PAGE
9
ועדת הכלכלה
10/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 911>
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שלישי, כ' בתמוז התשע"ב (10 ביולי 2012), שעה 10:00

<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת גילוי קבלת תמורה נוספת כתוצאה מזיקה עסקית), התשע"ב-2011>

חברי הוועדה: >
כרמל שאמה-הכהן – היו"ר

>
דרור גוברמן - מנהל המחלקה לשירותי רפואה קהילתית, משרד הבריאות

תמר פינקוס - ממונה הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

נעמי רייש - הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

חנה טירי וינשטוק - יועמ"ש הרשות להגנת הצרכן, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה

אילן אליהו - סגן רשם הקבלנים, משרד הבינוי והשיכון

עדנה לרמן - חברת הנהלה אדריכלית, אגודת אדריכלי הפנים

רן פרח - מזכ"ל האגודה, אגודת אדריכלי הפנים

יעקב מיטרני - יו"ר, אגודת מורי הדרך

סוזנה רבינוביץ - מנהלת המחלקה המשפטית, איגוד לשכות המסחר

זאב פרידמן - יועץ משפטי, המועצה לצרכנות

תמר גנות - משנה למנכ"ל, אמון הציבור

שני אלוני - תחום מדיניות ציבורית, ההסתדרות הרפואית בישראל

מירב אלקבץ - ממונה על הגנת הצרכן, המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין

תומר אלקבץ - עו"ד, המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין

יוסי פתאל - מנכל, התאחדות סוכני הנסיעות

אהרון אביטן - מנכ"ל חברת גז יגל, חברות הגז

זאב גולן - מנהל החטיבה הביתי, דורגז החדשה, חברות הגז

רועי נחמיאס - משנה למנכ"ל, חברת גז יגל, חברות הגז

אילן שפירא - מנהל תחום אסדרה עסקית, חברת דואר ישראל

עמיהוד אתגר - מנכ"ל, לשכת מארגני התיירות

דניאל וקס - נציג הלשכה, לשכת עורכי הדין

אתי בנדלר

לאה ורון

יפעת קדם
<הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת גילוי קבלת תמורה נוספת כתוצאה מזיקה עסקית),>
התשע"ב-2011

אנחנו פותחים את הדיון. על סדר היום הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון – חובת גילוי קבלת תמורה נוספת כתוצאה מזיקה עסקית), התשע"ב-2011. אני מבין, לאחר ישיבות שקיימנו גם עם היועצת המשפטית של הוועדה וגם עם נציגי הממשלה, שיש בעייתיות בקידום החוק בנוסחו כרגע. הממשלה רוצה להציג את העניין?

כשנכנסנו לעובי הקורה והתעמקנו בהצעת החוק כדי לראות באמת מה הנוסח הראוי, ראינו שהצעת החוק בסופו של דבר הופכת להיות בלתי ישימה. הצעת החוק אומרת שעוסק שנותן שירות לצרכן ומקבל תשלום או טובת הנאה בכסף או בשווה כסף מעוסק אחר שיש לו אליו זיקה עסקית, חייב לגלות לצרכן פרטים בעניין התמורה הנוספת.
שתי שאלות הטרידו אותנו. השאלה הראשונה היא על מי תחול הנורמה, האם על מספר מצומצם של נותני שירות, האם רק על בעלי מקצוע, האם לא להגביל ולקבוע שכל עוסק שעושה עסקה עם הצרכן. השאלה הזאת מאוד חשובה לעניין קביעת הנורמה. אנחנו הגענו למסקנה שהפרקטיקה הזאת של קבלת טובת הנאה מעוסק אחר היא פרקטיקה שיכולה להיות רווחת במגוון מאוד רחב של עסקאות. זה יכול להיות אצל סוכני נסיעות, זה יכול להיות אצל מדריכי תיירות, זה יכול להיות גם אצל אדם שמוכר מוצרים, לאו דווקא מי שנותן שירות. הוא מוכר מוצרים מסוימים מייבואן בלעדי של אותו מוצר. הוא מקבל טובת הנאה מאותו ייבואן בלעדי כדי שימכור דווקא את המוצרים האלה. זה יכול לחול בשירותים רפואיים, תרופות, אביזרים רפואיים, כמו למשל מדרסים. זה יכול לחול בכל ענף הבנייה – שיפוצים, אדריכלים, קבלנים. אנחנו יודעים שבפועל התופעה הזאת רווחת בעיקר אצל קבלנים. יש פריסה מאוד רחבה של בעלי עסקים שהצעת החוק הזאת יכולה להיות רלוונטית לגביהם. אנחנו לא חושבים שנכון לצמצם את הצעת החוק רק לבעלי מקצוע או לרשימה מסוימת של נותני שירותים. מאוד קשה לנו לבוא היום ולקבוע רשימה כזאת, במיוחד לאור העובדה שגם אין לנו תלונות קונקרטיות בנושא.


הצעת החוק מדברת על עוסק הנותן שירות לצרכן. זה צריך להיות רחב לכל מי שעושה עסקה עם הצרכן, גם מי שמוכר מוצר, כמו הדוגמה שאמרתי מקודם לגבי עוסק שמוכר מוצרים של ייבואן בלעדי. אני לא רואה למה להחריג דווקא אותו מנוסח החוק. נשאלת השאלה מה הנורמה שאנחנו מחילים. אנחנו אומרים שצריך לגלות לצרכן זיקה עסקית. זאת צריכה להיות נורמה שאפשר לאכוף אותה, נורמה ישימה. לבוא היום ולדרוש מכל העסקים שעושים עסקאות למסור מסמך בכתב שמהווה גילוי היא נורמה, לטעמנו, לא סבירה. היא אולי הייתה יכול להיות ישימה אם היינו קובעים שזה יחול רק על מספר מצומצם של בעלי עסקים, אבל היא בהחלט, לטעמנו, לא ישימה כשמדובר במכלול עוסקים שמצויים במשק. יכול להיות שיש נוספים שאפילו לא חשבנו עליהם. אם לא תהיה חובה בכתב אנחנו, הרשות להגנת הצרכן, לא נוכל להוכיח פרקטיקה כזאת. גם אם זאת תהיה רק הפרה אזרחית אני חושבת שלצרכן יהיה מאוד קשה להוכיח פרקטיקה כזאת. הוא יצטרך להוכיח שהמליצו או שחייבו אותו. העוסק תמיד יכול לבוא ולהגיד שהוא לא שלח אותו, שהוא הלך בעצמו. איך הוא יוכיח את זה בבית משפט? צריך שתהיה זיקה עסקית. זה דבר שמאוד קשה להוכיח. בדרך כלל כאשר יש עסקאות כאלו בין בעלי עסקים אני מניחה שלא תמיד יש מסמכים כתובים, לכן קשה מאוד להתחקות אחרי הפרקטיקה הזאת. אנחנו בסופו של דבר הגענו למבוי סתום. אנחנו לא יודעים איך להמשיך מהנקודה הזאת. אנחנו חושבים שגם אם תהיה נורמה כללית בחוק – כמובן לא עבירה פלילית - היא לא תהיה ישימה. אם צרכן יחשוב שנגרם לו נזק והוא ירצה ללכת לבית משפט יהיה לו מאוד קשה להוכיח את הפרקטיקה הזאת בבית משפט. הפרקטיקה הזאת, לטעמי, תהיה אולי כתובה בספר החוקים, היא לא תהיה ישימה.

מה לגבי מצב שהרשתות הן גם היבואניות של מוצר מסוים?

הצעת החוק מדברת על קבלת תמורה מעוסק אחר. היא תחול אם נרחיב את זה על כל עוסק שעושה עסקה.

לא הבנתי על מה מדובר.

נניח יש רשת מוצרי חשמל שמוכרת טלוויזיות והיא גם יבואנית של מותג מסוים. היא מציגה מבחר של מותגים לצרכן. כשהצרכן מגיע היא מציגה לו את האופציות השונות עם המפרט הטכני ועם המחירים, אבל אין גילוי נאות שאותה רשת היא גם היבואן של אחת מהברירות שהיא הציגה. יכול להיות שבגלל זה היא תמליץ לצרכן על אותו מוצר, כי על אותו מוצר היא מרוויחה פעמיים.

בוודאי, יש אינטרס כספי.

לפי הנוסח זה מאוד רחב. הנוסח מדבר על קבלת תמורה מעוסק אחר כתוצאה מזיקה עסקית. ההצעה הזאת כן תחול אם אני מוכרת מוצרים מסוימים של יבואן בלעדי ושל יבואנים אחרים. יש לי איזה שהוא הסכם עם יבואן מסוים שאם אני מוכרת את המוצרים שלו אני מקבלת טובת הנאה. זה יחול אם אנחנו מרחיבים את זה לא רק לעוסק אלא לכל עוסק שעושה עסקה. הדוגמה שנתת היא דוגמה שלא מתאימה כל כך לנוסח הזה. היה צריך לנסח את החוק בצורה רחבה יותר כך שיתגלה לי על כל עסקה שיש לי בה עניין אישי.

השאלה היא מה זה עניין אישי.

בחוק המתווכים אמרנו..

עניין עסקי רגיל. כל סוחר רוצה להשיא את רווחיו למקסימום.

כשצרכן נכנס לחנות בגדים ברור לו שלמוכר יש עניין אישי למכור לו.

לא רק שיש לו עניין אישי למכור. נניח שהוא מוכר בגדים של מספר יצרנים. הרווח שיש לו מכל אחת מהמכירות של יצרנים שונים הוא שונה. ברור ..

הרווח והתנאים. פריסת התשלומים, תנאי התשלום.

ככל שהוא ירוויח יותר ממכירת בגדים של יצרן מסוים כך הוא ישמח למכור את אותם..

יש את העניין של סוכני מכירות. כשאתה נכנס לכלבו גדול לכל מותג של מוצרי טיפוח יש סוכנת. כשאני מתעניינת באיזה שהוא מוצר כללי הסוכנת מנסה לשכנע אותי..

הזיקה פה גלויה וברורה. אין בעיה שתהיה זיקה.

היא לא כל כך גלויה. אם אני נכנסת לפארם וניגשת אלי מישהי אני לא יודעת אם היא עובדת של הפארם או עובדת של אחת מהחברות שמאוד מעוניינת דווקא את הקרם הזה או את המוצר הזה לתת לי.

אני דיברתי על הדוכנים של כל חברה וחברה.

לא דוכנים. בכלבו שמוכר את כל המותגים היא משכנעת. היא מקבלת עמלה..

אפילו אם היא לא מקבלת עמלה. נניח שכל המוכרים לא מקבלים עמלות בכלל, או שהם מקבלים עמלה שווה לפי גובה המכירה שלהם. לצורך העניין הסופר פארם. ייתכן שנתח הרווחים שהוא מקבל כתוצאה ממכירת מוצרי אסתי לאודר, אהבה, רבלון הם שונים.

הוא מטפח בעיקר את המוצרים שלו, של לייף. תנסה להיכנס ולראות.

את המותג העצמי שלו. בוודאי. זה הכי משתלם לו.

מישהו מאיתנו יודע כשאנחנו נכנסים לסופר פארם שהוזכר פה אם אשת המכירות היא של אחת החברות או של הסופר פארם עצמו?

הנציגות של החברות הקוסמטיקאיות הן בדרך כלל של החברות.

הן נושאות בדרך כלל תג של אותה חברה. זה דווקא די ברור.

במכירה של מניות בנקים יש חובת גילוי מפורשת.

זאת הסדרה מאוד ספציפית מטעמים ברורים, לא מהטעמים שעומדים פה.

אנחנו חושבים שהצעת החוק מאוד מאוד חשובה. אפשר לדבר על הדרך להפוך אותה לפרקטית. אני מאוד מעריכה את גילוי הלב לגבי בעיות האכיפה. בעיות אכיפה רק מעידות יותר על הכשל שקיים. אנחנו נמצאים כאן במקום של כשל כפול. יש איזו שהיא הנחה שברור שלעוסקים יש שיקולי רווחים. זה משהו שהוא בכל התקשרות עם כל עוסק ועם כל עסק. זה הגיוני וחלק ממהלך העסקים הרגיל. יש עולם שלם - למיטב הבנתי זה מה שהצעת החוק באה לטפל בו -של טובות הנאה ושל צ'ופרים שהם מתחת לפני השטח, שהם לא גלויים לצרכן. הדבר הזה יוצר כשל שוק מהבחינה הזאת שיש ערך כספי שבסופו של דבר הוא על גב הצרכן. יש מעבר לזה את הבעיה הגדולה של היידוע. אני חושבת שהחשיבות של הצעת החוק הזאת היא על שיקוף המציאות. הדוגמה בפארמים מצוינת, היא ממש מדגימה את זה. כשאחת המוכרות במחלקת הקוסמטיקה נראית כמוכרת של סופר פארם או כיועצת כללית והיא למעשה של חברה מסוימת זה בעייתי. כאשר יש לה תג של חברה..

למה זה בעייתי?

בגלל שיש כאן איזו שהיא הטעיה שהצרכן לא מודע לה. הצרכן נמצא כל הזמן בפערי מידע.

כתוב אסתי לאודר.

אם כתוב אין בעיה.

זה בדיוק מה שאמרתי.

הבעיה היא שלא ניתן לאכוף את מה שאת אומרת. זאת הבעיה.

צריך למצוא את הדרך לאכוף את זה. יש פה איזה שהוא מצב שבו יש הרמת ידיים..

בוא נדבר באופן קונקרטי איך אוכפים. ברגע שנורמה מופיעה בספר החוקים צריכה להיות אכיפה.

אני אומרת שבמישור הפלילי וגם במישור האזרחי יהיה מאוד קשה לצרכן להרים את הנטל. איך הוא יוכיח זיקה עסקית?

לפעמים יהיה לו קשה, לפעמים הוא יוכל בצורה ברורה יותר. אין היום בכלל את האיסור על זה.

לא משנה. לא קובעים איסור ליופי.

יש מקומות שיש בהם איסורים.

בכל עבודה יש איסורים.

יש איסורים ספציפיים.

האיסור היחידי שמצאתי זה לגבי אדריכלים ומהנדסים. מצאתי הוראות אתיקה לגבי לשכת עורכי הדין שלא מחייבות גילוי ללקוח, לצרכן אלא על עצם העברה לתיק אחר. אי אפשר יהיה להעביר לעורך דין אחר ללא הסכמת הלקוח. הוא לא אמור לדעת שהעו"ד המעביר מקבל שכר טרחה כתוצאה מהעברת התיק.

אני חושבת שראוי שגם את זה..

יש גם הנחיה קודמת של הממונה על הגנת הצרכן הקודם שהנחה, במיוחד ברשתות של עשה זאת בעצמך, את אותם מוכרנים שהם נציגים של החברות לציין באופן מפורש או באמצעות תגים שיבהירו שהם אכן נציגים של אותן חברות ולא אנשים אובייקטיבים.

אני לא יודעת אם זה נכון או לא - אלו השמועות שהגיעו אלי ולכן אני מדברת בזהירות רבה – אבל נאמר לי שרופאים רושמים לפעמים תרופות של יצרן מסוים כי אותו יצרן דואג לשלוח אותם לכנסים או לתת להם מתנות אחרות. אינני יודעת אם זה נכון או לא. זה כבר סקטור אחר. מה שאני מנסה לומר זה שהתחולה של זה רחבה מיני ים. כמעט ואין סקטור במשק שזה לא נוגע אליו בדרך זו או אחרת.

זה נכון. יש לי שתי בנות שהן ד"ר. זה קורה בכל העולם. זה לא אופייני לישראל. לא ניתן למנוע את הדברים האלה בחוק. למי שרוצה לתת ונותן את זה מהצד או בדרך חילופית ככנס את לא יכולה לבוא בטענות.

איך תשייכי את זה ותגידי..?

מה שאת מתארת היא תופעה שקיימת בשוליים. היא איננה מעידה על הכלל. הכלל הוא שיש הסדרה אתית שבה הדברים האלה ממומנים באמצעות גילוי נאות במוסד הרפואי ששולח את הרופא לכנסים. יש נסיעות לחו"ל, יש מחקרים מטעם חברות תרופות, אבל כשאנחנו מדברים על 99.9% מהפעילות הרי המוטיבציות הן מוטיבציות של טיפול בפציינט מול סל של תרופות ובדיקות שמעמידים לרשות אותו עובד שנמצא במערכת הציבורית. כאשר אדם עושה את הדברים במערכת הפרטית קיים הנושא של התרשלות רפואית שמאוד לא מעודד את הרופא לשלוח לבדיקות מיותרות. כמובן שיש עניין אם צריך לעשות בדיקת דימות מסוימת, כן או לא. נכון שיש לפעמים הטעיות, בעיקר במערכת הפרטית, לטובת שימוש בתרופות יותר חדישות כיוון שהן לא הוצעו במערכת הציבורית. לפעמים הן אינן ממומנות באופן ציבורי. בנושא הגילוי הנאות התופעה הזאת תופסת למטופל 0 קצה של העשייה. הטלה של חובה של גילוי נאות לכל אינטראקציה בין הרופא למטופל היא דרקונית ולא ניתנת ליישום. היום במרבית הקופות שרושמים תרופות –אני אשתמש בתרופה מאוד ותיקה, תרופה בשם אמוקסיצילין שכולם מכירים אותה בשם מוקסיפן - הרופא לא יודע איזה תכשיר יסופק למטופל שלו. זה יכול להיות כל אחת מהחלופות הגנריות שרשומות. אולי הוא צריך גם גילוי נאות לזה שאין לו מושג מה הולך להיות מסופק, כי אחר כך יכולים לבוא בטענות ולהגיד למה הוא קיבל את התכשיר הגנרי היותר זול מבין ה-4 שקיימים. אין לזה גבול, זה דרקוני ומבחינתנו זאת תקנה שאי אפשר לעמוד בה.

אני רוצה להוסיף עוד על מה שנאמר פה. הזכרת את הקוד האתי. מבחינת הקוד האתי התקשרות שבה חברת תרופות או איזו שהיא חברה שנותנת איזה שהוא שירות רפואי אומרת לרופא שהיא תתגמל אותו פר מטופל, זאת התקשרות פסולה.

זה ברור.

כאשר יש אפילו מראית עין של חשש לפגיעה בחוות הדעת המקצועית של הרופא, יש חובה אתית לדווח למטופל על כך שהוא חבר בצוות היועצים של החברה. יש חובת גילוי למטופל. יש איסורי פרסום בפקודת הרופאים. יש גם איסורים שקיימים בחוק זכויות החולה. יש מערכות חוקים שקיימות כבר בתחום הזה. כמובן שהקוד האתי של הרופאים עוסק בהרחבה בכל הקשר עם חברות התרופות, עם החברות המסחריות. יש גם אמנה של ההסתדרות הרפואית עם חברות התרופות. יש לא מעט הסדרה של הנושא הזה.

יש הרבה חברות תרופות שמספקות כספים למחקרים ומסיטות את התוצאה של המחקר לטובתן. זה קיים. אלה דברים שלא ניתן למנוע.

יש כבר היום כלים כדי להתמודד עם זה. יש כבר היום כלים אתיים, משמעתיים וגם חוקיים כדי להתמודד עם זה. החוק הזה הוא לא האכסניה הנכונה.

אני רוצה להביא פן אחר של החוק הזה. נגיד שהוא ייכנס כחוק. אני מאגודת האדריכלים. היום יש לנו קוד אתי וזה מסודר מהבחינה הזו. הלקוח הרבה פעמים יודע. אם הוא לא רוצה לשתף פעולה עם הדבר הזה הוא הולך לבד ואחר כך אנחנו מאשרים לו את הקנייה. זה גלוי וידוע. מה שיקרה זה שברגע שזה ייכנס לחוק זה יהיה לרעת הלקוח, כי אנחנו נעלה את המחירים כדי לא להכניס את זה לחוזה. החנויות יצטרכו לעגן את זה במחירים שלהן. היום לבעלי החנויות יש אינטרס כשהאדריכל בא. הוא עושה לו את העבודה. הוא איש המכירות שלו. הוא מתגמל אותו כאיש מכירות. הוא לא מצרף אליו איש מכירות. האדריכל יודע מה הלקוח צריך, הוא יודע לכוון אותו, הוא יודע להוציא את המכירה לפועל. יש אינטרס לבעל החנות. זו לא תמיד חנות מסוימת. הרבה פעמים הולכים איתו ל-4,5 חנויות ואיפה שהלקוח אוהב שם נעשית המכירה. זה לא ענייני שאומרים לו רק לפה ללכת. אף פעם לא אומרים לו ללכת למקום מסוים ורק שם לקנות. זה לא קורה בדרך כלל. אותו דבר עם מזגנים, עם קבלנים ובכל מקום. יש אפשרות בחירה. ברגע שאני מורידה מחיר אני מקבלת השלמה מבעלי המקצוע שאני בוחרת. מורידים מחיר בשביל זה. אם לא נוכל להוריד מחיר נצטרך להעלות את המחירים שלנו. אי אפשר להתחרות בשוק כאשר כל בעל מקצוע מתוסכל עושה קורס של 3 חודשים, מדפיס כרטיס ביקור, קורא לעצמו אדריכל פנים, יוצא לשוק ונותן מחירי רצפה. אי אפשר להתמודד עם זה. יש אלפים כאלה. יש קורסים במרכז הבנייה של 3 חודשים, קורסים של בניין ודיור של 3 חודשים, קורסים אצל חנויות רהיטים של 3 חודשים. הם לא יודעים לעשות תכניות בנייה, תכניות חשמל, תכניות אינסטלציה, תכניות מטבח. הם לא יודעים לעשות את זה. המחיר שלהם שונה לגמרי. הרבה פעמים הם פונים אלינו שנעשה להם תכניות כדי להביא ללקוח. זה לא ניתן לאכיפה. זאת הבעיה. הלקוח ישלם את המחיר.

שמעתי את נציגת הממשלה שסבורה שצריך להרחיב. אני סבור שצריך לצמצם. אנחנו שומעים כאן על חוקים שונים, על מגזרים שונים שלגביהם יש חוקים שונים שבהם יש כללי אתיקה. הבנתי מהפרוטוקול של הישיבה במארס שהצעת החוק נבעה ממקרה של אדריכלים. הפתרון צריך להיות בתקנות האתיקה של האדריכלים, דהיינו שצריכים להתייחס רק לאותם מקומות רגישים שהלקוח עלול להיפגע מאותו חוסר מידע. צריך לתקוף את זה באותו מגזר, לא לעשות חוק כללי שבסופו של דבר הציבור לא יוכל לעמוד בו. אני ניזון כרגע ממה שקראתי בפרוטוקול מהישיבה הקודמת. שמענו על אותם מקומות שיהיה קשה לאכוף. צריך בכל מגזר לתקוף את זה בקוד האתי שלו. חוק הגנת הצרכן לא חל לגבי מקרים של בנקאות או של ביטוח, כיוון שיש חוקים נפרדים לגבי בנקאות וביטוח. אם אני מתייחס ללשכת עורכי הדין.

שם אפשר יהיה לאכוף את זה? בהסכמים בין עורכי הדין אפשר יהיה לאכוף?

יש כללי אתיקה.

כן, אבל כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין אינם מחייבים גילוי של העמלה ללקוח או של שכר הטרחה של עורך הדין. זה לא נותן מענה להצעת החוק. אני לא מדברת כרגע בעד או נגד. כשאתה מבקש למעט את לשכת עורכי הדין או את עורכי הדין מהצעת החוק הזאת, ככל שהיושב-ראש יחליט לקדם אותה, אתה בעצם אומר שאתם מחוץ למשחק, למרות שכללי האתיקה אינם נותנים מענה לאמור בהצעה.

חוק הגנת הצרכן לא צריך לגעת בכל מגזר שיש לו כללי אתיקה. צריך לפתור את זה ספציפית לאותו מקרה.

לגבי מהנדסים ואדריכלים, כפי שאמרתי לך לפני תחילת הישיבה, יש כללי אתיקה.

אם נתייחס לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, אז בזמנו הייתה תקנה שהתייחסה לשליש כאשר עורך דין אחד מעביר לעורך דין אחר. מה הכוונה מעביר? העיקרון או הרעיון היה שעו"ד שלא מומחה בנושא מסוים - - -

מעביר לקוח.

הוא ימליץ ללקוח לעבור לעורך דין מומחה בעניין. יש תעריפון מקובל או תעריפון מינימאלי של לשכת עורכי הדין שמקובל בבתי משפט. זה תעריפון שמאושר על ידי משרד המשפטים כך שהלקוח יכול לדעת. כשהוא הולך לעו"ד שאליו שלחו אותו הוא ניזון מתעריפון, הוא ניזון משיחה בינו לבין עורך הדין על כמה הוא מבקש וכמה הוא מוכן לשלם. הוא יכול לעשות לעצמו שוק וללכת למספר עורכי דין. התחרות היום רבה בגלל מספר עורכי הדין שקיימים בשוק. לא צריך לעניין את אותו לקוח אם עורך הדין ששלח אותו מקבל או לא מקבל. היום לא קיימת חובה של תשלום שליש בהעברה מעורך דין אחד לעורך דין שני, אלא אם יש הסכם ביניהם. אותו הסכם לא צריך לעניין את הלקוח, כיוון שהוא לא ישלם מחיר יותר גבוה, הוא ישלם את המחיר שמקובל בשוק לפי תעריפון או לפי מה שהוא יסכים. לתקוף את הנושא הזה בחוק הגנת הצרכן שיחול על כל המגזרים זאת, לדעתי, טעות. זאת גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. אל נשכח שמדובר בחוק עונשי. אלו לא תקנות התעבורה שיש בהן איסורים מוחלטים. כאן צריך את הכוונה. זה חוק עונשי, לכן הוא צריך להיות ברחל בתך הקטנה עם הנחיות, תקנות וכללים. אני לא יודע איך יעמדו בזה.

הצעת החוק היא שלי, אני מאוד מאמין בי, אבל לאור הדברים שנשמעים פה אני משהה את הקידום שלה. אני ארצה ללמוד שוב את כל ההערות שהוערו בדיון פה ובדיונים קודמים. בינתיים אין כרגע טעם לבוא ולהציג נוסחים חדשים. אם יהיה נתכנס שוב בעניין הזה. אני מודה לכולם.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:10.>