PAGE
26
ועדת החינוך, התרבות והספורט
16/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 669>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ו בתמוז התשע"ב (16 ביולי 2012), שעה 9:00

<הצגת יוזמה חינוכית ע"י מורה>

חברי הוועדה: >
עינת וילף – היו"ר

>
ויקי עזיאל - מפקחת כוללת מחוז מרכז, משרד החינוך

עליזה אילן - מנהלת חטה"ב הדרים באר יעקב

תמר גוטמן - סגנית מנהלת חטיבת חטה"ב

חגית גוטדינר - מנהלת בי"ס, הסתדרות המורים

נילי אבינון - פעילה

יולי חרומצ'נקו - מלוות בתי ספר, המכון לחינוך דמוקרטי

רבקה וידר

מיטל בר-שלום
<הצגת יוזמה חינוכית ע"י מורה>

שלום, אני פותחת את ישיבת הוועדה. הנושא הוא הצגת יוזמה חינוכית. לשם שינוי תציג את זה מנהלת, כי עד היום היו אלה מורים. אני אספר לכם קצת על הרקע לדיונים האלה. זה הדיון האחרון במושב הנוכחי. אנחנו נחדש את הדיונים בהצגת יוזמות של מורות ומנהלות בתחילת המושב הבא, באמצע אוקטובר. אני אישית מאוד מאמינה שמערכת חינוך טובה היא מערכת חינוך ששואלת את המורים שלה מה לעשות ולא אומרת למורים שלה מה צריך לעשות. אני מאוד מאמינה בידע של המורים ובניסיון שלהם, בתור המקור העיקרי כדי לדעת מה צריך לעשות, איך לשנות, איך לשפר. בתחום החינוך הידע מהשטח, הניסיון שנצבר, היזמות, הם הדברים העיקריים.

בכנסת ישראל, בוועדת החינוך של הכנסת, בראש ובראשונה אנחנו רוצים לשמוע את המורים, את המנהלים: מה יש להם להגיד, מה הם עושים בבתי הספר. אנחנו רוצים לדעת מה קורה. בדרך כלל מופיעים כאן בעיקר אנשים מהמערכת, ממשרד החינוך. המטרה היתה לדאוג שקודם כל הקול של המורים יהיה הקול שיישמע בוועדה ובכנסת.

הדיונים האלה משודרים באתר האינטרנט של הוועדה. לירון הדוברת שלנו דואגת ליידע ולדווח. אנחנו מסכמים ומגיעים למסקנות המגיעות לידי מדיניות. כמה נושאים עולים באופן קבוע, ואותם אנו מעלים למשרד החינוך כסיכום של הדיונים האלה – מה אנחנו לומדים מהמורים לגבי מה נדרש לעשות במערכת בכלל. זו המטרה של הדיונים האלה. לאט-לאט שומעים על זה יותר. השבוע ישבתי עם מנכ"לית משרד החינוך, וגם היא מתחילה לשמוע יותר על הדיונים האלה. כך גם שר החינוך וקהילת אנשי החינוך. לאורך זמן, המגמה היא לייצר אצל יותר ויותר אנשי חינוך, מורים ומנהלים, את הידיעה שהוועדה כאן היא ביתם, והם מוזמנים כמי שאנחנו רוצים ללמוד מהם.

אני מודה על הזכות שניתנה לי, כי חשוב לי שהדברים האלה כן יבואו לידי ביטוי. השקף הראשון מצביע על התפיסה שלי כמנהלת וכאשת חינוך, לגבי איך צריך להתנהל מוסד חינוכי.

תספרי על הרקע: איך הגעת לבית הספר.

חשוב לי להדגיש, שבית ספר צריך להיות ארגון שלומד כל הזמן: גם המורים, גם המנהלים, גם התלמידים וגם ההורים. באיזשהו שלב אנחנו נצטרך לראות איך אנחנו מכניסים את ההורים כקהילה לומדת. כולנו יודעים כמה ההורים הלכו לאיבוד.
אני הגעתי לבית הספר לפני שלוש שנים, כאשר בבית ספר היו כיתות א'-ט'. לפני שנה לקחתי את כיתות ז-ט ופתחתי ביחד עם המפקחת בית ספר חטיבת ביניים ראשון בבאר יעקב.

האם גם לפני כן ניהלת בית ספר?

אני מנהלת כבר 15 שנים. ניהלתי את בית ספר אזורי גן רווה, וגם שם היתה לי יוזמה מאוד משמעותית. עכשיו אני מנהלת את בית הספר הזה, שהוא היה יסודי פלוס חטיבת ביניים, והחל מהשנה האחרונה הוא רק חטיבת ביניים.

מה קרה ליסודי?

היסודי נשאר במבנה אחר עם מנהלת אחרת. ניהלתי אותו שנתיים כבית ספר א'-ט', ואז לקחתי את החטיבה. חשבנו איך אנחנו מתחילים להצמיח משהו אחר. את האוכלוסייה הכרתי בשנתיים האחרונות - וזו היתה זכות ענקית שפתחתי חטיבה במקום שאני כבר מכירה את הילדים, אני מכירה את האוכלוסייה ואת כל מי שמסביב.

כמה ילדים היו?

כשבבית הספר היו כיתות א'-ט' היו 600 תלמידים, בשנה שעברה היו 305 תלמידים, והשנה יהיו 400 תלמידים. זה בית ספר צומח.

האם זה בית ספר התיישבותי?

לא. זה בית ספר ממלכתי רגיל.

לא מסנן. פשוט בית ספר של היישוב.

לא. הוא קולט את כל האוכלוסייה מהיישוב. בגלל הצורך, יש בבית הספר כיתת חינוך מיוחד, ובשנה הבאה תהיינה עוד שתי כיתות חינוך מיוחד. כלומר, בית הספר והפיקוח נענים לצורכי האוכלוסייה.

חשוב לי לציין, שתלמידי י' נרשמים לבתי ספר בראשון לציון. זה אזור הרישום, כי עדיין אין תיכון ביישוב. באר יעקב הוא יישוב צומח.

האם כולם הולכים לאותו תיכון?

לא. אז מתחילה המסננת. הצוות ואני הכרנו את האוכלוסייה – ויש לי זכות לעמוד בראש צוות נלהב, שמכיר בחשיבות של השליחות שלו – התלמידים היו אפאטיים. מאוד היה קשה להניע אותם ללמידה. הם הגיעו לבית הספר כי היו חייבים. גם ההורים לא תמכו בבית הספר. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות משהו אחר, כדי ליצור גם גאוות יחידה – גאווה ליישוב, גאווה למקום. אלה הנחות היסוד מהן יצאנו.

האם לבית הספר יש תחרות? אמרת שהתלמידים באו כי היו חייבים. האם יש ילדים שיצאו למסגרות אחרות?

יש תחרות. עד שוויקי הגיעה לבית הספר, הרשות אפשרה לכל מי שרצה לצאת מבית הספר. מה שקרה, הוא שהתלמידים הטובים יצאו לניר צבי ולבתי ספר בנס ציונה ובראשון, והתלמידים היותר מתקשים נשארו.

ולכן, האווירה היתה: "אנחנו נשארנו פה, ומי שהיה יכול יצא". האם העירייה לא גבתה אגרת חוץ?

לא. היא אישרה לימודי חוץ.

ואז העירייה החליטה לסגור את הברז?

לא. זה היה תהליך מקביל. כאשר אני באתי והצפתי את הדרישה שהתלמידים הטובים יישארו, הבטחתי גם לתת להם מענה. ביקשני ממנהל מחלקת החינוך ומראש המועצה – וויקי מאוד תמכה - שלתלמידים הטובים לא יתאפשר לצאת, ואני נותנת את כל מה שאני יכולה. כלומר, אני מייצרת עבורם את מסגרות הלמידה שיאפשרו להם להתפתח. אנחנו לא נעצור אותם.

מעניין מאוד.

לכן, לחטיבה הזו היו על הכתפיים משאות שהיא היתה צריכה לעמוד בהם – התחייבויות.

אני בטוחה שהתהליך הזה לא היה חלק. איך התמודדת עם ההורים?

זה היה מאוד לא פשוט. החלטנו לא לכפות. אמרנו: "חובת ההוכחה עלינו". רצינו שזה יהיה מרצון, שהתלמידים יאמרו: "רוצה אני". היו הרבה מאוד פגישות עם ההורים, עם התלמידים. הוצגו תוכניות, הוצגה תפיסת עולם וחזון, ואז התחלנו לראות את התלמידים חוזרים הביתה. ברגע שהם ראו שניתן המענה לצרכים, שניתנו המסגרות, התלמידים התחילו לחזור הביתה. אני גם מפקחת בניר צבי. ראיתי תלמידים מבקשים לחזור הביתה.

אני שואלת הרבה שאלות, כי הדברים האלה הופכים אחרי זה למדיניות. אלה בדיוק הנקודות שאנחנו מתמודדים איתן בהקשרים אחרים בוועדה: אישורים ללימודי חוץ – מה זה עושה לחינוך הממלכתי, איך מתמודדים עם זה. אלה חלק מהנושאים הגדולים. האם יש מצב בו ילד נרשם לניר צבי בכיתה ז' וחוזר בכיתה ח'?

יש לי ילדה אחת כזו. יש ילדים שהם מימים ימימה בניר צבי. הם מוסעים מכיתה א', ועכשיו הם בכיתה ח'. מסלול הלימודים שלהם בכלל לא לקח בחשבון שיש מערכת חינוך בבאר יעקב. יש לנו כמה תלמידים כאלה שלומדים בניר צבי. אנחנו אמנם רק בתחילת הדרך, אבל אנחנו כבר מרגישים את השינוי. אנחנו פועלים רק שנה, ואנחנו כבר מרגישים שהתלמידים רוצים לחזור. יש פחות תלמידים שרוצים לצאת.

חשוב לציין גם את ראש המועצה שהתחיל להאמין במערכת שלו.

האם היה גם משהו שעצר תלמידים לצאת? האם הקשו על מתן אישורי לימודי חוץ?

ודאי. היתה פגישה עם ראש המועצה, הצגנו את התוכניות וביקשנו ממנו ללכת איתנו. יאמר לזכותו שהוא הלך עם הפיקוח, עם המשרד ועם הנהלת בית הספר והצוות, ואמר: "אני אתכם". ראש המועצה אמר: "גם אם זה יעלה לי בקולות, כמדיניות לא מאשרים יותר לימודי חוץ".

אני רוצה לומר, שאם מאשרים לימודי חוץ אני בודקת את זה בארבע עיניים, ואני פונה למנהל מחלקת החינוך בבקשה לדעת למה ילד יצא ללימוד חוץ. זה לא בשביל להצר את הצעדים, אלא בשביל לתת מענה יותר נכון בבית הספר.

זה לא היה פשוט. זה שראש העיר הצהיר זאת זה היה נהדר, אבל היו מסתננים. אנחנו כל הזמן היינו עם היד על הדופק. אני הייתי בקשר עם מפקחות באזור, וביקשתי שאם תלמיד מגיע יצרו איתי קשר. היה חשוב לנו שהתלמידים יישארו ביישוב.

אני אתן מספרים. בשנה שעברה עברו 15 תלמידים לברנר, לניר צבי ולאן שתיקח אותם הרוח. השנה שתי תלמידות בלבד עברו, וגם הן בגלל שההורים עוד לא שינו את התפיסה. הבנות בכו כדי להישאר, אבל ההורים שלהן לקחו אותן בכוח.

מאוד מעניין. זה מראה שילדים מזהים מאוד את השינוי.

הם מזהים את השינוי, והם איתנו. הבנות האלה היו כל כך מרכזיות בשינוי, ואני בטוחה שזה יחסר להן. אני רואה תלמידים שהם חלק מצוות בית ספר. הם נשארים ומכינים עלונים. הבאתי דוגמאות, כדי שתראו מה ילדים הפיקו במהלך שנה אחת של עבודה. הם היו נשארים אחרי צהריים, עובדים ומפיקים עלונים, יושבים עם המחשבים ונפגשים עם אנשים כדי לקדם את המטרות שלהם.
עכשיו אני אספר על המיזם שעזר לנו לפרוץ קדימה. קודם כל, נתנו מענה בכמה תחומים. החלטנו לפתוח מוזיאון בבית הספר. זה מוזיאון שהרבה מאוד שנים היה מונח כפיל לבן בתוך היישוב, ואנחנו החלטנו להקים אותו לתחייה.

האם הרעיון היה שלך?

הרעיון היה של מורה מבית ספר. אגב, היו מורים מאוד ותיקים בבית ספר. יש מורים שמלמדים באותו בית ספר 25 שנים. לי זו השנה השלישית בלבד. המורים האלה מכירים את ההורים, את הילדים ואת הנכדים. הם מעורים בתוך הקהילה. לחטיבה עברו איתי המורות הוותיקות. הרעיון היה רעיון של מורה בשם ירדנה, והוא התאים מאוד לפרויקט ה-PBL Problem-based learning)). אנחנו החלטנו לאמץ אותו כגישה על סמך הנחות היסוד שהיו לנו, שאנחנו צריכים לאפשר לתלמידים רלוונטיות בעבודה שלהם, לצאת מתוך ההנאה הפנימית של התלמידים, לגייס אותם לצורך משימה, כאשר התוצר צריך להיות יישומי – שאנשים יצטרכו אותו ושזה לא יהיה סתם תוצר שאחר כך נזרוק לפח.

הילדים התחילו להבין, שהם אחר כך יטיילו עם הילדים שלהם ויראו להם מה הם עשו במוזיאון. הם שואלים אותי: "האם זה יישאר גם כאשר הילדים שלנו יהיו". אני מחזירה את זה אליהם ואומרת: "זה תלוי בכם."
בכל אופן, הכרנו את הPBL כדרך למידה שמאוד התאימה לאוכלוסייה שלנו. אגב, אני חושבת שהיא מתאימה לכל אוכלוסייה. בבית הספר הקודם אותו ניהלתי עשינו פרויקט עם אוכלוסייה ברמה סוציו-אקונומית מאוד גבוהה – מועצה אזורית גן רווה. שם גם עשינו פרויקט PBL. ראינו איך זה מגייס את התלמידים, איך זה מגייס את ההורים ואת הקהילה כולה. זה לא קשור לאוכלוסייה, אבל אנחנו חשבנו שזה ייתן מענה מצוין לאוכלוסייה שלנו, בגלל האפטיה, בגלל חוסר התשוקה, בגלל חוסר המעורבות של ההורים ושל הילדים. היתה מעורבות שלילית של ההורים. היום, כאשר ההורים מטיילים במוזיאון ושומעים את הילדים שלהם מדברים, הם לא מאמינים.

מה זו מעורבות שלילית של ההורים? תתארי לי מה היה.

על כל דבר שקרה בבית ספר הם היו עוקבים בשבע עיניים, ממקום של חוסר אמון. היום יו"ר הנהגת הורים מאוד איתנו.

אני רוצה לפרק את התיאורים האלה. זה נושא ענק שעולה בהמון דיונים ובהמון הקשרים. היבטים שליליים של מעורבות הורים במערכת החינוך הוא דבר שמעיק על בתי ספר בצורה מאוד חזקה. האם היו תביעות? האם היה ועד הורים עוין? האם היו טלפונים למורים ולמנהלת? איך זה בא לידי ביטוי?

כל מה שאת מתארת. תביעות? גם עכשיו ישנו מקרה שבו אמא, שלא מצא חן בעיניה תהליך שעשינו במקרה של חרם על ילדה מסוימת, רוצה לתבוע אותי. היא מנסה לגייס את הנהגת ההורים, אבל הנהגת ההורים לא הולכת איתה. המערכת היא מערכת נורמטיבית, שאמורה לתת מענה להמון תלמידים ולא תמיד זה עולה בקנה אחד עם התפיסה של ההורים. היום ההורים לא מבינים את המקום שלהם. מאוד קשה להם.
אצלי בבית הספר יש גם אוכלוסייה של עולים מאתיופיה, ושם המצב הרבה יותר קשה. מההורים האלה נלקחו הכלים שהם הורגלו אליהם. הם לפעמים היו אלימים כלפי הילדים, הם נתנו להם עונשים, אבל כאן הילדים למדו את השיטה: הם מצלצלים למשטרה, ומיד באים לאסור את ההורה. נוצר מצב בו ההורים פוחדים מהילדים. הם יושבים אצלי ואומרים: "מה אני אעשה, אני לא אשאיר אותו בבית ללמוד. הוא יצלצל למשטרה, ואני אגיע למשטרה. אני לא רוצה". יש גם את המורכבות הזו. אלה הורים שהם לא נגד בית הספר, אבל הם לא מסוגלים לתת שום יד לעזור לתלמידים להתקדם.

חשוב לי לומר, שכאשר עליזה הגיעה לבית הספר הורים ניהלו את בית הספר.

כמה טלפונים מהורים את קיבלת? איך זה היה נראה?

אנחנו קיבלנו את בית הספר כאשר הורים ניהלו את בית הספר. הורים ישבו אצלי במשרד.

ולא עבדו?

זה מה שאני שאלתי אותם.

כאשר הם היו יושבים אצלך במשרד, איך זה היה נראה?

הם ישבו אצלי במשרד ואמרו: למה המורה הזו מלמדת, המורה הזו לא מכבדת והמורה הזו כן מכבדת.

ולמה המנהלת מתעקשת שהילדים לא יאחרו בבוקר.

ולמה המנהלת מענישה את התלמיד שצבע את השיער, ולמה היא לא מאפשרת לו להשתתף בשיעור זה או אחר כי הוא לא בא בהופעה הולמת לבית הספר, למה מנהלת בית הספר לא מוכנה לאפשר לי להיכנס או לצאת. הם פשוט ניהלו את בית הספר.

אם החלטנו להוריד ילד הקבצה, הורים באו ואמרו: "מה פתאום? אנחנו רוצים שהוא יהיה בהקבצה א'".

האם זה היה אחוז קטן של הורים? האם היו אלה מעט הורים שהשפיעו על הכל, או שאלה היו הרבה הורים.

זו היתה קבוצה מאוד דומיננטית.

אם אני זוכרת נכון, רוב הזמן הייתי עסוקה בלנהל את ההורים ולא בלנהל את בית הספר. כלומר, ניהלתי את בית הספר כאשר ההורים אפשרו: אחרי צהריים ובערב.

האם זו היתה קבוצה מסוימת של הורים, או שזה היה הנוהג בקרב רוב ההורים?

זה היה הנוהג. אני סיפרתי אתמול שאמא אחת באה לשער בית הספר עם אלה ואמרה: "אני באתי בדרכי שלום". היו לנו מקרים לא פשוטים. אני חייבת להגיד, שהמפקחת לא פחדה מההורים. לא נעים לי להגיד, שיש מפקחים שפוחדים מההורים. ויקי לא מפחדת מהורים. בשנה הראשונה היא היתה אומרת לי: "תגידי לי, אני עובדת אצלך? כמה הורים באים בגללך". מצד שני, היא היתה נותנת לי את כל הגב. לאט-לאט ההורים יצאו. חוץ מהמקרה בו טיפלתי בילדה מאוד כוחנית, שהשפילה ילדה אחרת וגרמה לחרם נגדה, והאמא תובעת אותי על הטיפול, אני לא זוכרת עכשיו שום דבר שקורה. ההורים מקבלים את הדברים. עכשיו, כאשר אני עושה סיכום שנה לגבי ההתקדמות של הילד ולגבי מה יהיה איתו בשנה הבאה, ההורים מקבלים את מה שאני אומרת. זה אחרי ששנה הם ישבו אצל ויקי. במקום שאין את הגיבוי הזה, מנהל לא יכול לעבוד.

זה ממש נכון.

עליזה תדגישי מה אפשר להורים האלה לחזור אלייך ולבית הספר.

מה שאפשר לחזור לבית הספר זה מתן המענה. הם קודם שלפו את הציפורניים והלכו לויקי. היא החזירה אותם לבית הספר, ואז הסברנו להם שיחד איתם אנחנו בונים תכנית עבור הילד. יותר ויותר הורים התחילו גם לראות תוצאות. יש לנו תוצאות נהדרות של ילדים שבכיתה ו'-ז' היו בלתי אפשריים, והשנה בסוף כיתה ח' האמא באה ונתה לי נשיקה ואמרה: "תודה רבה שהערתם אותי בזמן".

השינוי הוא שהפכנו את ההורים לשותפים. אם קודם הם אמרו: "למה לא פירסינג, למה חייבים תלבושת אחידה, למה לא לבוא עם כפכפים, מאיפה המצאתם את זה ומה זה התקנון המוזר הזה, ברגע שצרפנו אותם לגיבוש תקנון חדש הם הפכו להיות חלק ממנסחי התקנון והוגי הרעיונות ביחד עם הצוות החינוכי. הם לא ייצאו נגד מה שהם עשו. הם עמדו לצדו אל מול הורים שבאו ושאלו למה. הם נתנו את ההסברים.

כלומר, עשיתם תהליך עם ההורים לבניית תקנון.

עשינו תהליכים שונים עם ההורים. גם בתהליך של בניית המוזיאון, קודם שיתפנו את ההורים ואת המועצה כדי שילכו איתנו. אחר כך, כאשר הילדים היו הרבה שעות בבית הספר למען בניית המוזיאון, לא שאלו שאלות. נהנו מהתוצר.

מה שמעניין הוא, שבסוף כל התקנונים אומרים את אותם הדברים. בסוף אתה רוצה שהילדים לא יאחרו, יכינו שיעורי בית, יבואו לבושים כמו שצריך ולא יעדרו. התהליך הוא מייצר את התחושה.

אנחנו החלטנו על הקמת מוזיאון. אני חושבת מה גורם לפרויקטים האלה להצליח. יש לי דוגמא נוספת של גבעה שהפכנו לשמורת טבע בבית הספר הקודם. בעצם גייסנו את כל הקהילה ואת התלמידים לצורך מאוד מובהק שעולה באוכלוסיות השונות. אם באוכלוסייה הקודמת הם היו חובבי טבע מושבעים וזה היה הנושא, פה הנושא של הגרעין היישובי היה מאוד חשוב להורים ולמייסדים של היישוב שנמצאים איתנו. הנכדים שלהם מתראיינים ונותנים את המקום שלהם למשפחות. כחלק מהתהליך אנחנו רואים את כולם חוזרים הביתה: גם את המייסדים וגם את המועצה, שרוצה שבאר יעקב תהיה על המפה, שבאר יעקב תחשב עיר ואם. היא אמנם מועצה מקומית, אבל היא מתפתחת מאוד מהר. הדימוי שלה לא היה כל כך גבוה, ואנחנו רוצים לתת לה את המקום הזה ביחד עם המועצה. כל אחד רואה את הרווח שלו, ולכן כולם חוברים יחד לעשייה משותפת.

מה קורה אצלנו בבית הספר? יש לנו את הפדגוגיה שהיא אחרת, ויש לנו את ההחלטה לתת לכל אדם, לכל מורה ולכל תלמיד לבוא לידי ביטוי מעבר לתכנית. כך הם נותנים את הנשמה, גם התלמידים וגם המורים. יש כאן תהליכים מקבילים שנוצרים גם אצל מורים. כל מורה יודע שיש לו את המרחב להתפתח ולעשות בתוך הנושא של המוזיאון.

תסבירי אחרי זה איך המוזיאון משתלב בתוכנית הלימודים.

בהחלט. בתוך המוזיאון יש לנו גם את הנושא הפדגוגי וגם את הנושא הפרטי-אישיותי, שלוקח בחשבון את זה שאנשים שונים רוצים לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות. הפרויקט שלנו כולל את כל שכבה ז', שכוללת 134 תלמידים, שכבת ח' שכוללת 110 תלמידים, כאשר מתוכם 56 עבדו בפרויקט. זה פרויקט עצום. הכיתה הקטנה, כיתת חינוך מיוחד, עבדה גם כן והגיעה לתוצאות מרשימות. מנהלת המחוז היתה אצלנו בביקור, כאשר התלמיד של הכיתה הקטנה ישב ביחד עם התלמידים הרגילים ליד מחשב. היא שאלה אותו שאלות והוא ענה לה. רק אחרי זה אמרתי לה שזה תלמיד של כיתת חינוך מיוחד, שמצא את עצמו בפרויקט הזה.

האם את יכולה לחזור על המספרים?

בשכבת ז' כל קבוצה חקרה מייסד. הם לקחו אדם, ולמדו אותו דרך כל מיני מקורות מידע: דרך האינטרנט, דרך ללכת לאנשים ולשאול אותם, דרך הבתים שלהם, ואז הם היו צריכים להוציא תוצר שיופיע במוזיאון. מה היה הטריגר? ישבנו וחשבנו עם המורים מה ילהיב את התלמידים, שזה לא יהיה עוד מעדות, עוד מאותו דבר. אמרנו להם ליצור דף פייסבוק לכל מייסד. הרב יעקב יצחקי הוא המייסד. תראו מה הם היו צריכים ללמוד כדי להוציא דף פייסבוק. הם היו צריכים ללמוד מי היו החברים שלו, מה הוא עשה בשעות הפנאי, מה היו הפרסומות אז. הם כתבו: "הצטרף עכשיו לקהילה הקבקזית". "אדמה קונים אצלנו". הם יודעים את כל הנושאים ההיסטוריים האלה דרך דף פייסבוק שלא קיים.

רעיון משגע.

הם הכינו דף פייסבוק לכל אחד מהמייסדים. בסוף יצאו 9 דפי פייסבוק. הם עבדו בקבוצות. יש לנו 9 דגמים. אחרי שהקבוצה למדה על המשפחה לעומק, היא היתה צריכה להביא לידי ביטוי בכרזה את המיוחדות של המשפחה והערך המוסף של המשפחה בתוך היישוב. במקביל, הקמנו אתר למוזיאון. לפני שנה לא היה כלום, והשנה המוזיאון עומד עם תערוכה קבועה של המייסדים, ותערוכה מתחלפת שהילדים הכינו.

אני נכנסת עכשיו לאתר.

הנה דף על מייסד אחר – חיים פרידה. הנכדה שלו היתה מורה בבית הספר, והיום היא כבר בפנסיה. היא התפעלה מהידע של התלמידים, שהוסיפו לה. הם קראו דברים שהיא לא ידעה אפילו.

מתחת לכרזה יש את הערך האנציקלופדי.

התלמידים היו צריכים ללמוד מה זה ערך אנציקלופדי ואיך לעשות ערך אנציקלופדי, אז הם עשו את זה על משפחת פרידה. תיכנסי לסבתא ביילא. כל מה שהילדים הכינו נמצא בתוך האתר. הם קראו בספרים שסבתא ביילא היתה גיבנת, והבית שלה היה בית שאכלס את כל המתיישבים. בעצם, זה היה מוסד שידוכין. שם היה בית כנסת, שם עשו את ועדות היישוב. זה היה המועדון החברתי, ושם היא מכרה מנות זעומות במחירים מופקעים.

באיזו שנה זה היה?

בשנת 1910-1915. מה הם כתבו עליה? שהיא היתה רגזנית, שהיא היתה רכלנית ומקור חדשות. את הכל הם הוציאו מהספרות, והביאו לידי ביטוי בכרזה. באתר אפשר לראות עוד תוצרים. לכל משפחה יש אילן יוחסין שהתלמידים עשו. בשכבת ז' עושים עבודת שורשים אישית, והם עשו במקביל עבודת שורשים של משפחות המייסדים. הם למדו לעשות את זה במחשב.

אני רוצה להבין את הצד היותר טכני. במקביל אתם מלמדים את תכנית הלימודים הרגילה. איך יושב כל הנושא הזה מבחינת שעות של התלמידים ושל המורים? את באה ואומרת שאת רוצה לעשות פרויקט.

למזלי, אני לא אומרת אני רוצה, אלא אנחנו רוצים. באמת המורים רצו לעשות את הפרויקט הזה. היתה מורה משכבה ז', שכאשר היא התחילה ללמוד את הנושא היא הלכה לישון כל יום בשעה 03:00 לפנות בוקר.

האם הפרויקט הזה מבוסס כולו על התנדבות המורים? האם אין שום שעות מעבר לזה?

קודם כל היו לנו שעות שפה, שעות בעברית.

אלה בעצם השעות שהוספו לכיתות ז'-ח' לטובת המייצב.

הן לא הוספו. אלה שעות שפה. יש שלוש שעות במערכת, כאשר שעה מתוך זה היתה לטובת הפרויקט. כאשר הם למדו מהו ערך אנציקלופדי, כאשר הם למדו לסכם, כאשר הם למדו להציג רעיונות וקריאה מרפרפת, הם עשו את זה על הנושא של המוזיאון.

המורים, באישור הפיקוח, עשו זאת. כאן חברה אלינו המדריכה המחוזית דר' עליזה אמיר, שעזרה לנו לעשות את החיבורים האלה. זה לא פשוט לעשות את החיבורים האלה. בעצם, צריך לקחת את תוכנית הלימודים והלביש עליה את השמלה הזו של המוזיאון.

חבל שהיא לא פה. כלומר, אין שום שעות תוספתיות. למי היה את הרעיון לגשת אליה ולהיעזר בה?

של המפקחת.

מנהלת בית הספר באה אליי ושאלה, איך מטמיעים את זה בתוכנית הלימודים? צריך שעות. עליזה חברה לקבוצת מפקחות במשרד, מדריכות מחוזיות: לדר' עליזה אמיר בתחום השפה, למדריכה מחוזית בתקשוב, אליי ולעוד מפקח שהצטרף אלינו בנושא של המבנה הארגוני – איך ליצור את כל החיבורים בתוך הארגון.

האם זו היתה יוזמה שלכם?

זו היתה יוזמה שלנו. בתחילת הדברים שלך דיברת על צורך שעולה מהשטח. המפקחת גייסה את המפקחים האחרים לעזור לנו לתת מענה לצרכים של בית הספר שלנו. זה באמת משהו ייחודי. כאשר עשיתי את זה בבית הספר הקודם זה לא קרה. זה בזכות הקשב שגילו בפיקוח. זה אפשר לנו לעשות את העבודה באופן מאוד מקצועי. יולי מהמכון הדמוקרטי ליוותה אותנו. אחד הדברים שהיה קו מודגש, הוא שזה חייב לתת מענה בתוכנית הלימודים. בית ספר לא יכול להישאר אחורה מהבחינה הזו.

תדגימי איך זה קרה בשפה.

לקחנו את כל תכנית הלימודים במקצועות רבי המלל, והסבנו אותן לנושא של המוזיאון. בשפה - הם צריכים לדעת כתיבה למטרות פרסום, רטוריקה, יצירת ערך אנציקלופדי, עריכת ראיון, יצירת שלטים – את כל זה עשינו במסגרת המוזיאון.

יפה.

לקחנו גם שעות ממקומות אחרים. למשל, החינוך האישי. זה הרבה התבסס על המחנכים. שעה אחת של החינוך האישי במעגלי שיח היתה בנושא הזה. כאשר התלמידים עשו את עבודת השורשים, הם עבדו בקבוצות הרבה יותר קטנות בתחום הזה.

אצלכם יש פרויקט אופק חדש?

כן.

אז בשעות האלה גם השתמשתם?

אני אסביר גם את זה. אני רוצה להוסיף שהרעיון של הכרזה היה של הצוות ביחד עם מפקחת האומנות. פה חברו יחד מפקחת התקשוב, מפקחת האומנות, מפקחת שפה ומפקחת כוללת, שנתנו מקום לדבר הזה. אני לא מאמינה שבלעדי הסך הכולל הזה היינו מגיעים לתוצרים האלה.

אני רוצה לפתוח סוגריים לנושא הפיקוח. אחת השאלות הגדולות בחשיבה על מערכת החינוך, היא התפקיד של הפיקוח. אתן מציגות כאן דבר שאני מאמינה בו – המודל. המפקח הוא לא רק האיש שבא ובודק, אלא גורם המאפשר למנהלים ולמורים לפעול, מעביר ידע, יודע לאסוף ידע מכמה גורמים. את בעצם הבאת גורמים שעזרו לעמוד בתוכנית הלימודים ולממש את הרצון של בית הספר. איך את רואה את האפשרות לעבור למודל כזה, ולא שזה יהיה באופן מקרי - שתהיה ויקי - אלא שמפקחים יידעו שזה מה שמצופה מהם. כלומר, מצופה מהם להיות סוכנים של העברת ידע, סוכנים שיאפשרו למורים ומנהלים לבצע יוזמות תוך כדי שהן עומדות בתוכנית הלימודים, מתוך מקום שיש בו פתרונות.

אני אומרת למנהלות שלי: "בואו תחלמו, אני אתכם בחלום". זו התפיסה שלי בישיבות עם המנהלות. בואו ניזום, בואו נעשה, בואו נפרוץ גבולות חוץ בית ספריות, חוץ כיתתיות. אמרתי להן: אני אתכן במקום הזה. המנהלות שלי מבינות שמותר להן לחלום, מותר להן ליזום, ואני במקום של לחשוב איתן, במקום של להדריך אותן. כאשר אני מגיעה לבתי הספר, אני אומרת להן: "אתן בונות את סדר היום. אני לא אומרת לכן מה אני רוצה לראות. אתן תבנו את סדר היום, אתן תאמרו לי מה הצורך שלכן, אתן תעלו שאלה לדיון, אתן תעלו נושא לדיון ולחשיבה, ואני אתכן. אני באמת מנסה ללכת עם המנהלות ולראות להיכן הן רוצות להוביל את הארגון. אני שואלת אותן: "להיכן אתן רוצות להוביל את הארגון, היכן אתן רואות את התלמידים שלכן, היכן אתן רואות את המורות שלכן". פה זו דוגמא של מנהלת. אנחנו אחר כך נדבר איך מגיעה הצלחה של בית ספר. אני חושבת שזה מתחיל ממנהלת יוזמת, מנהלת חושבת, מנהלת פורצת דרך. זו הדוגמא. אנחנו צריכים לחשוב, איך אנחנו מלווים את המנהלים להיות פורצי דרך, ולא רק איך ללמד את תוכנית הלימודים, איך ללמד את הספרים, איך להטמיע מדיניות כראה וקדש, אלא איך לצאת מהקובייה הזו.

כאשר את מסתכלת על הקולגות שלך, איך היית גורמת לתפיסה הזו להיות תפיסה יותר רווחת בפיקוח.

במחוז מרכז יש לנו קבוצת מפקחים שנקראת מפקחים חוקרים, בהובלתה של מנהלת המחוז. אנחנו כקבוצה מגיעות לשטח ולומדות בשטח. לאחר מכן, אנחנו משווים את עצמו ואת דרכי העבודה שלנו. פה אנחנו מזהים את הצרכים של המנהלים. היום, לצערי, מפקח הוא מפקח על 50 בתי ספר יסודיים ותיכון, ולכן קשה לו להגיע לכל מנהל ולתפור לו את החליפה המתאימה לו. לכן, המסגרת היחידה היא ישיבות המנהלות או כאשר מדובר במנהלות שהן יותר תובעניות ולא מוותרות, כמו עליזה שלא מוותרת לי ופשוט שולטת ביומן שלי. זה קשה. זו לא רק התפיסה שלי, אלא גם של כל העמיתות שלי. התפיסה היא לאפשר למנהלות להוביל, להיות לצדן כמדריכה, יחד איתן ולא ממקום של פיקוח. מהניסיון שלי ומשיחות שלי עם העמיתות שלי, אני רואה יותר ויותר את המנהלות צורכות את הפיקוח למקום של להעצים את הארגון, למקום של ללכת עם הפיקוח ופחות ממקום של מפקח שבא לבדוק.

זה נורא תלוי איך מפקח מעמיד את עצמו. יש לי דוגמא אחרת ששם היתה יוזמה לא פחות טובה, שאמנם תפסה את הקהילה ואת היישוב אבל לא הצליחה להתרומם.

במה נתקלת מצד הפיקוח במקרה הלא מוצלח?

ההפך ממה שויקי תיארה.

מה למשל? באו ואמרו למה זה לא תואם את תוכנית הלימודים?

לא. לא נתנו את המקום ואת המרחב. כל מה שויקי אמרה לגבי מנהלות, זו התפיסה של מנהלים כלפי מורים ותלמידים.

עליזה ניהלה את בית ספר גן רווה במשך 10 שנים, והיא עשתה את זה בהצלחה. היא יצאה לשנת שבתון, וביקשנו ממנה להגיע לבאר יעקב בעקבות המודל שהיא הובילה ועשתה. מה שהיה חסר, זה המקום של הפיקוח מול כל צוות המורים.

מול צוות המורים, מול המשרד ומול הרשות.

צריך להראות למורים שאנחנו איתם. לתת להם את המקום. מה מורות צריכות היום? את ההכרה במה שהן עושות. חוץ מאשר לכתוב להן מכתב נהדר, ללוות אותן ולהראות את ההצלחות, אני לא יכולה לעשות כלום. לצערי, אני לא יכולה לשלוח אותן לסוף שבוע. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. זה דבר מאוד חשוב. המנדט שלי הוא לא רק ללוות את מנהלת בית הספר אלא גם ללוות את צוות המורים. הצוות צריך להרגיש שהמשרד והפיקוח איתו. אנחנו בפיקוח השכלנו להבין, שאנחנו לא רק עובדים מול מנהלת אלא גם מול צוות, מול חדרי מורים.

אני רוצה לעשות איזון. אני חושבת שזה הרבה יותר מול הורים והרבה פחות מול צוות. מה השיתוף הזה עשה? העלה את קרנו של בית הספר בכלל. הורה מתייחס עכשיו לבית הספר אחרת. מדובר בגיבויי שבית הספר מקבל, ומדובר במרחב העשייה הפורצת דרך המתאפשרת לנו ופילוס הדרך עם הרשות והמשרד. ייאמר לזכותה של ויקי, שאם אני אומרת: "אני צריכה שעות", היא עוזרת לי בזה.

איזה שעות למשל?

זה מול הנהלת המחוז. ברגע שמנהלת המחוז הבינה שמתבשל פה פרויקט משמעותי ונכון, ניתנו שעות מסל המחוז. זה ייאמר לזכותה של מנהלת המחוז.

האם למחוז יש סל שעות?

מנהלת המחוז נתנה שעות דיפרנציאליות לבית הספר. אנחנו רצינו לגייס גם את תלמידי החינוך המיוחד. כדי ללמד תלמיד בחינוך מיוחד למזג טקסט ולהוציא כאלה מסמכים שאנחנו רואים פה, צריכים לתת את השעות האלה. פה מנהלת המחוז נרתמה ונתנה שעות לבית הספר.

את יכולה להרחיב בנוגע לסל שעות של המחוז? איזה סוג של שיקול דעת מופעל?

ליוזמות חינוכיות מדובר במשאבים ותקציבים ולא בשעות. אני לא יודעת איך קוראים לסל הזה. אני לא רוצה לומר פה משפט שאינו נכון. יש סל שעות למחוז, אבל אני לא יודעת אם זה נקרא סל מנהלת המחוז או סל מנהלת שעות, אבל זה קיים. בפועל מנהלת המחוז העבירה שעות.

כלומר, למנהלת המחוז יש סוג של גמישות לתת שעות לפרויקטים.

אני רוצה לומר עוד משהו. ברגע שויקי זיהתה את היוזמה הזאת שלי ביחד עם המורים והביאה את מנהלת המחוז לראות את זה, מנהלת המחוז רצתה לקדם את זה. אם ויקי לא היתה מביאה את מנהלת המחוז, אני הייתי יכולה להמשיך לדבר לקיר.

אני רוצה לומר משהו לצורך האיזון. מנהלים מצפים לגיבוי גורף מצד המחוז, לפחות כלפי הורים. ברגע שהמפקח באמת מאמין במנהל, בתפיסה, בדיאלוג ובשיח שהוא עושה, אז הוא מחזיר את ההורים לבית הספר. במקרים אחרים צריך התערבות של הפיקוח, צריך את הגישור של הפיקוח בשיח של מנהל מול הורה.

אני מבינה את מה שאת אומרת, אבל אני חושבת שעדיין הלכנו רחוק מדיי. ברור שבמקרה בו מנהלת עושה פרויקט והכל נפלא אז גם קל לגבות את זה. השאלה היא, מה עושים במקרים שפחות קל לגבות. אני חושבת שהלכנו רחוק מדיי בלא לגבות ויותר מדיי בלהקשיב לכל הורה שמתקשר לכל בעל תפקיד. אני יכולה להגיד, שפה בוועדה אני מנסה להזיז את המטוטלת לכיוון שבו ככלל מגבים. כלומר, ברירת המחדל היא גיבויי, היא להחזיר לבית הספר, היא להגיד: "עד שלא מוצו התהליכים בבית הספר אנחנו בחוץ". בעיניי, המצב היום הוא ברמות בלתי נסבלות. כמו שתואר כאן, אי אפשר ללמד בהרבה מאוד מקומות. אם יש שני הורים וחצי, כאשר אחד מהם הוא עורך דין, זה יכול לסגור בית ספר. אם האווירה היא שלאחר שמישהו מרים טלפון למפקחת, למנהלת מחוז או לראש עיר מיד יש טלפונים למנהלת, למורים כדי לשאול מה קרה ויש דיונים וגישורים, זה לא טוב. הגישה היא גישה לא טובה, שמעבירה מסר לא בריא למערכת. בכל אחת מן הברירות נעשות טעויות. אני מעדיפה היום, שהטעויות יהיו בצד של גיבוי יתר, כי אנחנו מאוד-מאוד רחוקים מהמקום הזה.

ויקי נמצאת שם, וזו הסיבה שיש לנו שקט.

אני כבר הרבה שנים לא מנהלת בית ספר. אני מסכימה איתך, ואני חושבת שצריך למצות את כל התהליכים בתוך בתי הספר. היום אני יושבת בוועדות ערר במשרד, ואני יכולה להגיד לך שכל הורה שני מגיע אליי עם עו"ד לוועדת ערר.

זה דבר שאני פועלת לבטל אותו. לא לאפשר לעורכי דין להיכנס לסיפור הזה.

אני אומרת: "אני לא עורכת דין". אני מסכימה איתך בעניין של המטוטלת.

אני רוצה לחזור לנושא של שילוב הפרויקט עם תוכנית הלימודים. מי שעזרה לכם לתפור את זה לתוכנית הלימודים?

דר' עליזה אמיר, שהיא המדריכה המחוזית.

כמה אנשים כאלה קיימים היום במערכת, שיכולים לבוא לבתי ספר ולעזור להם לקחת פרויקטים באופן שמשתלב בתוכנית הלימודים.

ייאמר לזכותן של המפקחות והמדריכות המחוזיות, שבכל פנייה שלי לגבי בית ספר זה או אחר הן איתי. ברגע שמנהל אומר: "רוצה אני", הן מתייצבות. יש לי פרויקט נוסף עם עליזה אמיר בגן יבנה, ושם אנחנו מובילות סמינריסטיות בהדרכה בתוך בתי הספר כעתודה להוראה. כלומר, ברגע שמנהל אומר: "רוצה אני", הן מתייצבות. אני לא נתקלתי בשום בעיה עם אף מפקח שלא התייצב ולא הגיע לבית הספר. במקרה הזה מגיעה קבוצה: מפקחת לאומנות, מדריכה מחוזית לעברית, מדריכה מחוזית למחשבים, אני ועוד מפקח.

השאלה הזו היא לא רק כדי לדעת איך הצלחתם לפתור את הבעיה אצלכם. בכל דבר שאנחנו עושים, הכוונה היא שהוא יתרחב. אנחנו רוצים לדעת מה אפשר לעשות במערכת בכלל. אני חייבת להגיד, שמכל מה ששמענו עד עכשיו זה המקרה שהכי מתקרב למשהו שאמור להיות רחב. שמענו מקרים בהם היו המון מרכיבים ייחודיים, בתי ספר היו תחת גף ניסוי, קיבלו שעות ניסוי וזה הוגדר כניסוי. המקרה שלכם הוא המקרה הראשון שהוא לא תחת ניסוי, לא היו שעות מיוחדות לניסוי, לא הביאו מורים מיוחדים, אלא פשוט הושיבו על תוכנית הלימודים, על המערכת הממלכתית עם המשאבים הרגילים של המשרד, ועשו את השינוי. זה משהו שהרבה יותר אפשר לגעת בו ולהרחיב אותו. המרכיב של לקחת את היוזמה מהשטח ולתפור אותה עם תוכנית הלימודים, זה המשאב הקריטי כאן. השאלה היא, האם הוא קיים באופן שאפשר להרחיב את זה לרוב המכריע של בתי הספר בארץ, או שאת אומרת: אנחנו הסתדרנו, אבל אם אתם רוצים לעשות את זה עכשיו למאות ואלפי בתי ספר צריך לגייס לצורך העניין 100 עליזה אמיר כאלה, כי אין עוד אנשים במערכת שיודעים לעשות את זה.

אני מסכימה איתך. היום אנחנו באמת זמינות, אבל אם רוצים להרחיב את זה צריך לגייס יותר כוח אדם. היום יש לי ארבעה בתי ספר, שעליזה מלווה אותם ביחד איתי. אם אני ארצה אותה לעוד בתי ספר, אני אצטרך עוד כוח אדם.

אני רוצה לחזור לרמת בית הספר. תשאלי אותי מה יהיה שנה הבאה עם הפרויקט.

מה יהיה שנה הבאה עם הפרויקט?

המורים והרכזות לא מוכנות יותר להמשיך. הן עשו את כל העבודה במסגרת שעות השהייה שלהן של אופק חדש, ואת כל השאר הן עשו בבית. הן אמרו: "אין לנו חיים. יש לנו מוזיאון ובית ספר". אני צריכה לחשוב ולהיות יצירתית, ואולי ויקי תעזור לי להיות יצירתית.

יצירתית זה שהיא חרגה ב-120 שעות בתקן.

אני מבינה את הנושא הזה.

אני צריכה לאפשר למורות האלה לעבוד. אם באים ואומרים להן: עכשיו בשעה 16:00 אתן צריכות לחתום שעון כי אתן הולכות הביתה, הן אומרות לי: "תודה, ברגע שאני אחתום שעון אני לא אעשה כלום בבית. אני לא עונה לטלפונים של הורים, אני לא בודקת מבחנים, אני לא עושה כלום. אם את רוצה שיהיו לימודים, תני לי זמן לעשות". מתי אני אעשה את פרויקט המוזיאון? אני מאוד מוטרדת לגבי שנה הבאה. אני אמצא את הדרך, אבל אני מאוד מוטרדת.

בשנה הבאה תצטרכי ודאי פרויקט חדש.

מה פתאום? אני ישבתי עם ארכיטקטית, שהמייסד מממן עכשיו, כדי לשנות את המוזיאון איך שאנחנו רוצים אותו. המוזיאון הזה הוא פרויקט רב שנתי. בשנה הבאה, בכיתות ט', אנחנו רוצים להקים קפיטריה גלריה, שהילדים יהיו היוזמים, שהם יפעילו אותה, הם ילמדו לתקצב אותה, הם ילמדו איזה תפריט לעשות, הם יהיו טבחים, הם יהיו המלצרים. שכבת ח' לומדת איך לעשות סיורים משולטים בכל היישוב. יש לנו 9 סיורים שהילדים יצרו בתוך היישוב. זה לא מוזיאון שהולך להיסגר בשנה הבאה. זה לא פרויקט שנתי.

זה מוזיאון שייפתח לכל הקהילה אחר הצהריים.

לא רק לקהילה. אנחנו מצפים שבעוד שנה יצלצלו למוזיאון ויגידו: אנחנו רוצים סיור באנגלית באזור בתי הכנסת של היישוב. יש לנו סיור כזה. ייצאו תלמידים מבית הספר ויובילו את האנשים באנגלית.

אז איך את חושבת לפתור את הבעיה? שנה אחת גייסת את בית הספר, ואנשים הסכימו לעשות מעל ומעבר. אנחנו מנסים לבדוק דברים שהם ארוכי טווח, שיכולים להביא לשינוי במערכת. אתה לא יכול לדרוש מאנשים לגייס את כל כולם, כל השנים, כל הזמן. פעם בכמה זמן לשינוי בית הספר, לזריקת מרץ, אפשר. מכאן ואילך זה צריך להיות יציב. לצורך העניין, זה צריך להיות בין 08:00 ל-16:00. האם יש לך מחשבות איך את ניגשת לנושא הזה או מה את צריכה כדי שזה יתאפשר?

אני ניהלתי פרויקט של מיצוי זכויות לניצולי שואה במסגרת המועצה הלאומית להתנדבות. במסגרת השנה הזו הסתובבתי בהמון מקומות, ובכל מקום שבו ניהלו דיונים קראו לזה דיונים לצורך עבודה. אצלנו בבית הספר, כאשר מנהלים דיונים, זה נקרא שעות אוויר. אני מדברת מהרבה מאוד כאב. המורים צריכים זמן לשבת ללמוד ביחד. לא סתם פתחתי עם השקף של מהו ארגון לומד בעיניי.
אני אספר לך אנקדוטה: אחותי בבוסטון מלמדת בית ספר בעברית. הביאו להם את ה-PBL. היא באה לביקור השנה ודיברנו על זה. היא מספרת לי שמאז שהכניסו את הפרויקט הזה, בכל יום היא באה שעתיים מוקדם יותר לישיבות צוות, ורק אחר כך התלמידים לומדים. אני אומרת לעצמי: המורים אצלי צריכים לעשות את זה בין השמיכות, כאשר הם הולכים הביתה, ולא בתוך בית הספר כי אז זה נקרא שעות אוויר. אם רוצים מערכת מצוינת, צריך לאפשר למורים להיות מצוינים. כדי להיות מצוינים, אי אפשר מבלי ללמוד כל הזמן. מורים צריכים זמן ללמוד, זמן לשבת ביחד, זמן לאגם את המשאבים כדי ליצור עשייה משמעותית עבור התלמידים. כל עוד לא יבינו את זה, "אופק חדש" ו"עוז בתמורה" לא יעזרו. זה יוכל להתקיים כזריקת מרץ ולא כמשהו קבוע.

אני אגיד משהו בנושא של זמן אוויר. היה לנו דיון כאן, ואחת המורות דיברה על הצורך שלה לשבת עם מורים אחרים כמו אוויר לנשימה. זה מדהים עד כמה בכל הדיונים שהיו לנו עד עכשיו עם המורים, הדבר שעולה שוב ושוב זה הצורך של המורים לשבת אחת עם השני. כלומר, שיכירו בשעות שבהן הם יושבים אחד עם השני כשעות משמעותיות.

מתי הם עשו את כל התפירה של הפרויקט כחלק מתוכנית הלימודים? אני רוצה לספר לך, שכאשר מסתכלים על הציונים של מבחן המיצב שנערך בתחילת ובסוף שנה, רואים שהתלמידים עלו ב-10 נקודות בממוצע בעברית. כלומר, יש הוכחות בשטח. אם אתם רוצים הצלחות, בואו תנו לנו את הכלים.

האם לך כמנהלת יש גמישות? במסגרת אופק חדש יש איקס שעות פרטניות. האם יש לך גמישות להגיד: אני לוקחת מהשעות עבור מורים שיישבו אחד עם השני?

לא. מהשעות הפרטניות, בשום אופן לא. אלה שעות מול תלמידים. מהשעות של ישיבות צוות מותר לי לקחת רק שעתיים. אסור לי להרחיב את זה. הם צריכים שעות הכנה עם עצמם. על זה המורים שלי ויתרו מראש. את שעות ההכנה שלהם הם עושים אחרי הצהריים. אגב, הם עומדים על הרגליים האחוריות ואומרים שברגע שהם יחתימו שעון הם לא יעשו את זה יותר.

בבית ספר שלך עדיין לא מחתימים שעון?

עדיין לא מחתימים שעון. זה המזל.

אני אחלוק איתך כאן התלבטות. מצד אחד, אני לא רוצה לקדם את תפיסת המורה כמתנדב. אני לא אוהבת את התפיסה הזו. היא לא נכונה, והיא ודאי לא בריאה לאורך זמן. אני לא אוהבת את החתמת השעון בכלל, אבל יש משהו בזה שאתה אומר למורים: "יש שעות, ובשעות האלה משלמים לכם עבור עבודתכם". טוב שמורים יידעו שאחרי שעה מסוימת לא עונים לטלפונים. אני חושבת שהלכנו רחוק מדיי בזמינות האינסופית הזו של מורים, בעיקר בכל הנוגע להורים. ההנחה של זמינות אינסופית היא לא בריאה לחיים של המורים לאורך זמן. יש משהו באלימות של השעות, שאומרת: אלה השעות.

בתוך השעות האלה צריך לתת את המרחב ואת זמן האוויר לנשימה.

את אומרת: אם כבר מפעילים את האלימות הזו של השעון, תנו גמישות יותר גדולה בתוך מה שקורה בתוך השעות האלה.

או שעות נוספות.

או שעות נוספות. אפילו גמישות גבוהה יותר יכולה לעזור.

לא. אם אני אקח למורים את כל שעות השהייה לצורך ההכנה של הפרויקט בישיבות צוות, שזה מה שעשיתי השנה, אז מתי הם יבדקו מבחנים, מתי הם יכינו את השיעורים הרגילים, מתי הם יישבו עם הורים? זה לא בדיוק רק גמישות. זה לשנות את הרכב המשרה של המורה.

המשרד יכול לתת את כל המשאבים האנושיים. אנחנו מאוד משתדלים לתת את זה. בכל הנושא של עבודת הצוות – דגל שמובילים היום במשרד – לא חושבים איך עושים את אותה עבודת צוות אפקטיבית ויעילה. בעקבות זה שהייתי בשטח במסגרת מפקחים חוקרים, אני מצפה ממנהלת ומהצוות להיכנס ביחד לשיעורים כדי שתהיה למידת עמיתים. צריך ללמוד ביחד את השיעורים, להפיק לקחים, להיכנס לאחר מכן, לבדוק את השיעור ביחד ולנהל שיח, כדי שתהיה למידת עמיתים נכונה ומשמעותית ויהיה אפשר להפיק לקחים לגבי השיעור הבא. אנחנו לא מאפשרים את זה באמת. נוצר מצב שמסיימים שיעור ויושבים בחדר המורים ומדברים על השיעור. זה לא רציני. כשמפקח בא לבית הספר, צריכים לבנות את המערכת כך שהמנהל יוכל לנהל את השיח הזה. כאשר מדריכים באים, מצפים מהם להיכנס לתוך השיעורים וללוות את המורים בשיעורים. הם עושים את זה בתוך השיעורים, וזה נהדר. צריכים לתת גם את המסגרת לדיון, לשיח. זה דבר שהוא לא קיים, ולכן אומרים למורים: בואו נישאר בסוף יום וננהל את השיח הזה. כמה אפשר לבקש ממורה להישאר? צריכים לתת לזה מקום וחשיבה. אנחנו רואים כמה עבודת הצוות באמת מקדמת את הארגון ואת ההישגים הלימודיים. זה משפיע באופן ישיר על הישגי התלמידים.

אם היתה חשיבה שאומרת: "שעות השתלמות הן בבית הספר. כלומר, כאשר מורים לומדים אחד עם השני, זו השתלמות"?

באופק חדש יש דרגות. המורות הוותיקות, שאנחנו רוצים להעביר איתן ביחד את הPBL, לא יכולות להשתלם איתנו. זה לא נחשב להן. הן צריכות ללכת לאוניברסיטה בשביל להשתלם.

יש לנו 6 כאלה אצל עליזה.

ולמורות צעירות יותר ההשתלמות בתוך בית הספר כן נחשבת?

למורות המגיעות מהסמינר, לא. הן חייבות להשתלם במסגרת המכללות.

אבל יש דרג ביניים, שההשתלמות בתוך בית הספר כן נחשבת לו?

רק לדרג ביניים מאוד ספציפי. אני רוצה לספר לך, שלי בבית הספר יש 15 מורים חדשים, מהם 9 סטאז'רים. בסך הכל יש לי 30 מורים. תראי לכמה מורים ההשתלמות הזו לא יכולה לתת מענה. זה לא ייחשב להם.

זה נכון לאפשר למורים להמשיך את זה במכללות. זה נכון לאפשר למורים להגיע לאקדמיה ולהשתלם שם. זה לא צריך להיות במקום.

בסוף, הדברים יצטרכו להיות במקום. היום, למערכת החינוך הוחזרו הרבה מאוד כספים. השאלה היא, איך משתמשים בכספים האלה. הרבה יותר כבר לא יהיה. לכן, אנחנו שואלים את עצמנו, האם הדרך בה עושים שימוש בשעות ובכספים היא הדרך הטובה ביותר. צריך להסתכל על ההשתלמויות ועל השעות הפרטניות. בית ספר אחד אמר לי: "המורים לאנגלית ולמתמטיקה מפורפרים בשעות הפרטניות, ואילו המורים בשאר המקצועות לא ממש. אין ביקוש לשעות הפרטניות שלהם".

מה זאת אומרת ביקוש? שעות פרטניות זו חובה. זה אמנם הולך לפי בקשות הילדים, אבל אנחנו מחייבים אותם.

מבחינת האיזון, הצרכים הם במקצועות מסוימים ולא ממש במקצועות אחרים. השאלה היא, האם נכון או לא נכון להגדיל את הגמישות של השימוש בשעות הפרטניות במקצועות מסוימים.

בנוגע להשתלמות - אי אפשר שיהיו השתלמויות גם במכללות, גם באוניברסיטאות וגם בתוך בתי הספר. צריך להחליט איפה יותר. אני אישית חושבת: פחות מכללות, פחות אוניברסיטאות ויותר בתוך בתי הספר. זו תפיסת עולם. אין גם וגם. זה כבר לא יהיה.

אולי השתלמות בתוך בית ספר עם עקרונות שיהיו בהשתלמויות אקדמיות. למשל, אנחנו זקוקים להשתלמות אקדמית שתוביל איתנו את ה-PBL. אנחנו לא רוצים לעשות רק השתלמויות סדנאיות.

את זה אף אחד לא מונע ממך. את זה את יכולה לעשות.

אבל זה לא נחשב למורים.

זה משהו אחר, אבל זה לא מונע ממך לעשות את זה.

אם הייתי יכולה לעשות את זה, כך שגם ירדנה, יעל ועופרה היו יכולות להיחשב כמי שמשתלמת ולקבל על זה גמול, זה היה אחרת.

זו נקודה חשובה. האם יש עוד דברים שחשוב לכן להעלות?

אני לא חושבת שהמוזיאון זה האישיו.

אחרי שיצא הסרט "משפחת הקיסרים" על הפינגווינים, אמר מישהו: "הייתי מאוד רוצה שעכשיו יבינו בהוליווד שצריך להסתכל גם על הפרויקטים שלא נראים בהכרח מובטחים, אבל אני יודע שמה שיקרה עכשיו זה שיהיו הרבה יותר סרטים עם פינגווינים". כך גם כאן, המטרה אינה שכל בתי הספר בישראל יקימו מוזיאון. לכן, השאלות שלי היו על כל התהליכים.

היתה הכוונה של נילי, מה צריך להיות כדי שדברים כאלה יקרו. אני מאוד אהבתי את זה שאת התעקשת על העניין של השעות. בעוונותיי, אני אף פעם לא הסתכלתי על שעות, ואני אפילו כועסת על מורים ששואלים אותי על שעות. אני אומרת: אתה באת לשליחות ואתה שואל אותי על שעות?" מצד שני אני מבינה שזה אי אפשר.

אתה לא יכול לבנות מערכת על הרעיון של המורה כמתנדב. שליחות זה יפה, אבל אם השליחות הזו הופכת לכיסוי של לא לשלם עבור עבודה, זה לא פתרון מערכתי לאורך זמן. פתרון מערכתי חייב להיבנות על משאבים אמיתיים. מורים ששואלים, הם צודקים. אם מורים אומרים: ברגע שיהיה שעון אני בשעה 16:00 לא עובד, אני מעודדת אותם. המערכת צריכה להתחיל לדעת איך לעבוד מ-08:00 עד 16:00. אז יתחילו השאלות של גמישות, של השתלמויות וכל הדברים האלה.

של שעות למידה למורים.

איך מאפשרים למורים לעבוד בצוות, ללמוד אחד עם השני, ללמד אחד את השני, ללמוד ביחד? המערכת לא יכולה להיבנות על העיקרון של שליחות. אלה דברים מאוד יפים, אבל אני מאוד נזהרת ממילים מאוד יפות, שהן כסות למציאות שלא יכולה להתקיים. לכן אני מתעקשת על כל השאלות הטכניות. המטרה בסוף היא שלא יהיו עוד מוזיאונים. המטרה היא לא לדעת שאתם עשיתם יופי, לטפוח לך על הכתף ולהגיד "איזה יופי". הרבה אנשים יסיקו מהסיפור שלך: "תמצאו מנהלת ומפקחת אדירות, והן יפתרו את הבעיות". זה לא פתרון מערכתי. פתרון מערכתי לא מטיל את האחריות על מציאת סופרמנים שיודעים לפעול במערכת לא מתפקדת. מערכת מתפקדת צריכה לדאוג שכל האנשים שנמצאים בתוכה יונקים את האווירה של המערכת, יודעים שכך עובדים, שלכל בית ספר יש פרויקט ויוזמות, שליוזמות ניתן מענה מהפיקוח. אלה דברים שצריכים להיות מערכתיים. לכן, אני אף פעם לא יוצאת עם אמירה: "תמצאו מנהלים נפלאים והכל יסתדר". זו לא שיטה, והרבה אנשים חושבים שזה הפתרון. זה נהדר, אבל זה לא פתרון מערכתי.

אני אמרתי שאהבתי שהתעקשת על השעות, כי יולי שמלווה אותי אומרת: "עכשיו, בואי נדבר על סדירויות", ואני ממש כועסת עליה.

מה זה סדירויות?

סדירויות זה איך מקצים שעות לדברים. אני כועסת עליה ואומרת: "איך את מדברת על שעות במערכת. צריך להוציא יש מאין. אין לדבר על שעות". אם את כמי שמובילה את הוועדה הזו תצליחי בזה, את פיצחת את הכספת של העניין.

אני מנסה לראות, איך מגדילים את הגמישות, איך מעבירים משאבים מכיוון לכיוון מתוך מה שיש היום. יש המון כספים בנושא של השתלמויות. אני רוצה לבדוק, איך דואגים שזה יעבור למסגרת של מורים שמלמדים מורים, מורים שלומדים ביחד. אני חושבת שיש לזה ערך אדיר. יותר לא יהיה. אני לא בונה על דברים שהם לתת יותר. זה יהיה נחמד. יודעים מה לעשות אם יהיה יותר. השאלה היא, איך אנחנו יודעים לארגן אחרת את מה שיש.

יש שתי סוגיות שעלו כאן מאוד חזק. האחת היא הנושא של מוטיבציה. יש בעיה מאוד קשה עם המוטיבציה של תלמידים ללמידה. זה משהו שלא רק עליזה התמודדה איתו במקרה הספציפי של באר יעקב. זה משהו שקיים במערכת. אגב, במיצבים כן בודקים את הנושא הזה, כי זו בעיה ידועה. עושה כאן בית ספר מאמצים כדי להניע תלמידים ללמידה, כדי לעודד למוטיבציה, עם כל ההיבטים האחרים של הורים וכו'. אני חושבת, שצריך להבין שיש כאן משהו שדורש טיפול מערכתי במערכת החינוך. בהמשך לזה, השינויים והרפורמות אפשרו זמן עבודה למורים. נעשו שינויים בתוך בתי הספר. יחד עם זאת, עם כל המערכת השוויונית הזו, צריך לתת משאבים, לתת גיבוי ולתת את אמצעי העבודה לבתי ספר שמקדמים יוזמות, שמריצים חדשנות, שמובילים שינויים. זה משהו שחייבים לתת עליו את הדעת, בין אם מדובר במשאבים נוספים ובין אם מדובר בחשיבה אחרת. צריך לתת פוש לעניין.

אני חושבת, שאם יתנו לי יותר שעות בגלל הפרויקט הזה, אני אוכיח עלייה ומצוינות במתמטיקה ובשאר המקצועות.

יש יוזמות של המשרד. בתי הספר מתוגמלים כספית.

זו נקודה מעניינת. יכול להיות שיש מקום שהתגמול לבתי הספר יהיה בשעות.

התגמול על יוזמות זה בדרך כלל מצ'ינג. אם המשרד נתן 5,000 שקלים, גם הרשות צריכה לתת 5,000 שקלים.

ויש הרבה רשויות שלא נותנות.

ואז אין את זה.

מה קרה עם האווירה בבית הספר?

איזה הבדל! היה לי בית ספר עם תגרות איומות. בתחילת השנה הזו כאשר המפקחים החוקרים יצאו מבית הספר, היתה תגרה אלימה ביותר מחוץ לבית הספר. הם יודעים שכאשר הם עוברים את השער הכל קורה. היום את לא מתארת לעצמך איזו אווירה יש בבית הספר. לא נעים לי להגיד. מורים שבאים להתראיין אצלי בבית הספר אומרים לי: "יש כאן אווירה של בית". זה לא היה כך. היה מתח. היה ריח של אלימות, והיום זה אחרת.

אני קוראת לזה "אלימות כבושה".

אפשר היה לראות את זה גם בתחילת השנה. המדשאה בכניסה לבית הספר היתה ריקה בהפסקות. לקראת אמצע השנה, זה היה מקום הכינוס של שכבת ז'. יצאו להפסקה, ישבו שם, אכלו, שוחחו ושיחקו. האווירה היתה מאוד בטוחה. למי שעומד מהצד נראה שמרגישים בטוח.

איך וידאתם שהתקנון שנבנה אכן נאכף ומיושם? כלומר, אם החלטתם שלא מאחרים, איך דאגת שכל המורים ידאגו שלא יאחרו?

אני עומדת כמעט בכל בוקר בשער על מנת לקבל את התלמידים. אם לא אני, אז מישהו מצוות המורים. בעניין האיחורים – יש לנו דף, שבו כל ילד כותב למה הוא איחר ומה הוא צריך לעשות כדי לא לאחר. הוא כבר מעדיף להגיע בזמן רק לא למלא את הדף הזה.

חשוב לי לומר משהו בנוגע לשיתוף הורים. עליזה מאפשרת להורה להביא הורה מהנהגת הורים לשיחה. להורה מותר להביא הורה מוועד ההורים שייצג אותו. ברגע שעמית הורה שומע את ההורה, ההורים מסתכלים על זה אחרת.

אני רוצה לשאול שאלה קצרה את עליזה. האם את חושבת שאפשר היה לעשות את מה שאתם עשיתם בתיכון?

אני חושבת שכן. למשל, פרויקט במוזיקה. את הפרויקט שאני עשיתי אפשר לעשות פר מקצוע. אפשר לעשות פרויקט בביולוגיה. צריך לראות איך בתוך הפרויקט משחילים את כל תכנית הלימודים והמושגים הבסיסיים. אפשר ואפשר. אתמול אמרתי לך לא, ואני בטח מאכזבת אותך עכשיו.

להפך. זה משמח אותי לשמוע שכן.

בעוד שנתיים בית הספר צומח לתיכון, אז תבואי לראות.

יש לי הערה שחשוב לי מאוד לומר. אני כל הזמן בתחושה שיש הצלחות בתוך מערכת החינוך, אבל יש קושי למדל אותן ולהפוך אותן להצלחות ברמת המערכת. מצד אחד זה מאוד משמח לשמוע את הדברים האלה, אבל מצד שני זה מאוד מתסכל למה ההצלחות האלה לא ממודלות והופכות להיות הצלחה של כלל המערכת.

כי כל המערכת עדיין לא נכנסה למתכונת בה המערכת לומדת.

למתכונת בה המערכת היא ארגון לומד.

יש קבוצה של מובילי פדגוגיה, שזהבה שמש ויהודית קדש מובילות במטה ביחד עם כל המחוזות. יש למידה מהצלחות. יש קבוצה של בתי ספר – שהובילו את זה ביסודי, והוציאו את עליזה מהקבוצה, לצערי - ושם לומדים על העקרונות הפדגוגיים ומה קורה בבתי הספר. כרגע הם בוחנים מה קורה בבתי הספר האלה ואיך אנחנו מתחילים להוריד את זה לכלל בתי הספר.

אני אגיד לך מתי אני אשתכנע שזו הופכת להיות אווירה מערכתית, כאשר יבואו לכאן הרבה יותר ממשרד החינוך. לא המפקחת. אני רוצה לראות שאנשי משרד החינוך מבינים שכאן זו השעה וחצי הכי יעילות שתהיינה להם בסדר היום שלהם.

אם היה מתנהל פה דיון ובית הספר היה מציג יוזמה המקדמת את ההישגים במיצבים, בפיזה ובטימס, את חושבת שהחדר הזה היה מלא יותר? אני חושבת שכן.

כן. אין ספק.

זה גם מקדם, רק לא באופן ישיר.

חשוב לשפר הישגים. חשוב להצליח בפיזה, חשובים התדמית שלנו וההישגים שלנו בעולם, אבל אנחנו שמים את עיקר המשקל על זה. אנחנו פחות מתעסקים בתהליכי למידה משמעותיים.

זה קיצור דרך.

מה שמדהים הוא שאין דילמה ואין מחיר. כאשר אתה עושה את זה, אז יש לך את זה.

מה חווה מנהל? מנהל שנמצא במפגשים עם מפקחים או בדיונים כאלה ואחרים, שומע כל הזמן רק על המבחנים והמדדים. זה גם מה שפורסם בעיתון.

לכן, התשובה לשאלה של נילי היא שעדיין אין את האווירה. כלומר, עדיין אין הפנמה של העיקרון המרכזי: תקשיבו למורים, תקשיבו למנהלים, תתפרו להם את החליפות המתאימות.

גם שמפקחים ילמדו אחד מהשני. ויקי היא לא דוגמא. רוב המפקחים לא מאפשרים את זה, ועושים עבודת פיקוח.

אני לא מסכימה. אני יושבת עם עמיתות, וזה לא מה שעולה.

זה נכון. לי יש חברות מנהלות. חגית, תגידי את.

יש עוד מפקחים שמעודדים, אבל גם המפקחים נמצאים במקום שאנחנו נמצאים. יש מסר שעובר. המסר הוא שקודם כל רוצים להצליח במבחנים הבינלאומיים.

ויש מפקחים שיכולים למסך את זה ולהבין מה העיקר.

אבל צריך שהמערכת תעזור למסך את זה. לא סתם אני מקדישה בכל שבוע זמן לנושא. אני רוצה שזה יתחיל להיות ברור. אנחנו גם מעבירים את כל הדבירם האלה למשרד.
אני רוצה לסכם את הישיבה. אני רוצה מאוד להודות לכם על העשייה, על היוזמה, על ההצגה ועל מתן המענה לכל השאלות. זה עדיין לא מודל מלא, ועדיין צריך לראות איך בונים את זה באופן מערכתי לאורך זמן, אבל אפשר לראות איך בתוך המערכת הקיימת, מתוך הדברים הקיימים, מתחילים לייצר את השינוי. אני רוצה להודות לכן על שחלקתם את זה איתי ועם הוועדה, ואנחנו נדאג להעביר את זה הלאה. תודה רבה, הישיבה נעולה.
הישיבה ננעלה בשעה 10:40.