PAGE
11
ועדת החינוך, התרבות והספורט
23/05/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 623 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, ב' בסיון התשע"ב (23 במאי 2012), שעה 10:00

<30 שנה לפטירת הרב צבי יהודה קוק ז"ל>

חברי הוועדה: >
אלכס מילר – היו"ר

זבולון אורלב
עינת וילף
יעקב כץ
אנסטסיה מיכאלי

>
שר החינוך גדעון סער



יושב ראש הכנסת ראובן (רובי) ריבלין



חה"כ אורי אורבך



חה"כ חיים אמסלם



חה"כ אורי אריאל



חה"כ מיכאל בן ארי



יוחאי רודיק - מפמ"ר מחשבת ישראל, נציג החמ"ד, משרד החינוך

רז קיל - נציג דוברות משרד החינוך

הרב חיים דרוקמן -

אברהם גיסר - יו"ר מכון משפטי ארץ,יו"ר מועצת חמ"ד

מאיר טויבר - נתיב מאיר

ציון בדיחי - הוראה

יוסף בדיחי - הוראה

יוסף ברמסון - עמותת צביה, מצוות "בית הרב"

הרב משה הגר - ראש מכינה קדם צבאית, יתיר

הרב אברהם יהושע צוקרמן - ר"מ בהר המור

הרב יוחנן פריד - בית הרב

הרב יובל אלפרט - רב גרעין תורני יפו

הרב אברהם וסרמן - רבני "דרך אמונה"

אורי טסלר - מורה

הרב מאיר ישראל נהון - רב שכונה באשדוד

אביתר כהן -

הרב דוד חי כהן - רב שכונה בבת ים

זאב לוין - ישיבת הסדר חולון

זאב נוימן -

שושנה נוימן -

הרב מנחם פליקס -

הרב יגאל קמינצקי - גוש קטיף

יהודה רחמים - קבלן

הרב אלי בן דהאן - רבני "דרך אמונה"

אלישע וישליצקי
–

מירב ישראלי

יהודית גידלי

חבר המתרגמים
<30>
שנה לפטירת הרב צבי יהודה קוק ז"ל

רבותיי, בוקר טוב לכולם. אנחנו בתאריך 23.5.2012. ב' בסיון תשע"ב. הנושא: 30 שנה לפטירת הרב צבי יהודה קוק ז"ל.

אני מברך כאן את יושב ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן ריבלין. כמובן שר החינוך גדעון סער וחבר הכנסת אורי אריאל שביקש לקיים כאן בועדת החינוך דיון חשוב זה.
מכובדי כולם, לפתיחת הישיבה אני רוצה גם להתייחס, ברשותכם, הרב צבי יהודה היה אדם בעל שיעור קומה שאהב את מדינת ישראל. ארץ ישראל עם ישראל היתה בנפשו. על לשונו של הרב צבי יהודה היתה שגורה תמיד האמירה מפרקי אבות: "אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אמרה זו שימשה לו כמצפן בכל פועלו. היה איכפת לו מכל אדם באשר הוא. אהבתו לכל אחד היתה פשוטה ואמיתית, מתוך כך רצו רבים בקרבתו.

במשך הזמן נאספו סיפורים רבים על פועלו על הרב צבי יהודה וברצוני לציין סיפור אחד שהוא משמעותי ועוזר לשפוך אור על אישיותו המיוחדת. אחד מראשי השירות החשאי של ההגנה בירושלים נאלץ להסתובב בלילות בעיר וכהסוואה שימש כמחלק עיתונים. בין השאר הפיץ גם את עיתון "הצופה" למינויים. מידי יום היה מגיע ב – 4 לפנות בוקר לביתו של הרב צבי יהודה. הרב היה פותח לו את הדלת ומקבל את העיתון. הדבר חזר על עצמו בכל יום ובאחד הימים שאל אותו האדם, אותו אדם, את הרב: מדוע אתה קם באמצע הלילה לקבל את העיתון? הרי אני יכול לזרוק אותו דרך החלון. ענה לו הרב צבי יהודה: אתה טורח ב – 4 לפנות בוקר להביא את העיתון ואני אקום לקראתך.

דווקא בימים אלה אנו יכולים להבין כמה אנשים גדולים כאלה יכולים להשפיע ולנשות מתוך המרחב בו אנו חיים. אני בטוח כי בישיבה זו נשמע יותר על פועלו והנהגתו של הרב צבי יהודה ומכך נלמד ונשכיל כולנו. זה מבחינתי.

רבותיי, אנחנו נפתח, אדוני יושב ראש הכנסת, איתך.

אדוני יושב ראש ועדת החינוך, לפני שאציין כמובן את הנכבדים ובראשם שר החינוך, תיכף אני אסביר, מבחינת מלכות וממלכתיות, כפי שלימד אותנו הרב צבי יהודה קוק, אני רוצה לומר שלא פעמים רבות הכנסת מתכבדת בנושא. אני יכול לומר בצורה הברורה ביותר שלכנסת יש את הכבוד לקיים ישיבה מיוחדת לציון 30 שנה להסתלקותו של הרב הגדול צבי יהודה קוק, שאני מיד לאחר הפתיחה, גם אומר דברים משום שזכיתי להיוולד בדור שהוא היה אחד ממנהיגיו.

אדוני שר החינוך, אדוני יושב ראש הועדה, חברי חבר הכנסת אורי אריאל יוזם הדיון, ברוך תהיה. כמובן חברי הכנסת הנכבדים. עכשיו, אדוני שר החינוך יש לנו בעיה לפעמים. כאשר נשיא המדינה נמצא ויש לנו כל כך הרבה מכובדים מסביב לשולחן, אנחנו אומרים: כבוד נשיא המדינה, מכובדי כולם. אנחנו יש לנו חתן פרס ישראל, נאמר, הרב דרוקמן, שפרס ישראל התכבד בכך שאתה חתנו, ומכובדי כולם. על דעת כולנו ועל דעת המקום ועל דעת הציבור.
אני נולדתי בתקופה שבה היה הרב קוק אשר דיבר על ראשית צמיחת גאולתנו, אשר דיבר על ממלכתיות. היום יש אינפלציה. אומרים: איש ארץ ישראל, איש ירושלים. אפילו יש כאלה בכנסת שזוכים לשמוע מפעם לפעם: איש ירושלים.

כדי להבין מה זה איש ארץ ישראל ואיש ירושלים היה צריך להכיר את הרב קוק. הרב צבי יהודה, הרב קוק זה בשבילנו היה מושג, משל, ודבר שכולנו קידשנו וביקשנו לחקות אותה. הוא האיש שקידש את הממלכתיות הישראלית. כפי שאמרתי, מדינת ישראל בשבילו היתה "ראשית צמיחת גאולתנו" ללא כחל וסרק, ללא שום היסוס, בצורה הברורה ביותר. הוא ראה במדי צה"ל מדי קודש וראה בהתגייסות לצה"ל והגנה על זכויותינו וביכולת שלנו לקיים את זכויותינו ולחזור לארצנו להתיישב בה ולהיאחז בה כדבר שהוא באמת מובן מאליו.
אני מוכרח לומר שראיתי אותו פעמים רבות גם לפני הקמת המדינה. גם בימים שבהם זכיתי להגיע, תוך ערגה ותקווה, יחד עם אבי מורי, שהיה פרופ' יוסף יואל ריבלין, שהיה גם תלמיד חכם. זאת אומרת, היה פרופסור אבל היה תלמיד חכם והיינו פעמים, יחד עם הרב, כאשר היינו צריכים להגיע במוצאי יום הכיפורים לכותל המערבי באותה שכונת מוגרבים שבקושי נתנו לנו להיכנס ולשמוע את תקיעת השופר והוא, למרות איומים כאלה או אחרים, היה הולך לשמוע תקיעת שופר במקום שלגבי אותם אלה אשר התיימרו להיות המושלים בארץ הזו הדבר היה אסור. אנחנו עשינו זאת כדברים מובנים מאליהם.

אנחנו כל אחד מאיתנו מה היינו מי היינו, אבל הוא, כאשר עשה זאת, עשה זאת מתוך הבעת העמדה הברורה שהחזרה של מלכות ישראל לארץ ישראל היא עניין של ימים. אנחנו גם זכינו, יחד איתו, להיות באותם ימים שבהם קמה המדינה.

אני זוכר אותו ערב מלחמת ששת הימים כאשר, כדברי נבואה הוא אומר: "איפה חברון"? לא בשירים, אלא באמירה ברורה ביותר. מה זה? שכחנו את ארצנו? שכחנו את ארץ ישראל? "איפה חברון שלנו"? הוא היה אומר. ו"איפה שכם שלנו"? הוא היה אומר. דברים שהיום הם בבחינת מטלה אצל חלק מהאנשים אשר חזרו לארצם ומולדתם. הדברים היו ברורים מאליהם, הדברים היו מובנים מאליהם.

הוא גם היה יהודי בכל רמ"ח אבריו ועם כל זאת ליברל שאין למעלה ממנו. אני זוכר בימים שבהם היתה שאלה גדולה של כפייה דתית. הוא היה אומר: אני נגד כפייה דתית. לא שהלך להיות כהן גדול של אלה אשר לא רוצים את הדת, אלא הוא אמר: אני, אתם שואלים אותי, אני נגד כפייה דתית. אני נגד לקבוע בדבר כזה או אחר מה צריך בן אדם לעשות. יש חופש מצפון. יש חופש דעה והדברים האלה הם מובנים מאליהם. אם היתה ליגה נגד כפייה דתית, הוא היה אפילו מתייצב לימינה, כפי שלא היה רוצה שיכפו ויאמרו דברים שהם בבחינת כפייה אנטי דתית. ליברל ללא כחל וסרק, ללא סייג ושיור.
למרות כל זאת, למרות שדעותיו היו חדות כצור, לבו רך ואוהב ואב, אב ממש, לא רק מורה, לכל תלמידיו.
אני לא אשכח, כי היום הדבר שגור על פי כל ילד וילדה בבתי דרדקים ובתי גני ילדים שמבינים את המשמעות של "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם". אז פעמים אתה אומר דבר שהוא כל כך מובן מאליו, רק את המילים האלה כאשר איש לא חשב עליהם, אמר הרב קוק זכר צדיק לברכה במלוא מובן המילה.

אני מוכרח לומר לך, אדוני היושב ראש, שאני גאה להיות גם בישיבה זו. ברוכים היוזמים, חבר הכנסת אורי אריאל, חבר הכנסת כץ, שהרי בלי עשייתך הוא לא היה יכול להיות בכנסת ולכן היינו נמצאים במצב שבו אנחנו היינו אולי לא זוכים לקיים את הישיבה הזאת. לכן אני לא רק מברך את אורי אריאל, אני מברך גם את ראש סיעתו וראש תנועתו.

אדוני השר, תודה לך על כך שאתה משתתף בישיבה חשובה זו. ברוכים תהיו כולכם.

תודה אדוני היושב ראש.
בבקשה, כבוד השר.

תודה. אני מברך אותך, אדוני יושב ראש הועדה. אני חושב שועדת החינוך עושה דבר חשוב כאשר היא מוצאת זמן לייחד לאישים כמו הרב קוק במובן הערכי ואני רואה את זה כאחד מתפקידי הועדה ואתה מקדם את המעמד של הועדה שאתה עושה כאן, לדעתי ואני גם מברך את יוזם הדיון, את ידידי חבר הכנסת אורי אריאל, יוזמה חשובה.

אני חושב שלגוף ההחלטה לקיים ישיבה לכבודו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ז"ל, זו החלטה נכונה. כל המימדים שהתקיימו באישיותו ובתפיסתו הם חשובים היום והם אקטואליים היום לנוכח כל מה שעומד על הפרק.

ההשתתפות במאבק להקמת המדינה, בוודאי בתקופה שבהחלט בעולם הרבני היו רבים שהתווכחו עם הציונות. כל מי שעוקב אחרי ההיסטוריה של התנועה הציונית, הויכוחים הגדולים שהיו להרצל עם רבני וינה ורבני ברלין, על אלה שחוזרים ומתפללים לשיבת ציון, אבל מתכוונים להכל חוץ מאשר לשיבת ציון, אני מקווה שאני נאמן למקור במאמריו של חוזה הקמת המדינה. לעניין הזה ייצג הרב קוק וודאי את אותה תפיסה נגדית אשר בהחלט חיברה בין התורה ובין המעשה הציוני מראשית הדברים.

התפיסה הממלכתית, ראיית מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו. התפיסה שבאה בעקבותיה, אנחנו רואים היום זרם מאד חשוב במדינה, זרם של הציונות הדתית אשר משולב בכל מוקדי העשייה המרכזיים, הביטחוני, החינוכי, המדעי, ההתיישבותי, הכלכלי, אין ספק שמי שהתווה את הדרך עבור אותו זרם היה הרב קוק ובמובן הזה מהפירות האלה נהנית היום החברה הישראלית כולה.

נושא שעמד עליו יושב ראש הכנסת בדין: כל נושא ארץ ישראל, כל נושא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים ואני רואה פה גם את הרב פליקס ואחרים שהיו בוודאי מהנחשונים שפרצו את הדרך בשומרון ובמקומות אחרים. אנחנו איננו יודעים איך היתה נראית ההיסטוריה הישראלית ואם היינו מצליחים לבצע את אותו מהלך ענק של מפעל ההתיישבות, אלמלא המנהיגות, החזון של אנשים כמו הרב קוק שבעקבות התפיסה הזאת הלכו רבים, רבים, והלכו החלוצים ליישב את חבלי המולדת.
אני רוצה לעדכן את הועדה שבשנת הלימודים תשע"ג, אני לא ראיתי פה את מנהל החמ"ד, אני מקווה שמנהל החמ"ד פה.

אני מייצג אותו.

אתה מייצג אותו, אבל בשנת הלימודים הבאה תהיה דמותו של הרב צבי יהודה קוק הדמות המרכזית בחינוך הממלכתי דתי ותתקיימנה פעילויות שונות סביב דמותו. אני מניח שתציג אחר כך את מלוא היריעה של הדברים.

אני רוצה לומר פה דבר שאני, בעקבות הישיבה אולי גם ייצא טוב, אני חושב שצריך לראות גם שבחינוך הממלכתי ידעו מי היה הרב קוק, כאחד המנהיגים של עם ישראל, לא רק בחינוך הממלכתי דתי. אני מתכוון לראות ולוודא איפה הדברים עומדים בהיבט הזה כי אני חושב שזה חשוב.
אם אני נמצא בועדת החינוך אדבר על זה, כי אני חושב שחשוב שתלמידי ישראל, תלמידי ותלמידות ישראל יכירו פועלם ומשנתם של גדולי הציונות. אני רוצה לעדכן, כי זה לא נמסר קודם לכן, אדוני היושב ראש, שהחלטתי שהנושא המְרכז לשנת הלימודים הבאה במערכת החינוך כולה בתשע"ג ייסוב סביב דמותם, משנתם ומעשיהם של שני ראשי הממשלה הגדולים, מהגדולים שהיו לנו: דוד בן גוריון, אשר בשנת 2013 אנחנו נציין 40 שנה לפטירתו ומנחם בגין שאנחנו מציינים 20 שנה לפטירתו. שנת הלימודים הבאה תעסוק במגוון רחב מאד בדמותם, בהגותם של שני ראשי הממשלה המובילים האלה. אפשר בהחלט לומר שמבחינת, אומנם הרב קוק לא נשא בתפקיד לא של ראש ממשלה וגם לא בממשלת ישראל, אבל נדמה לי שזה יהיה מדויק לומר, ללא תלות בהשקפת עולם, שהשפעתו על ההיסטוריה הישראלית והציונית היתה השפעה דומיננטית שמעטים יכולים לבוא ולהיות בקטגוריה הזאת.

עד כאן אדוני היושב ראש. אני לא רוצה לקחת זמן רב מידי, לשוב ולשבח אותך על ההחלטה לייחד את הישיבה הזאת לרב קוק.

תודה אדוני.

קיבלנו כאן רשימה - - -

אני יכול רק להתנצל? יש הנהלת קואליציה ב – 10:30 על חוק ההסדרה. הואיל ואני היוזם, אני מתנצל מראש שאני צריך עוד דקות ספורות לעזוב. אני בטוח שאם הייתי שואל את הרב, הוא היה אומר לי: לך ... החוק הזה.

חבר הכנסת אורי אריאל בבקשה.

תודה ליושב ראש הועדה על הסכמתו לקיים את הדיון הזה וקביעה מהירה. תודה להנהלת הועדה.

ברשות יושב ראש הכנסת, שר החינוך וברשות הרב דרוקמן, חתן פרס ישראל ומכובדי כולם. אני לא אזכיר את כולם כי ייגמר לי הזמן. ברשותכם מורי ורבותיי.

אני אגיד מה אני לא עושה, אני לא מתכוון לדבר לפני מורי ורבותיי על הרב קוק. קטונתי. אני פגשתי, אבל לא למדתי אצלו ולא למדתי בישיבה, אבל תלמיד שלכם, אני אשתדל כמה שאני יכול וחזקה עלי הוראתכם במה שעומד על הפרק.

אני רוצה להודות קודם לשר החינוך על ההודעה הזאת שבשנה הקרובה זה יהיה הנושא המרכזי, או הדמות המרכזית שתהיה בחמ"ד. אני מציע אבל לשר לשקול גם את הציבור הכללי לתת לו ליהנות מהדמות הכל כך מיוחדת, הכל כך ממלכתית ועל ידי כך באמת לקרב את כולם. זה, אני חושב, אחד מהדברים החשובים.

אני מודה ליוזמים שהם מרימים את הדגל, ורבני "דרך אמונה" וכל גופי הציונות הדתית. עוד פעם, לא נזכיר את כולם, כי רבים הם, על היוזמה הזאת וברוך השם שזה מתקיים ואני מקווה שזה ייהפך למסורת פה באופן קבוע.
ישבנו אתמול בבוקר ידידי חבר הכנסת יעקב כץ ואנוכי, אצל ראש הממשלה ויעקב כץ הסביר לו, יותר מפעם אחת, שראש הממשלה אצלנו זה דבר שבקדושה, כך למדנו מרבנו. עכשיו, מי שמכיר אותנו יודע שזה לא סתם אמירה. אפשר להתווכח ועדיין הממלכה, ראש הממשלה, הנשיא, השרים, יושב ראש הכנסת כולם מייצגים, כמו שאמר יושב ראש הכנסת: המדים יש בהם קודש. זה לא איזה דבר טכני, לולא מוראה של מלכות או משהו, אלא יש פה תורה שלמה של הבנת הממלכה. אנחנו ככה מתנהגים לממלכה, משתדלים בכל אופן. יחד עם זה אנחנו זוכרים את הכרוז הידוע של: "לא תגורו".

אני בטוח שגם חברי, חבר הכנסת זבולון אורלב, שהולך עכשיו לישיבה, גם הוא זוכר את זה היטב וגם רוצה לקיים את זה, אין שום שאלה. כמו כל הנוכחים פה, נדמה לי שללא יוצא מהכלל ממש. אני מקווה שאכן זה יעזור.

אני רוצה לסיים בזה שאנחנו, תלמידיו, אמר את זה שר החינוך, אם מנסים לבחון מה היה קוראה אילו, חס וחלילה, אילולא היה לנו את המורים הללו, את הרבנים הללו, מורי הדרך האלה, אני חושב שהיינו במקום אחר לגמרי. אנחנו נמצאים במבחן שהוא יום יומי בעצם: האם אנחנו ממשיכים בדרכו? האם אנחנו באמת מתאמצים מספיק? או שחס וחלילה לא מספיק. אני לא רוצה להגיד יותר מזה. העניין הוא להמשיך בדרך האחדות. בעניין הזה כנראה שאנחנו עוד לא מספיק טובים. יש לנו עוד מה להשתפר. גם בדרך התורה, שבזה ברוך השם, עולם התורה עולה ופורח. אבל גם בזה וודאי שיש עוד מה לעשות. בהתיישבות ולא פחות מכל אלה, בחסד. כל זה היתה תורה אחת שלמה של הרב. בדרך כלל מייחסים לו את ההתיישבות. זה הרבה יותר רחב מזה, זה הרבה יותר גדול מזה. זה הכל הולך ביחד והלוואי ונזכה, לא רק אנחנו תלמידיו בהווה, אלא כל עם ישראל ללכת בדרך הזאת ולהרבות שלום ואחווה ואחדות. תודה.

תודה אדוני.

הרב חיים דרוקמן, בבקשה אדוני.

אדוני היושב ראש, יושב ראש הכנסת, שר החינוך, באמת אני יושב כאן נרגש מאד. אני חושב שאין כמו הכנסת שמבטאת את הממלכתיות הישראלית להעלות את דמותו של רבנו שממנו למדנו את ערכה של הממלכתיות הישראלית. אני יכול להגיד: מי שלא ראה את רבנו שמח ביום העצמאות, לא ראה שמחה מימיו. אין בזה שום שמץ של הגזמה. מי ששמע אותו מדבר ביום העצמאות, הוא כל כך התרגש עד שההתרגשות הביאה אותו לידי בכי תוך כדי דבריו ביום העצמאות משמחה. קשה לתת על זה בכלל תיאור.

אני רוצה להגיד, יש מנסים לעשות הבחנה בין הרב קוק האב לבין רבנו. עושים הבחנה וזה פשוט עיוות, לא אמת. הוא היה ההמשך החי של הרב קוק ז"ל. עוד כשהוא היה בן 17 כתב עליו אביו שהוא היחיד שמבין אותו. שהוא היחיד שיודע להקשיב לסוד שיח נשמתו. הוא זה שערך את מרבית כתביו.

אני בכלל רוצה להגיד גם לגבי אישיותו, זה לא יאומן, היה עניו, צנוע, מי שהכיר את ביתו, את אורח חייו, כולו סגור והנה האדם העניו הזה הטביע את חותמו על דור שלם. הוא לא נדחף לשום דבר. נמשכו אליו. נמשכו אליו קודם כל כי ראו איש אמת. הוא אומר את מה שהוא חושב, הוא חושב את מה שהוא אומר. אין אצלו שום עניין של יש דברים שלא אומרים. אצלו כלום, לא כבוד ולא כסף ולא מעמד. כלום. איש אמת. לכן כל כך נמשכו אליו. מי לא בא אליו? כשהייתי רואה אנשים יוצאים ממנו והיו אנשים שבאו אליו מכל הסוגים, מכל הגוונים, ממנהיגי המדינה עד האנשים ... ביותר. כולם יצאו עם מאור פנים. היחס שלו לכולם. פשוט רק לדעת מבחינת הדמות.

הוזכר כאן המדים. אני ראיתי אותו הולך למצעד של יום העצמאות. בעצמו הלך ועמד שעות להביט על מצעד של יום העצמאות, כי הוא ראה בצה"ל את ההתגלמות הממשית של הריבונות שלנו על ארצנו. אם דובר פה, הוזכר כאן קדושה – מאמריו לקדושתו של יום העצמאות. כמה הדברים האלה חשובים מאד.

אני אגיד עוד דבר אחד, ההתפעלות שלי, הייתי רואה כשנכנסו מתלמידיו שמשמשים כרבנים, הוא קם לכבודם. כל פעם שהייתי רואה את זה, באמת, אני לא ידעתי איפה לשים את עצמי.

עוד דבר אחד שאני גם רוצה להגיד. מצד אחד – כל מלוא העוצמה הלאומית. כל מה שקשור לאחיזתנו בארצנו, לבעלות הלאומית שלנו על ארצנו. יחד עם זה – היחס לכל אדם. יושב ראש הכנסת הזכיר את זה מקודם. לכל אדם, כולל המיעוט שחי בתוכנו. אני רוצה בכוונה להדגיש את זה.

ברשותכם, שתי עובדות. אגב, הוא היה תמיד אומר ככה: אין לנו שום דבר נגד אחמד ומוסטפה. אנחנו מדברים רק על הצד הלאומי. ארץ ישראל במובן הלאומי. שתי עובדות אני רוצה להגיד: על יד הישיבה בזמנו שהיתה ברחוב הרב קוק, היה בית ספר על שם סוקולוב. באחד הימים הוא רואה ילדים יוצאים מבית הספר והם מתנכלים לערבים. הוא ניסה ללכת אחריהם כדי להעיר להם על כך ולא תפס אותם. בו ביום הוא כתב מכתב למנהל בית הספר. הוא כותב ככה: "נצטערתי ונתביישתי מאד למראה עיני זה. איני יודע מיהם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה שהם היו יוצאי בית הספר. לא כולם עסקו באותה פגיעת התגרות מגונה וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה, אף על פי כן מציאות העובדה הזאת שהכאיבתני והעליבתני כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתרה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים".

בשנת תש"ך נתפרסמה באחד העיתונים כתבה המספרת על התעללות בערבי בדרך לאילת על ידי גניבת נעליו. על פרסום זה הוא הגיב במכתב למערכת: "מחוייבני להביע את צערי על פרסום הרשימה המכאיבה, סכסוך על נעלים בדרך לאילת. אם לצערנו קרה מקרה מחפיר כזה של סידור עלבון וצער כזה מתוך התפוצצות פרועה ומושחתת זו על ידי אנשים מתוכנו אל בן אדם משכננו הגרים ויושבים בתוכנו, הרי יש להוקיע זאת ולהתבייש בזה ולחפש דרכים כיצד לפייס באמת את הנעלב המזדמן לתומו בינינו ולתקן את המכשלה הזאת שלא יישנו חלילה עוד מקרים נוראים כאלה אצלנו ולסלק את חילול ה' העוון הזה מעלינו ולא לפרסם את זה בתור חוכמה מעניינת".

אז לדעת להכיר איזה באמת אישיות מעל ומעבר שבאמת, אנחנו כולנו זכינו להתחנך על ידו ובאמת הוא הטביע את חותמו על דור שלם, ומן הראוי, כפי ששר החינוך אמר, שדמותו תילמד הן בבתי הספר הדתיים והן בבתי ספר שאינם קרויים "דתיים"|.

תודה לאדוני.

הרב דוד חי כהן.

ברשות הרבנים, כבוד השר, חברי הכנסת, היושב ראש, הזכירו קודם את הרב צבי יהודה זצ"ל כאיש ארץ ישראל. אני רוצה לומר שכל היחס שלו לארץ, לחברה נמשך מתוך זה שהוא היה איש אלוקים. הוא היה איש אמת והאמת שלו נמשכה מתוך אמונה של נצלח באלוקי ישראל. לכן המלחמה שלו על ארץ ישראל היתה מלחמה על התורה, על התורה שהיא מגדירה את גבולות ארץ ישראל, לא האו"ם ולא שום הסכם אחר אלא התורה שלנו. התורה הזאת שהיא תורת אמת שהיא מחנכת גם לשמור על הערכים שלה בלי התפשרות, היא גם מחנכת לכבודם של ישראל, לכבודם של תלמידי חכמים, לכבודה של הכנסת, לכבוד השרים. את שני הדברים האלה, שני הצדדים שנראים לפעמים הפוכים, הוא היה יכול לשאת בקרבו באמונה שלמה.

בעיני ראיתי אחרי הסכם קמפ דיוויד את ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין זכרונו לברכה, נכנס אליו והרב צבי יהודה בחדר סגור, לכבודו, גוער בו איך הוא עבר על מה שהתורה קבעה את גבולות ארץ ישראל. מנחם בגין התנצל שכך הוא הבין מהרב גורן, אולי הבנות אחרות, שזה לא ארץ ישראל. על יהודה ושומרון וודאי שלא נוותר. יהודה ושומרון הם ארץ ישראל, אבל סיני זה משהו אחר. הרב צבי יהודה גער ונזף, קולות מלאים סערת לב. אחר כך, כשמנחם בגין יצא מהחדר, ראיתי את הרב צבי יהודה קם והולך ומלווה אותו עד המדרגות ושאלתי את הרב: איך זה? לפני רגע הוא גוער בו? הוא אמר: הוא ראש ממשלה. צריך לכבד. כבודה של ממשלת ישראל.

כך ראיתי גם ביחס לרבנים גדולים, שלפעמים כשהוא חשב שהם הלכו בדרך לא ישרה, לא צודקת באיזה פרט מסוים, כבודם לא הרתיע אותו מלומר את האמת שהדבר הזה לא יתכן. כך אצל הרב צבי יהודה מעולם לא הרגשנו אשכנזים, ספרדים, הרגשנו כולנו יהודים. כולנו בנים שלו. למרות שהוא היה ראש הישיבה והיה מבקש ממני פעמים רבות להיות שליח ציבור ואמרתי לו שאני מתקשה לשנות את הנוסח הספרדי שלי, הוא אמר לי: תתפלל כמו שאתה רגיל. אל תשנה כלום. אמרתי לו: אבל הוא, הרב, הוא ראש הישיבה? "כמו שאתה רגיל".
נקודת האמת שלו, שהיא לא ויתרה על כבוד לאף אחד מישראל, גם לאלה שמתנגדים, עם זה שהוא מברר את האמת. מברר את האמת, אומר אותה ואחר כך גם זוכר שלפניו נמצאים יהודים, בני אדם. המלחמה שלו היתה על ארץ ישראל, על עם ישראל. המלחמה הגדולה שלו למען יהודי רוסיה, למען היהודים מעבר למסך הברזל. הבית שלו היה רועש כולו מתוך הדאגה ליהודים שנמצאים שם כלואים מאחורי מסך הברזל ועם זה, באותה שעה, היה יכול גם לקבל יהודים רחוקים שבאים לשאול שאלות בסבלנות. נשים שבאות בלבוש לא מכובד, הוא היה יושב איתם בסבלנות כמו אבא לילד קטן ומדבר ומסביר. בזמנו שלחתי אליו יהודיה שעמדה לצאת מהארץ מתוך זה שהיא הצטרפה לכת הודית והרב צבי יהודה ישב איתה שלוש שעות, עד שברוך השם החזיר אותה לעם ולארץ, לתורה.

הכבוד שלו לכל דבר שקשור לישראל, לכל דבר שקשור לממלכתיות של ישראל. הרבנות הראשית. מאבק על הרבנות הראשית. לא להשתמש בשום מושג של הכשר אם אין על זה חותמת של הרבנות הראשית. כל זה והידיעה שרבנות ראשית ורבנות בארץ ישראל היא דבר שהוא בנפשנו, אמר לי בזמנו להגיע לרבנות בבת ים והתחננתי שאני רוצה להישאר בירושלים לידו והוא אמר לי: בירושלים אנחנו מסתדרים לבד. צריכים אותך שם, בשפלה. עם ישראל צריך אותך ולשם אתה תגיע. הרב צבי יהודה היה אדם שכששומעים דברי אלוקים מפיו אי אפשר להתווכח איתו. אי אפשר להגיד לו: לא. כי לא שומעים אותו, שומעים את דבר אלוקים.

אני זוכר בזמן מלחמת יום הכיפורים, נכנסתי אליו, הוא היה לבד בבית והוא התהלך כמו אריה, כאילו שהוא מנהל את המלחמה והוא כואב את הכאב של ישראל והוא נאבק על כבודם ולא נותן שתיאמר מילה אחת שתחליש את ערך המלחמה שלנו בשונאי ישראל, המלחמה שלנו שצריכה להרים את המורל ולחזק את החיילים בכל מקום שהם ולא לתת מורך כלשהו לאדם מישראל. הבניין של הארץ, המאבק על הארץ, הבניין של כבודם של ישראל כל אלה נמשכו מתוך איש אלוקים, דבר אלוקינו שהוא התורה וישראל וארץ ישראל כולם חד הם.
נזכה שנהיה בין אלה שמגשימים את הדברים שלו: שלמות הארץ, שלמות העם, שלמות התורה במהרה בימינו. אמן.

תודה. אני מתנצל בשמו של שר החינוך, הוא צריך לצאת. הוא נמצא כאן אצלנו משעה 9:00, צריך גם ללכת לחנך ילדי ישראל. יש היום בגרות במתמטיקה. 300,000 ילדים מתמודדים עם אחד מהתחומים הקשים ביותר במערכת החינוך.

הרב מנחם פליקס, בבקשה.

ראשית, בינתיים הרשות קַטנה, זאת אומרת, ברשות יושב ראש הועדה, חברי הכנסת וכל החברים המכובדים שיושבים פה. אני אדבר על נקודה מאד ממוקדת, על היותו של רבנו, הרב צבי יהודה, מנהיג של תנועה ששינתה את הגיאוגרפיה של מדינת ישראל, את הגיאוגרפיה של ההתיישבות במדינת ישראל. אבל כמובן יש לזה, זה מעבר, לא רק על פני השטח, לא רק את הגיאוגרפיה.

פחות מחצי שנה אחרי מלחמת ששת הימים עלה כפר עציון, בני כפר עציון עלו לחדש את היישוב שחרב בתש"ח, ערב הקמת המדינה. במרכזה של הקבוצה, מי שהיה הדמות המרכזית, בני כפר עציון כולם נשאו את זיכרון היישוב ואת הציפייה לשוב אליו, אבל הדמות המרכזית המובילה היתה חנן פורת זכרונו לברכה, שיצא לעניין, לשאת את המשא הזה מישיבת מרכז הרב, תלמידו של הרב צבי יהודה. המלחמה נגמרה בהתחלת סיון, באלול אותה שנה חודש כפר עציון. חצי שנה אחרי זה יצאו קבוצה בראשותו של הרב לוינגר וחברים נוספים, הרב ולדמן ותלמידים נוספים של הרב צבי יהודה זצ"ל, יצאו לחברון והקימו את מתנחלי חברון, אחר כך קריית ארבע, אחר כך היישוב היהודי בחברון. תלמידו של הרב צבי יהודה, ר' משה לוינגר, יהיה בריא ויאריך ימים, היה מרכזה של הקבוצה הזאת, איתו ר' אליעזר ולדמן, כמו שאמרתי ונוספים. כמה שנים אחרי זה אז גם אני, הקטן, גם אני קצת למדתי בישיבה וגם חברי בני קצובר למד תקופה מסוימת בישיבה, אנחנו הקמנו את גרעין אלון מורה. כולנו, שאחר כך התגבש העניין סביב גוש אמונים, יושב פה הרב יוחנן פריד, שהיה בהתחלה של גוש אמונים, כולנו תלמידים ששאבנו את מה שהיה לנו, את מה שאחר כך בא לידי ביטוי בשטח, מרבנו הרב צבי יהודה.

אני רוצה לומר, יושב ראש הכנסת הזכיר את הדברים של הרב ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר עוד אף אחד לא ידע בליל יום העצמאות מה עתיד לקרות, את "איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו"? הוא אמר דברים נוספים. הוא זעק נוראות, הייתי קרוע כולי, חתוך כולי לגזרים. הדבר הזה של להרגיש את ארץ ישראל, את החלקים האלה של ארץ ישראל שהם לא איתנו, שזה קריאה לא משהו חיצוני, אלא שזה קרוע בי, אני חתוך כולי לגזרים, לא יכולתי. צעקות נוראיות. הוא סיפר את מה שהוא חווה כשהגיע ההודעה על ההכרה של האו"ם, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר המפורסמת, הוא סיפר את מה שהוא חווה אז, אבל כשהוא סיפר את זה, ראינו שהוא חווה את זה מחדש, בצעקות נוראיות. שלושה שבועות אחרי זה, לחמנו בירושלים. הגענו לשכם שלנו, לחברון שלנו, לבית אל שלנו, ליריחו שלנו. זה היה מימוש של מה שכתוב בספר, מה שהרב אומר: התורה, הנה, עם הארץ, עם הממשות. והיתה תביעה אצל תלמידי הרב, תביעה פנימית, תבענו מעצמנו, לא להשאיר את זה רק באחיזה צבאית שכמו שאנחנו יודעים היא גם כך וגם ככה, צבא בא, צבא נסוג, צבא מתקדם, אלא לממש את זה בחיים, חיים של תורה, חיים של עבודה, חיים של חקלאות, חיים של בניין, של בית חרושת. טבעי לנו הדבר הזה.

ישב יהודי בדירה ישנה, לא יודע אם היא היתה שלו, היתה שכורה, לא יודע, מישהו פה מהתלמידים היותר ותיקים ודאי יודע, דירה ישנה בשכונה גאולה. אין לשכה, אין טלפון, אין מזכירות, אין מזכירים והוא מזיז, היום ברוך השם, מאות אלפים בשטח. לא מספיק, אנחנו רוצים הרבה יותר ואנחנו צריכים הרבה יותר. אבל מכוח האמת שלו, מכוח התורה שלו. את הרב חי הכהן הוא שלח לבת ים, אותנו הוא לא שלח. זאת אומרת, גם נתן לנו הרבה פעמים "על הראש" הוא לא שלח אותנו. חנן פורת הלך להתייעץ איתו. לעזוב את הלימוד הסדיר בישיבה וללכת להקים את היישוב? כן או לא? הלך להתייעץ. ר' משה לוינגר ור' אליעזר ולדמן לעיתים מאד קרובות היו מגיעים להתייעץ, אבל אני לא חושב, נדמה לי, אני לא שאלתי את ר' משה, אבל נדמה לי שאף פעם הוא לא. כשהוא הקים וארגן את הקבוצה של מתנחלי חברון הוא עשה את זה מתביעה פנימית, תביעה פנימית שנבעה מתוך מה שהוא רכש מר' צבי יהודה.

כך אנחנו בגרעין אלון מורה, אולי אני אספר רק דבר אחד, גם על המורכבות של הרב צבי יהודה, כבר מוכר חלק מהדברים. כשאנחנו ניסינו, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, לקבל אישור להקים יישוב במרכז השומרון, בסביבות שכם, או בשכם עצמה, או על יד שכם, ניסינו, ניסינו וקיבלנו תגובות חלק אוהדות, חלק פושרות, חלק שמתנגדים. לא קיבלנו אישור. אחר כך פרצה המלחמה וגויסנו לחצי שנה רוב החברים. אחרי המלחמה החלטנו שאנחנו עולים בלי לקבל אישור. הלכנו לרב צבי יהודה להתייעץ איתו. הוא אמר לנו שהוא חושש. הוא חושש שיהיה עימות עם צה"ל וצה"ל, כמו שכבר הוזכר, המדים הם מדי קודש. בכלל עימות בין יהודים זה דבר רע. בקיצור, הוא אמר: טוב, אז הוא צריך להתייעץ. עם מי להתייעץ? הוא צריך להתייעץ עם הרב גורן. הרב גורן אישש את החששות שלו. אחר כך הוא חזר ואמר, באנו אליו עוד פעם, חזר ואמר: הוא צריך להתייעץ עם מנחם בגין, זיכרונו לברכה, שהיה אז יושב ראש האופוזיציה, וגם מנחם בגין אישש את חששותיו. בקיצור, הוא לא נתן לנו, לא אישר לנו. אנחנו התייעצנו איתו, הוא אמר: לא. החלטנו אבל שזה בוער בנו, באנו אליו עוד פעם.

בקיצור, בסופו של דבר, אחרי שפעמיים, שלוש פעמים הוא אמר לנו שהוא חושש ואסור לעשות את זה בלי אישור של הממשלה, הוא אמר: ניצחוני בני ובפעם האחרונה באנו אליו ואמרנו לו: הרב, באנו להגיד לרב שאנחנו עולים ואז הוא אמר: הרי אמרתי לכם כבר, אז מה אתם רוצים ממני? אמרתי לו: אנחנו רוצים ברכה. אז הוא בירך אותנו וכשעלינו בסופו של דבר, הוא בא איתנו. זה דבר מפליא. מצד אחד לא רק שהוא בא איתנו, הוא היה התקיף ביותר בשטח. כשבאו אחר כך לפנות אותנו, הביטויים שלו אני מפחד להגיד אותם פה בכנסת, יזרקו אותי. הביטויים שלו היו חריפים ביותר. רק אני אומר שהוא אמר, נאחז בגדר, הידיים שלו נשרטו, "תיקחו אותי, תביאו מכונת ירייה, זה ארץ ישראל או לא ארץ ישראל? אם זה ארץ ישראל למה שנזוז מפה?" דברים מאד חריפים. זה אותו צבי יהודה שנטע בנו את ההכרה, את החשיבות שלא נגיע חס ושלום, שלא נפעיל אלימות, בזה שהוא כל הזמן חשש ולא נתן לנו, ואחר כך כאשר כן עלינו הוא בירך אותנו והוא בא לשטח והיה התקיף ביותר מבינינו. אנחנו על ידו היינו יונים.

תודה.

אלוף משנה במילואים, הרב משה הגר, בבקשה.

ברשות יושב ראש הועדה, רבנים, רבותיי, זכינו שהיום הזה הוא בין יום שחרור ירושלים ושבועות. התורה הגואלת של הרב צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת זה ממש בין שבועות לבין יום ירושלים. עכשיו צריך גם לציין 10 שנים למבצע חומת מגן שזכינו לשחרר מחדש את כל ארץ ישראל וב – כ"ח באייר נגמר המצור על כנסיית המולד. אז וודאי הרב צבי יהודה שמח בדבר. זה 10 שנים חזרנו למחוזותינו.

אנחנו הגענו, משוחררי צה"ל, לישיבה. חשבנו שצה"ל זה המקום של הביטחון העצמי וראינו צוק סלע איתן. אנחנו, זה אנשים שהיו קצת בקבע, באנו לשיעור של בוגרי צבא של הרב צוקרמן ובערבים הלכנו לרב צבי יהודה ולמדנו מה זה סלע יצוק, סלע איתן של יציבות, של ודאות ויחד עם זה חיוך. אני חושב שזה יצר את התפנית אצלנו, אנשים שהיו בצבא, להבין את העניין של החיבור של התורה והמעשה הביטחוני.
המפעל שאני שותף לו היום, מפעל המכינות הקדם צבאיות זה תלמידיו של הרב צבי יהודה, זה הרב אלי סדן, הרב פיינגבאום וכמובן הרב יהושע צוקרמן, הרב צבי טאו, הרבה רבנים שהובילו את הנוער להכיר בחשיבות, באיתנות של שירות צבאי משמעותי בצבא. הרב צבי יהודה היה אומר: "אלה ברכב, אלה בסוסים", אז העולם החרדי נהג להסביר שיש כאלה שסומכים על הטנקים ואנחנו בשם ה' נזכיר. הרב צבי יהודה היה אומר: "אנחנו בטנקים נזכיר את שם ה'. אנחנו במטוסים נזכיר את שם ה'".

המפעל הזה של השילוב בצבא מתוך גאווה וביטחון הולך ותופס תאוצה ורק בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לראות את העוצמה של הדבר הזה בתוך הצבא, בתוך תפיסת הביטחון. יחד עם הנחישות הזאת עדינות גדולה כלפי פרטים, כלפי מוסטפה שדובר עליו. זה הדרך שהרב צבי יהודה התווה לנו להשתלבות והממלכתיות הזאת שנקראת: צבא הגנה לישראל. השתלבות מלאה עם עוצמה, עם ביטחון, עם וודאות, ללא ספקות, ויחד עם זה יחס מיוחד וחם גם לציונות החילונית. אנחנו זכינו, אחרי שהקמנו את מפעל המכינות הדתיות, זכינו להקים גם מפעל מכינות ארציות חילוניות, תוך שיתוף פעולה מלא בדרכו של הרב צבי יהודה. תודה רבה.

תודה.

הרב יהושע צוקרמן.

אנחנו מבקשים מהרב צוקרמן להגיד מספר דברים.

אולי, רבים דיברו על תורתו, על אישיותו אין לי הרבה מה להוסיף. יש אולי לסיים דבר מה. כשאנחנו מדברים על ארץ ישראל אז היסוד העיקרי זה לא שאנחנו מדברים על הארץ, אלא מדברים על ריבונותו של עם ישראל וזה צריך לא לשכוח שהם באמת עניין אחד: העם והארץ ולכן אני חושב שאנחנו משתדלים באיזה מידה להמשיך דרכו. לפנינו שני דברים שהוא כל כולו היה מסוּר לזה: זה תיקון החינוך ותיקון המשפט. ריבונותנו זה עצמאותנו. עצמאותנו זה להיות על פי עצמנו. בוודאי בלא הגוף שלנו, ארץ הקודש, אין לנו שום עצמאות. זה דבר מובן מאליו. העיקר הוא שכל הזמן הוא דאג ולחם על יסוד זה של נושא ועל התיישבות בכל ארץ קודשנו. אין שום קילומטר שלא יהיה לרשותנו כמובן, וזה ... והקדושה להופיע, אבל בעיקר דאג על החינוך ואני שמח מאד שיושב ראש ועדת חינוך מזמן את זה. שמעתי שר החינוך שינסה להביא לתודעה נוספת את הדמויות הללו ואנחנו צריכים לעזור לעם ישראל לחשוף את אישיותו ולהוסיף עוצמה לעצמאות הפנימית הרוחנית של עמנו.

תודה אדוני.

חבר הכנסת בן ארי.

תודה רבה אדוני היושב ראש. תודה רבה על הדיון. עפר אני לרגליהם של תלמידי הרב צבי יהודה ואני רוצה לתת ממש את הדמות של הרב צבי יהודה לפחות מנקודת מבטי כתלמיד תלמידיו. הייתי בן 18 בימית, כשהרב צבי יהודה הסתלק מאיתנו. אני, כשאני מסתכל על דמותו של מנהיג, אני אומר: מנהיג, הוא לא זה שהולך בצעדים של זה שקדם לו, אלא ממשיך מאותה נקודה בא הגיע המנהיג שקדם לו. הרב צבי יהודה הוא כל כולו היה תלמידו, ממשיכו של מרן הרב.

אני רוצה להתייחס למשפט אחד שאני לא יודע אם אצטט אותו באופן מדויק, מן הסתם יש פה כאלה שיוכלו לצטט את זה, אבל רוח הדברים כמובן הם כמו שאני אומר. ישנו באחד מהשירים של הרב קוק, שהוא מדבר על הציונות, על הציונות, אותה ציונות מדינית, חילונית, הוא אומר עליה שסופה תלך תמס, ברושם מר. הוא אומר היא תוכל לעמוד בנו תקופה מועטה. הוא חוזה בעיני רוחו, הרב שחיבק חיבוק עז את הציונות, כי הציונות עצמה, עצם השיבה לציון, עצם הפרחת השממות באותה שעה שהרב התחיל את דרכו בארץ ישראל כראש כל בני ארץ ישראל, כרבם של כל ארץ ישראל, החיבוק היה עצום. אבל בעיני רוחו הוא ראה את ההתמוססות של זה, כמו שאמר: ברושם מר. שהשורש הרוחני, תורני לא נטוע עמוק, הוא יגיע למקומות ולמחוזות שלצערי אנחנו רואים אותם היום בכל מיני מקומות שלולא מפעלו האדיר של הרב צבי יהודה וזה לא רק העניין של ארץ ישראל. העניין של ארץ ישראל הוא רק הביטוי של זה. העניין של שומרון ויהודה, חברון ובית לחם זה בעצם השורשים הרוחניים שלנו, ממדינת המקלט למדינת הייעוד. בהבנה שמנהיגות חייבת להיות מתוך מה שמכנים ומה שאמר פה, נדמה לי, הרב הגר, העניין שמה שנדבק לשמו של הרב צבי יהודה: התורה הגואלת, התורה שנובעת, הגאולה שנובעת מתוך התורה. אני חושב שזה חידושו העיקרי של הרב צבי יהודה. לולא מפעלו של הרב צבי יהודה לא היינו היום באותה חסינות, באותה אפשרות לחסן את הציבוריות הישראלית מפני הרוחות הרעות שצפה אותם אביו, הרב קוק, של אותה ציונות חילונית שסופה תלך תמס והולכת ומתמוססת ברושם מר. ואני לא אבטא פה ... דברים חיוביים כאן, מן הסתם כולם יודעים למה אני מתכוון. אני חושב שזה מפעלו העיקרי, לכל גווניו, לכל חילוקיו, לכל שבטיו, המפעל הוא אדיר והוא נותן לנו חיסון כדי להמשיך את אותה ציונות, אבל מתוך שורשים של התורה הגואלת.

תודה.

חבר הכנסת אמסלם, בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, כבוד הרבנים. אני שמח שהצעת לי לומר כמה מילים על הרב צבי יהודה הכהן קוק. לא ביקשתי מסיבה פשוטה, קטונתי מלומר עליו דברי שבח או הערכה, מה גם שאינני נמנה על תלמידיו או תלמידי תלמידיו ואינני מכיר באמת את תורתו. אני יודע שהוא הרבה גבולו בתלמידים. הוא היה גאון אמיתי בתורה, איש אמת צרופה, צדיק ויסוד עולם. את ההיכרות הקטנה שלי אני, את גאונותו כמובן, מי שהוא נמצא בתוך עולם הלימוד הוא ראה מהערותיו הנפלאות על ספרי התשובות של אביו, אבל אני תמיד אהבתי לקרוא את נועם שיח אמרותיו במכתב שנמצא בראש ספר "מקור חיים" של הרב חיים דוד הלוי. יש שם מכתב של הרב צבי יהודה הכהן קוק ותמיד אהבתי לקרוא. מכתב קצר, מילים מרגשות ומיוחדות.

כשאני שומע את הדברים החשובים שנאמרו כאן ולאורך השנים גם אפשר לומר שעמדתי על דמותו מתוך האגרות של אביו עליו השלום, קראתי את כל האגרות על שלושת חלקיהם, וניבטה איזה דמות של ענק. אני התחנכתי על תורה שמוקירה ומכבדת את כל גדולי ישראל וכמובן מוקירה ומכבדת את כל השבעים פנים של התורה, אבל הדמות שלו מזכירה לי במעט את דמותם של גדולי הרבנים שאני הכרתי ולמדתי את תורתם ואת השקפת עולמם, אגב, כמו רבי חלפון משה הכהן עליו השלום, שגם בקטע האישי הדמות מאד מזכירה וגם בתפיסה הערכית התורנית וההשקפתית.
מה יש לי לומר והזמן קצר? אבל אני באמת חושב שזה יום חשוב, זה יוזמה נפלאה. זכותו הגדולה תעמוד לכלל ישראל, תעמוד לתלמידיו ושבעזרת ה' הדמות המיוחדת הזאת שלוחמת מלחמת קודש על האמת שלה, אבל מתוך אהבת ישראל גדולה, היא תהיה באמת לפיד שתנחה את כולנו.

תודה.

רבותיי, אנחנו סיימנו כאן את הישיבה. אני רוצה קודם כל להודות כמובן לחבר הכנסת אורי אריאל על כך שיזם את הדיון, שיזם כאן את הישיבה. אין ספק שזה יום מיוחד וכמובן מאד מרגש גם מבחינתי. אני חושב שבאמת הצלחנו כאן לתת גם דיון וגם התייחסות גם של חברי הכנסת וגם של כל הרבנים המכובדים ולעשות כאן כינוס לכבודו של הרב צבי יהודה הכהן.

לא רק שאנחנו כאן עשינו את הדיון שהוא פורמלי, מרגש, חשוב, יש לנו כאן הצהרה, כמובן כמו שאתם מכירים אותי שכשנאמרים דברים בועדה שלי, זה דברים שגם בסופו של דבר אנחנו הולכים לעקוב שהם מתבצעים. אנחנו שמענו את ההצהרה של שר החינוך, נבדוק שאכן הדברים מתבצעים, שלא רק בחינוך ממלכתי דתי לומדים, אלא ילמדו גם בחינוך הממלכתי. אנחנו נעקוב אחרי הסוגיה הזאת, גם חבר הכנסת אורי אריאל וגם אנוכי, בכל אותם המנגנונים החדשים שעכשיו עושים. יש שינויים רבים שעושים במערכת החינוך בכל הנושא של לימודי יהדות, לימודי ארץ ישראל ואזרחות וכו'. אין ספק שחייבים ללמוד והלוואי וילדי ישראל, לא רק ילדי ישראל, גם לא רק במערכת החינוך, אלא גם במערכת האקדמית. רק אתמול אנחנו עשינו כאן ישיבה על לימודי היהדות במערכת ההשכלה הגבוהה, שגם שם יש הידרדרות מאד גדולה בסוגיה של לימודי היסוד. אני מקווה מאד שאחרי הישיבה קיבלנו הצהרה על תכנית חומש וגם הסוגיה הזו ואני מאמין שאנחנו נוכל לעקוב גם על העניין הזה.

אז תודה רבה לכולם והמשך שבוע טוב ושקט.

תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:10.>