PAGE
16
ועדת החינוך, התרבות והספורט
14/02/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 563 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"א בשבט התשע"ב (14 בפברואר 2012), שעה 11:15

<תפקידה של המערכת החינוכית באיתור וזיהוי ילדים בסיכון - במסגרת כנס באר שבע לשלום הילד>

חברי הוועדה: >
אלכס מילר – היו"ר

>
אהרון ידלין - שר החינוך לשעבר

ד"ר בלהה נוי - מנהלת אגף השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך לשעבר

מיכל השדמי
_
מנהלת השירות הפסיכולוגי-ייעוצי (שפ"י), משרד החינוך

אורנה מאיר - ממונה מחוזית על התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

ד"ר חיים להב - מנהל תחום קידום נוער, משרד החינוך

הילה סגל - מנהלת היחידה למניעת התעללות בשפ"י, משרד החינוך

שושי הרץ - ממונה מחוזית מחוז צפון על התכנית הלאומית לילדים בסיכון , משרד הרווחה

שרה כהן - מנהלת שירות הרווחה, משרד העלייה והקליטה

אשר מלמד - רב מחוז מרכז במשטרה

יונה פרבר - עוזרת מפקחת ארצית בבריאות הציבור, אחות טיפת חלב, משרד הבריאות

טל דנקברג - נציג המועצה העירונית

רועי בן מנחם - מנהל תחום עבודת רחוב, עמותת על"ם

דורית - עובדת עם נוער בסיכון בירושלים

נעמי פייגין - הכשרת מורים בוינגייט

אוריה בוקובזה - נציגת מועצת הנוער בבאר שבע

יצחק שני - יו"ר העמותה לקידום הפנימיות הטיפוליות והשיקומיות

גברת צורית
_
מרכז לנוער בסיכון בירושלים

שרון סופר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אתי וייסבלאי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

לירון לב - דוברת הוועדה

יהודית גידלי

ר.כ. חבר המתרגמים
<תפקידה של המערכת החינוכית באיתור וזיהוי ילדים בסיכון - במסגרת כנס באר שבע לשלום הילד>

בוקר טוב לכולם. אנחנו פותחים את ישיבת ועדת החינוך. תאריך 14.2.2012, ברוכים הבאים. אנחנו כוועדת החינוך נמצאים כאן בכנס באר שבע לשלום הילד. הנושא – תפקידה של המערכת החינוכית באיתור וזיהוי ילדים בסיכון. רבותי, אנחנו מתכנסים כאן כל שנה. אני רוצה כמובן לברך את ד"ר יצחק קדמן שמוביל את הנושא. ועדת החינוך בראשותי לפחות נמצאת כאן שנה שנייה ברצף. אני בטוח שגם לפני שהייתי יושב ראש נכחנו כאן בצורה מלאה. אנחנו מקיימים דיונים רבים על הנושא של ילדים בסיכון בוועדת החינוך, כמובן אין ספק שמערכת החינוך לוקחת חלק מוביל בעניין איתור אותם הילדים, כי בעצם היא זאת שנמצאת יום יום במסגרת של השעות הקבועות מול אותם התלמידים, וכמובן יש לה את הכוח ואת הסמכות לזהות.
מה שחשוב לנו זה קודם כל לשמוע. כמובן יש לנו כאן מחקר שהכינו אותו במחלקת המחקר של הכנסת. אנחנו נשמע את הנתונים, ניתן אפשרות לאורחים להביע את דעתם על הנושא. אז אם מישהו רוצה, הוא יירשם אצלנו. יש לנו בסך הכל שעה וחצי לנושא הזה, ואני מקווה מאד שגם נוכל לראות אם הדברים משתנים, ומה אנחנו כוועדת חינוך יכולים להשפיע על הסוגיה הלא פשוטה הזאת.

אני קודם אעביר לך גברתי את זכות הדיבור, גברת נוי, ואחר כך מחלקת המחקר של הכנסת יתנו לנו את ההיבט המחקרי.

בוקר טוב. למען הגילוי הנאות אז אני יוצאת מערכת החינוך והיום אני מייצגת את המועצה לשלום הילד, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם ולהיפך, אבל בהחלט יש לי נתונים מסוימים על מה שנעשה במערכת, בחלקם עוד בתקופתי.

אז כמו שאתה אמרת, כבוד יושב הראש, מערכת החינוך היא המערכת המתאימה ביותר לאיתור ילדים, משום שהילדים נמצאים שם שישה ימים בשבוע והם חשופים בפני אנשי החינוך, לאורך כל שעות היום. לפעמים נוצרים מצבים שהמחנך של הכיתה רואה את הילדים אולי לפעמים יותר מהוריהם בשעות הערות של הילדים. ולכן זאת המערכת שהכי מתאימה לאבחון.

אנחנו רואים שלושה תפקידים חשובים שיש למורים ולמחנכים כלפי איתור הילדים. קודם כל המורה, מכיוון שהוא רואה את הילד על בסיס יום יומי, אז הוא יכול להיות ער לשינויים שחלים אצל ילדים. ילדים שהם פתאום נהיים שקטים במיוחד, מכונסים בתוך עצמם או להיפך, ילדים שפתאום נעשים אלימים. כלומר, כל שינוי בהתנהגות של הילד – עלול להיות איזה שהוא מצב של סיכון והמחנכים צריכים להיות רגישים לזה וערים לזה. והרבה פעמים הם רואים את הדברים גם לפני הורי הילדים, על בסיס זה שהם יכולים להשוות את התנהגות הילד המסוים להתנהגות של ילדים אחרים.

הנושא השני, והוא קצת יותר בעייתי, המורה יכול לשמש כתובת לילדים שנמצאים במצוקה. אנחנו יודעים שהרבה פעמים באמת המורים הם אלה שמשמשים כתובת ואחר כך מעבירים את הנושא לטיפול הרווחה או לטיפול כתובת אחרת. הבעיה, שהילדים לא אוהבים לספר למבוגרים על בעיות שלהם, גם לא להוריהם. כל המחקרים מראים שהילדים מעדיפים לספר לחבר טוב, יותר מאשר להורה או יותר מאשר למורה. אבל עדיין, זאת מערכת האיתור הגדולה והחשובה, למרות מה שאני אומרת.

והנושא השלישי, שנדמה לי שמערכת החינוך צריכה לתת עליו יותר את הדעת, זה מכיוון שהמורה לא יכול תמיד לאתר, ויש לו 30-40 ילד בכיתה, וגם לא כל ילד ייגש אליו – ראוי לחנך את הילדים לזהות אצל חבריהם סימנים של מצוקה ולדווח. עכשיו, הבעיה היא כזאת שבקודים של חברת הילדים, לספר על מצוקה של ילד או על מחשבה של ילד שנוטה, נגיד שהוא שוקל את הנושא של התאבדות. או שהוא נכנס למצב של צריכת סמים, או כל מצב מצוקה אחר, ברגע שהילד ידווח על זה לאדם מבוגר, הוא ייחשב בעיני החברה שלו, חברת הילדים, כמלשין. ולכן, התפקיד המחנך של משרד החינוך זה ללמד את הילדים להבדיל בין הלשנה לבין קולגיאליות, וזה התפקיד שבעיני הוא התפקיד העיקרי כרגע.

אני חושבת שמאד חשוב להדגיש שהתפקיד של בית הספר זה לא רק ללמד. ילד שנמצא במצוקה הוא לא פנוי ללמידה, ולכן הנושא הזה של איתור מצוקות הוא תנאי ללמידה, ולא איזה שהוא לוקסוס של מערכת החינוך.

תודה גברתי. אתי, תציגי לנו את המחקר של הכנסת שהכנתם לישיבה הזו.

בבקשה. אז לבקשת יושב ראש הוועדה התבקשנו להכין לקראת הדיון מסמך בנושא תפקיד של מערכת החינוך בזיהוי ואיתור ילדים בסיכון. כשבילדים בסיכון מדובר באמת במגוון מאד רחב של התנהגויות סיכון, של ילדים שנמצאים בסיכון גם במשפחתם, גם מחוצה לה. המסמך מונח בפניכם. אני אנסה להתמקד דווקא בנושא אחד שעלה מהמסמך בכל הנוגע לגיל הרך, לילדים בסיכון בגיל הרך. ראינו ש-31% מן הילדים בסיכון הם בגיל הרך ודווקא בגיל הזה שיעור הילדים שכבר מטופלים על ידי המערכות השונות, כלומר שירותי הרווחה – הוא הנמוך ביותר. למערכת החינוך בגיל הרך תפקיד חשוב במיוחד באיתור ילדים בסיכון, בגלל הקשר האינטנסיבי שיש לגננות, למטפלות, עם ילדים בגיל הזה והיכולת שלהם בעצם להגיע לילדים מבחינה פיזית.
ראינו במחקר שבאמת יש כמה וכמה חוזרי מנכ"ל שמשרד החינוך פרסם בנושא של ילדים נפגעי התעללות והזנחה ונושא של פגיעה מינית בילדים. החוזרים האלה חלים כמובן על כלל מערכת החינוך, כולל גני ילדים. עם זאת, המערכת שהתפקיד שלה להטמיע את אותם החוזרים וליישם אותם, כלומר המערכת של השירות הפסיכולוגי-ייעוצי והשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים ברשויות המקומיות, היא פחות זמינה בגני הילדים. לפי המידע שקיבלנו ממשרד החינוך, בכלל מערכת החינוך הקדם יסודית, כלומר 1,200 גני ילדים, יש 120 יועצות במשרות חלקיות והזמינות של פסיכולוגים חינוכיים תלויה ברשות המקומית, שכמובן זה משתנה בין רשות לרשות. רצוי להגיד גם בהקשר הזה, שגם בשלבי חינוך אחרים יש פערים מאד גדולים בין מגזרים בזמינות של יועצים חינוכיים, כשאלה חסרים במיוחד במגזר הבדואי ובמגזר החרדי. ראינו גם כן שקורסים בנושא של ילדים בסיכון מתקיימים רק בחלק מן המכללות להוראה, וכמובן לא בכולן מדובר בלימודי חובה. כלומר, שלא כל הגננות והמורים מגיעים למערכת החינוך כשהם יודעים כיצד לזהות, כיצד לאתר ילדים בסיכון.
משרד החינוך עורך בכל שנה משהו כמו שלושה-ארבעה קורסים לגננות שעוסקים בנושא של זיהוי ואיתור ילדים בסיכון. דווקא בעניין של הגיל הרך, ששיתוף הפעולה בין המערכות השונות, כלומר בריאות, חינוך, רווחה, ביטחון פנים, משטרה, קריטי במיוחד ויש באמת שיתוף פעולה מהסוג הזה, שמתקיים במסגרת התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, שפועלת כיום ב-72 יישובים. תכנית נוספת שהוקמה בעקבות המלצות, שגובשה בעקבות המלצות ועדה בין משרדית, ועדת וינטר בפברואר 2010, עדיין בעצם לא התחילה לפעול בגלל חילוקי דעות תקציביים.

תודה גברתי. משרד החינוך, אנחנו נשמח כאן לשמוע באמת באיזה מנגנון. תראו, אני אגיד לכם, יש כמה סוגיות שבאמת משרד החינוך לוקח על עצמו אחריות. עכשיו, בעניין זה מה שחשוב לי לשמוע. תראו, מצד אחד יש תפקיד שהוא תפקיד מאד חשוב למשרד החינוך באיתור. מצד שני, אנחנו גם מקבלים פניות שונות מההורים, שבחלק מהמקומות יש איזה שהוא אובר מוטיבציה. וצריך גם להבין עד כמה אותם המורים שנחשפים ומעבירים את חוות הדעת שלהם הלאה לגורמים הרלבנטיים, עד כמה באמת הם מקבלים כלים בשביל לזהות. כי אתם יודעים, מדינת ישראל בנויה מסקטורים שונים, יש עולים, יש מנטאליות שונה, יש דרך של הבנה של סוגיות מסוימות גם החינוך בבית הוא לא דומה ממגזר למגזר. אז אני כן חושב שכל אותם אנשים שלוקחים על עצמם אחריות ובסופו של דבר מובילים לאיזו שהיא החלטה או איזו שהיא העברת פנייה לגופים הרלבנטיים המתעסקים ברווחה, עד כמה באמת הם מקבלים כלים להתמודד עם הסוגיות השונות, בדרך הנכונה ולא גם לפעמים שמכניסה את ההורים למצבים בעייתיים, כאשר בסופו של דבר גם מסתבר שאין מאחורי זה שום עילה.

אז גם בעניין הזה, אנחנו נשמח לשמוע תשובות וכמובן באופן כללי, בהתייחסות למערכת החינוך בעניין של איתור ואיך המנגנון הזה עובד מבחינתכם, מי מקבל את המידע עד כמה אתם באמת משקיעים בעניין זה ומה מבחינת העניין של החקיקה ומה שקיים היום במערכת, אם יש צורך בהבהרות, אנחנו גם נשמח לשמוע. תודה.

בוקר טוב, או כבר לקראת צהריים טובים. שמי מיכל השדמי, מנהלת השירות הפסיכולוגי-ייעוצי. החלפתי את ד"ר בלהה נוי בתפקיד. אני קודם כל אומר שהידע על כל הנושא של איתור ילדים בסכנה, ילדים בסיכון, כתיבת הנהלים, הפצה של הידע, הן מבחינת האיתור, הדיווח, הטיפול – יושב בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי. כיום קיימים כמעט 7,000 אנשי מקצוע במערכת – פסיכולוגים ויועצים. כולם מקבלים הכשרה בהכשרה המקצועית שלהם, וגם בשלוש-ארבע שנים הראשונות, כתנאי לקבלת רישיון ותנאי לקבלת התמחות. הנושא של ילדים בסיכון נמצא בתוך ההכשרה שלהם.
דבר נוסף שאני רוצה לומר, שבאמת כמו שאת סקרת, יש מספר נהלים בתחום הזה. אני רוצה לחדד שני חוזרים בתחום, אחד שהופץ בתחילת השנה סביב הנושא של ילדים בהתמודדות עם מצוקה רגשית של ילדים, כשבחוזר הזה ישנם גם מקורות למצוקה, גם סימנים למצוקה, גם בקשה, לא רק המלצה, בקשה שכל מפקח ייפגש במהלך השנה עם המנהלים שלו, כל מנהל עם צוות המורים שלו סביב הנושא. והדבר נוסף, לחזור הזה מצורפות פניות לארגוני סיוע וכל בית ספר מתבקש להפיץ לתלמידים את הדף עם כל ארגוני הסיוע.

דבר נוסף, אנחנו הולכים לרענן חוזר מנכ"ל נוסף שבו חובה של כל בית ספר, בכל שנה, לערוך ישיבה עם המורים סביב הנושא של סימנים למצוקה. היום זה קיים סביב הנושא של אובדנות, זה יורחב לכל הנושא של סימני מצוקה נוספים.

אני רוצה לומר על כמה פעולות וגם חומרי עזר שהופצו במערכת. נתחיל במספר פעולות, תכניות שהן גם תכניות של מנייה ראשוניות, שניוניות ושלישוניות, אני אתן דוגמא. תכנית כישורי חיים משוחחת עם ילדים על מצוקות בנושאים במצבי החיים שהם מתמודדים. הרבה מאד ילדים אחרי השיעורים האלה ניגשים לאיש המבוגר ומספרים על אירוע. זאת אומרת יש פה, אנחנו לא מדברים ישירות, אבל כשמדברים על נושאים של סיכון, זה מעורר ילדים לבוא לדבר עם מבוגר, שזו דרך אחת. כלומר, צריך למצוא וכמו שבלהה אמרה, לא תמיד תלמידים, מתבגרים בעיקר, הולכים למבוגר המשמעותי, אבל כשנעשית איזו שהיא פעולה ברמה של המניעה, יותר ילדים בעקבות זה פונים.

ישנן תכניות ברמה שניונית שמתארות ילדים עם מצבים של בעיות התנהגות, או ילדים עם נושא של שתייה או עישון, שיש להם תכניות היום בתוך המערכת לטיפול שניוני. דבר נוסף שקבוצת אוכלוסייה מאד גדולה של ילדים שהם בתוך הקבוצה של ילדים בסיכון, זו הקבוצה של ילדים עם ליקויי למידה. גם בקבוצות האלה ישנן מספר תכניות של איתור הילדים האלה ואחד הנושאים של הפרעות קשב וריכוז, שידוע היום בקשר מאד גדול עם הילדים שמגיעים לעבריינות, זה כבר צוין גם בפאנל הקודם, לילדים האלה אנחנו היום מפיצים בתוך המערכת גם איזו חוברת של מודעות למורים, להכיר את הילדים האלה ואיך פועלים עם הילדים האלה.

דבר נוסף שאני רוצה לומר. אמרת על הנושא של איך אנחנו מזהים שבאמת הילד בסיכון או לא, או שאין מספיק מידע בתוך המערכת, אין מידע מותאם תרבות. אז יש היום, לפחות לפסיכולוגים וליועצים, יותר מידע בתוך המערכת על הנושא של התאמה תרבותית וגם נכתבו חומרים על הנושא של התאמה תרבותית. יש פה איזו שהיא דילמה בין חובת הדיווח כפי שהיא בחוק, לבין להגיד האם נפנה את הילד הזה לרווחה סביב חוק הנוער, ששם זה יותר היוועצות, או להפנות את הילד על חובת הדיווח, כי חובת הדיווח מחייבת את מערכות הרווחה לפתוח תיקים וכו'. אז על הדילמה הזאת אנחנו עובדים גם עם משרד הרווחה. הייתה לנו ישיבה עם משרד הרווחה כדי לחדד את הסוגיה הזו.

עבודה עם ילדים בסיכון היא הרבה מאד עבודה עם הורים, בעיקר כשאת מדברת על הגיל הרך, עיקר העבודה הוא עם ההורים. אחת התכניות שמאד עברה גם מחקר וזוכה מאד להצלחה, זו תכנית של ילדים בגילאי 3 עד 5, לתכנית קוראים התקשרות, היא עובדת עם ההורים של הילדים ויש לזה הצלחה מאד טובה מבחינת התוצאות שלה. כמובן, ככל שעם דו"ח טרכטנברג ניכנס ליותר גילאים, לגילאי 3-4, זה יחייב אותנו מאד כמערכת החינוך לאתר את הילדים בסיכון, כי זאת הדרך הכי-, ככל שנאתר אותם מוקדם יותר, הסיכוי שהם פחות יגיעו למצבי סיכון אחר כך.
אני רוצה להגיד עוד שתי הערות. מתקיים כיום מחקר במערכת, משתתפים בו כ-250 בתי ספר. המחקר סביב פגיעות בילדים, שייתן לנו אמדן על התופעה עצמה. כל בתי הספר שנכנסים היום למחקר הזה עוברים תהליך של התערבות ראשונית.

פגיעות על ידי מי?

פגיעות על ידי מבוגרים או על ידי ילדים אחרים. כל הנושא של פגיעות והתעללות בילדים ייסקר בתוך המחקר, וגם ייסקר במחקר באיזה מידה הילדים פונים או לא פונים למבוגרים לספר על זה. בכל בתי הספר שפועל המחקר היום, אנחנו חייבנו את המחקר להיות לצד תכנית מניעה ראשונית בכל בתי הספר סביב העניין. איתור של הילדים שמדווחים ושאחרי המחקר יכול להיות שימצאו את עצמם מדווחים למבוגרים. גם איתור וגם מערך טיפול שיהיה גיבוי לתוך מחקר הזה. אני חושבת שהמחקר הזה ייתן תמונה מדויקת יותר באמת על גודל התופעה של ילדים בסיכון.
הערה נוספת, שהיום במסגרת תכנית שמידט, אנחנו מפעילים הרבה מאד תכניות של מערכת החינוך, כי 50% מהתכניות של תכנית שמידט, נמצאים במערכת החינוך, ומופעלים על ידי ---

התכנית הלאומית.

סליחה, התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, תודה. זה נכון. אני רוצה לומר בגאווה שזו תכנית שהצליחה לשים את כל משרדי הממשלה על שולחן עגול, לעבוד באופן שוט, לא חד פעמי, באופן שוטף ביחד. אנחנו נפגשים כל שבועיים ויש הרבה מאד תכניות סביב מערכת החינוך. אני חושבת שגם בזה יראו תוצאות בנושא.

עכשיו, לפי מה שאני הבנתי רק 60% מבתי הספר יש להם כישורי חיים, וזה גם כן לשיקול ---

60% מבתי הספר?

כן. וזה גם כן לשיקול של מנהל בית הספר.

לא. בכל בתי הספר היסודיים יש שעה במערכת לשעת כישורי חיים. בחטיבת הביניים, בחטיבה העליונה, יש שעה אחת שמתחלקת גם לנושאים ערכיים וזו שעת מחנך אחת. אבל במרבית בתי הספר לפי הדיווח של השאלון האינטרנטי, מפעילים משהו בנושא של שעות כישורי חיים, ביסודי הרבה מאד, הרבה יותר ממה שהיה בעבר.

טוב, בסדר. כן, מי עוד?

יש כאן את התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון.

בבקשה.

שלום לכולם. שמי שושי הרץ וזאת אורנה מאיר. אנחנו ממונות מחוזיות שחולשות על הצפון בתכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון. התכנית הלאומית היא תכנית בהובלה של משרד הרווחה בשיתוף עם משרד החינוך, כך שמחצית מהממונות המחוזיות, שש במספר, יושבות במשרד הרווחה, מחצית ממשרד החינוך. אורנה, חברתי, יושבת במשרד החינוך, כאמור אני במשרד הרווחה.

כמה נקודות קצרות ואורנה אולי תשלים. יש לציין שבמסגרת התכנית הלאומית השיתוף בין המשרדים, בעיקר רווחה וחינוך, אבל אנחנו מדברים כמובן על משרד הבריאות, משרד הקליטה, המשרד לביטחון פנים, מרכז השלטון המקומי שהוא גם שותף לתכנית וגם ... שהם אלה שמנהלים איתנו את התכנית בגיל הרך – התחלה טובה. עד היום נעשה שיתוף, אנחנו לא המצאנו הכל, כמעט לא המצאנו כלום, אבל השיתוף היה סביב ילדי קצה, הילדים הקשים יותר שזה היה ביישובים. ובמאמר מוסגר אני רוצה רק להגיד שכל מה שאנחנו עושים הוא תוספתי למה שעושים משרדי הממשלה ביישובים בכל מקרה ביום יום.

בכל מקרה,סביב התכנית הלאומית יושבים סביב ילדים על כך הרצף. זאת אומרת שזה מאפשר לנו לדבר באופן רב מקצועי גם על ילדים שהם לא ילדי קצה. על ילדים שאנחנו יכולים לאתר אותם טרם הסכנה הגדולה, אבל במגוון של מצבי סיכון. יש דבר מאד חשוב שבאמת הוא תוצאה של ועדת שמידט, שממנה נולדה התכנית. זה שכולם מדברים באותה שפה. ישנה הגדרה אחידה של כל משרדי הממשלה מי הוא הילד בסיכון, דבר שלא היה לפני כן. חמישה משרדי ממשלה מדברים בעצם באותה שפה, כשאנחנו באים עם כלים מאד מאד משמעותיים, כלים מתקדמים, אינטרנטים. אני חושבת שהממשלה עשתה פה דבר שהוא מאד מאד חדשני. היישובים, הסמכות והאחריות על הילדים היא בידי היישובים. החלטות מוטלות על אנשי המקצוע ביישוב. אני לא אפרט, אבל ישנן ועדות מקצועיות, ועדות גילאות בתוך היישובים, ישנה ועדה מחוזית וישנה ועדה ארצית, כפי שחנה ציינה, שמתכנסת אחת לשבועיים וחנה היא חברה בוועדה, נציגת משרד החינוך. נמצא איתנו גם חיים להב מקידום נוער, שהוא גם נציג בוועדה הארצית.

בכל מקרה, דיברו פה גם על הנושא של הגיל הרך שהיה איתור במחלקת המחקר. היה באמת איתור מאד רחב בגיל הרך. חנה גם ציינה תכניות שנכנסו בפיקוח אגף שפ"י של משרד החינוך. יש לציין שנדמה לי 70% מהילדים שאותרו בגיל הרך, לא הוכרו כילדים בסיכון לפני כן. במסגרת התכנית הלאומית אני חושבת שיש כיסוי של כ-80% מהילדים שאותרו, בתכניות מניעה וגם טיפול בגיל הרך. תכניות לילדים והוריהם. כמובן שהדרך עוד ארוכה, אבל אני חושבת שבשלוש שנים וחצי של שנות פעילות התכנית הלאומית, עשינו איזה שהוא צעד קדימה גם בעזרת כמובן המשרדים, בזכות המשרדים השותפים בפעילות בנושאים של אותם ילדים שלא הוכרו לפני כן כילדים בסיכון, לא ראו אותם, לא ידעו מהם.

בימים אלה אנחנו נמצאים באמת אחרי החלטת ממשלה להרחבת התכנית לכל היישובים שהם ברמה סוציו-אקונומית עד 5. זאת אומרת ל-92 יישובים נוספים. דיברת קודם על זה שהתכנית כוללת 72 יישובים עד היום, זאת אומרת שאנחנו נכנסים לעוד 92 יישובים. זה אמנם ייעשה בשלוש פעימות. אנחנו מעריכים שתוך שנה וחצי שנתיים, כל היישובים ברמה הסוציו-אקונומית עד חמש יהיו בתוך התכנית, וזה כולל שכונות בערים גדולות, שהסוציו אקונומי שלהם הוא גבוה יותר, אבל ישנם בהם שכונות מצוקה.
דיבר פה חבר הכנסת מילר על רגישות תרבותית. אז התכנית הלאומית מוכוונת בהגדרה שלה לשלוש אוכלוסיות עיקריות שזה ערבים, חרדים ועולים. בכלי התכנית היישובים בעצם נדרשים לשים את הפוקוס ולדווח. אם אנחנו מדברים על העולים – אז מי הם העולים וכמה עולים ואנחנו מקבלים מידע גם על מצבי הילד, גם על מצב המשפחה וכמובן מעקב והמשך. אני חושבת שאלה הדברים העיקריים.

אני רוצה להתייחס לשלושה דברים.

רגע, שאני אבין, למה יש איזו שהיא ראייה שאצל עולים יש איזו שהיא אלימות יתר שאנחנו צריכים לדעת עליה? כאילו, למה שמים את העולים בסדרי עדיפויות?

כי קודם כל הגירה היא אחת מהמצבים שמגבירים סיכון. זה לא מגדיר סיכון, אבל זה מגביר סיכון. אין שום הגדרה שבקרב עולים תהיה יותר אלימות או יותר מצבי סיכון, אבל זו אוכלוסייה שהיה יותר קשה להגיע אליה, בגלל אותה רגישות תרבותית שגם אתה ציינת, של לזהות קודים. הצריכה של שירותים חברתיים ושירותי ייעוץ, היא יותר קטנה ולכן מושם הפוקוס על שלוש אוכלוסיות שהיו פחות בתקשורת עם שירותי הטיפול והייעוץ, שזה חרדים, ערבים ועולים, ושהתכנית הלאומית אמרה אנחנו רוצים לעשות מאמץ מיוחד, כדי לא לפספס את הילדים בשלוש האוכלוסיות האלה.

ואגב, כהגדרה, בעקבות ההגדרה של שלוש האוכלוסיות האלה, דווקא היו פניות לתכנית הלאומית, בכך שחסרה הגדרה כזאת, שחסר פוקוס כזה. למשל במגזר הדתי לאומי, יש לנו לתכנית במסגרת התכנית הלאומית שהיא לא אופיינית, זו תכנית החופים בקיץ, ושם עלה שמה לעשות, אבל רוב הילדים מהמגזר הדתי לא מבלים את שעות הבילוי שלהם בקיץ בחופי הכינרת,חלק גדול בכל אופן ומסתבר שלמעלה מ-80% מהמגזר הלאומי הדתי הם התלוננו למשל שאין כרגע איזה שהוא פוקוס מיוחד על המגזר הזה, בגלל הרגישות התרבותית, רגישות דתית וכו' וכו'. אז היום יש דווקא בקשה כן להכיר בזה.

טוב, אוקי, תודה. עוד מי?

אפשר להוסיף שלושה דברים קצרים בתרומה של התכנית הלאומית.

כן.

האחד, דיברו כאן על המיפוי שנעשה בתכנית. מעבר לממצאים הסטטיסטים, אחד הדברים שזה חידד, מאחר שמי שעשה את המיפוי היה כל אחיות טיפול החלב, כל הגננות וכל המחנכים בבתי הספר מכיתה א' ועד י"ב, זה כבר בהמשך לדברים של חנה על לחדד את ההסתכלות ואת הראייה ואת ההגדרה של ילדים בסיכון, כמו ששושי אמרה קודם – על כל הרצף ולא רק בקצה. זה דבר אחד.
דבר שני, אחד הדברים שאנחנו גילינו כשהתחלנו בכניסה של התכנית הלאומית והמנהלים היישוביים מיפוי את כל התכניות שקיימות בישוב, תכניות שכבר קיימות עבור ילדים בסיכון. ואחד הדברים שגילינו, שחלק גדול מהילדים שמקבלים את השירותים האלה ונהנים מהשירותים – הלא לא ילדים בסיכון, אלה פשוט ילדים שההורים שלהם יודעים לצרוך יותר טוב שירותים, שיותר קל לעבוד איתם, שיותר נעים לעבוד איתם ודווקא ילדים בסיכון, שהם לא ילדים תחת הפנס, אליהם יותר קשה להגיע.

אחד הכלים שהתכנית הלאומית משתמשת בהם, בכל מענה שלפחות ממונה על ידינו אנחנו דורשים, אבל זה קורה גם במענים אחרים, ממלאים מה שנקרא תשתית מידע יישובית, ששם ממלאים את תחומי הסיכון של הילד, ואז מופק דו"ח. הדו"ח הוא דו"ח סטטיסטי, ולכן אפשר להסתכל עליו גם בישיבות מקצועיות רחבות. ואחד הדברים שאנחנו רואים, שאם מענה מסוים שהיו צריכים להיות בו 100 ילדים, נגיד מרכז נוער יישובי, שזו אחת התכניות של אגף שחר במשרד החינוך, ומסתכלים על 100 הילדים, על הדו"ח הסטטיסטי ו-20 ילדים מהם מוגדרים כילדים לא בסיכון, יכולה אותה ועדה בין מקצועית בתוך היישוב, לשבת ולדון למה יש לילדים שהם לא בסיכון, ואיך מגיעים לילדים בסיכון. אז זה עוד איזה שהוא מהלך שהתכנית הלאומית חידדה.
והדבר השלישי ומאד קצר שאני רוצה להגיד. שושי דיברה על תכנית החופית, וד"ר בלהה נוי דיברה קודם על הקשר של מבוגרים ובני נוער. אחד הדברים המדהימים שאנחנו מגלים בתכנית החופית הזאת, שבה במשך שלושה שבועות בקיץ אנשי מקצוע מהחינוך, מהרווחה, הרשות למלחמה בסמים, על"ם, נמצאים בחוף ומדברים עם בני נוער, זה לא יאומן הצמא שיש לבני נוער. אותם חברה מורדים, עוזבים את הבית, באים להיות ללא שום עין מבוגרת, ההימשכות שלהם לשבת ולנהל שיחות עם אנשים מבוגרים, שנכון שהם לא אנשי המקצוע שהם פוגשים ביום יום, אבל זה פשוט לא יאומן השקיקה שבה הם יוצרים את הקשר. מה שאומר שכאנשים מבוגרים או מורים במערכת, יהיו עסוקים הרבה באיך אני הופך להיות מבוגר משמעותי, לאו דווקא מבוגר סמכותי – זה גם יחזק משהו בקשר של בני הנוער.

תודה.

ויש פה גם את נציגת משרד הקליטה בוועדה הארצית, הגברת שרה כהן.

כן.

תודה. בוקר טוב לכולם. שמי שרה כהן ואני מנהלת שירות הרווחה במשרד הקליטה. ואני רוצה להאיר בארבע זוויות את המקום של העולים, בתהליך האיתור של העולים מקרב האוכלוסיות של הילדים ובני הנוער בסיכון. אני אתחיל דווקא עם התכנית הלאומית, כיוון שבזה כרגע בעצם סיימו השותפות שלנו מהתכנית. המשרד לקליטת העלייה שותף מלא בתכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, וברמה האישית אני עצמי מלווה את התכנית הלאומית עוד מהוועדה הציבורית עצמה, בראשותו של פרופסור הלל שמידט, בעת שריכזתי את ועדת המשנה של האוכלוסיות המיוחדות, שעסקה לראשונה מאז דו"ח ועדת כץ לפני 30 שנה, בנושא של מגזרים שהם ייחודיים על בסיס תרבותי. לראשונה הוועדה הציבורית בעצם נתנה את הדעת על כך שמתקיימת שונות תרבותית במדינת ישראל ושאוכלוסיות שמגיעות מרקעים שונים ומציפות צרכים מסוגים שונים, יש צורך לתת להן התייחסות מיוחדת. נכון להיום, בעקבות ההמלצות שנכנסו לתוך דו"ח הוועדה הציבורית, אימצה התכנית הלאומית את הנושא של ההתייחסות הייחודית בין היתר לעולים, מתוך הצורך ביצירה של מחויבות של איתור אוכלוסיות ומתן מענים שמותאמים תרבותית לצרכים של האוכלוסייה של העולים. זה לא בגלל שיש אצלם יותר בעיות. נכון שאנחנו רואים שבחלק מהנושאים יש גם איתור שהוא גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה, אבל זה בא מתוך מקום של הצורך לתת מענה שהוא מותאם לצרכים שלהם.

רק בשביל לסבר את האוזן, מתוך האוכלוסייה של הילדים בסיכון בתוך התכנית הלאומית, שזה 150,000 ילדים שאותרו במיפוי שהתקיים בראשית הכניסה לדרך ליישובי התכנית הלאומית, לפני ההרחבה כמובן כרגע, כ-80% מאוכלוסיה שהיא אוכלוסיה ייעודית, 80,000 הם אוכלוסיה שהיא יהודית, שמתוכה אנחנו בודקים את השיעור של הילדים העולים בסיכון. ואחוז הילדים העולים בסיכון מכלל האוכלוסייה היהודית זה 20%, 19% בעצם. כשבתת החלוקה הפנימית בתוכם, אנחנו רואים, וזה חשוב לתת על זה את הדעת – 47% הם ילדים יוצאי אתיופיה, 24% הם ילדים יוצאי גיאורגיה, קווקז ובוכרה; 21% הם יוצאי חבר המדינות, מה שקרוי רוסיה הלבנה, והיתרה הם אוכלוסייה של ילדים שמגיעים מארצות מוצא שונות. זה שם לנו בעצם בפוקוס את האוכלוסייה שמאותרת היום במסגרת התכנית הלאומית, שלמעלה מ-70% זאת אוכלוסייה שמזוהה עם ילדים שהגיעו מארצות מוצא שמחייבים כרגע התייחסות שהיא התייחסות מותאמת.

חשוב לציין שבתכנית הלאומית לראשונה במדינת ישראל יש התייחסות גם לילדים שנולדו בארץ להורים עולים, כאוכלוסיה שמחייבת התייחסות לצרכים מיוחדים של ילדים שגדלים בתוך משפחה שהיא משפחת עולים. כלומר, סך הכל של הילדים המאותרים בתכנית הלאומית, הם גם ילדים שהם עולים, דהיינו שהם עלו בעצמם, וגם ילדים שנולדו בארץ לילדים עולים. וכמובן הפיתוח של התכניות והמענים כל הזמן ותוך כדי תהליך העבודה, תוך התייחסות ייחודית למקום של הילדים העולים, והמקום שלהם בתוך תשתית המידע היישובית, כשם שצוינה קודם.
שלושה דברים נוספים ככה, וקצת יותר בקצרה. כיוון שמשרד הקליטה הוא משרד שמהווה משרד השלמתי, היינו אנחנו לא אחראים באופן כללי, אלא נותנים את הדגש ואת ההתייחסות לצורך הבניה של מערך התערבות רגיש תרבות במערכות שאלה האחריויות שלהם, אז התפקיד שלנו כל העת זה גם לשים זרקור על אותם צרכים שמתגלים ומתעוררים כל העת בקרב האוכלוסיות של העולים.

כיוון שאני רוצה גם להתייחס למסמך שאת הכנת, אני רוצה בכמה משפטים להגיד על כל אחד מהדברים. האחד, לגבי העניין של התכנית הלאומית לצמצום אובדנות. המשרד שלנו שותף לתכנית ואנחנו במסגרת השותפות גם יצאנו עם שני מחקרים שבעצם נתנו את עולם הידע כמעט המרכזי שקיים לגבי מאפייני האובדנות בקרב אוכלוסיות גם של יוצאי חבר המדינות וגם יוצאי אתיופיה. פרופסור יוליה מירסקי עשתה לנו את המחקר לגבי מאפייני האובדנות אצל יוצאי חבר המדינות, וד"ר רפי יונגמן, עשה לנו את זה לגבי יוצאי אתיופיה, וזה היום משמש ומשרת כרגע ברמה של תובנות עבודה מול היישובים שבהם מתקיימת התכנית הלאומית לצמצום אובדנות.

אנחנו מכינים כבר באופן, אני חושבת רציף, כבר זאת השנה החמישית, את השנתון ילדים עולים בישראל יחד עם המועצה לשלום הילד, שזה האח הצעיר, הקטן, של השנתון שנעשה על אוכלוסיית הילדים באופן כללי במדינת ישראל. ואנחנו משתדלים ככל הניתן לתת מידע על כל שטחי החיים של ילדים עולים בישראל, ככל הניתן ברזולוציה יישובית, כדי שאפשר יהיה בכל יישוב גם להתבונן ובעצם לראות מה קורה עם הילדים העולים, ויש שם בהחלט דגש שהוא דגש בנושא של בית הספר, גם בנושא של מצבם בבתי הספר, מצב הנשירה ברזולוציה יישובית, ככל הניתן גם בנושא של הפנאי. יישוב שעוקבי אחרי זה יכול לזהות את המגמות ואת ההשתנויות במצב של הילדים העולים ביישובים השונים.

אנחנו יצאנו עם שני מחקרים חדשים שנעשו יחד עם מכון ברוקדייל, שזה מחקרים ---

גברתי ---

כן, אני מיד מסיימת. שבדקו את המצב של ילדים עולים מזווית הראייה של ילדים עולים ואנחנו זיהינו מתוך המקום של הילדים העולים איפה הם נמצאים בבית הספר מבחינה לימודית ומבחינת הקשר עם המורים. זה בהחלט מהווה איזה שהוא סוג של אפשרות למערכת החינוך לראות מה הצרכים של הילדים, מתוך איך שהם רואים את זה וכיצד להתאים את מערך ההתערבות שלהם למצב שלהם .
אנחנו מסיימים כרגע מחקר חדש עם ברוקדייל לגבי ילדים עולים עם צרכים מיוחדים, בעיקר בגיל הרך וגם זה לראשונה ישפוך אור על המאפיינים ועל הצרכים של הילדים. אז תודה רבה.

מצוין. לא צריך למחוא כפיים. אני אשוחח עם השרה לנדבר, יכול להיות שאנחנו נעשה בוועדה דיון על המחקר שאתם עושים. מתי זה אמור להסתיים?

המחקר, מחקר אחד הסתיים ב-2010. המחקר השני, של דור ראשון, דור שני, שבו אנחנו בודקים גם את הדור השני, עומד להסתיים ממש עכשיו. אנחנו נמצאים בשלבי עריכה סופיים.

אז תודיעו לוועדה מתי.

ושל הצרכים המיוחדים בעוד כשלושה חודשים.

תודיעו לי לוועדה בבקשה כשאתם מסיימים ואני אשמח גם לקבל את המחקר הזה. תודה. כן, עוד מישהו?

אפשר מהקהל?

שאלה כן, לא הרצאות אבל.

אני ממשרד הבריאות, לא הרצאה כמה דברים קטנים.

בבקשה.

שלום, שמי יונה פרבר, אני אחות, עוזרת מפקחת ארצית בבריאות הציבור בנושא של אם וילד, קרי – טיפות חלב. אנחנו, כפי שאתי הראתה וחנה, ודיברה כאן אורנה, על הנשוא של המיפוי של הילדים בתכנית הלאומית, שאחיות טיפות החלב היו באמת מעוז מאד חזק בתוך כל השלבים של המ... מה שאני היום באתי רק לחדד נקודה קטנה לגבי מערכת החינוך, זו ההזדמנות שוב, אני יודעת שמדברים על זה בכל מיני פנים שונות ואחרות, אבל החזרה של אחיות בתי ספר לתוך מערכת החינוך מאד מאד משמעותית. דיברתם כאן על ילדים שאינם אוהבים לדבר עם מבוגרים. אני בעבר הייתי אחות בית ספר. היו ילדים שנכנסו אלי לחדר, הם לא נכנסו לדבר עם אף אחד, רק עם אחות בית הספר, כי היא לא מהווה חלק מהממסד שנקרא בית ספר. מעין פן אחר ואני חושבת שזה מאד חשוב, זה מאד גורם מכריע אם אפשר לצאת גם מהוועדה הזו עם הקריאה שוב להשקיע בנושא של אחיות בתי ספר ולהתברך. תודה.

תודה. כן אדוני, בקצרה.

שמי יצחק שני ואני יו"ר העמותה לקידום הפנימיות הטיפוליות והשיקומיות. אני מקשיב כבר בפאנל מי יודע כמה. כולם מדברים על ילדים בסיכון. אם אנחנו נמשיך לדבר, רק לדבר ולעשות מחקרים, אנחנו נהיה מדינה בסיכון, כיוון שכולם מדברים על הנושא הזה ולא מטפלים טיפול שורש. אני עובד עם ילדים כל חיי, עובד עם ילדים בקצה הרצף. ילדים שבאים מהיישובים השונים מרחבי הארץ לפנימיות, כיוון שלא ניתן להסתדר איתם במערכת החינוך ביישובים, לא ניתן לחנך אותם, לטפל בהם, היד קלה על ההדק להפנות אותם לפנימיות. וזה מאד מאד, כולם מצפים שבפנימיות יקרו אותם הניסים שלא קורים ביישוב.

כשאנחנו קולטים את הילדים בפנימיות, יש לנו קושי גם אם הם מוכשרים וגם אם קידמנו אותם במערכת הפנימיתית, יש לנו לסדר אותם בבתי ספר ביישובים, כי איש לא רוצה לקלוט אותם, כיוון שהם לא באו בדיוק ב-1 בספטמבר. כיוון שהאסון שהצריך את הוצאתם מהבית, קרה באמצע שנת הלימודים אין לנו מקום. נגמר סל השילוב עבור הילדים האלה. ואני יכול כאן לדבר ולדבר על אותם הדברים שאנחנו מסתובבים במעגלים שונים, עושים מחקרים שונים, ויש כל פעם יותר ילדים בסיכון. עכשיו, למה יש יותר ילדים בסיכון? כיוון שיש פחות חמלה בבתי ספר מצד המורים, יש פחות נטייה לעסוק, יש יותר ספשליזציה של מומחים, של כל מיני יועצים, אבל יש פחות מדי יחס אנושי ומלחמה על חייו של הילד, על זכותו של הילד, וקל לנו מאד לשלוח אותו לאיזה שהוא מקום.

לכן אני קורא שאנחנו נגלה יותר חמלה, יותר עניין, יותר נדאג לילד ופחות נעשה מחקרים, אלא נהיה יותר בני אדם. תודה.

תודה. עוד מישהו? מועצת התלמידים.

יש לי שאלה. שמי טל דנקברג, אני נציג במועצה העירונית וכל הזמן אני שומע אומרים ילדים בסיכון, ילדים בסיכון. אני אף פעם לא שמעתי מה זה בעצם ילדים בסיכון. תמיד אומרים יש ילדים בסיכון, יש ככה, יש ככה. אף פעם לא באמת מסבירים מה הם הילדים בסיכון, מי נכלל בקבוצה. אמרו שיש ליקוי למידה ושצריך בעצם לאתר אותם. לא אמרו איך מאתרים, כאילו איך בעצם מתכוונים לאתר אותם, את כל הילדים בסיכון, את כל הילדים עם לקויות הלמידה. רציתי אולי אם תוכלו להסביר.

אבחונים.

אבחונים, אבל כאילו אבחונים זה לשלוח את הילד לאבחון, אבל איך אתה יודע שהוא צריך לשלוח אותו לאבחון.

בשביל זה יש את מערכת החינוך. בשביל זה יש מורה שנכנסת לכיתה ומסתכלת מי הילד שמסתדר, ומי הילד שיש לו בעיות כאלה ואחרות. הולכים להורים, יושבים עם ההורים, ועם יש צורך לעשות אבחון – עושים אבחון.

הבעיה שלפעמים לא מוצאים, זה הפורמאלי, אבל לפעמים לא רואים את הילד שיש לו את הקושי הקטן, כי הוא לא מראה אותו. ואיך אז מצליחים נניח לאתר את הילד הזה?

תשמע, הלוואי והיינו חיים בעולם מופלא שבו הייתה איזו שהיא שבלונה ולפי השבלונה הזו אולי נסתדר. אנחנו חיים בעולם של ראש, של נפש. אז לפעמים זה בכיתה מסוימת. אי אפשר לפגוע בול בכל דבר. לפעמים גם אתה יכול להגיד על ילד שיש לו ליקויי למידה, ואין לו. לפעמים אתה יכול לבוא ולהגיד שיש לו איזה שהן בעיות וזו אבחנה שהיא אבחנה לא מוצדקת. אז יש מצד אחד ומצד אחד. אז צריך בסופו של דבר, זה גם תפקיד של ההורה לזהות, זה התפקיד של כולנו. אנחנו לא מדברים פה על מפעל לייצור אנשים, שהם בעצם לפי שבלונה שיצרה המערכת. בסופו של דבר יש מנגנונים שיודעים לזהות, או לפחות להשתדל לזהות כל דבר ועניין. כמובן שאנחנו משתדלים להגיע למקסימום פתרונות, אבל צריך לחשוב.

עדיין לא עניתם על השאלה שלו.

אפשר להתייחס לשאלה שלו?

כן, את רוצה להתייחס?

הממשלה למעשה הגדירה הגדרה משותפת. אי אפשר לתת פה הרצאה מה זה, אבל במסגרת התכנית הלאומית יש הגדרה משותפת שהיא מבוססת על האמנה הבין לאומית לזכויות הילד ---

שיעורי בית.

שיעורי בית, לך תקרא אותם ותראה. וככה יש הגדרה משותפת של מצבי סיכון, מצבים מגבירי סיכון ולקויות למידה זה חלק ממצבים מגבירי סיכון וישנן הנחיות איך לאתר את הילדים האלה. זה תורה שלמה.

טוב, תודה.

זה הופץ?

אני לא יודעת אם זה הופץ. באמת צריך, אתה צודק.

כן, בבקשה.

קוראים לי אוריה בוקובזה, אני נציגת מועצת הנוער בבאר שבע. אני חושבת שמהצד שלנו, של הנוער, מה שאנחנו רואים זה שהרבה מהמורים הם יותר סמכותיים ורשמיים ופחות מדברים אלינו ולראש שלנו, נקרא לזה. בגלל זה קשה לנו בתור תלמידים לבוא ולדבר עם המורה, לפתוח את הלב, להגיד מה באמת הבעיות שלנו, הקשיים שלנו. אז אם יש איזו שהיא תכנית כאילו להכשיר מחנכים מורים איך הם ניגשים לנוער. כאילו, הנוער הזה, של 2011, 2012, שזה לא נוער בשנות ה-70, 80, כשהוא היה קצת אחר מאיתנו. ואם יש איזו שהיא תכנית שהיא לנו, לנוער עצמו, איך אנחנו מזהים אצל החברים שלנו את הבעיות ואת הקשיים.

כן, עוד מישהו? יש לנו כאן את שר החינוך לשעבר, מר ידלין. אדוני רוצה להתייחס, בבקשה אדוני, אתה מוזמן להצטרף.

אני רוצה לענות לשאלה מה אני מבין בסיכון של ילדים.

1. סיכון להיפגע על ידי מבוגרים מהם.
2. סיכון להתדרדרות להתנהגות לא נורמטיבית.
3. סיכון להתדרדרות בלימודים, עד כדי נשירה ממערכת החינוך. זה סיכון להתדרדרות לעבריינות נוער, מאורגנת אפילו.
זהו, פחות או יותר. אבל מה שרציתי להפנות תשומת הלב, אני לא יודע אם אני צודק. אני עוקב אחרי מערכת החינוך, גם כשאני לא ליד ההגה. מה שקרה הוא, שבנינו בשעתו מערכת חינוך שיש לה אחריות טוטאלית. אחריות כוללת, שלא נסמכת על משרדים אחרים בנושא של החינוך. כלומר, הקמנו מגמות של חינוך מיוחד לילדים שמתקשים בלימודים, והתלבטנו אם זה צריך להיות בבתי ספר נפרדים או מסלולים בבתי ספר רגילים. הקמנו מערכת של חינוך בלתי פורמאלי מבתי תלמיד בחינוך היסודי, מועצות תלמידים בחינוך העל יסודי, עד בתי נוער בקהילה, שאחר כך השתלבו במתנ"סים. מה זה מתנ"ס? מרכזי תרבות נוער וספורט ותמכנו בתנועות הנוער, בכל תנועות הנוער ללא הבדל גוון אידיאולוגי. וכאשר זיהינו ילדים שנשרו מבית הספר שמתדרדרים לעבריינות, פיתחנו מערכת של חבורות רחוב. לארגן את הנוער ברחוב, אולי כדי להחזיר אותו למערכת.
אחר כך, היות ויש בעיית נשירה, אז היו קציני ביקור סדיר שהיו צריכים לדאוג שילדים יגיעו לבית הספר. אחר כך פיתחנו תכנית רווחה בחינוך. היום קוראים לזה נדמה לי אגף שחר. זה השריד שנשאר מהתכנית, שהעניקה עדיפות למערכת החינוך בעיירות הפיתוח ובשכונות. אחר כך אמרנו החינוך לא נגמר בשתים עשרה בצהריים. צריך יום לימודים ארוך, ולא התכוונו רק שיישבו וילמדו, אז אמרנו יש יול"ה ויש יוחא"י, יום חינוך ארוך. כלומר, שיעורי עזר, חוגי ספורט ואומנות ומוסיקה, ומפעל הזנה בבתי הספר. לא נתיבים, לא תרומות, אלא משרד החינוך אחראי להקים מסעדות שהילדים יאכלו. שהאמהות גם יוכלו לצאת לעבודה כי יש יום לימודים ארוך. אחר כך פה הייתה מישהי ממשרד הבריאות, אמרנו אחיות בבית ספר שדואגות לבריאות. זה עניין של משרד החינוך, זה לא משרד אחר. וקייטנות בקיץ, כי יש סכנה, חודשיים חופש זו בעיה רצינית. ילדים יוצאים מהמסלול, מה הם יעשו? אז צריך לדאוג לקייטנות וזו אחריות של משרד החינוך. אגף הנוער היה אחראי גם לקייטנות. ובין היתר, כדי להוציא ילדים משכבות מצוקה, הקמנו פנימיות. חלקן היו למצטיינים, אבל חלקן היו על רקע מצוקת ההורים והצורך אולי להוציא את הילדים מהבית.
אם כן, זו הייתה הראייה הטוטאלית של משרד החינוך. כל זה השתנה במידה רבה. משנות ה -80, עם הקיצוצים בתקציבי החינוך, אין יום לימודים ארוך, אין מפעל הזנה ממלכתי. תכנית הרווחה בחינוך, שחר, איך שהוא מקרטעת. אה, כן, שכחתי את העיקר מבחינת סיכון, זה השירות הפסיכולוגי הייעוצי. אמרנו – אנחנו אחראים לפסיכולוגיה במערכת החינוך. זה לא איזה משרד אחר צריך לדאוג לזה. אז זה קצת השתנה, ויכול להיות שהתכנית הלאומית שאתם מספרים עליה, שבנויה על שיתוף בין משרדי, מנסה לתקן את הקיצוץ באחריות של משרד החינוך. פה אני גם שם סימן שאלה, האם אפשר לראות את זה כמאמץ באמת לתקן, ואז לרתום את משרד הבריאות, את משרד הרווחה, שיטפל במשפחה. את המשטרה, שמטפלת בעבריינות נוער, וכדומה.

אז אני חושב שאני צודק בראייה ההיסטורית שמשרד החינוך חדל להיות משרד טוטאלי, ואני שואל אתכן, שמצויות במעשה היום יומי, האם באמת התכנית הלאומית והשיתוף הבין משרדי, יכול לתקן את קיצוץ הכנפיים של משרד החינוך.

תודה. מי עוד? כן, בבקשה אדוני.

הרב אשר מלמד, הרב של מחוז מרכז המשטרה, מוביל מיזם של שיתופי פעולה בין המגזר החרדי לבין המשטרה כעשור שנים. רציתי לדבר על הנושא של האוכלוסיות הייחודיות, בדגש על החברה החרדית, שדיברתם. פה אני רואה את הכותרת של התפקיד של מערכת החינוך באיתור וזיהוי ילדים בסיכון, בין היתר ילדים שנמצאים בסיכון של פגיעות מיניות, זה גם חלק מהעניין. היה פה גם כן פאנל אתמול שהייתי שותף לו בפורום המקצועי, שבחברה החרדית מתחילים ככה לאט לאט לראות את הפגע הזה שגם קיים בחברה החרדית, ואנחנו במחוז מרכז חשפנו פדופיל שפגע ב-130 ילדים.

השאלה הנשאלת – איך זה יכול שבמשך מספר שנים, אף הורה שראה תופעות לוואי על הילד שלו, או המורים, אף אחד לא ראה כלום. זה המון. זה 130 משפחות, עשרות מורים, גננות. ופה אני רוצה להפנות אליכם, אל חברי הוועדה, שאני בטוח אם היינו מכניסים כחומר חובה בצוותי ההוראה ללמד איך הם מזהים תופעות של אלימות נגד ילדים, כולל פגיעות מיניות. כולל ההורים, גם ההורים צריכים את זה, ובמקביל לעשות סדנאות מניעה לילדים, שאנחנו עושים את זה במחוז מרכז. אנחנו עושים את זה ברמה המקומית, נכנסים לבתי ספר ולגני הילדים, אנשים שהם מהחברה החרדית, ומלמדים את הילדים איך לשמור על הגוף. אותו דבר עשינו עם מורים ומורות, אבל זה לא אמור להיות ברמה המקומית, זה אמור להיות ברמה מערכתית, כחומר חובה, ולכן אני חושב שזה מאד חשוב כדי באמת להציל נפשות.

תודה. כן.

קוראים לי הילה סגל, ואני מנהלת היחידה למניעת התעללות בשפ"י. אני רוצה קודם לענות לאוריה על השאלה שלה. גם אנחנו חשבנו שככה חשוב מאד לעבוד על הקשר בין מורים לתלמידים וחשבנו שנכון יהיה לעסוק באמת באיך לייצר דיאלוג משמועתי. הדברים הם מורכבים ואנחנו בהחלט ערים למורכבות, וכחלק מהעניין, ב-1,200 בתי ספר שבהם מתקיימת תכנית של קידום אקלים חינוכי מיטבי, יש תכנית שנקראת דיאלוג-מורה-תלמיד, ואנחנו עובדים עם המורים. מאד חשוב לנו לעבוד עם המורים, כדי שבאמת יהיו דמות שפונים אליה.

אני רוצה להגיד מעבר לזה שבאמת גם התכנית של כישורי חיים היא תכנית שבה צריך לעבוד עם המורים. אם המורה יעשה סדנה בנושא מסוים בלי שהוא יכול להיות ער לתגובות של תלמידים, בלי שהוא מכוון ובאמת מעביר מסר ששווה לפנות אליו וכדאי לפנות אליו והוא כתובת ראויה, אז לא יפנו אליו. מעבר לזה שבשנים האחרונות יש שעות פרטניות שלתוכן זו הזמנות. אנחנו רוצים להגיד למורים – יש לכם פה הזדמנות לדבר עם הילדים ברמה יותר אישית. לברר איתם, להיות, ליצור איתם את הקשר שלפעמים הוא קשה יותר בפורום של כיתה מלאה. וגם להתייחס לדברים שנאמרו קודם לגבי פגיעה מינית. אני אחזור שוב ואגיד, הדברים הם מורכבים. אנחנו יודעים היום ש-50% מהילדים שנפגעים מינית לא מגלים סימפטומים. זאת אומרת המורכבות היא מורכבות גדולה, ובשביל לזהות ילד בסיכון, אנחנו צריכים להיות מסוגלים ללוות לאורך זמן, אנחנו צריכים להיות מצוידים בשותפים, ואנחנו כן מקיימים פעילויות גם בכיתות וגם בחדרי המורים, בנושא של מניעה ושל זיהוי ילדים שחלילה נפגעו או הוטרדו מינית. ושוב להגיד, גם כאן זה מורכב ודורש רגישות. ישנם מצבים שבהם אנחנו ערים אפילו לכך שפקידי הסעד אומרים לנו יש over דיווח. אתם מדווחים יותר מדי, אתם מדווחים, מעבירים מידע גם לגבי ילדים עם מורכבויות שלא דורשות את השיתוף הזה. צריך להבין ולהכיר את התופעה, על כל המורכבויות שלה. תודה.

תודה.

אפשר לשאול אותך שאלה?

לא. כן.

רועי בן מנחם מעמותת על"ם, מנהל תחום עבודת רחוב. אנחנו פוגשים את הנערים בלילה. אני גם מורה בבית ספר, בתיכון, אז אני רואה ככה את הרצף גם ביום וגם בלילה. נקודת המוצא שלנו שאין ילד שלא רוצה להיות חלק ממערכת לימודית, מערכת בית ספרית. אנחנו רואים את הילדים שכמה משפט, מילה של מחנך, מורה מקצועי, נחרטת אצלם שנים, שנים, שנים אחרי. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים לעזור להם, להאיר את הכוחות שלהם. יש להם המון כוחות ויכולות, לנערים בסיכון ולהצליח להביא את החכמה שלהם לתוך בית הספר ולהצליח לייצר עוד שפות בבית הספר, מעבר לשפה המקובלת. הרבה פעמים אנחנו שמים את המשקפיים הלימודיים, והילד או הילדה מצליחים במתמטיקה או בלשון, אנחנו מסמנים V וזה בסדר. יכול להיות שבלילה הילד/הילדה הם בכלל משהו אחר.

אני רוצה לשים דגש על איתור נערות בסיכון בתוך בית הספר, שפחות עושות בלגן, פחות הולכות מכות, פחות עושות גרפיטי, והסיכון שלהם הוא יותר פנימה, וצריך לשים על זה דגש. ומשפט על היועצות, אני לא יודע מי קשור לזה, אבל שבאמת יועצות הולכות ומתרחקות מהתלמידים, בגלל ריבוי האבחונים והטפסים שהן צריכות לשלוח כל הזמן על לקויות למידה. אני חושב שצריך לעזור, להקל עליהן, שיוכלו יותר להתקרב לעבודה המהותית שלהן בייעוץ לבני הנוער. תודה.

תודה. כן.

חיים להב, משרד החינוך, מנהל האגף לקידום נוער. אני רוצה לענות לאורייה ואולי טיפה להגיב על הדברים של קודמי. אני חושב שאם אנחנו נשים את המאמץ של האיתור רק על הכתפיים של מערכת החינוך, אז נעשה טעות גדולה. זה אחד. שניים, המאמץ הזה באמת לא חייב ליפול על בעלי תפקידים מסוימים מבחינת האחריות. זה חייב להיות מה שנקרא ב-DNA של כל מורה. והמערכת מנסה, גם באמצעות החוזרים, גם באמצעות המנהלים ובעיקר באמצעות הדיונים בכיתות מורים, או מה שנקרא במעגלי מורים וגם בהכשרות היום, לתת מענה או כלים או יכולת זיהוי ראשונית, גם לכלל המערכת כדי לאתר את הילדים האלה.

עכשיו, אסור להישאר רק בקטע של האיתור. אמרתי את זה גם בפאנל הקודם. יש שלב נוסף של הניטור של אחרי האיתור. ברגע שאיתרת, רק התחלת את התהליך וכל העבודה מתחילה רק. ובמהלך הנוסף שאנחנו כרגע נמצאים, יש גם כלים שפותחו על ידי שפ"י בהקשר הזה, בתוך מערכת החינוך, מהלך של ניטור לאורך כל הדרך. מה קרה להם אחרי שהתערבת. מה קרה להם תוך כדי תנועה, כדי לדעת לאיפה אנחנו הולכים הלאה.

ובנקודה האחרונה שאת העילית, אני חושב שהרעיון שלך לגבי מה תפקיד של התלמידים בתוך הפריט הזה או האלמנט הזה של האיתור, הוא חדשני וצריכים לחשוב איך עושים את זה וזה חשוב מאד. בוודאי ההורים, אבל התלמידים זה חידוש. המקום שלהם הוא המרכזי כאן.

תודה. זהו? כן.

שלום, קוראים לי צורית ואני עובדת במרכז של נוער בסיכון בירושלים. רק חשוב לי להכניס ככה גם את המוטיב של הטבע. המרכז שאני עובדת בו נקרא מרכז יעלים והוא בתוך אתר עין יעל, והוא עובד בשיטה של טבע תרפיה. אני חושבת שכמו שמדברים פה על מורים שמתרחקים מהנוער, גם בכלל יש תהליך של התרחקות מהטבע שקורה, ואני חושבת שהטבע יכול להיות כלי טיפולי מאד מאד טובה, שיכול לעזור להגיע דווקא לבני הנוער. אתמול היינו באיזה שהוא טיול של סנפלינג, וסתם, אני חושבת על דברים שהחברה' אמרו לי בסוף הטיול, על איך שהטבע עוזר להם להתגבש ולהתגבר על פחדים וכל מיני דברים שכאילו יכולים לעזור לנו בעבודה עם הנוער. אז חשוב לי להביא ככה את הקול של הטבע, שקשור מאד לדעתי לטיפול.

תודה. כן, גברתי.

שמי נעמי פייגין מהכשרת מורים בוינגייט. בכל מה שאני שומעת כאן, נשמע צורך מאד חזק להכשיר את המורים לנושא הזה. עכשיו, אם אנחנו מדברים על עניינים פרקטיים, ועדת החינוך של הכנסת, קל מאד לדעתי שתכוון לדרישה שבתכנית הלימודים של הכשרת המורים בכל המכללות, יהיה איזה שהוא קורס, חצי קורס, רבע קורס, שיעסוק בעניין הזה. ואני מכירה היטב את כל תכניות ההכשרה של כל המכללות להכשרת מורים. אין כזה דבר. אז כמו שלקח המון שנים עד שהכלילו בכלל איזה שהם קורסים בהכנה של מורים לטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים בתוך כיתה הטרוגנית, שגם זה עדיין לא נמצא בכל התכניות, אז כאן זה קל מאד להביא לדרישה כזאת, להכליל משהו בהכשרת המורים. ואז זה יענה על כל מה שהרבה אנשים העלו כאן, שמורים בכלל יהיו יותר רגישים לעניין, יפתחו עיניים, יידעו לאתר, יידעו מה לעשות, יידעו למי לפנות. היום זה על בסיס אישי – יש מורים רגישים יותר ואחרים פחות. אז זאת הצעה פרקטית.

אוקי, תודה. טוב, רבותי, תודה. בגדול הבנו. תשמעו, מה שחשוב לי מאותן השאלות שאני גם העליתי ואנחנו חזרנו בסופו של דבר לאותה נקודה. אין ספק שמערכת החינוך היום היא זאת שחייבת לקחת על עצמה אחריות בעניין של האיתור. אי אפשר להוריד את זה על מצב שמישהו בצורה מקרית כזו או אחרת יוכל לזהות ילד, וגם הכלים שעומדים לרשות מערכת החינוך הם הכלים הטובים ביותר כדי לבוא ולזהות, וגם לטפל. זה דבר ראשון.

דבר שני, אכן אנחנו רואים בחשיבות רבה מאד את התכנית של הכשרת המורים. אין ספק שללא ידע של מורה שנכנס לכיתה איך לזהות ואיך לטפל, אנחנו יכולים לראות לא רק את המצב שלא יזהו, אלא גם להיפך – הכוונת ילדים לכיוונים הלא נכונים, וזה גם יכול ליצור סוגיות שונות של בעיות. זה דבר שני.
אנחנו אכן שמענו שהמערכת מנסה לפחות להתמודד עם הסוגיות הקשורות לסקטורים שונים, לתרבויות שונות, וזה דבר חשוב מבחינתנו, כי גם שם, אנחנו התייחסנו לזה בעבר. העניין של מנטאליות והעניין של עלייה והעניין של התנהגות במגזרים שונים, זה דבר שמשפיע ישירות על החינוך של אותו ילד, שלפעמים גם אם מנסים להשוות אותו לשאר הילדים, כמובן שיהיה קושי רב לטפל גם בבעיות שהוא מתמודד עם הבעיות בכיתה.

מבחינתי, אנחנו גם שמענו על הנושא של משרד הקליטה, אנחנו גם נעשה ישיבה על הנושא הזה, כאשר הדברים יהיו יותר ברורים.

אני רוצה כמובן לברך את כל מי שעוסק בסוגיה הזאת, הסוגיה הלא פשוטה. אתם עושים עבודת קודש, ומבחינתנו הלוואי ובאמת היינו יכולים לתת את כל הכלים הנדרשים בשביל לטפל במערכת.

שמענו גם את הסוגיה של האחיות. הנושא הזה גם היה חלק מהדיונים בוועדת החינוך בעבר. בעיקר זה עולה בוועדת העבודה והרווחה. אני מקווה מאד שבאמת נוכל לפחות בשילוב ידיים, גם משרד הבריאות ומשרד החינוך, לתת את מקסימום הפתרונות גם בעניין זה.

אנחנו מסיימים את הדיון להיום, אבל כמובן שאנחנו לא השלמנו את הנושא. וועדת החינוך תערוך ישיבות נוספות על כל עניין ודבר, וכמובן כולכם מוזמנים לדיונים של הוועדה.

תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:30.>