PAGE
2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
05/06/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 718>
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, ט"ו בסיון התשע"ב (05 ביוני 2012), שעה 11:00

<במסגרת היום המיוחד להגברת המודעות למחלת האלצהיימר והדמנציה>

חברי הוועדה: >
רחל אדטו – היו"ר
אורלי לוי אבקסיס

>
זהרה כהן - ראש תחום רווחה, המשרד לאזרחים ותיקים

זהבה וייזר - אחות ארצית בשירות לזקן, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רועי כפיר
_
משרד האוצר

מלכה פרגר - מנהלת השירות הארצי לעבודה סוציאלית וגריאטריה, משרד הבריאות

מרתה רוזין - חוקרת בתחום, האוניברסיטה העברית

יונה אליעד - יו"ר, עמדא - עמותת אלצהיימר

פרופ' ארנולד רוזין - מייסד עמותת מלב"ב

שרה אלון - אחראית קשישים, עמותת מלב"ב

מוטי זליקוביץ - מנכ"ל, עמותת מלב"ב

פרופ' מרתה רוזין
_
עורכת מחקר

וילמה מאור

מיטל בר-שלום
<במסגרת היום המיוחד להגברת המודעות למחלת האלצהיימר והדמנציה>

שלום, אני פותחת את ישיבת הוועדה. הדיון היום כונס לאור ההצעה של ארגון "מלב"ב", לקיים דיון לאור יום האלצהיימר שיצוין מחר. לפני רבע שעה דיברתי בתוכנית "הכל דיבורים", ושאלו אותי: "למה אתם מעלים את הדיון הזה?" אני אמרתי, שאנחנו מדברים היום לא רק בשמם של אותם 30,000 חולי אלצהיימר מוכרים במדינת ישראל, ועוד מספר כפול מזה שעדיין לא יודעים שהם יחלו אבל הם גם מוכרים, אלא גם בשמם של כל אותם בני משפחה שחיים את המחלה הזו, שלא נעים לדבר עליה, שהיא קשה להתמודדות, שהיא אכזרית ואף אחד מאתנו לא מחוסן ממנה. מפאת כבודם של כל אלה, נענינו לבקשתם של אנשי "מלב"ב" לקיים את הדיון הזה כאן. אני אתן לנציג של "מלב"ב", לפתוח את הדיון.

תודה רבה על הכינוס. זה נושא חשוב מאוד וכאוב מאוד. נמצאים איתנו כאן גורמים נוספים, כמו נציגי "עמדא", שמסייעים בכל הנושא של הטיפול באלצהיימר. מהניסיון שלנו, מדינת ישראל לא ערוכה כלל לנושא של מגפת האלצהיימר. היום אנחנו יודעים על 130,000 חולים. משרד הבריאות כתב בכנס שהוא עשה בים המלח, לא מזמן: "צפי החולים יגדל ב-85%, ל-237,000 בני אדם עד 2030. אנחנו יודעים, שבעולם יש היום 27,000,000 חולים, כאשר הצפי הוא ל-115,000,000 חולים.
מה אנחנו עושים בנושא, אנחנו שמטפלים באותם קשישים, אנחנו שמטפלים באותם בני משפחה? אנחנו לא מקבלים מחשבה יתרה מצד המדינה, לא מקבלים סיוע מיוחד בנושא שלנו. אני אתן דוגמא פשוטה מהשנה האחרונה בארצות הברית: הנשיא אובמה לקח את המקביל שלי בארצות הברית, ומינה אותו להקים משרד לנושא של המלחמה באלצהיימר. הוא הקציב לצורך הנושא 50,000,000 דולר לשנת 2012, ועוד 80,000,000 דולר לשנת 2013.
כאשר הופיעו האיידס והסרטן, כולם התאגדו והתחילו לחשוב מה עושים? מה אנחנו עושים היום? יש 130,000 חולים, כאשר לכל אחד 3-4 בני משפחה. מדובר במאות אלפים, כאשר זה עוד ילך ויגדל. נמצאת פה פרופ' מרטה רוזין, שפיתחה תרופה.

אני מעלה את השאלה, איך מדינת ישראל מתכוננת לנושא הזה בתקופה הקרובה. האם בונים תוכנית חומש, תוכנית עשור או איזושהי תוכנית לנושא של מגיפת האלצהיימר? בל נשכח, שאמנם כולנו צעירים אבל הולכים קדימה בגיל ולא אחורה.

אני מבקשת מפרופ' ארנולד רוזין, מייסד עמותת מלב"ב, לומר את דבריו. אני הכרתי אותו כמנהל המחלקה הגריאטרית בשערי צדק. הוא עתיר ניסיון ועתיר ידע בתחום. פרופ' רוזין, בבקשה.

אני רוצה להתחיל בהגדרה קצרה של אלצהיימר. כולנו מדברים על זה, אבל לא תמיד יודעים מה המהות של המחלה ומהן ההשלכות. מחלת אלצהיימר היא סוג של דמנציה. פירוש הדבר הוא שהמוח של האדם נפגע בתחומים של חשיבה, זיכרון, שיפוט וקוגניציה בכלל. זוהי מחלה פרוגרסיבית – מחלה המתדרדרת משנה לשנה. הפרוגנוזה היא שאדם אמור לחיות בין 7 ל-15 שנה. זו לא מחלה אקוטית, אבל מחלה ממושכת, ממנה סובלים החולה והמשפחה. לעתים קרובות, אחד הדברים הפגועים זה הקומוניקציה בין החולה לסביבה והמשפחה, בין אחרים לבינו.

אני לא אתאר את כל ההשלכות. כיוון שאנחנו כאן בכנסת, אני רוצה לדבר על דבר אחד שהכנסת יכולה לתקן – דבר מאוד מרכזי בכל הטיפול באלצהיימר. אני מנהל מרפאת זיכרון. המטרה שלנו היא לאו דווקא לתת לחולה להבין יותר או לדעת מי ראש הממשלה או מה קורה בהיסטוריה, אלא שאיכות החיים שלו תישמר או אפילו תהיה יותר טובה. לכן, ייסדנו לפני שלושים שנה מרכז לטיפול בקשיש בקהילה – מלב"ב. אגב, מלבב זו מילה תנ"כית המדברת על טיפול מהחיים. יש קונוטציה שבאה לידי ביטוי גם במטפלים שלנו ב"מלבב". המטרה היא שהחולים והמשפחות יוכלו לצאת מהבדידות שנכפתה עליהם. אנשים לא רוצים לדבר עם משפחות, שיש פגם שם. לא יכולים לדבר עם החולה, ולפעמים הפתרון הוא להכניס את האדם למוסד, אפילו אם זה לא מרצונו. העיקר הוא שאנחנו נראה את החולה במשפחה, במסגרת הבית שלו. כל טיפול שיכול לעודד את המשפחה ואת החולה בבית, יכול להיות טיפול מועיל, שישמור על איכות החיים של החולה ושל המשפחה, ויכול גם להועיל לסביבה.

איך עושים את זה? אנחנו במלב"ב פתחנו מגמה, שלדעתי צריכה להיות מגמה ארצית – טיפול בית בחולה עם דמנציה. קודם כל, השגחה רפואית מסוימת, כאשר ההשגחה החברתית לא פחות חשובה כאן. המשפחה והחולה ירגישו שהם עדיין מוכרים כחלק מהחברה.
בקופת חולים יש טיפול בית עבור חולים שעברו איזו מחלה חריפה, כאשר יש להם המשך טיפול למשך כמה חודשים. פעם דיברתי עם אחד המנהלים בקופת החולים, ואמרתי שהמעקב פה הוא לא עניין של חודשים אלא של שנים. נאמר לי, שקופת חולים לא ערוכה לזה, וכי הם ערוכים יותר לטיפול רפואי. הטיפול החברתי הזה שהוכחנו במלב"ב יכול לעזור גם לחולה וגם למשפחה.

אמרת שאתה בכנסת, וזה תפקיד הכנסת. למה התכוונת?

אני שאלתי קולגה מקנדה, מה הם עושים לגבי בעיית טיפול הבית. הוא אמר לי, שרופאים ואחיות באים הביתה לטפל בחולה. שאלתי מי מממן את זה, והוא אמר לי: "הממשלה. זה חלק מהסדר עם משרד הבריאות". השורה התחתונה של מה שאני אומר: שמירת החולה במשפחה ובבית, ושמירה על כך שהמשפחה לא תהיה בבדידות, אלה דברים עיקריים במחלת האלצהיימר במשך כל הזמן. זה עניין של שנים. לפיכך, אני מבקש שהעניין של טיפול בית בחולה אלצהיימר יהיה על סדר יום של החקיקה, כדי שיהיה מימון לכך. אנחנו במלב"ב עושים את זה ללא תקציב וללא תמיכה ציבורית.

מהי העלות לחודש למטופל בטיפול בבית? האם ישנה הערכה כמה זה אמור לעלות? אם אחר כך הם יוצאים החוצה, הטיפול במוסדות עולה הרבה יותר יקר.

בשביל זה אני רוצה לשמוע את נציגת משרד הבריאות.

אני מנהלת את השירות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות ובגריאטריה.

גם השירות הסוציאלי וגם הגריאטריה באותו תפקיד?

אני כרגע בשני תפקידי מעבר. אני אחראית על עבודה סוציאלית בגריאטריה, ואני נציגה של הגריאטריה.

מבחינת משרד הבריאות, אנחנו אחראים על האשפוז המוסדי לחולי אלצהיימר. מבחינת ההיקף של מיטות האשפוז שיש לנו – הוא בהחלט מספק נכון להיום. אנחנו עוקבים אחרי ההתפתחות והגידול באוכלוסייה.

כמה עולה להחזיק שם חולה במשך חודש?

כעשרת אלפים שקל.

כמה יעלה אם נעשה טיפול בבית ונשמור את אותו חולה בתוך הקהילה?

אני לא יכולה לתת לך הערכה. אם כן, זה ייעשה על ידי קופות החולים. טיפולי הבית שניתנים היום לחולים סיעודיים מורכבים ניתנים על ידי קופות החולים. אני לא יודעת לתת הערכה כספית. אפשר לבדוק את זה, אבל זה צריך להיות ברור שזה לא טיפול של משרד הבריאות. אנחנו קובעי מדיניות, והטיפול ניתן על ידי קופות החולים. אני יכולה להעביר את זה הלאה, ולשקול את זה כפתרון.

אני רוצה להוסיף, שמבחינתנו השירותים בקהילה צריכים תגבור לחולי אלצהיימר. הכוונה היא גם להערכה קוגניטיבית. דובר כאן על מרפאת הזיכרון. קופות החולים לא נוטות כל כך בקלות לתת את ההפניות להערכות הזיכרון והקוגניטיביות. הערכה קוגניטיבית מיועדת לא רק לסידורים המוסדיים, אלא באמת לשיפור איכות החיים: כדי לקבוע מה המצב ואיזה שירותים ניתן לתת.

זה היה יותר פשוט להתחיל עם ההתחייבות לגבי הערכת זיכרון. אני רוצה לסכם: משרד הבריאות מכיר רק בשלב בו אנשים מגיעים לשלב האשפוז.

לא שהוא מכיר, אלא אלה השירותים שאנחנו נותנים.

מממנים. כל השלבים עד האשפוז, זה על מלב"ב, תרומות והמשפחה.

אנחנו שותפים גם לשירותים נוספים וועדות שונות. למשל, לגבי מרכזי יום - אני יכולה להגיד, שאין מספיק מקומות לתשושי נפש. זה שירות שכן צריך לפתח.

אתם נותנים כסף למרכזי יום?

לא. אנחנו שותפים.

דרך חוק סיוע.

מרכז הרווחה מפעיל ואחראי על מרכזי יום, אבל אנחנו עובדים בשותפות. זה כן שירות שצריך לתגבר. דבר נוסף, תמיכה במטפלים העיקריים. זה דבר שלוקה בחסר. לא רק להכיר בהם חברתית, אלא לתת להם הדרכה ותמיכה נגד שחיקה, כדי שהם יוכלו להמשיך להתמודד בבית. לפעמים הם לא יודעים איך או שהם נשברים מעול הטיפול או ההתנהגות של תשוש הנפש.

אז מעבירים לאשפוז, כי אי אפשר להתמודד יותר. מי מייצג את עמותת אלצהיימר?

אני יושב ותוהה, מה קרה שאנחנו מתחילים לדבר על הנושא הזה.

אנחנו קרובים לשם פשוט.

גם לגיל יש יתרון לפעמים. מחלת האלצהיימר לא נולדה אתמול. זה משנת 1907. כפי שאמר מוטי, אנחנו כל הזמן מכפילים את עצמנו. מספר האנשים שחולה במחלה הזו כל הזמן מכפיל את עצמו.

כמה חולים יש בארץ?

130,000 חולים בארץ, בארצות הברית 5,000,000 חולים, בעולם זה סדר גודל של 40,000,000 חולים. המספרים מצביעים על כך שכל 5-7 שנים זה מכפיל את עצמו, בגלל תוחלת החיים. דבר נוסף שלא נמצא פה על השולחן - כולם חושבים שמחלת האלצהיימר היא מחלה של זקנה. כלומר, שמופיעה אצל אנשים זקנים. זה נכון שכל זקן שני מעל גיל 85 חולה במחלת האלצהיימר, אבל לפחות 10% מחולי האלצהיימר הם אנשים בני 40-50 או בין 40 ל-60. אני נמצא בקבוצת תמיכה במסגרת היותי יו"ר העמותה, בהתנדבות. יש לנו כ-70 קבוצות תמיכה בכל רחבי הארץ, גם לחולים בתחילת הדרך וגם לבני המשפחה. מה שאני רואה לנגד עיניי, זה שיושבים גברים שנשותיהם או לחלופין הגברים, שהתחילו את המחלה בגיל 45.

בין 70% ל-80% מחולי האלצהיימר נמצאים בקהילה. המדינה חוסכת לא מעט כסף סביב העניין הזה. מה קורה? מענישים אותם. על זה שהם חוסכים כסף למדינה, מענישים אותם במקום לתת את השירות עד הסוף. מה עושה "עמדא" ו"מלב"ב" על מנת לקיים שירות לחולי האלצהיימר ובני משפחותיהם? ברוב המקרים העמותות מגייסות תרומות.

זו תפיסת עולם בכלל לגבי טיפול מונע. אם לא ניתן טיפול בפוסלן, כאשר יהיה שבר אוסטאופורוזיס נשלם פי חמישה יותר. זה אותו רעיון.

כל עוד הציבור לוקח על זה על עצמו, זה מאוד נוח למדינה. לכן גם לא מעודדים טיפול בקהילה. אומרים: "בכל מקרה המשפחה סוחבת את זה עד שהיא כבר לא יכולה".

אבל המשפחה לא סוחבת את זה. מי שמטפל בחולי האלצהיימר הם גם כן בני 60 פלוס. הם קורסים ומתאשפזים. זה מעגל שלא נגמר, והוא ממוטט משפחות. אנחנו מחקים את ארצות הברית ואירופה בכל מיני דברים, אז גם בזה אפשר. הם העלו את זה על סדר היום הלאומי. גם צרפת, גם ברטניה, גם ארצות הברית – כל המערב.

גם הנשיא האמריקני רייגן מאושפז בגלל זה, וגם ראש הממשלה תאצ'ר. גם לנו יש ראש ממשלה לשעבר שעדיין מאושפז – שמיר.

זה כנראה לא מספיק. זו צרה צרורה. זו מועקה בלתי רגילה. לכן, המדינה צריכה להרים את הדבר הזה.

ולתמוך במרכזי היום.

לא רק. גם בנושא של קבוצות תמיכה.

זה ביחד. זה בשלב הטרום אשפוזי.

אני נציגת "אשל" – העבודה לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בישראל. אני רוצה להרחיב את היריעה. את שאלת קודם: "למה הכנסת?" אנחנו עוסקים עד היום בתוכניות נקודתיות. כל אחד עושה עבודת קודש: "מלב"ב", "עמדא", משרד הבריאות, משרד הרווחה ו"אשל", אבל אלה תוכניות מאוד נקודתיות. הגיעה העת להכיר בכך, כמו במדינות המערב, שזו אכן המגיפה של המאה 21. צריך להתוות מדיניות כוללת, שתדבר על תוכנית שלמה והעלאת מודעות. בחודש האחרון שמענו פרסום מאסיבי, ביוזמת המשרד לאזרחים ותיקים, וצריך להמשיך את זה. זה תורם להעלאת המודעות. אנחנו מדברים על אבחון מוקדם, הקמת הרבה יותר מרפאות זיכרון לאבחון מוקדם. שמישהו ייקח את האחריות על עצמו. אנחנו מדברים גם על תוכניות מניעה.

מה זה תוכניות מניעה?

אני יכולה לתת מספר דוגמאות שאנחנו מעורבים בהן: מכון פוירשטיין פיתח כלים על מנת להפעיל העשרה קוגניטיבית לאנשים שהתחילה אצלם איזושהי ירידה. אז באמת עובדים איתם בשיטה מאוד מסוימת על מנת לשפר את היכולות. יש תוכנית נוספת של בריינפסא. יש כמה וכמה תוכניות שכרגע מופעלות, ואנחנו רואים שינוי ושיפור במצב. בנוסף, אנחנו מדברים על ערכת קשרים וקישורים.

זה לא מונע, אלא מאט את התהליך.

יש המון תוכניות בשטח, אבל זה לא מספיק. צריך להרחיב ולהפיץ את התוכניות האלה. אנחנו מדברים על תוכניות לבני משפחה: קבוצות תמיכה, הפעילויות למיניהן. גם כאן זה ביוזמה של עמותות, אבל זה נקודתי. למשל, ראיתי בבריטניה תוכניות הנוגעות לסוף חיים ולא ודווקא הנושא של טיפול פליאטיבי. פה סוף החיים מתחיל בשלב מאוד מוקדם. אנשים חיים עם דמנציה 12-15 ולפעמים 20 שנה. צריך לסייע לאדם להתכונן, צריך לסייע לבני המשפחה להתכונן לסוף החיים המאוד מתמשך. בשביל לחיות עם מת חי נדרש סיוע מאוד חיוני. בנוגע מחקר - אני מדברת על תוכנית כוללת, שהממשלה תיקח על עצמה ביחד עם השותפים הקיימים בשטח.

פרופ' רוזין, להגיע למרפאת זיכרון זו הוצאה בסדר גודל של למעלה מ-1,000 שקלים.

מרפאת הזיכרון שלנו בשערי צדק היא מרפאה רב מקצועית, הקשורה עם הזרוע הטיפולית של מלב"ב. אין לנו תמיכה ממשרד הבריאות או מקופת חולים. אני חושב, שזה פשע.

לכן שאלתי כמה עולה ביקור.

זה בתחום הפרטי. זה בערך 1,000 שקלים עבור שלושה מושבים עם מומחים פלוס דיון על ידי הצוות, פגישה מיוחדת וסיכום עם המשפחה או עם החולה עצמו. אנחנו לא מקבלים תמורה. לא רציתי לבוא לפורום הזה כדי לבקש תמיכה במרפאה שלנו.

צריך להכניס את זה לסל התרבות. ביקור במרפאת זיכרון זה מסוג הדברים שצריך היה להכניס לסל התרופות, על מנת שקופות החולים תממנה את זה. רציתי לדעת מהי ההערכה התקציבית: 1,000 שקלים כפול 20,000 אנשים או 50,000 אנשים.

השאלה היא, האם יש שירות כזה בפריפריה.

לא בפריפריה ולא במרכז. סדר הגודל של דבר כזה בסל התרופות זה 20,000 כפול 1,000. זה סדר גודל של המחיר, כדי שהקופות יתחילו להשתתף בהפניות למרפאת הזיכרון בשלב הראשון של האבחון.

יש פתרון יותר קל, וזה שהמרפאה תהיה מוכרת על ידי קופות החולים.

היא לא תהיה מוכרת, אלא אם קופת החולים תקבל מימון. הדרך היחידה שקופת החולים תקבל מימון היא הכנסת הבדיקה לסל התרופות. רק אז הקופה תכיר בזה. כל זמן שזה לא במסגרת הסל, הקופה לא תכיר בזה. הדרך היחידה שלכם, היא להגיש בקשה לוועדת סל התרופות. זה צריך להיות בשיתוף פעולה של "עמדא", מלב"ב ו"אשל". צריך להגיש בקשה לוועדת סל התרופות הבאה, לקחת את כל הנושא של אבחון במרפאת זיכרון ולהכניס אותו לסל התרופות. אם ועדת הסל תכיר בזה, אפילו חלקית, כבדיקה מחויבת, אז קופות החולים תוכלנה לממן את זה. אני אכתוב בסיכום, שאנחנו ממליצים לפנות לוועדת הסל.

אני מודה לך עבור זה.

אני לא רואה שאנחנו מסדרים את הקהילה בשלב הראשון. זה דבר אלמנטארי שאפשר לכמת אותו בכסף ובמספרים, ויש תהליך מאוד ברור איך עושים את זה. אם נשים את הרגל הראשונה, גם אם לא ילך השנה, בעוד שנה נבקש את זה גם, ואבנים שחקו מים. בסופו של דבר זה יכול לפעול.

איך זה יכול להיות שזה לא ברשימת המחלות הכרוניות?

כי זה עולה כסף. משתדלים לא להכניס דברים שעולים כסף.

לכן זה עניין של מדיניות.

בגלל זה אנחנו מדברים על זה. פרופ' מרטה רוזין, בבקשה.

אני תומכת כמובן בכל מה שבעלי והעמותה הזו עושה. אני התבקשתי לבוא ולספר על המחקר באלצהיימר. אני מבקשת, שתעזרו לנו להמשיך לעשות מחקר הכרוך בניסויים בבעלי חיים. אני רוצה שתבינו, שבלתי אפשרי לפתח תרופה, כאשר ישנו הלובי הזה שטוען שאסור לעשות ניסויים על בעלי חיים. אני פיתחתי תרופה בשם "אקסלון" באוניברסיטה העברית, שמכרה את זה אחר כך לנורבטיס. אני לא רוצה להגיד שזה מציל חיים, אבל יש לי מספיק מכתבים מאנשים מכל העולם, שאומרים שבתקופה מסוימת זה באמת עזר לבני המשפחה שהיו זקוקים לטיפול.

מה התרופה הזו עושה?

היא מאטה את המחלה, ומשפרת ל-30% מהחולים עד שנה-שנתיים.

והיא בתוך סל התרופות?

כן. זה מזמן. לפני כמה שנים, היה ברור לי שאם אנחנו רוצים להשפיע על המחלה הזו אנחנו צריכים להתחיל הרבה יותר מוקדם. לכן, אנחנו עכשיו כבר פתחנו את התרופה, והתחלנו לבדוק אותה בארץ. זה ניתן בשלב הרבה יותר מוקדם. אם נצליח, נעזור לכל מה ששמענו פה. התרופה משפיעה על התשתית, על השינויים החלים במוח, המביאים לאובדן זיכרון. אני לא באתי לדבר על אלצהיימר, אבל אם מונעים מאיתנו לבדוק את התרופות האלה, לעולם לא נגיע לזה.

האם בתנאי המעבדה המתקדמים היום אי אפשר להגיע לזה בלי ניסויים בבעלי חיים?

בלתי אפשרי. בשתי התרופות שאני פיתחתי, אי אפשר היה לנבא מה זה יעשה. החומר השני, זה שעכשיו אנחנו בודקים, לא פעיל. בשום תוכנית מחשב, אי אפשר היה לנבא מה הוא עושה. הוא הופך בגוף לחומר פעיל. בלי לתת את זה לאיזשהו גוף, אי אפשר לדעת.

וזה מעכב את כל המחקר.

לכן, אני מבקשת לעזור לנו להמשיך את המחקר.

נציגת המשרד לאזרחים ותיקים, בבקשה.

אני מנהלת תחום בריאות ורווחה. אנחנו עשינו פרויקט משותף, שלקח הרבה זמן. עבדנו על העלאת מודעות ל-1,500 אנשי מקצוע. עשינו כנסים בכל הארץ בעניין הזה של אלצהיימר, עם "עמדא" ו"מלב"ב". לפני שבועיים, הוצאנו תשדיר ברדיו, שהביא המון אנשים, שלא ידעו על הדבר הזה, ל"עמדא". בנוסף, הוצאנו מהדורה הסברתית. אנחנו משרד מטה, ואנחנו פועלים כדי להגיע לכל הקהל. אנחנו ממשיכים גם שנה הבאה בחוזה משותף.

נציג האוצר, בבקשה.

אני מקווה שהבנתי מה שהיא רצתה להגיד. יש פה גם תחומים שאנחנו לא עוסקים בהם ביומיום ושייכים לרפרנטים אחרים, אז אם נידרש לתשובות יותר מפורטות נוכל לתת אותן בהמשך, לפי הצורך. אם הבנתי נכון מנציגת משרד הבריאות, חולה אלצהיימר, שלא נמצא במסגרת תשושי נפש של משרד הבריאות, עדיין זכאי לקצבת סיעוד של ביטוח לאומי.

חוק ביטוח סיעוד.

יש מימון. אמרתם שחוסכים למדינה כסף, אבל המדינה כן מממנת.

גמלת סיעוד.

מקסימום 18 שעות בשבוע. זה פחות מיום.

לחולה אלצהיימר שצריך השגחה של 24 שעות ביממה, זה לא מכסה שום דבר.

לגבי השאלות האחרות, אני מציע שנעביר לכם תשובות בכתב.

אני מבינה, שאתם לא נדרשתם לנושא של החשיבות והתמיכה בטיפול לפני האשפוז. מאחר והאשפוז מכוסה והטיפול האחר לא מכוסה, אתם לא נדרשתם בכלל לגעת בזה.

לגבי שירותים שצריכים להינתן בקופות החולים – אמרת את זה טוב ממני, ואת גם מכירה את עבודת ועדת הסל טוב ממני. זה נכון, ואנחנו אומרים את זה בכל מיני הזדמנויות לארגונים, כמו מלב"ב. היום ועדת הסל מתעסקת בעיקר בתרופות. בהרבה מקומות, יש שירותים, שאולי היה נכון להוסיף אותם לסל, אבל לא יודעים איך להגיש אותם למנגנון.

אני אעזור לכם ואסביר איך להגיש את זה לוועדה. אני אדריך אתכם איך להגיש.

האם לא קיבלתם בקשה ממשרד הרווחה או ממשרד הבריאות, כדי למצוא נתיב לעזור למשפחות האלה? כלומר, לא משרד הרווחה ולא משרד הבריאות פנו אליכם בנושא אלצהיימר.

אני יודע להגיד לגבי משרד הבריאות – אנחנו עוד מעט יושבים איתם על סיכום תקציב לשנת 2013. הם עושים אצלם עכשיו עבודת מטה לגבי הצרכים המקצועיים, ואגף תקציבים שלהם מתרגם את זה לדרישות תקציביות. אנחנו נדון איתם.

זה הזמן להעלות את זה לפני תקציב 2013.

אתם לא צריכים להסתובב ולחפש מה צריך במשרד הבריאות. הם צריכים להגיש לכם בקשה.

אני בטוח שהם יודעים לעשות את זה.

גם במשרד הרווחה צריכים למצוא נתיב, כדי לראות איך עוזרים לאותן משפחות.

הם ודאי יודעים את העבודה.

ואם הם יודעים ולא מבקשים?

ברגע שזה מסתדר ולא מדברים על זה, ומשפחות נושאות בנטל וכל מיני ארגונים אוספים כספים כדי לפעול מבחינת תרומות, אז לא מדברים על זה.
אני רוצה לסכם את הישיבה. הפנייה היא כאן לארבעה משרדים: משרד הבריאות, משרד לגמלאים ותיקים, משרד הרווחה ומשרד האוצר. יש חשיבות מרבית לדיון של היום, כי יש להעלות את הנושא לסדר היום הלאומי ולהפסיק לטאטא את כל הנושא של האלצהיימר ולומר: "זה לא נעים ואין על מה לדבר". זה בהחלט נושא הנדרש לסדר יום לאומי. הישיבה כאן היום והיום שיתקיים מחר, זה חלק מהגברת המודעות למחלה.

צעדים לאבחון מוקדם – אני מציעה לקראת קול קורא לסל התרופות של 2013, להגיש בקשה ולהכניס את הנושא של בדיקה במרפאת זיכרון לסל התרופות. כמה שיותר קבוצות תתמוכנה בזה, כך יהיה לזה סיכויי להיכנס כנושא.
אנחנו בהחלט דורשים ממשרד הבריאות, משרד הרווחה ומשרד הגמלאים, להעלות את הנושא לדיוני התקציב לקראת שנת 2013 – תמיכה בטיפול ביתי על מנת לדחות ולמנוע אשפוזים סיעודיים. לא ראוי ולא נכון שמדינת ישראל תפנה את האנשים הקשישים החולים לעמותות, שצריכות לאסוף כספים באמצעות תרומות. זו בהחלט חובתה של מדינת ישראל לאזרחיה הוותיקים. תודה רבה, הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:15.>