PAGE
53
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
19/02/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 237>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום ראשון, כ"ו בשבט התשע"ב (19 בפברואר 2012), שעה 11:00

<סיור וישיבה בכפר הנוער "בן יקיר" בכפר הרא"ה>

חברי הוועדה: >
<אברהם מיכאלי – מ"מ היו"ר>

>
חה"כ שלמה מולה



אשר דרורי - מחמ"ד, מינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער, משרד החינוך

הדסה בידני - מפקחת על הפנימייה, מינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער, משרד החינוך

מרינה שוורץ - סגנית מנהלת מרחב נתניה והשרון, משרד הקליטה

דוד יאסו - מנכ"ל אגף א' קליטת עולי אתיופיה, משרד הקליטה

מפקח רועי יעקבי - ראש מחלק נוער, תחנת נתניה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

לאה וייס - לשכת המזכ"ל, הסוכנות היהודית

לאה גולן - סמנכ"לית תכניות, הסוכנות היהודית

חגית - לשכת הדובר, הסוכנות היהודית

אלוף במיל' אהרן זאבי פרקש - יו"ר ההנהלה הציבורית, כפר הנוער בן יקיר

יוסי קרוטהמר - מנהל כפר הנוער בן יקיר

הרב נתן גוטמן - מנהל בית הספר בכפר הנוער בן יקיר

ליאור טובול - מנהל הפנימייה, כפר הנוער בן יקיר

דורית כהן - רכזת הדרכה, כפר הנוער בן יקיר

הילה אלחיאני - רכזת קשרי חוץ וחינוך משלים, כפר הנוער בן יקיר

חנן פלד - מנצח ומנהל מוסיקלי מקהלת "פרחי בן יקיר", כפר הנוער בן יקיר

דוד סלומון - תלמיד, יושב ראש מועצת תלמידים, כפר הנוער בן יקיר

אבי טקלו - תלמיד כפר הנוער בן יקיר

מסרשה - תלמיד כפר הנוער בן יקיר

אליהב שומייב - בוגר בית הספר בכפר הנוער בן יקיר

דנה גורדון

חבר המתרגמים – ש.י.
<סיור וישיבה בכפר הנוער "בן יקיר" בכפר הרא"ה>

בוקר טוב. אני שמח לפתוח את סיור וישיבת ועדת עליה, קליטה ותפוצות של הכנסת שבעצם היום מתקיים פה בכפר הנוער בן – יקיר. אני מצד אחד שמח להיות פה יחד עם הועדה. אני רוצה פשוט רק לפרוטוקול שלא יהיה מצב שמישהו יתאכזב פה. איפה כל החברי כנסת של הועדה? אני כבר קיבלתי שני טלפונים על שני חברי כנסת שצריכים להיות פה ונמצאים במקום אחר. פשוט בסיור אחר. הם קובעים במקביל כמה דברים. לכן הועדה שמגיעה היא ועדה מגיעה וחבר כנסת 1, 2, 3 אם הגיעו לסיורים זה מצב טוב. אז פה אני מבין יגיעו עוד כמה חברי כנסת לפחות, לפי מה שסוכם, והם ישמחו להשתתף איתנו בהמשך.
מטרת הביקור באמת הכירות עם הכפר. גילוי נאות – אני התוודעתי אליו לפני כחודש בערך. הילדה שלי באה פה להתנדב ולעבוד פה ואז יום אחד אומרים לי שיש כפר נוער, לא רק כפר נוער, כפר נוער מסוג מסוים של הסוכנות היהודית. כי אני הכרתי באמת כמה מוסדות של עליית הנוער. גם ביקרנו שם כועדת עליה לפחות ... אני זוכר לפחות, דנה. אז אומרים לי שיש הבדל בין סוג כזה לסוג אחר של כפרי נוער, ואנחנו בוודאי ניכנס בעניין הזה במשך הסיור שלנו פה היום, כדי שגם נבין מה המשמעות של השינוי הזה, ולראות איפה הצרכים השונים שצריך לחזק בכפר נוער כזה.

בסך הכל איך שאני כבר מתחיל להבין, עם החברים שישבתי כבר מטעם הסוכנות היהודית במהלך השבועיים האחרונים אחרי שהועדה החליטה לסייר פה. ישבתי עם הסמנכ"ל, מר שוורץ, והוא הסביר לי באמת את התפיסה של הקמת, או יותר נכון, שמירת ארבעה מוסדות יש לכם כאלה עדיין? עוד מעט אני אשמע מכם את כל הסקירה, גם לצורך הפרוטוקול, כדי שנבין מה בדיוק המשמעות של שמירת מוסדות כאלה עד היום. אני רוצה להבין גם אחר כך מה אנחנו עושים כדי לנסות לעזור לכם ככל שאנחנו יכולים ככנסת במובן של שינוי לטובה.
מבחינתנו אנחנו ביקשנו היום כמה גורמים שיגיעו לפה מטעם משרדי הממשלה, מעבר לסוכנות היהודית כמובן, כדי שהם גם יגיבו על מספר דברים שיעלו פה במהלך הסיור ואנחנו מקווים שחלק מהדברים שיעלו פה היום זה כבר יהיה במקום, וחלק מהדברים אני מבטיח לכם שאנחנו נמשיך לעקוב כדי שנוכל גם בהמשך לטפל ולראות מה נוכל לעשות.

למען הסדר יום, אני הבנתי שאתם ביקשתם כמה וכמה דברים, אבל אנחנו את הפתיחה נעשה פה ואחר כך נחליט איך אתם רוצים בשלב כזה להציג דברים, כל הדברים או איזה שהוא שלב של סיכום ששם נדבר גם בפרטים כל מי שנוכח פה, כדי שיוכל גם להתייחס.

אני שמח שנמצא פה לידי האלוף זאבי פרקש. אני הבנתי שהוא עומד פה בראש אגודת הידידים של הכפר.

הנהלה ציבורית.

הנהלה ציבורי. אז אני שמח שהמוסד מצד אחד זכה לאנשים מהסוג שלך שיעמדו לידו וידחפו את העניינים פה. מצד שני – אני אומר לכם כבר, שני אנשים ביקשו לבוא פה היום ואמרו לי ברגע האחרון שהם לא יכולים להיות פה, חבר כנסת זאב בילסקי,

ידיד נאמן של הכפר.

הוא ינסה פה להיות, אבל הוא אמר לי בסוף ברגע האחרון הוא קבע בעצמו סיור במקום אחר, הוא גם מוביל איזה שהיא שדולה, ואמר לי שהוא בסוף ברגע האחרון לא יכול להיות. כמובן גם חבר הכנסת דני דנון, שהוא היושב ראש הקבוע של הועדה, הם התחייבויות שלו, התנצל ברגע האחרון שהוא לא יכול להיות איתנו פה. אבל תבינו, אנחנו מכבדים כל אחד בקביעות שלו שהוא קובע, ולפעמים הוא גם לא יכול לשנות אותם. לכן אני מבין שאכפת גם לחבר הכנסת בילסקי וגם חבר הכנסת דני דנון שנקבל את הנתונים והרשמים וכמובן הוא כיושב ראש הועדה יגבה אותנו בהמשך לגבי הטיפול האינטנסיבי שאנחנו נטפל בעניין הזה.

אז אני רק מבקש למען הפרוטוקול כל אחד יזדהה בשמו, כי הפרוטוקול לא מזהה אנשים, כדי שאנחנו נוכל גם לזכור מה דיברנו ומי אמר מה. אני מבין, רוצים בכמה מילים להציג את הבית ספר. אז השאלה מי מתחיל? מתחיל מנהל בית הספר?

רצינו קודם שהגב' לאה גולן תציג את הסוכנות היהודית, ואת הכפר בתוך הסוכנות היהודית.

מבחינתכם אני מרשה לך, תעשה את ההיכרות כי רוב האנשים הם שלך פה, חוץ ממשרדי ממשלה שנמצאים פה ונציגים שנמצאים ממשרדי ממשלה שונים.

אז אולי בבקשה.

[הצגת שמות הנוכחים]

אני רוצה ממש בכמה מילים לתת עדכון איפה הסוכנות היהודית נמצאת היום. אני חושבת שאין צורך סביב השולחן הזה להציג מהי הסוכנות היהודית, אבל כמה מילים על הסוכנות היהודית והכיוונים, המיקוד שלה בשנים האלה, ואיך כפרי הנוער הם חלק מהעשייה.
הסוכנות היהודית מאז הקמתה מנסה לתת מענה לצרכים של העם יהודי, ולחבר בין העם היהודי למדינת ישראל. בשנים הראשונות המאמץ העיקרי היה התיישבות. טיפול גדול בנושא העלייה, בשנים האחרונות ההרגשה היא שהאתגר הכי גדול שעומד בפני העם היהודי זה התרחקות הדור הצעיר. אני אגדיר את זה, הצעירים בישראל וצעירי העולם היהודי מתרחקים אחד מהשני, ואם אנחנו היום מודדים את רמת החיבור, רמת האכפתיות אחד כלפי השני אנחנו רואים שיש התנתקות מאד מאד מדאיגה, ולכן כשאנחנו מדברים על מה התפקיד העיקרי שלנו, מה חשוב גם למדינת ישראל וגם לעם היהודי זה להבטיח בעצם את החיבור בין צעירי העולם היהודי.

מתוך כך, מתוך הבנה שזה האתגר המרכזי, וכמובן לא מוריד כהוא זה מכל האתגרים הקודמים, אבל אם מסתכלים קדימה זה בעצם הדבר העיקרי שאיתו אנחנו מתמודדים. נקבעו בסוכנות היהודית כמה מוקדי עשייה, אחד מהם זה הנושא של אקטיביזם חברתי בישראל וניתובו לטובת אוכלוסיות שזקוקות לסיוע מיוחד, והשני זה כל העולם של חוויות והתנסויות בישראל, ובעיקר יצירת מפגשים בין צעירי ישראל לבין צעירי העולם היהודי, לא באינטרנט, לא ברשתות חברתיות אלא בעשייה משותפת. התפיסה שלנו שככל שיהיו יותר הזדמנויות לצעירים לעשייה משותפת זה מחזק את האכפתיות של צעירי ישראל לעולם היהודי ומחזק את ההזדהות של צעירי העולם היהודי עם ישראל.
בעולם תוכן של אקטיביזם בישראל אנחנו מטפלים בעיקר במענה לאוכלוסיות של ילדים ונוער בסיכון, כאשר בתוך העולם הזה של ילדים ונוער בסיכון יש לנו שתי תכניות דגל מרכזיות: 1 – "פותחים עתיד". זה תכנית שנותנת מענה ב – 32 רשויות לילדים ונוער בסיכון באמצעות אנשים צעירים שמחויבים לעבוד עם ילדים במודל מאד מאד מיוחד. התכנית היום פועלת ב – 32 רשויות. מתרחבת עכשיו גם לבני ברק בהזמנת ראש העיר. בכניסה שלנו למגזר החרדי היא תיקוף מאד משמעותי לאופן הפעולה. התכנית מעסיקה כ – 400 צעירים בתפיסת עבודה בעצם של שליחות חברתית, על אף שזו משרה מלאה. התכנית של "פותחים עתיד" מתחילה בגילאים 8, 9 והמטרה העיקרית שלה זה לתת מענה לילדים בסיכון בתוך הקהילה שלהם. אבל אנחנו גם מבינים שחלק גדול מהילדים לא יכולים לקבל מענה, ילדים בסיכון, ילדים ונוער בסיכון בתוך הקהילה. לכן ההתעקשות שלנו, לשאלתך, להמשיך להיאחז בארבעת כפרי עליית הנוער, מתוך ההבנה שככל שנעשה עבודה משובחת יותר וניתן מענה מקדים לילדים ונוער בסיכון, אולי, בסופו של דבר באמת לא יהיה צורך בכפרים. לרוע המזל, עם כל המאמצים התכנית של "פותחים עתיד" היא סך הכל תכנית של 6, 7 שנים, אולי תוך 20 שנה לא יהיה צורך בכפרים. נכון להיום יש הרבה מאד ילדים ונוער שלא מצליחים לקבל מענה בתוך הקהילה, על אף כל המאמצים לתת מענה, ואני יודעת שיש את תפיסתו של פרופ' שמידט ואחרים.
ארבעת הכפרים שהסוכנות ממשיכה להחזיק, על אף היציאה שלה מכפרי עליית הנוער לפני 10 שנים הם כפרים שמנקזים לתוכם את הילדים החלשים ביותר בתוך מערכת החינוך. האגף לחינוך התיישבותי מסווג את הילדים ל – א', ב', ג', ד' כמדומני, ותסכימו איתי שהילדים שמגיעים לקריית יערים, לבן – יקיר, להדסה נעורים ורמת הדסה הם ילדים שמסווגים כ – ד', ד' מינוס, הם בעצם הילדים החלשים ביותר.

המוסדות האחרים שיש לכם היום במסגרת עליית הנוער, אני מבין הם גם תחת הפיקוח שלכם?

כולם תחת הפיקוח של האגף - - -

לא, לא של האגף להתיישבות.

הם בבעלות שלנו.

בבעלות שלכם. לדוגמא: ימין אורד אני זוכר טוב את הדוגמא הזאת.

ימין אורד כבר לא שלנו. יש את קריית יערים.

ארבע אלה אני הבנתי. חוץ מזה יש לכם עוד מוסדות כאלה?

חוץ מזה לא.

מוסדות עליית הנוער שאתם מחזיקים היום?

לא. ההחלטה שלנו היתה במודע להתרכז באותם כפרים שמרכזים את האוכלוסיות היותר חלשות, מתוך הבנה שאלה הילדים שזקוקים למעטפת טיפולית וחינוכית מעמיקה ומשלימה. יש לנו גם המודל המאד מצליח של בן – יקיר, שיוסי ידבר עליו כמה מילים. רק לסבר את האוזן, רמת הדסה, אחד הכפרים שלנו בצפון לוקח ילדים בכיתה ז' שחלקם מגיעים אלינו ללא קרוא וכתוב, ויש לנו אחוזי בגרות, מסיימי בגרות מלאה מעל הממוצע הארצי. אחוז גבוה מאד של חניכים שלנו שמתגייסים לצבא מסיימים את השירות הצבאי כשאנחנו ממשיכים ללוות את החניכים שלנו אחר כך מי שזקוק ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה ואנחנו יודעים שאין אבא, אמא ומשפחה תומכת, אנחנו גם מספקים מלגות להשכלה גבוהה עבור הילדים. בעצם התחושה שלנו שבאמצעות המעורבות של העולם היהודי אנחנו יכולים לתת לחניכים מעטפת טיפולית חינוכית משלימה שאחרת הם לא יוכלו לקבל.
יש, בהקשר הזה, דיונים הלוך ושוב האם זה נכון והאם ראוי שהעם היהודי, הפילנתרופיה תמשיך להיות מושקעת בהיקפים כספיים כל כך משמעותיים כאשר בעצם על פניו זו אחריות של מדינה. אלה דיונים שאני לפחות מתמודדת איתם יותר מפעם אחת מול תורמים בעולם היהודי. אז אני אומרת: נכון, זו אחריות מדינה, אבל בהינתן מה הילדים האלה זקוקים, כנראה שאין ברירה אלא לגייס משאבים נוספים. השאלה היא כמובן שאלת התמהיל, הפרופורציות. בדומה לרצון הטוב שאלוף פרקש הסכים, בהיותו יושב ראש ההנהלה הציבורית, יש לנו הנהלות ציבוריות לכל אחד מהכפרים. בהדסה נעורים. גם כאן בעמק חפר היושב ראש שלנו הוא שלמה אהרונישקי, מי שהיה מפכ"ל המשטרה. בקריית יערים זה אבי נאור וברמת הדסה זה אבי נאור.

אנחנו הצלחנו, וזה באמת בזכותה של החברה הישראלית, להביא לתוך הכפרים, לתוך ההנהלות הציבוריות, באמת את מיטב האנשים: פרופ' חיים אדלר משרת בשתי הנהלות כפרים, גם בקריית יערים. כשאני אומרת – לשרת – זה כמובן הכל בהתנדבות. כמות הזמן שפרקש ואהרונישקי משקיעים כמתנדבים בכפר היא לפעמים דומה לזה של מנהלי הכפרים, אנחנו מעריכים את זה בצורה בלתי רגילה, כי הילדים שלנו זקוקים. הם זקוקים לחיבור הזה שכל ילד של מי שיושב כאן כשהוא צריך להגיע לצבא, או כשחלילה הוא מסתבך עם המשטרה, יש מי שיודע לחלץ אותו, לילדים שלנו אין גב והעובדה שיש לנו הנהלות ציבוריות כל כך משמעותיות הולכות מגבות, היא סופר משמעותית.

בואי תסבירי רגע עדיין במסגרת עליית הנוער. האם מסגרת עליית הנוער עדיין ממשיכה חוץ מארבעת הכפרים, שהם תומכים היום גם אפילו במוסדות כמו ישיבות תיכוניות אני מכיר, יש עדיין תמיכה שם. יש גם מוסדות אחרים שעליית הנוער תומכת. תסבירי רגע, כרגע בתקצוב שאתם נותנים כסוכנות בין אלה לבין הכפרים האלה. או איך שיטת התקצוב על ידי מדינת ישראל ואתם כסוכנות, אני מבין שיש איזה שהוא הסכם ישן שכבר - - -

שפג תוקפו אבל לא בא לידי ביטוי.

זה מה שאני רוצה לשמוע כרגע.

מדינת ישראל מקצה לכל חניך בכפרי הנוער שלה סדר גודל של 10,000 דולר, משהו כזה. משהו כמו 47,000 שקל לשנה. עלות של חניך אצלנו היא בין 86,000 שקל ל – 100,000 שקל. משרד החינוך מזכה את הסוכנות ב – 23,000, 24,000 שקל. כלומר, ילד, חניך בכפר נוער של הסוכנות היהודית מקבל 50 אחוז מהיקף התקצוב שמקבל נער חניך בכל כפר אחר, למרות וחרף העובדה שאלה הילדים החלשים ביותר בתוך מערכת החינוך והאגף לחינוך התיישבותי מודע לחלוטין לפרופיל של הילדים שהם מנתבים לכפרים שלנו.

מילה נוספת, מאחר ומדובר, אנחנו יושבים כאן בהרכב של ועדת העלייה והקליטה, אחוז גבוה מאד מהילדים שלנו בכפרים הם בני עולים חדשים. ייצוג גבוה מאד לבני הקהילה האתיופית בכפרים שלנו, גם כאן, גם בקריית יערים, גם בהדסה נעורים וגם ברמת הדסה. הרבה מאד בני עולים מחבר מדינות העמים. יש גם, לצערי, גם לא מעט ישראלים שאנחנו מגדירים אותם כדור שלישי למצוקה. העובדה שהכפרים האלה מספקים מעטפת תומכת לילדים 24 שעות בעצם, היא יכולת שלנו לתת מענה לילדי העולים החדשים שלא תמיד ההורים בהתמודדותם עם קשיי הקליטה מצליחים להתפנות ולתת לילדים.

כשדיברתי על בני ישראלים של דור שלישי, אמרתי: לצערי, כי אם לגבי בני העולים אנחנו יכולים להניח שזה אולי עניין של דור ואחר כך תהיה השתלבות ולא תהיה בעיה, כשאנחנו מדברים על בני ישראלים שהם אוכלוסייה חלשה, אנחנו בעצם רואים שבלי השקעה אדירה שלנו הסיכוי של הילדים האלה להיחלץ ממעגל העוני והמצוקה הוא קטן יחסית.

עכשיו, באחוזים את יכולה היום להסביר לי בעצם בתקצוב הכוללני של כל מוסד כזה, אז אחוז שלכם כמה הוא בערך? של הסוכנות היהודית?

הסוכנות היהודית שני שליש, תורמים ישראלים, תורמים מחו"ל.

לא משנה. סוכנות היהודית אתם מרכזים את כל זה?

וודאי, וודאי. בערך שליש.

שני שליש ושליש?

שני שליש ושליש.

שליש משרד החינוך?

משרד החינוך, כן.

אני מבין זה משרד החינוך פלוס רווחה.

40 אחוז המשרד נותן.

פחות. פחות.

אני אשמע מכם כמה אתם נותנים. כולל משרד הרווחה, לדוגמה. כי יש פה ילדים שמגיעים, אני מבין, ממשפחות שזקוקות לרווחה, בוא נגיד ככה.

לחלוטין.

יש גם משרד הקליטה. יש פה, השאלה היא, חצי מדינה פה, כמה מתבטא היום בתקצוב הכולל?

המוסדות הפנימייתיים במדינת ישראל נחלקים למוסדות שנמצאים בפיקוחו של משרד החינוך ומוסדות פנימייתיים שנמצאים בפיקוח משרד הרווחה. היכולת לייצר סמל מוסד משותף מאד קשה. למרות שעוד פעם, אם בוחנים את פרופיל הילדים יש הצדקה מלאה.

דבר נוסף – המאמץ העיקרי שלנו בשנים הקרובות הוא להפוך את הכפרים גם לתשתית שקולטת מתנדבים צעירים מהעולם היהודי. באותה מידה שבתך תורמת כאן את שנת השירות שלה, או שנה, שנתיים.

היא כבר אחרי שנת השירות.

הכוונה שלנו להביא יותר ויותר צעירים שיבואו ויתנדבו ויהיו משמעותיים. זה נמצא בשלבים ראשוניים, אבל זה בהחלט המאמץ וכאן הכוונה היא בעצם להרחיב את היכולת הזאת - - -

בואי תדגישי במילה אחת גם, אני מבין שמצבכם של הסוכנות היום לא בכי טוב מבחינה תקציבית. השאלה איך זה מתבטא בשנים האחרונות באמת, לאור הקיצוצים שאני שומע ושמעתי את זה בהרבה הזדמנויות שהסוכנות מקצצת.

הסוכנות היהודית ניזונה רק מכספי תרומות. לכן המצב הכלכלי שלה מושפע מהיכולת של אנשים לתרום לה. אנחנו היום נמצאים במצב שבו יש לנו פחות תרומות ויחד עם זאת המאמץ שלנו לשמר את היקף ההשקעה בכפרים הוא די סיזיפי, כי עוד פעם, אני אומרת, קשה לנו מאד להסביר למה במציאות שבה יש פחות משאבים אנחנו משקיעים מעל 6 מיליון דולר ב – 4 כפרים? סך הכל 1,000 ילדים, זה לא מעט כסף.

אנחנו מסבירים שלאותם ילדים זה הבדל של יום ולילה. אנחנו לוקחים, במונחים אפילו כלכליים, ילדים שאחרת היו עלולים להידרדר ולהפוך להיות לקוחות שלכם והופכים אותם לאזרחים נורמטיביים, משרתים וכדומה. לכן גם בהיבט הכלכלי, אני לא מדברת על ההיבט - - -

בעצם את אומרת, מצפים שמדינת ישראל תיקח את זה על עצמה באופן מלא.

אנחנו מצפים שמדינת ישראל תתייחס לחניך שמתחנך בכפרים שלנו כמו שהיא מתייחסת לחניך בכל כפר אחר. את הדלתא, את ה"מעבר" אנחנו מבינים שיש צורך לגייס תרומות, כי הילדים האלה זקוקים ליותר. אבל את הבסיס שמקבל כל ילד במדינת ישראל הציפייה המובהקת שלנו ואנחנו לא מפתיעים את משרד החינוך, אנחנו נמצאים בדיאלוג ארוך גם עם משרד החינוך, גם עם האוצר, אין סיבה שילד שלנו יקבל פחות, זה גם מקשה עלינו להמשיך לנתב תרומות. ברגע שהמדינה תוכל לתת לילדים שלנו מה שהיא נותנת לכל ילד אחר, היכולת שלנו גם להמשיך לגייס, ואנחנו אומרים: או.קיי. אנחנו רק את הדלתא, יש בזה היגיון הרבה יותר גדול.

ניכנס עוד מעט גם בהיגיון של משרד החינוך איך הם מתקצבים. סך הכל הם צריכים גם לקבל כסף מהאוצר. הרי הם לא מביאים כסף מהבית.

ברור. זה ברור לנו לגמרי.

אני רוצה פה לחשוב ביחד אתכם אחר כך איך אנחנו יכולים לבוא ולעשות, אני הבנתי שאתם כבר מקיימים דיונים בעניין הזה מול האוצר והאוצר אפילו היום הודיעו לי שהם לא רוצים לבוא לפה כי הם מנהלים אתכם משא ומתן. אבל אני לא אתן להם משא ומתן ... תוצאות.

יום ועוד יום, שנה ועוד שנה.

זה סגולה לאריכות ימים העניין הזה.

זה תשאירי לנו את זה, אנחנו נטפל בזה.

אז אני מעריכה עוד יותר את העובדה שבאתם.

אני מבין, יוסי, תציג לי את הכפר מבחינת מבנה, מבחינת תלמידים. מה הרקע שלהם? מאיפה הם מגיעים? חשוב לי באמת גם לקבל את הדגשים המיוחדים באמת לסוג כזה של כפר הנוער שאתה כבר מנהל אותו, אני מבין, כמה שנים טובות.

זו השנה ה – 13 ברציפות. אני שמח על ביקור הועדה ואני שמח על כל השותפים פה סביב השולחן. לכבוד הוא לנו, לכפר הנוער בן – יקיר לארח קבוצה כזאת של אנשי ציבור ועוסקים במלאכת הקודש.

אנחנו בכפר הנוער בן –יקיר השנה מחנכים 110 ילדים. יש לנו שתי מסגרות חינוך פה בכפר: יש לנו את חטיבת הביניים שמונה 75 תלמידים שלומדים כאן אצלנו בבית הספר והרב נתן גוטמן מנהל בית הספר. יש לנו עוד 35 תלמידים שגרים פה ומתחנכים פה ולומדים בתו"ם – מרכז חינוכי טכנולוגי - בחרב לאת, במוסד שכן בחטיבה עליונה, ב – י', י"א, י"ב.

כל התלמידים שלנו, כל אוכלוסיית התלמידים שלנו באים ממצוקות, באים מנחשלות, באים מרקעים סוציואקונמיים קשים. באים ממשפחות מורכבות. באים עם סיפור חיים מורכב שמהבוקר עד הלילה זו התמודדות אינסופית עם כל אחד מהילדים. אין לנו ילד אחד בכפר שאנחנו יכולים לפסוק עליו שהוא ילד נורמטיבי, שהוא בא ממשפחה טובה, שהוא בא ממסגרת טובה. כל הילדים הם ילדים טובים. אנחנו אוהבים אותם אהבת נפש. ימים ולילות אנחנו עושים פה כדי להביא את הילדים להישגים נורמטיביים, כדי להביא אותם להשתלב בחברה כאזרחים טובים יותר ומועילים.

תודה לאל, בשורה התחתונה, אנחנו מגיעים לזה כשאנחנו בוחנים את התוצאות שלנו, אז יש לנו אחוזי בגרות גבוהים בקרב התלמידים שלנו. השנה אנחנו מרגישים נחשלים, אבל עמדנו בממוצע הארצי, סביב 50 אחוז, 40 וכמה אחוזי תלמידים שלנו סיימו בגרות מלאה.

שחלקם מגיעים ללא קרוא וכתוב לכאן.

כולם מגיעים מרקעים מאד מאד קשים. בוודאי אשר יגיד, הוא יספר את מי משרד החינוך שולח כדי להתחנך פה בכפר. אם אנחנו מדברים על גיוס לצה"ל – אז יש לנו 100 אחוז גיוס לצה"ל ומציינים פה היום שאחד התלמידים שלנו מתגייס הבוקר ליחידה קרבית. אנחנו גאים בכל אחד מהילדים שלנו שמתגייסים ומגיעים לגיוס לצבא.
הדרך לא פשוטה ולא קלה לנו. אני כרגע לחלוטין לא נוגע לנושא של תקציב. אני נוגע בהתמודדויות. בדקנו את זה נכון להבוקר. 58 אחוז מהילדים שלנו הם ילדים ממשפחות אתיופיות, מבני העדה האתיופית. כשרק 19 אחוז מהם הם ילידי הארץ.

זה מה שאני רוצה לדעת: כמה הם באמת בני העלייה החדשים חדשים במובן של שנים? יש לכם ילדים שהגיעו, נניח, 10 שנים אחרונות.

כן.

כן. הרבה מהקבוצה הצעירה שלנו עכשיו, 12 בני העדה, מתוכם 10 נולדו באתיופיה.

שזו הקבוצה שהגיעה מגונדר?

כן, כן.

ילידי הארץ ושאינם בני העדה האתיופית – מדובר על בסך הכל על 20 אחוז מהילדים שלנו.

חבר הכנסת מולה, אני מבין שרובכם מכירים, יש לו גם רקע סוכנותי אז הוא בטח יספר לי נתונים שהוא יודע על המוסד הזה מעברו. ברוך הבא.

אתה בידיים טובות. אם לאה פה, אתה מסודר.

אני בידיים טובות אחרי שאני אשמע היום שיש תקצוב מלא לבית הספר.

אנחנו סביב הילדים 24 שעות ביממה. אנחנו מתנהלים ככפר נוער. אנחנו מתנהלים כמסגרת. אנחנו לא באים במקום ההורים. אנחנו באים כדי להשלים. אנחנו שתי שבתות בחודש עם הילדים פה בכפר. חלק ממועדי ישראל.

77 אחוז הם ילדים מאתיופיה. בסך הכל כולל.

הבנתי. אבל חלק מהם ילידי הארץ וחלק מהם הם כבר ותיקים, אני קורא לזה, במובן של איך ההורים שלהם לפחות.

בכל תחומי החיים אנחנו עוסקים עם הילדים: בחינוך, בכלכלה, בביגוד.

חגיגת בר מצווה שאף אחד לא חוגג להם.

בר מצווה. טיפולי שיניים. אפילו טיפולים אורתודנטים. אין דבר שזוג הורים עושים עם 2, 3 ילדים במשפחה שאנחנו לא עושים עם כלל התלמידים שלנו פה שאנחנו מרעיפים עליהם. אנחנו עכשיו, בימים האלה, עסוקים, בעקבות בקשה של בית הספר, של מנהל בית הספר, נושא של אבחונים. אנחנו בשאיפה לאבחן את כל ה – 40 תלמידים שמנהל בית הספר מבקש שנאבחן בימים האלה, שאני מספר לכם פה על השולחן זה הוצאה של כמעט 80 אלף שקל אבחונים של 40 תלמידים. אני אומר, אין דבר שאנחנו לא עושים עם התלמידים כדי להביא אותם להישגים וכדי להביא אותם שיהיו אזרחים טובים ונאמנים במדינת ישראל. הילדים מאד אוהבים את המסגרת הזאת. הילדים משתפים פעולה לרוב. בדרך התמודדויות אינסופית. יושב פה מנהל הפנימייה שמתמודד עם הילדים ועם הצוות הצעיר שלו, 18 שעות ביום עם הילדים, כי בית הספר פועל 6 שעות, ובית הספר 18 שעות.

תסביר לי רגע ולפרוטוקול שיירשם: ילד מתחיל פה בחטיבת הביניים את הבוקר שלו, אחרי שהוא ישן פה בלילה. אין פה אקסטרנים, הם כולם פה נמצאים?

כל הילדים שלנו הם ילדי המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. אין לנו ילדים פרטיים, אין לנו ילדים מרווחה, אין לנו ילדים אחרים.

אז ילד פה, נניח, קם בבוקר, אני מבין, עושה את הסידורים הראשונים שלו בכפר.

הילדים חיים פה במקום. הילדים מתנהלים פה במסגרת פנימייתי שהם מגיעים בימי ראשון מהבית בשבתות שהם יוצאים הביתה, ונמצאים, שוהים במשך שבועיים רצופים פה בכפר.

בית הספר הוא מחוץ לכפר?

בית הספר נמצא כאן בתוך הכפר. בית הספר חטיבת ביניים שהרב נתן מנהל אותן. תו"ם חרב לאת נמצא במרחק של 3 קילומטר, 2 קילומטר מפה, שאנחנו מסיעים כל בוקר את הילדים ומחזירים אותם. גם פה, נושא של הסעות – במשך שנים התמודדנו מול משרד החינוך ורק עכשיו פתרנו את הבעיה שמשרד החינוך מממן לנו את ההסעות של הילדים מכאן לבית הספק בתו"ם וחזרתם.

מה זאת אומרת שרק עכשיו?

לקח לנו שנים כדי להגיע להבנה עם המועצה האזורית ועם משרד החינוך שילד זכאי.

הם לא תלמידים? הם תלמידים.

כן, בחלוקה שאני שומע פה שהם תלמידים, אבל הם לא ממומנים על ידי מדינת ישראל בכל ההוצאות שיש לתלמידים האלה. זה בדיוק אחד הדברים שאני רוצה כרגע פה להעמיד: למה, בוא נגיד כך, לא הולכים עכשיו לבדוק את זה? אם המצב של הסוכנות, מדובר פה במצב של סוכנות, כנראה פעם היו עשירים יותר, היום כבר הם גם - - -

עשירים פחות.

ירדו בתרומות. הילדים האלה הם ילדים של מדינת ישראל. השאלה היא: יש להם צרכים, למה לא להתמודד עם זה כמדינה כבר?

רגע, לא הבנתי. המינהל ההתיישבותי הוא לא מקציב כספים?

לא, המינהל בוודאי שמקציב.

50 אחוז ממה שמקצים לכל חניך אחר.

עוד מעט נשמע מהם כמה.

בנושא של הסעות זה לא המינהל, זה המועצה האזורית. אבל בדיוק כמו שנאמר פה, זה נכון, בשנים הטובות של הסוכנות היהודית אז זה תוקצב כחלק מהתקציב, והסענו את הילדים והחזרנו את הילדים ולא עוררנו. אבל כשאנחנו נקלעים לקשיים כספיים בשנים האחרונות, ואנחנו מוצאים שזו חובת משרד החינוך הנושא של הסעת התלמידים, כי בעצם זה המגורים שלהם פה והלימודים שלהם שם, אז עמלנו, ואני חייב להגיד: עמלתי קשה פה בעניין הזה והגענו להסכמה עם משרד החינוך שמשרד החינוך מממן לא את כל ההסעה של התלמידים, אם אנחנו נוגעים כבר בהסעה, אבל חלק גדול מההסעה. אבל זו אחת הנקודות שבסך הכל גם הגענו לפתרונה.

מלכתחילה כפר הנוער בן – יקיר נבנה כמסגרת חד שנתית, כמסגרת מכינה. פרופ' ראובן פוירשטיין הידוע בנה את המסגרת הזו כטיפול נמרץ חינוכי, ככה הוא קרא לה, שתלמיד מגיע לשנה ל "פוש" חינוכי ולהביא אותו למסגרת נורמטיבית אחרי שנה. הילדים לא באים מפיגור, הם באים מפיגור סביבתי. הם באין מהזנחה. הם באים מחסכים, אבל הם בשום פנים ואופן לא באים עם פיגור.
יש לנו גם חינוך מיוחד, אבל זה לא הפיגור שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מדברים על ילדים שהם ילדים טובים שבקצת עבודה, הרבה מאד עבודה מצטברת אנחנו מוצאים שהם ילדים שאפשר להגיע איתם להישגים, לבגרויות. אפשר להגיע איתם להישגים אחרים. אנחנו מאתגרים את הילדים פה בנושא של אתלטיקה ואיזה ילד שבא ממשפחה אתיופית אין בו את הכישורים האתלטיים? הגענו פה להישגים שהם חוצי גבולות ממש עם הילדים בני העדה שזכו במקום ראשון בריצה של 800 מטר בקנה מידה עולמי ממש במכבייה בשני מקומות מאד גבוהים, עם הישגים אחרים בתחומי האתלטיקה. אין תחום חיים שאנחנו יכולים לגרות את הילד ולהבין את הילד שאנחנו לא מצליחים להגיע איתו.

אם אנחנו מדברים על נשירה – אז אנחנו יום ולילה עושים את הכל כדי למנוע את הנשירה של הילדים, וכדי להביא אותם להישגים. הדסה, המפקחת על הפנימייה, עוד הבוקר דנה איתי כאן במקרה שאני מנסה בתוקף לא להנשיר את הילד, כדי להכיל אותו.

יש לו איפה ללכת לילד?

לדעתי אין לילד איפה ללכת. כרגע הוא יושב בדימונה, בבית, אבל לרחוב. זה ילד שאם הוא לא ימשיך פה את הלימודים, הוא מסתובב בדימונה, ברחובות דימונה והוא מסתובב ברחובות. אין לי צל של ספק. האמא מדברת עם הדסה על פנימייה אחרת, אבל אין שום מסגרת שתכיל אותו על מה שליאור עבר איתו בשנה וחצי האחרונות, ומה שאנחנו חווינו מהילד הזה. אנחנו עושים את הכל כדי להביא את הילד להישגים ולא להנשיר אותו. לפעמים זה עולה לנו ביוקר רב, בעיקר בהתמודדות שלנו עם הצוות, וההתמודדות האמיתית עם הילד, שהיא לא פשוטה לחלוטין. אנחנו עושים את הכל כדי לא להנשיר, אלא כדי להביא את הילדים להישגים.

בגדול 3 צוותים עוטפים את הילד מכל כיוון מהבוקר עד הלילה: זה צוות בית הספר, שכבר סיפרתי. צוות הפנימייה – שבצוות הפנימייה אנשים מאד מאד צעירים. ליאור הוא הזקן שם בחבורה.

המבוגר האחראי.

המבוגר האחראי. לצידו מדריכים, מדריכות, בנות שירות לאומי וחיילות. יש לנו 4 חיילות מתרבות תורנית השנה. צוות האחר זה צוות פסיכו – סוציאלי שהוא, דורית יכולה לייצג אותו פה בשולחן הזה, זה צוות של עובדים סוציאליים, פסיכולוג לפי הצורך, ופסיכיאטר לפי הצורך. אנחנו ביום חמישי האחרון נאלצנו כל היום להיעזר בפסיכיאטר סביב אירוע ומקרה מאד מאד מורכב וקשה שאנחנו מתמודדים איתו גם בשעות האלה. זה לא דבר, התערבות פסיכיאטרית, כדי לסבר את האוזן, אנחנו נתקלים פעם או פעמיים בשנה כאן בכפר בממוצע. לא יותר מזה. אבל עבודה של עובדים סוציאליים - הם נופלים מהרגליים. שלושה עובדים סוציאליים פשוט נופלים מהרגליים מהעומס ומהמטלות, של התמודדות סביב התמודדויות עם תלמידים.

יש לך היום צוות של עובדות סוציאליות, איך זה משרד הרווחה לא קשור במובן התקצובי לזה, לעניין הזה?

שוב פעם על מה שלאה אמרה. או שזה משרד החינוך.

משרד החינוך לא מעסיק עובדות סוציאליות.

משרד החינוך מממן לנו עובדת סוציאלית.

אה! הם מממנים?

בוודאי. הם מממנים לנו עובדת סוציאלית אחת.

מתוך 3? ושתיים אחרות?

שתי האחרות – הסוכנות היהודית מתוך תקציב הליבה של הסוכנות.

אנחנו עוד נדון בזה. אני רוצה להבין באמת איפה כל - - -

כל טיפול הרווחה שהסוכנות מממנת חייב לעבור למדינה. למרות שאתה מחייך, אני אומר לך זה בסוף יקרה.

קודם כל מותר לי לחייך. תראה, עוד מעט כניסת אדר, מרבים בשמחה.

אין תכנית בקישורי חיים, במניעת סמים, במניעת אלכוהול, אין תכנית הכנה לצה"ל שאנחנו עובדים עם התכנית הכי טובה של הכנה לצה"ל, עם "אחרי", שהיא גם כן ממומנת על ידי משפחה, אנשים טובים במדינת ישראל, משפחת קרסו. אין תכנית שאנחנו יכולים להביא ולקדם את הילדים, שאנחנו לא פועלים פה בכפר. היום בלילה אנחנו יוצאים עם קבוצה גדולה של תלמידים לפולין, ליאור ואני, מחר לפנות בוקר, הטיסה שלנו, אנחנו טסים ל – 8 ימים במשלחת גם כן שמממומנת על ידי נשות הדסה, קבוצת נשים מדהימה.

כמה ילדים יוצאים?

יוצאים בסך הכל 14 ילדים.

איך אתם בוחרים אותם?

אנחנו בוחרים אותם, אז אנחנו עושים סדרה של לימודים, התחלנו בספטמבר, מיד בתחילת ספטמבר התחלנו בתכנית, ואנחנו משלימים אותה בימים האלה וגיבשנו קבוצה מתוך ילדים שרצו ומתוך ילדים שגילו עניין, מתוך ילדים, שוב פעם, אתגרנו אותם, רצנו אחריהם, ... אותם לתוך הנושא, ויוצאת קבוצה לתפארת.

איך אתה מצליח להתגבר על קנאה בתוך החברים, נניח, מי שיוצא נניח - - -

זה תגמול על מצוינות, על מוטיבציה.

זה תגמול על מצוינות, אבל זה בדרך כלל גם בא מהם. כי אם ילד היה מאד מאד רוצה לצאת, ליאור שהכין את הקבוצה של בן – יקיר, אני עומד בראש המשלחת מטעם נשות הדסה, אבל ליאור, שהכין את הקבוצה של בן – יקיר, אילו היו עוד 4 או 5 שהיו מבקשים לצאת – היו יוצאים, כי המלגה היא בידיים שלנו ואנחנו יכולנו לצרף עוד 3 או 4. הילדים לא משלמים אפילו עבור הוצאת הדרכון. ליאור קנה להם גטקס תרמיים וביגוד חם. הכל, הכל הכל אנחנו מממנים, אנחנו קונים. מזוודה עם אוכל שהוא לוקח בנוסף לאוכל שיינתן שמה. אנחנו מציידים את הילדים מ – א' עד ת'.

ההתנהגות של החניכים היא למופת. יצא לי להיות עם "אשל הנשיא" פעם בפולין, ויצא לי להיות עם משלחת שלך, זה הבדל של יום ולילה, הרצינות, המשמעת באמת לא תתואר.

אני נותן את הדעת לצד החברתי של תחרות בין הילדים, שכאילו מי שלא יוצא – למה הוא לא יצא? הבעיה הכספית לא היתה - - -

לא היתה בעיה כספית. כל מי שהיה רוצה לצאת, כל מי שהיה רק מביע נכונות היה יוצא. במשלחת הזאת, אם אנחנו כבר מדברים על המשלחת, אז יוצאים תלמידים מ"הדסה נעורים" שזה גם, לאה דיברה על המוסד הזה, מרמת הדסה, מקרית יערים, זה המוסדות של הסוכנות היהודית. יוצא גם כפר הנוער מאיר שפיה, ויוצא עוד מרכז טכנולוגי בתל אביב, רוז מצקין, שזה כל הבתי ספר האלה הם בעצם זה אותה אוכלוסייה של כפר הנוער בן – יקיר.

חגית, לשאלתך, מכלל הכפרים, גם הדסה נעורים, גם בקריית יערים וגם מרמת הדסה, יש ייצוג גבוה מאד לבני העדה האתיופית, שאני עמדתי על זה וזה מתקיים, כי זו האוכלוסייה שמתחנכת בכפרים.

יוסי, מכיוון שהזמן עובר לנו, בוא תמקד לי מספר נקודות שאתה רואה בהם כנקודות קריטיות וחשובות לניהול מוסד כזה, לניהול כפר כזה. איפה אתה נתקל? מה הקושי שלך? גם בטיפול בשוטף שאתה תיארת לי אותו פה, שיש פה ילדים עם רקע כזה או אחר, שלא נדע, אני מבין שחלק זה בעיות משפחתיות, חלק בעיות שאני לא יודע, הילדים האלה, לצערנו, אולי פיתחו אותם לפני שהגיעו לכפר. אתה הרי מתמודד פה, יש לי פה נציג, לא סתם הבאנו נציג של ביטחון פנים. אני מתאר לעצמי, אני מקווה שהילדים האלה לא מעורבים היום בבעיות כאלה, אבל הם בוודאי כל הזמן עומדים מהצד ומסתכלים מה ניתן להציע למנוע, כי אני תמיד חושב על מניעה ולא על טיפול, כי אם נגיע לטיפול אוי ואבוי, זה כבר לא טוב.

נכון. אני אקדים לשאלתך שאנחנו מצהירים בפה מלא, לפחות ליאור ואני, מצהירים בפה מלא שאין לנו סמים בכפר. נגע הסמים לא נמצא בתוך כפר הנוער בן – יקיר.

אפס סובלנות.

אפס סובלנות, זה וודאי. אנחנו נתקלים במקרים כאלה ואחרים שהם זניחים, שאנחנו לא יכולים להגדיר אותם אפילו כסמים. הרב נתן נתקל בשבועיים האחרונים באיזה שהוא אירוע, אבל שוב פעם, אנחנו לא יכולים להגדיר אותו כסמים. גם בנושא של אלכוהול אנחנו לא יכולים להגיד שיש לנו תופעה של אלכוהול. אני ישבתי עם חבורה נכבדה של אנשים ושמעתי שיש אלכוהול. אצלנו בכפר, אנחנו יודעים שברקעים ובשכונות בוודאי שיש, אבל אצלנו אין.
לגבי שאלתך באמת, כשדיברנו על אפשרות של ביקור שכזה של הועדה ואני חשבתי לעצמי שיש לנו למעלה מ – 70 אחוז ילדים שהם בני העדה האתיופית, שאני אומר שוב פעם, אנחנו אוהבים אותם אהבת נפש ואנחנו נעשה את הכל כדי להביא אותם להישגים, אנחנו תמיד זקוקים ליותר.

לאה ציינה את גורמי הסוכנות היהודית שמשקיעים פה הון עתק. משרד החינוך משקיע כאן. יש כאן, הילה ואני עסוקים כמעט יום ולילה בגיוס משאבים לכפר. שיש לנו חבורות מצוינות מתוך החברה הישראלית שמסייעות. יש לנו קבוצות גדולות של פדרציות ואנשי העולם הגדול שמסייעים לנו פה ועוזרים.

אבל אם נגענו בעובדים סוציאליים – תמיד נצטרך, אנחנו זקוקים ליותר. אם אנחנו מדברים על צוות הדרכה בפנימייה – תמיד אנחנו זקוקים ליותר. כמעט בכל תחום אנחנו זקוקים ליותר. אם אני אגיע לבית הספר - אנחנו זקוקים ליותר שעות ויותר לגורמי טיפול.

עצם העסקתו של מנהל בית ספר ... אנחנו מעסיקים מנהל בית ספר על אף שיש מעט ילדים, ואת ההשלמה בין מה שמשרד החינוך נותן אנחנו משלימים, כי אנחנו מבינים שחשוב לקיים מסגרת חינוכית בתוך הכפר ולא להוציא את הילדים.

לכל נקודה שאני אעלה פה לשולחן בתחום ההתמודדות והטיפול אנחנו זקוקים ליותר.

אני רוצה להוסיף כמה נקודות: קודם כל, אנחנו בנינו תכנית אסטרטגית לכפר לפני 4 שנים. יש לנו וועדות ביקורת ומעקב תקציבית.

כמה שנים אתה כבר קשור לכפר?

אני מ – 2007 פה. ממש מיד צמוד לשחרור.

אתה השתחררת והתגייסת מחדש לכפר?

זה הכרת הטוב.

אני אומר לך, אני בוגר עליית הנוער באיזה שהוא שלב. אני מבין שגם אתה עברת באיזה שהוא שלב - - -

פה הייתי. אני בוגר המקום.

אבל אז הפרופיל היה אחר.

לא, אז זה היה ישיבה תיכונית חקלאית של "בני עקיבא". אני רוצה בכמה מילים להדגיש כמה נקודות. ו – 3 נקודות מה אני מצפה מועדה מכובדת כזאת לעשות. קודם כל זה כפר הנוער היחיד הדתי. מארבעת הכפרים שאנחנו מדברים עליהם הוא היחיד הדתי. כפר כזה לא יכול שלא ימשיך להתקיים כאן. הוא פנימייתי, 6 שנים. לא היה פה רצף פנימייתי ולא היה פה רצף לימודי ואנחנו סגרנו, אחרי הרבה מאד דיונים, תפיסה שאומרת: אנחנו לוקחים ילד מגיל הבר מצווה ועד הצבר ואחריו, אנחנו נותנים לילד הזה את כל התמיכה. יש פה בוגרים שגרים בכפר, שחוזרים לפה. אין להם מקום אחר לגור. כתוצאה מזה הרצף הזה הוא קריטי. בעבר בא ילד לשנתיים, היה חוזר לפשע, לברזלים.

אנחנו רואים חשיבות עליונה שהפנימייה תהיה 6 שנים ושהלימודים יהיו 6 שנים. ילדים כאן הם ילדים ונוער בסיכון הבאים ממשפחות מצוקה ויקבלו חינוך איכותי המושתת על צביון ומורשת יהודית. הדגש הוא על יהודית. הם לא מקבלים את זה בקהילה. נקודה. אם רוצים לזרוק אותם לברזלים, בסוף אתה דיברת מניעתית, אנחנו עובדים מניעתית. אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיו ילדים עצמאיים, תורמים, משפיעים על מדינת ישראל. כמובן לעצמם, לא יהיו תלויים על הגב שלנו. אנחנו רוצים לתת להם את הכלים לפרנסה לכל בוגר ולמשפחתו בעתיד. אנחנו רוצים רצף חינוכי, כפי שאמרתי, ושיהיה אזרח משפיע, מעורה, וכך הלאה.
אנחנו לא מצליחים לסגור שנה. בתכנית אסטרטגית שבנינו אנחנו, האידיאלי מבחינת הכפר שיהיו כאן 200 ילדים. זה אידיאלי.

יש לכם מקום ל – 200?

אנחנו יכולים להתארגן ל – 200 אם יתנו לנו תקציב קבוע. אני אומר, היום אנחנו משיגים אותו בדרך אחרת. יש שותף אסטרטגי, בני לוין, שהוא בא לפה ואני מקווה שהעניין הזה ייסגר.

איש עסקים, תורם.

אבל זה 300,000 דולר כל שנה הוא מתכוון לתת ל – 3 שנים. מה יקרה אחרי זה? אני לא יודע. עכשיו, זה חורה לי כאזרח במדינת ישראל שאנחנו צריכים לפנות לפילנתרופיה בשביל שזה יקרה. אני טוען שאפשר פה, במיוחד לקהילה האתיופית, אני אומר, אני מרגיש מה הילדים האלה מרגישים. אני הרגשתי את זה על עורי, ומצבם עוד יותר קשה, סליחה שאני אומר, בגלל הצבע. עוד יותר קשה. אני לא מבין איך אנחנו לא מטפלים בהם כמו שצריך? אני הסתובבתי במשפחות בבית. זה נורא לראות. 50 אחוז בבר מצווה הראשונה שארגנו פה ל – 30 ילדים, 50 אחוז מההורים לא היו בבר מצווה. לא באו לבר מצווה. אני חושב שיש פה חובה חינוכית, ומה שאני מצפה זה מינימום, שיתנו לכל ילד מה שנותנים במקום אחר. זה פשוט. זה הבקשה הראשונה. נקבל את הכסף הזה בצורה מסודרת, עם הכרה שלאה דיברה עליה, אנחנו נספק את הסחורה. הילדים האלה, אתה יודע שהיינו פה כבר לפני שנתיים קרוב ל – 80 אחוז בגרות. עכשיו, אף ילד פה לא הולך לאיבוד. או שהוא הולך למסלול מקצועי, או שהולך למסלול של בגרות והוא מתגייס לצבא והוא תורם אחרי זה למדינה והוא מוצא עבודה בעצמו. אז דבר ראשון שהייתי רוצה לראות – תקצוב כמו לכל ילד במדינה. לא מגיע להם פחות. אם אנחנו נצליח לגייס יותר, ולהביא יותר נדבנים – מעולה. אז נשפר את מה שקורה.
2 – אני רוצה שנגיע ל – 200 ילדים. יש לנו כל מיני רעיונות כאלה שמסתובבים, גם עם אבי מאור וגם עם בני לוין, לבנות פה מכינה לילדים האתיופיים לצבא. אני חושב שהמקום הזה הוא מקום מטרף מבחינת הילדים, מבחינת מה שמספקים להם. בשבילם עושים את כל ההבדל. יש פה כמה תכנונים אסטרטגיים שאנחנו רוצים לעשות במינימום של תוספת.

נקודה אחרונה – אני רוצה שנהפוך למוקד לטיפול באוכלוסייה אתיופית, וכתוצאה מזה אנחנו צריכים לדאוג לתמהיל נכון בין האוכלוסייה האתיופית לאחרים. המספר 77 אחוז, שאני יכול להיות גאה בו, הוא גם מטריד אותי, כי אני רוצה שיהיו ילדים שלאט לאט מושכים אותם למעלה. צריך לראות איך עושים את הדברים האלה.

שורה תחתונה – אם אפשר היה להגיע למצב שבו, עם כל הגורמים המעורבים בכפר הזה, אנחנו נקבל את מה שמקבל כל ילד במדינת ישראל, את כל שאר העבודה נעשה יחד עם הסוכנות, עם כל מי שמעורב ממשרד החינוך. נעשה אותה בצורה מיטבית. זו בקשה פשוטה ואני אומר לך, הייתי אצל יצחק הרצוג כשהוא היה שר הרווחה והוא היה כל כך נלהב לעזור לנו עד שבא המנגנון הממשלתי, מנגנון המשרדים, והורידו אותו מהר מאד מהעניין הזה. מה אתה צריך את העניין הזה? עכשיו, זה אומר שאם אתה מכיר במה שנדרש אתה צריך לתת גם כסף ולאף אחד אין כסף.
אני חושב שפה בכפר שמים את הילד במוקד, את העתיד שלו. אני רוצה את המינימום סיוע הזה שנוכל להמשיך לעסוק בעבודת הקודש הזאת שעושים.

אתה יודע שמתחלפים פה, בגלל המשכורות שאנחנו נותנים פה לילדים בפנימייה, המדריכים מתחלפים פה כמעט כל שנה. עכשיו, זה לא מדריך כמו ... אתה מכיר את זה, הוא צריך לקום בבוקר ולהביא את הילד לתפילה. הוא עוזב את הילד בערב, והוא צריך ללוות אותו שישי שבת, אי אפשר לקחת ילדה משירות לאומי ולשלוח אותה להעיר בנים בבוקר ב – 6 בבוקר לתפילה. יש פה איזה עומס שמוטל על המדריך שהוא בלתי נסבל. אתה יודע איזה משכורות אנחנו נותנים להם? פשוט אני מתבייש. למה שיבואו לפה? אז הם מוכנים לנסות שנה, והם הולכים אחרי זה.

אין לנו את הכלי הזה לבוא ולומר: אני נותן לו עוד 1,000 שקל בחודש. זה כל ההבדל. אז אני מאד, אני יודע שיש גם סמכויות ביצועיות למחוקק והיינו רוצים לראות איך מובילים תהליך שהדבר היחיד שאני מבקש: תשוו אותנו לילדים במדינה.

אני רוצה להגיד לך משהו: שמע, אני יש לי יתרון פה על כל אחד אחר, אני בא מהמערכת של הסוכנות. כל עוד שבמסגרת שיתוף הפעולה בין הממשלה לסוכנות היעדים והתפקידים לא יוגדרו מה הסוכנות לוקחת ומה היא לא יכולה לקחת, מה שקורה היום עם ירידת התרומות הדבר הזה לא יוגדר, יש הרבה מאד אנשים, במיוחד במשרד האוצר, חושבים, אתה יודע, התפיסה הזאת שאומרת: התורם האמריקאי, הדוד, הוא ישלח כסף, הכל יהיה בסדר, התפיסה הזאת היא לא מחלחלת.

עכשיו, תראה, אני לא חושב שאנחנו הכתובת לעניין הזה. אנחנו יכולים להיות המסייעים, אבל חובת ההידברות היא חייבת, חייבת להיות עם הממשלה ורק לפני שבוע היה דיון באיזה שהוא מקום, שם באנו ואמרנו: או שנעביר תיקוני חקיקה במסגרת שיתוף פעולה סוכנות וההסתדרות הציונית העולמית, אני מדבר כרגע על הסוכנות, ואם התפקידים האלה יוגדרו מחדש – אין שום בעיה. לכן כל עוד שהכפר הזה יסומן ככפר של הסוכנות היהודית יש אנשים במשרד האוצר לא מוכנים לשמוע.
אני בתפקידי בסוכנות כשאנחנו היינו, אני יכול להגיד לך, דוד נמצא כאן, אני ואלי אלקלעי אנסנו את הסוכנות שכל הקליטה הראשונית של עולי אתיופיה יעבור לממשלה והסוכנות תהיה הגוף המפעיל, אבל המימון יהיה מימון ממשלתי. הצלחנו.

חלקית. עדיין יש שני מרכזי קליטה בעלות של 3 מיליון דולר שאנחנו - - -

שניה רגע, מה שרציתי להגיד, אני חושב שאתה צודק. המדינה לא יכולה לברוח, וכששאלתי על נושא של רווחה – אנחנו התחלנו בתהליך, גם אז, כל נושא הרווחה יעבור למדינה. משרד הרווחה, כשמדובר במרכז קליטה לא שומעים כאילו. זה, אתה יודע, שלושת הקופים: לא שמעתי, לא ראיתי, ואני לא שומע. התפיסה הזאת היא לא נכונה. היא לא נכונה, כי הסוכנות לא נמצאת במצב שבו היתה לפני 50 שנה, בוודאי לא לפני 10 שנים, לא 15 שנים.

לכן אני חושב חייבים להגדיר מה הסוכנות אחראית, מה המדינה אחראית. אם יורדים למצב של הגדרת אחריות אז הכסף הוא לא הבעיה. אני אומר לך, הבעיה זה לא הכסף.

תסביר לי רק איך לעשות? מה אני עושה מחר בבוקר בשביל שזה יושג?

אני מניח שלאה תוכל - - -

... משא ומתן שאתם מנהלים היום.

יש משא ומתן ארוך.

בדיוק בכיוון הזה, אני מבין - - -

ארוך מאד.

לא השאלה אם יתישו אותם עוד 20 שנה לא יהיה להם כלום.

נכון.

אני רוצה כועדה, אנחנו כן ניזום.

אמרתי זה סגולה לאריכות ימים, אז אם זה מה שאתם רוצים.

שלמה, אני מרגיש שהסוגיה הזאת כבר עלתה. אם רוצים או לא רוצים זה כבר הסוגיה הזאת עלתה. הסוגיה הזאת כרגע נידונה מול האוצר.

הנה, יש מכתב - - -

או עם משרד החינוך, אני מבין, עוד מעט אני אשמע - - -

שמשון שושני בנובמבר 2010.

ארבעת הכפרים.

אני אומר לדעתי כן תפקידנו היום להיות הגורם המאיץ לקדם את המשא ומתן הזה לטוב ולרע. יכול להיות שבאמת גם להם יכאב המשא ומתן הזה שיגידו להם דברים מסויימים. אני לא מצפה שהמדינה תיקח על עצמה כל כך מהר דברים שעד עכשיו לא תקצבה אותם. אבל יחד עם זאת, צריך לסיים את המשא ומתן כי בסוף מי סובל? אותם ילדים שנמצאים פה. אם האלוף פרקש אומר לי היום שיש לו פוטנציאל של עוד כמעט 100 ילדים לקבל פה, זה לא חבל? הילדים האלה הם ברחוב היום.

נכון. נכון. אני אשאל שאלה: כפר כזה עם 200 איש - - -

אנחנו התחלנו ב – 149. שנה ראשונה שאני הייתי פה. בגלל המצוקה בסוכנות כל הזמן ירדנו, זה כואב לי הלב, זה עוד ילד שאני לא מצליח - - -

200 ילדים.

בוא נתחיל עם 150.

לא, כמה זה עולה בסך הכל בשנה?

תראה, עלות ממוצעת.

אני מדבר על עלות לא הכי - - -

עלות ממוצעת, תראה, יש את קריית יערים שעולה לנו 120,000 שקל לחניך, ויש לנו את בני קירש, עולה לנו 86.

לחניך?

לחניך לשנה.

86,000 דולר?

ש"ח לשנה.

או.קיי.

דרך אגב, אנחנו מגייסים כסף בעצמנו. פה סיכמנו על דברים.

משרד החינוך מקצה לנו 24. על מה שאומר פרקש היינו צריכים להיות במצב שאנחנו מקבלים מה שמקבל כל ילד, במיוחד בגין ההבנה שהילדים בארבעת הכפרים האלה הם הילדים החלשים ביותר. הם מסווגים מלכתחילה.

לאה, כמה כסף את צריכה לארבעת הכפרים האלה? דברי איתנו בכספים. כמה כסף את צריכה להגיע למצב אידיאלי? מה אתם בקור, מה יש לכם, מה אתם צריכים?

בקור אנחנו מקצים לכפרים סדר גודל של 6 מיליון דולר.

או.קיי.

נדמה לי 3.2 המדינה היתה צריכה לקחת על עצמה.

אפילו פחות מחצי.

כן.

50 אחוז. אז בוא נגיד כך: בתקופות הטובות - - -

העם יהודי ספג הכל.

של הסוכנות. לא הכל, גם אז המדינה השתתפה.

כן, נכון.

המדינה כל הזמן השתתפה.

נכון.

עכשיו כרגע, לאור המצב - - -

תקופות שהמדינה לא נתנה גרושים. עד 91' לא נתנה כלום.

בסדר. זה כבר היסטוריה רחוקה.

אני לא מאמין שהמדינה, לפחות ב – 20, 30 שנים האחרונות לא השתתפה. השאלה היא כרגע לאור המצב הפחות טוב שיש היום, אנחנו מדברים על 4, 5 שנים אחרונות - - -

אני מכירה את העולם של הכפרים מ – 2004, ו – 2004 אנחנו מתמודדים עם מצב שבו יש אפליה לרעה של ילדים שמתחנכים אצלנו.

אז זה אומר שילדים כמות יורדת. זה אומר שילדים היום שנמצאים פה או בכפרים אחרים הם מקבלים פחות, כי אין ברירה.

לא, לא, אנחנו מחויבים לתת לילדים את מה שהם צריכים. העניין הוא שאנחנו מקבלים פחות ילדים.

ואנחנו מתקשים מאד עם המדריכים. מאד מתקשים.

אני מבין את זה.

אבל לא אמרנו פה: בגלל שאנחנו לא יכולים ילדים לא יקבלו טיפול סוציאלי.

בואו, אני רוצה לשמוע את נציג משרד החינוך. אני רוצה בדיוק עכשיו לפנות אליך מר אשר דרורי. בוא תתאר לי קצת את החלק של משרד החינוך. אגב, אני לא מפיל עליכם את כל התיק, שתבין. אני כרגע רואה בכם את הבכיר במשרדים, כי אתם בעצם את הילדים האלה אמורים לחנך אותם במקום אחר, במובן הדאגה לחינוך. כן.

קודם כל, נכון לרגע זה יש הסכם בין המדינה לבין הסוכנות. כלומר, כמו שאתה חבר כנסת מולה אמרת, האוצר, זה לא שלא מתקיימים דיונים גם מצידנו, אבל האוצר, אתה מכיר יותר ממני. יש להם, הם לא ששים פתאום להתחיל לקחת ממי שהוסכם איתו וכו'. אני חושב שהתרומה שלכם כחברי כנסת - - -

עד מתי ההסכם? מתי תוקפו של ההסכם?

הוא מ – 1996.

לא, לא, לא.

רגע, תן לי רק מילה אחת. אני חושב שהתרומה שלכם בהחלט יכולה להיות בכוחות שלכם לזרז שהנושא יידון. אני חושב שאנחנו במינהל כפקידים לא בדיוק יכולים לשנות הרבה את הקטע הזה.

הם קובעים ישיבה פעם בחצי שנה. ככה זה עובד באוצר.

בדיוק. עד שאתה קובע פגישה.

אתה יודע למה? אם הם יודעים שהם באים, הם יודעים שהם יצטרכו לשלם.

כן, בדיוק. למשל נושא ההדרכה: אני יכול להעיד על נושא הדרכה ומדריכים שהוא קריטי בכל הכפרים. אין כמעט ישיבה של יחיאל, ראש המינהל שלנו שהצטער שהוא לא יכול היה לבוא וביקש, אנחנו מייצגים אותו, שהנושא לא עולה בין המנכ"לים למיניהם, עם השרים לדורותיהם, ועם האוצר. ברור לכולם שלא יכול להיות מדריך למשכורת שהוא מקבל. אבל עובדה היא שלא מצליחים לשנות את סל האור, את התקציב להעלות אותו על אותם דברים שגם אנחנו חושבים שהם נכונים. זה כל הזמן בטיפול, זה כל הזמן, אבל האוצר לא משנה כרגע.
אני רוצה לומר משהו לגבי הכפר. מבחינתנו בית הספר בכפר השתנה לטובה בצורה משמעותית בשנים האחרונות. זה מאד חשוב. הוא לא היה תמיד ככה. אבל מה הבעיה? אנחנו לא מצליחים להכניס מספיק ילדים. כשאתה דיברת, מר פרקש, על 200, על 150, כיתה ז' שלנו למשל, צריך לקחת בחשבון אין לנו כיתה תקנית. לא באים ילדים. זאת אומרת שהמינהל, שהמשרד עובד בשיטות שלפי כמות ילדים מינימום הוא נותן את הסל שלו הבסיסי, אנחנו מקופת המחוז הקטנה שלנו מממנים, כי אין לנו מספיק ילדים בכיתה ז'.

למה לא באים?

רגע, זה אחת מהבעיות. אני חושב שלפני 3, 4, 5 שנים דווקא משרד הרווחה שינה את המתכונת בהפניה בכלל לכל הכפרים שלנו את מי הוא שולח לפנימיות. הרעיון היה שנותנים לילדים להיות במקומות החינוך שלהם, שזה יותר טוב מאשר בפנימייה. השורה התחתונה שמי שמגיע אלינו היום הוא אותם אלה שהרווחה בערים השונות, ברשויות השונות חושבות שאין להם אפשרות כבר ואז הם שולחים. המספרים הלכו וקטנו.

והאוכלוסייה נהייתה יותר קשה בגלל מה שאתה אומר.

בדיוק. ובגלל זה כשהם באים אלינו הקשיים שלהם הם כל כך גדולים שבכמות השעות, אני אתן לכם דוגמה: אנחנו נותנים 255 שעות תקן מהמדינה על 70 תלמידים. אין לזה אח ורע.

בשום מקום.

אין לזה אח ורע. זאת אומרת שאת השעות שאנחנו נותנים מחלקים לקבוצות יותר קטנות, כי הם לא מסוגלים ללמוד אפילו בכיתות של 15. כלומר, יש כאן בעיה מובנית שצריך לקחת בחשבון שאין לנו תשובה אם לא יהיו כאן מספר תלמידים. אנחנו לא שולחים ילדים. אם הילדים לא רוצים לבוא, אנחנו אין לנו מה לעשות. אנחנו לא מכריחים היום ילד בשיטה של פעם: תלך לכאן.

בואו נתייחס רגע לנקודה הזאת שאמרת שמשרד הרווחה התחילו בעצם - - -

כבר כמה שנים.

למיין בצורה יותר קפדנית ואז שולחים אותם ... איפה הולכים הילדים האחרים?

חלק נושר.

הוא נושר. אז בעצם הם לא פותרים בעיה.

לא.

הם מעלימים בעיה, או מטאטאים מתחת השטיח.

יכול להיות שהם יגידו לך אחרת. אני יכול להגיד לך מה אנחנו מרגישים. כל כפרי הנוער שלנו כשמקבלים היום ילדים אומרים במפורש: אין מה להשוות את רמת הילדים המגיעה אלינו היום מאשר הגיעה לפני כך וכך שנים.

לפני 10 שנים, לא בימים של פרקש.

אני למדתי בפנימייה, אני יודע, תשאל את ההורים שלי.

דוד, השאלה היא אם הילדים האלה יש להם מסגרות חלופיות אחרות? אני לא אומר שכולם חייבים לבוא לכפר. אבל פה התחושה שלי שהמדינה בשביל אולי, לא יודע, לחסוך בסוף את הכסף הזה שצריך לשלם פה בצורה כלשהי - - -

אני רק יכול להגיד שלדעתי מאחר ואנחנו הכפר היחיד הדתי, אנחנו יכולים לגייס יותר אם הייתי יודע, באחריות, מה התקציב שעומד לרשותי בתחילת השנה הבאה. אני לא יכול לגייס לפה 150 ילדים, ובסוף אין את הכסף הזה. אז אני מעדיף להיות, כי מה אני אגיד לאותו ילד? עכשיו אתה תלך מכאן? תלך לרחוב? יש פה איזה מעגל מזין אחד את השני.

לזה אין לי תשובה.

בבקשה?

לזה, אני אומר, אין לי תשובה. כי אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לתקצב אתכם.

אני חושב ... השתמש במושג לא להתגייס, אלא להציל ילדים.

לזה מתכוונים.

אני רוצה להבין, אתם היום כמשרד החינוך, פר תלמיד, לומד פה בכפר היום, או בכפרים אחרים, אתם היום בעצם מממנים את, האחוזים אני מדבר כרגע, כמה אחוזים אתם חושבים שאתם היום, אתה אומר: יש שעות - - -

אני רוצה להתייחס לזה.

כן.

פה בבן –יקיר יש בית ספר ויש פנימייה. אנחנו מממנים בבית הספר 100 אחוז אחזקת הילדים. 100 אחוז ויותר מ – 100 אחוז, כי אנחנו בעצם לוקחים שעות מהסל שלנו ושל מקומות אחרים לטובת בן – יקיר. בית הספר, חטיבת הביניים, ז', ח', ט' בבן – יקיר איננה תקנית. יש פה רק 70 ילדים.

כמה שנים זה נמשך?

זה הולך ויורד.

מה שאני הבנתי קודם ... היתה פה גדולה יותר.

בית הספר הכיתות לא תקניות כבר לא מעט שנים.

כיתה אחת לא תקנית.

כיתה ז'. לא משנה. כל פעם כיתה אחרת. שנה שעברה היו 2 כיתות לא תקניות.

רגע, שניה, לאה, הסכום שאמרת לנו זה כולל את הפעלת בית ספר?

כן. העלות של 86 כולל את הכל.

כולל את הכל?

אם לוקחים בחשבון גם את השיפוצים והתחזוקה, וזה, 100,000.

100,000?

כן.

יש עניין של תקציב, ועניין של שעות. הדסה, את מתייחסת לשעות.

אני רוצה לסיים.

בואו לא נפריע לה, תציגי את הדברים שלך.

אני אמשיך. בנוסף, אם יש בינוי ודברים מהסוג הזה לבית הספר, זה גם בפול שלנו. לגבי הפנימייה – אנחנו מתקצבים. כששואלים אותי אם יהיו 150 תלמידים האם אנחנו? אצלנו זה לא הולך לאחוזים, זה הולך פר תלמיד. כל ילד שבא ללמוד בפנימייה בבן – יקיר בא עם הסל שלו. הסל שלו כולל הכל.

מה שאנחנו נותנים.

מה שאנחנו נותנים, ובזה יש פריסה באחוזים למדריך, לעובד סוציאלי, לקב"ט, לכל האנשים העובדים פה. עכשיו, הסכום עומד היום רק בפנימייה על כ – 20,000 שקל לילד לשנה, רק פנימייה. בנוסף לזה, אנחנו נותנים בשוטף הצטיידות, שיפוצים.

את מדברת על נתונים מקרו, או בן – יקיר?

אני מדברת על כל המוסדות שלנו.

או.קיי.

אני אענה לשאלתו גם כן לגבי העניין הזה. בנוסף לזה יש לנו כספים שנשארים מהאוצר, מפה, משם, שוב, פר תלמיד אנחנו נותנים כספים. אמרתי הצטיידות, אמרתי שיפוצים. יש אבחונים. הכל תוך כדי תנועה שיש כספים בן – יקיר בפול שלנו. כל הפנימיות במדינת ישראל היום הם תחת הכותרת של המינהל לחינוך התיישבותי פנימייתי, ועליית הנוער, כולל מוסדות מת"ן, כולל בתי הילדים, אתה פשוט שאלת קודם, כולל הכל. למעט המספר המצומצם של מוסדות הרווחה, שהם רק של הרווחה. אם ישנם ילדים מהרווחה שרוצים לבוא ללמוד היום בבן – יקיר, אף אחד לא עוצר בעדם. אף אחד גם לא עוצר שיבואו עוד ילדים, חוץ מה – 70 שנמצאים פה היום, ללמוד בבן יקיר.

כל בקשה שבן – יקיר ביקשו תוך כדי תנועה, השתדלנו למלא אחריה. עכשיו, זה נכון שהילדים באים ברמה נמוכה מאד ואז הכספים לא מספיקים ולכן צריך לגייס. המדריכים פה עובדים מאד קשה כי בית הספר מסיים ללמוד מאד מוקדם. זו סוגיה שאני רוצה להעלות אותה כאן. הילדים מגיעים בסוף ט' ללמוד בתו"ם, ושם דיברה גב' גולן על אחוזים יפים בבגרות, וזה נכון, ומשקיעים מעל ומעבר, אבל הילדים מגיעים מפה עם חסכים שנובעים מזה שבית הספר מסיים ללמד ב – 1:30. איפה נשמע כדבר הזה שילד ב – ט' 2 הם כבר בארוחת צהרים. צריך לחשוב שבית הספר בכיתה ט' צריך ללמד יותר שעות ושהילדים יגיעו יותר מוכנים לכיתה י' בכדי שיותר ילדים יוכלו להמשיך. אנחנו, השאיפה שלנו ושל יוסי בראשם, זה שיותר ילדים ממסיימי ט' ימשיכו כאן ל – י'.

את אומרת שיש פה יום לימודים קצר.

כן.

המובן שלכם, כמשרד החינוך, אתם רואים אפשרות למתן יותר שעות. השאלה: במה זה תלוי? אישור תקציבים, יוסי? או שזה - - -

הנה, נשמע את מנהל בית הספר שמתמודד עם זה.

טוב, אז נתן, בוא, אני מבקש, מכיוון שאני הבנתי לפי הלו"ז – לוח זמנים – שאתם קבעתם, יש פה ילדים שצריכים להיכנס, כדי שלא ניתן להם תחושה שאנחנו מחזיקים אותם, נעשה הפסקה בדיון שלנו ואנחנו נמשיך אחר כך. כמובן שהדיון הזה לא מסתיים כעת. אנחנו, אני מבין, נשמע את הילדים קצת. יש פה גם בוגרים, אני רואה לפי הרשימה.

יושב ראש מועצת התלמידים אומר: שלום.

תציגו את עצמכם, ילדים.

דוד סלומון. אני פה לומד 6 שנים, מכיתה ז'.

איפה אתה מגיע? מאיזה יישוב?

מתי ההורים עלו לארץ?

לפני 23 שנה.

עולים ותיקים אני קורא לזה.

במבצע שלמה, או לפני?

נראה לי שלמה.

ומה עשיתם לפני שהגעת לכפר?

למדתי בבית ספר אחר.

איפה?

ישורון ומורשה, שני בתי ספר.

ישורון בפרדס חנה?

כן. מורשה - - -

איך אתה מרגיש בכפר? כבר 6 שנים, אתה ותיק פה.

כן. נהנה, מכיר חברים חדשים.

אתה יכול להשוות את ההווי שלך פה מול בית הספר שלמדת לפני שהגעת הנה? מבחינת חברה, מבחינת אווירה של חברים, וכו'?

פה יש הרבה יותר קשר. אתה מכיר יותר. זה כיף להכיר יותר אנשים - - -

אתה התחלת פה בכיתה ז'?

כן.

אני מבין.

דוד, באיזה כיתה אתה? י"ב כבר? אתה יכול היום לבוא ולהגיד לנו מה היית רוצה שיהיה פה ובמשך 6 שנים אתה לא יכולת לראות, לא יכולת לקבל? איזה דברים הפריעו לך במשך 6 שנים שאתה פה בכפר? עברת פה, אני מבין, תקופות שונות.

לא, לא חסר לי.

כן?

אני כל הזמן בחוגים. אני ... מה שצריך.

תגיד לי, כשאתה יוצא הביתה, אני מבין, פעם בשבועיים, נכון, שבת?

פעם בשבועיים, פעם בשבוע.

באיזה יום - - -

יום חמישי, פעם שישי.

איפה אתה גר?

פרדס חנה.

וכשאתה מגיע הביתה, מבחינת חברה, יש לך שמה חברים?

חברים, דודים. סבא וסבתא.

אני מדבר מבחינת חברה, כשאתה עובר מהכפר לשם, אתה מוצא איתם שילוב, או שאתה מרגיש מנותק מהם בגלל שאתה לא נמצא איתם כל החודשים?

אני מתחבר אליהם יותר קל, כי הם רואים שאני בא אחרי תקופה, אז הם ישר יושבים איתי.

כן? מה התכנית שלך בשנה הבאה?

להתגייס.

כן?

תגיד, מה אתה רוצה, מה אתה חושב שצריך לשפר? כדי שלתלמידים שיבואו יהיה להם יותר טוב? אתה הצגת מה אנחנו?

אתה מכיר אותם? חבר הכנסת מולה. אני חבר כנסת מיכאלי. אנחנו חברים בועדת עליה וקליטה.

שלמה, תמשיך את השאלה שלך.

מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות כדי שלתלמידים שיבואו בעתיד, או לאלה שנמצאים יהיה להם יותר טוב? מה צריך לשפר?

שלמה תסלח לי, אנחנו אמרנו, אנחנו לא רוצים שהם ירגישו את הבעיה. קשה לקבל מהם תשובה כזאת. באמת, המעמד של הצוות פה, אני הייתי מופתע אם הייתי שומע משהו אחר. ממש עושים המדריכים שהם לא ירגישו שיש מצוקה. לדעתי צריך לשמוע מה זה נותן להם.

דוד, אתה פה 6 שנים. בטוח בפרדס חנה, איפה שאתה נמצא, יש גם בני גילך שלא נמצאים בבית ספר פה, בפנימייה. אתה חושב שיש הבדל בינך, רמת ההשכלה שלך לרמת השכלה של אלה שנמצאים בפרדס חנה? זה אחד.

2 – האם אתה היום מוכן לקרוא לאנשים, לתלמידים שנמצאים שמה מכיתה ז' שיבואו לפה ללמוד?

היית ממליץ להם?

כן, אם אתה ממליץ?

הייתי ממליץ כן לבוא ללמוד כאן, כן, בכיף אפילו. הלימודים גם שם בסך הכל הם טובים. זה לא שהם עושים שם בלגן. גם יש להם שם השכלה גבוהה.

אתם שווים מבחינת הרמה, מבחינת הבגרויות שאתם עושים?

פה יש לך יותר תגבור, שם פחות. שם לומדים לבד, עצמאית. יותר קשה. יש להם אולי שאלות שהם לא יכולים לעשות עליהם. פה יש לך עזרה. אז אצלנו זה יותר קל מאשר אצלם.

אתה יליד הארץ?

כן, נולדתי בארץ.

ההורים עלו לפני 23 שנים בערך.

ואתה?

רק לפני כן, פרט קטן ושולי, דוד היום בלילה טס לפולין. במשלחת.

תספר לנו אחרי שאתה חוזר.

על תפקידו המכובד הוא סיפר?

יושב ראש מועצת תלמידים גם.

פה בבית ספר?

כן.

כל הכבוד. ואתה? כמה זמן ההורים בארץ?

16 שנה.

איפה הם נמצאים?

אנחנו בנתניה גרים.

אתם גרים בנתניה?

כן. בנורדאו.

בנורדאו?

כן. גם האחים של אבא שלי. כל המשפחה של אבא שלי גרים שמה.

יש לך אחים ואחיות?

כן.

איפה?

האחות גדולה והאח קטן.

איפה? שמה בנתניה?

כן.

איפה הם לומדים?

אחותי במרכז הנוער, ואח שלי ברש"י.

בבית ספר רש"י?

כן.

בנתניה.

מה אתה הכי אוהב כאן?

חוגים ואת המדריכים.

את המדריכים אתה אוהב?

באיזה כיתה אתה אבי?

ז'.

אתה שנה ראשונה פה. איפה למדת לפני כן?

ברש"י.

גם כן למדת ברש"י.

מה למדת שמה, מה אתה לומד פה?

למדתי לא אותו דבר.

לומדים אנגלית.

כן.

חשבון, עברית.

כן. את המקצועות כן. זה אותו דבר.

מה בנוסף אתה מקבל פה? מה אתה לומד? שיעורי עזר?

נגרות.

מקצועות?

כן, מקצועות.

אתה בקשר עם החברים שלך בנתניה?

כן.

איך אתה מרגיש מולם?

לא יודע. ... כזה.

ומה איתך? אתה מחיפה, נכון?

כן.

וכמה זמן בארץ? יש לך אחים ואחיות?

אחיות זה.

גדולים או קטנים?

אחותי גדולה - - -

אז ההורים כמה שנים? 6 שנים? כמה שנים בארץ?

3.

3 שנים? באיזה מרכז קליטה הייתם?

בצפת.

באיזה? בצה"ל 9 או במירון?

בצה"ל 9.

צה"ל 9.

אז העברית שלך יפה מאד.

באיזה כיתה אתה?

ב – ח'.

למדת עברית בגונדר?

לא.

לא?

אז רגע, איפה למדת אולפן?

אולפן?

באולפן, איפה למדת?

בצפת.

סימן שלימדו אתכם יפה.

מסרשה הוא גם תלמיד מצטיין.

רגע, ההורים קנו דירה?

כמה זמן?

שנה.

שנה?

כן.

שמעתי שהוא תלמיד מצטיין.

רגע, אתה כבר שנה שנייה פה בעצם? או שאתה הגעת רק לכיתה ח'?

כן, שנה שנייה.

אתה הגעת לכיתה ז' ולמדת בכיתה ז'?

עכשיו ... כיתה ז', עכשיו ב – ח'.

הבנתי.

יש פה חוג לאמהרית?

כן. באורגנית.

מוסיקה.

מוסיקה? לא, לא, אני מדבר על חוג באמהרית.

אנחנו מכניסים עכשיו.

תעשו אפילו מסלול של בגרות, חבר'ה, זה חשוב.

יש, יש לנו מורה שאנחנו מביאים לפה.

זה, תאמין לי, אמהרית צחה יש לו.

יוסי, אני מבקש גם אולי כמה מילים.

יש לנו כאן בחור שבגר.

יש בחור שהוא בגר, והוא גם מתגורר בכפר, התחתן.

כן, בבקשה.

היה לוחם בשריון.

שמי אליהב. אני באתי לפה בשנת 99' ביחד עם יוסי. למדתי פה 6 שנים. המשכתי.

בתכנית נעלה?

בתור מדריך מחשבים. אחרי זה התגייסתי.

מאיפה הגעת?

עליתי מאוקראינה. עליתי בשנת 93'. הייתי בן 6. הייתי בצבא ותמכו בי פה המון. אפשר, את האמת, הוא שאל שאלה אותו: האם אתה היית נותן לילדים לבוא לפה לכפר? אז אני חושב שפנימיות בכללי, זה דבר מאד עוזר למשפחות. מבחינה כספית, מבחינת הכל.

למשפחות, או גם לתלמידים?

גם לתלמידים. אולי התלמידים קצת מתגעגעים לאימא ולאבא, אבל זה החיים כאילו. בכל אופן אתם הולכים לחיות בלי הורים, כשתהיו נשואים והלאה. המקום הזה מאד תרם ועזר להרבה תלמידים.

הוא ממשיך לעזור.

ועדיין ממשיך לעזור. כן.

אתה מהחברים שלך שאיתם למדת פה, אתה שומר איתם על קשר?

את האמת, ספציפית אני - לא. אבל יש רבים שכן.

יש כאלה שבאים לפה, אני הבנתי,לפעמים לסופי שבוע שהם מתארחים פה?

יש, יש.

או שבאים פה לתקופות?

יש אנשים שבאים שישי שבת, שלמדו פה. יש, יש ביקורים.

מה אתה עושה היום?

אני עובד היום בכלי נשק ישראל, בתע"ש. עובד בשתי עבודות: גם במפעלי נשק וגם פה במטבח. מחכה לילד בעזרת ה'.

בשעה טובה.

עוד חודשיים. צריכים לעבוד קשה.

איפה אתה גר? לא אמרת להם.

אני גר פה בכפר.

אני רוצה להוסיף רק מילה, שמי שלא עבר פנימייה, אני עברתי אומנם בין 66' ל – 66'. עליתי ארצה והגעתי לכאן. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל בהזמנה לחתונה שלו הורי החתן זה יוסי ואשתו. יש לו אמא. אבל ככה הוא הרגיש, וזה מה שכתוב בהזמנה לחתונה. אני לא צריך להסביר יותר מזה מה זה נותן לילד שמתחנך פה, את החינוך הבסיסי הזה.

ילדים, תודה שהגעתם. אנחנו רצינו לשמוע אתכם כי הצד של המורים וההנהלה וכו', אנחנו שומעים. רצינו לשמוע איך אתם מרגישים פה ואיך אתם גם מציעים לנו אולי לשפר משהו, כי סך הכל גם לכם יש עמדה, גם לכם יש ניסיון. האלוף פרקש הוא בוגר המקום. אתה רואה, אלופים. נהיים פה אנשים, אני מבין, בוודאי יש לך יוסי, עוד בוגרים שכל אחד הגיע, ברוך השם. אני מאמין שגם אתם תגיעו בעזרת ה', בבוא היום, כל אחד להצלחה כזאת או אחרת. אליהב כרגע כבר בוגר. איפה למדת אחרי הכפר?

מקצוע? למדתי מכונאות בנתניה, מרכז הנוער.

אז בעצם בתע"ש התקבלת כאיש מקצוע.

דרך יוסי.

טוב ילדים, אם אתם רוצים משהו להוסיף, אם לא – אני משחרר אתכם. תודה רבה.

הרב גוטמן, אתה היית באמצע דברים, אז בוא בבקשה תשלים.

אנחנו מסיימים ללמוד בשעה 2 בצהרים, לא 1:30, 2, אחרי 6 שעות לימוד יומיות. א' – יש לזה סיבות היסטוריות, אבל לא פחות מזה צריך להבין דבר אחד, אנשי משרד החינוך, אנחנו באמת נעזרים בהם המון, המון, המון ויושבים איתם בישיבות ועוסקים בפתרון בעיות כאלה ואחרות. אבל אנחנו בית ספר עם ייחודיות מסוימת, שמקבל הרבה שעות ממשרד החינוך, ועדיין שעות רבות לא מספיקות לנו, ותפקידים חסרים לנו.

אחת הבעיות שאנחנו מתמודדים איתה יום יום, שעה שעה, זה הנושא של השוטטות של ילדים, ולצורך העניין הזה אנחנו דרך הבעלות, לא דרך משרד החינוך, הכנסנו אדם בעל תפקיד שיחד איתנו מטפל בנושא הזה. זאת אומרת, אנחנו מחלקים את הכיתות לכיתות מאד, מאד קטנות. קבוצות מאד קטנות. לא אחת אנחנו יושבים ואנחנו מלמדים אחד על אחד. אחד מול שניים. למרות המון שעות שאנחנו מקבלים ממשרד החינוך חסרות לנו המון שעות שמיוחדות לילדים מהסוג הזה. זאת אומרת, אם אני רוצה היום להפעיל בית ספר אחר הצהרים, מה שעשינו למשל שנה שעברה, כשהיה לנו הרבה יותר שעות, היום אני לא יכול לעשות את זה. זאת אומרת, עם תוספת של שעות משמעותית היינו יכולים להפעיל גם בית ספר אחר הצהרים, אחרי התמודדויות קשות מאד מול ילדים שקשה להם ללמוד אחר הצהרים.

אתה מדבר על להפעיל את הבית ספר פה, או בבית ספר שם?

אני מדבר על כאן.

תן לי להבין, אתם היום מנהלים את ה – 6 שעות שיש לכם עד 2:00 כתיכון כללי? או שאתם גם משלבים - - -

חטיבת ביניים קודם כל. אנחנו חטיבת ביניים.

אני מתכוון תיכון כללי במובן של מקצועות. אתם לא עושים שילוב כמו שנניח הישיבה התיכונית לידכם?

לא, לא, יש לנו שעות תנ"ך, ויש בית ספר דתי כמובן, אבל אנחנו - - -

זה לא שילוב של תורני פלוס תיכון.

בבית הספר לומדים החל משעות הבוקר את כל המקצועות הכלליים. את הפיצולים שאנחנו מפצלים בשל הצרכים המיוחדים של התלמידים, רק לדוגמה: כיתה ז' או ח' שעות עברית – יש לנו 5 הקבצות של עברית ברמות שונות. זאת אומרת, השעות באמת נשארות לטובת הדברים הללו.

דוד, אתה רואה את האפליה קיימת? עכשיו, אתה עושה תכניות, תכנית חומש, תכנית הפרויקט הלאומי, אתה עושה תכניות וכן הלאה, זאת אומרת, אתה משקיע בילדים בעיר שיש לך את מוקד קליטה, זאת אומרת, הילדים האלה שנמצאים כאן אתה בא, שם אותם בפנימייה, בא אומר: רבותיי, אני לא ... אתה לא הכתובת כמובן, אבל תראה את התפיסה. זה בעיה. הילדים אחרי הצהרים, או שלומדים בתכניות כמו ... בכל מיני מקומות, הילדים האלה, דווקא אלה שצריכים.

יותר מכולם.

יותר מכולם - - -

השאלה היא איזה שפה משותפת אתם יכולים למצוא עם משרד החינוך בקטע של ניצול שעות בצורה יותר - - -

יש לנו שפה מדהימה עם משרד החינוך.

הילד הזה למשל - - -

השאלה בצדק הם אומרים: יש פה ילדים שנמצאים במסגרת פנימייה, מדובר פה בילדים שלא לומדים אקסטרני. לומדים פה במסגרת פנימייה, יש אפשרות עוד שעות לתת להם בצורה כזאת או אחרת. השאלה היא: למה אתה זקוק, כמנהל בית ספר? או אתה כמנהל הכפר, כדי שהילדים האלה יקבלו תעסוקה חיובית בשעות הנוספות האלה, כי הם ממילא נמצאים פה.

חבר הכנסת מיכאלי, אני רוצה להגיד משהו על מה שאמר הרב נתן ועל מה שנאמר פה. אבל מה שמשרד החינוך אומר: אנחנו נותנים מעל ומעבר, והסוכנות היהודית אומרת: אנחנו נותנים מעל ומעבר. אנחנו כאן צריכים יותר מעל ומעבר מעבר, אנחנו זקוקים פה, בהרכב של אוכלוסיית התלמידים, כי באמת משרד החינוך נותן מעל התקן של השעות של חטיבת ביניים רגילה, אבל אלה הצרכים. והסוכנות היהודית, הסוכנות היהודית אין בית ספר שהסוכנות היהודית מעורבת כל כך בתוך בית הספר, בשעות טיפול, בבעלי תפקידים.

אפילו במשכורת של המנהל.

אפילו במשכורת של המנהל, כמו שלאה ציינה, אין בית ספר כזה בעירוני, או מקום אחר. אבל אנחנו בתוך אוכלוסייה המועטה שיש לנו, 110 תלמידים, אנחנו זקוקים הרבה יותר. הרבה, הרבה יותר אנחנו זקוקים.

אני רק רוצה להגיד מבחינת - - -

כן, בוא נעשה סבב. תגיד אתה ואני רוצה לשמוע את נציגת - - -

משרד הקליטה מאז ומתמיד אנחנו לא תומכים ולא תמכנו, גם בהגדרת התפקיד שלנו, בפנימיות בבתי ספר. אנחנו כן נותנים ביישובים כמו ..., כמו אופק, כל הנושא של תגבור דרך פרויקט לאומי, זה כן אנחנו עושים ... אני באתי מאחר ובאמת, הנושא של ועדת עליה וקליטה, בגלל זה הוזמנתי, גם וידאתי מאיפה באמת הילדים? מה אחוז יוצאי אתיופיה? בגלל זה באמת הגענו.

לקיים דיון. אני אומר לך, אני מציע לכם - - -

זה לא לקיים דיון.

אני רוצה להבין רק דבר אחד בתפיסה של משרד הקליטה, יש לי היום X תלמידים שנמצאים בכפר. אתה אומר: לפי היסטוריה, לא היה, בוא נגיד כך, מעורבות ישירה של משרד הקליטה, אבל כשהמשרד חושב בראש גדול, הילדים האלה הם ילדים שלנו. ילדים הם בני עולים, או אפילו עולים פרופר. הנה, ראינו פה ילד שישב איתנו שהוא בקושי עלה לארץ. השאלה היא: איפה התכניות היותר ספציפיות לכפר כזה? הרי אין לך, בוא נגיד, אם אין לך פתרון מסגרת כמו הכפר, הילדים האלה אתה צריך למצוא להם משהו אחר כמשרד הקליטה.

לכן אני אמרתי גם מבחינתנו. אנחנו כמשרד מסייעים מעבר למרכזי קליטה ביישובי קבע, לא במערכת החינוך. מערכת החינוך יש פה גוף שהוא מיוצג כרגע, שהוא אחראי עליהם, על כל נושא של הפנימיות. אני גם חושב היום, אני אומר לך אם להיות מאד ישיר. אני לא חושב שתפקידו של משרד הקליטה גם להיכנס לויכוח בין הפנימיות עצמן. יש את משרד החינוך ויש את עליית הנוער, ויש פה את כל הדברים האלה. אני לא אומר רק הסוכנות היהודית. אני אומר המשרדים הממסדיים. אנחנו כן נותנים את המענה, משתדלים, לא במאה אחוז, ביישובי קבע, כן אנחנו נותנים את מה שאתה אצלך קוראים, שאתה שואל אותנו ורואה את זה, כפי שפירטתי.

בעבר חשבנו אולי באמת ייכנס פה פרוייקט לאומי. בזמנו חבר הכנסת שלמה מולה ריכז את זה, ואישרנו לו שייכנס, עד שפוצץ גם שמה מבחינת התרומות ואז באמת הוא לא נכנס, אבל אם באמת פרויקט לאומי היה נכנס והיה מרחיב את זה, את הנושא של מספר ילדים שלו - - -

בוא דוד, אני חושב אנחנו צריכים ללכת בשני צירים: ציר אסטרטגי מה שמילאת באמת שהמדינה לא יכולה לברוח מאחריות. צריך לייצר איזה שהיא מסגרת של שיתוף פעולה מחודש בין הסוכנות לממשלה. חד משמעית. זה לא רק בנושא הזה של, אדוני היושב ראש, רק בעניין הזה, גם בנושאים אחרים. אבל בינתיים אני חושב שזה, פה אני יכול להגיד לכם חד משמעית, מדינת ישראל משקיעה כמעט פי 4 ביחס לילד ישראלי בילד עולה מאתיופיה. זה אמיתי. אי אפשר לברוח מזה. אני אומר לך, נותן לך את הנתונים הכספיים, הרבה מאד כסף משקיעים.

ביחס לעולה אחר גם. לא רק ילדים אתיופיים.

כן. נכון. נכון.

עולה ממדינה אחרת.

נכון. לכן מה שאני אומר, אבל מה שאני אומר אבל דוד, אני חושב שזה בדיונים אסטרטגיים שאתם עושים מול כל הפרוייקטים שאתם עושים. חייבים לראות מה עושים, איך אפשר לתת מענה כלשהו ועם כבוד הרב מדבר באמת על איזה שהיא התערבות של תכניות אחר הצהרים לטובת הילדים, יכול להיות שכשאתם באים, יושבים בדירקטוריון של הפרויקט הלאומי, תבואו ותגידו: רבותיי, משנים אסטרטגיה, מכניסים 3, 4 פנימיות לחישוב. עכשיו, יכול להיות שזה לא יהיה הגוף המפעיל, אבל יכול להיות שהוא יהיה גוף מתקצב. אני אומר שזה חיוני בעיני. זאת אומרת, זה בדיוק הילדים האלה זה מה שצריכים. אני אומר את זה כי אני לא רואה שמחר בבוקר נחתם הסכם חדש בין הסוכנות לממשלה. אבל בינתיים הילדים פה והם צריכים עזרה ויכול להיות שזה לקראת שנת הלימודים הבאה, לא יודע, עכשיו מתחילים דיונים של הפרוייקט הלאומי. זה חשוב בעיני. גם לא מדובר פה בהרבה ילדים. כמה הפרויקט הלאומי ...? 5,000 ילדים? 6,000 ילדים?

בקטע של המעורבות של המשרד שלנו, אני גם בסיכום אתייחס לזה, אני חושב שעדיין אני לא - - -

לא, ממש לא.

לשבת איתנו ... כדי להבין שקליטת ילדים עולים, או אפילו בני עולים, או בני ותיקים, אנחנו הרי מתייחסים לאוכלוסיה הזאת כאוכלוסיה ייחודית לצורך טיפול שאנחנו חושבים ואנחנו עושים את זה, והקמנו את ועדת עליה כבר כמעט מידי שבוע עוסקים בזה ואנחנו חייבים בקטע הזה גם להיות באמת יצירתי, כי מה שאני שומע את דוד פה היום באמת, אלה צרכים. מישהו יגיד לי: לא צריך את זה, זה מיותר? אפשר להתווכח על זה.

צרכים אלה הם באמת צרכים של הרווחה שבאמת - - -

אז יפה, אז לכן אני גם את הרווחה, אפילו שהם לא נמצאים פה, האמן לי, חכה, אנחנו בהמשך נעשה איתם גם ישיבות וגם מעקבים, אני רוצה לדעת איך רווחה יכולה להתנער מהחלק שלה בקבוצה הזאת, שהיא הכי קליינטים שלהם, בוא נגיד ככה. זה שברוך השם, הילדים האלה, ועוד מעט אני אתן לנציג - - - זה שילדים שלנו היום לא נמצאים בביטחון פנים, אני מקווה שעוד מעט נשמע את הדיווח.

אתה זוכר שהתקיים דיון, דנה זוכרת, בועדת עליה וקליטה, גם אני התפרצתי על החבר'ה של נציגי הרווחה בועדת עליה. הכינו תכניות לגבי התערבות שלהם עוד באתיופיה ובמרכזי קליטה והם באים אומרים: או.קיי. עכשיו, 3 שנים, שנתיים כמעט העולים נמצאים במרכז קליטה, הם לא מתערבים. לעולים שיגיעו לדיור קבע הם נתנו תקציבים בלתי נסבלים אפילו, שזה אפילו לא הגיוני. משהו באמת, אי אפשר באמצעות האתיופים שהם יהיו כספומט לגיוס כספים, בסופו של דבר גרוש לא מגיע למשרד הרווחה.

אנחנו בקטע הזה לא נעשה ... כן, מפקח רועי יעקב, קצין נוער תחנת נתניה.

אולי מילה שנגיד שהמשרד לביטחון פנים משקיע פה לא מעט כספים במניעת אלימות בפרויקט מצילה.

אני מודה להם על זה, כי המניעה היא הכי חשובה. שלא נתעסק עם - - -

מי זו? אילני אבבה?

אילני אבבה מאד מאד מעורבת פה עם פרוייקט יפהפה שאנחנו עושים פה.

... תן לי את הקשר שלכם באמת עם כפר שהוא בעצם סמוך אליכם, מה זה 2 קילומטר.

נכון. א' – צהרים טובים. שמי רועי יעקבי, אני ראש מחלק נוער בתחנת נתניה. לפני זה הגעתי מבילוש ומודיעין של בגירים, לגמרי עולם אחר. אני יכול להגיד לכם כתחנה אנחנו אמונים על גזרה מאד גדולה, היא חולשת על 313,000 תושבים, כשאנחנו מדברים על נתניה זה 270,000 תושבים, ועוד פריפריה. אם התחנה ממונה כל גזרה מאד גדולה זה אומר שבצפון אנחנו גובלים בחדרה, בדרום, בוא נגיד שדרום מערב זה תחנות הרצליה, דרום מזרח זה כפר סבא. אנחנו גובלים עד ליישובי כביש 6. זה אומר שהגזרה היא ענקית. מההיכרות הראשונה שלי פה עם המקום הזה, ובהמשך זה גם הקשר שלי לשבח.

כמה זמן אתה בתפקיד?

אני בתפקיד שנה. אני במערכת 11 שנים. ההיכרות הראשונה שלי פה זה במקרה, זה שני תלמידים שנצפו בסמיכות לאיזה אירוע של התפרצות לדירה. ממש באופן מאד מאד מקרי, ואז הגיעה תמונה, דרך אגב, מאחד הקב"טים – קצין ביטחון, הגעתי לפה עם הקצין מודיעין של היחידה ואז אמרתי: אני לא מאמין שהם יזהו. שני ילדים אתיופיים. קשה היה לי לזהות אותם. אני לא הכרתי. נראו לי אז מאד מאד פליליים, אני אגיד את זה, הגעתי לליאור, ליאור תוך שניה ושליש כבר אמר לי רועי מיהם, מהם, כל אחד את הסיפור חיים שלו, ואז כבר הבנתי שיש לי קשר. ליאור זה מנהל הפנימייה, יש לי כבר קשר עם אנשים מיוחדים.

מחלק נוער זה מחלק שחשוב לי מאד לשקף את זה. לכם, לא כל דבר אנחנו נושכים בבשר, או חותכים בבשר החי. יש לנו המון דרכים לטפל. יש לנו תיקים שנקראים: תיקים של טיפול מותנה. זאת אומרת, שאנחנו נותנים צ'אנס אם זו עבירה ראשונה לקטין, עבירה ראשונה פלילית אנחנו בדרך כלל לא נפתח את העבירה הזאת ככזאת. אנחנו נעשה את התיק הזה כתיק של טיפול מותנה שאנחנו מבצעים אזהרה לקטינים האלה. ואז ליוויתי את שני הקטינים האלה. הם הגיעו לחקירה. ליאור דאג להגיע לשמה עם נציגים של הפנימייה. לא הפסקתי לקבל טלפונים מליאור. לא הפסקתי, אומנם אשתי קצת פחות אהבה את זה, אבל כל הזמן הוא התקשר ושאל: רועי, מה קורה? תספר לי מה נהיה ומה עולה מתוך חומר החקירה.

אני רוצה פה באמת במעמד הזה לציין ולשבח, זה לא רק את ליאור, זה גם כמובן את הרב נתן, שהיה לנו לפני איזה שבועיים אירוע שהוא טיפ טיפה מינורי, אבל באמת הם חתרו למגע בפן הטיפולי. אני עובד עם המון, המון פנימיות. אני עובד עם המון מסגרות חינוכיות, לא ראיתי סגל חינוכי כל כך איכותי ממזמן. זה כאילו מאד קרוב למשפחה. אני יכול לראות את ליאור כאח גדול של התלמידים פה וגם בקטע הזה שהוא התערב ושאל וחקר וחתר למגע ורצה לדעת בדיוק מה נגמר והוא עמד על הרגליים האחוריות. שימן ראיות בתיק הזה שבאמת לא ייפתח כתיק פלילי ושחס וחלילה לא ידבק איזה שהוא כתם בעברם של אחד מהקטינים האלה.
מה עושים מחלקי הנוער מלבד זה שאנחנו לא תמיד פותחים תיקים פליליים כעבירה ראשונה, אלא אם כן היא מאד חמורה, ואלא אם כן באמת יש לנו ראיות מאד מאד ישירות לביצוע העבירה, אנחנו מקיימים הרצאות בבתי ספר. הרצאות בנושא עבירות מין, שהיום זה על הפרק. שימוש באלכוהול ובסמים. אנחנו שמים לב, בוא נגיד, לריבוי קיצוני של שתיית אלכוהול בקרב בני נוער. אני לא מסייג פה לקבוצות, אני לא בונה חתכים כרגע של בני נוער עולים מאתיופיה, עולים מברית המועצות או צברים. ברוך השם לכולם יש יד בפשיעת נוער.

אנחנו רואים שימוש באלכוהול, אנחנו משתדלים לתת הרצאות בנושא מניעת אלכוהול ושימוש בסמים. עבירות מין – כמובן שעבירות מין דרך האינטרנט, אני לא יודע כמה אתם יודעים, אבל יש לנו המון המון חשיפה של בני נוער לעבירות מין דרך האינטרנט. כל הרשתות החברתיות. קל מאד לנצל, המון פדופילים ברשת מסתובבים. המון בגירים שיוזמים פגישות עם תמימים, עם קטינים תמימים ולבסוף זה מגיע שהם נופלים לקורבנות לעבירות מין קשות.

יש לנו פרויקט "סיכויים" שיזם אותו המפכ"ל כשהוא היה מפקד מחוז דרום. מה שהוא עשה זה ... קבוצה של בני נוער, אנחנו מחלקים את בני הנוער אצלנו, פחות או יותר, בוא נגיד לרצידיביסטים – שלצערי הם מבלים את מרבית שנות ילדותם בכלא אופק, במאסרים בפועל. יש לנו את הבני נוער הטובים – שכמעט ואין לנו נגיעה אליהם. לצערי, לרוב הם נופלים קורבנות. זה כל החבר'ה של "הצופים", הם בסוף גם מתגייסים לצבא. באמת חבר'ה מאד מאד איכותיים. יש לנו את בני הנוער המתנדנדים. המתנדנדים זה אלה שיש לנו בעיקר איתם חיכוך. כל הקטע של מניעה, אנחנו משתדלים מאד לא לתייג אותם כרצידיביסטים, לא לשאוב אותם לעולם הפשע. יש לנו נגיעה אליהם, אנחנו מטפלים בהם באופן יום יומי ועושים, כמובן בשיתוף פעולה צמוד עם הסגל החינוכי, את כל המאמצים שהם לא יפלו לעולם הפשע.
פרויקט "סיכויים" שיזם המפכ"ל הנוכחי כשהוא היה ממ"ז – מפקד מחוז - דרום, יוחנן דנינו, הוא יזם פרוייקט של איתור בני נוער שיש להם עבירה ראשונה, מקסימום עבירה שניה שהיא מינורית, לא קשה, להכניס אותם לתכנית של הרצאות, של התנדבות בבתי אבות, בכל מיני מסגרות כדי להרגיש יותר מחוברים לקהילה, יותר מחוברים למדינה הזאת, יותר שורשיים. הרצאות של אנשי מקצוע בתחום הרווחה, של אנשי מקצוע בתחום המשטרה, מה זה להתנדב, מה זה לעזור, איך באמת להתערות בקהילה.

בסופו של דבר מבני הנוער שהיו ממלאים את כל השעות נוכחות והיו מגלים באמת אכפתיות, היו מוחקים להם את הרישום הפלילי. זה לא דבר של מה בכך. חייבים להבין שזה דבר מאד מאד משמעותי. כמובן תוך שיתוף פעולה עם סגל הכפר, אני באמת רוצה לציין שיש פה שיתוף פעולה יוצא מהכלל, יוצא דופן. גם אם זה הרב נתן הגיע פעמיים למשרד שלי כדי לדעת מה קורה עם תיק של אולי חשד לאיזה משהו שיכול להיות שימוש בסם, או לא שימוש בסם ואמר לי: רועי, אני אעמיד לך את כל הכלים, רק תרצה את העזרה שלנו, אנחנו לרשותך. באמת מבחינתי הוא פרס שטיח אדום.
תחשבו על פרויקט סיכויים, זה פרוייקט שהוא מאד חשוב לי. כמובן שיש את פרוייקט מצילה המשרד לביטחון פנים יוזם אותו. יש לי כמה נציגים בעיר נתניה ובפריפריה. חוץ מזה אנחנו פתוחים. אנחנו פתוחים תמיד להקשיב ולסייע.

יש החרפה באלימות של בני נוער, בעיקר בקרב שתייה. אנחנו רואים את הסמיכות של שתייה כגורם שהוא מוריד עכבות לבני נוער. בוא נגיד שמוסיף להם את רף האומץ, מעלה אותו. הם עושים הרבה דברים מאד קיצוניים בשימוש באלכוהול. אנחנו משתדלים לתת הרצאות.

רועי, אחד הדברים שנחשפנו דווקא בועדת עליה זה הנושא של ילדים שלומדים בכפרים או במוסדות פנימייה ונוסעים הביתה לסופי שבוע. ואז אנחנו גילינו שהילדים האלה במקום להגיע הביתה יורדים בדרך בתל אביב. אנחנו נחתנו עליהם כועדת עליה בלילה שהם באים לדיסקוטקים. ילדים יוצאי אתיופיה שמה ראינו אותם בכמויות מאד גדולות, שאפילו הם פחדו הבנות והבנים, פחדו שההורים בכלל ידעו שהם הגיעו לדיסקוטקים האלה, כי הם מבחינתם באותו זמן הם בפנימייה. ההורים לא תמיד יודעים. השאלה היא אם אתם, לא כפלילי, אלא אם אתם יודעים, פחות או יותר, שהילדים נוסעים, יוסי, איך זה הנושא של ההסעות? ילד שנוסע מפה היום לסוף שבוע?

אנחנו מלווים אותו עד קסטינה. דרומה, ליאור, בוא - - -

אנחנו מקפידים לדלג על תחנה אחת, תחנה מרכזית בתל אביב. מקור הפשע והרשע זה שם.

האוטובוסים שלנו לא נכנסים לתל אביב. אנחנו פתח תקווה, אנחנו בכל מקום, רק לא נכנסים לתל אביב. ההסעות לא מגיעות לתל אביב.

יפה מאד.

אז אנחנו מגיעים עד קסטינה, ומקסטינה הילד מקבל כסף ומדריך, ליאור שולח מדריך שמלווה אותם, דואג שהם בקסטינה עולים לאוטובוסים לאיפה שהם גרים, אם הם גרים דרומה יותר.

בעצם יש לכם את המעקב הזה כי זה חשוב מאד.

וודאי.

אני ושלמה היינו בסיור הזה ונחשפנו באמת, הילדים עצמם התביישו מזה שהם יורדים שם, אבל הם נגררים.

הם לא מגיעים לתל אביב. מבחינתנו הם לא מגיעים לתל אביב.

בסדר גמור.

אנחנו הוצאנו הוראה כזאת.

כן ליאור, בבקשה.

שמי ליאור טובול, מנהל הפנימייה, שנה שישית כבר. תואר שני בביקורת ציבורית. מרגיש שליחות גדולה. אני רוצה רק לחזור על הנקודה שהאלוף דיבר עליה. אשר דיבר. הדסה שמלווה אותי בצורה צמודה, לנושא של ההון האנושי. מדברים על החניכים, חניכים, חניכים, נושא הדרכה הוא נושא כאוב שחייבים לשים עליו את היד, לראות איך מקצים משאבים. אני יודע שזה לא רק מנת חלקי, אלא הרבה עמיתים שלי מעלים וזועקים את הזעקה. בסופו של דבר, בשביל החניך שיש את התחלופה הזאת זה לא טוב. תחשבו בעיניים של מ' שהיה פה כרגע, שהוא צריך להיחשף למדריך מסוים, ואחרי זה, מסיבות כאלה ואחרות, קם והולך, הוא צריך להיחשף לעוד מדריך, לעוד מדריכה ולחשוף את כל זה, ובסופו של דבר הוא מאבד גם את האמון בנו כמעין חוויה מתקנת בעבורו.

אז אני לא יודע אם אתם הכתובת, אבל אני חושב שזה חלק מהפתרון של הדילמות שהצבנו כאן.

ניקח את זה גם כן בחשבון. רבותיי, מישהו שרצה פה להגיב משהו לפני שאני עושה פה סיכום ביניים, כי אנחנו עוברים, אני מבין, לבית הכנסת שם יש לנו ילדים שמחכים לנו.

אני רוצה להגיד שהבית ספר כאן מוכוון על ידי התיכון בתו"ם והם עובדים בשיתוף פעולה עם הרב וככה על מנת להבטיח שקבוע לא יהיה חלל ואנחנו מזינים בצורה קבועה את הבית ספר בתו"ם עם ילדים, והרמה נקבעת על ידם.

יש, אגב, במעברים ילדים שפורשים, נניח?

כן, כן.

יש לנו קבוצה של ילדים שפורשים. אנחנו בקשר עם אשר ועם גורמי משרד החינוך כדי למנוע את הנשירה הזאת ולהקפיד על הרצף הזה. קיימנו דיון במשרד אצל אשר בשבוע שעבר וקבענו עוד שבועיים להתכנס שוב פעם בנקודה הזאת כדי לצמצם את זה למינימום שבמינימום.

ולבנות להם תכנית מיוחדת.

ולבנות להם תכנית מיוחדת בבית ספר. כן.

2 – הילד והמשפחה הם במוקד. אני לא רוצה שהם ירגישו, אני גם רוצה שהם יגיעו למקום שהוא גבוה יותר מבחינת התנאים שאנחנו נותנים לו מאשר בבית, וכתוצאה מזה השנה ב – 200,000 שקל החלפנו את כל הריהוט בחדרים, את כל הארוניות, את כל המיטות. הוא לא יכול לבוא בטענות. אני לא רוצה שהוא יבוא, אני רוצה שהוא יבוא למקום שהוא מרגיש שיש לו לאן לשאוף, משהו שהוא יותר טוב. כל האיזון שנעשה איפה לפגוע, איפה לתת פחות וכו', נעשה על ידינו כאן.

כתוצאה מזה, הדלתא הזאת שאנחנו מדברים עליה, שאם נשווה לכולם היא תלך בוודאות, גם נוסיף לימודים, גם נוסיף פה תנאים למדריכים, ולעשות את האיזון בצורה נכונה ולהגדיר את הכמות של האנשים. כך שתדעו לכם שפה אחד מושך את השני. ואם, בסופו של דבר, אין מספיק כסף – אני אתחיל עם פחות ילדים, עם פחות ילדים, יקבלו פחות שעות, בקיצור, זה מעגל שלא נגמר.

אני חושב שהדרישה שנדרשת כאן בשביל להפוך אזרחים שאחרי זה מניעתית אתה לא צריך לדאוג להם לפרנסה, אני חושב שהיא מינימלית, באמת, בכל קנה מידה שאני מסתכל ברמה לאומית היא מינימלית.

תודה. כמה מילים לפני סיכום.

קודם כל אני רוצה להגיד, אני מתנצל שבאתי לא בהתחלה. אני רוצה להודות לכם על כל מה שאתם עושים. עכשיו אני חיכיתי להגיד לכם, אני הייתי פה גם מדריך, בבן – יקיר. לא מדריך במושגים שאתם מדברים עליהם. אני הייתי מגיע לפה פעמיים בשבוע, הייתי סטודנט בבר אילן, הייתי נותן הדרכה לתלמידים.

היה פרוייקט של פרופ' ממכון לב, פרופ' בבית חולים בילינסון, אני הייתי עוזר מחקר שלו, היינו מגיעים לפה, אבל נתנו הדרכה, זה נמשך שנתיים. היה מחקר על נושא של מחלת לב ומחלת שיניים. אז הייתי מגיע לפה, אני גם מכיר את אופי האוכלוסייה שהיתה אז. אני לא סתם אמרתי זה, ואמרתי לא לגייס ילדים, אלא להציל ילדים. יש ילדים שבאמת מגיעים לפנימיות שהם לא צריכים להגיע לפנימיות. אבל יש ילדים שבאמת חיוני להם כדי להציל אותם והילד שמגיע לפנימייה, למסגרת חוץ ביתית, הוא צריך להרגיש שהוא באמת קיבל את הדבר הכי הכי שיכול לקבל. הכי איכותי שיכול להיות. לכן כאן לא צריך לחסוך כסף. ואני אומר לכם במסגרת התקציבים הקיימים גם אני, גם מיכאלי יושבים לפעמים גם בועדת כספים, שאני הייתי לפני, נדמה לי, כמעט חודשיים שגפני כינס אותנו בקריה בנושא של תקציב הביטחון. הויכוחים, כשאנחנו משווים אותם למה שנעשה פה,זה פרומיל, פרומיל, פרומיל.

וגם זה מציל חיים. לא רק ביטחון מציל חיים.

נכון. זה שאלה של קבלת החלטות ואני לא חושב שזה בעיה של כסף. לאה, באמת יש לכם אתגר. אני חושב שאנחנו, אני מניח, אני מדבר בשמי ובשם מיכאלי, נהיה מגויסים, נסייע לכם. העם היהודי היום זה לא אותו עם שהיה פותח את ארנקו ונותן את הצ'ק ואומר: לך עכשיו תעשה מה שאתה רוצה. זה ממש לא. במקרה הטוב הוא רוצה לשאול ארבע פעמים לפני שהוא נותן, ושמונה פעמים אחרי שהוא נתן. רק אחרי 12 פעמים שאתה נשאלת וענית, אתה יוצא לדרך. זה אי אפשר. סדרי עדיפויות השתנו. אני חושב המדינה היא מספיק חזקה היום באמצעים שלה, לקחת את הילדים שלה לבוא ולהגיד: אני רוצה לתת סיכוי לילדים שאין להם סיכוי.

עכשיו בהזדמנות זו גם להגיד תודה למשרד החינוך, גם למשרד הקליטה, לכל העוסקים במלאכה, בוודאי למשטרה, לסוכנות כמובן. כל מה שניתן לעשות נוכל לסייע. אבל אני חושב עד שיגיעו ההחלטות, אם יש דברים שבמסגרת הביקור שלנו אנחנו יכולים לבוא, ידידי הטוב מיכאלי, ולדרוש, או לבקש, לא לדרוש, לבקש, אנחנו נעשה. אם נבקש זה לא ילך, אחר כך נדרוש. אבל נתחיל בזה שנבקש.

תודה שלמה. אני חושב שהסיור של הועדה היום הוא היה באמת כל כך חשוב כי אני כרגע רואה את הדברים שאנחנו חושפים פה, לפחות מבחינת ועדה, אני לא יודע, האלוף פרקש וגם יוסי, ועדת הכנסת לא ביקרה אצלכם כבר לפחות מעל עשור, או מעולם לא, ותבין, המשמעות של ביקור כזה שאנחנו מניעים גלגל. אנחנו לא מוציאים היום פנקס צ'קים ומשאירים. בכנסת אין לנו פנקס צ'קים, אבל אני מבטיח לך שאנחנו אחרי הסיור הזה ואחרי הדברים שאנחנו שמענו פה מהנציגים השונים, אנחנו ניתן לזה המשך מעקב והועדה תמשיך לעקוב אחרי הדברים שעלו פה, ואני אומר לך, אני רואה פה כרגע כמה עוולות שאני חושב שצריך להתייחס אליהם. המדינה צריכה להתייחס לילדים האלה כאל ילדי מדינת ישראל לכל דבר, נקודה. זה שיש סיכום ישן כזה או אחר בין הסוכנות לבין מדינת ישראל לגבי תקצוב, אז לפעמים מגיע זמן שבוחנים אותו מחדש. אני מבטיח לכם שאנחנו כועדה נזמן את האוצר לדיון נוסף אצלנו, ואז יחד אתכם אני רוצה לשמוע איפה הדברים מתקדמים. אנחנו ניתן לזה מעקב שהדברים, קודם כל, המשא ומתן יתנהל. ואני, שמנהל כמה וכמה ועדות בכנסת, אני יודע שהכנסת מזמינה אנשים, מגיעים ... כשאתם ביניכם כפקידי מדינה, או כפקידים מבחוץ מנסים לתאם, אני יודע, חצי שנה אין להם זמן. אז לכן את זה כועדה לפחות נוכל לסייע ולהירתם לעניין הזה.

אני חושב שיש פה משרדים שהם לא נמצאים פה היום ואני לא אקבל את ההסבר שלהם, שאני אזמין אותם לכנסת לועדה הבאה, בעזרת השם, בתיאום עם יושב ראש הועדה הקבוע גם, אני לא קובע ישיבות בועדה לבד. אני רוצה שמשרד הרווחה כן יהיה שם שותף. משרד הרווחה יבוא ויגיד את דעתו, אפילו אם חושבים שהם לא שותפים, הם צריכים להיות שותפים ויחד עם האוצר, יחד עם הרווחה, יחד עם משרד החינוך, שאני מעריך את מה שהם נותנים, כי משרד החינוך כרגע פועל בעצם, לא שהם נותנים 50 אחוז, אני מבין שאתם מבחינת מכסת השעות שאתם בעצם עוברים הרבה את ה – 50 אחוז, ומתקרבים כמעט, לא רוצה להגיד כרגע 100, אבל עדיין אני רואה במשרד החינוך את הכתובת הראשית.
יש לנו פה שר חינוך היום שהוא באמת אכפתי. אנחנו נתאם איתו מגע. נקיים את המגע עם המנכ"לית, נמרצת מאד, שהיא מבינה גם את הסוגיה הזאת.

וגם היא ראש המינהל שלנו.

בוודאי, עם יחיאל. אנחנו מכירים אותו כבר מכמה וכמה מפגשים שאנחנו הסתובבנו איתו, וגם בועדה אצלנו היה אורח. המטרה היא בסך הכל שהמדינה תכיר בילדים האלה כילדים שלה לכל דבר. ואם הסוכנות היהודית עד עכשיו היתה בהסכמה, או לארג'ית כך או אחרת, אני אשמח שהסוכנות תמיד תיתן את חלקה ואם אנחנו, לנו אסור לגייס תורמים, אבל אם אנחנו נשמע שיש תורמים שמוכנים לבוא ולסייע, אדרבא ואדרבא. אני כבר שמעתי פה על כמה מבצעים שעשו פה. האלוף פרקש הוא באמת - - -

האמת היא דווקא הסוכנות מעסיקה אותנו הרבה בעניין הזה.

בסדר. אבל לפעמים, אתה יודע, כשאני פוגש אותם ואני אומר להם ... אני פוחד מחר מה הם מבקשים ממני, אבל יש לכם למוסד, או לכפר באמת ידיד כל כך חשוב שהוא גם יודע א', ב' איך להתנהל מול כל הגורמים, כולל משרדי הממשלה כאלה או אחרים שהוא גם נתקל בהם בתפקידי בעבר, וגם אני מבין שהיום כשאתה מוביל את ההנהלה הציבורית הזאת, ההנהלה הזאת היא חשובה מאד. אנחנו בהחלט יכולים לסייע לך ככל שאנחנו יכולים, בהתארגנות שלכם גם, מה שאתם חושבים לנכון.

אבל מה שהכי חשוב שאנחנו כועדה רואים את החשיבות בשיתוף כל משרדי הממשלה. אני מודה לביטחון פנים שהציגו את מה שהציגו, אבל עדיין יחד עם זאת, כפרים כאלה, רועי, אתה אמרת בעצמך, אם לא מונעים היום אצלם, מחר מגיעים אליך כקליינטים. אתה אמרת מקרה אחד או שניים שכבר ראית. האכפתיות של המוסד, כפי שתיארת, זה מניעת כתם גם לילד הזה בעתיד, כי ילד כזה לפעמים מועד, לצערנו.

לכן כל המשרדים שנמצאים פה ושלא נמצאים פה, אנחנו בוודאי נעשה המשך מעקב ונשמח לשמוע מכם גם בהמשך את הדברים, את הצרכים הספציפיים, כדי שנוכל לעזור לכם.
אני באמת מודה לכם גם על האירוח.

תודה רבה לכם.

ברוכים הבאים, אנחנו שמחים לארח היום בכפר הנוער את חברי ועדת עליה וקליטה של הכנסת. זה כבוד גדול לנו, לכפר הנוער בן – יקיר, לארח ועדה חשובה כזאת של הכנסת. בתוכם נמצאים גם נציגי הסוכנות היהודית, נציגים בכירים של הסוכנות היהודית, של משרד החינוך, של משרד הקליטה, של משטרת נתניה. כולכם ברוכים.

אני מבקש להזמין את חבר הכנסת שלמה מולה, בבקשה, לברך את התלמידים, ואחר כך חבר הכנסת אברהם מיכאלי.

שלום. תודה רבה אדוני המנהל, ידידי הטוב, חבר הכנסת מיכאלי, ודנה, שארגנה לנו את הסיור, תודה רבה גם לך. לאלוף פרקש על מה שאתה עושה, ולאה.

אני רק רוצה להגיד לילדים שאני שמעתי את השיר של שלמה גרוניך מאד התרגשתי, כי אני הייתי, השיר לדעתי נכתב לאלה שצעדנו מאתיופיה לסודן, אני הייתי בן 16 וחצי, ואני צעדתי כמו כולם, כמו רוב יוצאי אתיופיה באותם ימים. יותר מ – 700, 800 קילומטר במדבר, ללא ההורים. אני הגעתי לכאן, המשפחה שלי נשארה באתיופיה. הייתי בפנימייה. הייתי בישיבה תיכונית, ... אז קראו לה: אוהל שלמה בבאר שבע, ואחר כך הייתי בימין אורד תקופה מסויימת, זאת אומרת, שנה שלמה אני הייתי בחסות עליית הנוער, הסוכנות היהודית. אני חושב שהיסודות של השנה הזאת היתה מאד משמעותית בעיני, גם לדעת את השפה וגם ללמוד, וגם זה היה הבית שלי כי ההורים שלי לא עלו לארץ. הייתי בודד.
מה שאני רוצה להגיד לילדים, גם כשלפעמים קשה בבית וחשוב לעבור למסגרות כאלה, להשקיע בלימודים. בסופו של דבר אני אומר לכם, ילדים שמתחנכים כאן, זה לא בעיה להיות חבר כנסת, רק אתם צריכים לרצות, וזה לא קשה בכלל.

אבל הדבר הכי חשוב אבל באמת ללמוד, לעשות בגרות, להיות תלמידים ממושמעים, ובסופו של דבר, מה שאתם תעשו לעצמכם, זה למען החברה.

אני רוצה להודות לכל הצוותים שעושים במלאכה, לפעמים אתם גם ההורים, גם המחנכים, זה תפקיד כפול מאד מיוחד. אני מודה לכם. אנחנו, אני וחבר הכנסת מיכאלי ועוד חברי כנסת שרצו לבוא ולא יכלו לבוא, אנחנו נהיה שליחי הציבור שלכם לנסות לסייע במה שניתן לכם, גם באמצעותכם גם לילדים אחרים ... אני באתי לפה היום באמת, ביטלתי פגישה עם ראש מועצת גן יבנה, היה לי חשוב לבוא, כי זה מאד חשוב. ואני מאמין מכאן, אחרי שהתרגשנו ממה שאתם עושים, אני מקווה שנהיה מליצי יושר, שליחים של ... בכלל המדינה הזאת היא מדינה מיוחדת. מדינה באמת, חברה להתפאר בה. מדינה שמקבצת שחורים, לבנים, רוסים, אתיופים בכל מקום. רואים את החזון של המדינה, זה ביתו של העם היהודי, כולנו כאן. אני מקווה שאנחנו נמשיך לתת, ליצוק יתדות חזקות מאד למען עתידה של החברה שלנו ולעזור לחלשים, ואלה שיש להן יכולת יכולים לעשות את זה, ואני מקווה שבאמצעות החינוך נחולל את השינוי. בסוף תהיה לנו מדינה וחברה יותר חזקה ויותר צודקת, תודה רבה לכם.

תודה לחבר הכנסת שלמה מולה. אני מזמין את חבר הכנסת אברהם מיכאלי. בבקשה.

שלום לכולם. ברשות מנהל הכפר, יוסי. ברשות כל הצוות של הכפר. בוגר הכפר, ידיד מאד יקר, אהרן זאבי פרקש, שאני חושב שהוא הדוגמה בשבילכם, כל מי שגדל בכפר הזה יכול להגיע לפחות לדרגה שלו, חלקם בדברים אחרים, אבל ברוך השם, הכפר הזה כבר יש לו היסטוריה ובוגרים של הכפר יכולים להתגאות בכך שאת החינוך שלהם קיבלו בכפר. הם תפסו עמדות בכירות וחשובות במדינת ישראל. פשוט כל הצוות שהיה פה היום דיון, דיון של ועדת עליה וקליטה, ואני אומר לכם שאנחנו מאד שמחנו לבוא היום אצלכם כדי לראות אתכם ולשמוע חלק מהחברים שלכם שבאו אלינו גם לועדה, כדי להכיר יותר את צרכי הכפר.

אני חושב שאנחנו היום יצאנו מפה מאותגרים גם אני וחברי חבר הכנסת שלמה מולה. גם באמת כמה חברים אחרים שרצו להגיע לא הצליחו להגיע. ועדת כנסת לא מסתובבת עם 20 חברי כנסת. בדרך כלל מסתובבים 2, 3, 4 בסיורים, כי כל אחד נמצא במקום אחר. אבל מה שחשוב לנו שאנחנו היום לקחנו מפה מספר מטלות שנוכל לקחת אותם איתנו הלאה מול מי שצריך לעשות את זה.
אבל אני רוצה לומר לכם, ילדים, אתם היום נמצאים בפנימייה. מי שחושב שפנימייה זה עונש, חלילה. אני אומר לכם, אני בוגר פנימייה. כשהגעתי לארץ גם אני ילד עולה חדש כמוכם, רובכם פה עולים חדשים. הגעתי לארץ ולא ידעתי מילה עברית גם. הכניסו אותי לבית ספר שהוא, בזמנו היתה גאווה גדולה להיכנס לפנימייה כזאת.

יש לכם פה אפילו נציג מאד מאד חשוב מהפנימייה הזאת שלמד איתי שם, ואני אומר לכם שלגדול בפנימייה יש כל כך הרבה דברים חיוביים שאתם יכולים לקחת אתכם להמשך החיים. אותו חינוך, אותו, אני קורא לזה – חישול שאתם מקבלים במסגרת חברתית, וגם אחד מקבל מהשני, זה מלווה אתכם אחר כך לאורך כל הדרך כל החיים.

אני חושב שאתם בוודאי ובוודאי איך שאנחנו התרשמנו, היינו מקבלים פה חינוך מצויין. השקעה שאני מאמין שצריך להגדיל אותה עוד ועוד, אבל אתם מקבלים פה את כל מה שניתן לתת היום במסגרת חינוך במדינת ישראל. אני מאמין שזה יישא פירות בהמשך.

תפקידנו כאנשי ציבור לבוא ולעזור לכם. ילד שהגיע, לא משנה מאיזה מדינה, אבל ילד שהגיע מאתיופיה, ואני וחברי שלמה מולה, היינו בגונדר לפני שנתיים, חזרנו משם נחושים שאת הפרשה הזאת של העלאת יהודי גונדר חייבים לסיים אותה. איך שחזרנו לארץ, ברוך ה', תוך מספר חודשים, בלחץ של יושב ראש הכנסת שלנו, שיתף את ראש הממשלה, בסוף סגרנו את הפרשה, ובעזרת השם, כל היהודים שנמצאים היום בגונדר הם טיפין, טיפין, נכון, לא בקצב שאנחנו היינו רוצים, אבל טיפין, טיפין עולים לארץ. הם כולם יגיעו לארץ. כולם ייקלטו פה, ובעזרת השם ירגישו יהודים טובים לכל דבר במדינה.

לכן אתם עולים שהגעתם, חלק ותיקים, חלק חדשים, וחלק אפילו שההורים שלהם עולים לשעבר, אתם צריכים היום לקבל את כל הכלים שתצליחו במדינת ישראל, בעזרת השם, בכל תפקיד שתירצו. זה לא אומר ששיא החשיבות זה להיות חבר כנסת, אבל אני מבטיח לכם שאתם תשימו לעצמכם אתגרים שתוכלו לסמן אותם, להגיע אליהם. אתם תוכלו לעשות. אני חושב לכפר הזה יש מטרה חשובה בעניין הזה ואני באמת מברך את יוסי ואת כל הצוות שנמצא פה. באמת יש פה עבודת קודש. עבודה שמי שחווה אותה ביום יום יודע להעריך את זה. מי שלא התבגר קשה לא עדיין להבין כמה העבודה היא מאד חשובה.
אני מאחל לכם בעזרת השם שתתגברו על כל הקשיים שיש בדרך ובעזרת השם שכל נער מכם, וכל אחד מכם שמסיים את הלימודים ימשיך בהמשך הדרך וישתלב להיות אזרח טוב במדינת ישראל. אני מאחל לכם שבעזרת השם שניפגש בסיורים הבאים בצורה עוד יותר טובה, ויותר מוצלחת.

עוד שני מברכים בבקשה. אני מבקש להזמין את דוד יאסו, מבכירי משרד הקליטה. ואחר כך את רועי, מפקד מחלק הנוער במשטרת נתניה. ברכה קצרה, ויסכם האלוף אהרן זאבי פרקש, יושב ראש ההנהלה הציבורית שלנו. בבקשה.

מכובדי, צהרים טובים. אני מאד שמח להיות כאן. חלק מהמדריכים אני גם מכיר, כי גם למדתי בפנימייה ב – 84' שהגעתי. לא שאלו אותי ... למדתי בהודיות. באותם שנים היו לי שני חלומות: חלום אחד היה – אני רוצה לשרת בצבא, לצאת עם ברזל על הכתף. אני לא יודע מה זה קצונה והכל. החלום השני היה להשתלב בחברה הישראלית. אני רוצה להגיד לכם שבאותם התקופות שהייתי גם עולה חדש בפנימייה שמתי לי את שתי המטרות האלה.

גם היום אתם כיתות י' כבר תציבו לכם, שתי מטרות תסמנו. המטרות האלה לא תזניחו. אני היום רב סרן. בשנה הבאה כנראה סגן אלוף במילואים. התגייסתי ליחידה ממש שרציתי אותה. גם בעבודה, השתלבות בחברה הישראלית – אני חושב שבאמת אני יכול להגיד, ואני מאד מאד שמח איפה שאני נמצא וזה הכל עניין של רצון. מה שנתן לי בשלב כזה שלמה מולה וגם חבר כנסת מיכאלי שמע, הבסיס קיבלתי אותו בפנימייה.

זה שאתם נמצאים בפנימייה זה אבן דרך שלכם. אתם תצליחו מאד. את ההורים והאחים שנמצאים בבית תתנו לנו לסייע להם. אתם תגידו להורים: תיראו, אנחנו לומדים, מכינים שעורי בית. כל המלחמה שלנו לא איך לצאת בבוקר לקנות שקית חלב או לחם להורים להביא, אלא איך אני מוציא בגרות הכי טוב שיכול להיות כאן. כי שם הורים עושים את המאבק שלהם ביישוב איפה שהם נמצאים. אני חושב שכל אחד ואחד פה שנמצא, עם, והצוות, יש לכם פה צוות לתפארת, היום כשאני שומע מהמשטרה, ותאמינו לי שאני מכיר ברמה הארצית מה קורה עם בני נוער שעד היום גם החברה הישראלית וגם יוצאי אתיופיה, ולשמוע שבני נוער שנמצאים פה הם, איך אומרים? אין שום בעיה איתם. אני כל כך שמח עם כל הקשר, בשבילי זה הפתעה. אני אגיד לך את האמת. אני מאד מאד מופתע, ואמן, שרק נופתע מדברים טובים. אני מאחל לכם הצלחה, ותודה יוסי על הכל.

תודה רבה.

משטרת ישראל, מפלג הנוער, בבקשה.

תודה רבה. קוראים לי רועי יעקבי, אני ראש מחלק נוער בתחנת נתניה במשטרת ישראל, מחוז מרכז. רק רציתי להגיד לכם דבר אחד: אני עובר המון המון בבתי ספר, בפנימיות, גדלתי בירושלים ואני יכול להגיד לכם דבר אחד, שבן אדם שגדל במשפחה טובה, ויש כסף ויש את כל התנאים לגדול כבן אדם באופן נורמטיבי, זה לא דבר שאני, זה לא דבר כל כך מיוחד.
לדעתי ומהניסיון חיים שצברתי, דווקא לקום ממצוקה, ולבוא מקשיים ולהיות בן אדם נורמטיבי וטוב ואוהב, ואני אומר לכם פה מההיכרות הארוכה שלי עם המקום הזה ועם המדריכים שיש לכם פה, אתם משפחה אחת גדולה וטובה. ואתם אנשים מקסימים. אני רואה בני נוער, אני רואה מה קורה בחוץ. יש בחוץ המון המון דברים לא טובים שקורים. המון סכנות.

הרבה יותר קשה לגדול ולתרום כשבאים מכורח מציאות שהוא קשה יותר. שתדעו לכם שאנחנו מאד מעריכים אתכם. מעריכים את העשייה שלכם. אנחנו מעריכים מאד את השקט שיש פה. שתדע לך, זה לא דבר שמובן מאליו. באמת, באמת יישר כוח. אז שיהיה לכם בהצלחה.

חבר הכנסת מיכאלי, אני מאד מעריך שבאתם. אני חושב שזה חשוב מאד למקום הזה וזה כבוד לנו. קודם כל ומעל הכל זה חשוב מאד לילדים להבין שהם לא לבד.

אני הרבה פעמים אוהב לספר סיפור שאני חושב שהוא ימחיש עד כמה אתם יכולים להיות חשובים ותורמים. ילד הסתובב על שפת הים ולקח כוכבי ים, שאם הם על החוף הם מתייבשים ומתים וזרק אותם חזרה לים. ניגש יהודי זקן אליו ואומר לו: ילד, אבל יש מיליארדים כאלה. ואז הוא הרים כוכב ים, הסתכל עליו ואמר לו: אתה רואה? בשבילו אני כל ההבדל. אני רוצה שאתם תעשו את כל ההבדל בבן – יקיר. כי אנחנו לא יכולים להרים את המשימה הזאת ... ומה שעושה פה הסגל זה עבודת קודש. תרומה באמת מהבוקר ועד הערב בשביל הילדים, על מנת לתת להם צ'אנס להגשים את החלומות שלהם. כל אחד מה שהוא רוצה להיות. באמת הגבול, אתם תקבעו.
מה שנראה לנו קריטי שתעזרו לנו, בדלת הקטנה הזאת שאנחנו נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים, להגדיל פה את הכמות של הילדים שיוכלו לבוא לכאן. לתת להם יותר לימודי חול, ואת האווירה הנדרשת במקום יהודי כזה, ולהגיע, להתגייס לצבא ולהפוך לאזרחים תורמים ומשפיעים. אין לי ספק שאתכם נעשה את זה יותר קל.
אני מנצל את ההזדמנות עוד הפעם להגיד פה תודה ליוסי ולכל הצוות שעושים במלאכה, לסוכנות, למשרד החינוך, לכל הגורמים שמעורבים בנושא הזה, כי אני חושב שלבד להשאיר אותם כאן בשטח זה מאד קשה. אז תודה רבה לכולם, ועוד פעם הערכה רבה - - -

[שירת מקהלת התלמידים]

גם לנו, לבן – יקיר, יש המנון משלנו, אנחנו נשמיע לכם אותו.
[שירת המקהלה]

<הישיבה ננעלה בשעה 13:24.>