PAGE
8
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
19/03/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 679>
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שני, כ"ה באדר התשע"ב (19 במרץ 2012), שעה 13:00

<הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – אשפוז כפוי למי שלוקה בהפרעה נפשית), התשע"ב-2012.>

חברי הוועדה: חיים כץ – היו"ר

עפו אגבאריה
רחל אדטו

ד"ר אריה באואר - מנהל המחלקה לפסיכיאטריה משפטית, משרד הבריאות

עו"ד שרונה עבר-הדני - לשכה משפטית, משרד הבריאות

עו"ד טלי שטיין - ממונה על תחום הבריאות, משרד המשפטים

עו"ד דניאל רז - מנהל תחום ייצוג מאושפזים בכפייה, מחוז ירושלים והדרום, האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

ד"ר איתן גור - נציג איגוד הפסיכיאטריה, מנהל המחלקה להפרעות אכילה, בית חולים שיבא תל השומר, ההסתדרות הרפואית

אילנית אופיר - רכזת ארצית בריאות הנפש, מכבי שירותי בריאות

פרופ' חנן מוניץ - יועץ בבריאות הנפש, שירותי בריאות כללית

בני ניצן - ממונה ברה"ן יהודה דרום, קופת חולים מאוחדת

שרון צ'רקסקי - מנהלת תחום קשרי ממשל, ויצ"ו ישראל

עו"ד ישראל הבר - מיידען, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות

ניסים מועלם
_
מתמחה, נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות

עדית סרגוסטי - רכזת בריאות הנפש, בזכות

הדס כהן - בית שיקומי לנשים צעירות המחלימות מהפרעות אכילה

אלה בלטינסקי - מדריכה, בית שיקומי לנשים צעירות המחלימות מהפרעות אכילה

הדר אביאל - בית שיקומי לנשים צעירות המחלימות מהפרעות אכילה

אנה סליאנין - אמא לחולת אנורקסיה

עו"ד אייל לב-ארי

וילמה מאור

ר.כ. – חבר המתרגמים
<הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון - אשפוז כפוי למי שלוקה בהפרעה נפשית),
התשע"ב-2012>

צהריים טובים. היום יום שני בשבוע, כ"ה באדר, 19 במרס 2012 ואני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הנושא – הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון – אשפוז כפוי למי שלוקה בהפרעה נפשית), תשע"ב-2012, של חברת הכנסת רחל אדטו, הכנה לקריאה ראשונה. בבקשה גברתי.

תודה רבה אדוני יושב הראש. הצעת החוק הזאת באה לטעמי לתקן מצב בלתי נסבל כרגע, כאשר חולים, ואני אדבר בלשון נקבה כי הרוב הן חולות, כאשר בנות שהן חולות אנורקסיה בשלב שנשקפת סכנת חיים אמיתית לחייהן, על פי קריטריונים רפואיים, מדודים, בדוקים מה זה סכנה

BMI 22.

אנחנו כבר מזמן לא בעניין של BMI. פה הן חולות שהולכות למות, חולות נוטות למות, שלא ניתן כיום לאשפז אותן ולתת טיפול מציל חיים. מדובר בסדרי גודל שמקובלים גם על משרד הבריאות בסדר גודל של 30-35 בנות כאלה מדי שנה, על זה החוק אמור לחול. כרגע המצב הזה בא לתקן מצב בחוק, שבו החוק מתיר אשפוז כפוי לחולי נפש. עכשיו, הפרעות אכילה, האנורקסיה מוגדרת כהפרעה נפשית, לא מוגדרת כמחלת נפש, ולכן בתי המשפט אומרים ידינו כבולות, אנחנו לא יכולים לאשפז אותן כי זו הפרעה נפשית וזו לא מחלה. החוק בא לתקן את המצב הזה ובא להוסיף עוד מילה לחוק חולי נפש הקיים כיום, שיתיר גם לכאלה שסובלים מאנורקסיה את האשפוז הכפוי, בתנאי שקיימים קריטריונים שמצביעים על כך שהן חולות שעומדות בפני מוות. החוק הזה נולד מתוך הצרכים האמתיים של הרופאים המטפלים. יושבים פה רופאים מטפלים שביקשו לעזור להם, לעזור להורים ולמשפחות של החולות, לא לראות את הבנות גוועות בבית מצד אחד וידיהם כלות, גם של הרופאים המטפלים וגם של המשפחות.
ולכן, התיקון שלנו בא לומר שאנחנו רוצים את התוספת לחוק לטיפול בחולי נפש, שיאפשר אשפוז לחולות שסובלות מאנורקסיה. יש פה עוד משפט אחד שעליו יש את עיקר הבעיה, וזו השאלה מה עומד מול מה. אם עיקרון קדושת החיים עומד מול הזכות לאוטונומיה. כי אפשר להגיד – זו מחלה שלי, הגוף שלי, אני בגירה, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. יש לזה שתי תשובות, אלף במשפט העברי או בכלל במדינת ישראל, כאשר מעמידים את עיקרון קדושת החיים זה ערך עליון. זה בא לידי ביטוי בחקיקה נוספת, בחוקים אחרים ולכן זה בא לידי ביטוי בחוק זכויות החולה שמתיר טיפול בחולה ללא הסכמה, זה מתיר בחוק שלא תעמוד על דם רעך. כלומר, יש מצבים שקדושת החיים עומדת מול עיקרון האוטונומיה.

הדבר השני, שהוא יותר משמעותי, הוא שהחולות במצבים האלה של חייהן, כאשר הן עומדות בפני מוות, שיקול הדעת שלהם לקוי. הן מסתכלות בראי, מסתכלות על עצמן ואומרות – 'וואו, כמה אני שמנה', כשהיא שוקלת 27 קילו. זאת אומרת, גם היכולת שלה לשפוט מה נכון, מה לא נכון, מה טוב ומה לא טוב, מופרעת. ולכן, אי אפשר להעמיד אותו בתור הזכות לאוטונומיה, שיש לה שיקול דעת, שהיא יכולה להגיד מה טוב לי ומה לא טוב לי.

ולכן, מהטעמים האלה, אני מבקשת לאשר את הצעת החוק.

מאה אחוז. תודה רבה. פרופסור איתן גור ביקש לדבר.

ד"ר איתן גור. אני מנהל המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. קיבלנו הרבה מאד תגובות לכל העניין הזה של תיקון החקיקה, וחשוב לי להבהיר כמה נקודות. קודם כל, החוק עצמו מיועד כדי לעזור לטפל בקצה הקשה של החולות ואין לו שום נגיעה לרוב רובן של החולות. יש בארץ אלפי חולות אנורקטיות, אנחנו מדברים על בין 20 ל-30 חולות בשנה, שלהערכתנו החוק יהיה רלבנטי לגביהן. מדובר בחולות שנמצאות במצב של גסיסה. אלה חולות שלא עומדות על הרגליים, הן מגיעות אלינו למחלקה בשכיבה, הן לא מסוגלות לקום מהמיטה. אין להן שום כוונה למות, זו לא איזו דרך להתאבד. פשוט מאד שיקול הדעת שלהן, השיפוט שלהן, התובנה שלהן היא לקויה לגמרי והן חושבות שהן עדיין שמנות וצריכות לרדת עוד קצת במשקל, כדי להגיע למשקל שבו הן ייראו טוב. לצורך ההמחשה, מדובר בחולות שנראות כמו אנשים שהיו במחנות, ניצולים מהמחנות. זה משהו שאנשים רגילים לא רואים בחיי היום יום. החולות האלה מגיעות אלינו מחוסר ברירה הרבה פעמים, אבל ברגע שהן מתחזקות מעט, הן פשוט קמות והולכות, ובחמש השנים האחרונות יש לי תיעוד של 22 חולות שהיו מאושפזות במחלקה שלי. ברגע שהן התחזקו מעט הן עזבו את המחלקה ומתו תקופה קצרה לאחר מכן מרעב. זה לא שאין דרך לטפל בהן. יש אוכל, אפשר לטפל בהן, אבל הן מתו מרעב, מכיוון שהן הרעיבו את עצמן. רובן מתו בבית, כי המשפחות לא הצליחו לכפות עליהן להגיע לבית החולים.

הנקודה השנייה היא, שהיום יש דרך שכן אפשר לכפות על חולה כזאת להגיע לבית חולים, וזה דרך מינוי אפוטרופוס. אבל בידינו אין כוח להחזיק את החולה בתוך המחלקה, גם אם ההורים שלה או האפוטרופוס שלה החליט שהיא צריכה להיות שם. ולכן החוק הזה גם מחייב את משרד הבריאות להקצות משאבים ולפתוח יחידה ייחודית לטיפול בחולות האלה, שתהיה יחידה סגורה. זאת לא תהיה יחידה סגורה במחלקה פסיכיאטרית סגורה, אלא תהיה יחידה סגורה במחלקה לטיפול בהפרעות אכילה, ולנו יש את המיומנות גם הגופנית שנדרשת לחולות האלה, וגם את המיומנות הנפשית לטפל במחלה שלהן.

אין שום כוונה להחזיק אותן לאורך תקופה ארוכה במצב הזה של אשפוז כפוי, אלא עד שהן יצאו מסכנת חיים. וברגע שייצאו מסכנת חיים, אף אחד לא יפעיל נגדן את החוק, הן יוכלו ללכת הביתה כרצונן, ואם ירדו במשקל שוב ועוד פעם אם יגיעו למצב שמסכן את חייהן, נטפל בהן שוב. אבל אין פה שום כוונה ואף אחד לא טוען גם שהטיפול הזה יגרום להחלמתן המלאה. הוא יציל אותן ממוות.

תודה רבה. אנה סליאנין ביקשת לדבר? אם את לא מבקשת, לא צריך.

אני רוצה לדבר. עלינו ארצה בשנת 1995.

תגידי לפרוטוקול מי את.

אני אמא לחולת אנורקסיה, ויקטוריה סליאנין. היא הייתה בטיפול בבית החולים תל השומר לפני שנה. כשעלינו ארצה בשנת 1995, היא הייתה בת 12, היא הייתה חברותית, עליזה, מלאה שמחת חיים, אהבה ללכת לים ולנסוע לטיולים. היא למדה בבית ספר אליאנס והיא לא הסתדרה עם התלמידים בכיתה. הם כינו אותה – 'שמנה', 'פרה'. גם ברוסיה ילדים אמרו לה – 'שמנה'. היא סבלה מזה מאד. אז היא החליטה שהיא צריכה לרדת במשקל והתחילה לעשות דיאטה. אחרי בית ספר היא התגייסה לצבא ומישהו אמר לה שבצבא כולם עולים במשקל והיא עשתה דיאטה יותר קשה. כתוצאה מזה נפסק המחזור שלה והיא נכנסה לדיכאון. היא לא מבינה שהיא בזוועה. היא אומרת – 'העיקר שאף אחד לא יגיד שאני שמנה', ככה היא אומרת עכשיו, כשהיא נורא רזה.

לפני שנה היא כמעט נפטרה, המשקל שלה היה 27 קילו, 27 קילו על גובה 1.67 מטר. רגליים נפוחות, היא לא הייתה מסוגלת ללכת. אז היא הסכימה להתאשפז והייתה בבית החולים תל השומר חודש וחצי והיא מפחדת עוד פעם, מפחדת פחד מוות לעלות במשקל, אנורקסיה. אז היא אמרה – 'מספיק לי, אני רוצה להשתחרר'. היא השתחררה עם משקל 33 קילו ו-800 גרם. כבר 10 שנים היא לא הולכת לים, לא נוסעת לטיולים, לא יודעת מה קורה בארץ, בעולם. שום דבר לא מעניין אותה.

בבית היא קנתה מאזניים אלקטרוניים והיא שוקלת פרוסות לחם, ככה היא אוכלת. היא לא אוכלת בשר ודגים בכלל. לא ירקות, לא פרות, לא מרק ולא שמנת, חמאה. נורא. למעשה היא גוססת. בדיקות הדם שלה רעות. המוגלובין נמוך, יש בעיות עם הכליות, יש ורידים על הרגליים, היא לא מסוגלת לשתות כוס מים. היא חיה בלי טלוויזיה ותנור, כי מבחינתה אין צורך בתנור וטלוויזיה. זהו.

תודה רבה. רצה לדבר עורך הדין דניאל רז ממשרד המשפטים.

כן, עורך דין דניאל רז, אני באגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, ואני מנהל את נושא תחום ייצוג המאושפזים בכפייה במחוז ירושלים והדרום.

אני קראתי את הצעת החוק של חברת הכנסת ד"ר רחל אדטו. קודם כל אני מצטרף מילה במילה לדברים שנאמרו על ידי ד"ר גור. ראשית, קודם כל יש פתרונות משפטיים היום למצב הנתון, שבתי המשפט באמת מממנים אפוטרופוסים בלא מעט מקרים, שזה הפתרון שכרגע שבתי המשפט, בגלל הבעיה שהצבעת עליה, של ההגדרה של אנורקסיה, אז בתי המשפט בעצם משתמשים בסמכות שלהם למנות אפוטרופוס, ואותו אפוטרופוס רשאי במינוי ספציפי, לאשפז את אותה גברת בדרך כלל, בבית חולים פסיכיאטרי, ולא דרך חוק לטיפול בחולי נפש.

אלא מה היא? אני בהחלט חושב שהצעת החוק היא בהחלט ראויה. הבעיה שלי, וד"ר גור הצביע עליה בצורה מפורשת. ברגע שהצעת החוק, אם תעבור, המסגרות היום שיש לאותן חולות אנורקסיה הן ממש מספר מועט של מסגרות. אנחנו מדברים למעל גיל 18, מדובר לכל היותר, אם אני לא טועה, ותתקן אותי ד"ר גור, על שתי מסגרות היום בתל השומר ובבית החולים הדסה. עכשיו, לאשפז מישהי שסובלת מאנורקסיה בבית חולים פסיכיאטרי, במחלקה אחרת, זה בעייתי מאד, זה יכול לגרום לה נזק של ממש, כי לא תמיד יש למחלקות הפסיכיאטריות בבתי חולים אחרים את הכלים לטפל בהן. וברגע שאנחנו נעביר את הצעת החוק הזאת, אז יכול להיות מצב שבאמת - יותר יאושפזו - אבל מצד שני לא יהיו לנו מסגרות.

לא יכול להיות מצב אחר.

סליחה?

יש את הצעת החוק ויתחילו להילחץ – יביאו תקציב.

אני כולי תקווה שזה המצב. אני בהחלט חושב שהצעת החוק ראויה, אני רק אומר, הפחד שלי שאותן אנורקטיות, אם עכשיו זה יעבור, יגיעו למחלקות. במחוז שלי יש לנו תיקים של אנורקטיות שאין להן מסגרות טיפול לא בהדסה ולא בתל השומר.

תגיד לי, שמעת את האמא הזאת שדיברה?

שמעתי, בהחלט שמעתי.

מה זה משנה המסגרת? יש לה חי-מת שם.

המסגרת שדיברה האמא זו מסגרת של בית החולים תל השומר. לבית החולים תל השומר יש את הייחודיות בטיפול בזה.

זה בבית.

אני רוצה לתקן משהו. החולות שאנחנו מדברים עליהן הן חולות שמצבן הגופני הוא כזה שהן לא יכולות להיות בבית חולים פסיכיאטרי. הן חייבות להיות בבית חולים כללי, במחלקה לטיפול נמרץ. כל חולה כזאת מחוברת למוניטור, היא צריכה אמצעי חימום, היא צריכה חמצן. היא לא יכולה להיות במחלקה סגורה. ולכן לא תהיה ברירה למשרד הבריאות, אלא לתקצב פתיחת יחידה כזאת.

מאה אחוז, תודה רבה.

יש בבית חולים הדסה - - -

סליחה, סליחה. כן, אדוני.

חנן מוניץ מקופת חולים כללית. אני חושב שהחוק הזה מאד ראוי, והוא בא לענות על בעיה קשה. בכלל כל ההגדרה של מה זה מחלה נפשית זו בעיה שיום אחד יצטרכו לפתור אותה. אני, עם כל השנים שאני בפסיכיאטריה, עדיין לא למדתי מה זה.

לגבי הדיון כאן, אני רואה גם לקונה אחת, היות שכמה שאני מכיר את החוק לחולי נפש, הרשות לאשפז בעל כורחו היא בבית חולים פסיכיאטרי, או מחלקה פסיכיאטרית שאיננה בבית חולים ככלי. אז אני - - -

כן, אבל אתה יודע, כשיש רק חוק אז עובדים לפי החוק.

לא, לא, החוק הזה לא מאפשר. אני דווקא בתמיכה עם החוק. אני אומר, צריך להוסיף שם משהו נוסף שיהיה ברור שהמחלקה להפרעות אכילה תהיה חלק מזה. זה דבר הכי חשוב שיש.

אוקי. הדר אביאל ביקשה לדבר, בבקשה.

אני בחרתי לכתוב, כי חשבתי שאולי אני אתרגש וזו הזדמנות חד פעמית להיות כאן. אני רק מבקשת שלא יפריעו לי באמצע, ואם יהיו שאלות בסוף, אני אשמח ויותר מאשמח לענות.

אני הדר, בת 22, לשעבר חולה בהפרעת אכילה. אשפזתי את עצמי במחלקה של ד"ר גור בתל השומר, אני גם בוגרת של הבית השיקומי בהוד השרון, אותו מנהלת שרית. היום אני משתתפת בתכנית של דיור מוגן, המיועדת נקודתית למחלימות מהפרעות אכילה. כאשר שמעתי על החוק הזה בפעם הראשונה, הוא לחץ לי על נקודות לא נעימות. אני חייבת להודות שרוב הזמן הייתי אמביוולנטית לגביו, אך בשורה התחתונה, לאחר שירות ועימותים ואימותים עם עצמי, אני בעדו. בעדו, אם לוקחים בחשבון את קשת השלכותיו. אסביר את עצמי.

אומרים שהחוק הזה מהווה אנטגוניזם לחופש הביטוי. בעיני חופש הבחירה נלקח מהבחורה החולה כבר הרבה לפני ששמנו לב. אין כלא גדול מכלא של הפרעת אכילה. כלא של אשמה בלתי פוסקת. כלא שהורג מבפנים ומבחוץ. בכלא הזה הבחירה בבריאות, בחיים, היא כמעט בלתי אפשרית ואת הכמעט הזה, בעיני החוק צריך לקחת לידיים.
אתן את עצמי כדוגמא בכדי להבהיר את כוונתי. זוכרת את עצמי בכל לילה נשאבת יותר ויותר למחלה. ככל שעבר הזמן אני נחלשתי והמחלה גברה. לא רק שהיא גברה, היא גם הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממי שאני, מהזהות שלי, מהגאווה שלי. כמו וירוס שנכנס למוח ומשעבד אותו לצרכיו שלו. כך הייתי עבד למחלה, ואף פעם לא עבד מספיק טוב. זה היה מקום בו השליטה הגדולה שחשבתי שרכשתי, התגלתה כאיבוד שליטה על כל החלטה שהיא בחיי. המחלה אומרת לעשות צעדה. המחלה אומרת להתחיל לרוץ, המחלה אומרת לאכול מלפפון כי יש בו פחות קלוריות מעגבנייה. המחלה אומרת לאכול חסה, כי יש בה פחות קלוריות ממלפפון. ככל שעובר הזמן הקולות החולים הלכו וגברו ושמעתי את עצמי פחות ופחות. לא היה מקום, תרתי משמע, להדר שאני היום, הדר שהכירו לפני כן חברים ומשפחה.

אני, שהייתי במדרון התלול, ממוגנטת למטה, זוכרת כמה קשה היה לי לעצור. אני זוכרת את תחושת חוסר האונים, את אי היכולת לבחור לעזור לעצמי, להיעזר. גם אם היה בי חלק שרצה לעצור את כדור השלג הזה, תחושת האשמה שמא אבגוד במחלה, האפילה עליו. הייתי חייבת שייקחו לי את המושכות מהידיים, או ליתר דיוק – שיחזירו לי את המושכות לידיים – כי המושכות כבר זמן רב היו בידיה של המחלה.

הנקודה אותה כל כך חשוב לי להבהיר היא שאשפוז בכפייה הוא לא לקחת חופש לבן אדם, הוא להחזיר לו את החופש שנלקח מזמן. אני מבהירה כי לא מדובר בחוסר שפיות. אלה לא קולות חיצוניים שמדברים אליך, אלה קולות פנימיים שמשתלטים על כל מחשבה הגיונית, תוך אלימות והלקאה עצמית.

אם כן, אני בעד החוק. ובכל זאת, אני מנצלת את המעמד כדי לשים על השולחן גם את הבעייתיות והמורכבות שהרגשתי בדבר. במופרעות אכילה התחרותיות היא אחד מחוקי המשחק. מי שיותר רזה, יותר חולה, או במילים מזעזעות – יותר קרובה למוות – היא המנצחת. כשאני החלטתי שלא בכפייה להתאשפז, הייתי כמו בובת אצבע שמסוגלת לחשוב ולהגיד רק דבר אחד – 'אני לא רזה מספיק', 'אני לא ראויה להיות פה'. העובדה שלצדי הייתה מאושפזת אחת שלא מרצון, גרמה לי להרגיש אשמה ואף חרטה על כך שאני זאת שבחרתי לעצמי להחלים. היא בזמנו ניצחה בתחרות, היא הייתה חולה יותר, רזה יותר, היא לא נכנעה. אני מוסיפה את הנקודה הנ"ל, למרות שאני בעד החוק, כי חשוב לקחת אותה בחשבון.
החוק יכול להציל חיים ויחד עם זאת, הוא עלול לפגוע. להוות גורם לקנאה, להוות סימון מטרה חדשה, שיא חדש לשבור. יש לחשוב טוב על הדינמיקה בין המאושפז הכפוי למאושפז מרצון.

נקודה נוספת ומסוכנת לא פחות, קשורה למאושפז הכפוי עצמו. יש לחשוב איך המאושפז הכפוי לא נכנס ללופ, שבו הוא מחוסר כל שריר נפשי המאפשר לו זמן הבראה, שלא מכפייה. אני חוששת שהמאושפז הכפוי יקבל את התואר כתואר של כבוד- 'אני מספיק חולה כדי שהחוק ייקח עלי אחריות'. התואר של המחלה, כמו הרבה תארים אחרים בחיים, צועד לפניך ובגדול. אני חוששת שאת התואר הזה יהיה קשה מדי לשחרר, אם לא בכפייה אז בכלל לא, כי הורגלתי שלוקחים עלי אחריות.

שורה תחתונה. אני לחלוטין בעד החוק, אך ורק אם מבינים את ההשלכות שלו על כלל אוכלוסיית החולים ועל החולה עצמו. זה הוא חוק שיכול להציל חיים, לתת הזדמנות שאבדה, לבחור אחרת. להחזיר את חופש הבחירה למי שאיבד אותו מזמן ולהוריד את אחוזי המוות מהמחלה. יש לקחת בחשבון שמדובר במחלה בה תחרותיות היא סימפטום. זה משחק באש ויש לשחק בו בזהירות יתרה, תוך הבנה עמוקה של כל הסיכונים שבדבר. לא מדובר כאן בחוק יבש, יש פה טריקיות. טוב יעשה המחוקק אם ישתמש בכל הידע הרפואי והמקצועי כדי להחליט איך להשתמש בחוק ואיך לממש אותו. תודה.

תודה רבה. אנחנו נעבור להקראה.

הצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מספר ___) (החלת הוראות על מי שלוקה באנורקסיה נרבוזה), התשע"ב-2012.
תיקון מספר 6

1. בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 6(א)(1) במקום "וכתוצאה ממחלתו" יבוא "או סובל מאנורקסיה נרבוזה וכתוצאה מכך".
תיקון מספר 7

2. בסעיף 7(1) לחוק העיקרי, במקום "וכתוצאה ממחלתו, יבוא "או סובל מאנורקסיה נרבוזה וכתוצאה מכך".

מי בעד ירים את ידו. תודה רבה.
הצבעה

בעד – פה אחד

שני חברי הכנסת שנמצאים פה מאשרים את החוק כהכנה לקריאה ראשונה, וזה יעלה במליאה כנראה כבר אחרי הפגרה. תודה רבה.

רק עוד תוספת לגבי העלות התקציבית. יש הערכת עלות שהתקבלה מחברת הכנסת אדטו, של כשני מיליון.

בסדר, אז אין עלות תקציבית.

נכון, אבל צריך לציין את זה בדברי ההסבר. שני מיליון הוצאה חד פעמית, 2.5 מיליון שוטף.

מאה אחוז. אנחנו מקווים שזה יעבור גם במליאה, לפחות בקריאה הראשונה ואז נביא את זה להכנה לקריאה שנייה ושלישית.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:25.>