PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
02/08/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 692>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום חמישי, י"ד באב התשע"ב (02 באוגוסט 2012), שעה 9:00

החינוך המיוחד בתשע"ג

חברי הוועדה: עינת וילף – היו"ר

דלית שטאובר - המנהלת הכללית, משרד החינוך

רעיה לוי-גודמן - מנהלת האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

עו"ד דורית מורג - היועצת המשפטית, משרד החינוך

יהודית קדש - מנהלת האגף לחינוך יסודי, משרד החינוך

עדי קורסיה - מנהל תחום תקציב פורמאלי, אגף כלכלה ותקציבים, משרד החינוך

מוטי רוזנר - מנהל אגף פיתוח מקצועי לעו"ה, משרד החינוך

אלי דרור - יועץ למנכ"לית משרד החינוך

ד"ר עדינה יוסף - רופאה בכירה, בריאות הציבור, משרד הבריאות

איתנה ברמן - עו"ס, סגנית מנהלת שרות ילד ונוער, משרד הרווחה

יעל דורי
_
עו"ס, מפקחת ארצית פנימיות, משרד הרווחה

הדס זהבי - מפקחת ארצית ילדים ונוער עם נכויות, משרד הרווחה

עו"ד טובה רקנטי - לשכה משפטית, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

כרמל אבנד - מנהלת חטיבת נעורים, אלו"ט

בשמת בר נדב - חברת הנהלת נעורים, אלו"ט

עו"ד מלי כ"ץ-מגן - עורכת דין, אלו"ט

אבי מספין - דובר אק"ים ישראל

עו"ד נעה ביתן - יועצת משפטית, אק"ים ישראל

בתיה שפירא - מנהלת מחלקה לחינוך מיוחד, עיריית ירושלים

רות ינובסקי - פסיכולוגית חינוכית שפ"ה, עיריית ירושלים

גילי אלון - פעילה במטה הסייעות, סייעת בעיריית באר שבע

אפרת בצלאל - סגן יו"ר ארגון ההורים בחינוך המיוחד, אמא לילד עם צרכים מיוחדים

איילת פולג - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אריאלה לוי - יו"ר מטה סייעות חינוכי ארצי

סמדר בראנץ - סייעת אישית, חברת מטה סייעות חינוכי ארצי

מיכל כתריאל - סייעת אישית, חברת מטה סייעות חינוכי ארצי

דפנה אזרזר - מנכ"ל אהב"ה - ארגון הנכים בישראל המיוחד

אילנית סבן - חברה בארגון אהב"ה, אמא חד הורית לילד בעל צרכים מיוחדים

דוד מאיר קסטיאל - חבר בארגון אהב"ה

יעל ממן - חברה בארגון אהב"ה, אמא לילדה בחינוך המיוחד

מינה פרילוק - חברה בארגון אהב"ה

ריקי אלקיים-נעים - חברה בארגון אהב"ה, אמא חד הורית לילדים בעלי צרכים מיוחדים

גלי אניב - חברה בארגון אהב"ה

שרונה גל - חברה בארגון אהב"ה

נתנאל גל - חבר בארגון אהב"ה

יוליה בן משה - יועצת ארגונית, קואליציית הורים לילדים מיוחדים

עו"ד רויטל לן-כהן - מנהלת טיפול, קואליציית הורים לילדים מיוחדים

דנה קייזר - פעילה בקואליציית הורים לילדים מיוחדים

יעל ניר - מרכזת פעילות, ועד ההורים המשלבים

רותי סיטקל - סייעת רפואית, גבעתיים

עו"ד קרן שמש-פרלמוטר - מנהלת עמותת איתך, עכו

מירב ישראלי

יהודית גידלי

ר.כ. חבר המתרגמים
<החינוך המיוחד בתשע"ג>

בוקר טוב. אנחנו פותחים ישיבה של ועדת החינוך, התרבות והספורט. הישיבה עוסקת היום בחינוך המיוחד בכלל ובמיוחד לקראת פתיחת שנת הלימודים בתשע"ג. זהו דיון כחלק מסדרת דיונים שהתקיימה בשבוע הזה, השבוע הראשון לפגרה, שהיא סדרת דיונים מרוכזת בהיבטים שונים של מערכת החינוך, לקראת פתיחת שנת הלימודים תשע"ג.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להודות במיוחד למנכ"ל משרד החינוך דלית שטאובר, ולצוות משרד החינוך שהתגייס באופן מלא לטובת הדיונים האלה, לנוכחות. אני יודעת שזה לא קל, לקראת פתיחת שנת הלימודים, גם לפנות זמן ולהגיע לדיונים האלה בדרג גבוה מאד, כולל מצגות, נתונים, ואני מאד רוצה להודות לך ולכל הצוות על שיתוף הפעולה וההיערכות, ועל הדרך המכובדת שבה אתם מתייחסים לדיונים האלה ומכינים את החומר וגם עונים על השאלות.

אז אנחנו נפתח במצגת של משרד החינוך. מי שתציג היא רעיה לוי-גודמן, מנהלת האגף לחינוך מיוחד. מנכ"ל משרד החינוך, דלית שטאובר, תתייחס בסוף הדיון לשאלות שיעלו מתוך הדוברים.

בבקשה רעיה.

בוקר טוב. ברשותך, כמו שהודית לנו, אני רוצה גם להודות לך, עם כל העומס שלקראת פתיחת שנת הלימודים, אני חושבת שזאת הזדמנות בשבילנו גם להציג את כל העשייה של המערכת, והיום של מערכת החינוך המיוחד. אני גם שמחה שבחרת את השולחן העגול ולא את השולחן הארוך. אני חושבת שכל מי שיושב פה, גם אם אני לא מכירה אותו, יש לו מטרה משותפת לקדם את הילדים בישראל, ואת הילדים עם הצרכים המיוחדים בפרט. אז תודה.

אנחנו יוצאים כולנו, אני מניחה, מתוך נקודת הנחה דומה, שהזכות לחינוך שממנה נגזרת הזכות לחינוך מיוחד, היא אחת מהזכויות הבסיסיות של כל אדם. זאת זכות חברתית שממנה קמה ועומדת מחויבות של המדינה לספק חינוך חינם לכל הילדים בתחומה. הזכות הזאת מחזקת את עיקרון השוויון והיא צומחת ישירות מהליבה של כבוד האדם.

האגף לחינוך מיוחד הוא חלק אינטגראלי מהמינהל הפדגוגי של משרד החינוך, ויחד עם אגפי הגיל עשה, עושה וימשיך לעשות כל מה שאנחנו יכולים על מנת לקדם את זכותו של כל תלמיד ותלמיד, לקבל חינוך חינם מותאם לצרכיו, באופן המיטבי והמקצועי ביותר, ולסייע לו להיות אדם פרואקטיבי בקהילה.

האגף לחינוך מיוחד מטפל בתלמידים מתוקף מספר חוקים. החוק המרכזי הוא בעצם חוק חינוך ממלכתי, שממנו נגזר חוק החינוך המיוחד, כולל פרק השילוב - פרק ד' - בתוך חוק החינוך המיוחד; חוק ילדים חולים; וחוק הנגישות. כל החוקים האלה הם בעצם בבסיס העבודה שלנו לגבי כל התלמידים שנמצאים במערכת החינוך.

אנחנו מפעילים את כל מערכת החינוך המיוחד הכוללנית מה שאנחנו קוראים, את תכניות השילוב, את הנגישות של תלמידים עם צרכים מיוחדים. אנחנו אחראים על הפיתוח המקצועי הייחודי ואני אפרט, אם יש צורך לפרט איזה שהוא תחום, אז בשמחה. אנחנו אחראים על הפדגוגיה המתואמת של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, על התלמידים החולים בבתי החולים, בביתם ואחרי אשפוז ארוך. אנחנו אחראים על כל הוועדות מתוקף חוק וכמובן כמו שאמרתי, על החינוך המיוחד.

התבקשנו להתמקד בעיקר בנושא של השילוב, אבל אנחנו ניתן גם נתונים כלליים. אז פרק השילוב מעניק בעצם בחוק לוועדת השילוב במוסד החינוכי סמכות לקבוע את הזכאות של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים לתמיכה במסגרת תכנית השילוב. חשוב לי להרחיב בעניין הזה, כי נשאלנו באחת מן השאלות – כמה בתי ספר משלבים יש, ובעצם הגישה אומרת – אין בתי ספר שלא משלבים. כל בית ספר וכל גן ילדים רגיל, צריך לשלב תלמידים עם צרכים מיוחדים. ולכן, עוד לפני שיודעים מי הילד שלומד שם, נבנתה מערכת שאומרת – מנהל בית הספר צריך להכיר את תלמידיו. הוא מקבל משאב באופן אוטומטי, לא קשור אם הגיע ילד מורכב או לא, קודם כל הוא מקבל את המשאב שהוא יכול להיערך ברמת המוסד שלו, לילדים שזקוקים לתמיכות נוספות.

מעבר לכך, ברגע שיש ילדים עם לקויות מורכבות מובהקות – אוטיזם, נכות, פיגור, שמגיעים אל מערכת, הם מקבלים משאב נוסף שמגיע אל המערכת דרך מרכזי התמיכה היישובים, המתי"אות, כדי לתת להם תמיכה נוספת בזמן שהם במערכת.

החזון של תכנית השילוב הוא נגזרת של עבודה שאומרת שחלק ניכר מהתלמידים בעלי הצרכים המיוחדים יכולים להשתלב במסגרת הכיתה הרגילה, להפיק תועלת רבה מכך גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חברתית. אנחנו מאמינים שהימצאותם של תלמידים בעלי מגוון צרכים מיוחדים בכיתה, מזמנת אתגר חינוכי, חברתי, גם לצוות וגם לתלמידים. מנקודת מוצא זו, מורה חוק החינוך המיוחד להעניק זכות קדימה להשמתו של תלמיד בעל צרכים מיוחדים, במסגרת החינוך הרגיל, על פני השמתו במסגרת החינוך המיוחד. ומערכת החינוך המיוחד מאפשרת לתלמידים משולבים לקבל תמיכות במסגרת תכנית השילוב, שהיא תוספת לתכנית הלימודים הניתנת להם במסגרות החינוך הרגיל, כדי לאפשר את ההשתלבות שלהם.
אז מי הוא התלמיד המשולב? אני גזרתי פה מחוזר המנכ"ל – תלמיד המשולב הוא ילד בעל צרכים מיוחדים שזכאי לחינוך חינם בתוך חוק חינוך חובה, אשר ועדת השילוב כאמור בסעיף 20 (ד) לחוק החינוך המיוחד, החליטה על זכאותו לתוספת של הוראה ולימוד ולשירותים מיוחדים במוסד לחינוך רגיל. ילד עם צרכים מיוחדים הוא אדם עם לקות משמעותית, שבשלה מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת, והוא נזקק לחינוך מיוחד. הלקות היא משמעותית ואינה קושי רפואי זמני להשתלב עקב מגבלות פיזיות, להן ניתן מענה באמצעות אגף אחר.

מה התהליכים שמתבצעים במערכת – התמיכה ניתנת על ידי צוות החינוך המיוחד המתמחה בטיפול בתלמידים בעלי לקויות שונות, בהלימה לצרכים של התלמידים ובהתחשב במשאבים הזמינים באותה מסגרת חינוכית, שעות הוראה, כוח האדם והתנאים הפיזיים. התמיכה יכולה לכלול הוראה מתקנת, טיפולים רגשיים ביצירה ובהבעה, טיפולים פרה-רפואיים של מקצועות הבריאות, תמיכה מסוג סייעת, שירותים פסיכולוגיים, מומחי תחום – הכל על פי התכנית החינוכית היחידנית, שמוגדרת לכל תלמיד ואשר מטרתה לאפשר לתלמיד להמשיך ללמוד במסגרת החינוך הרגיל ולהשתלב בו.

תקציב השילוב נגזר מתוקף חוק החינוך המיוחד באופן הבא: תלמידי שילוב בעלי צרכים מיוחדים בשכיחות גבוהה, כלומר ילדים עם לקויי למידה משמעותיים, ילדים עם הפרעות התנהגות ועוד משהו. כל מוסד חינוכי בעצם מקבל הקצאה סטטיסטית אוטומטית, שעובדת לפי הנוסחה הזאת: 5.4% מכלל תלמידי המסגרת, לפי 1.55 שעות שבועיות של החינוך המיוחד. חשוב לציין שבנוסף לזה יש 0.3 שעות שבועיות שניתנות למרכז התמיכה היישובי, שהוא מוסד של משרד החינוך, שנותן את המשאב לתוך המערכת, איפה שהילדים נמצאים.

אז רק תסבירי את ההקצאה הזאת. לצורך העניין, יש בית ספר עם 100 תלמידים.

אז הוא מקבל עבור 5.4% מכלל ילדי בית הספר, בלי קשר למי הילדים שלומדים שם, כי התפיסה אומרת שאין בית ספר שאין בו ילדים עם צרכים מיוחדים. אז בשוטף כל בית ספר מקבל הקצאה אוטומטית של הנוסחה הזאת.

אוקי, וזה ניתן לכל בתי הספר בארץ, בלי קשר אם יש בית ספר שיש יותר או פחות.

לכל בתי הספר. ואז, יש 0.3 בכלל ילדי הרשות, שניתן למרכז היישובי. ואז באים ואומרים, אנחנו, אני המקצוע, עם המפקחים, עם הרשות המקומית, עם השרות הפסיכולוגי, רואים את התמונה של העיר. יש לי משאב נוסף ואני אומרת, פה התקבצו לי יותר ילדים. אני יכול מהסל הזה לתת בבית הספר הזה עוד שעות בנוסף להקצאה הסטטיסטית.

ו-0.3 מתוך מה?

מתוך ה- 5.4% של ילדי הרשות. לפי מספר הילדים הלומדים ברשות.

כלומר, 0.3% מתוך כלל ילדי הרשות - - -

לא, 5.4% מילדי הרשות, כפול 0.3 שעות שבועיות.

אוקי, בסדר.

ואז בעצם הסל הזה הוא גמיש והוא יכול להשתנות. אם נוצר מצב שבבית ספר מסוים התקבצה קבוצה, או אם רואים שהגיע ילד מאד מאד מורכב, שלא ידעו עליו לפני כן ואי אפשר היה לדעת, אז המשאב הזה הוא גמיש ונותן מענה איפה שיש את הילדים. ובנוסף לזה, הוא יכול לתת תמיכה שהיא משתנה. זאת אומרת, אם למשל יש ילד שצריך לתקופה מסוימת יותר ריפוי בעיסוק, או הצוות צריך הדרכה יותר מאסיבית כדי לשלב אותו, אז אותו אדם מגיע מהמרכז הזה, נותן את התמיכה לילד ולצוות, וכך הוא יכול לעבור ביותר מוסדות, עבור יותר ילדים.
תקציב השילוב נותן תמיכה גם לתלמידים עם צרכים מיוחדים בשכיחות נמוכה. כשאנחנו מדברים על השכיחות הנמוכה אנחנו מדברים על תלמידים עם פיגור, על תלמידים עם אוטיזם, תלמידים עם נכות פיזית קשה, לקויות חושים, שמיעה וראייה והפרעות נפשיות. התלמידים האלה זכאים ל-2.7 שעות שבועיות לתלמיד, בנוסף להקצאה האוטומטית. זאת אומרת שאם בבית ספר יש ילד אוטיסט או ילד עם לקות פיזית, בית הספר קיבל עבורו שעות בהקצאה אוטומטית, ובנוסף הוא יכול לקבל הקצאה נוספת.

תכנית השילוב מכניסה גם את הנושא של תמיכה מסוג סייעת. תלמידים עם לקות מורכבת בשכיחות נמוכה, שזכאים וזקוקים לתמיכה של סייעת, מקבלים סייעות על פי רמת התפקוד שלהם. זאת אומרת בוועדה המוסדית יש בדיקה של מה רמת התפקוד, עד כמה הם תלויים מבחינת התפקוד והעצמאות שלהם בתמיכה נוספת, ובהתאם לרמת התפקוד הם מקבלים תמיכה נוספת מסוג סייעת.

תוכלי להתייחס לתקצוב, כשמתייחסים לתקצוב של ילד משולב ותקצוב לילד בחינוך מיוחד, האם בעצם התקצוב נשאר שווה בשתי המתכונות, או שזו בעצם חשיבה אחרת לגמרי בכל סיטואציה?

היסטורית – החשיבה היא אחרת. זאת אומרת, יש הפרדה בין תקציבי חינוך מיוחד לתקציבי תכנית השילוב, והפרמטרים הם שונים. זאת אומרת ילד בתכנית השילוב מקבל היום פחות מילד בחינוך המיוחד מבחינת הקצאות מדינה. יחד עם זאת - - -

באיזה סדר גודל בערך?

רק עוד משפט, ברשותך. יחד עם זאת, אם אנחנו מסתכלים עם הפנים קדימה ואנחנו נמצאים ביישום של דו"ח דורנר בעיר חולון, אנחנו גמרנו עכשיו את הביצוע של כל הוועדות שהתחייבנו עליהן לגבי כיתות ג' בעיר.

כן, בבקשה.

אנחנו סיימנו את ועדות הזכאות של תלמידי כיתות ג' בעיר חולון, כפי שהתחייבנו בפני הוועדה פה. מתוך ההתנסות הזאת, שבה אנחנו אומרים – תקציב הולך אחרי ילד – לא משנה היכן הוא לומד – יש לנו הרבה מאד תובנות שהתחייבנו להגיש אותן לכנסת גם בסוף אוגוסט ואנחנו לומדים מזה האם זה אפשרי בכלל, האם זה פרקטי, האם אנחנו מסוגלים לבצע את כל ההמלצות כמו שהן. אנחנו עסוקים כרגע במחקר ההערכה הזה, אני מניחה שאנחנו נגיע בזמן עם המסקנות.

אבל רק מבחינת סדרי גודל, מה בערך ההבדל בין אותו ילד - - -

אגף התקציבים יענה על זה.

לא ממש ספציפית, סדרי גודל בין ילד משולב, ילד בחינוך מיוחד – סדרי גודל, על מה אנחנו מדברים?

תלוי בסוג הלקות.

אבל בגדול, ההבדל הוא 50%? כלומר פה זה חצי, שליש, 80%?

האחוז הזה יכול לנוע לפי סוג הלקות. סוג הלקות של אוטיזם שמקבל בחינוך המיוחד את כמות השעות המרבית, לעומת ילד משולב, אז האחוז כמובן יהיה גבוה יותר, ינוע בסביבות ה-40% ובלקויות הנמוכות יותר – אז כמובן שזה הולך ופוחת.

בסדר, אוקי, תודה רבה.

ככל שהלקות מורכבת יותר, ההקצאות בחינוך המיוחד הן גבוהות יותר מן הסתם, כי הילד זקוק ליותר תמיכות.

תודה.

איך התהליך מתבצע, שאלתם איך אנחנו עובדים עם בתי הספר ואיך הדברים נעשים. בכל בית ספר קיימת ועדת שילוב מוסדית של בית הספר, שהמנהל הוא יושב ראש הוועדה, מחנך הכיתה יושב שם, איש החינוך המיוחד יושב שם, הפסיכולוג של המוסד, לעתים מזמינים בעלי מקצוע נוספים, התלמיד והוריו ובכל בית ספר מקיימים את הדיון ומחליטים האם הילד זכאי למשאבי חינוך מיוחד, כי יש לו צרכים נוספים על צרכיו הרגילים. בגני הילדים, מאחר שאי אפשר לקיים ועדת שילוב בכל גן, יש ועדת שילוב רשותית שמתקיימת במתי"א או ברשות המקומית, ששם יושב הראש הוא המפקח הכולל של גני הילדים, המפקח הרגיל שרואה את כלל ילדי הגנים של אותה עיר, והגננת של הילד מגיעה לוועדה יחד עם איש חינוך מיוחד, עם פסיכולוג והתלמיד והוריו ונקבעת זכאות לילד בגיל הרך - בוועדה הזאת.
התמיכה בתכנית השילוב מיועדת אך ורק לתלמיד שזכאותו נקבעה. אי אפשר להכניס לתכנית טרמפיסטים שלא עברו ועדת זכאות. מכסת השעות היא מכסה העומדת לרשות ועדת השילוב המוסדית ועליה לבסס את החלטותיה על סמך המידע הזה. בית הספר מקבל מראש את הידיעה כמה תקציב יש לו, ובהתאם לזה הוא יכול לבנות את תכנית העבודה שלו. בית הספר מחויב לבנות לכל תלמיד שקיבל זכאות, תכנית חינוכית יחידנית. יש לכל ילד תכנית כתובה שנכתבת על ידי הצוות בעזרת ההורים, בשיתוף התלמיד, בשיתוף ההורים שלו. המסגרת החינוכית תומכת בתלמיד המשולב על ידי אחת או יותר מסוגי התמיכות. זאת אומרת ילד יכול להיות בתפקוד מאד מאד גבוה. הוא לא צריך עוד מורה, הוא לא צריך עוד מטפל, אבל הצוות צריך המשך תמיכה כדי לדעת איך להכיל אותו. אז ילד כזה יכול להיות בתכנית השילוב, מומחה תחום מטעם המתי"א יגיע לבית הספר וילווה את הצוות בהתאם לצרכים. יכול להיות ילד משולב עם הרבה יותר צרכים, ואז הוא יכול לקבל גם מורה מתקנת, גם טיפול רגשי, גם מונחה, הכל לפי צרכיו והתקציב הקיים העומד לרשות בית הספר.

תפקיד מנהל המתי"א זה לסייע למנהל המסגרת החינוכית, גם בתחום המקצועי של החינוך המיוחד וגם בתחום הארגוני של התנהלות כל הוועדות האלה. מנהל המסגרת פונה למנהל המתי"א במקרה שיש צורך בעזרים מסייעים המצויים במתי"א במרכז ההשאלה האזורי.

אז דיברתי מעט תוך כדי תנועה על המתי"א. המתי"א בעצם יכול להיות של רשות אחת אם היא מאד גדולה, למשל בעיר ירושלים יש מתי"א אחד, ברשויות יותר קטנות המתי"א מרכז טיפול בכמה רשויות ביחד, ונותן בעצם את היכולת להנגיש שירותים לכל מוסד חינוכי.

אני רוצה לעצור לפני שאת עוברת למספרים. אחד הדברים והדגשים שאני ביקשתי, הוא גם לשאול מה נעשה לצד של החינוך הרגיל, כדי להבטיח שהשילוב יצליח. כי אנחנו עוסקים הרבה בילדים המשולבים עצמם או בילדי החינוך המיוחד והצרכים שלהם, אבל אחת הבעיות המרכזיות היא שבתי הספר המשלבים, הקולטים, מרגישים הרבה פעמים שהם לא מוכנים, לא רק מבחינת התקציב בכלל, מבחינת כל ההיערכות. ואז התוצאה היא בסוף טראומתית לשני הצדדים, שגם הילדים שהיו אמורים לעבור שילוב יוצאים בתחושה שזה לא מקומם וחוזרים לחינוך מיוחד, וגם בית הספר הקולט יוצא עם חוויה רעה בנושא השילוב, וזה בוודאי לא המסר החינוכי שאנחנו רוצים להעביר. אבל אני בהחלט מאמינה שאי אפשר לדרוש מבתי ספר דברים, ואחרי זה גם כשיש כישלון להאשים אותם, אם לא נעשתה הכנה. אז אם תוכלי קצת לפרט על מה נעשה דווקא בחינוך הרגיל, כדי להכין לשילוב.

אוקי, אני אתחיל ואחזור למה שאמרתי בהתחלה, שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם אגפי הגיל השונים, מקדם יסודי, יסודי ועל יסודי, וכמובן עם המינהל לפיתוח מקצועי והשתלמויות. ותיכף חברי כאן שנמצאים, יוכלו לפרט הרבה יותר מה נעשה מבחינת תכניות העבודה. אני כן אגיד שהשותפות הזאת מזמנת שני דברים. היא מזמנת דיבור של אנשי מקצוע משני הכיוונים. בא החינוך הרגיל ואומר – קשה לי. בא החינוך המיוחד ואומר – זה הכלים שאני יודע ללמד – ופה יש את המפגש. יש הרבה מאד דברים מובנים ויש גם הרבה מאד דברים שנעשים בשטח, מבחינת היוזמות והראייה של איפה הילד נמצא.

יש לנו עוד הרבה מה לעשות בעניין הזה, לא תמה המלאכה. אבל אני חושבת שבהסתכלות של 14 השנים האחרונות לפחות, מאז הקמת המתי"אות, יש תכניות בתוך חדרי מורים, יש השתלמויות, יש הדרכות, יש פיתוח מקצועי באמצעות מומחי התחום שמלווים את המסגרת. להגיד שזה מספיק, אני לא אגיד שזה מספיק. יש לנו עוד, המלאכה לא תמה, אבל יש עשייה מאד רצינית בנושא הזה של שילוב. עדיין קשה, כי יש בכיתה הרבה ילדים ויש בכיתה הרבה סוגים של ילדים עם צרכים שונים, מהמחוננים ועד המתקשים, עם הצרכים המיוחדים ואלה שהם גם מחוננים וגם עם צרכים מיוחדים וכו'. המשימה למורה היא משימה מאד מורכבת ואנחנו נדרשים באמת להמשיך למקצע ולעשות, ואני חושבת שאנחנו נמצאים בנקודת זמן מאד משמעותית. אני חושבת שההחלטה של המשרד להוסיף ליעדים שלו את יעד 12 של תכנית ההכלה, זאת הזדמנות מאד חשובה שאומרת – אנחנו עושים, אבל אנחנו כמערכת רוצים לעשות יותר, וכדי לעשות יותר אנחנו קובעים את זה כיעד שבתי הספר בחינוך הרגיל ימדדו על מה שהם עושים.

עכשיו, לא רק שהם ימדדו, אלא אנחנו כמערכת בונים להם את הדרך שבה הם יוכלו להצליח יותר, כי יש לנו אחריות יחד איתם. אז אם את רוצה שנעבור לחלק הזה ונפרט, לפני המספרים, אין בעיה. מה שתבחרי. אבל את זה כאילו השארנו לסוף. את רוצה שנעבור לזה?

אני אשמח אם תעברי לזה, כן.

אז נמצאת כאן איתנו יהודית קדוש, מנהלת אגף יסודי, שמובילה איתנו במנהל הפדגוגי את כל הנושא של יעד ההכלה והתכניות של ההשתלבות וההתמקצעות יחד עם מינהל לפיתוח מקצועי. אני חושבת שאנחנו נעבור לשם.

אז מהמקום הזה באמת של חזון של החינוך המיוחד, של מתן מענים מתאימים לכל ילד וילד, אנחנו הולכים ליעד מספר 12. יעד מספר 12, שהולך ותופס תאוצה בשם יעד ההכלה, מדבר למעשה על שילוב הלומדים והקידום שלהם במוסדות החינוך, תוך הרחבת יכולת ההכלה שלהם ומתן מענים מגוונים.

אנחנו מדברים על ארבעה רכיבים מאד מרכזיים ביעד הזה. אלף ההגדרה שלו, כמו שרעיה אמרה, בתוך יעד. בתוך יעד יש התכוונות, יש תכנית עבודה, יש חשיבה רציונאלית מה צריך לעשות ומה ניתן לעשות. אבל יחד עם זה, ישנו הרכיב של הכשרת הלבבות ובניית השותפויות שהוא הרחיב, שיש פה גם מימד רגשי. ואני חושבת שזה בעצם גם הבשורה החדשה, שאי אפשר רק לדבר על הרציו, בלי שאנחנו מדברים על הרגש. וכשאנחנו מדברים על מורה שצריך להכיל את התלמידים שלו, אנחנו צריכים גם לדבר מי יכיל אותו. ואנחנו יודעים שמתוך הלמידה שלנו, מתוך הסיפורים, מתוך המערכת, מתוך המחקרים, מורה שחווה חוויות של הצלחה – יודע גם להוביל את התלמידים שלו לחוויות של הצלחה. וזה רכיב מאד מרכזי ביישום. אז קודם התפיסה הערכית שעומדת מאחורי היעד הזה.

עכשיו, אם מורה או גננת לא ידעו להקים את מערך השותפויות שלהם, ולזהות בכלל אם יש שותפים. שותפים מרכזיים הם ההורים, שותפים מרכזיים הם החברים בתוך בית הספר, שותפים מרכזיים הם אנשי המקצוע שיודעים לתת מענה ויחד, בצוות רב מערכתי כזה, יכול לתת תמיכה ולהחזיק את המורים בעבודה המורכבת שלהם. הרעיון הוא לבנות מערכי תמיכה ורשת לעובדי ההוראה, בידע המקצועי ובמקום של אנחנו מובילים את התלמידים שלנו לא לייצר שקט מלאכותי, אלה למקום שאנחנו יכולים לתת להם חוויות של הצלחה, להגדיר להם יעדים ראויים ולעזור להם להגיע לשם.
וכשאנחנו מדברים על הכלה אנחנו מדברים על היבטים יישומיים. אנחנו מדברים על התרגום האופרטיבי להתנהגויות. מה צריך לעשות מורה כאשר הוא נתקל בהתנהגות, אני אתן דוגמא: תלמיד מרים כיסא. מה אני צריך לעשות כמורה במקום הזה? האם אני עובר לסדר היום? האם אני עוצר, אומר משהו, מתייחס? האם אני, "שם ההכלה", כי יש גם תפיסות כאלה שאנחנו לא מתכוונים, מוכן להכיל הכל, להגיד לו לא נורא, יהיה בסדר ועל חשבון הילדים האחרים אני ממשיך הלאה? או שאני עובד איתו על אלטרנטיבות להתנהגות אחרת. או שאני מציב לו גבולות וביחד אני גם מציב לו יעדים ראויים ועוזר לו להגיע לשם.

אז האמירה הזאת היא בכלל, או היא רק לגבי התלמידים המשולבים?

אנחנו מדברים על החינוך הרגיל, ואנחנו מדברים על התהליך של מיצוי אפשרויות לפחות של שנתיים, לפני שאני מפנה למסגרות של חינוך מיוחד.

תראו, היעד הזה שהוא יעד שהוסף לתכנית אסטרטגית שהושקה לפני שלוש שנים, ולמרות שאמרנו שהיא ארוכת טווח, מצאנו לנכון להוסיף את היעד הזה, הוא יעד שהוא יעד ראשון בחשיבותו בהיערכות החל משנת הלימודים הבאה. כבר עובדים עליו שנה שלמה, כך שהשטח כבר מדבר אותו מבחינת ההיערכות. יש צוותים בכל המחוזות ברחבי הארץ, שעובדים ומכינים את התכנית הפרטנית, שהכוונה היא באמת לייצר תשתיות מסוג אחר לגמרי בחינוך הרגיל, בקרב המורים הרגילים, שכולנו יודעים שחלק מההכשרה המקצועית שלהם, לא כללה לצערי, את המענים הנדרשים היום, כדי לתת מענה הולם למגוון התלמידים שנמצאים בכיתות.

אני רוצה לציין בסיפוק שהיעד הזה - עם כל זה שהוא ממש ניצן שעכשיו מתחיל לפרוח – הוא נקלט בצמה, בשמחה, כי הוא עונה על צורך אמיתי של אנשי חינוך והוא ייתן מקום לידע של החינוך המיוחד, לניסיון של החינוך המיוחד, לחלחל ממקום שהוא מקום בונה, לא ממקום כופה. ממקום של שותפות, ממקום של היוועצות, לתוך המערכת, כשהכוונה היא באמת למצות. קודם כל להכשיר את המורים למירב הכלים, ולמצות עבור כל ילד - וחובת ההוכחה על בית הספר – שהוא מיצה את כל המהלכים האפשריים עם ילד, לפני שהוא מפנה אותו לוועדת השמה, ולמנוע תיוג מהיר לתוך חינוך מיוחד, מבלי שכל האמצעים הפדגוגיים, החינוכיים, הדידקטיים, איגום המשאבים, מה שצוות רב מקצועי יכול לתת, שהוא יתקיים בכל בית ספר –ימוצה עד תום. והדבר הזה בנוי בתכנית עבודה כזאת שמהמטה ועד אחרון המורים בבתי הספר, וזה דבר שמוצג לנו בהיערכויות של המחוזות. ממש כולם בעבודה מאד אינטנסיבית על זה. אני בטוחה שזה ייקח כמה שנים עד שזה יגיע למיטבו, אבל זו אמירה מאד משמעותית שלנו לשינוי, בהתייחסות שלנו למורה, להרכב הכיתה ולסוג המענים שהחינוך הרגיל צריך להיות מסוגל לתת.

אני מבקשת לא להפריע במהלך הדיון. אני אמרתי שכל מי שמבקש לדבר נותן פתק עם שם ותפקיד. אני רק רוצה להבהיר, יש כאן אמירה ברורה שהכלה זה לא רישיון להפקרות. אוקי. אז מה נעשה בפועל, כדי להבטיח שמורים מקבלים את הכלים והתמיכה, כדי שכל התלמידים יזכו לחינוך שמגיע להם?

אז אנחנו בדיוק מדברים על שלושה מישורים מרכזיים. אחד המישורים הוא הפיתוח המקצועי. קודם כל למידה. למידה לזהות קשיים מסוגים שונים, אסטרטגיות שונות של התמודדות, וזה במהלכים שהם חלקם אינטנסיביים לחלק מבתי הספר. כמו שאמרה המנכ"לית, אנחנו לא נכנסים לכל בתי הספר בבת אחת במהלכים אינטנסיביים, אלא אנחנו מיישמים את זה בשלבים. ויש לנו, ותיכף נראה את הנתונים, כבר 230 בתי ספר שהולכים להשתלמות מוסדית של 30 שעות, מאורגנת, מסודרת וממוסדת.

בצד ההשתלבות הבית ספרית, יש לנו השתלמויות אחרות ושונות - ותיכף נראה גם את המספרים - כאלה שמדברות על התמודדות עם תלמידים עם צרכים מיוחדים, וכאלה שעובדות על הדיסציפלינות השונות, כי גם ההיבט הלימודי הוא לא פחות חשוב. בואו נבין, לפעמים מצוקות של ילד הן לא רק בהיבטים התנהגותיים רגשיים. לפעמים המצוקות שלו הן על רקע לימודי, ולא תמיד מורה יודע לזהות איפה המצוקות ולמה צריך להיענות. אז גם בתחומים הדיסציפלינריים, יש מודלות של הכלה וגם שם יש לנו כבר רישום להשתלמויות. אנחנו מדברים באמת על אלפי מורים שכבר נרשמו. אנחנו מדברים על הדרכה אינטנסיבית, על הדרכה פעם ממדריכים ייעודיים, כאלה שבאים מהתחומים גם כן של החינוך המיוחד. למשל מומחי תחום, מנתחי התנהגות או מדריכים ללקויי למידה. אנחנו רוצים להשתמש בכלים של החינוך המיוחד כדי לעזור לחינוך הרגיל להתמודד.

יש מיסוד של ימי הדרכה. מאחר שאין תוספת, יש מיסוד של ימי הדרכה לטובת היעד הזה, על ידי אנשי מקצוע שידריכו את הצוותים בחינוך הרגיל בתוך המוסדות.

כמה מהמדריכים הם מורים או מנהלים, שעשו שילוב מוצלח אצלם בבתי הספר, כלומר שהם דווקא מעבירים את הידע שלהם למורים ומנהלים אחרים.

אז אנחנו באמת בוחרים אותם אחד-אחד, כי הימים הם לא רבים ולכן עשינו הסטה ואנחנו בוחרים אותם אחד-אחד גם ב-"קול קורא" שפרסמנו, גם במסננות שאנחנו מעבירים בתוך המחוזות, וגם כאלה שאספנו בקפידה רבה גם מתוך האגף לחינוך מיוחד, גם מתוך האגף ללקויי למידה, גם מתוך שפ"י, ואנחנו בעצם הרכבנו מערך של אנשי מקצוע שהתפקיד שלהם זה לעבוד עם הצוות הרב מקצועי בתוך בית הספר, כדי שיוכל לתמוך אחר כך במחנכים.

אנחנו מקימים גם רשת ביטחון, והרשת הזאת והצוות הרב מערכתי, הוא לא רק מתוך בית הספר. כאשר בית הספר עומד במקום ללא מוצא, יש לו הזכות ויש לו המקום להזמין את המפקח, את מנהל הרשות, את הקב"ס, את עובד הרווחה, כדי להקים רשת משנה נוספת. הוועדה היישובית היא רשת נוספת. במחוז מוקמות, כבר הוקמו, רשתות נוספות של צוותים רב מערכתיים, ואנחנו במטה עובדים בדיוק באותה הדרך. ולכן הרשת הזאת של צוותים רב מקצועיים, מהמקום של בית הספר עד לרמת המטה, הם המקום של התמיכה.

כלומר אתם הוצאתם "קול קורא" למורים ולמנהלים שהם בשטח, הם עשו שילוב מוצלח והם גם לצורך העניין יתוגמלו כמדריכים להדריך מורים ומנהלים אחרים בנושא הזה.

נכון, נכון ובימים אלה מסתיימים השיבוצים שלהם, כאשר בראש כל מחוז יש מפקח רפרנט וגם מנחים מחוזיים, שעוזרים לו וגם התכלול של כל היעד בתוך. מעבר לזה כמובן, יש כלים - - -

נגמר הדיון.

בלי הערות ביניים ובלי שאלות בבקשה.

מעבר לזה, המישור השלישי הוא כלים ומודלים יישומיים שעבדנו עליהם בזמן האחרון הרבה מאד, והם מכוונים בשני היבטים. ההיבט הזה של הנגיעה במקום הזה הרגשי, של לברר את תפיסות העולם של מי מכיל את המכיל, ויש לנו ספר שלם שאני חושבת שצבר היום תאוצה רבה. הבאתי אפילו עותק שלו - ספר ההכלה. הוא אוסף סיפורים של אנשים מתוך מערכת החינוך ומחוצה לה, שמישהו היה שם בשבילם, הכיל אותם ואיפה הם היום נמצאים בזכות אותה הכלה. והוא גוזר מתוכו גם מקומות, גם כלים, מודלים יישומיים איך אפשר לעבוד עם חדרי מורים. מאחר שלא כל חדרי המורים בבת אחת יקבלו הדרכה ופיתוח מקצועי, פה אנחנו מפרסמים את כלל הכלים והם מתאימים לכולם.

אני יכולה להראות, אם תרצו, את כל הכלים האלה. אפשר לראות אותם, גם ספר ההכלה, גם מודל התמיכה שעובד יותר על ההיבט הרציונאלי, על עקרונות העבודה, על התהליכים מה צריך לעשות, מה עומד לרשות עובדי ההוראה כדי לקיים. ושני הכלים האלה, זה בצד זה – מודל ההדרכה, התשתיות, ההרחבות של כל המינהלים האחרים שהתגייסו כאן, וכל יחידות המטה כדי להוציא חומרים בנושא הזה.

ואם אני חוזרת קצת אחורה - איך אנחנו רואים את תמונת המצב הצפויה – אנחנו כבר דיברנו על המנחה המחוזית, דיברנו על תהליכי הבנייה של תשתיות ההדרכה. אנחנו מדברים על כמויות מבתי הספר שמודרכים, אנחנו מדברים כאן על מספרים של 7,000 משתלמים בקורסי פיתוח מקצועי בנושא הכלה, על 130 קורסים שמיועדים לעובדי הוראה בחינוך המיוחד, בחינוך הרגיל. קורסים משולבים, גם עובדי הוראה מהחינוך הרגיל וגם מהחינוך המיוחד משתלמים יחד, כ-3,250 משתלמים, וגם 250 קורסים בנושאים דיסציפלינריים, שבכל אחד מהם משולבת מדולה בנושא הכלה.

זה ברור לנו שזה לא רק לשנה אחת. אנחנו מדברים על יעד ארוך טווח כמובן, כשאנחנו במיקוד ראשון הולכים על מוסדות ההוראה ששם זיהינו קושי. אנחנו משאירים כרגע את מוסדות ההוראה שאנחנו יודעים שהם מצליחים ואין שם בעיות מיוחדות שמצריכות את ההתערבות, כי יש עוד תכניות מתערבות שקיימות במערכת ושעושות את זה בצורה מוצלחת. אנחנו הולכים לאלה שזקוקים לנו מאד, לאלה שראינו שיש אחוזי הפניה מאד גבוהים לחינוך המיוחד לפני שמוצו האפשרויות, לכאלה שאין תשתית טובה בתוך בית הספר של אנשים שיכולים להוביל את הדברים קדימה. שם המיקוד שלנו, לשם אנחנו הולכים ואנחנו משלבים ביחד את כל המשאבים שלנו, גם בטיפול בילדים. כשאני מזכירה, שיש לרשותנו שתי רפורמות גדולות שנותנות את המשאבים ואת הפלטפורמה: גם אופק חדש וגם עוז לתמורה, שנותנות תשתית של שעות פרטניות, שמורה יכול להשתמש. אחת התוצאות הגדולות ביותר שצריכות להיות מושגות כתוצאה מהרפורמות, זה בעצם ההכלה של התלמידים, המקום של השיח הזה, של המקדם, של האינטראקציה האינטנסיבית הזאת של המורה והתלמיד.

האם במסגרת הפרויקט הזה יש שעות או מאפשרים להשתמש בשעות של אופק חדש, עוז לתמורה או שעות אחרות, לאפשר למורים לשבת עם מורים אחרים? אחד הדברים שעולים מהמפגשים שלנו פה בוועדה עם מורים, הם מדברים על זה ואומרים שהם זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה בכל הקשר, לא רק בהקשר של שילוב או הכלה. בכל הקשר הם זקוקים לזמן שבו הם יושבים עם מורים אחרים, מתייעצים איתם, בונים תכניות, פותרים בעיות וכולם מצביעים על כך ששעות, זה שעות שפשוט מוקדשות, ולאפשר למורים לשבת עם מורים – אין. האם למשל סביב הנושא הזה חשבתם?

בהחלט. אלף ישנה ישיבה קבועה. סימנו אותה בתוך שעות השהייה שמוקדשות בבית הספר לישיבות הצוותים, למליאה. יש התכנסות קבועה של צוות רב מקצועי, אבל בצד ההתכנסות הקבועה של הצוות הרב מקצועי, ישנן גם ישיבות מקצועיות של צוותים שיכולות להיות מוקדשות, כמובן בהתאם לצורכי בית הספר. אבל בהחלט חשבנו ונתנו זמן לזה, בתוך השעתיים השבועיות האלה.

אני רוצה להרחיב את התשובה הזאת, ברשותך. במסגרת ההטמעה של אופק חדש, חלק משעות השהייה של צוות השילוב, צוות שילוב מקבל יותר שעות שהייה, בדיוק בשביל המטרה הזאת. כי יכול להיות מורה שילוב אחד שעובד עם הרבה מורים בבית הספר, והוא צריך יותר זמן לשבת עם כל אחד מהם, על מנת לעבוד ולקדם את תכניות השילוב של הילדים עם הצרכים המיוחדים. אז גם זה נכנס בתוך ההטעמה.

אוקי. מה שאני אעשה עכשיו זה ככה: אני אעצור את ההצגה עכשיו, אני אתן לכל מי שביקש לדבר, ולצורך העניין אני סוגרת עכשיו את הרשימה, אז כל מי שהגיש פתק – ידבר. ואז, אם תוכלו לרשום את השאלות שעולות, ואני אשאיר הרבה זמן בסוף, כדי שתוכלו להתייחס, כדי שכל מי שנמצא כאן יוכל לקבל, ככל הניתן, מענה לשאלות שמעלים כאן.

תראו, נרשמו כמעט כ-20 אנשים לבקש זכות דיבור. כל מי שנרשם יבקש את זכות הדיבור, אבל בהחלט יתכן שאני אגביל בזמן, כדי להבטיח שכל מי שביקש יוכל להביע את עצמו. אז תשדלו להיות ממוקדים ולהציג את הדברים שלכם באופן שיאפשר לכל מי שרוצה לדבר.

אז אני מתחילה עם גלי, אמא של נ'.

אני גלי, אני שומעת פה את כל הדיבורים על השילוב וכמה שעות יקבלו וכמה המועצה תקבל. לנ' לא נותנים ללכת לגן בכלל. היא בת 3.5 וזה בעצם כל הסיפור. עוד אפילו לפני שמדברים על כמה לתת ומי יטפל ומה יעשה וכמה כסף יקבל – לא נותנים לה ללכת לגן. זה הכל. זו הסיבה שהיא לא הולכת לגן. לא נותנים לה בגלל שהיא בת 3.5 ואין חוק חינוך חובה באזור שבו אנחנו גרים. זו הסיבה היחידה, כי היא רק חולה. אין לה ליקוי התפתחותי מיוחד, היא רק חולה במחלה מאד קשה, זה הסיפור שלה ולא נותנים לה ללכת. עוד 26 יום היא לא הולכת לגן, לפי משרד החינוך.

כי זה גן עירוני? זה גן פרטי?

זה גן של המועצה, הגן שייך למשרד החינוך. זה גן רשמי, לא פרטי והוא שייך למועצה האזורית שבה אני גרה. לפי משרד החינוך היא בגיל הלא נכון, באזור לא נכון. אם הייתי גרה אולי באזור אחר, שמוחל עליו חוק חינוך חובה, היא הייתה נכנסת לגן. היא בת 3.5 ונכון לכרגע אף אחד לא מוכן לאשר שהיא תכנס לגן עם סייעת רפואית.

תודה רבה, ואנחנו כמובן ננסה לראות מה אפשר לעשות.

יעל ניר, מרכזת פעילות ועד ההורים המשלבים.

שלום, תודה רבה. אנחנו רוצים לשאול הרבה שאלות. קודם כל אנחנו רוצים לשאול את מערכת החינוך מה הוא סדר יום משלב. האם ניתנה תשומת לב באמת לנושא הזה של מה צריך להיות בסדר יום כדי שהוא יהיה משלב, כדי שהילדים באמת יוכלו להשתלב בו; ואיך תוגדר ההצלחה שלהם בשילוב. זאת אומרת האם אלה דברים שנרשמו, שניתנת עליהם הדעת. מה היא הצלחה, איך היא נמדדת? ונניח שהגענו להגדרה של הצלחה כלשהי, איך אנחנו עושים את זה? מה הם באמת הנתונים שצריכים להיות בשטח כדי שהשילוב אכן יצליח, גם עבור הילד וגם עבור הקבוצה שמשלבת אותו.

התחושה שלנו בתור הורים משלבים, זה שהשאלות האלה לא נשאלות ואנחנו באים לשלב וזה לא קורה. יש כמה דברים שהם קריטיים כדי ששילוב באמת יתרחש היום במדינה שלנו, שעדיין הם לא נעשים בצורה מלאה והם מכשילים את השילוב. אחד מהם, עבודה מתואמת בין בית הספר לבין שאר המרכיבים במעגל החיים של הילד. באמת נאמר כאן על ידי יהודית, שמחתי לשמוע, שמתחילים לחשוב על שיתוף פעולה עם הורים. אני באמת רוצה לדעת איך זה יקרה בשטח, למה הכוונה. האם שיתוף הפעולה הזה אומר שהורים יישבו עם הצוות שמלמד את הילדים שלהם או עם המתי"א? באיזה תדירות, האם תהיה אפשרות לדיון אמיתי וכן הלאה.

כרגע זה קורה בערך שלוש פעמים בשנה: בתחילת השנה, בסוף השנה ופעם אחת באמצע השנה, כשחושבים על התח"י (תכנית חינוכית יחידנית), שזה תמיד קורה, זאת אומרת זה קורה בדרך כלל בשלב מאוחר מדי, אחרי שכבר השנה עומדת להסתיים.

דבר קריטי נוסף, מספר שעות הסיוע. נאמר כאן ששעות הסיוע הן בהתאם לרמת התפקוד של הילד. עכשיו, רמת התפקוד של הילד זה דבר ממוצע, אבל הצורך שלו בשעות סיוע הוא לא דבר ממוצע. אם רמת התפקוד היא גבוהה יחסית אבל הילד צריך סיוע, הוא צריך אותו כל הזמן. כי זה לא שהוא צריך אותו במצבים מסוימים ולא צריך אותו במצבים אחרים. יכול להיות אפילו שהוא כן יצטרך אותן באמת בשיעור X ולא בשיעור Y. מה תעשה הסייעת? היא תלך והיא תחזור?

עכשיו, עוד דבר חשוב מאד, אני לא מכירה את כל התחומים, אני משלבת ילד עם אוטיזם. במצב של אוטיזם, סיוע איננו סיוע שהילד צריך עזרה. נכון, לפעמים הוא צריך עזרה שיכתבו בשבילו כשהוא כבר התעייף לכתוב, הילד שלי לפחות. אבל הרבה פעמים הסיוע המטרה שלו בעצם ללמד את הילד איך לעזור לעצמו. זו עבודה שהיא חינוכית, שהיא הוראתית, שלא נכון לתת אותה למישהי שלא למדה איך לעשות את זה. שפשוט אם היא תמשיך לסייע לילד ולעשות במקומו, הוא לא ילמד איך לעשות את זה בעצמו. אז גם על זה צריך לתת את הדעת.

תודה רבה.

זהו?

כן. אם יישאר עוד זמן בהמשך אני אאפשר לך. דודי קסיטאל, אבא לילד אוטיסט ומרותק בבית, בבקשה.

לי יש מספר שאלות לנציגים של משרד החינוך, לאור מאבק מאד ארוך איתם בשנה האחרונה, שהצריך פנייה לעורכי דין, בזבוז משאבים וכוחות נפשיים בשביל לקבל מינימום זכויות לילד מרותק בית. אני כאן גם לא רק בתור נציג של הבן שלי, אלא בתור נציג של כ-1,000 הורים לילדים מיוחדים, מרותקי בית, שחתמו על עצומה ושמו אותי בתור מייצג. ניסינו לפנות למשרד החינוך ולקבל את השעות שמגיעות להם.

אחת, על פי חוק החינוך שמן הסתם משרד החינוך התחייב לתקן תקנות לשעות לימודים לילדים מרותקי בית והוא לא עשה את זה כבר למעלה מ-10 שנים. גם בתי המשפט התייחסו לזה והעירו על זה וזה עדיין לא נעשה. משרד החינוך, לפי דברי בית המשפט, נותן פרשנות מאד נמוכה לתכנית הלימודים הזאת, וזה אומר מעט שעות הוראה וקצת חומר לימודי ולא את השעות שמגיעות, בטח לילד חינוך מיוחד. השעות שאנחנו קיבלנו בתחילת השנה, שרצו לתת לנו בתחילת השנה, היו מצחיקות, לא מתאימות גם לילד בחינוך הרגיל שנשאר בבית. במקרה שלנו ילד בן 3 שמעולם לא היה בגן, ולא ידוע אם בכלל ילך לגן, ואם הוא לא יקבל את השעות האלה – הוא לא יתקדם לשום מקום. והשעות יהיו מאד מצחיקות, ורק לאחר חיפוש ארוך בגוגל ומציאת פסקי דין של בג"ץ ופנייה לעורכי דין של עמותת "בזכות" הצלחנו לקבל שעות שהן מעט יותר גבוהות, אבל הן עדיין לא מתאימות, לא שוות למספר השעות שמקבל ילד בחינוך מיוחד שכן הולך למסגרת. הבקשה שלי היא להשוות את התנאים האלה. שהתנאים האלה יהיו כתובים בחוק ולהשוות. ילד שהוא חולה לא צריך לקבל פחות, להיפך. הוא צריך לקבל יותר. זו התייחסות אחת.

התייחסות שנייה היא סייעת רפואית. ילד בחינוך המיוחד, במקרה שלנו, שלי ושל שאר הילדים, הם זקוקים לסייעת לימודים, בין אם זה למספר שעות ביום לצורך האכלה, או אפילו שעות מלאות כי הוא לא יכול להסתדר לבד. אם הוא היה הולך למסגרת לימודים, הוא היה מקבל סייעת. בגלל שהוא לא הולך, אנחנו צריכים. אשתי, סטודנטית לרפואה צריכה להישאר בבית ולפספס לימודים במקצוע שהוא די נדרש ורוצה לתרום לשירות הציבורי ולא יכולה לעשות את זה, כי אין לה סייעת ואין שעות.

בנוסף, כחלק מאותה השוואת תנאים, הייתי מאד רוצה לקבל התייחסות לכמה תקציב מקבל כל ילד, אם זה מקופת חולים, ממשרד הבריאות, ממשרד החינוך כשהוא נמצא במסגרת חינוך מיוחד. זאת אומרת כמה ילד מקבל בחינוך למרותקי הבית. אני הייתי מעוניין שהתנאים יושוו.

תודה רבה. דפנה אזרזר, מנכ"ל אהב"ה – ארגון הנכים בישראל.

שלום רב. אני רוצה לדבר על כמה נושאים שקשורים גם בחינוך המיוחד ונוגעים גם בשילוב. אני שמעתי פה גם את מנהלת האגף לחינוך המיוחד וגם את יהודית שישבה לידי. לפי המצגת הכל כשורה, אין בעיה, הכל מפותח, הכל מתקדם. הכשרת לבבות, המון אהבה. היא דיברה על חולון. במקרה סימסה לי אמא ששבעה ילדים בחולון עדיין אין להם מסגרת לשנה הבאה. ילדים שכולם על רצף האוטיזם, אז אני גם רוצה לקבל תשובה איפה זה עומד.

יש לי מן הרגשה כזו שכל הזמן מדברים על כמה נותנים וכמה עוזרים, ובפועל בשטח, כשיורדים לשטח, הדברים, אני יכול להגיד לך, הם אפילו מזעזעים לפעמים. מדברים פה על הכשרה של סייעות. אני לא מכירה הרבה סייעות שקיבלו הכשרה במערכת החינוך. אישית, הבן שלי יש לו סייעת, היא אף פעם לא קיבלה שום הכשרה. היא עובדת איתו חמש שנים, לעולם אף אחד לא הכשיר אותה. ילדים משולבים , ועוד מעט ידברו פה יותר על שילוב וירחיבו, אבל ילדים משולבים מקבלים אולי שעתיים בחודש הכשרה להכשיר את הסייעת.

אפס שעה.

אפס, בבקשה.

היא לא נחשבת אשת חינוך, אז לא מכשירים אותה.

היא לא נחשבת אשת חינוך. עכשיו, הכל מתחיל מזה שסייעות, לא דרושה שום הכשרה בשביל שהן תעבודנה עם הילדים שלנו. הן לא חייבות אפילו להיות עם 12 שעות לימוד.

את זה הם מחייבים עכשיו. זה חדש.

אה כן? יפה. הן מקבלות מינימום לשעה.

לא מקבלים בעלי תואר ראשון, כי הם עולים יתר למערכת.

לא להתערב.

הן מקבלות מינימום שכר לשעה ומפה הכל מתחיל. זאת אומרת שאין מה להפסיד. הן באות ומתחלפות מדי שנה, מפטרים אותן כל 10 חודשים כדי לא לתת להן קביעות. שלא נדבר על זה שהילדים שלנו, במערכת החינוך המיוחד, שנמצאים בפועל רק 10 חודשים בתוך המערכת, משרד החינוך מתקצב 12 חודשים. אז לאן נעלמו עוד חודשיים? איפה התקציב? גם את זה אנחנו מאד מבקשים לדעת.

תודה רבה. ריקי נעים, בבקשה.

שלום. אני ריקי נעים, אני אמא לשני ילדים על הספקטרום האוטיסטי ואני עובדת כסייעת משלבת לילד בשנתיים האחרונות. השנה אני לא אמשך לעשות את זה לצערי, כיוון שהשכר שלנו ירד מ-25 שקלים ל-22 שקלים לשעה. על חופשות של חגים אנחנו לא מקבלות שכר. בחופשה הגדולה מפטרים אותנו והתנאים פשוט עלובים ואני לא יכולה להרשות לעצמי להחזיק עבודה כזו, למרות כל הידע שיש לי והניסיון, זה פשוט עלוב.

אני באופן אישי כן עשיתי קורסים. כמעט לא עוברים קורסים, זה תלוי לאיזה מתי”א שייכים. את הבן הקטן שלי שיכול להיות משולב בכיתה רגילה, אני לא מוכנה להכניס לכיתה רגילה בגלל הסייעות שלא עוברות הדרכה, ולפעמים יכולות יותר להרוס. סייעת שלא יודעת לעבוד עם ילד שהוא על הספקטרום, יכולה לגמור אותו לגמרי, ולא ממקום רע. ממש מחוסר ידע. והתנאים הם פשוט נוראים.

הבן הגדול שלי, שהוא מאובחן עם PDD, מסיים השנה חטיבת ביניים. הוא בתפקוד בינוני-גבוה, ואין לו בכלל מסגרת לשנה הבאה. אנחנו כבר שלוש שנים נלחמים ומבקשים מכל המועצות באזור שלנו שיפתחו בית ספר מתאים. לא נפתח בית ספר כזה. קיבלנו תשובה מבית אקשטיין, לפני שלושה שבועות, שהם אכן יפתחו לנו בית ספר, כשבשנייה האחרונה הם החליטו שלא. ואז בעצם הבנו שבעלות פרטית אחראית על החינוך המיוחד של הילדים שלנו. הפכנו להיות פחות כלכליים, כי חלק מהילדים התפזרו, הם כבר לא רוצים אותנו. בשנייה האחרונה הם החליטו שהם לא פותחים. הם פשוט לא טרחו אפילו להודיע.

תודה רבה. אילנית סבן, בבקשה.

בוקר טוב. אני מאור עקיבא. הבן שלי מסיים השנה בית ספר קשתות במועצה האזורית מנשה ועובר לגבעת עדה. בית ספר ערים שפתוח כבר שלוש שנים ולצערי הרב מה שקורה בבית הספר שם זה פשוט מחדל ענק לטעמי. אני הייתי שם ואני לא מדברת על הצוות שהוא צוות מדהים. אני מדברת על כל ההתנהלות שקורית שם בין המועצה לבית הספר. תקציבים שמשרד החינוך טוען שעוברים לבית הספר; מועצת בנימין שטוענת שהתקציב כן עובר לבית הספר והכסף לא מגיע לשם. אני מדבר על קלינאית תקשורת שעובדת בחדר מדרגות, היא יושבת שם עם תלמידים בלי מזגן. אני מדברת על כיתות קטנות מאד. השנה בסך הכל שני תלמידים נכנסו לתוך הכיתה הזו, מתוך כמות מאד גדולה של ילדים בני 13 שסיימו שם.

לגבי תעסוקה בשעות מחוץ לבית הספר, להעסיק אותם, מדברים על אוטיסטים בוגרים. תזונה של אוטיסטים. אתם יודעים שמשרד החינוך מתקצב 180 ימים בשנה לאוכל לילדים אוטיסטים, מתוך יותר מ-300 ימים שבית הספר עובד. מה עם שאר הימים? שלא לדבר על השכר, שמקבלים 10.40 ₪ למנה, כשילד אוטיסט בוגר שוקל מעל 80 קילו, שזה אפילו לא מספיק לו ללחמנייה ושוקו היום.

אז על הדברים האלה אני פונה אליכם, ואני מבקשת באמת שמישהו ייתן דגש על הנושאים היותר אקוטיים, מאשר על הנושא של כל המעבר לזה. באמת. אני מכבד אתכם, אנחנו כבר לא מדברים פה על שילוב ומעבר לזה, אנחנו מדברים פה על בסיס. על ממש הדברים הבסיסיים שאמורים להיות בבתי הספר היום, ולא קיימים שם. אני רוצה שמישהו ממשרד החינוך יבוא לשם ויבדוק מה קורה בבית הספר ולאן נעלמים כל הכספים האלה, שבית ספר לא מקבל. הורים שתורמים ניירות למדפסת כי אין ניירות למדפסת בבית הספר.

תודה רבה לך. מירה פרילוק.

שלום, אני אמא של ה', ואני רוצה לשאול איזו שהיא שאלה גם בתור אמא וגם בתור מישהי שעבדה במערכת החינוך הרגיל הרבה מאד שנים. אני חושבת שמהמקום האישי שלי, מה שמטריד אותי ומבחין את החינוך הרגיל מהחינוך המיוחד, הוא נושא ההערכה. אני חושבת שבחינוך הרגיל, אני בתור מורה והתלמידים שלי היו מוערכים לאורך כל הדרך. היו מנגנוני הערכה - אם זה מבחן מפמ"ר, אם זה בחינת מיצ"ב ואם זה השיא – בחינות הבגרות. אז לאורך כל הדרך ידעתי, אני, בתור מורה, אם הובלתי אותם בדרך הנכונה, והתלמידים שלי ידעו מה רמת ההישגים שלהם.
בחינוך המיוחד זה תלוי רצון טוב של המורה. אם המורה הוא מורה שרואה את העבודה שלו בתור שליחות, אז נעשית שם עבודה. ואם לא - אז לא. אז אין הערכה, אין פיקוח, אין עבודה, אין הישגים וזה מתסכל בצורה נוראית.

תודה רבה. רותי סיטקל, סייעת רפואית, בבקשה.

אני רותי סיטקל, ואני עובדת כבר 7 שנים בעיריית גבעתיים. אני הייתי סייעת של כל התחומים: סייעת אישית, סייעת כיתתית, סייעת לילד עם PDD, עברתי את כל השלבים. היום אני סייעת רפואית ואני עובדת היום עם ילדה עם סוכרת נעורים. אני עובדת עם ילדה אמנם שהיום היא בכיתה ג', ואני שואלת שאלה אחרת. זאת ילדה שאם חלילה הסוכר שלה יורד ל-30, היא פשוט מתה. זאת ילדה שיכולה לקבל דום לב בשנייה. זאת אומרת בבוקר היא יכולה להיות עם 100, אחר כך בבת אחת היא יורדת.

כל שנה מורידים לנו את השעות. אמנם משרד הבריאות מתקצב את זה, וחשוב לי להגיד את זה.

אני רואה בעבודה הזאת כעבודת קודש. כי אם חלילה יקרה משהו לילדה הזאת, אני לא יודעת מה להגיד לאמא. למרות שיש פיקוח של משרד החינוך, של בית ספר, הילדה הזאת נמצאת מהשעה 08:00 עד השעה 13:30 והשנה כנראה עד 13:45. אני צריכה לבוא בשעה 09:00, שבשעה הזאת הילדה נמצאת לבד ואומרים לי אין תקציב, אין תקנים. מישהו בכלל חושב על הילדה הזאת אם יקרה לה משהו. מישהו בכלל יודע מה המחיר שיכול לקרות לילדה הזאת?


אני פונה לעיריית גבעתיים ושואלת גם לגבי התנאים שלי. אני היום מועסקת 7 שנים ללא קביעות. אני מקווה שיתנו לי קביעות ללא שום תנאים, עם שכר של 2,000 שקלים.

תודה רבה לך. גילי אלון, בבקשה.

אני יושבת פה היום בשני כובעים. קודם כל בתור אמא של ילד משולב לשעבר, שאמנם בשילוב ניסו לעשות את המקסימום, אבל אני באופן אישי נאלצתי לממן מכספי, באופן אישי, טיפול משלים, כי מה שניתן לא היה מספק בכלל ולא קידם אותו. תודה לאל היום הילד נמצא באמת במקום, שאחרי השקעה מרובה מצדנו, הוא בכיתה רגילה ולומד בבית ספר רגיל וצועד קדימה. שוב, אנחנו עדיין ממשיכים ותורמים את חלקנו המשפחתי, ללא מערכת החינוך. אנחנו פשוט בקטע הזה איפה שהוא התייאשנו.

אני נציגת סייעות מעיריית באר שבע וראיתי גם את החונך, אנחנו קראנו לו חונך ולא סייע, את הקשיים שהיו לו וכנ"ל כל שאר הסייעות שעובדות, ש-10 חודשים, שוב, מתוקצבות עבור 12 חודשים, מקבלות רק 10 חודשים. הן עובדות שעתיות, הן לא מקבלות חופשות אם הן לא עובדות, ואני כבר לא מדברת על תנאים סוציאליים. השכר הממוצע הוא 23 שקלים לשעה. הבנות האלה יכולות ללוות ילד מגיל הכיתה עד כיתה י"ב, ושוב, אין להן שום קביעות, שום הערכה, שום דבר, הן נופלות בין הכיסאות.

חשוב מאד, תודה רבה. עורכת הדין קרן שמש מעמותת איתך.

אני לא אחזור על דברים נוספים, וגם חילקנו דף עמדה שמתמצת את הנושאים. אני דווקא הייתי רוצה להתייחס לדברים שלך רעיה, למשל ביחס לסיפורי הצלחה והספר שנכתב, וגם המערך התומך. מאד חשוב, אני לא יודעת אם יש סיפורי הצלחה של סייעות. אבל כשאני מדברת עם סייעות, ובאמת עולה שם הנושא של ההכשרה ובאמת הסייעות האלה מוצאות את המסגרות האלה לבד, את המקומות שיכולים לתת להם את ההכשרה ואת הידע. אני מאד מקווה שבספר הזה יש גם את סיפורי ההצלחה של הסייעות ולא שגם בספר הזה הן היו שקופות. כי אני רואה פה את ההורים ואני בטוחה שעבורם הסייעת היא דמות קריטית, חשובה, עושה עבודה מאד חינוכית. עבורם היא כל עולמם, עבור הילד גם. היא לא שקופה, ואני מאד מקווה שהן גם לא שקופות עבור משרד החינוך, ושמשרד החינוך יודע לא רק לשמוע את סיפורי ההצלחה שיש להן, כי יש להן המון.
וגם בתוך המערך הזה שאת דיברת עליו, יהודית, של ה-"קול קורא" הזה, שמדבר על מורים ומנהלים שידברו. אני חושבת שגם סייעות צריכות להיות במקום הזה. יש להן הרבה ידע והרבה מה לתת והרבה חשיבות גם מול הסגל המקצועי, וכמובן מול הסייעות האחרות וצריך לדעת גם לשמוע את סיפורי ההצלחה שלהן.

תודה רבה. בשמת בר נדב, נציגת אלו"ט.

בוקר טוב. סיקרתם כאן מצגת מאד יפה ומרשימה, אבל לצערי הניסיון האישי שלי מאד רחוק משם. הבן שלי עולה לכיתה ח'. כבר שנה ורבע אני מתחננת לבית הספר שצוות בית הספר יקבל הדרכה מקצועית ולא מקבל. ההכשרה לסייעות, כמו שהרבה אנשים כבר אמרו, היא קריטית ואפילו במצגת זה לא הוצג.

היום אנחנו בצומת שהוא צומת קריטי. יותר ויותר ילדים מבקשים להיכנס לתכנית השילוב, שזאת תכנית שהתרומה הערכית שלה, לא צריך פה לציין כמה שהיא חשובה לילדים הקולטים המשלבים. איזה אזרחים הם יגדלו להיות ומה תהיה דמות המדינה, אם וכאשר השילוב באמת יצליח. ומצד שני, בהתנהלות בשטח, ממה שאנחנו רואים עד היום, האג'נדה היא לא אג'נדה משלבת, לצערנו הרב. בתי הספר ומסגרות החינוך דוחות ילדים שבמקשים להתקבל אליהן, בגלל שאין להם מספיק כלים ואין להם מספיק ידע והכשרה, שזה באמת המצב הקיצוני, אבל הוא לא נדיר, לצערנו הרב. אין מספיק אנשי מקצוע שיכולים לתת את ההדרכה וההנחיה איך לבצע את השילוב בצורה נכונה.

אנחנו כהורים, ואני מכירה עוד המון המון הורים, שפשוט ממדרים אותנו. בית הספר ממדר אותנו מלבנות את התכנית החינוכית היחידנית שצוינה פה; ממדר אותנו מהתמודדות עם קשיים שונים שעולים במהלך השנה, אם זה התנהגות של הילד ואם זה התנהגות כלפי הילד שלנו. אפילו בדוגמא שניתנה כאן, שנתת כאן דוגמא של הכלה ומה זה הכלה, הדוגמא שבחרת לתת היא דוגמא של ילד שנוקט באלימות. אבל ילד עם צרכים מיוחדים בדרך כלל לא נוקט באלימות. אם כבר אז הוא הקורבן של האלימות. והייתי מאד שמחה לקבל דוגמא של הכלה לילד עם צרכים מיוחדים.

תודה רבה. מיכל כתריאל, סייעת חינוך מיוחד.

שלום, אני סייעת בחינוך המיוחד 10 שנים, כש-18 שנה אני בכלל במערכת החינוך המיוחד, ושמעתי את הפתיחה של האגף לחינוך מיוחד, כשהוא דיבר על מנהלים, דיבר על גננות, על מורים, אבל על הסייעות – זה לא נשמע בכלל. כשאני חושבת שהעבודה, ואני מדברת מתוך השטח, העבודה שלנו היא כוללת הכל, לא רק את הילד. שצריך להבין שזה גם ארגון הגן, גם ניקיון הגן, גם עם ההורים, גם עם הקטע הפסיכולוגי של ההורים, שהם באים בבוקר ומתוכם באים הורים ברגל, לא רק עם הסעות כי הם גרים בסביבת הגן. זה בכלל לא נשמע. ומתוכם, בגן שמגיעים גילאי 3, איך זה שיש ל- 10 ילדים בחינוך מיוחד סייעת אחת? אני רוצה שמישהו יבוא ויגיד לי איך סייעת יכולה לתפקד גם בקטע של אכילה, גם לעזור בסדנה, גם בדידקטי וגם להחליף כל שנייה חיתול.

תודה רבה לך. סמדר בראנץ, סייעת אישית.

שלום. אני סייעת אישית בשילוב רגיל בעצם. אני עובדת עם ילדה כבר 4 שנים, ילדה מדהימה. את הניסיון רכשתי עם השנים. אנחנו לא מקבלות הכשרה מקצועית, אנחנו לא יודעות איך לפנות לילדים האלה. אתם מגיעים אל הילדים האלה, מסתכלים אליהם בעיניים, ותוך כדי זה לומדים את העבודה. יש מקרים אפילו שאנחנו בעצם מחליפות את המורה. המורה נותנת לנו את ה-10 דקות הסבר מה לעשות, איך לעשות, אנחנו יוצאות עם הילדים באופן פרטני ומלמדות אותם. אז אין לנו הכשרה מקצועית ואין לנו גם הכרה במקצוע. אנחנו סייעות וגם המורות שלהם. אנחנו גם תומכות שלהם. הם צריכים אותנו. לפעמים הסיוע הוא גם מעבר לשעות הלימוד. אנחנו צריכות להיות איתם 4 שעות ביום, אבל השעות האלה גם באות איתנו הביתה. אנחנו מחכות לטלפונים, לפעמים אנחנו גם פותחים, במקרה שלי אני פתחתי פייסבוק בשביל אותו ילד שאני איתו, רק בשביל להיות איתו בקשר, כי הוא צריך את התמיכה הזאת.

איפה אנחנו במערכת? למה אנחנו לא מוכרות? לגמרי.

תודה רבה לך על הדברים החשובים האלה. אריאלה לוי, יושב ראש מטה סייעות חינוכי ארצי, בבקשה.

אני יושבת ראש מטה סייעות ויש לי גם עניין אישי. יש לי נכד בן 3.5, שהוא C.P, אז אני פה גם עם הכובע האישי שלי. אני רוצה דווקא לדבר על הסייעות. הצוות הפרא-רפואי הוא מדהים, הוא עושה עבודת קודש, חצי שעה – שעה ביום, אבל הסייעת מקבלת את הילד בבוקר ומתרגלת אותו לאורך כל היום. היא יושבת איתו, היא מתרגלת איתו ואין לה שום הכשרה לכך, כמו שהיא אמרה, מהניסיון.

אני לא אדבר הרבה כי הן דיברו, אבל יש לי פה תלושי משכורת של הסייעות שעובדות מהבוקר מאד קשה, מקבלות עשרה חודשים, ואחרי כל עשרה חודשים מפטרים אותן. אני אשמח אם תקבלו את התלושים ותראו בדיוק.

תודה רבה לך. יוליה בן משה, קואליציית הורים לילדים מיוחדים.

בוקר טוב. אני אהיה ממוקדת ועניינית ויש לי נקודות מובנות, אז אני מבקשת שלא תקצרי אותי, אני אקח את הדקות שלי. אל תדאגי, זה לא יהיה הרבה. עליתי מחדרה, קמתי בשש בבוקר, כי יש לי כמה דברים חשובים להגיד, אז אני אהיה ממוקדת.

קודם כל אני אציג את עצמי. יש לי ילד שנולד חולה במחלה גנטית נדירה. אנחנו ישבנו מול 4 רופאים ועובדת סוציאלית שאמרו לנו שצפויה לנו תוחלת חיים של 18 חודשים. לא היינו מוכנים לקבל את התחזית, יצאנו למבצע הצלת חיים דרך התקשורת כמובן, לא שום דבר אחר, הצלנו את חייו. הוא עד גיל 3 היה בבית איזי שפירא. הפכנו כל אבן, גם בבריאות, גם ברווחה. בין 3-4, כל עוד לא ידעתי שהוא עומד להיות חי, ביקשתי, התחננתי, לקבל אישור להשאיר אותו עוד שנה בבית איזי שפירא, וכרגע אנחנו עוברים לחינוך המיוחד. וגם פה, אני עומדת להפוך כל אבן. בהכשרתי למזלי אני יועצת ארגונית. הוא כנראה ידע במי לבחור, הילד הזה, ולכן גם פה אני בכובע הזה.

כבר דובר הרבה על הפער בין השקפים לבין המציאות, ואני מאד מעריכה את הכוונות הטובות של כולם, אבל הפער הוא מטורף וזה לא פידבק הורי, הוא פידבק מקצועי. דיברתם פה על רשת ביטחון. אין רשת ביטחון מערכתית. אף אחד שלא ישלה אתכם ואל תשלו את עצמכם – אין רשת ביטחון. ההורה החזק הוא הרשת ביטחון של עצמו. אנחנו, ההורים, הם רשת הביטחון אחד של השני. אנחנו אוספים אחד את השני דרך הפייסבוק, אנחנו אוספים אחד את השני דרך התקשורת. אין רשת ביטחון. יש פה אמא שלא נרשמה לדבר, כי היא הגיעה טיפה באיחור. ישבה לה ילדה בחינוך המיוחד שנה בבית בחדרה, בית ספר און בתל אביב. אף אחד, לא בית הספר, לא מערכת הרווחה, לא מערכת החינוך, לא טרח להרים טלפון. אם הילדה הזאת הייתה בחינוך הרגיל, כמובן לאמא היא נשלח קב"ס. כאן אני חושבת שצריך לשלוח קב"ס לחינוך המיוחד. אין רשת ביטחון.

הלאה, על הסייעות דובר, רק אל תשלו את עצמכם – אין סייעות אישיות בחינוך המיוחד. יש סייעות ממסדיות. סייעות אישיות הן רק בשילוב.

דבר נוסף, אנחנו ההורים מתמודדים כל פעם עם עז חדשה. מעבר לשקפים, זה תמיד אין הסעה ברגע האחרון וצריך להתחיל לריב עם הרשות המקומית. אין סייעות ברגע האחרון, וזה עיזים שבלאו הכי לנוכח המחלות והמצוקות של הילדים שלנו אנחנו חיים בחרדה, הם מגבירים את החרדה. אם ילד בכיתה א' ההורה שלו נכנס בהתרגשות לבית הספר, אני ילד בכיתה א' נכנסת בחרדה. אין לי שום רשת ביטחון.

עכשיו שני דברים קונקרטיים בשביל לסיים. הנושא של הקייטנות. עד השנה כל קיץ היינו בארצות הברית לטיפולים רפואיים. השנה, בגלל שלא היה לנו מספיק כסף – נשארנו בארץ וגילינו את עולם הקייטנות. קייטנות בחינוך המיוחד זה פרצה שקוראת לאסון. מערכת החינוך והרווחה מעבירה תקציבים של 12 חודשים למסגרות. בפועל השירות ניתן 11 חודשים, ואני יוצאת מחר לחופש. כלומר, הילד שלי, המוח שלו לא יוצא לחופש, הוא יתנוון אם הוא לא יקבל טיפול. קופת החולים לא משתתפת במימון כי היא אומרת שהיא תקצבה 12 חודשים. כמובן שאין לי שר"מ, אז אני צריכה במשך חודש עכשיו להוציא קרוב ל-7,000 שקלים.

ודבר אחרון, יום לימודים ארוך לילדי שיקום. במעונות היום השיקומיים יש יום לימודים ארוך עד 16:00 או 17:30, אם הילד רוצה. לילדי הפיגור יש יום לימודים ארוך או מועדוניות. לילדי השיקום, הנכויות המוטוריות הקשות, יום הלימודים נגמר בשעה 14:00. מהשעה 15:00 שנה הבאה אני צריכה לעשות מה אני עושה. לא רק אני, כמובן כל ההורים שהם שיקום. תודה.

תודה רבה לך. רויטל לן-כהן, בבקשה.

תודה רבה. אני לא אכנס לנושא הסייעות, אני רק רוצה להגיד דבר אחד לצורך העניין, כדי שיהיה ברור. משרד החינוך קבע בצורה ברורה שהוא מדריך רק אנשי משרד החינוך. מאחר שהעבירו את הסייעות לאחריות של הרשות המקומית, של העירייה. כשאנחנו גם מבקשים מהמתי”א הדרכה של סייעות, התשובה היא – אנחנו לא מדריכים מי שהוא לא איש חינוך. שהרשות המקומית תדריך אותם. זאת אומרת מראש משרד החינוך לא תופסים את הסייעת בתור משהו שזקוק להיות משהו מקצועי. זה היחס, ושמענו את זה מספיק, אני לא אכנס, חבל על הזמן.
אני רוצה לדבר על כמה דברים שלא עלו פה. אחד, עשינו קצת חקירה. יש פער אדיר בין החקיקה הראשית - החוק והתקנות, לבין חוזרי המנכ"ל. חוזרי מנכ"ל לקחו על עצמם בשנים האחרונות לצמצם את החוק ואת התקנות, באופן כזה שבעצם עשה חקיקה חדשה. אני אתן שתי דוגמאות. דוגמא אחת היא הדוגמא של הישארות שנה נוספת בגן ילדים, שהחוק קובע שיש זכות כזאת להורה לבקש. היה פעם חוזר מנכ"ל שבאמת דן בצורה הזאת בצורה מאד יפה. זה חוזר 3-10-11, אם אתם רוצים לבדוק, יש לי פה גם העתקים. וסעיף 4 בו אמר שמבקרה של חילוקי דעות – ההורים יחליטו. וכנראה יותר מדי הורים רצו, או אני לא יודעת מה, וגן ילדים זה יותר יקר מבית ספר, אבל בשורה התחתונה חוקקו אחר כך את 3-10-12. הסעיף הזה של – "ההורים יחליטו" – נעלם. חילקו אותו לאיזו שהיא אבחנה לא ברורה בין הישארות שנה שנייה להישארות שנה שלישית. הישארות שנה שלישית נאסרה, למעט מקרים מיוחדים, שני מקרים מאד מאד מיוחדים ורק בחינוך המיוחד, הפרופר חינוך מיוחד. וההורים בעצם אין להם say, אין להם אמירה, אין כלום, פשוט לא.

זה אבסורד מהרבה בחינות. אחד, הגיל המנטאלי של הילדים האלה הוא ממילא לא גיל תואם לחבריהם. שניים, ילד בחינוך מיוחד באופן עקרוני זכאי להיות שם עד גיל 21. מה איכפת לכם מתי הוא מתחיל כיתה א'? הוא לא שם. והדבר השלישי המאד חשוב, זה שאם הורה אומר – אני רוצה שהוא יעלה לכיתה א' בשילוב יחידני, אבל הוא עוד לא נמצא שם מבחינה רגשית, יש שתי אמירות מאד מקוממות. אחת, זו לקות קבועה והיא לא תשתנה; והאמירה המקוממת השנייה היא – אז שיעלה לכיתה א' בחינוך מיוחד. למה אני צריכה להעלות אותו עכשיו לכיתה א' בחינוך מיוחד, ואחר כך להעביר אותו בין בתי ספר או בין כיתות?

אני ממש אשתדל לקצר, בנקודות. הנושא של שעות סיוע, אחת, הם נותנים לנו רק את המינימום בטבלה, וזה שוב צמצום, אם לא הפרה לגמרי של החוק, כי בעצם אומרים אנחנו ניתן רק את המינימום, ואם אתם רוצים – תבקשו, וכל פעם שמבקשים אומרים – אין. והדבר הנוסף הוא ששעות הלימוד בבית הספר בערך החל מכיתה ג', היא כבר לא עד 30. ילדים בחטיבת ביניים ובתיכון יכולים להגיע ל-45, ועדיין המקסימום האפשרי בחוק גם לילד שכבר מקבל את המקסימום, הוא 30.

הנושא של ועדות השילוב והוועדות הבין מקצועיות. פעם ועדות השילוב היו קורות אחת לשלוש שנים וקובעות זכאות וקובעות את דרגת התפקוד, ואז הוועדות הבין מקצועיות היו כל דנות כל שנה בין המינימום למקסימום בדרגת התפקוד. ואז משרד החינוך לקח על עצמו את הזכות למנוע מההורים להיות חלק מהעניין הזה, וכל שנה בוועדה הבין מקצועית, הם קובעים מחדש, כולל את דרגת התפקוד. אלא מה? לוועדת השילוב זו ועדה סטטוטורית שהם מחויבים להזמין את ההורים. לוועדה הבין מקצועית לא רק שהם לא מחויבים, בפועל כשהורה אומר אני רוצה לבוא – הם אומרים לו: אתה לא יכול, זה ועדה פנימית. ובוועדה הפנימית הזו הם קובעים מחדש את דרגת התפקוד של הילד ואת השעות שלו.

אוקי, תודה רבה.

עוד שלושה דברים. יש בתקנות אמירה ברורה, אני יכולה להקריא אותה, שאומרת שלמנהל אסור להגיד לא לילד. בפועל מנהלים אומרים לא לילדים בשילוב, ובמשרד החינוך אין פוצה פה ואין מצפצף. אין התאמה של חומרי לימוד וטבלת השילוב. מדברים פה על העניין של מיצוי זכויות. בפועל קבעו טבלה. בטבלה קבעו מי זכאי להיכנס לתכנית השילוב, ואז יוצא שיש ילדים שלא נכנסים לתכנית השילוב. ואז מה האופציה שלהם? חינוך מיוחד כוללני.

תודה רבה לך. דנה קייזר, בבקשה.

שלום, שמי דנה קייזר, אני אמא לילד PDD, משולב בחינוך רגיל בבית ספר בתל אביב ואני חברה בקואליציית ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים של יוליה ושל רויטל. יחד איתנו פעילים עוד כ-1,000 הורים ואנחנו הולכים וגדלים לצערי.

יוליה ורויטל התייחסו לרוב הדברים, אני כן רוצה גם בנימה אישית וגם עקרונית. מתי”א תל אביב מסרבת לדבר עם הורים, בהגדרה. על ערימת מכתבים ששלחתי, החל מהמתי”א וכלה בהעתקים למנכ"לית ולגברת לוי-גודמן ולעוד כמה, ולמפקח המחוז וכן הלאה, קיבלתי תשובות, אבל אף אחד מהם לא לקח אחריות על העובדה שמישהו מהם צריך להגיד לצוות המתי”א בתל אביב לדבר עם הורים. לא יתכן שצוות המתי”א בתל אביב הוא זה שיקבע את תכניות השילוב של ילדי תל אביב, את היקף המשאבים שניתנים להם, מבלי לדבר עם הורים. וגם מתוך התייחסות לכך שלכאורה התכנית שנעשית בבית הספר התח"י, היא התכנית ואין בילתה, בשעה שאנחנו יודעים שילדים שמשולבים בחינוך הרגיל, בגלל העדר השירותים, בגלל שבמתי"א תל אביב אין להם קלינאיות, ואין להם מרפאות בעיסוק, ואין להם טיפול פסיכולוגי, אני משלמת את זה, אני עושה את זה בשעות אחר הצהריים, אבל זה צריך להיות שתי תכניות מנותקות. כי מתי”א לא רק שלא מדבר עם הורים, הוא גם לא מוכן לדבר עם הצוות המקצועי. וכשאני מבקשת לזמן בבית הספר ישיבה בין מקצועית, שהוזמן אליה גם הצוות המקצועי שמטפל בילד מעבר לשעות בית הספר, אומרים לי שמתי”א לא מדבר עם הורים ולא עם מי מטעמו. אני לא מצליחה להבין את ה-הפרד ומשול הזה, את משיכת השמיכה לכל הכיוונים.
עכשיו, מכיוון שמדובר במדיניות עירונית, אני חושבת שכן חשוב להציף אותה, כי זה לא רק הילד שלי.

תודה רבה לך.

עוד מילה וחצי. הדברים שנאמרו פה גבוהה גבוהה הם באמת מרשימים מאד, אבל בואו נדבר בפועל על היקף השעות. שעת הדרכה לכל הצוות בחודש, זה מה שהמתי”א נותן לכל הצוות החינוכי בבית הספר, הפדגוגי, ההוראתי. מתוך השעה הזאת, ב-20 הדקות האחרונות נכנס הסייע היקר מאד של הבן שלי, שעושה עבודת קודש ולא מקבל תמיכה. וגם אין לי שום דרך להביא לו תמיכה שאני אממן אותה חלילה, מכיוון שהוא לא יכול להיכנס לבית הספר. הדרכת התחום היא כה מינורית, וכשאנחנו מעלים טענות אז זה צריך להיעשות באמצעות הטלפון השבור, כי אנחנו לא מדברים עם נציגי המתי”א. זאת אומרת שאם אני חושבת שהתח"י לא נתנה מענה - - -

גם לסייעות.

כן, גם לסייעות לא. אני והסייע סבורים שהתח"י לא נותנת מענה לשילוב החברתי, אני צריכה לפנות למחנכת שפונה לנציגת המתי"א, שמחזירה לי תשובה – הנה לך שני שמות של מוסדות פרטיים, שעולים כ-2,000 שקלים בחודש, תשלחי את הילד לקבוצות האלה.

תודה רבה לך. אגב, תח"י – תכנית חינוך יחידנית. עורכת דין נעה ביתן, עמדת אקי"ם ישראל.

תודה. אני רוצה להעלות נושא, לבקש בעצם את ההתייחסות של משרד החינוך לנושא של ילדים עם מוגבלות שכלית קלה במערכת החינוך, גם בשילוב וגם בחינוך המיוחד. מדובר בקבוצה של כ-2,500 ילדים, שבעצם לא מקבלים את השירותים שניתנים לכלל הילדים עם מוגבלות שכלית. בעצם עושים איזה שהוא סיווג במשרד החינוך, לפי רמות של מוגבלות שכלית, משהו שהוא לא מקובל בעולם, וגם לא מקובל לגבי לקויות אחרות בארץ, ונותנים להם בעצם – יום הלימודים שלהם הוא קצר הרבה יותר, הם בעצם מסיימים את יום הלימודים שלהם ב-12:45, כמו ילד ללא מוגבלות. במהלך חופשות הקיץ והחגים הם לא מקבלים תכניות לימודים, למעט רק שבועיים בחודש יולי. התקציב שניתן לכל ילד, גם בחינוך המיוחד וגם בשילוב, הוא נמוך בהשוואה לילדים עם מוגבלות שכלית ברמות אחרות, ולילדים עם לקויות אחרות.

כל הנקודות האלה בעצם עלו במחקר שפורסם לפני כשנה, ביוזמתך, עינת, ומאז התקיים דיון בוועדת החינוך והובטח לנו שנקבל איזה שהם ממצאים של בדיקה של הנושא הזה, כשעד היום לא קיבלנו תשובה עניינית. וחשוב להדגיש בעצם את הקבוצה הזאת, את הצרכים שלהם. כלומר, זה שהם עם מוגבלות שכלית קלה, זה לא אומר שהם לא צריכים תוספות תמיכה. הילדים האלה בעצם יש להם פוטנציאל מאד גבוה לשילוב מצד אחד, ומצד שני הם בסיכון מאד גבוה לניצול, ולכן הם בעצם זקוקים לתמיכות האלה.

רק לאחרונה הונחה הצעת חוק, שוב, ביוזמתך, בנושא הארכת יום הלימודים של הקבוצה הזו עד השעה 14:30, כמו ילדים עם מוגבלות שכלית ברמות אחרות. זה הכל, תודה.

תודה רבה. איילת פולג, מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אני מגיעה דווקא מהכיוון של הנוער. אין לי שום רקע אחר, אני מתנדבת במרכז לילדים עם צרכים מיוחדים. אני חונכת ילדה בת 11, היא בפיגור עמוק וקשה, רציתי לבוא זה לתת את הצד שלנו. אנחנו מתפקדים כחונכים, אין מקום להשוות אותנו לסייעות, אנחנו נמצאים שעתיים בשבוע מקסימום עם הילדים. חשוב לי להגיד, כמה קריטית ההכנה המוקדמת, גם של התלמידים עצמם, ואולי אפילו רק קבוצה נבחרת מתוכם, כי ברור שלא כולם יכולים להכיל את הנושא הזה ובגלל זה גם לא כולם באים להתנדב. לנו עשו שעה של הדרכה ממישהי שיש לה הכשרה סוציאלית, שגם יש לה בן עם צרכים מיוחדים, אני יכולה להגיד שזה היה שמיים וארץ מכאלה שלא קיבלו את זה. זה באמת משהו מאד עקרוני, לפעול גם מעבר לשעות, שזה לא יהיה שעה של לימוד, שזה יהיה מעבר. אני מדריכה גם בצופים וחינוך פורמאלי הוא מאד חשוב, אבל הדרכים שבהן חינוך בלתי פורמאלי מעביר ערכים מסוימים, זה דרך שאי אפשר למצוא לה משהו זהה בתוך המסגרת המובנת של בית הספר.

יופי, ותודה על הדברים היפים האלה.

מדהימה.

אני עכשיו עוברת למשרדי הממשלה. לפני משרד החינוך, הדס זהבי ויעל דורי ביקשו להתייחס, ממשרד הרווחה.

בוקר טוב. אני בשירות ילד ונוער. יש לנו אחריות של 7,200 ילדים בפנימיות. פנימיות שלא נלאה אתכם עכשיו בפרטים, אבל הן מסווגות כשיקומיות, טיפוליות ופוסט אשפוזיות. מתוך הילדים האלה יש לנו כ-3,200 ילדים שלומדים בחינוך המיוחד והיתר בחינוך רגיל, משלב וכו'.

יש לנו כמה בעיות. בעיה אחת היא שכל הילדים, כל ה-7,200 ילדים מגיעים לפנימיות עם פער לימודי גדול מאד. זה ילדים שהיו ברשויות, שוטטו על בתים, על גגות, ברחובות, לא למדו, צברו פער של לפחות שנתיים וצריך להדגיש את זה. יש לנו נקודה נוספת חשובה, שהילדים שלנו מגיעים לבתי הספר כל השנה, לאו דווקא בספטמבר. ילד יכול להגיע לפנימייה בדצמבר או ינואר, וצריך את בית הספר. לא תמיד הוא מוצא, או את בית הספר או את הכיתה המתאימה.

אני בכל אופן מברכת על התחלת דיאלוג השנה עם משרד החינוך, שנראה לי שהוא יהיה דיאלוג פורה, מה שאולי לא היה לנו בעבר. ואני קוראת להמשיך באמת. גם הדיאלוג עם רעיה הוא דיאלוג טוב והתחלנו אותו ברגל ימין. אני מקווה מאד שזה יהיה לטובת כל ה-7,200 ילדים האלה. זה בקצרה.

תודה רבה, עוד ממשרד הרווחה? אז רק לפני שעוברים למשרד החינוך, אמא שצופה מהבית בדיון ביקשה מרויטל להעלות את הבעיה שלה, אז בדקה אחת.

בדקה, כי זה כבר היה קשור, זה נושא הישארות שנה שנייה. הורים שהגיעו מחו"ל לא מגיעים פה כלום, עשו השנה מבחינתם שנה ראשונה גן חובה לחינוך מיוחד, זה ילד עם אוטיזם. הם דיברו על זה שלא מתאים והם רוצים מאד שילוב, והצוות שהיה אמור לחשוף בפניהם את המידע ולהסביר להם מה ההליכים הנכונים, העלה אותם לוועדת השמה. בוועדת ההשמה הם הסבירו שהם רוצים עוד שנה בגן חובה, הפעם רגיל, בשילוב לפני כיתה א'. לא אמרו להם שיש הליך מיוחד של בקשת הישארות.

ועכשיו, כשהיא הבינה את זה, הם פנו אלי, הגשנו ערר, אבל עכשיו הודיעו להם שזה לא חלק מהעניין וכשהיא הגיעה עכשיו לעירייה שלה והגישה בקשה להישארות שנה שנייה לוועדת חריגים, אמרו לה - אנחנו כבר סיימנו ועדות חריגים השנה, בכם לא נטפל יותר. וזה אומר שהוא עולה לכיתה קטנה, כיתה א', במקום להישאר עוד שנה בשילוב.

תודה רבה. משרד החינוך, בבקשה דלית, איך את רוצה לענות?

אני מבקשת שאנשי המקצוע יענו ואני אסכם.

בבקשה.

קודם כל תודה על השאלות. אני לא יודעת איך הצטייר הרושם שאנחנו לכאורה חושבים שהמצב מושלם. אמרתי בתחילת דבריי, אנחנו עושים הרבה ויש לנו עוד הרבה מאד מה לעשות, והרבה מאד מה לשפר וגם כל החלק של הכשרה ופיתוח והתמקצעות, זה דברים שעשינו, אבל אנחנו רוצים ויודעים שאנחנו צריכים לעשות יותר, ולכן נבנו תכניות עד רמת פרט. זה ככה ברמה של קודם כל המקום של הצניעות, של איפה אנחנו נמצאים. אנחנו מאד לא מתיימרים להגיד שהמצב מושלם, חלילה. אולי הייתי יכולה לצאת לפרישה מוקדמת, אבל יש לנו עוד הרבה מה לעשות, אז זה דבר אחד.
הדבר השני שאנחנו צריכים לזכור ולהגיד בקול רם – כל מה שקשור למשאבי החינוך המיוחד, חוק החינוך המיוחד וחוק ילדים חולים עלה פה בהקשר לכמה נקודות, ולא רק, גם הילד שנמצא בביתו וקודם כל זו הזדמנות להגיד רפואה שלמה לכולם. זה חוקים שהם כפופים לחוק התקציב. ברגע שאנחנו מקבלים תקציב, אנחנו יכולים לחלק אותו. אם אנחנו לא מקבלים תקציב אנחנו לא יכולים לתת את מה שאנחנו לא מקבלים. שני החוקים האלה הם חוקים שכפופים לחוק התקציב. אז אנחנו חיים באותה מדינה, באותה מציאות תקציבים. במה שאנחנו מקבלים אנחנו מנסים לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים, ובין היתר אנחנו צריכים לקבוע סדרי קדימויות.

לכן, אין ברירה, לקויות מורכבות מקבלות יותר. ילדים עם לקויות קלות יותר – מקבלים פחות. כך זה בכל העולם, אין ברירה. יש ילד שצריך יותר – הוא מקבל יותר. יש ילד שצריך פחות – הוא מקבל פחות. אם היה יותר – אז כל הפרמטרים היו עולים. לא בטוח שכולם היו מקבלים אותו דבר, אני לא חושבת שילדים צריכים לקבל אותו דבר. אבל עדיין, אנחנו יכולים לחלק את מה שיש לנו ולא את מה שאין לנו.

מי צריך להגדיל את התקציב? מי? אנחנו ההורים צריכים להילחם? מי? הם צריכים להגיד - - -

אני מבקשת, לכל אחד ניתנה זכות דיבור.

אני אגיד שבמה שאנחנו מקבלים אנחנו מנסים לראות איך לחלק את המשאבים באופן שייתן את המענה המיטבי מתוך מה שיש.

עלתה כאן סוגיה מאד גדולה בהקשר לסייעות בהיבטים שונים. קודם כל אני חושבת שעבודת הסייעות היא עבודה חשובה. אתן יקרות לנו, אתן יקרות לילדים, למשפחות, למורים. אני בתור מנהלת אגף חינוך מיוחד, החברות שלי מתקופת היותי מורה הן הסייעות שעבדו איתי בכיתות. יש לכן חלק חשוב מאד. ובכל זאת, באהבה גדולה, אתן עובדות של השלטון המקומי, אתן עובדות של הרשות המקומית.

תיקחו אתם אחריות על הסייעות.

רעיה, אתמול היה לנו דיון מאד ארוך בנושא השלטון המקומי, וגם נושא הסייעות עלה שם. ביקשתי שם, ואני אבקש גם פה, סביב הנושא של הסייעות בחינוך המיוחד, שבו עם השלטון המקומי. נדרשת הסדרה של כל הנושא הזה. גם בין רשויות שונות יש תקצוב שונה, תפיסות עולם שונות, התנהגויות שונות. צריך שתשבו ותגיעו למצב, קודם כל אני תומכת בפירוש, אני חושבת שלאורך זמן אלה עובדות הוראה, בין אם זה בגנים ובין אם זה בחינוך המיוחד, הן צריכות להיכנס תחת כנפי משרד החינוך. אבל בשלב ראשון, תשבו עם השלטון המקומי וגם עם נציגות של סייעות, להגיע להסדרה, לפחות שהדברים יהיו אחידים - בין אם כך ובין אם כך – בכל הארץ. אני מאד מבקשת שיתקיימו הדיונים האלה. אם צריך אחרי זה, קחו נתונים של נציגות, כדי שלכל הפחות הדברים יהיו אחידים וברורים ולא יפלו בין הכיסאות.

וגם הכסף לא ילך לאיבוד במעבר.

אני שמחה שאת אומרת כי אני רוצה להגיד שאנחנו התחלנו את התהליך הזה כבר. אני נפגשתי כבר עם נציגי השלטון המקומי, כבר שלוש פעמים, משתי סיבות. הנושא הכספי והשכר לא על שולחני, אבל את הנושא - - -

לא, אבל אני אומרת גם לוודא, וגם נאמר גם, שהכסף מגיע ליעדו. כלומר, שמה שאתם נותנים מגיע למי שצריכה לקבל את זה.

נכון מאד. אז אני רק רוצה להגיד מה כבר נעשה, וזה לא סוף הדרך, זו תחילתה. אחד, זה באמת התחלה של דיאלוג בנושא של הפיתוח המקצועי, כי אנחנו רוצים שיהיה פיתוח מקצועי מוסדר. אנחנו מאמינים שיש לנו מה לתת בתחום המקצועי והשלטון המקומי צריך לתת את הפתרונות התקציביים. אנחנו כן התחלנו את הנושא של בקרת ביצוע. התחלנו כבר השנה, ורשויות שלא העבירו את תקציבי הסייעות ו/או לא הקצו לילד את מכסת הסייעות, הוזז להם התקציב והם יודעים עכשיו שאנחנו בודקים אותם.

איך זה עזר לילד, הקיזוז הזה? או לסייעת?

רויטל, בבקשה, הקשבנו לך קשב רב. לא חייבים תמיד להפוך את זה לשולחן מסוג אחר. אנחנו בתחילתו של תהליך בעניין הזה עם השלטון המקומי. יש לנו הרבה מאד מה לעשות, זה קשור לכל ההיבטים של החינוך הרגיל, של החינוך המיוחד, על כל סוגי הסייעות: הסייעות הרפואיות, הסייעות האישיות, הסייעות הכיתתיות, זה עולם שלם של עשייה שלנו מול השלטון המקומי ואני אשמח שאנחנו נמשיך ככה לטפל בעניין הזה.

אנחנו בפירוש נמשיך לעקוב וגם צריך להקפיד באמת שהנושא של הבקרה התקציבית, סוג הסנקציות כמובן צריכות להיות כאלה שלא פוגעות בילד עצמו.

אני רק אגיד במילה אחת על הצעדים שאנחנו כן עושים כבר, ברמה של לנסות לתת מענה גדול יותר לילדים. הסיבה שמשרד החינוך מתקצב סייעות אישיות, 12 חודשים בשנה ולא רק לזמן הלימודים, היא לאפשר לילדים המשולבים להשתלב בקייטנות מפוקחות עם הסייעות שלהם. וזה לא דבר מובן מאליו, זה דבר שהוא נעשה מעבר להקצאות האוטומטיות, על מנת לאפשר לילדים להיות בקייטנות.

סליחה, אני הוצאתי מכתב לפני הקיץ, לפני החופש, מאחר שהבנתי שהדבר הזה לא מתבצע - בפניה לכל הרשויות - וציינתי שאנחנו מתקצבים 12 חודשים את הסייעות ואנחנו מבקשים להפנות את המשאב הזה לטובת הילדים בקייטנות. זהו הייתה פנייה שלי אליהם, ממש כשלמדתי על - - -

אבל הקייטנות הן שבועיים, ואז חודש וחצי לא משלמים להם והן מתפטרות או מפטרים אותן.

עינת, אם את מתפרצת לא תוכלי להשתתף. כן רעיה, תמשיכי.

אנחנו ישבנו כאן יחד עם הרווחה ויחד עם החינוך וסגרנו את הנושא הזה, על מנת ליצור מצב. יש רשויות שעשו את זה גם לפני, ומאחר שלא הייתה אחידות, היה מאד חשוב שהמנכ"לית הנחתה את כל הרשויות המקומיות שזו זכותם של הילדים, להיות בקייטנות מפוקחות ולקבל את המשך התמיכה. זה חלק מהתפיסה שלנו שהילד צריך להיות משולב בקהילתו.

עוד פעם, נושא של שכר ופיטורים זה עניין של הסכמי שכר קיבוציים. מי שצריך לטפל בזה יטפל.

אני אוסיף, גם בגלל שאין נציגות של השלטון המקומי ואתמול היה לנו דיון ארוך בהקשר אחר. אם יש דברים ספציפיים, כלומר אתם שומעים כאן בצורה ברורה – משרד החינוך מתקצב 12 חודשים. זה אמור לאפשר גם להשתלב בקייטנה, ויש גם הנחיה ברורה של מנכ"ל משרד החינוך. אם יש מקרים ספציפיים שאתם יודעים עליהם, תביאו אותם לידיעתנו פה בוועדה, וגם אנחנו נפנה באופן רשמי לרשויות הרלבנטיות, כדי לטפל בדברים הנקודתיים. המדיניות היא ברורה לכם.

אני כן רוצה להגיד שהסייעות הן חשובות, אך הן לא מורות והן לא צוות מקצועי במקום שמחליף את המורים. ולכן צריך לא להתבלבל בעניין הזה, וצריך לתת לסייעות את המקום החשוב שלהן.

אני לא יודעת אם את רוצה שאני אענה נקודתית, בית ספר ערים וזה.

כן, כן, בגלל זה השארתי זמן, כדי שתוכלי לענות.

בסדר גמור. אני אדבר על הנושא של הישארות שנה נוספת בוועדות חריגים. תראו, בעבר היה חוסר שוויון בארץ, הייתה שונות מאד גדולה, וחלק מהתהליך היה לבנות את הקריטריונים המאד ברורים של מתי מותר להישאר, מתי אסור להישאר. ועל מנת לתת מענה למקרים המאד מיוחדים שנופלים מעבר למה שכתוב בנהלים, יש היום ועדת חריגים לילדים בחינוך המיוחד, שבה אנחנו דנים. אני קיימתי דיון כזה אתמול בשעה תשע בערב, כדי לקדם את התשובות להורים לקראת שנת הלימודים לגבי ילד מסוים. המקרה של העולים החדשים לא הגיע לשולחני, אם הוא יגיע – אנחנו נשמח לסייע בו.

רויטל, תדאגי שהמקרה יגיע, בסדר?

לגבי ילדים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, זה לא על שולחני ובכל זאת, בשיתוף פעולה עם אגף קדם יסודי ועם אגף אמח"י של מוסדות החינוך, הקמנו צוות היוועצות על מנת לעזור, לקבל החלטות מקצועיות בזריזות. אז תעבירי אלי, אני אשמח לעזור לבחון את הסוגיה הזאת. תעבירו אלי, אני חושבת שבהיכרות הקצרה איתי בשנה האחרונה, מה שמגיע אלינו נבדק. לא תמיד התשובה היא לשביעות רצונכם, אבל אין משהו שלא נבדק.

אני נורא מודה על השאלה על ההערכה. הנושא של הערכה הוא בדמי, ואנחנו הולכים פה לשני מישורים במקביל. אחד, הנושא של הערכת צוותים, הערכת מנהלים בחינוך המיוחד, הערכת מורים, הערכת מורים - - -

ומפקחים גם, כי על זה אני אספר לך בדלתיים סגורות.

בסדר. אני יצאתי מנוקדת הנחה ש-99% הם מדהימים, ותמיד יש לנו יוצאים מן הכלל, כולנו בני אדם. ובכל זאת, אנחנו הלכנו לתהליך של התאמת הערכה לצוותים בחינוך המיוחד, כי היא שונה. תפקידו של מורה משלב הוא לא כמו מחנך. תפקידו של מחנך בחינוך המיוחד הוא שונה. תפקידו של המרפא בעיסוק הוא אחר, ואז צריך להתאים את כל תהליכי ההערכה שפותחו בחינוך הרגיל, לצוותים שלנו. ואני שמחה להגיד שבתשע"ג כל תכניות ההערכה של כל המקצועות השונים, ויש בחינוך המיוחד המון מקצועות, יסתיימו וייכנסו לפעולה בתשע"ג, בכל הארץ, זה לא רק אם רוצה או לא רוצה. זה הצלחה של צוותי החינוך המיוחד.

בנוסף לזה, אנחנו כן עובדים על תכניות מבוססות סטנדרטים. אנחנו מדברים על תכניות מבוססות סטנדרטים בלשון, בשפה - - -

זה לתלמידים?

לתלמידים.

בית הספר של הבן שלי לא מכיר דבר כזה.

אז תגידי לי. תגידו לי. הרי יש לנו תפקיד ללמד, לא רק לפקח. יש לנו תפקיד ללמד ואיפה שמשהו לא קורה אנחנו נדאג שילמדו אותם מה כבר יש. יש לנו תכנית ליבה בחינוך המיוחד, שגמרנו לבנות את תכנית הליבה שמחייבת את מוסדות החינוך המיוחד במתמטיקה, במדעים, באנגלית התחלנו לעשות עכשיו. ואני שמחה להגיד שיש עלייה מאד משמעותית בהגשה לבגרויות מבחינת מספרים ובזה. יש לנו עוד המון עבודה, אבל יש מגמות של שיפור בעניין הזה לא בכדי. אני יכולה לתת מספרים, יש לזה אין סוף כי אני בודקת את זה בית ספר, בית ספר – אם זה בית ספר של ילדים שיכולים לגשת לבגרויות. לקחנו לעצמנו יעד נוסף לנסות לבחון את ההתאמה של תעודת הבגרות החברתית ולנסות לעשות לה התאמה לחינוך המיוחד, שזה אך מתבקש בעניינו, אבל זה ייכנס לתכנית העבודה בשנה הקרובה.

אני רוצה להגיד משהו בנושא של הסוכרת. זה לא תפקידי, אני לא ממונה על הסייעות הרפואיות. עירית לבנה היא הממונה על הבריאות, אבל אני רוצה להגיד משהו כתפיסה, והיא קשורה גם לחינוך המיוחד וממנה אני מביאה את התפיסה. חלק מהתפקיד שלנו הוא להצמיח ילדים עצמאיים. אדם עצמאי.

חיכינו לזה.

אני חושבת שילד עם סוכרת, כשהוא בגן הוא צריך שמישהו יבדוק לו את הסוכר כל הזמן וכשהוא בכיתה א' צריך שמישהו יבדוק שהוא עשה את זה, אבל לא יעשה את זה במקומו, ובכיתה ב' אפשר להוריד ובכיתה ג' אפשר להוריד – אם הילד עם אינטליגנציה תקינה ואין לו נכות פיזית. ולכן אני חושבת שתפקידה של הסייעת בין היתר הוא לעזור לפתח אדם עצמאי, שיכול לטפל בעצמו היום, ושוב, אני לא רופאה. יושבת פה ד"ר עדינה יוסף, היא בטח יכולה להרחיב על זה הרבה יותר ממני, אבל היום, עם השיטות הטכניות של טיפול בסוכרת, עם מודעות של צוות על מה לשים לב, זה התפקיד שלנו, ללמד את הילדים להיות עצמאיים.

שיתנו להם להיכנס לגן קודם כל.

אני מבקשת.

אני דיברתי על המקרה הזה. עכשיו אני רוצה לדבר על הנושא של היקפי הדרכה וגם מי מדריך. אחת הבעיות שאנחנו מתמודדים איתה, שוב, אמרתי, תקציב – אנחנו יכולים לתת את מה שיש לנו מבחינת הדרכה, מבחינת מומחי התחום. העובדה שהצמחנו מקצוע שנקרא מומחי תחום במתי"אות, משהו שלא היה עד לפני כמה שנים. אנחנו מדברים עליו כאילו הוא משהו ברור מאליו. הוא לא היה, הצמחנו מומחי תחום ללקויות השונות, לדיסציפלינות השונות לשילוב, בא מתוך המקום שאנחנו מאמינים שהצוות צריך הדרכה וליווי, כי לא כל אחד יודע. לשלב ילד אוטיסט זה דבר אחד, לשלב ילד עם פיגור זה דבר אחר, והצמחנו את הנושא הזה ואנחנו ממשיכים לפתח ולמקצע את העניין.

יחד עם זאת צריך להבין, אחד הקונפליקטים שאיתם אנחנו מתמודדים זה האם הצוות של משרד החינוך הוא מספיק מקצועי. ואם הצוות לא מסכים לקבל את ההדרכה של הגורמים הפרטיים, אז יש קושי. ואני אומרת את זה כאן על השולחן, כי כן אנחנו רוצים ואנחנו כן שואפים - - -

אני לא מבינה - - -

אנחנו נדבר על זה אחרי זה, אבל אני מבטיחה לך, אנחנו ננסה לראות מה אנחנו יכולים לעשות. שוב, עוד פעם, לא כי זה חינוך מיוחד, כי אנחנו באים ממקום של לנסות לעזור.

אנחנו נתגייס לעזור.

חשוב לנו מאד לעשות את שיתופי הפעולה האלה, ובכל זאת להבין, זאת מערכת חינוך, מערכת החינוך מדריכה את הצוותים שלה.

לגבי הילדים בפנימיות, אכן התחיל דיאלוג מאד חשוב גם מבחינתנו עם הרווחה. לגבי ילדים שנמצאים בפנימיות אחרי אשפוזים פסיכיאטריים, הגענו להסכמה מאד משמעותית שאנחנו לא ממלאים את הכיתות שלנו עד תום, אלא אנחנו שומרים בדיוק את המקומות הפנויים בכל מקום, על מנת שילד שיוצא מאשפוז במהלך השנה, וזקוק לכיתה של הפרעות נפשיות או לקויות אחרות, יהיה לו את המקום ולא יצטרך לנסוע למרחקים. את העניין הזה הסדרנו ואנחנו עובדים באמת בהנאה גדולה של דיאלוג משותף בין שני המשרדים, גם עם משרד הרווחה וגם עם משרד הבריאות, בהקשר לילדים המשותפים.

אני אגיד משהו על רשת ביטחון. אנחנו מנסים לעזור לבנות רשת ביטחון, אבל רשת הביטחון של ילד היא הוריו. אנחנו לא מחליפים את ההורים. אני מסתכלת עליך, אבל יוליה ישבה על ידי מקודם. ואני בטח לא יכולה להגיד את זה ליוליה, כי היא רשת הביטחון של הבן המדהים שלה, שהייתה לי הזכות לראות ולהכיר.

אני חושבת שאנחנו צריכים להבין שאנחנו מערכת ואנחנו מערכת שמנסה לבנות את הדיאלוג עם ההורים, את הדיאלוג המיטבי עם ההורים. לא בכל מקום זה פועל מספיק טוב. אני קראתי אתמול את העניין עם המכתבים וההתנהלות וההתכתבות שלך עם עירית ועם שוכמן ועם אוריה ודיברתי עליו עם מנהלת המחוז אתמול בערב.

סליחה, אני מבקשת.

אני רוצה להגיד שברוב המקומות יש תהליכים טובים וחשובים ומשמעותיים, ויש מקומות שצריכים להשתפר ואנחנו נתקדם ונטפל בהם מתוך מטרה משותפת.

אני חושבת ש - - -

תגידי מילה על בית ספר ערים.

לגבי ילדים שאינם משובצים. כדי לפתור את הבעיות של ילדים שלא נמצא להם פתרון, או שבהרבה מאד מקרים הפתרון שהמערכת המקומית מציעה הוא לא לשביעות רצון ההורים, אנחנו הקמנו ועדת היוועצות ארצית. זאת אומרת שאם, אם ורק אם הסתיים הדיאלוג והטיפול ברשות, והסתיים הטיפול במחוז והמחוז בא ואומר – לא מצאתי פתרון – תעזרו לי – אנחנו מתכנסים כוועדה ארצית למצוא פתרון. כל יום ראשון בבוקר אני עושה מעקב על הילדים שהמחוזות באו ואמרו יש לנו בעיה לשבץ. לא ההורה רוצה בית ספר שנמצא 200 קילומטרים ולא את זה שבשכונה, אלא את המקרים שאין לנו פתרון. ולכן המקרים שאין להם פתרון, שלא הגיעו אל שולחני, דרך המחוז. זאת אומרת אם משהו מגיע אלי באופן ישיר – אני מחזירה אותו למחוז. הדיאלוג חייב להיות במחוז, הפתרונות צריכים להיות במחוז. אם המחוז לא מצא לזה פתרון, המפקחים שלי יודעים, אנחנו הוצאנו הנחיה לוועדת היוועצות, אנחנו לא מחליפים את המחוזות, כדי ליצור את הפתרונות היצירתיים שלפעמים מתבקשים מתוקף לקות מסוימת, מתוקף זה שהכיתות שלנו הן קטנות. לפעמים במרחב מסוים אין חמישה ילדים לפתוח כיתה, אבל אנחנו בראייה ארצית רואים, ולמשל פתחנו אתמול אישור כיתה מיוחדת, שנמצאת בכלל באזור שריגים, בעדולם, דרומית מערבית לבית שמש. מגיעים לשם ילדים ממחוז דרום, ממחוז מרכז, ממחוז ירושלים, מגיעים לשם מתוך הראייה שלנו שהם בתפקוד מסוים, וחשוב נורא שהם יהיו בכיתה שנותנת את מירב התמיכות והטיפולים המותאמים לשם. אז זה התפקיד המקצועי שלנו.

אז אני מבקשת, נורית פרי בעיר חולון, מפקחת - - -

נורית פרי לא חוזרת אלי כבר שבועיים.

אוקי, אז נורית פרי שם, ואם לא שם, יש מפקחת מתאמת במחוז תל אביב, ושם זה צריך להיפתר. אם את רוצה תעבירי אלי את השמות, אני אבדוק את זה.

עכשיו, אני רוצה להזכיר שאנחנו בחינוך המיוחד, סוגרים את המערכת בסוף שנת לימודים ופותחים אותה מחדש לקראת שנת הלימודים, ולכאורה משבצים 65,000 תלמידים כל שנה, בבניית הרכבי הכיתות. זו משימה מאד מאד מורכבת, כי לפעמים, אם היו לי 5 ילדים בכיתה ויצא לי אחד כי הוריו עברו דירה, הכיתה לא קיימת ואני צריכה למצוא פתרונות לכל הילדים ברמת מדינה. ולכן, אם אנחנו מגיעים היום במצב הזה שאנחנו בתחילת חודש אוגוסט ואת מדברת על 7, אני יודעת על עוד 2, אני יכולה להגיד לך כבר שהם על שולחני. אנחנו מוצאים לזה פתרון, אנחנו מטפלים בעניין הזה ברמה יום יומית.

הנושא של ההזנה עלה כאן, של התקציב של משרד החינוך. אכן תקציב ההזנה הוא תקציב נמוך. כולנו פה מאכילים את עצמנו ואת ילדינו. 10.40 שקלים ליום זה לא משהו שאפשר לבנות בו הזנה ליום שלם, זה ברור לגמרי. ולכן, יש רואה חשבון שבדק השנה 12 מוסדות של חינוך מיוחד על סוגיהם השונים, בין אם זה ילדים ביום לימודים ארוך, בין שזה ילדים מאד צעירים או ילדים מאד גדולים, בין שזה ילדים שמוזנים בהזנה מיוחדת, הוא אמור לתת לנו עד ה-15 באוגוסט את ההמלצות שלו. אם נקבל תקציב נוסף, תאמינו לי, אין כאן מישהו שלא ישמח להגדיל את תקציב ההזנה.

על מה עוד לא עניתי?

על טבלת השילוב לא ענית, על התאמת חדרי לימוד, על הוועדות הבין מקצועיות שאנחנו לא מוזמנים אליהן ושאסור לנו להגיע אליהן.

רויטל, אני רוצה להגיד שאת הטיפול בילד במערכת החינוך מרכזת מחנכת הילד. אנחנו מאמינים שהמחנכת היא זאת שצריכה לרכז את כל הנושא של הילד. היא זאת שצריכה להיות איתו בדיאלוג, היא זאת שצריכה לראות מה קורה איתו בכל הכיתה. הצוות המקצועי לא יכול להיפגש 20 פעם עם כל מי שרוצה להיפגש איתו. נבנו שלושה מפגשי חובה – בתחילת שנה, הערכה מעצבת כדי לראות מה רוצים להספיק בחציוני, והערכה מסכמת של סוף שנה. הדיאלוג של ההורים צריך להיות עם המחנכת. שם צריך להיות עיקר העבודה ובמקרה שמחנכת אומרת – אני רוצה בצוות הזה, בפגישה הזאת עם ההורים, עוד מישהו, הרבה מאד פעמים מגיעים גם צוות בית ספר לפעמים, גם צוות מהמתי”א מגיע לפגישות האלה. אבל זה לא משהו שבהתנהלות של המשימות המוטלות על בית הספר הרגיל, אפשר לפתוח למשהו שאפשר לחייב היום את המערכת - - -

אני מדברת על הוועדה הבין מקצועית שקובעת את רמת התפקוד.

רויטל.

ודבר נוסף זה באיזה פורום מתקבלות החלטות שיש שם החלטה תקציבית. ילד מקבל זכאות בתוך הוועדה הזאת, עם ההורים שלו ואיתו בדרך כלל. ילד מקבל זכאות לתמיכה מסוג סייעת עם ההורים שלו. מה יהיה גובה התקצוב, לצורך הסייעת, מה תהיה רמת תפקודו, כן, אכן מתקיימת בצוות בין מקצועי נרחב, שיושבים פה כל המטפלים ולא ההורים.

סליחה, ההורים זה המטפלים העיקריים.

רויטל, אני מבקשת. רעיה תודה רבה.

רק אם אפשר - - -

לא, אני מצטערת, אני סוגרת את הדיון.

אני רק רוצה להוסיף משפט אחד, שאנחנו עשינו במהלך השנה הזאת בדיקה של שתי אוכלוסיות שמאד מאתגרות אותנו – אוכלוסייה אחת של ילדים שיש להם יותר מלקות אחת: עיוורים עם פיגור, עיוורים עם נכות, אוטיסטים, ואנחנו בונים לזה עכשיו תכנית עבודה של ליווי ייחודי של מומחי תחום משני ממשקים בעניין הזה.

הדבר השני זה אוכלוסייה שהאגף לחינוך מיוחד לא היה שותף לטיפול שלה, זה הנושא של מחוננים עם צרכים מיוחדים, וזה אני מודה שריטה אישית שלי – מחוננים עם צרכים מיוחדים, מחוננים חרשים, מחוננים אוטיסטים, שבנינו יחד עם האגף למחוננים ומצטיינים תכנית ליווי. השנה היו מדריך מטעמו, מדריך מטעמם שליווה את המרכזים למחוננים ואת הכיתות למחוננים, להדרכה עבור הילדים עם הצרכים המיוחדים.

תודה רבה. מנכ"ל משרד החינוך, בבקשה. אחרי זה תוכלו בחוץ לשאול שאלות.

היא לא דיברה על ילדים מרותקים בבית בכלל.

קודם כל אני מאד רוצה להודות לך על ניהול הישיבה, חברת הכנסת וילף; לצוות של משרד החינוך שגם הציג את הדברים וגם ענה בשקיפות על מירב השאלות. יש כמובן שאלות שעוד לא התייחסו אליהן במסגרת הזמן, לא משום שיש פה איזה רצון לא לענות. כל תשובה שלא ענו עליה כאן, תינתן לה תשובה ספציפית מול השואל בהמשך.

אני רוצה לציין קודם כל שכל ילד הוא עולם מלא, ויושבים כאן בוודאי הורים שהילד שלהם, על פי תפיסתם, לא קיבל את המענה המיטבי מהמערכת, אחרת לא הייתם יושבים כאן סביב השולחן הזה. וזו מציאות שללא ספק היא חלק מהמציאות של הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אבל זו לא הדרך היחידה והיא לא הדרך הבלעדית שאפשר וצריך להסתכל דרכה על המערכת. המערכת הזאת עובדת עם צוות מאד מקצועי ומאד מסור, שבמגבלות של תקציב נתון, עובדת ימים כלילות בניסיון לתת מענה מתוך מה שיש. אני חושבת שצריך להסתכל גם על מה שיש, כשבאים לדבר על מה שעוד צריך וראוי שישתפר. ואנחנו אומרים – יש עוד הרבה שראוי וצריך להשתפר.

אם בוחנים את התהליכים הרחבים והעמוקים שמתרחשים בשנה האחרונה, כמעט בכל תחום מתחום של בחינה מחודשת של חלוקה של תקציבים, מתחום של בחינה של צרכים של אוכלוסיות ספציפיות, מתחום של הערכה ושימת מדדים, הן אישיים לתלמידים והן לצוותים לימודיים; הן מתוך התייחסות של מענה לקהילת התלמידים שעל הספקטרום האוטיסטי שלא היו להם בתי ספר, הן בחינת חופשת הקיץ, הן בחינת סיום יום הלימודים - אין נושא שמגיע לשולחן שלנו שאנחנו לא בוחנים אותו במלוא העומק ובמלוא הרצינות, מתוך מטרה, בהלימה למשאבים העומדים לרשותנו, להביא מענה מיטיבי.

אני יכולה לומר להורים שיושבים פה, שמייצגים את עצמם ומייצגים עוד רבים שלא נמצאים פה – אני מקווה שאתם מרגישים שיש אוזן מאד מאד קשבת ומאד כרויה, ויש מאמץ כן להוביל את התהליכים כדי לתת מענים טובים יותר לילדים. זה לא תמיד בא לידי ביטוי, כשיושב כאן הורה שלא קיבל מענה ספציפי לילד שלו, וזה ברור, כי זה 100% העולם שלו. אבל המערכת עובד מאד מאד קשה כדי למצוא מענה לאלפים רבים של ילדים שההורים שלהם לא נמצאים פה וגם כאלה שיש להם שביעות רצון גבוהה מאד מהצוותים שמלווים את הילדים שלהם.

אני רוצה לומר שאני מתחייבת כתוצאה ממה שעלה כאן מאד חזק בדיון, כי שאר הדברים אני חושבת שאנחנו מטפלים בהם ברמות כאלה ואחרות, שיובילו לתוצאות בהמשך, לקחת לקידמת הבמה את נושא הסייעות. אני חושבת שהוא עלה כאן באופן מאד מאד חריף, מאד מאד חזק. ולמרות הכללים וההסכמים, ראוי שנקיים עליו דיון ונחשוב איך לשפר גם את ההכשרה וגם את ההעסקה. אני לוקחת על עצמי להוביל את הדיון הזה עם השלטון המקומי ולבדוק את הדברים כפי שאת הצעת.
מעבר לזה, כמובן שעלה כאן עולם מלא של נושאים. אנחנו בקשר עם הארגונים, אנחנו נפגשים איתם וגם אנחנו נמשיך את הדיאלוג איתם במסגרות המקצועיות, כדי להמשיך ולתת מענים למה שלא ניתן היום כאן לבוא ולתת מענה.

תודה רבה. אני מסכמת את הדיון.
אני אתחיל בזה שתם ולא נשלם. במושב הבא של הכנסת אני אמשיך לעסוק בחלק מההיבטים שעלו כאן כהיבטי עומק. דברים שהם לקראת פתיחת שנת הלימודים ולא מתקבלים המענים – תביאו גם לוועדה. נאמר לכם בצורה ברורה, יש אוזן קשבת, רוצים לטפל. אם אתם רואים שזה לא קורה – תפנו אלינו – אנחנו בהחלט נעקוב ונפנה.

יישר כוח על האמירה ביחס לסייעות. אני חושבת שהאחדה, הסדרה של הנושא הזה בהחלט במקום. אנחנו נפעל גם באופן אישי, נבדוק מול הרשות המקומית מה ניתן לעשות במקרה זה.

אני רוצה להגיד דבר אחד, אני מבקשת אם אפשר להזמין אותי או את הוועדה לבוא למפגשים, היערכויות והשתלמויות שנערכים למורים בחינוך הרגיל, לקראת פתיחת שנת הלימודים, נחת הנושא הזה של ההכלה. אני מאד אשמח לחוות, לראות איך זה נעשה, כי אני חושבת שהדבר הזה - ואני שמחה על כך שאתם מתחילים ללכת בכיוון הזה - הדבר הזה הוא קריטי כדי שלאורך זמן תהיה הצלחה.

גם בנושאים שעלו כאן, למשל הנושא של להישאר עוד כיתה, כמה מהדברים שהם ברמת מדיניות, אני אשמח לקבל את ההתייחסויות, ואנחנו גם נעסוק בזה בהמשך במושב הבא.

אני רוצה להודות לכם על המצגת. אנחנו נעלה אותה לאתר. אני רוצה גם להודות לכל הדוברים והמשתתפים.

וכמו שאמרתי – תם ולא נשלם. תראו בוועדה הזאת גם כן כתובת לנושא הזה. ותודה לך על רוח הדברים ולך רעיה על רוח הדברים וגם ליהודית. המשיכו בעבודתכם החשובה ואנחנו נמשיך להיות בית לנושא הזה.

תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>