PAGE
19
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/05/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 612>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ג באייר התשע"ב (15 במאי 2012), שעה 9:00

<אלימות בני נוער>

חברי הוועדה: >
אלכס מילר – היו"ר
עינת וילף

אנסטסיה מיכאלי

>
חה"כ מיכאל בן ארי



חה"כ דב חנין



ערן קמין - רמ"ח נוער באח"מ, המשרד לביטחון פנים

עפרה הילה מתתיהו - מנהלת תחום חינוך בלתי פורמאלי "בעיר ללא אלימות", המשרד לביטחון פנים

עינב לוק - מפקחת על מניעת אלימות, משרד החינוך

שאול פאר - נציג דוברות משרד החינוך, משרד החינוך

איציק תומר - המשנה למנכ"לית, משרד החינוך

זוהר חמו - סגן מנהלת אגף תקון, משרד הרווחה

אהרון שבי - סגן מנהל שרות מתבגרים, משרד הרווחה

אולגה שאולוב - מתמחה, משרד המשפטים

זיו בר - ע. ראש מינהל חינוך, מרכז השלטון המקומי

ענת ליבוביץ - מנהלת מחלקת חינוך נס ציונה, איגוד מנהלי מחלקות חינוך

אתי בנימין - יו"ר, ארגוני הורים

יוסי הראל - מדען ראשי מהרשות למלחמה בסמים, הרשות הלאומית למלחמה בסמים

נופית אבו - נציגת המועצה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

ליאת זהבי - נציגת המועצה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

דין זוהר - נציג המועצה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

רינה כהן - חברה בוועד המנהל, מורשת

דוד דהאן - פעיל

לילי הלפרין - מרצה

מרינה יופה - מנהלת פרויקטים

אסף עם-עד - דעות

יהודית גידלי

מיטל בר-שלום
<אלימות בני נוער>

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. אני מכנס את הישיבה בעקבות גל האירועים שהיה לאחרונה בקרב בני הנוער. הסכינאות משתוללת, ואנחנו ממש בעליית מדרגה מבחינת הקושי של אותם האירועים שאנו עדים להם בזמן האחרון. אפשר להסתכל על זה מההיבט של תעסוקת הנוער בזמן החופשי שלהם מחוץ המסגרת החינוכית, וגם אם מדובר על אירועים שהיו בתוך מערכת החינוך – בתוך בתי הספר, ברגע שאנחנו מסתכלים על התמונה הכללית זה נראה רע מאוד. אנו צריכים לפעול בנחישות כדי למצוא פתרונות יצירתיים למניעת אותם אירועים, שהם מצמררים מאוד כאשר אנו רואים את התוצאות: אנשים נהרגים. הנוער נמצא בסכנה יומיומית: בפארקים ובתוך המסגרות שאין עליהן שום שליטה.
צריך לחשוב על הפתרון מכל ההיבטים: באכיפה, בשינוי המנגנון ההסברתי בתוך מערכת החינוך – מודעות לכל אותן הסוגיות: ענישה פלילית וכו'. לדעתי, הדבר החשוב ביותר הוא תעסוקת הנוער במסגרת חינוך בלתי פורמאלי. אמנם מערכת החינוך יודעת בחלק מן המקרים להתמודד עם מה שקורה בתוך בתי הספר, אבל כאשר אנחנו מסתכלים על מערכת החינוך הבלתי פורמאלי אין ספק שהמערכת הזו מאוד בעייתית היום. לא כל הורה יכול להרשות לעצמו לשלוח את הילד שלו לחוגים. זה עולה המון כסף. אם אנחנו מסתכלים על כלל בני הנוער, אנו רואים שדווקא אותה אוכלוסייה שהיתה צריכה להיות במסגרת אותם החוגים – נוער בסיכון וכו' – נמצאת בפארקים עם אלכוהול. בסופו של דבר אנחנו רואים נגזרת של כך בהתפרצות אלימה מאוד בין בני הנוער ובמסגרת אותם אירועים שראינו לאחרונה – תגובה למצבים שהם נתקלים בהם: תגובה אכזרית מאוד בכל הנוגע לפתרון בעיות כאלה ואחרות. הפתרון ההגיוני ביותר הנראה לאותם צעירים, הוא אלימות.

קיימנו ישיבות גם בעבר, ושמענו דיווח מגורמי אכיפה: משטרת ישראל ומשרד החינוך, שיש צמצום, אבל התופעות הן מאוד בעייתיות וקשות. הייתי מציע שנשמע את משטרת ישראל בעקבות אותם אירועים שהיו לאחרונה. אנחנו רוצים לדעת, האם יש שינוי מבחינת הפעילות הקשורה לשעות בהן הנוער אינו נמצא במערכות החינוך אלא באותם הפארקים. האם יש שיתוף פעולה עם השלטון המקומי? הרי כולנו יודעים איפה אותם מקומות בעייתיים. זה לא סוד, שבכל עיר יש מקומות בהם יש יותר בעיות ומקומות בהם יש פחות בעיות. כולם יודעים איפה מתכנסות קבוצות כאלה ואחרות. איך מטפלים בזה? יכול להיות במסגרת של פרויקט "עיר ללא אלימות", הצבת מצלמות ופעילות של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. אני יודע ששם נעשו דברים חיוביים מאוד. חשוב לנו לשמוע, האם הפעילות מתרחבת ויש תוצאות.
היינו רוצים לשמוע גם התייחסות לאירועים האחרונים שהיו. נציגי המשטרה, בכל יום אנו שומעים שאתם מצליחים להגיע לאותם עבריינים. בלי שום קשר למה שקורה אחרי האירוע ולהצלחת המשטרה להגיע לאותם עבריינים בפועל, הגיע הזמן שנתחיל לחשוב לא רק מה עושים אחר כך אלא גם מה עושים לפני בשביל למנוע ובשביל שלא נהיה עדים לאירועים להם היינו עדים לאחרונה. אנחנו נתחיל עם משטרת ישראל.

אני ראש מחלקת נוער במטה הארצי. אני אתחיל ואומר: ככלל, יש ירידה בעבריינות הנוער. הנתונים הסטטיסטיים מלמדים על ירידה שנמשכת כבר מספר שנים מאז 2004. יש ירידה של בין 10% ל-20%, גם בעבירות אלימות, גם בעבירות נלוות לאלימות וגם בעבירות אחרות. סטטיסטיקה, כפי שאדוני יודע, אינה חזות הכל. אנחנו בטח ובטח לא מנהלים רק מעקב אחר הסטטיסטיקה, אלא דנים ובודקים כל מקרה לגופו. צריך לזכור, שמשטרת ישראל מגיעה לטפל במקרים כאשר הם כבר בקצה הרצף. כאשר מערכות וגופים אחרים כשלו, משטרת ישראל היא זו שנדרשת לתת את הפתרון.

סוף השבוע לפני האחרון היה סוף שבוע קשה וחמור. צריך לזכור, שלא בכל המקרים היו מעורבים קטינים על פי הגדרתם בחוק. גם במקרים האלו המשטרה הגיבה תוך 24 שעות, הביאה לגילוי העבריינים ולמיצוי החקירה וחקר האמת. אנחנו נעשה את זה בכל מקום ובכל זמן.

המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום ובכל שעה. אנחנו עובדים עם מה שיש לנו, ומה שיש לנו פרוס בשטח במקסימום האפשרי. אנחנו כבר עכשיו נערכים לקראת הקיץ ומבצעים את פעילות האכיפה שלנו יחד עם רשויות נוספות: הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, השלטון המקומי, מערכת החינוך ומערכת הרווחה, מתוך כוונה להגביר את החיכוך עם בני הנוער, עם האנשים הנמצאים במוקדי הבילוי ומהווים מטרד לאזרחים, מהווים סיכון לעצמם, מהווים סיכון לשלום הציבור. אנחנו עשינו ונעשה את זה ביתר שאת. יחד עם זאת, צריך לזכור – ואני אומר את זה כל הזמן - שמדובר במענה רב מערכתי. אם מישהו חושב שהמשטרה היא המענה היחידי לאלימות בני הנוער, הוא גם טועה וגם מטעה. זה צריך להיות משהו שהוא חוצה משרדים וחוצה מערכות. אנחנו משתפים פעולה ככל יכולתנו.

מבחינת אותם האירועים שהיינו עדים להם לאחרונה - בכמה מהם היתה מעורבת שתיית אלכוהול? כל פעם אני שומע שצריך להוציא את האלכוהול מכל העניין הזה. בכמה מהאירועים – לפי הנתונים הסטטיסטיים שיש לכם - הסוגיה של האלכוהול משפיעה?

אין שדה שמזין אלכוהול בתוך התיק המשטרתי. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שבאירוע בבאר שבע היה מעורב אלכוהול.

ברחובות?

לא בהכרח ידוע לנו על אלכוהול. אני חייב לציין, שהפעילות המשטרתית בנושא אלכוהול - כתוצאה מהחקיקה שהבית הזה עשה בתחום הזה החל מאפריל 2010 – היא פעילות שמראה נחישות ופעילות ממוקדת של המשטרה.

אם היום שותים אלכוהול בשטח ציבורי: פארקים, גנים וחניות, המשטרה יכולה, על פי החוק, להגיע למקום, לקחת את הבקבוק ולשפוך את האלכוהול.

קטין ששותה אלכוהול לא עובר עבירה. מי שמוכר לו את האלכוהול הוא זה שעובר עבירה. יחד עם זאת, ברגע שאנחנו מזהים שסביב האלכוהול יש פעילות המסכנת את שלום הציבור או את ביטחונו, אנחנו רשאים לעקב את הקטין לתחנה, לזמן את הוריו, ובמידה ויש רעש ניתן לתת דוחות חטאים וכו'. היום יש לנו סמכות, שלא היתה נתונה בעבר, שבכל מקום שיש שתייה וזה נעשה בפומבי, ניתן לבוא ולהשמיד את המשקה, תוך פגיעה מינימאלית בכבודו של האדם.

אנחנו מדברים כרגע על הקטינים. במידה ותהיה הצעת חוק האוסרת בצורה מוחלטת שתיית אלכוהול של קטינים בשטח ציבורי – כמובן שאף אחד לא ייכנס לבתים, ולפי החוק אסור למכור אלכוהול במקומות בילוי – בפארקים וגנים, ששם לא ההורים ולא המוכרים יכולים לעקוב אחרי הדברים. אלכוהול בדרך כלל יוצא מהבית, או שמישהו אחר רוכש עבור הקטינים את השתייה - האם הצעת חוק כזו יכולה לפתור חלק מהסוגיות שאתם מתמודדים איתן?

אני מבין, שאדוני מציע שקטין שמחזיק אלכוהול יהיה בגדר של עובר חוק, בהנחה שזה נעשה במקום פומבי. זו החלטה של הבית הזה.

השאלה היא, האם הסוגיה הזו עלתה במסגרת כל הדיונים שעשיתם ביחד עם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול.

בחוק שנחקק באפריל 2012, המיקוד היה באלה שמוכרים את האלכוהול לקטינים. המיקוד לא היה הקטין עצמו, מתוך רצון שלא לתייג אותו כעבריין. העובדה שעצם זה שקטין מחזיק אלכוהול במקום כזה או אחר הופכת אותו מיד לעובר חוק, היא בעייתית ויש לה גם משמעויות תקציביות, כלכליות ואחרות, שהבית הזה צריך לתת עליהן את הדעת.

איזה משמעויות?

אנחנו כארגון נעשה כמובן כל מה שהחוק יחייב אותנו, אבל אני לא יודע אם הפתרון הנכון הוא להחליט שכל קטין ששותה אלכוהול הוא עובר חוק. אני לא חושב שזה הפתרון הנכון. אני חושב, שהפתרון הנכון הוא להילחם, להסביר, למנוע, להסביר את הרעות החולות הטמונות באלכוהול, לפעול כנגד כאלה שמפיצים: סוחרים ומוכרים אלכוהול לקטינים. בשנת 2011 היו 1,000 תיקים שנפתחו לבעלי פיצוציות ומועדונים, שמכרו אלכוהול לקטינים. אני מדבר על למעלה מ-300 כתבי אישום.

יכול להיות, אדוני, שהבית הזה צריך להחליט על החמרה במיסוי על אלכוהול, ואולי להפוך אותו למצרך כל כך יקר כך שהנגישות אליו תהיה קשה. זה משהו שאפשר לבחון אותו. אני לא הייתי הולך על הקצה, של לתייג את כל בני הנוער השותים אלכוהול כעוברי חוק. הייתי שם את הנושא הזה ב"צריך עיון".

אנחנו מדברים גם על הנגזרת של זה. במידה ויש איסור לגמרי על שתיית אלכוהול של קטינים, מערכת החינוך יכולה גם כן להתמודד. היו מקרים שקרו בטיולי בתי הספר. היום על פי החוק אסור – אלא אם יש מידע מוצק על אותם חבר'ה המביאים את הבקבוקים לטיול. ברגע שזה יהיה אסור, זה יפתור בעיות אחרות שאנחנו רואים בתוך המערכת. אני הייתי מציע למשרד לביטחון פנים ולשאר הגופים לבחון את הסוגיה הזו.

אין בעיה.

אתה צודק שאנחנו רואים ירידה במספר האירועים, אבל דרגת החומרה של אותם האירועים מבטלת את אותה עבודה שנעשתה לאחרונה להפחתת המספר. כאשר אנחנו רואים שנרצחים אנשים, אין כבר על מה לדבר.

בנוגע למקומות בהם מתכנסים בני הנוער – בכל עיר ועיר המשטרה והשלטון המקומי יודעים איפה הם המקומות הבעייתיים יותר ואיפה הם המקומות הבעייתיים פחות. יכול להיות שצריך לעשות מיפוי של כל אותם מקומות בעייתיים. יש תקציב למשטרה במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות". אולי הגיע הזמן שאת המצלמות האלו תציבו במקומות שאתם מכירים כמקומות בעייתיים. אני שומע שיש בכל מיני מקומות משמר של הורים שמסתובבים. הם יודעים לאן להגיע. אני יודע שיש את פרויקט "עיר ללא אלימות", ואני שואל: אם ההורים יודעים לאן להגיע - הם הרי לא עוברים בכל פארק ופארק. הם יודעים שהם צריכים להגיע לשלוש-ארבע מקומות בהם יש בעיה – אז למה לא לשים שם מצלמות? למה שמים אותן במקומות אחרים, כך שלפעמים זה נראה כאילו מגנים על כל מיני בתי עסק, שיש חשש שתהיה שם פריצה?

אדוני, אני אגלה לך ולוועדה סוד גלוי: הנושא של מיפוי מקומות בילוי נעשה בעצה אחת עם המשטרה. למשטרה יש את הידע איפה מתרכזים בני הנוער, איפה יש הקמות רעש, איפה יש אלימות. אנחנו ממפים את האזורים האלה על פי הנתונים הסטטיסטיים הנצברים במשטרת ישראל. אנחנו עובדים בשיתוף עם הקהילה, בין אם זה השלטון המקומי, בין אם זה פרויקט "עיר ללא אלימות", בין אם זו הרשות למלחמה בסמים. יש חיכוך מתמיד, יומיומי, בסופי שבוע ולא רק בסופי שבוע, במקומות האלה. יחד עם זאת, לא בכל רגע נתון המשטרה יכולה להיות במקום, ולא בכל רגע נתון סיירות הורים יכולות להיות במקום.

פה לא מדובר על להגיע בפועל. פה מדובר בעניין הרתעתי.

בחלק מהמקומות יש מצלמות.

אני אומר לך, שברגע שהקבוצה הזו יודעת שיש מצלמות באותם פארקים זה מפחית את מספר האירועים שיכולים לקרות באותם המקומות.

הנושא של המצלמות הוא תלוי תקציב. היום הפרויקט של "עיר ללא אלימות" שמכסה את הנושא של "מוקד רואה" פרוס ב-90 יישובים. זה לא נותן מענה כלל ארצי. יחד עם זאת, הנושא הזה של "מוקד רואה" דורש הרבה תקציב, ולא כל רשות מסוגלת להרים את זה. עוד דבר שאדוני צריך לזכור, הוא שכאשר יש מצלמות בני הנוער, מטבע הדברים, נעים למקום שאין בו מצלמות, אין בו תאורה ואין בו גנים. בעיר גדולה, כפי שאדוני מתכוון, יש הרבה מוקדי בילוי וקשה לכסות את כולם בשביל להגיע לתוצאה המיטבית.
אני לא נאחז בסטטיסטיקה, אבל הסטטיסטיקה מלמדת על ירידה. תמיד יהיה אירוע כזה או אחר, שיגרום לנו להתכנס, לדון בו ולדבר עליו, וזה בסדר גמור. צריך להסתכל גם על התהליך השלם והכולל, המלמד על האפקטיביות של העבודה שלנו ושל גופים אחרים שעובדים איתנו.

דווקא בהקשר של התהליך הכולל, האם תוכל להגיד מה כן עובד?

בתחילת הדברים הסברתי, שיש ירידה כוללת בנתוני הפשיעה של בני הנוער. הירידה היא בעבירות האלימות, עבירות נלוות לאלימות ועבירות אחרות. מאז החקיקה החדשה, במהלך שנת 2010-2011 וגם בשנה הזו, אנחנו עובדים מול אלה שמפיצים ומוכרים אלכוהול לקטינים. אנחנו עובדים כדי לתת מענה שלם כנגדם. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו גם פועלים כדי להוכיח את העבירה הפלילית שהם מבצעים, ואנחנו גם מבצעים סגירות מנהליות של עסקים המוכרים אלכוהול לקטינים.

כלומר, אתה רואה בזה את מוקד הבעיה, כאשר אתה מצביע על הירידה לאורך הזמן. אתה רואה את המוקד במכירת האלכוהול.

הפעילות הזו יוצרת הרתעה אצל אלה שמוכרים אלכוהול לקטינים. אנחנו כבר מזהים חשש אמיתי מאימת החוק במקומות בהם נהגו למכור אלכוהול לקטינים. יחד עם זאת, זה לא המענה היחידי. המענה חייב לכלול גם הסברה, גם מניעה, וגם איזשהו פתרון שיטיל מיסוי ונטל כספי אמיתי על כל אלה שמבקשים למכור אלכוהול ולהפיץ אותו בקרב קטנים.

אבל עדיין אתה רואה את האלכוהול כמוקד.

אלכוהול הוא מחולל פשיעה, אבל אסור לנו להתעלם מהעובדה שרוצח – רוצח כדוגמא - תמיד מנסה לתלות את האשם באלכוהול או בסם. הרוצח הוא אותו אחד שרצח. האלכוהול לא רצח. אסור לנו ליפול למלכודת של השימוש הנלוז במשקה כטענת הגנה לרצח. הרוצח הוא רוצח. אותו אחד שרצח את גדי ויכמן בבאר שבע, הוא רצח אותו ולא האלכוהול. במענה לשאלתך, אנחנו כן רואים את האלכוהול כמחולל פשיעה.

כך גם כאשר אתה מקבל החלטות בעניין קנסות המוטלים על נהגים שנוהגים בגילופין. במידה ואדם עשה תאונה שבעקבותיה נהרגים אנשים, ברור שהאדם הוא זה שעשה את התאונה. בגלל שהוא היה במצב של גילופין, הוא איבד שליטה. יכול להיות שאם הוא לא היה במצב של שכרות הוא לא היה מגיב בצורה כל כך קיצונית.

מה שאני מנסה לומר, זה שלפעמים אנו נוטים לוותר לכאלה שנהגו מתוך גילופין.

אנחנו לא מחפשים את העניין של שתיית אלכוהול כתירוץ.

זה לא עניין של תירוץ. לעניות דעתי, אנחנו צריכים להחמיר עם אלה שעושים את מה שהם עושים תחת השפעת אלכוהול, ולא לוותר.

אגב, כבר היום החוק מאפשר להעניש באופן חמור על החזקת סכין. האם בכלל עושים בזה שימוש?

מבחינת הנתונים המספריים, יש ירידה בנושא של עבירות סכין - ירידה שבאה אחרי עלייה מאוד גדולה - בזכות אכיפה משטרתית כנגד נושאי סכין. הירידה היא במספר אחוזים. העבירה של נשיאת סכין היא עבירה שנאכפת על ידי המשטרה.

מה הענישה כלפי קטין שמחזיק סכין?

הענישה היא תלוית בית משפט. אין לי נתונים.

האם זו עבירה פלילית שיכולה להגיע למאסר?

בוודאי. זו עבירה פלילית עד מאסר.

איך אתה עוקב אחרי זה? זה נראה לי קצת מוזר. נניח שיש קבוצה של נוער שמתכנסת לאירועים של תנועות הנוער, ושם משתמשים בסכינים כדי לחתוך.

צריך להוכיח שנשיאת הסכין נעשית שלא למטרה כשרה.

כלומר, אם אתה מגיע לאותו פארק ומזהה קטין עם סכין שותה אלכוהול, אתה לוקח אותו באותו הרגע.

לוקח אותו, עוצר אותו, חוקר אותו ומאשים אותו.

נציג הרשות, מהן המסקנות שלכם? איזה שינויים צריך לעשות בשביל שאנחנו נוכל להגן? אנחנו לא יכולים למנוע את כל האלימות במדינת ישראל. זה בסופו של דבר יקרה, אנחנו פועלים למען הדבר הזה. אנחנו יכולים לפחות להגן על הקטינים. מה, לדעתכם, ניתן לעשות היום שעדיין לא נעשה על ידי בית המחוקקים: בעניין של ענישה, בעניין של אכיפה, בעניין של הסברה? אני יודע שאתם פועלים בצורה יוצאת מן הכלל בכל המקומות, ואנחנו מכירים את הנציגים שלכם בכל עיר ועיר, שעושים עבודה נפלאה. סוף-סוף יש לכם תקציב נורמאלי. מבחינת הניסיון שלכם, מה כדאי לעשות בשביל להביא לשינוי?

אני גם המדען הראשי של הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, ואני גם יושב כראש תוכנית המחקר הבינלאומי על בריאות הנוער, שמלווה את ארגון הבריאות העולמי בנושא התנהגויות סיכון של הנוער הישראלי מתחילת שנות התשעים ועד היום. אלה הנתונים העדכניים ביותר.

כמו שאדוני יודע, הרשות עובדת בשיתוף פעולה מאוד הדוק עם המשטרה, עם משרד החינוך ועם המשרדים הרלוונטיים האחרים. יחד איתם אנחנו מובילים את התוכנית הלאומית בנושא של אלכוהול. אנחנו בפירוש רואים את האלכוהול כהתנהגות סיכון מאוד ליבתית, מבחינה זאת שהיא מחוללת את אותם מצבים מעוררי אלימות או נמצאים ברקע להסתברות הרבה יותר גבוהה לסוג כזה של התרחשות, כמו שראינו.

התוכנית הזו היא תוכנית מאוד מערכתית. זו תוכנית התוקפת את הבעיות מכל כיוון אפשרי בעת ובעונה אחת, בצורה המשולבת עם מסרים אחידים, כאשר כל השותפים שותפים לה. ישנו סנכרון מלא בין הפעילות של פרויקט "עיר ללא אלימות", משטרת ישראל, המתאמים שלנו בישובים והתוכניות בשטח. התוכנית הזו הולכת ומשתפרת, ואנחנו תוך כדי ריצה לומדים.

כמו שאדוני יודע, בשנתיים הראשונות של התוכנית, שהסתיימו בסוף 2011, רשמנו בפעם הראשונה בהיסטוריה של ה-15 שנים האחרונות בהן היתה תקופה של החמרה רצינית בשתייה מופרזת של אלכוהול בקרב נוער וצעירים, ירידה בשיעורי השתייה הבעייתית של האלכוהול, בעיקר מגיל 11 ועד סוף התיכון. בגילאים המבוגרים יותר אנחנו עדיין ממתינים לראות ירידה יותר משמעותית. ההתחלה נתנה סימנים שאנחנו בדרך הנכונה.

איך אתם מודדים עלייה או ירידה?

יש מספר מערכות מחקר מדעיות גדולות. זו שאני מתייחס אליה כרגע זה הסקר האפידמיולוגי הגדול של בני הנוער, של ארגון הבריאות העולמי, שנעשה ב-50 מדינות, כולל בישראל. אנחנו מקבלים בכל שנתיים תמונת מצב על בסיס מדגם מייצג ארצי של הנוער, ואת תמונת המצב הזו אנחנו מנטרים. בנוסף, יש עוד כמה מאמצים. יש את הסקר האפידמיולוגי של הרשות למלחמה בסמים. שם יש את הנתונים האחרונים של מדד האלימות של משרד החינוך, שעשה מדגם בקרב 23,000 תלמידים.

על בסיס שאלונים.

כן. אני מדבר על דיווח עצמי של הילדים- דיווח עצמי אנונימי עם המדדים הכי תקפים ומהימנים שמוכרים בספרות המדעית ועקביים לאורך השנים מבחינת היציבות שלהם. כלומר, אין לנו היום שום יסוד, אפילו הקטן, להניח שיש לנו עיוותים בנתונים הללו. אלה נתונים שבכל העולם משתמשים בהם להתוויית מדיניות.

כמו שערן אמר, מאז 2004 אנחנו מתחילים לראות התחלה של ירידה גם במדדים של אלימות. גם זה בפעם הראשונה בעשור וחצי האחרונים. הירידה הזו היא בעיקר בקרב הילדים בגילאים היותר נמוכים. בגילאים הגבוהים יותר הירידה היא קצת יותר מתונה. אנחנו עדיין רוצים לראות את העסק הזה מעמיק. אין ספק – ואת זה אני אומר כמדען המלווה את התחום הזה כבר שלושים שנה, גם בארץ וגם במקומות אחרים בעולם – שאנחנו רואים בשנים האחרונות התחלה של שיפור, בעיקר בבסיס של הפירמידה של אותן התנהגויות יומיומיות, בנאליות, של אלימות, אלימות מילולית, נשיאת נשק – שזה לא בנאלי כמובן – והשתייה הבעייתית של אלכוהול. הירידה הזו אומרת לי כמדען, שהיא מנבאת בשנים הקרובות ירידה בהסתברויות של המקרים היותר קיצוניים ויותר חמורים של אותן אוכלוסיות קצה, שניזונו מזה שלפני שנתיים- חמש שנים הן היו בבסיס של הפירמידה והגיעו לנקודות הקצה הללו. זה דיון קצת אקדמי, אבל כדאי שנלמד מהחלק הזה של ההצלחה. יש דברים שנעשים בסדר, ואנחנו צריכים להעמיק אותם ולהמשיך אותם.
משרד החינוך נכנס בצורה מאוד מאסיבית, גם לגילאים הנמוכים של כיתות ה-ו'. שם אנחנו רואים את ההצלחה מאוד מהר. לגילאים המבוגרים יותר, בעיקר אחרי תקופת התיכון, הצבא ואחרי הצבא, הרבה יותר מורכב להגיע, כי הם לא בתוך מסגרות כמו אל של משרד החינוך.
אנחנו ברשות מאמינים, שהקהילה חייבת לקחת פה אחריות הרבה יותר גדולה. אנחנו כארגונים ומוסדות לאומיים נותנים את ההכוונה, המשאבים והדחיקה - וזה חייב להיות - אבל הקהילה חייבת לקחת אחריות.

הרבה שנים אנו אומרים את הסיסמה שלמדנו מג'וליאני בניו יורק: Zero tolerance– "אפס סובלנות" לאלימות. אני טוען, שאפס סובלנות לא צריך להיות רק כלפי מקרי אלימות. "אפס סובלנות" צריך להיות גם כלפי מצבים שנמצאים שם ומעוררי אלימות. לדוגמא, לא ייתכן מצב שקהילה מאפשרת בתוכה שבאופן קבוע תהיינה קבוצות של אוכלוסיית קצה, שבשעות הקטנות של הלילה הן מסתובבות עם סכינים בכיסים וכמויות אדירות של אלכוהול בפארקים ציבוריים. Zero tolerance צריך להיות מופעל במצבים הללו, ולמצוא את החלופות, גם חלופות של הזירות שבהן החבר'ה האלה יכולים להסתובב בבטחה, גם חלופות של פעילויות מותאמות לאוכלוסיות הללו, חלופות שיתנו להן את הצרכים שהן צריכות בצורה בטוחה, ושיפנו אותן למקומות בונים ולא למקומות הרסניים. גם פיקוח צריך להיות: הנושא של מבוגרים משמעותיים בקהילה, הנושא של המסרים האחידים לרוחב כל הקהילה. אלה העקרונות שגם עומדים מאחורי התוכניות של עיר ללא אלימות והתוכניות של המתאמים שלנו בתוכנית אלכוהול. את העקרונות הללו אנחנו חייבים להעמיק. אירועים כל כך טראגיים, כמו שקרו לנו בשבועות האחרונים, הם אירועים שיכולים לעזור לנו אם ננסה לקחת את החלק החיובי – אם יש בכלל דבר כזה באירועים כל כך קשים. הפן החיובי הוא שזה עוד פעם מזכיר לנו שיש נקודות אפלות שאנחנו צריכים לשבת ולחשוב איך לחדור אליהן יותר לעומק. כאשר אני מסתכל על מגוון הפעילויות והכיוון של הפעילויות בצורת העבודה של השנתיים האחרונות, של הקואליציה הזו של שיתוף הפעולה, החשיבה המשותפת והתרגום של זה לשפת המעשה, ההערכה המדעית שנעשית בשטח כדי ללמוד האם אנחנו מצליחים או לא, אנחנו באמת בדרך הנכונה.

העלית את הנושא הזה של האווירה שלפני. לאחרונה, מגיעים למשרד שלי יותר ויותר דיווחים על אוטובוסים אליהם עולים בני נוער עם מוסיקה – משתמשים באייפונים וכדומה להשמעת מוסיקה רועשת. כאשר פונים אל הנהג, הנהג מסרב להתערב, לא רוצה בכלל לגעת בזה. יושבים אנשים לאורך כל הנסיעה באוטובוס, כאשר קבוצה קטנה של שניים שלושה מרשה לעצמה להתנהג בצורה המפרה את הסדר הציבורי. אין שום התייחסות, שום סנקציה, שום הוראה. אף אחד בעצם לא רוצה לגעת בזה ולא רוצה להתערב. נראה שיש פער בין אווירה של הפקרות ברמת הסדר הציבורי לבין אירועים של אלימות חמורה. השאלה היא מה נעשה בתווך הזה, שהוא במובן מסוים יותר משפיע על תחושת הביטחון של אנשים. כלומר, גם תחושת ההפקרות, חוסר ההגנה והאלימות שבאוויר, ובמיוחד שאנשים בעלי סמכות, כגון הנהג, לא מוכנים בכלל לנקוט עמדה בנושא.

אנחנו כחברה, ובוודאי אתם כמנהיגי עם, חייבים להבין שהבעיה הזו לא מתחילה בנוער ולא נגמרת בנוער. אוכלוסיית הנוער היא לא אוכלוסייה שהגיעה אלינו ממאדים או ממקום אחר. האוכלוסייה הזו היא בבואה של האוכלוסייה הבוגרת בישראל. מה שאנחנו רואים אצל בני הנוער זו בעצם השתקפות של צורת ההתנהלות התרבותית שלנו. דברים מהסוג של האירועים שאת מדברת עליהם קורים גם בסיטואציות אחרות, והם קורים לאו דווקא באוכלוסיית הנוער. הם מתחילים באוכלוסייה הבוגרת. השינוי צריך לבוא משיח ציבורי בנושא של תרבות בכלל: תרבות אלימה, תרבות התנהלות במקומות ציבור ודברים מהסוג הזה. אני לא חושב, שאותו נהג אוטובוס, שהסמכות שלו היא להסיע את הנוסעים בבטחה ממקום למקום, צריך לתת את הפתרון לבד. בנושא הזה אין אף גוף – לא המשטרה ,לא משרד החינוך, לא הרשות ולא עירייה מסוימת – שיכול לפתור את הבעיה לבד. זה חייב להיות תהליך מערכתי, תהליך של שיתוף פעולה של כל הגורמים. כמו שאמרתי, הקהילות חייבות להיות שותפות. מדובר על לחולל מהפיכה תרבותית, לחולל שינוי תרבותי שיוקיע סוג כזה של התנהלות. במידה וההתנהגות הזו לא היתה התנהגות אינית-לא היתה התנהגות מקובלת בקהילה של החבריה שהם חיים בה, זה לא היה מתחולל. זה שום מחזיר אותי אל אותה נקודה, שאנחנו חייבים, בכוחות משותפים, בתוך הקהילות, לפתח את אותן אלטרנטיבות של פעילויות בשביל אותם ילדים, כדי שההתנהלות שלהם תהיה נורמטיבית ולא התנהלות כזו הרסנית. זה משהו הרבה יותר רחב ממשהו נקודתי.
אחת הבעיות שחווינו בהרבה מדינות אחרות, באותה תקופה שבה הן לא הצליחו לחולל שינוי, זה שהן הלכו ועשו כיבוי שריפות. יש בעיה באוטובוסים – מטפלים בבעיה של האוטובוסים. כך, למעשה, אתה עושה טיפול סימפטומטי במקום ללכת צעד אחד אחורה ולטפל בתופעה עצמה. אותן מדינות, כמו בארצות הברית וכמו באירופה, בהן כן התחולל שינוי בשנים האחרונות, השינוי התחולל בעקבות עבודה מאוד מעמיקה ומאוד רב מערכתית, שהתחילה בצעדים קטנים אבל הצליחה לחולל שינוי בתופעה ולא רק שינוי בסימפטומים.

נציג משרד החינוך, בבקשה.

בהמשך לדברים שנאמרו, אני רוצה להדגיש שיש לנו מחקר של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך. תיכף אני אפרט חלק מהנתונים שהיא פרסמה. אני רוצה לומר, שאנחנו רואים בקידום אקלים בטוח וצמצום אלימות יעד מרכזי. כבר משנת תש"ע המשרד קבע יעד מרכזי של צמצום האלימות ב-10% וצמצום צריכת האלכוהול ב-10%. המשרד הקצה לעניין תקציב ייעודי של עשרה מיליון שקלים. עינב שיושבת לצדי תרחיב לגבי תוכניות ספציפיות. אני רוצה לחזור למחקר הערכה, שביצעה הרשות הארצית בתשס"ט ובתשע"א, והראתה ירידה במספר משתנים שהיא בדקה. אני רוצה לציין בין היתר את הנושא של שתיית אלכוהול, גם בכיתות ד-ו, גם בכיתות ז-ט, גם בכיתות י-י"א. יש ירידה גדולה מאוד של שתיית אלכוהול בגילאים הצעירים ד-ו. זו אמנם ירידה של 45%, אבל עדיין יש קרוב ל-11% שימוש באלכוהול בגילאים האלה, וזה מבחינתנו שימוש די גבוה. אנחנו עדיין עושים מאמצים על מנת להוריד את היקף השתייה. כנ"ל בחטיבות העליונות. אנחנו צמצמנו את ההיקף ב-15% במהלך השנתיים האלה, אבל עדיין ציבור גדול של תלמידים בגילאים האלה צורך אלכוהול. אנחנו עדיין מקדמים תוכניות בעניין הזה. יש הנחיה ברורה לבתי ספר יסודיים – יש כ-600 בתי ספר יסודיים בתוכנית מערכתית: כל חטיבות הביניים וחלק מהחטיבות העליונות. התוכנית היא כזו שכל בית ספר צריך לפתח תוכנית בית ספרית לצמצום האלימות, לצמצום שתיית אלכוהול. מבחינתנו, זה יעד מרכזי.

צר לי, שמקרים נקודתיים כאלה ואחרים מעיבים על המאמץ הכולל והכללי שאנחנו עושים על מנת לצמצם בשנים האחרונות את תופעות האלימות ואת תופעות השתייה, כולל שימוש בסמים. עינב תרחיב.

בהמשך לדברים שאמר מר איציק תומר, אני רוצה לומר שמכיוון שזה יעד מרכזי של המשרד, הוקצב לזה תקציב ייעודי. הוכשרו אנשים שמדריכים בבתי הספר. לקחנו את הנושא, וטיפלנו בו לעומק בהרבה מאוד היבטים. ישנה תוכנית מערכתית שפועלת בהרבה מאוד בתי ספר.

אני בזמנו העליתי את הסוגיה של הסברה לבני נוער על האחריות הפלילית החל מגיל 12.

אני אתייחס לזה. יש לנו תוכנית מערכתית שפועלת בבתי הספר, וחשוב להגיד שהתוכנית היא ארוכת טווח. אנחנו לא חושבים שהרצאה אחת מסוימת או פעילות חד פעמית תעשה את ההבדל. אנחנו מאמינים בזה שבתי הספר צריכים באופן שיטתי לעבוד על התוכניות, לבנות תוכנית התערבות, להעביר שאלונים לתלמידים, ולבחון כל פעם על מה צריך לעבוד ומה קורה בקרב הילדים.

התוכניות הן תוכניות מערכתיות ארוכות טווח. יש תוכנית של כישורי חיים, תוכנית מפתח הלב, תוכנית לימודי הליבה בכיתות העל יסודי. אני רוצה להגיד, שהשנה, בכל התוכניות האלה, שמנו דגש רציני על הנושא של התפקיד של הילדים בקבוצה, ועל הנושא של העומדים מן הצד. באירועים האחרונים ראינו את ההתנהלות של בני הנוער: הם לא מדווחים, הילדים רואים אירועים וחוששים לספר, לא מתערבים ולא עושים דבר כדי למנוע את האירוע. אנו דנים עם הילדים על כל הסוגיות ועל כל המורכבויות שעומדות מאחורי הנושא של עמידה מן הצד.

אחד הנושאים המאוד משמעותיים שאנחנו עוסקים בהם השנה בתוכניות שלנו, זה עבודה עם הורים. אנחנו רוצים לרתום יחד – הורים ומורים – להתמודד עם המציאות המורכבת הזו: מה תפקיד ההורים, מה התפקיד שלנו, איך אנחנו משתפים פעולה ואיזה מסרים אנחנו מעבירים יחד לילדים. אנחנו מכינים ערבים משותפים לתלמידים והורים ביחד עם המורים, כדי להטמיע את המסרים והעקרונות עליהם אנחנו עובדים בתוך בית הספר.
דבר נוסף שאנו עוסקים בו בשנתיים האחרונות בצורה מאוד אינטנסיבית, זה פיתוח תוכניות לטיפול בתלמידים עם בעיות התנהגות קשות – ילדים המאופיינים בבעיות אלימות קשות. אנחנו יודעים שעל אף התוכניות המערכתיות המשמעותיות שאנחנו עושים בכיתות, המסרים והתכנים שאנו מעבירים, עדיין קיים אחוז מהילדים, שהם ילדים שאנו מזהים אותם כילדים בסיכון וילדים המאופיינים בבעיות התנהגות. לכן, חלק נכבד מההשקעה התקציבית היום הולך לטיפול בילדים האלה. יש לנו שתי תוכניות עיקריות: האחת מתבצעת בתוך בתי הספר, כאשר יועצים, פסיכולוגים ומדריכים מפעילים קבוצות לילדים עם בעיות התנהגות. זו תוכנית שפותחה באוניברסיטת תל-אביב ולוותה מחקרית. אנחנו רואים שינוי משמעותי אצל הילדים האלה. התוכנית לילדי קצה נמצאת בשירותים הפסיכולוגיים ברשויות המקומיות. היא נמצאת כרגע בפיילוט, והיא תתרחב בשנה הבאה. הטיפול בילדי הקצה כולל עבודה עם הילדים עם בעיות התנהגות, הדרכה פרטנית להורים שלהם – כי אני חושבת שההורים זקוקים פה לליווי מאוד צמוד – והדרכה לצוות החינוכי איך להתמודד עם הילדים עם בעיות ההתנהגות.
כל התוכניות שלנו משולבות בעבודה עם גורמים נוספים בקהילה. חברנו גם לפרקליטות המדינה וגם לסנגוריה הציבורית, שמגיעים לבתי הספר. כחלק מהתוכנית המערכתית הם נותנים הרצאות בכיתות הגבוהות יותר על משמעות החוק, על משמעות העבירה, מה קורה כאשר היית עד לאירוע, מה המשמעות החוקתית של זה. זה בעצם משלים את העבודה החינוכית שאנחנו עושים בכיתות, לצד הסברה והבנה של משמעות החוק.

כמובן שאנחנו עושים עבודה משותפת ביחד עם פרויקט "עיר ללא אלימות" והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, ומשתפים את בני הנוער כמובילים ביחד איתנו את השינוי. היום בני הנוער חוברים ביחד עם תנועות הנוער לעבודה אחר הצהריים – עבודה של הסברה מתוך בני הנוער. מאוד חשוב שהתוכניות לא ייצאו רק ממערכת החינוך והמבוגרים. אנחנו מגייסים ביחד איתנו את ההורים ואת בני הנוער להיות שותפים.

חה"כ חנין, בבקשה.

תודה על הדיון. אני מצטער על הנוכחות. יש פה שלושה חברי ועדה ושחקן חיזוק אחד.

אתמול בנושא של נגבה היו כל מי שיכולת לחשוב עליו.

וגם מי שלא יכולתי לחשוב עליו. זה קצת מאפיין את מה שקורה אצלנו בכנסת – וחבל. הנושא הזה הוא נושא שמעסיק את הציבור – ובצדק. אני חושב, שמעורבותה של ועדת החינוך היא חשובה. אני לא מקבל את הניסוח של המשנה למנכ"לית משרד החינוך, שאנחנו עוסקים במקרים נקודתיים שמעיבים על המאמץ הגדול שמשרד החינוך עושה. אני מסכים איתך, שמשרד החינוך עושה מאמץ גדול, אבל אני לא מסכים איתך שאנו עוסקים במקרים נקודתיים. אנחנו עוסקים במקרים נקודתיים המשקפים תופעה הולכת ומתרחבת, מדאיגה ומסוכנת. התופעה הזו מחייבת התמודדות רוחבית ומערכתית. חלק מההתמודדות צריכה להיעשות על ידי המשטרה וחלק על ידי משרד החינוך. חלק נמצא גם במעגלים יותר רחבים.

אני מסכים עם חה"כ וילף, שאחת הבעיות היא אותה אווירה של הפקרות במרחב הציבורי. זה לא מתחיל ונגמר בילדים ובבני נוער. ישנה אווירה של הפקרות במרחב הציבורי, וכאשר יש אווירה של הפקרות במרחב הציבורי כך נראה המרחב וכך מתנהלים אנשים במרחב הזה. זה קשור לנערים, זה קשור למבוגרים, זה קשור לאייך מתנהלים ולאן מתגלגלים ויכוחים של אנשים על מקומות חנייה או על כל מיני שאלות טריוויאליות אחרות. זה בהחלט קשור גם לסדרי עדיפויות של המשטרה בפעילותה. כאשר המשטרה יכולה להקצות מאות רבות של שוטרים כדי למנוע הפגנות מחאה, זה אומר שיש לה סדר עדיפות מסוים. אותם מאות שוטרים לא נמצאים בחניון גן העיר כדי לשמור על ביטחון בסיסי ומינימאלי. המשטרה צריכה להחליט מה סדר העדיפויות שלה. לדעתי, סדר העדיפות של המשטרה צריך להתמקד ביצירת אווירה יותר בטוחה ויותר אפשרית במרחב הציבורי שלנו. למרבית הצער, המרחב הציבורי שלנו נמצא במגמה של התדרדרות. אני חושב, שעד לפני כמה שנים תל-אביב היתה אחד המקומות הבטוחים בעולם. לא היתה לי שום בעיה שהילדים שלי יסתובבו עד מאוחר בלילה. רציתי שהם יחזרו קצת יותר מוקדם, אבל לא חששתי מבחינת הביטחון האישי שלהם. אני חושב, שהמצב הזה הולך ומשתנה. תל אביב היא דוגמא אחת, אבל יש דוגמאות למקומות אחרים בהם המצב הוא הרבה יותר קשה.
איך צריכה להיות ההתמודדות? קודם כל, ההתמודדות צריכה לכלול גם אפקט של הרתעה. פקחים ושוטרים המסתובבים במרחב הציבורי זה דבר חשוב וזה דבר נכון. אני לא בטוח שהפתרון צריך להיות בהרחבה של אחריות פלילית על בני נוער. אני לא מאמין גדול בהפללה של קטינים. אני לא חושב שזה ערוץ נכון. אני חושב, שככל שאנו נלך באפיק הזה אנו עלולים ליצור נזקים הרבה יותר גדולים מאשר תועלת. גם כאשר אנחנו אומרים שהאפיק הפלילי איננו האפיק המתאים, זה לא אומר שאין במה לטפל. אם בני נוער צורכים אלכוהול, אז אולי אני לא אפתח להם תיק פלילי, אבל אני צריך לטפל בנושא במנגנונים ובערוצים נוספים.

יכול להיות קנס, יכולה להיות ענישה מנהלית.

בדיוק. קודם כל טיפול, קודם כל התייחסות, קודם כל בדיקה איפה הבעיה: אצל הנער, אצל המשפחה, בבית הספר ואולי שילוב של כל הדברים האלה. הדבר הזה מחייב היערכות ברמה אחרת. אנו צריכים פריסה לגמרי אחרת של עובדים ועובדות סוציאליות בתוך המערכות החברתיות שלנו. לא הכל ניתן לפתרון בכוח.
מבחינת מערכת החינוך – אדוני המשנה למנכ"לית, אני עוקב קצת אחרי העבודה שלכם, ואני מברך עליה. אני בהחלט מברך על הפעילות שלכם, אבל אני חייב לומר לך שיש לי ויכוח הרבה יותר גדול עם הכיוון הכללי שמשרד החינוך הולך בו. במקום לחזק את מערכת החינוך כמערכת מחנכת, לחזק את מעמד המורה, את סמכותו, את מקומו בכיתה - חה"כ וילף עוסקת רבות בנושא הזה - אתם מתעסקים בפרמטרים אחרים: פרמטרים של מדידה, כל מיני מספרים, מבחנים למורים ומבחנים לתלמידים.

זה לא מנוגד אחד לשני.

לטעמי, זה מנוגד אחד לשני. בשנה האחרונה למדתי לעומק את הניסיון הפיני בתחום החינוך. הניסיון הזה הוא מאוד מעניין. זו מערכת חינוך מאוד מצליחה עם מעט מבחנים ומעט מדידות. הם עושים דברים אחרים: הם מחזקים מאוד את מעמדו של המורה, והם נותנים לו משקל ומקום בכיתה. אז המורה הופך להיות לדמות מחנכת ומשפיעה.
מעבר למה שקורה בבית הספר – ואני בהחלט בעד שינוי במה שקורה בבית הספר - אני חושב שגם בית הספר מוגבל. בית הספר היום הוא לא הגורם המחנך הראשון של הילדים שלנו, אולי האחרון אפילו. הרבה יותר השפעה יש למה שרואים בטלוויזיה, לתרבות הלא פורמאלית וליחסים מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר. פה, אנחנו כחברה צריכים לבנות מחדש ולחזק את מערכות החינוך הלא פורמאלי: תנועות הנוער, למשל. אני בטוח, שבערים שבהן יש פעילות משמעותית של תנועות נוער אתם תראו פחות אלימות, פחות שכרות של נערים, יותר התנדבות לשנת שירות ולכל מיני פעילויות חברתיות אחרות מועילות. בני נוער מחפשים מסגרות. בני נוער צריכים מסגרות. אם אנחנו לא נעודד, נתקצב ונתמוך בצורה מאוד מאסיבית במערכת הזו של תנועות הנוער, אנחנו לא נוכל להתמודד עם הדברים האלה. לצערי, לאורך השנים האחרונות תנועות הנוער לא משגשגות מבחינת התמיכות הכלכליות שהן מקבלות, וגם זה דבר שצריך לתקן ולשנות.

דווקא האוכלוסייה שאנו רוצים שתבוא לתנועות הנוער לא מגיעה לתנועות הנוער. זה הביצה והתרנגולת.

אני מדבר מתוך היכרות את הפעילות ההתנדבותית אצלנו במעגלי המשפחה. בני המשפחה שלי התנדבו במסגרות עם אוכלוסיות הנמצאות במצב לא פשוט. כאשר נותנים מסגרת, כולנו יכולים להיות מופתעים מהנכונות של אנשים להגיע אליה, להצטרף אליה ולהתלהב ממנה.

מסגרת מחייבת.

מסגרת מושכת. אם יש משהו שימשוך אותם, לא צריך לחייב.

אני יכול לתת לך דוגמא. נניח שיש מסגרת וולונטארית, ויש ילדים שמגיל קטן הרגילו אותם ללכת לתנועות הנוער. בסופו של דבר נמצא אותם גם לקראת התיכון נמצאים במסגרות האלה. לעומתם, יש כאלה שאף פעם לא היו שם, זה לא מעניין אותם וכמה שלא תסביר להם על חשיבות של התנדבות ומעורבות חברתית, אתה לא תמצא אותם שם.

יש אפשרות, שלגבי אותו נוער שמסתבך, במקום לפתוח תיקים תהיה מסגרת מחייבת של תנועות נוער. יגידו להם: אתם מחויבים ללכת לתנועת נוער כזו אחרת במשך שנה. לדעתי, בסופו של דבר, כאשר הם יהיו שם ייפול להם האסימון וזה ימשוך אותם.

אגב, אנחנו בכנסת חוקקנו חוק בכיוון הזה – חוק של ההליכים חלופיים לבני נוער, שהוא לדעתי אחד החוקים החשובים ביותר שהכנסת חוקקה בקדנציה הזו. הוא חוק שאומר: במקום הליכים פלילים בואו נייצר מסגרות אחרות ומנגנונים אחרים.

אתה מתפרץ פה לדלת פתוחה.

אני רוצה לומר, שהבעיה שאנו מתמודדים איתה היא בעיה הרבה יותר גדולה. כל החברה הישראלית נמצאת במשבר ערכי עמוק ורציני. השאלות הן לא שאלות של בני נוער ושמירת סדר במרחב הציבורי. השאלות הן אפילו לא שאלות על דמותה של מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית. החברה הישראלית נמצאת במשבר ערכי, שמתבטא בין היתר בתרבות אלימה ובערכים כוחניים ששולטים בכל הרמות בחברה הישראלית, מהפוליטיקה ועד הטלוויזיה, וכלה בחיי היומיום של נערים. לכן, ההתמודדות הזו צריכה להיות התמודדות כוללת ורחבה. כאשר אני אומר את הדברים האלה, אני יודע שלפעמים כאשר שומעים "התמודדות כוללת ורחבה", כל אחד מפרש את זה כאילו זו בעיה של כל המערכת. בהקשר הזה, יפים הדברים שנאמרו בפרקי אבות: "לא עלינו המלאכה לגמור, אבל לא אנחנו פטורים מלעסוק בה". זאת אומרת: יש פה התמודדות רחבה וכוללת, אבל היא מחייבת את כל אחד להתגייס באופן מלא ולעשות את חלקו בתוך הפאזל הגדול הזה.

נציגי מועצת הילדים והנוער, השאלות מופנות אליכם - אלה הנמצאים בשטח, ששומעים את התלמידים באופן יומיומי. חשוב לנו לשמוע איך אתם רואים את הדברים. בתקופה האחרונה אנחנו רואים אלימות בכדורגל ובאופן כללי: נחשפים לאלימות במגרשים, כאשר רואים שחקני כדורגל, שאמורים לשמש דוגמא, משתוללים והולכים מכות אחד עם השני, שומעים את המאמנים צועקים: "לא משנה אלימות, עדיף כבוד" ולא רואים ענישה בפועל של אותם האנשים. יכול להיות שהצעירים לוקחים דוגמאות מאותם אנשים מעולם הספורט והשואו ביזנס. זה משליך על החברה, וההתנהגות היא נגזרת של כך.

אלכוהול, פעילות בלתי פורמאלית אחרי שעות הלימודים, פעילות בשטח בית הספר. עד כמה אפשר להתמודד עם הסוגיות בתוך שטח בית הספר, מחוץ לבית הספר ועד כמה אתם מעורבים בכל הנושאים הללו? אם יש לכם הצעות, אני אשמח לשמוע.

חשוב לי להתחיל ולומר שהאלימות היא בעיה עולמית. זו בעיה הנמצאת בכל החברה ולאו דווקא בקרב בני נוער. אסור לנו לייחס את האלימות רק לבני הנוער. פרופ' יוסי הראל אמר, שבני הנוער נמצאים בתקופה בה הם בונים את האופי שלהם והם מושפעים מהרבה דברים מסביב, ולכן אנו צריכים להתייחס להרבה דברים מסביב ולאו דווקא לאלימות. האלימות היא התוצאה של בעיות כמו אלכוהול ומה שקורה בחברה בכלל.

בנוגע לאלכוהול - אנחנו בנתניה החלטנו שאנו מתעסקים בנושא האלכוהול מכל הכיוונים. שיתפנו פעולה עם כל הגורמים בעיר, כולל מחלקת החינוך, ויצאנו עם פתרונות ומעשים בשטח: מועדון נוער ופעילויות בבתי הספר. ביחד יצרנו תוכנית למניעת אלכוהול. לבסוף זה גם פתר את בעיית האלימות. ברגע שבני נוער מגיעים למועדון נוער שהוא בלי אלכוהול, אז הם לא נמצאים בחוץ במקומות מועדים לפורענות.

אמרו כאן שנדרש שיתוף פעולה. לכל מערכת יש תוכנית: לפרויקט "עיר ללא אלימות" יש תוכנית ענקית, למשרד החינוך יש תוכנית עצומה, אבל צריך שיהיה גוף מאחד שיעשה תוכנית מרכזית וגדולה שתטפל בנושא הזה ביחד. בנתניה יש את פורום הנוער העירוני – פורום שמגיעים אליו נציגים מכל הגופים האלו, כאשר ביחד אנחנו יוצרים תוכנית כך שבאופן ודאי יהיה פתרון ומעשה שיביא לשינוי.

לגבי שיעורי חינוך – אנחנו במועצת התלמידים והנוער הארצית מאמינים, שאחד מהדברים החשובים ביותר והנכונים ביותר לפתור בעיות הוא השיח החינוכי והערכי בבתי הספר ובחינוך הבלתי פורמאלי. לפני שבועיים היתה ועידה ארצית למועצת תלמידים. הגיעו 700 בני נוער מכל הארץ, שדיברו על מעורבות בני נוער, אחריות בני נוער והמחויבות שלנו כבני נוער לסביבה שאנחנו נמצאים בה. לצערנו, זה הפסיק פה. אין בבתי הספר את השיח על הדברים האלה. במשרד החינוך אין עדיין שיח על ערכים בבתי הספר. אנחנו מבינים את זה כאשר תעודת הבגרות היא הדבר הכי חשוב בבית הספר. אי אפשר להאשים את התלמיד שאין לו ערכים, ברגע שהדבר הכי חשוב בבתי הספר הוא בגרות. אני רואה בבית הספר שלי, שתלמידים מעדיפים ללמוד למבחן במתמטיקה מאשר ללכת לסיור בכנסת.
דבר נוסף הוא להשתמש בבני הנוער. כמו שאמרתי, לוועידה הגיעו 700 בני נוער, שמאחוריהם יש 13,500 בני נוער שנמצאים במועצות תלמידים, כל הארגונים וכל תנועות הנוער. צריך להשתמש בהם. למה אנו מתייחסים בעיקר למקרים האלימים ולנוער הרע, ולא מראים את הצד השני: הנוער הפעיל? ברגע שהשיח יהיה סביב הצד החיובי, אנחנו גם ניצור משהו חיובי. ברגע שאנחנו מסתכלים על הצד השלילי, זה מה שקורה.

דבר נוסף הוא החינוך הבלתי פורמאלי – פעילויות פנאי. אנחנו מדברים על תחליפים. יש הרבה מאוד ראשי ערים שלא נותנים חשיבות לפעילות ערכית וחינוכית בשעות אחר הצהריים. עכשיו נכנס חוק הרשויות המקומיות, שרק בעוד 3 שנים נוכל לדעת מה יהיה איתו. עדיין, צריך יותר ויותר לחזק את העניין הזה מול משרד החינוך ומול הרשויות המקומיות. צריך להכניס את כל מה שקשור לפעילויות פנאי, בשיתוף בני הנוער, בשיתוף הרשות למלחמה בסמים, כדי שנוכל למצוא פתרונות אלטרנטיביים לבני נוער.

אני מצטרפת לדבריו של חה"כ חנין לגבי הפערים בין הדיונים על הנושאים השונים. בנושא אלימות בני נוער, אני חושבת שצריך לזכור דווקא את הצד ההפוך: ברוב המקרים הנוער הוא זה שסובל מהאלימות. המחוללים הם מחוללים בודדים ביותר, בין אם זה בבתי הספר שמדובר במתי מעט ובין אם זה במרחב הציבורי. הבעיה היא, שכאשר אנחנו לא שמים גבולות לאותה קבוצה קטנה, אז היא זו שקובעת את הכללים, בין אם זה בבית הספר ובין אם זה במרחב הציבורי. כך נוצרת התחושה שהנוער הוא אלים, כאשר המצב הוא לא כך. ברוב המקרים, גם בבית הספר, הנוער הוא הקורבן של אותה אלימות, כאשר רק מתי מעט הם המחוללים שלה.

אנחנו מתכנסים כאן על רקע אירועים קונקרטיים, אבל הבעיה בעיניי היא בעיית האלימות הכבושה – אותה הפקרות במרחב הציבורי, אותה הפקרות במרחב הבית ספרי. כלומר, התחושה שאתה נכנס למקום, שגם אם לא מתרחש בו אירוע אלים, הדברים נמצאים באוויר ויכולים להתלקח בכל רגע. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לא רק למנוע את האירוע הנקודתי, אלא לדאוג שיהיה פער מאוד גדול ושהתחושה לא תהיה של התלקחות בכל רגע. כלומר, שיהיה מרחב מאוד גדול עד אשר מגיעים להתלקחות. כיום התחושה היא שהמרחב הזה מאוד קטן. דיברתם על ג'וליאני, אבל עיקר העבודה שלו לא היתה סביב "אפס סובלנות". עיקר העבודה שלו היה סביב ה"חלונות השבורים". כלומר, לדאוג שהאווירה הכוללת תהיה אווירה לא אלימה ולהתמודד דווקא עם אותם דברים קטנים. לכן, אני לא מסכימה עם מה שנאמר כאן. המוסיקה באוטובוסים היא חשובה. הנהג הוא דמות הסמכות שם. אין מה לעשות. אני לא בעד שכל אדם יתחיל לחנך את חברו. הדברים האלה הם מסוכנים ובעייתיים. אנשים דיברו בעקבות הרצח בבאר שבע ואמרו: "עכשיו לא נתערב". אני חושבת שראוי שאנשים לא יתערבו במצבים כאלה ויקראו לדמות הסמכות. כאשר כל אחד מנסה להיות דמות הסמכות, אנחנו נכנסים לבעיה. הנהג באוטובוס הוא דמות הסמכות. הוא צריך לדעת שאחריותו לדאוג לאווירת הנסיעה ולא רק לנסוע מנקודה א' לנקודה ב'. אחריותו שבמהלך הנסיעה הנוסעים ירגישו אווירה בטוחה. אם כולם רואים שיש שניים-שלושה בני נוער שעולים עם מוסיקה רועשת ואף אחד לא מעז להגיד להם שום דבר - כי יש את אווירת ההפקרות והאלימות הכבושה באוויר - הדברים האלה משפיעים גם על תחושת הביטחון הכוללת. לכן, אני כן חושבת שצריך להבהיר לדמויות סמכות - בין אם זה הנהג באוטובוס ובין אם זה הסדרן בקולנוע - שהאחריות שלהם היא לא רק לתפקיד הצר אלא גם לשמור על התחושה הבטוחה והכללים באותו מרחב ציבורי. רק להם יש את היכולת לבוא בדין ודברים.

אני חושבת, שבתוך בתי הספר צריך להקפיד על אותם כללים ברורים, ולא לאפשר בכלל את ההתפרצות ואת ההתלקחות. לא לתת לאותם מתי מעט של בני נוער, המחוללים את האווירה האלימה, ביטוי במרחב הבית ספרי. לא להיכנע להם. איך אמרה לי מורה אחת? "הרבה אנשים אומרים שזה לא בסדר שמתעקשים על כללים בבית הספר. כללים בבית הספר תמיד יהיו, השאלה היא מי קובע אותם: האם נותנים לשניים שלושה בריונים לקבוע את הכללים בבית הספר, או נותנים לדמויות הסמכות לקבוע את הכללים בבתי הספר. כללים יהיו".

אני רוצה לחזק את מה שנאמר כאן על הפיכת בני הנוער לגורם אקטיבי. כל מערכת החינוך בנויה עדיין על בני הנוער כגורם פאסיבי. הדבר הזה הופך אותה למערכת חינוך נכה. תנועות הנוער הן מענה חלקי. בעיניי, המענה צריך להיות בבתי הספר. בני הנוער צריכים להיות אחראים על פעילויות בתוך בתי הספר בשעות אחר הצהריים. אנחנו צריכים להציג יעד מאוד ברור, שבו נשארים בבית הספר עד השעות 16:00-18:00 אחר הצהריים, כאשר שיעורי הבית נעשים בתוך בתי הספר, ספרי הלימוד נמצאים בתוך בתי הספר, ובני הנוער מפעילים פעילויות של חוג דרמה, ספורט וכל דבר שעולה על הדעת. לא צריך מבוגרים לצורך העניין. בני הכיתות הגדולות יפעילו את בני הכיתות הנמוכות. הם יפעילו פעילויות: חוג מוסיקה, חוק תיאטרון. צריך לתת לנוער אפשרות להיות אקטיביים במערכת החינוך, אפשרות להפעיל את עצמם ולהפעיל את הצעירים. צריך להפוך את בתי הספר למרכזים קהילתיים. אני לא חושבת, שזה נכון שהכל הולך למתנ"סים ולתנועות נוער בלתי פורמאליות. אני חושבת, שצריך להביא את הדברים לתוך בתי הספר, ושבתוך בתי הספר בני הנוער יהיו גורם אקטיבי. לא רק גורם פאסיבי שלומד ועושה בחינות אלא גורם שמפעיל פעילויות בבית הספר.

אנחנו צריכים להסתכל על הדברים האלה בכל המרחב, אבל בראש ובראשונה צריך להבין שההתמודדות היא עם ההפקרות והאלימות הכבושה, ולא דווקא עם הקצה שבו המצב מתלקח. הרבה לפני כן, צריך לחשוב איך נותנים לאנשים בכלל ולבני הנוער את התחושה שבמרחב הציבורי הם פועלים במקום שיש בו כללים, שיש בו סמכות, ובראש ובראשונה דמויות הסמכות מגינות עליהם ולא נוקטות "ראש קטן" בכל פעם שהאווירה לא נעימה.

חה"כ מיכאלי, בבקשה.

אדוני היו"ר, אני מברכת אותך על הדיון. כל המדינה שלנו מדברת על אלימות, לא רק בין בני הנוער. יש גל של אלימות, ואנו מדברים על התופעה כמה שנים. מדינת ישראל למדה לוותר לעצמה על ערכיה. אנו רואים כאן אנשים שמייצגים כל מיני משרדי ממשלה: משרד לביטחון פנים, משרד החינוך, משרד המשפטים, משרד תעשייה ומסחר, משרד הרווחה, מרכז השלטון המקומי, המועצה לשלום הילד, הרשות הלאומית למלחמה בסמים, ארגוני הורים, מועצת התלמידים, איגוד מנהלי מחלקות חינוך, ארגוני מורים ורשתות החינוך. יש עוד כמה גופים חסרים לדיון.

באחת הישיבות, שהיו המשודרות ביותר, הנושא היה האח הגדול והשימוש בכדורים הפסיכיאטריים. לא שמנו לב, שאחד המשתתפים אמר: "אנחנו יכולנו לשתות שם כמה שאנחנו רוצים. היה שם מלא אלכוהול". אנו צריכים לבדוק, איזה מודל חיקוי אנו בנינו בטלוויזיה. עינת וילף שאלה שאלה מצוינת: מה אומר חוק העונשין לגבי החזקת סכינים? אנחנו כחברה צריכים לשאול: מה חוק העונשין אומר כאשר אנחנו מחזיקים טלוויזיה? יש לנו גופים שונים שלא יודעים לעשות רגולציה כמו שצריך. יש לנו משבר בשוק הטלוויזיה, שלא התחיל בערוץ 10. אחת המחלקות בה יש משבר הוא גוף הרגולציה. אף אחד לא יודע מי עושה את הרגולציה ומי בודק איזה תוכן יש על מסך הטלוויזיה.

אני אמא ל-8 ילדים. כאשר אני פותחת טלוויזיה, מתוכניות הבוקר ועד תוכניות הערב, אני רואה מסר אחד: כמה רצחו, כמה אנסו, מה המספר של אנשים שהתאבדו, כמה הם שתו. אנו צריכים להרים גבה ולעצור את זה. צריך להפסיק את התופעה הזו. אני מציעה לעשות שידור חוזר של הישיבה הזו ולקיים ישיבה נוספת, ולהזמין את כל הגופים המתעסקים ברגולציה ותוכן.
אני מחבבת כל מיני כוכבים, שמכניסים כל מיני קליפים ואייטמים ליוטיוב. בזמנו היה כוכב ידוע מאוד, עומר, שראיתי את אחד הקליפים שלו. בקליפ רואים כמה אלכוהול נשפך בזמן שהוא שר שיר. הוא לא משווק את עצמו רק בזכות היכולת האומנותית שלו, אלא גם ביכולת השיווקית שלו למכור את עצמו. אנחנו יודעים שהשוק הזה מופרע ואין ממה להתפרנס, חוץ מאנשים שלוקחים חסות על מכירת כמות האלכוהול. בכלכלה העולמית השוק של אלכוהול מבוסס הכי הרבה על הנפשות בעולם. אנחנו כאנשים שחיים במדינת ישראל צריכים לנקוט ביד קשה ולבנות תוכנית לטווח ארוך, כולל רגולציה של התוכן המשודר בערוצי הטלוויזיה המסחריים. יכול להיות שהמדינה צריכה לקחת על עצמה אחריות לאחד את כל הגופים, ולבנות מערכת שעושה רגולציה לטווח ארוך.

אדוני היו"ר, חשוב שתדע שמועצת התלמידים והנוער הארצית מתכננת עצרת של כלל בני הנוער בארץ בנושא האלימות. קיבלנו את ברכת השר על כך. בנוסף, ישנן ערים בכל רחבי הארץ שעומדות לעשות עצרות משלהן. רחובות, למשל.

מצוין. מודעות זה תמיד דבר טוב. חינוך שבא מכם זה טוב. לילי הלפרין, בבקשה.

אני מנחה קבוצות בני נוער בנושא של מניעת האלימות, כאשר קהל היעד שלי היא אוכלוסייה מזוהה בדרך כלל. לא אוכלוסייה נורמטיבית, אלא אותה אוכלוסיית קצה. למשל, יש לנו עכשיו פרויקט עם אוהדי ביתר ירושלים. כל פעם שאני יוצאת מהקבוצה הזו אני אומרת בלבי: "צעיר לעזאזל". אני רואה כמה פעמים ההתנהגות האלימה שלהם באה מאחריות שלנו בנושאים של חינוך. אני אדבר על זה בשתי מילים.

רוב האנשים שאני עובדת איתם הם בני נוער בגילאי 12-18, במסגרת פורמאלית או לא פורמאלית, שמעורבים ברמה זו או אחרת באלימות. מסתבר שלקבוצה הזו יש קשיים רציניים באוריינות – קשיים בקריאה וקשיים בכתיבה. אנחנו יודעים את זה גם ממצאים של בתי הסוהר. מי מגיע לשם? בעלי ליקויי למידה שלא אובחנו, בעלי קושי בשליטה בשפה. השליטה בשפה זו מכה. אם לא יטפלו בזה ברמה יחידנית, יאתרו את הילדים האלה כבר מגיל צעיר וילוו אותם על ידי חונך קבוע ולא על ידי מתנדבים שמתחלפים כל שנה, המצב יהיה מאוד קשה. לרוב האנשים הנוהגים באלימות יש בעיות בקריאה וכתיבה. זה גורם להם להתבטא לא נכון. ההתנהגות שלהם גוררת לעג כלפיהם, והם מרגישים מתוסכלים. הם גם נושרים באופן טבעי, סמוי או גלוי, ממערכת החינוך ונמצאים בשוליים.
לחלק גדול מהם אין רקע של לימודי אזרחות. אני מציעה להכניס את לימודי האזרחות בשלב מוקדם, ולאו דווקא בשלבים המתקדמים במערכת: בחטיבות ביניים וחטיבות עליונות. צריך ללמד אזרחות ברמה המתאימה לקהל הצעיר. כאשר מגיעים אליי לקבוצות, לא רק שהם לא יודעים מה החוק אומר אלא שהרבה פעמים הם גם מתנגדים לו. למשל, בנושא של התעללות בבעלי חיים הם לא מכירים את החוק. גם כאשר הם מכירים את החוק, הם אומרים: "בעל החיים הוא שלי, וזכותי לנהוג בו איך שאני רוצה". גם אם החוק קובע שלא, הם לא מפנימים אותו. הם נגד החוק. נושא של לימודי האזרחות הוא מאוד חשוב.

הדבר השלישי, הוא הכישורים הרגשיים – כדאי להתמודד עם מצבי קיפוח, הדרה, כי רוב אלה שנוהגים כך – לפחות אלה שמגיעים אליי לקבוצות – מרגישים קיפוח והדרה מתמשכים, אם כלפי הוריהם, הסביבה הקרובה, המוצא וכו'. התחושות האלה מביאות אותם להתנהג בצורה תוקפנית. חלק מהעבודה שלנו היא ללמד אותם איך להגיב שלא בצורה תוקפנית. אנחנו לא יכולים לשנות את כולם. הם טוענים: "נהג האוטובוס קרא לאתיופית בשמות, והאוכלוסייה הבוגרת עושה כך וכך". כרגע אנחנו רוצים ללמד אותם שלא להגיב, שהם ילמדו שכאשר יש עוול מתמשך או עוול קיים הם יכולים להגיב בצורה אחרת.


אני רוצה לסכם ולומר: הדבר האחד הוא הציר הפדגוגי – חייבים להתגבר על העניינים של שליטה בשפה ובקריאה. שניים – לימודי אזרחות בגיל צעיר יותר. שלוש – הכישורים הרגשיים.

רינה כהן, בבקשה.

אני מהמועצה הציבורית להורים בישראל. אני מברכת על כל הפעולות שנעשות. אני רוצה להפנות את תשומת לבם של הגופים הטובים שפועלים ואת תשומת לבה של הוועדה, לכח ולמשאב של הורים. צריך לשלב אותם בתוך הפעולות. בחלקן הם משולבים, בעיקר ברמה של הורות קהילתית. יש היום הורות קהילתית, הורות חינוכית והורות משפחתית. יש צורך לחזק את ההורות המשפחתית. זה קו הגנה ראשון, קו פעולה ראשון במניעת אלימות. האחריות הראשונה לחינוך הילדים היא של ההורים. צריך לחשוב איך מסייעים להם, משום שהאלימות הזו היא הנגע הגדול ביותר שמפחיד את כל ההורים. יש לשלב אותם, יש לחזק אותם ולחשוב איך אנו מנכיחים אותם, גם מול הילדים ובני הנוער וגם בתוך המערכות שעובדות.

בשם המועצה הציבורית להורים בישראל אני מברכת על כל הפעולות שנעשות. אנחנו יודעים שהחוזק של השרשת תלוי בחוליה החלשה שבה. בתוך העניין הזה ההורות מסתמנת כחלשה, ויש צורך לחזק אותה.

נציג השלטון המקומי, בבקשה.

נקודת המוצא היא שאלימות משקפת תהליכים רחבים בחברה שלנו. לא נצליח לבודד את זה לרשות כזו או אחרת, לפעילות בבית הספר, לפעילות אחר הצהריים או למגרש כדורגל, וזה גם לא מונח לפתחו של משרד ממשלתי: משרד החינוך או המשרד לביטחון פנים. אנחנו ערים לעבודה שנעשית מול משרדי ממשלה. כאשר אנחנו יוצאים החוצה, אנחנו כל הזמן נחשפים לאלימות במרחב הציבורי. רק לפני כמה ימים יצאתי עם כמה חברים לשחק כדורסל. בצד אחד היינו 18 חבר'ה מבוגרים, ובצד השני היה נער אחד בן 14. היתה הצעה שנשחק ביחד כיוון שזה מגרש ציבורי, אבל הנער עמד על רגליו האחוריות ואמר: אני לא משתף פעולה, ואם רוצים משהו אחר אני קורא למשטרה. כלומר, יש פה מרחב ציבורי שהוא אלים, והמענה צריך להיות רחב.

אני אגיד מה אנחנו עשינו במרכז השלטון המקומי. אנחנו כינסנו את ועת הנוער שלנו. יש לנו ועדה עם נציגי ציבור וראשי רשויות. ניסינו לחשוב מה עושים. כתבנו מכתב לראשי רשויות, וביקשנו ליזום פעילויות, לראות איך ניתן לעודד פרויקטים בתחום הזה. הגענו למסקנה שזה לא מספיק לעשות עוד מאותו דבר. זה לא מספיק שרוצים לעשות אקלים חברתי אחר. החלטנו לכנס מספר ועדות, ולעשות משהו משותף לוועדת חינוך, ועדת נוער וועדה למלחמה באלימות: ננסח מסמך שימליץ לראשי רשויות איך מתמודדים עם התופעה, כדי שיהיה גיבוי לדבר הזה וכדי שזה באמת יהיה משהו רחב. זה יעד מרכזי במשרדי החינוך, אבל זה לא תמיד יעד משרדי ממשלה אחרים. מושקעים הרבה תקציבים, אבל לא תמיד יש את הראייה הכוללת. אנחנו נקרא לראייה כוללת. כאשר עושים תוכנית, כאשר אנחנו כרשויות מקומיות ומשרדי הממשלה השונים נתגייס אליה, הדגש צריך להיות על הנוער. צריך להתחיל עם החינוך בגילאים הצעירים. הדגש צריך להיות לא מה לא אלא מה כן – איך גורמים לנוער להיות משמעותי, איך גורמים למעורבות שלו. צריך להשקיע בחינוך הבלתי פורמאלי. היו"ר התחיל בדברים האלה, ואנחנו שמחים שזה הכיוון.


לגבי התקשורת – כאשר התקשורת מראה הרבה אלימות, אנחנו נהיים חברה אלימה. לגבי חקיקה בכיוון פלילי - זה מספיק לדבר עם נער על אונס ודברים רציניים אחרים. לדעתנו, יש לכך יותר אימפקט מאשר הפחד שלו מפני שוטר. הוא צריך פשוט להבין את ההשלכות.

אני לא רוצה לחזור על מה שחבריי אמרו, אבל חשוב לי להדגיש שנעשית פה חבירה משותפת של כלל המשרדים. התוכנית "עיר ללא אלימות" משלבת את המשטרה והמצלמות, את מערכת החינוך - יש לנו את מדריכי המוגנות. גם עם משרד הרווחה יש עשייה משותפת. יש את הרשות למלחמה בסמים, שאיתה אנו פועלים בשיתוף פעולה הדוק, גם בנושא של אכיפה וגם בנושא של מניעה והסברה. פרויקט "עיר ללא אלימות" נמצא בפריסה רחבה ברחבי הארץ. אני רוצה לשים פה גם את מציל"ה על השולחן – אגף חברה ומניעת פשיעה במשרד, שעוסק בעיקר בנוער בסיכון.

חשוב להדגיש, שהנושא של הנוער והשילוב שלו, הנושא של מנהיגי נוער שמפעילים יזמויות ברשויות, עומד לנגד עינינו בפרויקט "עיר ללא אלימות", לפחות לנגד עיניי כאחראית על תחום החינוך הבלתי פורמאלי. אנחנו עושים עכשיו עשייה מאוד מרוכזת בתחום כדי לקחת את החבר'ה היצירתיים והטובים, על מנת להפעיל אותם בנושא של "אפס סובלנות" לאלימות. אנחנו עושים עשייה מאוד מאומצת בתחום הזה.

מה למשל?

הרעיון הוא לקחת קבוצות של מנהיגות נוער, להשתמש בכל הכלים האפשריים: תיאטרון, קולנוע – כל האמצעים האפשריים שאנחנו יכולים להשתמש בהם בכדי להוביל את המסרים. הם יחולקו לקבוצות של מנהיגות, וכל אחד ייקח מיזם, בבית הספר וברמת הקהילה, בנושא של חוסר סובלנות לאלימות. אנחנו רוצים גם לשלב את ההורים ואת הצוותים החינוכיים בתוך בתי הספר.

אסף, בבקשה.

אני היית עוזר של חה"כ ג'אלב מ'גאדלה, והיום אני עובד ברשות לעסקים קטנים. אני הבאתי דוגמא קטנה. העיר בני ברק זו העיר הכי צפופה בישראל – 24,000 תושבים, ובדירוג הכלכלי 2, קצת מעל רהט וטיפה מתחת לצפת וטייבה. עם זאת, זו העיר עם הכי מעט אלימות בישראל. אין תקדים בעולם לכך שהעיר הכי צפופה והכי ענייה היא עם הכי מעט אלימות.

אלימות מדווחת.

תיכף נדבר על העניין הזה של אלימות מדווחת. קשה לי להאמין שמחביאים את הנרצחים ואת הנשדדים. ראוי ללמוד ולנסות להבין, איך יש מציאות כזו שעיר הכי צפופה והכי ענייה היא עם הכי פחות אלימות. יש לי שני סיפורים קצרים. אני לומד עם בחור חרדי מפונוביץ, והוא סיפר לי על חדשות, על רכילויות שהיו אצלם בישיבה.

חשבתי, שאולי הוא סיפר לך על האלימות שיש שם.

מה המסקנה?

הבחור מספר לי על עשרה חבר'ה בני 17 שיצאו באישון לילה לבת ים. אני מהמקום שלי מבין למה הם נסעו. מסתבר, שהחדשות הגדולות והרעש הגדול הוא שהחבר'ה נסעו ללמוד ליקוטי שיחות של הרבי מילובביץ. מרד הנעורים שלהם הוא ללכת ללמוד.

יש לי סיפור קטן נוסף שמסביר את הדברים. לפני ל"ג בעומר שודרה ברדיו תוכנית של שעה, על האיסור החמור בשימוש בעגלות סופר מרקט עבור איסוף קרשים, כיוון שזה פוגע בבעל הסופר מרקט וזה גזל חמור. אם רואים עגלה במרחק של 500 מטר, צריך להביא אותה. במציאות כזו, אם יש אלימות האנשים הופכים להיות מנודים. לאותם עשרה חבר'ה שהלכו ללמוד משהו עשו כזה סיפור, אז בוודאי אם הם היו מקללים או גונבים.

אתמול התקשרתי לאתר וואלה לגבי פרסום של מוצרים לילדים בני 10 עד 14. הם הפנו אותי לאתר וואלה-זון. אני רוצה להקריא לכם כתבות מאותו מדור לילדים בני 10: "גומר עוד לפני שאני מתחיל. מה לעשות?", "לא נותנת לחבר לגעת בי, בגלל ניסיון אונס שעברתי". "גילתי שאני הומו, ומאז אני לא מתאוששת". אלה התכנים לילדים בני 10. במקום ללכת ללמוד מפינלנד איך מחנכים ילדים, בואו נלמד מבית וגן. למה מפינלנד? רק להקשיב. אדוני, תקים ועדת משנה כדי לבחון איך החרדים מצליחים לחנך את הילדים שלהם בצורה כזו. אם אחד מחברי הכנסת ייקח את זה על עצמו, אני אשמח לסייע.

אני רוצה לומר משפט אחד: צריך לחזור לחינוך המקצועי בבתי הספר. הילדים שמגיעים לחוסר מעש ואובדן, זה בגלל שמערכת החינוך המקצועית גוועת בכוונה על ידי משרד החינוך. אתה כיו"ר ועדת חינוך צריך לשים את הנושא הזה על השולחן.

זה היה על השולחן לא פעם אחת. אני רוצה לסכם את הישיבה. אני אעשה סיכום ביניים, כיוון שהנושא הזה ודאי יעלה שוב על סדר יומה של ועדת חינוך. ועדת חינוך רשמה לפניה את כל ההודעות של המשרדים הרלוונטיים: המשרד לביטחון פנים, משטרת ישראל, הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, משרד החינוך, מועצת תלמידים ונוער וכל יתר הנציגים שייצגו כאן גופים רשמיים.

אנחנו שמענו סוגיות שונות שיש להשקיע בהן מחשבה ועשייה: שילוב נוער בכל מה שקשור לפתרונות בלתי פורמאליים. יש קונצנזוס מלא של חברי הוועדה שיש לשלב נוער, אם במסגרת בית ספרית ואם במסגרת חוץ בית ספרית. אנחנו רואים שילוב של נוער במסגרות הקיימות בחינוך בלתי פורמאלי: תנועות הנוער, חוגים במתנ"סים וכל מה שקיים היום במערכת. זה דבר חיובי, אך ללא תקציבים וללא עידוד אנו נראה את אותם ילדים באותם החוגים ודווקא את אותם ילדים שאנחנו רוצים לראות שם – בגלל בעיות כאלה ואחרות - לא נראה.
אני חושב, שאני איזום הצעת חוק האוסרת שתיית אלכוהול של קטינים בשטח ציבורי. בעניין הענישה אני לא רוצה ללכת לכיוון הפלילי, אלא ללכת לאותן מסגרות הקיימות בחינוך הבלתי פורמאלי. זה ייתן פתרון ויכניס את אותם התלמידים לתוך המערכות שהיינו רוצים לראות אותם שם. כל חברי הכנסת שרוצים יכולים להצטרף. אני בטוח, שנוכל לראות פתרונות יצירתיים. אין ספק, שיש קשר ישיר בין תופעות אלימות ובין אלכוהול בקרב קטינים. יכול להיות שבמסגרת החוק נוכל לטפל בסוגיה הזו.

במידה ויהיה צורך, נקיים ישיבות נוספות. אני חושב, שעל ראש הממשלה להקים ועדה בין משרדית, שתכלול את כל המשרדים הרלוונטיים והרשויות הרלוונטיות בעניין פתרון לאלימות בקרב בני הנוער. ברגע שיהיה סנכרון בין כל הגופים הרלוונטיים: משרדים ממשלתיים, שלטון מקומי והגופים המייצגים את הנוער, אפשר יהיה לבנות תוכניות ייחודית לפתרון האלימות בקרב ילדי ישראל. תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>