PAGE
4
הוועדה לקידום מעמד האישה
06/03/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 134>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, י"ב באדר התשע"ב (06 במרץ 2012), שעה 11:00

<ביזוי נשים בפרסום ובתקשורת>

יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין

>
ציפי חוטובלי – היו"ר

רחל אדטו

דניאל בן-סימון

אורית זוארץ

חנין זועבי

שלמה מולה

מרינה סולודקין
נחמן שי

>
גילה גמליאל - סגנית שר במשרד ראש הממשלה

עליזה לביא - אוניברסיטת בר אילן

ענת פירסט - אקדמיה

טובה בן דב - הנהלת ויצ"ו

הלנה גלזר - הנהלת ויצ"ו


עטרה זכאי - הנהלת ויצ"ו

גילה כהן - הנהלת ויצ"ו

רבקה לזובסקי - הנהלת ויצ"ו

יוכי פלר - הנהלת ויצ"ו

גילה אושרת - יו"ר האגף למעמד האשה, ויצ"ו

שרית ארבל - מנהלת האגף למעמד האשה, ויצ"ו

מריאל הוברמן - מנהלת האגף לרווחת המשפחה, ויצ"ו

טינה סוויד - סגנית יו"ר אגף ההדרכה, ויצ"ו

נורית קאופמן - אחראית על תחום אלימות במשפחה, ויצ"ו

שרון צ'רקסקי - מנהלת תחום קשרי ממשל, ויצ"ו ישראל

חנה האס - יו"ר האגף למעמד האשה, ירושלים, ויצ"ו

מילי אברהמי - ויצ"ו

מורן אהרוני - ויצ"ו

יעל אהרוני - ויצ"ו

אלה אהרוני - ויצ"ו

מיה אוחנה - ויצ"ו

לאה אחי מרים - ויצ"ו

קלודין אלימלך - ויצ"ו

לבבי אלישבע - ויצ"ו

חיה אשרי - ויצ"ו

סימה בורקובסקי - ויצ"ו

אתי בורקין - ויצ"ו

קסה בייסין - ויצ"ו

עליזה בן יצחק - ויצ"ו

מרים בנימין - ויצ"ו

ציפי ברששת - ויצ"ו

מזל גביאן - ויצ"ו

ברוריה גבע - ויצ"ו

אילנה גברון - ויצ"ו

רחל גבריאל - ויצ"ו

ארנה גולדנברג - ויצ"ו

ענת גולני - ויצ"ו

גיטה גופר - ויצ"ו

עירית גזית - ויצ"ו

מירלה גל - ויצ"ו

סגל גניה - ויצ"ו

דוריס דגול - ויצ"ו

לאה דולברג - ויצ"ו

כרמל דקל - ויצ"ו

מדי הופמן - ויצ"ו

עדי הלל - ויצ"ו

ורדה הלל - ויצ"ו

הילה הלל סמדג'ה - ויצ"ו

מיכל הלפרט - ויצ"ו

מלי הראל - ויצ"ו

מיטל וולף - ויצ"ו

רעיה ויס - ויצ"ו

לורה ורטון - ויצ"ו

עדנה זיידמן - ויצ"ו

אביבה זמיר - ויצ"ו

ארלט זנדבנק - ויצ"ו

לאה חזוט - ויצ"ו

שרה חיאק - ויצ"ו

בלה חיון - ויצ"ו

תמי חיון - ויצ"ו

סיבל יוסף - ויצ"ו

שירה יס - ויצ"ו

רחל יפרח - ויצ"ו

חנה כהן - ויצ"ו

אורית לבל - ויצ"ו

חוה לוי - ויצ"ו

שרה לוקס - ויצ"ו

אריאלה מאירי - ויצ"ו

טל מגל - ויצ"ו

טרזה מיקולינסר - ויצ"ו

עמר מירב - ויצ"ו

לאה מנדלוביץ - ויצ"ו

ענת נאור - ויצ"ו

סיגל נוימן - ויצ"ו

אבני נורית - ויצ"ו

נאוה נחמיאס - ויצ"ו

גלית נעמן - ויצ"ו

נילי נפחא - ויצ"ו

ורד נץ - ויצ"ו

אתי סוסינסקי - ויצ"ו

לאה סורקין - ויצ"ו

יעל סנדלר - ויצ"ו

פנינה עוזרי - ויצ"ו

פנינה עומר - ויצ"ו

עפרה ענבר - ויצ"ו

שולה פורתי - ויצ"ו

נילי פלר - ויצ"ו

ורדה צבי - ויצ"ו

יעל צור - ויצ"ו

עדנה צ'רקסקי - ויצ"ו

חיה קובץ' - ויצ"ו

אילנה קוורטין - ויצ"ו

רחל קורלנסקי - ויצ"ו

רבקה קלדס - ויצ"ו

ליאת קליין - ויצ"ו

רוזיטה קריסטל - ויצ"ו

ציפי רוט - ויצ"ו

פרנק רחל - ויצ"ו

עידן רינג - הסברה, ויצ"ו

סיגל רצין - ויצ"ו

יהודית שוסהיים - ויצ"ו

יפה שחרור - ויצ"ו

דורית שטפלר - ויצ"ו

מלכה שלו - ויצ"ו

רבקה שמיאן - ויצ"ו

נינה שפירא - ויצ"ו

דינה שקד - ויצ"ו

פרידה שרון - ויצ"ו

ציונה תמיר - ויצ"ו

דוד תקוה - ויצ"ו

אפרת אורן - מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית

טניה קוסקין - מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית

גלית דשא - מנכ"לית, שדולת הנשים בישראל

אורי איילון - מנכ"ל תנועת ירושלמים, תנועת ירושלמים

מרב מיכאלי - עיתונאית, תקשורת

יוסי אליאס - אבוט-המאירי הפקות

דני נטלר - פרסומאי, חברת הפרסום גליקמן- נטלר- סמסונוב,

אורנה בן דור - במאית קולנוע וטלוויזיה- יוצרת תוכנית הריאליטי מעושרות, תקשורת

לאה שנירר - משתתפת תוכנית ריאליטי "מעושרות"

ענת סרגוסטי - עיתונאית ומנכל"ית עמותת אג'נדה, עיתונות ותקשורת

אורנה אדלברג כשר - לשכת העיתונות הממשלתית

גוסון ח'טיב



מינא חמוד



שירה מרגלית - שותפה בסלונה, מגזין אינטרנטי לנשים

לודמילה תיכון

דלית אזולאי

יפה קרינצה
<ביזוי נשים בפרסום ובתקשורת>

בוקר טוב לכולן. יום האישה הבין-לאומי מצוין בכנסת, כמדי שנה. אני שמחה לארח כאן את ארגון ויצ"ו, שבמשך שנים ארוכות נאבק בסוגיה של ייצוג נשים בתרבות, במדיה. למעשה ארגון ויצ"ו הולך יד ביד עם הוועדה לקידום מעמד האישה בסוגיה החשובה הזאת.
מכבד אותנו כאן בנוכחותו יושב-ראש הכנסת, והוא יישא את דברי הפתיחה ליום החשוב הזה. אדוני היושב ראש, בבקשה.

גברתי, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברי הכנסת – חברת הכנסת סולודקין, חברת הכנסת חנין זועבי, חבר הכנסת נחמן שי – יושבת-ראש ויצ"ו גילה אושרת, נשיאת ויצ"ו העולמית טובה בן-דב, כל האורחים והאורחות המכובדים אשר נמצאים כאן וכן מורותיי יקירותיי, מוריי ורבותי, מכובדי כולם, ביום ציון האישה הבין-לאומי אני מבקש לומר מספר דברים, גם ברמה העולמית וגם ברמה הירושלמית הנקודתית, במבט לאחור ל-200 שנה ועשייתן של הנשים במערכת של היישוב בראשית דרכו בעת החדשה.
אחת הפילוסופיות החשובות בנות זממנו, ג'וליה קריסטבה, אמרה פעם שמעורבות נשית אמיתית בכל שטח חברתי תתרחש רק כאשר אימהות מחד ויצירה נשית מאידך ישתלבו בצורה טובה יותר - אם אני הייתי אומר, היה בכך איזשהו איזושהי פטרוניזם, אבל היא אומרת זאת ברמה הפילוסופית. קריסטבה שייכת לדור של הוגות, שיש כאלו שיגדירו אותן כאנטי פמיניסטיות או כפמיניזם חדש. אני מעדיף שלא להיכנס לוויכוח או לשייך את קריסטבה לאנטי פמיניזם או לפמיניזם חדש, מהסיבה הפשוטה בתכלית שאני לא יכול לתרום לנושא זה מניסיוני האישי. אבל אני רוצה לצאת מנקודת המוצא הזו כדי לספר לכם סיפור אישי, משפחתי, ירושלמי.
אחת הבעיות שמאירות עליהן ההוגות של הפמיניזם החדש קשורה למרד המצופה מהאישה המודרנית וגם לחוסר ההמשכיות שלה. מצופה מהאישה המודרנית להיות אחרת, להיות שונה – למרוד. ולא היא, לא תמיד צריך למרוד. גם בדורות שעברו נשים יצרו וקידמו את עצמן, את עם ישראל ואת החברה בישראל תוך שיתוף פעולה של נשים יהודיות וערביות בארץ ישראל תחת המנדט, ואפילו שנים רבות תחחת השלטון העותומני. נשים שיכולות לשמש אימהות רוחניות והשראה תרבותית לנשות דורנו, אילו רק היו מכירים אותן ויודעים על פועלן. אני בטוח שכל אחד ואחת מכם יכול לספר סיפור דומה לסיפור שאספר, על אימהות שייסדו בתים, הקימו מפעלי חיים, אך כדברי המשוררת: רק על עצמי לספר ידעתי.
בשלהי המאה ה-19 מצבן הבריאותי של יהודי ירושלים היה קשה ביותר. קשים במיוחד היו חייהן של הנשים. נישואים ולידה בגיל צעיר, שיעור תמותת תינוקות גבוה - סבתי מתה בשעת לידתה את אבי - חוסר תזונה מתאימה, מחלות ועוני פגעו קשות בבריאות הנשים. עד מלחמת העולם הראשונה, 1914, בירושלים נשים ילדו בביתן, ולא כטרנד אופנתי כפי שקורה היום באחדים ממחוזותינו. המיילדות לא עברו כל הסמכה אלא היו לרוב שכנות, שנקראו "שכנות בעלות ניסיון". דוד ילין, המורה המהולל ומחייה השפה העברית יחד עם בן-יהודה, כתב אז: אישה עזובה כי תזקן ופרנסה אין לה, והיתה למיילדת. הקושי לאישה היה רב – תופעות של דיכאון אחרי לידה, זיהומים וקשיים אחרים לא טופלו. למערכה התגייסה אישה מופלאה בשם חיה ציפה פינס, אשתו של יחיאל מיכל פינס, העיתונאי הידוע והמפורסם, ובתה איטה ילין, שאביה הקים לימים את בית-ספר דוד ילין, שבו החיו את השפה העברית גם אנשי היישוב הישן, גם אותם אלה הנקראים אורתודוכסים לעילא ולעילא.
שתיהן - חיה ציפה ואיטה ילין – היו נשים שחיו על הגבול בין היישוב החדש ליישוב הישן. הן הקימו אגודה שנקרה "אגודת עזרת נשים", ארגון של נשים שנועד לעזור לנשים. במגילת היסוד של הארגון כך כתבו ביידיש, ואני מצטט בתרגום לעברית: שלוש סגולות העניק השם יתברך לעמו ישראל, ואלו הן: תורה – לימוד, עבודה – תפילה, וגמילות חסדים. אנו, הנשים, פטורות לגמרי מלימוד התורה ואף מחצית חובת התפילה אנחנו פטורות ממנה. לעומת זאת, הרינו מחויבות לגמילות חסדים בדיוק כגברים ואפשר שאפילו יותר מהם, שהרי זו חובתנו היחידה. לפיכך, החלטנו לייסד חברה כאן בירושלים בשם "עזרת נשים", שם אשר מציין מצד אחד את הנשים העוזרות ומצד שני את הנשים הנעזרות. כך הן כתבו במגילת היסוד.

אגודת "עזרת נשים" היתה האגודה הראשונה לטפל בחולי רוח סיעודיים בירושלים, נשים וגברים, אך הן ראו את עיקר יכולתן בעזרה לנשים. הן גם ראו בנשים את כוח העזר החשוב ביותר לקידומן של נשים. את הביטוי "עזרת נשים" הן הבינו לא כביטוי לגנאי אלא דרשו אותו לכף זכות – יכולתן של נשים לעזור לנשים הצריכות עזרה.
בתחילה קיבלה קבוצת נשים אלו אחריות להקדש, בית מחסה עלוב, לחולים בתוככי חומות ירושלים. אך עם הזמן התרבו הצרכים ובשנת תרנ"ו הן הצטרפו לפורצי חומות ירושלים והצליחו למצוא בית עם חצר כמשכן של קבע לבית-החולים "עזרת נשים", שהיה בכניסה לעיר ירושלים, איפה שנמצא היום הבניין של "בזק". אבי מורי, שגדל אצל איטה ילין מהטעם שאמו נפטרה בלידתו, מעלה בזיכרונותיו את סוד ההצלחה של מוסד "עזרת נשים", וכך הוא כותב: "זכורה לי חיה ציפה" – כמובן, פינס – "הרבה פעמים כשהיא עומדת במטבח בעליית בית מגוריה בשכונת בית יעקב" – זה על יד רוממה – "ועיניה פונות לדירת "עזרת נשים" מול חלון המטבח, שם למטה, ליד בית-הכנסת של השכונה. לא אחת ראיתיה טסה אצה אל דירת המוסד כבזמן אימה לפניה". היה המוסד בראשית, בימי הבת, בדירת חצר רחבת ידיים, צעדים מספר מבית איטה ילין, על גבול שכונת מזכרת משה, היא מחנה יהודה היום. "כאימה בשעתה, כן היתה גם איטה ילין עשרות פעמים ביום אצה רצה מביתה אל חצר בית-החולים". כך סיפר אבי מורי.

אני יכול להפליג בסיפורים על בית-החולים "עזרת נשים" ועל התפתחותו לידי בית-החולים הפסיכיאטרי המרכזי בירושלים,, היום על שם שרה הרצוג, אשת הרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל, אחרי הרב קוק. אך מטרתי היא לא בית-החולים הזה כי אם מקימותיו. ביום האישה הבין-לאומי הנשים הללו הן הגיבורות הנשיות שלי, הן הנשים אותן אני מעלה על נס, ולא בגלל הקרבה המשפחתית אלא בגלל העשייה הנשית והלאומית שלהן עוד לפני 150 שנה. האם חיה ציפה ואיטה ילין היו פמיניסטיות? סביר להניח שלא. אני גם מעריך שרבים מבנות דורנו היו אומרות לא, אבל חיה ציפה ואיטה ילין ודאי זיהו את מה שקריסטבה ניסתה להגדיר, את הקשר המיוחד בין אימהות, נשיות ויצירה, את כוח ההעצמה הנשי, את היכולת של האישה לעזור לחברתה ולחברה בכלל, את הצורך לעשות ולא רק לדבר.
אבל לא רק הן. אני רואה בחברות הכנסת של היום - גברתי היושבת-ראש, גבירותיי חברות הכנסת סולודקין וזועבי, וברשותכם חבר הכנסת נחמן שי וחבר הכנסת בן-סימון - את ההמשכיות ואת הממשיכות. חברות הכנסת של היום, כן תרבינה. היום אנחנו בכנסת שיש בה 24 נשים. בנושאים מגדריים ולאומיים גם יחד הוועדה זו, במסגרתה אנחנו מציינים היום את יום האישה הבין-לאומי, היא ועדה של נשים וגם גברים. זכה שר החינוך דהיום, גדעון סער, בהמלצתי, להיות יושב-ראש הוועדה, כי אמרתי שהוועדה לקידום מעמד האישה היא לא רק חובתה של האישה, היא בעיקר חובתם של הגברים אשר קיפחו אותן במשך שנים רבות. היום חברות הכנסת הן "עזרת הנשים" במובן הכי חיובי שיכול להיות לביטוי זה.
דווקא בשנה שבה שמענו הרבה על הדרת נשים נזכור את העשייה הנשית כאן, בכנסת ישראל, את החוקים החשובים וההכרחיים שעוזרים לנשים כנשים, לנשים כאימהות, לילדות צעירות ולנשים קשישות, את המעבר המנותב מכנסת ישראל נגד הטרדה מינית ואלימות בתוך המשפחה, את הדאגה ליולדות ולעובדות. ביום חגיגי זה שומה עלינו לזכור שאין צורך למרוד כדי להיות אישה מודעת. צריך לזכור ולהזכיר שיש לנו היסטוריה מפוארת של עשייה נשית, שצריך לחנך עליה וללמד עליה מתוך כבוד וגאווה רבה.

ברכותי לכל הנוכחים ליום האישה הבין-לאומי, אותו גם נציין היום אחר הצהריים, גברתי סגנית השר, גברתי חברת הכנסת אדטו יחד עם כל הנוכחים כאן לפני כן, במליאת הכנסת, עם פתיחת הישיבה. תודה רבה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מאוד מעריכה את זה שהגעת ואמרת את הדברים האלה. נשארים אתנו וממשיכים לסגנית השר חברת הכנסת גילה גמליאל. היא בעצם נציגת הממשלה בנושא של עיסוק במעמד האישה. גם היא בעבר שימשה בתפקיד יושבת-ראש הוועדה. אודה לך שתאמרי דברי ברכה.

בוקר טוב לכולן. עדיין אנחנו מציינות את יום האישה עם רוב נשים, הייתי שמחה לראות כאן יותר גברים. אני מברכת בראשו ובראשונה את יושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, שהוא תמיד, בכל נושא שקשור לקידום נשים, העצמתן, לגבי החוקים וקידומם במידת הצורך, אם צריך פטור מחובת הנחה, אתה תמיד שם עבור כולן, ועל כך באמת אברך אותך. חברת הכנסת ציפי חוטובלי, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, יושבת-ראש הוועדה לשעבר, מרינה סולודקין, חברות כנסת, חברי כנסת, ראיתי כאן את מרב מיכאלי – היה לך מאמר מעניין שקראתי היום – נציגות ויצ"ו מהארץ ומהעולם וכולכן, כל מי שהגיעה לכאן היום.
היום שנציין אותו היום בוועדה הוא יחד עם ויצ"ו, וחייבים להזכיר את מיכל מודעי, זיכרונה לברכה, שמבחינתי מהווה סמל ומודל לנשים בהיבט של כל התפקידים שעשתה בכל שנות חייה, בהתנדבות שלה לאורך כל השנים, כמי שפעלה רבות בנושא של קידום והעצמת נשים. כולנו נרכין ראש על פטירתה, זו אבדה כבדה. היא היתה כלת פרס ראש הממשלה לפעילות התנדבותית ויקירת תל-אביב על התרומה שלה למען העיר, מה שמראה על עשייתה הרבה. הרגשתי צורך לפתוח את הדברים בכמה מילים לזכרה. יהי זכרה ברוך.
אני חושבת שראוי לפרוש במה התקדמנו מהשנה הקודמת. השנה הצלחנו לקדם מספר דבר שהצגנו כדברים שיהיו על הפרק, כמו חופשת לידה לסטודנטיות, דברים שצריכים להיות כל כך ברורים ומובנים מאליהם, ובשעה טובה העברנו את זה כחוק במדינת ישראל. היפה בחוק הזה, מלבד שהוא נותן את ההקלות על מנת שנשים תוכלנה לשלב רכישת השכלה וקריירה במקביל להיותן נשים שמקימות משפחה, יש כאן חשיבות לגברים, הסטודנטים, שגם הם מקבלים את ההקלות, מתוך ראייה של הורות שוויונית. זה קיבל ביטוי בהליך החקיקה ובשעה טובה זה עבר, גם המועצה הגישה את כל הכללים שהיו אמורים להנחות בכל רחבי הארץ. לצערי, אני עדיין מקבלת פניות של אטימות מסוימת מדי פעם, אבל ברגע שיש חוקים אז קל יותר לפתור את הבעיות הפרטניות. זה עניין מבורך.

נושא נוסף שהעלינו בשנה האחרונה זה שילוב של נשים במוסדות האקדמיים - תקרת הזכוכית נגד נשים להיות פרופסור. הנתונים שהצגנו הם שבמדינת ישראל פחות מ-20% מהפרופסורים הם נשים, לעומת תארים ראשון, שני ושלישי ששם יש רוב מוחלט לנשים. בדיקה ומחקר שקידמתי והובלתי הראה שהדרישה לעזוב את הארץ למשך שנה תמימה כדי לבצע פוסט-דוקטורט מהווה חסם מאוד משמעותי נגד נשים שמונע מהן לקבל פרופסורה בהמשך. לשמחתי, בעקבות זה קמה ועדה מטעם המועצה להשכלה גבוהה שדנה, בראשות פרופסור כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, שהיא עצמה מהווה מודל להצלחה באקדמיה. הוועדה שקמה בראשותה הגישה את המסקנות, בהתחלה מסקנות הביניים ולאחרונה את המסקנות הסופיות. אני רואה בזה פריצת דרך עבור נשים שיוכלו להשתלב במוסדות האקדמיים בתפקידי מפתח ותפקידים בכירים. אני מאמינה שזה ייתן את המענה בעניין הזה.

נושא נוסף – כמו שאני רואה את יום האישה הבין-לאומי, אנחנו צריכות לראות את היעדים שאנחנו רוצות לשאוף אליהם מבחינת קידום והעצמת נשים – הוא נושא מאוד כאוב, שיקבל ביטוי בהחלטת הממשלה שנקדם ביום ראשון, זה לבחון כיצד ניתן לשלב כמה שיותר נשים במערכת הפוליטית. ההחלטה תדבר על המערכת המוניציפאלית בתור התחלה. במערכת המוניציפלית במדינת ישראל יש שש בלבד נשים שהן ראשי רשויות, מתוך 255 רשויות, זה מתחת ל-3%. זה נתון שזועק לשמיים. יש בסך הכול 12% נשים שמכהנות כחברות מועצות ערים, מועצות אזוריות, ועל כן ראיתי לנכון להרים את זה כפרויקט הבא.
שלום ליושבת-ראש מרצ. יש לנו אישה שעומדת בראש מפלגה.

יש שלוש נשים כאלה.

אנחנו יודעות שיש שלוש נשים. אני מברכת את זאת שהגיעה לכאן. בירכנו אותך בשנה שעברה שתחזרי לכנסת, אז חזרת בסערה. בהצלחה.

בהיבט של המערכת המוניציפאלית אנחנו רוצות לראות כמה שיותר נשים. זו הזדמנות לפנות לכלל הנשים שרואות את עצמן מועמדות לתפקידים בתור חברות מועצות ערים ומועצות אזוריות גם להתמודד, ומי שלא רואה את עצמה מתמודדת באופן אישי, להסתכל מסביבה ולבחון מי היא רואה כן ולפרגן, לקדם ולעודד כמה שיותר נשים להשתלב במערכות האלה. המערכת המוניציפלית נוגעת בכל תחומי הפרט בחברה, ועל כן יש חשיבות עליונה שנשים תיקחנה חלק בכך ועל כן זה היעד הבא.
אני שמחה גם על כך שהצלחנו לקדם, אחרי שנים שניסו לקדם, את העלאת גיל הנישואים מגיל 17 לגיל 18. זה לא העניין של 17 או 18 כמו האיסור של מדינת ישראל לחתן קטינים וקטינות, לא לתת תוקף משפטי לכך שקטינים וקטינות במדינת ישראל יינשאו. אני חושבת שזה הישג. חברת הכנסת חנין זועבי ניסתה לקדם את הנושא גם בשנה שעברה. אני הבהרתי אז מעל במת המליאה שאני מקדמת את הנושא מול משרד המשפטים, והצטרף לכך גם חבר הכנסת יריב לוין. הנושא עבר בוועדת השרים לענייני חקיקה, היום הוא כבר יעלה כהצעת חוק טרומית, יקודם ויעבור בשעה טובה. אני מברכת ושמחה על כך. כל העמל לקידום החוק בשנה וחצי האחרונות, אני שמחה שהוא יישא פרי.
חשוב לציין שמדינת ישראל חתומה על שתי אמנות, גם בנושא של הנשים וגם בנושא שלום הילד. אנחנו מבין המדינות הבודדות שעוד נותרו בנישואי קטינים וקטינות. הנתונים מעידים על כך שאותם צעירות וצעירות שמתחתנים בחתך הגילאים האלה הם, לצערנו, גם במעגל האלימות ומרבית גם מתגרשים בסוף התהליך. מדינת ישראל מעבירה חוק חינוך חובה לכלל האוכלוסייה, צריך לתת לפחות את היכולת לאותם צעירים וצעירות לממש את הזכות שלהם בהיבט של הלימודים.

דבר חשוב נוסף לציין בעניין הזה הוא שלצערי, מכל הנתונים, מכיוון שהן מתחת לגיל 18 הרבה מהנשים מוצאות את עצמן על-ידי כורח משפחתי בנישואים שהן לא רצו בהם. חלקן שבאו כביכול מתוך בחירה, לא הבינו את המשמעות להיות נשואות בגיל כל כך צעיר ומה זה משליך בסוף התהליך. אני חושבת שהדברים האלה מדברים בעד עצמם.
אני רוצה, כמובן, להיות בישיבה ולשמוע את מרביתכן אז התמקדתי בנושאים שכבר עברו ולא לגבי התוכניות לעתיד. נבוא לכאן בשנה הבאה ונבשר על ההישגים הנוספים שכולנו ניקח בהם חלק.

אני מבקש רק להעיר הערה לגברתי. לפני כחודש וחצי נפלה הצעת החוק של חברי הכנסת זועבי וזחאלקה, ואני מבקש למצוא דרך להכניס את זה לסדר היום, למרות שלא הגשתם. נעשה כמיטב יכולתנו, כי לא יכול להיות שכשמגיש נושא איש אופוזיציה - - -

לא, זה לא היה העניין. אני מבקשת לא להפוך את זה לפוליטי.

לא. להיפך, אני הופך את זה ללא פוליטי.

כפי שציינתי, כבר בשנה שעברה כשהנושא עלה, הבהרתי שהנושא צריך לעבור את כל המוסדות וביקשתי שזה יגיע לכאן. חשבתי שהם כן הגישו את הבקשה להצמיד את הצעות החוק.

חבר הכנסת טיבייב, תודה רבה על הפרחים.

מדי שנה ביום האישה הבין-לאומי אנחנו מאוד אוהבים לסקור את ההישגים ואדוני היושב-ראש, הלוואי שהיינו במצב שבו נשים לא היו צריכות למרוד. הנושא שהוועדה לקידום מעמד האישה בחרה השנה הוא נושא חשוב, שוויצ"ו עומדת בחזית המאבק הרבה מאוד שנים בסוגיה הזאת. זה נושא של ייצוג נשים במרחב הציבורי שלנו, בתקשורת ובפרסום. לצערי, בנושא הזה לא רק שאנחנו צריכות למרוד, אנחנו צריכות למרוד בתת-תרבות שהיא לא נגד נשים, היא נגד המין האנושי באשר הוא; תת-תרבות שמקדשת כסף על חשבון הכבוד האנושי, על חשבון התבונה האנושית; תת-תרבות שמדי ערב בפריים טיים הישראלי מציגה נשים כטיפשות, כרפות שכל, כחסרות טעם, כגוף שאין לו נשמה.

אדוני היושב-ראש, אני שמחה מאוד שבכנסת הזאת מכהנות 24 שנים, הייתי שמחה שיהיו כאן הרבה יותר. אנחנו הולכות לעסוק בסוגיה שלאורך כל החודשים שמדינת ישראל רעשה ורעדה על הדרת נשים היה נוח לכולנו להפנות אצבע מאשימה לחברה החרדית, היה נוח לכולנו להפנות אצבע מאשימה לאותן חברות שנמצאות בפריפריה התרבותית של מדינת ישראל ולהתהדר בליברליות שלנו – או, כמה טובים אנחנו; אצלנו אין הדרת נשים; אצלנו נשים מוצגות על כל במה. כן, כגוף, כקולב אצלנו נשים מוצגות על כל במה.
כשאנחנו מסתכלים על הייצוג הישראלי במיין סטרים התרבותי, אם אפשר לקרוא לזה תרבותי, אני חוששת שתבונתן הרבה של הנשים שיושבות סביב השולחן הזה - חברות נהדרות שעובדות בשיתוף פעולה מלא ללא הבדל בין ימין לשמאל – התבונה הזאת לא באה לידי ביטוי על המסך. התבונה הזאת לא באה לידי ביטוי כשאישה צריכה למכור כל מוצר באשר הוא מוצר.
לכאורה זה דיון ישן, התעייפנו ממנו. מה, לנצח נדבר על זה שנשים הן גוף שמוכר? ואני אומרת: נכון, חבל לדבר, התעייפנו מלדבר. הגיע הזמן לעשות. היום אני מציגה בכנסת הצעת חוק שבעיניי היא מהפכה תפיסתית, הצעת חוק שאומרת: לא עוד לצקצק בלשון בימי האישה הבין-לאומיים ולומר: זה לא נעים לנו לראות נשים כקולבים, זה לא נעים לנו לראות נשים כגוף חסר נשמה שמוכר מוצרים שכל קשר בינם לבין גוף האישה הוא מקרי. בכנסת הזאת, אני מאוד מקווה, שכמו שהיו הרבה תקדימים בכנסת הזאת – היו תקדימים יפים של שלוש נשים שמכהנות כיושבות-ראש מפלגה, אחת מהן יושבת אתנו כאן, מגיעות לפסגת הפירמידה הפוליטית – אי-אפשר מצד ימין לקדם נשים לתפקידים הבכירים האלה ומצד שמאל להמשיך להבנות מציאות פסיכולוגית-חברתית ולהבנות מציאות לבני נוער שנה אחרי שנה, יום אחרי יום, שבה נשים אינן מוערכות על הישגיהן המקצועיים אלא אך ורק על יופיין.

לכן, בהשראה ממודל של הצעת חוק מאוד מהפכנית שחוקקה בספרד, אני מגישה היום הצעת חוק שמדברת על כך שיהיה איסור גורף – אפילו יש כאלה שאומרים שנעתיק את המודל הספרדי עד הסוף, שם מדובר בעבירה פלילית - לפרסם כל חלק גוף של אישה שאינו רלוונטי למוצר המפורסם. נשים לא ימכרו עוד מכוניות בגופן, נשים לא ימכרו עוד ביטוח ישיר בגופן, נשים לא ימכרו עוד דברים בגופן, אם הצעת החוק הזאת תעבור בכנסת הזאת. הסנקציות שנטיל על המפרסמים והמשדרים יהיו סנקציות רחבות, עד חצי מיליון שקלים, שזה יכאב בכיס.

זה רלוונטי גם לגברים?

אני חייבת להגיד לכך שכן, אפשר שזה יהיה רלוונטי גם לגברים. אבל אני כאן, כיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, לדאוג לכבודן של נשים.

צודקת.

אבל באמת חבל שזה יהיה רק בגדר דיבורים, צריך לעבור למעשים.

לפני שאעביר את רשות הדיבור ליושבת-ראש ויצ"ו, שהגיעה לכאן ובחסותה נעשה היום הזה בשילוב עם הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, אגיד עוד מילה אחת שאני חושבת שתסכם הכול. אדוני היושב-ראש, נערך סקר בקרב 500 נערות צעירות בגילאים 15 עד 18. שאלו את אותן נערות: מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה? שאלה, שכששאלו אותי כשהייתי צעירה, ידעתי להשיב עליה – רציתי להיות עיתונאית כשהייתי נערה צעירה. אותן נערות צעירות, שלושת המקומות הראשונים במקצועות המועדפים על אותן נערות היו – ואני אומרת את זה בסדר הנכון: דוגמנית, זמרת ושחקנית. אף אחת מהן לא רצתה להיות בדמותן של הנשים המופלאות שציינתָ; אף אחת מהן לא רוצה להיות יושבת-ראש מפלגה; אף אחת מהן לא רוצה להיות רופאה כמו שהיתה חברת הכנסת אדטו, לפני שהגיעה לכנסת.

את בדיוק אומרת את מה שאני אומרת ב-24 השעות האחרונות בלי הפסקה, הנושא של הדוגמניות, ששמתי את זה בראש סדר העדיפויות, מה המשמעות של דוגמנית לילדה בת 12.

נכון, ואני מאוד מעריכה את ההישג המשמעותי דרך החקיקה שהעברת, שאמנם יציג לנו דוגמניות יותר ריאליות, אבל עדיין מושא ההערצה של נערות צעירות הוא דוגמנות. הן אפילו לא רוצות להיות יונית לוי או אילנה דיין, נשים שכן ממלאות את הפריים טיים בעיתונות.

אבל בשלב הזה הבנים רוצים להיות שחקני כדורגל. זה בא עם הגיל.

אני חייבת להגיד לך שבכיתה ד' הבן הממוצע מפסיק לרצות להיות שחקן כדורגל ובגיל 18, סביר להניח, שאחוז מאוד צעיר מהגברים יגידו לך שהם רוצים להיות שחקני כדורגל.

הבן שלי רצה להיות שוטר עד גיל 18. זה דיון כל כך רלוונטי, אני לא מבינה. אתם ממש מנתקים את עצמכם מהדיון האמיתי. זה יום האישה הבין-לאומי וזה הופך להיות משהו משמים, מיושן ולא רלוונטי.

גברתי, את לא חייבת להיות כאן.

הוזמנתי והתבקשתי לבוא הנה. אני לא כל כך רציתי לבוא, האמת.

יש אנשים שלא נעים להם לשמוע את זה, לא נעים להם לשמוע את זה שאנחנו מאחלים לדור הבא לשאוף ליותר מאשר להיות דוגמנית או זמרת. אבל אלה השאיפות שלי, ואני חושבת שכל עוד נעשה את זה בשיתוף עם כל חברות הכנסת וחברי הכנסת ששותפים למטרה הזו אני מניחה שנצליח לייצר שינוי תרבותי במציאות שקיימת היום.

אני רוצה להודות לטובה בן-דב, נשיאת ויצ"ו העולמי, לפרופסור רבקה לזובסקי, יושבת-ראש הנהלת ויצ"ו העולמית, לגילה אושרת, יושבת-ראש ויצ"ו ישראל, שמיד תאמר דברי ברכה מאוד קצרים כי אנחנו מאוד רוצים לעבור לפאנל. תודה אישית מיוחדת על שיתוף פעולה מאוד מבורך עם שרון צ'רקסקי, מנהלת קשרי ממשל בוויצ"ו. תודה רבה לכל הפועלות בתחום הזה, את העליתן על דגל את הנושא החשוב הזה ולא הרפיתן ממנו ולא ירחק היום שבו גם נראה פירות לעמלנו. תודה רבה, אני מאחלת לכולנו דיון פורה. אני מעבירה את רשות הדיבור לגילה אושרת. בבקשה.

תודה רבה. לפני שאני פותחת אני רוצה לציין שהסקר שהזכרת נערך ביוזמת ויצ"ו ואני ממליצה לכולכם לקרוא אותו - אפשר להגיע אליו – כי הנתונים שם מאוד לא מעודדים.

כבוד יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת ראובן רובי ריבלין, סגנית השר לקידום צעירים, סטודנטים ונשים, חברת הכנסת גילה גמליאל, יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, חברת הכסת ציפי חוטובלי, חברות וחברי כנסת נכבדים, נשיאת ויצ"ו העולמית גברת בן-דב, פרופסור רבקה לזובסקי, יושבת-ראש ההנהלה העולמית וכל האורחים שהגיעו לכאן, קהל נכבד, צהרים טובים. גם אני בפתח דבריי מבקשת להעלות את זכרה של מיכל מודעי זיכרונה לברכה שהלכה לעולמה בסוף השבוע שעבר. מיכל, שהיתה גם רעייתו של חבר הכנסת לשעבר והשר לשעבר יצחק מודעי ז"ל, כיהנה כנשיאת ויצ"ו העולמי. כמו שכבר נאמר פה, תרומתה לחברה, ולקידום מעמד האישה בפרט היה רב. בשבילנו מותה של מיכל מהווה אבדה קשה, גם לויצ"ו וגם לחברה הישראלית בכלל. יהי זכרה ברוך.
ביום חמישי הקרוב יציינו ברחבי העולם את יום האישה הבין-לאומי. היום הזה בא לציין את מאבקן של הנשים לשוויון זכויות, מאבק שנמשך כבר למעלה מ-100 שנים, מאבק שאינו רק על שוויון זכויות לנשים אלא מאבק על אופייה ודמותה של החברה הישראלית כולה.
בשנת 1948 במגילת העצמאות, אבן היסוד של החברה הדמוקרטית, נאמר בין היתר כי מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. בשנת 1980 חתמה מדינת ישראל על אמנה בין-לאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה נגד נשים. מאז חלפו למעלה מ-30 שנה ובישראל 2012 עדיין רחוקה הדרך לשוויון בין המינים. בישראל 2012 נשים עדיין נחותות. נשים הן בנות ערובה בידי בעליהן לקבלת גט; נשים סובלות מאלימות; תקרת הזכוכית טרם נופצה; נשים חשופות יותר לסכנה של פיטורים ואבטלה ונשים משתכרות פחות מגברים.
בישראל 2012 תופעת הסחר בנשים הולכת ומתרחבת, תעשיית פורנוגרפיה הולכת ומתפתחת וגילויים של הטרדה מינית פוקדים את הנשים חדשות לבקרים. אנחנו עדיין נאבקות על שיווין לנשים בצבא, התופעה של הדרת נשים הולכת ומתרחבת, ולא רק במרחב הציבורי אלא גם במרחב הפוליטי. לנשים אין עדיין ייצוג הולם במוקדי קבלת החלטות ובעמדות מפתח והשפעה בחברה הישראלית בכל הרמות, וגם אם נחלנו הצלחות בתחום של החקיקה אזי בפועל קיימת בעיה קשה של אכיפה. אז אין ספק שבישראל 2012 נשים בחברה הישראלית עדיין נחותות.

נחיתותן של נשים נובעת, בין היתר, מנורמות חברתיות ותרבותיות, אך גם מהדרך בה הן מוצגות או לא מוצגות, קרי: מועלמות, מוסתרות ומודרות. קיים קשר הדוק בין הנשים בפרסומות ותכנים המשודרים בטלוויזיה לבין התנהגות הציבור. בשנים האחרונות ויצ"ו מובילה מאבק לשינוי דרך העברת המסרים כדי שגם אמצעי התקשורת, ככלי שיש לו השפעה כל כך גדולה, יהיה שותף משמעותי במאבק להשגת השוויון בין המינים.

עיקר המאבק שלנו הוא באותן פרסומות פורנוגרפיות שמחפיצות את גוף האישה, שעושות שימוש פוגעני בנשים ומשתמשות בגוף הנשי או בדימוי הנשי לצורך מכירת סחורות, מוצרים ושירותים. גוף האישה הוא לא סחורה שעוברת לסוחר, גוף האישה הוא לא חפץ שמסתכלים בו, צורכים אותו ולאחר השימוש זורקים אותו. ואני בטוחה שהמפרסמים יאמרו שהפרסומות מייצגות את המציאות ואולי רק מבליטות אותה, אבל אנחנו אומרות שהפרסומות יוצרות את המציאות והפרסומות הן הן שמשפיעות על המציאות, כי הפרסומות הן סוג של תוצר תרבותי שלא רק מייצג את חיי היום-יום שלנו אלא גם, ובעיקר, משפיע עליהם. לכן כשאותן פרסומות מצמצמות את המהות הנשית לכדי אובייקט מיני או מציגות אידיאל יופי שאינו ניתן להשגה או מקבעות סטריאוטיפים למיניהם של נשים קלות דעת שמקומן במטבח, ששופינג זה כל עולמן, שאין להן שום הבנה בטכנולוגיה הכי מזערית, אז אסור לנו להתייחס לפרסומות האלה כאל זוטות ולהקל בהן ראש. צריך לתת להן משקל כי הפרסומות האלה, שהילדים שלנו צופים בהן, מועברים בהן מסרים, ואם אלה המסרים שהילדים מקבלים אז אין סיכוי שהן יגדלו לתוך חברה שוויונית ומכבדת. נהפוך הוא, הם יקלטו תפיסות עולם מעוותות של נשים, מעמדן של נשים ועל היחסים בין המינים. אני רוצה להוסיף שמחקרים רבים הראו שהפרסומות גורמות לעלייה באלימות כלפי נשים, וכבר נאמר שפורנוגרפיה היא התיאוריה, אונס הוא המעשה.
השנה בלטה במיוחד גם תופעה של מחיקה וטשטוש של נשים מפרסומות, תופעה שגם היא משקפת, אולי באופן שונה, התייחסות אל נשים כאובייקט מיני, ואני אסביר את עצמי. החברה הנאורה התייחסה לתופעה של הנשים מהמרחב הציבורי בקונטקסט הכללי שלה והתייחסה אל זה כהפרה בוטה של זכויות האדם בכלל, וגינינו אותה. אבל אל נשכח שאותן קבוצות שדרשו את ההפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים ובמדרכות והורדה של פרסומות שבהן מופיעות נשים עשו את זה כדי שהגברים לא יתפתו, חס וחלילה, על-ידי הנשים. גם כאן בעצם נתפסו הנשים כאובייקט מיני, שהן פתייניות. תחת האצטלה הזו החוגים הדתיים דרשו את הדרת הנשים.
אני רוצה להתייחס לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה. התוכניות האלה, נפח זמן השידור שלהן הופך וצובר תאוצה, בעיקר בגלל שהן מהוות מקור הכנסה בלתי נדלה של הזכייניות. התוכניות האלה מחזקות דימויים סטריאוטיפיים שמקבעים את הנשים בתפקידים מסורתיים בתחום האישי, המשפחתי ובמרחב הציבורי. הכוח שיש לטלוויזיה הוא גדול בהרבה משאר מכלי המדיה האחרים, ויש לה השפעה על בני הנוער. וכך, כשאלו נחשפים משחר נעוריהם למסרים כאלו, לעולם לא נגיע לשינוי החברתי-תרבותי בדבר מקומן ומעמדן של הנשים ולכן הגיע הזמן לפעול ולוודא שזמן המסך של התוכניות האלה יהיה לפחות מוגבל. בשם הרייטינג הקדוש אסור לנו לפגוע בנשים ובשם הרייטינג הקדוש לא נחטא בחינוך בני נוער וילדים לשוויון בין המינים.
ויצ"ו מובילה זו השנה הרביעית קמפיין שמטרתו לשנות את היחס לנשים בתקשורת בכלל, לשנות את תרבות הפרסום בפרט. אנחנו מנסות לבחון עם המפרסמים מודלים אחרים לפרסום הוגן בתקשורת. מטרת הקמפיין שלנו היא לא רק להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי אלא גם, ובעיקר, לשכנע את המפרסמים שאפשר גם אחרת, שאפשר לפרסם בהצלחה כל מוצר באופן הוגן, שמתחשב אמנם בצורכי הז'אנר, אבל לא רומס את כבודן ואת גופן של נשים, שמהוות יותר ממחצית האוכלוסייה, כי אישה יכולה להיות אסרטיבית, מצליחה, חכמה ועדיין יכולה למכור.
שיאו של הקמפיין הוא על-ידי הענקת אות קלון לחברה מסחרית שבחרה לפרסם את מוצריה באמצעות פרסומת סקסיסטית. באמצעות הענקת אות הקלון אנחנו מקוות ליצור לחץ ציבורי על החברות המסחריות שמפרסמות מוצרים באמצעות נשים באופן פוגעני. הפרסומת לה ניתן אות הקלון נבחרת על-ידי ועדה ציבורית, שעל חברותיה נמנות נשות אקדמיה, נציגות ציבור ונציגות ארגוני נשים. הוועדה סקרה מאות פרסומות ובחנה אותן לאור פרמטרים שהם, בין היתר: הדרך שבה מציגים חלקי גוף למיניהם, שזה מתחבר להצעת החוק שאני מאוד מברכת אליה; טקסטים מילוליים בעלי מסר כפול; צורת ההצגה, רזון קיצוני ועוד כל מיני פרמטרים שתשמעו עליהם יותר מאוחר. הוועדה בחרה את הפרסומת הסקסיסטית ביותר לשנת 2012 על-פי אותם פרמטרים, ואת התוצאות נחשוף כאן בסוף המושב. ובהזדמנות הזו, אני רוצה להודות לכל חברות הוועדה.

חברה בריאה, חברה ששואפת לשוויון בין המינים, צריכה לשמור על מרחב ציבורי נקי ממסרים סטראוטיפיים ופוגעניים שמחבלים בחתירה לשוויון. יתרה מכך, עלינו להתבסס על מסרים חיוביים שמעודדים שוויון בין המינים ובין המגזרים השונים, ואסור לנו לפגוע בציבור הנשים בשם ההגנה על חופש הביטוי, היצירה האומנותית והרייטינג. חופש הביטוי, ראוי לו שייסוג בפני השוויון בין המינים ובפני ההגנה על האינטרס הציבורי.
את גבולות חופש הביטוי קובעים פה, בבית המחוקקים. לכן אני קוראת לכם לטפל בהיבט החוקתי, לחייב כללי פיקוח נוקשים על תוכן הפרסומות ולהפוך פרסומן של פרסומות פוגעניות לעבירה פלילית. אני גם קוראת מעל הבמה הזו לרגולטור, למועצת הרשות השניה, לאכוף ביתר שאת את כללי האתיקה של הרדיו והטלוויזיה, להרחיב אותם כך שיכללו מאפיינים רחבים יותר של הצגת נשים בצורה מבזה שמנציחה סטראוטיפים.
גבירותי ורבותי, אני חושבת שאנחנו נמצאים בתהליך של שינוי, תהליך שהוא ארוך ומייגע, אבל אנחנו דורשות ואנחנו מאמינות שחובה עלינו להתמיד במאבק הזה כדי שיגיע היום וגם את העיוות הזה נתקן, וכך יהיה זה נדבך נוסף בדרך לקראת חברה טובה יותר, חברה שוויונית, חברה שפועלת לקדם נשים ולמיגור אי-השוויון המגדרי. תודה רבה.

יש לי שאלה. היה מדובר בתוכנית שמ-11:00 עד 11:15 שלושה אנשים ידברו ומ-11:15 עד 12:30 עוד כעשרה אנשים, פלוס שאלות ותשובות, ידברו. כעת 11:55. איך אנחנו מתכוונים לקדם את הדיון הזה באופן כזה שלא כל אחד מאתנו יוציא הברה מהפה?

נשמח מאוד להעביר את רשות הדיבור למרב מיכאלי, המנחה של הפאנל. בבקשה.

תודה רבה. אחרי כל הדברים הרבים והמחכימים ששמענו, אני מאוד מקווה שלפאנל יהיו דברים מעניינים להוסיף.

אציג כל מי שאני פונה אליה, ברשותכן וברשותכם חברות וחברי הכנסת הנכבדות. אני רוצה להתחיל אתך בבקשה, פרופסור ענת פירסט. פרופסור ענת פירסט היתה הדיקן של בית-הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. עבודת המאסטר הראשונה בארץ שנעשתה בנושא של נשים בפרסומות נעשתה על-ידה בהנחיית פרופ' דפנה יזרעאלי, ומאז זה מה שהיא עושה באופן כללי – חוקרת טקסטים שמופיעים במדיה הפופולרית בהקשרים של קבוצות שונות.

אז אחרי ששמענו את כל ההסברים האלה, אני צריכה בכל זאת את ההסבר האקדמי. מה בעצם הבעיה?

אחלק את המבוא שלי, של שלוש דקות, לשלושה נושאים, על כל נושא דקה. אחד, פרסומת היא אתר מרכזי להבנת יחסים חברתיים. כל החוקרים שמתעסקים בפרסומת הטקסט במדיה מבינים שבסופו של דבר הפרסומת משקפת ומייצרת דיאלוג עם מצב חברתי נתון. לכן פרסומת היא חשובה.

דבר שני, פרסומת היא מוצר כלכלי, והעניין הכלכלי אסור לשים אותו בצד. רק לפני שנייה אמרת "פריים טיים", ואנחנו צריכים למכור כל הזמן, גם את עצמנו. אז פרסומת זה דבר מאוד חשוב, הוא המכשיר המרכזי ביותר לגיוס כספים מידי הציבור. אז צריך לקחת את שני הדברים האלה בחשבון.
אני עוברת לעניין הפמיניסטי. לנוכח ההבנה של שני הדברים הללו - גם החשיבות הכלכלית של הפרסומת וגם החשיבות שאנחנו יכולים להבין יחסים חברתיים מהפרסומת - המחקר הפמיניסטי הַחֵל משנות ה-70. אז פורץ הגל השני שמנסה לבחון את מערכת היחסים בין נשים לגברים בתוך החברה לא רק מתוך שוויון אלא מתוך העצמה ולראות אותנו כנשים עצמאיות לא רק בהקשר הגברי. בעצם מתבוננים בפרסומת ומדגישים את המצב שבו אנחנו מוצגות בתוך הפרסומת.

המחקר הראשון נעשה ב-79. אם מישהי זוכרת, ב-78 היו המלצות של ראש הממשלה לגבי מצב הנשים בישראל. המצב הכי גרוע היה בתקשורת, והייתה המלצה לבדוק את זה ובדקתי את זה. אני בדקתי את זה במובן של בחינת מערכת היחסים בתוך החברה בעזרת התבוננות בפרסומת. לקחתי חוקר – גופמן - שמדבר על הצגת המינים בפרסומת, ואתן שתי דוגמאות לעניין הזה. אחת – גובה. תמיד העניין של גובה משחק בהעמדה של מערכת יחסים חברתיים, גם בתוך טקסט של קולנוע וגם בתוך טקסט של תקשורת הנשים תמיד יותר נמוכות, למרות שבדרך כלל הדוגמניות הן הרבה יותר גבוהות מגברים.

ובכל זאת בפרסומת הן יותר נמוכות.

הן הרבה יותר נמוכות. הדבר השני הוא שנשים, יותר מגברים – ופה אני מתחברת אלייך, גברת בן-דור – הן אובייקטים. גברים הם אובייקטים, נשים הן אובייקטים, בזה אין ספק. אנחנו לא רוצים שאף אחד מאתנו יהיה משהו שירכשו - לא אותך, לא אותי ולא את הגבר שלידך. העניין הוא שבתוך העניין של הרכישה נשים, יותר מגברים, עושים שימוש באיברים שלהן – בידיים, בפנים, בצורה שלהן - כדי לפרסם. לקראת הדיון הסתכלתי על זה שמוכרים אותנו בתור וילון. אנחנו כותרת למוצר. נשים, יותר מגברים, הן כותרות למוצר. עושים שימוש בפה שלנו, הפה שלנו זה דבר מאוד מרכזי, שפתיים אדומות וכדומה. לא אכנס לכל הדברים האלה.
15 שנה אחרי זה עשיתי בדיוק את אותו מחקר. קראתי למאמר שלי "במערב אין כל חדש", כי חוץ מהעניין של תפקידים – כי לכאורה אנחנו כבר בתפקידים מסוימים – כל האלמנטים האחרים, של סימון כוח, של התנהגות צייתנית, של נסיגה ברישיון, הדברים הללו חזרו על עצמם. לא היה שינוי אפילו ב-0.01.

אחרי עוד 15 שנה - לכן היום אנחנו כבר 30 שנה אחרי - אני נזקקת לתיאוריה חדשה, שהיא פוסט פמיניסטית. אנחנו כבר לא בגל השני של רדיקליות כזאת, אלא אנחנו בפוסט פמיניזם. קבוצה קטנה הצליחה להגיע למקום מסוים, אבל בכל אופן אנחנו יודעות היום שהפמיניזם נארג למרקם התרבותי בישראל, ניתן לאתר אותו בכל טקסט במדיה בכלל ובטלוויזיה בפרט. אפשר גם לראות נשים מאוד מצליחות, שהפכו להיות גיבורות בסדרות מרכזיות. יש לנו חלק שהן נשות תקשורת מובילות, למרות שלטעמי זה לא מספיק.
לנוכח זה התפתח מושג שנקרא "מינניות נאורה" –enlightened sexism . מה זאת אומרת "מינניות נאורה"? מינניות נאורה היא תגובה, מכוונת או לא, לאיום של המשטר המגדרי החדש. מאחר שאנחנו כבר כל כך מצליחות אסור לנו להגיד את המילה "פמיניזם", אנחנו צריכות לחזור להיות נשיות. שימי לב מה מונח בתוך זה - אם את פמיניסטית את צריכה להיראות רע, את לא יכולה להיות נשית. זו הנחה ראשונה, שמובלעת בכל התפיסה הזאת. לנוכח זה, אנחנו צריכות להחזיר לעצמנו את כל ההופעה הנשית. לכן, בסופו של דבר, מותר להחזיר אותנו לסטריאוטיפים של ילדות, של נערות נשים, של מתיילדות. עכשיו, לכאורה, כשהנשים ניצחו במאבק והן עתה חברות שוות בחברה, ניתן לאמץ רכיבים שפעם נחשבו כסקסיסטיים, כמינניים, ועכשיו הם לגיטימיים. מה שקורה זה שחזרנו אחורנית לשנות ה-70. אז אנחנו מועצמות או אנחנו חפצים? אם אנחנו מועצמות אנחנו לא יכולות להיות חפצים כי ההגדרה של חפצים מושכת את השטיח מתחת למושג מועצמות.

תודה. ענת סרגוסטי, עיתונאית ותיקה מאוד. בתפקיד האחרון שלה כעיתונאית היתה עורכת בכירה בחדשות ערוץ 2 ואז חצתה את הקווים לארגון לשינוי חברתי שנקרא "אג'נדה", שמתעסק באופן עיקרי בתקשורת, בתפקיד שלה ובהשפעה שלה.
הקולב שאנחנו נתלות בו הוא אות הקלון לפרסומת הסקסיסטית, אבל בעצם יושבות פה גם יוצרות טלוויזיה ואנחנו לא יכולות להפריד את הפרסומות מהתוכן של המסך. זה נכון? ולמה זה?

זה נכון. חברת הכנסת חוטובלי דיברה קודם על הרצף של הדרת נשים, זה נמצא על אותו רצף. אני לא מומחית לפרסומות, אני צרכנית כמו כולן. אני כן מומחית לחדשות, ויש תחושה שהחדשות הן המראה של החברה.
אני רוצה לעצור ולהסתכל על הפאנל הנכבד שנמצא כאן ולשאול את עצמנו האם הפאנל הזה הוא מראה של החברה באיזשהו אופן ומי לא נמצאת בפאנל. זאת אומרת, אני רוצה להכניס עוד רובד לדיון כאן, שהוא לא רק ספירת הראשים – כמה נשים יש בכל מקום - ולא רק האם גוף האישה הוא חפץ או לא חפץ, כי זה באמת דיון שאנחנו מנהלות כבר הרבה מאוד שנים, אלא מי הנשים שמספרות את הסיפור. זאת אומרת, מי נמצא כאן. קודם כול, אני לא רואה אף אישה לא יהודייה בפאנל, אף אישה ערבייה, ואני מצרה על כך מאוד. יש באולם - אני יודעת, אני רואה ואני מכירה חלק - אבל בפאנל אין. זה סוג של סיפור שהוא לא מסופר. כשאני מסתכלת על חדשות בטלוויזיה וברדיו ועל עיתונים, זה קול שהוא נעדר.

אם יש לנו נשים שהתקדמו וכולנו יודעות לומר את שמותיהן – אגב, כל השמות שהוזכרו כאן, כמו יונית לוי, תמר איש-שלום ואילנה דיין - ככל שאנחנו יודעות לומר את השמות האלה כנראה שיש מעט מדי. זאת אומרת, אם אנחנו זוכרות את השמות של כולן אז יש מעט מדי.

אבל בסוף יש רק שלושה מגישי מהדורת חדשות. צריך לזכור גם את היחסיות.

גם, וגם כמובן שעכשיו מחפשים מגישים כי יעקב אילון עזב, אז מיד מחפשים עוד גבר. על הכיסא שם יושבת אישה והיא מגישה את המהדורה מאוד טוב.

בואו נסתכל, אחרי שספרנו את הראשים, מי הראשים האלה ומי הן מספרות הסיפור, מכיוון שהאופן שבו מספרים את הסיפור הוא מאוד דרמטי. זה סיפור אחר שתספר, מן הסתם, חברת הכנסת נינו אבסדזה, שיושבת כאן, וחברת הכנסת חנין זועבי, שיושבת לצדה, וחבר הכנסת שלמה מולה, שיושב פה. זה יהיה סיפור אחר. גם אם הם ינסו לתאר את אותה מציאות היא תהיה מציאות אחרת מכיוון שהם באים ממקומות שונים. אז החברה הישראלית, שהיא חברה כל כך רב-גונית והכוח שלה, בעיניי, הוא הקהילות השונות שיש בתוכה – אגיד את זה בצורה קיצונית, אני מניחה שזה נתמך במחקרים שאת עושה - התקשורת בדרך כלל מספרת את הסיפור של הגבר החילוני האשכנזי היהודי, תושב מרכז הארץ, בגיל ביניים.

לבן ומשכיל.

ובריא.

ויותר מבוגר מנשים.

כמובן. אז זו הדמות המובילה. אבל אם אנחנו בוחנים מי האישה שהדמות שלה נמצאת שם, זו אישה מקבילה לו. זאת אומרת, זו אישה, בדרך כלל, יהודייה חילונית אשכנזייה, תושבת מרכז הארץ וצעירה מאוד. מה זה אומר?

שמספקת לו שירותים.

אני לא הולכת לשם. זה אומר שאם היא יהודייה – הערבים אינם; זה אומר שאם היא אשכנזייה – אז המזרחיים ויוצאי אתיופיה אינם; תושבת מרכז הארץ – זה אומר שהפריפריה איננה; היא ילידת הארץ – זאת אומרת שהעולים אינם. כל האוכלוסיות האלה, שהן בעיניי הכוח של החברה הישראלית, לא נמצאות שם ולא מספרות את הסיפור. הסיפור שלהם לא בא לידי ביטוי.

הנערות והנערים, שהם הדור הבא, מה מודל החיקוי שהם רואים ואיך הם יכולים לשאוף למשהו? הם לא רואים את עצמם שם.

אני חייבת להגיד לך שגם בר רפאלי היא אשכנזייה, היא אישה חילונית והיא אישה צעירה. אני מנסה להגיד שגם הנערה מהפריפריה רוצה להיות בר רפאלי. הטענה שלי היא יותר עמוקה, היא רואה במוקדי מושאי ההערצה את הוואספים האלה - - -

חברת הכנסת חוטובלי, אני חושבת שעכשיו אני המנחה. נכון?

כן, אבל אני חייבת להגיד שהוואספיות הזאת נמצאת בכל מקום. בסוף נשים רוצות להיות דוגמניות לא יונית לוי.

בסוף גברים ונשים רוצים להיות מפורסמים. לפני שנתיים-שלוש עשיתי סרט דוקומנטרי על שולמית אלוני. בסוף הסרט היא הולכת לטיול עם הכלבה שלה, ושני ילדים בני 9–10 מכפר שמריהו ניגשים אליה ואומרים לה: מי את שמצלמים אותך? את מפורסמת? אז היא צוחקת אליהם וממשיכה הלאה. הם רצים אחריה, לא מניחים, ושואלים: את מפורסמת? ואז הם אומרים: אולי את זמרת? היא אמרה: לא, אני לא זמרת. הילד אומר: רגע, מה עוד יש חוץ מזמרת? אה, אני יודע – דוגמנית. ואז שולמית אלוני, ממרום גילה ומעשיה, מסבירה לו מה היא היתה, איך היא היתה. ככל שהיא אומרת לו: הייתי חברת כנסת, שרת חינוך וכו' העיניים שלו נפערות והלסת שלו נוחתת למטה. זה המודל. אז אני רוצה להכניס עוד רובד ולערבב קצת את התמונה.

אני מודה לך שהזמנת אותי, לא הייתי צריכה להיות כאן. ואני מתנצלת, אני צריכה לצאת. סליחה, ואני מכבדת את כל מי שנמצא כאן.

תודה רבה. לעשות את הקשר שחזר ונאמר כאן אני פונה לרב אורי איילון. הרב אורי איילון הוא מוביל קמפיין "לא מצונזרת" נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי וגם מנכ"ל תנועת "ירושלמית" ואיש התנועה הקונסרבטיבית.
אז כשמציגים נשים מתלוננים שזה פוגעני, מחפיץ וכל זה; כשלא מציגים אותן בכלל אז מתלוננים ועושים קמפיין "לא מצונזרת" ונאבקים - אני בכוונה אומרת נאבקים ונאבקות – על הצגת נשים בשלטי חוצות. אז מה הקשר ואיפה הבעיה?

השאלה הזאת, שואלים אותה הרבה מאז שהתחלנו את הקמפיין כדי להחזיר לירושלים את הנשים, שנעלמו מכל משלטי החוצות בירושלים בשל הגדרה מאוד ברורה וחד-משמעית של פרסומאים שירושלים מוגדרת כאזור פרסום חרדי. המשמעות של אזור פרסום חרדי זה להעלים נשים מהפרסום.

זו לא בעיה של המפרסמים, זו בעיה של החרדים.

קודם כול, כל הסיפור הוא סיפור שלנו, הוא לא סיפור של החרדים בכלל. מי שמנסה להטיל את זה על הצד השני חוטא לעצמו ועושה לעצמו הנחות, מכיוון שאני חושב שבסופו של דבר הסיפור הוא של החברה הפלורליסטית, שהחליטה קצת לשכוח את הערכים שלה, להירדם ובכלל - להאשים תמיד את האחר. אנחנו, כחברה ישראלית, מומחים בלהאשים את האחר ולא להאשים את עצמנו.

אבל פה זה סיפור אחר, מכיוון שברגע שאותם פרסומאים החליטו שירושלים מוגדרת ככזאת, הם למעשה החליטו דבר נוסף; הם החליטו שכל אישה באשר היא בפרסומות היא אובייקט מיני. זאת אומרת, לפי כאילו ההנחיות, הברורות או הלא ברורות - שאנחנו עדיין בודקים איפה זה נעשה - נשים הן אובייקט מיני וזה הכול, ולכן לא נראה אותן.
כשהתחלנו להחזיר את הנשים לפרסום, אמרו לנו: רגע, אתם מחזירים נשים לפרסום בירושלים אז היום זה יהיה חברת כנסת, כלת פרס נובל ומחר זו תהיה אישה בביקיני שמוכרת בירה ויושבת על אוטו. פה אני חושב שאנחנו נמצאים במקומות אחרים, אבל הפרסומאים בהחלט אחראים כי לא נתנו לנו אלטרנטיבה אחרת, לא נתנו לציבור הפלורליסטי אלטרנטיבה אחרת, מכיוון שהם ממשיכים – מסיבותיהם הם, שקשורות לכסף בלבד - לדחוף למקום הזה, שהאישה היא אובייקט מיני בלבד. מה שאנחנו מנסים לעשות, וזו המהפכה הגדולה, זה להגיד: רגע, אפשר לפרסם נשים, אפשר לפרסם זמרות. אם הבנות רוצות לראות מודל לחיקוי באמנית או בכימאית או בעורכת דין או מה שלא יהיה, אז אני רוצה שהן תראינה אותן ברחוב. אבל ההזדמנות כמעט לא ניתנת לנו. זה כבר לא נשאר בפרסום החוצות, זה כבר נמצא בפרסום כולו, שבו נשים הן אובייקט מיני.

מי שראה, אחד המאבקים האחרונים שלנו היה כנגד "כפר השעשועים". הוא הלך לשני מקומות: מחקו את הפנים של הבנות מצד אחד, ומצד שני קטלוגים שלמים של תחפושות לילדות, שלא היו מביישות אף בורדל מכובד.

אני חושב שהמפרסמים חוטאים לחברה שלנו בזה שהם יצרו קהות חושים גדולה, שכבר לא מבדילה בין ילדה בת שנתיים לילדה בת 10, לאישה בת 20 או לאישה בת 40 – הכול אותו דבר.

אין אישה בת 40.

יש גם בתי גיל הזהב.

בתי גיל הזהב מיועדים לאנשים בני 60 ולכן מראים את בנות ה-40.

אני חושב שבסופו של דבר הסיפור של הפרסום הוא לתת את האלטרנטיבה ולהבין שבפרסום אפשר לעשות את הדברים אחרת. אבל, לצערי הרב, אני לא אופטימי מידיי כי כל עוד הכסף משחק - - -

אז משום שיש לנו פרסומאי בפאנל – קבל בבקשה את דני נטלר, שהוא שותף בגליקמן נטלר סמסונוב. המשרד שלכם זכה בשנה שעברה באחד מאותות הקלון, על הפרסומת של הדיוטי פרי. בנימוקי הוועדה נכתב: הקמפיין הזה עושה שימוש בסטריאוטיפים סקסיסטיים רבים. מדובר באישה, רותי, שמיוצגת על-ידי סטריאוטיפ הבלונדינית הטיפשה היפה שכל טיבה טמון במיניות השופעת שלה. קולה ואופן הדיבור הילדותי של הדמות מציג את הנשים כקלות דעת, אינפנטיליות וכמי שכל מאווייהן מופנים לקניות אובססיביות ולדילים זולים – היא רוכשת בשמים ללא אבחנה, ועוד ועוד.
אתה מבין מה שמדובר פה? זה מדבר אליך באיזשהו אופן או שאתה חושב שזה הזוי?

אני לא רוצה להיתמם, אני מבין מאוד.

לא רוצה להיתמם – זה כבר מעולה.

אני מבין מאוד, אבל זה מוזר בעיניי. קודם כול, אני רוצה להבדיל בין פרסומאים, לא כולנו יחידה אחת. שמעתי פה: תת רמה, תת תרבות. שמעתי פה כל מיני דברים, חלק נוגעים אישית לעבודות שהמשרד שלי עשה וחלק עשה. אבל אני רוצה לומר שהפרסומאים, כל אחד הוא אחר. יש בינינו אנשים יותר טובים, יותר רעים, יותר מוחצנים, פחות מוחצנים.

אבל הפרסומות שלכם נראות אותו דבר כולן.

הפרסומות לא נראות אותו דבר, ובגלל זה יש פרסומות שמצליחות ויש פרסומות שלא מצליחות, יש משרדים שמצליחים ויש משרדים שלא מצליחים.

סליחה, לא הצגת את עצמך.

אני דני נטלר, אני פרסומאי כ-30 שנה, מזה 25 שנים עם משרד עצמאי שפתחתי עם חבר ילדות, שהוא עדיין חבר שלי אחרי 25 שנות עבודה משותפת.

משרדי פרסום, כל אחד הוא עולם אחר. יש כאלו שהם יותר שוביניסטים, יש כאלה שפחות; יש כאלה שהם יותר פרובוקטיביים, יש כאלו שפחות; יש כאלו שחושבים שהנושא הזה חשוב יותר ויש כאלו שפחות. אז אני מבקש, לא מכלול אחד.

די שמחתי על ההזמנה להגיע הנה כי אני פרסומאי די נחבא אל הכלים, אני לא מופיע בחוץ. יש לי משפחה – שתי בנות ואישה, אני חי עם שלוש נשים. אני באמת מאלה שהולכים זקוף מתחת לשולחן כבר שנים, ואוהב את זה. יש לי כבוד רב לנשים. אבל מה שמוזר בעיניי, אני יושב פה בבית שנועד ליצור את העתיד של המדינה שלי, של הבנות שלי, של הבנים – אם היו לי. יושבים פה 120 חברות כנסת וחברי כנסת ומנסים למצוא את הסיבה למה הם לא מצליחים לשנות את פני המדינה שלי ולמה הם לא מצליחים ליצור לי מקום שראוי לחיות בו. ואני שמח שהם מצאו – הפרסומות שלי. זה כל כך דבילי בעיניי, כל כך רדוד, אני חושב שהגיע הזמן לטפס על עץ אחר ואולי ש-120 חברות הכנסת וחברי הכנסת ישקיעו בחינוך של דור אחר של פרסומאים, כי הפרסומאים זה חבר'ה צעירים שיוצאים מבית-ספר. הם באים למשרד פרסום, בדרך כלל בתל-אביב, והם רוצים לעשות משהו שכולם ישימו לב אליו וכולם יראו ואז הם יקבלו עבודה במשרד יותר גדול. הם רוצים פרובוקציה והם רוצים תשומת לב.

ואתה אמרת שאתה לא מיתמם. תראה אותך.

אני לא מיתמם. הלקוחות שלנו הם אתם; הלקוחות שלנו זה הילדים שלכם, הדודים שלכם, האחים שלכם. אני חי מהלקוחות שלי, אני לא חי מפרובוקציה פמיניסטית שתיצור נזק לנשים. אני בפירוש גם לא מנסה לעשות את זה כי חי פה, ואני חי פה עם משפחה ואני רואה את העתיד של המשפחה שלי כאן. אני רוצה שיהיה נעים לחיות פה. אז ההיתלות הזאת בפרסומאים היא, לדעתי, בין מגוחכת לבין הסטת הנושא העיקרי כדי להמשיך לא לעשות הרבה.

מה הנושא העיקרי?

הנושא העיקרי הוא מעמד האישה - לא בפרסום, בחיים. הבנות שלי, אם מישהו ידבר אליהן לא יפה, גבר, ישפיל אותן – הוא יקבל בראש.

והפרסומות לא משפילות אותן?

קיבלתי אות קלון על פרסומת אחת – על רותי מהדיוטי. רק לא מזמן שמעתי מחברת הכנסת הנכבדה שהכניסה את השם "ביטוח ישיר" כתת רמה, שמשתמשים בגוף האישה. שני כהן, קומיקאית מוכשרת בטירוף, לא עם הציצים בחוץ, בהומור, מצחיקה אנשים. אנשים חולים על ההומור שלה ובגלל זה הולכים לרכוש מוצר. גם את זה אני מקבל בקטע של שימוש בגוף האישה. אם לא אציג אישה, זה לא שימוש בגוף האישה. היא לא עושה שם מין קבוצתי, היא מוכרת ביטוח בצורה של הומור וטקסט חכם ולא משפיל לאישה.
אז אני אומר שוב – יש גבולות. גם אם הפרסומת לא היתה מוצלחת, הפרסומאים הם חלק מהאנשים שיושבים פה. אנחנו לא שונים. יש בינינו חילונים, חרדים יש רק בירושלים במשרדי פרסום, אין בתל-אביב, אבל יש אשכנזים וספרדים וכו' – אתיופים אין הרבה בענף הפרסום, לצערי. אפרופו, למה כשאני עושה פרסומת לבנק הבינלאומי התור לא יהיה מורכב מיוצאי אתיופיה – ואני לא מדבר כרגע על נשים או גברים? כי אם אעשה את זה לא יבואו לבנק. זה יפה להגיד? לא. חברי הכנסת יגידו את זה? לא. תטפלו בזה. עזבו את הפרסומאים, תטפלו בחינוך של האנשים. אם היה לי את האיך הייתי חבר כנסת ולא פרסומאי צנוע וקטן. נכנסתי לפרסום כי היה לי ראש קריאטיבי וכך הגעתי לזה, לא דרך רצון להיות מחנך. כמו שכאשר פורצים אליכם הביתה אתה קוראים למשטרה וכשנשרפת לכם הדירה אתם קוראים למכבי האש, האש בוערת עכשיו בתחום של התייחסות לנשים – תקראו לחינוך. עזבו את הפרסומאים, אל תקראו לפרסומאים לטפל - - -

פרסום זה גם סוג של חינוך.

זה לא חינוך. אני לא מחנך.

לפעמים יש לה השפעה יותר מאשר לבתי-הספר.

זו הבעיה שלנו.

יש לה השפעה לגרימת משהו שרוצים מהקהל שאליו מדברים, בדרך כלל זה לקנות. זה לא חינוך, תצאו מזה. אם חברי הכנסת הנכבדים חושבים שפרסום זה חינוך אז הבעיה שלנו הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי.

צריך להתייחס לזה כאל רובד אחד. אי-אפשר להתעלם מזה.

אני לא מתעלם, אבל אני אומר שזה עוד פן, אי-אפשר לראות אותו כעמוד האש, כמוביל.

חשוב שניתן לכם מקום גם בבית הזה, דני.

מקבל. ואם יהיו הגבלות לטובת כבוד האישה, כבוד הנערים-נערות, כבוד הזקנים-זקנות, כבוד עדות, כבוד האדם באשר הוא – אני אל נגד. אני במקרה, באופן אישי, בעד.

לכן אתה כאן, אני חושבת שלא בכדי. אל תזלזל בזה שהזמינו אותך הנה. אתה אומר שזה אידיוטי להתעסק עם זה. אתה הרובד שמשפיע על כולנו.

אני לא מזלזל, אני רק מנסה לומר שהאצבע המאשימה הזו כלפי הפרסום, שזה בסך הכול כמה עשרות אנשים שבאמת לא מעצבים את פני האומה, כי הם מקבלים הוראות וכסף מהאנשים שעושים את זה, לא במקום. אז בואו לא נהיה נאיביים ונטפל בבעיה ולא בשליח. אם אני לא אפרסם אישה ואשים במודעה בקבוק ריק והוא ימכור לי, אהיה שמח מאוד. אין לי רצון להשתמש בזה.

הנקודה ברורה. תודה רבה לך. אני שואלת את יוצרי הטלוויזיה: יושבת פה אורנה בן דור, יוצרת קולנוע וטלוויזיה – אני רוצה לשאול אותך האם את חותמת על אותם דברים.

אני לא חותמת על אותם דברים, כי דני דיבר ממקום שהוא לא מכיר את השיח שמתייחס לקונסטרוקציות ולדה-קונסטרוקציות. לשניה אחת ארשה לעצמי לומר שם שאני מניחה שרובנו לא שמענו אותו, איש שקוראים לו הומי באבא. הוא גם פילוסוף - אני מרשה לעצמי לענות תשובה סיבובית - שדיבר על זה שהשולט והנשלט חולקים בסופו של את אותה מציאות והדברים לא מסודרים כמו בבית מרקחת, שמה שאני רוצה הוא בהכרח הפוך ממה שהגבר, שבמשך שנים החליט בעבורי מה טוב לי ומה לא טוב ו"חיפצן" אותי וכן הלאה, רוצה; והגבר השולט, לא בהכרח נשאר כל הזמן במקום שבו הוא רוצה להקטין אותי וכן הלאה. שנינו חולקים את אותה מציאות. מה שקורה הוא שיש אינטראקציה ונוצרת מציאות חדשה.

כל השיח כאן - סליחה שאני אומרת את זה, אני מאוד מכבדת את כל מי שנמצא פה – הוא שיח מאוד ישן, הוא שיח שמחלק נשים וגברים ורצונות של נשים וגברים באופן קטגורי. זה לא יכול להיות. אני אוהבת לראות פרסומות, שני כהן מאוד מצחיקה אותי, אני חושבת שזה אחלה פרסומות. אני אוהבת לראות פרסומות שהן יפות. יש פרסומות שמפריעות לי, גם על נשים וגם על גברים, ואני חיה בתוך עולם שהפמיניזם בו - והגברת חוטובלי קודם אמרה לי שאם אני לא רוצה שאצא מכאן – אני חושבת שאת צריכה להודות לפעילות שלי מלפני 25–30 שנה שאת נמצאת כאן. הפעילות הפמיניסטית שלי, אני לא צריכה היום להתהדר בה - -

אני לא צריכה לחסדייך. אני חושבת שאף אחד לא עושה טובה שהוא נמצא כאן. כולם כאן מבחירה.

השילי נעלייך. - - על זה שאני לפני 30 שנה יצאתי לרחובות והפגנתי, בפמיניזם שהיה נכון אז בשנות ה-70.

ויצא מזה "מעושרות", תוכנית שמאדירה נשים וגורמת להן להיראות - - -

היום אני חיה במציאות שבה הדברים הרבה יותר מורכבים. הנה, כאשר דיברנו על כך שאנחנו לא רוצים ש"יחפצנו" נשים בפרסומות, ומצד שני אנחנו לא רוצים להדיר אותן מעמודי הפרסום – זו, לדוגמה, הדילמה שאנחנו נמצאים בה היום. אנחנו לא נמצאים בעולם שבו אנחנו יכולים להגיד שכל מה שקרה הוא רע, כי קרו גם המון דברים טובים. טלוויזיה, אין ספק שהיא מחנכת, היא חשובה יותר ממשרד החינוך; אין ספק שטלוויזיה ופרסומות הן כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, הן כלי שמייצר יחסים חברתיים ממדרגה ראשונה, הרבה יותר מבתי-הספר, ללא ספק. אבל לצאת כנגד מה שקורה בטלוויזיה באופן קטגורי ולא להתייחס ליחסים ההדדיים שבין הצופים לבין הטלוויזיה, שבין הכסף לבין הטלוויזיה – ותיכף אני רוצה לגעת בעניין הזה של הכסף – היחסים שבין המשתתפים בתוכניות הטלוויזיה לבין הצופים בהן, זה יהיה אנכרוניזם ודיון לא רלוונטי.
ועכשיו אני רוצה להגיע למשהו שהוא הרבה יותר חמור, ואני חושבת שהוא מסכן את כל ההישגים שלנו, הזקנות שנלחמו על מקומנו לפני 30 שנה, וגם של הצעירות - המקום שהכסף תופס בחיים שלנו. המקום שהכסף תופס בחיים שלנו הופך ונעשה מרכזי יותר ויותר. אנחנו כבר לא מדברים על אנשים שמצליחים כמשוררים או אנשים שפרצו דרך בתחום הבלשנות - על פילולוגים, למי שראה את "הערת שוליים". אנחנו מדברים על מצליחנים רק דרך פריזמה אחת, והיא הפריזמה הכלכלית והיא מתייחסת לכסף. ברגע שהדבר הזה מסומן, ומסומך באופן גורף, מצבנו כנשים הופך להיות רע יותר כי אנחנו במשך עשרות בשנים – והדבר הזה לחלוטין לא השתנה, וזה לא רק בגלל הטלוויזיה. למדנו שלדבר על כסף זה דבר שהוא לא נאה לנו.

הבעיה היא לא לדבר על כסף, הבעיה היא ש-99% מהנכסים בעולם נמצאים בידי גברים. אפשר לא לדבר על זה, אם היה כסף.

לחלוטין. נשים הן הקבוצה הענייה ביותר בעולם, ואם אנחנו רוצים לכוון את המאבק שלנו בהקשר הזה כדאי שלא נחשוב רק על הטובים והרעים, על זה שכל הגברים או כל המפרסמים או כל הצופים רוצים לראות נשים מושפלות, כי זה לא נכון.

אני לא חושבת שמישהי אמרה את זה כאן.

ומשטרת הפמיניזם, שבה אין טיפת הומור, גם היא עושה עבודה הפוכה ממה שאנחנו היינו אמורות לייצר בדיאלוג שלנו עם הקהל. אולי כדאי לרגע אחד להפנות זרקור למדינת הטייקונים שאנחנו מצויים בה, שהמחאה החברתית בה היא מחאת קטיפה חמודה, כאשר אנשים מאוד עשירים – כולם גברים, אגב - שולטים בכולנו, וזה מלסכן גם את ההישגים הלא מעטים שהביאו אותנו עד הנה, כי הכסף עלול למחוק את כל ההישגים של הפעילות הפמיניסטית ולהפוך את הנשים בחזרה לקטנות יותר בתוך החברה שאנחנו חיות בה. תודה.

אז בדיוק בהקשר הזה אני רוצה לשאול את לאה שנירר, שהשתתפה בתוכנית שיצרת לאחרונה, "מעושרות", שהיא בעלת סטודיו לפילאטיס בהרצליה פיתוח. אורנה דיברה עכשיו על החשיבות של הכסף ועל הנחיתות שלנו בהקשר של הכסף, וזה בדיוק ההקשר שבו עסקה התוכנית שאת היית אחת מגיבורותיה המצליחות. השאלה שלי היא מה את חושבת על זה.

שלום, אני שמחה להיות פה. באתי לתוכנית הזאת - חוץ מזה שאורנה הציעה לי, כתוצאה מזה שלאורנה ולי יש איזשהו נושא משותף, שהוא דור שני לשואה - נכנסתי לתוכנית כי רציתי במה. אני יודעת שבריאליטי יש מציצנות, מציצנות בכל הארץ, לא רק בתל-אביב. היא גם של נשים במטולה, גם של נשים בירוחם ובכל הארץ. אני רציתי לתת כוח, לתת הרגשה שאני שורדת ולספר את החיים. זה נתן לי במה לספר איך אמא שלי שרדה מתאומות מנגלה בגיל 6 את מה שהצורר עשה, והיא השורדת הצעירה ביותר. בזכות התוכנית היא דיברה. בחיים אמא לא דיברה. אני טיפלתי באמא שלי כל החיים. אבא שלי הוא מדור הנפילים של חיל האוויר. אין איש בחיל האוויר שלא מכיר ולא היה בן טיפוחיו של אבא שלי. רציתי להראות אישה עובדת – עבדתי ועדיין עובדת, בעלת סטודיו לפילאטיס שגילה היא אחת מתלמידותיו. אני עובדת, ואני מורה. אני מגדלת שניים – אחד קצין בצבא ואחד חייל בצבא, והחלטתי שאני רוצה להבא עוד ילדים לעולם, וזה אפשרי, אין גבול והשמיים הם הגבול. כוחה של אישה. עבדתי, ועבדתי למחייתי. אני נשואה לצחי, איש אמיד, ובזכות זה – ואני מודה על זה - אני יכולה לתרום ותורמת לאנשים שזקוקים לעזרה.
הקהל, אחרי שיצאתי מהתוכנית, לא מדבר אתי על זה שאני גרה בהרצליה פיתוח, רק מדברים אתי על הכוח וההשראה שנתתי בכל התוכן שהבאתי לתוכנית. אני לא רוצה להיות פה איזשהו גורו, אלא פשוט להגיד ולחזק את האישה, שאף פעם לא מאוחר מדיי. אני רוצה לראות סביבי נשים מטופחות, כמו שאני רואה פה. זה עושה לי טוב. מה שאישה צריכה לעשות כדי לעשות טוב – בבקשה, וזה לא שייך לכסף.

איך אפשר לעשות ספורט ולא להיות בחדר כושר? וחדר כושר עולה כסף. לכל אחת יש חדר מדרגות בבית – שתעלה ותרד; לכל אחת יש שני בקבוקי מים מינרליים במקום משקולות. אין תירוצים. לאישה לא צריך תירוצים, הכול אפשרי. אין לי זמן? תמיד יש זמן, זה סדר העדיפויות.

למה אישה צריכה להיות חטובה?

לא יודעת. אם היא רוצה להיות, ואם לא – אז גם סבבה. אישה צריכה להיות על מה שהיא רוצה. אני דיברתי על נאה, דיברתי על מטופחת, זה מה שאני רוצה לראות. לכן אני השתמשתי בתוכנית "מעושרות", כדי לתת במה לעבר, מאיפה באתי. לא הלכתי לתוכניות ריאליטי, ל"אח גדול" או ל"השרדות" או ל"יפה ולחנון" – שזה נהדר – כי את לאה שנירר לא מדיחים. אני באתי עם מסר, ואותו אני רוצה לתת. אם יש למישהו שאלות אחרות לגבי זה אענה בשמחה.
דיברנו על פמיניזם. אני שנירר, ואם יש פה נשים דתיות אז הן בוודאי מכירות את השם שרה שנירר. שרה שנירר מהמשפחה של בעלי. היום בנינו לה אחוזת קבר בקרקוב, צחי בעלי נסע לשם. היא הפמיניסטית הראשונה.

אני רק אגיד ששרה שנירר הקימה את "בית יעקב", והיא היתה פורצת דרך בעולם החרדי.

בבקשה. היא מהמשפחה והיא התחילה. היא אמרה: נשים דתיות לא רק צריכות לגדל ילדים ולטפל בבית, אלא לצאת לעבוד ולהיות מורות. ואני באה מזה, ואת זה רציתי להראות. זה לא שודר, זה ישודר. רחוב שרה שנירר בנתניה. בגלל זה באתי לריאלטי. איך הייתי מגיעה לכנסת ללא "מעושרות"?

כמו שאנחנו. אנחנו לא הופענו ב"מעושרות", בעלי לא מיליונר כמו בעלך, ואני פה בכנסת בזכות עבודה של כל החיים.

אבל גם אני עבדתי.

את לא היית מגיעה לשם אם לא היה לך כל כך הרבה כסף.

ממש לא נכון. אני לא באתי מהכסף, אני עבדתי. וצר לי שאת כועסת, תבררי למה את כועסת. את כועסת וזה לא עלי, את כועסת כי יש משהו שכעוס בתוכך. את לא כועסת עלי.

- - -

סליחה שאני צריכה לקטוע את הדיון המרתק הזה – תודה רבה לך, לאה – אבל אני רוצה בכל זאת לעבור ליוסי אליאס. הוא אדם שעושה הרבה מאוד מתוכניות הריאליטי שנראות בטלוויזיה, או לפחות ממונה עליהן, בהיותו סמנכ"ל תוכן של חברת אבוט-המאירי, שמפיקה הרבה מאוד מהתוכניות הריאליטי הנראות בטלוויזיה. הקשה ביותר מהן, מבחינתי, היא "24/7 הדור שהיה", תוכנית שבה היה בחור שהמון-המון בחורות נכנסו לגור אתו. הוא בא עם הפמליה של הבנים והם בחרו מי מהבנות הוא ייקח בסוף התוכנית, אחרי כמה חודשים ששהו בווילה.
שמעתי אותך אומר קודם שמשרד החינוך יותר חשוב, אבל אורנה אומרת שהטלוויזיה יותר חשובה. כשאתה עובד, כשאתם עושים את התוכניות האלה, כמו "הישרדות", "היפה והחנון", 24/7 – אלה דברים שעוברים לכם בראש או שהכול נראה לכם עניין מקצועי גרידא, רייטינג או לא רייטינג.

קודם כול, אני חושב שזה תלוי בבן-אדם שעומד מאחוריה.

אני שואלת אותך אישית.

בשבילי אישית זה עומד בראש. להגיד ש"היפה והחנון" היא תוכנית שפוגעת בנשים זה ללכת על הצפוי, על הסיסמה.

אני דווקא חושבת ש"היפה והחנון" היא הכי פחות גרועה, חוץ מהכותרת שלה.

אני שמח שאת אומרת את זה. אתן אותה כדוגמה.

אבל 24/7 היא by far מתחרה על הגרועה ביותר.

לא הייתי אחראי על 24/7, ותיכף אדבר גם על זה. לגבי "היפה והחנון" אני רוצה להגיד דבר, שאולי אנשים פה לא יבינו למה אני אומר אותו. כביכול מציגים שם בנות שהידע הכללי שלהן הוא לא נרחב אל מול בנים שהם סגורים חברתית, שהידע הכללי הוא כל עולמם.

זה נשים וגברים, לא בנים ובנות.

נשים וגברים, נכון. רואים בהתחלה את נקודת ה-X, שזה הפער ביניהם. בתוכנית הזאת אנחנו באים דווקא להגיד שזה הסטריאוטיפ, ובואו נשבור אותו. אני חושב שהצלחנו בדבר הזה. האנשים שיצאו מהתוכנית הזו, אנחנו בקשר אתם עד היום. אנחנו לא משתמשים בהם וזורקים אותם. ראי את אורנה ולאה שנשארו בקשר והן חברות. זה לא שאנחנו מנצלים אותם, זה לא שהם בובות. ממש לא. אני חושב שכשאתם אומרים: הם רק קולב; הם גוף ללא נשמה – זה מחזיר 20 שנה אחורה. אנחנו התקדמנו, אל תשתמשו במושגים האלה כי פה אתם מגדילים את הפער.

לא הבנתי לאן התקדמנו.

כשאת אומרת שנשים מוצגות כגוף ללא נשמה – אני לא חושב כך. אם היית צופה באמת בתוכנית "היפה והחנון" לצורך העניין - - -

ללא שכל.

שמעתי את לאה אומרת שהיא הגיעה לתוכנית עם איזשהו מסר שאותו היא רצתה להעביר בתוכנית. אבל בסיפא של הדברים שלה היא אמרה: אבל את זה לא הראו. אני חושבת שפה הבעיה, שיכול להיות שמה שלוקחים זה הדברים - - -

את מעוותת את מה שלאה אמרה.

יכול להיות שלא הבנתי נכון. זה מה ששמעתי.

לא הבנת.

אני חושבת שהבעיה היא בסופו של דבר בעריכה.

הסיבה שבגלל היא הגיעה לסדרה שודרה גם שודרה. גברת שרה שנירר, הקרובה - - -

היא אמרה שזה עדיין לא שודר.

היא אמרה: "עדיין לא שודר". אלה המילים ששמעתי.

אבל היא לא אובייקט, היא סובייקט. תשאלי את לאה האם הדברים - - -

אמרתי שעדיין לא שודר. שרה שנירר צריכה לקבל פרק לבד, היא לא צריכה להיות בתוך תוכנית.

אנחנו מצלמים לפעמים 3,000 שעות של חומרי גלם, בסופו של דבר אנחנו עושים פרקים מתוך הדבר הזה. אנחנו קודם כול רוצים לבדר, להצחיק, לרגש. אנחנו עושים טלוויזיה, אנחנו לא משרד החינוך. אני חושב שהפכנו להיות משרד החינוך, לצערי. אנחנו באים לבדר, לעשות תוכנית מרגשת ומצחיקה. יחד עם זה, כל אחד עם היושרה שלו מחליט איפה הגבולות שהוא שם לעצמו. אני יכול להעיד על עצמי שאני שם את הגבולות, אני מניח שגם אורנה שמה את הגבולות, וראיתי את זה בפרקים. אנחנו לא איגוד.

צריך להגיד שגם בתוך "היפה והחנון", שאני באמת חושבת שהיא התוכנית הכי פחות גרועה ובאמת יש בה גם דברים טובים, היתה סצנה שאתה יזמתם, שהגברים צריכים לפסל את החזה של המשתתפות בגבס, עליהן. זו סצנה של הטרדה מינית או תקיפה מינית פר סה. זה כאילו בהסכמה, חוץ מאשר אחת שעזבה באמצע ואחת שמראש לא הסכימה להשתתף.

היא עזבה באמצע כי היא הרגישה שאחד החנונים מתאהב בה והיא לא רצתה לפגוע בו. זו דווקא מהמקום הזה ולא מהמקום שאת מכוונת אליו. קל נורא להיתפס למשימה הזאת כשהיו עוד 30 משימות שהעמידו אותם במקום נורא - - -

אבל זה לא רק סצנה.

אמרתי את זה קודם. אבל אני שואלת: כשאתה עושה את זה, לעניין הקווים שאתה מותח, איפה זה נכנס אצלך?

כשהם היו צריכים לפסל את הנשים ולגעת באזורים האלה, קודם כול ניתנה הוראה מראש לא להגיע לאזורים האלה. זה לא נכון, הם לא פיסלו את החזה של הבנות. הם לא נגעו באזור הזה. את יכולה לראות שוב את התוכנית.

אני יכולה לראות שוב. כולן מוזמנות לצפות.

זה בחומרי הגלם. בחומרי הגלם זה קיים, זה לא נכנס לתוכנית.

מה זה משנה? זה קרה במציאות.

זה קרה במציאות רק פעם אחת. זאת אומרת, חנון אחד נגע ויצא - - -

גם אונס מספיק פעם אחת. לא צריך להיאנס פעמיים כדי להבין.

את סתם עושה פרובוקציה לחינם. זה לא אותו דבר.

אני מנסה להעביר לך מסר.

אני מציעה שניתן לחברי הכנסת. אני מציעה שנתחיל עם חברת הכנסת זוארץ.

מסקרן אותי לדעת - כשאתה מדבר על תוכנית, ומרב אמרה שהיא התוכנית הפחות גרועה, אני מרגישה שגם במקרה הזה השתמשו עוד פעם באישה כחלק מסל התרופות לטפל בגבר החנון שיש לו בעיה עם כישורים חברתיים. היא היתה חלק מסל התרופות שלו. אז יכול להיות שהכישורים החברתיים שלו השתפרו במידה כזו או אחרת או - - -

אם היית מסתכלת על הצד השני, זה גם היה לא בסדר. אם הייתי אומר לך שדווקא החנונים ניסו לשנות משהו בבנות, אז היית אומרת לי: למה?

אז יכול מאוד להיות שבאמת הן סייעו להם לפתח כישורים חברתיים ואינטימיות. אנחנו מדברים על הסוגיות האלה הרבה, על איך אנחנו חיים בחברה ובסביבה שבה גברים לא מצליחים לפתח אינטימיות ואז הם מגיעים למקומות מסוימים. השאלה שלי אליך היא האם אחת הנשים הגיעה לטכניון בעקבות התוכנית, הגיעה לאקדמיה? כלומר, האם גם המיומנויות שלה, שהיו חלשות בתחום מסוים, השתפרו? האם היא החליטה שהיא הולכת ללמוד, הולכת לפתח את עצמה על ציר מסוים? האם יש איזון או שמא גוף האישה הוא חלק מסל התרופות?

על קצה המזלג. אני חושב שהשאלה שלך היא שאלה מתנשאת. את אומרת: יצא ממנה משהו, מהבחורה הזו שהצגת?

לא אם יצא ממנה משהו, שאלתי האם התועלת הייתה הדדית.

על קצה המזלג אני יכול להגיד שכן. גם הנשים וגם הגברים עברו שם תהליכים משמעותיים, חלקן של הבנות הלכו ללמוד אחרי זה. אני לא חושב שזה העניין, אגב, כי זה באמת נורא מתנשא מה שאת אומרת.

אבל נקודת המוצא שלכם הייתה כזו שהיא לא יודעת כלום – היא סתומה, אין לה שכל, הגחיכו אותה. אני ראיתי פרק שהיא צריכה את הכותרת "ים המלח" על מפה של כדור הארץ. הגחיכו אותה, חשפו אותה בצורה מבזה.

נכון, זה היה בפרק הראשון. אם היית רואה את שאר הפרקים - - -

זה הדבר היחיד שראיתי, וזה הספיק.

אז אם היית רואה את שאר הפרקים היית רואה שדווקא הנשים האלה הפכו להיות נורא מודעות לסיטואציה. חלקן כן התחילו ללמוד. זה לא משנה, אני לא חושב שאנחנו תוכנית טיפולית. אבל הן כן עברו את המהלך הזה ואת הטיפול הזה. הם חברים נורא טובים. גם האנשים האלה שנפגשו משני קצוות שבכלל לא קשורים אחד לשני הפכו להיות חברים נורא טובים. אני חושב שבזה עשינו משהו שלפני כן לא היה קורה.
אני רוצה לגעת בעוד נקודה. חברת הכנסת חוטובלי דיברה על זה שהיא רוצה להעביר הצעת חוק שנשים לא תפרסמנה מוצרים שלא קשורים - - -

שלא ישתמשו בחלקי גוף נשיים.

זה מצד אחד. מצד שני, כשמדירים נשים מפרסומות זה מוציא אותן מהמרחב הציבורי.

יש עוד דברים באמצע, אתה יודע.

אבל בסופו של דבר, מה שאת אומרת: בואו נדיר אותן. את אומרת שנדיר אותן מפרסומות, כי אם שני כהן - - -

מה הקשר?

עלתה פה הדוגמה של שני כהן, כששני כהן מפרסמת את "ביטוח ישיר" היא לא מפרסמת את זה רק בראש.

דיברתי באופן המפורש ביותר, אדוני, על נשים שנראות כמו וילון או כמו עציץ.

בפרסומת של אחד הקניונים במרכז תל-אביב יש סאדו. האם עושים סאדו בקניון?

אם היה פה גבר שעומד בתחתונים ומפרסם - - -

מי אמר שסאדו זה רק אישה?

אם הוא מפרסם תחתונים זה משהו אחר. הייתה שם אישה בפוזה מבזה - - -

למה אף פעם לא עומד גבר בתחתונים בקניון?

בטח שעומד.

לא עומד, לא בפרסומות שלך ולא בתוכניות.

אני לא עושה פרסומות.

אמרתי בתחילת דבריי באופן מפורש שאם כדי לאזן את המציאות הלא סבירה שבה אנחנו חיים יתחילו עכשיו להגחיך ולהפשיט גברים – שזה, אגב, דבר שכבר קורה, אני לא מתעלמת מהמציאות. תוכניות הריאליטי מגחיכות ומפשיטות והופכות אנשים לאנשים שנאמנים לסטריאוטיפ – הכדורגלן המטומטם, עיין ערך "המירוץ למיליון", הבלונדינית הטיפשה. עשינו סקירה לפני שבאנו לדיון בוועדה. אני אומרת לכם ברצינות, כשאתה רואה את סוג הדמויות שמרצדות על המסך שלנו, אני מתביישת בשם בני-האדם באשר הם, לא רק בשם נשים. אני רק אומרת שבעיני יש כאן ניסיון לברוח מהשאלה. אני גם נגד זה שישתמשו בגוף של גברים.

אבל הצעת החוק היא לא להשתמש בגוף של נשים.

אמרתי שהצעת החוק עוסקת במציאות הכואבת שבה אנחנו חיים. אני אומרת שאם המפרסמים יחליטו שכדי לייצר איזון הם יפשיטו גם גברים, אני לא חושבת שזה ייצר הרבה נחת בקרבנו. אני מנסה להגיד משהו נורא פשוט. יושב כאן דני ויושב כאן יוסי, שניכם אנשים שאני לא רואה בכם שרי חינוך בפוטנציאל. זאת אומרת, אני לא חושבת שזה הטיקט החברתי שלכם.

You can never know. שחקני קולנוע הפכו להיות נשיאים בארצות-הברית.

אני לא נגד, אני רק אומרת שכל עוד אתם יושבים על כס המפרסם זה לא הטיקט שלכם. אתם רוצים? בואו לפה, הבית פתוח לכולם. אני רק אומרת שיש כאן היתממות מאוד גדולה. משרד החינוך צריך לעשות מה שמשרד החינוך צריך לעשות, הורים צריכים לעשות מה שהם צריכים לעשות, אבל יש כאן קצת התנערות מאחריות. גם הדמגוגיה הזאת שאומרת: תשמעו, בגלל שיש הרבה בעיות למדינת ישראל – למשל, האיום האיראני – למה הוועדה לקידום מעמד האישה בכלל עוסקת בנשים? זה באמת נורא שולי לעומת האיום האיראני.

זו דמגוגיה.

אני בהחלט מסכימה אתך שהאיום האיראני צריך להיות חלק מהשיח גם בוועדה לקידום מעמד האישה. איך זה משפיע על החיים שלנו, כנשים.

אין ספק שמדינה כובשת, גם היחס לנשים הופך להיות הרבה יותר כובש, הרבה יותר שוביניסטי וכן הלאה.

נכון, אני מסכימה אתך. במדינה שאין גבולות, הגבולות מטשטשים. אין ספק.

אז בואו לא ניתמם, כי כל הדיון הזה זה גלגול אחד גדול של עיניים לשמיים.

לא כולנו כובשות. יש כאלה שגם מתנגדות לזה.

כולנו כובשות, גם אלה שמתנגדות הן שותפות. אין מה לעשות.

בסופו של יום, אני מסכימה עם אורנה בהקשר הזה שהכסף הוא מלכות הכול. אני גם אמרתי שבשם הכסף הכול מותר. אבל כאן אני מגיעה לאחריות שלנו, אנחנו לא בני-אדם שנשלטים על-ידי איזה דמון שנקרא "הכסף". דרך אגב, בעולם הטייקונים יש לנו שרי אריסון, יש את גליה מאור שהיתה מנכ"לית בנק לאומי, יש לנו מנכ"לית חדשה שהיא אישה. עולם הטייקונים לא מוגבל לגברים בלבד.
לכל אחד יש את הפיסה הקטנה שלו בהיסטוריה, שבה הוא צריך להשפיע. אז אתם אל תיכנסו לתפקיד של שר החינוך ואל תיכנסו לתפקיד של חברי הכנסת ולא תפקיד של בית-הספר. אבל כן, בתוך הטריטוריה הקטנה שיש לכם, בתוך חלקת האלוקים הקטנה שלכם, כל אחד צריך לשאול את עצמו האם מה שהוא עושה – ואני אומרת את זה ביושר, כל אדם הולך לישון בלילה ושואל את עצמו מה הוא עשה היום כדי לעשות דבר טוב למדינה. אני מניחה שבסופו של יום אתם אנשים שמאמינים במה שהם עושים. אם הגענו למצב שבו אתם מיתממים, אם הכול מותר, אם אין כאן בשום צורה ניסיון להגיד שיש קווים אדומים – פורנוגרפיה זה קו אדום, זה ברור לנו. אין בפריים טיים פורנוגרפיה; פדופיליה זה קו אדום – ברור לנו. אין בפריים טיים פדופיליה.

מה את אומרת? יש בפריים טיים פורנוגרפיה כל הזמן, רצוף. על מה את מדברת? אין פורנוגרפיה בפריים טיים? על זה הדיון, הדיון הוא על זה שהשפה השלטת היא שפה פורנוגרפית. מה זה פורנוגרפיה? היינו רואות שאבא אונס ילדה? סביר להניח שזה פחות נראה, אלא אם זה בהקשרים אומנותיים, ואולי באמת זה לא בפריים טיים. אבל זה לא מה שמדובר בו.

אני חושבת שאנשים כאן מתחבאים מאחורי העובדה שאין כאן באמת דברים מהסוג הזה, שהם אסורים באופן ברור. בתוך הגבולות של המותר והאסור אני חושבת שכל אחד צריך לנסות להביא גם בתחום היצירה שלו גם את הצד היותר מתוחכם.

אני יודעת שהרבה מפרסמים - אני שואלת אותך דני, כי אתה כן מציג איזושהי גישה שלא אומרת שבלי נשים עולם הפרסום קורס, בלי נשים בדרך שבה דיברנו עליה.

בלי נשים העולם קורס.

בלי נשים כמו שאני חושבת עליהן. בלי נשים כפי שעולם הפרסום חושב עליהן אני חושבת שהעולם יסתדר.

עולם הפרסום מעסיק הרבה מאוד נשים: תקציבאיות, קופירייטריות.

אני שואלת אותך האם אתה מאמין שיכול להיות מצב שבו פרסומות מובילות לא ישתמשו בגוף האישה כמרכזי. בסך הכול, ראינו כמה פרסומות יצירתיות בעולם.

אל"ף, כן. בי"ת, אני חוזר לתחילת דבריי - יש כל מיני סוגי משרדי פרסום, כי לכל משרד פרסום יש את הראש שלו, את ההבנה שלו ואת הראייה שלו של דברים. פרסומאים הם אנשים. במשרד שלי, למרות אות הקלון - שאני לא בוש בו, יש לי השגות לגבי אות הקלון הזה של הדיוטי פרי עם רותי מהדיוטי פרי - - -

אתה לא בוש בו. אבל אתה גאה בו?

כן, מקצועית כן. אחלה קמפיין שבעולם, ולא פגעתי בנשים. אבל זה דיון ארוך - - -

בסדר, זה משמעותי לדעת.

מצפוני נקי.

וזה לא גורם לך אי-נוחות.

המכירות עלו?

זה לא קשור למכירות שעלו או לא עלו. לפני המכירות, שעלו או לא עלו, אם היו לי ייסורי מצפון על זה או לא – לא היו לי. אני אומר עוד פעם, יש לי שתי בנות בלונדיניות - גם אשתי - בנות 22 ו-19, אחת סטודנטית אחרי צבא, אחת בצבא, יש הרבה בדיחות על בלונדיניות אצלי בבית. הכול פתוח, אני מדבר אתן, אני לא בוואקום. כמו שאמרתי, הבנות שלי הן לא בדיוק הנשים הקטנות ששותקות - - -

לא כל הבתים בארץ הם הבתים שלך.

אני לא מדבר על כל הבתים. אני אומר "מדברים". אני לא מעליב. כפרסומאי, אני לא מחפש את הפרובוקציה, להעליב נשים, אלא להיפך. כשאני יוצא בלי לגרום נזק ואני מצליח לעשות את העבודה שלי, זה נוגע בקריאטיב יותר גדול, יותר חכם, אני רואה בזה דברים טובים. גם אם יש שימוש בנשים, הוא לא בוטה.

אני לא אגיד שאני מלאך, לא אגיד שפה ושם זה לא קורה, אבל בתוך עמי אני יושב. מה שאצלך בוטה, בז'אנרים גדולים מאוד במדינה זה כבר לא בוטה. הכול תלוי איפה אנחנו חיים. פעם הרגו אנשים בזירה, הרומאים נהנו לראות אנשים נטרפים חיים.

מה אתה אומר? אתה אומר שאתה חייב ליישר קו עם דברים יותר קיצוניים כל הזמן?

אני לא מיישר קו עם דברים קיצוניים. כפרסומאי, כן מצפים ממני להיות חדשן. לא מצפים ממני להשתמש בשלג דאשתקד. זאת אומרת, מה הטרנדים. אז יש איזה טרנד שפרסומת משתמשת בו, לפעמים אכן קורה מצב – אבל אני אומר עוד פעם, אני חושב שפרסומת שמעליבה אישה היא פרסומת לא טובה, חד וחלק.

כן, אני רק חושבת שיש בינינו חילוקי דעות בין מה נראה לך שמעליב נשים ומה לא.

נכון, יש. בסדר גמור, אני מסכים.

אתה מרגיש שאתה מגיע למקום הזה, אתה מתלבט עם עצמך ואתה אומר: אני לא מתיישר עם הז'אנר הזה, אני לא מוכן ללכת עם זה?

יש לבטים. 70 איש במשרד שלי, מהם כ-50 נשים, ולא כולן מנקות. הן בעמדות מפתח; יש נשים שאמונות על תקציבי הפרסום, הדעה של אותה תקציבאית או supervisor זהה לדעה של supervisor גבר.

בסדר גמור. לאה, מה רצית להוסיף?

אני רוצה לפנות לכלל הנשים בארץ להעלות את העניין שהעליתי גם דרך התוכנית. בגיל 48.5 ילדתי תאומים. אני מדברת על נשים שעובדות, לומדות, עדיין חזקות ורוצות להיות אימהות. לא היה זמן עד גיל 40, ואם היה זמן לא מצאו את בן הזוג הנכון, ורוצות להיות אימהות. אני חושבת שתשוקה לאימהות אין לה מחיר, הבעיה היא שהגבילו את גיל ההפריות עד גיל 45. מעל גיל 45 – אין. מי החליט שמעל גיל 45 אישה לא יכולה לקבל עזרה מהמדינה אפילו פעם אחת כדי לנסות להביא ילד לעולם? נשים חזקות, נשים יכולות לגדל ילד לבד היום ולא זקוקות לגבר כדי שיהיה אתן לגדל את הילד. אז אם לא התחתנת ולא הגעת, אז לא תהיי אמא? אסור, בגלל שאין גבר או אין בעל?
יש לי חברות, נשים שאחרי התוכנית התקשרו אליי וביקשו שאעזור להן בעניין הזה, כי פשוט נגמר הכסף מרוב הפעמים שלא נתנו להן לעשות את זה. דרך הריאליטי אני פונה בבקשה לתת גם אוזן קשבת, לפחות פעם אחת, לנשים שרוצות להביא ילד לעולם. לעזור להן.

רק לשים דברים בפרופורציות, ברשותכן. מדינת ישראל היא מדינה שמממנת טיפולי הפריה כמו שאף מדינה בעולם לא מממנת.

עד גיל 45. מעל גיל 45 ביקשתי שייתנו לה פעם אחת. בטח שהיא מובילה. אני יודעת, הייתי בזה.

עד גיל 45 כמעט בלי שום הגבלה – לא של מספר ניסיונות, לא של שאיבות. דברים שעושים גם דברים איומים לנשים, דרך אגב, לא רק דברים טובים. אני בטוחה שחברות הכנסת המחוקקות רשמו לפניהן את הפנייה שלך.

אני מבקשת בשם נשים שפנו אליי. אני את שלי עשיתי.

בסדר גמור, תודה רבה. חברת הכנסת נינו אבסדזה, אנא ממך.

תודה רבה גברתי היושבת-ראש, תודה רבה לכל הנהלת ויצ"ו, כל החברות וכל מי שנמצא פה. מרב, כמובן גם לך אישית. אני מבינה שלקחתם נושא מאוד חשוב. אנחנו מדברים על דברים כמו פרסומות וכמו פריים טיים, וזה בוודאי חשוב. אבל, לדעתי, הרבה יותר חשוב מזה לומר שבשנה האחרונה חלה הידרדרות נוראית במעמד האישה במדינת ישראל. יש מקומות שבהם נשים וגברים לא יכולים ללכת על אותה מדרכה, לשבת באותו אוטובוס. אני כן חושבת שאנחנו חייבים כאן, בבית המחוקקים, יותר לדבר על זה.
אנחנו גאות, ובצדק גאות, בחוקים שמתקבלים פה, בחוקים שאמורים לשמור על מעמד האישה. אבל קודם כול פגיעה כמו שאנחנו עוברים בשנה הזאת, בית המחוקקים ששומע ורואה את זה. ציפי, תסלחי לי, אני יודעת כמה את לוחמת ופמיניסטית, אבל ליד זה אתם מנסים לתת יד לאותם קצינים בצה"ל, לעזור להם איכשהו לא להיות נוכחים בשירת נשים. לדעתי, זו פגיעה אמיתית וכאן אנחנו צריכים להילחם בשביל מעמד האישה.

תודה רבה. אני רוצה לבקש, ברשותך, מפרופסור פירסט לסכם.

כן, אני חושבת שזה יהיה ראוי.

בדיוק בגלל מה שאמרה עכשיו חברת הכנסת אבסדזה, לקשר את שני הצדדים האלה של הדיון.

אני הולכת עם הומי באבא ועם התיאוריות הפוסט-פמיניסטיות. אני חושבת שאנחנו צריכים לקיים מפגש, ובמפגש הזה עדיין לכובש יש יותר כוח מאשר לנכבש, וזה בכל המובנים – הפוליטיים וגם בין גברים לנשים. לכן אנחנו צריכות עדיין להילחם, ואנחנו מבינים כמה המדיה היא מקום מרכזי של לימוד, חינוך, הבניית ערכים. לכן לא הייתי אומרת שזה לא הנושא הכי חשוב. יום האישה הבין-לאומי זה היום היחיד שמקדישים לנשים, אז בואו נלך עם זה עד הסוף. אבל גם אנחנו לא הולכות עם זה עד הסוף, אני חושבת שמדיה זה מקום מאוד מרכזי. צריך לקחת בחשבון: א', את העניין של נשים בחברה והמקום של נשים בחברה. עדיין לא הגענו למקום של הומי באבא, שבו יש תפיסה אמיתית של כובש ונכבש אלא אנחנו במצב קצת שונה עדיין. לנשים צריך להיות מקום מרכזי. ב', צריך לשים דגש על המדיה. ג', אין ספק שהמדיה זה המרחב הציבורי, והמרחב הציבורי זה לא רק מציאות סמלית אלא אנחנו צריכים לדבר גם מציאות פוליטית.

מוחשית.

מוחשית. יש לנו מציאות סמלית, שזו המדיה, שממנה אנחנו לומדים המון דברים, אבל יש גם את המציאות החברתית-פוליטית. שניהם יחד בונים את השקפת עולמנו, לכן אני חושבת שבשניהם אנחנו צריכים לדבר על מקום של נשים חזקות, מועצמות, שיש להן מקום בחברה שוויונית ובעלת ערך אנושי גם לנשים וגם לגברים.

תודה רבה. אני רוצה להגיד לסיום שבמיוחד לקראת יום האישה עולות כל הצעות החוק האלה, ואמר לי העורך שלי שיש תחושה שיש ריבוי של הצעות חוק שבאות להסדיר, למשטר ולתת הוראות הפעלה לדבר הזה שנקרא "נשים" – מה אפשר, באיזה משקל, באיזה גודל, כמה צריך, מה הייצוג. אנחנו צריכות לקחת בחשבון, מה לעשות, שהמשפט והחוק זה דבר שנוצר על-ידי גברים לצורך סידור ענייניהם של גברים ואנחנו במשחק הזה בסך הכול 100 שנה. אנחנו מנהלות משא ומתן, המשא המתן הזה מתמשך והוא יימשך עוד הרבה זמן כנראה, כי יש לו עוד הרבה עבודה לעשות.

סליחה, אני רוצה משהו בכל זאת להגיד. אנחנו טרחנו ובאנו מכל הארץ, וזה יום עבודה. הכנס הזה התחיל בשישה חברי כנסת ונגמר בשלוש.

זה ככה בכל הדיונים.

סליחה, היו תשעה חברי כנסת ונשארו שלוש.

זה ככה בכל הדיונים, אל תיקחי את זה אישי.

זה זלזול לא רק בנשים, אלא באזרחי המדינה.

חברותיי היקרות מוויצ"ו, למעשה כל האירוע הזה הוא סביב "אות הקלון". כאן אני חייבת להגיד משהו שבעיניי הוא הישג משמעותי לקראת השנה הבאה. שרון סיפרה לי שההחלטה האסטרטגית של ויצ"ו היא להפסיק עם "אות הקלון" ולהתחיל לתגמל מפרסמים יצירתיים שלא עושים שימוש בגוף האישה. אני חושבת שזה מסר מאוד חשוב. אתן לכם דוגמה. אתמול היתה ידיעה באחד מאתרי האינטרנט על הצעת החוק שלי. נחשו מה כיכב באמצע הידיעה? כמובן, תמונה של אישה לא בדיוק לבושה, אפילו לא ראו את פניה. כי למה שיהיו לה פנים? הרי בסופו של יום היא גוף. הראו אישה בחלק עליון של בגד ים, ממש חתוך היטב, לתפארת האקדמיה שרוצה לעשות טסט קייס על שימוש בגוף האישה. זה מה שקישט את הכתבה.
אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו מעניקים את "אות הקלון" יש מחזור של פרסומות שפוגעות בנשים. למרות שנניח שמי שצופה כאן הוא קהל פמיניסטי, קהל שאכפת לו והוא בז לפרסומת הזאת, אני באמת חושבת שהדרך הנכונה יותר היא הדרך של תגמול מפרסמים יצירתיים ואני מברכת על ויצ"ו על ההחלטה הזו. זו החלטה נכונה. אולי בפעם הבאה נמצא גם דרך לתגמל יוצרי טלוויזיה שיביאו משהו איכותי, שלא מבזה לא גברים ולא נשים. זה כבר לא בתחום מעמד האישה, זה בתחום התרבות שלנו.

נזמין את אתי בורקין, יושבת-ראש האגף לקידום מעמד האישה בוויצ"ו ישראל בשביל להציג את הזוכות באותות הקלון.

זו לא בדיוק זכייה, אלה שמקבלות את אות הקלון. צהריים טובים, תודה לכל המשתתפות והמשתתפים בפאנל. אני שמחה שהצלחתם לעורר כאן אנשים למחשבה ועשייה לשנה הקרובה. מחוסר זמן נעבור במהירות לפרסומות. ברשותכן, נחשוף עכשיו את חמש הפרסומות שנבחרו השנה.
המקום החמישי – "אקס דאודורנט לגבר". שלט חוצות, אשר בדומה לקו הפרסומי השוביניסטי של המותג שנהוג בשנים האחרונות, מסייע לצרכנים הזכרים לחזר וללכוד כמה שיותר בנות, אפילו את הילדות הטובות. "יש כאלה שאוהבות הפוך חזק, ויש כאלה שאוהבות אותו שחור. רוצה לדעת מי ילדה טובה?" מהפרסומת משתמע שגבר שמשתמש בדיאודורנט הנכון יזכה לסקס עם הילדות הרעות שאוהבות את זה חזק, ואפילו עם הילדות הטובות שהיו עשויות, אולי, להתנגד. מסרים לאלימות מינית מנציחים השקפת עולם ומבנה חברתי פטריארכלי, בו מתייחסים אל נשים כאל אובייקט מיני ובכך משמרים דעות קדומות המצדיקות אלימות ופגיעה מינית.
מקום רביעי – "מטבחי דואיט". הפרסומת מציגה אישה המכווצת לממדים ננסיים, דחוסה בתוך כוס מרטיני על גבי משטח העבודה במטבח, כשהיא מנופפת ברגליה הפסוקות. בידיה היא מנופפת בדגל איטליה. האישה משולה למוצר צריכה, במקרה זה – לזית בכוס מרטיני. פרסומת זו ממשיכה קו פרסומי מיושן ופוגעני שנהוג על-ידי החברה בשנים האחרונות, לפיו ניתן למכור מטבח באמצעות גוף האישה.

אגב, אני חושבת שהפרסומות הן כל כך בוטות שאין צורך לפרשן אותן. הן מדברות בעד עצמן. הייתי שמחה יותר לזכור את המפרסם שהשתמש בכלי הזה. האם מדובר במפרסמים הגדולים? מי המפרסמים?

בשתי הפרסומות הקודמות זה לא מצוין לי.

מקום שלישי – "פרופורציה מרכז רפואי", פרסומת של ארועטי-ברמן GPS. בפרסומת אישה מודדת שמלה מול המראה – סיטואציה יומיומית, שכביכול כל אחת מאתנו עוברת. האישה אומרת לעצמה: הנה עוד שמלה שהיתה יכולה להיראות עלי מדהים לו רק יכולתי למלא את המחשוף. הפרסומת מעבירה מסר לפיו פרופורציית החזה הנכונה היא חזה גדול ושופע, שיש להציג במחשוף נדיב. בעידן בו נשים משועבדות לאידיאל היופי, שמשרת בעיקר את הגברים ואת תעשיות הקוסמטיקה, הפתרון כביכול שמציעה הפרסומת, בדמות ניתוח פלסטי להגדלת חזה, תורם למעשה להנצחת מעמדן הנחות של הנשים. מעבר לזמן, לכסף ולאי-הנוחות אידיאל הנשיות גובה מן הנשים מחיר נפשי ופסיכולוגי ניכר. הכללים התובעניים של אידיאל הנשיות והכישלון לעמוד בדרישות אלה מהווים מקור תמידי לרגשות תסכול, אכזבה, דימוי גוף נמוך וחוסר ביטחון עצמי.
מקום שני – "גולדסטאר", שקודם הזכירו אותו כאן. משרד הפרסום מקאן אריקסון. לכאורה, מדובר בעוד בדיחה – גברים מנוגה, נשים ממארס. אך למעשה, כאשר מתבוננים על הקמפיין של "גולדסטאר" בשנים האחרונות רואים מגמה של יצירת דימוי נשי טיפשי, פתטי ועלוב, המובילה לשנאת נשים – מיזוגניה. בפרסומת אחת נראים זוג וגבר שותים בירה. כאשר מקבלת האישה כוס בירה גדולה יותר מזו שהזמינה, היא שואלת: מאמי, אין שליש? בפרסומת אחרת האישה מזמינה כריך עוף ללא לחם וללא עוף. בפרסומת השלישית היא פונה אל בן זוגה בטון בכייני בבקשה לבוא לתקן את מכשיר הטלוויזיה ששוב התקלקל, כאשר ברור לצופה שהמכשיר תקין והטלוויזיה פשוט מכוונת לערוץ הלא נכון. סיסמת הקמפיין – "תגיד תודה שאתה גבר" – מעבירה מסר לגברים שהם צריכים להודות על כך שהם לא טיפשים ולא פתטיים כמו הנשים, להגיד תודה שהם גברים ולהמשיך לקנח בשתיית הבירה.
מקום ראשון, הפרסומת הסקסיסטית לשנת 2011 – "גיבור סברינה", של באומן בר ריבנאי. מדובר במודעת פרסומת כפולת עמודת בה מוצגת תמונת חזה נשי בחזייה המנותקת ממכלול גוף האישה. בחירה זו, לקטוע ידיים וראש מהתמונה, מחפיצה את גוף האישה. המותג פונה לקהל יעד צעיר, דהיינו נערות ונשים צעירות. החמור ביותר בפרסומת הוא דווקא המלל הנלווה אליה, הקורא לקהל היעד לצלם את עצמן בחזייה ולהעלות את תמונתן לדף הפייסבוק של חברת "פיקס" לתחרות נושאת פרסים. בפרס המיוחל יזכו 50 התמונות הכי מדליקות. מודעה זו חוצה בהחלט קו אדום ולכן היא נבחרה ברוב קולות בוועדת השיפוט, משום שהיא מעודדת נערות וקטינות להשתתף באופן אקטיבי בשיווק מוצר בדרך שמתייחסת אל נשים כאל אובייקט ולא כאל סובייקט; היא מעודדת אותן להצטלם בצורה "מדליקה", שיש חשש שתתפרש בצורה קיצונית ולחשוף את גופן ופרטיהן האישיים – שזה חמור גם לאור מה ששמענו בימים האחרונים בנוגע לאלימות של ילדים באינטרנט. את כל זה הן צריכות להעביר לאתר הפייסבוק של "פיקס".

תודה רבה. אני רוצה להגיד דברי סיכום, כי הגיע לכאן קהל כל כך מכובד. מרב יצאה, אבל אני רוצה להודות למרב מיכאלי, שהנחתה את הפאנל; אני רוצה להודות לוויצ"ו על המאבק ארוך השנים וגם על הארגון של היום הזה; תודה לפרופסור פירסט ולארי שנמצאים אתנו.

אני מבקשת להודות גם לך, ציפי, על שיתוף הפעולה אתנו לאורך כל הדרך ולכל מי שהגיע.

אני אומרת לך, כמי שהגיעה לכנסת כדי לעסוק בתחום של מעמד האישה לצד נושאים לאומיים - אני באמת רואה את תפקידה של האישה בכנסת כמי שעוסקת בשתי החזיתות האלה – אני רוצה להגיד שזאת היתממות בוטה, גם של המפרסמים וגם של היוצרים. יש אחריות. לכל אחד בפאזל הזה יש לו אחריות. כשבסופו של יום תוכנית ריאליטי גורפת יותר אחוזי צפייה מאשר נאום של ראש ממשלה - הרי אי-אפשר לצפות מהטלוויזיה להתחיל לצנזר את נאומי ראש הממשלה כי הם לא מעניינים את הציבור – אני חושבת שאי-אפשר להסיר אחריות מהעובדה שזה המכשיר המרכזי שדרכו הנוער, האנשים הצעירים, ניזונים. אני אשתמש בשפתו של השופט ברק: זה לא סתם מרחב ציבורי, יש כאן אחריות ממש כאילו מדובר בחברה ציבורית שצריכה לתת דין וחשבון לציבור. אם ערוצי התקשורת לא יודעים לעשות את זה לבד, זה בדיוק המקום שבו המחוקק צריך להתערב, ואנחנו לא נהסס להתערב.
אני מודה לכל מי שהגיע והשתתף. בשנה הבאה אנחנו נתעסק עם מפרסמים יותר ידידותיים לנשים. אני נועלת את הישיבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:13.>