PAGE
40
הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
02/07/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 173>
מישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור
יום שני, י"ב בתמוז התשע"ב (02 ביולי 2012), שעה 9:30

<פניות ציבור בנושא טיפול רפואי במסגרות חינוך מיוחד>

חברי הוועדה: דוד אזולאי – היו"ר

אנסטסיה מיכאלי

ד"ר עדינה יוסף - אם וילד, משרד הבריאות

רעיה לוי גודמן - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

עירית ליבנה - המפקחת על תחום הבריאות, משרד החינוך

עו"ד נועה ביתן - יועצת משפטית, אקי"ם ישראל

עו"ד שרונה מזרחי - יועצת משפטית, אקי"ם ישראל

אבי מספין - דובר, אקי"ם ישראל

אירית זרחי - הורה, אקי"ם ישראל

כרמל אבנד - מנהלת חטיבת נעורים, אלו"ט-אגודה לאומית לילדים אוטיסטים

יוסי אונטרמן - מנכ"ל, איל-אגודה ישראלית לאפילפסיה

שמעון לולו - הורה, איל-אגודה ישראלית לאפילפסיה

פרופ' סם טיאנו - מנהל פרוייקט חינוך מיוחד, פמי פרימיום

אטל מולכו - משנה למנכ"ל פמי פרימיום

עו"ד ולרי זילכה - רכזת הפורום, פורום ארגונים והורים למען אנשים עם מוגבלויות

אבנר עורקבי - יו"ר ארגון אהב"ה - ארגון הנכים בישראל, המיוחד

שלומית אבינח

ר.כ. חבר המתרגמים
<פניות ציבור בנושא טיפול רפואי במסגרות חינוך מיוחד>

בוקר טוב לכולם. רבותי, אני פותח את דיוני הוועדה לפניות הציבור והנושא שעומד על סדר היום הוא טיפול רפואי במסגרות חינוך מיוחד. אנחנו קיבלנו פנייה של אק"ים בנושא מתן טיפול פולשני לילד במסגרת חינוך. מי שחתומה על המכתב זו שרונה מזרחי, שנמצאת כאן.
היא העלתה פה מקרה מיוחד של ילד מטבריה, ואני מבין שגם האמא נמצאת פה. בעצם אחת הטענות שהיא העלתה כאן, שחלק גדול של האוכלוסייה הזאת של תלמידים שנמצאים בחינוך המיוחד, זקוקים לטיפולים רפואיים תוך כדי לימוד, וכנראה לא מקבלים, או שהסייעות שאמורות לתת את זה, לא תמיד הן מוכשרות לתת את הטיפול הזה, את השירות הזה.

לא מדובר פה על מספר גדול של תלמידים, מדובר בסך הכל מתוך אוכלוסייה של כ-70,000, מדובר פה על כ-400 תלמידים, שזקוקים לכל מיני סוגי טיפול, אם זה האכלה, מתן חמצן, שאיבת הפרשות וצנתור של שלפוחית השתן והזרקות אינסולין, שבעצם אלה צורכי קיום של אותם ילדים, שנמצאים במערכת הזאת. ולכן, גם נתנו לזה חשיבות ופנינו וביקשנו את משרד החינוך לגבי לפנייה שלנו. לצערי הרב רק אתמול, כמעט ב-23:00 הגיעה התשובה הזאת, שאני ממש תוך כדי שאני מדבר אתכם, אני עובר על החומר פה. אני מניח שהנציגה של משרד החינוך, הגברת רעיה לוי, וודאי תוכל להרחיב יותר מהמכתב שנמצא כאן.
אני אבקש קודם כל את הגברת עורכת שרונה מזרחי, שהיא תציג בפנינו את הדברים קודם. בבקשה גברתי.

בוקר טוב, תודה רבה על קיום הדיון. אני יודעת שהלו"ז צפוף לקראת הפגרה. נמצאת איתי אירית זרחי, אמא של א', ילד בן 10 עם פיגור שכלי וחולה אפילפסיה, שפנתה אלינו בעצם עם המקרה שלכולם יש את המכתב. הבן שלה מקבל התקפים בבית הספר ומאחר שהאפילפסיה שלו היא ברמה מסוימת שלא מספיק רק להרים אותו ולהושיב אותו בחזרה בכיסא, אלא יש צורך בהחדרה של נר רקטלי. זו היא פעולה רפואית פולשנית, שאסור כמובן לצוות בית הספר לעשות, אלא רק לאחות, ולכן כל הזמן מזמנים את האמא. כל הזמן האמא צריכה להיות ברדיוס של בית הספר, כדי שתבוא ותעשה את הפעולה הזו. בנוסף, א בעצם לא יוצא לטיולים, שום טיול, שום פעילות מחוץ לבית הספר הוא לא יוצא, אלא אם כן האמא מוכנה לבוא איתו לכל פעילות.

שני דברים אני רוצה למקד את הדיון. דבר ראשון, תקן לאחות בבית הספר. לפי דברי המנהלת לפחות, היא כן ביקשה אחות ולא נתנו, ולכן הדבר הראשון בעצם אנחנו מבקשים זה שבאמת יהיה תקן לאחות במסגרות שבהן יש ילדים שזקוקים לטיפול רפואי פולשני. זה דבר אחד. דבר שני, גם אם הייתה אחות בבית הספר, אסור לה, לפי הנהלים היום של משרד החינוך, לבצע את הפעולה הספציפית הזו שאנחנו מדברים עליה, שזה אומר החדרת נר רקטלי, משום שזה לא נמצא, משום שיש חמש פעולות שמותר לאחות בבית הספר לעשות, ולכן בעצם גם אם הייתה אחות, היא לא יכולה הייתה לעשות.

אז שני דברים בעצם אנחנו מבקשים, אחד זה שיהיה תקן של אחות, שתיים, שירחיבו בעצם את הפעולות הרפואיות ואת הטיפול הרפואי, שמותר לאחות להעניק. בדומה אגב, למה שקיים בחינוך הרגיל. בחינוך הרגיל, בנוסף לחמש פעולות שמותר לאחות לעשות, מותר לה גם לעשות טיפולים מצילי חיים. טיפולים מצילי חיים - אחד מהטיפולים האלה מוגדרים בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך – כבעצם החדרת הנר שעליו אנחנו מדברים, ובזה אני בעצם ממקדת את הבקשה שלנו.

אני רק רוצה להבין ממך. תראה, כולנו מכירים את השירות הטוב של פעם של אחות בבית הספר, שלצערי הרב בשנים האחרונות הפריטו את זה והעבירו את זה לכל מיני חברות, וכל מי שיש ילדים לו ילדים בבית הספר, מכיר את זה מקרוב. זו לא אותה אחות שהכרנו, כשאנחנו למדנו ביסודי, שהיינו מחוברים אליה בטיפת חלב והכירה אותנו והכרנו אותה. היום אנחנו מקבלים שירות מופרט. אז השאלה שלי אם אותה אחות שאנחנו מדברים עליה, נמצאת גם בבית הספר לחינוך מיוחד או לא נמצאת.

בבית הספר הספציפי הזה היא לא נמצאת. בבית ספר הזה אין שום אחות, לדברי המנהלת כמובן. אין אחות ברוב בתי הספר.

אתה הורה?

נעים מאד, שמי שמעון לולו. אני הורה לשני ילדים חולי אפילפסיה עם מאה אחוזי נכות. אני עם הגברת ליבנה ... כי זה היה מקרה שהתכתבנו הרבה מאד. הבאתי את כל האישורים המתאימים והמלצות מכל הרופאים, מכל בתי הספר, מאנשי חינוך. יש לי ילד אחד ברמה מאד חריפה של אפילפסיה, שהוא עמיד לתרופות. הוא הגיע למצב שהוא היה שנה וחצי בבית ולא למד בבית ספר בגלל שלא מצאו לו מסגרת.

בן כמה הוא?

הוא היום בן 11.5. כשסוף סוף מצאנו בית ספר, מסגרת חינוך מיוחד שכן הסכימה לקבל אותו, התנו את זה בסייע. לפי מה שאני הבנתי, ההגדרה בחוק הייתה קיימת ככה שניתן לשים רק סייע רפואי, וסייע רפואי חייב שתהיה התערבות פולשנית, ואם את הילד שלי לא דוקרים בבוקר, אז אין סכנה לחייו. אני לא מזלזל בשום דבר אחר, כן, אבל הילד שלי נתון כרגע בממוצע ב-5 פרכוסים ביום, חמישה התקפים. כל התקף עם סכנת חיים. שכבר ערבנו את מבקר המדינה בנושא, והתכתבנו דרך מבקר המדינה ולצערי היינו צריכים לאיים ולבקש ולדרוש ולצעוק והכל, ובעצם לפנות גם להרבה גורמים אחרים, אישרו לנו לפנים משורת הדין סייעת, לא סייעת רפואית, סייעת רגילה. עד כמה שאני יודע גם אין לה הכשרה למסגרת לימודים וחינוך.

לצערי בית הספר וזו לא פעם ראשונה שזה קורה, ואני חושב שזה גם משהו שצריכים להגדיר בחוק, שאם איזה שהוא תלמיד מקבל סייע אישי זה צריך להיות סייע אישי שלו, ולא מה שקורה שאני באתי כמה פעמים והילד שלי בכיתה והסייע עושה כל מיני עבודות עם ילדים אחרים.

טוב לשמוע. זו עבירה על ועדת דורנר. דורנר החליטה שצריך סייעות אישיות. קשה.

לפני שבועיים לצערי הבן שלי נכנס לשירותים, רצה לנקות את המכנסיים. כושר השיפוט שלו לא ... ... הוא החליט לנקות את זה בצורה שהוא התיישב עם חצי אגן על הכיור, הסייעת לא הייתה צמודה אליו באותו רגע, הכיור התפרק. אני אחסוך מכם את התמונות שיש לי פה, אבל כל היד עם 20 תפרים, וזה רק מקרה אחד שקרה. מקרה שני שהוא עלה יום אחד לשכנה ובא לצאת, קיבל התקף, נפל מקומה שלישית למטה.

הילד שלי בלי סייעת רפואית, בלי סייעת בכלל ובלי סייעת רפואית בפרט – לא יכול לתפקד. אני היום פה לא בשביל עצמי. אני פה להורים האחרים. יש היום 60,000 ילדים חולי אפילפסיה בישראל.

באיזה בית ספר הוא נמצא?

הוא נמצא בבית ספר תמיר בקריית אתא.

תודה. קודם כל אני מתנצל שהטרחנו אותך עד לכאן בשעה כל כך מוקדמת, אני יודע מה זה. זה לא קל ולא פשוט. אבל לו הייתם אומרים את זה, היינו משנים את השעה, חבל. מנהלת הוועדה בדרך כלל מתייחסת.

ממש לא ביקשנו, חלילה.

אוקי, אני אומר להבא, אני גר בצפון אז אני מבין את המשמעות, אני יודע מה זה לגור בצפון. זה שהיום אני פה בתשע וחצי זה לא מפני שבאתי היום מהצפון, זה מפני שישנתי בירושלים.

אמנם זה באמת קושי להגיע, אבל זה מתגמד לעומת הקושי שיש לי באמת עם א'. שמי אורית זרחי, אני מטבריה. אני אמא לשבעה ילדים. א' הוא הבן השלישי שלי, הוא בן 11, הוא לומד בבית ספר לחינוך מיוחד, בית ספר אלי"ן בטבריה. א' מתפקד ברמת פעילות שכלית בינונית, ובנוסף הוא חולה אפילפסיה, שעדיין לא מצליחים לאזן אותו תרופתית, הוא במעקב בשניידר, מקבל תרופות באופן קבוע. ההתקפים שלו הם בתדירות של אחת לחודש. לרוב זה קורה בבית ספר, בשעות הלימודים. זה מתבטא בהתקפים לא קלים, רעידות, הוא מכחיל, מזיל רוק, מזיל ריר למספר דקות, ובזמן של התקף הוא זקוק לנר, ששרונה תיארה, סטסוליד, שהוא ניתן דרך הרקטום.
בית ספר הם לא מוכנים לתת, המנהלת אומרת שזה אסור, שמשרד החינוך לא מאשר, וכל פעם שהוא מקבל התקף, מבית ספר מתקשרים אלי, ולא משנה - - -

אין לו בכלל סייעת?

אין לו סייעת, אין שום דבר בבית ספר, מישהו שיכול לתת לו טיפול. אחות בבית ספר בכלל אין הוא כבר 4 שנים בבית ספר, מהשנה הראשונה הוא מקבל התקפים, היו לו לא מעט התקפים. כל פעם מתקשרים אלי ועד שאני מגיעה מי שנמצא איתו זה הסייעת או המורה, מסתפקים בלהשכיב אותו על מזרון ברצפה, ובזה מבחינתם הוא קיבל את הטיפול. ואני בלחץ. צריך להגיע לבית ספר כמה שיותר מהר, לבוא לתת לו את הנר. אני לא יכולה לצאת לשום מקום, אני חייבת להיות זמינה כל הזמן, להיות סביב הילד. כל טלפון מבית הספר מקפיץ אותי, כל דבר. אני בלחץ שקרה משהו לא'. הבן שלי נתון בסכנת חיים ואת אף אחד זה לא מעניין.

פניתי לכמה גורמים, למי שרק אפשר. גם למנהלת, גם למפקחת, כל הזמן אמרו אין תקן, אין תקין. אבל אם חלילה יקרה משהו לבן שלי, מי ייתן את הדין? מי? אני לא מבינה את הדבר הזה. עד לפני שנה התלוויתי אליו. המנהלת התנתה את זה שהילד לא יוצא לשום פעילות מבית הספר. לא לטיולים, לא לרכיבה, לא לשחייה, שום דבר, הילד לא יוצא. כל הזמן בבית ספר, הוא רואה את הילדים יוצאים מבית ספר, היא לא מוכנה להוציא אותו לשום מקום אם אני לא מתלווה אליו. אני לא יכולה להתלוות אליו, אני עד לפני שנתיים כן התלוויתי אליו. לפני שנתיים נולדו לי תאומות וזה דבר שכבר עובר את הגבול, אני לא יכולה לעמוד בזה. אני לא יכולה לנהל חיים בצורה תקינה. אני לא יכולה לעבוד כמו שצריך, אני לא יכולה לעשות שום דבר. הכל מתנהל כל הזמן בלחץ, במתח, איך א' מסתדר, מה קורה עם א' ואם חלילה קורה משהו, מי מטפל בו. הדאגה הזאת כבר ממש ממש הגיעה לסף שאני כבר לא יכולה להמשיך בצורה כזאת. זה ממש קשה לי.

אני מבקשת באמת, אנחנו עומדים לקראת שנה חדשה, לקראת תחילת שנת לימודים חדשה, באמת לדון בבעיה הזאת, להתייחס אליה בכובד ראש ולנסות למצוא לי פתרון. זה משהו שהוא כבר בלתי נסבל. אמנם זה מקרה שלי אישי ואני בטוחה שיש עוד הרבה ילדים, אבל אני במצב של א' כבר לא יכולה להמשיך. זה משהו ש - - -

יש סייעת בכיתה בכלל?

סייעת רגילה לכל הכיתה. סייעת למורה. אבל כשקורה משהו לא', משכיבים אותו, מתקשרים אלי – תגיעי. זה משהו שהופך להיות תלות. המנהלת מתעקשת, היא לא מוכנה שהילד הזה ייצא לשום מקום. למה הוא צריך לסבול? אז מה אם הוא חולה? לא מספיק המצב שלו? לא מספיק שהילד הזה נמצא בחינוך מיוחד? לא מספיק שזה ילד עם צרכים מיוחדים? גם לגרום לו לזה שהוא ירגיש מובדל ומקופח משאר החברים שלו?

תודה רבה.

אתה גם הורה שרוצה לדבר?

אני הורה, אבל לא לילד עם אפילפסיה. שמי יוסי אונטרמן, אני מנהל את אי"ל, אגודה ישראלית לאפילפסיה. לצערי התמונה שהגברת ציירה קיימת בהרבה מקרים. אני רוצה להגיד שאנחנו בקשר עם משרד החינוך ומשרד החינוך מאד קשוב ומאד פתוח. אנחנו כבר נדמה לי בפגישות יותר משנה וחצי סביב הנושא הזה.

עד כמה הוא קשוב ופתוח כאשר יש מקרה כזה?

לכן אני רוצה - - -

לא קיבלנו שום תגובה ממשרד החינוך.

אז אני רוצה להגיד, מה שלזכותו של גוף צריך גם לומר את זה. הובטח לנו שלקראת שנת הלימודים הקרובה יהיו קריטריונים ברורים בחינוך המיוחד – מי יקבל סייעת ואיזה סוגי אפילפסיה יקבלו ואיזה סוגים לא יקבלו. ואנחנו ממתינים וזו נקודה אחת.

נקודה שנייה, הסיפור שבאמת מטרידים הורים ללא סוף. אני חושב שצריך לאסור את זה בצורה - - -

אני אגיד לך את האמת, כשאני עומד בפני הברירה בין פיקוח נפש של הילד לבין הטרדה של הורים, אני חושב שהטרדה של הורים עדיפה, מאשר שהילד - - -

אני מניח שסייעת יכולה לפתור גם את פיקוח הנפש וגם את ההטרדה.

כן, אם יש סייעת, אבל כרגע אין סייעת, אז ברור שעדיף לקרוא להורים.

אני אומר, את הסיפור של סייעת אפשר לפתור. אני רוצה להגיד שבהרבה מאד מקרים לצערי הפתרונות מגיעים דרך לחץ אישי. שמעון, מר לולו הוא דוגמא אחת לזה ואני מכיר עוד הרבה דוגמאות. אבל זה לא צריך להיות ככה. צריך שתהיה איזו שהיא מערכת מסודרת שתקבע מי זכאי, מי אינו זכאי ואנחנו ממתינים.

תודה רבה. כן, אבנר.

פשוט מאד אנחנו מכירים די הרבה, וידוע לך, המקרים האלה הם מקרים מאד אותנטיים של המלחמה של הארגון שלנו, ארגון אהב"ה, בנושא של להקצות קצבה מיוחדת לעובד זר. פה זה משתקף באופן מהותי, באופן רוטיני ורואים את זה, כמה שזה מאד נזקק. זה מאד מרגיז לשמוע את הדברים האלה. זה מאד מרגיש לשמוע גם שבזמנו, באמצעות ועדת דורנר יצאה הוראה לתת סייעות אישיות ושלא ישקרו אותנו פה, בשום פנים ואופן. גם מבקר המדינה העיר על זה, וזה לא מבוצע. מאד קשה לשמוע את הדברים האלה. מאד קשה לי לשמוע, כשאני פונה לשר החינוך ואומר לו – תשמע, מה קורה עם החינוך המיוחד, הוא אומר לי – אני לא יכול לטפל בזה.

כבודו, שר החינוך בכבודו ובעצמו אומר לי – אני לא יכול לטפל בזה, אין לי כוח לטפל בחינוך המיוחד. מה תאמר על זה? מאד מאד מפריע ומאד מאד מפריע לנו. אני רק אומר לך שהיום כל הילדים הנכים, רובם של הילדים הנכים, מגיעים היום לכיכר מלכי ישראל, בשעה חמש אחרי הצהריים. ישנה הפגנה של כל הילדים בראשותו ובראשות כל הארגונים של הנכים.

ולכן אנחנו מצפים שגם משרד החינוך אולי פעם ישמע ויראה את המצב המאד קשה של המשפחות, של ההורים, של הנזקקים עצמם. ישנם ילדים אצלנו, בתוך העמותה שלנו שלא הולכים ללמוד, לא הולכים ללמוד בגלל המצב הזה שאין להם יכולת טיפול רפואי.

תודה רבה אבנר. נציגת משרד החינוך.

רגע, אלו"ט רוצה לדבר.

שמי כרמל אבנד, אני עובדת באלו"ט ואני רוצה קודם כל להודות לאק"ים שהעלו נושא קריטי וחשוב, שאנחנו באמת נתקלים בו ואני חושבת שאולי מבלבלים כאן שני נושאים. הנושא של הנר הרקטלי שניתן כטיפול בהתקפים אפילפטיים, למיטב ידיעתי לא מוגדר כטיפול פולשני, ואנחנו נתקלים במקומות בהם יש ויכוח בתוך הצוות - מי ייתן את הנר. זה טיפול שהוא SOS, ברגע שיש התקף, אפילו לא צריך לחכות להורים, צריך לתת אותו מידית. הוא מונע, הוא לפעמים גם מציל חיים, אבל בטח עוזר ואני חושבת שההגדרה צריכה להיות הנחיה מאד מאד ברורה – מי בצוותים החינוכיים נותן ומי זמין לתת. אי אפשר לחכות כאן לא להורים ולא לאף צוות אחר. אז הנושא של הנר הרקטלי בטיפולים אפילפטיים – צריכה לצאת הנחיה מאד מאד ברורה. זה לא טיפול מורכב ומסובך לשים נר. אני משערת שכל מי שהורה פה - - -

עובדה שמשרד החינוך אמר לה – אסור לך.

זאת הבקשה, כי מה שמגיע אלינו זה בדיוק מה שאתה תיארת, שילדים הרבה פעמים נשלחים הביתה ובוודאי לא מאפשרים להם לצאת לטיולים, מתוך הסכנה הזאת. וברגע שתצא הנחיה ברורה, אני יכולה רק להגיד שלמשל בחיפה, לפני כשנתיים היה מאבק בין ועד עובדי הרשויות המקומיות לבין הסתדרות המורים. אלה לא הסכימו שהעובדים שלהם יתנו נרות רקטליים ואלה לא הסכימו והילדים נשארו באמצע. אני לא יודעת נקודתית שם איך זה נפתר, אבל כנראה צריכה להיות איזו שהיא הנחיה גורפת, ארצית, שתגדיר בדיוק שמותר לכל מי שנמצא ליד ילד בזמן התקף, בלי להתחיל לראות לאיזה איגוד מקצועי. אם להעביר הכשרה, זה לא מאד מאד מורכב. יש טיפולים רפואיים שהם הרבה יותר מורכבים.
נוסף לכך, מכיוון שהנושא כאן הוא טיפולים רפואיים בתוך החינוך המיוחד, למיטב ידיעתי מאז שחתמו עם ארגון בשם פמי פירמיום, שאמור לתת את השירותים לתוך החינוך המיוחד, הרבה פעמים יש האטה וקצב הטיפולים או ההיענות שלו גם לא עונים על כל הטיפולים שנדרשים, וגם התגובה שלו, בעיקר במצבים מסכני חיים – היא תגובה מאד מאד איטית.

האם החברה הזאת, פמי פרימיום, מיועדת רק לשירות חינוך מיוחד, לטובת החינוך המיוחד?

נכון.

היא לא קשורה לבתי הספר האחרים.

זו חברה אחרת מאשר החינוך הרגיל. נכון מאד. אגב, משרד החינוך הבטיח לנו תשובה - - -

לשם הדיוק, פמי פרימיום נותנת שירותי חינוך מיוחד גם בבתי הספר בחינוך מיוחד וגם בכיתות חינוך מיוחד ללקויות מורכבות בתוך בתי ספר רגילים.

עוד משפט, משרד החינוך הבטיח לנו בזמנו, אחרי פניות שלנו בנוגע לילדים אפילפטיים, שהוא מקים ועדה בשביל לבדוק איך אפשר באמת לפתור את הסוגיה הזאת, כי הרי לא יעלה על הדעת שילדים יישארו בבית כיוון שאין מי שייתן להם טיפול.

אני רק מבקש לחדד משהו, שגם הגברת וגם הגברת השנייה העלו את הקטע של הנר הרקטלי, אבל הבעיה היא לא רק בזה. הבעיה היא גם בתרופות יום יומיות. בית הספר מתנער מכל אחריות לתת את התרופה לילד. אני ביקשתי להביא לו תרופה שהוא צריך לקבל בשעה מסוימת, אמרתי שאני יכול לחתום להם עם הוראה מרופא - - -

בואו נפריד. תראה, אני רוצה להגיד לך, צריך לדעת שתפקידו של מורה הוא לא לתת טיפולים רפואיים.

כן, אבל אם הילד צריך לקבל למשל בשעה עשר כדור מנע שהוא חייב לקבל אותו כל יום, אז מה הברירה? או שיהיה מישהו שנותן - - -

להבטיח את בריאותו של הילד.

או שאני צריך לבוא לבית הספר כל פעם. זה גם אחד הדברים.

רבותי, בואו נפריד. זה שצריך להיות שירות רפואי – על זה אין ויכוח – זה בלי שום ספק. אנחנו לא יכולים עכשיו לבוא ולהגיד שהמורים - - -

אנחנו לא מצפים מהמורים. אנחנו רוצים מישהו - - -

לא, זו לא הכוונה. אני רק אומר שהתוצאה הסופית היא שהילד לא מקבל את הטיפול.

זה שמורה עושה דבר כזה זה לפנים משורת הדין וזה בסדר, הוא צריך לעשות ואם הוא יודע ואם הוא יכול הוא צריך לעשות את זה, בסדר? אין ויכוח.

אני רוצה גם להוסיף שלא כל אחד, גם אם היא מורה או סייעת, היא לא יכולה לעמוד במצב של התקף, כי זה לא משהו שניתן לחוות אותו. זה אני עוברת את זה כבר כמה שנים, כל התקף מחדש אני ממש רועדת כולי. זה מישהו שצריך להבין מה הוא עושה ובמה מדובר. זה מישהו מוסמך רפואית, זה מה שאני חושבת שצריך להיות.

תודה רבה. לפני שניתן את רשות הדיבור לנציגי משרד החינוך, קודם כל כמה דברים שאני רוצה פשוט שנבין אותם כאן בוועדה.

כמה תלמידים של החינוך נמצאים בתוך החינוך הרגיל? יש כיתות לחינוך מיוחד.

יש כ-2,000 כיתות חינוך מיוחד בתוך בתי ספר רגילים, כ-2,000 כיתות. אל תתפוס אותי במילה, אני לא באתי עם הנתונים.

2,000 כיתות.

כ-2,000 כיתות.

ומה התקן של כיתה?

מספר הילדים? זה תלוי בסוג הלקות. יש כיתות שהן 5 תלמידים, והכיתה הגדולה ביותר זה - - -

גם כשהם נמצאים בתוך בית ספר רגיל?

נכון. הכיתה הגדולה ביותר יכולה להגיע ל-15 תלמידים.

וכמה תלמידים בסך הכל בחינוך המיוחד?

בתכנית השילוב יש לנו כ-100,000 תלמידים בערך; בחינוך המיוחד – 64,000 תלמידים, בערך. עוד פעם, אני בלי נתונים פה.

חבל, משום שהייתם צריכים לבוא עם הנתונים.

הדיון על טיפול תרופתי, לא על מערכת החינוך המיוחד.

לא משנה, זה נושא של חינוך מיוחד, בוודאי שזה משליך על כל - - -

אין בעיה, נוכל להעביר לוועדה איזה נתון שהיא רוצה.

מקרים כאלה ששמענו כאן מההורים, בסופו של יום הם מדווחים למשרד החינוך?

אני תיכף אגיב על הכל, ברשותך.

כן, אז אני אבקש גם לדעת האם למשל אותה חברה שאמורה לתת את הטיפול, פמי פרימיום, האם הם יודעים שיש להם מקרים כאלה והם צריכים לתת את הטיפול הזה, הם קיבלו את ההכשרה?

זה ייכנס כחלק מהתשובה.

האם קיבלו את ההכשרה הראויה. אוקי, תתחילי.

אני מציעה שאנחנו נתחיל עם עירית ליבנה, היא הממונה על הבריאות במשרד החינוך ואחר כך אני אכנס להקשרים הספציפיים של החינוך המיוחד.

בבקשה.

טוב, אז אני רוצה רגע שניקח אותנו לחינוך הרגיל, שזה 90% ויש לנו ילדים מכל הסוגים, באמת ילדים באים בכל הגדלים. החינוך הרגיל במדינה היום, נמצא במצב שבו אין שירותי בריאות וזה לא רלבנטי כרגע. אנחנו יכולים להתגעגע, אבל אנחנו במציאות, צריך להשלים.

כדי לפתור את הבעיה של מה תפקידו של מורה והאם הוא נזקק לאיזו שהיא התערבות, או למתן איזה שהוא טיפול לתלמיד, יש חוזר מנכ"ל מאד מוסדר, שמוסכם על ארגוני המורים, מה שלא היה בעבר, שבמידה והורה יבקש מאיש צוות חינוכי למתן טיפול – אין הפרדה בין פולשני ללא פולשני – ואנחנו לא מתווכחים אם נר סטסוליד הוא פולשני או לא פולשני. גם במתן כדור OTC רגיל, אקמול יכול להיות או משיחת משחה, זה לא משנה. ברגע שהורה פונה לאיש צוות חינוכי ומספק מסמך של רופא מה סוג הלקות הבריאותית, מה נדרש מתי, ונותן וחותם שזאת בקשתו, ועובד ההוראה מסכים – זה התהליך שאנחנו עושים וזה בהמשך טיפול אנטיביוטי ואחרי, וכו' וכו'.

אפשר לקבל את חוזר המנכ"ל הזה?

בהחלט.

ניתן לחייב את עובד ההוראה?

רק שנייה. אני מבקש לקבל את חוזר המנכ"ל. חבל שנציג הסתדרות המורים לא פה.

זה בהסכמה. זאת אומרת ערכנו את השינוי, וזה בהסכמה - - -

והשלטון המקומי. מסכים איתך.

רגע, רגע. קודם כל ארגוני המורים זה הגוף שאיתו באנו בדברים ובפירוש הוצאנו תיקון שבמידה ועובד ההוראה נאות לבקשת ההורים, אכן זה מתקיים בהימצא מסמך רפואי מהרופא המטפל ובהרשאה של ההורים. זה למעשה הזרוע הארוכה של ההורים. גם ההורים לא נולדו עם - - -

זה רק עניין של רצון טוב.

אי אפשר לחייב עובד הוראה. אי אפשר לחייב עובד הוראה. אין הרבה עובדי הוראה- אי אפשר. אני אומרת שוב, אין אפשרות לא חוקית, לא לא חוקית – לחייב את עובד ההוראה. העובדה היא שאנחנו עושים - - -

ואם חס וחלילה קורה משהו, אז מזמנים את עובד ההוראה?

שנייה, עוד דקה.

תהיו סבלניים, אנחנו רוצים לתת תשובה מקיפה.

בחינוך הרגיל אנחנו במצב שבו כשנדרש טיפול ויש את ההסדר, אחרת אנחנו לא מתירים לתת. זאת אומרת אין שהורה מתקשר ואומר – 'הילד שלי סימס לי שכואב לו הראש – תנו לו אקמול' – חד משמעית אנחנו לא מתירים. אנחנו מתירים גם למקרים של הרגעת כאבים, עד מתן סטסוליד או כל דבר אחר, רק בהתקיים שני התנאים – הסכמה של עובד ההוראה, שני המסכים – רופא והורים – וזה הנוהל, מקובל על ארגוני המורים.

עכשיו, לגבי הילדים עם הלקויות בריאות שנדרש להן איזה שהוא לא טיפול או כן טיפול, איזה שהוא סיוע, ואנחנו ביחד עם משרד הבריאות, ותיכף נבקש גם מד"ר עדינה יוסף שתכריז, לגבי החינוך המיוחד אני עוד מדברת, נדרש להם מלווה אישי לתלמיד - - -

סליחה, אני לא הבנתי.

החינוך הרגיל, רגע, מזה אנחנו נגזור. החינוך הרגיל נדרש לו אחת מהפעולות שפורטו שם, בחינוך הרגיל. המדינה, משרד הבריאות, משרד החינוך, מקיים ועדה בודקת שוקלת, ומגיע מלווה אישי לתלמיד, מה שאנחנו קוראים סייע, שאין לו דרישה להכשרה מקצועית פרלמינרית, זאת אומרת לא אחות. זה אדם מן היישוב, כמובן ללא עבירות מין וכל הדברים שנדרשים, והוא נותן את הטיפול במצבים הנדרשים כמו שפורט, פלוס שני מצבים שהוספנו בשנת תשע"א, של השגחה כדי למנוע סכנת חיים – אחד מהם זה מחלת האפילפסיה, לכאלה שבאמת לא מאוזנים, עם הרבה התקפים וכו', ורגישויות מזון, שחס וחלילה גם פה יכולות להיות לנו סכנות. זה בחינוך הרגיל.

בימים האלה מתקיימת ועדה במרכז השלטון המקומי, להגדיר. שאנחנו אומרים מלווה אישית או סייעת, לא הוגדר מה נדרש. 12 שנות לימוד, 10 שנות לימוד, האם יש משהו וזה יעוגן בנושא של העסקת העובדים במדינת ישראל. יושב מרכז השלטון המקומי, כיוון שמי שמעסיק את האנשים האלה זה הרשויות המקומיות. ולכן זה גם יוסדר. זה לגבי החינוך הרגיל.

עכשיו לגבי החינוך המיוחד, אני מבקשת מרעיה שתשלים.

בחינוך המיוחד, מתוך איזו שהיא התייחסות יותר ממוקדת למכלול של הקשיים של הילדים והעומס שיש על הצוותים, הוגדרו ארבעה תחומים שבהם ניתן שירות של אחות, והחדרת נר הוא לא אחד מהטיפולים הפולשניים. אנחנו העברנו, ואני מתנצלת שזה עבר רק אתמול. אנחנו פשוט רצינו להרחיב את התשובה ולתת גם נתונים מספריים. אנחנו נותנים היום טיפול של אחות ל-345 תלמידים שזכאים לטיפול של אחות, את האחיות של פמי פרימיום, והם יוכלו להרחיב - - -

רק 345 תלמידים בחינוך המיוחד צריכים אחות?

שיש להם אחות, כן.

יש להם אחות צמודה.

לא אמרתי צמודה. אחות שנותנת את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים, בארבעה תחומים.

היא נוכחת בבית הספר?

בארבעה תחומים ואני אסביר: מתן חמצן, צנתור שלפוחית שתן, האכלה בפורמולה דרך צינורית של גסטרוסטום, ושאיבת הפרשות של דרכי הנשימה העליונות. במקרים מאד מאד חריגים, אם יש מכלול של דברים, היא גם מבצעת ניתור והזרקה של סוכרת, כשיש ילדים שלא מאוזנים.

כשבחינוך הרגיל זה כל אדם עושה.

שנייה. תנו לי, אני לא עונה בשוק. אני עונה בצורה מסודרת כדי שאפשר יהיה גם להבין, ברשותכם.


ממש עם כניסתי לתפקיד, לפני שנה וארבעה חודשים, אנחנו הבנו שיש לנו פניות של הורים לתלמידים עם אפילפסיה, שלתחושתם לא קיבלו את המענה המתאים עבור ילדיהם במערכת. נפגשתי עם נציגי הורים, נפגשנו עם עמותת אי"ל, נפגשנו עם רופאים שמטפלים, ועל כולם לא היה צורך באחות לצורך הטיפול באפילפסיה. ויושבים פה ד"ר עדינה יוסף ופרופסור טיאנו, אני אשמח שהם ידברו על ההיבטים הרפואיים, אני לא רופאה. ביקשנו מעמותת אי"ל וקיבלנו, המלצות לגבי סוג התמיכה בילדים, כדי לנסות להגיע לאיזה שהיא נוסחה שתסייע לנו לתת תמיכה טובה יותר לילדים במערכת. ובאופן אישי אני עקבתי אחרי ההורים שהיו נציגי ההורים, כדי לבדוק מה קורה בשטח עם הילדים שהם פנו אלינו.

עכשיו בואו אני אסביר. בכל מסגרת חינוך מיוחד יש מורה וסייעת ובדיוק באותו חוזר מנכ"ל הן רשאיות לתת טיפול רפואי, ובתנאי, ובתנאי ובתנאי, שההורה חתם שהוא מבקש שהצוות יעשה את זה. ליבי עם גברת זרחי שפה, דיברה איתה המנהלת, דיברה איתה המפקחת, אני דיברתי איתה באופן אישי. אמרתי לה – אני לא רוצה שתבואי לבית הספר כל פעם שיש התקף, גם אם הוא קורה פעם בחודש. חתמי, הצוות מוכן - - -

ואז שיקרה משהו אז יאשימו אותה?

סליחה, סליחה, תני לי לדבר, לא הפרעתי לך.

את הסכמת?

רגע, אבל מי יכשיר את הצוות? מאיפה הצוות יידע מה הוא עושה?

אני אמתין.

הצוות עצמו לא מסכים.

אמרתי תני לצוות לעשות את זה. הצוות מקבל את ההדרכה ועושה את זה, עם כל הילדים האפילטפטים במערכת. יש לנו בעיה הפוכה, במקרים כמו שהזכירה כרמל מאלו"ט, שהייתה התארגנות של סייעות שאמרה – אנחנו לא מסכימות. אבל זה לא המקרה הזה. עכשיו, בואו נקשיב - - -

יש נכונות מצד מנהלת בית הספר?

הנה מכתב מבית הספר.

המנהלת כותבת משהו אחר לגמרי.

תרשו לי רגע, באמת, אני מבקש. אני שואל שאלה.

בואו נקשיב למען ההגינות.

אנחנו מקשיבים, ותאמיני לי שבקשב רב, אבל יחד עם זה, מותר לנו גם להעיר הערות ביניים.

ברצון, אבל אני לא יכולה לשמוע שלושה אנשים, לא השלמתי את התשובה.

אני שואל שאלה לגבי בית הספר הזה, האם יש נכונות מצד הצוות החינוכי לתת את השירות הזה, כן או לא.

אני יכולה להגיד שעד מרס, שהייתה הפעם האחרונה שאני דיברתי איתם, הייתה נכונות - - -

עם מי דיברת? עם מי? המנהלת בכלל לא מראה שום נכונות, היא לא מוכנה לשמוע על זה בכלל. בבקשה, מכתב שהמנהלת כתבה בשמה. זה לא אני כתבתי.

יש פה מכתב.

אני לא קיבלתי מכתב מהמנהלת.

את לא קיבלת, כי גם לא היית בקשר עם אף אחד. שלושה מכתבים שלחתי ואת אפילו לא החזרת לי תשובה. אתם לא חווים את מה שאנחנו עוברים, זה לא נוגע לכם אישית, זאת הבעיה. כשמדברים מלמעלה זה לא כמו שאת עוברת את זה כל יום, שעה שעה. זה ההבדל, להתייחס בהתאם.

אני חושבת ש - - -

אני הגעתי לפה כשזה כבר עבר, ממש מים הגיעו עד נפש.

גברת זרחי, אני מנסה להקשיב לך. אני חושבת שניסיתי להקשיב לך קשב רב - - -

אני לא חושבת שאת מנסה.

בואי נקשיב, בואי נשמע.

גם כשדיברתי איתך בטלפון. אפשר להריץ מכתבים הלוך ושוב בין עורך הדין הזה לעורך הדין הזה. אנחנו מנסים לדבר עם ההורים, להקשיב להם כמו שאמר נציג - - -

מה שייך עורך דין? פניתי אליך אישית, את אפילו לא נתת לי תשובה שאני יכולה להגיד - - -

תראי, עם כל הכבוד, אני מאופק ואני משתדל להתאפק. יושבת פה אימא שעוברת סבל יום יומי והיא כותבת מכתבים והיא טוענת שלא עונים לה, ופה אנחנו גם לא נותנים לה לדבר, אז באמת, עם כל הכבוד - - -

ועוד משהו, יש לי מכתבים שהבן שלי זקוק גם לחמצן, וגם את זה הגשתי וגם זה לא מגיע לו.

תתני לי, באמת, אני מבקש.

אז מה עוד נשאר?

רבותי, אני מציע, לפחות פה בואו נאפשר להורים האלה להביע את כאבם. פה לפחות שיהיה מותר להם ותשמעו אותם. קוראים מכתבים, לא תמיד מתייחסים למכתבים, אבל פה לפחות תשמעו אותם ותגיבו.

אני מקשיבה ואם רוצים לתת לגברת להמשיך לדבר אני אמשיך להקשיב, אבל אני - - -

אני לא רוצה לתת לה להמשיך לדבר ואני רוצה לשמוע גברתי ממך, כנציגת משרד החינוך פתרונות - - -

אז אני רוצה להגיע לתשובה.

אבל יחד עם זה, תתייחסו לעובדות. את מדברת שהבעיה כל כך פשוטה, שהאמא הזאת הייתה רק צריכה לעשות מעשה פשוט, לגשת למנהלת בית הספר עם מסמך רפואי ולהגיע להסכמה, ובזה תם ונשלם. אבל העובדות הן לא כך.

אוקי, אני יכולה להמשיך?

כן, בבקשה.

תודה. אני חושבת שמעבר לניירות שרצים בין עורך דין זה לעורך דין אחר, אנחנו מנסים להקשיב ולדבר עם המשפחות, ובכל מקרה שהגיע אל שולחננו, דיברנו עם ההורים באופן אישי. כשהורה מסרב לחתום והגברת זרחי סירבה לחתום, ועורכת הדין מאשרת שהיא מסרבת לחתום, שהצוות יעשה את זה - - -

נכון.

ותיכף נשמע את הרופאים, האם יש פה דרישה של משרד החינוך, שאינה מתאימה לשיקולים רפואיים, אנחנו לא יכולים לעזור, למרות שאנחנו רוצים.

אני רוצה להגיד איך פתרנו מקרים אחרים, שמהם אפשר ללמוד. המקרה שלך לא הגיע אלי, אם הוא היה מגיע הייתי בודקת אותו ואחרי הישיבה אני מתחייבת לבדוק אותם עד הסוף, כמו שאנחנו בודקים כל מקרה ומקרה, ויעיד יוסי שכל מקרה שהופנה אלינו – נבדק ונפתר, אם יש הסכמת הורים.

מעניין אותי למה רק יוסי? למה אהב"ה שפונה ואנחנו לא מרוצים מהפניות שלנו אליכם, למה אק"ים לא מרוצה מכם? למה אלו"ט לא מרוצה מכם. רק יוסי? בושה וחרפה.

תגובה אחת לא קיבלנו.

אני רק רוצה להגיד משהו אחד על מה שאמרת, אני מאד מעריך מזה שאישרו לי בסוף, לפנים משורת הדין, אבל למה זה היה צריך להגיע למצב שמבקר המדינה התכתב אתכם ושאני איימתי ושהמועצה לשלום הילד התערבו, עורכי דין - - -

למה אני צריכה מטבריה, להשאיר שבעה ילדים, אם אפשר לפתור את זה במכתב פשוט שאת מחזירה תשובה ובזה נגמר הסיפור. אבל את לא התייחסת בכלל.

ואני רק אחד שבמקרה היה לי כוח ומשאבים לזה, אבל כמוני יש הורים מותשים שאין להם את הכוח והמשאבים.

אני שומעת את הכל ואני חושבת שמיום כניסתי לתפקיד יש מענה לתפקיד באופן אישי לכל אחד - - -

אין.

אני מדברת עם ההורים, לא עם הארגונים עכשיו.

אין.

אני מדברת עם ההורים באופן ישיר, לא באמצעות מתווכים, אני לא צריכה מתווכים כדי לדבר עם ההורים.

הבעיה שאת ההורים את לא סופרת, את לא מתייחסת אליהם, זאת הבעיה. כשהורים הם כאלה קטנים ואף אחד לא נותן להם את המקום להתבטא.

הו, יפה, הנה, ההורים אומרים לך בפנים.

כבוד יושב הראש, אם מנהלת האגף לחינוך מיוחד בעצמה נשארה בערב ושוחחה בתשע בערב עם הגברת זרחי, בשעה שהיא אמרה שמתאים לה שאני אשוחח איתה, זה נקרא לא לדבר עם הורים? אני לא יודעת מה נקרא לעבוד עם הורים.

ואז מה נעשה? אבל מה נעשה מאז?

אני מבקשת, סליחה, אני רוצה להסביר ליושב הראש - - -

את התקשרת לשאול אם הסתדר, אם הבעיה נפתרה? את בדקת עם מנהלת בית הספר מה קורה? את בכלל לא יודעת מה קורה איתנו.

גברת זרחי, תרשי לי רגע.

זה כואב לי. הנושא הזה נורא כואב לי וקשה לי להמשיך עם זה.

אני מבין, אני מבין - - -

אתם לא נכנסים ממש לבעיה.

אני מבין את כאבך, אבל תתני לנו גם להגיע לפתרונות, כי אני רוצה להגיע לפתרונות.

אני רוצה להסביר איזה פתרונות אנחנו מצאנו במקרים שהופנו אלינו. אנחנו שלחנו את נציג האגף אל בית הספר שבו נמצא הילד, לבחינת הצוות הקיים והמוכנות שלו לתת את התמיכה, לבחינת איזה סוג תגבור הם צריכים, כי שמענו את הגברת ליבנה אומרת שאם צריך סייעת שמוכנה לעשות את זה וההורה חותם, אז שם עושים את זה, והיו הרבה מאד כיתות של חינוך מיוחד, שמצאנו שיש הרכב כזה של כיתה שצריך תגבור מעבר לסייעת של הכיתה. נתנו שם שעות של תגבור, בתנאי שהסייעת שתגברה את המסגרת, חתמה שהיא מוכנה לעשות את הטיפול הרפואי. זאת אומרת, זה לא מישהו שבא בתקן אוטומטי של סייעת לכיתה, אלא אמרנו – בואו, אנחנו נותנים תקציב נוסף, מיועד לעניין הזה. וכשאנחנו נותנים סייעת תגבור, ויש לילד התקף אפילו פעם ביום, ולצערנו יש גם ילדים כאלה במערכת, אבל בית ספר לומד 6 או 7 שעות, ויש התקף פעם ביום. אנחנו לא מבקשים מהסייעת שתשב ככה ואנחנו מאד מעריכים אותה אם היא עוזרת בכיתה בדברים נוספים. אני לא רואה בעניין הזה שום בעיה, להיפך – כולם מרוויחים, כולל הילד הזה. היא לא יושבת שם כשומר ראש ומחכה שפעם בחודש יהיה התקף.

אבל אנחנו קיבלנו סייעת אישית צמודה, כי אצל הבן שלי מחלת האפילפסיה היא מחלה מאד מורכבת.

בסדר, אז בסדר. אוקי, במקרה שלה אני מכירה, המקרה שלך לא הגיע אלי.

אפשר להגיד משהו?

רגע, אני רק חייב לחדד משהו, ואם יש פה רופאים הם ישתפו איתי פעולה בזה.

הרופאים תיכף יגידו את דבריהם.

סליחה, תרשה לי בבקשה.

אני רוצה להגיד שבמקרה שהגיע אלינו ויש הסכמת הורים ויש הנחית הרופא המוסמך - - -

הם לא חייבים להסכים, ההורים לא חייבים להסכים.

סליחה, אז הצוות לא ייקח על עצמו. הם חייבים על פי החוזר.

סליחה, אני לא יכול, אני מבקש - - -

סליחה, אני רוצה לדעת למה בתור אמא אני צריכה להגיע אליך? אם אני לא יכולה להגיע אליך ואני לא מוצאת אותך, אז מה אני עושה? מישהו צריך לתת פתרון. אבל אף אחד לא עושה שום דבר לתת פתרון.

הפתרון שהמערכת נותנת על פי חוק ועל פי הנחיות משרד הבריאות, היא לגרום לזה שההורה, כמו שהגברת ליבנה אמרה. זה הדרישה שלנו עם ארגוני המורים, שההורה יחתום שהוא מבקש מהצוות לעשות והצוות צריך להסכים.

אבל אני אקריא לך פה מכתב של מנהלת בית הספר.

שנייה, ובמקום שהצוות לא מסכים - - -

זה המקרה.

שנייה, זה לא המקרה.

זה מה שכתוב. המנהלת כתבה.

אני אקריא לך.

זה כתוב במכתב של המנהלת.

זה כתוב מלפני יומיים.

למה אף אחד לא טרח ליידע אותי - - -

אתם לא מבינים, רק היא מבינה, אתם לא מבינים.

רגע, רגע.

אני דיברתי איתך באופן אישי ואמרתי לך תחתמי.

אבנר, תעשה לי טובה.

זה מרגיז.

יש פה מכתב ממנהלת בית הספר: "היות ומדובר בטיפול פולשני בבית הספר, אין אדם המוסמך לתת את הטיפול. הוראת משרד החינוך אוסרת באופן חד משמעי על הצוות החינוכי לתת טיפול שכזה. לכן נאלץ הצוות בכיתה להסתפק בהשכבת א' על הרצפה ולחכות להגעתה של האם, למתן טיפול".

אז לי אמרו אותו דבר.

אוקי, אז סליחה, סליחה, אני רואה את המכתב הזה לראשונה. המנהלת טועה ואני אנחה - - -

היא טועה, אבל בינתיים הבן שלי סובל. אם היא טועה אז אולי המקום שלה לא שם.

המנהלת טועה במקרה הספציפי הזה והיא צריכה לקבל הדרכה. המכתב הזה יצא לפני יומיים, אני לא ראיתי אותו, אני רואה אותו לראשונה, ואני אדריך את המנהלת בהתאם לזכויות הילד. יחד עם זה, יש גם להורים חובה לחתום.

חובה? זאת זכות.

אני רוצה להגיד עוד משפט אחד, ברשותכם ואחר כך אני אשמח לשמוע אתכם.

אם רוצים שיהיה טיפול רפואי - - -

אני לא מתווכחת איתך.

שיהיה טיפול רפואי.

הדבר השני ואני רוצה ומבקשת שזה יהיה רשום בפרוטוקול.

.... משהו פולשני כזה – כן. אם זו תחושה שלה, עובדה שזו זכות שכתובה בחוזר מנכ"ל, זו זכות של ההורה, זה לא חובה לחתום. לא חובה. אין חובה לחתום שהצוות - - -

אנחנו מדברים על חוזר מנכ"ל שהוא לא מונח לפנינו, אני לא מכיר את החוזר הזה ואני אשמח מאד לקבל אותו, כי הוא חוזר חשוב מאד.

אני נעביר את החוזר.

מכל מקום, המנהלת אמרה שהיא לא מוכנה, שהצוות שלה לא מוכן.

אני רוצה להוסיף עוד משהו, לא רק שהבן שלי, יש לי גם מכתבים שהבן שלי זקוק לחמצן בזמן התקף, וגם זה לא עזר, וגם על זה המנהלת ענתה בשלילה. אז מה יש לך להגיד גם על זה? מה?

סליחה, בואי תאפשרי לי, אני מבקש לאפשר לנו לקיים את הדיון ואני רוצה להגיע לפתרונות.

כבוד יושב הראש, אני רוצה להוסיף משפט אחד. אני חושבת שאנחנו צריכים לתת לרופאים להגיב ולהתייחס. אני רוצה למען הפרוטוקול להביע שאט נפש על ההשמצה הקשה נגד שר החינוך, שעושה ימים ולילות למען החינוך, ולמען החינוך המיוחד במיוחד. הוא קשוב והוא מקצועי - - -

מי השמיץ את שר החינוך?

אדון נציג אהב"ה, סליחה.

אבנר עורקבי, הוא אמר לי את זה, ואני לא השמצתי אותו. אני לא השמצתי ואל תשקרי שהשמצתי.

שר החינוך קשוב והוא עושה ימים ולילות באהבה גדולה לחינוך המיוחד.

איך הגענו למצב הזה.

דקה אבנר, אני מבין שאת רוצה למצוא חן בעיני השר ולכן את אומרת - - -

אני לא צריכה למצוא חן.

זה מה שאת עושה כרגע.

לא השמצתי, הוא אמר לי אני לא נוגע בחינוך המיוחד.

ומה זה שייך לעניין? באמת, את רוצה שאני אכתוב לך מכתב, אני אכתוב לך מכתב. מה זה הדבר הזה? מה זה שייך לעניין, במקום להתייחס עניינית לנושא שאנחנו נמצאים בו.

אבל כשהוא, כשאדם נמצא בוועדה ואומר שהשר לא מטפל בחינוך המיוחד - - -

כשאני נפגש עם שר והוא אומר לי – אני לא נוגע בחינוך המיוחד - - -

שר החינוך שדיברת יפה והגנת עליו בכל כוחך, אני אמסור לו את זה, אם זה מה שאת רוצה.

אבל כשבפרוטוקול כתוב שהשר מושמץ, חובתי להגיד שהשר מטפל בחינוך המיוחד.

השר לא מושמץ, השר אמר לי את זה בפה שלו.

טוב, אני חושב שיותר חובתך למצוא פתרונות לאנשים כאלה וזה מה שאני מצפה ממך.

מצאתי פתרונות.

להגן על השר, הוא יודע להגן על עצמו.

מצאתי פתרונות מצוינים.

לא ראיתי. נכון לכרגע לא ראיתי שום פתרון, ראיתי רק דבר אחד שיש פה מכתב ממנהלת בית הספר, שאומרת שהיא לא מסוגלת לתת את השירות הזה, ועל המכתב הזה אין מענה והמציאות היא שהאם הזאת מתרוצצת סביבכם, ועדיין לא קיבלה מענה במשך שנה שלמה. ועל כך גברתי, לא שמעתי ממך תשובה. אבל כאשר מישהו פה מתבטא נגד השר – את מיד קמה ומגינה, כי זה חשוב מאד.

נתתי את תשובתי, דיברתי באופן אישי עם האמא. כשהיא תחתום – אפשר יהיה לתת לילד שלה טיפול רפואי בבית הספר.

ואם הצוות מסרב?

אני אפתור את זה. אז אני אפתור, הצוות הוא באחריותי. אני אפתור את זה. אין מקרה אחד במדינה שצוות סרב ואני לא פתרתי אותו.

אולי הבעיה שצריך לשאול את הצוות. זאת אומרת אתם שואלים אותם האם ללמד חשבון או מתמטיקה?

יש הבדל מאד גדול, הם מורים. אני פתרתי כל מקרה של צוות שלא מוכן, אז מה הבעיה? זו לא בעיה שלך, זו הבעיה שלי.

אבל זה מעקב את האמא לקבל סיוע במשך שנה.

לא, אם האמא הייתה חותמת זה כבר היה מזמן נפתר.

אי אפשר לזרוק את האחריות על האמא, שמחר יגידו לה – את הסכמת.

אני לא מוכנה לחתום על דבר שאני לא יודעת מי נותן, מי מוסמך, מי יכול, מי רשאי? הוא יודע מה הוא עושה בכלל? זה כמו לבקש מרופא לאפות עוגה. זה לא שייך.

אני מיד אאפשר גם לרופאים להגיד את הדברים.

מינון לא נכון יכול לגרום להרבה סיבוכים. צריך מישהו עם יידע.

מיומנות רפואית. לא סתם מבקשים לחתום.

אני חושבת שמגברת רעיה יצא לפחות פתרון חלקי, כי אם גברת רעיה אומרת אוקי, אני מוכנה שבמקרים שהצוות החינוכי לא מסרב להפנות אליה, אם זאת אמירה שאת נותנת, אוקי. זאת אומרת שבאחריותכם לטפל בפתרונות של מתן הצוות החינוכי, מי ייתן את אותו טיפול דחוף, וגם כמובן להכשיר את הצוות. אז האמירה שלך כאן - - -

אני רוצה להוסיף למשפט הזה, סליחה. כל מקרה שצוות מסרב, כשההורה חתם - - -

ואם ההורה לא חותם?

אז אני לא יכולה לעזור.

זו בעיה, היא צודקת.

סליחה, ומי אחראי שאם הצוות לא נתן נכון, שקרה משהו לילד, שהילד הפסיק לנשום? מי? מי אחראי לזה? את? את רעיה?

תרשי לי, אני רוצה לשמוע את הרופאים.

אם אפשר עוד שני משפטים. אחד, כמובן אישור כזה דורש איזו שהיא הכשרה לצוות, שאני מאמינה שבאמת משרד החינוך יכול לקחת על עצמו.

משרד הבריאות לוקח על עצמו.

משרד הבריאות. ועוד משפט אחד שעלה כאן - - -

אני אקיים כאן ישיבה עם נציג השלטון המקומי ועם נציג הסתדרות המורים, מעניין אותי לשמוע את דעתם. נשמע כל כך פשוט, כל כך קל.

אבל עוד נושא שעלה כאן ויש להתייחס אליו אדוני, זה הפער בקבלת הטיפול הרפואי בתוך מסגרות החינוך הרגיל, לעומת החינוך המיוחד. וכאן גברת עירית ליבנה הציגה תמונה יותר מקיפה, ממה שיש בתוך מסגרות החינוך המיוחד, וגם על זה צריך לתת את הדעת – איך משווים בעצם את מתן הטיפולים. כאן החינוך המיוחד מופלה לרעה.

בפרט שמדובר בהרבה מקרים שמצריכים.

גם בחינוך הרגיל הסייעת - - -

אבל גברת ליבנה הציגה דברים אחרים, רעיה.

בחינוך הרגיל מותר לתת גם פולשני וגם טיפולי מצילי חיים, שזה אומר, בחינוך המיוחד יש הנחיה של רעיה, שאני קראתי אותה, שאומר שמותר להעניק רק את חמשת הטיפולים שמצוינים במכתב שלכם - - -

זה בדיוק אותם טיפולים. על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, רבותי.

בלי המצילי חיים. לא מצוין המצילי חיים.

טוב. אני מבקש לשמוע את נציגת משרד הבריאות.

שמי ד"ר יוסף, אני עובדת במשרד הבריאות ורציתי קודם כל לעשות איזו שהיא הפרדה בין ההגדרות שאת תיארת אותה, הגדרה של אחות והגדרה של מלווה אישי. הגדרה של אחות – אחות הוא איש מקצוע רפואי, הוא לא מוגבל בלתת טיפול, אולי כמו שאת פרטת, שאחות אסור לה לתת. אחות זו ההכשרה הבסיסית שלה, זה הקרדו, זה האני מאמין שלה והחינוך של האחות, לתת מענה בכל מצב, כולל במצב חירום ולסטסוליד במיוחד, נעשה גם לאור הסיבוכים שהיו בעבר, כדי להבהיר את הנושא של אחות או איש צוות, איש בריאות, מקצוע הבריאות, יכול לתת סטסוליד ויש כזה חוזר במשרד הבריאות.

אז לגבי אחות, אין הגבלה. אם אחות נמצאת במקום – לא אסור לה - - -

במכרז של פמי פרימיום זה אסור.

סליחה, רגע, אני רוצה להבין, בכל בית ספר לחינוך מיוחד יש אחות?

לא, לא, לא אמרתי את זה. אמרתי שלאחות - - -

כבר 4 שנים אין אף צוות רפואי בבית הספר. כלום.

בסדר. לא לזה התייחסתי, התייחסתי להגדרת תפקיד של אחות מול הגדרה של מלווה אישי. עכשיו ההגדרה של מלווה אישי.

אבל אם אין אחות אז מה?

לא משנה, אמרו שלאחות אסור לתת – זה לא נכון. עכשיו, מלווה אישי זה הפתרון שמשרד הבריאות מצא באמת במצבים שאנשים עם צרכים רפואיים מסוימים, סיעודיים מסוימים, נמצאים במסגרת שהיא לא מסגרת של בית חולים או מרפאה, ומכאן נבע החוזר של מלווה אישי. מלווה אישי מוגדר – איש שמקבל הדרכה מכוונת על ידי צוות מקצועי, למצב כזה או אחר בחמישה המצבים המצוינים כאן. ההדרכה הזאת ניתנת במרפאות מקצועיות. מי שעובר את זה לא צריך להיות איש עם רקע רפואי קודם, כמו שהורה הוא לא הורה שנולד אחות הוא רופא כדי לטפל בילד שלו.

ההורה מקבל הכשרה.

גם הצוות מקבל את אותה הכשרה בדיוק.

בדיוק כמו שהורה שאין לו רקע, גם איש אחר - - -

אותו מורה מוכן לקבל את ההכשרה?

אני לא מגדירה - - -

לא, זה לא מורה.

אני מדברת על נושא שנקרא מלווה אישי, והמלווה האישי מקבל את ההדרכה על ידי צוות מקצועי, חתום על זה לפי חוזר שאני אעביר אותו לוועדה, מקבל חתימה שהוא עבר את ההכשרה והוא אכן אחראי ויכול לתת את הטיפול כפי שהוא הונחה על ידי אותו צוות מקצועי שמטפל בילד וזאת האחריות שלו, והוא חתום על זה בשם משרד הבריאות ובשם המרפאה המקצועית שמנחה אותו. זאת ההגדרה של מלווה אישי. וכמו שעירית אמרה, אנחנו דנים ביחד עם השלטון המקומי מי יכול להגיע להיות צוות כזה. אבל כעיקרון, כל אדם ברחוב יכול.

אותה חברה שנותנת את שירותי הבריאות לבתי הספר בחינוך המיוחד, מקבלת את ההכשרה לתת את הטיפול הזה?

הם מעסיקים אחיות, עוד פעם, אחיות זה החינוך המקצועי שלו, והוא לא צריך לקבל את ההכשרה הנוספת הזאת. עושים קורסים, עושים ריענון, בוודאי.

למה במקרה הזה אי אפשר להזמין אחות?

אין אחות ואין מלווה.

לא, למה אי אפשר להזמין אחות שבמקום להזמין את האמא, למה לא מזמינים את האחות שתיתן את הטיפול?

זה לא המענה שאני יכולה לתת אותו. אני רק אומרת שיש דרכים להכשיר גם אנשים מהיישוב וגם אחיות יכולות לתת את המענה הזה.

למה החברה שזכתה במכרז, במקום להזעיק את האמא, למה לא מזעיקים את החברה שהם ייתנו את הטיפול הזה?

אני אנסה להסביר.

החברה כתבה – "אסור לי".

אני אסביר. החברה עברה מכרז שמוגדרים בו טיפולים מאד מסוימים ואת השירות הזה החברה נותנת, והיא תיכף תוכל לספר את זה בעצמה. אנחנו בהתאם להנחיות משרד הבריאות ובהתאם לחוות הדעת שכרגע שמענו מד"ר עדינה יוסף, לא חושבים שמדינת ישראל צריכה להוציא תקציב על אחיות, במקרה של התקף אפילפטי שדורש בסך הכל, עם כל הרגישות וההקשבה, החדרה של נר שיכול איש צוות, שקיים ממילא בבית הספר, לקבל אישור של ההורים והנחיה רפואית. לא צריך בשביל זה - - -

אבל לנר יש גם השלכות – הפסקת נשימה, צריך לתת חמצן, מי ייתן? את תבואי תתני לו? זה לא רק לתת את הנר, מה ההשלכות של זה.

זה דורש חמצן, זה דורש הרבה דברים.

צריך לתת חמצן וזה יכול לעצור את הנשימה. יש לי מכתבים שהילד צריך לקבל חמצן, גם לזה לא התייחסתם וגם לזה לא נתנו לי תשובה.

יש חוזר מנכ"ל של משרד הבריאות בעניין הזה.

לא קיבלתי שום דבר.

יש הנחיות של משרד הבריאות בעניין הזה. אני לא רופאה. אני הייתי מורה בבית ספר עם תלמידים עם אפילפסיה וטיפלתי בהם. אני לא מבינה מה מצבך שתהיה שם אחות, אם משרד הבריאות לא דורש אחות, אז משרד החינוך ידרוש אחות או יממן אותה? משרד הבריאות לא דורש את זה.

השאלה שלי עוד הפעם, האם אותה חברה שזכתה במכרז, אותה אחות יכולה לתת את השירות או שזה לא נכלל - - -

רפואית או מבחינת הנחיות משרד הבריאות?

לא, לא, אני מדבר מבחינת המשרד ומבחינת ההתקשרות.

לא, זה לא המנדט שהם קיבלו.

אה, לא קיבלו, יפה. כלומר זה לא נותן מענה לאותם ילדים.

נכון, כי זו לא הדרישה של משרד הבריאות. זו לא הדרישה של משרד הבריאות שבמקרה של אפילפסיה תהיה אחות. זאת לא הדרישה של משרד הבריאות. משרד החינוך לא ממציא דרישות רפואיות.

בתנאי המכרז לא היה מענה לאפילפסיה.

כי משרד הבריאות לא דורש את זה.

תראי, אתם הרי מכירים פה מקרים כאלה ואני שואל, אולי לקראת המכרז הבא, אני לא יודע מתי ייצא המכרז הבא, למה לא להרחיב את השירות הזה גם לטובת בתי הספר של החינוך המיוחד, לטובת אותם תלמידים עם אפילפסיה, במקום שההורים יבואו. אני אומר, לתת להם תפקיד נוסף לטפל באותם ילדים וכך אנחנו חוסכים לכולם את כל עוגמת הנפש ואת כל השאלות המקצועיות.

רק שחלק מהטיפול צריך להיות מידי, אדוני. בחלק מהטיפול אי אפשר להמתין עד שהם יבואו.

רגע, תן לחברה לענות, פרופסור טיאנו.

כבוד יושב הראש, אני מבין את הרגישות ואת ההתרגשות, רק שבהתרגשות קשה לעתים לדייק בדברים. אני מציע באמת שלוש דקות לעשות סדר ולדייק. אני מציע להתייחס לבעיה ברמה ממלכתית ולא רק ברמה פרטנית, למרות שאני מאד מבין את הכאב של כל הורה. מספיק שנים עבדתי עם הורים לילדים נכים, הכאב הזה מוכר. אנחנו צריכים להתייחס למה מותר ומה אסור, מה אומרות התקנות ואני אעשה את זה מאד בקצרה.

משרד הבריאות אחראי על הבריאות והוא הגדיר מה היא פעולה פולשנית והוא הגדיר מי רשאי לבצע מה. זה הריבון. זה משרד הבריאות החליט. משרד החינוך יכול לקחת אך ורק את הקריטריונים של משרד הבריאות ולבקש מכל חברה שהיא, או מעצמו, ליישם את הקריטריונים של משרד הבריאות. הוא איננו רשאי, עם כל הכבוד, להמציא שום קריטריונים חדשים שאינם מקובלים על משרד הבריאות. הוא איננו יכול להחליט שהנר הוא פולשני, החמצן איננו פולשני. הוא איננו מוסמך לכך. משרד החינוך מקבל ממשרד הבריאות את ההנחיות המדויקות ואומר – אלו הפעולות של רופא. אלו הפעולות של אח. אלו הפעולות של סייעת. זה מה שמותר לכל אחד מהמקצועות הללו לעשות.

משרד החינוך מקבל מהרופאים המטפלים בילדים את כל הפעולות שיש לבצע, זה לא משרד החינוך מחליט, הרופא המטפל מחליט וההורים אחראים להביא בתחילת השנה את מכתבו של הרופא המטפל, הקובע מה צריך לתת, מתי ובאיזו שעה. החברה או משרד החינוך היא זו שחייבת לפקח על הביצוע בלבד, של אותן פעולות. הוא איננו רשאי להחליט על שום שינוי על דעת עצמו. אז זו נקודה ראשונה, שיהיה לנו ברור.

לגבי היישום, נאמרו פה דברים, רבותי, שאינם מדויקים, ברשותכם. והרשו לי רק לתקן אתכם. ההגדרה של פעולה פולשנית הוגדרה מאד ברור וזה נכון וזה נלקח מתוך חוזר משרד הבריאות. בנוסף לכך ולמרות זאת, הוסיף משרד החינוך באותו מכרז וקבע – ככל שישנו כבר אח במסגרת, דהיינו מסיבות אחרות, כי יש ילדים אחרים שמקבלים חמצן, או שיש להם בעיה פולשנית אחרת, אז ממילא נמצא אח במסגרת, ובין ביצוע הטיפולים הפולשניים, יש ברשותו פנאי לעשות פעולות נוספות בתחום התמחותו כאח, ניתן להיעזר בו לביצוע פעולות נוספות. זאת אומרת אם נמצא שם אח או אחות, שנמצא שם בשביל ילדים אחרים והוא יכול להתפנות לאותה פעולה כגון מתן הנר, אכן - - -

אתה מדבר רק על האחים והאחיות של החברה שנמצאים בבתי הספר, על זה אתה מדבר?

על זה אני מדבר. זה מה שמופיע במכרז. אם נמצאת שם אחות או אח - - -

אם הוא פנוי ואם הוא נמצא.

ואם הוא נמצא.

למרות שכתבתם במכתב – "לא תוכל לספק האחות לילדי המסגרת תרופות, לרבות מתן תרופת הסטסוליד.

אבל אין שם אחות בבית הספר.

צריך את אישור משרד הבריאות.

גם אם הייתה אחות.

סליחה, אני ביקשתי חמש דקות כי אני לא אמרתי אף מילה לפני כן. אני רק מנסה בבקשה להעמיד את הדברים במקומם. עכשיו, מכאן שההגדרה היא ברורה. כפי שמשרד הבריאות, ושמענו את זה כאן, זה בפרוטוקול, קבע מתן נר סטסוליד הינו פעולה הנעשית על ידי סייעת, נקודה. זה מה שקבע הריבון. השאלה והיא שאלה לגיטימית – האם צריך הכשרה כדי לשים נר בעכוזו של ילד, אם הוועדה רוצה לדון בכך, בבקשה – אבל אין לי התנגדות אישית כאיש מקצוע שיבוא הורה ויאמר לי, כמו שאמרה האם – הבעיה היא לא לשים לו את הנר, הבעיה היא שהסייעת צריכה גם להתמודד עם עצם ההתקף של הכיפיון. זאת אומרת לעמוד מול הילד, לראות אותו מפרפר, לראות אותו, זה לא פשוט והיא עשויה בפעם הראשונה או השנייה להיבהל בעצמה, ואולי לא תבצע את הפעולה.

לשם כך החברה, למרות שזה לא הופיע כרגע במכרז, במקרים הייחודים הללו שהורה מגלה חרדה לגורלו של הילד באיך תתבצע הפעולה, היצענו שאנחנו נכשיר את אותה סייעת. מה זה נכשיר? זה לא שנצטרך להכשיר אותה להכניס את הנר לעכוז. אשלח אותה למחלקת עצבים, שתהיה, תקבל הסבר על התקף אפילפטי, תראה על מה מדובר, תקבל את המושג מה עושה הנר במקרים הללו, ותחזור לאחר פעמיים, חצי יום או שלוש פעמים חצי יום תחזור לשם, והיא תהיה כבר יותר חסינה - - -

אתה מדבר על המראה של ההתקף.

נכון. עצם המעשה עצמו הוא באמת הדבר הפשוט ביותר, באמת.

אין בו שום סיכון.

עם כל הכבוד, אני לא צריך להמחיש לה, באמת.

אבל אחות יכולה לעשות את זה?

הוא אומר לך שכן.

נו באמת, אמרתי את זה. בואו לא נהיה פרובוקטיביים. תרד מהפרובוקציות - - -

איזה פרובוקציה, אני שואל אותך שאלה.

תדבר, אני לא צועק עליך.

אתה צעקת עלי בחזרה.

אבנר, אני מבקש ממך. נאמרו כאן דברים ברורים.

אם אחות יכולה לעשות את זה, שתהיה אחות בכל בית ספר.

הוא אמר שכן, נו באמת, אבנר, תקשיב.

עכשיו, אני חושב שעד כאן הבהרתי את הבעיה ברמה הממלכתית. עכשיו, לגופו של דיון היום. כפי שאערה רעיה, בכל מקום ובכל בית ספר וכאן נמצאים הורים ויעידו על כך, שבו הסכימו הורים שאכן לא ייקראו מביתם, וישנם הורים המבקשים להיקרא כי הם חרדים לילד וזו זכותם המלאה, וישנם הורים שמוכנים לסמוך על המערכת. לסמוך על הסייעת והם חותמים שהם מוכנים שהסייעת תבצע את הפעולה. באותם מקרים בהחלט האחריות היא על המשרד, שאכן יימצא ובאותה וועדה ייקבע שהילד זקוק לסייעת אישית או לא אישית, והיא תבצע את הפעולה.

אני רוצה להגיד לך משהו לגבי אישור של משרד החינוך למתן סייעת. הרי ברגע שיש את האישור הזה – פתרנו את הבעיה. אין לנו בעיה, היא תעבור את ההכשרה, בסדר.

עדיין, ההורה צריך לחתום.

בסדר. אבל עצם העובדה שישנה סייעת קבועה, צמודה לילד, היא תקבל את ההכשרה, היא תקבל את ההדרכה, היא תכיר איך נראה הילד במקרה של התקף, הכל ברור לנו. הבעיה שלנו כאן כאשר אין סייעת. כשיש סייעת זה מצב אידיאלי, בסדר, קיבלנו את כל הפירושים ואת כל התירוצים. מדובר כאשר אין סייעת, זאת השאלה.

אז אני אומר את זה מאד ברור. כל מקרה שמבחינה רפואית, ואני אומר את זה ברשותי, כי לפני כמה שנים אני ישבתי בצד השני, כשהייתי במשרד הבריאות. אבל אני אומר את זה חד משמעית. כל מקרה וזה שיירשם מאד ברור, שקיימת הצדקה רפואית למתן סייעת, אין סיבה שהסייעת לא תינתן, ובלבד, ואני חוזר עוד פעם, במקרה הזה אני מאד מבין גם את העייפות שלך, גם את העומס וגם את הכאב. אבל תסכימי איתי שתקופה ארוכה ההתנגדות למעשה באה מצדך שמישהו אחר יבצע את הפעולה, ולכן נוצרה בעיה.

מאיפה אתה כל כך בטוח בזה? אם המנהלת מעידה שהיא לא מוכנה לתת את הטיפול, אז אתה בא ואומר שאני לא רוצה? יותר קל לרעיה להגיד את זה, זה הפתרון שהיא נותנת.

סליחה גברת, אני אומר שוב, אם הייתה הסכמה מצדך לחתום, אחריות ואני אומר את זה עכשיו חד משמעית, כי כחברה חיצונית אני אומר את זה, אחריות משרד החינוך, אם את חותמת והוא עומד בקריטריונים, לספק את הסייעת ואני אומר את זה חד משמעית, למרות שזה לא מתפקידי. זהו, חובתו. אם תביאי חמצן, ייכנס לוועדה ויידון.

רעיה, אני שואל אותך שאלה. מה קורה כאשר - - -

בבקשה, יש גם מכתבים וגם את זה אני - - -

רבותי, אני רוצה להתקדם. מה קורה כאשר אין אחות ואין סייעת ויש מצב נתון, איפה משרד החינוך בתמונה?

אני אסביר. אני אומרת עוד פעם, אין לנו כיתת חינוך מיוחד ללא סייעת. אני חוזרת על הפתרון שלנו. ברגע שהצוות החינוכי הקבוע לא מסכים לתת את הטיפול ואכן נדרש תגבור של הצוות על ידם שחותם שמוכן לעשות את זה, אנחנו מתגברים את המסגרת בהתאם לצורך. זה מה שעשינו עם כל פנייה שהייתה אלינו השנה, או שהצוות לא הסכים או שהיו כל כך הרבה בעיות בתוך ההרכב של הכיתה, שמצאנו לנכון לתגבר את המסגרת ממילא, כך מצאנו לעניין פתרון. אבל שוב אני אומרת, הוא מותנה בהסכמה של ההורה להעביר את האחריות לצוות חינוכי.

אני שואל אותך שאלה נוספת, גברתי. הרי יש לכם את החברה פמי פרימיום, שהיא חברה שנותנת שירות לבתי הספר בחינוך המיוחד. האם לאור הפניות של הורים מהסוג הזה, לא היה כדאי שבמסגרת המכרז שלכם, להרחיב את השירות הזה לטובת אותם הורים שהם לא זכאים לסייעת והם לא זכאים למלווה צמוד, ואז בעצם ברגע שאותה אחות מטעם החברה הזכיינית, יכולה לתת את השירות ובזה יכול להיות בעצם שפתרנו את העניין.

אני אחזור על המשפט, אנחנו עובדים על פי קריטריונים של משרד הבריאות. הקריטריון של משרד הבריאות אומר שבמקרים האלה לא צריך אחות. במבחן הסבירות אין סיבה שהמדינה תוציא סכום של אחות עבור התקף שקורה פעם ב-, כשהיא יכולה לשים סייעת שעומדת בקריטריונים האלה.

בואו לא נהיה מרובעים. אני אומר, יש פה חברה שהיא כבר קיימת במערכת, היא כבר נותנת שירות, זה לא דבר שבונים אותו מחדש. פשוט מאד, אותה חברה באים ואומרים לה במסגרת המכרז, להוסיף לה עוד סעיף, במיוחד שאת אומרת שלא מדובר בהרבה. אז גם לא מדובר על תקציב הרבה יותר גדול ומשמעותי. הרי את מביאה נתונים ואת יודעת כמה תלמידים כאלה יש לך במערכת שאין להם לא סייעת ולא מלווה והם זקוקים לטיפול הזה אחת לחודש. אז אני בטוח שגם כשבאים במשא ומתן עם החברה, הם יכולים לעשות את זה. לי אין ספק בכך.

כבוד יושב הראש, יש לי רק הערה אחת לנושא הזה. ישנה בעיה שבוודאי רצה מיד בראשם, כמה זה עולה.

יפה.

זו שאלה אחת, אבל אני מבקש רגע לא להתייחס לשאלה הזאת, השולחן הזה לא יפתור אותה.

נכון.

אני רוצה לענות אחרת. באיזו מידה, כבודו, מותר למשרד ממשלתי, שאיננו משרד הבריאות, להרחיב סמכויות הניתנות אך ורק בידי מנכ"ל משרד הבריאות. האם בעצם עוברים כאן קו אדום שאסור למשרד החינוך היום לעשות אותו, כי הם עוברים על סמכויות מנכ"ל משרד הבריאות. אם הוא בא ואומר – אני קובע שזה נעשה ככה, אני לא רואה היום לא משרד חינוך, לא משרד רווחה – הם לא רשאים לעשות את זה.

יש פה דבר אחד שאנחנו צריכים לדעת, כאשר אותה משפחה, אותה אם היא בסופו של יום הרי יכולה לתת הסכמה, אוקי, את זה שמענו, שאם היא תיתן הסכמה לכך והיא תביא את האישורים הרפואיים, היא זכאית לקבל את הטיפול, כלומר שמישהו מהצוות החינוכי ייתן את הטיפול הזה. כלומר, האישור ניתן, הטיפול יינתן ואני אומר – למה לא לעגן את זה בצורה מקצועית, להביא את זה באמצעות משרד הבריאות ומשרד החינוך, ואם יש צורך בתקנה כלשהי, האמן לי שאפשר לעשות את התקנה הזאת, זה לא בשמיים. ולא מדובר פה באיזה שהוא מהפך עולמי שאנחנו הולכים לעשות. מדובר בסך הכל במערכת קיימת, בתוספת של סעיף קטן ולא מדובר פה בהרבה כסף, מפני שאם מישהו יבדוק את הנתונים, הוא יכול להגיע לתוצאה באמת שאינה שווה את הוויכוח. אני בעניין הזה גם מוכן לעזור, וכשאני אומר מוכן לעזור – אני חושב שדבר כזה הוא ניתן. אם זה תלוי במשרד החינוך, משרד הבריאות, בהחלט שצריך לפנות אליהם ואני מציע שאנחנו נפנה אליהם, נסביר את העניין הזה, כדי להרחיב את השירות של החברה שנותנת את השירות, לצורך העניין הזה.

הדיון הוא עם משרד האוצר ומשרד הבריאות, ולא משרד החינוך. עם כל הכבוד, זה לא בסמכותנו, אלא זה בסמכות משרד הבריאות ומשרד האוצר.

ומשרד האוצר כרגע הוא לא הכתובת מסיבה פשוטה - - -

זה במשרד הבריאות.

משרד הבריאות ומשרד החינוך הם הגורמים הרלבנטיים, אחרי שאנשי המקצוע יבדקו את העלויות של התוספת הזאת ויהיו נתונים מדויקים של כמה. לכן שאלתי בתחילת הדיון – האם נתונים כאלה מדווחים אצלכם במערכת. אם הם לא מדווחים אז אני חושב קודם כל שזה בפני עצמו חמור מאד שילד שנמצא בתוך המערכת וקורא לו התקף אפילפטי, מן הראוי שתצא הוראה מיוחדת של מנהלת בית הספר, מנהל בית הספר, יהיה חייב לדווח למערכת. זה חוסר אחריות, תסלחו לי.

לא, יש פה צנעת הפרט ושמירה על חיסיון.

זה חוסר תקשורת ביניכם. זה חוסר תקשורת גדול, אתם לא יודעים כלום.

גם עדיין, כשמנהל בית ספר מקבל מההורים מידע רפואי, אנחנו עכשיו עובדים על זה חזק, אסור לו. יש מספר גורמים מסוימים שהוא חייב והוא יכול ורשאי לדווח להם. רבותי, יש פה צנעת הפרט, יש פה שמירה על סודיות. אני לא בטוחה שאתה היית רוצה שכשמשהו קורה רעיה או אני נקבל דיווח. אתה נתון אמון - - -

עובדה שאת לא מעודכנת בכלל. אתם בכלל לא מעודכנים אפילו.

ההנחיה היא הפוכה, רבותי. ההנחיה היא שבמקרה שיש למסגרת צורך וייעוץ רפואי, אני מזכירה, חשוב לי להזכיר, שבכל המוסדות לחינוך מיוחד יש לנו רופא מטעם החברה, שמייעץ לצוות ולהורים במקרה הצורך. ולכן יש שם רופא שמייעץ ואז אם יש צורך לשכנע הורה כן לספר שיש מחלה ואולי צריך לתגבר, או כן להנחות את הצוות על ידי רופא המשפחה. יש לנו מקרים שמשפחות רוצות לתת רק חלק מהמידע, יש מקרים שהם רוצות לתת את כל המידע. זאת זכות להורה להחליט מה הוא משתף במחלות של הילד. ולכן, יש לנו בכל בית ספר רופא מייעץ. בכל בית ספר.

גם בבית ספר דקלים ישנו רופא מייעץ?

וודאי.

רופא? אני לא פגשתי שום רופא.

אבל אין להם אחות.

ויש סייעת בבית הספר?

אין שום דבר בבית הספר.

יש סייעות בכל כיתה ויש רופא מייעץ.

אני רוצה להתייחס ואני חושב שהבקשה הייתה לא לנתון שמי אלא לנתון מספרי ונדמה לי שנתון מספרי, אם נדע כמה התקפים כאלה קורים בחינוך המיוחד, יכולים לתת לכולנו הרבה מאד מידע שנדע האם הפתרון מהסוג שהוצע הוא פתרון רלבנטי. זה יכול לתת לנו הבנה הרבה יותר טובה כמה מקרים כאלה. אני חושב שהרעיון של יושב הראש לסוגיה המספרית הוא רעיון מעולה. עד היום במערכת אנחנו לא יודעים כמה אנשים עם אפילפסיה יש בישראל, כמה ילדים יש – לא בחינוך המיוחד ולא בחינוך הרגיל. הכל בנוי על איזה שהן הערכות סטטיסטיות. להערכתי הנתון הזה יכול לשפוך אור על סוגיה מאד מרכזית ומאד חשובה, ולתת כלי לכל קובעי המדיניות.

אני רוצה להבין, ציינה הגברת רעיה - - -

צריך להתייעץ עם הלשכה המשפטית, רבותי.

הגברת רעייה ציינה שבמידה והאמא תיתן את הסכמתה ותחתום, ובמידה והצוות יסכים אז הכל יהיה נפלא. מאחר שהמנהלת באמת הבהירה חזור והבהר שהצוות שלה לא מוכן, צוין שתתנו סוג של תגבור בהתאם לצורך. אני רוצה להבין מה זה אומר – 'בהתאם לצורך'. זה שעתיים ביום, כשהוא יקבל את ההתקף בכלל בצהריים? האם זה כולל שבאמת הוא יוכל סוף סוף לצאת לטיולים? אני רוצה להבין את הפתרון ה-'בהתאם לצורך' – שזה לא יהיה סתם.

אם זאת סייעת אז הוא יוכל לצאת לטיולים, זה ברור.

אני רוצה לשמוע שזה אומר שבאמת תהיה לו מישהי צמודה. אני רוצה לשמוע שזה הפתרון, ולא להגיד 'בהתאם לצורך'. כי תבוא מישהי לשעתיים בבוקר ואז הוא יקבל את ההתקף בצהריים. מה זה 'בהתאם לצורך'? אני רוצה להבין שזה כולל באמת שכשיקרה חלילה התקף – היא תהיה שם.

אני אסביר מה זה אומר – 'בהתאם לצורך'. יש לנו רופא מייעץ במסגרת. הוא יושב עם המסמכים הרפואיים שההורים הביאו - - -

הוא נמצא פיזית בבית הספר.

וודאי שהוא נמצא בבית הספר.

אני אף פעם לא נפגשתי איתו. אף פעם לא ידעתי.

האם פנית למנהלת בית הספר וביקשת להיפגש עם הרופא והם מנעו את זה?

כל המשא ומתן שלי הוא מול המנהלת והיא כל הזמן טענה – אין תקף וככה היא סגרה אותי. אין תקן. פניתי למפקחת של בית הספר. לדעתי, בתפקיד שלה היא הייתה אמורה להפנות אותי.

גברת זרחי, אני שואל שאלה פשוטה. האם את כאם פנית למנהלת בית הספר, ביקשת להיפגש עם הרופא להתייעצות.

אני קודם כל לא יודעת שיש רופא בבית ספר.

גם אני לא ידעתי. פעם ראשונה שאנחנו שומעים שיש רופא בבית ספר.

אני פניתי למנהלת. אני לא יודעת. רגע, סליחה, ואם כבר יש ואני לא יודעת עליו, מטבע הדברים שמנהלת בית הספר תיידע אותי שיש רופא בבית ספר והמשא ומתן יהיה מול הרופא, אם כבר יש.

תבין, ברוב בתי הספר אין אף אחד עם מידע רפואי.

אין אף אחד, לא רופא ולא אחות ואין אף אחד בבית ספר. זהו. רק סייעת ומורה. זהו.

סליחה שאני אומר לך את זה, החיוך שלך מראה את הניתוק שלך מהמציאות, מהמצב שקיים פה. צר לי להגיד לך את זה. אני לא מכיר - - -

חבל שהם - - -

אבנר, די.

סליחה, אני מבקש, תפסיק עם זה, טוב? אתה מפריע לי. אני חושב שאנחנו עוסקים בנושא כל כך רגיש, נושא כל כך כואב. שומעים פה עובדות, לא סיפורים. יש רופא – ההורים לא יודעים שיש רופא, ואני בטוח שלא יצא חוזר מטעמכם. אני גם מתפלא איך מנהלת בית הספר לא דאגה לכך, להודיע להורים שיש שירות כזה ומי שרוצה יכול לקבל אותו. איזה הורה מעורב במכרז? הורים יש להם קשר למכרז הזה? הם יודעים איפה הגבולות שלו? הם לא יודעים כלום. מה שהם יודעים – שהילד צריך להגיע לבית הספר, אז תעבירו את ההנחיות האלה. גם כשאת אומרת את זה בכזאת פשטות, שהורה צריך לתת את הסכמתו ביחד עם האישורים הרפואיים, אני מקבל את זה. אבל האם ההורים יודעים מזה? מישהו הביא את זה לידיעתם? אז משהו כאן לקוי במערכת.

אדוני, רק תרשה לי להגיב. אחד, יש חוזר ויש הנחיות ויש ריענון מדי שנה בשנה לקראת פתיחת השנה.

למי?

לכל המפקחים, לכל המנהלים - - -

והם מעבירים את זה להורים?

לא.

הרופא נמצא בבית הספר בשעות קבועות בתיאום עם מנהל בית הספר, לצורך התייעצות של הצוותים ובהתאם לצורך מזמינים את ההורים במקרה שרוצים להיעזר בהורים. אני באמת לא רוצה להיכנס פה, מפאת כבודה של הגברת - - -

אני שואל דברים כלליים. האם לא היה ראוי שאתם תעבירו הוראה למנהלי בית הספר שיעבירו את ההנחיה להורים.

יש הנחיה ברורה. יש חוזר ברור. יש פגישות של הרופאים, פרופסור טיאנו יכול לתאר בדיוק את עבודת הרופא. אני יכולה להגיד לך שיש לנו רישום מדויק של כל יום וכל שעה שרופא הגיע למערכת החינוך, מנהל בית הספר מאשר בחתימתו שהרופא היה בבית הספר. אני מקבלת את הדיווחים האלה אלי למטה, לגבי כל רופא ורופא שהגיע אל בתי הספר שלנו. כל רופא ורופא, כל אחות ואחות, כל תזונאית שמגיעה לייעוץ הצוותים. אנחנו בבקרת מצדיע מדויקת ברמת שעה, שעה של רופא, לא ברמת חודש, שעה.

אוקי, לגבי השאלה ששאלתי, מה זה אומר?

זה תפקיד ייעוצי בלבד.

נכון - - -

אז חשוב שזה ייאמר פה.

סליחה גברתי, יש לך ילד בחינוך מיוחד?

אני עובדת באלו"ט, אני מייצגת הורים.

ידוע לך אם ההורים יודעים שיש רופא שעומד לרשות ההורים?

חלקם יודעים, חלקם לא. אנחנו תפקידנו ליידע.

תפקיד אלו"ט ליידע את ההורה בחינוך המיוחד?

אנחנו כאלו"ט מתאמצים ליידע, אבל אני רוצה להגדיר - - -

אני שואל מי צריך ליידע את ההורים. עזבי רגע את משרד החינוך - - -

אני מסכימה איתך שמשרד החינוך צריך ליידע.

לי אין ציפייה ממשר4ד החינוך שירד לרמת הפרט של כל הורה, בסדר? אבל יש לי ציפייה שהוא יביא את זה לידיעת המנהלים והמנהלים מחובתם להודיע להורים. אז אני שואל פה, האם אתם, כארגון, ההורים מודעים על ידיכם או על ידי מנהלת בית הספר, זה מה שאני שואל.

חלקם הגדול על ידינו, אבל אני חייבת עוד משפט אדוני.

דקה. אני שואל, יש פה הורים נוספים. הילדים שלכם בחינוך מיוחד, ידוע לכם?

אין רופא.

אז כולכם טועים רבותי, כולכם טועים, רק משרד החינוך לא טועה, באמת. רבותי, תראו, חבל. אין טעם פה כרגע שנמשיך בדיון הזה. באמת, זה דיון עקר, שאין בו שום דבר ושכל אחד מתבצר בעמדה שלו. כל אחד חושב שהוא הוציא חוזר – יצא ידי חובה – הוא יכול לסמןV וללכת לישון ושלום עליך נפשי. המציאות היא לא כזאת.

לצערי הרב אני חושב כאיש חינוך, עבדתי בחינוך שנים רבות ואני יודע מה חובתי כמורה ואני יודע מה הן זכויותיי ומה הן חובותיי. אני יודע שלא אנחנו תמיד מקבלים את הדברים, לא תמיד מעבירים את הדברים להורים. במקרה הזה, כשמדובר על ילדים שסובלים מבעיות קשות, במיוחד בחינוך המיוחד, מן הראוי שהדברים יובאו לידיעת ההורים.

אני גם חושב, כשמדברים איתי על סודיות רפואית ואני מקבל את המילה היפה הזאת, אבל זה מילה ללא כיסוי. כאשר ילד שנפגע בבית הספר, אפילו נפצע פציעה קלה, חובה לדווח למשרד החינוך על אותו ילד שנפצע. כאן לא מדובר על ילד שנפצע, מדובר על בעיה קשה שמתמשכת לאורך זמן רב. ואני חושב שמן הראוי לפחות לסטטיסטיקה של משרד הבריאות, שיידע כמה תלמידים כאלה יש לו. מן הראוי שתצא הנחיה שמחייבת את מנהלי בתי הספר לדווח. שלא יגידו לא את השם, לא את הכתובת ולא את תעודת הזהות, אבל דיווח של המנהל או המנהל חייב לבוא לממונים עליו, שיודיע שיש לנו מקרה כזה.

בסופו של יום, למה אני עומד על כך? שברגע שיקבלו כאלה נתונים, בסופו של יום כאשר יבואו עם החברה וינהלו איתה דין ודברים, אז יודעים שבצד, באיזה שהוא מקום יש X תלמידים שסובלים מבעיה כזו. יכול להיות שיגידו תשמע, בשביל 20 תלמידים אנחנו לא מוסיפים עוד סעיף. אבל אם יתברר שיש 1,000 תלמידים כאלה, שווה להוסיף סעיף, כי הוא לא יעלה כל כך הרבה כסף. כשאותה חברה זכתה כבר בכל המכרז, אז היא יכולה לזכות בעוד סעיף אחד. אני מאמין שכל חברה שרוצה לתת את השירות הזה, זו לא הבעיה שתעמוד על הפרק.

לכן רבותי, אני חושב ואני אבקש כאן מנציגי משרד החינוך, היות והתכנסנו כאן לצורך מיוחד של הפנייה של שרונה מזרחי ושל משפחת זרחי, והיות ומשרד החינוך לא קיבל לא את המכתב של המנהלת, לא את הפנייה של ההורים, אז אני עכשיו פונה ואני מקווה שאת הפנייה שלי אתם מקבלים. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, כנסו לעובי הקורה במקרה הספציפי הזה, תבדקו את הנושא ואני מבקש את התשובה שלכם לעניין.
אנחנו כוועדה נקיים דיון בעוד שבועיים או שלושה שבועות. בכל אופן, אני מתחייב לקיים דיון לפני צאת הכנסת לפגרה, דיון נוסף בנושא הזה, כאשר עד אז אני מבקש לזמן לכאן את מרכז השלטון המקומי, את נציגי הסתדרות המורים, שיבואו לכאן יחד עם נציגי משרד החינוך וכל הנציגים שנמצאים פה היום ואני מבקש שההנחיה הזאת תובא לידיעת הנוגעים בדבר, שמנהלי בתי הספר יהיו חייבים לדווח על כל מקרה ומקרה.

עם הצעה לפתרון.

מה זה?

אני אומר שצריכה להיות הצעה לפתרון לטיפול בילדים בחינוך המיוחד.

לכן אני נותן כרגע זמן לעוד שבועיים, שלושה שבועות מקסימום, שיתקיים כאן דיון ואני מבקש לבוא עם נתונים, גם עם נתונים של משרד החינוך. ואני מבקש ומקווה שעד אז, ואכן אנחנו כרגע נמצאים בהיערכות לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, ואני מקווה שעד אז אכן יימצאו פתרונות ולא נצטרך כאן לכנס את הוועדות כדי לתת את הפתרונות האלה.

אני מודה לכולם. סליחה, בבקשה, חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי.

כבוד יושב ראש הוועדה, אני מברכת אותך על הדיון החשוב הזה. חשוב להוסיף עוד דבר שיכול להיות שבתוקף תפקידך לא הספקת להגיע לדיון. יושבת ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט, חברת הכנסת עינת וילף העלתה דיון מאד חשוב לפני שבוע בעצם, ביום רביעי, שנקרא מעמד ההורים במערכת החינוך. כשאנחנו מעלים סוגיה של ילדים בחינוך מיוחד, אני חושבת שאנחנו נתקלים באותן בעיות שיש גם בחינוך הרגיל וזה מעמד ההורים. אני מדברת גם במסגרת פניות רבות כיושבת ראש השדולה לקידום מעמד המשפחה וזכויות המשפחה, וקיבלתי הרבה מאד פניות מהורים גם במערכת החינוך הרגילה, ששם יש בעצם חינוך משולב – ילדים שחלק מהם סובלים ממצוקות קשות בגבול האוטיזם, וגם ילדים שמנסים להשתלב במערכת החינוך. לנו בעצם כהורים, אין גוף שמייסד תקנון וסנקציות לאותם כללים ברורים, גם מול מערכת החינוך של אותם ההורים וגם מורים מול הורים. וגם מנהלת בית הספר, כשהיא נתקלת בבעיה, היא בעצם מדווחת אך ורק להורה וגם במסגרת של בית הספר שלה, אבל אין תקנון.

אני אשמח מאד, כשאתה אומר שתהיה לנו בעוד שבועיים ישיבה, שלא רק נציגים של מורים יהיו פה. היו אמנם בחירות ובבחירות נדמה לי שרק ב-27 רשויות נבחרו נציגים לוועד ההורים זה לא מספיק כשיש יותר מ-200 ערים במקומות שונים. צריך שתהיה לנו נציגות שונה של הורים, שיבואו לפה הורים שמנהלים גם את הכיתות. אני מקווה מאד שהפנמתם.

וועדי הורים.

וועדי הורים. שיהיו נציגים של וועדי הורים. יש בערך 30 אנשים שאפשר - - -

גם בחינוך המיוחד?

לא בחינוך המיוחד. אתה צודק שבדיון מדובר רק על חינוך מיוחד, אבל יש כמה בתי ספר שהם - - -

שהילדים בחינוך הרגיל גם.

בדיוק, ובחינוך הרגיל.

אפשר להזמין את יושב ראש ועד ההורים הארצי, או נציג מטעמו שישתתף בדיון הזה, אין לי בעיה עם זה ואני חושב שההערה במקומה ואני בהחלט מקבל אותה. אין ספק שההורים מייצגים את הבעיה האמיתית.

וחלק מאותם הורים, וזאת הבעיה שלנו, שהיום הם הורים ומחר הם כבר יוצאים ממערכת החינוך והם כבר לא ממשיכים לפעול כוועד הורים. אני ביקשתי באותה ועדה שיהיה מעמד מסוים לאותם אנשים שהם אחראים על כל ההורים בכל פעם שמגיעים הורים חדשים של ילדים קטנים.

אני מסכימה עם הדובר כאן, שלצערי אני לא מכירה את שמו, שאמר שאין נתונים סטטיסטים של אפילפסיה. ודרך אגב, לא כל ההורים היו רוצים לגלות את זה. יכול להיות שהם מביאים אותם למערכת החינוך כשלא כל הכיתה יודעת, וגם אותם ילדים לא מוכנים ולא יודעים מה לעשות עם אותו ילד בהפסקה, כשהוא נופל על הרצפה עם התקף אפילפטי. אז כאן זה עוד דיון נוסף שלא רק בוועדה לפניות הציבור אני הייתי מבקשת להעלות את זה, אלא בכלל להעלות את המודעות בקרב הציבור הרחב במדינת ישראל, על מנת להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. תודה.

תודה רבה. תראי, אני חושב שיש פה נושא מאד רגיש. מי שמכיר את זה יודע עד כמה ההורים מאד מוטרדים. הורים גם חושבים 20 צעדים קדימה להמשך החיים של הילד, עם כל המשמעויות וההשלכות שיש לדבר הזה. אנחנו ביקשנו פה דבר פחות ממה שאת מבקשת, לפחות שיהיה איזה שהוא דיווח של מנהלת בית הספר לממונים עליה, על כך שישנם מקרים כאלה שנמצאים בבית ספרה והמחזוריות של הדבר הזה, זה מה שביקשנו.

אני מאד מקווה שתהיה היענות לנושא הזה. תהיה פנייה שלנו לכל הגורמים הנוגעים בדבר הזה, ואני מבקש שזה יקרה. אני חושב שגם מן הראוי - וזה לא דבר קשה - כבר להוציא הנחיה למנהלי בתי הספר, שיביאו גם הם לידיעת ההורים את השירות הרפואי, ואז יכול להיות שיותר הורים יהיו יותר פתוחים, יוכלו יותר לדבר ולהעלות את הבעיות. אני מאמין שברגע שהורה נמצא ליד רופא הוא יותר פתוח לספר את הדברים. לא פעם אנחנו מכירים שרופאים יכולים גם לתת עצה טובה לאותו הורה שיחשוף את עצמו בפני הגורמים הנוגעים בדבר.

רבותי, אני חוזר ואומר, אנחנו נקיים כאן דיון נוסף לפני צאת הכנסת לפגרת הקיץ, ואני מבקש שעד אז יהיו לנו כאן תשובות ונוכל להמשיך את הדיון הזה.

תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:15.>