PAGE
16
ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט לחינוך דתי ותרבות תורנית
18/06/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 20>
מישיבת ועדת משנה של ועדת החינוך, התרבות והספורט לחינוך דתי ותרבות תורנית
יום שני, כ"ח בסיון התשע"ב (18 ביוני 2012), שעה 13:00

<מסע אל הדרשה- תוכנית ייחודית לבני/ בנות מצוה>

חברי הוועדה: >
זבולון אורלב – היו"ר

>
עדנה בן בשט - רפרנטית מחוז ירושלים מטה תרבות ישראל, משרד החינוך

רונית כהן - מועצה ציבורית להורים בישראל

שאול פרבר - מנהל מכון עתים

אור קמחי - תלמיד

גלי אגם הר-פז - מחנכת

נורית אחרק - מורה

ליאורה אילון - עובדת בעתים

תומר בן ישי - תלמיד

ירון בן ישי - תלמיד

אורנה בן ישי - תלמיד

מיכל בר משה - מחנכת

יעל גרוסמן - עובדת בעתים

שוש דהאן - מנהלת

נהון הדר - תלמידה

יעל לוקס - מחנכת

יוכי מור - מורה

ירדנה מעוז - מורה

רות נאמן - מורה

הלן קמחי - תלמיד

חייט רות - תלמיד

תמר להט



אור להט



מנחם אפרת סמדג'ה - תלמיד

קושניר גליה - תלמיד

הדס להט



זהבי אזולאי - תלמיד

יובל להט



אסרף סמדר - תלמיד

יעקב ריבי - תלמיד

טוריקשבילי אורית - תלמיד

יכניס אלכס - תלמיד

אלין בר - תלמיד

חלוואני יוסף - תלמיד

ורמן כפיר - תלמיד

ששון משי - תלמיד

בן חיים נעה - תלמיד

עליזה שמש - מורה

טילרמן רותי - תלמיד

אבוחצרא שמעון - תלמיד

שולמית גבאי - סגנית מנהל המחלקה לחינוך מבשרת ציון

דוד דהאן - רעיונות ציבור ארגונים חברתיים (ומשמר חברתי)

אמנון מגיד - ראש תחום תרבות ישראל, חל"ד מפעלים חינוכיים

רותי סטילרמן - ראש תחום תרבות ישראל, חל"ד מפעלים חינוכיים

אלי ברכה




דפנה פרטוש – מנהלת

רבקה וידר

הדס צנוירט
<מסע אל הדרשה- תוכנית ייחודית לבני/ בנות מצוה>

שלום רב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. התבקשתי על-ידי יושבת-ראש הוועדה הקבועה של הוועדה, לנהל את הישיבה הזאת, כמסורת הטובה מזה שנים, אז היותי יושב-ראש הוועדה, ואמרתי שאעשה זאת בשמחה רבה.
אני רואה חשיבות רבה בפרויקט של מסע אל הדרשה, שבהם תלמידים לומדים את הדרשות של פרשות בר המצווה או בת המצווה שלהם בשיתוף ובסיוע של מכון עתים, בראשותו של הרב פרבר. אני חושב שנעשית פה פעולה מאוד חשובה. הואיל ואני כבר שמעתי את הדרשות של שנים קודמות, אני יכול לומר לתלמידים, שהקודמים קבעו רף גבוה מאוד. אני מקווה שהיום נשבור את הרף הזה, ונעלה עוד רמה אחת גבוהה.
יש לנו כשעה, קצת פחות, לנהל את הישיבה הזאת. אנחנו נבקש מתלמידים שזכו בפרס הדרשה – זה נציגים, לא כולם, ולא אני בחרתי... לאחר מכן גם ניתן לנציגים מבתי ספר שזכו בפרס הדרשה. בבקשה.

אנחנו רוצים להודות לך, חבר הכנסת אורלב, על המסירות והתמיכה משך השנים בתוכנית. אנחנו שמחים שכולכם כאן אתנו היום. כפי שחבר הכנסת אורלב אמר, לא מכון עתים היום במרכז הדיון אלא אתם, התלמידים והתלמידות. אנחנו נשמח לשמוע מכם. יש לנו היום ארבע דרשות וגם מנהלות של בתי ספר. יש לנו גם יושב-ראש מועצה שנמצא כאן ורכזים של מכון עתים, שאני רוצה לתת גם להם כבוד.

בבקשה. אלי ברכה, מחוף השרון, למה אתה יושב שם? ראש מועצה אזורית רואה לנכון לבוא לכבד את התלמידים, את ההורים ואת בתי הספר - גם אנחנו נכבד אותו, שב אתנו.
נתחיל עם תמר להט מבית ספר ניצנים בשוהם. באיזו כיתה את?

ו'.

מה פרשת בת המצווה שלך?

<תמר להט>
בלק, מספר במדבר.

פרשה מדהימה, עם עושר של ברכות. נשמע את הדרשה שלך, בבקשה.

<תמר להט>
שמי תמר להט, לומדת בכיתה ו' 3 בבית ספר ניצנים בשוהם, ונולדתי בי"ז תמוז התש"ס, 20.7.2000, פרשת בלק, ספר במדבר.
תמר הוא שם נפוץ כיום לילדות, ומוזכר ברשימת עשרת השמות הנפוצים ביותר בשנת 2011. הוריי ואני אוהבים את שמי מכתה סיבות: תמר הוא שם מקראי, המוזכר בתנ"ך. תמר היתה בתו של דוד, אחותו של אבשלום. כמו כן, תמרים הם פירותיו המתוקים והטעימים של עץ הדקל, הנפוץ בארץ ישראל. בנוסף, תמר היתה סגנית מפקדת בחבורת חסמב"ה הידועה. היא היתה ידועה לכול באופיה החזק, היא היתה אמיצה וחכמה, סיכנה את חייה שוב ושוב למען המולדת היקרה לה, ונלחמה למען חלומותיה ודעותיה. היא עבדה בצוות, ומעולם לא השאירה חבר מאחור. כשקראתי בפעם הראשונה את הספר חסמב"ה, והתעמקתי במשמעותו, הבנתי שאין שם שמתאר אותי ואת האופי שלי יותר מאשר תמר.

ככל שאני מתבגרת, אני מפנימה יותר ויותר את המושג החשוב אחריות, שמשמעותו, להיות מעורבת יותר, ולקחת תפקידים מתוך מוטיבציה פנימית. לדעתי, הקשר שבין בגרות לבין לקיחת אחריות הוא שבילדותנו היינו חסרי אחריות, ללא ציפיות מצד אחרים, אך ככל שאנו גדלים ומתבגרים, מצפים מאתנו להיות מעורבים, סומכים עלינו שניקח אחריות, ונעזור במשימות השונות. למשל, בעבר הוריי היו עושים הכול בבית. ככל שהתבגרתי הבנתי, שהגעתי לגיל שבו אני בוגרת מספיק כדי לבצע חלק מהמטלות של המבוגרים, כמו לשטוף כלים, לסדר את חדרי, להכין לעצמי אוכל, לעזור עם אחיי ועוד, כי אם גם אני יכולה לבצע מטלות, למה לא לקחת עליהן אחריות, ולעזור?
בנוסף, בצד החובות שהטילו עליי כתוצאה מהתבגרותי, אני מקבלת זכויות חדשות, שלא היו לי בעבר. כיום אני יכולה לנהל את הזמן שלי באופן כמעט חופשי, להחליט, מתי אני הולכת ולאן.

אני חניכה בתנועת הצופים, ולומדת גם מהי אחריות כלפי הזולת. בעתיד ארצה לקחת אחריות גם על הנעשה מסביבי בקהילה ובמדינה. אני משוכנעת כי בני הנוער יכולים לתרום המון לאוכלוסיות החלשות, ולהתנדב בעמותות השונות ובארגונים חברתיים.

פרשת השבוע שלי היא פרשת בלק מספר במדבר. הפרשה ברובה מדברת על קללה שבלק בן-ציפור מלך מואב נחוש להביא על ישראל בעזרת בלעם. בלק שמע על נצחונותיהם המרובים של בני ישראל, והחליט לא לשבת בבטלה. שלוש פעמים שלח בלק שליחים לבלעם המכשף, במטרה שיקלל את עם ישראל, ובכל הפעמים טרפד השם את הקללות, ואף הפך אותן לברכות. לבסוף אמר בלעם: הדבר אינו תלוי בי אלא באל.
פסוק שאהבתי במיוחד מפרשת השבוע שלי הוא פסוק י"ח: "ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק: אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא יוכל לעבור את פי השם אלוהיי, לעשות קטנה או גדולה". בלעם אומר שלא משנה כמה כסף ורכוש יקבל – הוא הולך בדרך שבה הוא מאמין – דרך השם. אני בחרתי להתמקד בפסוק זה מהפרשה, מכיוון שכשאני מאמינה במשהו, אני אעשה את הדברים בדרך שלי ועל-פי אמונתי. אני מקפידה לבחור בדרך שאני מאמינה בה, בדרך שאני מרגישה שמייצגת אותי, גם אם זו דרך ארוכה, ופחות נוחה מאחרות. לפעמים מנסים לשכנע אותי לבחור בדרך אחרת, אבל בדרך כלל איני משנה את דעתי. ייתכן שזוהי גם עקשנות, אבל אני חושבת שזו גם התמדה ואמונה חזקה בעצמי ובהחלטות שעשיתי. גם אם עשיתי שגיאות, אני יודעת שהן השגיאות שלי, שהאמנתי בהן. זו, בעיניי, בגרות אמיתית.
לסיום, לאחר סיום העבודה אני מרגישה שכעת אני מכירה את עצמי יותר, שלמדתי על שמי, משפחתי, על לקיחת אחריות והמשמעות האמיתית של הבגרות. כמובן, כשהתעמקתי בפרשת השבוע שלי, הבנתי את משמעותה, והגעתי למסקנה, שזכיתי להיוולד בתאריך שבו מתרחשת פרשה שמאפיינת אותי, ואני יכולה להזדהות אתה.

ברצוני להודות למשפחתי על התמיכה, העידוד והעזרה בכל התהליך, למוריי ומחנכיי, שהשקיעו בי, ולימדו אותי רבות, לחבריי הרבים, שאתם אני גדלה מיום ליום, ולבורא עולם על הכול.

אני רק רוצה להגיד לכם, שלפי תקנון הכנסת, אין מחיאות כפיים בכנסת.

יפה מאוד, תמר. במדרש מייחסים חשיבות מאוד רבה לברכות של בלעם, למרות שבלעם לא היה יהודי. הוא לא היה מבני עמנו; הוא היה גוי, ואזרח מדינה זרה. אומר המדרש, שדווקא מפני שהוא לא יהודי והוא לא מבני עמנו, ואם הוא בירך אותנו, סימן שהברכות האלה אמיתיות. אז אנחנו מברכים אותך על הדרשה המאוד יפה שלך. שתצליחי בלימודייך, תהיי חניכה טובה בצופים, ושבכל מה שתעשי, תצליחי.

אנחנו עוברים לנתניה, לבית ספר בארי, אור קמחי, בבקשה. באיזו כיתה את?

לומדת בכיתה ו'.

מה המקצוע הכי חזק שלך?

הכול.

כל הכבוד לך. איפה נמצא בית ספר בארי בנתניה?

במרכז העיר.

שלום לכולם. שמי אור קמחי, תלמידת כיתה ו' בבית ספר בארי בנתניה, ילידת ח' באדר א' התש''ס, 14 בפברטאר 2000.

בתחילה אספר לכם קצת עליי ועל שמי. פירוש שמי הוא ההפך מחושך, יום, זיו. את שמי קיבלתי, משום שלפי דבריה של אמי, הכנסתי אור לחיי המשפחה כבת בכורה. ישנם אנשים האומרים עליי, שכשמי כן אני - אור. המשפחה בשבילי היא הדבר החשוב ביותר. אני מוכנה לעשות הכול בשבילם. הם מעניקים לי את היחס החם והאוהב ביותר, ואני מנסה ומצליחה להחזיר להם את אותו היחס.
אני קשורה מאוד לכל משפחתי, ובמיוחד לאבי. הנושאים שלנו משותפים, יש לנו את אותם התכונות, והקשר שלנו חזק מאוד. אני משחקת כדורסל בקבוצת אליצור נתניה. בגילי חשוב לעסוק בספורט, על-מנת לשמור על הבריאות בהווה ובעתיד. כיום המודעות לספורט אצל נערות הולכת וגוברת, כמו הגוף ''אתנה'', אך עדיין הרבה בנות לא עוסקות בספורט. לי אישית הספורט תרם רבות. מלבד השמירה על הכושר ועל הבריאות למדתי לעבוד בשיתוף פעולה, עבודת צוות. נהניתי מניצחונות, למדתי להפסיד בכבוד, ולדעת איך לצמוח מההפסד, ואף הכרתי חברות חדשות.
היום, כאשר הגעתי לגיל המצוות, אני מרגישה שאני הרבה יותר אחראית, ויש לי הרבה יותר מטלות לבצע, ויכולת לעשות אותן על הצד הטוב ביותר, ולקחת אחריות על מעשיי.
הפרשה שלי היא פרשת תצווה, הנמצאת בספר שמות. הפרשה עוסקת בשלבים האחרונים של בניית המשכן. לאחר שנבנו כלי המשכן בפרשת תרומה, פרשתי מתמקדת בהדלקת המנורה, ומספרת על לבוש הכוהנים ותפקידם במשכן. בפרשה מרחיבים ומפרטים את הפאר והכבוד של בגדי הכהונה.

ערך הכבוד משמעותי מאוד, בעיניי. אני מאמינה שלכל אחד מגיע יחס שווה ומכבד, ללא אפליה. אני מתחברת לנושא העיסוק בבגדים בפרשה מצד תלות האנשים באופנה כיום. כיום כולם חייבים להיות באופנה, ואם אתה לא באופנה, אתה בעצם לא פה, אתה מוזר. אנשים מסתכלים על הביגוד ולא על האדם, וזה מזכיר את הפתגם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ועכשיו אני רוצה לשאול כל אחד ואחד, כמה פעמים הוא עשה את זה? כמה פעמים הוא אמר את הפתגם הזה, ולאחר מכן, כאשר הלך ברחוב, וראה אדם שלבושו ''לא באופנה'', ואמר: איזה פריק, או איזה מוזרה? אלו סטיגמות, שעולות לנו לראש, כאשר אנו רואים מישהו שלבושו קצת מוזר ולא בדיוק באופנה.
אז עכשיו, כולם, בואו נוציא מהראש את כול הסטיגמות האלה, ונכניס את הפתגם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ולהבין שכולנו שונים, ועד שאנחנו לא מכירים את אותו אדם, אנחנו לא יכולים לדעת, איך הוא, ואיך האופי שלו, ואולי דווקא הילד הזה, שעומד בצד, רק בגלל שהוא לא לבוש כמו כולם, אולי דווקא הוא יכול להיות החבר הכי טוב שלנו, ואולי מתחת לבגדים ה''מוזרים'' שהוא לובש, יש ילד עם לב רחב ואופי מקסים.
לסיום, אני רוצה להודות להוריי, שתמיד תומכים בי ודואגים לי. תודה לאחי, ולמרות שאנחנו רבים, אני תמיד אוהב אותו מאוד, והוא אותי. תודה לכל משפחתי, שתמיד איתי, לטוב ולרע. תודה לכיתה המקסימה והשכבה המדהימה שקיבלתי, ולמחנכת הנהדרת שיש לי. תודה אחרונה היא לכם, שהקדשתם לי מזמנכם, והקשבתם לי.

יפה מאוד. הואיל ונולדת באדר, יש עוד סיבה שקראו לך אור - כי כשאנחנו קוראים את מגילת אסתר, אנחנו אומרים: ליהודים היתה אורה ושמחה. חודש אדר הוא מלא אור.

מהעיר הגדולה נעבור לקיבוצים, בית ספר עין חרוד. מאיפה אתה?

ממושב מולדת.

המושב נמצא ברמת יששכר. מושב יפה. בן-ישי - שם מחייב. מה הפרשה שלך?

קורח.

השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת קורח. בבקשה.

שלום לכם יקיריי, הוריי, אחיי, משפחתי וחבריי. אני נושא בפניכם דרשה. אני נרגש ממעמד זה, ויחד עם זאת – מאושר; מאושר לקראת מסע בגרות המצפה לי, תחת עינם של הורי הצופים בי בגאווה. אני חש את הבגרות קרבה אליי, בליווי הוריי, הנושאים אותי בכפיהם. אני חש כאילו משיאים אותי תחת חופת העצמאות.
במסע זה אני מתיר את חבלי הילדות לטובת חבלי הבגרות השזורים בי כשרשרת שכל פנינה בה מורה לי, להמשיך את דרכי כאדם בוגר, אחראי ואוהב אנשים, סקרן ולמד לאהוב את ארצי. לצד כל זאת יש לי חששות מהבגרות, אך יש את הנחמה והעידוד מצד הוריי ומשפחתי, המלווה אותי בגדילתי.
נולדתי בתאריך כ"ז בסיוון התש"ס, 30 ביוני 2000 - יום שבו הילדים בבית הספר היסודי מסיימים לימודים, פורקים מעליהם את שגרת היום, ויוצאים לחופשת קיץ המביאה הנאות גדולות. ועתה, לאחר 12 שנים, אני חש שאני משיל מעליי את שגרת היום הילדותית, ועוטה על עצמי לבוש של בגרות.
פרשת השבוע שלי, פרשת קורח, נמצאת בחומש במדבר, מפרק ט"ז פסוק א' עד פרק י"ח פסוק ל"ב. בפרשה זו מתואר מאבק על הנהגת העם. קורח ועדתו ובצירוף נציגי העם חברו יחד וניסו להדיח את משה מהנהגת העם, ולתפוס את השלטון תחתיו בטענה, שמשה ואהרון מתנשאים על העם, ומבדילים עצמם מהעם.
אני למד מפרשה זו את יצר הקנאה של קורח, הסוחף אחריו עדה שלמה ואף את נציגי העם. קורח אינו מאמין בדרך משה, מערער על הנהגתו ואף מאשים אותו: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר" .לא די בכך שאינו מכיר בהכרת הטוב של גאולת ישראל ממצרים, הוא אף מאשים את משה בהנהגה כושלת, שתביא להמתתם במדבר. לדעתי, יצר הקנאה ואי הכרת הטוב מביא עלינו בני האדם אסונות רבים, מערער את שיקול דעתנו, ומרחיק מעמנו את השכינה, ובוודאי שאין אנו משיגים את מבוקשנו, על אף שאין בזה רע, ברצון להנהיג ולהוביל, אך ישנה דרך להשגת המטרה.
קורח ועדתו אמרו דברים קשים לא נכונים, ואף ניבאו לעם למות במדבר, ולא לזכות לארץ זבת חלב. עד כדי כך: "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה". מילים אלו מלמדות אותנו שדרך הקנאה תביא אותנו לשאול, והאדמה, שהיא סימן ליסודות מהות האדם, תבלע אותנו, ותוריד אותנו השאולה, רחוק מהחברה המתוקנת.
ועוד למדתי מתכונת המנהיגות והאחריות של משה בעם, שאינה יודעת גבולות, על אף שמרדו במשה כמנהיג והטילו דופי. משה בדרך הנהגתו מגלה גדלות נפש, ורואה את טובת הכלל לנגד עיניו, חש אחריות כלפי העם, ניסה בכל כוחו להסית את רוע הגזרה, ביקש מאלוהים לא להעניש את כל העם, ולגלות חמלה וסליחה לעם. "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף". גם אני תקווה שאוכל כאדם בוגר ללמוד לא להכליל אדם, לקבל את השונה, ולגלות חמלה והבנה גם כלפי אלו שאינם חושבים כמוני.
בנוסף, מפרשה זו אני לומד על הדרך בה אבחר כשאגדל - שלא חשוב מה יהיו דעותיי, תמיד אומר אותן בדרך ארץ. כמו שנאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים". ואם אזכה ואנהיג בחברה במסגרת עבודה או כל מעגל אחר, אהיה קשוב למתנגדיי, ואראה את טובת הכלל. וכולי תקווה שאזכה למידת החמלה והסליחה גם לאלו שרוצים להרע לי. אני כילד מתבגר חושש שאתמרד, ומקווה מאוד שמלכות הבכורה תזכיר לי את אחריותי לאחיי הצופים בדרכי ואהבתם של בני משפחתי ללא תנאי.
במעמד זה אני רואה את עצמי בתוך מעגל משפחה, חברים וכילד בארצו. אני מקווה שבכל מעגל אצליח להיות חבוק עם הסובבים אותי, ואעשה הכול כדי להיות אדם טוב יותר. אני רואה עצמי גדל במשפחה, וביישוב שכל כך נעים בו, שלא יכולתי לדמיין אחרת.
אני נושא עמי עוד מקטנותי את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", או "מה ששנוא עלייך, אל תעשה לחבריך", כי קיום הפסוק יקל עלי את המשך דרכי בהתקשרות עם האחר, ואוכל להיות בחברה נעימה וטובה.

אני מרגיש כבר את המעבר מילדות לבגרות. אני חש שהוריי סומכים עליי יותר מבעבר, ורואים בי ילד בוגר. לעתים אני מייחל להיות ילד כדי להתנער ממטלות. אני מתרגש מאוד ממעמד העלייה לתורה, ואני רוצה לחגוג את טקס בר המצווה בבית הכנסת, כפי שאבי חגג בילדותו. טקס זה מעמיד במרכזו דווקא ספר, את הספר הקדוש לעם ישראל: התנ"ך. הטקס דורש ממני כילד לקרוא וללמוד אותו, כך שמועברים אליי מסרים של המשכיות הדורות, חשיבות ההיסטוריה וחשיבות המצווה. כמו כן, נדרש ממני להביא אותו לאמירה אישית כלפי המקורות.
ועתה, בגיל המצוות, כל החטאים שאני אעשה יעמדו לחובתי, ואצטרך לקחת עליהם אחריות, לעומת חטאי הילדות, שעברו לחובת אבי, ועל כן אבי יאמר "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", ואילו עתה התנהגותי תכלול שותפות, התחשבות ואחריות.
אני מאחל לעצמי, שיהיה לי כוח לשנות דברים שקשה לי איתם, ושבבגרותי אקבל שינויים שיהיה לי קשה לשנותם.
לאחר שהצגתי עצמי ואת ייעודי כאדם יהודי מתבגר, אני רוצה להודות לכל אלו שהביאו אותי לכך שארצה להיות: הגננת שלי בגן, שלימדה אותי מהי כוחה של מילה טובה; מורתי בכיתה א'-ב', שלימדה אותי את שפת הג'ירף; מורי בכיתה ג'-ד', שלימד אותי את שפת המשחק לפועל יצוא למידה; מורתי גלי היקרה, שלימדה אותי את שפת האדם הקשוב לחברה, את שפת ההצלחה, שלא אוותר עליה, את אסטרטגיות הלמידה, שיקלו עליי כתלמיד בתיכון, את אהבת ישראל דרך שירים, טיולים, ואף את אהבת השפה העברית, שלא חסכה ממני עבודת רבות על סופרים, ארצות ותרבויות זרות. והרבה תודה על הליווי האישי שאינו מובן מאליו, ובמיוחד על הלבבות המצורפים למבחנים. את מורה אוהבת, ומרגישים; תודה לליאורה המנהלת, שבחרה בשבילי את כל המורות הנפלאות, וריכזה אותן בבניין אחד, בבניין פועל, שלא מפסיק לפעול בשבילנו, התלמידים, ולא רק בתחום הלימודים, אלא בעיקר בין אדם לחברו ולסביבה. ותודה על החיוך שלא נפסק.
תודה להוריי, שלא מפסיקים לאהוב אותי, לאהוב את חבריי, שפותחים בפניי דלת לפעילות חברתית, פותחים את לבבם לשיחות מרגשות, פותחים ידיהם, ולא מפסיקים לחבוק אותי. ובעיקר תודה על "ארגז הכלים" שציידתם אותי עמו, שבעזרתו אוכל לתקן את דרכי במקרה הצורך, אוכל לפתוח אותו בכל צומת דרכים, ואיעזר בכל מושגי החינוך שהקניתם לי; תודה לאחיי הצעירים, שממלאים את הבית ברוח שטות ובצחוק; תודה לסבתי וסבי, שמעניקים לי חום, ואת חשיבות המושג משפחה; תודה לכל הנוכחים, שכיבדו אותי במעמד זה, והיו לשותפים בהצגת מסע הבגרות שלי.

יפה מאוד. יש לך פרשה של משבר במנהיגות. לאור הדברים שלך יש לי הרגשה, שאתה גם מכוון, להיות פעם במנהיגות. אתה רוצה להיות חבר כנסת, שר?
<תומר בן ישי>
אם זה יגיע, זה יגיע, אבל לא...

היו לך פה יחסי ציבור מצוינים. אתה בוועד הכיתה?

<תומר בן ישי>
בעיתון.

ככה צריכים להתחיל. גם מצא חן בעיניי, שהבנת נכון את מקור הסכסוך בין קורח לבין משה – קנאה וצרות עין. לצעירי, זה גם היום קצת, שהקנאה והסכסוכים במערכת השלטונית, זה לא היה רק אז, אלא ממשיך עד היום, לצערנו. אבל היום האדמה לא פוצה את פיה.

נעבור לגיל טוניק מבית ספר להבים, בישוב להבים. מי ראש המועצה המקומית בלהבים?

אלי לוי.

ותיק. אני מכיר אותו מתקופות קודמות. את בכיתה ו'?

כן.

כמה כיתות מקבילות יש בכיתות ו'?

ארבע.

בית ספר גדול, יפה. בבקשה.

שלום לכולם. אני מודה לכם, שבאתם לשמוע אותי היום. אני כבר בוגרת, ואני שמחה לקרוא בפניכם את הדרשה שלי. שמי גיל, וכשאני מביטה לאחור על שמי, אני רואה המון. קודם כל, המשמעות היחידה שנתנו לי הוריי כתשובה, כששאלתי אותם, למה בחרו עבורי את השם הזה, היתה שמחה שהוריי הרגישו בלידתי. לא השקעתי יותר מדי מחשבה על משמעויות אחרות לשמי. כיום אני מבינה, שכמו המזלות והאסטרולוגיה, העוסקות בעיקר באמונה, גם השם משפיע על האדם הנושא אותו, וזו בחירה מתוך אמונה. השם הוא כלי שמלווה את האדם משך כל חייו, ומעיד עליו. כמו שאמרה המשוררת זלדה: לכל איש יש שם, שנתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו. אם האדם יודע להתחזק בעזרת שמו, סימן שהוא מכיר בעצמו, ויודע את נקודות החוזק שלו. השם נותן דרך נוספת להסתכל על מצבים בחיים. משמי אני למדה להסתכל על דברים באופן חיובי. גם כשקשה לי מאוד, שמי נמצא ממש מעליי, כמו מדבקה על המצח, ובמקרה זה, זה לא תווית אלא ייצוג.

במסע אל הדרשה, אותו עברתי לאורך השנה, התבקשתי להתייחס גם לקשר המשפחתי שלי. סבי, סבתי ואמי עלו לארץ ישראל מארגנטינה. סבי ואבי חגגו בר מצווה בבית כנסת, ועלו לתורה, ולעומת זאת, בתקופת ילדותם של אמי וסבתי לא היתה מקובלת חגיגת בת מצווה, ועל כן סבתי לא חגגה, וכך גם אמי – מאותן סיבות. לכן בדרשה שלי אני רוצה להזכיר את אמי וסבתי, שחוגגות אתי את הגעתי לגיל מצוות, ואולי בכך מתקנות במקצת את המציאות גם עבור עצמן.

פרשת השבוע שלי היא פרשת קורח. בפרשה מסופר, שמשה נאלץ להתמודד מול 250 אנשים, וביניהם קורח, דותן ואבירם, המערערים על מנהיגותו. משה מנסה כמה דרכי התמודדות, ובסופו של דבר פונה אל השם בשאלה, האם הוא מנהיג טוב. בפרשה שלי מדובר על קנאה ועל מנהיגות. אני בוחרת לדבר בדרשה שלי על קנאה. לפעמים, כשמרגישים קנאה, נתקלים בשאלה, האם קנאה היא תמיד רגש שלילי; האם כשאני מקנאת, הקנאה שלי יכולה להיות רגש חיובי. הקנאה של קורח שלילית. והוא והמורדים מקנאים במשה על מנהיגותו, ושואלים: מי שמך מעלינו? אבל איך יכולה היתה להיות קנאתו חיובית? במקום לפתח את תכונות המנהיגות שלו, ולמצוא דרך לייצר מנהיגות חיובית, שונה מזו של משה, קורח מחליט לנצל את המספר הרב של תומכיו כדי למרוד במשה, ולנסות להעביר אותו ממנהיגותו, ולהוריד לו את הביטחון העצמי. קנאה מסוג זה היא קנאה שמחזקת כעס על השני, ורצון להיות טוב יותר על חשבון מישהו אחר. בפועל, קנאה מסוג זה אינה מקדמת אף אחד, ותוצאותיה הן עלבון ופגיעה.
הדרך האחרת להתבונן בקנאה, הדרך החיובית יותר, היא התמודדות נקייה, שאינה פוגעת באחר, אך מקדמת אותך. אתה דוחף את עצמך להשתפר כדי להשתוות לזה שבעיניך מצליח יותר ממך, מבלי לפגוע בו. ההתמודדות עם קנאה היא דבר קשה. קשה לבחור בדרך החיובית ולעלות במדרגות, כשהשני מזכיר לך שהוא כבר למעלה, אבל עוד יותר קשה, זה להתמודד עם קנאה שלילית. הקנאה לא נעלמת, כשאתה מעליב את השני. היא גורמת לך לחשוב שאתה טוב יותר, אבל זה לא באמת כך. היא רק מתעצמת, והופכת כבדה יותר ותכופה יותר.
הרבה פעמים אנו נתקלים בצומת הזה – לבחור בדרך השלילית או בחיובי. למרות שקל יותר להתמודד עם קנאה חיובית, קשה יותר לבחור בה. בהגיעי לגיל מצוות הייתי רוצה לקחת אחריות על כל קנאה שאתקל בה בהמשך חיי. כשיופיע מולי הצומת הזה, ארצה תמיד לבחור בדרך החיובית, וכן לזכור את שמי, שיגיד לי לנשום עמוק, לחייך, ולהיות שמחה בחלקי.

שביל הילדות כמעט נגמר. אפשר להתחיל ליהנות מהנוף, ולהיזכר בכל מה שהיה. אני כבר קצת בוגרת, ואת הדרך הארוכה כבר עברתי. מלמעלה אני יכולה לראות כמעט הכול. אני רואה ילדה קטנה עם מוצץ ותלתלים, ילדה בוגרת – אחותי, שמחבקת את הקטנה – זו אני, ילדה בוגרת – הפעם זו אני – שמחבקת את הקטנה – אחותי, שנולדה אחריי – שלוש ילדות שכבר גדלות, מתעטפות בשמיכה, וזוג הורים מחבק אותן. עכשיו אני רואה גם תיק גב ולוח מחיק, עיפרון וגם מחברת; גם בלונים, ועוגה עם 12 נרות. כל כך הרבה נוף יש מתחתיי, ללא קו אופק. ראיתי כבר כמעט הכול, וזאת היתה עצירה מעניינת. עכשיו ממשיכים לשביל הבא, שמתפתל אפילו יותר, ובעצירה הבאה ארחיב את הנוף המרהיב.
תודה להוריי, שתמכו בי לאורך הדרך, וממשיכים לגרום לי לחייך ולצחוק, תודה לאחיותיי, שאתן אני יכולה לבלות שעות – אם בצחוקים או בריבים – למורתי היקרה, לסבא וסבתא, דודים ודודות, בני דודים ובנות דודות, ולכל שאר המשפחה שלי.

יפה מאוד. ראיתי שאמא עוקבת אחריך, ואבא נותן גיבוי מאחור.

עכשיו נעבור לבתי הספר שזכו בפרס הדרשה. יש כאן חמישה בתי ספר בפיזור יפה מאוד של הארץ. נתחיל עם קריית ביאליק, בית ספר קדימה.

שלום, אני מנהל בית הספר. זה בית הספר הגדול ביותר בקריות - 650 תלמידים, 26 כיתות. משלב תלמידים אוטיסטיים בכיתות רגילות, בית ספר ניסויי. עושים המון פרויקטים.

תעודת הזהות הפדגוגית שלו, שהוא בית ספר ניסויי למה?

<חלוואני יוסף>
לשילוב המאוד מיוחד שאנחנו עושים. אנחנו כבר בניסוי שני בתוך בית הספר - משהו מאוד מיוחד בנושא האוטיסטיים.

אתם נהנים מהזכויות של חוק השילוב? אז לידיעתך, אני מכיר אישית את היוזם של חוק השילוב... כבר אמרתי, שלו הגעתי לכנסת רק בשביל החוק הזה – דיינו.
<חלוואני יוסף>
אנחנו עובדים היום על שילוב הפוך, היעד ה-12 של משרד החינוך, ההחלה. זה חלק מחיי היום-יום בבית הספר.

אגב, זה נותן יותר לתלמידים הרגילים.
<חלוואני יוסף>
הרבה יותר. אנחנו מסתכלים היום בדיוק על הנושא הזה.

יפה מאוד.

תודה שנתתם לנו את המקום הזה. אנחנו בשנה שנייה בפרויקט עצמו. בשנה שעברה עשינו שנת ניסיון, והשנה עשינו את זה בכל כיתות ו'. זה משהו שנתן לנו הרבה אוויר, עוד נישה בתוך הדת ובתוך התוכנית של מורשת, שהיא אאוטסיידרית. יש לנו מספר תוכניות בתוך מורשת. אנחנו מסתכלים על הדת היהודית מכל הכיוונים – גם בצד האורתודוכסי, גם בצד הרפורמי, גם בצד הקונסרבטיבי. למדתי את זה באופן אישי על עצמי בתור ילד, מגיל צעיר, אבל מעבר לזה, ראיתי כמה הילדים שלנו לא חשופים לערך הזה. כשהגעתי לארצות הברית – יש לנו עיר אחות שנמצאת בפלורידה - וראיתי כמה הם יודעים שם, למרות שחלקם רפורמים, חלקם קונסרבטיבים וחלקם אורתודוכסים, וכמעט ולא רואים אותם בשטח. ראיתי את רמת הידע, ואמרתי: אצלי בבית הספר זה מאוד חסר, ואמרתי שכאן נחיל אותם פנימה.

<קיבלתי לידיי בחורה מעולה, רותי סטילרמן, עולה חדשה, יחסית ותיקה, שמובילה את התוכנית בתוך בית הספר.>

בבקשה.

עליתי ארצה לפני 14 שנה עם בעלי ועם בתי הגדולה, ומשפחתי התרחבה. יש לי תוצרת הארץ בן 11.5, שחר – כי הוא השחר של הזקנה שלנו; לבתי קוראים מאיה בעקבות השיר של שלום חנוך; ונתנאל, כי הוא מתנה מאלוהים.

בארגנטינה הייתי מנהלת בית ספר יהודי יסודי, בית ספר פרץ בעיר בצפון ארגנטינה. התחלתי בבואנוס איירס, למדתי שם כדי לקבל תואר מורה, למדתי שנה בבית מדרש למורים בירושלים.

אם אני זוכר נכון מביקורי בארגנטינה, רמת לימוד העברית בבתי הספר היא מדהימה, באופן שיכולתי לנהל שיעור ושיחה בעברית, לפחות בחינוך העל-יסודי.

<רותי סטילרמן>
גם ביסודי. כשהתחלתי לעבוד, אמרו לי: לא יכול להיות שעלית עכשיו. כל השיעורים התנהלו בעברית.
לענייננו, כשנכנסתי, היה לי מאוד חשוב, כי הנושא של יהדות הוא בדמי, ולא רק כי התמחיתי בזה, אלא בגלל הדברים שקיבלתי מהוריי והמסורת של הבית שלי, ומה שחשוב, כשאתה נמצא בתפוצות, כל החיבור הוא דרך הדת, המסורת והמורשת. כשעליתי ארצה אמרתי: יש לי פה אתגר, כי פה חושבים שזה מובן מאליו, כי נולדת בארץ, ולאט-לאט התחלתי לעבוד בכל המסגרות, עד שהגעתי לבית ספר קדימה. קודם התחלתי לעבוד בכיתות התקשורתיות, ואז יוסי נתן לי את ההזדמנות, להיכנס לתוך התוכניות של מורשת, והתחלתי ללמד על מסע אל הדרשה.

היתה לי הזכות – שנה ראשונה עבדנו עם תוכנית פילוט, שהיו ארבעים בנות, שהגענו לעשות טקס בת מצווה אתן בהבדלה במוצאי שבת, והיתה לי הזכות לקבל את שמעון כרכז הצפון. אני אמרתי את זה לא כי אני מנצלת את ההזדמנות, להגיד את זה פה, כי הוא יודע שזו היתה ממש זכות – אדם מיוחד במינו. למדתי ממנו המון. ניסיתי לתת את מיטבי, והתחלתי לעשות את כל מה שלדעתי, חשוב ושצריך להיות.

אני באמת חושבת, שלא צריך לקבל את הדברים כמובן מאליו, והתחלנו לעבוד, וכל פעם הוספנו עוד חולייה, ועשינו בבית ספר שבת בוגרים, שזה מסורת, והילדים שבתוכנית קראו את פרשת השבוע, וההורים הצטרפו, וזו היתה חוויה מיוחדת במינה.

תודה רבה. בבקשה.

השונה בשבת זה לא לעשות את השבת לפני אלא לעשות את השבת כהלכתה. למרות שאנחנו רק מסורתיים, נכנסו לתוך השבת בצעידה ברגל ביחד, באחווה ביחד, משפחות ביחד, מתפללים יחד ואוכלים ארוחת שבת ביחד, כקבוצה מאוד גדולה, למעלה מ-300 איש. זו חוויה לא רגילה.

יפה מאוד. תבורכו. אני שמח שהיתה לכם הזדמנות, וגם לי – הזדמנות, לשמוע על הדברים הראויים האלה.

בית ספר במבשרת ציון, בית ספר מולדת.

שלום, אני המנהלת. השנה התחברנו לתוכנית הזו של מכון עתים – שנה שנייה, אבל במתכונת הזאת - שנה ראשונה. אני מאוד שמחה על ההזדמנות שניתנה לנו, לחשוף בפני התלמידים שלנו את הערכים שקיים ביהדות. למרות שאנחנו בית ספר חילוני אנחנו כן חושבים שחשוב להעמיק את המורשת ואת התרבות של ישראל.
נמצאת אתי הרכזת רות, שהיא גם מלמדת בכיתות א' את פרשת השבוע - זה משהו שהתנסינו בו השנה. התלמידים בכיתה א' מחכים ליום ששי עם אור בעיניים, מחכים לשיעורים האלה עם רות. רות עשתה עבודה מדהימה עם תלמידי ו' במסע אל הדרשה. נמצאת אתנו גם שולה גבאי, סגנית מנהלת מחלקת החינוך במבשרת, שגם כיבדה אותנו בנוכחותה.

בבקשה.

שלום, אני גרה בירושלים. אני מעדיפה לקרוא מתוך הכתוב.

גבירותיי ורבותיי, ברצוני להודות על הזכייה של בית ספר מולדת מופ"ת. זהו כבוד גדול להיבחר מתוך כמה עשרת בתי ספר בתחרות הדרשות הבית ספריות של מכון עתים.
במהלך השנה עבדנו עם שכבת ו' עבודה עקבית ומדויקת, כדי שבסוף השנה ייצא כל ילד בשכבה עם דרשה שהוא מתחבר אליה, אוהב אותה, מבין את משמעות טקס ההתבגרות, ומוצא בפרשת השבוע האישית שלו עניין שינחה אותו וילווה אותו לאורך תקופת ההתבגרות והחיים בכלל.

אני רוצה לאחל לכל תלמידי כיתות ו' של בית הספר מולדת מופ"ת ולכל המתבגרים בכלל, לעבור את שלב ההתבגרות בשמחה ובבריאות, להפוך לבוגרים מוצלחים, לאנשים גדולים. אנו רואים בכם את עתידה של מדינת ישראל. אני רוצה להודות ליעל המדריכה, שליוותה את התהליך מההתחלה, למחנכות כיתות ו' של בית הספר מולדת מופ"ת על הליווי לאורך הדרך, ולמנהלת יוכי מור על היד החופשית והאמון שנתנה לי.

תודה רבה לך.

<נלך למושב בית יהושע.>

שלום, אני מנהלת בית הספר ויצמן.

אני מבין שזה בית ספר אזורי.

בית ספר אזורי של מושבים וקיבוצים, בית ספר חילוני.

הקיבוצים הסכימו ללמוד במושב.

כמו שיש תהליך אישי בדרשות, זה תהליך בית ספרי, כל מה שקרה אצלנו, וזה באמת לא מובן מאליו. זו השנה החמישית, והתהליך היה מאוד מעניין.

לפני חמש שנים החלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את החיבור ואת ההבנה ואת הידיעה בכל התרבות היהודית, התחברנו למארג, שמקדמת ציונות בחינוך היהודי ציוני אזרחי, ולא ארחיב על התוכנית, כי זה לא המקום, אבל חלק מהדברים שלקחנו לקדם, זה את כל מעגל השנה היהודי בכלל, ותוך כדי התוכנית, שזה היה לפני חמש שנים, שמתי על המפה את הרצון שלי, שיהיו דרשות גם בבית הספר. בנימה אישית, אני גרתי ונולדתי בקיבוץ, גם גרה היום, לילדים שלי לא היו דרשות, לא היה להם שום קשר בדברים – רק הבנים הצעירים כן, והיה צורך אישי שזה יגיע לכל בית אב שלנו. זה לא בא בקלות כל כך גדולה; היו התנגדויות, היו הרמות גבות, היו שאלות, עד כדי כך שבשנה הראשונה אפילו אני הייתי צריכה להוביל כיתה שלמה בתהליך, כי גם מקרב המורים לא התחברו לזה עד הסוף, אבל כשאתה מאמין במשהו מאוד-מאוד ואתה דבק בזה, אתה הולך עם זה עד הסוף. לכן אמרתי שיש פה תהליך אישי של ילדים בדרשות, של התבגרות ולקיחת ערכים וצעידה קדימה, מילדות לבגרות, למרות שהדברים האלה משתנים, אבל גם בית הספר צמח בצורה מאוד מרכזית בתחום הזה.

הדבר המיוחד שקרה השנה שאני ראיתי, להבדיל משנים אחרונות, שאלו היו דרשות מאוד אמיתיות של הילדים, כל המחזור, של 80 ילדים, כתבו, בלי יוצא מן הכלל. היה תהליך מסיבי יותר של שיתוף בית אב בתהליך ההכנה – עשינו את זה בכיתה, הילדים הקריאו את הדברים.

את מרגישה שיש שיתוף פעולה עם ההורים.

מאוד. היום זה חלק בילט-אין בוויצמן.

יפה. ראש המועצה אלי ברכה.

אני מברך גם על העבודה שנעשית כאן וגם על היוזמה של בית הספר. בתי הספר אצלנו, כל אחד מהם מקבל מידת חופש מסוימת, לנהל ולהתקדם בפרויקטים מסוימים, כאשר המוטיב הוא יהדות וציונות, דמוקרטיה. אני מברך על היוזמה של מנהלת בית הספר. דווקא במועצה אזורית חוף השרון, שבין נתניה להרצליה-רעננה, שלא ידועה כמועצה דתית יותר או קרובה במידה כזאת או אחרת לשירותי הדת, דווקא שם אתה חש יותר ויותר רצון להתחבר למסורת היהודית ולחגים, ורואים את זה גם בקיבוצים שלנו, בבתי הכנסת שם.

זה בית ספר יחיד במועצה?

<אלי ברכה>
יש לנו עוד שניים-שלושה, כי אחד הוא בשותפות עם כפר שמריהו.

גם בחובב יש.

איפה זה?

<אלי ברכה>
חרוצים, בצרה, בני ציון.

יפה מאוד, תבורכו. באר שבע, בית ספר מענית, בבקשה.

שלום, אני מנהלת בית הספר. בית הספר נמצא בשכונה הדרומית ביותר בבאר שבע, בצאתך לכיוון מצפה רמון. זה בית ספר שמונה 508 תלמידים, בית ספר יחיד בלב שכונה כפרית, עם מעורבות מאוד גבוהה של הורים בתוך בית הספר יחד עם ועד השכונה. בית הספר נמצא חמש שנים בתוכנית, וזו גם ההזדמנות להודות לגברת ליאורה על כל הליווי הצמוד והעבודה שלך, שנעשתה בצורה מקצועית וביד רמה ובנועם.
בתשס"ח זכה בית הספר בכתיבת הדרשה המצטיינת, והשנה זה כלל בית הספר. אני מצרה על כך ש-93 תלמידים שלי, שהם אלו הראויים לשבת כאן, לא נמצאים, כי להם מגיעה התודה. אבל זאת באמת ההזדמנות לומר תודה מיוחדת למחנכות – לירדנה, לנורית, לתלמידים מאיר, ענבל, הדר, והסגנית שלי, שהיא אחת המחנכות, שנאלצה להישאר בבית הספר.

התוכנית הזאת נלמדת בתוך מערכת השעות הרגילה, או יש תוספת שעות?

<שוש דהאן>
בתוך מערכת השעות הרגילה.

על חשבון מה?

<שוש דהאן>
זה חלק משעות השפה. השנה גם נוספו שעות של תרבות ומורשת, אבל זה חלק משפה; זה שפה לכל דבר.

ובמסגרת התגבור שקיבלתם לצורך לימודי היהדות?

<שוש דהאן>
משנה שעברה רק, אבל עד לפני כן זה הכול היה על מקצועות השפה.

וההדרכה המקצועית זה מכון עתים?

<שוש דהאן>
נכון. הדרכה מקצועית עם שיתוף פעולה מלא של הורים, של רשות, של משרד החינוך, של המחוז.

למה עוד בתי ספר בבאר שבע לא משתתפים?

<שוש דהאן>
אולי אין מספיק חשיפה לתוכנית בבאר שבע.

כלומר אם ייקחו אותך למועצה פדגוגית של בית ספר אחר, תוכלי לומר להם: כנסו לעניין.

<שוש דהאן>
כמו שאני עושה ברוב המקרים...

תבורכי.

אנחנו עוברים לבית ספר כרמים בעפולה – בית ספר לחינוך מיוחד.

שלום, אני המנהלת. כרמים בעמק הוא בית ספר לתלמידים עם צרכים מיוחדים. חמישה מתלמידי כיתה ז' נמצאים אתנו כאן.

כל הכבוד לתלמידים.

<חייט רות>
בית ספר שקולט תלמידים מגיל 7 עד 21. מה שמיוחד, לצורך המעמד הזה, הוא שבית ספר כרמים בעמק הוא בית ספר דתי, אבל רבים מתלמידיו כבית ספר על-אזורי, שקולט מכל האזור - קיבוצים, מושבים, טבריה, נצרת עלית וכו' - מגיעים אליו גם הרבה מאוד תלמידים לא דתיים – בחלקם אפילו תלמידים שהם אפילו בבחינת תינוקות שנשבו.

כמה דברים חשובים על בית הספר, שמה שהוא עושה עם התלמידים בחזונו, זה לחנך אותם לעצמאות כדי שיהיו אזרחים מועילים, אזרחים טובים, עם סיום לימודיהם בבית הספר - מי בגיל 18, מי בגיל 19, ומי שמסיים את חוק לימודיו בגיל 21 - הכול על-פי היכולת של התלמיד. מה שחשוב וחדש בבית הספר, זה שתלמידים שיכולים, מתגייסים לצבא, אפילו ליחידות קרביות. שנה שלישית שתלמידים ותלמידות מתגייסים לשירות הלאומי, על סמך ההתנדבות שלהם כחלק מהעבודה בבית הספר מגיל 17 עד 21, תלמידים נמצאים במסגרות התנדבותיות ובגני ילדים. המקום שבו הם בוחרים ומסוגלים לעשות בו את השירות הלאומי – לשם הם מכונים על-ידי מי שאחראי על העניין.

לעניין מסע אל הדרשה, זה שנה ראשונה של בית הספר במסע אל הדרשה. התהליך התחיל עם ההיכרות שלנו עם שמעון אבוחצרא, רכז מכון עתים בצפון. הוא התקשר אלינו, הציג את המכון, ואני תמיד מרימה את הכפפה, כשיש דברים כאלה נפלאים, והחל מסע מאוד יפה של למידה שעתיים בשבוע, כי מעבר לתוכנית מסע אל הדרשה, שנלמדה במסגרת שיעורי מורשת, יש לנו לב 21, ממקצועות הלבה בחינוך המיוחד, ושם התוכנית, בלב 21, לקראת בגרות 21, מה שלומדים בכיתה ז', זה נושא בר/ בת המצווה. הנושאים הם הזהות האישית, המשפחה, המעגל המשפחתי, תאריך עברי, תאריך לועזי, השבת שבה חוגגים את בר או בת המצווה, כתיבת הדרשה, ולתלמידים מקסימים כמו שלנו כל תהליך כזה הוא מאוד מורכב, מאוד מאתגר. נעשתה פה עבודה מאוד יפה עם המחנכת סמדר אסרף, הסייעת זהבי אזולאי, ובבית ספר כמו שלנו, כדי להגיע להישגים טובים, מחוברים לתהליך גם רב בית הספר, שנתן שעה שבועית, מי שריכז את השעות התורניות.

יש מישהו מהתלמידים שלך שרוצה לומר משהו בעניין הזה? אני מבין שהמעמד הזה מרגש מאוד.
<חייט רות>
השיא של התהליך היה חגיגת בר/ בת מצווה באולם, בסיועו של שמעון אבוחצרא וד"ר שאול פרבר – בא הישר מארצות הרית אלינו. אני רוצה להודות לכל השותפים, ואליכם, מעניקי הפרס - זה נותן לנו כוח, אם כי אנחנו לא עושים עבודתנו על-מנת לקבל פרס.

תודה רבה. יש החוברת – יומן המסע של עליזה שמש. עליזה, יש לך חוברת מאוד יפה. כל הכבוד לך.

חברים, סיימנו את סבב הדברים. בבקשה.

אני שוב רוצה להודות לך, יושב-הראש, חבר הכנסת אורלב. אני גם רוצה להודות למטה למורשת ישראל במשרד החינוך וגם לכל העבודה המסורה של הצוות של מכון עתים. גם רציתי להודות לתוכנית נוספת שמהשנה הבאה אנחנו משלבים את התוכנית שלנו יחד עם תוכנית של חל"ד, ואני רוצה לעודד את כולם להצטרף לתוכנית הרחבה יותר של מכון עתים ושל חל"ד לקראת ספטמבר. אנחנו מאוד גאים בכל התלמידים, מברכים את כל בתי הספר הזוכים. אני שוב אומר לכם הרבה מזל טוב.

תודה רבה. אגב, עליזה, בעוד שבועיים יש לך יום הולדת. מתנות...

בבקשה.

קודם כל, חוויה לשמוע ולראות כל מה שנעשה – תענוג גדול, שמחה גדולה. זה מסע פנימי, מסע אישי.

אני רוצה להזכיר לכולנו שכל התוכנית הזאת היא חלק ממקצוע תרבות ישראל ומורשתו, שנלמד שעתיים בשבוע, ושנה שנייה שאנחנו מסיימים גם את ההקצבה וגם את המקצוע וגם את התוכנית עם הסילבוס ועם כל מה שמשתמע ממנו. הנושא של אחריות אישית ואחריות לאומית ואחריות חברתית הוא חלק מהנושא המרכז של הכיתה ושל תוכנית המקצוע, והדרשה הוא רק חלק ממנו. זה מחמם את הלב ומסע מרגש.

תודה רבה. אני מארח אתכם מדי שנה, ושומר על המסורת הזאת, וכל פעם מתפעל מחדש, ואומר, שגם לנו, המורים, המחנכים – סיפרו לי שאני עדיין רואה עצמי ככזה, הרי יום אחד אצטרך לחזור לזה, כי אני פה – כששואלים את בני, מה אבא שלו עושה, הוא כותב: עובד בלתי קבוע – הקביעות שלי זה במערכת החינוך, אז אני כל פעם מתפעל, ואומר, שדבר שמדבר אל לבם של התלמידים, כלומר כשאתה עושה תוכנית, שמתחילה מתוכו של התלמיד, מההרגשות שלו, מההיסטוריה הפרטית שלו, מהמשפחה שלו, מתאריך הלידה שלו, יוצאים דברים יפים ומדהימים. יכול להיות שצריכים ללמוד את זה גם במקצועות אחרים – אני לא יודע איך, כי אני לא עוסק בתוכניות לימודים, אבל זה הסוד העיקרי של ההצלחה, כי פה כל תלמיד מרגיש, שזאת היהדות שלו, זאת המורשת שלו, וממנה הוא מתחבר אל המורשת הכללית והתרבות הכללית של העם היהודי.

צילומים. נקרא לתלמיד-תלמיד, ואז בית ספר-בית ספר. סיכמנו בכך שאנחנו מברכים את משרד החינוך על המטה לתרבות ישראל ומורשתו – מי שפעם נקרא מטה שנער, לשעבר הייתי חבר ועדת שנער. מברכים מאוד את מכון עתים - דוגמה של שיתוף פעולה של ארגון וולנטרי, ארגון אזרחי, שנרתם כדי לסייע, כדי לתרום את תרומתו, ואני שמח לשמוע גם מהמנהלים ומהמנהלות על התרומה החשובה המקצועית עם שיתוף הפעולה של משרד החינוך, וכמובן, להודות למנהלים, למורים, למורות וגם להורים – אולי היתה לכם שעה של נחת רוח מהילדים, וגם למחנכים, אז יהא זה שכרנו.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 14:25.>