PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
09/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 662>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י"ט בתמוז התשע"ב (09 ביולי 2012), שעה 9:00

<הצגת יוזמה חינוכית ע"י מורה – פיתוח מעורבות אזרחית בתלמידים>

חברי הוועדה: >
עינת וילף – היו"ר

>
חאלד חג'אזי - מפקח כולל בנצרת, משרד החינוך

גיא בלנשקטיין - מנכ"ל, גו אקטיב, מוזמנים נוספים

סוהר ריחאני-בשאראת - מורה ומובילת מרכז הפצה ניסויי

דניאל רייך - מתמחה במכון

עדי שטיין - רכזת המכון

נילי אבינון - פעילה, מנהלי בתי ספר

רבקה וידר

מיטל בר-שלום
<הצגת יוזמה חינוכית ע"י מורה – פיתוח מעורבות אזרחית בתלמידים>

שלום, אני פותחת את ישיבת הוועדה. אני רוצה לספר על הרקע להזמנה שלך היום לוועדה. המטרה היא פרויקט דגל שהתחלתי בו בוועדה. את המורה השלישית שמתארחת אצלנו. המטרה היא לארח אחת לשבוע מורה או מורה שיספרו על מה שהם עושים. אני אישית מאוד מאמינה שמערכת חינוך טובה היא מערכת חינוך שקודם כל שואלת את המורים מה צריך לעשות במקום להגיד להם מה צריך לעשות. אחד המקומות בהם חשוב במיוחד שמורים יישמעו וישמיעו זו ועדת החינוך של הכנסת. המטרה היא שהמורים יספרו על התמודדות עם אתגרים, הצלחות ופרויקטים מיוחדים – כל דבר שיכול לסייע גם למורים אחרים בעבודתם, ויכול לסייע למערכת להיות מערכת טובה יותר.

את הדברים שאני שומעת כאן אני מעבדת לידי המלצות, ואני מעבירה את זה הלאה. אני אשאל אותך הרבה שאלות תוך כדי הצגה, כאשר המטרה היא ללמוד מזה דברים שהם רלוונטיים יותר לנושא.

אני מורה לביולוגיה וביו-טכנולוגיה בבית הספר הגליל. אני הובלתי שינוי מאז שנות 2000 ועד עכשיו. בית ספר הגליל הוא בית ספר עירוני שאינו סלקטיבי.

כלומר, כל התלמידים שגרים בנצרת נרשמים אליו.

כמעט. יש גם מערכת חינוך פרטית בנצרת.

שזו בדרך כלל המערכת הנוצרית של בתי הספר הישנים הצרפתיים.

גם הם בתי ספר טובים מאוד.

היום הם קולטים גם תלמידים מחוץ לנצרת.

דבר אחד שאני אומרת פה תמיד, זה שהלוואי על כל מערכת החינוך בתי ספר כמו בתי ספר הנוצריים הפרטיים. התוצאות שלהם מעולות.

אבל אנחנו הוכחנו שגם בתי ספר ממשלתיים יכולים להיות מצוינים.

באיזה כיתות מדובר?

כיתות י' עד י"ב.

מספר התלמידים הבוגרים בשנה הוא יותר מ-60%-70% מכלל תלמידי נצרת. כל השאר לומדים בכל בתי הספר הפרטיים שנמצאים שם. בנוסף, יש בית ספר רשמי של רשת אורט.

כלומר, בנצרת יש שני בתי ספר רשמיים.

בית ספר אחד שלנו, ויש גם בית ספר של אורט ובית ספר של עמל. בנוסף, יש 9 בתי ספר פרטיים. בית הספר העירוני שלנו הוא הכי גדול.

כמה לומדים בו?

לומדים בו 1,350 תלמידים.

במחזור יש 400 תלמידים פלוס מינוס.

בתי הספר הפרטיים בנצרת הם פרטיים באופן מלא? כלומר, משלמים שכר לימוד מלא או שמדובר ב-75%-25%?

אני יודעת שהם משלמים שכר לימוד, אבל הם גם מקבלים תקצוב מהממשלה.

הם מקבלים תקצוב לא מלא, אבל הם בתי ספר סלקטיביים. הם יכולים לבחור את התלמידים, וצריך לעבוד כדי להתקבל אליהם.

עכשיו זה קצת השתנה, כי הם מתחילים עם הגנים. הם חייבים להמשיך עם התלמידים שלהם עד התיכון. קודם היו עושים בחינות מיון אחרי כיתה ו'.

עד לא מזמן בית ספר פרטי היה יכול להגיד לתלמיד: "אין לך מקום אצלנו".

ואז הברירה היחידה שלו היתה אצלכם.

בתקופה האחרונה בולמים את זה.

זה לא מאה אחוז.

אבל מקשים על זה.

בתחילת שנת 2000 עמדנו בפני הרבה אתגרים. האוכלוסייה שהגיעה אלינו – כאשר ברקע יש בתי ספר פרטיים – היא בינונית ומטה מבחינה סוציו-אקונומית. בית ספר העירוני היה מאופיין באלימות רבה, ולכן ההורים התרחקו. מי שהיה לו כסף הלך לבתי הספר הפרטיים.

כמה זמן את מורה בבית הספר?

אני מורה בבית הספר 22 שנה, מאז שנות ה-90. בית הספר הזה בשנות ה-70-80 היה מבתי הספר הטובים ביותר. הבוגרים שלו הם הכי טובים במגזר הערבי, אבל חלה התדרדרות כאשר מסביב עלו בתי הספר הפרטיים.

כלומר, ההתדרדרות היתה במקביל לעלייתם של בתי הספר הפרטיים. הם התחילו לשאוב את התלמידים.

וחלה התדרדרות. הוא היה מאופיין בהישגים נמוכים ובאלימות גבוהה.

אני אפרט את זה. זו בעיה של כל מערכת החינוך הישראלית - העלייה של בתי הספר הסמי פרטיים הסלקטיביים במקביל להתדרדרות של המערכת הציבוריים העירונית. בתי הספר הסלקטיביים היו קיימים תמיד. הם ותיקים.

בית הספר העירוני היה בית הספר הראשון באזור, והיה לו את השם הכי טוב. כאשר התחילו לעלות בתי הספר הפרטיים, במקביל ירדה הרמה.

הקימו גם בתי ספר סלקטיביים חדשים? תשעה בתי הספר הקיימים היום הוקמו ב-20 שנים האחרונות?

חלק מהם הוקמו בתקופה של ה-20 שנה. סוהר התכוונה שבית הספר היה כמעט בית ספר יחיד בכל הצפון למגזר הערבי. כל המפורסמים היום, כל האקדמאים הוותיקים במגזר הערבי הם בעצם בוגרי בית ספר הגליל. לא היו הרבה בתי ספר באזור.

כמו שאמרתי, היו לנו כמה אתגרים להתמודד איתם. אנחנו אמרנו: "אנחנו לא רוצים רק את החזקים, אלא אנחנו רוצים גם לחזק את האוכלוסייה שמגיעה אלינו". האוכלוסייה שהגיעה אלינו הגיעה עם דימוי עצמי נמוך. התדמית של בית הספר היתה לא כל כך טובה. מאז שנות ה-2000 התחלנו לעבוד על תהליך שינוי בתוך בית הספר. אני אתחיל לפרט.

האוכלוסייה היתה במעמד סוציו-אקונומי בינוני עד נמוך. זו היתה אוכלוסייה עם הישגים בינוניים-נמוכים. עכשיו אנחנו נמצאים במצב אחר לגמרי. אנחנו נמצאים עם אוכלוסייה עם שיוך סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה, עם הישגים בינוניים-גבוהים. כלומר, המאזן מבחינת התלמידים שאנחנו מקבלים השתנה. היום אנחנו מקבלים תלמידים טובים, וגם ההישגים של התלמידים שיש לנו מהשכבות הבינוניות והנמוכות התחילו לעלות.

איפה לומדת עכשיו האוכלוסייה מהמעמד הסוציו-אקונומי נמוך?

אצלנו. אנחנו אמרנו שאנחנו לא נוותר על האוכלוסייה הזו.

אז יש בעצם את כולם היום.

האתגר הוא לא לקבל רק את הטובים. אנחנו רוצים להרים גם את הבינוניים והנמוכים. זה האתגר החשוב. אנחנו פיתחנו מודל שקראנו לו "החברה האזרחית". המודל הזה הוא הרוח של בית הספר. אני חושבת, שבכל בית ספר צריכה להיות רוח מסוימת, אטמוספרה שתכוון את בית הספר ותשאב אליה את התלמידים. עמוד התווך שלנו הוא המודל שנקרא "החברה האזרחית". אנחנו הקדשנו שעתיים שבועיות לשכבת י'.

האם ישבתם פעם ואמרתם: "המצב לא יכול להימשך"? מה היה התהליך שבו הגעתם לשינוי או התחלתם את השינוי?

אני רציתי להתחיל הפוך. אני רציתי להתחיל מהסוף ולומר, שאנחנו פיתחנו את המודל הזה. זה היה תהליך מאוד ארוך, שבדקנו אותו כל הזמן לפי התוצאות בבית הספר. התהליך התחיל בצוות מאוד מיומן עם הנהלה פתוחה, ששמה לפניה מטרה אחת ויחידה: היא רוצה להוביל את בית הספר לדרך אחרת.

האם התחלפה ההנהלה, וזה מה שהביא לשינוי?

כן. בתחילת שנות ה-2000 היה שינוי בהנהלה וכניסה של צוות צעיר וחדש לבית הספר. כאשר אני נכנסתי לבית הספר, נכנסו בערך 15 מורים חדשים נוספים. מה שאפיין אותם זו מקצועיות מאוד גבוהה. אלה היו גם אנשים שהיה להם מסר. הם רצו לתרום. זה לא רק המקצועיות. מה שתרם זה הנכונות של צוות בית הספר לעבוד כדי לקדם את בית הספר.

אבל זה היה די מקרי שהיתה הנהלה חדשה ומורים חדשים.

אני לא יודעת אם זה היה מקרי. לבחירת הצוות היתה מטרה מסוימת. לא סתם בחרו את הצוות הזה.

אבל מי בחר את הצוות?

גם העירייה וגם המנהל החדש.

כלומר, היה ניסיון לחדש את הצוות ולהביא מורים חדשים.

מאחורי כל התהליך היה רציונאל נוסף – כל הנושא של היזמות. הרעיון של היזמות במגזר הערבי כמעט ולא קיים. אם נבדוק את התוצאות של בחינות הבגרות, נראה שיש ציונים גבוהים מאוד. היום אנו רואים שתלמידים מהמגזר הערבי מצליחים גם להגיע לתוצאות גבוהות בבחינות הפסיכומטריות, והם נקלטים בפקולטות מובילות. הבעיה היא, שאחוז גדול מהם נושר: או שהוא מחליף תחום אחרי השנה הראשונה, או שהוא עוזב את האוניברסיטה. אני מדבר על כמעט 40%. זה משמעותי. לכן, היום במשרד החינוך אנחנו מנחים בתי הספר ואומרים: לא מספיק לעבוד על תוכנית לימודים. זה בסדר, צריך לקיים תוכנית לימודים ולעבור את כל הבחינות בכל מקצועות הליבה, אבל בנוסף כל בית ספר חייב גם לחשוב על יוזמות חינוכיות כדוגמת המודל שנראה היום, שנותן הזדמנות לתלמידים לפתוח צהרים חדשים שבשגרה הם לא מקבלים. סוהר תדבר תיכף על תלמיד ביקורתי – דבר שאינו נהוג ואינו מקובל. להגיע למצב כזה בתוכנית הקיימת, זה קשה. לכן, אנחנו מאמינים ומקווים שדרך יוזמות כאלה תינתן אפשרות לתלמיד להגיע למקומות שיעזרו לו אחר כך להתאקלם בלימודים האקדמאיים ובחיים בכלל.

האם התלמידים הם נוצרים או מוסלמים? איך זה מתחלק בבית הספר?

זה מעורב, אבל הרוב הוא מוסלמי.

הרוב הנוצרי נמצא בבתי הספר הפרטיים.

התחלנו במיפוי צרכים. בדקנו איפה נקודות החוזק ואיפה נקודות החולשה של בית הספר. ראינו שיש צוות מצוין שמוכן לתת, והתחלנו לבדוק איפה אנחנו יכולים לתרום. היה הרבה מה לעשות, החל מדרכי הוראה. החלטנו לעבור מדרכי הוראה פרונטאליים רגילים לחקר. ליצור משמעות של החקר בבית הספר.

דבר שני היה הקשר עם ההורים. היה קשר מאוד גרוע. ההורים הגיעו רק לקבל את הציונים. אנחנו פיתחנו צוות של הורים-מורים-תלמידים. הצוות הזה התחיל לעבוד בסדנאות עם ההורים. ההורים התחילו להבין שהם יכולים להגיע לבית הספר. בהתחלה הם חשבו שאסור להגיע לבית הספר, ושהם לא רצויים בבית הספר. כאשר בית הספר נפתח להורים וההורים נכנסו, הקשר בין ההורים, המורים וההנהלה והתלמידים התחזק. אנחנו רצינו שהם יישבו עם הילדים שלהם, והסדנאות עם ההורים היו הזדמנות שהם ידברו עם הילדים שלהם. זה הביא תוך שנתיים לכניסה מאוד גדולה של הורים לבית הספר: פגישות עם מורים, עם המחנכים. האווירה נעשתה אחרת. היום ההורים לא רק רוצים לבוא, אלא גם רוצים לתרום לבית הספר.

אני רוצה שתפרטי את הנושא הזה. יש המון סימני שאלה. אחד הנושאים הכי גדולים זה היחס בין מורים להורים בבית הספר. את מתארת משהו מאוד חיובי. השאלה היא, האם היו לזה גם היבטים שליליים. האם מרגע שהורים יודעים שהם יכולים להגיע לבית הספר בכל שעה, בלי להודיע, ולדבר עם כל מורה שהם רוצים ולהתייחס לציונים, זה לא הופך למשהו רחוק מדיי?

בכל דבר צריך להציב גבולות ברורים. מעורבות זו לא התערבות.

אבל אלה סיסמאות. בפועל מה עשיתם?

אלה לא סיסמאות. היו ניסיונות להיכנס ולהתערב בדברים שהם לא תפקידם של הורים.

מה למשל?

למשל, להתערב בימי ספורט, בטיולים, למנוע טיול לאילת, לבוא בשעות שהן לא מתאימות למורים ולבית הספר. אנחנו היינו מאוד נוקשים בעמדתנו, והסברנו להם את החוקים בבית הספר.

מה למשל?

שהמדיניות הכללית של טיולים, ימי ספורט וימי כייף היא מדיניות של בית הספר והם לא יכולים להתערב בזה. יש לנו ועד הורים, ובתוך ועד ההורים אפשר לדון בזה. לא כל הורה שיש לו רעיון יכול להיכנס ולכפות את זה. היו ניסיונות לכפות את זה. היינו בתקופה מאוד קשה. כאשר הם ראו שאנחנו עומדים על שלנו, לאחר כמה שנים הם הפסיקו. עכשיו הורים נכנסים כדי לשאול אם בית הספר רוצה משהו. אם יש להם הצעה הם מציעים אותה, אבל אנחנו אלה שבסופו של דבר מחליטים אם לקבל או לא לקבל אותה. זה בזכותו של המנהל, שהוא מאוד ברור.

נניח שהורה נכנס לפתח בית הספר, האם נותנים לו להיכנס?

הוא נכנס למזכירות.

כלומר, הוא לא פותח דלת של כיתה או משהו כזה.

לא. יש לנו את המזכירות בפתח.

הוא נכנס למזכירות ומבקש לראות מורה.

אם יש אפשרות, הוא נפגש איתה. אם לא, אומרים לו שהזמן לא טוב וקובעים איתו זמן אחר.

אבל את פתח המזכירות הוא לא עובר.

לא. הוא לא ניגש ישר לכיתה, אלא אם אני יוצאת והוא רואה אותי. יש הורים שאני מכירה אישית, ואז אני יוצאת ומדברת איתם ולא עושה את זה פורמאלית. יש מורים נוספים שעושים אותו הדבר. בדרך כלל, ההורה פונה אל המזכירות והיא זו שמפנה אותו אל אותה מורה.

זה תלוי בהנהלת בית הספר, במנהל בית הספר. אם עושים את זה דרך דיאלוג עם ההורים ומסבירים את הדברים, זה שונה מזה שאני אבוא ואגיד: "זה מה שאני רוצה, זו החלטה של בית הספר וזה מה שיהיה". זה מוכיח את עצמו. דרך דיאלוג, דרך שותפות אמיתית, שקיפות והצלחות בית הספר, ההורים כן יגיעו לבית הספר. היום בכל בית ספר יש שעות קבלה לכל מורה. כבר בתחילת השנה המורה שולח דרך התלמידים שעת קבלה, ואז ההורים מגיעים על סמך שעת הקבלה, אלא אם יש משהו דחוף. הם יודעים שהמורה חופשי בשעה הזו, והם באים, יושבים ושומעים. גם להנהלת בית הספר יש שעות קבלה. הם לא יכולים לבוא ולהיכנס למנהל. אם אתה מקיים את זה דרך דיאלוג ואתה יודע להכיל את ההורים, אתה מצליח לגייס אותם.

זו דרך מאוד יפה לעשות את זה.

הצוות השפיע רבות על חיי בית הספר. הקמנו מרכזי לימוד. ראינו שיש בעיה עם ההישגים במתמטיקה, באנגלית, בערבית ובעברית, ולכן הקמנו מרכזי לימוד. מדובר בקבוצות קטנות של תלמידים, שלכל קבוצה יש מנחה ומדריך מקרב מורי בית הספר. אחר כך התחלנו להיעזר במורים מחוץ לבית הספר. הקבוצות חולקו לפי רמה.

זה היה במסגרת השעות הרגילות?

אחרי השעות הרגילות או בימים שאנחנו לא מלמדים.

מאיפה השעות למורים ללמד בשעות האלה?

חלק גדול מהשעות המורים שלנו תרמו.

כלומר, המורים עשו את זה בהתנדבות.

כן. בנוסף, אספנו סכום כסף סמלי, שיגרום למחויבות של התלמידים.

כלומר, התלמידים היו צריכים לשלם סכום כסף.

ממש סמלי, כדי שהם יהיו מחויבים.

כלומר, זה היה מן שיעור פרטי עם מורה?

לא. זה לא תשלום למורה אלא דמי הרשמה לקבוצות האלה. זה לא כיסה אפילו חלק קטן ממספר השעות שהמורות והמורים תרמו.

זו פעילות אחר הצהריים שמורים עושים בהתנדבות. האם זה עדיין קיים היום, או שזה שימש כשלב מעבר?

היום זה קיים פחות, כיוון שיש לנו דרכים אחרות שאנחנו פיתחנו. המרכזים האלה עבדו יפה והביאו להעלאת ההישגים. תוך 3-4 שנים הרגשנו עלייה בהישגים במתמטיקה, אנגלית ומקצועות אחרים.

הקמנו מנהיגות תלמידים. לכל בית ספר יש מועצת תלמידים שנבחרת. אנחנו אמרנו שאנחנו לא רוצים בחירות. אנחנו אמרנו, שכל תלמיד שמעוניין לתרום לבית הספר ולהנהיג לבוא ולהגיש מכתב: למה הוא רוצה להצטרף לקבוצה ומה הוא יכול לתרום. היתה מורה שהיתה אחראית על הקבוצה הזו. ביחד עם קבוצת תלמידים היא מיינה את הבקשות האלה. קבוצת המנהיגות הזו עובדת עד עכשיו. אין לנו בחירות.

זה לא שיש לכם גם מועצת תלמידים.

לא. אין לנו מועצת תלמידים. זה במקום מועצת תלמידים, וזה הקשר בין התלמידים, המורים וההנהלה.

היו אנשים שניסו לקחת את זה לבית משפט, ולטעון שמגיע להם בחירות למועצת תלמידים?

לא. כמו שאמר חאלד, אם את עושה את זה בשכנוע, הם מבינים איפה הטוב ואיפה לא טוב. לא צריך להנחית את זה מלמעלה.

בנוסף, התחלנו לעבוד על שינוי דרכי הוראה. פרק משמעותי היה פיתוח עבודות חקר בבית הספר. אני הייתי אחראית על עבודות חקר. יש לנו עבודות חקר שהן במקום 5 יחידות בגרות. בתחילת העבודה שלי בתחום הזה ראיתי שתלמידים לא יודעים כלום. הם לא יודעים לשאול שאלה, הם לא יודעים לטעון, הם לא יודעים לכתוב עבודה. ביחד עם הצוות וההנהלה, הגענו למסקנה שאנחנו חייבים להעמיד בתוכנית השבועית שעתיים ללמוד מיומנויות חקר וכתיבת עבודות חקר.

זה מתקשר למה שאמרתי לגבי הבוגרים. אנחנו יודעים שהיום במסגרת התואר הראשון כל סטודנט נדרש לכתוב שלושה-ארבעה סמינריונים, שזו עבודת חקר. זה זר להם, וזה משהו שהם לא התנסו בו ולא שמעו עליו אף פעם. פה ניתנת להם הזדמנות להיחשף לעבודת חקר, לשאלת מחקר ולמחקר בכלל. בבית הספר הכינו אותם הכנה מצוינת לקראת הלימודים האקדמאים.

זה הביא לקפיצה מאוד גדולה בכתיבת עבודות. אנחנו היינו בית הספר הראשון בכל נצרת שהכיר את התחום הזה. היינו בין הראשונים במדינה בכתיבת עבודות ובטיבן. תלמידים שלנו הגיעו למקומות ראשונים בתחרות מדען צעיר. זה התחיל ליצור דינאמיקה אחרת ואטמוספרה אחרת בבית הספר, שאנחנו יכולים ושיש לנו תלמידים שיכולים להיות מצטיינים. זה בנוסף להישגי הבגרות שהתחילו לעלות.

בנוגע לעבודות החקר - האם חיברתם אותם לאוניברסיטאות או לבוגרים שלכם?

חיברנו אותם למכוני מחקר. היה לנו קשר מאוד הדוק עם מכון מחקר מיג"ל בצפון. לקחנו אותם לימי עיון, והם עשו שם נוער שוחר מדע. אנחנו קיימנו קשר אינטרנטי איתם, וכל הזמן היינו שולחים לשם תלמידים. הם גם הגיעו אלינו. זה מאוד עזר. בנוסף, היו לנו קשרים עם כל מיני איגודי ערים באזור.

האם זה היה בהתנדבות? מאיפה הגיע המימון לשלוח בהסעות למיג"ל?

זה היה במימון העירייה ובית הספר. בנוער שוחר מדע התלמיד משתתף בחלק מהעלות. גם מי שלא היה יכול וראינו שהוא טוב, העירייה ובית הספר שילמו עבורו.

כמו שאמרתי, התחילה להיות אווירה אחרת בבית הספר – אווירה שהחליפה את האווירה של הכישלון שהיתה כל הזמן. אנחנו התחלנו לפרוץ את המעגל הזה. התלמידים הרגישו אחרת, התלמידים הרגישו שהם יכולים. התחילה אטמוספרה של הצלחה. הציונים בבגרות התחילו לעלות. כל נושא החקר נתן לנו במה ארצית, וזה הביא הרבה יוקרה לבית הספר. ראינו שעדיין חסר משהו. מה שרצינו להגיע אליו זו היזמות של התלמידים. אנחנו לא רצינו שאנחנו נספק לתלמידים את הכל, והם יגידו: "חסר לנו, אין לנו". כמו שהצוות שלנו עבד בבית הספר והיו תוצאות מאוד טובות, רצינו שהרוח הזו תעבור גם לתלמידים שלנו. צריך היה להעביר את זה בצורה של תכנית בנויה, ולא רק לדבר על זה. מכאן באה היוזמה של תוכנית "החברה האזרחית".

אנחנו הפכנו את זה ליחידת בגרות ייחודית בבית הספר, שהיא נמצאת רק בבית הספר שלנו. בכל בתי הספר יש שתי יחידות באזרחות, ואילו אצלנו יש יחידה נוספת שהיא חובה בתעודת הבגרות.

הדגם שנמצא היום במשרד החינוך לכל כיתות התיכון, הוא דגם של שתי יחידות בגרות באזרחות. לפני שנתיים-שלוש היתה רק יחידה אחת, והיום מדובר על שתי יחידות. בית ספר הגליל אימץ את הרעיון הזה לפני 5-6 שנים, והיום יש להם כבר יחידה שלישית. הם לא ויתרו. גם אחרי שנכנסה התוכנית של המשרד עם שתי יחידות בגרות, הם לא ויתרו על היחידה הנוספת. בנוסף לשתי היחידות הם עושים יחידה נוספת ייחודית לבית הספר.

מאיפה השעות ליחידה השלישית?

מבית הספר ומהעירייה.

כלומר, בית הספר לקח את השעות שלו וסידר את זה.

תמיד אפשר. כאשר רוצים משהו, עושים.

אבל איך זה נעשה מול משרד החינוך? בית ספר החליט שהוא רוצה להוסיף יחידה באזרחות. איך נעשה התהליך מול משרד החינוך?

יש מסלול של תוכניות מיוחדות.

מגישים בקשה למשרד החינוך, מגישים את התוכנית ומקבלים אישור.

האם כל בית ספר יכול להגיש בקשה למשרד החינוך לתוספת יחידה לבגרות בכל מקצוע?

זה לא בכל מקצוע, אבל במקרה הזה זה היה אפשרי.

מה שעזר לנו לאורך כל הדרך זה היותנו שייכים לגף הניסויי במשרד החינוך.

אתם הייתם שייכים לגף הניסויי תמיד?

אנחנו עדיין שייכים.

כאשר הם התחילו ביוזמה, הם עשו את זה דרך גף הניסויי.

זה דבר חשוב. כלומר, כחלק מהשינוי נרשמתם לגף ניסויי, הגשתם תוכנית, קיבלתם אישור ואז התחלתם לעבוד. זו היתה הבהרה חשובה. חלק מהניסויי של גף הניסויי היתה אותה יחידה נוספת באזרחות, למשל.

זה לא חלק, זה הניסוי.

אותה יחידה נוספת באזרחות.

זה הניסויי שאנחנו יזמנו בהדרכת הגף הניסויי.

ואז יש גם את השעות. כאשר מקבלים אישור, יש שעות.

עכשיו כבר אין לנו שעות.

עכשיו כבר לא, אז אתם עושים את זה במסגרת השעות של בית הספר.

עכשיו אנחנו כבר לא בית ספר ניסויי. הניסויי היה 5 שנים. עדיין מצאנו את השעות לשם כך. ראינו שהתוכנית הזו היא תוכנית מאוד חשובה, והחלטנו שאנחנו חייבים להביא את השעות האלה.

גף הניסויי תומך ביוזמות כאלה ובבית ספר ניסויי. זה לא תהליך פשוט. מגישים תוכנית, וצריכים להוכיח מה הרציונאל, מה המטרות ושבאמת יש צורך כזה. ברגע שמאשרים את זה, נותנים 5-6 שנים להיות בניסוי. אחרי 5 שנים יוצאים מהמסגרת הזו. היום, בית ספר הגליל, בגלל ההצלחה במשך 5 השנים, משמש כמרכז הפצה לניסוי בכל אזור הצפון.

עסקנו כאן בשאלות לגבי מרכז הפצה. האם יש בית ספר אחר שאימץ את זה? מה המשמעות של היותכם בית ספר שהוא מרכז הפצה?

אני אגיע לזה עוד מעט. החשיבות של תמיכת גף הניסויי הוא לא רק בשעות. השעות הן חלק קטן. אם המורים בתוך בית הספר לא מתאמצים ולא תורמים, זה לא יהיה ניסוי טוב. החלק החשוב של גף הניסויי זה ההדרכה והליווי שהוא נותן. הוא מלווה את הרעיון מבפנים, והוא לא מנחית רעיון מבחוץ.

לא תמיד תוספת שעות מביאה להצלחה.

זה ברור.

אנחנו רואים את זה במערכת.

זה ברור, אבל הרבה פעמים זה מה שצריך בשביל להתחיל.

השאלה היא, איך עושים ואיך מנצלים את השעות. אנחנו מדברים על שעות תוספתיות גם למורים וגם לתלמידים. אם אין הצלחה ואין למידה משמעותית באמצעות השעות האלה, אז לא המורים ולא התלמידים יקבלו את זה.

עקרונות תוכנית "החברה האזרחית", הן שלכל כיתה יש מדריך, התלמידים עובדים בקבוצות ומאתרים צרכים בחברה – צרכים שנוגעים בהם. למשל, כל עניין האלימות ברחוב, הנשק הבלתי חוקי, המעבר בין החטיבה לתיכון, עידוד הקריאה, עבודה באינטרנט, הפייסבוק – כל מה שנוגע בתלמידים עצמם. הם מתחילים לחקור את הצורך הזה. הם מרגישים שהצורך הזה לא ממומש, ואף אחד לא נתן מענה לצורך הזה. הם מתחילים לחקור את זה תיאורטית, אבל אנחנו לא מרגישים את החקר התיאורטי. הם מתחילים בסקירה כללית: מה נמצא בעולם, איך מממשים את הצורך, ואז עוברים למיקוד שאלת חקר.

האם העבודה היא אישית או קבוצתית?

קבוצתית. בכל קבוצה 4-5 תלמידים.

ולכל קבוצה יש מנחה שהוא מורה לאזרחות.

לא מורה לאזרחות. לכל כיתה יש מנחה, שעובד איתם בקבוצות.

אותו מנחה עובד עם כל הקבוצות, אבל עם כל קבוצה בשעה אחרת.

אלה לאו דווקא מורים לאזרחות. חשוב להדגיש, שבית הספר שלנו הוא בית ספר לומד, שכל הזמן מתחדש בהשתלמויות בית ספריות. זה הביא מורים, שהם לא מורים לאזרחות, להיות מדריכים בתוכנית הזו. יש לנו מורים שהם מורים לערבית או מורים למדעים, שהם מדריכים ביחידה הזו.

האם את יכולה להרחיב על הנושא של השתלמויות פנים בית ספריות?

רוב הצוות משתלם בסוגיה שהיא חשובה להתפתחות בית הספר.

ומי נותן את ההשתלמות?

אנשים מבחוץ.

כלומר, כל הצוות מתכנס ובא גורם חיצוני.

בוחרים דרך משרד החינוך או אנשים מתוך בית הספר שיכולים להרצות.

כלומר, יש מקרים בהם מדובר על מורים מתוך בית הספר שנותנים את ההשתלמות.

בתוכנית "החברה האזרחית" אנחנו עושים השתלמות בכל שנה, ומורים קיימים מנחים את המורים החדשים.

ואז למורים המדריכים את המורים החדשים משלמים עבור ההשתלמות הזו.

כן.

זה דבר נהדר.

האם זה מוכר לגמול השתלמות?

רובם כן. אם אנחנו רואים שיש צורך בעוד שעות ואין גמולי השתלמות, גם כן עושים את זה.

היום בית הספר הלך על הדגם הזה של ההשתלמות. זה צורך. לא יכול להיות שאתה תבוא ותדרוש ממורים להוביל יוזמה כזו מבלי שהם יהיו מוכנים. לכן, היה צורך לקיים השתלמויות לפני תחילת העבודה. חלק מההשתלמות הם עשו באמצעות אנשים מבית הספר, שיש להם את הידע. בחלק מההשתלמויות הם נעזרו באנשים מחוץ למערכת. בכל מקרה הם מגישים בקשה לאישור השתלמות כזו, ואז אותו מורה לא רק מקבל את ההשתלמות אלא שזה גם מוכר לו כגמול השתלמות. היום בית הספר נכנס באופן חלקי לתוכנית "עוז לתמורה". בשנה הבאה הוא ייכנס באופן מלא לתוכנית, ואז כל הנושא של ההשתלמויות יוסדר במסגרת של "עוז לתמורה".

אחד הדברים שאני מאוד רוצה לנסות לקדם באמצעות הוועדה, זה הנושא של הדרכת מורים על ידי מורים. אנשים מבחוץ מוסיפים, אבל הגרעין הקשה חייב להיות של מורים המדריכים מורים.

זה דגם ומודל שאנחנו דורשים ומנחים את בתי הספר לפעול לפיו. כל תוכנית שמשרד החינוך מכניס לבית הספר, היא תוכנית הנכנסת לתקופה מסוימת מוקצבת. אם אתה נותן תוכנית לשלוש שנים-חמש שנים, הרעיון הוא שבתקופה של שלוש -חמש שנים אתה נותן הכשרה למורים מבית הספר, כך שאם אתה עובר לבית ספר אחר יש לך אנשים בתוך בית הספר שיכולים להמשיך הלאה עם התוכנית. לא יכול להיות שכאשר תוכנית מופסקת, כל היוזמה והתוכנית מופסקת בבית הספר.

זו גם דרך נהדרת לתגמל את המורים הבכירים, את המורים בעלי הידע.

גם להעצים אותם.

בדיוק. אתה מתגמל אותם ואומר: "אתם לוקחים את הידע והניסיון שלכם, ומעבירים אותו לדור הבא. זה שווה משהו". זו דרך נכונה לתגמל.

זה גם נשמע אחרת לצוות המורים: "זה משלנו".

וגם אם יש שאלה, אפשר לשאול במהלך השבוע ולא צריך לחכות שבוע.

זה גם נותן כבוד והערכה הדדית בין המורים. אני רוצה להדגיש עיקרון מאוד חשוב, שהוא אחד היסודות להצלחה שלנו בבית הספר - פרויקטים שאנחנו יוזמים או מפתחים, הם פרויקטים הנתמכים אך ורק על המורים בתוך בית הספר. כאשר עשינו את פרויקט החקר במסגרת שעתיים שבועיות בכיתות י' – ויש לנו 13 כיתות י' – ארגנו שנה לפני כן השתלמות. הבאנו מורים ממעגן מיכאל, וגם אני הייתי חלק מהמרצים. נתנו השתלמות לכל המורים. כך הצלחנו לפתח צוות שיכול להדריך בתוך הכיתות. כאשר התלמידים פוגשים את המורים שלהם, זה לא כמו שהם פוגשים אחד שנכנס ויוצא. זה שומר על הפרויקט בתוך בית הספר.

זה מאוד חשוב.

אני אמשיך לדבר על פרויקט "החברה האזרחית". בוחרים צורך, מתחילים לחקור באופן תיאורטי, ואחר כך יוצאים לשטח. זה הקטע הכי מעניין. הם יוצאים לשטח, הם עושים ראיונות, הם פוגשים בעלי מקצוע, הם עושים סקרים, הם עושים סרטים, מצלמים. הסמסטר הראשון הוא יותר תיאורטי. לקראת החודש האחרון של הסמסטר הראשון הם יוצאים לשטח ועושים את כל עבודת החקר הזו.

בעצם התלמיד לומד איך לפנות לאנשים, איך להרים טלפון ולקבוע זמן לפגישה, מה להגיד בפגישה, איך לפנות לאנשים, איך לכתוב מכתב. כל זה נעשה בליווי המדריך שהוא אחראי עליהם. זה נותן להם הזדמנות גם לצאת מחוץ לבית. עבור הרבה תלמידים יש רק בית ספר ובית. זה גם מערב את ההורים. הרבה הורים שותפים בפרויקטים האלה. הם עוזרים, הם מסיעים אותם ממקום למקום, הם קובעים להם פגישות. הם מאוד מעורבים.

תני לי דוגמא לעבודת חקר כזו.

לזה שתלמידים יוצאים לשטח וחוקרים, יש לפחות שתי מטרות. קודם כל, להכיר את הסביבה. זה לא מובן מאליו. תלמיד מגיע לבית הספר, לומד ומשנן מקצועות לבגרות, מצליח בבגרות, מגיע לממוצע 115 עם בונוס, עושה פסיכומטרי והולך לאוניברסיטה מבלי להכיר כלום. אפילו את הסביבה הקרובה שלו הוא לא מכיר. אף אחד לא נתן לו את ההזדמנות לצאת ולהכיר. מטרה אחת היא קודם כל לצאת ולהכיר את הסביבה הקרובה שהוא חי בה.

מטרה שנייה חשובה מאוד, היא להביא למצב שבו התלמיד מעורב במה שהוא עושה. פה תתאפשר למידה אדירה. הוא חלק מהלמידה. הוא לא רק בא, שומע ומשנן את החומר. הוא מעורב. אנחנו מרגישים את זה היום דרך ההורים. היום פוגשים יותר הורים, שמוצאים זמן לצאת עם הילדים שלהם. ההורים מתחילים להיות גם כן מעורבים, כי הם לוקחים אותם, שואלים ומתעניינים. אם יש להם ידע על הנושא שהבן חוקר, הם נכנסים לתוך זה. זו אווירה אחרת. זה שינוי דרסטי.

בסופו של דבר, הקבוצה כולה מכינה תקציר והצעות לפתרון. ההצעה הזו מוגשת למדריך ולמקום שהם חקרו, ובסוף השנה ישנם "ימי חשיפה". אנחנו מוזמנים את ההורים, עמותות, עירייה ומשרד החינוך, כאשר כל אחד מהקבוצה מציג את החקר שהוא עשה לאורך כל השנה. זה יוצר תלמידים אחרים. עצם העמידה והצגת הדברים שהם עשו גורמים להורים לבכות כשהם רואים את הילד שלהם עומד ומספר מה הוא ראה ומה הוא עשה בחוויה ובהתרגשות. זה מאוד מרגש.

מה בנוגע לציונים עבור העבודות האלה? האם ההורים הופכים להיות מאוד מעורבים ואז יש מאבקים על ציונים?

ממש לא. הם עושים את זה, כי הם רוצים את זה. הם רואים שזה נותן להם הרבה. אם את תדברי עם הבוגרים שלנו, הם יגידו לך שמכל מה שהם למדו בתיכון הם זוכרים את העבודה של "החברה האזרחית".

מה שמעניין אותם זו החוויה שהילד עובר, יותר מאשר הציון שהוא קיבל.

אני אביא דוגמא של עבודה מאוד מעניינת, שנעשתה בשנה שעברה על ידי קבוצת תלמידים שרצתה לחקור את האתר של עיריית נצרת. הם ראו צורך רב בשיפוץ האתר. הם נכנסו לאתר, ועשו ביקורת חריפה על האתר. הם פנו למנהלת גף החינוך ולראש העירייה. ראש העירייה בא ושמע אותם. הביקורת שלהם היתה מאוד חשובה לעירייה. בעקבות זה הם התחילו לפתח את אתר האינטרנט של עיריית נצרת.

עניין האלימות והנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. אנחנו מאוד סובלים מזה, במיוחד בנצרת, שבכל כמה שבועות שומעים שמישהו נהרג. זה מאוד כואב להם. קבוצה של בנות מכיתה י' חקרה את העניין הזה ונתנה פתרונות. חלק מההצעות הן מיושמות. אחת ההצעות שיושמו: הבנות האלה הלכו לחטיבות ביניים ובתי הספר היסודיים, והעבירו סדנאות על האלימות, הנשק הבלתי חוקי ומה קורה בחברה.

האם האתר שאני מעלה עכשיו הוא אתר שהשתנה בעקבות התלמידים?

כן. היה להם את האומץ, גם בפני ראש העיר, להגיד שיש דברים לא נכונים ודברים אחרים שהם מצפים שיהיו. הם ציינו את זה במדויק, ולא העבירו סתם ביקורת.

כלומר, היום שהתלמידים מסתכלים על האתר הזה הם מזהים את ההערות שלהם ודברים שהשתנו.

אני אתן דוגמא נוספת בנוגע לשירותים בבית הספר. כל בית ספר סובל מהעניין של השירותים. חלק מהתלמידים חקר את עניין השירותים ואיך אפשר לשפר. הם הגישו רשימת תיקונים למנהל, והם עוקבים אחר התיקונים האלה. אני מאוד מקווה שזה ישתפר בעקבות המחקר שלהם.

תפרטי לגבי הדוגמא השנייה שהבאת לגבי סדנאות בנושא האלימות.

אני אמרתי שבחלק מהמקרים הקבוצות ממשיכות לפעול. מה שמחייבים אותם זה להגיש הצעה עם פתרונות: איך אפשר לפתור את הבעיה. חלק מהקבוצות הולכות עוד צעד ומיישמות את הפתרונות. הבנות האלה הלכו לחטיבות ביניים והעבירו סדנאות לכיתות ח'-ט' על הנושא שהם חקרו והשפעתו על החברה.

אני אתן דוגמא ליישום של פתרונות – נושא של השמנה. הביאו אחת מבנות הקבוצה שהיא שמנה, ועשו לה דיאטה לאורך השנה. היא רזתה ארבעה קילו לאורך השנה. היא רצתה בזה, ולא כפו עליה את זה. אנחנו רוצים שהם יישמו את זה, ולכן בכל כיתה נעשה פרויקט משותף יישומי לכל הכיתה. אנחנו רוצים שהם יתנדבו בחברה.

אחרי 5 שנים הפכנו למרכז הפצה ניסויי - מרכז המפיץ את התורה שלו לבתי ספר אחרים במערכת החינוך. גם בזה יש לנו הצלחה מאוד גדולה.

תסבירי איך נראית ההפצה הזו?

אנחנו מלווים בית ספר דרך השתלמויות ודרך ליווי פר מורה.

איך בתי ספר אחרים בכלל יודעים על התוכנית הזו?

חאלד המפקח מאוד תומך ברעיון, ובשנה שעברה ובשנה שלפניה הוא ערך פגישה עם כל בתי הספר באזור.

כלומר, אתה הבאת את כל בתי הספר מהאזור לשמוע את הדגם.

לכל מפקח יש פורום מנהלים – "פורום מפקח ומנהליו". באזור שלי קיימתי שני מפגשים, ונתתי הזדמנות לבית הספר להפיץ את המודל שהוא עבד עליו במשך 5 שנים.

למנהלי בתי הספר שבפיקוחך.

את אותו דגם אנחנו מבקשים גם ממפקחים אחרים. בית הספר כמרכז הפצה מוכן לבוא לכל מפגש: המורים, המנהל והתלמידים.

האם את הצגת את הדגם בפני מורים ומנהלים שהם גם מחוץ לאזור שבפיקוח של חאלד?

אנחנו הצגנו את הדגם בהרבה הזדמנויות. כמעט בכל פגישה בה יש מנהלים ומפקחים, אנחנו נמצאים.

בכל שנה אנחנו מציעים למספר בתי ספר להיכנס לתוכנית של בית ספר ניסויי. הם מתחילים לעבור את ההכשרה, מקבלים ליווי אקדמי ומתחילים לעבוד על התוכנית. את אותם בתי הספר אנחנו מפנים למרכזי הפצה, שאחד מהם הוא בית ספר הגליל. אותם בתי הספר, בכדי לקבל תמונה ולהבין איך להוביל תוכנית כזו, באים לבית הספר ושומעים על כל התהליך שבית הספר עבר. רק לפני יומיים בית ספר אל חורש בנצרת נכנס לתוכנית בית ספר ניסויי, שתתחיל בשנה הבאה.

הוא בית ספר פרטי?

בית ספר יסודי.

זה בזכות מרכז ההפצה. יש עוד דוגמא של בית ספר ממע'אר – בית ספר מרוחק מנצרת. בית הספר הגליל הגיע אליהם והם הגיעו לבית ספר הגליל, קיבלו את המשנה והיום הם נכנסים לפרויקט בית ספר ניסויי. לאט-לאט זה מתחיל לעבור הלאה.

כלומר, גם הם מקבלים 5 שנים ליווי. אחרי שהם מחליטים שהם רוצים את התוכנית, גף הניסויי נותן עזרה ל-5 שנים.

כן.

זו לא חייבת להיות התוכנית הזו. כל בית ספר מביא רעיון המותאם לסביבה שלו.

האם יש אימוץ של התוכנית הספציפית שלכם?

הם יכולים לקבל את הדרך, הם יכולים לקבל חלקים מהמודל ולפתח דבר חדשני נוסף. זה הרעיון של גף ניסויי. אנחנו לא רוצים רק להעתיק ממקום למקום, אלא שכל בית ספר יתאים את זה לאוכלוסייה שלו.

יש גם דברים שלא מתאימים. בבית הספר הזה עבדו יותר ברמה של תיכון, של בגרות. עבודת חקר אולי לא תתאים לילדים בבית ספר יסודי.

מה בית ספר היסודי הולך עכשיו לעשות?

אני אתן לך דוגמא מאוד מעניינת. אנחנו ליווינו את בית ספר יסודי שרק בנצרת. הוא לא בית ספר ניסויי. לא כל בית ספר שאנחנו מלווים צריך להיות ניסויי, אלא צריך לרצות לאמץ את המודל שלנו או חלק ממנו. מה שהם עשו זה דבר מאוד מרגש. הם עשו פרויקט של חברה אזרחית בפועל. הם לקחו את שכבה ד', והתחילו להעביר אינפורמציה פשוטה על חברה אזרחית ואיך לתרום לחברה. התלמידים התחילו לשאול שאלות ולמפות צרכים. בסופו של דבר הם הגיעו לפרויקט יפה על השטחים הירוקים בנצרת. יש לנו בעיה עם השטחים הירוקים, שאנשים לא שומרים עליהם. הם אמצו חלקת אדמה בנצרת, ברואוס אל ג'יבאל, כאשר כל שכבת ד' יוצאת כל כמה שבועות למקום הזה, משקים ונוטעים. אני חיברתי אותם לעירייה, והעירייה גם עוזרת להם. אי אפשר לדרוש מהם את כל התהליך. מספיק שהם יפנימו את עניין ההתנדבות. אנחנו הדרכנו דרך המזכירות הפדגוגית את כל הנושא של חקר ואסטרטגית החשיבה. זה חלק מהדרך שלנו. אחת הדרכים של ההפצה זה גף הניסויי עצמו. הוא עושה את השילוב בינינו לבין בתי ספר אחרים.

זה בעצם התפקיד של מרכז ההפצה. לא יכול להיות מרכז הפצה שלא יפיץ את הרעיון לבתי ספר אחרים. זה בדיוק מה שהם עושים.

האם אתם מגיעים גם לדרום?

אנחנו יותר עובדים בצפון.

אני רוצה לפתוח סוגריים לנושא שהוא רלוונטי לימים אלה – שירות אזרחי. איך אתם מתייחסים לשירות אזרחי בבית הספר במסגרת כל השאלה של מעורבות ואזרחות?

זו סוגיה שחשוב לדון בה. שירות אזרחי זה דבר טוב.

מה המספרים בבית הספר?

אין הרבה. שירות אזרחי זה מצוין לילדים שלנו. אנחנו רוצים שהם ילמדו את הערכים של לתת ושל יזמות. זה ממשיך את היוזמה שלנו. כך היא יוצאת לפועל, אבל עדיין יש אי הסכמה לגבי הדרך: איך לעשות את זה ומי יעשה את זה. צריך להיות פתרון.

הדגם שבית הספר התחיל בו, זה רעיון.

לאחרונה, ראינו קמפיין המנוהל בבתי ספר הערביים כנגד השירות האזרחי. האם הקמפיין הזה נכנס אליכם לבית הספר?

זה אסור.

אבל מפיצים את זה.

להגיד לך שזה לא הגיע בכלל, לא.

יכול להיות שאנשים כן מנסים, אבל ההנחיה שלנו לבתי הספר היא שלא תהיה מעורבות כזו בבתי הספר. אין לה מקום. הדגם שבית ספר הגליל התחיל בו הוא רעיון שאחרים צריכים ליישם אותו וללכת בעקבותיו. זה בעצם משיג את כל התוצאות והערכים שאנחנו מדברים עליהם.

אבל בבית ספר אין ניסיון מיוחד לעודד את השירות האזרחי כפי שהוא קיים היום, לעודד את הבוגרים או למדוד את בית הספר באופן הזה.

בגלל שהבוגרים של בית ספר הגליל חוו את הרעיון ואת המודל הזה, נוח להם להבין את הרציונאל ומה עומד מאחוריו, בהשוואה לבתי ספר אחרים בהם התלמידים לא נחשפו לדבר כזה בכלל.

אבל עדיין המספרים נמוכים. כלומר, זה לא בית ספר שידוע בזה.

כל דבר שהוא מונחת קשה לקבל אותו. כאשר יהיו הסכמות, כאשר החברה הערבית תהיה שותפה לתהליך, זה יקרה.

מה חסר שזה יקרה?

אני לא רוצה לפתוח את הדיון בזה.

חסר עוד קצת זמן.

האם יש לכם דוגמא לפרויקטים הקשורים לכל הנושא של הזהות הערבית בתוך החברה הישראלית, יחסי הגומלין, איך הילדים רואים את עתידם והשתלבותם פה? האם יש דוגמא לפרויקטים בנושא הזה?

יש פרויקטים סביב עניין הזהות, סביב עניינים מיוחדים לחברה הערבית, ויש פרויקטים סביב דו קיום. לפני כמה שנים קבוצה של תלמידים חקרה את העניין של הכפרים הלא מוכרים, והגישה הצעה. בסופו של דבר הם הלכו לכפר מוכר ועשו שם יום ספורט. הם גייסו כספים, הם לקחו אוטובוס, לקחו תקליטן והלכו לשם. אני מדברת על עין חוד לפני שהוא הוכר. הם חקרו את הבעיות שלהם ואת הצרכים של האנשים שם. כדי להקל על הילדים, הם הלכו לשם וערכו כמה ימי ספורט וימי כייף בכפר.

יש קבוצות שחקרו את הזהות ואת העניינים המיוחדים למגזר הערבי. בנוסף, יש לנו קבוצה שהיא בקשר עם קיבוץ יגור. היא עשתה סקר בבתי ספר יהודיים ובבתי ספר ערביים, ואחר כך היה שיתוף פעולה בין שני בתי הספר. אין נושא שלא מועלה בקבוצות האלה.

אני אומר איפה אנחנו עומדים היום. אני אומרת שהמודל הזה נתן את הרוח לבית הספר. הוא נתן רוח יזמית בקרב התלמידים, המורים וההורים. היום אנחנו בין בתי הספר המובילים בנצרת ובארץ בכלל. הישגי הבגרות עלו. התחלנו עם אחוזי בגרות של 30%-35%, והיום מדובר על 55%-60%. בנוסף, יש לנו הישגים מאוד טובים במחשבים ובכימיה – מהראשונים.

ראיתי שהיתה גם ירידה דרמטית באלימות בבית הספר. האם היית אומרת שזה היה סתם פועל יוצא של מה שעשיתם בבית הספר, או שנעשתה עבודה ספציפית בנושא של אלימות?

לא נעשתה עבודה ספציפית. זה פועל יוצא של התוכנית. את נמצאת בדיאלוג מתמיד עם התלמיד. תכנית כזו מביאה את התלמיד לעמוד מול המורה, מול ההנהלה. התוכנית מאפשרת לו לדבר ולהביע את עצמו. התלמיד מתחיל להרגיש שהוא שווה, אפילו אם הוא לא טוב במתמטיקה ובביולוגיה. הוא שווה מבחינה חברתית. הוא יכול לתרום, הוא יכול לעשות דברים, הוא יוזם. זה מביא לרגיעה, גם בקרב המורים. התוכנית והאווירה שהיא הביאה הרגיעה את כולם. הרבה אנשים שנכנסים לבית הספר מתרשמים קודם כל מהרוגע שיש בבית הספר, למרות שיש לנו מספר גדול של תלמידים. הרוגע קיים כי אנחנו מגיעים לתלמיד. האלימות היא כמעט אפסית. אין לנו התעסקות עם מקרי אלימות.

ואת אומרת שלא נעשה שום דבר: לא הבהירו לתלמידים כללים. זה פשוט קרה מעצמו.

כללים יש תמיד. כל התוכניות למניעת אלימות שקיימות בבתי הספר, קיימות. אצלנו לא צריך לעשות את התוכניות האלה, גם לא לתלמידים החדשים שנכנסים לבית הספר.

לבית הספר יש תקנון וכללים, שידועים לתלמידים ולהורים. הם עובדים כמו כל בית ספר אחר. המטרה של התוכנית לא היתה לשנות אקלים בית ספרי. זה קרה מעצמו. למה זה קרה מעצמו? השגרה אומרת 35 תלמידים בכיתה, מגיע מורה מקצועי, נותן את התורה, התלמידים משננים ועושים בחינות בגרות. היום השגרה הזו נשברה. כאשר אנחנו מדברים על קבוצת חקר של 5-6 תלמידים יש בוגר משמעותי בחיי התלמיד. אם הוא היה אחד מתוך 35 תלמידים בחייו, לא היה בוגר כזה משמעותי בחייו. היום הם נמצאים בקבוצה קטנה, והבוגר המשמעותי יושב איתם שעות מעבר לשעות יום הלימודים הרגיל. הוא הפך להיות דמות משמעותית בעיני אותם תלמידים. זה נתן להם את ההזדמנות לפתוח את הכל בפניו, ולא רק סביב עבודת החקר. זה הדיאלוג שאנחנו מבקשים אותו בכל בית ספר: להתקרב ולהכיל את התלמידים. זה גרם לכך שכל האקלים הבית ספרי השתנה. התוצאות שסוהר דיברה עליהן הן פועל יוצא של האקלים הבית ספרי.

דיברת על בית הספר השני. את יודעת מה התוכנית שלו? פניות רגשית ונפשית של תלמידים. אפילו תביא לילד את המורה והמרצה הכי טוב שיכול להיות, אם הוא לא פנוי רגשית, אם הוא לא איתך ובראש עולים לו כל מיני דברים שהוא גורר מיום לפני, הוא לא ילמד כלום. התוכנית של בית הספר הזה היא פניות רגשית – איך לגרום לזה שהתלמידים יהיו פנויים רגשית ונפשית ליום הלימודים שלהם.

כיוון שהתלמידים מעורבים, אין להם כמעט זמן פנוי. או שהם לומדים או שהם חוקרים ונמצאים עם דמות של בוגר שמנחה אותם ומכוון אותם. זה הוביל לזה שהם התקרבו לאותם מורים מנחים, וזה בעצם שינה את כל האווירה. זה גם הכניס את כל ההורים לתמונה. היום זה לא פשוט לרתום הורים לתוכניות. אפרופו השירות האזרחי - עם כל האווירה, בית הספר עדיין מצליח לרתום את ההורים לנושא, לעודד את התלמידים כן לצאת ולהתנדב בחברה. אני מקווה שזה יהיה גשר לימים שיבואו אחר כך, וגם דגם שאפשר יהיה להעביר אותו למקומות אחרים.

מעניין.

בבית הספר שלנו יש כיתת מחוננים ראשונה בצפון. אוכלוסייה טובה והישגית התחילה לבוא. כמו שאמרתי, יש לנו הישגים טובים וירידה באלימות. אנחנו התחלנו לפתח את התוכנית האזרחית ולהעביר אותה למוסדות האקדמיים. המוסד הראשון שאימץ את זה הוא המוסד האקדמי בנצרת שנמצא ליד בית הספר. הם מעבירים קורס של "החברה האזרחית" כקורס חובה לכל הסטודנטים אצלם בבית הספר. אמרתי שיש לנו יחידת בגרות נוספת, ואנחנו ממשיכים לפתח את התוכנית עוד.

יפה מאוד. אני חייבת להגיד, שזה מרשים ביותר. חלק מהדברים שאתם מספרים נשמעים כמעט כמו קסם. נצטרך להבין יותר לעומק מה בדיוק קרה שם, אבל זה מרשים ביותר. בסוף הדיון אנחנו מוציאים מסקנות ותובנות, שמועברות למשרד החינוך. איזה דברים חשוב לכם, שאנשים שעוסקים בגיבוש מדיניות חינוכית יבינו וידעו?

חשוב לי שייתנו חופש בשטח - שייתנו אמון לעובדים בשטח: למנהלים ולמורים. האגף הניסויי אפשר לנו את החופשיות הזו ולכן הגענו לאיפה שהגענו. אנשים שעובדים בתוך המערכת יודעים הכי טוב מה שקורה שם, והם יכולים להביא את הפתרונות הכי אמיתיים. אי אפשר להביא פתרון אחד לכל מערכת החינוך: גם לצפון תל-אביב, גם לנצרת וגם לכפרים בנגב. לכל מקום ולכל בית ספר, אפילו בתוך העיר נצרת, יש את הייחודיות שלו. צריכה להיות עזרה מבחוץ ומדיניות כללית, אבל חייבים לתת חופשיות גדולה יותר במערכת. יש הרבה מורים טובים במערכת. אם לא היה ניסוי ואם לא היו נותנים לי יד חופשית בבית הספר, אני לא הייתי נשארת בהוראה. יש לי אופציות אחרות.

תני לי דוגמא לאייך זה נראה כשיש חופש ואייך זה נראה כשאין חופש.

כאשר יש חופש, אני יכולה ליזום ולקבל גיבוי ליוזמה שלי. אצלנו העירייה מאוד תמכה, האגף הניסויי תמך, וגם יש לנו מפקח מבין ותומך. כל זה נתן לנו יד חופשית להתפתח איך שאנחנו רואים את הדברים, לקחת את הדברים איתנו. חאלד לא בא ואמר: "תעשו ככה וככה". אני אתן דוגמא את הפרויקט בנושא אלימות. מדברים על מניעת אלימות, מניעת סמים ומשקיעים הרבה כסף, אבל אני לא רואה שיש הרבה שיפור. כנראה שצריך לעצור ולחשוב אחרת. אולי מהשטח יבוא הפתרון הטוב.

פה אני חולק על סוהר. זה שבית ספר צריך תמיכה ועידוד, אין ספק. לפעמים אפילו עזרה מבחוץ. החופשיות שהיא דיברה עליה זו יזמות. אין היום מגבלה של משרד החינוך לכל בית ספר לקחת יוזמה לבנות תוכנית, להגיש אותה ואפילו לקבל תקציב בשביל להפעיל את אותה תכנית. את זה צריך להתחיל מהשטח – מבית הספר. אני דוגל בזה. אני הייתי מנהל בית ספר תיכון בתמרה.

אבל צריך להפיץ את הרוח של היזמות הזו.

זה המקום של הגליל. זה התפקיד של מרכז הפצה. אני לא נכנסתי לגף ניסויי.

זה מדהים כמה מהמסרים האלה עולים שוב ושוב: הצורך לתת אמון בשטח, לתת את החופש ולתת גיבוי, ליווי ואת התמיכה. לא מדובר בחופש שזורקים אותך למים ומשאירים אותך לבד, אלא תמיכה שתיזום מתוך השטח. בדיונים שקיימנו כאן הצביעו על כך שזה לא כל כך טריוויאלי כמו שאתה מתאר, שמאוד קשה והרבה מנהלים מכסים על המורים שלהם כדי להעביר שעות לפה ולפה כדי לעשות פרויקט מיוחד, כי זה לא מה שמשרד החינוך נתן את השעות עבורו. כיוון שזה טוב לבית הספר, מנהלים מוציאים מפה ומשם שעות ויוצרים תפקיד. כלומר, לא בהכרח מתארים סיטואציה שבה תמיד משרד החינוך תומך ביזמות, וזה לא כל כך פשוט.

זה שזה לא פשוט, זה ברור. צריך יוזמה. אני ניהלתי בית ספר תיכון לפני שקיבלתי את התפקיד של הפיקוח. היום כל בית ספר תיכון מעניינים אותו אחוזי זכאות לבגרות והישגים. זה חשוב וזה טוב, אבל זה לא מספיק היום. לצערי, חלק גדול מבתי הספר עובדים רק על זה. זו השגרה של כולם, וצריך לפרוץ את זה. בהיותי מנהל בית ספר הכנסתי יוזמה – הכנסתי תכנית של רובוטיקה. אני לא מדבר רק על מצטיינים. גם תלמידים מתקשים הצליחו להיות בקבוצה הזו, ותוך שנה-שנתיים הגיעו להישגים ארציים ובינלאומיים. להגיד שזה היה קל מבחינתי כמנהל בית ספר? זה להתעסק עם עוד כל כך הרבה דברים ולהוביל תוכנית כזו. זה לא כל כך פשוט. צריך גם משוגעים לדבר. אם אין לך את המורים שיעזרו לך ויובילו את הדבר הזה, זה ייפול. המקום של הגליל כמרכז הפצה הוא להפיץ את הרעיון. אני לא מדבר על שעות ותקציבים, כי ברגע שמגיעים לזה נמצא את הדרך שהם יקבלו את התמיכה. קודם כל צריך לבוא עם רעיון, עם יוזמה ועם האנשים המשוגעים לדבר. אז אפשר לפרוץ דרך ולהגיע להישגים. בית הספר הזה קיבל פרס חינוך, המנהל קיבל פרס חינוך, הצוות קיבל פרס חינוך, סוהר קיבלה פרס רקנאטי על יזמות. יש אפשרות לפרוץ דרך. למה מנהלי בית הספר לא ממהרים לעשות זאת? כי זה לוקח להם המון זמן. זה לא פשוט. לא כל המנהלים מוכנים להיכנס להרפתקה כזו.

אנחנו חוזרים לנקודה העיקרית – המורה. זה עניין טריוויאלי וכולם אומרים את זה, אבל צריכים לחזור ולהגיד: אנחנו צריכים להסתכל אחרת על מיהו מורה, איך הוא נעשה מורה ומה הוא עושה. זה נכון שצריך מורים יזמיים, אבל המערכת לא מייצרת מורים יזמים, גם לא המערכת האקדמית ממנה הם יוצאים. היא לא מייצרת יזמים, היא מייצרת מורים. זו בעיה.

מה גרם לך להפוך למורה יזמית?

אני עשיתי PHD במדעי רפואה, והיתה לי האופציה להמשיך לעבוד בחקר. במקביל, התחלתי לעבוד בהוראה. היום, אני אומרת שהדבר הכי טוב שקרה לי הוא שנשארתי במערכת. להתעסק עם הגיל הזה, הגיל הבריא, התוסס, היצירתי, זו חוויה שלא כל אחד נהנה ממנה. זו חוויה מיוחדת. מה גרם לי להיות יזמית? מטבעי אני אדם אופטימי.

היא המשוגעת לדבר.

אני צריכה להוביל ולא רק ללמד וללכת הביתה. ברוח הזו אפשר להדביק אנשים אחרים. כאשר אני נכנסת לבית ספר אחר, אני לא נותנת רק מיומנויות חשיבה אלא גם מעבירה את הרוח. כאשר מרצה או מדריך נכנס, צריכה שתהיה בו גם הרוח של השינוי, כדי להדביק את המורים האחרים. הם מרגישים את זה ישר.

אנחנו כמשרד מעודדים את זה, ומנסים להעביר את הרוח הזו לבתי ספר אחרים, קודם כל דרך גף הניסוי. דבר נוסף, הוא כל הנושא של יזמים צעירים. רק השנה הכנסנו שלושה בתי ספר של חטיבות ביניים בנצרת ליזמים צעירים. זו שנה ראשונה שבית ספר זכה מקום ראשון בכל מחוז הצפון על יזמות צעירה. כלומר, המשרד כן מעודד ותומך. אנחנו משתדלים להכניס כמה שיותר בתי ספר, אבל צריך להעביר את הרוח הזו. כמו שסוהר אמרה, אפשר להדביק בתי ספר אחרים.

אני מפעילי החינוך, ואנחנו נמצאים בקשר עם מספר גדול של מורים. אנחנו שומעים את הקול הזה גם פה. יש פער בין איך שמורים מציגים את הדברים, ובין איך שהמפקחים לעיתים מציגים את הדברים. זה בסדר, כי גם הם מחויבים למערכת.

היום, המערכת, באופן ברור, לא מאפשרת למורים ולא מזמינה אותם ליזום. המערכת מאוד מכוונת תוצאות של בגרויות ותוצאות של מבחני מיצב. הלימוד נעשה לימוד מכוון לדברים הללו, וכמעט לא נשאר זמן לעשות, ליצור וליזום. בנוסף, אנחנו שומעים כאן שגף הניסויים הוא גף יחסית פריפריאלי. הוא לא גף שתופס היום מקום משמעותי. מה שמאוד מצער, שאנחנו שומעים על דברים כל כך יפים פעם אחר פעם – ועוד נשמע – ונשאלת כל הזמן השאלה למה העקרונות שניתן לזקק מהדברים שאנחנו שומעים פה, כמו מורים שמלמדים מורים, יוזמות בית ספריות שרק צריך לתת להן את המקום, מעורבות של הורים עם הגבולות בדרכים כל כך יפות ומגוונות, לא הופכים לנחלת הכלל. אני חושבת שהתשובה היא ברורה. אם מישהו היה רוצה שזה יהפוך להיות נחלת הכלל, זה היה קורה. לא יכול להיות שהאחריות תהיה ברמת בית ספר להפיץ את תורתו ולהשתדל ולהתאמץ, כאשר במקביל יש כל כך הרבה משימות אחרות על הפרק. המערכת לא לוקחת את זה כאחריות שלה לזהות את מקרי ההצלחה ולהפוך אותם להצלחה של כל בתי הספר, כל אחד בהתאמה.

לא בית הספר בחר להיות מרכז הפצה. זה המשרד בחר בו להיות מרכז הפצה.

גף ניסויים.

זה במשרד החינוך. זה לא פרטי.

המטרה היא שכאן נקשיב למורים. מדהים כמה מהעקרונות חוזרים שוב ושוב בפרויקטים שונים ובהקשרים שונים. אנחנו רוצים להעביר את הדברים האלה לגורמים שונים במשרד החינוך, כדי שיותר ויותר הדברים האלה יהפכו להיות מדיניות ולא רק פרחים במדבר. זו הסיבה שאני נותנת את הבמה הזו, אחת לשבוע, למורה או מורה שיציגו את יוזמתם. אנחנו נוציא את התובנות והמסקנות, ונעביר אותן למשרד החינוך. אני רוצה שתראו בוועדת החינוך בית גם לתלמידים. אם התלמידים רוצים לבוא ולהציג כאן יוזמות שהם עשו – דברים שקשורים למדינה - תתאמו איתנו, ונעשה זאת בשמחה. אני רוצה להודות לכם על כל העבודה, על היוזמה, על הרוח וההישגים הבלתי רגילים.

יישר כוח על הרעיון לתת במה למורים ולבתי ספר. זה לא מובן מאליו. זה לא כל כך פשוט, וכאן ניתנת הזדמנות לספר על כל העשייה שאנחנו עושים. בשטח ישנה עשייה. יישר כוח על כך שאתם מאפשרים להם להציג את העשייה הזו.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:30.>