PAGE
3
הוועדה לקידום מעמד האישה
12/06/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 144>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, כ"ב בסיון התשע"ב (12 ביוני 2012), שעה 11:00

<נשים כותבות לילדים>

חברי הוועדה: ציפי חוטובלי – היו"ר
אריה אלדד
עינת וילף

אורלי לוי אבקסיס

אברהם מיכאלי

אנסטסיה מיכאלי

יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין
קרן כרמל - מנהלת המחלקה לספרות וכתבי עת, משרד התרבות והספורט

טלי יניב - מפמ"ר חינוך בחינוך הדתי, משרד החינוך

גלילה רון-פדר
_
סופרת

רונית לוינשטין-מלץ - סופרת

דתיה בן דור - סופרת

חיה שנהב
_
סופרת

רינת הופר
_
סופרת ומאיירת

אשר ויינשטיין - משורר לילדים, יזם חברתי ועסקי

נועם כלטוב
_
תלמידת כיתה ג', בית ספר מקור חיים, ירושלים

אביה און
_
תלמידת כיתה ג', בית ספר מקור חיים, ירושלים

דלית אזולאי

ר.כ. חבר המתרגמים
<נשים כותבות לילדים>

בוקר טוב לכולם. אני שמחה לפתוח שנה שנייה של מסורת שייסדתי כאן בוועדה לקידום מעמד האישה, שבשבוע הספר העברי אנחנו מצדיעים לסופרת העברית, וכל שנה אנחנו בוחרים נושא, ממש בעקבות היזמה של חבר הכנסת אורי אורבך - אני מאחלת לו רפואה שלמה מכאן - שגם בעצמו כתב הרבה ספרי ילדים. ואנחנו השנה החלטנו להקדיש את זה לגיבורות התרבות של הילדות שלנו, הלו הן סופרות הילדים והנוער שלנו. אמרתי לכל הסופרות כאן שאני מאד מתרגשת בפתח הישיבה, ואני חייבת להגיד לכן שבאמת, בשבילי אתן עצבתן לא רק את חיי הילדות שלי, אלא בעצם הטבעת החותם שלכם בחיים הבוגרים שלנו, זה משהו שהוא לא נגמר. אני חושבת שכמעט אפשר לומר שבעיני ספרות הילדים והנוער שלכן הייתה יותר משמעותית אפילו מהספרות למבוגרים, שקראתי כבר עם פילטרים ועם ביקורת. ויש לכן באמת תפקיד נורא גדול.
כל אחת מכן היא גיבורה בעיני, ואני באמת מעריצה כל אחת באופן אישי, וכשישבנו ככה להחליט על הסופרות, אז כולם התמוגגו מזיכרונות הילדות שלהם. אני באמת רוצה שאולי נתחיל, לפני שאנחנו ממש צוללים לתוך עומק הכתיבה, מההשראה שלכן. אתן השארה בשבילנו, בשביל הדור שלי, גם בשביל הדור של העוזרים שלי שהם יותר צעירים ממני ודלית המנהלת כאן, ולמי שיש כבר ילדים אז הוא כבר מכיר את זה דרך הקריאה. אני יכולה להגיד שכילדה נורא אהבתי את תרצה אתר, שהייתה בשבילי-, אחר כך גיליתי גם אותה משוררת, אבל תרצה אתר ולאה גולדברג היו סופרות שאני גדלתי עליהן וגם רבקה אליצור, הסופרת הדתית שכתבה את "שלום לך אורחת, שלום לך שבת", וגדלנו גם על הספרות שלה. הייתי רוצה לדעת מה הייתה ההשארה שלכן. אז כל אחת תגיד בקצרה קודם כל מי הסופרות או הספורים שעיצבו את הילדות שלה, מה קראו לכן לפני השינה, זאת השאלה. דתיה, נתחיל איתך.

לי לפני השינה לא קראו הרבה, האמת. אצלנו בבית לא היה מקום כזה חשוב לספרות ילדים. אבל אני זוכרת את ההתרגשות העצומה שאחזקה בי כשקיבלתי את הספר הראשון במתנה.

הנה, הן הגיעו. שלום לבנות החמודות מבית הספר "מקור חיים". מי המורה שלכן.

מיס גרוסמן.

תהילה גרוסמן, יש לכן תפקיד מאד חשוב בישיבה הזאת, זה דור העתיד, אנחנו צריכים לראות איזה סופרות יצמחו מהקבוצה הזאת. תודה שבאתן. יש כאן סופרות ילדים מאד מפורסמות. אני קודם כל שאלתי את הסופרות שנמצאות כאן, שכל אחת מהן כתבה המון ספרים, מה הקריאו להן לפני השינה, בעצם מי היו הסופרים או הסופרות שהן הכי אהבו, והתחלנו עם דתיה בן דור, שכתבה המון ספרי ילדים מוכרים, ואנחנו עוד מעט גם נדבר עליהם. התחלת להגיד שלא כל כך קראו בבית.

כן, אז כפי שאמרתי לא כל כך קראו לי ספרים בבית, אבל אני זוכרת את ההתרגשות העצומה שאחזה בה כשקיבלתי את הספר הראשון, שהיה באמת מתנה מהורי. זה היה בכיתה א', כשכבר ידעתי לקרוא בעצמי והספר הזה שמור ואצור אצלי כמובן, ועטוף בצלופן עד היום. הספר היה לקט סיפורים של לוין קיפניס שנקרא 'כתר הנרקיס', והספר הזה הילך עלי קסמים. הוא פשוט שבה את ליבי וקראתי אותו, זה ספר של סיפורים קצרים, זה אולי היה אחד היתרונות שלו, שסיפור קצר אתה יכול להתחיל ולסיים וקראתי אותו הלוך וחזור ושוב ושוב ושוב. אני מאמינה שבאיזה שהוא מקום הספר הזה עדיין מתרוצץ בתוכי, ועליו מונחת גם היצירה שלי, כי זאת הייתה החשיפה הממשית הראשונה שלי לספרות ילדים.

אז מה יש שם – "נרקיס מלך הביצה"?

היו שם הרבה מאד אגדות. הייתה שם אגדה, אני זוכרת על שר החורף ואני זוכרת גם את האיורים הנפלאים. היו שם איורים מאד דרמטיים, בכל אופן בעיני אז כילדה הם נראו נפלאים. סיפור על שר החורף והאיור היה של איזו דמות מיתולוגית שעשויה מעננים עם משפכים ענקיים ששופכת מים. והיה שם סיפור, אני זוכרת, לא זוכרת איך קוראים לסיפור. בכל אופן, הסיפור היה על ילד שחולם בלילה חלום נורא ונושא החלום הוא הפרח שהוא קיבל ושכח לשים אותו באגרטל עם מים, והפרח נבל, והפרח בא לעולמו ותבע ממנו את עלבונו. וכתר הנרקיס ועוד כמה.

ומתי הרגשת שאת חושבת שאולי תהיה סופרת ילדים שתהיי גדולה?

אה, מעולם לא.

מעולם לא? עד היום לא.

מעולם לא.

אז מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

אז זהו, כששאלו אותי כשהייתי ילדה מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, אז קודם כל השאלה הזאת בלבלה אותי לחלוטין ואני סירבתי להתחייב. כי את יודעת, דבר שיוצא מבין שפתיך מחייב, כנראה שהייתי ילדה מוסרית כבר אז. אז בסופו של דבר הגעתי להחלטה ביני לבין עצמי ולא סיפרתי לאף אחד, כי זה היה נשמע מאד ביזרי. אני גם מניחה שזה היה מעורר הרבה מאד תהיות על ילדה מוזרה ולאיזה טיפול אנחנו בדיוק ניקח אותה.

ומה רצית?

אמרתי לעצמי שאני רוצה כל שבוע בערך להחליף מקצוע. שבוע אחד להיות סופרת, לא, סופרת לא היה בכלל. שבוע אחד ספרית, שבוע אחד חברת כנסת, שבוע אחד רקדנית בלט, שבוע אחד אולי זבנית במכולת. כל המקצועות נראו כל כך נפלאים בעיני, שלכל אחד היה את הקסם שלו.

מדהים, ממש מדהים. אז אני רוצה באמת לאפשר לחברות שלך גם לדבר, ונשאל גם את גלילה רון- פדר. גלילה, בעצם אפשר להגדיר אותך כסופרת נוער, יותר מאשר סופרת ילדים, גם ילדים וגם נוער. אז תגידי קודם כל על איזה ספרים את גדלת בילדות שלך, ומתי את הרגשת שגילית את היעוד שלך.

קודם כל לי לא סיפרו לפני השינה סיפורים. סיפרו לי סיפורים רק כדי שאני אוכל. לא רציתי לאכול אז אמרו עם סיפור, ואז אבא שלי היה ממציא סיפורים, כי ליד השולחן לא שמים ספר. הספרים שעיצבו את חיי הם לא ספרים שקראו לי, אלא ספרים שקראתי לבדי, בעצמי. בגלל שאנחנו עוסקים בסופרות, אז הספר היה שמונה בעקבות אחד של ימימה אבידר-צ'רנוביץ, שאהבתי אותו אהבת נפש וידעתי בעל פה. אבל מעליו היה הספר תום סויר, של הסופר האמריקאי מארק טווין, שאיך שהייתי פותחת, וגם קראתי אותו הלוך וחזור הלוך וחזור, יותר ממאה פעמים. אני זוכרת שפעם נסעתי ברכבת לתל אביב מחיפה, אני חיפאית במקור והיה לי משמעם, עצמתי עיניים וקראתי את הספר בעל פה.

בנות, תלמדו.

ואיך שהייתי פותחת את הספר, זה היה כמו להיכנס לעולם של תום סויר. וכמה שהעולם הזה היה יותר מוכר, כך הוא היה יותר חביב וידעתי בדיוק איזה פרקים אני רוצה להיכנס וחייתי את הפרקים ולמדתי. עד היום אני יודעת שאני יכולה לפתוח איזו דלת ולהיכנס לעולם מוכר. בפורים לא הייתה בעיה להכין לי תחפושת. כל שנה הייתי מתחפשת אותו דבר – לתום סויר. רק היה צריך לשנות את הגודל של החולצה עם הטלאים.

איך מתחפשים לתום סויר. מה לבשת?

לבשתי כובע, כמו הציורים שהיו בספר. עוד הרבה ספרים קראתי. חסמב"ה כמובן. הסופרים של היום כבר לא היו בילדותי, כבר אני הדור הזקן, אבל זה מאד השפיע עלי.

כתיבת ספרות ילדים זה הבטחה לנעורי נצח, כי בשבילנו אתם עושים כל הזמן משהו שקשור לדור הצעיר. מתי הרגשת שאת רוצה להיות סופרת?

אני התחלתי לכתוב בגיל 9, כי היה נדמה לי שהחיים שלי לא מספיק מעניינים. היו לי המון שאיפות להקים את המדינה, אבל המדינה כבר קמה. היו לי רגשי אשמה, אמרו לנו – אתם הדור שקיבל את המדינה על מגש של כסף ואני רציתי להקים אותה מחדש ואי אפשר היה לפרק אותה, אז התחלתי להמציא סיפורים.

עכשיו הדור שלנו משתדל.

התחלתי להמציא סיפור מגיל 9, אבל התביישתי בזה שאני כותבת, כי חשבתי שזה מראה שאני בעצם לא חיה את החיים האמיתיים. היה לי מאד חשוב לחיות את החיים האמיתיים, כי הייתי ילדה מאד שובבה והייתי רוב הזמן בחוץ. אז הכתיבה הייתה דבר סודי. עד שסיימתי בית ספר תיכון היה לי ארון עם בגדים שלא היו בו בגדים, אלא 700 מחברות מלאות סיפורים.

וואו, אתם שמעתם את זה?

ולמעשה בכלל לא התכוונתי לכתוב בבגרותי. כשכבר הבנתי שאני רוצה לפרסם, זה היה רק אחרי שסיימתי את בית הספר התיכון. לא הייתה לי בכלל תכנית לכתוב לילדים ולבני נוער, היעד שלי היה המבוגרים ואת העצה שמובילה אותי עד היום, קיבלתי ממנחם בגין, שאני לא אכנס עכשיו לנסיבות שהכרתי אותו - - -

אני מהליכוד, את לא יכולה ככה לדלג.

אבל הוא באיזה שהוא אירוע הציג אותי בפני אנשים, אמר הנה הילדה, הייתי בת 21, או 22. הנה הילדה שכותבת לילדים, ולא נעלבתי מזה שהוא אמר ילדה, אבל נעלבתי מזה שהוא אמר כותבת לילדים. אז אמרתי לו, ועוד לא פרסמתי אז – אני לא מתכוונת לכתוב לילדים. ואז הוא אמר לי – תדעי לך שרק הלבבות של הילדים פתוחים ואם את רוצה לכתוב לראש, תכתבי למבוגרים, אבל אם את רוצה להיכנס ללב – תכתבי לילדים. העצה הזאת מלווה אותי עד היום והיא מוכיחה את עצמה כל פעם מחדש, שכשכותבים לילדים ולבני נוער, הקוראים גדלים עליך, וכשכותבים למבוגרים, מבוגרים קוראים אותך.

אז צדקתי במה שאמרתי, שאני מרגישה שאתן באמת נכנסתן ללב.

צדקת במה שאמרת. ואם שואלים אותי, כשאני גם פרסמתי לילדים, שואלים אותי – מה עלית כיתה? אז אני אומרת – לא, ירדתי כיתה, לכתוב למבוגרים הרבה יותר קל.

מעניין. אז בעצם את מרגישה שמי שסלל את דרכך לכתיבת הנוער והילדים זה מנחם בגין?

הוא לא סלל. הוא לא עבד וסלל, הוא רק אמר משפט שנכנס למקום הנכון בזמן הנכון.

טוב, אז אחר כך אנחנו נגיע גם לנושא של הביוגרפיה, אבל אני משאירה את זה בצד כהקדמה. נעבור אליך, חיה שנהב היקרה, שאני גיליתי בקריאה שלי עלייך ויש לי שאלה לבנות – אתן מכירות את השיר אדון שוקו?

כן, כן, כן.

אז חיה כתבה אותו. אתן מכירות את הספר מיץ פטל?

כן, כן.

>
אז חיה כתבה אותו. אני לא יודעת אם אתן מכירות, יש שיר נורא נורא מצחיק ששר אריק איינשטיין, שקוראים לו גברת עם סלים. גם את זה אתן מכירות?

כן, כן.

גם את זה חיה כתבה. אז חיה, בואי תספרי לנו מה את קראת או מה הקריאו לך כשהיית ילדה. את אמרת לי שהתחלת לכתוב בגיל מבוגר, אז מתי גילית את הכישרון הזה והרצון לעסוק בזה?

קודם כל גם לי לא סיפרו סיפורים לפני השינה, ההורים.

זה חינוך לא טוב לבנות. זה להגיד להן שגדלים להיות סופרות בלי שקוראים לכן.

ככה זה היה פעם. לא היו לאנשים ספרים בבתים. האנשים היו מאד עניים.

גם היום, יש רק טלוויזיה.

אז יש בספרייה. אבל לא היו ספרים בבתים, אנשים לא החזיקו ספרים. לא היה להם כסף לדברים אלמנטריים. אני מאד אהבתי לקרוא והייתה תמיד ספרייה שהיינו לוקחים בה ספרים וגם העיתון "דבר לילדים" בזמנו, שהיינו קוראים סיפורים ושירים נפלאים, וחלק מהם היינו לומדים בעל פה. אני זוכרת עד היום שירים בעל פה. לפני השינה לא קראו לי סיפורים, אבל כשאבא שלי היה חקלאי מכפר יהושוע, היה לו משק, אבא ואמא, והיינו מצטטים בדרך שירים. בדרך לעבודה, ביציאה, ליד האוכל. "שלום דוור". אני זוכרת עד היום את השירים שציטטנו ואני חושבת ששירי ילדים וסיפורי ילדים מלווים את האדם עד הקבר. לאורך כל החיים השירים האלה או מתפענחים, או מקבלים חידות אחרות, או מקבלים עצמה אחרת. אבל זה מלווה בשקט, מהתחלה עד הסוף.

עכשיו, השירים והסיפורים שבאמת השפיעו עלי, זה הסיפורים והשירים שלא קראתי אותם. אמא שלי לא ידעה עברית, היא ידעה רק גרמנית והיא הייתה קריינית כפייתית, ואני לא ידעתי גרמנית. היא הייתה מקבלת משכנים כל שבוע ספרים ואני הייתי קוראת את העטיפה, את מה שאני רואה, את הציורים, רואה את הלוגו של ההוצאות הגרמניות וחושבת מה כתוב בפנים. מה יש בפנים? והיא בעברית הקלוקלת שלה, המיוחדת, הייתה אומרת לי – שניים שלושה משפטים – ועל זה אני הייתי בונה סיפורים שלמים.

מדהים. ממש מדהים. ובאיזה גיל התחלת לכתוב? מתי גילית את הכישרון שלך?

קודם כל סיפרתי. סיפרתי לעצמי, סיפרתי לאחרים. בעיקר סיפרתי לתרנגולות, מפני שתרנגולות - - -

תרנגולות? איפה היו לך תרנגולות?

להורים שלי היה תרנגולות בכפר יהושוע.

שלום כבוד יושב הראש.

זה גלריה.

כל ילדותנו כאן נפרשת.

כמו ספרייה פה.

היא באמצע, היא תסיים את הדברים שלה ואז אני אתן לך לברך.

אני הייתי ילדה מאד מאד מאד מאד מאד, כמו שכתבתי פעם – ביישנית, והייתי מספרת סיפורים וכדי שלא ישמעו הייתי מחפשת מקום עם רעש, והלול היה מקום נפלא. הייתי לוקחת תרנגולת, מחבקת אותה - - -

את יכולה לבוא לכנסת.

מחבקת אותה ומספרת לתרנגולות. איש לא שמע, רק אני והן. והרבה סיפורים הלכו שם, לא את כולם אני זוכרת. אבל אני רציתי להיות מדענית ובאמת למדתי. במדעי הטבע למדתי מקצוע שעכשיו הוא פופולארי מאד, פעם הוא לא היה פופולארי, זה גיאולוגיה.

יש לנו גיאולוג נהדר במפלגה.

נכון, בני בגין. אבל באיזה שהוא שלב, כשנולדו כבר הילדים, לא יכולתי לעשות גם דוקטורט כאן וגם לאהוב מאד מאד את הספרות ועזבתי את המכון הגאולוגי ולמדתי ספרות עברית. זה בערך.

עד אז לא כתבת, רק סיפרת סיפור?

מיץ פטל יצא כשעבדתי בתור גאולוגית במחקרים. ספר השירים יצא שעבדתי בתור גאולוגית במחקרי נפט.

מדהים. אז כששואלים אותך מה את, מה את עונה – את גאולוגית או סופרת?

אני אומרת שהחברים הכי טובים שלי הם הגאולוגים.

יפה. ממש מרגש. אדוני יושב הראש, הגעת לברך ביום החגיגי הזה, אז באמת זאת מסורת שאנחנו מטפחים פה בוועדה, להצדיע לסופרת העברית.

כן, היום הוא באמת יום חגיגי. חברי, חברי הכנסת, רבותי וחברתי ואורחותינו היקרות. בכל זאת, 10 חברי כנסת שמגיעים מראה שיש גם כבוד בכנסת ליוצרים. אנחנו ביזמתו של חבר הכנסת אורי אורבך, שלצערנו קצת חולה אבל אנחנו מקווים ומאחלים לו בריאות מלאה, חשבנו שאנחנו צריכים לקיים מסורת החל מהכנסת ה-18, שבה אנחנו נקיים את מצוות שבוע הספר ביום מיוחד בכנסת, שייחוד לספרות העברית ולספרות בכלל. אנחנו מקיימים בכל יום חגיגי כזה, כינוס מיוחד שבו עולים חברים מכל סיעות הבית ומביאים לידיעת הציבור, לידיעת חבריהם, את הדבר הנבחר בכל פעם בנושא אחר, על ידם לציין את האירוע החשוב של שבוע הספר.

אנחנו כך נקראים – עם הספר. אני בטוח שעמים אחרים רבים מייחסים לעצמם את אותה תכונה, אבל ברגע שאנחנו באנו וקבענו את הייחוד שלנו, אנחנו מחויבים בו מחויבות יתר. לצערי הרב לא תמיד אנחנו מוכיחים זאת, ואנחנו היום באמת כמסורת שנרקמה כבר זו השנה הרביעית, אנחנו נקיים את הכינוס באולם שאגל, שבו אנחנו נותנים את פרס וולף, שבו אנחנו מבקשים לציין אירועים מאד מיוחדים. אנחנו נותנים את הכבוד שהעם בישראל רוחש לספר, כדבר שהוא מובן מאליו. אני חושב שזה אחד הימים באמת החשובים ואם הכנסת מקיימת אותה והיא מתכנסת רק בשביל הציון של הספר, כבר דיינו וכמובן שיש לנו עוד עיסוקים רבים.

אני שמח להיות אצלך, גברתי יושבת הראש.

אולי תספר לבנות החמודות האלה מאיזו ספרות ילדים אתה הושפעת.

קודם כל אורי אורבך הוא סופר ילדים שאני מקריא לנכדיי את יצירותיו, מדי פעם בפעם גם את יצירות רעייתו. אני מוכרח לומר לכם ילדים, אני הייתי בערך בגילכם כאשר לראשונה אבא שלי, שהיה גם סופר, הוא היה איש רוח במובן זה שהיה מומחה לשפה הערבית, הוא תרגם את הקוראן, הוא תרגם את אלף לילה ולילה. דרך אגב, באלף לילה ולילה יש שירה רבה והשירה לא מתורגמת. השירה היא יצירתו - - - -

אום כולתום.

לא, זה לא אום כולתום. כמה שנים לפני כן היה ארון אל-ראשיד, זו התקופה שלו. הספרים הם ספרים מהאלף הראשון ובשלהי המאה השביעית. אבל אני מוכרח לומר שהוא כמובן את כל הדברים האלה הוציא יחד עם אחד מהידידים היותר מבוגרים שלו, חיים נחמן ביאליק. ואני, כשהייתי בגיל 6, אבא שלי לקח אותי שנים מעטות לאחר שביאליק נפטר, לביתה של רעייתו של ביאליק, בבית ביאליק בתל-אביב. בגלל גילי המופלג שכחתי את שמה ששגור על פי. מניה ביאליק. ואז כמובן כאשר סיימנו את הפגישה ואני אז עדיין לא יכולתי למדוד את גדולת המקום שבו אני נמצא, שאלה אותי מניה, נו, ואנחנו ניתן לך מתנה עכשיו. אמרתי, מתנה אני תמיד אוהב לקבל. ירושלים נסע לתל אביב אז. לנסוע לתל אביב מירושלים היה כמו היום לנסוע מכאן לניו-יורק. והיא נתנה לי מתנה והיא הביאה לי את שירים ופזמונים לילדים של חיים נחמן ביאליק. אמרתי לה – את המתנה הזאת את נותנת לי? לאיזה ילד אין את המתנה הזאת? לאיזה ילד אין את הספר הזה. ואז היא הביאה לי באמת את הספר של המשוררת מקובנה, שפה קבורה בחלקת הסופרים בהר המנוחות, את לאה גולדברג.
ומאז אותה יום אני הייתי קורא ורואה ומשנן כל פעם סיפורים. אגב, באותם ימים חשבו המורים שלנו שטוב מאד שאנחנו נלמד ונשנן את השירים ונדע אותם בעל פה. ואני, כמרדן מטבעי הייתי אומר מדוע אני צריך ללמוד בעל פה מה שהמורה רוצה או המורה רוצה. מדוע אני לא אלמד בעל פה מה שאני רוצה. ואני מברך את כל מורי ואת כל מורתי לדורותיהם, שהם הכריחו אותנו אז ללמוד בעל פה. שכן, אני יודע את שירת דבורה בעל פה, אני יודע את שירת דוד בעל פה, אני יודע את שירת האזינו בעל פה. ומשום שבאותה עת אמרו המורים והמורות – בטוח שכשאתה תהיה בגילנו תדע מה אתה צריך לעשות, בשלב זה אנחנו נעזור לך להבין את העניין הזה. שירים של אך בתוף והס פן תעיר ושיר הציפור ושלום רב שובך ציפורה נחמדת, כל אותם דברים שאנחנו גדלנו עליהם במדינה שבדרך, הם היו דברים שליוו אותנו והם היו בהחלט המסד התרבותי שעליו אנחנו נשענו.

היום יש לנו סופרות ומשוררות בצד משוררים וסופרים. יש לנו באמת ענקי רוח וענקי יצירה וכולנו מתברכים בכם. וחשבתי שזה ראוי לי, זאת אומרת שאני ראוי לאיזו שהיא התייחסות שאני יכול לבוא ולהצטופף בצדכם, כאן בוועדה זאת, ואנחנו מאד מודים לכם בשם הכנסת על כך שבאתם הנה, לציין את הדברים שאתם נתברכתם בכישורים שאנחנו כל כך רוצים גם לעסוק בהם, אבל יכולתנו דלה, ולכן אנחנו מתעסקים יותר בפוליטיקה.

ולכם ילדים תדעו, פעם לא הייתה טלוויזיה, אתם יודעים? לא הייתה טלוויזיה. גם לקולנוע, כשהיית הולך, זה היה דבר שלא היה כל כך קל. היינו הולכים לקולנוע פעם בשבועיים. איך בכל זאת אנחנו ידענו שיש דברים כל כך נפלאים? היינו קוראים ספרים. ואנחנו לא היינו צריכים יוצרי סרטים כמו במאים ומפיקים שיביאו בפנינו את הסיפור, כי כשאני קראתי את בן חור, אני קבעתי מי הוא הגיבור ולא איזה במאי מהקולנוע קבע לי מי הוא הגיבור. כשקראתי את טרזן, או שקראתי את וינטו, או שקראתי את הסיפורים אריה בעל הגוף וכל הדברים האלה, אני קבעתי מי כל אחד ואחד מהאנשים.

אז לכן אני אומר לכם, לפני שאתם הולכים לקולנוע ולפני שאתם מסתכלים בטלוויזיה, שזה גם מותר, או היום במחשב שאתם יכולים לראות כל דבר, אתם מוותרים על דבר נהדר. תדעו שכל הספרים באים רק כדי שאתם ביכולת שלכם לסגור את העיניים ולראות מי זה שמביט בכם מתוך הספר, אלה הם הדברים הנפלאים ביותר. תקראו ספרים לפני שאתם רואים את הסרט. תקראו ספרים לפני שאתם רואים טלוויזיה. תקראו ספרים ותתרשמו מהם בעצמכם ותבנו את המשתתפים בספר, את הגיבורים בספר או את האנשים שעליהם מסופר ואת החוויה שהספר מספר בה, בעצמכם. תראו איזה דבר.

סליחה, אפשר גם לבדוק את רמת השחקנים, אחרי שקוראים את הספר.

נכון. בדרך כלל כשאתה קורא את הספר וחווה אותו, בדרך כלל שאתה הולך לסרט אחר כך אתה לא מתלהב כל כך. אתה חושב שהסרט אכזב במידה רבה.

ולכן אני בא ביום הספר ואומר לכם – אין דבר יותר נפלא מהספר עצמו. כל דבר אחר כך הוא תוצר נוסף שתחילתו והבסיס לו הם ביכולת המופלאה של האנשים הכותבים ושל הנשים הכותבות ונותנות לנו את יצירותיהן.
תודה רבה לכן, אני מאד מודה לכן. לצערי הרב יש לי גם - - -

תודה רבה לך. אם תרצה לחכות 5 דקות לשמוע איך הן מספרות על ההשפעה שלהן, אנחנו נשמח.

ברבע לשתיים עשרה אני חייב להיות בישיבה אחרת, אבל אשמח מאד.

תודה רבה. אנחנו היינו באמצע הסקירה. אז אני עוברת עכשיו לרינת הופר, שיש לך בקשה של הדובר שלי, עופר, שאמר שהוא נהנה נורא להקריא את הספרים שלך לילדים שלו. הבאנו לכאן את 'איילת מטיילת' שלך. את בכלל הגעת מעולם האיור, התחלת בעצם כמאיירת של ספרים, למדת בבצלאל ואני מאד אשמח שתספרי גם לנו מה היו מקורות ההשראה שלך, ואולי גם תספרי לנו מתי החלטת לבחור או לא לבחור, או בנוסף לאיור גם להיות סופרת.

התודעה המוקדמת שלי היא של ילדה מציירת. תמיד הייתי הילדה שמציירת, הילדה בוועדות קישוט, הילדה שהוציאו אותה מהשיעורים כדי לקשט את בית הספר. אז התודעה הראשונית שלי היא לא של כתיבה אלא של ציור. אני חושבת שהרבה מהזיכרונות שלי לגבי ספרות ילדים נורא קשורים למאיירים – שמוליק כץ, נחום גוטמן, דברים מאד ויזואליים שהיו לי בבית. וגם זה נכון שאפילו בשנות ה-60 לא היו הרבה ספרים בבתים. היו המון בני גילי שגדלו על אנציקלופדיות מצוירות מכל מיני סוגים שהכילו איורים והכילו המון מידע, וזה היה ספר שהורה הרגיש שטוב שיש בבית והילד יכול להסתכל בו גם לבד, בלי שיפריעו לו בערב. אני מאד אהבתי אנציקלופדיה שהייתה לי, שקראו לה החבר והיה לה כרך אחד שהיה מלא שירים, שכנראה רובם היו בתרגום של אנדה עמיר ואיורים שבאו מארצות אחרות, מאד מאד מתוקים וחמודים. אבל אני חושבת היו מאיירים נפלאים בארץ ועדיין קיימים, שהיו נוכחים מאד בספרות הילדים שאני קראתי.

התודעה שלי הייתה של ילדה מציירת, שגם מאד אהבה מגיל צעיר שיגידו לי מה לצייר. זאת אומרת לצייר לפי הזמנה, זה סימן היכר של מאייר. מאד אהבתי שיתנו לי נושאים ואני אאייר לפי הנושאים האלה.

ומתי החלטת להוסיף מילים לאיורים?

זה גם התחיל מאד מוקדם. אחרי שהייתי בתיכון, למדתי בתיכון לאומניות, בתלמה ילין והתחלתי לעבוד ב"מעריב לנוער". הייתה לי שם "פינת רינת" שבה ציירתי והוספתי לציורים סיפורים. אבל זה תמיד בא אצלי במחובר. זאת אומרת אני איירתי גם ספרים לאחרים, אבל התודעה שלי של הכתיבה היא מאד מאד קשורה לציור. היום למשל בשנים האחרונות ממש קשה לי לכתוב משהו בלי לדעת שאני אצייר אותו. אני חושבת שזה יהיה בלתי אפשרי נגיד לכתוב משהו ולתת למאייר אחר לאייר אותו. וכבר קרו דברים כאלה.

אני רוצה להוסיף שאני חושבת שהאיורים של ספרי הילדים נצרבו בתודעה שלנו לא פחות מהסיפור עצמו.

ואני גם חושבת שב-20 שנה האחרונות התחילה יותר-, זאת אומרת ככל שהדפוס בארץ נהיה יותר טוב, הספרים נהיו באיכות יותר טובה, יותר צבע, אז נוצר העולם הזה של ספרי תמונה לגיל הרך, שאני אוהבת להיות בעולם הזה והוא עולם שבאמת יוצר מחברים בין תמונות למילים, שמדברים ממש גם לילדים בני שנה אפילו. את "איילת מטיילת" קוראים גם לבני שנה.

גם בעיתונות הפוליטית היום בישראל, אין כתבה פוליטית שהיא מרשימה יותר מכתבה שמתלווה אליה איזה איור, ציור, מה שנקרא קריקטורה, שמבטאת את כל תוכן המאמר בצורה הכי נפלאה, יותר טוב ממה שהכותב כתב, והכותב יודע לכתוב.

כן, אפשר להתמודד. ב"הארץ" כל יום, וינדרמן היום, מה יש להגיד?

יוצא מן הכלל. היה דוש, היו אחרים. קרמן גם.

מעניין שאין לנו מאיירות קריקטורות בעיתונות. צריך לראות מה קרה עם זה.

דני קרמן היה המורה שלי. הוא האיש הראשון שאמר לי - - - המון דברים הם בזכותו. כשהייתי בת 15 הוא אמר לי – את אילוסטרטורית. הייתי באה לבית שלו, הוא היה נותן לי שיעורי בית, הייתי חוזרת מראה לו, חוזרת, מראה לו, וזה ממש בזכותו, כי לפעמים זה גם, אני למדתי בבית הספר ציור ואיך שהוא אנשים כמוני הם בין דיסציפלינות.

חכי, יש כאן עוד סופרות שהן בהרבה תחומים.

כן, ספרות ילדים היא בין, וגם איור הוא בין ציור לבין תקשורת. זאת אומרת יש מאד בין לבין והוא מאד עזר לי למצוא את הנתיב.

אני אשאל אותך שאלה אישית, מי זאת איילת? אני יודעת שכשמרים ילן שטקליס כתבה על דני גיבורי, היא כתבה לדני הילד שלה, אז מי זאת איילת?

אני התחלתי לכתוב לילדים עוד לפני שהיו לי ילדים גם.

חנן ואיילת הן דמויות ממוצעות?

הן מייצגות משהו. אני חושבת שהאמא באיילת היא מאד אמא שלי, זאת אומרת היא מאד אמא כזאת שתמיד - - -

אבל אין לך איילת בחיים שאת מכירה.

לא, אין איילת ספציפית.

אולי אפשר רק לבקש משהו, שתעשי משהו עם חברי הכנסת במליאה באיור, או בציור, איך שאתה רואה.

הקריקטוריסטים עושים אותנו יפה.

לא, משהו יותר מקצועי אני אומר.

אבל זה מה שכיף להישאר בילדים. אתה יכול להתעסק רק עם פרפרים, ציפורים וכו'.

תודה רבה. אני עוברת לאחרונה חביבה בסבב של הסופרות, רונית לוינשטין-מלץ, שאת בעצם גם כן כותבת לנוער. קראתי בביוגרפיה שלך שנולדת ביום העצמאות ושזה קצת גרם לך לבחור אולי לעסוק הרבה במדינה ובדמויות שהשפיעו על המדינה.

אני חושבת שזה באופן לא מודע, אבל זה יצא יפה.

זה סיפור טוב.

אני גם נולדתי ביום העצמאות תש"כ.

הבנתי. כי זה היה נשמע לי לא הגיוני. יפה. אז תספרי לנו מי הם הסופרים או הסופרות שהשפיעו עליך.

האמת שהספרים שהכי השפיעו עלי זה אנציקלופדיות והקנאה שלי באנציקלופדיות של החברות. כי אצלנו בבית האנציקלופדיה היחידה שהיה מותר להסתכל עליה זו האנציקלופדיה העברית. כל פעם שהגיע כרך חדש זה היה יום חג. אבא שלי היה מתיישב בראש השולחן, אבא שלי איש רוח והגות, ואז הוא היה פותח את האנציקלופדיה והקריא לנו - - -

השופט העליון מלץ, מבקר המדינה.

היה מקריא לנו ערכים נבחרים, היה מדפדף, היה בוחר איזה ערך שהיה מעניין והיה מקריא לנו. וכשהיינו רוצים לעשות עבודה, משהו, אז היינו פותחים. לחברות שלי היה תרבות, אנציקלופדיה עם ציורים וכל כך קינאתי וכל כך רציתי, זה היה כל כך יפה והכל היה מתואר שם בצורה סיפורית, אבל אצלנו הביתה לא תיכנס תרבות כי זה לא תרבותי, זה לא מספיק. אני לא יודעת אם אבא היה אומר את זה בצורה, או שזה היה כל כך ברור שלא. אז היום יש לי בבית תרבות ואני אומרת לילדים – כדאי לכם לקרוא, תראו איזה יופי, זה עם תמונה וזה, אבל זה לא.

זה לא מעניין אותם.

לא שהם קוראים את האנציקלופדיה העברית במקום. אז זה בעיקר הציורים שם, וגם מה שקסם לי מאד בתרבות זה תחומי התוכן השונים. בכל חוברת של תרבות היה קצת היסטוריה, קצת גיאוגרפיה, באמת תרבות, עושר מכל כך הרבה כיוונים.

הגרסה הראשונה לדף האינטרנט שיש בו הכל מהכל.

זו חווית הספרים שלי בעיקר כילדה. אני קודם כל מוכרחה לומר שאני מרגישה פה ילדה קטנה, עולה חדשה ליד כל הסופרות המכובדות כאן. אני יחסית חדשה בתחום, אני כותבת כ-7 שנים רק.

רק שבע שנים? זה נראה שהטביע חותם.

ואמת כל היושבות כאן בשבילי כל אחת מזווית אחרת, איזה דגם שלפיו אני כותבת, אז לכבוד הוא לי פה שהתגלשתי פנימה לידכן.

רונית, מה היה העיסוק המקורי שלך, לפני שהתחלת לכתוב?

אני הייתי מורה קודם. האמת שלא כתבתי אף פעם. כשאתן אומרות פה מגיל 9, מילדות, אז אני יותר מתחברת עם מה שחיה אמרה, אבל אני התחלתי אחרי גיל 40, לא אחרי גיל 30. והחלום שלי כילדה לא היה להיות סופרת, החלום שלי היה להיות ספרנית. זו הייתה ממש תשוקה. אני גדלתי בתל-אביב, על יד כיכר המדינה והיינו קרובים לספריית בית ליסין. היום כבר אין שם את הספרייה, אבל ספריית בית ליסין הייתה ספרייה עם ספרים עד לגובה התקרה והספרנים היו עולים בסולמות נוסעים, להוריד ספרים. והחלום שלי היה שפעם אני אסע על הסולם הזה ואני אוריד ספרים. ובאמת, להיות ספרנית נראה לי שיא השאיפות.

מקסים, פשוט מקסים. תודה רבה. בגלל שיש כאן גם בנות צעירות - - -

רק מילה אחת בשביל להרגיז את רונית. אבא שלי ואבא שלה היו בני דודים, אבל לי דווקא הרשו תרבות בבית.

טוב, אז אם במקום שאבא שלך יישן אצלם היא הייתה ישנה אצלכם, אולי גם היא הייתה נהנית קצת. בכל מקרה, הבנות החמודות שהגיעו לכאן מכיתה ג' בבית ספר מקור חיים בירושלים, הכינו לנו שאלות, נכון? יש לכן שאלות שאתן רוצות לשאול את הסופרות. ויש כאן חברי כנסת שבטח גם להם יש שאלות, אז אנחנו ניתן לבנות לשאול ולחברי הכנסת לשאול שאלות. המורה שלכן תהילה, את רוצה לבחור בנות שיספרו לנו קצת מה הן קוראות ויוכלו לשאול את הסופרות שאלות. מי רוצה לשאול?

הבנות כתבו שאלות לפני כן.

מצוין. הן מוכנות?

רציתי לשאול את גלילה רון-פדר אם גם בילדותה היא חשבה שהיא תהיה סופרת.

בילדותי רציתי להיות מפקדת חבורה. תמיד הייתי בחבורות ותמיד המפקד היה בן. אז זה היה חלום ילדותי. אני הייתי זאת שנתנה את הרעיונות לחבורה מה לעשות, אבל החלום שלי היה שאני אקום בבוקר ואני אהיה המפקדת. ממש לא רציתי להיות סופרת. יותר מזה, אני חשבתי שזה שאני יושבת בבית וממציאה סיפורים, זה בגלל שאני לא מצליחה לחיות את החיים שהייתי רוצה לחיות. אין לי מספיק הרפתקאות. כי שוב, כמו שאמרתי קודם – את המדינה הקימו בלעדי, אז מה נשאר לי לעשות? אז ממש לא חלמתי להיות סופרת.

רציתי לשאול אם גם המשפחה שלך אוהבת לכתוב?

המשפחה שלי, את מתכוונת להורים שלי?

למשפחה.

משפחה – את מתכוונת לילדים שלי?

לא.

או שאת מתכוונת גם וגם. כי יש ילדים ששואלים אותי מה ההורים שלך אומרים על זה שאת כותבת, אז אני אומרת – לצערי ההורים שלי כבר לא חיים. אבל אבא שלי כתב שירים ושירי אהבה לארץ ישראל, לפני שהוא עלה לארץ, עוד בהיותו נער בפולין. אמא שלי אף פעם לא כתבה. הילדים שלי כותבים מאד יפה, כי מה שנקרא ישבתי להם על הצוואר ותיקנתי להם כל דבר, אבל הם לא כותבים ספרות. הם סתם מתבטאים יפה, מה שחשוב לכשעצמו.

האמת שזה לא סתם.

זה ממש לא סתם, אני יודעת.

הלוואי שכל חברי הכנסת שנכנסים למשכן היו יודעים להשתמש בכלי הזה. זה לא סתם. זה חלק מהדבר שכל אחד צריך לרכוש.

אני רוצה לאפשר גם לחברי הכנסת. אריה, אתה הגעת ראשון, אתה רוצה להתחיל? יש לך זכות ראשונים. יש לך שאלה? או תשובה? גם תשובה זה טוב.

אני לא בטוח שהבנות, האורחות שלנו יתעניינו בזה, אבל הייתי באמת רוצה לשמוע את עמדתכן לסוגיה שעולה עכשיו לגבי חוק הסופרים. האם אתן בעד המבצעים שמציפים את השוק ומגיעים להרבה יותר ילדים ובוודאי במחיר הכנסותיכן, או לשמור את זה לאוכלוסייה אקסקלוסיבית יותר, ייחודית יותר, ברמת מחירים גבוהה יותר ולשלוח את הילדים לספריות?

הלוואי והם היו הולכים לספריות.

אני יכולה להתחיל?

גלילה את רוצה להתחיל? בבקשה.

אתה ממש ניסחת את זה למופת, סליחה שאני נותנת לך ציון.

אריה אלדד הוא משורר ופרוזאי.

אני יודעת, אני מכירה אותו עוד מצעירותו.

הדברים הכי טובים שכתבתי בחיים זה רצפטים לחולים.

תראה, אני נמצאת עכשיו יום יום בשבוע הספר והיכולת של ילד מבית פחות ממומצע, לצאת מהדוכן עם שלושה ספרים במאה, אין לזה תחליף. אין לזה תחליף. עכשיו, זה לא זילות הספר. אני לא רואה את זה כך. אגב, מי שהכי מפסיד מזה זה הסופרים, ומי שהכי מפסיד מזה זה הסופרים שמוכרים טוב, אני ברוך השם ביניהם ואני מפסידה מזה המון. אבל אני לא יכולה להגיד שכשאנחנו מדברים כל כך הרבה על עידוד קריאה ועושים מהלך שהוא הכי מעודד קריאה שאני יכולה להעלות בדעתי, אני באופן אישי לא יכולה להיות נגד זה. אם רוצים לצ'פר כמו שאומרים את הסופרים, יש דרכים אחרות לעשות את זה, בלי ועדות אגב, יש רעיונות אחרים.

מה היית מציעה?

אני לא יודעת. פעם אמרו לסופרים נגיד אין הוצאות מוכרות, אז שמס הכנסה יכיר להם כאחוז מסוים מזה כהוצאה מוכרת, למרות שמה סופר צריך? רק את הראש הוא צריך. היום אפילו דפים הוא לא צריך, אז הוא צריך את המחשב. צייר צריך צבעים, צריך נייר, צריך המון דברים. סטודיו וזה. אבל סופר מה הוא צריך? אז יש דרכים אחרות.

אני לא יודעת, זה נראה לי קצת מוזר שבתקופה שבה אנחנו מדברים על צדק חברתי, העם דורש צדק חברתי, ורוצים להוזיל את הקוטג', אז זה לא זילות הקוטג' אם מוזילים את הקוטג', ואני חושבת שזה לא זילות הספר, אם אפשר לרכוש את הספר. אגב, יש הרבה ילדים שאין להם נגישות לספרייה והם לא באים מתרבות של ספרייה ולכן הם לא ילכו לספרייה, ואני רואה את הילדים האלה והיום, כשהם מחזיקים שלושה ספרים והם באים הביתה, אז הם קוראים את שלושת הספרים האלה ואחר כך ממשיכים.

אז מה שאת אומרת לנו שחוק הסופרים פוגע בקריאה.

תראי, חוק הסופרים שהוא מדבר על ספרים שיצאו חדשים, אז אני לא יודעת. אבל אני גם לא רוצה להגיד במה הוא פוגע, אני רוצה להגיד מה הוא מעודד. חד משמעית הוא מעודד, אני עומדת בשבוע הספר ואגב, בשבוע הספר המחירים יותר יקרים מאשר ברשתות. אני עומדת שם ואני רואה שילד לא יוצא עם ספר אחד, הוא יוצא עם יותר כי הוא קורא אותם.

תודה.

אני חושבת שגם אם אני לא אוהבת לראות ארבעה ספרים במאה, נראה לי שהחוק הזה הוא לא הדרך הראשונה לייסד את זה. קשה לי תמיד גם עם כל ההסתכלות הזאת על הסופרים שלנו, על כל העמדה הפטרונית הזאת. סך הכל זה כן שוק חופשי וכל סופר עומד לעצמו וכל אחד עושה את השיקולים שלו ולסופרים יש גם יחסים ארוכי טווח עם ההוצאות שלהם ויש להם יכולת לעבור בין הוצאה וכן יש להם איזו שהיא עמדת מיקוח. שוב פעם, יש קשרי אמון ואם אני נגיד לא רוצה שספר יהיה במבצע אני יכולה להשפיע על זה. זאת אומרת ההתייחסות הפטרונית הזאת אל סופר כאל מישהו שלא יודע לעשות מתמטיקה, היא קצת מצחיקה. גם יש בזה איזו שהיא היתממות. זאת אומרת, נגיד מדפיסים היום מהדורות של ספרים, 2,000 ספרים.

גם אם עבדתי על ספר שנה נגיד וסופר עבד על ספר שנה והספר יצא לאור ובאותו יום יקנו את ה-2,000 עותקים, דבר שלא יקרה. ממש יעמדו בחנות ויחטפו. אז זה אומר שחצי שנה אחרי הוא יקבל על זה או 2,000 שקלים או תכפילי את זה ב-3, 6,0000 שקלים, על עבודה של שנה. בכל מקרה הוא יוכל לקנות מזה פיצה. זאת אומרת זה לא משהו שכאילו, אז יש כאן איזה משהו במתמטיקה שיש רווחים שגם אם אתה מכפיל אותם פי חמישה, לא בגלל זה אנשים כותבים כנראה. אלה שמצליחים לפרוץ את המחסום הזה, אני חושבת שאני ביניהן וחלק מהסופרות שפה הן ביניהן, אז יש להן כן איזו שהיא עמדה של קשר ארוך, של אמון, של מיקוח, של יכולת לנהל חוזה אישי, שזה כבר משהו אחר. ויכול להיות שחלק מהדברים שאני עושה תומכים אולי בסופרים צעירים, כמו שאני הייתי צעירה אז תמכו בי ואולי הוציאו ספר שלי במחיר שהיה במחיר הפסד וכן הוציאו אותו לאור. זאת אומרת נגיד ספר שהוא יקר וכן הוציאו אותו ואולי רווחים של סופר אחר מימנו אותו. יש כאן איזה שהוא שוק. הייתי רוצה לראות שספרים לא נמכרים ב-25 שקלים, אבל גם לא הייתי רוצה לראות ספר ילדים נמכר ב-80 שקלים.

שזה מה שקורה בדרך כלל.

אין לזה סיבה. מחירי הדפוס ירדו, המון מחירים. אין סיבה שזה יקרה. למשל זה היה נחמד אם המבצעים לא היו בהכרח 4 במאה, אלא פר ספר אולי. או למשל שתהיה יותר אחידות של המחירים, אבל בטח לא בצורה של חוק, כי החוק תוקע את כולם ולא נותן אפשרות - - -

ולמה לא הרמתם קול צעקה בעצם? הכנסת עושה מהלך פטרוני שהוא ממש מפריע לכם בעצם.

אבל אני רואה שאחוז גדול, זאת אומרת המון סופרים כן בעד החוק, אז אני - - -

אבל אלה בעיקר סופרים שמוכרים בכל מקרה. בוא נדבר על עמוס עוז ועל אחרים - - -

הם לא נמצאים בארבעה במאה.

לא, לא, עמוס עוז כן נמצא בארבעה במאה. אני יכולה להגיד לכם, השבוע הלכנו עם הילדים, גם קניתי את בן חברים וקניתי גם ספרים אחרים, זה גם בארבעה במאה. אבל בסופו של דבר וסליחה על ההתפרצות, אני באה מבית שאחד הדברים שלי כילדה נתנו לי את המעוף, אז גלילה אני גם חייבת להגיד על הסיפור של ציון, שהוא בכלל חשף אותי לעניין הזה של אומנה ומה זה אומנה.

הוא גם בא מבית שאן.

ובא מבית שאן, זה משהו שמאד דיבר אלי. אבל הנושא הזה של ספרות לפעמים זה הכרטיס כניסה של ילדים לעולמות אחרים, בעיקר כאשר הם מגיעים ממקומות קשים. מה הסיכוי של ילד מבית שאן באותה תקופה להפליג למחוזות אחרים ולדמיין וממש להרגיש כמי שנכנס לתוך הספר, הוא חש את זה. אני חייב להגיד שיש לי שתי בנות שהן כבר קוראות באופן עצמאי. אחת מהן היא ממש תולעת ספרים. אני גם עושה לה לפני כן מן בדיקה של ספרים שאני מביאה, כי היא כבר קוראת ספרים מאד מתקדמים, אז אני צריכה לקרוא את זה קודם כדי לבדוק שאין שם מסרים או חומר שצריך לעבור איזו שהיא צנזורה, וזה משפיע עליה מאד גם בשפה היומיומית, כמו שהבת שלי הגדולה אומרת עליה שהיא חופרת, כי היא מביאה את הסיפור מסביב. היא רוצה לספר חוויה, אז איך העצים נראו, איך הרוח נשבה, איזה ריחות היו באוויר, כדי להגיד שאכלנו אצל סבתא איזו שהיא ארוחה ובדרך היינו צריכים לנסוע. זה באמת מעשיר את הלשון.

אני חושבת שאנחנו צריכים לחשוב על אותן אוכלוסיות חלשות, שללא המבצעים האלה, וקחו למשל אימהות חד הוריות ואחרות שחיות מהכנסה - בשבילן זו חגיגה. זו חוויה לאמא ולילד שהם הולכים ביום כזה. אני יכולה להגיד לכם, הילדים שלי חוסכים למשל, כדי שהם יבינו מה הערך, זה מכסף שלהם, הם הולכים ובוחרים. והמקום הזה, שהם יושבים בין המון המון ספרים ומתחילים לקרוא את התקצירים ולבחור איזה ספר יכול לעניין אותם ואיזה לא, אני חושבת שיש לה ערך מוסף, וסליחה אם זה בא קצת על חשבון הסופרים, אבל בסופו של דבר סופרים שלא נמצאים, שגם ככה מוכרים, שהשם שלהם מוכר עוד לפני היצירה שלהם, בלי חלילה וחס לזלזל ביצירה שלהם, צריך לזכור שלפעמים זה כרטיס הכניסה של הסופרים לעולם הקוראים. שללא המבצעים האלה הקושי שלהם להגיע למדפים ולקנייה באמת ולציבור הקוראים, הוא יותר קטן. וכמו שאמרת, אני גם חושבת שלסופרים יש מספיק את האינטליגנציה כדי להחליט מה מתאים לי ומה לא מתאים לי ועל מה אני הולך ועל מה אני לא הולך. יש דרכים אחרות, כמו שאנחנו מעודדים מצוינות ונותנים כל מיני מלגות ואחרים, ובסגנון אחר כדי לצ'פר סופרים וסופרים מצטיינים וכדומה. יש אפשרות לעשות את זה, אבל בואו לא נפיל על הדרך את הילדים שמבחינתם - - -

אני רוצה לאפשר - - -

רגע, אני רוצה להגיד לך שאני כן דיברתי עם שרת התרבות ואמרתי לה שאני עומדת ורואה איך קונים את תום סויר. עכשיו יצאו תרגומים. יש כאלה שאומרים אם כבר שלושה או ארבעה במאה, ניקח את הכי עבים. אז הם לוקחים, כי זה יותר משתלם. אז הם לוקחים קלאסיקות.

אני מוכר לומר לכן שאני עד היום מתלבט בעניין זה. אפילו לפני שהגעתי הנה הייתה לי שיחה עם הוועדה ששוקדת עכשיו על כל הנושאים של הגבלים עסקיים וכל הדברים שצריכים לרסן אותם במשק, מבחינת היכולות להשקעות והיכולות להשתמש בכספי הציבור לצורך מינוף ודברים כאלה או אחרים. צריך להבין שהמערכת, כאשר היא מדפיסה ספר, ה-200 ספרים הראשונים הם שעולים את ההוצאה העיקרית. לאחר מכן כל ספר הוא רק נייר וכריכה, הוא כבר לא הוצאה. הכל נבלע באותם 200 עותקים ראשונים, או 200 או 2,000, אני רק אומר את זה לצורך הצגת העניין.

אני תמיד, אתה יודע, פעם היו אומרים חתימה של בן גוריון. כשאנחנו היינו ילדים אז היינו הולכים על יד הכנסת בבית פרומין, לאסוף חתימות מחברי כנסת שיוצאים. אז היינו יודעים שחתימה אחת של בן גוריון זה חמש חתימות של בורג. הואיל והילדים נמצאים פה ואני לא רוצה לחנך אותם כבר לדברים שהם מעבר ליכולת אפילו של הילד הכי נפלא לדמיין ולייצר במוחו, אלה הם דברים שהם ילמדו תוך כדי החיים. השאלה באמת איפה אנחנו מותחים את הקו בין כמות לאיכות, האם כמות הופכת לאיכות. העובדה שילדים מתוודעים לספרים היא חשובה ביותר, אבל לא הייתי אומר – אני אקרא את שלושה כהן ווילד, תמורת מארק טווין אחד. לא היה דבר כזה אצלנו. או שלושה קרל מאי לעומת חיים נחמן ביאליק אחד.

השאלה היא למה לבודד דווקא ספרות. למה אפשר למכור דיסק של מוסיקה ב-10 שקלים?

את צודקת במאה אחוז. לכן זכויות היוצרים הם גם דברים שצריך להגן עליהם. אני עדיין ממש אומר לכם, לא גיבשתי עמדה. אני מאד מעריך את שרת התרבות ואני מעריך את ראש הממשלה, אבל בכל זאת, פעמים אתה חושב ויכול להיות שאתה צודק ויכול להיות שאתה גם לא צודק. מי שמכן מתפרנסת מהספרות היא לא תוכל להתפרנס מדבר אחר, מלבד היכולת שלה לשווק את יצירתה. אני חלילה לא אומר מרכולתה, אבל מבחינת הכסף – זה דבר שבלעדיו אָין. זאת אומרת, אם היינו באים ואומרים שאנחנו יוצרים איזה שהן חצרות שבהן מסתופפים אמנים וכותבים את המוסיקה הכי טובה, אבל הם שייכים כל אחד לדוכס אחר וכולנו פטרונים הופכים, זה דבר חמור ביותר אם תהיה צנזורה כזאת או אחרת על היצירות. ואני חושב שהדרך היחידה של סופר להתפרסם, או לפרסם, הוא יכול להיות פרופסור גם, לעסוק מלבד ביצירותיו הנפלאות, כפי שהן באות לידי ביטוי פעמים רבות מעל במת הכנסת, ואני ממש נפעם, אני מתפעל. אני הכרתי את אבא שלו ואני אומר תשמע, אבא שלו היה. אתה יודע, אנחנו ראינו את הסרט של ההורים והבנים כל אחד, סרט שהיה מועמד לאוסקר.

איזה סרט? הערת שוליים?

הערת שוליים, נו בוודאי. כל הדברים האלה, ההורים שלנו כשלא יכלו להתפרנס מספרות, אז היו נהיים גם רופאים או פרופסור באוניברסיטה, אתה מבין?

פשט הדחק.

פשט הדחק.

אבל קפקא היה פקיד וכתב את מיטב היצירות.

אין ויכוח, אבל הוא התפרנס כפקיד. הוא התפרנס לא טוב, אבל הוא התפרנס כפקיד. פה אנחנו מדברים - - -

תראי מאיזה דיכאון הוא כותב.

דרך אגב, פושקין גם עבד.

אני בטוח. עד שהלך לדו-קרב אז הוא עבד. לכן אני אומר, הדברים האלה, אני מזמין אתכם לבוא לדיון הציבורי שיתקיים פה שהוא באמת דיון חשוב ביותר.

אני ממש מודה לחבר הכנסת אלדד שהעלה את הסוגיה הזאת, כי חלק מההצדעה שלנו לכן זה לא רק להתמוגג בנוסטלגיה, אלא גם לשאול בעצם איך אנחנו יכולים לקדם את הסופרים העבריים.

אני חשבתי שרק על זה נדון פה היום. לא ידעתי שיבואו ילדי בית ספר, אז אני מודה לך שאתה בכל זאת העלית את זה. אני מתנצל שאני מישיבה מרתקת זו צריך להתנתק, אבל מה אפשר לעשות?

כמה אני מתנצל.

תודה רבה שכיבדתם אותי. לכו לענייני היום שלכם. אני ממש שמחה באמת שהנושא הזה עלה. אני אמשיך את הדיון הזה גם לאפשר כמו שאמרתי לבנות לשאול וגם לחברי הכנסת. תודה גם לך, אורלי על ההערה החשובה. את רוצה להעיר את ההערה שלך?

בהקשר הזה.

כן. רק אחרי שעינת תשאל את השאלה שלה, אני באמת אוסיף את השאלה שלנו – מה אפשר לעשות לא בסגנון של חוק הסופרים, כי אני מבינה שזה באמת מפריע לכן כי זה פוגע ברצון שלכן שילדים יקראו את הספרים. מה אפשר לעשות כדי כן לתגמל סופרים. אני מוסיפה הערה נוספת, כולכן סופרות מפורסמות, כבר אפשר להגיד את זה על כולכן.

לכן זה לא פוגע בנו.

אולי הסופרים הצעירים שזקוקים לסוג מסוים של פריצה תודעתית, אולי בהם זה פוגע אפילו יותר.

תודה רבה ותודה לכן. כיוון שהחוק אמור להגיע לוועדת החינוך והתרבות והחל ממחר אני גם יושבת ראש הוועדה, אז אני גם אשמח לשמוע אתכן, כי אגב ביום חמישי בערב בתשע בערב אנחנו עושים ישיבה חגיגית של הוועדה בשבוע הספר, בנושא הזה, בהשתתפות סופרים בכיכר רבין. אני חושבת שהדבר שהחוק הזה כן מביא זה שיש התעניינות גם ציבורית וגם של הכנסת, ב-איך להגן על הספרות העברית. ואני חושבת שצריך להבדיל בין ההגדרה שאנחנו רוצים להגן על ספרות עברית ועל יצירה עברית מתחדשת ועל סופרים צעירים; ואנחנו רוצים להגן לא על הוצאות ספרים כארגון עסקי, אבל על נקרא לזה יצירה עברית שקיימת בתוך הוצאות הספרים, וצריך להבטיח שהיא תמשיך להתפרסם ככל הניתן. ובמקביל, ערכים של נגישות הספרים לכולם ושכמה שיותר - - -

השאלה היא, אם באמת אנחנו נוריד את הרשימה של הסופרים הישראלים מהארבעה במאה, בסופו של דבר מי שיתפוס, הרי ואקום לא יהיה, הרי מי שייכנס לשם אנחנו נעודד ספרות זרה. כי בסופו של דבר אם יש תחרות למשל בין צומת ספרים, סטימצקי ואחרים, אז ימצאו איך למשוך את הקוראים, רק שאותם קוראים לא יקראו את החוויות של אותם סופרים שמדברים עליהם ומביאים את החוויות המאד מיוחדות שלנו פה. אנחנו נעודד ספרות זרה וזה יהיה הפסד לכולנו, אני חושבת.

טוב, זה נשמע כאילו כולם כאן בקונצנזוס נגד חוק הספרים.

לא, אני לא אומרת נגד החוק. אני רק אומרת, אנחנו צריכים להבדיל בין המטרות שאנחנו רוצים להשיג והאיזון ביניהן של הנגישות לקריאה וכל הדברים האלה, לבין המנגנון. ואני חושבת שאנחנו יצרנו מן חיבור כזה של בין המטרות לבין המנגנון.

חיבור קומוניסטי קצת.

אז ההישג הוא שאנשים מסכימים היום על המטרות ועל הצורך להשיג אותן. איך בדיוק יהיה המנגנון, האם להגן שנה על מחיר, האם מלגות, האם שכר מינימום, האם הכרה. אני חושבת ששאלת המנגנון צריכה להידון בנפרד מההסכמה על המטרות וצריך פשוט לבדוק את המנגנון, לא ברמה אידיאולוגית אלא האם הוא משרת את המטרות – כן או לא.

תודה רבה. אני חוזרת שוב בהמשך, כמו שאמרה חברת הכנסת וילף, אנחנו רוצים כולנו לקדם את הסופרות העבריות והמנגנון כאן לא ברור. אולי יש לכן מנגנון אחר להמליץ לכנסת איך לעזור לסופר העברית. או רונית, או רינת, או דתיה או חיה שעוד לא דיברו.

אני חושבת שקרנות ופרסים. אני חושבת שבסך הכל אם מסתכלים על עולם התיאטרון, עולם הקולנוע, אז יחסית לספרות, אני בטוחה גם שכמותית יש פחות כספים שניתנים לקרנות, לתמיכה בסופרים, הוצאה לאור אולי של פרויקטים שהם יוצאי דופן. אז אולי בצורה הזאת ולא בצורה של התערבות בשוק שכן חלים עליו והוא כן שוק תוסס וחי ובנוי כן על חוזים אישיים והסכמות. וגם באמת תמיד נשאלת השאלה של למה דווקא הספרות נראית כך. למה מוסיקאים צריכים למכור דיסק ב-10 שקלים ועל זה אף אחד לא ידבר. איפה אתה מעביר את הגבול. למה מעצב ישראלי ימכור שמלה ב-40 שקלים, למרות שהוא עבד עליה חודשים ואיפה אתה מגדיר. למה דווקא ספרות היא פה ומוסיקה היא פה. איפה אתה חותך את הגבול וכיוון שהגבולות הם ערטילאיים קצת, זה כאילו מטיל על הסופרים איזו שהיא עמדת קדושה כזאת, שאני אישית לא מרגישה איתה נוח. אז זה גם לא משהו שאתה רוצה לעודד.

מבחינת הבנות החמודות. אני בטוחה שהנושא הזה הוא נושא שקצת מוזר לכן, כי אתן לא מכירות אותו. הן באו כדי לשמוע סיפורים ובאו כדי לשמוע סופרות. אז הפכנו את זה לדיון אקטואלי, בצדק. אני חושבת שהנושא הזה הוא מאד חשוב. אני אעשה הפסקה מתודית בכל זאת, כדי שהדור הצעיר כן יוכל להנות מהשאלות.

תרשי לי להעיר משהו?

כן, ממש הערה קצרה.

אני לא חושבת שצריך לעודד את הכתיבה. אנחנו עם הספר לא בגלל שאנחנו קוראים הרבה, אלא בגלל שכל אחד כותב ספר היום. צריך לעודד את הקריאה, אבל לא את הכתיבה. כולם כותבים.

אז גלילה, אני בעצם שומעת בדברים שלך שיש זילות של כתיבה.

אני לא אומרת זילות. אני אומרת הרבה כותבים וזה יפה מאד שהרבה כותבים.

לא, אבל אולי באמת הרמה של הסופרים, שכל אחד חושב שהוא סופר, אולי צריך - - -

תשמעי, מה אנחנו יודעים מה זה רמה? כשאני באתי להוציא בפעם הראשונה את כתב היד של הספר "אל עצמי", אז קיבלתי מהוצאה גדולה ומכובדת במדינת ישראל, מכתב שככה לא כותבים ספרים. אז מה אנחנו יודעים מה זה רמה? מי קובע מה זה רמה? מה שהיום רמה נמוכה מחר הוא קלאסיקה.

מיץ פטל היה אותו דבר.

באמת?

אותו דבר.

מה אמרו לך על מיץ פטל?

העורך קיבל מכתב נזיפה מהמערכת, איך אתה הוצאת את הספר שיכניס את ההוצאה שלנו לגירעונות כאלה. כן, עושים טעויות.

מדהים.

ראה ערך הארי פוטר, הרי זה אותו סיפור.

אני קודם אאפשר לבנות. רק שתי בנות ישאלו ברצף שאלות ואז אנחנו נחזור לדיון הכללי. השואלת הבאה שתציג את עצמה, גם תספר לנו איזה ספר ילדים היא הכי אוהבת.

הרסת אותה. תגידי שהיא לא חייבת.

איך קוראים לך?

אביה.

אז את לא חייבת. את יכולה לשאול את השאלות.

דבר ראשון רציתי לשאול גם את גלילה רון פדר.

רגע, אתן יכולות לשאול את כולן, לא דווקא מישהי מסוימת.

אבל יש לה שאלה מסוימת.

מה השאלה?

רציתי לשאול איך תרצי לקרוא לספר הבא שלך.

יש ספר בדרך?

עכשיו מתחילה לצאת לאור סדרה חדשה שלי, סדרה גרפית עם איורים ובועות דיבור בכל עמוד והפעם היא ההיפך ממנהרת הזמן. מנהרת הזמן הילדים של היום חוזרים אחורה בזמן לכל מיני אירועים. אז פה ילד מתקופת התנ"ך מגיע לתקופה שלנו, כי בעולם המתים יצאו במבצע של נופשונים וטיולים מאורגנים ודילים, להגיע לעולם שלנו. והוא מסתכל על החיים שלנו, שלכם, של הילדים, מזווית של תקופת התנ"ך, והרבה דברים מאד מצחיקים אותו.

זה אדיר.

לסדרה הזאת קוראים השקופים, כי רוחות רפאים בבסיס שלהן הן שקופות.

וואו, בנות, גמרתן לה לחשוף כאן מידע ממש חשוב. כל הכבוד. עוד מישהי מהבנות, הבאה בתור?

יש לי עוד שאלה. האם בעצם הסופרות ימשיכו לכתוב עוד הרבה זמן.

את שואלת אותי?

את מי שרוצה, זה פתוח.

אני אישית לא יכולה להפסיק. זו גם עמדת מיקוח רעה מאד וזה לעולמים יישאר, שיוצרים רוצים להמשיך ליצור בכל תנאי בעצם, וכמה שאתה לא תנסה להתמקח על מעמדך הכלכלי בעולם, הצד השני יודע את זה. אז זה שאי אפשר, זה כוח. מי שחשוב לו ליצור אני חושבת שזה כוח מאד חזק וזה לא משהו שאפשר לנהל אותו או לסגור אותו. זה גם השמחה שבזה והקושי שבזה.

אני רוצה לאפשר לחברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי שביקשה.

קודם כל רציתי להודות ליושב ראש הוועדה שיזמה את הדיון והזמינה לכאן סופרות, שבטח מאד עסוקות ועוד בשבוע הספר במיוחד, כשצריך להיות בדוכן ובעצם נוכחת ולראות את כל האנשים שמגיעים ולחתום על ספרים. בדרך כלל סופרים, עד כמה שאני מכירה את העולם הזה מחוויה אישית, תוך היכרות עם כמה סופרים שהם בעצם היו האנשים שלימדו אותי עברית. ריקה ברקוביץ היא אחת מהן, שהיא גם סופרת ילדים, ובזכותה בעצם אני הכרתית את הסדנה לכתיבה ואחד הבנים שלי אפילו היה עם הסיפור שלו בספר לכבוד 60 שנה לארץ ישראל, בספר הסיפורים של ילדי ישראל. זה באמת היה כבוד גדול גם להיות בטקס מסוג זה.

אני מכירה שבעצם מה שאתם עושים אתם כותבים, יושבים בבית וכותבים. כשאת אמרת, גלילה, שבעצם מה צריך סופר – הוא כבר עט ונייר לא צריך, אבל לדעתי הסופר צריך חוויות בשביל לכתוב וללמוד הרבה דברים. וגם לפעמים הרבה מאד סופרים מגיעים למקום מסוים בשביל לראות אותו, אז גם הוצאות דלק זה גם סוג של חוויה. כשאתה עוד מערבב סיבוב בין לאומי, אז מן הסתם אתה גם צריך כרטיס טיסה להגיע למקום וגם מלון. ובעצם רוב הסיפורים הם עדיין השקעה וצריך באמת לבדוק מבחינת החזר מס, שאני לא ידעתי שאין לכם החזר מס על הוצאות, כמו אצלנו בזמנו, כשעבדתי בשואו ביזנס, אז תמיד נגיד ביגוד או נעליים, כשאתה צריך לצאת מהבית, זה גם הוצאה. אתה לא יכול להגיע לדוכן לחתום על ספר ולהיות לבוש במשהו מאד פשוט. איך אתה נראה – ככה אתה גם מתקבל בעולם מסוים של אנשים שיכולים גם להשקיע בפרויקט הבא.

כן, הבגדים שלך הם בגדי העבודה שלך.

בהחלט, ולא צריך הרבה לצאת, מן הסתם. תלוי באיזה מקום. אז אני רציתי להעלות את הסוגיה הזו מבחינת ההוצאות ולבדוק את זה מבחינת החקיקה, כהצעה אפשר לעשות את זה כחקיקה משותפת.

מה, על תחקירים לפני ספרים בעצם?

זה גם.

לפי דעתי זה קיים. צריך אולי לשכנע קצת את מס הכנסה ואולי קצת להתמקח, אבל עקרונית - - -

יש איזה רואה חשבון של אגודת הסופרים שהוא כל הזמן מייעץ בתחומים האלה.

לפעמים עבודה על ספר היא ממושכת ויכולה להימשך שנתיים ואז הכסף יבוא בבת אחת והמס ישולם בסוף השנה הזאת, למרות שעבדו על הספר שנתיים.

יש כל מיני הסדרים שאגודת הסופרים מטפלת בהם.

בהחלט יש הרבה פרצות ששם אפשר לטפל.

אפשר לבדוק את זה באמת כאופציה לחקיקה או תקנות לחוק קיים, כי לדעתי למשל אני מכירה כמה סופרות מרוסיה, שיש להם צוות של תחקירנים, צוות שעובד בשבילם. יש שלושה אנשים מינימום שעובדים בשביל ספר אחד.

בנושא אחר. מבחינת הדיגיטציה של ספרים. גם בכנסת הזו אני הובלתי את אחד הנושאים החשובים, בגלל שגם כאמא הייתי מעורבת בו, זה נושא של ספרי לימוד לילדים בבתי ספר, שזו גם הוצאה מאד גדולה להורים, תקציב מאד של משפחה.

צריך שלושה במאה לספרי לימוד.

הלוואי. ואני כאן רוצה לברך, זאת הזדמנות בשבילי לברך את חברת הכנסת עינת וילף. מחר יש לנו טקס בוועדת החינוך, התרבות והספורט, של החלפת ראשי ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואלכס מילר מסיעתי פורש ונכנסת לתפקיד עינת וילף. ואני עכשיו בהזדמנות הזו מברכת אותך, ואני מצפה מאד שאנחנו נשים את הנושא על סדר היום הלאומי של הכנסת, לבדוק גם את מחירי ספרי הלימוד וגם את המחירים של הספרים.

תודה רבה, אבל לא נערבב שמחה בשמחה.

לא, לא, אבל זה מאד קשור. אני לא מערבבת, זה מאד קשור כי זה גם ספר וחוויה של ספר.

עוד דבר קטן, הדבר השלישי. מכיוון שהעולים רץ מבחינת הטכנולוגיות וההזדמנויות והאפשרויות, אני אישית משתמשת הרבה בספרים דיגיטליים, וגם בספרים לשמיעה, מכיוון שבעולם המודרני, אצל אימהות. אורלי לוי, הופתעתי ממך לשמוע שאת הספקת לקרוא את הספרים לילדים, לפני שהילדים קראו את הספר. אני אישית לא מספיקה כאם לשמונה ילדים.

אני קוראת מהר.

לא, תלוי מה כל אחד עושה אבל זה לא פשוט לאמהות לתפקד, ואני מציעה לכם לעשות מן בדיקה משותפת ולהקליט כמה שיותר ספרים גם לשמיעה. אין הרבה ואני בדקתי את השוק. אני חולה על הורדות ספרים לשמיעה והרבה מאד ספרים של רם אורן למשל, ספר המטכ"ל הוא בשמיעה ויש עוד אגדות של אנדרסון מוקלטות על ידי עמליה, העיתונאית מידיעות אחרונות.

יש עכשיו מפעל כזה – ספר קלטת.

כן. אז אני גם מציעה לבדוק ברמת הפיקוח, שתהיה לכם אופציה, שלא יהיה קרטל כמו שיש לנו בהוצאות ספרי הלימוד, אלא שתהיה לנו עוד אופציה של כמה חברות, שיוכלו להציע לכם שירות של הקלטת הספרים שלכם. למשל הספר חמישה בלונים, זאת חוויה באייפד שהיא חוויה לא רק של שמיעה, גם נגיעה. ואז הילד הקטן בן ה-3, על פי הספר הזה למד את כל הצבעים בעל פה, בגלל הבלון שהתפוצץ. אבל הוא היה אדום או ורוד ושאר הדברים. אז את החוויה הזאת אפשר לעשות כחוויה של לימוד קריאה, עידוד קריאה וגם לימוד בעתיד של הנושא.

תודה רבה על ההערה. בנות צעירות, יש לכן טלוויזיה בבית?

כן.

מה עדיף – לקרוא ספר או לראות טלוויזיה?

לקרוא ספר. לראות טלוויזיה.

אני רוצה לספר לכן. אתן מכירות את התכנית פרפר נחמד?

כן.

יש כאן אישה מקסימה שקוראים לה דתיה בן-דור, שהיא כתבה הרבה מאד שירים לתכנית הזאת וגם סיפורים שהקריאו בתכנית הזאת. אני חייבת להגיד לכן שבדרך כלל מציגים את התחרות בין הטלוויזיה לבין הקריאה, אבל פתאום בביוגרפיות שלכן ראיתי שהרבה מכן מאד נעזרו בכלי החשוב הזה שנקרא טלוויזיה. אז אני רוצה לשמוע מכן, ואולי נתחיל ממך דתיה. קודם כל תספרי לנו קצת איך היה החיבור הזה בינך לבין פרפר נחמד. אני יכולה להגיד לך שהרבה מהספרים שלך אני הכרתי דרך התכנית הזאת, ועד היום יש לי אחיינים, אז הם צופים בזה דרך יוטיוב וכל מיני אמצעים טכנולוגים אחרים. תגידי לי את מה את חושבת על איך אנחנו מעודדים קריאה וגם מצד שני מכבדים גם את הטלוויזיה, שהשתלטה על חיינו, או היום אולי זה כבר האינטרנט.

אני רוצה להגיד לך שאני ממש מרגישה אסירת תודה לתקופה שאני חיה בה. כי פשוט היא מזמנת לי כל כך הרבה כלים וכלים כל כך מבורכים, שיש בהם פוטנציאל וכל החכמה היא להשתמש בפוטנציאל שישנו בכלי ולא להשתמש בכלי ככלי. אמנם אומרים שהמדיום הוא המסר, אבל אני לא מאמינה בזה, דרך אגב. אני מאמינה שהתוכן הוא המסר ולא המדיום הוא המסר. זאת אומרת טלוויזיה זה לא טוב וזה לא רע, זה תלוי מה אתה מכניס לתוכה . זה בסך הכל כלי. וזה באמת היה האתגר הגדול שלי, כשהתחלתי לכתוב לטלוויזיה. דרך אגב, התחלתי לכתוב בקישקשתא, לא בפרפר נחמד. ובכלל אז אנחנו בארץ המצאנו את הכל. המצאנו את הטלוויזיה, המצאנו הכל וגם המצאנו אז איך כותבים בכלל טלוויזיה לילדים. ולמזלנו הטוב, הטלוויזיה לילדים נמסרה אז לידיה הנאמנות של הטלוויזיה החינוכית ולא הטלוויזיה המסחרית, כי אם הטלוויזיה שלנו הייתה נולדת וצומחת בטלוויזיה המסחרית – אז אוי לנו.

אז באמת נוצרו פה איזה שהן אושיות ראשוניות של טלוויזיה לילדים, מאד מאד טובות ומשובחות, שדרך אגב למרות שיש היום זילות בילדים ובתכנים לילדים, מה שכן נותר מהטלוויזיה של אז, נותר קנה המידה. הטלוויזיה החינוכית יצרה איזה שהוא רף שעד היום כל מה שנוצר היום לילדים משווים מיד לטלוויזיה החינוכית. זה בעיני כבר דבר מאד חשוב, כי ברגע שיש לך איזה שהוא קנה מידה להשוות אליו, אז אתה יודע מה טוב ואז אתה גם יודע מה לא טוב. כי אם אין לך את הטוב, אז אתה לא יודע שהלא טוב הוא לא טוב.

אז זה באמת היה האתגר שלי כבר בקישקשא. והאתגר היה, הרי הכתיבה לטלוויזיה היא כתיבה רב תחומית.

והיום יש את זה ב-HOT VOD, אז אפשר לחזור ולראות.

נכון. עכשיו, הכתיבה שלי, בכל אופן כך התייחסתי אליה, לתכניות ילדים חינוכיות בטלוויזיה החינוכית, היא למעשה כתיבה רב תחומית. אתה גם מחנך, אתה גם צריך להיות איש משכיל, גם איש קורא, אתה צריך גם להכיר ולהבין בילדים ולהיות מורה ומחנך, ולדעת פסיכולוגיה התפתחותית של הילד ולהיות מחובר לילד וכו' וכו'.

ואני מוסיפה עוד משהו שהוא התחום הראשוני שלך – המוסיקה.

כן. אבל אני רוצה להוסיף עוד. אתה צריך להיות מצוין בלשון העברית, כמובן ויש הרבה מאד התמודדות גם בכתיבה לטלוויזיה, התמודדות לשונית. באיזו מדיניות שפה את צריכה לנקוט, מתי להשתמש בסגנון שהוא רלבנטי לך נניח מבחינת הדרמה, אבל אולי יש פה איזו שהיא בעייתיות מבחינת התרבות או מבחינת השפה כערך. הרבה מאד התלבטויות.

ונכון, יחד עם זה אני באמת באתי מתחום המוסיקה. ודרך אגב, אני לא מבדילה בכתיבה שלי בין הכובעים השונים, אם אני כותבת ספרות או שיר או תסריט, או מחזה או מוסיקה, הכל בא מאותו מקום. זאת אומרת שואלים אותי איך אתה יכולה גם לכתוב מנגינות וגם דברים אחרים. בשבילי לכתוב מנגינה או לכתוב את המילים שלה – זה אותו דבר – אין בין הדברים האלה הבדל. ולהיפך, ולכן אני גם אדם מאד של היי-טק, של טכנולוגיות, מאד מאד. אני רק מצפה כל יום לטכנולוגיה החדשה שתבוא ויהיה לי צעצוע חדש לשחק בו. ובאמת עכשיו אני מאד נלהבת מהמדיום של האפליקציות, כי אני חושבת שיש בהן פוטנציאל נפלא. ולהיפך, הרי האייפד היום זה כלי של ילדים.

אנחנו משתמשים בזה.

אתם כן, אבל ילדים?

הילדים עוד יותר, זה לגמרי נכון.

זה אמור להיות כלי אינטואיטיבי.

זה של הילדים היום. זה הכלי של הילדים. אז אם הוא כבר בידיהם והם אוהבים אותו, הוא יוצא מן הכלל, הוא נפלא.

אז את מוכנה לוותר על חווית הדפדוף והכריכה?

קודם כל איזה חוויה זה דפדוף?

אגב, אני יכולה להעיד מהבית שהם אוהבים גם וגם. את דירה להשכיר הוא אוהב לדפדף והוא אוהב לעשות גם באייפד, בשניהם.

בדיוק. אז אני רוצה להגיד לכם ככה, הטעות היא של האנשים השמרנים, אולי הקצת טכנופוביים, שאומרים לא, אני צריך את הריח של הספר והדפדוף.

תחשבי על זה שכשהתחיל הדפוס אז גם זה היה איזה מן מהפכה.

נכון. ראו בזה קללה לאנושות, בוודאי.

בכלל, הספר היה על אבן.

בעצם אולי עוד 5 שנים אנחנו בכלל נדבר על ספרים אלקטרוניים וכל הארבעה במאה - - -

לא, אני לא בטוחה. אחד, הוא לא במקום השני. זאת אומרת הוא לא מחליף ולמי שירצה את חווית הדפדוף אז יהיה לו את הספר. לפי דעתי בסופו של דבר באמת החוויה האלקטרונית תנצח, כי גם שם יש חוויה. יש שם חוויה נפלאה, ואתה כיוצר צריך ליצור את החוויה. זאת אומרת זה לא מספיק שיש לך איזה גימיק שכשאתה לוחץ על משהו אז הוא מסתובב או משמיע קולות. העניין והחכמה היא באמת להשכיל להשתמש במדיות האלה בצורה מושכלת, לא כגימיק, ואני בהחלט מתכוונת לעשות את זה. אני בהחלט כבר בונה.

אז בעצם את חיה בעולם שבו הספרות היא ממש לא הדבר הגבוה הזה שעושים כשיושבים עם הספר, אלא זה חלק מעולם טכנולוגי שלם - - -

לא, הוא גבוה בכל מקרה. הרי תפקידה של הספרות להיות גבוה, לרומם.

בזכות הסיפור, מה שבתוך הספר.

הספרות היא הספרות. הספרות היא הבית הרוחני בעצם.

בכל זאת הערה קטנה. את מכירה את זה שהיום הטלוויזיה המרכזית שמנהלת את חיינו היא טלוויזיה מסחרית ולא טלוויזיה חינוכית.

רע מאד.

רע מאד. אז מה את היית ממליצה כדי שהחיבור היפה שהיה בעבר לפחות, לפני 20 שנה, בין טלוויזיה לספרות, ימשיך להתקיים? היית מעצימה את הטלוויזיה החינוכית או שהיית מעודדת יצירה - - -

תראי, הייתי מעצימה את הטלוויזיה החינוכית, אבל שהטלוויזיה החינוכית תואיל בבקשה לחזור אל המנדט שלה.

זה לא יעזור.

אז זה לא יעזור, כי יש מגמות שאתה כבר לא יכול ואין כבר דרך חזרה וזה בלתי הפיך.

זה שוק חופשי.

הטלוויזיה החינוכית זה לא שוק חופשי.

לא, השוק הוא חופשי. כשאני הייתי בוועדה שרצתה לסגור את הטלוויזיה החינוכית, ראו שטלוויזיה החינוכית יש בערך 0.2 רייטינג וזה הולך ויורד וזה לא יעזור שום דבר. בגלל שמי שיכול להעביר ככה, ברגע שיש לו שלט, אז הוא מעביר לאן שהוא רוצה.

האמת שיש יוטיוב עכשיו, וברוב התוכן הילדים גם צופים דרך היוטיוב. אז מהבחינה הזו אני עוד מעט רואה שהטלוויזיה גם הולכת ונעלמת.

רונית, רצית להעיר.

אני רוצה להגיד באמת בנושא הזה של חיבורים של ספרות. אם פעם היו אומרים שהספר הוא נגד טלוויזיה ונגד מחשב, אני גם מרגישה שאפשר פה לעשות הרבה חיבורים. אני הצעירה שמבניכן, כתבתי סדרה שבינתיים יצאו בה 6 ספרים. לסדרה קוראים מסע בעקבות שמי, פתחתי אתר אינטרנט שנקרא אותו דבר, ולכל ספר יש את ההמשך של החוויה. הרגשתי שילדים מתקשרים ושואלים כל מיני שאלות וכשהם גמרו לקרוא הם עוד בתוך הנושא. הם עוד רוצים להמשיך. אז יש שם עוד סיפורים וסרטונים ותמונות ודברים שקשורים לנושא של הספר ובעצם זה ממש מרחיב. מי שלא רוצה יכול להישאר רק ב-, וזה לילדים קצת יותר גדולים מהשירים, אז זה לא משהו שאפשר לעשות אותו אינטראקטיבי כל כך. אבל בסוף אפשר לנצל את סוגי המדיה השונים ופשוט ביחד לעשות מזה משהו שהוא כן יכול להתפתח.

רק עוד שתי מילים אחרונות, בכל זאת משהו בשבח. אני לא סותרת את הכל, אבל כן יש את המקום הזה שבו ספר הוא ספר. הוא נמצא שם, הוא לא זז אליך, הוא לא בא אליך, הוא לא עושה כלום. אתה צריך לבוא אליו. אני גם מקווה שזה לעולמים יישאר, שאמא תשב עם ילד בן שנתיים והוא לא יהיה בלילה לבד עם האייפד.

לא, בכל מקרה הוא יצטרך עזרה בהתחלה.

כי זה שזה באייפד זה לא אומר שהילד יהיה איתו לבד, האמא יכולה לשבת אם האייפד. זו חוויה חדשה. זה נפלא. אמא עם ילד ואייפד, בעיני - - -

אבל חייב להישאר המקום הזה. זאת אומרת את כן חייבת וכל מה שאת אומרת אני מסכימה במאה אחוז, אבל את חייבת לקחת את המקום הזה שבו שברגע שהספר הופך להיות יצירה דיגיטלית, אז הוא כבר מתחרה עם סרטים של דיסני בתקציב של טריליון דולר.

ממש לא. לחלוטין לא. אני קוראת ספרים באייפד, אני קוראת המון ספרים. אז למה שזה לא יהיה כך ילדים?

עכשיו אני עושה רגע הפסקה ואני מבקשת מכן סופרות יקרות.

ספר למבוגרים, גם את תקראי אותו ב... את לא מזיזה אותו.

באמת? נכון, זה מה שאני אומרת. אני לא חושבת שספר של ילדים אם הוא באייפד הוא צריך להיות אינטראקטיבי.

גם אני לא.

יכולים להיות אותם שבספר, עם האיורים. מה שקורה עכשיו, כל הנושא הזה עדיין בחיתוליו ועדיין עוד לא יודעים ועוד מנסים וכדי להתחנף לקהל אומרים שכדי שתהיה הצדקה לשים את הסיפור הזה באייפד, אז כדאי שכשאני נוגע אז זה גם יזוז. אבל זה מפריע להמשכיות של הסיפור. זה בכלל לא רלבנטי, זה לא לעניין. אבל לפי דעתי אלה מחלות ילדות וירדו מזה. השוק הזה כל העניין הזה יירגע ואני מבטיחה לך שיהיו ספרים שקטים ורגועים באייפד, בלי אינטראקציה ובגלי קולות ובלי צלצולים.

אני מאד מקווה.

אין לי ספק בזה.

בגלל שאנחנו צריכים להיפרד מהכיתה החמודה שהגיעה לכאן ואני מאד מעריכה גם שהן הגיעו וגם שהן שאלו שאלות מאד חכמות. מתנת הפרידה שלי אליכן, שלא רק נדבר על ספרים, אלא גם נקרא קצת. יש כאן סופרות שכל אחת מהן בחרה קטע שהכי חביב עליה, או מהספרים שלה אולי מספר אחר, ונעשה סבב קצר שתוכלו גם לקחת הביתה איזו טעימה מהספרות שהן כתבו.

בבקשה, נעשה סבב. דתיה, את בחרת לנו קטע? בבקשה.

כן. אני בחרתי בספר ככה זה בעברית. אתן מכירות את הספר הזה?

כן. כן. יש לנו את זה בבית.

בחרתי בספר הזה כי זה הספר הכי חינוכי שלי, אבל אל תגלו לילדים כי החינוכיות פה מאד מאד מוסוות, אז אל תגלו לילדים שמאחורי הספר הזה עומדת מורה בעצם. בעצם מאחורי הספר הזה עומדת קודם כל מורה, על הכתפיים שלה יושבת היוצרת והיוצרת כותבת את הספר וכך הוא נולד.

אני אקרא לבנות החמודות, ובכלל לכולכם, קטע שנקרא מילים אחיות, ועכשיו נראה איך אתן בעברית. כולנו בעצם, לא רק הילדות:

מילים אחיות
יש בעברית מילים אחיות

שאומרות אותו הדבר

ולמרות שהן אומרות אותו הדבר

אף אחת מהן לא מיותרת
כי הן אומרות אותו הדבר

קצת אחרת

ולכן אפשר להגיד נאמר
ואפשר לומר נגיד

אפשר להגיד חבר
ואפשר לומר ידיד

אפשר להגיד אילן
ואפשר להגיד עץ

אפשר להגיד ליצן
ואפשר לומר לץ

אפשר להגיד גשם
ואפשר לומר מטר

אפשר להגיד מקום
ואפשר לומר אתר

האם ידעתן שאתר זה בעצם מקום?

אפשר להגיד חמה
ואפשר לומר שמש

אפשר להגיד אתמול בערב
ואפשר לומר אמש

אפשר להגיד נא
ואפשר לומר בבקשה

אפשר להגיד שקט
ואפשר לומר שה,

כי הן אומרות את אותו הדבר, קצת אחרת.

מקסים. תודה רבה. ראיתן איזה שקט נהיה פה כשמקריאים? גלילה, איזה חלק את בחרת?

אני הבאתי את הספר אל עצמי. מי מכירה אותו?

אני.

לא, כי חשבתי שאני הולכת לקרוא לבוגרים פה, שמבחינתי הם היו ילדים כשהספר אל עצמי יצא.

גלילה, גיליתי עליך שזה מהחיים, שאת בעצמך היית אמא לילדי אומנה.

אם אומנת, כן. אני הייתי אם אומנת ל-10 ילדים. הסיפור הוא על ילד ששמו ציון, שעובר לגור במשפחה אומנות והקטע שבחרתי זה הקטע שבו הוא מגיע למשפחה האומנת והוא מאד מבוהל כי הוציאו אותו מהבית שלו והוא מגיע למקום אחר ששם יש בכלל כללים אחרים והכל אחר והוא נורא לחוץ, ושם יש ילד ששמו ניר, שאמור לקבל את פניו:

"בבית המתין לנו ניר, ילד בלונדיני כחול עיניים ורזה. יש לו קול מצפצף ורגליים דקות כאלה, שאפילו אם הוא ירצה הוא לא יוכל לשחק איתן כדורגל כמו שצריך. בהתחלה אמרה הגברת שרוני: "זה ניר". ניר חייך ואני שתקתי. אחרי כן גברת שרוני אמרה: "עכשיו ניר יראה לך את החדר שלכם". ניר שוב חייך ואני שתקתי. לבסוף אמר ניר: "בוא", נענעתי בראש אבל שתקתי. החלטתי שאני אשנא אותו. למה? מפני שהוא נקי כזה, מסורק, אין לו שום שריטה לא על היד ולא על הרגל, בעיניים שלו רואים שהוא חושב את עצמו. למשל אחרי שעלינו לחדר וניר הראה לי את המיטה ואת הארון שלי, הוא שאל: "ולנגן על פסנתר אתה יודע?". "מה?" שאלתי בתדהמה, "על פסנתר, אני מתכוון לקונצרטים של קומפוזיטורים, מוצרט, באך, בטהובן". זהו זה. זה בדיוק מה שהרגשתי. הוא חושב את עצמו ולא יותר. לכן הוא אומר מילים כאלה שאני לא מבין. קונצרט, שמונצרט, מוצרט, שמוצרט. מרקו הזהיר אותי במפורש מפני ילדים שידברו בכוונה מילים לועזיות כאלה כדי שאני לא אבין. "אבל אתה לא תיתן לו לשגע אותך", אמר מרקו, "אתה תיתן לו בחזרה מנה אחת אפיים". "אני שוער", אמרתי בגאווה והצבעתי על הכדור החדש. "אני עוצר אפילו את הבעיטות הפגזיות ביותר". ניר פרץ בצחוק, "אני שאלתי על נגינה". הרגשתי שהוא מזלזל בי וחושב שאני שווה פחות ממנו. "פסנתר, חליל, גיטרה, שאלתי אם אתה מנגן על משהו", אמר ניר ונשען על הפסנתר המבריק וליטף אותו בידיו, כאילו הוא בובה. "לא אכפת לי מה ששאלת. זה גם לא מעניין אותי הפסנתרים שלך. אני הייתי השוער הטוב ביותר בכל בית שאן ומרקו הכניס אותי לנבחרת, אפילו שאני קטן ממנו בשלוש שנים. במשחק האחרון, כשהחלוץ המרכזי שלהם הגיע למרחק של 11 מטרים מן השער שלי ועל השער שלי בכלל לא הייתה הגנה אז-", ניר לא הקשיב לדבריי כלל וכלל. אצבעותיו דפדפו בספר התווים שלו ועיניו לא הסתכלו בי. כשניר אמר מילים שאני לא מבין – שנאתי אותו. אבל כשאני דיברתי מילים שהוא לא מבין – הוא בז לי. למה? "

מקסים. תודה רבה. חיה, מה בחרת?

סליחה, אנחנו חייבות לצאת.

טוב, אז לכו ללמוד בבית הספר ואל תשכחו את הספרים, ותודה רבה שבאתן לכאן ואני מקווה שלפחות אחת תחליט שהיא רוצה גם לכתוב. או להיות חברת כנסת. כולן יכולות להיות חברות כנסת.

תודה רבה. תודה. תודה רבה.

חיה, עכשיו תקראי לנו.

אני אקרא לגדולים. אז אני בחרתי שני שירים קצרים מספר חדש, כבר שנתיים, שקוראים לו העורב והלימון. ספר שירים. ספר שירים הוא תמיד יותר בעייתי. פחות קונים אותו. פחות רוצים אותו, אבל אחר כך השירים מקבלים חיים או שלא.

לשיר הראשון שאני אקרא קוראים שאלות של חצילים.

שאלות של חצילים
למשל, חציל אחד שאל

האם חצי חציל טעים כמו חציל שלם?

וחציל אחר שאל –

כשחציל מסתכל במראה

וחושב מחשבה

האם גם החציל שבמראה

חושב אותה מחשבה?

וחציל אחר שאל

כשרואים חציל ליד פיל

איך יודעים מי פגש את מי

הפיל את החציל או החציל את הפיל?

חציל אחר שאל

הצליל של המילה חציל

הוא צליל יפה במיוחד

או צליל רגיל?

וחציל אחר שאל –
חציל, שהצורה שלו משתנה לקובייה לבנה

האם הוא נשאר חציל?

ככה החצילים שואלים ושואלים.

החצילים שואלים שאלות של חצילים.

למשל, חציל אחד שאל

שאלה שאין עליה תשובה

האם כדאי לשאול אותה בכלל?

מקסים. תודה רבה. עוד שיר.

אני אקרא שיר שנקרא העורב והלימון, גם העורב וגם הלימון ליד הבית שלי.

העורב והלימון

עורב אחד טעם לימון

וזה היה חמוץ כל כך.

העורב כל כך נבהל

הרים כנפיים וברח.

מה קרה, מה קרה?

שאלו החברים.

היזהרו מלימונים,

ידידי היקרים.

אבל עורב אחר צעק

אני אמיץ, אני גיבור.

תנו לי 1,000 לימונים,

ואת כולם אני אגמור.

מספיק אחד להתחלה,

אמרו לו כל החברים.

תאכל אחד, ואם תרצה

נביא את כל האחרים.

העורב טעם לימון,

וזה היה חמוץ כל כך.

העורב כל כך נבהל,

הרים כנפיים וברח.

גם הוא ברח, גם הוא ברח,

צחקו החברים.

היזהרו מלימונים,

ידידי היקרים.

מתוק מאד. תודה רבה. רינת, מה הבאת לנו?

אני הבאתי גם שיר אחד מתוך ספר שירים שנקרא "שירים מקופסאות גפרורים" וזה שיר שנקרא אנטיפסטה.

זה שלך.

כן. הוא ספר פחות מוכר.

כי זה לא עם איורים שלך.

זה איורים שלי, וכולו עשוי מחפצים בעצם. למשל השיר הזה, נקרא אנטיפסטה והוא כולו עשוי מאטריות. זה ספר שההשראה שלו הייתה בעצם עבודות שעשיתי מדברים ישנים ואז נכתבו השירים. זה שיר שנקרא אנטיפסטה.

אנטיפסטה

מעבר לחופי תל אביב ונתניה

ביבשת קטנה ושמה לזניה,

קרו המלכה מוצרלה זוקיני

ואהובה המלך אלפרדו פטוצ'יני.

היו להם ארמונות קנלוני וגני ספגטימי,

ופוסילי, רגטוני, פנה ולינגוויני.

היו להם נהרות של רוטב עגבניות

ואגמים של שמנת עם פטריות.

היו להם יערות קנלוני ועצי מקרוני

ובכל זאת הם סבלו מרעב ומעוני.

לא היה להם מה לאכול וממה לחיות
כי הם פשוט שנאו אטריות.

מקסים, תודה. פשוט יפיפה. רונית, מה בחרת?

אני בחרתי מספר חדש שיצא עכשיו לשבוע הספר, שמספר על עליית יהודי אתיופיה לארץ. מדובר על מבצע יחסית עלום של המוסד, שהקים בסודן כפר צוללים שתפקד ככפר תיירות וכפש נופש ומכל העולם הגיעו לשם תיירים, ובעצם זה היה סיפור כיסוי לדרך להעלות את יהודי אתיופיה לארץ. זה טרום מבצע משה ומבצע שלמה וככה עלו בזרזיפים קטנים דרך הים, ואחר כך היו המבצעים היותר גדולים.

אז בספר אני מתארת את העלייה שלהם לארץ. וכדי להבין את הקטע שאני מקריאה, אני מספרת על משפחה שאם המשפחה הייתה בהריון והייתה אמורה ללדת בארץ, וכנראה בגלל הקושי של הדרך, הם הלכו בדרכים לאורך זמן, אז היא ילדה לפני הזמן תינוקת מאד מאד קטנה, פגה, ובתנאים של מה שהיה שם היא לא הצליחה לשרוד והם החליטו לקבור אותה שם. עכשיו, מכיוון שביום אסור היה ללכת הם הלכו רק בלילות. בימים הם התחבאו במערות, אז כשהם קברו אותה זה היה בחיפזון, כדי שלא יראו אותם והם מהר חפרו קבר ונכנסו למערה חזרה. רק האמא נשארה ליד הקבר, היא רצתה להיות עוד כמה דקות עם התינוקת:

"אמא סירבה לעזוב את הקבר. היא נשכבה על התלולית הקטנה ובכתה. אבא סימן לכולנו לחזור וביקש מהמדריך לתת לאמא עוד זמן קצר להישאר שם, להשלים עם הפרידה. המדריך הסכים בחוסר נחת וסימן לארבעת הצופים להישאר במקומם ולהמשיך לתצפת". (לתצפת שלא יגיעו אנשים).

"אחרי חצי שעה אמר לי אבא לצאת מהמערה וללכת לקרוא לאמא. "תגיד לה שתבוא, מוכרחים להמשיך. תגיד לה שכן המשפחה מחכה לה כאן". ואז בינם, אחרי, קפץ ואמר: "אני אלך". אני לא יודע למה ויתרתי, אבל עד שהתלבטתי אם לתת לו ללכת או לא, הוא כבר רץ החוצה. למה הוא תופס לי, התרגזתי בלב, אבל לפני שהספקתי להתרגז באמת, הוא חזר פנימה בריצה, כרוח סערה, חיוור כמו מת ומגמגם: "יש שם שד. אני ראיתי את השד של המתים". הוא המשיך למלמל מילים לא ברורות, מסרב להירגע. אבא רץ איתו החוצה מיד וכולנו אחריו. אמא עדיין שכבה ליד הקבר, ראשה טמון בכפות ידיה ולידה, במקום הקבר של אחותנו, ראינו את האדמה זזה. "היא חיה" צעק אבא, ורץ לחשוף את החול מעל הקבר. אמא הרימה את ראשה והסתכלה בו כלא מאמינה. כשראתה את החול זז, גם היא נכנס לטירוף וצעקה "מה עשינו לילדה שלנו, קברנו אותה חיים?" ועזרה לאבא לחשוף את הקבר בפראות. לא ייאמן, אבל צ'קולש באמת נשמה. (צ'קולש זה השם שלה, שהמשמעות באמהרית זה – מישהי שמיהרה לבוא, נולדה לפני הזמן).

"צ'קולש באמת נשמה. היא פרצה בבכי ואמא חיבקה אותה חזק. נס תחיית המתים. עכשיו אני יודע איך נראית תחיית המתים. אבא הסביר לנו אחר כך שהחול החם עושה לתינוקת מה שהאינקובטור עושה בבית החולים. השמש המדברית חיממה את החול, החול הזרים את הדם בגוף של התינוקת והיא התחילה להתאושש".

הילדה הזאת חיה היום בירושלים, קוראים לה אביגיל.

מדהים, מדהים. תראו, אני חייבת להגיד לכם שיש לי אין ספור שאלות שאני לא אשאל בפעם הזאת, כי השארתן לי טעם של עוד, כל אחת מכן. אני נהניתי מכל רגע, התמוגגתי לראות גם את הבנות הצעירות האלה, שהן בכל זאת בכיתה ג' והצליחו להחזיק מעמד פה, באמת בתוך עניין משמעותי וראו שהן מתרגשות, כי הן הבינו שיש כאן בכל זאת משהו מיוחד וחגיגי.

אני ממש אסירת תודה לכל אחת מכן שטרחה ובאה ושיתפה. פתחתן לנו צוהר לעולם שלכן, ואני אאפשר לכן את זכות המילה האחרונה, מה אנחנו כאן יכולים לעשות כדי לעודד קריאה או כדי כן לעודד את הנושא הזה של שכר סופרים, שכר סופרות, ואולי אפילו אם יש לכן איזה משהו אישי שחשוב לכן לומר, אז כל אחת מכן מקבלת את זכות המילה האחרונה. אני מקווה שנהנתן.

נתחיל, נעשה סבב הפוך. רונית.

לא, לא, אני צריכה לחשוב.

רינת.

הרבה פעמים גם כשמזמינים אותי לאירועים וקוראים לי סופרת, אז אני נבהלת מעצמי. אני מאד אוהבת שבאנגלית אומרים WRITER, ולא סופר. אז כאילו אולי לפעמים זה עוזר גם להבין שספרות היא חלק מהחיים. זאת אומרת אני לא רואה את מה שאני עושה שונה. את יודעת, יש אנשים שבונים בניינים ויש גם חברי כנסת. אז אולי גם להעביר, יחד עם כל החגיגה והשמחה שביצירה, גם איך היא שלובה בחיים שלנו, ולא להפוך ספרות למן משהו, הדבר העבה, שזה באמת, שקשה יותר וקדוש יותר. אלא זה חלק מה-, בייחוד גם בהקשר של ילדים. ספרות וכל יצירה היא חגיגה, היא חלק מהחיים. היא לא עומדת על איזה כן. את יודעת, מכינים קצת שניצלים, כותבים שירים.

תודה. חיה, מה יש לך להגיד?

אני דברנית גרועה, אבל אני רוצה להגיד תודה. אני חושבת שלבוא לכנסת זו חוויה. אני בדרך כלל לא באה לפגישות, אבל לכבוד הכנסת ולכבודתנו, ולהגיד תודה לחברותיי הסופרות.

תודה רבה לך. כן, גלילה.

אני חושבת שאתם לא צריכים לעשות הרבה, כי דברים נעשים בשטח, אתם רק צריכים לא להפריע.

את יודעת, אומרים את זה על כל התחומים, לגבי מה שאנחנו עושים.

לא, שוב אני אומרת, לא צריך לעשות למען הסופרים, צריך לעשות למען הקריאה ובבתי הספר. עכשיו, תמיד היו סופרים. בכל העולם זה ככה. יש סופרים שפורצים ויש סופרים שלא פורצים. יש איזו מסננת טבעית שהעולם החופשי מכתיב אותה וכמה שפחות יעשו ועדות שיקבעו מי טוב, מי לא טוב, דברים בולשביקים כאלה, כך ייטב. ואני רוצה להגיד שבתחום שלנו, בתחום של הכותבים לילדים ולבני נוער בבתי הספר, קצת לא מקובל לתת מחמאות, אבל בבתי הספר נעשים דברים נפלאים.

מצוין. אני מרוצה מאד לשמוע. תודה. כן, דתיה.

אני חושבת שאולי באמת הטיפול בתחום הזה של עידוד קריאה, אמור בעצם להיות בידיו של משרד החינוך.

יש כאן נציגות, נכון?

נכון. אז אין לי אלא לעודד את משרד החינוך יותר ולהאיץ בכם ולדרבן בכם, אנא עשו לעידוד הקריאה בבתי הספר ונעשים דברים וזה נכון. אני מבקרת הרבה בבתי ספר ואני רואה שיש שם ספריות נפלאות ובעיקר ספרניות נפלאות שהן חדורות רוח שליחות ונלהבות וסוחפות אחריהן את הילדים ובבתי הספר מקיימים מפגשים ומזמינים סופרים למפגשים עם הילדים, שמבחינת הילד לפעילות הזאת יש חווית חיים והיא יכולה להיות וכדאי שתהיה חוויה מכוננת לחיים וזהו.

ולא נותר לי אלא באמת להודות לך, חברת הכנסת היקרה והחביבה והנחמדה.

בשם כולם.

בשם כולנו, ובעיקר בשם הילדים.

בשמחה, העונג כולו שלנו. תודה לכן על כל מה שעשיתן, ואני מאחלת לכן בריאות ואריכות ימים ושתמשיכו לכתוב כתיבה פורה, שתגיע לכל הבתים בישראל.

אמן ואמן.

זו הברכה שלי, ותודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:55.>