PAGE
33
ועדת החינוך, התרבות והספורט
03/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
פרוטוקול מס' 660
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ב (03 ביולי 2012), שעה 11:00

האם ניתן ללמד דמוקרטיה? הצגת יוזמה חינוכית של מורה

חברי הוועדה: עינת וילף – היו"ר

לינסיה מצנר - מפקחת מחוז ירושלים, משרד החינוך

א. גרשון בינט - מ"מ מנהלי האגף לחינוך חרדי, עיריית ירושלים

יפית גרין - מנהלת בית-ספר גבעת גונן

פיפין ברודו - מורה, בית-ספר גבעת גונן

רני חזון וייס - מורה, בית-ספר גבעת גונן

אהוד פלג - עו"ד, מנכ"ל, המועצה הישראלית לצרכנות

רביד בן זאב - רכזת, היחידה לדמוקרטיה

נמרוד ברקין - רכז סדנאות, היחידה לדמוקרטיה

דורון צחר - היחידה לדמוקרטיה

נילי אבינון - פעילי החינוך

סיון חדד - פעילי החינוך

אמנון רבינוביץ - מורה, פעילי חינוך

גילי רומן - פעיל, "ח' זה חינוך"

יהודית גידלי
רכזת בכירה בוועדה

רבקה וידר

רונית יצחק
האם ניתן ללמד דמוקרטיה? הצגת יוזמה חינוכית של מורה

ברוכים הבאים, אני פותחת ישיבה של ועדת החינוך, התרבות והספורט. היום יש לנו את המפגש השני במה שאני מתכוונת שיהיה פרויקט הדגל של הוועדה, וזה בעצם להזמין מורים ומורות, שיבואו לכאן לוועדה לספר על העשייה שלהם. זה חלק מהתפיסה הכוללת שלי בראשות הוועדה ושל הוועדה, שהדרך למערכת חינוך מצטיינת, הדרך למערכת חינוך טובה עוברת דרך הקשבה למורים. כלומר, לעבור ממתכונת שבה אומרים למורים מה הם צריכים לעשות, למתכונת שבה, לצורך העניין, המורים אומרים לנו מה צריך לעשות וגם עושים את זה.
לכן, אחת לשבוע אני מקדישה את אחת הישיבות לכך שמורה או מורה במערכת מספרים לנו על עשייתם בכל פעם בנושא אחר, ובנושא ששגם יש לו רלוונטיות רחבה יותר לחינוך בכלל. התחלנו עם זה שבוע שעבר – היתה מצגת מרתקת. הדברים גם תמיד מוזרמים באינטרנט, בStreaming- ב-Live, וזו גם דרך לשתף את הציבור. ככה שהיום הבמה שלך, אני מאוד שמחה שיכולת להשתתף, להיות אתנו, רני חזון וייס – את תעני לנו לשאלה – האם ניתן לחנך לדמוקרטיה? ותספרי לנו איך את עושה את זה.

תודה רבה. אני רני חזון וייס. קודם כל, אני ממש מברכת על הקיום של המפגש הזה, הוא מאוד לא ברור מאליו, לפחות לא בחוויה שלי כמורה צעירה בתוך המערכת – קשר ישיר עם חברי וחברות כנסת. אני מברכת על זה שהמפקחת של בית-הספר שלנו הגיעה – לינסיה, מנהלת בית-הספר הגיעה – יפית גרין. זה מראה איזשהו משהו בדרך למה שאני אספר על "גבעת גונן" ועל מה שקורה בו בשלוש-ארבע שנים האחרונות.
אני בוגרת החינוך הדמוקרטי, תואר ראשון בחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים, אני לומדת לתואר שני במדעי היהדות ב"מכון שכטר". בעצם סיימתי עכשיו את השנה השלישית שלי ב"גבעת גונן" כמורה לספרות, להיסטוריה וללשון. כשבכובע נוסף, חוץ - - -

בכיתות?

חוץ מחינוך – עכשיו סיימתי חינוך של כיתות ז', ח', ט', שלוש שנים בחטיבה – אני גם רכזת חברתית של בית-ספר. אני מלמדת גם בחטיבה וגם בתיכון. בית-הספר הוא שש-שנתי מ-ז' עד י"ב. חינכתי בחטיבה ואני חוזרת לחנך בחטיבה, בעצם השנה סיימנו פעם ראשונה את המעגל הזה של חינוך דמוקרטי במבנה שלו בבית-הספר "גבעת גונן".

זה בית-ספר ממלכתי?

"גבעת גונן" זה בית-ספר ממלכתי, מאוד ותיק בירושלים, נמצא בשכונת הקטמונים. הרבה מבתי-הספר הממלכתיים – אני מניחה שאת יודעת – עברו משברים מבחינה מספרית, ו"גבעת גונן" היה אחד מהם, היה כמעט על סף סגירה לפני ארבע שנים. בעצם, מאז התחיל איזשהו תהליך שינוי, כשיש ל"גבעת גונן" היסטוריה מאוד ארוכה של עשייה, של חינוך, של מספר תלמידים, המקומות שמהם הגיעו התלמידים.
ובעצם, לפני ארבע שנים התחיל גם תהליך של צמצום תלמידים, והוא הפך להיות בית-ספר מאוד-מאוד שכונתי, על כל המאפיינים של הפריפריה, שכונת הקטמונים, איזשהו מדרג גם של עולים ותיקים וגם של עולים חדשים, יוצאי אתיופיה, ברית-המועצות, עם משפחות ותיקות מהשכונה. וזה משהו שהוא מאפיין Build in בתוך הלך הרוח של בית-הספר, וגם אתו היינו צריכים להתמודד.
אני בעצם הגעתי ל"גבעת גונן" במסגרת "תוכנית חלוץ חינוכי". אני לא יודעת אם את מכירה את התוכנית, אבל זאת תוכנית ש"המכון לחינוך דמוקרטי" ו"סמינר הקיבוצים" מלווים. הרעיון המרכזי שלה זה לשלוח מורים צעירים לבתי-ספר בפריפריות ברחבי הארץ, ללוות אותם וללוות בתהליך כולל את בית-הספר, את מנהלת בית-הספר ואת צוות המורים, גם הוותיקים וגם החדשים. כשנראה לי שהמלה ליווי זו מלה חשובה בתוך מה שאני רוצה להגיד על המקום של מורים חדשים בתוך המערכת.
מאפיינים של השכונה – שכונה חלשה מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית. היום אומנם אנחנו מצליחים להביא גם תלמידים מחוץ לשכונה, אבל המאפיינים של בית-ספר ללא ספק עומדים על הרבה מאוד לקויות למידה, ועם זה אנחנו מתמודדים.
הזכרתי את "המכון לחינוך דמוקרטי" ו"תוכנית החלוץ", כי לפני ארבע שנים בעצם התחיל התהליך ממש כשבית-ספר היה במשבר עמוק, והמכון הגיע, בעצם תחילת התהליך היה מול מנהלת בית-ספר והצוות הוותיק. הרעיון הוא שמדי שנה נכנסים חלוצים חדשים. "חלוצים", זה אומר מורים צעירים שנכנסים לתוך המערכת עם איזשהן אג'נדות, עם איזשהן רצונות לשינוי, והבחירה שלי היתה – למדתי חינוך דמוקרטי והקשת של חינוך דמוקרטי מאוד רחבה – להיכנס דווקא לתוך המערכת הקונבנציונלית, הממלכתית, ולראות איך מחנכים לדמוקרטיה בתוך זה. לא יכולתי לעשות את זה בלי ליווי של יפית כמנהלת בית-ספר, בלי האפשרות הזאת שניתנת לנו לעבוד, בלי פיקוח שמאפשר את הדברים שקורים. כשאפרט - - -

יפית, כמה שנים את מנהלת את בית-הספר?

שנתי הרביעית.

כלומר, בעצם הביאו אותך לקראת הסגירה.

לא הביאו אותי, צמחתי בבית-הספר, אני 22 שנים בבית-הספר, יועצת ומורה לערבית. לצערי, חוויתי את כל התהליך, את כל השינויים, את כל המנהלים, ונקשרנו לבית-הספר. כשהסתבר שמישהו צריך לכבות את האור, אז אמרנו שאי-אפשר לעשות את זה בבית-ספר "גבעת גונן", ואז ניסינו למצוא מה עושים, שמענו על היוזמה הזאת והתחברנו. היינו שישה בתי-ספר ב"תוכנית החלוץ".

כמה חלוצים כאלה יש? בכל בית-ספר אחד?

לא, בשנה הבאה יהיו לנו כבר שבעה.

חלק מהמהות ומהרעיון המרכזי, זה שאנחנו לא לבד. התוכנית הזאת מלווה אותנו שלוש שנים. המעגל הפנימי זה בעצם מי שתומך בבית-ספר, גם מבחינת ליווי וגם מבחינת שעות ומאפשר את הדברים שקורים בבית-ספר שגם אפרט עליהם. כי בעצם המשאבים ש"תוכנית החלוץ" נותנת זה גם שמונה שעות של משרד החינוך לכל אחד מאתנו.

אבל אלה שעות של משרד החינוך. כלומר, אלה לא שעות שמשלמים – זה לא שעות חיצוניות.

בלי עמותות, אבל חשוב להגיד את זה, כי זה שמונה שעות אקסטרה לכל אחד ואחת מאתנו.

על התקן.

כלומר, לצורך העניין, כשאת באה לבית-ספר, את מגיעה עם שמונה שעות בתיק.

נכון. למנהלת בית-ספר זה "פור" של - - -

נדוניה.

כן.

השאלה מה עושים אתן.

כן, ברור.

השאלה היא מה עושים אתן, ואגיד שבכל בית-ספר המודל שונה עם שמונה השעות האלה. הבחירה בתוך "גבעת גונן" היתה לקחת את השעות האלה, קודם כל להרחיב אותן, אף אחד מאתנו לא עובד שמונה שעות, שליש משרה זה מעט מאוד כדי לעשות איזשהו שינוי משמעותי בתוך בית-ספר, וכולנו בתפקידי חינוך.

זה רק השמונה שעות האלה, את לא גם, לצורך העניין, מורה של מקצועות אחרים.

כן, אבל העיבוי חייב להיות או מהתקן או גם בעזרת הרשות.

עיריית ירושלים.

העירייה.

לצורך העניין, אני נמצאת משרה מלאה בבית-ספר, חצי ממנה משרד חינוך, חצי ממנה עירייה, כששמונה שעות הן אקסטרה שיפית קיבלה במשך השלוש שנים. אני מסיימת את השלוש שנים האלה. אז גם משאבים של שעות, גם ליווי של מנהלת בבית-ספר, צריך לזכור שבית-ספר לא נפלו עליו פתאום איזה שבעה-שמונה חייזרים, מורים צעירים, זה לא הזוי, יש שם צוות מאוד ותיק, עם הרבה מאוד ניסיון, עם הרבה מאוד קרדיטים.
לי, כמורה צעירה, היה הרבה מאוד מה ללמוד בתוך הביורוקרטיה, בתוך החינוך, בתוך הסיפור של עבודה עם ילדים והמערכת. אחד הדברים שקורים בתוך בית-ספר זה בעצם השינוי הארגוני וניהול המשאבים בצורה שבה היא קורית בתוך בית-ספר.

דקה לפני כן, אם תוכלי טיפה להרחיב על זה, כי אחד החששות שעולים, וזה אגב עולמי, תוכניות כמו"Teach For America" וכו', אלה תוכניות שהרבה פעמים נכשלות עם מה שנקרא תופעת "הסגמת" – שמגיעים מורים, אומרים להם שהם הולכים לשנות את כל המערכת, הם נכנסים למערכת קיימת, הקונפליקטים הם בלתי נמנעים, ובסוף המורים הצעירים יוצאים מתוסכלים מחווייתם והמערכת לא הרוויחה מכניסתם. איך היה במקרה שלך – ויפית, אם תרצי להרחיב – התהליך שגרם לכך שאת, אני מקווה, לא מתוסכלת מהחוויה שלך.

אמרתי גם קודם, אני חושבת שהמלה "ליווי" היא מלה מאוד חשובה פה בעניין, כמורה צעירה לא הגעתי סתם לבית-ספר עם כל החלומות וכו', לבית-ספר יש מנחה מטעם "החלוץ החינוכי", שמלווה את המנהלת, שמלווה את הצוות הוותיק ומלווה אותנו כקבוצת חלוצים. כלומר, בלי קשר לכל הישיבות והעניינים יש לנו קבוצת שייכות של חלוצים, המורים הצעירים.
בתוך זה, חלק מהמודל החדש של בית-ספר – אני יודעת שזה כבר קיים בבתי-ספר אחרים, אבל זה התחיל אצלנו שנה קודם – זה החינוך "בקו", זה שתי מחנכות לכיתה. כדוגמה, חינכתי עם מורה ש-30 שנה במערכת – מורה צעירה מול זה, מתוך ידיעה שאנחנו עובדות ביחד, לי יש מה ללמוד ממנה ולה יש מה ללמוד ממני.

אבל מה גרם לך להבין שיש לך מה ללמוד? כי גם זה לפעמים, לצורך העניין, בעיה. כלומר, מה גרם לך בכלל להיות פתוחה לזה? כי לפעמים הבעיה היא שהחבר'ה הצעירים מגיעים בתחושה ש - - -

השטח.

כלומר, את אומרת, המפגש עם הצרות הבהיר את זה.

יש פער מאוד גדול באמת בין החזון והאידיאל לבין ללמד את הילדים מהי בחירה, ללמד את הילדים מהי עמידה איתנה. פתאום רואים שהילד אומר, מי אתה בכלל? מה תעשה לי? ואז רואים שיש דווקא מורים ותיקים שיודעים מה לעשות.
מנגד, יש משהו באמת ברעננות ובכוח, וזה נורא חשוב. זאת אומרת, כל הזמן לחזק ולא לשכוח – אנחנו אומרים את זה תמיד, ואני אומרת את זה גם לרני – בואו לא נשכח מאיפה אנחנו באנו ולא לשכוח מי הוותיקים שיש, כי הלמידה הזאת משמעותית. אני חושבת שבהדרגה רני יכולה להגיד, הם למדו.

ההצמדה עושה את זה? העובדה שיש לכל אחד בן-אדם להתייחסות.

בן-זוג.

פיפין היא גם מורה אצלנו בבית-ספר.

מורה ותיקה.

מורה ותיקה. פיפין היתה המחנכת של הכיתה השנייה.

22 שנה.

לא אגיד שלא היו קשיים ומשברים, גם אצל הוותיקים וגם אצל החדשים. אגב, אני חושבת שחלק מזה שבאנו עם סל של שעות, זה היה משהו שמאוד הרגיע את המורים הוותיקים, אף אחד לא הולך "לאכול" להם את המשרה.

להעיף אותם.

אף אחד לא הולך להעיף אותם מפה. הולכים לראות איך משקמים את מה שקורה כאן. באמת למדנו. לא אגיד שלא היו קשיים בדרך. אל"ף, אני חושבת שזה הרבה מאוד קשור בניהול נכון. יפית יודעת, אני באמת חושבת שהרבה מהדברים לא יכולנו לעשות בלי - - -

אבל עדיין מעניין אותי, מה בתודעה שלך גרם לך להבין, להחליט שיש לך מה ללמוד.

לא יודעת, אני בן-אדם לומד.

את אומרת שזה משהו יותר אישי, לצורך העניין, האווירה - - -

לא, זה גם העניין של ה-modeling, גם ברמת ההחלטה.

יש איזושהי הנחה שכשעושים את ההצמדות ומורה צמוד למורה, וזה לא שאתה צריך ללמוד ממורים ותיקים באופן כללי, זה שיש מישהו שמלווה אותך, זה מגדיל את הרצון ללמידה. יש גם בתי-ספר – בארץ זה פחות נהוג – אבל יש מדינות שכל מודל החניכה של מורים ותיקים זה חלק מתפקידם, הם עושים את זה ברמת הליווי האישי. וזה מכניס אותך למקום שבו אתה גם לומד, כי זה חלק ממה שאתה עושה, כי יש אנשים שזה חלק מהתפקיד שלהם.

אני רוצה לחדד את החניכה, כי זו לא רק חניכה שאני באה אליך לחדר ואתה חונך אותי ומסביר לי - -

זו עבודה משותפת.

לומדים ביחד.

- - אנחנו מתמודדים יחד. כשהילד הזה מקלל אותך, וסליחה שאני יורדת למלים, כי זה הקושי, או כשילד מחליט להבריז או כשילד מחליט לא לעשות, אז שני מורים עומדים בחזית הזו. זה לא שאני נתקלתי בזה ואני באה אליך לחדר ואנחנו יושבים ומנתחים את האירוע.

גם אני עם המורות הוותיקות בתוכנית, וקיבלתי חלוץ ולא חלוצה דרך אגב, היינו מחנך ומחנכת – זה גם משהו מיוחד כשלעצמו.

הזוג השני.

זה לא רק מורה ותיק שמלווה מורה חדש ברמה הפדגוגית, אלא זו ממש מטרה משותפת – יש לנו כיתה ששנינו מחנכים והעבודה משותפת, המטרה משותפת, יש גם את העניין של הmodeling- משני הצדדים. ואני חושבת שזה היה מאוד-מאוד מוצלח ברמה הזאת. זאת אומרת, זה לא רק עניין מקצועי, מורה להיסטוריה שחונך מורה - - -

הבנתי. אפשר להמשיך.

אוסיף לזה, אני חושבת שאחד הדברים שמביאים אותנו לתחושת סיפוק – ואני מייצגת קצת פה את החבר'ה שאתי בקול הזה – זה שגם יש לנו אוזן להשמיע לה את הדברים, יש לנו פעם בשבועיים, אני לא יודעת כמה מורים יש להם את זה, ישיבה עם מנהלת בית-ספר, רק לחלוצים, חלק מהליווי זה זה. ובמפגשים האלה נעשים כל מיני דברים, גם הביורוקרטיה, גם המהות, גם החינוך. בבתי-ספר יותר גדולים, אולי צריך לחשוב על מבנה אחר, אבל יש מישהו שנמצא קצת יותר, שמלווה אותנו.
כשהגעתי לבית-ספר, אז אחד התסכולים של חברים וחברות שלי בתוך המערכת, זה אל"ף, הביורוקרטיה, לא לדעת מה מימיני ומה משמאלי, איפה אני צריך להירשם, מה אני צריך לעשות, ממי אני מקבל את המשכורת שלי, בהקשר הזה, זה משהו שעוד צריך לעבוד עליו, גם ב"גבעת גונן", לא הכול פשוט. אבל אמרתי את זה בהקשר של ליווי וקבוצת השתייכות, זה איזשהו מבנה הדרגתי – יש לנו את המפגשים שלנו כחלוצים עם המלווה של בית-ספר, יש לנו מפגש עם יפית כמנהלת בית-ספר, יש לנו אחת לחודש מפגש ארצי של כל החלוצים בארץ, כולנו נפגשים בתל-אביב להשתלמות, למקום לשיח.

כמה אתם?

לדעתי, היום אנחנו כבר מאה ומשהו חלוצים, שלא כולם בוגרי המסלול לחינוך דמוקרטי, את זה חשוב להגיד.

מאיפה המימון לכל זה?

אמרתי שהשמונה שעות של כל אחד מאתנו זה ממשרד החינוך, זה ממש שמונה שעות תקניות.

זה נקרא "תוכנית ניסויית"?

אני לא יודעת.

לא יודעת.

אני לא חושבת שזה קשור לניסויים, זה חלק מתוכניות הכשרת מורים וסביב זה.

לגף של תוכניות הניסוי יש תקציב אחר.

לא, זה לא קשור לגף הזה.

תוכנית ארצית, לא תוכנית בית-ספרית. זאת אומרת, זה לא אישור בית-ספר מול המטה של דגנית שמאשרת את זה, אלא ברמה ארצית, ברמת המטה זה אישור של תוכנית.

דיברנו קצת על החינוך ועל עבודה "בקו". אני רוצה בעצם לדבר על שני דברים מרכזיים שקורים אצלנו – הראשון זה למידה מתוך בחירה, והשני זה דמוקרטיה בפעולה בקהילה, קהילה של בית-ספר, קהילה עירונית, קהילה שכונתית. כשהדבר הראשון זה למידה מתוך בחירה. אני מתכוונת לשלושה אשכולות של בחירה בתוך בית-ספר.

חשוב לי להדגיש כאן, "גבעת גונן" זה בית-ספר ממלכתי שעובד על-פי תוכנית לימודים, מגיש תלמידים לבגרות עם כל הקשיים והמורכבויות של זכאות, ותלמידים שכן מסוגלים וקצת יותר קשה להם. אבל אני חושבת שאחד העקרונות שמלווים אותנו זה הערכים, זה ערך של בחירה. וכשאני מדברת על בחירה, אני מדברת על ערך של בחירה למורֶה, למורָה, איך להתנהל בתוך השיעורים, מה ללמד בתוך השיעורים, שוב, במסגרת תוכנית הלימודים; ואפשרות בחירה לתלמידים.

הבחירה מתחלקת לשלושה אשכולות, ואני מדברת יותר על החטיבה כרגע – האשכול הראשון זה בעצם בחירה בתוך מקצועות ליבה. מה זה אומר בתוך מקצועות ליבה? זה אומר שיש לנו שיעור היסטוריה, יש לנו שיעור מורשת, יש לנו שיעור מקרא, תנ"ך. תוכנית הלימודים היא תוכנית לימודים ארצית, על-פי מה שאנחנו מקבלים, אבל בתוך תוכנית הלימודים אנחנו מאפשרים לשכבה של שתי כיתות בעצם בחירה של שלושה קורסים.
אנחנו שלוש מורות שכל אחד מאתנו בוחרת איזשהו נושא להתמקד באיזשהו עניין בתוך תוכנית הלימודים. למשל, היסטוריה לכיתה ט', המאה ה-20 – אני מלמדת את המאה ה-20, אבל בתוך זה אני בוחרת איזשהו תחום שהוא נקודת החוזק והעניין שלי כמורה. אני למשל בחרתי השנה בכיתה ט' ללמד בדגש על נשים ומאבקים אזרחיים במאה ה-20. נושא שמעניין אותי. זה נושא שנמצא בתוך תוכנית הלימודים, מאוד מינורי, נשים לא מקבלות הרבה מקום כחלק מהפכני בתוך זה, ולי זה היה מאוד-מאוד חשוב. אז בתוך ספר הלימוד של אייל נווה עם החומרים שיש ועם חומרים שאני אוספת, בניתי קורס שמבחינה פדגוגית קיבל אישור, הייתי צריכה להעביר תוכנית לימודים בתחילת שנה כדי לראות מה אני מלמדת. והילדים נחשפו בעצם לשלושה קורסים.

רק שאבין טכנית, הקורס הזה הוא על השעות התוספתיות שלך? אלה השעות?

חלק. חלק העירוניות.

קצת משחקים. כלומר, חלק זה השעות של ההיסטוריה, חלק זה השעות התוספתיות, ועם זה בונים את הקורס.

לשתי כיתות יש רק שני מורים, אז כדי להוסיף עוד מורה – אני חייבת רק עוד דבר אחד, בחטיבת הביניים שלנו, במיוחד ילדים עם לקויות ועם קשיים, צריך ללמד בקבוצות קטנות. אפשר ללמד בקבוצות קטנות ואפשר שכולם ילמדו עכשיו את מה שצריך, כי יש את הבגרות ב-י"ב, ונכון, יש אותה, וזה בדיוק ההבדל בין החטיבה לתיכון.
בחטיבה מאוד חשוב ללמד מיומנויות למידה – שאילת שאלות, חשיבה. אני לא אומרת שאנחנו מצליחים בזה במאה אחוז, אבל כדי לגייס את הילדים לזה צריך לפתח מוטיבציה גם של מורה וגם של ילדים, כי התסכול הוא נורא קשה. מורה שלמד באקדמיה היסטוריה וצריך לבוא וללמד את הילדים ולרדת כל פעם לרזולוציות יותר נמוכות ויותר נמוכות, כי הילד לא מבין, מהר מאוד הם מתעייפים. ברגע שאתה נותן את האפשרות של ההתחדשות, תוך מחויבות לתוכנית הלימודים, אני חושבת שזה גם מאתגר את הילדים, אבל גם מאתגר את המורים.

שוב, רק כמה דברים טכניים, הקורס הוא קורס בחירה לתלמיד?

תדייקי בזה.

כולם לומדים היסטוריה. יש במערכת, כחלק בלתי נפרד מהמערכת, שיעור היסטוריה. בתוך שיעור היסטוריה, שזה שעתיים שבועיות, הילדים נחשפים בתחילת הסמסטר, בתחילת השנה, לשלושת האפשרויות. אחרי תהליך של חשיפה הם בוחרים מה מעניין אותם. ילד שמעניין - - -

אבל הם חייבים לבחור אחד.

הם חייבים ללמוד את זה עד סוף השנה.

הם חייבים. זו מחויבות וחלק מהעבודה שלנו זה לדבר על בחירה ועל האחריות שבבחירה, זה משהו שהוא גם לא ברור מאליו בתוך בית-ספר.

כמה בחרו בקורס שלך?

לי היו 15 תלמידים, רוב של בנות.

מתוך?

יש 50 ילדים בשכבה.

כשליש בחרו.

פחות או יותר. זה יוצא כך גם באופן טבעי וגם - - -

והרוב בנות?

אצלי היו רוב של בנות.

כמה זה רוב?

היו לי שלושה בנים.

רוב מכריע.

שאחד מהם בוחר בידיעה שהוא הולך להתווכח אתי.

חיים?

לא, דווקא תומר. מעבר לזה שזה מצחיק, מבחינתי זה סמל לחשיבה קצת - - -

לא, זה יפה.

זה משהו שאולי הצלחנו להביא, אבל יש מאחורי זה משהו יותר מורכב, וזה ההיצמדות למסורת, למבנה פטריארכלי, וזה משפיע עלינו מאוד בדיבור על בבחירה, כי זה משהו שהילדים שלנו לא באים עם השפה הזאת של לבחור. הם גדלו לתוך זה שאומרים להם בדיוק מה לעשות, איך לעשות, מתי לגשת למבחן, מה ללמוד. התלמיד הזה הוא בעצם איזושהי קפיצת מדרגה, הוא כאילו משחק עם הסיפור הזה של אני מכיר משהו מהבית, האשה צריכה להגיע הביתה, לנקות, לבשל, ואני מגיע מהעבודה כמפרנס והכל מוכן.

נעשה פמיניסט בסוף הקורס?

לא. יש עוד דרך, הוא רק סיים כיתה ט'.

לאט-לאט. בסוף י"ב.

השאלה היא כמה ייבחרו בקורס הזה בשנה הבאה, זו בעצם נקודת המפתח, האם יותר בנים?

קודם כל, אני לא בטוחה שאעשה את הקורס הזה בשנה הבאה. חלק מהבחירה, וזו נקודה חשובה בעניין הזה, שזה מאפשר לי ולמורים שמלמדים בקורסי הבחירה כל הזמן מקום של התחדשות, ונראה לי שאחד מהדברים שמאוד-מאוד חשובים בתוך הוראה זו התחדשות, גם למורים ותיקים וגם למורים צעירים.

וזה מבנה שהוא עכשיו חלק קבוע מבית-ספר. כלומר, קורסים - - -

כן.

זה גם תלוי המורים, אני מאוד רוצה לדייק – רני לא מלמדת שנה הבאה בכיתה ט', והבחירה שנה הבאה תהיה דווקא במורשת ובספרות. אנחנו מקפידים כל פעם ללמד כך שמורה אחר יחווה את זה' וגם שזה לא יהפוך להיות נטל.

בסדר.

אז זה מתוך מה שהמורה בוחרת איך ללמד בתוך מקצועות הליבה. עוד מקום של בחירה שיש לנו – גם פה התלמידים בוחרים – אנחנו קוראים לזה "מקצועות הצלחה וחוויה", יש בהרבה בתי-ספר, אומנות, תיאטרון. אבל הדגש שאני רוצה לתת זה דווקא על מקצועות שהם גם לא טריוויאליים וגם על מקצועות שמורים שבכלל מתמקצעים בתחום של היסטוריה – בתמונה של הקרטה, זה פרופ' יהודה בר שלום מ"דוד ילין", הוא מומחה בעניינים של היסטוריה, אבל תחום החוזק שלו זה קרטה. לילדים שלנו זה טוב, ליהודה זה משמעותי דווקא ללמד בשיעור בחירה קרטה. יש לנו מורה - - -

שוב שאלה טכנית, מאיפה השעות?

אני רוצה גם פה לדייק. בית-ספר שלנו בפריפריה - - -

הסיבה שאני שואלת את השאלות הטכניות האלה, כי המטרה היא בסוף - -

בוודאי, ליישם.

- - ליישם את זה במקומות נוספים. ואני אוהבת דברים שעובדים עם הקיים וקצת משחקים עם "הלגו" הזה, זה גם מה שהיה לנו פעם שעברה.

אני רוצה לדייק בדברים האלה. הכנסנו גם כחלק מתחזוק בית-הספר במשבר יש את תוכנית יעדי ראש העיר, ואני כן רוצה לברך את זה. הוא בחר מספר בתי-ספר, נתן להם סכום של כסף, אנחנו לא היחידים. הייתי צריכה להגיש תוכנית שנתית. יהודה הוא היחיד שממומן מזה. אני רוצה להראות, למשל, אומנות – זו מורה מבית-הספר, וזה שעות של אומנות, משפטים, זאת אחת החלוצות, עורכת-דין לשעבר – היא הגיעה אלי, היא לא מלמדת עכשיו משפטים, היא מתמחה דווקא במתמטיקה, ביקשתי שתעשה את זה והיא עושה גישור.

אז זה למשל על השעות שלה כחלוצה.

נכון. היפ-הופ – עשינו מצ'ינג עם "קידום נוער". אם אתם מכירים את "קידום נוער", היה להם מאוד חשוב, זה דרך "קידום נוער". כדורסל בנות – זאת מורה שהגיעה אלי מ"רביבים" אם אתם מכירים, זה חמש שעות שהיא חייבת לעשות, הגשנו. עוד פעם, צריך כל הזמן לעשות את ההתאמות, קיבלנו אישור מיוחד ללמד העצמה נשית, זאת אומרת, חוץ ממקצוע התנ"ך, תיאטרון – זאת מורה מבית-הספר וגם מולטימדיה.

השעות שבהן לומדים את המקצועות האלה זה שעות הלימודים הרגילות או יותר אחר הצהריים?

זה הרגילות. סדר-היום מתארך. דווקא הרעיון היה להכניס את השעות האלה, לפעמים דווקא ב-12:00 או ב-13:00, קצת לרענן את הילדים. לא לנצל את השעות - - -

וגם ממקום של תלמידים שלא ילכו לחוגים אחר הצהריים, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה כלכלית. ולא רק זה, גם תלמידים שיושבים בשיעור כלכלת בית, שזה בעיני אחד השיעורים המדהימים שיש בבית-ספר – שאגב בוחרים בו הרבה מאוד בנים, לשאלתך המגדרית – מוצאים בו בית, הם מגיעים למטבח והעבודה, גם המבנה של השיעור – המחנכת שהיתה אתי יוצאת לפנסיה, אני מקווה שהיא תמשיך ללמד את המקצוע, כי זה מקצוע שעבורם זה כאילו היה, אני לא טוב במתמטיקה, אני לא טוב במקצועות, ואני הולך ודווקא - -

נחזור לשיעורים האלה.

- - במטבח, בחיתוך – היא בדיוק סיפרה במפגש האחרון שאחד הילדים סוף-סוף קלט איך להתייחס לשברים דרך השיעור של כלכלת בית.

הם סוף-סוף הבינו מה זה שליש כוס סוכר, מה זה שליש, הם לא ידעו מה זה - - -

אז אנחנו מרוויחים פה גם את העניין של הבחירה, גם את נקודות החוזק של המורים וגם את נקודות החוזק של התלמידים, וזו הלמידה מתוך בחירה. מקצועות ליבה – אשכול ראשון, בחירה מתוך מקצועות ליבה, אשכול שני, בחירה מתוך מקצועות חוויה והצלחה ואשכול - - -

השאלה של החוויה וההצלחה – האם בדקתם עם המתנ"סים אפשרות לשיתוף פעולה בתוך בית-הספר, דברים כאלה?

בדקתי. זה לא כל כך פשוט. קודם כל, אחד, כי צריך לממן את הדברים האלה. שניים, אנחנו לא רוצים לצבוע את זה כחוג, זה מה שרני הדגישה. זה מורים שמלמדים בבית-הספר. זאת אומרת, יש משהו בmodeling-, שהוא דיבור קצת אחר, כי יש גם את "קרן קר"ב", וזה טוב, נשמח לכל תמיכה כספית, אבל יש משהו בזה שמורה, שמחנך כיתה גם יורד לכלכלת בית, ואז אנחנו מקדשים את נושא הבחירה, וגם ילד עובד בבינוי, ותיכף תראו גם את זה, זה לא כי הוא לא יכול, הוא לא מסוגל, הוא פחות, אלא כי זה מה שהוא אוהב.

האשכול השלישי בעצם של בחירה, זה שיעור שבעצם אתו פתחנו את החינוך הדמוקרטי בתוך בית-ספר, והוא נקרא "דמוקרטיה בפעולה", שזה שעתיים שבועיות, שגם הן במסגרת השעות של החלוץ. מנחים את השיעור הזה כרגע רק חלוצים, אני חושבת, נכון?

חוץ מהמחויבות, שזה דרך משרד החינוך.

זו מחויבות אישית. אבל בתוך "דמוקרטיה בפעולה", בעצם הרעיון לייצר תלמידים יוצרים, אזרחים טובים שאכפת להם. אחד הקשיים שלנו בתוך השכונה, זה קצת תרבות ה"מגיע לי", דפקו אותי, אני אומרת את זה כאן חד-משמעית, אנחנו מתמודדים עם זה יומיום. אחת המטרות המאוד-מאוד ברורות של השיעור הזה, זה להפוך את הילדים לילדים יצרנים, חושבים.

תני לי דוגמה איך זה בא לידי ביטוי בהתמודדות שלך כמורה, ה"מגיע לי" הזה, שדיברת עליו?

תשלומי הורים – אפשר לדבר על זה? למדתי בחינוך ממלכתי-דתי, אני זוכרת מה ההורים שלי היו צריכים לשלם בתיכון. ב"גבעת גונן" משלמים את הסכום המינימלי של סל תרבות, של"ח, דמי שכלול וכו'.

דמי שכלול?

שכפול.

שכפול.

דמי שכלול לא קיימים איזה 20 שנה.

אני לא מינהלנית, אני לא יודעת. אני יודעת על סל תרבות, בסדר?

בסדר, משלמים משהו.

סיורי של"ח, תל"ן, דברים שהם אקסטרה.

בואי נגיד שבית-ספר לא לוקח יותר ממה שמותר לו מבחינה חוקית.

גם לא יכול.

כן.

80% מבתי-הספר לא יכולים, ובכל זאת לוקחים.

לא, אבל אי-אפשר, אתם הרי מכירים את - - - של המדינה - -

אל תגידי לי אי-אפשר, זה מה שקורה.

אבל אצלנו אין.

טוב, לא רוצה להיכנס לזה יותר מדי.

לא משנה. אבל אחת ההתמודדויות שלנו, וזה דווקא יותר עם הילדים, זה איך אני חוזר הביתה ואומר לאבא ולאמא, צריך לשלם כדי שנוכל לעשות, כדי שנוכל לצאת לטיולים, ולא כי אני פראייר, ומי שמשלם הוא פראייר וכו'. אז זאת התמודדות שאנחנו - - -

אנחנו לא מדברים על מי שקשה לו. אנחנו מדברים על אנשים שיכולים להגיע עם הרכב.

כן.

לא, אני רואה שאת פשוט מסתכלת - - -

אגב, בסוגריים, הניסיון הוא שרוב ההורים שמנהלים מרד נגד תשלומי הורים, הם כאלה שיכולים, אבל החליטו שלא מתאים להם.

אבל אצלנו זה יותר חזק, ולפעמים כשאני אומרת להם אוקיי, תמציאו לי רק אישור. קשה, בסדר, אז תביאו לי זכאות אל"ף. לא, אתם תסתדרו.

לא הבנתי את העניין הזה. עשיתי את הפרצוף על העניין הזה שהילדים באים ומבקשים – זה לא כחלק מאגרת שירותים?

ברור שכן. אבל הילד יכול לבוא לאבא ולהגיד לו, אל תהיה פראייר. גם אם האבא לפעמים רוצה, אז כבר יש להם את תרבות השיח הזאת של פראייר מי שמשלם, למשל.

אחת המטרות הברורות בתוך השיעור הזה, זה בעצם להפוך את הילדים ליותר אכפתיים, לעבוד ביחד, וזה שבית-ספר זה לא איזה בית-כלא שאתה מגיע אליו לתוך הארבע קירות ובזה נגמר העניין.

גם הנושא של הבינוי, הגינה - - -

אז אגיד, כי השיעור הזה מובנה מוועדות. מה זה ועדות? ועדות זו גישה של החינוך הדמוקרטי. זאת אומרת, אנחנו מבקשים להביא את זה לתוך המערכת כשכל מורה מאתנו מלווה ועדה. זה שוב החלוצים.

והוועדה היא של תלמידים.

הוועדה מורכבת ממורָה, מורֶה שמנחים את הוועדה, ותלמידים שבוחרים, כשכאן זה אגב שיעור רב-גילאי, זה שכבות ז', ח', שבוחרים בתחום החוזק שלהם. עמדתי בראש ועדת תרבות, כי זה מה שעניין אותי. אורן עומד בראש ועדת בינוי, כי זה מה שמעניין אותו. אל"ף, זה נותן לו גם את המקום הזה של ידיים וחושים ובוועדה שלו – אני מאוד-מאוד אוהבת אותה, היא נקראת "ועדת תיקון ובנייה", כי הם בעצם חושבים איך אני יוצר מרחב בית-ספרי יותר נעים? איך אני גורם לפינת הישיבה המטונפת הזאת להיראות יותר טוב, שאוכל לשבת בה בהפסקה.

ולא שמישהו יבוא וינקה לי כל פעם.

כן.

ואם המורה, אם אורן ואם האב בית – הם עובדים בקשר רציף – מחליטים מה לעשות בהקשרים של תיקון ובנייה. אם יש לי משהו בכיתה, קשקושים על הקירות, וזה נורא-נורא מפריע לנו, אז היה פרויקט של צביעה עם אורן.

הם הלכו, בחרו צבעים, איך הכיתה שלנו תיראה? ובמשך מספר שיעורים זה היה הפרויקט של הוועדה.

שאלה בהקשר הזה, לצורך העניין, טיפלו בפינה, צבעו כיתה. מה קורה מאותו רגע להגנה על אותה פינה או אותה כיתה? כלומר, האם עצם זה שהתלמידים עשו את זה, גורם לזה שכבר לא יהיו קשקושים? האם התלמידים עצמם הופכים קצת למגנים?

זה באופן חד-משמעי מפחית – ואנחנו חוות את זה בבירור בשלוש-ארבע השנים האחרונות – את הוונדליזם, את האלימות. לא אגיד לך שאין. יש עדיין אירועים של השחתה, אבל יפית יכולה להעיד, כי לא הייתי לפני ארבע שנים בבית-ספר - - -

נכון, לא באותה מידה.

בוא נגיד שיש ועדה, היא עשתה משהו והיתה השחתה. איך התלמידים מגיבים לזה? כלומר, מה קורה?

בוועדת בינוי זה קרה להם. הילדים שעבדו על הפינה נורא מתוסכלים. ברור, לא? הם יעבדו עם אורן ויתקנו. למשל, לוחות תוכן - - -

לצורך העניין, לפני שמתקנים, האם הם העלו שאלה. הרי תלמידים תמיד יודעים מי עשה מה, אז האם הם עצמם העלו את הנושא שאולי צריך להעניש או מי שעשו את זה, צריך שיגידו את זה.

תראי, אנחנו לא לגמרי שם. אבל במקביל לזה, יש לנו ועדת גישור, שהמטרה שלה בעצם ללבן סוגיות, שכרגע הם יותר סוגיות בין תלמידים. בכיתות ז', ח', זה כבר משהו בשיח – ילד דיבר אלי לא יפה או קרה מקרה כזה או אחר, אז זה מגיע לוועדת גישור. הייתי רוצה שוועדת גישור – ואני חושבת שכולנו – תקבל מקום יותר גדול בשיח של בית-ספר, אבל זה הדרגתי. כלומר, מקרה כזה של השחתה למשל, יכול להגיע לוועדת גישור. אם זה מקרה של אלימות וכו', יש מדרגות, לא הכול ייפתר בין ילדים, יש מנהלת, יש רכזת חטיבה, ברמה הזאת.

כמה ילדים מעורבים בפעילות?

השיעור הזה בעצם מתחלק לשניים – "דמוקרטיה בפעולה" ו"טבע עירוני". מתוך 100 ילדים, בערך חצי-חצי.

מה זה מתוך 100? מי זה המאה?

זה שכבות ז', ו-ח'. 80 ילדים השנה. זה שיעור של שתי שכבות ביחד, שהוא רב-גילאי.

הם כולם צריכים להתחלק סביב הוועדות.

אז יש לנו בערך 10 תלמידים בכל ועדה.

אבל הפעילות של שנתונים ז', ח' - -

בו-זמנית.

- - כאשר בבית-הספר יש גם שכבות אחרות.

הן לומדות. מה זאת אומרת? בזמן שז', ח' נמצאות בפעילות הזאת, התיכון לומדים רגיל.

מה שאני שואל, יש פה בנייה של איזושהי חברה בעצם, שפועלת בשיח אחר, אבל לשיח הזה כנראה – תגידו אתם – לא מחוברים השנתונים שלא לומדים את התוכנית.

זה צומח. זאת אומרת, המחזור הראשון שהיה במוסדות הדמוקרטיים, היום הוא כבר עולה ל-י'. הוא עשה את זה. ב-ט' הם כבר עוברים לנושא של מחויבות אישית ומצמצמים את זה, כי אנחנו מנסים גם להתכוונן לבגרות. הם עוברים את זה ז', ח', ט', כבר יש להם מחויבות אישית ויום אחד של בחירה. המוסדות היא רק המחויבות האישית, וב-י' הם כבר עושים רק מחויבות אישית ולמידה לקראת הבגרויות, זה בדיוק משלב השפה שאנחנו עובדים עליו בבית-הספר. סליחה, רני.

אני רוצה להוסיף למה שיפית אמרה משהו חשוב, התחלתי להגיד אותו פה. אחת השאיפות שלנו היא בסוף י"ב להוציא אזרח פעיל שאכפת לו, עושה, חושב, שמקבל החלטות לעצמו. ולכן, התהליך הוא תהליך הדרגתי. בז'-ח' הם באמת עם הפנים לתוך בית-ספר, אבל המחשבה היא כל הזמן – בתוך בית-ספר וגם לקהילה, כי ועדת תרבות יכולה לצאת להתנדבות בבית אבות הקרוב וכו' – אבל עדיין, איך אני מייצר מרחב נעים? איך אני הופך את בית-ספר גם לשלי?
המעגל השני זה המעגל הקהילתי – זו מחויבות אישית בט' ו-י'. לצאת קצת מבית-ספר, לתת את מה שאני יכול גם החוצה; והמעגל השלישי הוא בעצם הכנה לצה"ל, הכנה לשירות משמעותי, הכנה לחיים אזרחיים, זה בעצם השיח והמעורבות.

והמחויבות וההכנה לצה"ל זה דברים שהם בכל בתי-הספר. לא משהו חדש לנו.

כולם, כל בתי-הספר. אנחנו בתהליך צמיחה, כי בעצם זאת פעם ראשונה שהחטיבה מסיימת את התהליך הדמוקרטי הזה, אז אנחנו בבנייה עכשיו של איך זה ייראה בתיכון. אנחנו כל הזמן במחשבות ובשיח איך להמשיך את זה בתוך עולם של בגרויות. אני מלמדת גם לבגרות. זה כבר לחץ אחר, אבל איך אני מגיעה לתוך הלו"ז היומיומי של התיכון גם עם השפה הזאת. למשל, פרלמנט בית-ספרי הוא תוצאה של ה"דמוקרטיה בפעולה", פרלמנט שלוש פעמים בשנה. התחלנו את זה כבר לפני שנתיים, אבל ההחלטה שהיתה לנו השנה זה לעשות ממש עוגנים של פרלמנט, שבו הילדים מציעים איזשהו הצעה שעוברת בקרה, עוברת שיח אתנו המורים, עוברת דרך אישור של יפית, אבל נושאים שבוערים בהם. וזה מגיע לפרלמנט בית-ספרי שבו שותפים גם ילדי התיכון.

תנו לי דוגמה למשהו שהם העלו.

הדבר האחרון שעלה עכשיו זה הנושא של מערכת – מתי תתחיל השעה הראשונה של הלימודים. עד השנה התחלנו ב-07:45 את השעה הראשונה, וזה ממש נושא שבער בהם, האם לשנות את המערכת מ-07:45 ל-08:00. לנו זה נשמע אולי הרבע שעה הזאת, אבל בתוך השיח על זה, דיברנו לאן הולכת הרבע שעה הזאת? אנחנו מוסיפים אותה בסוף היום? אנחנו מקצרים הפסקות? אנחנו מחברים שיעורים? האם זה כדאי לנו או לא כדאי לנו? האם נצליח לעמוד בהחלטה הזאת? כי זאת החלטה מחייבת.
ובתוך השיח הזה, הילדים בחרו וגם המורים, הצביעו. וההחלטה, להפתעתי היתה שמשאירים את המערכת ב-07:45, מתוך חשיבה שהבינו שקשה להם להישאר עד שעה מאוחרת. וזאת היתה ההחלטה. אני מאוד הופתעתי. הייתי בטוחה שהם יגידו 08:00. אז זו הדוגמה. לפני שהיתה חובה על תלבושת אחידה על בית-ספר - - -

שוב, שאלה על הדוגמה הזאת, מי הבהיר לילדים שאם מתחילים ב-08:00, אז את הרבע שעה הזאת צריך לתת מתישהו? מי, לצורך העניין, נתן להם את הפרמטרים האלה לדיון?

היה דיון. את הדיון הזה הובילה המורה שמלווה את ועדת גישור ואת שיעור משפטים. הילדים העלו בעד נגד, העלו הצעות, הם קיבלו את לוח הצלצולים - - -

היא המקבילה של אגף התקציבים של האוצר. היא אומרת שאם לוקחים מפה, צריכים להחזיר ממקום אחר.

הילדים עשו את זה גם בפרלמנט. הם הביאו את ההצעות, הם הציגו לילדים - - -

לא, אבל מישהו היה צריך להבהיר להם שאין - - -

לומדים את זה גם בכישורי חיים, קבלת החלטות, זה נושא שמלמדים אותו לאורך כל ה - - -

את יודעת, הם קיבלו את זה מאוד בהבנה דרך הדיון. אנחנו עובדים על-פי חוק. גם במבנה של שיעור חייב להיות זמן מסוים. הדבר הכי פשוט זה בוא נקצר את השיעורים.

יפה.

יש לנו על מה לעבוד בתרבות השיח, אבל אני מרגישה שזה מאפשר גם לנו כצוות לצמוח וגם לילדים, ומאפשר אווירה יצירתית, מקבלת, אכפתית, במקום הזה.

רצית להגיד משהו? לשאול?

אני רוצה לשאול לגבי שנה הבאה, יש כבר מחשבה, זאת אומרת, אתם יודעים כבר איך זה הולך להיראות עם התלמידים של התיכון או שזה עדיין לא ברור בכלל? כי אני חושבת על העניינים של הבחירה, אם הם רוצים ללמוד לדוגמה על נשים ומאבקים אזרחיים, איך זה נכנס בתוך הכאוס של הבגרויות?

תראי, השלב של הבגרויות הוא באמת שלב יותר מורכב מהבחינה הזאת. אגיד שני דברים בעניין הזה – אחד, זה שאני חושבת שמה שנטמיע בחטיבה מבחינת השיח, זה מה שילווה אותנו גם בתיכון, בהתמודדות עם חומרים ושאלות. אנחנו מנסים לעשות את זה למשל באזרחות, במטלת ביצוע, להפגיש אותם עם כל מיני נושאים חברתיים שבוערים בהם וכו'. הדבר השני, שרציתי להגיד ועכשיו שכחתי.

יש עוד כמה דברים, ואני אומרת שוב, כי בשורה תחתונה אנחנו צריכים להכין אותם לחיים. אני חושבת שמהחינוך הדמוקרטי אנחנו ממשיכים עוד עם הליווי האישי, את הנושא של יחס אישי, ובאמת לנסות לראות איך אני בונה לך תוכנית שתתאים לך. למשל, אחד הדברים שאגף שח"ר, וזה שוב משרד החינוך, כן מאשר לי, זה שילד שהוא תלמיד מב"ר והוא רוצה ללמוד ביולוגיה, הוא יכול ללמוד ביולוגיה. זאת אומרת, יש ילדים שהגיעו אולי מבתי-ספר – זה משהו שכבר היה קצת בבית-ספר ועכשיו הוא מקבל עוד איזה התנהלות יותר - - -

אבל אגף שח"ר מתקצב - - -

בגרות מלאה. אבל מה שקורה הרבה פעמים, וזה אחד הדברים שהם בעייתיים בכיתות קטנות, זה שבעצם אם את בית-ספר כזה קטן, אז מקסימום מקומות שאת יכולה זה אולי שניים או שלושה. ופה, אני כן חייבת להגיד שגם דרך משרד החינוך, ויש לי גם עזרה מהרשות – עכשיו אני עוד פעם בדין ודברים מול הרשות. נשב עוד פעם כן לאפשר את המגמות האלה. זאת אומרת, שהילדים שהגיעו ל"גבעת גונן" יכולים לבחור בין תיאטרון, אומנות, גיאוגרפיה, ביולוגיה, ערבית. אז כרגע עוד מאפשרים לי את זה, ואז תחושת הבחירה משמעותית. זה לא אם אני לומדת מב"ר, אז אני יכול ללמוד רק את זה.
שתיים, זה הנושא של קבוצות קטנות וקבוצות חשיבה. אני כן מנסה לנצל גם את החלוצים לקבוצות קטנות יותר של למידה אחרת. ולא עוד פעם רב "לתקתק" מול הבגרות, אלא באמת איך אני עושה את הלמידה שתהיה משמעותית ברמת החברותא. זאת אומרת, כן להכניס עוד דברים אחרים.
אני חושבת שהשפה היא קריטית, כי כל הדברים האלה יכולים להיות, אבל אם אין שפה של שיח גם של מורים מול תלמידים, וזה הנושא של הליווי האישי וההעצמה, שעכשיו על זה אנחנו מאוד מתמקדים, שכל מורה מקצועי – וזה היעד שלי לשנה הבאה ב-י', כי אני צריכה להתנהל עם המשאבים שיש לי – חייב מבחינתי לקחת לפחות שני ילדים, שהם בני החסות שלו במקצוע שלו, ולעבוד אתם באופן יותר אישי.
וכשאומרים לי מאיפה השעות, ואני עדיין לא ב"עוז לתמורה", משום שיש לי "אופק" ו"עוז", אז אני אומרת להם, תקשיבו, אתם מלמדים כיתות קטנות, ואם מורה שיש לו 40 ילדים צריך להיות מתוגמל על 40 כמו שאתם מתוגמלים על 22, שני ילדים שאתם לוקחים תחת חסותכם לא יקרה כלום. אנחנו כל הזמן צריכים להיות יצירתיים וזה כרגע הליווי האישי. אז יש ליווי אישי, יש את הבחירה, יש את המחויבות האישית, יש את הכיתות הקטנות, וכרגע זה עובד.

אולי לסיכום, זה אפשרי בתוך מערכת ממלכתית. ואולי לארבע נקודות להדגיש את זה, אם יודעים גם לנהל את המשאבים נכון, וגם לאפשר אם זה בתוכניות לימודים, לאפשר חופש פדגוגי בכניסה לכיתה - - -

זה אפשרי גם בלי שמונה השעות האלה?

לא בטוחה.

אגיד לך למה לא, חד-משמעית, משום שאל"ף, הייתי מייצרת איום בחדר מורים על המורים הוותיקים. זאת אומרת, כשנכנס מורה צעיר – אם אתה רוצה שמורה ותיק יקבל אותו, התפיסה שלנו זה האדם במרכז – הרבה יותר פשוט לפעמים, ולינסיה יושבת לידי, להוציא את המורה הוותיק ולהכניס מורה חדש. זה לא נכון. השמונה שעות האלה הן בעצם שמונה שעות אקסטרה שאני מקבלת, ובעיני, שעות זה מפתח. השאלה מה אתה עושה עם השעות, אם אתה בונה, ואני גם דיברתי על זה בתל-אביב, אם אתה עושה כמה שיותר ניהול שטוח, שאתה בעצם מעביר את שעות התפקיד יותר למורים והופך את המורים ליותר - - - לשטח, או שאתה מייצר לך עוד אינסטנציות.

את יכולה להסביר את הנושא הזה של לתת את שעות התפקיד למורים?

כן, למשל, אין לי רכז שכבה או רכז משמעת.

זאת אומרת, לך יש pool של שעות במסגרת "אופק חדש" - - -

תראי, אני חושבת שצריך לעשות ישיבה נפרדת על כל הנושא של "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", כי על זה - - -

על זה יהיו בלי סוף כאן.

ושוב, תודה ללינסיה שהיא פה, כי היא צריכה גם כל פעם לעזור לי, זה מאוד קשה, כי גם "אופק חדש" – חלק מהמורים ב"אופק", מורים ותיקים הם לא ב"אופק". אני מנצלת את שעות "אופק חדש" לטובת זה. אם יש לי באמת את הנושא של שעות פרטניות, אז אנחנו מנסים לעבוד, לא רק כי צריך עכשיו לחזק את המתמטיקה, אלא איפה יש קשר באמת משמעותי בין ילד למורה? מה תחום הדעת שנכון לחזק? ואת זה אני חושבת שעושים. אני לא מחדשת.

נכון. כסיכום, אני חושבת שדווקא אולי המפגש כאן הוא עם מורים מתוך המערכת. אני חושבת שאחד הדברים שהייתי רוצה להגיד, מתוך הארבעה האלה שכתובים פה – זה העניין הזה של ליווי ותמיכה וקבוצת שייכות של מורים צעירים. לא לבוא לבד, כי זה מה שגורם למורה צעיר עם מלא אידיאלים לעזוב אחרי שלוש שנים את המערכת הזאת.
הדבר השני, זו האפשרות של חופש הפעולה בתוך הגבולות, אני לא מוותרת לרגע על היותי מורה בתוך מערכת החינוך הממלכתית, אבל אני יכולה לקום בבוקר, כי יש לי את הידיעה הזאת שיש לי גם את החופש שלי ללמד גם את מה שחשוב לי.

ולשאלתך, זה השאלות האלה וגם השאלות של העירייה. אני חייבת להודות לעיריית ירושלים, כי מבחינתי הרשות נותנת לנו את השעות שאפשר לצבוע לדברים אחרים. אבל במסגרת זה שהיא אישרה לי בעצם את התוכנית, אז השעות האלה גורמות גם לאנשים כמו רני לא להיות רק עובדי קבלן לתפיסתם, למרות שלפעמים אני חייבת גם לתת עוד שעות דרך עמותה.

זאת אומרת, זה יהיה נכון לומר שביצוע תוכנית כזאת מותנה בתוספת שעות.

כן.

אם אנחנו רוצים להעתיק אותה לכל בית-ספר בארץ, לפי שאלת יושבת-ראש הוועדה.

לא, אז אני אומרת שוב, צריך לעשות חשיבה מאוד מדויקת. זה לא רק לתרגם לעוד שעות, כי השעות האלה היו תמיד לבית-ספר, והשאלה - - -

אני רוצה לחדד את הנקודה הזו. שתי הערות – אחת על המושג תוכנית, והשנייה על המשאבים. יש ערוצים רבים של קבלת משאבים. הלוליינות שמנהל צריך לעשות כדי לעשות את האיגום היא חלק מהמפתח של ההצלחה. ונסתפק בזה מבחינת המשאבים. צריך תוספת של משאבים. זה יכול לבוא בדרך הזו ויש גם תוכניות נוספות, את הזכרת את "Teach For America"או ""Teach First באנגליה, יש עוד מקורות של משאבים.
המפתח של ההצלחה היא המלה "תוכנית". אם שמתם לב, ואני חושבת שהצגת את זה מאוד ברור ומשכנע, זאת לא תוכנית, זה הפך לחיים של בית-ספר, זה הפך להתנהלות של בית-הספר, זאת שפה שמדברים בה, זאת התנהלות של כל חדר המורים, לא רק של המורה שנותן את השיעור הספציפי, זאת אווירה של קבלת החלטות בכל הרמות של בית-ספר. וזה בעיני המפתח להצלחה. זאת לא תוכנית נקודתית. זה לא ניסוי קטן במקום אחד, כי כשזה ניסוי אחד, אז זה עובד שנה, זה עובד שנתיים וזה נעלם. פה זה הפך להיות התשתית.

זאת מערכת הוליסטית.

זאת מערכת של תשתית בית-ספר, שכל הרבדים של העבודה הבית-ספרית מתחברים, ולכן אני פה, כי אני חושבת שזאת ההצלחה, וזה בזכות האנשים הנפלאים שעושים את זה, ומי שמנצחת על התזמורת הזו – יפית.

את מפקחת על עוד בתי-ספר, נכון?

אני מפקחת על 20 בתי-ספר תיכוניים בירושלים.

איך את לוקחת את מה שראית בבית-ספר הזה ומעבירה לבתי-ספר אחרים?

אני לא לוקחת ומעבירה לבית-ספר אחר.

זהו, זה לא נכון.

אני עובדת עם בית-ספר לפי הדמות של המנהל, לפי סגנון הניהול שלו, לפי אוכלוסיית התלמידים שלו, ולפי מה שמתאים לו. אני עובדת עם 20 בתי-ספר, וכל אחד מהם זאת אופרה אחרת.

אבל השאלה אם יש העברת ידע. כלומר, אם יש כאן משהו שהוא מצליח ומוצלח. האם את עצמך משמשת כסוכנת של העברת הידע שנצבר בבית-ספר אחד לבית-ספר אחר? האם את יפית, כמנהלת, נפגשת עם מנהלים אחרים ומספרת להם, החל מהלוליינות הטכנית שאת כנראה מתמחית בה והמשך במה זה עשה לבית-ספר? כלומר, האם יש בכלל מנגנון של העברת הידע?

יש שני דברים, קודם כל, יש תחרות מאוד קשה בין בתי-הספר בירושלים, והתחרות הזאת נמדדת בכל מיני פרמטרים. זאת אומרת, לצערי הרב, הנושא שאני מביאה הוא לא תמיד מדיד, והרבה פעמים לא אני זאת שמשכנעת, אלא צריכים לשכנע אותי, כי הזכאות שלנו, למשל לבגרות, היא עדיין לא מרקיעה שחקים, ואני שמה את זה על השולחן. משום שאם אני בתפיסת עולמי מנסה, ככל שאני יכולה, למנוע נשירה, ואם כל ילד אצלי הוא 2% בבגרות, אז תעשו אחד ועוד אחד ותבינו. אתמול סיימנו י"ב, כדי שכולם יעלו על הבמה בדרך כזו או אחרת, אני לא יכולה שתהיה לי בגרות עם זכאות מלאה. ולכן, מבחינתי, הבגרות כרגע היא אמצעי, היא לא המטרה.

זה בסדר. פה אצלי, ופה בוועדה אנחנו מקווים להסיג לאחור את כל הטירוף הזה.

יפה, בסדר, אבל כשאני אדבר – את מבינה שיש פה - - -

אני מבינה את זה. אני מבינה לגמרי.

לכן, לכל מנהל – זה מה שאמרה לינסיה – יש את תפיסת העולם שלו. להביא שפה אקלימית לבית-הספר זה עניין של למידה. לא מספיק שאגיד לילד - - -

לא, אבל יפית, אני חושבת שכאן אנחנו מבקשים להציע מודל שהוא כן יכול להיות אפשרי בבתי-ספר אחרים.

הוא אפשרי, אבל הוא צריך להיות תחת איזו התנהלות אחרת של מערכת החינוך בכלל. דיברנו על - - -

עינת, אני חושב שמה שיפה מאוד בכל הסיפור הזה, זה שברגע שהיתה גם לרני העצמה וגם לבית-הספר אוטונומיה פדגוגית אמיתית לעשות את הדברים – העובדה הזאת שמורה יושב ובונה לבד את החומר בשיעור שהוא רוצה, כי רני רוצה ללמד על המאבקים של הנשים במאה ה-20 – זה נותן עוצמה ברמה שאי-אפשר בכלל לתאר. כל דברים האלה נעשים לא בזכות המערכת והאינסטנציה, הם נעשים למרות המערכת, ואת זה חשוב להגיד. וזה לא סתם הנושא של הבגרות כל הזמן עולה ושבחטיבה זה יכול לקרות ובתיכון זה הרבה פעמים לא יכול לקרות, וזה לא סתם שכל ההתנהלות הזאת כרוכה בלהביא עוד שעות ולנסות להביא אותם ולמשוך אותם מפה ומפה, וחייבים את הרשות המקומית ואת "אופק חדש" וכו'.
כי במקרו – אני אומר את זה כמורה שמלמד בבית-ספר אחר בירושלים, ציבורי, רגיל, שנמצא במדד טיפוח אולי קצת יותר גבוה, אז יש לו פחות שעות ומכל מיני סיבות אחרות – אנחנו לא יכולים לעשות את זה בבית-ספר, לא יכולים, אין מה לעשות, נילחם בכל תחנות הרוח הכי גדולות שיש, לא יכולים להביא את המשאבים, לא יתנו לנו אוטונומיה פדגוגית ללמד את השיעור שבא לי להמציא עכשיו, לא יכולים.

וזה לא לגמרי להמציא. אני לא רוצה גם - - -

לא לגמרי להמציא - - -

לא, חס וחלילה, אני לא - - -

השאלה בעיני כמפקחת, האם בבית-הספר שלך – שאני לא מפקחת עליו, לכן נוח לי להגיד את זה – נבנתה תוכנית שלוקחת את בית-הספר ומעלה אותו מדרגה נוספת עם מה שמתאים לאוכלוסייה שלכם, למשאבים שלכם, לסגנון העבודה שלכם, לגודל שלכם?

בטח שנבנתה, ויש מורים מדהימים, יש הרבה דברים מדהימים שקורים גם בבית-ספר שלי, אבל אני אומר שהיכולת לחולל שינוי כל כך מערכתי - - -

באיזה בית-ספר אתה?

בבית-ספר "זיו" בירושלים. היכולת לחולל שינוי מערכתי - -

ארצי.

- - שמבוסס על אוטונומיה למורה, שבאמת נותנת לו את החירות ללמד בדרך שהוא רוצה ללמד. לא יהיה פה ויכוח פוליטי על מה ללמד. מלמדים את החומר הקיים, אבל האפשרות של המורה לעצב בעצמו את החומר, לעצב את דרכי ההערכה, לעצב את דרכי ההוראה, לא רק ללמד בשיטה הפרונטלית שיש ילדים שיושבים מולך וזהו, אלא אולי לעשות דברים חדשים. המלה ליווי באופן כללי כמעט לא נמצאת בתוך בית-ספר ציבורי רגיל. בכיתות גדולות שיטת ההוראה מיושנת וצריך להכין את הילד לבגרות, בסוף זה המקרו.

יש לי שאלה, בכל זאת על מה שאמרת. זה בעצם כבר מפגש שני שעולים בו שתי תמות – אחת, כל הנושא הזה של הליווי, הבידוד, הצורך של המורים להיות חלק מקבוצה שגם זוכה לליווי, שגם יש בה שיתוף שבין המורים לבין עצמם, התייעצות, כלומר, כל הנושא הזה. אבל גם היכולת ללכת בתוך מערכת קיימת ולשחק, אז קראנו לזה "לגו", לפרק חתיכות ולהרכיב אותן מחדש, בין אם זה במשאבים, בין אם זה בשעות ובין אם זה בתוכנית הלימודים. מה למשל, מונע אצלך את האפשרות לקחת את חתיכות ה"לגו" הקיימות, לפרק אותן ולהרכיב מחדש?

הרבה דברים, אחד, זה משאבים, אין מה לעשות, בסוף זו פונקציה מאוד-מאוד חשובה, שאין אותה.

שעות.

שעות. לא משנה, לחלק אחרת את הכיתה, לעשות כל מיני דברים. אפילו ב"אופק חדש" וב"עוז לתמורה", שיכנסו משאבים חדשים למערכת, התפיסה הפדגוגית של מה אתה עושה עם שעה פרטנית - -

לא השתנתה.

- - כרגע, לא השתנתה לחלוטין, זה להכין את הילדים לבגרות בקבוצה קטנה. זה לא – אולי ניקח ונלווה את הילדים - -

זה באמת להשלים עם מעלה שנייה.

- - האלה ונגרום להם לעשות תהליך של ועדות או כל מיני דברים אחרים בתוך המשאבים שנכנסים. אין איזו חשיבה פדגוגית אחרת.

תלוי מה אתה עושה עם המשאבים האלה.

אם אתה תביא את החשיבה? פעם שעברה כבר דיברנו על זה, לנו יש איזו ציפייה שאולי המערכת תבוא ותגיד – נגיד שהיא לא עושה את זה אנחנו מניחים את זה בצד. השאלה אם בית-הספר מגיע עם תפיסה פדגוגית ממעלה שנייה שהיא אחרת, האם הדבר הזה יכול להתקדם או שזה נחסם ורק ממש מקרים בודדים יכולים להתקדם, ונגיד ויש לנו את המשאבים, בעיית המשאבים נפתרת?

לדעתי אפשר. בטח שאפשר.

אבל מה שחובר פה ביחד ואנחנו שומעים, קודם כל, מנהלת שהיא אשת חינוך, מפקחת שהיא אשת חינוך – אני מציין את הדברים האלה למרות שזה אמור להיות מובן מאליו, אבל כשאני אומר אשת חינוך, זה מי שמביא - - -

זה עדיין הרוב. עדיין רוב המנהלים והמפקחים במערכת הם אנשי חינוך.

אנחנו לא יחידים במערכת. רוב האנשים הם כאלה.

לא יחידים, אבל ראוי לציון, כי זו לא בהכרח התמונה הרווחת. אבל זה לבד עדיין מחכה לתנאי השני שהוא משאבים. שניהם זה תנאי הכרחי שבלעדיו אַיִן. רק בהצטרפם זה לזה הם יכולים לאפשר העמדת מודל כזה או מודל אחר, לא משנה, אני כרגע לא מדבר על המודל.
אגב, לא שמענו איך המודל הזה נולד, זאת אומרת, שמענו שההתחלה היתה מהפעילות בבית-הספר, אבל לא איך הגו את המודל הזה, אבל לא משנה. מה שיפה זו העובדה שעושים את זה והתוצאות שזה נותן. אבל השאלה היא, האם המערכת היום בנויה להעתיק מודל כזה בכל בית-ספר אחר בארץ גם מבחינת המכוונות של מנהל ומפקח וגם מבחינת העמדת המשאבים הנדרשים? זאת השאלה.

רני, אני רוצה לשאול אותך בהקשר הזה, כי יש עוד חלוצים, האם גם הם בבתי-הספר שלהם בסך הכול מסוגלים לבוא לידי ביטוי? תיכף אני חוזרת לשאלה הזאת, אני חייבת להחזיר צלצול.

אני מרגישה סתירה פנימית ברצון או בציפייה, שבדיוק הדגם הזה יעבוד בעוד עשרה בתי-ספר בארץ.

לא בהכרח.

זאת אומרת, גם חלוץ הדמוקרטיה, אני חושבת שהוא מאפשר את האוטונומיה שהזכרת, לכל בית-ספר לקחת את אותו רעיון, אבל ליישם אותו באופן שמתאים לו. קודם הזכרתם לגו או פאזל, כשאני עובדת עם מנהל – וזה נראה לי נדוש וכבר שחוק להגיד את זה – אני רוצה לראות בבית-ספר פאזל, שבית-הספר מצליח לחבר את החלקים שלו באופן תואם, וזה במקום אחד יכול להיות עם דגש על כל הדברים היפיפיים ששמענו כאן, ובמקום אחר זה יכול להיות באופן אחר, החלקים של הפאזל יכולים להיות שונים. אבל בפאזל הזה צריכים להיות מספר דברים מהותיים – שבית-ספר עובד עם ערכים, שבית-ספר מחנך ילדים לאותם ערכים שעלו פה, שאני מאוד רוצה שהם יהיו בכל מקום, אבל זה יכול להיעשות בהרבה מאוד צורות. פה יש פרלמנט, במקום אחר יש מבנה אחר של עבודה עם תלמידים.

זה נכון. אני מסכים אתך לחלוטין, השאלה אם זה קורה. וכאן את צריכה להסכים אתי שזה לא קורה. זאת אומרת, זה קורה, כמובן שאתם לא בית-הספר היחיד בארץ, יש עוד מודלים, אבל הדבר הזה שהיה אמור להיות בכל מקום, ובכל מקום בהתאמות ובבחירות המיוחדות שלו, וזאת היתה התמונה הרצויה למערכת שנקראת "מערכת חינוך", אבל זה לא קורה. זאת דוגמה יפה מאוד, אני לא בטוח שהיא הדוגמה המייצגת, לא מבחינת המודל הספציפי, אלא מבחינת עצם העשייה והקדשת הזמן לזה והמכוונות של כל הצוות לעניין הזה, אני לא בטוח שזה מייצג את כלל בתי-הספר בארץ, ועל זה אנחנו מדברים.

אני רוצה להטיל רק עוד איזה "פצצה" קטנה. אנחנו לא כל כך התמקדנו. לא סתם כתוב "חינוך דמוקרטי בפריפריה חברתית", משום שבדרך כלל במקומות שהם פריפריה, הנושא של חינוך דמוקרטי לא נמצא. זאת אומרת, יש משהו באמת בעניין של מצוקה, ודיברנו על זה גם שוב בכנס, מצוקת המורים ומצוקת הילדים וכולם עושים את אותו דבר, והמטרה היא קצת לצאת וטיפה להתקדם מאיפה שאני נמצא. אני חושבת שבעניין של חינוך דמוקרטי בפריפריה צריך להשקיע חשיבה, לחשוב איך דווקא בשכונות מצוקה מחנכים ילדים לבחירה. לא נותנים להם את החוגים כי נותנים להם עוד העשרה, אלא איך מעצבים את תפיסת העולם שלהם, איך גורמים להם שהם יבינו שהם יכולים לקחת אחריות על החיים שלהם, שהם יכולים לבחור.
אנחנו הרבה פעמים מדברים על מיקוד שליטה פנימי, מה זה תהליך בחיים. אני חושבת שזה אחד הדברים שלנו מאוד-מאוד קשה לפצח. זו אחת הסיבות – שאלת איך הגעתי לזה, הייתי יועצת, בבית-ספר ובאמת חוויתי את היומיום של הילדים, שהם לא מאמינים בעצמם, וכמה שעות פסיכולוג שתיתן להם, שזה מאוד-מאוד חשוב – אני צריכה את זה – אבל זה לא מספיק אם הם לא יחוו הצלחה באמת; אם הם יגידו כמה הם שווים ויכנסו אחר כך לכיתה ולא יצליחו לעשות את התרגיל במתמטיקה או החברים לא יעריכו אותם על זה שהם משחקים בכדור, גם אם הם לא כל כך טובים במתמטיקה. אני חושבת שכל הנושא של חוזקות, ובאמת החינוך הזה שרני דיברה עליו, צריך היה להביא אותו יותר לפריפריה.

יש לי שאלה, למעשה, כמו שעינת גם אמרה, לדעתי עולים כאן שני עקרונות מאוד משמעותיים – אחד, העיקרון של חופש בחירה ומרחב יצירה גם למורים וגם לתלמידים, שאני חושבת שזה עיקרון שכולנו נסכים שלא משנה על איזה בית-ספר אנחנו מסתכלים, בין אם הוא במרכז, בין אם הוא בפריפריה, בין אם הוא מוחל על ילדים עם מדד טיפוח x או בין אם הוא מול על ילדים עם מדד טיפוח y, כעיקרון זה עיקרון בסיסי.

אבל הפריפריה צריכה לתווך אותו יותר.

את צודקת. אני לא מדברת כרגע על ההתאמות. אני מדברת על העיקרון. העיקרון השני שאני חושבת שעולה פה באופן מאוד משמעותי, זה כל שקשור לליווי של המורה יום למחרת סיום מסלול ההכשרה הרגיל שלו. ו"תוכנית חלוץ" היא רק דוגמה אחת, והשאלה שעולה כאן היא שאלה הרבה יותר גדולה, כי לבוא ולהגיד, זו לא תוכנית שאפשר לקחת אותה לפרטי פרטיה ולהחיל אותה בשלל או בכל בתי-הספר, זה נכון מאוד, לא זאת השאלה.
השאלה - - - שני עקרונות מהסוג הזה, שאני חושבת שכולנו מסכימים שהם חשובים בצורה בלתי רגילה ומערכת שמתנהלת שלא לאורם היא מערכת שמשהו מאוד משמעותי חסר בה. איך, אני בעיקר באמת שואלת את משרד החינוך, הרי מה זו מדיניות? מה זו אחריות על מדיניות? מה תפקידה של מדינה בכל מה שקשור לחינוך אם לא להנחיל עקרונות מהסוג הזה, שהם הבסיס של הבסיס של כל מערכת חינוך.

ד"ר תומר היה פה בדיון הקודם, ואני מכירה אותו ומכירה את המבנה של המערכת, זה לא הדיון היום, אבל כל מורה חדש שנכנס היום למערכת מקבל חונך שמלווה אותו, ואנחנו עוסקים בהכשרת החונכים, אבל מה זה מקבל חונך? של שעה בשבוע, של אדם שמקבל פרוטות, שזה מעליב, יש כאלה שגם מוכנים לוותר על זה. אין את המשאב של שמונה שעות למורה. זה משאב שהוא אקסטרה.

זה לא המשאב של הליווי.

זה משאב ברמה של ליווי מורים - - -

זה קודם כל מתחיל בתפיסה, מישהו אמר שזה חשוב? מה שאני מנסה להגיד, הרי בסופו של יום יש תקציב שהוא התקציב השני במדינת ישראל אחרי תקציב הביטחון, הוא תקציב ענק. עכשיו צריך להגדיר סדרי עדיפות וסדרי עדיפות נגזרים ממדיניות. ואם משרד החינוך מחליט שאלה שני עקרונות שלאורם הוא רוצה לפעול, חד-משמעית אני לא אומרת היחידים, אבל אני חושבת שכולנו מסכימים שהם עקרונות יסוד. המשמעות של הדבר הזה היא כמובן הקצאת תפקיד, אבל מישהו בכלל בא ואמר ברמת המערכת ששני הדברים האלה הם באמת דברים חשובים שאורם צריך להיגזר תקציב?

כן.

אגיד, רק מתחילים. מה שגם נעשה כאן בוועדה לאורך זמן, זה להתחיל לבחון באמת את כל המערך הזה של הכשרת וליווי מורים, האם הוא בכלל נעשה נכון. ואני בהחלט חייבת להגיד שאני ברמה האישית יותר ויותר משתכנעת שצריך לעבור ממודל של לימוד הוראה באוניברסיטאות, כלומר, שלצורך העניין – איך הגדיר את זה מישהו מאוד יפה – זה צריך להיות, לומדים מקצוע, לצורך העניין, היסטוריה, מתמטיקה באוניברסיטה, עם התואר הזה באים לבתי-הספר ויש מה שנקרא "בתי-ספר מכשירים", כמו שיש University Hospitals, יש בתי-חולים אוניברסיטאיים ששם עושים ניתוחים באמת, לא ניתוחים על כאילו, צריכים להיות בתי-ספר אוניברסיטאיים, כלומר, בתי-ספר שכל המהות שלהם היא להכשיר מורים, ושמורים מתוגמלים, ושגם בתוך בתי-הספר מורים מתוגמלים.
אני חושבת שלמשל, כל הנושא הזה, ופועלת לכך, של תגמול דיפרנציאלי למורים, לא על תוצאות, לא על מבחנים, אבל למשל, מורים מכשירים, מורים חונכים, מורים שיש להם ידע בעל ערך שהם מעבירים הלאה, על זה צריך לתגמל, על זה צריך לתת כסף. וההכשרה של המורים צריכה להיעשות יותר ויותר כהכשרה קלינית בבתי-הספר תוך כדי עשייה, עם פתרון בעיות תוך כדי עשייה, ולא לצורך העניין ללמוד הוראה שלוש-ארבע שנים בסביבה אקדמית, כי אני חושבת ששם הכסף הגדול ושם הכסף שצריך להעביר למורים המכשירים. זה כחזון ארוך טווח.

והדבר השני, לגבי אפשרויות הבחירה ומרחב פדגוגי שהם קריטיים בהמשך, אגב למה שאת מדברת עליו, כי מורה, כמו כל אחד מאתנו, כשיש לו איזשהו מרחב יצירה וכשיש לו מרחב לביטוי עצמי, שהרי הולך ומצטמצם ככל שאנחנו מגיעים לחוד החנית הזה שנקרא "בגרויות", הוא הולך ומצטמצם בצורה שערורייתית. אנחנו גם אלה שרוצים להעביר מסר לתלמידים שלנו, דיברנו כאן על אזרח פעיל, דיברנו על אזרח פרודוקטיבי, דיברנו על אזרח ששואל שאלות, איך מסר כזה יכול לעבור כשמי שמעביר את המסר, גם אם כלפי חוץ הוא מדבר את השפה שהוא נדרש לדבר אותה, בתנועות הגוף שלו, במימיקה, באנרגיה, הוא כל כך מוחלש?

מסכימה. דבר נוסף סביב ה"לגו" הזה, אולי זו לא ממש שאלה לוועדת חינוך, אבל נתקלתי בהרבה מנהלים, וזה דבר שאני חושבת שצריך להתחיל לעבוד עליו מול משרד החינוך או מול ההסכמים הקיבוציים, אני מסכימה לגמרי שיש בעיה חמורה בגמישות שניתנת בהקצאת המשאבים הנוספים שנכנסו למערכת. אני חושבת שהיא מאוד-מאוד מצומצמת וגם לא מאוזנת. סיפר לי מנהל שהמורים למתמטיקה ואנגלית "מפורפרים" עם השעות הפרטניות, ולצורך העניין, מורים של מקצועות, שבהם לא צריך היסטריה של בגרות ותוצאות, לא תמיד ברור מה עושים עם השעות הפרטניות.
ובינתיים, כל פעם שראיתי בתי-ספר שמצליחים לייצר איזושהי קפיצת מדרגה, הם תמיד הלכו קצת מעבר למה שמותר עם השעות ושיחקו אתם ובנו את ה"לגו" מחדש. אני לא בהכרח רוצה לעודד את זה, אבל כנראה שזה מה שעובד, פשוט לקחת את ה"בלוקים" האלה ולבנות אתם מערכת שהיא מערכת שמתאימה לבית-הספר וטובה, גם אם זה לא בדיוק מה שכתוב ב-איך צריכה להיות בנויה רפורמת "אופק חדש".
למשל, ראיתי מנהל שעשה עבודה מאוד יפה, לקח את כל השעות של "אופק חדש" ופשוט חילק את כל הכיתות מחדש לכיתות קטנות, להקבצות, אין כבר בעצם לימודים פרונטליים יותר בבית-הספר, ומכאן ואילך הכול לימוד בקבוצות, זו דרך אחת. יש עוד דרכים, מה שראינו בשבוע שעבר. כנראה שאין מנוס מלהתחיל להגדיל את הגמישויות במשאבים האלה, כי אחרת – לא יודעת, אתן לא צריכות להגיד.

אני מהיחידה לדמוקרטיה פה בכנסת. יש לי שאלה, אם המודל הזה הולך גם עם מגזרים אחרים כמו המגזר הערבי - - -

רק תסביר, היחידה לדמוקרטיה בכנסת, כי כל הכנסת זו יחידה לדמוקרטיה, זו יחידה לדמוקרטיה בכנסת.

אנחנו פרויקט של משרד החינוך שפועל בכנסת ובבית-המשפט העליון ומדריך תלמידי תיכון בשני המוסדות. אז האם המודל הזה מיושם גם במגזרים אחרים כמו המגזר הערבי והממלכתי דתי או שיש תוכניות ליישם אותו שם?

"החלוץ"?

המודל של ה"החלוץ"?

"החלוץ" כן.

במגזר הערבי לא.

בסוף לא היה בצפון? הם ניסו להיכנס לצפון.

יש ניסיון. מבחינת "החלוץ" הוא היה רוצה להיכנס לכמה שיותר מגזרים.

מי זה "החלוץ"?

התוכנית של "החלוץ החינוכי" שיש במכון לחינוך דמוקרטי.

זו התוכנית של בת-ים?

כן.

אם מנהל של בית-ספר מסוים רוצה תוכנית חלוצים, הוא יכול לקבל אותה או שזה תלוי במישהו מעליו?

זה שיח עם המכון לחינוך דמוקרטי, זה לא ברור מאליו. היה ניסיון, למשל, בתוך בית-ספר שהוא לא בפריפריה חברתית שפחות הצליח, כי הוא פחות צריך את זה. הרעיון הוא באמת יותר ללכת לבתי-ספר – זו איזושהי שלב אחר מהחינוך הדמוקרטי הפתוח לתוך שכונות וערי פריפריה. אבל יש ניסיון להגיע לכל המגזרים מהבחינה הזאת ולהתאים אותם. תשמעו, מה שקורה ב"גבעת גונן" לא קורה בבתי-ספר אחרים של החלוץ, זה מודל שאנחנו מבקשות לחשוף, להציע לעבוד על פיו.

מצוין. קודם כל, אז אני רוצה מאוד להודות לך, קודם כל על מה שאת עושה, ועל הרוח. אגב, כשאמרת שלוש שנים, זו המחויבות שלכם למודל, כשאמרת שעוזבים אחרי שלוש שנים?

לא למודל. לתוכנית – זו המחויבות ההדדית. זאת תוכנית של חמש שנים, שמתוכה המימון הוא של שלוש שנים בתוך בתי-הספר, אבל השאיפה היא לשאיפות ניהוליות. בעצם הרעיון הוא שמורים צעירים יהיו בתוכנית כדי לעשות תואר שני ולעשות קורס מנהלים. אבל המחויבות הכלכלית לבית-ספר על כל אחד מאתנו הוא לשלוש שנים.

הבנתי. אז באמת תודה על כל מה שאת עושה, על המחויבות, על הרעיון. לכן, על תמיכה, שאתן מאפשרות, באמת על החזון וגם על הליווי, שלמדנו שהוא קריטי להצלחה. אני רוצה להודות לך גם באמת על ההשתתפות פה בוועדת החינוך של הכנסת. ועדת החינוך של הכנסת היא באמת ביתכן, כלומר, אם אתם רוצים להביא את הילדים לפה, אם אתם רוצים להביא את הפרלמנט לפה, אם אתם רוצים לעשות פה משהו - -

רעיון מעולה, רעיון נפלא.

- - נשמח לארח, נשמח לעשות דמוקרטיה בפעולה. אתם תמיד מוזמנים. אז באמת תהיו אתנו בקשר אם יש פרויקט מיוחד שאתם רוצים להביא את הילדים לפה. תודה רבה. אנחנו נמשיך עם הפרויקט הזה, בהחלט שמעתי גם את כל הדברים שאמרתם, וזה הולך ומצטבר לידי תמונה גדולה. אז תודה רבה לכם.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:23.>