PAGE
26
ועדת החוקה, חוק ומשפט
06/05/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 603>
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום ראשון, י"ד באייר התשע"ב (06 במאי 2012), שעה 10:30

<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011>

חברי הוועדה: >
דוד רותם – היו"ר

>
ד"ר יעקב שפירא - ממונה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

ד"ר מיכאל ויגודה - ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים

עו"ד ארז קמיניץ - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

עו"ד רוני נויבואר - ממונה, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

עו"ד אסף תכלת - ייעוץ וחקיקה, אזרחי, משרד המשפטים

נועה סרברו - משפטנית, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

פרופ' מיגל דויטש - החוקר הראשי של ועדת הקודיפיקציה, אוניברסיטת תל אביב

פרופ' טליה איינהורן - פרופסור למשפטים, המרכז האוניברסיטאי אריאל

פרופ' שלום לרנר - איגוד הבנקים

עו"ד טלי טל - החטיבה המשפטית, בנק לאומי לישראל בע"מ

עו"ד ירדן קולן - החטיבה המשפטית, בנק לאומי לישראל בע"מ

אלעזר שטרן
גלעד נווה

דורית ואג

חבר המתרגמים – אהובה שרון
<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011>

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. על סדר היום הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, פרק הפעולות המשפטיות אותו אני מתכוון לסיים היום ומהר למרות שיתר החוק יחכה.

למעשה דיברנו כמעט על כל ההיבטים ולדעתי אנחנו קצת יותר בענייני ניסוח. נעשה את זה לפי הסדר ונתחיל בסעיף 7, הגדרה של פעולה משפטית, שגם על כך דיברנו ארוכות. פרופסור איינהורן הביעה הסתייגויות שונות אבל כבר עברנו את הדיון גם בהסתייגויות. למעשה הדבר היחיד שאולי נותר לדבר עליו בשתי מלים זה בשאלה האם אנחנו רוצים שהגדרת הפעולה המשפטית תתייחס לקיומו בפועל של שינוי של זכויות או חובות לעומת האפשרות שהפעולה רק מכוונת לשינוי. זה היה חלק מההערות המרכזיות של פרופסור איינהורן.

אני מבין שההצעה החלופית מדברת על כך שאנחנו נדבר על פעולה משפטית כפעולה שכוונתה להביא לשינוי וכולי ולאו דווקא פעולה שבפועל משנה.

אני מתקשה לראות את ההצדקה לעניין. הרי אם הפעולה רק מכוונת לשינוי זכויות וחובות והיא לא משנה אותן, בעצם היא לא מעניינת ולא רלוונטית. זה שאדם רוצה להגיע לתוצאה ולא מסוגל להגיע אליה, אין מה לעשות. אני לא רואה כל הגיון לבוא ולהתייחס לפעולה משפטית כאשר היא לא בפועל מובילה לשינוי. זה המומנט המעניין. אז אנחנו צריכים להתייחס לשאלה האם אפשר לחזור ממנה, אנחנו צריכים להתייחס לשאלה אם היא מושלמת או לא מושלמת, האם עושים אותה בעל פה, בכתב, בהתערבות, האם מעניין אותנו האם הכוונה נעשית בעל פה או בכתב כאשר היא לא גורמת שום שינוי? לכן אני לא רואה שום הצדקה לעניין. אני יודע שבקונטיננט יש באמת התייחסויות ונוסחים שונים. פעולה שמכוונת או שמשנה, שוב, ה-מכוונת, לא די בה. אכן מומנט הכוונה חשוב והוא מופיע כאן, שינוי הזכויות מותנה ברצונו של המבצע, אין בעיה, אבל חייב שיהיה שינוי. חייב שיתקיימו שני אלמנטים גם יחד, ראשית, שבפועל יש שינוי כתוצאה מהמהלך, ושנית, שהשינוי המשפטי יהיה רצוני.
זה מה שמופיע בסעיף 7 ואני חושב שהסעיף טוב.

נקרא את סעיף 7.

7.
מהותה של פעולה משפטית

פעולה משפטית היא פעולה המשנה זכויות או חובות של מבצע הפעולה או של אדם אחר ובלבד שלפי החוזה או החיקוק שעל פיו מתבצעת הפעולה, שינוי הזכויות או החובות מותנה ברצונו של מבצע הפעולה לגרום לשינוי כאמור:

אפשר לומר משהו לגבי סעיף 7?

אפשר, כן, אבל כבר דיברנו על זה.

כן ולא. בישיבה הקודמת בחלק השני של הישיבה התעורר דיון גדול מאוד על אופן ההודעה וכל הבעיות שהתעוררו סביב זה. כל זה היה מתייתר אילו ההגדרה הייתה מוותרת על אותו החלק שמשנה. העניין שיש כוונה לשנות זכויות וחובות, יש לה משמעות עמוקה מאוד. זה לא הופך את העניין למיותר ושאין מה להדביק אליו. אדרבא, שמונים סעיפים מודבקים אליו בחלק הכללי בלי שיהיה צורך בשינוי בפועל. ברגע שקובעים שיש צורך בשינוי בפועל, גורמים לכך שמצד אחד כל ההוראות שקיימות במשפט הקונטיננטלי לגווניו הן כאילו הופכות להיות מיותרות ולעומת זאת אנחנו זקוקים לאוסף שלם של הוראות שאנחנו נראה בהמשך שהן מאוד בעייתיות ואומר מדוע.

בהמשך, מישהו אחר יפתור את הבעיה ולא אני.

רק דוגמה קטנה. אני מתכוון לבטל חוזה אבל לא מסוגל לבטל אותו. עשיתי פעולה משפטית כאשר הודעתי על ביטול?

בוודאי.

כשאין לי זכות ביטול.

גם כשאין לך זכות ביטול. אנחנו הרי יודעים שיש לזה אפילו תוצאות משפטיות, להודעה על ביטול חוזה כשאין לי זכות כי אז אני מפר.

אני מפר, אבל זאת לא פעולה משפטית.

הודעה על ביטול היא פעולה משפטית לפי כל שיקול דעת.

כאשר יש לך זכות.

ודאי. כאשר הביטול מתרחש.

לא.

אחרת אני עושה הפרת חוזה.

עצם ההודעה על הביטול היא פעולה משפטית וזה יישאר במחלוקת בינינו. כמו למשל כאשר חברה מחליטה להגדיל את ההון שלה, ההחלטה עצמה לא בהכרח הגדילה את ההון אלא צריך להודיע וצריך לעשות דברים אצל רשם החברות אבל ההודעה היא פעולה משפטית.

זה לא נכון. אני לא בטוח שהפעולה הזאת קונסטיטוטיבית צריכה לעבור את אישור הרשם וכולי, אבל אם כן, אז לא נעשה שום דבר כי מה יש בהחלטה? אם עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב ונניח שזה קונקלוסיבי ואין שום פסיקה, אז אין פעולה משפטית.

או שהיא פעולה מותנית.

בזה אנחנו נוגעים בלב מפני שבאמת בכל שיטות המשפט הקונטיננטלי כתוב שלפעולה המשפטית אין שום תוקף אם יש דרישת כתב ולא כתבו אותה. לכן זה מה שאמרתי. ברגע שאתה מגדיר אותה ככוונה, יש אוסף שלם של הוראות שמתייחסות לעניין הכוונה והן חשובות מאוד. לעומת זאת, ברגע שאתה אומר שהיא משנה, אתה כאילו דילגת מעל כל ההוראות החשובות לעניין הכוונה.

איזה סעיף בהמשך רלוונטי למצב כזה שפעולה רצתה לשנות משהו ולא השיגה?

אני אתן לך דוגמה מאוד פשוטה.

לא, תראי לי סעיף אחד.

אני אתן לך דוגמה מאוד פשוטה.

לא, אני מבקש לתת סעיף קונקרטי.

בבקשה. למשל, יש לך את כל ההוראות שעוסקות איך העניין של הקליטה של הפעולה המשפטית. למה אתה צריך שורה של הוראות לקליטת הפעולה המשפטית? אם אכן אתה מגדיר אותה כפעולה שמשנה זכויות או חובות, אתה חייב לדאוג לכך שהיא תגיע.

מה רע בכך? צריך הוראות.

בוודאי, אבל החקיקה דואגת לזה בכל מקרה פרטי בצורה מסוימת. אי אפשר לעשות הוראה אחת כללית שתופסת בחובה את הכול. זה הקושי הגדול.

זה לא קשור לשאלת הכוונה.

לא, זה משנה מאוד.

רבותיי, בסדר. נדון אחר כך ביתר הסעיפים איך מקבלים ובכל הדברים האלה. בינתיים הנוסח הזה נראה לי מתאים.

אם כך, נעבור לסעיף 8.

8.
סוגי פעולות משפטיות
(א)
פעולה משפטית יכול שתהיה חד צדדית או רב צדדית, בהתאם לחיקוק או לחוזה שעל פיו היא מבוצעת.
(ב)
פעולה משפטית יכול שתהיה מותנית.

לגבי פסקה (א), זאת הוראה תיאורית שבאה להבהיר שיש שני סוגים אפשריים. יש את הרב צדדי, למשל חוזה שבו יש שניים שמביעים כוונה להגיע לתוצאה, גמירת דעת, ויכולה להיות חד צדדית כמו למשל הודעה על ביטול חוזה, הפרה, כי אז הרצון של האחד הוא הקובע.

הסתייגות שראיתי אצל פרופסור איינהורן היא לגבי הביטוי "בהתאם לחיקוק או לחוזה שעל פיו היא מבוצעת" בטענה שהדברים למעשה מיותרים כיוון שהחיקוק או החוזה ממילא הם המקור לפעולות משפטיות. הכוונה בסעיף להבהיר שכאשר אנחנו אומרים שפעולה יכולה להיות חד צדדית או רב צדדית, לא כל פעולה יכולה להיות גם כזאת וגם כזאת. חוזה לא יכול להיות חד צדדי. כדי לדעת אם זה חד צדדי או רב צדדי נלך לחיקוק או לחוזה ואז נדע אם אפשר לעשות באופן דו צדדי או באופן חד צדדי. זה כל מה שנאמר כאן ואני חושב שזה די טוב ונכון שיופיע כי אחרת כאילו אנחנו אומרים שכל פעולה משפטית שהיא יכולה להיות או כזאת או כזאת, אבל זה לא כך.

מהבחינה הזאת, הצעה לכריתת חוזה היא פעולה משפטית?

כן. היא משנה מצב משום שהיא מעניקה כוח קיבול לניצע. אני מכפיף את עצמי לאפשרות שיהיה קיבול ואז אני קשור בחוזה. אני יכול לסגת. היא לא פעולה משפטית בלתי חדירה. היא כן חדירה אבל היא בוודאי פעולה משפטית. ברגע שההצעה הגיעה לניצע, מרגע זה ואילך יש לו פטיש ביד והוא יכול להגיד כן, אני שותק והעניין גמור. יש חוזה. השתנה המצב. התכוונתי לשנות כי ההצעה היא לא הצעה אלא אם כן יש לי רדאר.

ההצעה הזאת המכוונת לשנות היא תואמת יותר כי ההצעה כשלעצמה עוד לא ניתנה.

כן. אין בעיה. משנה מצב ובתנאי שהשינוי מותנה ברצון. שני דברים היא צריכה להיות: ראשית, משנה, הנה איך היא משנה משום שברגע שאני מציע להוא יש כוח לקשור אותי, קיבול, והיא יכולה להביא לשינוי על פי הדין, דיני החוזים, רק אם אני, המציע, מתכוון לתת כוח קיבול. כלומר, גמירת דעת. ההצעה היא הצעה. סעיף 2 היום לחוק החוזים. זה משלב את שניהם יחד.

עצם העובדה שהוא יכול לקבל את ההצעה, זה כבר משנה. אם הוא יקבל, זה ישנה.

כן, אבל בטבלה ההופיאנית הידועה הקניתי לו כוח ואני כפוף לו. יצרתי כפיפות שהיא סוג של חובה. הקניתי לו כוח, זה סוג של זכות. אגב, בגלל זה יש דיון מקיף ותמיד מתלבטים בשאלה אם אני מזמין הצעה או מציע. אם אני מזמין, לא נתתי לו כוח. לגבי הזמנת הצעה אפשר לשאול האם זו פעולה משפטית או לא כי הוא תמיד יכול להציע בלי שאני אזמין אותי להציע. כשאני ממש מציע, אני נותן לו כוח. יגיד כן, גמרנו.

אני לא יודע אם פעולה מותנית היא סוג של פעולה משפטית.

אפשר לכתוב את זה בכותרת השולים.

(ב)
פעולה משפטית יכול שתהיה מותנית.

שוב, זה סוג של הבהרה בעיקר בעקבות ההערות של מחלקת הייעוץ של הוועדה. זה בא לומר שאין מניעה שהפעולה תהיה פעולה שמשנה מצב משפטי גם אם היא עדיין כרוכה בהתקיימותו של תנאי כלשהו ואכן המצב המשפטי בהחלט משתנה משום שהעניין כבר לא בידי. ברגע שאני קובע שאני עושה נניח הודעת ביטול בתנאי שיקרה א', ב', ג', למשל, אני נותן היום הודעת ביטול בתנאי שלא תתוקן ההפרה. אני מודיע היום על ביטול, עקרונית אני קשור, נתתי לו כוח לתקן את ההפרה ולמנוע את הביטול. פעולה יכול שתהיה מותנית. השינוי מתרחש, אני מעוניין שיתרחש, אם כמובן אני מעוניין לפי סעיף 7.

נדמה לי שעיקר ההסתייגות של פרופסור איינהורן בעניין היא שזה לא אומר יותר מדי. למשל שאנחנו לא מחילים כאן הוראות כמו חוזה על תנאי, הוראות שעוסקות בחוזה על תנאי מתלה, חוזה על תנאי מפסיק וכולי, אבל במכוון כך משום שאני חושב שהמצב הוא שונה. קודם כל, כשנגיע לדיני החוזים, יהיו הוראות מיוחדות לגבי חוזה על תנאי ממש, אבל זה לא מייתר את הצורך באיזושהי אמירה כללית בעניין. דיני החוזה על תנאי הם שונים כי למשל ניקח פעולה חד צדדית, פעולה משפטית חד צדדית מותנית. בפעולה משפטית חד צדדית מותנית כמו דעת ביטול, אין מניעה שהצד השני יחתור למנוע את התממשות התנאי. הוא לא חייב לי שום דבר. אני נותן הודעה חד צדדית, אין בינינו הסכם בעניין, הוא לא חייב להימנע מלשבש לי את התקווה שהתנאי יתקיים. בחוזה, לעומת זאת, כידוע סעיפים 27 ו-28 לחוק החוזים, ברגע שהסכמנו שחוזה הוא על תנאי, כל אחד מהצדדים חייב להימנע מלהפריע להתקיימות התנאי. אנחנו לא יכולים לעשות חוזה מותנה ברישיון ואז אחד הצדדים ירוץ לרשויות וינסה למנוע את קבלת הרישיון. בהודעה חד צדדית, אנחנו בלעומתיות. אני מנסה לייצר מהלך לא הסכמה. הוא לא חייב להימנע מלהפריע להתממשות התנאי.
לכן יש הבדל. אני חושב שככל שמדובר בהוראה כוללנית, נכון שתהיה אמירה פשוטה, גורפת וכוללנית. היא בסך הכול תיאורית ואפשר גם להסתדר בלעדיה אבל אין מניעה לומר אותה. אני חושב שטוב גם להזכיר שהאפשרות קיימת. לא נכון להחיל מיני וביי את הוראות חלק החוזים בעניין. נגיע לפרק החוזים, יהיו הוראות מיוחדות על חוזה על תנאי כמו שיש היום ודומה לקיים היום.

אין הסתייגויות. נמשיך.

9.
אופן ביצוע פעולה משפטית


פעולה משפטית, יכול שתבוצע בעל פה, בכתב או בהתנהגות.

זו אמירה רחבה ברוח סעיף 23 לחוק החוזים היום. כל פעולה משפטית כמו הודעת ביטול ומימוש אופציה, הכול יכול שיהיה בעל פה, בכתב או בהתנהגות.
ההערה הנגדית נוגעת לכך שנכון יהיה להתייחס למעמד של דרישות כתב, הצורך בכך שתהיה דרישת כתב. הכלל הגדול הוא, עדיין לפי ההצעה, שבדרך כלל לא דרוש כתב. יהיו מקומות מסוימות בדומה להיום שתהיה דרישה כזאת. מה שהיום סעיף 8 לחוק המקרקעין, סעיף 5 לחוק המתנה. לומר עכשיו שהכל בכפוף להוראה אחרת בדין מיוחד, אנחנו לא צריכים לומר כי זה תמיד הכלל הגדול. בכל הוראה כללית - זה המבנה הבסיסי של הקודקס – ברמת הפשטה גבוהה, הכול כפוף תמיד לדין מיוחד בכל הקשר שהוא. זה כלל פרשני הכי בסיסי שבעולם והוא גם לא טעון אמירה מיוחד, ודאי לא כאן. אם משום מה אנחנו רוצים בכלל לומר משהו, אולי בחלק הכללי צריך לומר שכל הוראה בחוק זה מתפרשת בכפיפות לדין מיוחד. לדעתי גם זה לא דרוש.
ההתייחסות לדרישת הכתב לדעתי היא לא כאן והיא לא שייכת לכאן. נכון, כשנגיע לדרישת הכתב, תעלינה השאלות המובהקות עד כמה אפשר לגבור עליה באמצעות דרישת תום הלב, הביקורות הידועות, עד כמה בהיעדר כתב אין פעולה בכלל, אין חוזה בכלל או שיש תוצאות שהן לא בטלות החוזה. כל זה נוגע למקומות בהם נחליט שיש דרישת כתב וכל דרישה ועניינה היא, אין הרבה כאלה, סעיף 8 וסעיף 5 הוא סוג אחד, הוראות בחוק תקנות הצרכן למשל הן עניין אחר כאשר שם זה ראייתי. לדעתי זה לא כאן. אומר את הכלל הגדול – חופש צורה, מה שהצווים רוצים, זה מה שיהיה.

אחת התקלות אצלנו לעניות דעתי, ורואים את זה הרבה במציאות בפסיקה, שבתי המשפט לא מתייחסים מאוד ברצינות לדרישות הכתב שחוקקו על ידי המחוקק גם כאשר ברור למעשה שהדרישות נקבעו כדרישות קונסטיטוטיביות. כשכתבו שעסקת מקרקעין טעונה עסקת כתב – ואני אז למדתי בית ספר למשפטים – הסבירו לנו שזה שינוי ענק לעומת המצב הקודם ואחר כך זה הלך והתכרסם. לעניות דעתי יש חשיבות לקבוע כלל גדול בעניין שבמקום שיש דרישת כתב מחייבת, לא תהיה פעולה כלל בלי שתתקיים אותה דרישת כתב כי יש חשיבות גדולה מכל ההצהרות החגיגיות שעשינו כאן, לא כהצהרה חגיגית אלא באמת לגופו של עניין, יש חשיבות מאוד גדולה לעניות דעתי למען הוודאות המשפטית וכן הלאה שהכנסת תאמר בנושא הזה אמירה קצרה וברורה.

השאלה רק איפה היא תאמר את זה. כשנגיע לדרישת הכתב, זה בחוק המקרקעין, יהיה כתוב שעל אף האמור בסעיף 9, עסקה במקרקעין טעונה מסמך מחייב.
מתי המשפט יעשו עם זה, לא אני קובע.

לא תמיד התוצאה היא בטלות. אם ניקח את חוק הגנת הצרכן, יש המון הוראות שדורשות מעוסק לתת חוזה בכתב למשל. אני חושב שמאוד ברור שם שהתוצאה היא לא בטלות. התוצאה דרך אגב הרבה פעמים תפגע בלקוח. בטלות, פתאום אין לו עסקה והוא לא יקבל נכס. כל עניין, הקשרו ותכליתו.

אז מה הטעם של דרישה בכתב? כלומר, להפך, זה מראה שצריך לחשוב טוב לפני שקובעים דרישה בכתב.

התשובה היא הפרת חובה חקוקה.

אם אנחנו מתייחסים ברצינות לדרישת הכתב, זה צריך לבוא לאורך כל הדרך.

אנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לדרישת הכתב, אבל בתי המשפט הם אלה שמפרשים את החוקים. מרגע שאנחנו הוצאנו את החוק, בית המשפט עושה אתו מה שהוא רוצה ולא מה שאנחנו רוצים.

אבל תאר לך שהייתה לך הוראה בראש הקודיפיקציה שאומרת שבמקום שיש דרישת כתב, היא מחייבת במידה כזאת.

כל הוראת חוב מחייבת אלא שבית המשפט מפרש את הוראת החוק איך שהוא מפרש.

אני חושב שמה שפרופסור דויטש ניסה לומר זה שבחוקים שונים יש לחובת הכתב תוצאות שונות. אם בחוק המקרקעין הכוונה באמת שכדי שפעולה משפטית תהיה בכתב ואם היא לא בכתב, אין פעולה, הרי שבאמת מכאן ואילך מה שבית המשפט קובע ועל זה אין לנו שליטה. בחוק הגנת הצרכן, דרישת הכתב אינה בהכרח כזאת שאומרת שאם לא תהיה דרישת כתב, לא יהיה חוזה בכלל. יכול להיות היא תוביל לכך שיינתנו נניח לצרכן איזה שהן תרופות אחרות כמו פיצויים על הנזק בזה שהוא לא ראה את הכתב אבל לא בהכרח התוצאה שחוק הגנת הצרכן מכוון אליה היא אמירה שלא נעשתה בכלל עסקה. זה מה שפרופסור דויטש אומר.

זה נתפס כראייתי וכחובה, הפרת חובה חקוקה אם באמת לא מקיימים.

נעבור לסעיף 10, אי הדירות פעולה משפטית. בסעיף 10 דיברנו ארוכות. נכון שכאן העניין הוא קצת יותר עדין אבל בכל זאת.

יש לנו שני סוגי פעולות שצריך לקחת בחשבון כאשר האחת היא פעולות שטעונות קליטה והפעולה השנייה היא פעולה שלא טעונה קליטה. פעולה שטעונה קליטה, החלק הגדול של הפעולות. כדי להשפיע על מישהו, אני צריך שהוא ידע על כך. הרגע שבו היא הושלמה, הוא רגע הקליטה לגבי פעולה הטעונה קליטה. זה מופיע בהמשך בסעיף 12, פעולה משפטית הטעונה קליטה וכולי, וגם בסעיף 13, טעונה קליטה מושלמת עם קליטתה, כלומר, השלמת הפעולה.

אם כן, יש לנו שני סוגי פעולות כאשר האחת היא פעולה שטעונה קליטה והשנייה לא. הכלל הגדול הוא שכיוון שההנחה היא שבדרך כלל הפעולות כן טעונות קליטה, ב-(א) מוצע שככלל, הפעולה היא בלתי הדירה. כבר דיברנו ארוכות על כל העניין, כולל הערות של פרופסור איינהורן, האם זה כלל מספיק רחב, והאם הוא מוצדק בתור כלל רחב.

השאלה איך אתה תגדיר לי שלמה.

לגבי קליטה, זה מופיע למעשה בסעיף 13. "פעולה משפטית חד צדדית הטעונה קליטה מושלמת עם קליטתה". כלומר, ברגע שיש הודעה. סעיף 12 קובע איך קולטים ומה המשמעות של קליטה - קליטה היא ידיעה או הודעה למען וכיוצא באלה. רגע ההשלמה הוא הרגע שבו הצד שכנגד יודע שכעת קרה משהו והוא צריך לתכנן בהתאם.

התחייבתי לתת לך מתנה. שלחתי לך על זה גם מכתב. אני יכול לחזור בי? זאת פעולה הדירה? היא הושלמה כי נתתי לך הודעה.

היא טעונה קליטה ולכן אי אפשר לחזור.

אתה קיבלת את המכתב, נכנסת לחדר שלי, נתת לי שתי סטירות לחי.

יש את הכללים שאומרים מתי כן.

היא הושלמה. היא כבר בלתי הדירה.

לא, היא בלתי הדירה בכפוף, תמיד בכפוף, לעילות על פי דין. למשל, טעות.

מחקתם את זה.

לא, כתבנו בהתחלה כי זה שונה לחזקה. חזקה שהיא. זה הדיון שהיה כאן. זה היה דיון שאני חושב שהיה יותר נוסחי ופחות מהותי. לכולם ברור שהכלל המרכזי הוא שרוב הפעולות צריכות להיות כאלה שהן בלתי הדירות מרגע שהן מושלמות והשאלה שנשאלה הייתה איך לבטא את העובדה שזה ברוב המקרים ולא בכל המקרים.

יש כאן עוד אלמנט שאני חושב שחשוב לחדד בעקבות הערת היושב ראש. למעשה מבחינים, זאת הבחנה תורתית די דקה אבל היא נכונה, בין שאלת ההדירות לבין שאלת הביטול, האפשרות לבטל. כלומר, כאשר מדברים על כך שפעולה היא בלתי הדירה, מתכוונים שאי אפשר לסגת ממנה ללא עילה מתאימה כלשהי. כלומר, אי אפשר סתם כך להתחרט. בלתי הדירה זה שאי אפשר להתחרט ללא עילה. גם כשפעולה היא בלתי הדירה, זה לא אומר שאי אפשר לבטל כאשר יש עילה. כאשר יש עילה, בסדר גמור. אגב, גם ייפוי כוח בלתי חוזר למשל הוא בלתי חוזר אלא אם כן יש עילת ביטול. אומרים בלתי חוזר, בלתי הדיר, אבל הוא הדיר והוא ניתן לביטול כאשר יש עילה כמו טעות או הטעיה. נתתי ייפוי כוח למישהו כי הוא רימה אותי. ייפוי הכוח הוא בלתי חוזר. אני לא יכול לבטל? אני יכול. האם זה הופך את ייפוי הכוח לחוזר? להדיר? לא בדיוק. הוא בלתי הדיר אבל הוא ניתן לביטול בהתקיים עילה מתאימה. כלומר, מושג ההדירות בתפיסה התורתית מכוון להיבט הזה. האם אתה יכול סתם להתחרט, התשובה היא שאני לא יכול סתם להתחרט. מתנה? סעיף 5 לחוק המתנות, הוא היכה את המבטיח, יש עילת ביטול. טעות, הטעיה, עילת ביטול. הפרת חוזה של הצד שכנגד, עילת ביטול. לא פוגע בעובדה שזה בלתי הדיר.
זה לגבי פעולות שטעונות קליטה. מרגע הקליטה, אני לא יכול להתחרט.

סעיף קטן (ב) מדבר על המצב היותר מסובך לתיחום כללי. מה קורה כאשר מדובר בפעולה שהיא לא טעונת קליטה. הדוגמה הבולטת הברורה היא צוואה. צוואה היא פעולה משפטית. פרופסור איינהורן חושבת שלא אבל אני לא מוצא לזה שום הצדקה עניינית.

אני אמרתי שהיא פעולה משפטית אלא שהיא לא משנה זכויות וחובות. אני בהחלט מסכימה לכך שהיא פעולה משפטית אבל היא לא משנה.

בעיניי, ולא רק בעיניי, היא גם משנה מאוד. אם המצווה מת, מה שהוא עשה מאוד מחייב. אם תרצי, פעולה מותנית. מותנית במוות.

פעולות כאלה שלא טעונות קליטה, הכלל הגדול הוא די הגיוני ואומר שאני כן יכול להתחרט כי אף אחד לא באמת יכול להסתמך על הפעולה שעשיתי. בצוואה אני לא חייב להודיע לאף אחד. גם אם מישהו יודע, זה המצב המקשה. נניח שזה לא טעון קליטה כמו צוואה, אבל מישהו יודע.

הוא ראה את הצוואה.

הוא ראה. אני חושב שאני עדיין יכול להתחרט כי העובדה שזה לא טעון קליטה, זה אומר שזאת לא פעולה שהדין רוצה להגן על ההסתמכויות לגביה. זה שהוא יודע, הוא יודע אבל הוא גם אמור לדעת שאני יכול להתחרט. לדעתי הדיכוטומיה הזאת הגיונית וסבירה. שוב, כרגיל, הכול תמיד יהיה כפוף לדינים מיוחדים ולכל מיני היבטים מיוחדים. ככלל גדול, אני חושב שהחלוקה נכונה.

יש כאן כמה נקודות. קודם כל, השאלה המרכזית ואותה אומר גם הייעוץ המשפטי בנייר שלו היא בדיקה של פעולות משפטיות. כשבאים לקבוע חזקה, המחוקק צריך מאוד להשתדל לקבוע חזקה שבאמת עומדת בקנה אחד עם רוב המקרים. אם היא אינה עומדת בקנה אחד עם רוב המקרים, היא מתכון לבעיה יותר מאשר לתועלת.

השאלה ששאל היושב ראש שהיא נכונה מאוד הייתה משמעות השלמתה של הפעולה המשפטית. בסעיף 13 נאמר שפעולה משפטית חד צדדית הטעונה קליטה בידי נמען הפעולה מושלמת עם קליטתה, אבל מה עם כל הפעולות המשפטיות האחרות? לדוגמה, החלטות של חברות שמתקבלות באסיפה כללית של חברה, לדוגמה החלטה על הגדלת הון החברה, אלה החלטות שטעונות קליטה או אינן טעונות קליטה? אם הן טעונות קליטה, כיצד הן נקלטות ומי הוא הנקלט? האם כל בעל מניות יוכל אחר כך לרוץ ולומר שזה לא הדיר?

יותר מזה. בסעיף קטן (ב) נאמר שפעולה משפטית חד צדדית שאיננה טעונה קליטה חזקה שהיא הדירה, אבל את ההוראה הזאת צריך לקרוא יחד עם הוראת סעיף 12. סעיף 12 קובע שפעולה משפטית חד צדדית חזקה שהיא טעונה קליטה.

את כל החוק צריך לקרוא יחד.

אבל 12 ו-13 הם הכפלת חזקות. סעיף 12 אומר שחזקה שכל פעולה משפטית חד צדדית טעונה קליטה ו-13 אומר שהיא הושלמה עם קליטתה. כלומר, אם מישהו מנסה לטעון לאי הדירות, הוא צריך להתגבר על שני מחסומים ולא על מחסום אחד.

בצדק.

אני רק מסבה את תשומת הלב לכך שיש כאן בעיה.

למה בעיה? הוא צריך להתגבר על שני מכשולים.

אם אתם לא רואים בעיה, בסדר. האמירה שפעולה חד צדדית היא הדירה או האמירה גם שהיא איננה הדירה, איננה בעצם אומרת שום דבר לגבי משמעות ההדירות או אי ההדירות. אני אתן דוגמה מהחיים. חוק מכר טובין בין לאומי שאימץ את אמנת מכר טובין בין לאומי שישראל צד לה. אגב, יש שם שני מיני הדירות. כלומר, צריך להבין שלהדירות יכולות להיות שתי תוצאות משפטיות. היא אומרת שהצעה נכנסת לתוקפה כאשר היא מגיעה אל הניצע. סעיף 15(ב) לאמנה שהיא בנספח של החוק שלנו. ההצעה, אפילו שהיא בלתי חוזרת, כלומר, בלתי הדירה, ניתנת לחזרה אם הודעת החזרה הגיעה לניצע לפני ההצעה או באותה עת. בסעיף 16 כתוב שניתן לחזור מההצעה קודם כריתת החוזה אם הודעת החזרה הגיעה לניצע לפני שהוא שיגר הודעת קיבול.

כאשר קוראים את הנוסח העברי, לכאורה אין שום בעיה, אבל כאשר מסתכלים בנוסח האנגלי, רואים שהשתמשו בשני מושגים שונים. את ההצעה, כל עוד היא לא הגיעה, גם היא לא הדירה, לא נעשו דברים מעולם. לעומת כן, סעיף 16 אומר אחרת וזה שונה מאשר לא נעשו דברים מעולם. לכן בעצם אמרנו שמשהו הדיר או לא הדיר, למעשה עוד לא אמרנו שום דבר לגבי המשמעויות.

אמרנו הרבה מאוד.

לכן אנחנו כותבים את החוק בעברית ולא באנגלית.

אבל זה לא פותר את הבעיה.

יש כאן נקודה קלה, אבל האמת היא שהתפיסה מקובלת ופותרת את העניין. זה בדיוק מה שיש ב-3(ב) היום בחוק החוזים. הצעה בלתי הדירה, הצעה בלתי חוזרת, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה. נכון שהיו קצת התלבטויות בספרות לגבי אין הוא רשאי לחזור, האם המשמעות היא שאין לו כוח משפטי לחזור, אם הוא יודיע שהוא חוזר בו מהצעתו, האם הוא לא אמר כלום או האם יש לו כוח אבל אין לו חופש. כלומר, הוא ישלם פיצויים אבל הוא מסוגל לבטל.

קיימנו דיונים ארוכים בשאלה הזאת, גם בעקבות הצעות של מחלקת הייעוץ ובאמת עלו כל מיני אלטרנטיבות. האלטרנטיבה שהגענו אליה, לדעתי היא האלטרנטיבה שאומרת שאין כוח. גמרנו, בלתי הדיר, אין כוח. אם יש אי בהירות כלשהי, האם מישהו יאמר שבלתי הדיר זה אומר שכן אפשר להתחרט אבל ישלמו פיצויים – לא נראה לי. אם מישהו חושב שכן, אפשר להבהיר זאת בקלות. אפשר לומר למשל שפעולה משפטית, חזקה שהיא בלתי הדירה ולהבהיר שהכוונה היא שאין כוח לחזור. רוצים להוסיף כמה מלים על היעדר כוח, אפשר. לדעתי זאת הפרשנות המקובלת של 3(ב) היום וברור שיפרשו את זה אותו הדבר.

בסעיף 13 יש הוראה לגבי פעולה משפטית הטעונה קליטה, מתי היא מושלמת. מתי מושלמת פעולה צדדית שאינה טעונה קליטה?

לפי הדין או החוזה, כאן זה בעייתי הרבה יותר כי אין לנו מדד אחד פשוט. בצוואות, בדיני ירושה, ברגע עריכת הצוואה, על פי הכללים של חקו הירושה מושלמת הפעולה.

אתה מסכים לכל הדוגמאות שהביאה פרופסור איינהורן שזאת באמת פעולה משפטית שלא טעונה קליטה?

אסיפה כללית, לא. החלטות אסיפה לדעתי טעונות קליטה על ידי החברה וזה קורה באותו מעמד.

יש סוגים של החלטות שמחייבות רישום.

אז זה יהיה מותנה. זאת פעולה מותנית.

אם אתה מתייחס למתי מושלמת פעולה משפטית חד צדדית מסוג כזה, למה אתה לא מתייחס למתי מושלמת פעולה שלא טעונה קליטה?

פעולה שלא טעונה קליטה?

כן. למה אתה לא מתייחס לזה בכלל?

כי אין לי משהו מעניין לומר. היא מושלמת ברגע שהדין החריג למדי, כי בדרך כלל זה לא יהיה כי בדרך כלל זה כן טעון קליטה, זה יקרה על פי התנאים של הדין הנוגע בדבר. הכול לפי ההקשר.

פרופסור דויטש, אנחנו מדברים כאן בקודקס. באיזה מקום צריכה להיות הוראה כללית. אתה רוצה, תכתוב שהיא כפופה לדין וכולי.

אפשר להוסיף.

צריך להוסיף סעיף בנושא הזה כדי שזה יהיה מושלם.

אפשר להוסיף משפט ברוח הזאת שפעולה משפטית שאינה טעונה קליטה מושלמת בהתאם להוראות הדין שהוא המקור לפעולה או החוזה. לפי העניין. אפשר להוסיף הוראה כזאת. אני חושב שממילא זאת תהיה הפרשנות, אבל אפשר להוסיף סעיף.

להוסיף בסעיף 13. לחלק אותו ל-(א) ו-(ב). אן בעיה.

בכל אופן נחזור לדוגמה של החלטה של האסיפה הכללית. אין ספק שהאסיפה הכללית יכולה להתכנס אחר כך ולכתוב החלטה אחרת. יכול לבוא בעל מניות ולומר שההחלטה הזאת, לא יכולים יותר לחזור בהם מפני שהיא כבר נקלטה והיא לא הדירה.

ראיתי את הדוגמה המעניינת. התשובה לכך היא שמבחינת הדירות, אי אפשר למחוק למפרע באופן סתמי את ההחלטה הקודמת. אפשר לפי דיני החברות לקבל החלטה חדשה שאני בכלל לא בטוח שיכולה לפגוע בהסתמכויות לגיטימיות עד לאותו שלב של מעורבים בחברה.

ודאי שלא. אגב, זה המצב היום.

הם לא יקבלו החלטות מטומטמות אם הם לא מתכוונים לבצע אותן. מקבלים החלטה שמגדילים את ההון ואחר כך משנים את ההחלטה?

יש הרבה מאוד החלטות בחיי חברה ומה לעשות, החיים דורשים גמישות.

אבל במה זה שונה מהמצב היום?

יש גמישות עד גבול מסוים.

נניח שיש החלטה של אסיפה כללית שיש לה תוקף בלי צורך בפעולות אחרות והיא לא מותנית בשום דבר. נניח. עכשיו בעל מניות מסוים או נושה או דירקטור מסתמך על החלטה של האסיפה הכללית. היעלה על הדעת שאנחנו נאפשר לחברה לשנות את ההחלטה בלי שיהיו תוצאות משפטיות להסתמכות הזאת? בין אם זה נאמר או בין אם זה לא נאמר. זה שהפעולה לא הדירה, לא אומר שאי אפשר לשנות אותה בעתיד, לעשות אסיפה חדשה ולהחליט אחרת ולהפוך את ההחלטה. זה רק אומר שהיו תוצאות משפטיות להחלטה הקודמת, שוב, בכפוף לכך שאותה החלטה לא מחייבת שורה אחרת של פעולות לפי דיני החברות.

דיני החברות הם עולם מיוחד. אני מזכיר שאנחנו לא כוללים דיני חברות בקודקס. נכון. אנחנו מדברים כאן על הקשר כללי. דיני החברות הם ממש דין מיוחד עם תפיסת עולם שונה.

חריגה מהרשאה למשל.

התשובה שלך לוקחת אותי כמה צעדים קדימה. אני לא מדברת על כך שמישהו פעל והסתמך על החלטה תקפה וכן הלאה. אני מדברת על מקרה שאיש לא פעל.

אם אף אחד לא פעל ולא קרה שום דבר, לא תהיה התדיינות.

בהחלט עלולה להיות.

אני לא חושש מהתדיינויות של אנשים שסתם מחפשים התדיינויות. אם אף אחד לא פעל לפיו, אז לא קרה כלום.

ברגע שקבענו שדברים אינם הדירים, אנחנו מזמינים הקפאה.

אם זה לא מפריע לאף אחד, מה הבעיה?

השינוי יפריע מפני שתמיד יש אנשים שתומכים במצב אחד ולא תומכים במצב אחר. אני אתן לך דוגמה. יש אפילו בינינו ברגע זה מחלוקת. נאמר שהיינו קובעים משהו, האם מיד הייתי קופצת ואומרת שזה לא הדיר כי זה מתאים לי? יש בעיה בקשיחות של הסעיף של הפעולות המשפטיות. עניין אי ההדירות מבטא קשיחות.

חזקה שהיא בלתי הדירה.

כן, אבל חזקה זה הרבה.

על זה התקיים דיון ארוך והוועדה החליטה שיש ערך משמעותי בסימון הזה לבתי המשפט על חוסר ההדירות. זה לא מוחלט. זה נכנס במסגרת של חזקה ואנחנו רוצים לומר משהו מהותי בפרק הזה וזה אחד הדברים המהותיים. הוועדה כבר דשה בעניין הזה הלוך וחזור.

אבל הוועדה לא גילתה את נימוקיה.

הוועדה אף פעם לא מגלה את נימוקיה.

היא צריכה לגלות.

היא גם לא צריכה לגלות את נימוקיה.

התכוונתי לועדת הקודיפיקציה. לא התכוונתי לוועדת החוקה.

דנו בוועדת הקודיפיקציה והיה דיון ארוך.

חבל שהוא איננו גלוי כדי שנראה כולנו מה היה השיקול.

יש פרוטוקול.

זה גם לא כל כך חשוב. היה כאן דיון מקיף.

בסעיף 13 אני מבקש להוסיף את הניסוח הזה שלנו.

לגבי סעיף 11, בטלות פעולה משפטית או בטלות או נפסדות. אני חושב שכאן אין לנו הרבה חדש לומר. הוראות הפרק השלישי, בטלות חוזה ונפסדותו בחלק משנה, הכוונה לחלק החוזים, יחולו, בשינויים המחויבים, על פעולה משפטית. הודעת ביטול שגויה, אפשר לבטל וכולי.

הגענו לסעיף 12, קליטת פעולה חד צדדית.

12, 13 ו-14.

כן. על חלק מזה דיברנו עכשיו.

12.
קליטת פעולה חד צדדית

פעולה משפטית חד צדדית חזקה שהיא טעונה קליטה בידי האדם שהפעולה משנה את זכויותיו (בסעיף זה – נמען הפעולה).
עברנו דיון ארוך מאוד בשאלות מי הוא נמען הפעולה, מי אותו אדם. התלבטנו בכל מיני התלבטויות והגענו למסקנות אליהן הגענו. ברור שיהיו מקרי גבול ולא נדע להגדיר באופן ברור מי הוא אותו אדם שהפעולה משנה ויהיו מצבים – מחלקת הייעוץ העירה בצדק, בעבודה מאוד יסודית – בהם כמה אנשים מושפעים ויכול להיות שאחד יודע והשני לא יודע. ניקח חייבים משותפים כאשר אחד יודע והשני לא, ומה אנחנו עושים עם זה?

אני חושב שהתשובה היא מורכבת. היא באמת ניתוח נקודתי של הסיטואציה. אם ניקח את העניין של כמה צדדים שהם לא חייבים משותפים, אני חושב שהתשובה היא שזה משפיע על אותו אחד שיודע ולא משפיע על אותו אחד שלא יודע. אם ניקח צדדים משותפים, הם נכנסו לקשר של שיתוף, אז יש מידה של ערבות הדדית ביניהם שגורמת לכך, לדעתי, שאם אחד יודע, זה מספיק והוא משפיע גם על השני. אלה דברים מאוד דקים ונקודתיים שיהיו טעונים לעולם ניתוח נקודתי בכל מקרה נתון.
"לעניין זה, קליטה בידי נמען הפעולה – ידיעה של נמען הפעולה על הפעולה ואם נשלחה לו הודעה על הפעולה, יראו כקליטה גם הגעת ההודעה למענו של נמען הפעולה".
הרעיון הבסיסי אומר שידיעה מייתרת הודעה. לא צריך ליידע בן אדם על מה שהוא יודע. הסיפא באה לומר סוג של פרזומציית ידיעה. אם ההודעה הגיעה לנמען, רואים את אותו אדם כיודע.

אפשר להוסיף – והצעתי כאן בטיוטה האחרונה – כדי להבהיר את הסיפא כי אולי היא תהיה מעט לא בהירה, שאם נשלחה לו הודעה על הפעולה, יראו כקליטה גם הגעת ההודעה למענו של נמען הפעולה. אולי אפשר להוסיף: אף אם זו לא הגיעה בפועל לידיעתו של הנמען. אם היושב ראש חושב שאין צורך, אפשר לוותר על זה.

אני חושב שזה רק מסבך. אם אני יודע שזה לא הגיע לידיעתו, תהיה לך גם בעיה עם סעיף 15.

אפשר לוותר על התוספת.
13.
השלמת פעולה חד צדדית

פעולה משפטית חד צדדית הטעונה קליטה בידי נמען הפעולה כאמור בסעיף 11 (בסימן זה – פעולה הטעונה קליטה), מושלמת עם קליטתה כאמור.

עכשיו הוספנו את ההבחנה לגבי פעולה שלא טעונה קליטה. אמרנו שנוסיף הוראה שהיא מושלמת בהתאם להוראות הדין או החוזה היוצר את תוקף הפעולה.

14.
הודעה על פעולה חד צדדית


הודעה על פעולה הטעונה קליטה תינתן לנמען הפעולה בדרך המקובלת בנסיבות העניין.


הוראה טריביאלית. זה קיים גם היום ואין הרבה מה לומר על זה.

הסעיף הבא הוא סעיף חשוב שעבר שינויים.

אתה אומר לי מצד אחד שפעולה משפטית חד צדדית טעונה קליטה.

כאן אנחנו מוותרים על זה. בהצעה הלכנו לכיוון של הצעות מחלקת הייעוץ. אנחנו קודם כל מבררים בעיה שאני חושב שכן צריך לתת לה איזשהו פתרון. ניקח את הדוגמאות שתמיד עולות כמו הודעת ביטול עקב הפרה או מה שלא יהיה. יש לי צד שכנגד לחוזה, אני יודע שהוא הפר את החוזה, הוא ברח ונעלם לי. אני צריך להודיע איכשהו על ביטול כי אחרת אני קשור בחוזה ואני חייב לקיים את חלקי כל עוד אין ביטול. הוא עוד יתבע אותי בבוא היום על כך שאני מפר. איך אני מודיע ביטול? צריך משהו לעשות עם זה.

הכלל הגדול בצדק הוא שככלל כן צריך להודיע. ההצעה כאן אומרת:

15.
נמען פעולה שלא אותר

היו קשיים מיוחדים במסירת ההודעה - אפשר את הביטוי מיוחדים לומר מאוד מיוחדים, נורא מיוחדים, סתם מיוחדים – תושלם הפעולה לאחר שמבצע הפעולה פעל בשקידה ראויה בנסיבות העניין למתן ההודעה בדרך האמורה בסעיף 13 אלא אם כן נודע לנמען הפעולה על הפעולה קודם לכן, בדרך אחרת.

אני מתקשה לראות פתרון יותר טוב. מצד אחד בכל זאת צריך להקל במצב שבו ההוא נעלם ומצד שני באמת יש בעיה אם אנחנו מקלים יותר מדי.

אנחנו לא מקלים או לא מקלים. הצד השני לא יודע. אין קליטה. אנחנו באים ואומרים שיש נסיבות.

נדמה לי שאין פתרון אחר.

אפשר להקשות באיזון, אבל חייבים למצוא פתרון לסיטואציה.

לאחר שמבצע הפעולה פעל בשקידה ראויה בנסיבות העניין במתן ההודעה.

הוא עשה כל מה שהוא יכול.

אתה יודע שאני תמיד אדע את זה לאחר מעשה.

נכון.

אבל איפה הוודאות המשפטית? אני רוצה לדעת מה לעשות. תגידו לי. תאמרו לי לפרסם מודעה בשמונה עיתונים, אבל תגידו לי.

בקודקס אני לא יכול.

ודאי אתה לא יכול, אבל איפה אתה כן תגיד לי את זה? אני אחכה שבית המשפט יודיע לי?

הרעיון של פרסום הודעה עלה על הדעת כי אז אפשר לקלוט את תחליף ההמצאה של תקנות סדר הדין. שם מדובר על הגשת כתבי בית דין. כאן מדובר על הודעת ביטול שזה מחוץ לבית המשפט. אולי לא יהיה הליך שיפוטי. איפה כאן גם עניינים של פרטיות? לא יודע. כלומר, לחייב אדם להודיע בעיתון לאדם שהחוזה ביניהם מבוטל? נדמה לי שזה יהיה משונה.

אני הרי יודע מה יקרה בסוף. אנחנו נגיע לבית המשפט ואז בית המשפט ישאל למה לא פרסמתי הודעה בעיתון.

על ביטול.

על ביטול. אני אומר שמיגל דויטש אמר שזה עניין של פרטיות ולכן מה יכולתי לעשות. אז יאמר לי בית המשפט, אז הוא אמר.

יהיו מצבים בהם יבוא אדם ויאמר שהאיש לא נמצא במענו. חיפשתי במרשם, אולי הוא עבר לכתובת אחרת, בהינתן העובדה שנתנו לו להיכנס למרשם האוכלוסין, הלכתי לדואר לחפש אולי הוא עבר לכתובת אחרת, אפילו נודע לי שהוא נסע לחוץ לארץ וניסיתי גם בארצות הברית לאתר אותו ולא הצלחתי. אני מניח שבית המשפט יגיע באיזשהו שלב למסקנה שפלוני פעל בשקידה ראויה. יש כאן פסיקה לגבי מהי שקידה ראויה.

צריך גם לקחת בחשבון לגבי תחליף ההמצאה שאם מישהו נמצא בניו-יורק, הוא לא קורא כל יום את "מעריב".

תתפלא שדווקא כשמישהו נמצא בניו-יורק, הוא דווקא קורא "מעריב".

לפרט מהי שקידה ראויה זה קשה מאוד. נכון, יש כאן פתח לפסיקה להגיד מהי שקידה ראויה, אבל הדעת נותנת שאם דרגה מסוימת של פעולות שעושה אדם סביר כאשר הוא נתקל במחסום של היעלמות הנמען, אני חושב שאנשים סבירים יעשו איזושהי שורה של פעולות.

אפשר לומר פעל בשקידה מרבית בנסיבות העניין?

שקידה מרבית זה מצאתי אותך.

כשהיה בחוק החוזים חלק כללי, שם היה כתוב במפורש למקרה של חוזה מה עושים. כלומר, יש הודעה מצד אחד לצד שני ואיך עושים בנסיבות העניין וכן הלאה. הקושי הגדול הוא שכאן אנחנו מנסים להכליל את זה לכלל הפעולות המשפטיות ואנחנו אפילו איננו מזהים את כולן, איננו יודעים מי טעונה קליטה ומי לא טעונה קליטה ואת כל זה אנחנו משאירים לבית המשפט. שוב, אני אומר בסוף שיכול להיות שבמצב הזה של הפעולה המשפטית, בעיניי היא מעוררת הרבה יותר שאלות ואי בהירויות מאשר בהירויות ואולי היה עדיף לחזור לשיטה שהייתה נהוגה בידינו קודם. כלומר, לקבוע כללים לחוזים ולהחיל אותם בשינויים המתאימים וכן הלאה על פעולות משפטיות אחרות ואז המצב יהיה הרבה יותר פשוט כי לפחות לגבי חוזים הדבר יהיה ברור לחלוטין. דרך אגב, רק במאמר מוסגר, בתי המשפט בישראל כבר קבעו שהודעה יכולה גם להיות חפש את האדם באוסטרליה, בקנדה וכן הלאה. יש פסק דין של בית המשפט העליון שאומר שהיה צריך שקידה ראויה, להגיע לכל המקומות אליהם הגיעו אנשים ממקום מסוים והתפזרו לשם.

פסק דין של בית המשפט העליון?

כן.

זה בטוח נכון, אז למה צריך לחשוב אחרת?

זה ברגמן וזה חיפוש אנשים בפרנטלות בצוואה ובירושה.

נכון, אבל הבעיה יכולה להתעורר.

זה משהו אחר לגמרי.

אם נשתוק, הבעיות לא תעלמנה.

זה משהו אחר לגמרי. חיפוש אנשים, לראות אם יש מישהו מהפרנטלה לפניך, זה משהו אחר לגמרי מאשר לשלוח הודעת ביטול. יש בעיה עם הדבר הזה, לדעת אם אני יכול לתת זכות קניין למישהו בפרנטלה שלישית בלי שהוא הוכיח לי אם יש מישהו לפניו בפרנטלה שנייה או ראשונה. זה עולם אחר לגמרי מהעולם בו אנחנו מדברים כאן. יש גם ביקורת על זה ובית המשפט לא בהכרח אמר את זה. שקידה ראויה של חיפוש פרנטלות, בית המשפט הלך הפוך. בית המשפט העליון בפסק דין ברגמן הלך הפוך מהדרך בה נהג האפוטרופוס הכללי לאורך שנים בעניין הזה והוא דווקא אמר לאפוטרופוס הכללי שהוא לא יכול לדרוש מאנשים שיוכיחו שאין להם אחות או שהוא יכול לבקש מהם עד גבול מסוים. הוא דווקא הלך לכיוון ההפוך. בית המשפט שם דווקא הקל על המבקשים.

למיטב זיכרוני, הפסיקה האנגלית, אני זוכר במעומעם לפחות פסק דין אחד שעסק בדיוק בהודעת ביטול כשאי אפשר להודיע. הדין האנגלי הלך בכיוון הזה של תעשה את כל האפשרי.

אולי דווקא היא הנותנת. כלומר, ארז מסביר שזה דבר שונה לגמרי ויכול להיות שעדיף שיהיה לכל נושא ספציפי הוראות המיוחדות לו.

על כל פעולה משפטית נכתוב? חיפוש פרנטלות הוא בכלל לא פעולה משפטית.

תגיע להודעה של הבעלים למקים מבנה, הודעה על כך שהוא צריך לסלק את המבנה. אתה רוצה עכשיו את כל שמונת או עשרת הסעיפים האלה להכניס לסעיף הבנייה? מעבר לחקיקה האזרחית שאנחנו קולטים בקודקס, יש כמות אדירה של דינים מחוץ לקודקס. הפרק הזה יחול גם עליהם. נוכל להביא בקלות רבה שלושים, ארבעים וחמישים דוגמאות לפעולות שאם לא נאמר משהו כללי, כל מה שמופיע כאן נצטרך לחוקק מחדש שם כביכול, אם רוצים באמת לומר משהו מעניין. לדעתי יש הצדקה לכך, עם כל הקשיים.
הגענו לסעיף 16.

16.
פעולה של הפעלת זכות ברירה

הייתה הפעולה הטעונה קליטה הפעלת זכות ברירה אשר נוצרה בשל הפרת חיוב של נמען הפעולה כאמור בסעיפים 20, 112(א) ו-113 עד 115, תושלם הפעולה בתוך זמן סביר ממשלוח ההודעה לגביה בדרך האמורה בסעיף 13, אף אם ההודעה איחרה להגיע לנמען הפעולה, או לא הגיעה כלל, ובלבד שבנסיבות העניין היה סביר לצפות כי ההודעה תגיע לנמען הפעולה במועד.

השאלה מה אנחנו עושים כאשר מישהו שולח הודעה שהייתה אמורה להגיע והייתה אמורה לא רק להגיע אלא להגיע בזמן אבל מסיבות שלא תלויות בשולח, בסופו של דבר לא הגיעה בכלל או לא הגיעה בזמן. השאלה מה אנחנו רוצים שיקרה.

ההבחנה שמוצעת בסעיף היא הבחנה בין שני מצבים. מצב אחד שבו הנמען שלנו הוא אדם אשמתי, כמו מפר חוזה, או מטעה או כופה או עושק בדיני הפגמים או צד שכנגד לעסקה עם קטין שאז הוא לוקח סיכונים שונים, שהפעולה תתבטל על ידי ההורים למשל. במצבים האלה אנחנו רוצים לקבוע כלל שאומר שהסיכון לגבי השאלה האם ההודעה בכתב בסוף תגיע מוטל על הנמען. הסיכון הוא על המפר. שלחו לו באופן הגיוני, שלחו לו בזמן סביר ומישהו בדואר זרק את המכתב לפח או משהו כזה. זה כבר לא נטל של הנפגע אלא הסיכון הוא על המפר. שוב, זה קיים גם היום בסעיף 60 לחוק החוזים, חלק כללי, מול סעיף 21 לחוק החוזים, תרופות. ההבחנה הזאת קיימת היום. לגבי כריתת חוזה למשל, אם אני שולח הודעת קיבול והיא לא מגיעה בכלל או לא מגיעה בזמן, עקרונית הבעיה היא שלי. המציע לא אשם בכלום, הוא לא עשה שום הפרה ושום דבר והבעיה היא שלי. לעומת זאת, אם הולכים לחוק החוזים, תרופות, אם אני שולח הודעת ביטול למפר והיא לא מגיעה בכלל,ף הדין היום הוא שהסיכון הוא של המפר.

ההבדל המסוים בין ההצעה שלנו לבין הדין הקיים הוא בכך שאנחנו גורפים מדיני הפגמים ברצון אל תוך דיני ההפרה כי זה מצב דומה. אם מישהו רמאי והוא הטעה אותי, הסיכון עליו. אם שלחתי באופן סביר, הנחתי באופן סביר שיגיע ובסוף זה לא הגיע, הסיכון עליו. אני יכול להניח שהעניין גמור, שביטלתי.

תבדוק. היום מאוד קל לבדוק. אתה יכול לבדוק באינטרנט אם דואר רשום ששלחת הגיע או לא הגיע ומה קרה אתו. אתה מגלגל את זה אלי ואני בכלל לא יודע שאתה שלחת.

אכן, יש כאן שאלה.

אם היא איחרה להגיע, מילא, אבל לא הגיעה כלל? זאת אומרת, יש מצב ואתה יוצר כאן חזקה שאני יודע על משהו שאתה יודע שלא הגיע אלי.

יש כאן נקודה. זה גם הדין הקיים חוץ מדיני הטעות וההטעיה. אפשר בהחלט לשקול שינוי של הדין הקיים בכיוון הפוך. אני מסכים. אפשר. אפשר לומר נורא פשוט, מי ששולח, הנטל עליו לוודא. צריך לזכור שיש עוד בעיה פרקטית הרבה פעמים כאשר הצד השני לא מגיב. אני מטלפן אליו, הוא טורק לי את הטלפון. אנחנו בעוינות.

שלח לי שליח שיחתים אותי. אנחנו ניצור כאן מצב שעל כל שטות יגיעו לבתי משפט כדי לבדוק אם כן הגיע או לא הגיע וכולי.

יצאתי מתוך הנחה שאני מודה שבהחלט אפשר לשקול אותה שהדין הקיים בשאלת ההפרה הוא מוצדק לאור האשמה. אני מסכים שיש הגיון גם לכיוון מחשבה נגדי.

לגבי ברירות המחדל שחלות בתחום הצרכני, יש הגיון מאוד גדול כי הרבה פעמים במקום הסיטואציות של שימורי לקוחות, אנשים טועים לחשוב שאם הם תקשרו ויאמרו ל-הוט שהם רוצים להתנתק, הם מתנתקים ו-הוט כמובן מסרבת לקבל את ההודעה. ברירת המחדל שקיימת כיום – ויש כאן שיקולים כלליים ויש כאן גם שיקולים צרכניים מאוד נכונים – שאומרים שהיה ואתה שולח את ההודעה והרי הוט לא תאשר לך ואתה לא חייב לכך שליח על מנת לעשות. אלה פרקטיקות של עורכי דין. בפרקטיקות היום יומיות של רוב הצרכנים בציבור, מספיק שאתה יכול לשלוח להוט מכתב.

אם אני יודע ש-הוט לא קיבלה.

זה משהו אחר, אבל זה לא כתוב.

כתוב. "או לא הגיע".

אתה לא יודע שזה לא הגיע.

יש אנקדוטה שמספרים על פקידה שמתקשרים אליה לשאול אם היא קיבלה את הדואר, היא שואלת אם הדואר נשלח כדואר רשום וכשאומרים לה שלא היה זה דואר רשום, היא אומרת שהיא לא קיבלה אותו.

לכן נראה לי שדווקא ברמה הפרקטית היום יומית של אנשים שהם קטנים, עדיף לא להיצמד לפרקטיקות היותר גבוהות שעורכי הדין משתמשים בהם של משלוח בדואר רשום או משלוח על ידי שליח. במקום שיש לפחות אשם, שישחק לידיו של הקטן.

את כותבת שבלבד שבנסיבות העניין היה סביר לצפות כי ההודעה הגיע לנמען הפעולה במועד. יש לכם איזו חזקה בפקודת הדואר. כולנו יודעים שהחזקה הזאת, צריך לבטל אותה ומהר.

אני לגמרי מתבלבל. יש דברים שהיא אי הדירה, נקלטה והושלמה. אני אתקשה לתת ייעוץ משפטי עם כל הדברים שנמצאים בסעיף הזה. למשל בסעיף 12 השתמשנו בביטוי אם נשלחה לו הודעה והיא הגיעה, אז היא נקלטה. יש סעיף אחר האומר שמה שנקלט, אולי הושלם. בסעיף 16 המוצע אנחנו ישר קופצים להושלם ומדלגים על השלב של נקלטה. הניסוחים מה הדיר ומה לא הדיר, מה נקלט ולא נקלט, מה מושלם ומה לא מושלם, אני חושב שיסבכו אותנו מאוד.

בסעיף 12 אתה מדבר על דבר שהגיע למען וזה נחשב קליטה. כאן אתה אומר שגם לפעמים אם זה הגיע מאוחר או לא הגיע, זה הושלם. אתה מתכוון כנראה לכך שזה נקלט. נקלט זה הושלם. שלושת המושגים האלה, אם אצטרך לתת ייעוץ מתי משהו הדיר, מתי משהו נקלט ומתי משהו הושלם, אני לא מקנא בעורכי הדין.

למה? הבעיה היא ב-16 שלא כתובה בו המילה נקלט אלא לא הגיע?

לא. תושלם הפעולה. מה זה תושלם?

תושלם הפעולה. זה אומר שהיא בלתי הדירה.

ההערה שלי היא לא רק לגבי הסעיף הזה אלא על כל המכלול הזה ביחד. אני לגמרי מתבלבל. בסעיף 13 נאמר שמה שטעון קליטה, זה מושלם עם הקליטה. יש דברים שלא מושלמים עם הקליטה. יש דברים ב-16 שם אתה קופץ ישר להשלמה. אני אצטרך לראות בזהירות מאוד את כל הסעיפים האלה כדי לדעת מה קורה כאן.

זה אומר עוד כמה שעות בדיקה.

אני חושב שהקודקס בא להבהיר לנו את הדברים אבל הפרק הזה כל כך סבוך לעורך הדין הממוצע ואני לא יודע איך הוא יפעל על פיו.

בעיני הוא אפילו קצת טריביאלי.

דווקא הדוגמה של דיני הצרכנות מראה כמה יותר חשוב לפרק את הדברים למקרים. עולם המשפט באמת בנוי על הבחנות ולא הרי חוזה מסחרי כהרי חוזה של צרכן. אפשר תמיד לקבוע הוראות מיוחדות שבאות להגן על צרכנים. אגב, זה מקובל וכך עושים הרבה פעמים. קובעים בקודקס הוראות מיוחדות לעניין צרכנות וזה הגיוני מאוד, אבל לא יכול להיות שכל חוזה מסחרי יהפוך לאב טיפוס של הדוגמה של הצרכנים.

הניסיון שלי היה להראות שכשזה מגיע לעורכי דין, עורכי הדין מתנהגים בפרקטיקה מסוימת אבל לא תמיד הכול כרוך בעורכי דין. על כן דווקא ברירות המחדל, מעבר לדברים שהוסברו כאן על ידי פרופסור דויטש, יש גם הגיון גם בעולם הטריביאלי הקטן של האדם הפשוט. דרך אגב, דיני הצרכנות שלנו הם בהחלט מתבססים על ההוראות האזרחיות המקובלות והתוספת היא רק תוספת במקום שנחוץ. אם ברירת המחדל היא טובה גם לדיני הצרכנות, צריך גם להכיר בה לעניין הזה.

יש אפשרות להצעת ביניים שאני חושב שיכולה אולי לגשר בין העמדות וזה בסעיף 16, ברוח דברי היושב ראש, לדבר על אף עם איחרה להודיע ולא על מצב שהיא לא הגיעה בכלל. אם היא לא הגיעה בכלל, הנטל על השולח. יש נקודה בעייתית בכך שהמפר בכלל לא יודע ששלחו.

אולי את השאלה ששאלתי קודם אני אשאל לגבי פעולה אחרת. קיזוז שזה משה ו מאוד פרקטי, עד מתי זה הדיר? מתי זה נקלט ומתי זה מושלם? מתי שזה מושלם, זה מתבצע ואז כבר שני החיובים מתאחדים.

העיקרון הבסיסי הוא מאוד פשוט. קיזוז טעון קליטה, היא משפיעה על נמען הפעולה וכולי.

אם שואלים אותך אם הוא הדיר או לא אחרי ששלחתי הודעה?

מהרגע שהיא נקלטה, פעולה מושלמת מהרגע שהיא נקלטה – נאמר פעולה טעונה קליטה מושלמת מהרגע שהיא נקלטה - אי אפשר להתחרט. ברגע שהקיזוז הגיע לנמען בדרך המופיעה כאן, או שהוא יודע על הקיזוז או שהגיע למענו וכולי, העניין הושלם, העניין נגמר ואין חרטה.

הושלם ובוצע.

למה הכוונה בוצע?

זה כבר כאילו שני החיובים התאחדו לחיוב אחד.

זה השינוי המשפטי. זה סוג של פירעון, כן. אני לא אומר שאין מצבי גבול בעייתיים, אבל עם המצבים האלה, הוראת ביטול או קיזוז, זה מאוד פשוט.

לגבי סעיף 16, נכון, יש פנים לכאן ולשם, אבל לגבי אותו מצב שבו המפר בכלל לא יודע ששלחו לו, אולי בכל זאת אפשר כן להבחין בין מצב שהוא קיבל באיחור כי אז באיזשהו שלב לפחות הוא יודע לבין מצב שהוא לא קיבל בכלל.

הודעת קיזוז שאיחרה להגיע, זה לא ב-16. הודעת קיזוז שאיחרה להגיע, זה לא בגלל שהנמען עשה איזו הפרה וכדומה. כאן יש סיכון למי ששולח.

נכון.

אין הודעת קיזוז, אם בדואר זה התעכב.

כאן הנטל על שולח ההודעה לברר שהעניין הגיע.

מי ששולח הודעת קיזוז, פירושו של דבר שהוא כבר התייעץ עם עורך דין שישלח את זה עם שליח.

אחרת לא מכירים את האופציה.

אם לא הגיע בכלל, הסיכון הוא על השולח. עד כאן מבחינת הנטל שאנחנו מטילים על המפר. הגיע באיחור, בעיה של המפר.

זה אפשרי.

בסדר.

סעיף 17, המועד לביצוע הפעולה. כאן היו שלוש חלופות.

החלופה האחרונה מוצאת חן בעיני.

אני מסכים שהשנייה היא לא טובה. מהזמן שנודע, זה באמת גורף מדי ועמום מדי, אבל לגבי מצב שבו אדם מתבקש להודיע על הבחירה, זה הגיוני. המפר יודע שהוא הפר והוא אומר לנפגע שינקוט עמדה, שיודיע לו אם הוא רוצה לבטל או אם הוא רוצה לקיים.

החזרת אותי בחזרה לסעיפים 16 וכל היתר. אתה דרשת ממני לנקוט פעולה וזה לא הגיע. למה אתה צריך את הסעיף הזה? לא נקטתי שום פעולה כי הגעתי או לא הגעתי וכולי. מישהו יתבע את מישהו בבית המשפט. יאמר בית המשפט מכוח פרשנות פשוטה ובלי סעיף לחוק שיפסיקו לבלבל את המוח. עשר שנים ישנת על זכויותיך, לך הביתה.

זה סוג של דוגמה קונקרטית של עיקרון תום הלב.

אכן. עד כמה שאפשר אנחנו רוצים לתת משהו יותר קונקרטי מעיקרון תום הלב. אם מישהו אומר לי שאודיע לו אם אני מבטל או לא ואני אומר שאני לא מוכן לומר לו כלום לאורך זמן, אין תום לב. אנחנו מוכנים להכניס כאן את עיקרון תום הלב ולהסתפק בזה? בסדר.

בעיניי הבעיה המרכזית היא שהחוק קבע תקופות התיישנות, תקופות להגשת תביעות וכן הלאה. נאמר שאתה מודיע לי על ביטול החוזה ואומר לי לנקוט עמדה אבל מה לעשות, אני צריכה ללכת ולהתייעץ עם עורך דין ואני צריכה לראות כמה זה יעלה לי ואם יש לי את המשאבים לכך. החוק נותן לי מספיק זמן לשקול את העניין עד להגשת תביעה. למשל, הודעת קיזוז אני יכולה להגיש הרבה פעמים עם הגשת התביעה ואפילו הודעת ביטול אני יכולה להגיש.

זה לא שייך.

הרי אתה הפרת את החוזה ואתה יכול לומר שעכשיו אחליט אם אני מבטלת או מקיימת. החוק נותן לי מועדים להחליט. למה אני צריכה כאן זמן סביר.

איזה מועד יש לך?

יש לי זמן התיישנות.

זה לא נכון.

מה שאני עושה היום, זה בעצם חסר חשיבות. הרי זה יעבור עוד פעם לדיון בוועדה הזאת ואז חבר הכנסת הרצוג שביקש למחוק את הסעיף הזה, יעמוד על כך שהסעיף יימחק. אני מציע שנמחק אותו כבר עכשיו. למה לנו לדחות את זה?

אני רוצה להזכיר גם למה. אני שוב חוזר לדוגמה של קיזוז. זכות קיזוז ניתן לעשות כשיש חיובים הדדיים אבל מבחינה מסחרית אני רוצה להפעיל את זה רק עוד חצי שנה. מה שהמציעים ראו מול עיניהם זה יותר זכות לביטול חוזה עקב הפרה אבל זה לא מתאים לכל הפעולות המשפטיות. יש למשל בבנק חשבון פיקדון וחשבון הלוואה אבל משיקולים מסחריים הבנק לא רוצה להפעיל קיזוז עכשיו אלא רק בעוד חצי שנה. למה אנחנו קובעים לו לוח זמנים?

בית המשפט אמר לו שהוא יפעיל.

זה לא מתאים לחלק מהדברים.

אפשר למחוק?

כן.

רבותיי, הפרק הזה אושר. תודה רבה.

יש אפשרות אחת והיא לקבוע הוראות מיוחדות לפעולות משפטיות בחלק הכללי. אפשרות אחרת היא – ואולי, ככל שאני רואה את הדיונים, היא יותר מתאימה למשפט הישראלי שלא עשינו בו את כל ההבחנה הזאת כי לקחת את דיני החוזים ולהחיל אותם באופן הכללי יותר על פעולות משפטיות דרך כלל. בזה יש יתרון. לעניות דעתי אז צריך יהיה להסתכל שוב בהצעת החוק, בסעיף 64(ב), שאמרת שהוראות מסוימות יחולו גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה והוראות אחרות גם על חיובים שאינם נוגעים לחוזה. כלומר, הצעת החוק אפילו עשתה הבחנות יותר דקות ויותר ברורות ממה שקיבלנו בסופו של דבר, ואינני יודעת מדוע, בחוק החוזים, בחלק הכללי עצמו.

הפעולה המשפטית, כשמסתכלים עליה באירופה, מצמידים לה בערך שמונים סעיפים ואף אחד מהם לא דומה לאלה שיש לנו.

אנחנו לא באירופה.

נכון, אבל אם אנחנו רוצים פעולה משפטית היה כדאי שיהיו לה הדברים האלה. כלומר, כל נושא הכשרות להתקשר. היעדר כוונה רצינית ותוצאותיה, נאמר לי שאת הכשרות מתכוונים להוציא. אחר כך יהיו הוראות כלליות שנוגעות לחוזים, לגבי הצעה וקיבול וכן הלאה. אחר כך יש הוראות לעניין מועדים. אחר כך הוראות שקשורות בנושאים אלה, אחר כך שליחות ואחר כך הסכמה ואשרור.

אם אני סופרת את הסעיפים, חסר לנו רוב מניינו ובניינו. לעומת כן, יש לנו אוסף שלם של סעיפים שבכלל זכרם לא בא שם. כלומר, אם אנחנו רוצים חלק כללי, הייתי מציעה שנעשה אותו באופן הרבה יותר יסודי, שנבדוק אחד לאחד את כל מה שיש שם ואין אצלנו ונשקול האם ראוי לאמץ או לא או לחילופין ללכת לחוזים ולהחיל על דרך של הסק מהכלל לגבי פעולות משפטיות.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:40.>