PAGE
3
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
05/06/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי









*
<פרוטוקול מס' 717>
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, ט"ו בסיון התשע"ב (05 ביוני 2012), שעה 10:00

הצעה לסדר היום בנושא: "מצבם החמור של נכי צה״ל מול אגף השיקום"

חברי הוועדה: >
חיים כץ – היו"ר
רחל אדטו

אורלי לוי אבקסיס

משה (מוץ) מטלון
דניאל בן-סימון

>
משה צין - ראש אגף שיקום נכים במשרד הביטחון, משרד הביטחון וצה"ל

זאב ויסמן - סגן ר אגף ור' יחי' לשירותי שיקום, משרד הביטחון וצה"ל

נעה ליפשיץ - ר' תחום כלכלה אגף השיקום, משרד הביטחון וצה"ל

חיים בר - יו"ר הארגון, ארגון נכי צה"ל

קובי יצחק - יו"ר מטה המאבק, יו"ר מחוז ת"א והמרכז, ארגון נכי צה"ל

אהרון פרץ - ארגון נכי ישראל

חנניה אבגי - ארגון נכי צה"ל

אביאל קובייסי - דובר מטה המאבק ויועץ אסטרטגי ליו"ר המטה, ארגון נכי צה"ל

אליהו אייל - חבר ארגון, ארגון נכי צה"ל

אדוארד אמיגה - ארגון נכי צה"ל

רפאל אמיוב - נכי צה"ל, ארגון נכי צה"ל

אורן אקרמן - יו"ר מחוז, ארגון נכי צה"ל

דני בן אבו - יו"ר מחוז, ארגון נכי צה"ל

אמרניאן בנימין - חבר מועצה, ארגון נכי צה"ל

גבריאל קייט - חבר מועצה, ארגון נכי צה"ל

אבנר גולן - מנהל אגף זכויות ורווחה, ארגון נכי צה"ל

בני גולן - ארגון נכי צה"ל

דודו גלבוע - ארגון נכי צה"ל

רון ויינריך - ארגון נכי צה"ל

תמר חיימוביץ' ריכטר - יועמ"ש, ארגון נכי צה"ל

מאיר חלבי - ארגון נכי צה"ל


עומר יעבץ - ארגון נכי צה"ל

יוסי כהן - ארגון נכי צה"ל

דני כץ - ארגון נכי צה"ל

שי לוי - ארגון נכי צה"ל

אורן לסרי - ארגון נכי צה"ל

משה מורדוקוביץ - ארגון נכי צה"ל

שמעון נבון - יו"ר ועד ארצי, ארגון נכי צה"ל

נעים עזר - יו"ר מחוז, ארגון נכי צה"ל

אריה עקרבי - נהג, ארגון נכי צה"ל

רפי פלח - ארגון נכי צה"ל

נתן קורצ'י - ארגון נכי צה"ל

זוארץ קלימו - חבר ארגון, ארגון נכי צה"ל

עידן קליימן - מנהל אגף משפטי, ארגון נכי צה"ל

חיים רונן - מנכ"ל, ארגון נכי צה"ל

איציק שושן - ארגון נכי צה"ל

שמעון שלוש - ארגון נכי צה"ל

רצון שרעבי - ארגון נכי צה"ל

יוסי וקנין



דני בן אבו

וילמה מאור

מיטל בר-שלום

"מצבם החמור של נכי צה״ל מול אגף השיקום"

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. למען האמת, אם מסתכלים על לוח הנוכחות של הח"כים בשעה הזו בימי שלישי, לא רואים יותר מדי ח"כים במשכן. כאשר עברתי בבוקר והסתכלתי על לוח הנוכחות, ראיתי שיש 28 ח"כים. בדרך כלל ביום רגיל בשעה 09:00 יש 70-80 ח"כים. יום שלישי זה יום מיוחד בלי הצבעות מיוחדות. היום אני בא לוועדה ורואה כל כך הרבה חברי כנסת. אני אפילו רואה את ח"כ דניאל בן סימון, שאני לא צריך את האצבעות של הרגליים בשביל לספור את הפעמים שהוא ישב פה. זה מסתכם ביד אחת או בשתי ידיים.

בגלל שהוא קצין הנדסה ראשי.

אני לא חבר ועדה, אבל אני באתי בהזמנתם של הקבוצה שפגשתי, ואני עושה את זה באהבה גדולה.

אנחנו מקבלים אותך, ואנחנו נמסגר את התאריך.

אני עומד לרשותכם מתי שתרצו. אני אבוא עד אשר חיים כץ יגיד: "נמאס לי".

בוא נתחיל את זה ממחר. תתייצב מחר ב-09:00 ותתחיל לעבוד בכנסת. נראה לי שתצטרך לבוא לכל הדיונים ותתחיל לעבוד.

אתה צריך לראות אותו צועד בבקרים.

הוא יכול לצעוד, אבל פה צריך לשבת. אני חוזר ואומר: הצעה לסדר זה לא משהו דרמטי. זו לא חקיקה. בכל זאת באו כל כך הרבה אנשים, ולבקשתו של מוץ מטלון גם אני הגעתי. הוא אמר לי: "חיים, זה נושא חשוב". אני נוגע הרבה בנושא נכי צה"ל פה בוועדה. אני חושב, שהוועדה הזו עשתה לא מעט בעניין נכי צה"ל בשלוש שנים האחרונות. אני מדבר על כל הנושאים הנוגעים לנכי צה"ל, אלמנות, יתומים, נכים, עדכונים. הוועדה הזו היתה מקום שנתן מענה, לא מושלם אבל היא הביאה תוצאות בשורה התחתונה. כאשר מוץ פנה אליי, אמרתי שכל עוד אני בתפקידי אלה שנתנו את היקר להם: חלק מבריאותם כאשר נפגעו בשירות המדינה, צריכים לקבל מהמדינה יחס הולם, תנאים הולמים ודלת פתוחה.

נשמע את כל הדעות, את כל הגורמים, ונעשה את מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות לטובת נכי צה"ל בדיון הזה. חה"כ מוץ מטלון, בבקשה.

קודם כל, אני רוצה להודות לך. אני יודע שבימי שלישי בבוקר - - -

גם שמי לא מתנוסס על הלוח.

גם שמך לא מתנוסס על הלוח בימי שלישי בבוקר. אני בהחלט מודה לך שנענית לבקשה. לך וילמה, מנהלת הוועדה, אני מודה שדאגת שהנושא הזה יבוא כמה שיותר מהר לדיון בוועדה. ועדת העבודה והרווחה זו הוועדה העוסקת בזכויות של נכים, ואני חשבתי לנכון שזה המקום לדון בנושאים האלה, בעיקר כאשר מדובר על זכויות נכים וטיפול בנכים.
לאמתו של דבר, הוועדה הזו עסקה בשלוש שנים האלה בהרבה מאוד חקיקה ותקנות הנוגעות למשפחות שכולות, יתומים, הורים שכולים ועדכונים של תגמולים לנכי צה"ל – מה שהיה פעם שנתיים הפך ל-6 או 7 חודשים. לצערי כי רב, שיתוף הפעולה עם כמה מנכי צה"ל לוקה בחסר. אם היו יודעים להשתמש בוועדה הזו, אני משער שעוד חקיקות שאנחנו מנסים להעביר היו עוברות, כולל הצעת חוק שלנו שהיתה מופיעה פה ועוברת בטווח של חודש ימים מהיום בו היא היתה מונחת בצורה רצינית. זכותו של כל מי שרוצה או לא רוצה לשתף פעולה. בסופו של יום או בתחילתו של יום, זה מה שאותי מעניין, ואתה שותף יותר ממלא, חיים, להרבה מאוד שיחות בתחום הזה של שכול, יתמות ונכות. אתה הובלת את הדברים, כולל במקומות בהם היית צריך להתנגח עם משרד האוצר ושר האוצר באופן אישי. על כך אני באמת מודה לך. ביקשתי לפתוח בזה, כי חשוב לי שהחברים שיושבים פה יידעו מה הוועדה הזו בראשותך עושה לטובת הציבור הזה.
במהלך השנים האלה הגיעו אליי הרבה מאוד פניות מנכי צה"ל. בחלקן בהן היו עוולות קשות, טיפלתי. את חלקן העברתי לטיפול הארגון במשרד הביטחון, שהוא הארגון היציג שאמור לעסוק באופן ישיר בדברים האלה. לא רציתי להתערב. לכל אחד יש את עבודתו ואת תחום עיסוקו. לאחרונה, התרבו הפניות באופן קיצוני על אי טיפול של אגף השיקום בנכי צה"ל: נכים קשים, נכים פחות קשים, נכים שלא מקבלים מענים, אמנת שירות. לימים, הגיעו להסכם. אם תקרא, אדוני, את דוח מחלקת המחקר והמידע של הכנסת, שקיבלנו כולנו הלילה, תראה כמה הסכמים הגיעו לידי השולחן ולידי חתימה בשנים האחרונות – משנת 2004 – וכמה פעמים אגף השיקום לא עמד בהסכמים האלה. כמה פעמים חזרנו לדיונים בכנסת, אם בוועדה הזו ואם בוועדת חוץ וביטחון, כדי לוודא אכן מה קרה פה. לעולם לא ידענו את האמת לאמיתה.

אני לא מבין, מה עניין ועדת חוץ וביטחון לנכי צה"ל. אני ממש לא מבין.

אני אמרתי את המשפט הזה, כדי שתקפוץ ותשאל למה זה הגיע לוועדת חוץ וביטחון. פתחתי ואמרתי כי מי שעוסק בזכויות נכים בכלל, וזכויות נכי צה"ל בפרט, זו ועדת העבודה והרווחה.

כל נושא הפרט, כל נושא הנוגע לאנשים נדון פה. כל סודות המדינה, כל הפעולות המבצעיות, נדון שם. כאשר נוגעים בגופו של אדם, כאשר נוגעים בפרנסתו, כאשר נוגעים בזכויותיו, זה בא לפה. כאשר נוגעים במדיניות, זה הולך לשם. שם לא מתעסקים בזה, ואני גם לא רואה שום הישגים שנוגעים לפרט. אני לא נכנס למדיניות של מבצעים, פעולות, תקציבים למערכת. כל זה יכול להיות שם. כל נגיעה בפרט ובזכויותיו צריך להיות פה בוועדה.

בשנת 2011 נחתם הסכם בין ארגון נכי צה"ל לבין אגף השיקום. להסכם קראו, גם פה בכנסת, "הסכם היסטורי". נאמר כי הוחזר כבודם של נכי צה"ל, ועוד התבטאויות כאלה ואחרות. כולנו שמחנו על העניין. היו אפילו אירועים בהם הוצגו אנשי משרד הביטחון כמי שדאגו להסכם ההיסטורי הזה. באמת "תור הזהב" הגיע.
לפני מספר שבועות הגיע אליי מכתב באמצעות חבר ארגון פעיל מאזור הצפון – ואני לא אזכיר פה את שמו – שנשלח מיו"ר ארגון נכי צה"ל למנכ"ל משרד הביטחון. זה מכתב חמור ביותר, שעיקרו הפרת ההסכם והתנהלות שערורייתית של אגף השיקום כלפי נכי צה"ל. במכתב יש אמירות קשות ביותר: "משבר אמון שלא היה כדוגמתו מעולם בתקופות השחורות והקשות ביותר הזכורות לנו ולקודמנו מאז הקמת הארגון ועד היום, רמיסה של נכי צה"ל, כבודם וזכויותיהם". אני אמרתי, שלא יעלה על הדעת שלאחר שארגון נכי צה"ל חתם על הסכם עם אגף השיקום, אגף השיקום יפר את ההסכם בצורה כל כך בוטה, שהביאה את יו"ר ארגון נכי צה"ל לכתוב את המכתב הזה. מצאתי לנכון להביא את זה לסדר יום הכנסת ולהעלות את הנושא לדיון ציבורי. מכתב כל כך חמור - ואני מכיר את המנסחת שלו, כי היא עבדה גם איתי – לא זכור לי שנים רבות. משהו קרה פה עם אגף השיקום. נשמעו קולות בתוך הארגון, כי הרי הכל מגיע לפתחנו. אני מייצג פה את החברים שאני חושב שצריך לייצג. הארגון הוא לא נגדי, ואני לא נגד הארגון. ארגון מסודר היה פונה אליי ואומר: "מוץ, בוא נלך יד ביד", ולא מחפש למנוע את קיומה של הוועדה הזו. מותר לומר את האמת כולה.
אדוני ראש אגף השיקום, אני פניתי אלייך לפני מספר חודשים במכתב חמור. הגבת וטענת שאני פוגע בשמך הטוב. מנכ"ל משרד הביטחון גיבה אותך במכתב הזה. לצערי, מסתבר כי טעיתי. אם אני מחזיק את המכתב הזה ואני שומע את הקולות של האנשים שביקרתי ברחוב, כנראה שצדקתי. לפניך עמלו שנים רבות. זה שיושב מימינך היה בין העמלים על תורת שיקום. אתה באת ובמחי יד ביטלת את כל תורת השיקום שהמליצו עליה. התחלת להריץ טבלאות אקסל לעובדים שלך, ולהם אין זמן לטפל בנכים עצמם. אני אומר לך את זה בצער. ביום שנכנסת לתפקיד, אני איחלתי לך הצלחה. הצעתי לך כתף חמה. הושטתי לך יד, והתוצאה הפוכה ממה שקיווינו. אני פונה אליך באופן אישי: אני חושב שטעית פה. לא מדובר פה בטבלאות. מדובר פה באנשים. מדובר פה בבני אדם. אני לא רוצה לצטט מהמכתב. כולם מכירים את המכתב. המסמך של מחלק המחקר והמידע הוא לא מסמך של מוץ מטלון או של חה"כ חיים כץ. זה גוף אובייקטיבי שאוסף את המידע וכותב אותו. הדוח שמופיע פה הוא דוח שמדבר בעד עצמו. חייבים לעשות שינוי. יש בעיות פוליטיות פנים ארגוניות. אם יש מאבקים בין מחוז תל-אביב למרכז הארגון, זה לא ענייני. אדוני ראש אגף השיקום, עד היום לא השבתם על שום טענה עניינית.

אני אומר משפט אחרון, כי הבמה היא לא רק שלי. הזמנו לפה את האנשים, כדי להשמיע את קולם. אני חייב לדבר, כי אני אומר את הדברים מדם ליבי. בשנה שעברה שברתי את שתי ברכיי. קיבלתי טיפול מאגף השיקום. אתם יודעים מה? טיפול ראוי. כאשר זה הגיע לחשבונית של 420 שקלים על צילום הברכיים, שיגעתם את כל המערכת. שיגעתם מערכת שלמה על 420 שקלים עבור צילום הברכיים ששילמתי. ביקשתי מהרופא שלי שלא לשלם לי את החשבונית הזו. התחננתי: "אל תשלמו לי, רק אל תבזו אותי". אני מדבר על צילום ברכיים בסך 420 שקלים, על סדים לשברים שלי. הזמנתם את הרופא שלי לשימוע ושאלתם, איך הוא אישר סדים ב-700-900 שקלים לנכה 100% פלוס. אמרתי לו: "אני מתחנן בפניך, אל תשלמו לי. אני יכול לעמוד בהוצאה הזו, רק אל תבזו אותי". אני קיבלתי. לפני חודש ימים פניתי כאדם מסודר למרפאה שלי, על מנת לקבל המשך טיפולים רפואיים. אמרו לי: "אין תקציב לטיפולים רפואיים". אמרתי להם: "תכתבו לי שאין תקציב במשרד הביטחון לטיפולים רפואיים". קיבלתי הפניות עד אוקטובר, כי זה אני. מה עושה הנכה בקצה? זה בגלל שאני חבר כנסת, זה בגלל שהייתי יו"ר ארגון? למה קיבלתי הפניות עד אוקטובר? למה נכים, שיש לי פה את שמותיהם, לא קיבלו חודשיים טיפולים? אני לא הלכתי שבועיים לטיפולים, כי אני בלי הפנייה לא הולך, כדי שמחר לא תהיה עוד כותרת בעיתון. אני לא הולך בלי הפנייה. שבועיים לא הלכתי לטיפולים. אני יכול לעמוד בזה. לשמחתי, אני גם יכול לעמוד בתשלום. אותו נכה נצרך לא יכול לעמוד בתשלום הזה.
אדוני, אני מאוד מקווה שבתום הדיון הזה יבין אגף השיקום שאת כל הגזרות שהוא גזר באופן חד צדדי הוא חייב להחזיר. אם הוא חתם על הסכם עם ארגון נכי צה"ל, הוא חייב לעמוד בהסכם הזה. אני יודע שעכשיו יש איזה מרתון של שיחות. אני הייתי ממליץ לך, אדוני, שבתום הדיון אנחנו נבקש לראות את ההסכם שייחתם. אנחנו הגוף המפקח על ממשלת ישראל.

אבל אתה לא יכול לראות את ההסכם שייחתם.

אנחנו יכולים לבקש.

למה אנחנו מקדימים את המאוחר? ראש אגף השיקום, בבקשה.

אני מקשיב לדברים יומיום ולא רק פה. אני יכול להעיד עליי באופן אישי, שאני מקשיב לנכה כאדם ולא כטבלה. אני מטפל בנכים, גם כאשר הם מגיעים אליי באופן אישי ולא על דף נייר.

זה תמיד יותר פשוט. כאשר מגיע אליך בן אדם, אתה מטפל. דף נייר יכול להיות שאתה שם בצד. אם הוא כבר בא, נעזור לו.

אגף השיקום לא חף מטעויות, ויש בעיות. לפני 11 חודש קיבלנו את ההסכם, פחות מ-18 חודשים לפני כניסתי לתפקיד, והתחלנו ליישם אותו. למעלה מ-80% מההסכם בוצע. אלה עובדות, ואפשר לבדוק אותן. אני לא נכנס לשאלה, האם יש קבוצות כאלה ואחרות או נכים פרטניים, המרוצים מההסכם או לא. אני יודע, שיש קבוצות שהגיעו אליי, שאינן מרוצות מהסכם וביקשו לדבר איתי על זה. גם זה קיים. יש ארגון אחד, הארגון היציג, איתו אנחנו מדברים. לאחרונה, עלו מספר דברים שהארגון מפרש אותם מנקודת ראותו.

אתה אמרת שההסכם נחתם לפני שנה. סיימתם לדון בעניינים. למה רק 80% יושם?

אני אסביר למה רק 80%.

למה לא 100% יושם? אמא שלי, עליה השלום, תמיד אמרה לי: יש מסבירים ויש מצליחים. ברגע שמסבירים, נכשלנו. אם היית מיישם 100% של ההסכם, כפי שהיה צריך להיות – כמו שאתה היית מצפה שאם אתה חותם עם מישהו הסכם הוא יישם 100%- לא היתה בעיה עם ה-20%.

אתה כבר קבעת אם אני נכשלתי או הצלחתי.

אני לא אמרתי "אתה". גם כאשר הבן שלי הביא 40 במבחן, הוא תמיד היה אומר שהיה חומר שלא למדו. כאשר הוא הביא 90 הוא לא היה אומר כלום. הוא בא עם הדף ככה.

אני חושב שראוי שתיתן לי להסביר.

אני אתן לך כמה זמן שאתה רוצה, אבל זה לא מונולוג. אתה בכנסת, ואני יכול לשאול שאלות.

אני מכבד אותך. באתי לכבודך.

לא באת לכבודי. באת לכבודם.

אני באתי גם לכבודם.

השאלה שלי היא, למה לא יושם 100% מההסכם.

אני מנסה להסביר, אבל אתה לא נותן לי. בתוך ההסכם עצמו יש רכיבים שצריכים להיות נדונים תוך שלוש שנים, תוך שיתוף פעולה ותיאום הדדי בין ארגון נכי צה"ל למשרד הביטחון. למשל, יש הוראות שהסתיימו עד לחתימת ההסכם, שאישרו את מה שנלקח או לא היה תקין באגף השיקום. חלק מהדברים האלה כבר מיושמים. יש דברים שיש לגביהם הידברות מהיום של החתימה, וצריך לגמור אותם. אני מדבר על הוראות שהם בדיונים בין אגף השיקום לבין ארגון נכי צה"ל. כאשר זה ייגמר ויגיעו בסוף להסכמה וחתימה על הוראות, חלק בחקיקה, זה ייגמר וייושם. אתה לא יכול ליישם דברים שלא נסגרו, ושצריכים להגיע אליהם תוך שיתוף פעולה.

איזה תוקף יש להסכם? לכמה שנים הוא נחתם?

שלוש שנים.

אתה מבין מה אתה אומר לי? שיעברו שלוש שנים ויהיה חלק מהדברים שלא ייושם בכלל.

את זה אני לא אמרתי.

ברגע שאמרת שיש דברים שהולכים לחקיקה. בחקיקה אתה לא יכול לדעת מתי, כמה, למה ומה האוצר יגיד. אני היום יושב ודן על גמלאות של צה"ל. אני רואה מה האוצר אומר, ואני רואה את הסיכומים. אני מודיע לך, שאם זה תלוי בחקיקה יהיו דברים שאחרי שלוש שנים לא ייושמו.

זה היה טיבו של ההסכם. יכול להיות שיש איתו בעיות. לגבי הדברים שהיו בביצוע, ביצענו את הרוב.

האם ראית את המכתב שיו"ר הארגון כתב למנכ"ל?

ראיתי את המכתב הזה.

מדובר על משבר אמון, הפרה בוטה של ההסכם, הטלת רפש על כבודם של נכי צה"ל. זה לא אני כתבתי את זה. זה לא חה"כ כץ כתב. זה הארגון שחתם איתכם על ההסכם כתב. כנראה שבאמת הפרתם אותו בצורה בוטה.

בנוגע למה שמופר צריך לדבר. מנכ"ל משרד הביטחון, בפגישה עם יו"ר ארגון נכי צה"ל ואיתי, ביקש תוך שלושה שבועות לשבת עם אגף השיקום ולומר מה אפשר לפתור. מה שלא, יעלה להחלטת מנכ"ל משרד הביטחון. אחרי שלושה שבועות הדברים אמורים להיפתר. מה שבמחלוקת עולה להחלטה. גם אנחנו מבינים, שיש החלטות חד צדדיות גם מארגון נכי צה"ל אלינו.

מה זה ההסכם הזה?

לכן, נקבע בתהליך העבודה, כולל זה שאני ירדתי פעמיים לחברים שיושבים מתחת לחלון שלנו בשבועיים האחרונים, הצעתי וביקשתי: "בואו נשב ונדבר". צריך לפרק את הדברים לשלושה דברים עיקריים: האחד, הנושאים שהם טיפול בפרט. הטיפול בפרט לא יכול להיסגר אצל ראש אגף שיקום. יש אנשים מקצועיים. במקום בו יש ערעורים המגיעים עד אליי, אני בודק כמה שניתן, עד הסמכות המותרת ועד בכלל.
הנושא השני הוא הבעיות התפעוליות שקיימות. כמו שמעלה חה"כ מטלון, יש בעיות תפעוליות: לא קיבלו הפניות, יש טענה שאנחנו הורינו לעצור טיפולים רפואיים. אנחנו לא הורינו לעצור שום טיפול רפואי.

האם יש לכם בעיה קשה של תקציב?

לא. אני חוזר עוד פעם: בנושא של התפעול הרפואי אני לא מכיר בעיית תקציב אחת. אם היו בעיות, והיו בעיות – אני אומר שהיו בעיות של התקשרויות עם ספקים, שנגמר איתם ההסכם. אנחנו כל הזמן מניעים ומגשרים. אם היו בעיות, הן היו בעיות שלא נבעו מהוראה חד צדדית. אני אמרתי וכתבתי, שלא היתה שום הוראה חד צדדית להפעיל טיפול לשום נכה, בטח לא לנכה 100%. לא היתה הוראה כזו. אין הוראה כזו. לכן, ביקשתי לשבת עם האנשים ולשמוע את הבעיות התפעוליות שיש, לשמוע עובדות ולנסות לברר אותן.

האם אתה מרוצה מההרגשה של הנכים?

לא.

מה אתה עושה כדי לשפר אותה?

אני רוצה לדבר איתם. אני רוצה להקשיב לבעיות. אני רוצה לפתור אותן.

האם אתה רוצה לדבר איתם והם לא רוצים לדבר איתך?

אני חוזר: ירדתי אליהם פעמיים.

פעם אחת.

פעם אחת ירדתי ביום שני בשבוע הראשון של המחאה, ופגשתי את אדי. השמים והארץ יעידו, וגם אדי. אחרי שנתתי מכתב, ירדתי לאדי למטה ואמרתי לו: "תפסיק את זה לכמה שעות, תעלה אליי למשרד, נדבר ונברר את הבעיות. אני רוצה לפתור אותן. בוא נדבר." הם נכנסו אליי למשרד, הם שמו לי מכתב על המכתב, וביקשתי מהם: "בואו נדבר". שאלו אותי מתי, ואני אמרתי להם יום אחרי. הייתי צריך לפנות את הזמן. לא כי לא רציתי. לא נעניתי. הוצאתי גם מכתב לכל התפוצה שהופיעה במכתב, והצעתי לדבר כדי לפתור את הבעיות התפעוליות.

האם השבת להם על המכתב?

אני השבתי על המכתב, ועל המכתב הזה הוציאו עוד מכתב. אמרתי: "בואו נדבר". יש דברים שהם בעיה של שפה משותפת. יש דברים שהם בעיה של עובדות. בשביל לפתור אותם אין ברירה אלא לשבת ולגעת בדברים.

זה נכון תמיד.

ביום שלישי שעבר דיברתי עם יו"ר ארגון נכי צה"ל. פניתי לחיים, למרות המכתב הקשה ולמרות האשמות, גם האישיות. פניתי לחיים בנוגע לפתרון הדברים השוטפים. חיים אמר לי: "אני מנסה להכין רשימה של המשותקים, וביום חמישי אני מקווה להביא לך אותה, כדי שנוכל לקבוע זמן עם קבוצת עבודה ולתת תשובות.

קיבלת מכתב לפני חודש.

עד הרגע הזה לא הגיע מכתב כזה. ביום שלישי שעבר ירדתי למטה. יש ארגון אחד, יש גוף אחד יציג.

על זה אין מחלוקת בכלל.

ישבו למטה וצעקו: "בוא תדבר איתנו, לא עם הארגון".

ארגון נכי צה"ל הוא ארגון יציג של כל נכי צה"ל.

אני אמרתי. אני ירדתי למטה כי אין לי שום דבר אישי. אני בשדות האלה כבר 30 שנה. אני מכיר את האנשים, אני יודע איפה הם נפצעו. ירדתי כדי להקשיב להם ולדבר איתם כבן אדם אל בן אדם. אני לא אויב של אף אחד. שמעתי את האנשים, וגם נאמר לי בסוף שהבעיה היא מאות מיליונים של שקלים.

לאן ילכו מאות המיליונים?

לא יודע.

אז אתה גם לא יודע מהם הדרישות שלהם.

אמרו לי: "מדובר במאות מיליונים, אחרת לא תוכל לפתור את הבעיה". אני עושה הפרדה בין העניין של התפעול לבין העניין של המאות מיליונים.

מאות מיליונים לאיזו תקופה? יכול להיות שמדובר במאות מיליונים לעשר שנים, ויכול להיות שמדובר במאות מיליונים לשנה. אני רוצה להבין מה שאתה מדבר.

אני לא יודע. זה מה שנאמר שם למטה. מי שיושב פה יכול להגיד לך. אני לא יודע. זה היה בשיחה מול הנכים.

ביידיש אומרים: טרגיזוק.

אני מגיע לקומה השלישית. הקומה השלישית היא מה שחה"כ מוץ מטלון אמר. זו קומה שלא נמצאת בתוך אגף השיקום בדירקטיבה שלה.

אתה מדבר לפרוטוקול, שלא יודע מה זה קומה שלישית.

הקומה השלישית היא הנושא של תגמולים, הטבות וזכויות – כל הדברים שנסגרו בהסכם ביוני, עליהם אמרו: במשך שלוש שנים, אם לא יהיה מקרה קיצוני שלא צפינו אותו, לא דנים על הדברים האלה. נציגות המשותקים פנתה אליי כאשר הייתי חדש ולא היתה לי בדיוק חפיפה. הם לא דיברו עם ראש אגף השיקום. בתיאום עם יו"ר הארגון, קיבלתי את הנציגויות לשיחה. חלק מהדברים שהעלו נציגי המשותקים היה לגבי התגמולים, שהם חושבים שזה לא מספיק. מבחינתם - אולי בצדק - צריך לבדוק את זה. בנוסף, נושא דיור – נושאים שאינם קשורים לתפעול היומיומי. אלה נושאים שחייבים להיבדק ולעלות, בתיאום עם ארגון נכי צה"ל, למנכ"ל משרד הביטחון. אלה נושאים שצריכים להיפתר בין המשרד והנציגות, בשאלת התקציבים וההסכמות, או בדרך של חקיקה.

האם אתה מכיר את המצב ביחידה הרפואית שלך? כותב לך יו"ר הארגון: "אין סגן רופא ראשי, אין רופאים מרחביים, אין טיפולים רפואיים". אני מקבל את המסגרת של כל מה שאתה אומר, אבל כאשר אתה יורד לרזולוציה עצמה של המכתב שכותב יו"ר הארגון ולא מישהו אחר – ואני גם שמעתי את המפגינים - הם מדברים על יועצי שיניים, על סיפורי הרכב, על מימוש המלצות גורן מבלי שיתואמו עם הארגון. בוא נרד למקום הזה. מצדי, תשבו ותגיעו לדבר הכי טוב. אותי מעניין הנכה בקצה.

אם אתה מתכוון למכונים של הרכבים של הנכים עם 100% פלוס, אני יכול לומר לך שבמהלך הקיץ האחרון התקבלה הוראה במשרד הביטחון על ידי היועץ המשפטי של המשרד, שיש לעבוד לפי חוק חובת המכרזים. אני ניסיתי למנוע את זה, עד אשר ניתנה הוראה ברורה שיש לעבוד כך. מחודש דצמבר, בו נכנסה ההוראה, יש בעיות לנכים הקשים. אני מבין את זה. אני לא מתמצא בתחושה או בבעיה, אבל הבנתי מכמה נכים, שלא מסכימים לעשות בחברה שמטפלת ברכב, שהיא מכירה ויש להם אמון בה. במהלך השלושה חודשים האחרונים, אני מנסה לשנות את נקודת העבודה בתוך המשרד. אני מקווה, שאנחנו נביא פתרון בשבועיים הקרובים.

זה לא רק למשותקים. זה בכלל ברכבים.

אני מדבר על מכונים לרכבים לנכים קשים, שהם רכבי מדינה. הם רוצים לעשות את המכונים אצל הספקים שהם עובדים איתם או אצל החברות שמתקינות להם מזה שנים. לגבי הנושא של הרופאים - אכן אין סגן רופא ראשי באגף השיקום משנת 2007.

אין רופאים מרחביים?

אני אתן תשובה מדויקת, כמו שהעברתי למחלקת המחקר והמידע של הכנסת. יש שני תקנים של רופאים מרחביים: רופאה מרחבית אחת נמצאת בחופשת מחלה מאז חודש אוגוסט, לאחר ששברה את הרגל.

אנחנו מאחלים לה החלמה מהירה. ועדת הבריאות של הכנסת מאחלת לה החלמה מהירה.

היא חזרה ביום ראשון.

בן-סימון מצטרף לברכות. בדרך כלל שמישהי יוצאת לחופשת לידה, מביאים מחליפה.

אני לוקח את זה בברכה רבה. היא חזרה ביום ראשון לחצי משרה.

האם היא תספיק לעשות הכול בחצי משרה?

ב-29 לינואר גייסנו רופא. לגייס רופא למשרד ממשלתי זה קשה.

אם הדברים לא היו קשים, לא היו לוקחים אותך. לך יש את האיכויות – ואני לא צוחק. התפקיד שלך הוא תפקיד קשה. לתת מענה לאנשים שנפגעו, זה קשה. לרצות אותם – זה קשה. אבל אנחנו צריכים להתמודד עם הקשיים האלה.

אני מוכרח להגיד לך שאתה צודק. אני באתי בגלל שליחות ולא בגלל שום דבר אחת. אני לא חף מטעויות. אני רק אדם. אפשר שיש בעיות. אין לי שום ספק, שאפשר לפתור בעיות במסגרת אילוצים שלא תלויים רק בי.

בוא נעשה הפסקה. נחזור אליך. חיים, תגיד מה המצב.

יש דברים שצריך להבהיר. אחד, אין ויכוח בין ארגוני נכי צה"ל לגבי ההסכם. יש ארגון אחד יציג. המטרות שלנו הן להתמודד.

על זה הסכמנו כולם. תמשיך הלאה.

צריך לקחת את ההסכם של 2011 – הסכם שבו נאמר שצריך להחזיר את זכויות נכי צה"ל מה-10 שנים האחרונות. רוב הדברים של ההסכם מ-2011 מתממשים. איפה הבעיה? תוך כדי מימוש ההסכם אחד לאחד נוצרים דברים חדשים, מטלות חדשות, רעיונות חדשים. מוציאים הוראות שלא היו בהסכם. דיברת קודם על הרופאה. אותה רופאה היא לא כזו בשורה. היא לא באה חדשה לאגף השיקום. בהפגנה הקודמת בשנת 2009 ביקשנו ממנה לסיים את התפקיד מרוב טוב הלב שיש לה.

הבשורה היתה אם היא לא היתה חוזרת.

אם היא צרה כזו גדולה, אז עכשיו היא בחצי משרה. חצי צרה.

אז הרווחנו. הבעיה הכי קשה שלנו, ואיתה צריך להתמודד, אלה אותן החלטות חד צדדיות שמתבצעות על ידי אגף השיקום. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל אנחנו צריכים להיות שם. אין שום סיבה שהם יעשו אותן אלמלא זה מתורגם לחיסכון כספי. יצא מכרז חדש לחמי מרפא לנכי צה"ל.

יום שישי אחר הצהריים, תוך כדי נסיעה, מצלצלת אליי משהי מקיסריה ואומרת לי: "אני פונה אליך לאחר ששמעתי את הפעילות של הוועדה. היינו נוסעים לבתי מלון כאלה, והחליפו לנו את בתי המלון לבתי מלון ברמה נמוכה".

אני אסביר לך. היה שקט ושלווה. כולם היו רגועים והכל עבד. יצאו למכרז, והחליפו את חברת "אשת טורס" ל"קל נופש". אף אחד לא התייעץ עם ארגון נכי צה"ל. שמעו איזה הערות היו לנו לגבי הקודמים, מה צריך לשפר, מה צריך לבדוק, איפה יש מיטות לטיפולים ואיפה אין מיטות לטיפולים, ויצא מכרז.

היא אמרה לי ש"צל הרים" זה רחוק מהים.

אני אומר לך יותר מזה.

הם סגרו עם "צל הרים"?

זה אחד מבתי המלון.

זה מעברה.

אני אתן לך דוגמאות מחיי היומיום: יצא מכרז בסדר גודל של 16,000,000-17,000,000 שקלים פחות. אלה קיבלו איקס, ואלה קיבלו איקס פחות 16,000,000 שקלים. מה מצפים, שייתנו את אותו שירות?

לא. מהצד השני יושבים אנשים אינטליגנטים. הם ידעו שמרעים את התנאים של הנכים. זה בידיעה.

זה בדיוק הנושא של סדר היום – הרעת התנאים לנכים.

נכון, וזו רק דוגמא אחת.

את המכתב אני הוצאתי. אני מבין שיש פה הרעת תנאים. אני לא כתבתי שההסכם לא מתממש. אמרתי: שעם ההסכם שמתממש יוצאות הנחיות חדשות שהן לא בהסכם. ממציאים פטנטים חדשים. אני אתן את הדוגמא שנתתי למנכ"ל משרד הביטחון ביום שהגיע אליי ההסכם. עשיתי דוקטורט בנושא של המלונאות. אני כמעט מלונאי עכשיו. יש עתיד. בעבר הרחוק היה הרבה יותר טוב. נתנו 4 מלונות בים המלח ברמה A , ויתר המלונות ברמה B ו-C. 70% מכלל הלינות הן ב-4 בתי המלון האלה, בחלוקה שווה: 17.5% בכל אחד. ברמה A החברה מפסידה כסף. היא צריכה להוסיף כסף על הלינה במלונות מרמה A. לכן, כאשר אתה מתקשר ומבקש, אומרים לך: "אין מקום". בחוף קליה נתנו בית מלון ללינה, אבל כדי לעשות טיפול צריך לנסוע לים המלח או לעין גדי. יש נכים עם 20% נכות שאין להם רכב. הם ייסעו בבוקר, ואז יחזרו. זו דוגמא אחת.

יש בעיה גם עם כל הטיפולים האופטומטריסטים.

יש לנו בעיה אחת שמרעים את התנאים בהסכמים. האם ניסית לדבר איתם על העניין?

אני תיכף אגיד למה לא דיברנו. היתה כאן קודם אמירה שלא דיברנו. בארגון נכי צה"ל צריך להיות ברור דבר אחד: אי אפשר ולא מקובל עליי או על הארגון שמישהו ינחית משהו ואני אלך ואדבר איתו. קודם כל תחזיר את זה לקדמותו.

ואם לא?

ואם לא, אין לי מה לדבר איתו.

אז מה אתה עושה?

זה חלק מהתהליך. אפשר להתריע, אפשר להגיד. לא תמיד אנחנו יודעים על ההתרעה ברגע הזה. אני יכול לקבל מידע על דבר שמתבצע, רק אחרי חודש, רק כאשר בן אדם מסוים נתקל בו. אם לא, אני לא יכול לדעת. רק אם בן אדם בא אליי ואומר לי: "לא קיבלתי".

עכשיו אתה יודע. האם פנית אליהם ואמרת: "למה עשיתם"?

בוודאי. ביקשנו להחזיר את המצב לקדמותו. כל עוד זה לא חוזר, אין לי מה לדון על היתר.

אבל אם אתה לא עושה כלום, הוא מרוויח.

הוא מרוויח בכל מקרה. מספיק שאתה מעביר הוראה בנוגע לטיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, שמסתובבת שנתיים בסבב חתימות במשרד הביטחון. באותו זמן אתה לא נותן טיפולים, או נותן רק לחלק. זה כסף שנחסך ולא מנוצל. זה כסף שהולך למקומות אחרים.

למה אתה לא מוציא את האנשים לרחוב? אני אומר לך מניסיוני הדל – ואני מתעסק עם משרד הביטחון בעשרות נושאים שנדונים פה בוועדה - אף נושא לא פתרנו אם לא הפעלנו כוח. גם עם אלמנות צה"ל וגם עם היתומים היינו צריכים להפעיל כוח. לצערי, אתם במערכת הביטחון, עם כל הרצון, מדברים כסף. אני יושב ודן על הגמלאות שלכם. אתמול ישבתי, מחר אני צריך לשבת שוב, ואני לא יודע אם אני אשב כי אתם מדברים כסף.

הם רואים מספרים.

יש מקומות בהם לא צריך להסתכל על כסף. כאשר מדובר באנשים רגילים, בריאים, מהשורה – בסדר. כאשר מדובר באנשים ששילמו מחיר בשליחות האומה, לא צריך להסתכל על הכסף. אני לא ידעתי על הנושא של בתי המלון. האישה צלצלה אליי ואמרה: נתנו לי מלון "צל הרים" ואני לא יכולה ללכת. בעלי קטוע רגליים. איזה מלון, איזו רמה." אמרתי לה: "מה את רוצה ממני, שאני אפנה למערכת ואגיד לה למה נתנו לך את מלון "צל הרים".

"למה אתם לא יוצאים לרחוב", זה אומר שיש פה בעיה. יש אנשים שלא מנצחים, שלא רוצים לנצח.

אלה שכואב להם יצאו לרחוב.

אתם צריכים לשבת ולפתור את הבעיות, גם אם מדובר ב-20,000,000-30,000,000 שקלים. עכשיו מדברים על פינוי בתי האולפנא. אמרו שלהעלות את זה לאוויר יעלה 50,000,000 שקלים, ושאין בעיה. אני הייתי אתמול בדיון. למה שפה תהיה בעיה? אם שם אין בעיה, גם פה לא צריכה להיות בעיה. אפילו אם שם יש בעיה, פה לא צריכה להיות בעיה. יש כספים שצריכים להיות מיועדים. צר לי, שאני צריך להגיד לך שאנחנו צריכים להפגין, לצאת לרחוב ולהפגין כוח, בשביל לקבל את הזכויות הלגיטימיות המגיעות לנו.

דיברנו פה על הסכם שנחתם לשלוש שנים. ההסכם לא נחתם לשלוש שנים. רוב ההסכם הזה מתייחס להחזיר דברים לקדמותם.

אבל אחרי שלוש שנים הוא ייפתח לבחינה.

ארגון נכי צה"ל התחייב: "עד שזה לא ייגמר לא נגיש תביעות חדשות". הדברים עליהם מדברים עכשיו, לא היו בחשבון בכלל.

סיפור מכסות ואומדנים הוא משהו שהוא בעייתי, או משהו שהוא חד צדדי?

אני אגיד משפט: אותי לא מעניין הכסף של משרד הביטחון. אותי מעניין השירות לנכים. אותי לא מעניין כמה כסף זה עולה. בשנת 2011 זו היתה הפעם הראשונה שבה ארגון נכי צה"ל לא חתם על הסכם עם אגף השיקום. אני התנגדתי לחתום על הסכם עם אגף השיקום. מי שאחראי על נכי צה"ל זו מדינת ישראל, זה משרד הביטחון, זה ההסכם הראשון שחתם עליו מנכ"ל משרד הביטחון, ולא אגף השיקום. ראש האגף קיבל את המסמך הזה בטקס החתימה: "ראה וקדש". ארגון נכי צה"ל נתן גיבוי מלא ותמיכה מלאה לראש האגף כדי לממש את זה. אמר מורנו שהיה ראש האגף בתקופתו של משה מטלון שהיה יו"ר הארגון: "יש שם אוכלוסייה של אנשים שעובדים, ואי אפשר להזיז אותם סנטימטר. אלה מקור הצרות".

אנחנו מגנים גם על עובדי משרד הביטחון. על כל עובד אנחנו מגנים.

אני לא מאיים עליהם. אני רוצה שיהיו שם אנשים שנותנים שירות.

בוא נלך טיפה קדימה. מתי אתה הולך לשבת איתם כדי לגמור את העניינים?

אתמול הייתי במועדון של נכים קשים ברחובות-"חממה". יש כאלה 10-11 מועדונים בארץ. המועדונים האלה מטפלים ב-700-800 אנשים עם בעיות פוסט טראומטיות מאוד לא קלות. זה אחד מהמועדונים החדשים שנפתח. באתי לשם אתמול כדי לשמוע את המצוקה שלהם. אני לא נכנס עכשיו לעניין הכספי – מי מפעיל את זה, מה ההסדר עם משרד הביטחון, כמה ישלם משרד הביטחון וכמה הוא לא ישלם. אומר לי אתמול הבן אדם: "הפער בינינו ובין המועדונים הוא בסדר גודל של 30 שקלים לאדם לשעה. המשמעות היא שאין לנו תקציב, ולכן המועדון הזה יעבוד רק 3 ימים בשבוע. ביומיים האחרים אני הולך להתאשפז בתל השומר במרפאת חוץ, במחיר של 1,200 שקלים ליום". אני לקחתי את זה על אחריות הארגון ואמרתי: "אם לא יימצא פתרון כספי אחר, אני משלם את זה. המועדון הזה יעבוד חמישה ימים בשבוע".

למה אתה צריך לשלם את זה?

משום שאני לא מוכן לראות את הנכה הזה בחוץ.

ברגע שאתה אומר: "אני אשלם", הוא שמח. הוא ייתן לך עוד כמה דברים לשלם.

הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. הדבר הכי קשה לאנשים הפוסט טראומתיים, זה חוסר הוודאות מהמחר. אני הייתי צריך לצאת משם החוצה, כאשר הם יודעים שהם בימי רביעי וחמישי יהיו שם ולא יידעו מה קורה איתם. הכסף אותי לא מעניין. לא יצא לי אפילו לדבר איתו על זה, כי היינו עסוקים בדברים אחרים. אני לא מוכן לעמוד מול אף אחד לקבל תשובה.

לא הבנתי את המשפט האחרון. מה זה אתה לא מוכן לקבל תשובה? אתה חייב לשבת ולגמור את העניינים.

לא כאשר הבעיה היא כסף.

אבל אתה חייב לשבת ולגמור את העניינים.

הכול נכון, אבל אני בא היום ואומר שיש צורך במשהו שלא עלה בהסכם. לפעמים עולים דברים תוך כדי ההסכמים. נעשו דברים תוך כדי התהליך. עבדנו מול משרד הביטחון, אגף השיקום, בנושאי דיור לנכים 100% פלוס, שהרי ערך הדירות היום הוא לא מה שהיה לפני עשר שנים. המדדים עולים. האם אי אפשר להביא את זה לדיון? הבעיה הכי קשה של נכים שמתקיימים היום מתגמולי קיום זו הפרדת תגמול הקיום מתגמול הנכות. החומרים נמצאים אצלם.

זה בחקיקה.

אבל מישהו צריך להוביל את זה.

למה חקיקה?

תרשום הצעת חוק. אל תחכה להם. בוא נעיר אותם. זה יהיה זרז.

כבר לפני שלוש שנים הבטיחו להפריד את דמי הקיום מדמי התגמול.

אנחנו ארגון יציג שצריך לייצג את הנכים. יצאה הכרזה של הממונה על הביטוח, שאומר שלא יהיו ביטוחים קולקטיביים. הגיל הממוצע הגבוה בארגון נכי צה"ל הוא גיל 65 – מלחמת יום כיפור. אנחנו בדרך לביטוח סעודי. היום אנחנו כבר עשר שנים מבוטחים.

עזוב את זה. הממונה על שוק ההון והביטוח יושב מול הוועדה בנושאים הסיעודיים. הוא דחה את זה בשנה. הנושא לא נגמר.

אני רוצה שתבין את המצוקה עכשיו. מחר בבוקר הארגון שאחראי על נכי צה"ל צריך לתת מענה ל-50,000 נכי צה"ל.

זה בחקיקה.

אבל צריך להוביל את זה.

תתייחס לאומדנים ומכסות של טיפולים.

יש היום נושאים שהתקבלו באופן חד צדדי. יש היום מכרזים – סיסמאות שהיו באגף השיקום והיום זה יצא לגופים אחרים. לפעמים צריך לתת לבן אדם להיות אחראי לגורלו. אי אפשר לכפות על בן אדם כל דבר. אי אפשר להגיד לו: "במכרז הזה צריך לעשות את זה, במרחק נסיעה כזה או אחר". צריך לתת לאנשים האלה לחיות את החיים הכי נורמאליים. תן להם להחליט על גורלם. יש להם מה להגיד.

אתה הנציג שלהם. אתה צריך לבוא אליו ולישון אצלו במשרד.

אחרי מכרז הסיפור הוא אחר.

לשמחתי, אני לא יו"ר ארגון כזה גדול כמו שלך.

אני שמח שאני לא חבר כנסת.

אני מדבר על ארגון עובדי התעשייה האווירית. הוא לא כזה גדול. אתה היית מוכן שיהיו חצי מכמות הנכים שישנם, ואפילו פחות. אני אתן לך עצה ממי שנמצא שם כבר הרבה שנים, הרבה לפני שאתה היית בארגון – אתה יודע שניסיון בא עם הזמן - תישן אצלו במשרד. תעבור דירה לשם. תשב שם, תדבר, תשפר. אתה הנציג. איך ששמעתי אותו פה, הוא גם ידבר איתך. תשתדל לגמור את הדברים בדיבורים, אבל מה שלא ייגמר בדיבורים - בכוח.

לכן אנחנו פה. מנכ"ל משרד הביטחון התחייב.

מנכ"ל משרד הביטחון לא פה.

אתם פה בגלל שהיתה הצעה לסדר, וביקשנו להעביר אותה לוועדה.

זה נאמר בהתחלה.

הוא התחייב לגמור את הדברים האלה תוך פרק זמן קצר.

מה זה פרק זמן קצר?

שלושה שבועות. אם לא יתקנו את הדברים האלה ברוח הדברים עליהם סוכם - - -

בעוד שלושה שבועות אנחנו נקבע כאן דיון, ונראה את התוצאות.

אני אשמח מאוד.

בסביבות ה-22 ליוני, שלושה שבועות מהיום, אנחנו נקבע פה דיון.

והיה ולא, יתכנס הארגון, תתכנס המזכירות ותקבל החלטה. אז ההפגנה לא תהיה הפגנת מחאה רק של אנשים שכואב להם אלא הפגנה ארצית.

אני יו"ר מחוז תל-אביב והמרכז. אני 20 שנה בארגון. 7 שנים אני יו"ר מחוז תל-אביב. אני נדהם לשמוע את מה שאומר צין, שהוא מקבל נכים. אני יו"ר מחוז תל-אביב, ובמשך 9 חודשים הוא לא קיבל אותי לשום דיון ולשום שיח. תשאל אותו למה. שלחתי לו מכתבים על נכים: "אני מבקש שתקבל אותי דחוף כדי לטפל בנכים האלה", והוא לא קיבל אותי. אחרי חודשיים הוא שלח לי מכתבי תשובה, וכתב לי דברים שאני יודע אותם. שאלתי לגבי הרכב והרופאה.

למה לא נסעת אליו למשרד? אם הוא לא רוצה לקבל אותך, שב אצלו במשרד. אם הוא לא מוכן לקבל אותך במשרד, שב אצלו בכניסה לבית. שים לו אוהל ושב שם, ואז הוא יקבל אותך.

בחיים לא היתה התעמרות כזו בנכי צה"ל. סוגרים לנו את המחשבים, ואי אפשר להוציא הפניות. רופא ראשי תבע אותם שלא נתנו לו פרוטזה. הוא זכה, ועד עכשיו לא נתנו לו. שלחו עובד סוציאלי ועורכת דין לבדוק בגרמניה, אם לתת או לא. צריך לעשות ועדת חקירה כדי לבדוק את הדברים האלה.

קודם כל צריך לפתור אותם. אחר כך נקים ועדת חקירה.

בשלושה שבועות לא יפתרו שום דבר. מצד אחד רוצים ליישם הסכם, ומצד שני מורידים לנו את כל הדברים, לא מיישמים החלטות רופא, אין פיזיותרפיה. עוד מעט ידבר אדי על הנכים הקשים. הבאנו לפה נכה צעיר שידבר, כדי שתראה מה עושים לנכים צעירים שנפצעים. תראה מה עושים לנכים משותקים, לקטועים עם שתי פרוטזות. שישה חודשים אני מתחנן שיקבלו נכה, שעשר שנים לא החליף פרוטזות. לא קיבלו אותו. אמרו לו: "רק אחרי ועדה". עכשיו שיצאנו להפגנה אמרו לו: "לא צריך ועדה". עכשיו שלחו לחיים בר את השתלים. עכשיו התחילו לזוז הדברים. המחאה הזו – וכל הכבוד לאנשים שיושבים שם – היא תזיז את הדברים. אנחנו נהיה שם עד שיזוזו הדברים. לא ייתכן שנכים קשים לא מקבלים צנתרים ולא מקבלים פיזיותרפיה. איפה נשמע דבר כזה? להלומי קרב אין טיפולי שיניים, אין טיפולים פסיכולוגים. אני אומר לך: "פשטנו את הרגל". אני כיו"ר לא יכול לתת תשובות לנכים שלי. בגלל זה התחלנו עם המחאה, ואני מקווה שכל הארגון ייצא להפגנה.

אני לא מקווה שכולם ייצאו להפגנה, אלא שבעוד שלושה שבועות יבואו לפה ויפתרו את הבעיות. אין לנו מטרה להפגין. אנחנו לא רוצים להפגין.

נכון. לא קל להיות ברחובות.

רק בהפגנה אפשר להשיג דברים.

אני מקווה שלא. גם לקוות אתה לא נותן לי?

יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל יש לנו פה נציג של הנכים הקשים ונציג של הנכים הצעירים.

אני עובד בארגון, אבל פה אני על תקן חבר מועצה ואחד שטיפל בהרבה נכים בשנים האחרונות. אני נדהמתי לשמוע את משה צין, ואני עומד על זה שהאמת תצא לאור. הוא אומר שאין בעיה תקציבית.

יש בעיה תקציבית.

רק לפני שבועיים כבוד השר בגין אמר: "תקציבי אגף השיקום והתקציבים למשפחות שכולות גאו בשנים האחרונות לממדים שאי אפשר היה כבר לעמוד בהם". מזלנו, שהיתה שם חברת הכנסת הנכבדה, שניהלה את המליאה, והיא אמרה לו: "אז בוא נגיד להם לא להיפצע ולא להיהרג". יש לי את הפרוטוקול פה.

אם זה מוגבל - - -

בעשור האחרון זו כבר הפגנה שלישית. ההתמודדות שלי כנכה יחסית צעיר מול החבר'ה ממלחמת יום כיפור ומלחמת שלג - זה כבר ראש אגף רביעי שאני עובד מולו.

כנראה שהתפקיד שוחק. לא קל.

אני רוצה לדבר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, כי משה צין הוא איש עתיר זכויות בביטחון של מדינת ישראל. לי באופן אישי אין שום דבר נגד האיש. אני רוצה להביא ציטוט: "את אגף השיקום מוליכים במשך כל השנים ראשי אגפים. הם אינם אנשי מקצוע, אבל חלק מהם הגיע ללא שמץ של הבנה בשיקום. במקום שמחפשים אנשים שיכולים לקדם את האגף מבחינה מקצועית, הרי המינוי הזה הפך לחלק מסבב המינויים של משרד הביטחון, ואתה רואה אנשים שמרגע שהגיעו הם נותנים הוראות כיצד לעבוד ומה לעשות. עוד לא יבש הדיו מהמינוי, והם כבר נציגים של בן גוריון עלי אדומות ויודעים בדיוק מה היה צריך לעשות ומה לא לעשות. הם אנשים שצריכים לבצע, ובמקום זאת הופכים למחוקקים בזעיר אנפין כי הם מבינים הכל". את זה לא אני אמרתי, ולא אף אחד מנכי צה"ל אמר. את זה אמר הרופא ראשי, ד"ר דלפין, לפני ועדת גורן – ועדה שהממשלה הזמינה.

הוא מקבל הוראות. אני לא יוצא נגדו ברמה האישית. הוא לא הראשון. גם נגד קותי מור באנו ואמרנו אותו דבר. בעניין הטיפול הרפואי - אני נותן לך משולש, שבקצה שלו זה ראש אגף השיקום ובשתי הזוויות הנותרות זה השירות הסוציאלי והשירות הרפואי. לגבי ראש האגף דיברתי. לגבי השירות הסוציאלי – כמו שחה"כ מטלון אמר, אין תורת שיקום. 64 שנה אין תורת שיקום. אני הייתי חבר בוועדת תורת שיקום. כאשר הגיע ראש האגף, זה שונה. זה היה רק ברמה התקציבית, כי כבר סגרנו את כל הפינות. אם היום מגיע נכה צעיר לאגף השיקום, אין מה להציע לו. אם הוא לא אקדמאי שהולך ללמוד, אין מה להציע לו. אם מגיע נכה בשנות ה-40 או ה-50 לחייו, הדבר היחיד שניתן להציע לו אלה עבודות במשכורת מינימום. שום עבודה היא לא בושה או גניבה, אבל לוקחים ומתייגים את נכי צה"ל כאנשים שעובדים בעבודה עם שכר מינימום. בנוסף, מי שלא מסכים לכך מאיימים עליו. הייתי נוכח בחדר, כאשר אדם קטוע יד לא רצה לעבוד בחנות לניקוי כלובים. הוא אמר: "איך אני יכול להסתדר עם יד אחת? איך אני ארים את הכלוב? זה ינחת עליי ויפגע בי". אמרה לו עובדת השיקום, לידי: "אם לא תעשה את זה, אתה לא משתף פעולה ולא תקבל קצבת קיום".

בוא נעבור לקטע הרפואי. ד"ר דלפין, אותו ד"ר יקר שנמצא 30 שנה באגף השיקום, הרופא הראשי לשעבר במשרד הביטחון, העיד בוועדת גורן ואמר: "הטיפול הרפואי אכן יקר. אמנם ישנה אמנה בין נכי צה"ל והעם, שנכי צה"ל יקבלו את הטיפול הרפואי הדרוש להם מבלי להתחשב במחיר, וכי המדינה תעמוד בזה". אני פה אומר: הלומי קרב צריכים לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בלי שיפסיקו להם את זה, כמו שלא מפסיקים לחולי דיאליזה טיפול. קטועים צריכים לקבל פרוטזות גניום ולא צריכים להגיע לבתי משפט. משותקים צריכים לקבל את הכיסא הכי יקר, כי אם הם לא יקבלו אותו ויקבלו כיסא כבד זה יקרע להם את הכתפיים. יש עוד הרבה דוגמאות ועוד הרבה סוגי נכויות, אבל הזמן שלנו קצר.

אני מצהיר כאן - ואני מוכן להתעמת עם כל אחד מול כל במה – שהאמנה שונתה. לא שאלו אתכם, חברי הכנסת היקרים, ובטח לא שאלו אותנו. האמנה שונתה. לא נותנים היום לנכי צה"ל את הטיפול הרפואי הראוי. הנכים מקבלים היום טיפול קלוקל. אני מחזיק בידי 60 תצהירים של הנכים הקשים ביותר, על פגיעה קשה בהם. אני יכול להראות אותם לכל מי שמבקש לדעת. אני מחזיק מכתב מנציגות המשותקים, שמדבר בעד עצמו, ושהוצג למחלקת המחקר והמידע של הכנסת.
אני שוחחתי ישירות עם ספקי בריאות של משרד הביטחון – ואני לא אגיד את השם שלהם, כדי שלא יתנכלו להם - שהודו בפניי שאגף השיקום מצר את צעדיהם במתן טיפול רפואי חדשני. בכל שנות עבודתי בארגון, אני עד לשינוי לרעה בנהלי אגף השיקום בכל הקשור למתן טיפול רפואי. לכן, לא יעזרו כל ההצהרות בעיתון של הדוברות של משרד הביטחון. לא יעזרו הנאומים בכנסת. האמת חזקה מהכל. רמת הטיפול הרפואי לנכי צה"ל היום הנה מתחת לכל ביקורת, ברמת סיכון חיי אדם. תופעות הלוואי של הקריסה הרפואית הן מתחים נפשיים לחברים פה, קריסה שיקומית שבאה מיד אחריה, הפגיעה הישירה בנכה, בסביבתו הקרובה ובמשפחתו. יש עוד הרבה מה לומר. אני רוצה שחברים אחרים יגידו.
טענו שמדובר בסכסוכים פוליטיים. אני ביקשתי להביא לפה נכה צעיר, לוחם קרבי, שנפצע בפעילות קרבית וקיבל צל"ש של הרמטכ"ל, והוא לא קשור לתל-אביב, לחיפה או לארגון נכי צה"ל. הוא לא פוליטיקאי ולא יודע מה זה פוליטיקה. אני נתקלתי בו, כי אני טיפלתי בו. אני מבקש שתתנו לו את זכות הדיבור, כדי שתראו כמה האמת מרה.

אני בן 31, אני נשוי ואב לשניים. אני מתגורר היום בהוד השרון. במהלך שירותי בצנחנים נפצעתי באורח אנוש מירי מחבלים. במהלך הירי שהו שני אזרחים במקום, והחוק הוא להגן עליהם. אני בגופי יצאתי והגנתי עליהם, וחטפתי שני כדורים בחזה. אני לא רואה את עצמי כגיבור, למרות שקיבלתי צל"ש מהרמטכ"ל. אני מרגיש שלקחו ורמסו את כל מה שנשאר מהכבוד שלי. יותר מ-10 שנים אני נתקל באטימות מוחלטת מצד משרד הביטחון, וזה לא משנה באיזה נושא. כבר חמישה חודשים אני רודף אחרי הפניה לפסיכיאטר, שלא קיבלתי עד היום. המצב רק מחריף. השאלה שלי: מה יקרה כאשר אני אאבד את המלחמה שלי במה שאני עובר. אני כבר לא מטופל. אומרים לי: "אתה לא יכול לקבל טיפול כי אין לך מספיק אחוזי נכות, לא הכירו בך". זורקים אותי ממקום למקום, ואני אמור למצוא תשובות משום מקום. כאשר אני מגיע למשרד הביטחון ושואל: "מה הלאה, איך אני ממשיך עם החיים שלי", אני מקבל תשובות שאומרות לי: "אנחנו נשב, אנחנו נטפל, אנחנו נבדוק".

האם הלכת לוועדה רפואית, והיא קבעה שאתה לא נכה?

הייתי בשמונה ועדות רפואיות.

והם אמרו שאתה לא נכה?

אתה רוצה לשמוע מה הם אמרו לי? שאולי במקרה הלכתי ועשיתי עסקת סמים או נשק, והכל התפוצץ והתחילו לירות שם.

לא נכון.

אני נשבע בחיי.

כמה אחוזי נכות נקבעו לך?

היום נקבעו לי 44%, וזה לאחר שעידן התחיל לעזור. לפני כן היו לי 20%. אני עברתי מוות קליני אחרי שנפצעתי מירי מחבלים.

יוסי איבד את הריאה.

ואני מוכר על אחוז אחד בריאה.

יוסי הגיע למשרדי, כאשר משרד הביטחון לא הכיר בשום צורך בטיפול.

קשה לי לשבת פה רגוע. אני כולי מלחמה בפנים. אני בא לפה ומדבר לא רק מהכאב האישי שלי. לא הייתי צריך לבוא לפה, כי לא מעניין אותי פוליטיקה.

פה לא עושים פוליטיקה. פה עושים צדק. ברחוב צועקים: "צדק חברתי". פה עושים "צדק חברתי".

אם פה עושים צדק חברתי, מה קורה עם כל החברים שלי שעברו דברים כמו שאני עברתי, אחרי מלחמת לבנות השנייה, אחרי דברים שהיו בשנת 2000? אין להם עם מי לדבר. כולנו בוכים אחד לשני. אין לנו מה לעשות. אנחנו מגיעים למצבים בהם אנחנו מתחילים להתפרק אחד על השני.

יוסי, תדבר בקצרה. אנחנו מבינים את הבעיה ומבינים מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים לתת לכם לדבר.

אני מחולון. חיים, אנחנו מכירים הרבה שנים. גם אני ומוץ מכירים הרבה שנים. חה"כ אורלי היא כמו הבת שלי. מילדות אני מכיר את הילדה. היא מקסימה ועושה עבודה יפה. אני לא מואשם בדבר שתשמעו ולא תבינו על מה אני מדבר. אני לא רוצה להיכנס לשום נישה. יש נושאים מסוימים שהם כואבים, והם בנושאי מחייה נטו. לפני שלוש שנים הובטח שיפרידו לנו את הגמול הקיים לגמול מחייה וגמול נכות, וזה כדי לשקף את המצב שלנו. אני מדבר על כסף כדי להביא מחייה לבית ולא יותר מזה. אני לא מחפש יהלומים או עוד יום אחד בבית הבראה, ולא איכפת לי אם ידחו בעוד חודשיים את החלפת הרכב. לא זה מה שמעניין אותי. מעניין אותי איך להביא למצב שהתגמול הזה יופרד, כדי שייתן ביטוי. התגמול של היום – תגמול נצרך – הוא בולשיט אחד. הוא נפוח כמו תרנגול הודו, ומגולמים בתוכו כל מיני תוספות, שכאשר אתה מפריד אותם אתה מגיע לתגמול שאתה מקבל מביטוח לאומי עם 20% נכות.

כאשר אני נפצעתי ביום כיפור איבדתי שני אחים: אח שלי ובן דוד שלי כמו אח שלי. שלחתי את שלוש הבנות שלי לשרת בקרבי. עד היום עשיתי את הכל, ואעשה הלאה הכל. אני מדריך גם את הנכדים שלי לדבר הזה. אני מדבר על המקרה האישי שלי, אבל אני מייצג את כולם. אותה רופאה, ששברה את הרגל, אישרה לי סכום מסוים לתקופה מסוימת. כאשר היא שברה את הרגל היא נעלמה מהמקום, ועד היום לא קיבלנו את זה.

אני סובל גם מפציעה פיזית, ואני גם הלום קרב. תתייחסו להלומי הקרב. אין פה שחקנים. יש פה אנשים אמיתיים, שלא ישנים בלילה. אלה אנשים שכואב להם, שנפצעו פיזית בקרבות. לא סופרים אותם.

אני יו"ר נציבות נפגעי חוט שדרה של נכי צה"ל ומטעם ארגון נכי צה"ל. אני עצמי נפצעתי בלבנון ב-1992, כתוצאה מפעילות מבצעית, ואני משותק בארבע גפיים. בנוסף לדברים שנאמרו כאן, אני רוצה לציין שנכי צה"ל הקשים נמצאים למעלה משבועיים במשמרת מחאה ברחוב, לאחר שהגענו למצב בו אבדנו אמון באגף השיקום. אגף השיקום אמור לתת פתרונות לצרכנו, אך לאחרונה אנו חשים שהאגף הפך לגוף, שתפקידו למרר את חיינו ולהכביד עלינו כמעט בכל תחום. ההחלטה לצאת לרחוב הגיעה לאחר שנים של שחיקה בזכויותינו ולאחר שהבנו כי האגף פוגע ומכרסם כמעט בכל תחום הנוגע לחיינו. היציאה לרחוב נובעת מכך שנכי צה"ל קשים מתלוננים בפני אגף השיקום, ודרישותיהם הצודקות נענות לרוב בשלילה. לפני שיצאנו למחאה, ניהלה הנציבות משא ומתן עם האגף על זכויות הנכים הקשים מתוך מסמך שהוגש לאגף לפני שנתיים וחצי. בעת ניהול המשא ומתן הונחתו על כולנו גזרות כגון: שינוי נוהל הזמנת ציוד רפואי, מחסור בהפניות לרופאים, מחסור בהפניות לבדיקות דחופות, מחסור בהפניות לטיפולים, פגיעה בשירות לתיקון כיסאות גלגלים, הוצאת הוראה לאי החלפת רובוטים ומעלונים לכיסאות גלגלים והעברתם מהרכב הישן לרכב החדש, ועוד. כאשר שלחה הנציגות מכתב לראש האגף, ובו התלוננה על הצעדים החד צדדיים שמבצע האגף, חדשות לבקרים, נענתה הנציגות במכתב מראש האגף, שבו מכחיש ראש אגף השיקום את התלונות. הנציגות שלחה לראש אגף השיקום מכתב בו היא מוכיחה אותו שהוא טועה. ביקשנו מראש האגף להחזיר לנו תשובה בכתב משום שהאמון אבד, אך תשובתו של ראש האגף היתה: "אינני מעוניין להתכתב עמכם, היפגשו עימי ונדון בדברים".

את זה שמענו לאורך הדרך. המטרה שלנו לפתור את הדברים. אתה לא מחדש. אמרת דברים שנאמרו פה כבר.

אני רוצה לומר, שהאמון אבד ולכן אנחנו ברחובות.

לכן, אנחנו נעשה הכל כדי שלא תהיה לכם סיבה להיות ברחוב.

אני יו"ר מחוז השפלה. אני הולך, לצערי, להגיד דברים קשים, ואני אופטימי בחיי. בשיחה הלילית שהתקיימה עם הנהגת אגף השיקום ומשרד הביטחון, בנוכחות מנכ"ל משרד הביטחון, אמרתי משפט קשה מאוד: "אתם אומרים שאנחנו יקרים אבל כבדים מבחינת העלות הכלכלית, אבל אתם גנבתם מהנכים 250,000,000 שקלים". אתמול התקשר אליי דן כרמל, העוזר של מנכ"ל משרד הביטחון, ואמר לי: "האם יש לך נתונים? מאיפה אתה מביא את המספר הזה?" אמרתי לו: "יש לי פחות או יותר נתונים. 10% מהאנשים לא ניצלו את הטיפולים ואת חמי מרפא, שיש לזה מרכיבים של טטרים ושכר עבודה שלא משולם". מתקשר אלי צ'יקה חצי שנה. אנשים פה יושבים על טיטולים. בגיל 21 יושבים על טיטולים. הוא אומר לי: "מה היה לי, פעם-פעמיים בשנה לרדת לים המלח ולהסתכל על הים?" הוא אומר לי:"אני לא יכול לצאת", ואני לא יכול לעזור לו. אני הולך להמשיך ולומר דברים קשים. יש אנשים מופלאים באגף השיקום במשרד הביטחון. כפרט, יש אנשים מדהימים שם. כאסטרטגיה, אג'נדה ומדיניות, יש לי התחושה שנכה צה"ל מת זה נכה צה"ל זול. אם לא ימות, נענה אותו. זה קשה מאוד מה שאני אומר. אני אומר דברים קשים. אני מחזיק מכתב הערכה ותודה מסמנכ"ל תעשייה אווירית. אנחנו גם עושים דברים יפים.

מה זה קשור לעניין?

צריך להאיר בפנס את הצדדים החיוביים של מה שיש פה – האנשים האלה עשו הרבה למען המדינה. באופן פרטי אנחנו מביאים את סיפורי הקרבות והמורשת. הם לא ידעו להסתכל על הדבר הזה. אני בא ואומר לעצמי: אם אני אומר לצאת לרחובות, במי אני פוגע? בדור המתגייסים הבא, בילדים, בנכדים.

שיידעו לקראת מה הם הולכים.

איך קמים בחזרה? איך יוצאים מזה? כאשר התקשר אליי דן כרמל, אמרתי לו: "אם אתה רוצה את הנתונים שלי, בוא תשלח לי טבלת אקסל של תכנון מול ביצוע". אתה יודע, שקבלת קהל בלשכות השיקום היא 3 פעמים 5 שעות. הכניסה לכנסת היתה לי יותר קלה מאשר הכניסה לשם. האנשים האלה שהלכו להגן עליהם מתגוננים ממגנומטר.

כי פה לא מפשיטים אנשים, ושם מפשיטים אנשים.

בשבוע שעבר התפשט טייס מרוב בושה.

למה אתם לא יוצאים לרחובות?

כי אתה לא תחליט מתי נצא לרחובות. הטייס שנפל בשבי הסורי התפשט מרוב בושה. נוצר נתק מוחלט. כדי להגיע לעובדת שיקום אתה צריך להתקשר למוקד, להשאיר הודעה כדי שיחזרו אליך.

חוזרים אליך?

חוזרים אליך ב-SMS?

בימים שהיתה הדברות והיה מגע, מוץ ישב בפני הועידה הארצית והוועד הארצי ואמר: "קשה לאגף השיקום, נשפר פרוטזות", וידענו להשתתף בהוצאה הזו. היום אני אומר למנכ"ל משרד הביטחון: "אם אתה רוצה לקנות צוללת, תגיד לי כדי שאני אהיה שותף. אנחנו מוכנים למען ביטחון המדינה לוותר על טיפולים. אתה תגיד כמה אנחנו עולים. משלמים פי אלף יותר על בקרים ויועצים". אני לא יצאתי לטיפול חצי שנה. בודקים את המשחה שאני צריך לקבל לכביות, אם היא רפואית או קוסמטית. רופא לא יכול להחליט. הנתק שנוצר מזיק לא רק לנכי צה"ל אלא גם לצה"ל. צריכים לשבת היום כדי למצוא פתרון לכל הבעיות הללו, כדי שכל מי שלא יצא לטיפולים מחר ייצא בהתקשרות ישירה לטיפולים שלו. אם יש בעיה וקובי רוצה להגיע עם נכה, שלא יגידו לו: "אתה לא יכול להגיע לאיש מטה. איש מטה הוא יועץ שלי". יש חסימה של קירות. אנחנו רואים חומות.

למה אתה לא יוצא לרחוב?

אני אגיד לכם למה. אנחנו עושים הכל. גם הדיון הלילי היה כדי לעשות הכל כדי לא לרדת לרחובות.

המטרה של הוועדה ומטרת הדיון של מוץ, היתה לנסות ולשפר – בטח לא לפתור את כל הבעיות – את מצבם של נכי צה"ל במדינת ישראל. אני יודע שבסוף הדיון הזה היינו צריכים לבוא לראש האגף השיקום ולהגיד: "תגיב". אין בזה תוחלת. אנחנו צריכים לתת לצדדים זמן לדבר. ב-25 ליוני אני מבקש מהצדדים לבוא לוועדה בשעה 10:00.
אני רוצה לסכם את הישיבה. הוועדה מתחה ביקורת על הדיונים המתמשכים בוועדת חוץ וביטחון בכל הנוגע להתנהלות אגף השיקום והשירות שהוא נותן לנכי צה"ל, זאת כאשר כל נגיעה בפרט וכל נגיעה בזכויות נכי צה"ל נדונים, חדשות לבקרים, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות.
הוועדה שומעת בדאגה את התלונות של נציגי הנכים, על מחסור חמור בטיפולים פסיכולוגים, טיפולי שיניים, טיפולי פיזיותרפיה – כל הטיפולים והשירותים שהם זכאים להם.

הוועדה מחזקת את הארגון בתביעתו למיצויי זכויותיהם וההטבות שנקבעו להם, ותובעת מאגף השיקום לעמוד בהתחייבותו בהסכם שנחתם.
הוועדה דורשת מהנהגת אגף השיקום, להימנע מהחלטות חד צדדיות הנובעות משיקולים תקציביים. למרות שהם אומרים שאין שיקולים תקציביים, אנחנו יודעים שזה ישנו.
הוועדה קוראת להנהגת האגף ולארגון הנכים, לחדש לאלתר את המשא ומתן ולמצות עד כמה שניתן את כל מה שהנכים זכאים לו.

אני רוצה לקוות, שב-25 לחודש תבואו לפה ותגידו מה עשיתם, במה התקדמתם ומה פתרתם בתוך המכלול הגדול של המצוקות, שגם אתם שמעתם. תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>