות ולא בשלוש.

התחרות אמיתית – מעבר מאחד לשני.

עכשיו, אם תגיעו למצב שבו ההפרש החודשי בין מנוי חודשי לבין מנוי שנתי יהיה עשרה שקלים, לא יהיה מנוי שנתי. מי ייתן הנחה של עשרה שקלים? מי ייקח הנחה של עשרה שקלים?

אדוני, נא לסכם. נא לסכם ולסיים.

מה שאני מנסה לסכם ולהגיד זה שאתם יכולים להחליט שאתם לא רוצים שיהיו מנויים שנתיים. אם אתם רוצים למצוא את נקודת האיזון בין עסקים קטנים שקיימים – ואמרתי לכם: רובם זה עסקים קטנים – לבין טובת הלקוח, אני חושב שאין ויכוח שכל לקוח יכול לעזוב. אגב, לא ציינתי מקודם, גם אצלי היום – לפני החוק ולפני החקיקה – כל לקוח שרוצה לעזוב, גם המנוי השנתי שלי שרוצה לעזוב, עוזב מיד. הדבר היחיד שהוא עושה, הוא משתווה למנוי החודשי שהוא מנוי אמיתי. כי אם 50% מהלקוחות שלי שם, אז זה מנוי אמיתי. זה לא מנוי של המצאה.

הצעתי לחבר הכנסת חסון בשיחה מוקדמת שזה יהיה המתווה: שמי שרוצה לעזוב – לבטל את ההתחייבות שהוא לקח על עצמו – יוותר על ההנחה ויעבור למנוי החודשי. כדי ליצור מצב - - -

אבל מה האחוזים?

שנייה. אז אמרתי: ההפרש הוא 25%.

25% זה נשמע לי - - -

כדי ליצור מצב שבו לא יקרה את מה שחבר הכנסת איתן כבל אמר, של קנס חזירי, אז אמרתי שצריך לקבוע – פחות או יותר – שההפרש בין הדברים האלה, שהוא ההפרש האמיתי והנכון – הפרש שוק אמיתי – הוא 25%. כלומר, אם יש איזשהו מועדון שירצה לקבוע 50% הפרש – לא. החוק מגביל אותו כאן. עד, סליחה, עד 25%.

25%, זה אומר שאחרי שמונה חודשים כבר אין משמעות לביטול.

זה עד.

כי הוא ניצל את כל ההתחייבות.

25% זה אומר שכבר אין משמעות לביטול אחרי שמונה חודשים. זה כמו להגיד שמונה חודשים ועוד ארבעה חינם.

אז שלא יתחייב. בן-אדם לא חייב להתחייב.

תחליטו מה אתם רוצים.

יש ככה: ההצעות של חבר הכנסת חסון ושלי זהות. יש הצעות של חברי הכנסת עמיר פרץ, - - -

מה, מה שלכם? מה ההצעה שלכם?

5%.

אז גם אנחנו נצטרף אליכם. אתם רוצים להיות פופולאריים, אנחנו גם איתכם.

לא, לא, לא.

תסיר את ההצעה שלי, אני 5%. סליחה.

כולם רוצים להיות פופולאריים.

על הכיפאק. גם אנחנו 5%.

לא, לא, אני לא.

לא הבנתי מה הבעיה, חבר הכנסת פרץ. מישהו הכריח אותך להציע יותר? אני לא מבין.

לא, לא, לא.

אז מה הבעיה?

שום בעיה. אני השתכנעתי. שכנעת אותי.

אז מה? לא הבנתי.

השתכנעתי. שכנעת אותי. אני עושה את הצעדים. מה.

- - - מכה לענף. אתם מקבלים החלטה שרירותית, כי מישהו - - -

היושב-ראש שכנע אותי.

מה הקשר בין הסלולר, עם ה-5% שלהם, להנאה שלנו? הרשתות היו - - -

תגיד לי, אתה קיבלת רשות דיבור?

סליחה.

אני השתכנעתי, אדוני. שני חברי כנסת, כל-כך מנוסים ומומחים בתחום, מציעים 5%, קטונתי מלעמוד נגדם. אני - - -

אנחנו נשלח אלפים הביתה - - -

חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ.

אני חושבת שבאמת צריך ללכת – כמו שאמרתי קודם – על איזשהו שביל זהב. אני בדקתי עכשיו, שאלתי אותם גם. אתה אמנם עשית עשרות פגישות, כמו שאמרת.

לא אמרתי עשרות. אמרתי מספיק בדיקות.

מספיק פגישות. אבל הבנתי – גם אצלם – הם מדברים על ההפרש בין שנתי לבין חודשי של 25% בערך, 30%. אני בטוחה שהם קצת מגזימים. ולכן, לדעתי, זה צריך לעמוד בין 15% ל-20%.

אוקיי. חברי הכנסת שמאלוב-ברקוביץ ומילר, אתם רוצים להתפשר?

על מה? אבל אנחנו באמת לא יכולים ככה - - -

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ הציעה 15%, וחבר הכנסת מילר הציע 10%.

לא. הוא הציע 20%.

סליחה, 20%.

אני הצעתי 20%.

נכון, נכון. חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, 15%; ואתה 20%.

ובאמת אסור לשכוח שאנחנו מדברים פה על עסקים קטנים, ולא טייקונים כמו הסלולר, ו"סלקום" וכולי. חבר הכנסת איתן כבל דיבר על חזירות, נכון? נכון, יש פה בעיה, והגיע הזמן שנסדיר את הנושא. אבל גם לא נשכח את הבן-אדם שמגיע למכון-הכושר. זה מותרות, עם כל הכבוד. זה לא קניית לחם וקוטג'.

לא, זה דבר חשוב. זה לא רק מותרות.

זה לא מותרות.

זה דבר מאוד חשוב. כל הכבוד. אפשר גם לעשות הליכה בחוץ בלי לשלם.

לא, זה לא מותרות.

למה?

אסור להתייחס לזה כאל מותרות.

זה מותרות. אני מצטערת, זה מותרות. זה לא קוטג' ולא לחם.

כן, חבר הכנסת כבל.

הכי קל, באמת, גם לי, להגיד 5%. זה באמת הכי קל. אבל אני חושב שצריך, כשאני דיברתי על אותה מידתיות, שהיא נוגעת לכך שאני יוצא מנקודת הנחה שאף אזרח לא בא למכון-כושר כדי לבטל אחרי חודש.

כשאני דיברתי על אותו איזון, אני חושב שזה לא יכול להיות 25%. זה בוודאות. אני חושב שאנחנו יכולים להתמקם סביב ה-15%, שזה סכום שאני חושב שכשקליינט נכנס לתוכו, אזרח אומר: וואלה, אני בא כדי להיות. אני יכול לספוג אותו. אני יכול להתמודד איתו. זאת אומרת, אם 5% במקרה הזה – כי זה לא סכומים של 30,000 שקל, 40,000 שקל, שאתה בא ואז יש לזה משמעות. כשאתה לוקח 2,400 שקל, ואז סך-כל ההפרש יוצא לך – אני יודע כמה – איזה 200 שקל - -

בשנה.

- - בשנה. אתה יודע מה? לא שאני משתגע על זה, בסופו של עניין, אבל כשאנחנו מדברים על מידתיות, זה מייצר, לדעתי, את המידתיות, ברשותכם. זאת אומרת, זה מה שאני חושב. הייתי רוצה שזה יהיה 5%. ואני גם חושב עדיין, אדוני היושב-ראש, הדוגמאות של הסלולר – הם מנסים להיאבק על כל השוק, והתחרות ביניהם הרבה יותר קשה, כי זה לא בדיוק שאנשים מגיעים בהמוניהם, לצערי.

זה לא דומה בכלל.

זה לא בדיוק דומה. לכן, אני חושב ש-15% זה לא בשמיים. ומי שהולך למקומות היקרים מאוד-מאוד-מאוד, אז להערכתי זה ממילא לא משנה לו. אנחנו מנסים לקחת את אותו מקום, את אותם מקומות – ואני לא חושב שזה מותרות. שאנשים במקומות מסוימים, פריפריאליים, שיש מועדון כושר, והוא רוצה ללכת ולהתאמן שם. אני מנסה לחשוב במושגים שלהם ולא במושגים של תל-אביב, של כל אותם מקומות מפוארים, שממילא משלמים גם סכומים גבוהים במיוחד או שאני לא יודע. אבל משלמים הרבה יותר מאשר משלמים בפריפריה, בוודאות.

אדוני היושב-ראש, הבעיה בעניין של האחוזים שזה ייתפס בעיני הלקוח כקנס יציאה, וזה גם יקוטלג כאיזה קנס יציאה. וצריך להציג את זה בצורה שזה לא ייתפס כקנס, אלא מתוך איזשהו מסלול - - -

יש מסלול שנתי ומסלול חודשי.

מה הבעיה? זה כל-כך פשוט.

אז זה לא ייתפס כקנס.

רגע, אני אגיע אליכם בסוף.

תראו, יש כרגע רוב ברור, מאחר שחברי הכנסת פרץ וחסון הצטרפו - - -

לי אין זכות הצבעה.

לך אין זכות הצבעה.

אני רוצה להעביר את ההחלטה הזו בהסכמה, פה אחד.

בבקשה. עמדתי היא לא 5%. אתה תדגיש אותה. זה חוסר פרופורציות.

לא. אני אגיד לך - - -: עמדתי הפכה להיות 5% כשהתחלתי לשמוע פה 15% ו-20%. אני לא התכוונתי להציע מההתחלה 5%. אבל שמעתי 15% ו-20%, וכבר 25%, אז - - -

אז כדי שאני לא אשמע מזגזג, אני אחזור להצעתי המקורית.

אבל אני ארצה שההחלטה הזאת תעבור פה אחד. אם לא, היא לא תעבור פה אחד. אבל אני אציע הצעה.

אני אתן לכם לדבר לפני ההצבעה.

- - -

אתן לכם. ראיתי גם אתה, וגם - - -

גם אני.

כולכם? לא, קחו נציגות.

יש לנו עוד דירות נופש היום.

אני מציע ללכת בהסכמה של הוועדה על 8%.

- - -

שנייה, תקשיבו.

ולתת סעיף של גמישות, ששר התעשייה, המסחר והתעסוקה – כמובן אחרי שנה שייראו איך השוק מתנהג – בלי חקיקה ראשית, יוכל לשנות את האחוז הזה.

אבל באישור הוועדה.

באישור הוועדה.

ואז זה משאיר לנו גם שסתום ביטחון, למי שיש חששות.

הצעה טובה. לשנה, לנסות את זה.

הצעה גרועה מאוד. אי-אפשר לחשוד בי כמישהי שהולכת כנגד הציבור, כי אני זאת שהגשתי את הצעת החוק לביטול קנסות היציאה מהסלולר, שאחרי זה שר התקשורת, משה כחלון, הגיש והיא עברה. אני חושבת שבמקרה הזה - - -

הצעת החוק שלי עברה.

אחרי זה. - - -

לא, לא. הצעת חוק אחת עברה.

חבר'ה, תחלקו קרדיט.

אני חושבת קונקרטית שאנחנו פה שופכים את התינוק, כהרגלנו.

למה? אבל עם הרעיון שתוך שנה יבחנו את הדבר.

אני חושבת, עם כל הכבוד לכם, שאזרחי מדינת ישראל זה לא רק הצרכן, זה גם איש העסקים הקטן שמפרנס את המשפחה שלו, ואת העובדים שהוא מעסיק שם. אין קשר בין זה לבין HOT ו-YES, שהקנסות שם היו – אני לא יודעת מה – 5,000 שקל, 10,000 שקל.

זה לא משנה מה היה. זה משנה לאן הורדנו את זה.

אני חושבת שצריך להיות איזשהו היגיון. יושבים פה אנשי מקצוע. הם לא בדיוק נראים בעיניי חזירים, תסלחו לי מאוד. נכון, בישראל בשנים האחרונות המידתיות קצת איבדה את האיזון שלה - -

פרופורציות.

- - ואת הפרופורציות. אבל בואו, אנחנו, באמת, לא נהיה פופוליסטיים, ונחשוב גם על אלה שיושבים כאן, ובאו להגן על השכר שלהם ועל המשפחות שלהם.

ועוד פעם אני חוזרת על זה: פלאפון, לצערי הרב, הפך להיות משהו, שכמו שאמרתי פעם: יותר קל להתגרש היום, מאשר לאבד את מספר הפלאפון שלך, להתנתק. אבל, עם כל הכבוד, עדיין מכוני הכושר זה מותרות - - -

אמרו לי שמספר הטלפון הולך איתך גם אחרי.

אם התחייבת.

גם אחרי שאתה - - -

אם התחייבת, חבר הכנסת פרץ.

סליחה, חבר הכנסת חסון, אני עדיין חושבת שמכון כושר – זה נכון שהייתי מתה שבמדינת ישראל כל אזרח יהיה במכון כושר. אבל זה עדיין מותרות. אפשר לעשות הליכה בחוץ. יש היום הרבה מאוד פארקים ששמו שם כל-מיני של כושר, שבן-אדם יכול בחינם לעשות. עם כל הכבוד, זה עדיין מותרות. יש פה אנשי עסקים קטנים שהקימו – אני לא מדברת על "הולמס-פלייס" וכולי, שהם נחשבים אולי לגדולים יותר.

ואני מציעה לך, אדוני היושב-ראש, דווקא במקרה הזה ללכת איתנו, וללכת פה אחד לכיוון של – כמו שאמרתי – משהו כמו 15%. גם חבר הכנסת מילר חושב שזה נכון, גם אני, וגם חבר הכנסת פרץ. דרך אגב, הרוב הולך איתנו.

לא, אני חשבתי 10%.

10%, אוקיי. אבל אתה חייב עכשיו - - -

אני לא חייב כלום. אני 10%.

זה כמעט כמו עם סלאח שבתי.

מה?

זה כמעט כמו בסרט של סלאח שבתי, כמה - - -

לא, לא. חשבתי מההתחלה.

- - - לא אמורים לשמור גם על אנשי העסקים? זה גם.

לא. היא ממונה על - - -

הייתם באים ומדברים איתי על קוטג', הייתי אומרת מילא. אבל זה לא קוטג', סליחה.

טוב, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ.

לך, חבר הכנסת מילר, גם לא נראית ההצעה שהצעתי, שתעבור פה אחד?

תשמע, אני אמרתי לך, אדוני היושב-ראש, אתה צריך להבין: אתה עושה רגולציה בתחום לא של טייקונים שיושבים ועושים פה הון תועפות. אנחנו מדברים על גופים מאוד קטנים. כמו שאנחנו מדברים על גופים שמעסיקים אנשים, וצריכים גם לתכנן את החודש-בחודשו שלהם.

עכשיו, אפשר ללכת על כל ההצעות. אני אומר לך, אם אתם רוצים, בואו נחזור להצעה המקורית. בואו נראה.

מה זו ההצעה המקורית?

ההצעה המקורית הייתה בלי התחייבות ובלי שום-דבר. נבטל חודש-בחודשו, ואז ניתן לדבר הזה להתגלגל כמו כדור שלג. מה אכפת לכם? הרי אתם לא מוציאים את הצ'קים. מה אכפת לכם?

לא, לא. סליחה, זה לא, לא.

מה "לא, לא"?

לא, כי אני - - -

אבל מה עשית בזה? זה - - - עשרה שקלים לחודש? מה עשית?

לא, אתה לא יכול - - -

לא, באמת. חבר הכנסת כבל.

חבר הכנסת מילר, זה לא צריך להיות או-או. כי נקודת המוצא היא שאם אתה מחזיר את זה, שאתה תגרום לכך שחודש-בחודשו יהיה בסכומים כאלה שלא יהיה משתלם, אז מה?

ההפרש הוא 30 שקלים.

כלומר, עד שלא מרגישים שזה מחנק על הבן-אדם, זה לא טוב.

מה?

עד שלא יגידו סכום, וואו, זה סכום שבאמת – אז מה עשינו? אז למה התכנסנו?

ולזה רוצים להגיע, וזאת הבעיה.

בסדר, רבותי, - - -

אי-אפשר לעשות את זה. אתם כל הזמן רוצים להישאר במקום הזה של: - - - לתת לבן-אדם את זכות הבחירה. אין רגע. לא לתת את זכות הבחירה.

חבר הכנסת חסון, תעשה לי טובה. נו, באמת. אתה כל שנייה מחליף את הזה. אתה פתאום קורא את הכותרת, אתה מחליף לחמש. נו, באמת. תהיה רציני. תהיה רציני. נו, באמת.

מאה אחוז. קודם-כל, זה הגיוני לחלוטין.

אם כבר מדברים אז תהיה רציני.

אויש, באמת.

עשה לי טובה.

- - - 10% פלוס הרגולציה של שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אני חושב שאפשר להתכנס סביב זה.

חבר'ה, בואו, צריכים להתקדם.

של כמה?

מה?

של מה?

של 10% פלוס - - - שאחרי שנה - - -

8%.

אמרתי.

אתה מציע עכשיו 10% במקום 8%.

אז אם אתה מכניס את הרגולציה של שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אז בוא ניתן למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה לבדוק את הנושא הזה בצורה מסודרת. נכניס את זה בלי אחוזים. נשאיר את האחוזים לוועדת הכלכלה. מה הבעיה?

לא. בשום פנים-ואופן.

משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה אמר 5%, מה אתה רוצה?

זה לא המשרד.

רגע, זו לא הייתה עמדת משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, סליחה?

עמדת הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן.

עמדת הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן.

תעשה לי טובה, נו.

עמדת הרשות. הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן היא גוף עצמאי.

אם אתה רוצה שיבדקו את זה, אל תכניס את האחוזים. תביא את זה בתקנות.

למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יש עמדה פה?

אין משרד תעשייה, מסחר ותעסוקה. הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן היא הרגולטור לעניין, ואנחנו כפופים לשר. זו עמדת הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן.

מה עמדת הרשות לעסקים קטנים, את יודעת?

אנחנו לא מייצגים אותם.

כן, זה שלא מייצגים. ואין כאן אף-אחד ממשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה שיכול לייצג אותם?

לא.

תשמע, אדוני היושב-ראש, אני אמרתי לך: אם אתה רוצה להכניס את משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, אל תתעסק באחוזים. מספיק עשינו את המשאים האלה - - -

- - -

בשום פנים-ואופן. בשום פנים ואופן. מה פתאום.

אני צריכה להתייעצות. הם לא הביעו התנגדות.

תן את זה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, שיביא תקנות לוועדת הכלכלה ותאשר. זהו.

מה פתאום.

ואז משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה יבדוק את זה בצורה מקצועית.

תשמע, אני מאוד חושש. אני שמעתי פה - - - בעשר דקות מחליף מ-20% ל-5%. סליחה.

תסלח לי, חבר הכנסת מילר, קודם-כל, פתאום גילית עניין בנושא הזה, זה מאוד מעניין. אבל אדוני תקשיב - - -

מה אתה רוצה להגיד? אני רוצה לשמוע - - -

לא רוצה להגיד כלום.

אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד. בוא תגיד.

לא רוצה להגיד.

אתה מאשים אותי במשהו?

לא. חס-וחלילה.

אתה מאשים אותי במשהו?

חבר הכנסת חסון, חבר הכנסת מילר.

חבר הכנסת חסון, אני מציע לך - - -

מה אתה קופץ? אני האשמתי אותך במשהו? תשאל את עצמך למה אתה קופץ ככה. תשאל את עצמך למה אתה קופץ ככה.

סליחה, אני לא קפצתי. אני רואה - - -, עם כל הכבוד.

חברים, הפסקה בדיון של עשר דקות.

הדיון יתחדש ב-14:30.

אני קפצתי עליך? אני אמרתי משהו?

עשה לי טובה. נו, באמת. עושה מעצמך גיבור, אבל - - -

<(הישיבה נפסקה בשעה 14:21 ונתחדשה בשעה 14:36.)>

אנחנו מחדשים את הדיון. מי רצה לדבר מהצד ההוא? כן, בבקשה.

בתור מי שעוסק בענף הזה כיועץ – שמי יובל – בעיקר - - -

אתה יכול לשבת מול מיקרופון?

אפשר כאן?

כן. למה לא.

אז שמי יובל, ואני עוסק בענף הזה כיועץ. ואני בעיקר עובד עם מועדונים בפריפריה. עשרות מועדונים. ומה שאני רוצה להגיד זה מספר דברים, אבל בשורה התחתונה: אם אנחנו לא נגיע להסכמה שלייצר פערים של עד 25%, ואני מדגיש – עד 25%, בין המסלול החודשי לשנתי, אנחנו הולכים בעצם לגזור דין בעיקר לעוסקים הקטנים, כפי שהייתה כאן השבוע – לפני החג – איילת, שבאה מאבן-יהודה; זו בדיוק הדוגמה של 85% מהאנשים שעוסקים בענף הזה. הם מפרנסים את משפחתם, עם עוד חמישה, שישה, עשרה עובדים.

עכשיו, יש דבר אחד שחשוב להגיד: בענף הזה, התחרות האמיתית – וזאת אמת – היא מול הצרכן, שבעצם זה אומר: האם הוא יתאמן או לא יתאמן. מסך הנוטשים את הענף הזה, 69% לא עוברים לאף מועדון. הם פשוט לא מתאמנים. 69% מהאנשים שנושרים לא עוברים מ-GO ACTIVE לקנטרי-קלאב, או מ-GO ACTIVE למועדון SPACE, או מ-SPACE למועדון אחר – הם פשוט נשארים בבית ולא מתאמנים, או שבמקרה הטוב הם הולכים בפארק. זה המצב. זאת האמת.

הענף הזה כל-כך - - -

אז אתה אומר שאין תחרות, בעצם.

יש תחרות. אבל התחרות הקשה ביותר היא בעצם לגרום לציבור להתאמן. ועם זאת, הענף הזה של מועדוני הכושר הוא הספורט העממי הגדול ביותר בארץ, שמאגד בתוכו בערך 600,000 מתאמנים. בערך. 600,000 מתאמנים. הבעיה גם היא שאין כסף בענף הזה. אנחנו ניסינו, כחברת ייעוץ, לארגן דרך לשכת המסחר את המועדונים במסגרת של התאגדות. ואפילו 2,400 שקל, אנחנו לא הצלחנו לייצר הסכמה, לפחות אצל העסקים הקטנים – אני לא מדבר על מי שנמצא כאן – שיגיעו וישלמו את הדבר הזה. הם כורעים תחת נטל של אגרות, ומיסים, ופדרציה, ואקו"ם ופי"ל; וכמובן גם תנאי שכר משופרים, שאנחנו מסכימים עם זה. אבל, בסופו של דבר, הענף הזה קורס, והדבר האחרון שעכשיו הוא צריך זה את הירייה הזאת בראש, שיכול להיות שתקרה בוועדה הזאת. ואם הפער לא יהיה עד 25%, זה מה שהולך לקרות.

עכשיו, יש עוד דבר אחד, עוד נתון אחד: כיוון שאנחנו עוסקים הרבה מאוד במחקר ובלימוד הענף הזה, בכל פעם שאנחנו בחנו את האפקט של המסלול החודשי מול המסלול השנתי, יש דבר אחד שהוא ברור מאוד. דרך אגב, בשני המסלולים יש אפשרות לבטל את המנוי. ובשנים האחרונות, כבר משנת 2004, לאט-לאט המועדונים, בעיקר הנאורים, אבל עם הזמן הצטרפו עוד הרבה מועדונים נוספים, אפשרו גם במסלול השנתי לבטל את המנוי. לא רק מסיבות רפואיות, מכל סיבה שהיא. ודרך-אגב, אנחנו אומרים לשאול למה הוא רוצה לבטל, על-מנת לראות שאולי אפשר לשמר אותו. כי אחת המטרות של הענף הזה, ורוב האנשים שעוסקים בענף הזה הם אנשים שמאוהבים בענף הזה. הם לא עושים את זה בשביל כסף. אף-אחד לא עושה את זה בשביל כסף, בטח לא בשביל הרבה כסף, כי אין הרבה כסף בענף הזה.

אז מה שאנחנו ראינו זה אנשים שבירור, בצורה מוחלטת, כשהם בוחרים במסלול חודשי, כמות הנשירה מהמסלול הזה – אף על-פי שהם יכולים גם לבטל במסלול השנתי – היא הרבה יותר גדולה, בשיעורים של מעל פי שתיים. בשיעורים של מעל פי שתיים. דרך אגב, הדבר הזה הוא גם נתון מחקרי שקיים בעולם, ואפשר לראות את זה ולקרוא את זה באתר שנקרא IHRSA. IHRSA זה הארגון הגדול ביותר בעולם למועדוני בריאות וכושר. ומועדונים מאוד-מאוד גדולים, רשתות מאוד גדולות של אלפי מועדונים, בסופו של דבר גם כאלו שהיו בהתחלה רק במסגרת של מנוי הוראת קבע – מנוי חודשי – החליטו להציג את שני המסלולים – את שתי האפשרויות – מסיבה אחת פשוטה: כי הם ראו שאנשים בחרו בברירה של מנוי חודשי, אף על-פי שהייתה להם גם הברירה של המסלול השנתי עם אפשרות הביטול, הרבה יותר מהם. כל קושי שנגרם להם בחיי היומיום: אם זה לימודים, עבודה, דברים אישיים וכדומה, ביטלו את המנוי. וכאן בא האספקט של העידוד של הפעילות הגופנית.

לכן, השורה התחתונה היא שגם אנחנו מהבחינה הזאת, ומתוך ייצוג של עשרות מועדונים בפריפריה, אומרים שמוכרחים לאפשר את ביטול המנוי גם במסלול החודשי וגם במסלול השנתי, והיום אין את זה. וזו מהפיכה מאוד-מאוד גדולה, כי היום חלק גדול מהענף לא מאפשר את זה. אבל כדי לעודד את האנשים גם לפעילות גופנית, וגם כדי לאפשר בנקודת המכירה את האפשרות לעודד בעיקר את רכישת מסלול הנאמנות, לייצר פער של עד 25%. מה שיקרה הוא שתנאי השוק יכתיבו דבר אחד מאוד ברור: במקום כמו תל-אביב, שהשוק מאוד תחרותי, ובלי קשר לחוק שאתם מחוקקים, כבר בשוק הזה רוב המועדונים מאפשרים את המסלול החודשי עם פערים מאוד-מאוד קטנים. זאת אומרת, יכול להיות שסניף של GO ACTIVE, או של SPACE, או של - - - בתל-אביב, יאפשר פער של 8% בתל-אביב; ויכול להיות שבפריפריה הוא יאפשר פערים גדולים יותר. אבל אתם צריכים לתת איזשהו טווח, שיאפשר בעיקר למועדוני הפריפריה הקטנים לשרוד. אחרת, הם פשוט לא ישרדו.

כן.

אבי אלמוג, יושב-ראש ארגון מנהלי בריכות שחייה, מרכזי ספורט ונופש בישראל. אני שוב מסב את תשומת-לב חברי הוועדה – אני לא קורא לזה נישה, מבחינתי זה התחום העיקרי – זה תחום בריכות השחייה העונתיות שפועלות חמישה חודשים בשנה, בדרך-כלל, או ארבעה חודשים בשנה.

אתה מתכוון לקנטרי-קלאב, או שזה משהו אחר? תעשה אבחנה.

זה עוד אפילו קצת יותר מצומצם מהקנטרי-קלאב. אני מדבר על בריכות עונתיות, קיציות: בדרך-כלל, זה במושבים, בקיבוצים. יש גם בריכות עירוניות כאלה, שפותחות שערים בראשון למאי וסוגרות שערים ב-30 לספטמבר. כל המספרים שנאמרו כאן, אם במידה וירצו לחבר את זה – אני לא רוצה להגיד את המילה אפילו – אבל זה גזר-דין מוחלט.

בכל קומבינציה שלא הייתה – ועשינו כאן כמה סימולציות של מספרים עם חברי הכנסת הנכבדים – אנחנו יכולים לתלות בחורף שלט: להתראות במאי-יוני. כי הרי ברור שאני מוגבל – אני לא יכול להעלות מחיר בתקופת הקיץ, גם אם יש לי את השפיל הזה, לנסות ולתמחר בצורה שונה. הרי ברור שאם היום משפחה משלמת, נגיד, 8,000 שקל לארבע נפשות או 6,000 שקל, ואני אציע לו ככל שאני אעלה את המחיר לקיץ, לארבעה חודשים, לחמישה חודשים, כולם יעדיפו את הסכום הקטן יותר. ובינואר, בפברואר, במרץ, באפריל, אנחנו יכולים רק לתלות שלט: להתראות בקיץ. המועדונים האלה ייסגרו. החזקים ביותר, אולי יוכלו באיזושהי צורה – אולי – לשרוד. אבל אני חושב שלקנטרי-קלאבים ולבריכות השחייה, שהם עסקים מסוג אחר לגמרי, אין מקום כאן בכל ההתדיינות הזאת.

עוד מישהו - - -? טוב, סיימתם.

כן, חברי הכנסת.

תשמע, אי-אפשר פה לחתוך בלי לתת מענה לסוגיות האלה. אין פה ויכוח על מי ישרוד יותר או מי ירוויח יותר. בסופו של דבר, צריכים לתת כאן מענה לאותן הסוגיות שיש לנו בפריפריה, בישראל. איפה שיש לנו מקומות – אין מה לעשות – שמי שמתחזק אותם לרוב זה השלטון המקומי, ואיזה יזם פרטי שנכנס לתוך העסק הזה באיזה – לא יודע – חלום להרוויח כמה שקלים. עכשיו, אם אנחנו לא מבטיחים את הדבר הזה כאן, אז, בסופו של דבר, עשינו את החוק הזה בשביל 250 אלף איש במרכז הארץ שייהנו מזה. ולכל השאר – נשב כאן כל שני וחמישי, ונחפש איך לתת להם פתרונות, כמו שהיה לנו בקריית-שמונה עם הספרייה, ועם המתנ"ס ועם כל דבר ודבר.

ברגע שאין פעילות וברגע שאין אפשרות לתכנון, מה שיעשו אותם הגופים, בסופו של דבר, הם יצמצמו עד למינימום את הפעילות שלהם, כי אף-אחד לא מחפש איך להפסיד. זאת אומרת, זה פיטורים של העובדים; זה צמצום של פעילות הבונוס – אני לא מדבר על חדרי-הכושר והבריכה. אני מדבר על פעילות הבונוס שיש שם חוגים לילדים שהם נותנים, ויש שם פעילות למבוגרים. כל-מיני תוספות שעושים ומשתמשים בקנטרי-קלאב הזה על-ידי השלטון המקומי, כי אין להם מקומות אחרים. ואז, בסופו של דבר, כל זה יצומצם, ויצטרכו לחפש פתרונות איך עושים את זה.

אם יש פתרון שאפשר לתת בסוגיות שקשורות לבריכות שחייה, לקנטרי-קלאבים, בוא ניתן את הפתרון גם לסוגיה הזו. וגם, כמובן, צריך להגן על אותם העסקים שהם, בסופו של דבר, מפרנסים משפחות שקשורות לענף הזה: אם זה מדריכים, אם זה עסקים קטנים, וכל מי שחי מהענף הזה.

8%, 5%, 20% – אני חושב שזה, קודם-כל, לא מקצועי ולא הוגן כלפי הענף לזרוק בלי שום בדיקה כלכלית, ובלי שום בדיקה. אני לא יודע איפה משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בכלל בכל הסוגיה הזאת; איפה כל מי שעוסק בעסקים קטנים. לא שמענו את ה-say הזה.

- - -

סקירה כללית על כל העניין של העסקים שפותחים וסוגרים אותם.

בסדר. תגיד שאתה רוצה למשוך זמן, ושלא יקרה שום-דבר. תגיד את זה, וזהו. היו פה דיונים, זה הדיון החמישי או השישי. זה הדיון החמישי או השישי בחוק הזה. אתם לא הייתם. תסלח לי, עם כל הכבוד.

חבר הכנסת חסון, תענה לי רגע - - -

אז אני הייתי בדיונים האלה, וכל השאלות האלה הועלו, והוצגו על-ידי - - -, ועל-ידי המועצה ועל-ידי כולם. אז אנחנו לא נתחיל מההתחלה דיון שהוא כבר שישי או שביעי, עם כל הכבוד.

לא - - - שנה טובה, אז נעשה עוד דיון.

את חושבת שהיא לא טובה.

גם.

לא. את חושבת שהיא לא טובה. זה לא אומר שהיא לא טובה.

אני רוצה להגיד איך אתה - - - על בעל עסקים קטן שסגר את העסק, כי אנחנו קיבלנו - - -

בעל עסקים קטן שאין לו הצדקה כלכלית להתקיים, שלא יתקיים.

כן?

כן. כן. אם הוא על חשבון הצרכן, אם הוא מתקיים על חשבון הצרכן - - -

- - -. היום דיברת אחרת על פערים, דרך-אגב.

אבל זה לא בא על חשבון הצרכן.

זה אותו דבר. זה אותו - - -

אם הוא בא על חשבון הצרכן, אז הוא לא יתקיים. הוא לא יתקיים.

איפה מצאת מכון-כושר שמתקיים על חשבון הצרכן, שהוא עסק קטן - - -?

היא טוענת את זה.

מה דאגת כל-כך לעובדי "מעריב", ולא דואג לעובדי - - -? כי זה לא תקשורת?

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ. חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ.

בואו נהיה פיירים.

זה לא קשור.

תניחי לפופוליסטיים בשקט קצת, ותני לנו מנוחה.

למה?

לפופוליסטים. לא קראת לנו מקודם פופוליסטים? תניחי לנו בשקט.

דרך-אגב, אני לא התכוונתי אליך. אבל טוב שאתה אומר שגם אתה.

כן, כן, אני הרגשתי גם, כי אני איתו יחד באותה סירה. אני אוהב שטוענים את זה כלפיי.

אין מקום בסירה לבינתיים. אין מקום בסירה, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ. את לא יכולה להצטרף אליי. את תישארי עניינית.

אני חושבת שיש - - -

אני גם לא מתכוונת.

תישארי עניינית.

מה המחירון של מנוי בחולון?

אני מעדיפה - - -

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, די, נו.

- - -

אני לא אתן לך לקבוע.

מנוי בקנטרי-קלאב בחולון ליחיד עולה 4,200 שקלים, 350 שקלים לחודש. ולמשפחה כ-8,000 שקלים.

מה שהוא אומר לא מייצג את הענף, המחירים האלה.

לקנטרי-קלאב, ברור.

כמה זה באריאל?

4,200 שקלים.

גם ליחיד?

לכל המשפחה.

וליחיד כמה?

175 שקלים כפול 12 – 2,100 שקלים.

שווה לגור באריאל.

כמה זה ב-HOLMES PLACE וכאלה? שנתי.

לא, עזוב HOLMES PLACE. בקנטרי-קלאב בראשון-לציון זה 6,000 שקל. משהו כזה.

נכון. גם ברמת-השרון זה 6,000 שקל.

אבל - - - שהציעו לך 290 שקלים לעומת - - -, מתברר שזו עסקה הוגנת.

290 שקלים במקום 390 שקלים.

חשבת שזו עסקה הוגנת.

שזה פער גדול מאוד, ואת זה אנחנו רוצים לבטל. הפער גדול.

אבל לאן הלכת? ל-290 שקלים.

ברור, מה יש ברירה?

יפה.

אבל אני לא רוצה את זה, הלכתי באין ברירה. מישהו אמר לי פה – אני חושב שאתה, הבחור של SPACE. איך אתה נקרא, SPACE?

- - -

אז הוא אמר לי, לדוגמה, שההפרש אצלו בין חודש-בחודשו לבין שנתי זה 15 או 20 שקלים, משהו כזה. אם היו מציעים לי הצעה כזאת, הייתי הולך לחודש-בחודשו.

או 40 שקלים.

40 שקלים.

אז אם היה, נגיד, 15 או 20 שקלים, הייתי הולך לחודש-בחודשו. אגב, תזכרו - - -

כולם היו הולכים. היה נמחק - - -

סליחה, יקירי. שנייה.

תזכרו שהצעת החוק הזאת, אדוני היושב-ראש, וצריך לזכור – ואנחנו סטינו ממנה בגלל שהיינו בקשב כלפיכם – הצעת החוק המקורית הייתה לבטל בכלל את המסלול השנתי, ושיהיה רק חודש-בחודשו. יכול להיות שלזה צריך לחזור, אדוני, ושהשוק ילך - - -

אבל זה יעלה את המחיר.

לא יודע. אולי כן, ואולי לא.

- - -

אם זו תהיה התחרות היחידה - - -

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, תקשיבי. אם התחרות היחידה תהיה רק על השוק של חודש-בחודשו וזו העסקה היחידה שיציעו, אז סביב זה תהיה התחרות, וזהו. ונראה איך כוח השוק יעבוד.

וזה יתאזן בין השנתי לבין הזה.

ותוך שנה שהשר יבחן את זה. אדוני היושב-ראש, שתוך שנה שהשר יבחן את זה.

אבל חבר הכנסת חסון, לפחות בהתחלה, בשנה הראשונה או בחצי השנה הראשונה, המחירים יעלו דראסטית, עד שהתחרות תבוא ותעשה איזשהו - - -

נבחן את השוק בשנה, והשר יבחן את זה.

אבל בשנה הזאת אתה גם תפגע בהרבה מאוד בעלי עסקים קטנים, - -

למה נפגע? למה נפגע?

- - וגם תפגע בציבור גדול שישלם פי שניים יותר על זה.

אני חושבת שצריך לשקול לדבר על - - - בנפרד. אלה שהם תחת עיריות זה משהו אחד, ואלה שהם - - -

אי-אפשר לעשות הבדלה כזאת - - -

אז מה? - - -

לא, לא קשור.

איך את יכולה לעשות דבר כזה?

אני רוצה, אדוני היושב-ראש, משפט אחרון: - -

כן, חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ.

- - אני אמרתי בין 15% ל-20% - - -, אתה זוכר? אני דווקא נוטה ללכת יותר לכיוון ה-20%. אני חושבת שזה יותר הגיוני. ויכול להיות שצריך ללכת ולבדוק את השוק, באמת, כמו שאמר חבר הכנסת איתן כבל לפני שהוא הלך, ולא שמעו אותו בוועדה. אבל לבחון את השוק שנה אחרי, ולבדוק מה בעצם קרה. אנחנו לא הולכים, נכון? הרי אנחנו רוצים להיות חברי כנסת גם בקדנציה הבאה. אנחנו נבוא ונבחן בעוד שנה מה קורה עם הענף.

חשוב להגיד: זה עד 20%. אם התחרות תהיה גדולה, אז זה לא יהיה 20% – זה יהיה 10% ו-5%.

תגיד לי, כמה עולה המנוי לבן-זוג בחולון? גם 4,200 שקלים?

40% הנחה.

בפריפריות זה הרבה פחות.

בקנטרי-קלאבים התמחור דיפרנציאלי. נרשם שני – היום ילד אצלנו משלם לחודש 55 שקלים. ילד. משום שההורים שלו שילמו את המחיר הגבוה. את המחירים בקנטרי-קלאבים, דיפרנציאליים – זו שיטת רישום אחרת לגמרי.

גם הביקורים שלהם שונים.

בוודאי.

אדוני היושב-ראש, אני חושב שצריך ללכת למסלול של חודש-בחודשו, ותוך שנה שהשר יקבע את הכללים, באישור ועדת הכלכלה. אם זה מסתבך ברמה כזו, אז נלך לשוק של חודש-בחודשו. שהשוק יעבוד במתכונת הזאת שנה. נבחן את זה.

זה פתרון יותר קיצוני.

מה פתאום.

מה?

כאילו ביחס לגישה שלהם, אתה אומר להוריד את זה לאפס. זה בעצם מה שאתה אומר.

חודש-בחודשו. אין יותר הסכם לשנה.

זה אפס.

בסדר.

בסדר.

מה "בסדר"? מה זה?

שהשוק ילך במתכונת הזאת.

בואו נסגור. יאללה, בואו נסגור.

בואו נסגור את העסקים.

חבר'ה, מי שלא רוצה להיות יותר רציני, אז שייגש למזנון.

חבר הכנסת חסון, גם בראשון-לציון יש תחרות ערה היום. יש שם ארבעה קנטרי-קלאבים, וכל הרשתות הגדולות נמצאות שם. ואני חושב שאם היית עושה סקר שוק, לפני שקיבלת את ההחלטה בין 390 שקלים ל-290 שקלים בדוגמה האישית שלך, היית מוצא שיש ב-HOLMES PLACE שם – שאני לא מייצג אותם – הם בפחות מ-15% שם. אנחנו לוקחים 25% הבדל בין מנוי בלי התחייבות למנוי לשנה, ואתה בחרת באופציה היקרה במקרה הזה. אבל התחרות שם קיימת. ואם החוק היה עכשיו מגביל, לצורך העניין, ב-20%, אז זה היה מטיב איתך היום במקום שאתה נמצא בו. אבל, פחות או יותר, משאיר את כל שאר - - -

אמרנו עד. היינו אומרים עד בכל מצב.

עד. - - -

אז אמרתי: עד 20%. אז אני מניח שהם היו ממשיכים במקסימום שהם היו יכולים, כי הם היום הכי גבוהים. ואחרים היו מתאימים את עצמם עד 20%.

טוב.

ודרך-אגב, אם אפשר רק לתת הערה על VIM, על המועדון שאתה מתאמן בו: המועדון הזה כמעט נסגר בגלל שהוא התחיל לעבוד רק על בסיס חודשי.

אמרנו את זה. אמרו את זה בישיבה הקודמת.

רק על בסיס חודשי. זה הכול. וזו הסיבה שהוא עבר לבסיס שנתי. הם קיבלו כמה עצות.

בגלל חבר הכנסת חסון. זה נסגר בגלל חבר הכנסת חסון.

אדוני, אתה חייב להתמיד שלא ייסגר המועדון.

נכון. וגם כדי לשמור על הבריאות.

הפסיק - - -

הכול על הגב שלי?

הכול.

אם אפשר לנצל את ההתמהמהות פה, רק להגיד שאני חושב שהוועדה השיגה הישג אדיר בעצם זה שכל חדרי-הכושר בישראל, כולל בפריפריה, יחויבו לתת מנוי ללא התחייבות. זה הישג צרכני אדיר. ואני חושב שהדיון הוא בין ה-8%, 10%, ל-20%. ואפשר להגיע פה למשהו שגם אנחנו כבעלי עסקים נצא ונוכל לעבוד איתו. אז אני חושב שאפשר לצאת פה - - - שכולנו מחזיקים את המקל ביחד ויוצאים לדרך, ולא להישבר.

אולי, עד שהם מדברים, מישהו יעשה לנו תרגילים?

בבקשה, רק תגידו.

אי-אפשר לעשות את זה, נגיד, שחדרי-כושר זה עד 8% - - -

לא, לא. לא יהיה הבדל בין חדרי-כושר. אי-אפשר לעשות את זה גם משפטית, ואנחנו לא רוצים. גם אין לנו איך להסביר את זה.

בריכות שחייה.

אנחנו נצטרך לעשות משהו אחר, לחשוב על משהו לגבי פריפריה ולא פריפריה.

מפת העדיפות הלאומית.

לא, לא מפת העדיפות הלאומית. לפי העלות.

מה זאת אומרת?

אם אתם אומרים שבפריפריה המחירים יותר זולים, אוקיי?

הרבה יותר.

לא, - - -

מה - - -?

אני יודע בערך. הנה, עכשיו שאלת. בערך.

סביר להניח שהפוך.

במרכז זה יותר - - -

אם הם לא יותר זולים, אז אין להם בעיה.

לא תמיד יותר זול.

במרכז זה יותר זול.

במרכז יותר זול?

כי במרכז יש תחרות. כי יש תחרות. בפריפריה אין תחרות.

לא, זה לא נכון.

זה לא נכון. זה לא נכון.

אבל בפריפריה יש יותר אנשים.

זה ממש לא נכון.

בדיוק כמו ברשתות המזון.

של מזון.

הרי יש הצעה כזאת, של חבר הכנסת פרץ.

ממש לא נכון. מאיפה גברתי בדקה כמה עולה מנוי בשלומי, בכפר ורדים, בעפולה, בנהריה, ברמת-ישי? המחיר שם נע בין 90 שקלים ל-120 שקלים.

זה כמו שבמרכז הארץ השכירות הרבה יותר גבוהה.

רשת HOLMES PLACE גובה בקריית-ביאליק 160 שקלים, כשהיא גובה במרכז 350 שקלים. עם התחרות. יש הבדלים.

HOLMES PLACE לא גובה 160 שקלים. אני מנוי בקריית-ביאליק. זה לא - - -

וכמה אתה משלם?

מעל 200 שקלים.

200 שקלים?

מעל 200 שקלים.

לא 390 שקלים, כמו במרכז.

לא. ולא 160 שקלים. אל תיתן - - -

סליחה. אבל עדיין 200 שקלים מ-390 שקלים? בפריפריה זה כמעט חצי ממרכז הארץ.

- - -

אדוני היושב-ראש, מה אתה אומר?

מה?

תקשיב, אתה צריך למצוא - - -. תעשה את זה - - - וזהו.

לא, חבר הכנסת מילר.

תהיה לך את התחרות במרכז הארץ, מה אתה דואג?

אני לא. אם יש פה רוב בוועדה ל-20%, תלכו. אני לא הולך על 20%, ולעשות צחוק.

אז תשאיר את זה למשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

אני מוכן להשאיר את זה שמשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

שיבדוק הכול.

שיבדוק. אחרי שאנחנו קבענו, הוא יבדוק. ואם הוא ירצה, הוא יבוא לכנסת וישנה. למה מעכשיו? מה ניתן לו עכשיו לבדוק? הוא לא עשה כלום עד היום, למה שניתן לו?

תגביל אותו. תגיד לו: עד, נגיד, הראשון לינואר, שיביא לך את התקנות, עם הנושא של החוק הזה.

והוא יביא תקנות? אתה יודע כמה תקנות מחכות פה? לא, יש פה - - -. הגברת ורון, תגידי לו כמה תקנות היו עם תאריכים שלא הגיעו לוועדה. זה אינספור דוגמאות.

תשמע, אתה עכשיו מתקרב לחורף. הרי אתה מבין שיש לך מעכשיו ועד שאתה תעביר את החוק, הכול ביטולים.

לא.

הכול ביטולים.

חד-וחלק.

מעכשיו, כל החורף הכול ביטולים.

מה זאת אומרת, "חורף", "ביטולים"?

אין חיים. אם אתה נותן את הגמישות. עכשיו, - - -

- - - בשקל. נו, לא יבואו - - -

שוב, אתה מדבר על הקנטרי-קלאבים כל הזמן. כל דבר - - -

אבל חבר הכנסת חסון, אם אתה מכניס אותם לחוק, אז צריך לדבר עליהם.

מהראשון לדצמבר ועד הראשון למאי יש 10% מהמנויים.

למה? הכול תלוי - - -

- - - קפוא. מה לעשות?

הכול תלוי במחיר.

המחיר. אני - - -

- - -

- - -

מה?

- - - משפחה, וגם עם.

אבל אתה לוקח היום מחיר שנתי.

נכון. 350 שקלים כפול 12.

350 שקלים כפול 12?

נכון. לכל המשפחה.

תחלק את זה אחרת. מה הבעיה, לא הבנתי?

אז אני אחלק את זה אחרת, לא יבואו, נו.

למה? מה "לא יבואו"?

לא יבואו.

תן בחינם את החורף, לא יבואו?

איך?

בחינם את החורף, לא יבואו? בשקל, לא יבואו?

אז אני אומר: אתה מתחיל לעקוף את מה שאתה מדבר. אתה מדבר על 8%, 20%. אז מה שאתה אומר – תיקח 40% בקיץ. אין בעיה. אני, מצדי, את - - - של הקיץ.

אבל זה לא משנה: החודשי נשאר אותו דבר.

נו, תיקח.

נו, אז מה. אז תיקח.

אתה - - - לי את זה?

מאשר לך. מאשר לך.

ואז תגיד לו: בחורף תקבל את האנשים בחינם.

נכון. אבל זה מה שהוא עושה גם היום. רגע, חברים, אל תחזיקו את המקל - - -

- - -

- - -

אז גם בקיץ לא יבוא אליו אף-אחד. אם הוא יעשה את זה עכשיו - - -

לא. היום ב-4,200 שקלים הוא נותן את כל השנה.

נכון.

הוא נותן את כל השנה. שייתן את זה רק בחלוקה אחרת, מה הבעיה? הוא יודע איפה האיזון. הוא יודע לעשות את החשבון, תאמין לי.

קנטרי-קלאב חי המון על מנויים שבאים רק לקיץ, ואז הוא לא יוכל לקחת אותם.

למה?

כי באריאל הם - - - לשלם יותר מ-350 שקלים למשפחה.

אם הוא ייקח 700 שקלים - - -

אז אם הוא נותן 350 שקלים בקיץ, זה אומר שהקיץ שווה 350 שקלים.

מה שיקרה זה שהוא צריך לגשת לראש-העיר, ולבקש ממנו לפתוח רק בקיץ. לסגור שבעה חודשים, ולעבוד חמישה חודשים. זה מה שיקרה לבריכות ולקאנטרי-קלאבים.

זה מה שיהיה. אדוני, הוא נותן להם 350 שקלים, כי אנשים מסכימים ללכת איתו שנה שלמה. ולתת לו - - - בדצמבר.

הם מוכנים גם לחיות עם 350 שקל, עם 350 שקל בחודש הם יכולים לחיות. אבל חמישה חודשים של 700 שקל הם כבר לא יכולים לחיות. יש פה איזה אלמנט בעייתי באזורים האלו, מה לעשות? כמו שהוא אומר: אני אלך לראש-העיר, אני אגיד לו – סליחה, המועדון עובד ממאי ועד סוף ספטמבר. זה הכול. סגור. ואני אקח רק 350 שקל, בסדר. אין בעיה. אבל המועדון יהיה סגור בחורף, שזה מקום שנמצא כמו צפת, שהחימום שם זה בוכטות - - -. זה הסיפור. עדיף לי לסגור. מתאים לי דווקא לסגור בחודשים האלה.

שייתן לך ראש-העיר, תסגור.

בבקשה. או שהוא יסבסד את זה.

הוא לא ייתן לך. הוא יגיד לך: תפעיל גם בחורף.

ודאי שהוא לא ייתן לו.

ודאי שהוא לא ייתן לי.

נו, מה.

נכון. אז אין לזה - - -

אתה, בסך-הכול מעניינת אותך מה ההכנסה השנתית. זה לא מעניין אותך מאיפה זה – על כמה - - -

אם לא יהיה לי את החורף, אני מברך אותך.

- - - אבל יזמים קבעו שמגיעים עם רשות מקומית. הרי כבר מזמן - - -

אני סגרתי b.o.t. ל-24 שנה, תחזיר לי אותו דבר. הגנת הצרכן, תגיד לי: זה המצב, אני אחזיר את המפתח, מתאים לי. השקעתי שם בוכטות של כסף לעסקה של b.o.t., על המקום הזה באריאל, שכל היולי עופר, והלבייב, וכולם באו ואמרו: זה חול וחולירע, איך שאמרו בגשש-החיוור. באתי ושמתי שם כסף. אני מוריד ומוריד את המחיר, כי אנשים – סליחה שאני אומר – אין להם. הם מעדיפים, אתה יודע, קודם-כל, לקנות את הספרים לבית-הספר. אז אנחנו מורידים ומורידים. והחשמל עולה, והמים עולים, ואנחנו סותמים, והאחוז עולה. אין לנו. אין זכות קיום למקום הזה. נקודה. איך שאתה מוציא את החוק הזה - - -

היום כבר אין לו זכות קיום, אתה אומר.

איך? מה זה?

היום אין לו זכות קיום.

היום אנחנו מקמבנים: מורידים את המחירים, עושים עובדי עירייה, עושים עובדים זה. איך שהוא אנחנו מצליחים. המכללה, האוניברסיטה, - - -. מנסים, כל היום יורקים דם, כדי להגיע לאיזון, ו-2%, 3% רווח. זה הכול. במקום הזה הושקע 40 מיליון שקל. אבל אני שורד - - -

אבל הוא שורד באוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר, כי אנשים משלמים על רצף שנתי שווה.

נכון. אני לוקח את הכסף מהקיץ. נכון. אין מה לעשות.

והכיס שלהם לא כואב ביולי, כשהוא יצטרך לקחת מהם 700 שקלים פתאום.

תחלק להם את זה גם לתשלומים. אני לא מבין מה הבעיה.

עכשיו, הבנקים כבר לא ייתנו לי את האשראי שהם נותנים לי היום, כי הם רואים את ההכנסות השנתיות. הערבות שאני אצטרך לתת לחברה הכלכלית לאריאל או לעיריית אריאל – אני לא אהיה מסוגל לתת לה. קחו, תנהלו את זה אתם. חד-וחלק. אני אומר לכם: זו עובדה. אתם סוגרים אותי, ואת ערד, ואת כל המקומות האלו, ואת צפת. נקודה. זה הכול. אני לא יודע.

נצרת-עילית שפשטו את הרגל

נצרת-עילית – כל החברה הכלכלית לנצרת-עילית פשטה את הרגל בגלל הקנטרי-קלאב הזה. וכרמיאל – הם היו התקשרו אליי, בבוקר: תעשה משהו, תעשה משהו, לראות מה עושים. זו הנקודה. זו סגירה. זה גזר-דין מוות. נקודה. חד-וחלק. כבר ישבתי עם ראש עיריית אריאל, לפני שבאתי לפה – אולי אני אתן לו, אולי נקרא לזה מתנ"ס, נעשה ישראבלוף. אתה מבין? הוא כבר רוצה לקרוא לקנטרי מתנ"ס, כדי שלא יהיו הדברים האלה.

אני יכול להגיד כמה מילים? שמי - - -, ואני תושב הישוב קציר שבוואדי-ערה. האמת שבאתי בגלל הנושא של "פניציה", אבל שמעתי את הדיון הזה ואני רוצה להגיד לכם שאצלנו, בקציר, קרה בדיוק מה שהאדון הנכבד אומר פה: נסגרה הבריכה; הבריכה פתוחה, והקנטרי-קלאב – זה לא קנטרי-קלאב, זו בריכה עם שני מגרשי כדורסל – נסגרו; לא פתוח בחורף, אלא פתוח במשך ארבעה חודשים בקיץ; לילדים בחורף אין מה לעשות. אני מבקש מכם לקחת את זה לעוד לימוד. ללמוד את זה מחדש. כי אני אומר לכם, למרות שהכוונות פה הן מאוד-מאוד-מאוד טובות, של כולכם, בסופו של דבר, רוצים להקל על הציבור ובלי להתכוון פוגעים בו. אני חושב שכדאי שניקח - - -, ונשקול את הדברים האלה.

אני לא הזמנתי אותו. אני לא מכיר אותו.

לא, הוא בכלל מ"פניציה".

כל-הכבוד.

אני הייתי הולך על חודש-בחודשו, ותוך שנה שיבדקו את זה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.

למה לא להיכנס לבדיקה כלכלית של הדברים שנאמרים?

בוא, אתם רוצים למשוך זמן. אנחנו מכירים את הטריקים האלה. את הבדיקות - - -

אנחנו הצענו הצעה - - -

לא. את הבדיקה הכלכלית אני מציע מהדיון הראשון.

מאה אחוז. היו בדיקות כלכליות, ויושבים פה אנשים שבודקים את הדברים האלה כל היום.

- - -

נכון. הם לא עשו שום בדיקה כלכלית.

הם לא עשו שום בדיקה כלכלית. יש דו"ח B.D.I. שמראה שהמצב של הענף הזה לא טוב. התפרסם במרץ האחרון, ואף-אחד לא קרא אותו אפילו. הגשנו אותו עשרות פעמים. זה אחד מהענפים שנמצא כל הזמן כמעט בפשיטת רגל. הגשנו אותו לוועדה כבר פעמיים, את הדו"ח. אף-אחד לא - - -

אגב דו"ח, B.D.I. הוא דו"ח עצמאי. לא הוזמן על-ידי חברה מסוימת. תקראו אותו.

- - -

הגשנו. כולם קיבלו אותו. תקראו אותו.

מה הבעיה? בריכות השחייה, זה עניין שלא - - -