PAGE
2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
10/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 254 >
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, כ' בתמוז התשע"ב (10 ביולי 2012), שעה 11:00

<הערכה לפעילותו של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל למען העלייה>

חברי הוועדה: >
דני דנון – היו"ר

>
השופט אליקים רובינשטיין - שופט בבית המשפט העליון

צבי האוזר - מזכיר הממשלה, משרד ראש הממשלה

רותם ידלין - יועץ מזכיר הממשלה, מזכירות הממשלה, משרד ראש הממשלה

אללי אדמסו - יועץ ראש הממשלה לענייני יוצאי אתיופיה, משרד ראש הממשלה

דניאל סימן - סמנכ"ל, משרד ההסברה והתפוצות

הרב יוסף הדנה - הרב הראשי ליהודי אתיופיה, המשרד לשירותי דת

עמי סנאי - ראש ענף לשירותי דת ליהודי אתיופיה, המשרד לשירותי דת

ג'וש שוורץ - מזכ"ל וסמנכ"ל קשרי ממשל, הסוכנות היהודית

יעקב קדמי - לשעבר יו"ר נתיב

יוסי אחימאיר - מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

הרצל מקוב - ראש מרכז מורשת בגין

שולמית טליוף - הליכוד העולמי

זאב בן יעקב - הליכוד העולמי

ד"ר עמנואל נבון - חבר מרכז ליכוד

זאב בן יוסף - חבר מרכז ליכוד

חיים ויטלי בן יעקב - סגן מזכ"ל הקונגרס היהודי היורו - אסייתי

יעקב חגואל - חבר הנהלה בהסתדרות הציונית העולמית

אסתר בלום - מנהלת פרויקטים, מועצת ארגוני עולים

מאיר לב - יו"ר, מועצת ארגוני עולים

ישעיהו יחיאלי - ראש מינהלת נעל"ה, מינהלת נעל"ה

דניאל אוברמן - סמנכ"ל, ארגון "נפש בנפש"

ג'ף דאובה - מנהל ארגון הציוני של אמריקה

הרב יצחק זגייה - רב ברחובות, רבני העדה האתיופית

הרב אברהם סנאי - רב ביוקנעם ופרדס חנה, רבני העדה האתיופית

הרב יהודה סהלה - רב העדה בת"א, רבני העדה האתיופית

הרב טגבו איילה - רב באשקלון, רבני העדה האתיופית

קייס עזריה אביהו - רבני העדה האתיופית

ראובן אדיסו - יו"ר ארגון אסירי ציון ליהודי אתיופיה בישראל

צגה מלקו - עיתונאית, קול ישראל

נירה לאמעי

דנה גורדון

חבר המתרגמים
<הערכה לפעילותו של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל למען העלייה>

שלום לכולם, צהריים טובים. אני מתכבד לפתוח ישיבה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. על סדר היום: הערכה לפעילותו של ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל למען העלייה.

אנו נפרדים בצער משמיר והמורשת שלו יש עוד זמן לחשוב איך הוא יונצח, איפה, באיזה מקום, באיזה מעמד. אבל אני רוצה לספר סיפור אישי שלי עם ראש הממשלה שמיר, זה היה בפלורידה לאחר כנס גדול של תנועת בית"ר. ראש הממשלה כמובן נאם באירוע הזה ובסוף של האירוע קם יהודי, כמובן תמיד יש מי שמערער על כל מי שבא לדבר ואמר לו: מה אתה מדבר על זכותנו בארץ ישראל? אתה שכחת את האיום הדמוגרפי, הרי יש כל כך הרבה ערבים, כל כך מעט יהודים. שמיר אז, שהוא כבר היה ראש ממשלה לשעבר, בנחישות שלו קם ואמר: אל תפחדו, תאמינו, אנחנו נביא מיליון יהודים תוך 10 שנים מברית המועצות. באותה שעה, באותו מקום, באותו רגע, אני חייב לומר, זה נתפס קצת הזוי. זאת אומרת, אנשים בקהל הסתכלו ואמרו והוא לא היה צעיר, אבל אמרו: רגע, משהו קרה, איך הוא מדבר ככה? הוא האמין בזה ובזכות פעילות שלו כראש ממשלה שהוא הלך לשר החוץ שולץ ודרש ממנו לשנות את הסעיף שאיפשר ליהודי ברית המועצות להגר לארצות הברית כאנשים חסרי מדינה והוא דרש לשנות את זה. הוא אמר: לא, יש להם מדינה. תשנו את הסעיף של ה – stateless כי יש להם מדינה, הם לא חסרי מדינה, שיעברו בישראל ולאחר מכן, אם הם רוצים לצאת ובאמת יש להם בעיות וכל דבר אחר, תפתחו את השערים. ההתעקשות שלו באמת הביאה לעלייתם של מאות אלפי יהודים למדינת ישראל ששינו את העניין הדמוגרפי.

בשבוע האחרון ארונו של שמיר הוצב בצורה מכובדת במשכן הכנסת והגיעו קייסים רבים ונציגים של העדה וסיפרו לי גם על ההחלטה, החלטה המשמעותית של שמיר להעלות את יהודי אתיופיה וכבוד השופט, אני לא יודע אז, אולי נשמע היום, איזה אישורים משפטיים ההחלטה התקבלה. הרי הוצאו כספים, אדוני מזכיר הממשלה, מיליוני דולרים הועברו לשליטים שונים באפריקה, אבל ההחלטה התקבלה והכסף הועבר ובפועל ראינו שהעלייה התקיימה והיום בועדה, כשאנחנו מברכים את הממשלה שקיבלה החלטה להשלים את עלייתם של יוצאי אתיופיה עד 2014, ראינו במנהיגותו של שמיר, שקיבל החלטה, עלו אלפים בימים.

פשוט דבר שהוא מדהים של מנהיגות ואני כחניך בית"ר צריך לומר שכולנו מדברים על מורשתו של זאב ז'בוטינסקי ומורשתו של מנחם בגין, אבל גם היום כשאנחנו צריכים ויכולים לדבר בגאווה על מורשתו של יצחק שמיר, עם דגש על העשייה שלו בנושא העלייה ושל הרוב היהודי בארץ ישראל.
אני רוצה לבקש מכבוד השופט אליקים רובינשטיין, שהוא יצטרך לצאת במהלך הדיון, לפתוח ולומר דברים, בבקשה, כבוד השופט רובינשטיין.

אדוני היושב ראש, אני רוצה להגיד יישר כוח לך ולוועדה שמקיימת את הדיון הזה. אני רואה כאן עמיתים, חברים רבים, אחדים לכל הפחות, שעבדו איתנו בשנים האלה עם יצחק שמיר. הם וודאי איש, איש יאמר את דברו. היה לי הכבוד לעבוד במחיצתו של ראש הממשלה המנוח שנים רבות, אפשר לומר תריסר שנים, מהם שנה ראשונה שלו כשר החוץ בתור מנהל לשכתו וכל שנותיו בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, זאת אומרת, מ – 86' עד 92' כמזכיר הממשלה. השנים ההם כללו הרבה מאד נושאים שיצחק שמיר היה מעורב בהם שעכשיו הוזכרו בימי ה"שבעה", בימי האבל, כמו יחסי ישראל ושכנותיה, מדריד ומעבר לה, פגישות עם המלך חוסיין שהיו אז חשאיות, מלחמת המפרץ והמדיניות שננקטה, מערכת היחסים עם ארצות הברית, השיתוף האסטרטגי, הרשות למלחמה בסמים שהוקמה בימיו, שהוא נתן לה יד אקטיבית גם ונושא המאבק באנטישמיות. זה דברים שהזדמן גם לי לטפל בהם במחיצתו ועל פי הנחייתו.
היום הזה מוקדש לעלייה ולכן אני אדבר על הנושא של העלייה. אני אדבר על מה שראו עיני, כלומר, כעד בתור מזכיר הממשלה וגם כחוליית הקשר מטעמו של ראש הממשלה בין הנתיב שגם איתנו, ובין הסוכנות היהודית באותם הימים, היה בראש נתיב, ייבדל לחיים, דוד ברטוב, בראש הסוכנות שמחה דיניץ עליו השלום והיו כל הזמן שאלות של תיאום.
שמיר התחיל בעניין יהודי רוסיה, ברית המועצות לשעבר. הנושא הזה היה כאש בעצמותיו של יצחק שמיר כל השנים. למעשה, אני מבין שהוא התחיל לטפל בזה עוד במערכת הפוליטית המפלגתית שלו בתנועת החירות לפני שהוא נהיה חבר כנסת לקליטת עלייה של שנות ה – 70'. אבל אני אדבר על הימים שלו כשר החוץ וכראש הממשלה והוא באמת, הנושא הזה העסיק אותו באופן מתמיד והיה לו עניין בו באופן יוצא מהכלל. הממשלה בראשותו קיבלה החלטות לא מעטות בנושאים האלה, עוד לפני שגל העלייה בירך אותנו מ – 89'. רק בגלל הזמן אזכיר רק טיעון אחד שהיה בממשלה בראשותו בהקשר למאבק בנשירה. להזכיר למי שהיום המילה הזאת נשמעת כנמצאת בחביון ההיסטוריה, אבל שנות ה – 80' המצב היה שאנשים היו מקבלים דרישה מהארץ, כך קראו לזה, ויזוב לקרוביהם לבוא לארץ, אבל לא היו מגיעים לארץ אלא מגיעים לרומא או לוינה ונושרים על ידי אשרות פליט לארצות הברית. את שמיר זה קומם מפני שאיך זה יהודי שבישראל יש לו מקום ויש לו מדינה שמחכה לו, הוא פליט? איזה פליט? פליט זה מי שאין לו לאן ללכת. יש לו לאן ללכת.

אני אקרא קטע מדברים שהוא אמר בממשלה, היה ויכוח גדול, אני לא אכנס למה אמרו אחרים, אבל הוא תיאר שיחה שהיתה לו עם שר החוץ שוורדנאזה, היתה לי הזכות להשתתף בה. כשהוא דיבר על העניין של לאפשר ליהודים לבוא לישראל ואז הנה מה שאומר שמיר: "זה לא תפקידנו לשכנע את היהודים לעזוב את רוסיה. תפקידנו לשכנע אותם לחזור לישראל". זה היה הויכוח. שמיר חזר על זה מספר פעמים, חלק על הגישות שאמרו שאנחנו צריכים לעסוק ביציאה מרוסיה, כי אז היא היתה כפי שהיתה, אנחנו לא צריכים לעסוק ביציאה מרוסיה ככזו, אכן החלטת הממשלה שהתקבלה היתה: "לפעול במסגרת האמצעים החוקיים העומדים לרשות הממשלה כדי שיהודים שביקשו אישור יציאה מברית המועצות כדי להגיע לישראל אכן יבואו במישרין לישראל". זה התקבל ברוב קולות.
אנחנו מדברים על שנת 88', שהיא השנה שכבר נמצאת בתוך הפריסטרואיקה, אבל עדיין מספר יהודים שעלו לישראל היו בערך 6,000, היתה נשירה גדולה ו – 87', 88' זה שנות 90 אחוז של נשירה הגיע באותם שנים. אז כמובן פריצת הדרך. פריצת הדרך היתה בסוף 88'. בשנת 89' כבר הגיעה, או פריצת דרך ראשונה הגיעה ל – 16,700 ובשנת 90' – 189,000. שנת 91' – 152,000. כלומר, מספרים בסדר גודל אחר לגמרי. גם האמריקאים שקודם תמכו במעבר הפליט הבינו שהמספרים האלה זה לא בשבילם. לכן הרצון הפוליטי והמשפטי לתת מעמד פליט ירד מאד והנשירה בעצם פסקה באופן מעשי לאורך כמעט לגמרי לאורך השנים האלה.

העיסוק של שמיר היה, כראש ממשלה, גם בנושאי תקציב. זה לא היה פשוט כי היה צריך לשכנע את האוצר אצלנו שהדברים ראויים ושיש צורך בתקציבים - - -

זה לא השתנה.

שר האוצר היה פרס.

כל מיני דברים משתנים. אגיד בסוגריים, אני שנים רבות הייתי כאן בכנסת, בזמן האחרון, בשנים האחרונות, מאז שאני שופט, כבר הרבה שנים אני רק בטקסים. להגיע הנה זה הזכיר לי על הפנטגון, הוא כל כך מסובך שאמרו שבימי אייזנהאואר נכנס סמל והוא טעה במבוכות והוא יצא בימי רייגן והוא גנרל עם 4 כוכבים.

רגע, אבל כבוד השופט, אתה התחלת לספר נושא שמאד מעניין: איך הצליחו לשכנע את האוצר? זה לא אנקדוטה, זה בעיני - - -

איך הצליחו לשכנע את האוצר? פשוט העובדות. כשמתדפקים, אני מותר לי בסוגריים, אני התבקשתי לנסוע בקיץ 90' כמזכיר הממשלה לראות איך זה עובד המנגנון של העלייה. היו חוויות בלתי נשכחות שאני זוכר איך שמיר שמע אותם בשקיקה, להיות ב – 2 בלילה, לראות איך ב – 2 בלילה התורים של העולים מתחילים להתאסף ליד מה שהיה אז משרד האינטרסים, עוד לא היינו שגרירות כי עוד לא חודשו היחסים, הם חודשו רק ערב ועידת מדריד ב – 91'. המקום שהיה תחת חסות מדינה אחרת, ההולנדים, היה תור אדיר של אנשים מ – 2, 3 בלילה התקבצו. אנחנו קמנו בכוונה כדי לראות את הנס הזה. פשוט האוצר והמערכת הממשלתית הבינה שצריך דיור, צריך עבודה, צריך מענק ראשוני, כל הדברים שעליה כרוכה בהם וזה התחיל להתגלגל. אבל יש X החלטות ממשלה והמוסד לתיאום, שזה כידוע לכם, הגוף שמתכנס בין הממשלה והסוכנות, אני לא יודע איך היום זה עובד. הנה, החלטה מאוקטובר 89', חודשיים לאחר שהגל הגדול מתחיל בציפייה לעלייה המונית מברית המועצות "מכריזה ממשלת ישראל כי היא תקלוט כל יהודי שירצה לעלות ארצה", זה החלטה שנוסחה, סיכום של ראש הממשלה שמיר, "ובמשותף עם יהדות העולם יוקצו משאבים הדרושים כדי שקליטה זאת תהיה יעילה ומוצלחת. ממשלת ישראל והעם היהודי בתפוצות מבינים את הרגע ההיסטורי שלאחר שנים רבות של ניתוק יהדות ברית המועצות, חוזרת יהדות זו לחיק העם היהודי ויש לעשות ככל האפשר לקליטתה בישראל". אולי זה מסמל את ה"נפילה של האסימונים", אם אפשר לומר, בהקשרים האלה.
אם לוקחים לפני שנה, לצורך איזה עניין קיבלתי ממזכיר הממשלה את הרשימה של החלטות שעסקו ביהודי רוסיה בין הממשלה ובין ... ובין ועדות השרים, עשרות החלטות שעסקו בעניינים האלה ואני מוכרח להגיד מבחינת יצחק שמיר כראש הממשלה, לפי דעתי זה היה נושא שהעסיק אותו באופן מיוחד ועם כל הלב.
אני אזכיר עוד דבר, שנפתחה בתקופתו, נפתחו לראשונה בתקופתו תחנות מעבר בבודפשט ובבוקרשט במקום מה שהיה קודם וזה הפחית את הנשירה באופן דרסטי. הוא גם נפגש עם ראש ממשלת הונגריה, נסע במיוחד בשביל זה בביקור קצר בצום גדליה זה היה בתשנ"ט, 88' ופגישות עם שוורדנאזה, יותר מאוחר גם עם, לפני זה עוד כעם גרומיקו, אחרי זה עם גורבצ'וב. לא החמיץ הזדמנות. עם גורבצ'וב הפגישה היתה בועידת מדריד לטפל בעניינים האלה. אני זוכר את ההתרגשות שלו מכל מהלך מהמהלכים האלה. לכן זה ראוי להזכיר אותו בהקשר הזה של העלייה מברית המועצות לשעבר.

אני אעבור במילים נוספות לנושא של יהודי אתיופיה. אני אדבר על מבצע "שלמה". בזמן מבצע "משה" הייתי בשגרירות בוושינגטון, היה לי ... קטנטנה בזה, אבל לא משמעותית, לכן אני לא, לא הייתי בארץ. מבצע "משה" גם היה בזמן ראש הממשלה שקדם, שמעון פרס, אבל מבצע שלמה היה ב – 91' ובאמת הדברים שנעשו לקראת, או המאמצים לקראת המבצע הזה היו עצומים והיו מעורבים בזה הרבה מאד גורמים שאני כרגע לא אכנס לכל הפרטים, אבל אני אקרא את הסיכום שלו לישיבת הממשלה שעסקה במבצע הזה עם סיומו.

אני מצטט מדבריו: "מביע את הוקרת הממשלה, ראש הממשלה שמיר מביע את הוקרת הממשלה לכל הגורמים שעסקו ובהם אורי לוברני, אנשי משרד החוץ, השגריר נעים, צה"ל ומערכת הביטחון, הסוכנות היהודית, הארגונים היהודים, אל על וממשלת אתיופיה, הממשלה תמשיך בשקידתה על העלאת הנותרים מיהודי אתיופיה החפצים לעלות ארצה". זו היתה החלטת הממשלה ב – 26 במאי 91'.
אני רוצה כאן להזכיר את נושא הפלשמורה, זה עלה לראשונה כדבר, לפחות למיטב ידיעתי, ערב מבצע שלמה היו 3,000 איש, נדמה לי, מאנשי הפלשמורה, ואני קורא מאותה החלטה שזה היה המשך להחלטה קודמת: "באשר ליהודים אתיופיים שסופחו לנצרות לאורך השנים, יש אומרים באונס", כך נכתב, "הנושא ייבדק לעומקו לבחינת האפשרות להביא גם אותם בתנאים המתאימים ארצה".

היתה לי הזכות להתבקש על ידי ראש הממשלה לכהן כיושב ראש הועדה הבין משרדית הראשונה שדנה בנושא הפלשמורה בקיץ 91'. היא התמנתה בתחילת יולי 91' ותוך זמן מאד קצר הגישה את הדו"ח שלה. זה אחרי דיון שהיה בראשותו ביוני 91' ואני אקרא רק קטע מההחלטה שלנו: "חברי הועדה, ככל בית ישראל, שותפים לשאיפה להעלות את יהודי אתיופיה למולדת, פשוט הוא כי יהודים החפצים לעלות יש להעלות ארצה במהירות האפשרית, אולם חברי הועדה ערים למורכבותו הרבה של נושא הפלשמורה כפי שתואר כאן ובראש ובראשונה לעובדה שהמדובר מצד אחד באנשים שרובם המכריע, ככל הנראה, מזרע ישראל, אך מצד אחר מקרה ללא תקדים של קבוצה שהמירו את דתם" וכו'. נקבע מתווה לטיפול בכל העניין הזה כדי להסדיר אותו. אני לא אכנס לפרטים אבל דובר על משלחת על שיבה ליהדות, שזה הצעד שננקט אז. אחר כך היתה עוד ועדה בראשות יאיר צבן, בממשלה הבאה. כלומר, היו המלצות פרטניות. זה היה בימי ראש הממשלה שמיר. אני מוכרח להגיד, הנושא הזה טופל באופן קבוע, באופן נמרץ בכל התקופה ההיא והתוצאות ידועות: עליית יהודי אתיופיה כפי שהיא.
אני רוצה לסיים בדבר אחד, מה היה הלייט מוטיב, או הנושא המרכזי בחשיבה של שמיר בתקופה האחרונה שבה הוא היה עדיין פעיל לפני שהוא חלה וזה אני מדבר על סמך, או מספר על סמך ביקורים סדירים אצלו ושיחות איתו עד שהוא חלה. גם, אפשר לומר, בתקופה הראשונה של המחלה שלו.

הנושא שהעסיק אותו היה חינוך יהודי בחו"ל. כלומר נושא שמתאים למנדט של הועדה הזאת, ועדה לעליה, קליטה ותפוצות. הוא ראה את ההמשכיות היהודית והוא, כידוע לכם, זה לא מפני שהוא בא כאדם מכיוון דתי, אלא מכיוון לאומי, תרבותי, שהוא ראה את ההמשכיות היהודית תלויה בראש ובראשונה בחינוך יהודי בחו"ל בתפוצות כדי שלא יאבדו, לא ינשרו נשירה אחרת מהעם היהודי. הרבה פעמים הוא דיבר איתי על הדברים לקידום העניין הזה. הנושא שהוא חשב עליו היה שמדינת ישראל, הרי בדרך כלל מדברים על איך התפוצות עוזרות לישראל, הוא דיבר ההיפך: איך ישראל צריכה לתקצב חינוך יהודי בחו"ל כדי להשיג את המטרה הזאת.

הפרדיגמה החדשה של הסוכנות.

כן. אבל אני מדבר על שיחות, כמובן שמדובר על סוף שנות ה – 90', ראשית שנות ה – 2000. כלומר, בתקופה שהוא כבר לא היה בפוליטיקה הפעילה, אבל כאיש ציבור וכיהודי חושב, גם עם הרקע שלו. כל הדברים האלה מצטברים יחד למסה, למורשת מוצקת של תמיכה גם בעלייה מברית המועצות לשעבר, גם בעלייה מאתיופיה ובעלייה מארצות המערב שזה הכיוון שאליו הנושא של החינוך היהודי בתפוצות בראש ובראשונה, כי זה המאגר היהודי הגדול ביותר.

אני חושב שקצת הארכתי, אבל אתכם הסליחה ותודה רבה.

תודה רבה כבוד השופט רובינשטיין. בנושא הדברים שאמרת על חינוך יהודי, סיפור קצר. שמיר כתב ספר. הוא יצא לאיזה שהוא מסע למכור את הספר ולדבר בפני קהלים. אירחתי אותו בקרב סטודנטים יהודים. בא סטודנט פעיל בתנועת תג"ר, תנועת סטודנטים של בית"ר, וביקש שיחתום לו על ספר. אמר לו: איך קוראים לך יהודי צעיר? אמר: קוראים לי פיטר. אמר לא: לא, לא, לא, מה השם האמיתי שלך? ואותו יהודי לא היה לו שם אחר, קראו לו פטריק. הוא אמר: אין לי שם. אמר: אני לא מוכן לחתום לך על השם פיטר, מעכשיו שמך יוסף. הוא חתם על הספר: בהוקרה ליוסף. היסוד הנפשי שלו שהניע אותו לכל המהלכים.

ככתוב: "יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם".

תודה רבה.

אני רוצה לבקש מיעקב קדמי שנמצא איתנו, לשתף אותנו בקצרה במספר דברים שאולי אנחנו לא יודעים, שהזמן כבר מאפשר לנו עכשיו לשמוע אותם על המעורבות של ראש הממשלה שמיר בעלייתם של יהודי ברית המועצות. בבקשה.

אני אשתדל בקיצור, רק בראשי תיבות. קודם כל, יצחק שמיר היה ראש הממשלה הראשון שהעיז לצאת נגד היהדות האמריקאית בתקפות בדרישה להפסיק סיוע לנושרים. אף ראש ממשלה לפניו לא העיז לעשות את זה, כולל מי שקרא לעצמו: תלמידו של ז'בוטינסקי. שזה שאני מדבר עליו הוא לא יצחק שמיר, התנגד וחיסל אישית כל ניסיון ללחוץ על היהדות האמריקאית להפסיק הנשירה. שמיר עשה בדיוק ההיפך. הוא היה יחידי שהעיז לעשות את זה והגיע עד סף עימות איתם, אבל הוא לא ויתר מפני שלפי תפישתו, ולהבדיל מפוליטיקאים, חלקם לפניו ורובם אחריו, הוא האמין במה שהוא אמר ועשה מה שהוא אמר ואם הוא אמר שהעלייה לישראל זה הדבר הכי חשוב אחרי ביטחון, אז הוא עשה את זה בלי שום שיקול תועלת.
דבר שני – לגבי טיסות ישירות – כשהצגתי לו את התכנית לגבי הנשירה איך לעצור אותה לא היה שום ויכוח על עצם הצורך בכך. השאלות היו רק: האם נצליח ליישם את זה והאם לא נסתבך עם ההולנדים? ברגע שזה הובטח לו אז הוא נתן אור ירוק. אני יכול להגיד באחריות על סמך הניסיון שלי עם הרבה ראשי ממשלות גם לפניו וגם אחריו, אם לא היה יצחק שמיר באותה תקופה ראש הממשלה, מה שקרה בסוף 89', סגירת נשירה, לא היה מתקיים מפני שלא היה אף ראש ממשלה שהיה מעמיד את העניין הזה כחשוב ביותר ואף ראש ממשלה לא היה מעיז להסתבך עם כל מיני גורמים פוליטיים גם מהמחנה שלו וגם מהמחנה הנגדי בשביל לעשות את זה. זה היה מזל גדול למדינת ישראל שברגע הקריטי הזה דווקא היה ראש הממשלה יצחק שמיר.

כאן דיברו על האוצר, אני רוצה לציין עוד נקודה אחת – זמן קצר אחרי שהוא אישר את הפעלת התכנית במוסקווה שחיסלה את הנשירה, סיכמנו יחד עם אל על על טיסות ישירות עם אירופלוט. במהלך המשא ומתן באו לנקודה קריטית ואז חוץ ממני וחוץ מאל על לא היה אף אחד. אז אל על אמר: תסכם איתם על המחיר. אני סברתי שהמחיר שדרשו הרוסים הוא גבוה מידי וביקשנו הפסקה. כשחזרתי, באתי, דיווחתי לשמיר, הוא גער בי ואמר: איך העזת בכלל להעמיד שאלה כספית? תחזור מיד תסכימו על כל מחיר שהרוסים דורשים, שאף פעם אני לא אשמע שאתם מעמידים את הכסף במקום זה. התביישתי, חזרתי והנושא סוכם. זה ששוורדנאזה אחר כך חיסל את ההסכם הזה אחרי טיסה ראשונה זה כבר סיפור אחר.
אם כבר מדברים על האוצר כאן שאלו: האוצר נערך לעלייה מברית המועצות שהגיעה, למרות ההתרעות שהיו, בדיוק כמו שנערך לחסימת גבול מצרים נגד נחשול האפריקאים. בדיוק באותה מידה, בדיוק באותה צורה, בדיוק באותם החישובים. כשהאפריקאים הציפו את הארץ אז התחילו לחפש פתרונות. אז זה היה אותו דבר, למרות שההתרעה כל כך האוצר קיבל חצי שנה קודם עם פירוט מדוייק כמה אנשים יגיעו ובאיזה מקצועות ובאיזה גילאים. אבל כנראה שבמדינת ישראל שום דבר לא משתנה, במיוחד באוצר ואותן הגישות ואותן התפיסות גם היו.

כך שאם אני צריך לסכם את פעולתו של שמיר בנושא הזה, אני רוצה רק להגיד דבר אחד נוסף שאולי לא מכירים. עוד משנת 68', 69' יצחק שמיר פעל והדגיש את כל מרצו, בהתאם ליכולות שלו שהוא רכש ובהתאם לכישורים שהוא רכש בחייו הקודמים, על מנת להכריח את ממשלת ישראל לשנות את המדיניות ולתמוך במאבק גלוי למען יהודי ברית המועצות, ולוותר על מדיניות של דיפלומטיה שקטה. הוא היה אחד מהבולטים ואחד היעילים בנושא הזה והמשיך לפעול באותה נחישות עד יומו האחרון. פעם אחרונה שדיברתי איתו זה היה חודש לפני שהוא אושפז. גם אז הוא נשאר בדיוק באותם עמדות, באותן התפיסות, באותה בהירות ובאותה נאמנות לעקרונות שלו גם בנושא העלייה וגם בנושאים אחרים.

תודה. יש לי רק שאלה אחת: בקרב העולים יוצאי אתיופיה ותיכף נשמע גם אותם, מוקירים את פועלו של שמיר, באמת הוקרה והערכה אמיתית. האם בקרב עולים יוצאי חבר העמים גם מכירים את פועלו ומוקירים את זה?

אני לא חושב. אני חושב שגם בקרב ישראל הותיקה לא מכירים את זה, אז על אחת כמה וכמה בקרב העולים. חוץ מזה שהעולים עברו הרבה שטיפות מוח מאז שהם הגיעו מכל מיני פוליטיקאים ומשכתבי ההיסטוריה אז הם בקושי מבינים מה שקורה היום בישראל, אני כבר לא מדבר על מה שהיה.

תודה.

מזכיר הממשלה מר צבי האוזר, בבקשה.

כפי שאמרתי, בניגוד לשני הדוברים הקודמים, לא באמת זכיתי לעבוד צמוד במחיצתו. זכיתי, כמו שאמרתי, לעבוד תחתיו, אבל על שמיר אני לאורך כל השנים כאזרח, היתה לי תצפית משתתפת והיום כמזכיר הממשלה הפעולות שלו ופועלו ותפישותיו ויישום המדיניות. יישום המדיניות הלכה למעשה בעיני היא מזהירה. אני חושב שהיסטורית פועלו ושנות כהותנו כראש ממשלה ייזכרו בפרספקטיבה היסטורית באמת כשנים מכריעות ופעולות דרמטיות לטובת העם היהודי ומדינת ישראל.

עכשיו, כשאנחנו מסתכלים באמת בראייה כוללת ושוב אני מחזק ואני אומר את זה היום כמזכיר הממשלה, אני מבין את רמת הקשיים שעמדו בפני ראש הממשלה ליישם מדיניות, ליישם תפיסות אידיאולוגיות הלכה למעשה. אני חושב שאפשר לזכור את שמיר כמי שעסק בעיקר ולא בתפל. כשעושים את אינוונטר העיקר שלו ושוב, עם יישום, אחוזי יישום באמת מעוררים השתאות ומעוררים התפעלות. אפשר למנות כ – 5, 6 תחומים שבסופו של יום שינו את מציאות חיינו ויש להם השפעה עד היום.
אני חושב שכמו שהוזכר פה, כמובן תחום העלייה. אותה פעולה מדינית שעשתה צדק היסטורי ושינתה מציאות על ידי שלילת הקונבנציה שהיתה שיהודי ברית המועצות הם בחזקת פליטים, ושינתה את כל הגל מלהגיע לארצות הברית, להגיע לישראל. אין ספק שאם ההסדר הזה לא היה משונה, זאת אומרת, לא היה משתנה אני חושב שהיו מגיעים, בהערכות, אולי קדמי יכול להגיד יותר, אבל בערך כ – 10 אחוז, 20 אחוז ממה שהגיעו. אין ספק שדמותה, עוצמתה וחוסנה של מדינת ישראל השתנו בגין אותה עלייה מברית המועצות.

עכשיו, העלייה לא רק היתה בפעולה הזאת, אלא מיידיותה ומהירותה. הקליטה, כמו ששמענו, מספרים בלתי נתפסים. קרוב ל – 200,000 בשנה. צריך להבין היום, מי שיושב היום על ההגאים ומי שיושב היום על הדברים, אני שומע את הנתונים, מכיר את הנתונים, מסתכל היום על ההתמודדות שלנו על הבאה של 4,000 איש יוצאי אתיופיה, הפלשמורה, ועיני כלות. באמת, עיני כלות. אני מבין. אני חושב שגדולתו של ראש הממשלה היתה העלייה המיידית בכל כמות, ללא תנאי. נדמה לי, גם אני מכיר סיפורים על הצעות למדרגיות, סלקטיביות, תיעדוף באותה עליה. הדברים האלה נשללו בכל תוקף ונעשו בכל הזדמנות, בכל תנאי. יש באמת אותה מסה עצומה של עולים מברית המועצות. יש את אותו מבצע מרהיב ומזהיר וחשוב של מבצע שלמה של העלייה של כמויות נדמה לי כ – 14,000, נכון? 15,000 - - -

קרוב ל-15,000.

קרוב ל-15,000 בשעות.

היה לזה אישור תקציבי?

זהו, עכשיו אתם צוחקים, אנחנו מדברים היום גבוהה, גבוהה. אני מכיר איך החלטות מתקבלות. אני מכיר את הדיונים. אני מכיר את כל הסיבות למה לא. הסיבות הנכונות, האמיתיות, האוטנטיות, לא המניפולטיביות. הנכונות בראייה צרה, כל אחד לגופו, אבל צריך לשבת ראש הממשלה שבראיית רוחב, בהבנה היסטורית ובעיקר בהבנה היסטורית, בהכרה היסטורית. אני חושב ששמה שמיר ניחן להכריע באותה נקודה, לכופף את המערכת לטובת מה שנראה כבלתי אפשרי. אני חושב ששמיר, במבחן הזה, עמד פעם אחר פעם וייזכר בפרספקטיבה היסטורית כאחד הבודדים שבאותם נקודות הכריעו לכיוון הנכון.

הדבר הנוסף, לא פחות קשה, לא פחות חשוב: עיקרון האחדות. האחדות בעם ישראל וממשלת האחדות כפעולה פוליטית. צריך להגיד ולשים את הדברים על השולחן. אומנם היתה ממשלת אחדות קודמת לממשלת האחדות שיצחק שמיר היה שותף בה, ממשלת האחדות טרום מלחמת ששת הימים, אבל אין להשוות את מצב החירום ואת תחושת החירום, תחושת הסכנה המוחשית והמיידית לגורלה של המדינה שהביאה לממשלת האחדות הראשונה, לתחושת החשיבות, הדחיפות, החשיבות לממשלת אחדות בשנות ה – 80' שאומנם המדינה היתה במשבר כלכלי גדול, במשברים אחרים, אבל עדיין היה צריך להתגבר על אינסטינקט פוליטי. כולנו יודעים מה המשמעויות של הזרמים התת קרקעיים שמובילים לצנטריפוגה של היפרדות ולא של אחדות.

אני חושב שגם ממשלת האחדות השנייה, שלא היתה מחויבת המציאות מבחינת התוצאה הפוליטית, ולמרות זאת היתה הכרעה של ראש הממשלה ואני מניח, בניגוד לעצות של אחרים ובניגוד לראייה כן ללכת אחרי אחדות ולבסס את עוצמתה של ישראל על עיקרון של אחדות פוליטית וגיבוש כוחות, אני חושב שגם כאן גדולתו של יצחק שמיר בלטה ואופייה ברגע הנכון, ברגעים הקשים והוכרעה לצד הנכון של ההיסטוריה. אני חושב שממשלת האחדות הביאה בתקופתו, ואני קורא לזה: העשור של שמיר, אם נגדיר את זה מאז ראש ממשלה, באמצע הוא התחלף בממשלת האחדות, אבל כמובן 83' - 92', העשור הזה, תכנית הייצוב הכלכלית שישראל עמדה על עברי פי פחת ואותה הכרעה היסטורית פוליטית על אחדות ופעולה נחושה לייצוב המערכת הכלכלית הציל את ישראל ממצב שאנחנו רואים היום מדינות אחרות בעולם שמתמודדות בסיטואציות דומות ומגיעות לידי פשיטת רגל, מגיעות לידי הידרדרות כלכלית, הידרדרות חברתית.
בצד המדיני – אני חושב שגם כאן אפשר, בפרספקטיבה היסטורית לראות פעולה מזהירה שמצליחה לשזור חוט שני שמאגד בתוכו את האינטרסים הישראלים בראיית ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, והשגה ועמידה על כל אותם אינטרסים כאשר אני חושב שיצחק שמיר פעל בזירה המדינית לקידום ולהרחבת ההכרה במדינת ישראל ופעולה נחרצת בתהליך מדיני להשגת שלום תוך כדי עמידה על כל העקרונות, כאשר שיאה של הפעולה הזאת זה היה באמת בועידת מדריד שבה הגיעו, כמדומני, נציגי כל מדינות ערב, אני חושב תופעה, או אירוע היסטורי שלא חזר על עצמו, כאשר המפגש הזה מקוים והדיאלוג הזה מקוים ללא תנאים מוקדמים מהצד השני, מקוים על ידי התעקשות של יצחק שמיר בראייה דאז, על משלחת ירדנית פלשתינית משותפת ולא נפרדת, מלווה בחידוש יחסים מדיניים בין ישראל למדינות אחרות, כאשר הפעולה המדינית הזאת נעשית לצד פעולה אחרת, מקבילה, שהיא היתה בראש מענייניו האידיאיים של ראש הממשלה, של יישוב ארץ ישראל כולה. אנחנו לוקחים את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, שעוצב כתפישה אידיאית אידיאולוגית, כיעד לאומי בכל שנות כהונתו. אני חושב שהשינוי והפריצה הגדולה ושינוי המציאות בשטח ביהודה ושומרון מתרחש באמת ובעצם בתקופת העשור ... של שמיר. לראות היום, באמת בפרספקטיבה, אומנם הזמנים הם לא אותם זמנים והקשיים הם לא אותם קשיים, והאנשים אחרים, למרות שהים אותו ים, לראות איך ביד אחת נוהלה פה פעילות מדינית אינטנסיבית וביד שניה פעילות התיישבותית, אין לי ספק שהיה פה ניצול נכון, ראייה נכוחה של חלון הזדמנויות היסטורי, והכרעות נכונות. אני מניח שלא היה פשוט ולא היה קל לעשות את הדברים.
לצד זה, ובזה אני אסיים, שני דברים וגם אותם אי אפשר שלא למנות באותה אבחת יעף, אני בטוח שאני מדלג על הרבה מאד דברים, אבל התבונה המדינית באיפוק במלחמת המפרץ שגם אני יושב היום איפה שאני יושב, אני מבין, מנסה לעשות סימולציה לסיטואציה שבה עמד ראש הממשלה, שבה עמדה המערכת הפוליטית, המערכת המדינית, אין לי ספק, היתה שם הכרעה אמיצה והוכיחה את עצמה היסטורית ולא פשוטה בכלל. אני מניח שאנשים שעבדו לצידו יכולים להעיד על כך.

בואו לא נשכח עוד דבר – מיגור האינתיפאדה. אינתיפאדה שפרצה בקול תרועה, הסתיימה בקול ענות חלושה בסיומה של הקדנציה של שמיר. אני חושה ששמיר העביר את המפתחות הלאה כאשר אש"ף – הארגון לשחרור פלשתין - הרחק בתוניס, ההתקוממות העממית מדוכאת. הסדר שב על כנו בפעולה נחושה, רציפה שמורכבת, אני מניח, מאין ספור החלטות קטנות והנחיות ועמידות. אין ספק שגם זה מבחן שהוא עמד בו. תבונתו וראייתו ההיסטורית ונחישותו של ראש הממשלה עמדה כאן במבחן ואני באמת חושב שההיסטוריה, כמו שנאמר כאן, אולי עשתה בו בהווה חטא מבחינת מיעוט, או הפחתת ייחוס לגבי פועלו, אבל לדעתי לאורך זמן, לאורך השנים היסטוריונים ואנשים שיתעמקו ויבינו את רוחה של התקופה ואתגרי התקופה יזקפו לזכותו באמת פועל רב וחשיבות רבה בראי ההיסטוריה שלנו ובשרשרת ראשי הממשלות. תודה רבה.

תודה רבה למזכיר הממשלה מר צבי האוזר.
אני רוצה לבקש ממר יוסי אחימאיר, חבר הכנסת לשעבר, שגם יצא לו לעבוד עם ראש הממשלה שמיר, אני מבקש מהאנשים שעבדו עם ראש הממשלה והכירו לנסות להתמקד בנושא העלייה, כי אם נדבר על מורשתו של שמיר אנחנו נוכל לסגור פה 3 ימים לפחות.

בבקשה מר אחימאיר.

תודה רבה לך יושב ראש הועדה, חבר הכנסת דני דנון. אני מודה על עצם קיום הישיבה הזאת כאן בועדת העלייה של הכנסת. אפשר היה לעשות את אותה ישיבה בעקבות מה ששמענו עכשיו ממזכיר הממשלה, לעשות את אותה ישיבה כמובן גם בועדת הכלכלה, לאור ההישגים הכלכליים שלו, שלא ידועים. בועדת חוץ וביטחון – ההישגים המדיניים, ההישגים הביטחוניים שפורטו כאן. כמובן ועדת הכנסת, הוא היה יושב ראש הכנסת וניצל את התפקיד הזה בצורה יפה ואירח את הנשיא המנוח המצרי סאדאת.

אני באמת משתאה מאז ששמיר נפטר, לנוכח מאמרי השבח ודברי השבח שמושמעים, בצדק, דברים שלא שמענו כמעט מאז שהוא עזב את התפקיד, מאז שהוא עזב את החיים הפוליטיים. קודם כל את תפקיד ראש הממשלה לפני 20 שנה ולאחר מכן את הכנסת ב – 1996. הוא לא עסק ביחסי ציבור. הוא לא עסק בשבחים עצמיים והנה הדברים יוצאים, צצים וצפים, וטוב שכך. אני צריך להגיד שחלק מהדברים האלה כבר ראו אור בכרך שיצא בשנת 2008 בספר "כסלע איתן" שגם כן מביא הרבה מהישגיו ופועלו של שמיר, דברים שלא היו ידועים, על ידי כותבים שחלקם גם יושב עמנו כאן. אבל זה טבעי באמת שהישיבה הראשונה לאחר פטירתו נעשית במקום הזה, כי העלייה היתה בבת עיניו, כפי שכבר נאמר והרבה דברים שנאמרו כאן אני לא אחזור עליהם.

יצחק שמיר עצמו היה, מה שנקרא, עולה חדש בשנת 1935 כשהוא שעה לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי: חסלו את הגולה, ולא – הגולה תחסל אתכם. הוא עלה בגיל 20 והוא בכלל לא זוכר, במירכאות, שהוא נולד בפולין ושהוא חי בפולין. אבל הוא הציל את עצמו ועוד כמה, כ - 20, 30,000 יהודים שעו לקריאה הזאת, עשו את הספורט הלאומי ועלו לארץ בטרם מלחמת העולם השנייה ויצחק שמיר ביניהם, ויצחק שמיר, מרגע שכף רגלו דרכה בארץ, באדמת המולדת, הוא באמת ראה את עצמו כארץ ישראלי מובהק. זה היה החלום שלו שלא רק הוא יעלה, אלא שגם המוני היהודים יעלו. משפחתו לא זכתה לכך, היא נספתה בשואה וכפי שנאמר כאן, הוא עסק בעלייה באמת עוד בפעילותו בתנועת החרות, שהוא הצטרף לתנועת החרות, לחיים הפוליטיים והיה בראש אגף שעסק ועודד את הקשר עם יהודי ברית המועצות, בשליחת חומרים חשאיים שהיו אסורים אז לברית המועצות כדי לשלוח מסרים ליהודים שמה שהנה לא שכחו אתכם, שיש מי שחושב עליכם, שפועלים למענכם והמסרים האלה היו באמת חשובים ביותר מבחינת ההתעוררות היהודית ברוסיה תחת השלטון הקומוניסטי.
הוא היה חסיד ולוחם למען ארץ ישראל השלמה, אבל הוא היה חסיד ולוחם למען העם השלם. הוא ראה את ארץ ישראל השלמה והעם השלם מאוחדים ביחד כאן באדמת המולדת ולשם כך הוא פעל. כמובן כשכבר היו הכלים בידיו, כלומר, כשהוא היה שר חוץ ולאחר מכן ראש ממשלה, הוא בהחלט פעל להפעיל לחץ, ישראל הקטנה הפעילה לחץ על ברית המועצות, כפי שכבר תואר כאן, לפתוח את השערים והוא תמך, כפי שנאמר כאן, במאבק הבינלאומי של יהודים, של גופים יהודיים בעולם, בארצות הברית, באירופה, כדי להפעיל לחץ על ברית המועצות ולהתנות את שיפור היחסים עימה בשיפור היחס ליהודים שם ובפתיחת השערים.
אותו הדבר בנושא יהודי אתיופיה. בנושא הזה אני פחות בקיא ויודע, כי המגעים שם באמת היו סודיים וחשאיים וטיפלה בזה בעיקר, עד כמה שאני זוכר, המזכירות הצבאית שהיתה לצידו של ראש הממשלה. היו פגישות בין ראש הממשלה לבין שליט אתיופיה מנגיסטו, הוא היה בארץ ושמיר היה באתיופיה והיו קשרים ומשאים ומתנים. בסופו של דבר הוא הצליח להביא לכך שמבצע שלמה יצא לדרך.

אני זוכר את הסצנה בנמל התעופה בן גוריון, בנתב"ג, כשהמטוסים באים אחד אחרי השני והיהודים האתיופיים יורדים מהמטוס ומנשקים את אדמת המולדת ואני רואה את שמיר עומד לצידי ומוחה דמעה בקצה העין. שמיר הקשוח, שמיר המופנם פתאום לא יכול לשלוט ברגשותיו ודמעה נוזלת מעינו, כל כך הוא התרגש וכל כך הוא נפעם להתגשמות החלום הזה שגם יהודי אתיופיה מתאחדים עם המולדת. אותו דבר עם יהודי ברית המועצות כמובן.

הוא היה ראש ממשלה שדלתו היתה פתוחה לראשי נתיב, אם זה דוד ברטוב, או אם זה יעקב קדמי. הוא דחה כל דבר אחר כדי לשמוע דיווחים מהם על הנושא של קידום נושא העלייה מברית המועצות. כל משלחת שהיתה יוצאת לברית המועצות, למשל, משלחת שהיתה קשורה ליריד הספרים הבינלאומי. כאשר היו שולחים עם המשלחת מאות ספרים, שמים אותם על המדף ורואים איך שהיהודים, מאפשרים להם לקחת את הספרים, להתנפל עליהם ו"לגנוב" אותם, כן? זו היתה המטרה שהם ייקחו והספרים יתפזרו ברחבי ברית המועצות ולאחר מכן המשלחת היתה חוזרת לארץ ושמיר היה מקבל אותם וגם פה הוא ישב בלשכתו ושמע את הדיווחים המרגשים של המשלחת על הכמיהה של יהודי ברית המועצות לארץ ושוב ראיתי אותו שכעינו דומעת והוא מתרגש.

כמובן שדובר פה בהרחבה ואני לא ארחיב, על המאבק שלו למניעת הנשירה, שזה היתה הרעה החולה. הנשירה היתה פשוט פגיעה ברעיון הציוני וכשהוא הופיע, אתה סיפרת בפלורידה על איך שהוא אמר שצפוי גל עלייה כזה וכזה. אני זוכר בדיוק את אותו דבר באיזה שהוא אירוע במעלה החמישה, שהוא דיבר על כך שצפוי גל עלייה וצחקו עליו: עוד פעם הוא מדבר שטויות ולא יודע מה שהוא אומר. בתוך חצי שנה, שנה, התחיל זרם העלייה הגדול הזה לעלות ולא לנשור ואני חושב שזה היה הישג גדול. היום אנחנו מתברכים בעשרות אלפי עולים מאתיופיה שנקלטים ומתערים פה בארץ. מליון יהודים מברית המועצות, שאני לא יודע איך היתה נראית המדינה היום אלמלא התגבורת העצומה הזאת של כוח אדם ותוספת של המוני אחים יהודיים שהגיעו לארץ.
יחד עם זה, צריך להודות, אתה רמזת, או מישהו פה אמר שהם אלה שלא הצביעו בעדו ב – 1992, היהודים הרוסים. אכן יש בזה הרבה מידה של אמת. רוב העלייה הזאת שהגיעה בתחילת שנות ה – 90' הם קיוו שמיד כבר תהיה עבודה, תהיה עבודה ותהיה תעסוקה והכל יהיה ברצף של המשכיות משם לכאן וזה לא הולך ככה. הוא תמיד אמר: צריך לקחת שנתיים, שלוש עד שאדם מגיע למקום חדש, אפילו שזה ארץ ישראל, אפילו שזה מדינת היהודים. עד שהוא נקלט במקום העבודה, יהיה רופא, יהיה נהג, יהיה עובד פשוט, לוקח זמן, יש קשיי שפה. עד שאתה נקלט, עד שאתה מתערה, עד שאתה חלק מהחברה, אבל אצל רובם, צריך להודות, רוחם היתה קצרה וכמובן היתה הסתה בקרבם, אנחנו מדברים על מערכת הבחירות של 1992, היתה הסתה שאין לכם עבודה, אבל יש מפלגת העבודה ואכן הצליחו קצת "לעבוד" עליהם וגרמו לכך שבאותו זמן חלק נכבד, חלק גדול מיהודי רוסיה ששמיר פעל להבאתם ארצה, להעלאתם לארץ ישראל, הצביעו למערך, הצביעו נגד הליכוד, נגד יצחק שמיר, והם אלה שגרמו, במידה מסוימת להפלתו, להפלת הליכוד באותו זמן מהשלטון. יש כמובן סיבות אחרות שלא כאן המקום והזמן לפרט אותם, אבל באמת זו היתה טעות, נדמה לי שרוב יהודי רוסיה שהצביעו אז "עבודה", היום וכבר לפני כמה שנים, התחרטו על זה ובאמת הבינו שזו היתה טעות גדולה, כמו שגורמים אחרים בימין שפעלו להפלת שמיר גם הם היום מתחרטים ומכים על חטא. אבל בכל הזדמנות, כמעט בכל מצב, שמיר הניף את דגל העלייה.
אני ערכתי ספר מאמרים שלו "נאום ראש הממשלה" ואני מוצא פה הרבה נאומים שלו בנושא העלייה, בנושא הקליטה, שזה היה נושא שממש היה בראש מעייניו וכפי שנאמר פה גם לאחר שהוא פרש מהתפקיד שלו, גם אני ביקרתי אותו הרבה פעמים, כל עוד אפשר היה לבקר, בבית אמות משפט, הוא דיבר על נושא העלייה ועל העלייה מארצות הברית. הוא האמין שיהודי ארצות הברית בחלקם הגדול, או הפחות גדול, עוד יגיע לישראל. הם יגיעו לישראל ויעלו ארצה, אם אנחנו, כפי שאמר השופט רובינשטיין, נפעיל מערכת חינוך, נעודד את החינוך היהודי, העברי בקרב יהודי ארצות הברית.

היום, במידה מסוימת, עושים את זה על ידי תגלית, על ידי פעולות כאלה ואחרות. הוא לקח כדוגמא את החינוך שהוא עצמו קיבל בילדותו, כשהוא גדל והתחנך בביאליסטוק, בבית ספר היהודי, העברי בביאליסטוק. הוא אומר: עצם החינוך העברי היהודי הזה שהוטמע בו הפך אותו למה שהוא הפך אותו.

אם יורשה לי לקרוא 3 קטעים מהספר הזה, קצרים - - -

קטע אחד יוסי.

קטע אחד. היה ב – 1988 אירוע לציון עליית "אף על פי" של תנועת ז'בוטינסקי והוא אמר ככה, יצחק שמיר: "התלמוד אומר כי גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ. בעצם ישיבתנו כאן אנחנו בוראים מידי יום ביומו שמים וארץ חדשים. נוסיף להאמין ברוח "אף על פי". אף על פי שהשלום בושש לבוא, אף על פי שהאיבה הערבית נמשכת. אף על פי שטרם קיבצנו את כל גלויותינו לא נרפה ממאמצינו לקרוא ליהודים להשתתף בבניין הארץ, להעניק לעמנו ביטחון ללא סייג ולייחל לשלום אמת, ואף על פי שיתמהמה בוא יבוא".

אני חושב שמהישיבה הזאת צריכה לצאת קריאה שצריך להחזיר ולהניף את דגל העלייה. אני חושב שדגל העלייה ירד בזמן האחרון. לא מדברים על עלייה, לא מדברים על עידוד העלייה. אני חושב שברוח יצחק שמיר צריך לחזור ולהניף את דגל העלייה, זו מורשתו של יצחק שמיר, זיכרונו לברכה.

תודה רבה מר יוסי אחימאיר.

אני רוצה לבקש מהקייס אביהו עזריה. בבקשה כבוד הקייס.

תודה. אני לא מכיר אישית את אדון יצחק שמיר ז"ל. אבל אני מעלייתי ב – 91' את ההתרגשות ואני יודע. אבא שלי זיכרונו לברכה, שנפטר לפני שנה קייס הקייסים, שהוא היה במחנה באדיס אבבה, הוא אמר: אני עולה אחרון עם הקהילה שלי. אז היתה לקהילה, באותו ערב שהיה ביום שישי בעלייה. העלייה היתה ממש בהתרגשות גדולה עם המטוסים, עם האוטובוסים, אז מאז אנחנו באנו כל הקהילה, עד עכשיו התמונה של יצחק שמיר נמצאת במזנון. הקהילה שמרגישים יצחק שמיר אבא שלהם. יום הולדת מדינת ישראל. גם מרגישים עד עכשיו לא יהיה ראש ממשלה כמו יצחק שמיר שהיה גם ... שלו, גם אהב את יהודי אתיופיה וגם בעלייה וגם הסתובב בכל אתרי הקרוואנים, כל המרכז קליטה שהסתובב, גם העולים המשפחות הגדולות והצטלם. אני לפני שבוע שבאנו מהבוקר, ליווינו אותו כמה קייסים וכמה זקני העדה באו עם התמונות שהצטלם איתם בבית במרכז הקליטה.

יש לך תמונות?

כרגע אין לי, אבל כשאני הייתי באותו יום, 4, 5 אנשים שבאו ממעלה אדומים, באו ב – 84', היו במרכז קליטה במלון "דן" שמשפחה גדולה היתה שהצטלם איתם. 28 שנים התמונה נמצאת במזנון עם המשפחה שלהם עם יצחק שמיר. הם עכשיו נמצאים בכפר ... עד כדי כך העדה מאמינה בו שעד היום האחרון שלו מכבדים אותו. אני ראיתי גם התרגשות כל הקהילה שבאה לזמן האחרון שלו, נתנו לו מעמד אחרון שכיבד אותו מהבוקר עד הערב. אתם יודעים שראיתם הם ליוו את ההתרגשות, את הכאב וכל אחד היה לו התרגשות יצחק שמיר אבא של יהודי אתיופיה. זה מה שאני יודע. תודה.

תודה רבה.

אני רוצה לבקש ממר הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת בגין. אתה היום עוסק בהנצחתו של מנחם בגין, אבל יצא לך לעבוד קרוב מאד לראש הממשלה שמיר. היינו שמחים קצת לשמוע חוויות ורשמים שלך.

ראשית אני רוצה להצטרף, אדוני יושב ראש הועדה לברכות על קיום האירוע הזה. למי שמכיר יודע שזה לא טריוויאלי.

בלי ספק הנושא הזה של העלייה הוא באמת הנושא שראוי שיהיה הראשון בנושאים שמזכירים בהם את יצחק שמיר. אם אנחנו מדברים על מורשת יצחק שמיר, אחת מהמורשות שלו היתה, הוא לא אהב דברנות. הוא לא אהב שמדברים הרבה. הוא בעצמו לפעמים הואשם שבישיבות ממשלה, כשהוא היה שר, הוא לא השתתף בדיון. הוא פעם אמר לי: למה צריך להגיד פעם חמישית את אותו דבר? כבר השר ההוא אמר את זה, השר הזה אמר את זה. למה צריך להגיד עוד פעם רק בשביל שיהיה בפרוטוקול? זה אולי מה שיוסי רמז שהוא לא היה עסוק, אולי אפילו לא מודע לענייני יחסי הציבור ולאיך דברים נרשמים בהיסטוריה. אני מניח שאני גם אחטא בעניין הזה, אני אשתדל להיות כמה שיותר קרוב למורשת שלו בהקשר הזה.

לכן רוב הדברים נאמרו. אני רק רוצה אולי להדגיש. יעקב קדמי ציין את הכניסה שלו לחיים הפוליטיים. אפשר לומר שיש הרבה, אולי רוב אנשי הציבור, פוליטיקאים, נכנסים לפוליטיקה כדי לעשות פוליטיקה. בהתאם לתפקיד שלהם הם מתאהבים בנושא. מי שנהיה שר התיירות פתאום הוא נורא אוהב תיירות, מי שהוא שר הקליטה פתאום הוא נורא אוהב עולים, שבוע אחרי זה הוא עובר לתפקיד אחר, אז כבר האהבה עוברת. יצחק שמיר לא בא לחיים הפוליטיים בשביל פוליטיקה וכפי שנאמר פה כבר הוא בא כדי לעסוק בעלייה. הוא בא, דפק בדלת במצודת זאב ואמר: אני רוצה לטפל בנושא הזה של העולים. אחר כך תהפוכות פוליטיות בתוך תנועת החירות, היה מרד של עזר ויצמן ובגין נשאר בלי ממסד, אז הוא הטיל עליו להיות ראש אגף ארגון ואחר כך יושב ראש ההנהלה. אבל העניין שהביא אותו, ובעיני גם היתה סגירת מעגל מה שהביא אותו לפוליטיקה את הנושא של העלייה ומיד כשהוא סיים את החיים הפוליטיים, או את תפקיד ראש הממשלה, אז עבדתי איתו, הוא פנה לישה שוב וביקש לארגן לעצמו סיור בברית המועצות לשעבר. זה שבועות אחרי שהוא גמר להיות ראש ממשלה, התמקם במשרד בתל אביב, פגש את יאשה, שהיה מידי פעם בא ואמר לו: אני רוצה לראות את החיים האלה ועבר המון ערים. היינו במוסקבה, בקייב, בסן פטרבורג, גם נסע לעיירה שלו ברוז'נוי, אבל לשם טסנו ממינסק אני חושב, בהליקופטרים. המגע והקשר עם העולים היו בעיניו הדבר הכי משמעותי.
אני רוצה לספר בהקשר הזה עוד סיפור אחד שאולי מעיד על זה. סיפר ג'ורג' שולץ שאמרו על יצחק שמיר שהוא איש שאמר: לא. בהזדמנות, נדמה לי זה היה או שכששמיר קיבל אזרחות כבוד של עיריית תל אביב, או כשחגגו לו יום הולדת ושולץ סיפר שהוא הגיע ממוסקבה לכאן לארץ, היה במהלך חול המועד פסח והוא היה לו רעיון לעשות איזה שהוא מסגרת של ועידה עם ירדן והיתה לו פגישה צריכה להיות במוצאי שבת עם שמיר בבית. הוא אומר: אמרתי לעוזרים שלי: זה יכול להיות פגישה מאד קצרה, כי יבוא שמיר ויגיד: לא. וזה יכול להיות פגישה מאד ארוכה כי שמיר יבוא ויגיד: כן, אבל א', ב', ג', ד' וכן הלאה וכן הלאה. הוא מספר מה שקרה בפגישה זה שהגענו לבית ראש הממשלה, אכלנו ואז אמרתי לראש הממשלה שמיר: זאת ההצעה שלי, וראש הממשלה אמר: אדוני מזכיר המדינה, אנחנו יודעים שאתה ידיד שלנו, אנחנו סומכים עליך. בסדר גמור. כן. ותיסע לחוסיין ותנסה לסגור איתו. הוא אומר: זה היה מאד קצר, אבל הפגישה התארכה מאד כי אז שמיר ישב חצי לילה בערך ותיחקר אותו על הביקור שלו במוסקבה, כי שולץ היה שם בליל הסדר עם סירובניקים. והוא שאל אותו על האיש הזה ועל האיש ההוא. אז הוא אומר: אז היתה פגישה מאד ארוכה, כן, בניגוד לתחזיות שלי.
ויש סיפורים כאלה גם על החוזרים ממה שהזכיר יוסי מיריד הספרים שהוא תיחקר אותם על הפעיל הזה ועל הפעיל ההוא. הנושא הזה היה בראש מעייניו.

אין ספק זה הוזכר, הנושא של ביטול מעמד הפליט. זה לא היה טריוויאלי. זה היה מאבק גם עם הממשל האמריקאי וגם, כפי שהוזכר, עם יהדות ארצות הברית. לא דבר פשוט.

אני רוצה להגיד עוד נקודה אחת – וזה הנושא של החינוך היהודי שגם כן הוזכר פה. באמת אחרי שהוא פרש מראשות הממשלה זה הנושא שבער בו וכל מסע שלו בארצות הברית, חלק מהם ליוויתי אותו, הוא נפגש עם התנועה הרפורמית ועם התנועה הקונסרבטיבית ועם פעילים כאלה ואחרים, כדי שיקימו רשת חינוך. הוא האמין שצריך להקים בסגנון התרבות, רשת תרבות שבה הוא התחנך, כפי שיוסי אמר, שמה שהוא אמר שזה יצר שהוא, מהיום שהא זוכר את עצמו, מה שעניין אותו זה מה שקורה בארץ ישראל ולא מה שקורה בפולין וזה תוצאה של החינוך העברי, גם השפה העברית. הוא באמת, כנראה גם ההורים שלו, הוא נולד כאמור ברוז'נוי, שמה למד בהתחלה, עבר אחר כך לוולקוביס כדי ללמוד בבית ספר עברי. משם עבר לביאליסטוק לגימנסיה העברית. כל החינוך שלו היה חינוך עברי והוא האמין שזה מה שיוצר את הארץ ישראליות גם בקרב יהודי הגולה. יוצר את המרכזיות הזאת של ציון בתפיסה של כל יהודי ויהודי.

אני חושב שבשני הדברים האלה באמת בחינוך יהודי ובעלייה זה נושאים שמין הראוי להרים את הדגל בהם.

תודה רבה מר הרצל מקוב.

אני רוצה לבקש מצגה, שיש לך סיפור אישי, נדמה לי שכבר סיפרת אותו בועדה, אני חושב, אבל אני אשמח לשמוע אותו שוב, בבקשה.

אני אספר סיפור קצר. קודם כל, אני מאד מברכת על הישיבה הזאת, גם על ההזדמנות שנתנה לי לספר את הסיפור האישי. אני את ראש הממשלה יצחק שמיר לא הכרתי אישית. אני עליתי ב – 1984 בגיל 16. אז בזמני הנערים היינו עולים בלי משפחה. אז חיכיתי להורי כמו כולם, עד מבצע שלמה. מגיע מבצע שלמה ועולים מגיעים תוך 36 שעות, כ – 15,000 יהודי אתיופיה. אני מחכה למשפחה. כולם התפזרו בבתי הארחה, במלון, בכל מיני מקומות. אז אמרו: הורי הגיעו לארץ, הם נמצאים בצפון הארץ בכפר החורש. שמחתי מאד ואני התנדבתי בינתיים לתרגם לעולים במלון "דיפלומט" ועבדתי בקול ישראל שידור לעולים, עד היום, אז שמחתי שהורי הגיעו.

אני מצלצלת לכפר החורש, בודקים ברשימה. אומרים: לא מופיעים. אבא ואימא, אחי ואחותי, אף אחד לא מופיע. אני מצלצלת לעובדי הסוכנות היהודית, מיכה פלדמן אחד מהם, זה היה האחראי, אני מצלצלת, אני שואלת אותו, הוא בודק בכל מקום. המשפחה לא הגיעה. אז בינתיים המורדים השתלטו על עיר הבירה, אדיס אבבה, מה שאנחנו רואים בטלביזיה מלחמה, אדיס אבבה בוערת, אין מה לעשות. אני מתקשרת בטלפון לאדיס אבבה בבית שהשכירו ואף אחד לא עונה. מאד דאגתי. הרגשתי, זהו, אני לא אראה את המשפחה שלי לעולם ובכיתי. אחרי כמה שעות שבכיתי הפנים התנפחו, אמרתי: רגע, למה אני צריכה לבכות? אני צריכה לעשות משהו מעשי. אז שלחתי מברק לראש הממשלה יצחק שמיר. כתבתי: אדוני ראש הממשלה, תציל את משפחתי. כתבתי מברק קצר.

אחרי יומיים אני מקבלת טלפון, גרתי במעונות של הסוכנות היהודית, משגריר שלנו באדיס אבבה, אשר נעים, התקשר, ביקש לדבר איתי. או.קיי. בסדר. הוא אומר לי: אל תדאגי, המשפחה שלך בסדר. אחרי שאני כבר התחנכתי פה אמרתי: אמרת שאל תדאגי, אני באמת דואגת. איפה המשפחה? אז הוא אומר: אל תדאגי, הכל בסדר. אמרתי: אני לא מאמינה לך כי באדיס אבבה הכל בוער, מה אני יעשה? אז הוא מיד נתן לי לדבר עם אבא, אמא ואחי ואחותי. מאותו רגע המשפחה קיבלו מקלט בשגרירות עד שהשלטון החדש, המורדים השתלטו וניהלו את המדינה. באותה תקופה שהמשפחה שלי נשארו בשגרירות היו חיילים של מנגיסטו שנכנסו לאדיס אבבה הם שמעו שהמשפחות שלהם כבר בארץ ישראל, בירושלים, הלכו לשגרירות, אף אחד לא מזהה אותם, אז ההורים שלי שימשו לבדוק מי יהודי מי לא בכלל. אז קיבלו כמה מאות יהודי אתיופיה שחזרו מהצבא, אולם בקמפוס בשגרירות, מקלט כ – 3 חודשים ו – 20 יום, קרוב ל – 4 חודשים המשפחה שם. יום יום השגריר נתן הוראה שאני אדבר עם המשפחה שלי טלפונית.
ככה נמשך ואני רגועה, כי המשפחה בשגרירות, אני מדברת יום יום, אין לי שום בעיה. אז התבקשתי לצאת על ידי הסוכנות היהודית לגיוס כספים לארצות הברית, להרצאות לעליה ולקליטה. יומיים לפני שיצאתי המשפחה הגיעה לארץ. הגיעו לישראל למלון "שלום". מאד שמחתי וכמתוכנן יצאתי לארצות הברית. הגעתי ללוס אנג'לס שם קבוצה של יהודים תורמים, ערב שם, אני צריכה לנאום במיוחד המשפחה הגיעה לפני יומיים, אני גם הייתי כבר אקדמאית, עובדת בקול ישראל, השתלבתי והביאו את השגריר אשר נעים גם ייתן הרצאה על העלייה מאדיס אבבה לארצות הברית. שם בכנס הגדול מול קהל התורמים היהודים הוא מספר על מבצע שלמה, איך תכננו, מה היה, כל הסודות של הגדולים הוא מספר. בין היתר הוא מספר איפה קיבל את המשפחה שלי, נתן להם מקלט בשגרירות כי מיד ראש הממשלה יצחק שמיר דאג, ברגע שקיבל את המברק שלי באופן אישי שלח לו את המברק ודיבר איתו, נתן הוראה: אתה תשיג את המשפחה של הבחורה הזאת. אחרי שדיברת, חבר הכנסת לשעבר יוסי, יצחק שמיר ראש הממשלה לא היה עסוק ביחסי ציבור. אם היה עסוק אני חושבת היתה יכולה להיות לי תמונה איתו עם המשפחה שלי. אז זה יצחק שמיר. אז אני חושבת באופן אישי אני מודה לו, גם סיפרתי את זה בעבר ואת המברק עדיין יש לי את העותק למזכרת ואני גם כתבתי בבלוג שלי, אני יכולה להגיד את זה, הבן אדם הזה לא רק שהיה מדינאי, ראש ממשלה, בעיני בן אדם באופן אישי אני מרגישה, אחי, אחותי, כולנו בארץ, אבל שלי זכרו לברכה נפטר לפני 10 שנים. אמא שלי תיבדל לחיים ארוכים, אני פה התחנכתי, תואר ראשון, תואר שני, הגעתי עד תפקיד של מנהלת קול ישראל רשת א'. שני האחים שלי מהנדסים, אחותי עורכת דין ואני אמא לשני בנים. הבן הגדול שלי עכשיו סיים תיכון והולך להיות עתודאי. מה שאני רוצה להגיד זה סיפור אנושי ביותר של ראש הממשלה יצחק שמיר.

תודה רבה צגה ששיתפת אותנו בסיפור המרגש.

עמנואל נבון, בבקשה.

ממש בקצרה. אני לא עליתי לא מברית המועצות ולא מאתיופיה. באמת הסיפור הזה מאד מרגש אומר הרבה על יצחק שמיר. אני עליתי מצרפת וזכיתי לשבת עם יצחק שמיר פעם אחת כשאני ראיינתי אותו בדצמבר 98' בשביל הדוקטורט שלי. זה היה במשרדו בבית אמות משפט בתל אביב. הוא התעקש קודם כל לדבר קצת בצרפתית, כי הוא דיבר צרפתית שוטפת בזכות הבריטים שגירשו אותו לאריתריאה, הוא ברח לג'יבוטי ואז לצרפת. אז שאלתי אותו אם לא היה לו קשה כשהוא היה ראש ממשלה לוותר על הערבות האמריקאית של 10 מיליארד דולר כדי שלא לבנות ביהודה ושומרון? והוא ענה לי מיד בצורה טבעית ביותר: מה? אני אמכור את ארצי בשביל כסף? זאת אומרת, אצלו זה היה דבר טבעי לחלוטין.
אני גם רוצה להזכיר, תמיד מספרים לנו שאחרי הסכם אוסלו פתאום כל העולם הכיר בישראל וכו', זה לא נכון. היחסים חודשו, או התקיימו בתקופה של יצחק שמיר. יחסים עם ברית המועצות לשעבר, עם סין ומהודו. זה יותר ממחצית העולם. זה היה בתקופתו של יצחק שמיר, עוד לפני כמובן תהליך אוסלו.

דבר אחרון, בהמשך למה שיוסי אחימאיר אמר שלעליה היום, הרי יצחק שמיר כשהוא אמר שהוא יביא מיליון יהודים מברית המועצות זה היה נשמע הזוי, והרי היום, דיברתי על כך שהוא דיבר צרפתית. שני המאגרים האחרונים של עלייה בעולם זה בארצות הברית ובצרפת. היה פה לפני כמה דקות דני הוברמן מארגון נפש בנפש וצריך לפעול ברוחו של יצחק שמיר היום כדי להביא מיליוני יהודים מהארצות האלה. אם זה נשמע הזוי היום, יכול להיות, אבל זה גם היה נשמע הזוי פעם להביא מיליון יהודים מברית המועצות ועשרות אלפי יהודים מאתיופיה. תודה רבה.

תודה רבה עמנואל נבון.

מר אללי אדמסו, יועץ ראש הממשלה, בבקשה.

אני מצטרף גם לברכות על הדיון הפורה על הוקרה והערכה של יצחק שמיר. אני עליתי ב – 83' ואז אחרי זה העלייה שלנו, אני עליתי בדרכים לא דרכים ובאותה תקופה גם המשפחה שלי, אמא שלי ו – 10 אחים שלי שהם ברחו מאתיופיה לסודן ושהיו בסודן. אז אנחנו שהיינו באותה תקופה בקליטה הראשונית שלנו שהיינו במתח גדול שמשפחות שלנו שהם נמצאים בסודן, אנחנו גם שומעים שאנשים מתים. היינו על בכי, על בכי, כולם, הצעירים, גם הותיקים הקודמים שהיו איתנו, היינו בבכי, ואז מה עושים? ואז אנשים ותיקים ישראלים שאמרו: תפגשו את יצחק שמיר ותלכו אליו ותלכו ותבכו. גם העלייה, כמובן שהתחילה בתקופה של מנחם בגין, שיש לו חלק נכבד לגבי העלייה שלנו. אני זוכר שבמצודת זאב הלכנו קבוצה של צעירים עם ישראלים ופעם ראשונה אני פגשתי אותו ואז התחלנו לדבר בידיים בבכי, גם מבחינת השפה לא היינו מדברים טוב. היו ותיקים יותר מאיתנו והם הסבירו והמשפחות שלנו שהם נמצאים באש בסודן והם מתים, ומה עושים? אז בזכותו, לא ידענו כל מעשה מה שנעשה מאחורי הקלעים, אבל יחד עם זאת המשפחה שלי וגם האחרים כמעט רוב המשפחה שלי, האחים שלי עלו ב – 84' ואז העלייה זה טיפין טיפין באותה תקופה עלו בערך 7,000 ואחר כך המשיך עד שנת 90' וכל הזמן היינו לוחצים. גם מצאנו, באותה תוקפה, לא רק ראש הממשלה, אלא זה אבא והוא היה, אני זוכר שאני גם התחלתי את הפעילות הציבורית שלי והיינו מתלווים איתו ואז הולך למרכזי קליטה, את הילדים מלטף אותם וההורים שלנו, המשפחות שלנו הם היו, הוא הפך חלק מהמשפחה שלנו.
יחד עם זאת, וההערכה שלנו, והקהילה גם באמת באה לידי ביטוי בהנהגתו ותמכה בליכוד. אני היום, אני לא יכול להגיד היום, אבל באותן תקופות כמעט בני העדה שהצביעו אך ורק לליכוד ולא לאף מפלגה אחרת. בשנת 90' אני גם השתתפתי במבצע שלמה. טסתי פעמיים במשך 24 שעות לאתיופיה. כשחזרתי מאתיופיה ובאנו עם המטוס שנחתנו בשדה תעופה, יצחק שמיר, ראש הממשלה שעמד שמה, הוא קיבל מהאוטובוסים ואז היו מנתבים חלק מהפעילים בני העדה וגם אחרים, מנתבים לכל מיני כיוונים ואז אנחנו חוזרים ואז הוא היה עומד שמה ומקבל וזה היה מאד מרגש. בני העדה, אנחנו ראינו בו לא רק ראש הממשלה, אלא ראינו בו, הוא דמות אבא. יש לך אבא, ועוד יש אבא על. ראינו אותו כאבא על, ואז גם בני העדה שבא לידי ביטוי בתמיכה גורפת כשהוא היה בראש הממשלה, בתקופתו. בני העדה תמכו בליכוד וגם לאחרונה כשהוא נפטר, מה שאנחנו יכולנו לעשות, בני העדה בקבוצות שונות באו פה לכנסת. חילקנו את הכבוד האחרון מה שמגיע. בני העדה ברגע שהם שמעו על מות יצחק שמיר, כולם התאבלו. באמת יצחק שמיר שאני הכרתי אותו גם שהוא היה מספר לנו על אריתריאה ואתיופיה שהוא היה באתיופיה וכל זה זה חיבר אותנו. ראינו בו כאבא גדול זכרו לברכה. הוא היה אהוב עלינו. אני מאד מעריך את הדיון.

תודה רבה.

כבוד הרב הראשי ליהודי אתיופיה, הרב יוסף הדנה, בבקשה.

אני מצטרף, אדוני היושב ראש, לברכות. אני חושב ומאמין, זה היה מאד חשוב בכנס הזה, בועדה הזאת להעלות על נס את זכרו, את פועלו של יצחק שמיר זכרו לברכה. אני אנסה לצייר קצת מה המיוחד שבו?

גם ממשלות אחרות, גם כן ראשי ממשלות, גם מעלים, עושים. אבל במבצע שלמה מה שהיה המצב באתיופיה, המורדים עמדו להיכנס ממש בשערי העיר אדיס אבבה עמדו להיכנס. כולנו ידענו. עכשיו, מי שייפגע ראשון זה היה האנשים, המשפחות שלנו כי אין להם מקום, בקושי מסתדרים. קרוב ל – 15,000 איש ואנחנו פה היינו בדאגה מאד קשה. אנחנו רצינו פגישות, בקשות וממש לא יכולנו לישון.

מצד שני, גם מנגיסטו הוא לא היה קל. בזמנו לצאת מאתיופיה לא היה קל. היה מאד קשה. אבל בכל זאת שמיר מצא את השפה הנכונה לשכנע את הממשלה, את האוצר, את כל העולם לשכנע בתקופה קצרה לעשות מבצע כזה, כל כך גדול, אני חושב קשה להאמין. תתארו לכם להעלות 15,000 איש. איפה ייכנסו? איפה יהיו פה בארץ? איפה התקציב? כנראה לשמיר זה לא מדבר אליו. זה לא העיקר. העיקר הצלת יהודים. להציל יהודים. באמת, הנה, פעל בדרכים לא דרכים, עשה הכל עם ממשלות זרות, עצר את המורדים עד שסיים את המבצע. הוציא את כל האנשים, עצרו את המורדים לא להיכנס לכבוש את העיר ושדה התעופה היה רק בפיקוח שלנו, זאת אומרת, היהודים, הישראלים. המטוסים רק מטוסים ישראלים נחתו שמה והמריאו, כך עשה קידוש שם שמים ממש בעולם. זה לא רק אנחנו ידענו, לא רק עם ישראל ידע, העולם ידע את המבצע הגדול והחשוב הזה.
אני חייב להזכיר גם את המנהיג הדגול מנחם בגין זכרו לברכה. הוא למעשה הראשון שהתחיל בעלייה למען יהודי אתיופיה. ב – 77', גם בזמן המורדים שהיה מאד קשה. מאד קשה. אנשים נהרגו שמה כמו זבובים. היה מצב קשה מאד. אז באותו זמן עשה איזה שהוא סיכום סודי בין הממשלות, בלי שהתפרסם. אז הקבוצה הראשונה בתור עולים חדשים הגיעו ב – 77'. כמעט סוף 77'. השנייה – תחילת 88'. הראשונים לקחו אותם לטבריה. הקבוצה השנייה בעפולה. אחר כך זה הופסק בגלל הפרסום שפרסמו שישראל נותנת חלקי חילוף לצבא האתיופי, עוזרת. בזה גם המבצע הופסק.
אבל אני רוצה לומר, אני עליתי ארצה ב – 72'. בשנות ה – 70' אני זוכר. אני רק אגיד מה שאמר הנביא יחזקאל. הנביא יחזקאל אומר: "ויאמר אלי", אומר שהקב"ה נגלה לו, "בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו ונגזרנו לנו". הנביא אחר כך אומר, בזמן הזה אנחנו רואים באמת "נגזרנו לנו", כאילו נכרתנו, אבדנו מכלל עם ישראל בגולה, היהודים בגולה חשבו: זהו, נשכחנו. מרוב הייאוש, מרוב שהיו מיואשים. אני הייתי בארץ בשנות ה – 70': "שלח את עמי, שלח את עמי בכל העולם איזה פעילות היתה. בברית המועצות שהיתה סגורה ומסוגרת, ברוך השם, ברצות ה' הכל נפתח וכולם באו גם מרוסיה, גם מאתיופיה בסדר גודל כזה הם עלו.

לכן אני באמת מאד מעריך ומוקיר את פועלם של ראש הממשלה מנחם בגין, זכרו לברכה וגם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר זכרו לברכה, שעשו מעשים. זה לא סתם עלייה אלא מבצעים גדולים. מבצע גדול כזה, ממש קידוש שם שמים. אני חושב מדינת ישראל נתברכה מזה ועם ישראל התברך מזה. זכרם צדיק לברכה.

תודה רבה כבוד הרב יוסף הדנה.

אני רוצה לבקש מישעיהו יחיאלי, ראש מנהלת נעל"ה – נוער עולה לפני הורים, בבקשה.

ממש בקיצור, כי השעה מאוחרת. כמובן מצטרף להכרת הטוב של כל הדוברים לפני, גם לך כיושב ראש הישיבה שזימנת את הדבר הזה כל כך מהר מיד אחרי הלוויה, מפני שמי שראה את הקהל בלוויה, במיוחד את הייצוג של העדה האתיופית שם, הבין עד כמה נושא העלייה הוא בעצם ההנצחה החיה של יצחק שמיר וגם אנחנו בנעל"ה, בעזרת ה', אם המשפחה תאפשר לנו, אנחנו נקרא, יש לנו שם לכל מחזור. כל מחזור שמגיע. המחזור שיגיע בספטמבר הקרוב, אם המשפחה תאפשר לנו, נקרא אותו: מחזור שמיר, על מנת להנציח את יצחק שמיר בתכנית נעל"ה, מפני שהוא ראש הממשלה שנתן את ברכת הדרך ליציאת התכנית הזאת לדרך בצירוף נדיר. דיברו פה על פרסונות. העובדה שהיה שר חינוך זבולון המר, זכרו לברכה, שהאמין בעניין העם היהודי ובחינוך היהודי, תחת ראש ממשלה כמו יצחק שמיר, בעצם הוציא לדרך תכניות גדולות מאד שיזמה נתיב, יושב פה יאשה כמייצג המערכת.

לא, אני לא מייצג את המערכת. אני מייצג את נתיב שנות ה – 90'. לא של שנות 2000.

מבחינת נעל"ה באמת יצאנו לדרך באותה עת ורק סיפור אישי, אחרי שיצחק שמיר סיים להיות ראש ממשלה ועדיין היה בכנסת, באחת ההזדמנויות פגשתי אותו על מדרגות שבין המליאה לקומה שמעליה והוא עלה במדרגות ומצד שני ירד בוגר נעל"ה שבין סיום לימודיו לבין גיוסו לצה"ל עבד כמלצר במזנון הכנסת והפגשתי אותם. אמרתי לו: אדוני ראש הממשלה לשעבר, הנה, ילד נעל"ה הולך בקרוב לקורס טיס, קראו לו מישה אלקין, אחיו הוא היום אדם חשוב בבניין. בדרך לקורס טיס ... ופגש על המדרגות את ראש הממשלה שבעצם נתן ראשון את ברכת הדרך לתכנית נעל"ה.
אני רוצה לומר עוד הערה בהקשר לנושא הנשירה שהוזכר כאן. הנשירה היא כולה מעשה ידי יהודים. העובדה שיש לנו היום מיליון פה ומיליון שם זה עבודה יהודית. זה לא נהיה מעצמו ואין לי ספק שאם ראש הממשלה שמיר היה נמצא באותה עת ליד ההגה זה לא היה קורה ולא היינו היום פה עם מיליון אחד, אלא עם שניים ואז כל המדינה הזאת היתה נראית אחרת לגמרי מפני שאיפה שהם נמצאים, במקומות שהם נמצאים בארצות הברית, בגרמניה ובמקומות אחרים, אנחנו בנעל"ה מנסים היום להביא את הילדים שלהם במקומם, כל העניין הזה היה יכול להיראות אחרת לחלוטין ועל זה, אני חושב, חייבים הכרת תודה ליצחק שמיר ולהנציח את זכרו. תודה רבה.

תודה רבה לישעיהו יחיאלי.

הרב יצחק זגייה מרחובות, בבקשה.

תודה רבה היושב ראש שזימנת את הכנס הזה לזכרו של ראש הממשלה יצחק שמיר. ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל. יצחק שמיר, שהוא בעצם התעלה מהדמויות של התנ"ך והוא גילם באישיותו את הצניעות, ענווה וגם גיבור ישראל שאוהב יהודים, לא משנה מאיפה הם, אפילו שהם מאפריקה. אהבתו של יצחק שמיר לכל היהודים באשר הם, שאנחנו ראינו שהוא הלך לשדה תעופה לקבל את פניהם שהם יורדים, שהוא ראה שהם מנשקים את אדמת הקודש, אדמת ארץ ישראל, שברגע שהוא רואה שאיש ... חינוך יהודי, שלמד את התנ"ך ואת התורה, שהתגשם לנגד עיניו חזון נביאי ישראל ואז הוא הזיל דמעה. זה מראה כמה הוא אהב כל יהודי באשר הוא. לכן הוא בעצם הוא דמות ומופת לעם היהודי, שהוא היה באותה תקופה ראש ממשלת ישראל בזמן הנכון במקום הנכון. אם היה ראש ממשלה אחר אני לא יודע אם כל העליות היו מתבצעות וגם הוא נפטר בשיבה טובה בגיל 96 וזה אומר גם כן בגימטרייה ... לדבר הזה יש משמעות בהיסטוריה והוא בעצם סיים את התפקיד שלו ואת ... שלו מגיל צעיר שהוא היה שליחה של היהדות ושל העם היהודי, אם זה בגולה ואם זה בישראל והוא בעצם מגלם את ישראל החדשה של ארץ ישראל.

יהודי אתיופיה זכרו לו את חסדיו שבעצם הנוכחות הגדולה היתה בלוויה שלו. מחצית מהנוכחים שהיו, יהודי אתיופיה. אני גאה שאני משתייך לקהילה הזאת. לא רק אנשים סוגדים לשררה ולתפקיד, אלא גם עושים חסד. הקהילה האתיופית עושה חסד גם עם המתים.

הדבר החשוב ביותר שאדם עושה חסד לא רק עם אדם שהוא חי, במיוחד אם הוא בעל תפקיד, בעל שררה, אלא שאדם שהולך למות, שהוא לא מסתכל ולא מרים את הראש ומסתכל כמה אנשים באו ללוות אותו ביום האחרון. תודה.

תודה רבה כבוד הרב.

אני רוצה, ברשותכם, לסכם את הדיון וברור לנו שזאת רק התחלה, אנחנו נעסוק רבות בהנצחת מורשתו של שמיר. אני ברשותכם אקריא את הודעת הסיכום.

ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות מצדיעה ומעריכה את פועלו של ראש הממשלה יצחק שמיר למען עידוד העלייה וחיזוק החינוך היהודי ציוני בתפוצות. ככל שנחשפים יותר לפועלו של ראש הממשלה שמיר מבינים את האמונה היוקדת שהנחתה אותו לשימור וחיזוק הרוב היהודי בארץ ישראל. הועדה קוראת לרשויות המדינה, הן במישור הארצי והן במישור המוניציפאלי לפעול להנצחת מורשתו של ראש הממשלה שמיר, תוך מתן דגש לפעולותיו למען עידוד העלייה. הועדה קוראת לממשלת ישראל להמשיך ולהניף את דגל העלייה ברוח פועלו של ראש הממשלה שמיר.

אני רוצה להודות לכל מי שהגיע בהתרעה קצרה. תודה רבה לכולם.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:29.>