PAGE
51
ועדת החוקה, חוק ומשפט
28/02/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 572 >
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום שלישי, ה' באדר התשע"ב (28 בפברואר 2012), שעה 9:00

<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011.>

חברי הוועדה: >
דוד רותם – היו"ר

יצחק הרצוג – מ"מ היו"ר
אורי מקלב

>
הילה דוידוביץ - מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

ד"ר מיכאל ויגודה - ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים

רוני נויבאואר - משרד המשפטים

נועה סרברו - ייעוץ וחקיקה אזרחי, משרד המשפטים

ארז קמיניץ - מחלקת ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

יעקב שפירא - ממונה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

לימור פלד - מחלקה אזרחית, פרקליטות

פרופ' טליה איינהורן - פרופ' למשפטים, המרכז האוניברסיטאי אריאל

פרופ' מרדכי אלפרדו ראבילו - מרצה וחוקר, האוניבסיטה העברית בירושלים

פרופ' מיגל דויטש - החוקר הראשי של וועדת הקודיפיקציה, אוניברסיטת תל-אביב

ירון אליאס - יועץ משפטי, איגוד חברות הביטוח

מיטל בן ארי - עו"ד, בנק לאומי לישראל בע"מ

ניר ורגון - עוזר לרב אוריאל גנזל ראש צהר לחקיקה

פרופ' שלום לרנר - איגוד הבנקים בישראל

רות גורדין
אלעזר שטרן
גלעד נווה (חקיקה ומחקר משפטי)

תמי ברנע

אור שושני
<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011>

בוקר טוב, רבותיי. נושא הישיבה הוא הצעת חוק דיני ממונות, פרק פעולות משפטיות.

בוקר טוב. עצרנו בסעיף 10, אבל דיברנו על כך שנבקש להגדיר את המונח "הפעולה המשפטית". העברנו הגדרה מסוימת.

היום ראיתי אותה. אתם חושבים שאנחנו בכמה דקות נבין את מה שכתבתם שם? תסבירו לנו.

<מיגל דויטש>
האמת היא שבסופו של דבר ההגדרה כאן היא ברוח מה שהצעתי בפעם הקודמת. ראשית, אנחנו מדברים כמובן על פעולה שבפועל משנה מצב של זכויות וחובות, להבדיל ממה שמכונה "פעולות פיזיות". "פעולה משנה את מצב הזכויות או החובות של מבצע הפעולה או אדם אחר." ההגדרה הזו מתיישבת היטב עם הפעולות המשפטיות שאנחנו חושבים עליהן כאן. אנחנו חושבים על מהלכים שנעשים, שיש בהם היבט שחורג מעצם המציאות הפיזית שלהם. אם אני מזיז יד מכאן או שם, עוד לא השתנה שום דבר במצב הזכויות או החובות של איש. ואילו כאן מדובר על אותם אקטים שבפועל מובילים לשינוי כזה. זה יכול להיות של מבצע הפעולה, וזה יכול להיות של צד שלישי וכך הלאה. זו ההתחלה של ההגדרה. ההמשך בא לומר שאנחנו מכוונים לאותן פעולות שיש בהן אופי רצוני. הנקודה היא הרצון לשינוי המצב המשפטי, משום שהמומנט הזה של הרצוניות בא לביטוי בהוראות התוכניות שאנחנו מתייחסים אליהן: האם אפשר להתחרט או אי אפשר להתחרט. יש משמעות לשאלת החרטה כאשר יש משמעות לרצון בכללותו. יש משמעות גם לסוגיית הרצון בסעיף 10: טעות, הטעיה, כשיש משמעות לרצון. אם אין משמעות לרצון שלי להוביל לשינוי, אין גם חשיבות לשאלה אם טעיתי או לא טעיתי. אם כן, מומנט הרצוניות הוא המומנט הקובע.

ההגדרה המוצעת כאן עוסקת בכך שהרצוניות המעניינת היא לאו דווקא הרצון העובדתי הפיזי של מבצע הפעולה, אלא השאלה היא האם אותו מקור משפטי שמכוחו נוצר השינוי מתחשב ברצון להוביל לשינוי. ולכן ההמשך: "ובלבד שעל פי החוזה או החיקוק שמכוחו מתבצעת הפעולה לחשוב על ביטול חוזה, הודעה על ביטול חוזה עקב הפר, הודעה על ביטול חוזה עקב טעות או הטעיה..." הודעה על הפעלת אופציה למשל. נניח שאנחנו מדברים על הפעלת אופציה – חוזה נותן לי אופציה להאריך את השכירות בעוד שנה. אני מבצע פעולה שמשנה. איך אני מבצע את הפעולה שמשנה? על ידי כך שאני מודיע שאני רוצה עוד שנה. אני מפעיל אותם. על פי החוזה יש חשיבות לשאלה אם אני רוצה לחדש בעוד שנה או לא. צריכה להיות איזושהי גמירת דעת שלי לחדש בעוד שנה. אם אני עושה מהלך שרק אולי יתפרש על ידי מישהו כמכוון לשינוי, אבל אני לא מעוניין בשינוי, כלומר הוא לא מתפרש ככה על פי כללים אובייקטיביים ראויים – אז אין שינוי. או אם ניקח את הפעולה הקלאסית ביותר – כריתת חוזה. בכריתת חוזה הדין שואל את הצדדים: אתם רוצים שינוי זכויות או חובות? אתם רוצים לבצע את המהלך המשנה הזה? זה בדיוק יסוד גמירת הדעת בדיני החוזים.

כעת אביא השוואה שלדעתי פותרת הרבה מאוד בעיות שעלו בספרות, בעיות שגם הייעוץ המשפטי העלה אותן, ובצדק. לעומת זאת, ניקח את הפעולה הנזיקית. נניח שאני מכה מישהו. יש לי רצון לבצע את המהלך הפיזי, אבל זה לא רלוונטי לעניין כאן. על ידי פעולת ההכאה, השתנה המצב המשפטי. מכאן ואילך אני חייב לשלם לו פיצויים, והוא זכאי לקבל פיצויים. מה הרצוניות המעניינת כאן? האם יש בכלל משמעות לשאלה אם אני רוצה לשלם פיצויים או לא? התשובה על פי דיני הנזיקין – וזה לא חשוב אם כשנתתי מכה רציתי לשלם פיצויים – היא שהדין כופה עליי לשלם פיצויים. לכן זאת לא פעולה משפטית, ולכן אני לא יכול להתחרט מהרגע שהושלמה הפעולה כביכול. הרי ההסדרים שלנו אומרים כך: ברגע שהושלמה פעולה אתה לא יכול להתחרט. ניקח למשל קטין, כי הפרק הזה חל על פעולות משפטיות של קטינים: קטין נותן מכה לאדם אחר – כמובן לא עולה על הדעת שאחר כך הוא יבוא ויגיד: נכון, השתנה המצב המשפטי, עכשיו אני חייב לשלם פיצויים, אבל ההורים שלי לא הסכימו שאני אתן מכה, ולכן אין פעולה שמחייבת אותי לשלם.

איך פותרים את כל העניין הזה? לדעתי פותרים אותו על ידי כך שאנחנו שואלים את השאלה הבאה: אני נותן מכה – השתנה מצב הזכויות והחובות, ואני חייב לשלם פיצויים; עכשיו, בואו נבדוק, לצד כל ההוראות הרלוונטיות שלנו, אם דיני הנזיקין שמכוחם נוצר השינוי מתחשבים בשאלה אם אני רוצה לשלם פיצויים, אם אני רוצה בשינוי המשפטי. התשובה היא לא. כיוון שלא, זו לא פעולה משפטית, זה בחוץ. אנחנו לא עוסקים בכך בפרק הזה, שעוסק בשאלות האם אפשר להתחרט או אי אפשר להתחרט, האם הסכמת ההורה יכולה להחליף את הסכמת הקטין, שליחות ועוד. כל השאלות האלה לא רלוונטיות כאן. שליחות למשל לא שייכת לכאן. אחריות שילוחית תהיה בדיני הנזיקין לפי כללים של אחריות שילוחית – זה שליח, זה לא שלוח. לכן כל הפרק הזה בכלל לא רלוונטי לקבוצות האלה של המצבים.

ולכן זו לא פעולה משפטית.

<מיגל דויטש>
זו לא פעולה משפטית. כך שמה שאנחנו מדברים עליו לא שייך למצב שבו אדם נותן מכה לאדם אחר. התשובה היא שזו לא פעולה משפטית. מדוע? כי על פי החיקוק שמכוחו מתבצעת הפעולה – כלומר נוצרת הפעולה או נוצרת הפעולה המשפטית – על פי חיקוק דיני הנזיקין, לא חשוב אם מי שנותן מכה רוצה לשלם פיצויים. לדעתי זה פותר היטב את העניין, ואני מציע - - -

תגיד, יש פסיקה על המונח הזה בכלל? על "פעולה משפטית"?

כן, בהחלט, יש פסיקה למשל בדיני הכשרות המשפטית. זו רוח העניין לאורך כל הדרך. גם בספרות המשפטית יש לא מעט כתיבה על כל זה. פרופסור אנגלרד ואחרים כתבו בעניין. מדובר על הרצון לשינוי משפטי. המומנט הרצוני הוא לא במחלוקת. פרופ' איינהורן גם דיברה על זה בפעם הקודמת. העניין הוא שצריך להיות פה ממד של רצון כדי שזו תהיה פעולה משפטית. לצורך הסוגיות שאנחנו מטפלים בהן – שליחות, כשרות לביצוע פעולה משפטית, האפשרות להתחרט או לא להתחרט – ברור לגמרי שיסוד הרצוניות בפנים. חייב להיות בפנים. הניואנס המסוים שאני מציע לדייק בו הוא: מה זה רצון לשינוי משפטי. לפעמים בספרות, לטעמי שלא במדויק, מדברים כביכול על הרצון העובדתי של האדם לשנות את המצב המשפטי. זה נכון שזה חשוב, אבל זה לא מספיק. כי אם ניקח את הדוגמה שמפריעה לי, הדוגמה של אדם שנותן מכה לאדם אחר: נניח שבמקרה ביזארי כלשהו אני נותן מכה לאדם אחר כי אני רוצה שתצמח חבות לפיצויים. עובדתית זה מה שאני רוצה. אני אדם משונה – זה מה שאני רוצה. האם זו פעולה משפטית? לדעתי עדיין לא, כי זה לא רלוונטי. על פי החוק זה לא חשוב בכלל אם אני רוצה לשלם או לא. לכן, עקרונית, זו צריכה להיות פעולה שכמובן שאני רוצה להביא באמצעותה לשינוי המשפטי, אבל מה שחשוב יותר – וזה כבר יהיה אם כן בתוך העניין – זה שהפעולה, על פי המקור המשפטי הרלוונטי, רואה רלוונטיות לרצון הזה. אני חושב שההגדרה הזו מכסה גם חלק גדול מהבעיות.

ההגדרה שהוצעה כאן?

כן. למשל עלתה בספרות השאלה מה אנחנו עושים עם פעולות שלא על פי הדין. הכוונה: מעשים נזיקיים. זה בדיוק פותר את העניין. כי על פי הדין, חבות נולדת לא מכוח רצון אלא מכוח הדין.

אם אני מבין נכון את ההגדרה שאתם מציעים, אז במחלוקת לגבי השאלה האם משא ומתן היא פעולה משפטית או לא, ההגדרה הזאת לכאורה מכריע שלא. כי השינוי של המצב המשפטי שהטלת חובה טומנת - - -

- - -

זה בעצם אומר שהטלת החובה הזאת היא לא רצונית, ולכן - - -

בדיוק, החובה לפי 12 היא לא רצונית. היא בעלת אופי דמוי נזיקי, ולכן עצם ניהולו של משא ומתן במובן הזה הוא לא פעולה משפטית לצורך הפרק שעליו אנחנו מדברים, לצורך דיני השליחות, לצורך דיני כשרות לביצוע פעולה, לצורך שאלות של חרטה. אני למשל לא יכול להתחרט על פעולה שמובילה לזה שאני חייב לשלם פיצויים על משא ומתן לא הגון. אין פה שאלה של חרטה – הדין, בסעיף 12, מטיל חבות. גמרנו.

זה עלה גם בפסיקה בפסק דין בעניין כהן נגד שר הביטחון. יש כמובן כל מיני שאלות לוואי על הגבול, למשל האם ביצוע חוזה הוא כשלעצמו פעולה משפטית או לא. בנוסף לעצם כריתה של חוזה – האם הביצוע שלו מהווה פעולה משפטית או לא. אפשר להתווכח בעניין הזה, וגם בפסיקה יש ויכוח בעניין הזה. אני לא אומר שצריך לפתור את כל הבעיות. כמובן תמיד ניתקל בכל מיני מצבים שבהם נצטרך לתהות. ובכל זאת אנחנו מחפשים הגדרה כללית. אני חושב שהגדרה כללית היא טובה.

השאלה אם עברו על כל הסעיפים של החוק הזה לאור ההגדרה הזאת וראו שזה בכל זאת לא משנה את המהות של - - -

כן. אנחנו מדברים כאן למעשה על שלוש חטיבות. חטיבה אחת היא העניין של שליחות. בשליחות בוודאי שהנושא של הרצוניות קריטי לחלוטין. בכשרות לפעולות – בוודאי. למה זה רלוונטי? אנחנו לוקחים את הרצון הפגום של קטין... מה עושה פרק הכשרות? הוא בא ואומר את הדבר הבא: אנחנו רואים מול עינינו קטין שאין לו רצון מגובש – לכן הבה נחליף את רצונו הבלתי מגובש ברצונו של אדם בשל, של ההורים וכן הלאה. מתי זה רלוונטי? כשיש חשיבות לרצון הבשל או הבלתי בשל. דהיינו, כשהדין שמכוח הפעולה – חוזה, אם זה מכוח חוזה – מייחס חשיבות לרצון הבשל או הבלתי בשל. כך גם לעניין חרטה וכן הלאה. ניקח למשל את הנושא של טעות – מה קורה אם אני עושה פעולה משפטית שמלווה בטעות שלי. למה שהטעות שלי תהיה רלוונטית? היא תהיה רלוונטית אם הרצון הוא בכלל רלוונטי.

ואיך מגינים על קטין או מוגבל כשרות שמנהל משא ומתן, שאינו פעולה משפטית?

לטעמי באותו אופן שבו מגינים או לא מגינים דיני הנזיקין. לדעתי, כשנגיע לסעיף 12, כשנדבר על ניהול משא ומתן, יהיה צריך סוף-סוף להגדיר גם מה אופי החבות לפי 12. יש דיון רב בשאלה הזאת: יש כאלה שחושבים שחבות מכוח 12 היא חבות חוזית. אבל לא בדיוק – הרי אין חוזה עדיין; יש כאלה שאומרים שזה נזיקי – מה קורה כאן? אדם פוגע באינטרס לגיטימי של הצד השני במהלך פעילות מסוימת, פעילות של משא ומתן; יש כאלה שהתייאשו מהעניין ואומרים שזה ex lege – זה צד חוזי, צד נזיקי. אני חושב ששם צריך לדבר על זה. למשל החסינות של קטינים בדיני הנזיקין, ככל שתהיה קיימת... אנחנו אגב מציעים לבטל אותה. כשנגיע לחסינות קטינים נצטרך לדבר על חסינות קטינים בנזיקין. חסינות הקטינים, ככל שמישהו חושב שהיא צריכה להיות קיימת, לעתים היא צריכה להיות קיימת גם לפי סעיף 12. קטין שמנהל משא ומתן ופועל שלא בתום לב – דינו צריך להיות כדין נזיקאי כלשהו. אבל זה לא שייך לכאן.

ומה עם צוואה לפי ההגדרה הזאת?

יש דין כשרות מיוחד לצוואה.

לא כשרות, אלא באופן כללי – האם צוואה נכנסת כפעולה משפטית?

אני חושב שכן. בהחלט כן. כשאני מצווה אני רוצה שינוי משפטי. הדין מאוד מתייחס לשאלה אם אני רוצה לצוות. חופש הציווי. צריך גמירת דעת בצוואה.

אבל מה משנה את הזכויות או החובות, כתיבת הצוואה או המוות?

זו כבר לא שאלה של הרצון, אלא: מה משנה? אני יודע שיש מחלוקות בשאלה הזאת, אבל בעיניי זה נורא ברור. כשאני כותב צוואה השתנה המצב המשפטי. נכון – הוא מצב משפטי ניתן לחזרה.

המצב המשפטי ישתנה כשתמות. עד שאתה לא מת לא עשית שום דבר בצוואה.

<מיגל דויטש>
אז זה שינוי מותנה. אין בעיה – הפעולה יכולה להיות בעצם על תנאי. המשמעות היא על תנאי של פטירה.

אבל הפטירה היא לא רצונית. זאת אומרת שיש פה פעולה משפטית שמותנית בתנאי שאיננו רצוני.

<מיגל דויטש>
אבל הפעולה עצמה, הצוואה, היא רצונית. נכון שלא כל השינוי כולו מתרחש באופן רצוני, אבל בלי הרצון אין כלום. בלי הרצון לצוות אין צוואה. נקודה. שוב, האם צוואה כשלעצמה משנה מצב משפטי? אני יודע שיש ויכוחים בעניין הזה. לטעמי התשובה היא כן. נכון שזה לבד לא יספיק בסוף, נכון שצריכים להצטבר תנאים – בעיקר כמובן מוות – אבל אם לא יקרה שום דבר אחר, אז מה שעשיתי מחייב. מה מחייב? הבעת הרצון שלי בצוואה, במלווה להתקיימות התנאי של מיתה. זה שינוי. אילו לא עשיתי צוואה, המצב היה שונה – הייתי מת בלי צוואה, הייתי מת במצב משפטי אחר.

אז אם הצוואה בעצם אומרת "ירושה כדין", אז היא לא פעולה משפטית. אבל אם היא אומרת משהו אחר, רק אז היא פעולה משפטית. זה גם קצת...

אני לא בטוח, לא, כי אז ההורשה עדיין לפי מסלול דיני צוואות, נדמה לי. עדיין מה שיקבע אלה הדינים הפריפריאליים שחלים על צוואה. דיני צו קיום צוואה, למשל, להבדיל מצו ירושה. יש כל מיני דינים שרלוונטיים לזה. אני יודע שהדוגמה של צוואה מטרידה רבים, וזה בסדר גמור. בכל אופן, אם מישהו רוצה להתייחס במפורש לעניין, יש פרק ירושה, ואפשר שם להגיד משהו.

רציתי לשאול, פרופ' דויטש, האם לפי סעיף 11 – "פעולה משפטית חד-צדדית טעונה קליטה בידי אדם" – אז באותו מקרה של צוואה אתה צריך קביעה מפורשת בדיני הירושה שזה לא יהיה טעון קליטה? כי למעשה הצוואה, למרות שהיא ניתנת לביטול,משנה כבר עכשיו את הזכויות אם היא משנה את הירושה מכוח הדין. אז האם יחול על זה הסעיף שזה טעון קליטה בידי מי שזכויותיו נפגעות, למשל משתנה מצבו המשפטי, אלא אם כן כמובן נקבע אחרת בחוזה או בחיקוק? אתה צריך לכתוב במפורש בחיקוק בדיני הירושה - - -

לדעתי לא צריך לומר את זה במפורש, זה נובע מה-basics של דיני הירושה והצוואה. כל השאלות האלה הן בסדר גמור. דיני צוואות הם דינים מיוחדים, דיני ירושה הם דינים מיוחדים. יש פרק ירושה, ואני מציע שכשנגיע לשם ונחשוב שיש דברים בדיני הירושה שלא מתיישבים עם מה שאנחנו אומרים - - -

- - -

אבל היה דיון בעניין הזה בישיבה הקודמת, שבה דובר גם על השאלה האם לפי מהותה נדרשת קליטה, והסברנו. אז ברור שצוואה לפי מהותה אינה דורשת קליטה של הצד שהזכויות שלו משתנות. זה ברור וודאי. אלא שנאמר גם שבפרשנות מאוד בהירה או מהירה ודי מסתברת של הוראות חוק הירושה אפשר להבין מתוכן שאין נדרשת קליטה. למעשה, הדברים נאמרים די במפורש בחוק הירושה של היום, בחלק הירושה העתידי. אבל שוב, כמו שהוצע פה, אם חושבים שזה לא מספיק ברור שצוואה אינה דורשת קליטה לפי ההוראות, אז יכול להיות שבפרק הירושה יהיה צורך להוסיף את זה בצורה מפורשת, למרות שהדברים עולים כמעט במפורש, כפי שנראה כשנגיע לחלק הירושה.

בבקשה, פרופסור ראבילו.

אני הייתי פותח עם שלוש מילים נוספות שבאות מוינצ'הייד: פעולה משפטית היא הצהרת רצון מכוונת. יש הצהרה, רצון, פעולה משפטית חד-צדדית, דו-צדדית או רב-צדדית, מכוונת לתוצאות של החוק. על זה וינצ'הייד, אבי ה-BGB הגרמני, כתב חצי מהספר שלו, שאורכו 1,200 עמודים. חצי מזה על ההגדרה הזאת שהיא מאוד כוללנית ומאוד מתאימה. היתר יכול להסביר את הדברים. כך אנחנו מתאימים את עצמנו לספרות ולקודקסים הטובים בקונטיננט.

- - - הבעיה בשילוב של רצון וכוונה. מה זה רצון לעומת כוונה, וכיוצא באלה.

כוונת החוק מכוונת - - -

- - -

<מרדכי ראבילו>
שלא נזיקין.

- - -

אם מישהו חושב שזה לא יהיה מובן אליו, אז אפשר למשל להגיד: "פעולה משנה באופן רצוני את הזכויות והחובות." אין לי בעיה גם להוסיף את המומנט העובדתי: "המשנה באופן רצוני", ואז, "זו בלבד..." וכולי וכולי.

למה בכלל צריך את זה?

אני הייתי הולך רק למשפט הראשון: "משנה זכויות וחובות". למה צריך את כל המגילה הזאת?

הרצון חשוב, כי אחרת זה יכול לכסות מעשי נזיקין למשל.

אחרת כל מכה היא פעולה משפטית.

למה? כתוב: "משנה את הזכויות או החובות."

ודאי. תקיפה לא משנה? ועוד איך משנה.

אחרת כל תקיפה תהיה...

למה? איפה תקיפה משנה חובה או זכות? אני לא מבין.

חבות לתיקון. היא מייצרת פיצויים. התוקף חייב לשלם פיצויים לפי דיני הנזיקין.

פרופ' איינהורן, בבקשה.

אני רוצה להביא את ההיבט ההשוואתי. המושג הוא אחד המושגים היסודיים ביותר בכל שיטות המשפט הקונטיננטליות. ובאמת, כמו שאמר פרופ' ראבילו... אני מסתכלת עכשיו ב-a draft common” frame of reference ", שנותן את התמונה בשיטות הקונטיננטליות, והלב שלו הוא הצהרת הרצון. הוא אומר כך: "הצהרה או הסכם, בין מפורשים או שניתן להסיקם מכלל ההתנהגות, המכוון להשיג תוצאה משפטית – הפעולה המשפטית עשויה להיות חד-צדדית, דו-צדדית או רב-צדדית." למה חשוב כל כך הדיוק? הדיוק כאן הוא קודם כול שזה לא בהכרח משיג תוצאה משפטית. וכמו שאמר חבר הכנסת רותם, ואין על זה שום ויכוח בשום שיטה קונטיננטלית – זאת מפני שעריכת צוואה כשלעצמה איננה משנה מצב משפטי. הצעה בחוזה, כשעושים הצעה, ההצעה עצמה היא הצהרת כוונות. היא כשלעצמה, לפני שהגיעה לניצע, איננה משנה את התוצאה המשפטית. ודרך אגב, יש הוראות מיוחדות. השאלה היא גם מה המשמעות של התוצאה המשפטית הזאת. המשמעות מאוד משתנה בהמשך הדרך. אם מנקים את ההגדרה מכל חלק של התוצאה המשפטית בפועל, גם פותרים למשל את השאלה לגבי ביצוע חוזה, ניהול משא ומתן וכן הלאה. כי ניהול משא ומתן וביצוע חוזה אינם פעולה משפטית. מה שהוא כן פעולה משפטית זו ההצעה, זה הקיבול, זה כל הצהרה של כל צד. וברוח הזו צריך גם לקרוא את 12 הסעיפים שהוקדשו לפעולה המשפטית. ואז אנחנו לא נשאל את עצמנו ולא ישאלו בתי-המשפט את עצמם מיליון שאלות שתתעוררנה אם אנחנו נישאר עם ההגדרה הזו. זו הגדרה שקודם כול היא שונה לחלוטין מכל מה שקיים במקום אחר, ובנוסף היא תגרום לנו להיתקל בבעיות לכל אורך הדרך.

זה שזה לא מופיע במקום אחר לא מרגש אותי.

<טליה איינהורן>
כן ולא. אותי זה מרגש.

אם אותך זה מרגש אז תתרגשי, אבל אותי זה לא מרגש.

<טליה איינהורן>
אני אגיד לך מדוע: כי אני עוסקת גם בבין-לאומי פרטי, ובתי המשפט נדרשים לא פעם להחיל דין זר. ואז אתה מסכל ורואה את אותן המילים, אבל מתחיל בלגן אטומי בפירושים. ולכן בשיטה המודרנית, שבאה להסיר אי ודאויות, רצוי להתקרב ככל האפשר, ואם משהו קיים בכל השיטות מאמצע המאה ה-18 וצפונה, אולי כדאי לחשוב עליו בכל זאת. זה באמת המצב.

בעניין השינויים במצב המשפטי – זה לא רק תקיפה, זה יכול להיות למשל ערבוב של דברים או מציאת אבדה. מציאת אבדה ללא ספק משנה מצב זכויות וחובות. מצאתי אבדה, ועכשיו החוק מטיל עליי שורה של חובות.

זה נופל לגדר זה, זה לא קשור לחיקוק.

אבל אני אומרת שהיא לא פעולה משפטית, מפני שלמרות שהיא משנה, אין שאלה של כוונה פה. כלומר, החוק קובע את התוצאות המשפטיות של המעשה ולא הכוונה שלי. ולכן לעניות דעתי היה צריך לנקות את המצב - - -

סליחה, בדוגמה הזאת זו לא פעולה משפטית.

בוודאי, אבל מה שאני אומרת - - -

אבל לעומת זאת תקיפה... אני עדיין לא מבין.

תקיפה היא לא פעולה משפטית.

הם טוענים שכן.

לא, תקיפה היא לא פעולה משפטית.

<יצחק הרצוג>
אז למה לא להשאיר רק "פעולה - - -

סליחה, הדיוק הוא כך: תקיפה היא לא פעולה משפטית לצורך הפרק הזה, אבל היא כן משנה מצב משפטי.

אבל היא ממילא משנה, כי אתה החרגת רק לעניין חוזה או חיקוק. איפה תקיפה נופלת?

לא, דרושים שני יסודות. העניין הוא כך: כדי שזו תהיה פעולה משפטית לצורך הפרק הזה, אנחנו דורשים שני דברים: האחד, שהפעולה תשנה מצב משפטי. תקיפה משנה מצב משפטי; אבל אנחנו גם רוצים שהרצון לשינוי משפטי יהיה רלוונטי.

אבל תקיפה לא נוגעת לחיקוק או חוזה.

- - -

<יצחק הרצוג>
לא נכון. "שמכוחו מתבצעת". זה "מכוחו מתבצעת", זה לא "הפעולה מתבצעת בתוכו" אלא "מכוחו". המילה "מכוחו" מעקרת את כל הטענה שלך. אתה כאילו מפעיל את החוק לצורך העניין, אבל בתקיפה אתה לא מפעיל. יש לי בעיה עם המילה "מכוחו".

נכון, הוא צודק.

צריך למצוא מילה אחרת, אבל הרעיון הוא - - -

"בגדרו" – "שבגדרו היא נופלת" או משהו כזה.

אפשר אולי.

"מכוחו" אומר שאתה בלל מפעיל הוראה שהחוק אומר לך להפעיל.

הנקודה היא: "בלבד שעל פי החוזה או החיקוק שבגדרו מתרחשת הפעולה" או "בעטיו מתרחשת הפעולה". אפשר אולי לכתוב זאת במקום "מכוחו".

צריך להבין שהאירוע מייצר נפילה לתוך תחום שנקרא "נזיקין". אחרת זה לא: "מכוחו אתה מפעיל את החוק."

בסדר, צריך פה אולי מילה שונה "מכוחו". זה צריך להיות "על פי החוזה או החיקוק שעל פיו מתרחש השינוי המשפטי".

נכון.

<מיגל דויטש>

"ובלבד שעל פי החוזה או החיקוק שלפיו מתרחש השינוי המשפטי..." ואז להמשיך.

השאלה אם "לפיו" זה גם לא בעיה.

לא, זה בסדר.

יש לי עוד הערה אחת. בדיון שעבר סיכמנו שגם תבוא הגדרה ל-"הושלמה הפעולה".

לא סיכמנו. אנחנו לא מסכמים. ביקשנו, אנחנו לא מסכמים.

<טליה איינהורן>
בסדר. אבל אחזור לעניין הזה. אם אנחנו מסתכלים על פעולה משפטית שהיא עצם הגדרת הכוונות, אז המצב הוא לא פשוט. זאת מפני שאנחנו יודעים מהי הפעולה המשפטית ואנחנו יודעים איך עושים אותה, וכל הדברים האחרים ייגזרו מזה. ברגע שאנחנו אומרים שהיא גם משנה מצב משפטי אז מתעוררת השאלה מתי היא מושלמת, ואז צריך לקרוא את כל הסעיפים האלה דרך זה. כלומר, מכיוון שהוספנו את הסיבוך הזה, מתעורר הסיבוך הנוסף של מהי השלמת הפעולה המשפטית.

קודם כול אני לא חושב שזה סיבוך. אין חיה משפטית כזו, אין פעולה משפטית שלא משנה מצב משפטי. זה עניין אלמנטרי.

יש.

עניין אלמנטרי. עכשיו צריך ליישם ולבדוק. אם את חושבת שהצעה לא משנה מצב משפטי אז באמת זו לא פעולה משפטית. אני חושב שהצעה מאוד משנה מצב משפטי, כמובן מהרגע שהיא נקלטה, הרי אמרנו שהיא טעונה קליטה. דיברנו על פעולות שטעונות קליטה, ולכן זה צריך להיקלט. אבל ההצעה כשלעצמה, ברגע שהיא נקלטת, היא מעבירה כוח קיבול לניצע. זה שינוי מצב משפטי לגמרי. אם הוא יגיד "כן" – נולד חוזה. אם הוא יגיד "כן", אז אני כבר לא יכול לעשות שום דבר – נולד חוזה. למה הצעה לא משנה מצב? מהרגע שהצעה מגיעה לניצע, מצבי השתנה. עכשיו בכל שנייה יכול להיות שהוא יגיד "כן", ואבוד לי – יש חוזה. למה זה לא שינה?

זאת אומרת שפעולה משפטית לא משנה מידית, אלא היא גם - - -

היא טעונה קליטה. היא מושלמת עם הקליטה.

- - -

- - - בדיני ירושה, אם יש משהו לא ברור, צריך להגיד את זה.

אולי במקום "משנה" צריך לכתוב "עשויה לשנות".

למה?

למה "עשויה לשנות"? היא משנה.

היא לא משנה.

למה היא לא משנה?

היא לא משנה?

לגבי צוואה אין ויכוח. בכל הספרות המשפטית הצוואה היא דוגמה מובהקת שאיננה משנה.

אז הצוואה היא דבר שהוא יוצא דופן, כי היא עדיין לא משנה. אבל כל היתר זה פעולות שמשנות מצב.

ההצעה גם איננה משנה כשלעצמה.

ברגע שהיא הגיעה לשני היא משנה.

ברגע שהגיעה, אבל לא קודם. ואף על פי כן, ההצעה היא פעולה משפטית מהרגע שבו היא נולדה.

ברור, כי זו פעולה שהיא טעונה קליטה.

רק שנייה, יש פה איזה פער סמנטי או מהותי, וצריך לברר אם הוא סמנטי או מהותי. אנחנו צריכים להסכים על כמה דברים. קודם כול אנחנו צריכים להסכים שההצעה היא פעולה משפטית שנדרשת קליטה, ואם אין קליטה אז אין פעולה משפטית. בואו נדבר על סיטואציה שבה ההצעה נקלטה. האם לשיטתך הצעה שנקלטה היא פעולה משפטית? זה דבר ראשון שצריך לברר.

על זה אני אגיד דבר פשוט - - -

לשיטתי היא פעולה משפטית שנקלטה. לכן אני מציע שאנחנו נקבל את ההגדרה הזאת עם התיקון שלה ונמשיך.

מותר בכל אופן לומר משהו? בשום שיטה משפטית אין את כל הבעיה של הקליטה. מכיוון שהרכבנו הגדרה בעייתית, נוצרה בעיה שנייה של כל נושא הקליטה. כל נושא הקליטה לא קיים בשום מקום, כל נושא ההשלמה לא קיים. כלומר אנחנו יצרנו סרבול על סרבול, ולצערי הרב אני - - -

אני לא חושב שזה יותר מהקונטיננט. להפך – לדעתי זה יותר בהיר ושיטתי מהקונטיננט.

כמובן שבעקבות ההערות שנשמעו אנחנו עוד ניקח את זה לנוסח חוק.

בסדר.

יש לי הערה אחת. ככל שהוועדה מקבלת את ההגדרה הזאת, איך זה משפיע על סעיף 7? האם יש צורך בסיפא של הסעיף לנוכח ההגדרה הזאת? זאת מין חזרה.

הכוונה היא לומר שהשאלה היא אם זה חד-צדדי או רב-צדדי. דהיינו, השאלה אם דרושה הסכמה של מישהו או לא דרושה הסכמה של מישהו – זה מה שאמר 7 – נחתכת לפי אותו מקור שעל פיו הפעולה נעשית. זו כל הכוונה לומר. האם הפירוש ישתנה אם נמחק את "בהתאם"? אני לא חושב שהוא ישתנה. אבל זה טיפה יותר בהיר, אז למה לא לומר את זה.

אבל כדאי אולי לאמץ את הנוסח של 7 בהגדרה, כי שם נאמר שעל פיו היא מבוצעת. אז אולי כדאי להיות עקביים גם בהגדרה - - -

"שעל פיו מתרחש השינוי " - - -

כן. שתהיה התאמה בין ההגדרה לבין - - -

האם זה "לפיו" או "על פיו"?

בדיוק. להיות עקביים.

טוב.

היינו באמצע סעיף 9. יש לי הערה אחת לגבי סעיף 9, הערה שאני מבין שמשרד המשפטים מקבל אותה: ליצור בתוך סעיף 9 הבחנה בין פעולות משפטיות רב-צדדיות וחד-צדדיות הטעונות קליטה מצד אחד, שבהן בררת המחדל באמת תהיה בררת מחדל של היעדר הדירות, לבין פעולות משפטיות שאינן טעונות קליטה, שבהן בררת המחדל תהיה שהן כן הדירות.

כן זה אפשר - - -

או ב-9 או ב-11, זה לא משנה.

כן, בהחלט, דיברנו על זה.

אולי נסביר. בעקבות ההערות של הייעוץ והערות אחרות שהושמעו, אנחנו באמת... חזקה היא שפעולה משפטית היא בלתי הדירה החל מהמועד שבו הושלמה. בהקשר של פעולות חד-צדדיות זה החל ממועד הקליטה. זאת החזקה. אמרנו שיש כמובן פעולות משפטיות שכן תהיינה הדירות גם אחרי השלמתן, אבל אנחנו מקבלים את העובדה שבפעולות משפטיות חד-צדדיות שאינן טעונות קליטה, כמו צוואה למשל, החזקה צריכה להיות הפוכה: חזקה שהן הדירות ולא שהן אינן הדירות. כמובן שכל פעולה תיבחן לגופא, אבל החזקה בהקשר הזה צריכה להיות זו. קיבלנו את ההערה של הייעוץ המשפטי בעניין הזה.

עוד הערה אחת קטנה, הקשורה במדיניות של איך לנסח את הדברים והאם לכתוב את זה או לא: מתוך הנחה שזה בכל מקרה יפורש בצורה כזאת, האם יש מקום לכתוב במפורש את האפשרות שבית-המשפט יכול בנסיבות כאלה ואחרות, נסיבות מיוחדות, לחרוג מהכלל הזה, לחרוג מהחזקה של אי הדירות?

כמו שאתה מבטל צוואה?

לעניין צוואה שינינו את החזקה.

יש לך פה עניין של "אולטרה וירס" או כל מיני דברים כאלה.

לא, סעיף 9 מדבר בחזקה. ברור שהסעיף הוא "חֲזָקָתִי". אנחנו הסברנו בדיון הקודם ולפניו שיש כמובן ערך בחזקה הזאת, כי מי שטוען שפעולה היא בכל זאת הדירה למרות השלמתה – עליו הנטל להראות - - -

ההערה של הייעוץ היא באמת הערה מעניינת. אם אני מבין נכון, אתם אומרים את הדבר הבא: נניח שאנחנו בקבוצת הפעולות שהן בלתי הדירות לפי כל מה שדיברנו. כלומר, החיקוק מתפרש כבלתי הדיר. עכשיו אתה בא ואומר כך: בסדר, למרות שזה בלתי הדיר, אולי - -

- - יש נסיבות.

לפעמים בית המשפט יגיד: אני לא אוכף את חוסר ההדירות אלא רק יהיה סוג של פיצוי או משהו מהסוג הזה. זו אפשרות, אבל דווקא מי שרוצה ודאות משפטית צריך טיפה להירתע מזה, משום שאז אנחנו יוצרים רזולוציה נוספת די שאלתית ודי בעייתית. זה לא מן הנמנע. אפשר, אבל מסובך.

מצד שני, ברור לכולם שככה זה יתפרש.

בסדר, אבל צריך לזכור שוב שיש גם את המדרג של הדיר-לא הדיר בפני עצמו. זאת אומרת, נכון שזו חזקה שהפעולה אינה הדירה, אבל אם יבוא אדם ויוכיח שעל פעולה מסוימת ולא צריך להחיל את החזקה הזאת, אז הוא יצא מגדרה.

למעשה מה שאתם מציעים זו קבוצה שלישית. אתם אומרים שיש פעולות שהן לא רק בקבוצה של הדיר או בלתי הדיר, אלא שתהיה עוד קבוצה שאומרת: הדיר כנגד פיצוי.

לא, הדיר על פי סמכות בית-משפט. זה מה שהם רוצים. לא צריך את זה.

כן, זה יוצר עוד - - -

כן, בבקשה.

קודם כול אני עדיין לא יודעת מה זה "החל במועד שבו היא הושלמה".

עברנו את זה כבר.

<טליה איינהורן>
לא עברנו.

עברנו את זה כבר.

<טליה איינהורן>
איך עברנו?

עברנו. את אמרת את זה, ואני אמרתי להמשיך הלאה.

<טליה איינהורן>
וזה לא משנה בכלל איך זה הושלם?

נכון.

<טליה איינהורן>
אוקיי, אז אני אגיד מה הבעיה שלי - - -

- - -

- - - נסיבה.

סליחה, סעיף 12.

12 מדבר על ה - - -

הוא מדבר על - - -

שנייה, שנייה, לא, היא מדברת על: המושלמת עם קליטתה. עכשיו השאלה היא כזאת: אני חוששת שהסעיפים האלה – שבאמת אין להם אח ורע בשום מקום אחר – יגרמו להעמדת כל משא ומתן. כי מה זה משא ומתן? יש הצעה, יש קיבול, יש הצעה נגדית, יש עוד דברים. יש שורה שלמה של משא ומתן, ואנחנו בכל שלב אומרים: לא הדיר, לא הדיר, לא הדיר, ויש חזקה שזה לא הדיר. בצורה כזאת אי אפשר יהיה לנהל משא ומתן.

- - - יש חזקת ביטול, ומתי מבטלים את - - -

זה נפתר נורא בפשטות. בפרק החוזים תהיה הוראה... יש כבר עכשיו - - -

זה ביטול חוזה.

זה לא ביטול חוזה, מדובר במשא ומתן.

הצעה, סליחה. זה נורא פשוט, הסעיף שקיים היום בחוק החוזים אומר שהצעה ניתנת – ניתן לחזור ממנה, אלא אם כן היא בלתי הדירה, כי נאמר בה שהיא בלתי הדירה וכולי. אבל הכלל הזה יישאר בעינו – דין ההצעה הוא דין מיוחד בחלק החוזים. במפורש כתוב שם: הצעה – אפשר להתחרט. פשוט.

אוקיי, אם זה כך, עכשיו צריך יהיה לכתוב את זה גם על קיבול וצריך יהיה לכתוב את זה גם על הודעות ציון. היום כל דבר - - -

מקיבול אפשר לחזור?

מקיבול גם אפשר, עד רגע מסוים.

קיבול שנקלט?

קיבול – עד רגע מסוים אפשר לחזור ממנו. יותר מזה - - -

סליחה, מה קורה אם מתחרטים לפני שהקיבול הגיע? כתוב בפרק החוזים סעיף מפורש.

אבל אני רוצה לומר שפעולה משפטית זה דבר מאוד רחב, והיא כוללת הרבה מאוד מקרים שאנחנו בכלל לא רואים אותם לנגד עינינו. בזה שאנחנו מייצרים חזקה לגבי אוסף שלם של מקרים שאנחנו לא רואים לנגד עינינו, אנחנו מייצרים – לעניות דעתי – בעיה במקום שבו היא לא אמורה להיות.

אנחנו קוראים הנחיה כלשהי, כשהיום אין שמץ הנחיה.

טוב, אני אמרתי ונשארתי בחיים.

ברשות היושב-ראש, נעבור לסעיף 10. סעיף 10 עוסק בהשלכות של פגמים ברצון על הפעולה המשפטית. דהיינו, נניח שאני מפעיל אופציה מכוח חוזה, ואני מפעיל אותה מתוך טעות כלשהי – טעיתי בידיעת העובדות וכולי – מה שיחול על כך זה מה שחל על דיני הטעות בחוזים. דהיינו, אם הצד השני ידע שטעיתי, אני יכול לבטל את הפעלת האופציה; אם הצד השני לא ידע, לא חייב היה לדעת, אז אני יכול לפנות לבית-המשפט. כמו ב-14(ב) היום בחוק החוזים.

מישהו כפה עליי להפעיל את האופציה – אני יכול לבטל את ההודעה על הפעלת האופציה, את הפעולה הזאת. וכך הלאה. זו החלה של הפרק הכללי הזה. זה המצב לפי הפסיקה, ובצדק. מה שכמובן ייעשה כאן זו השלכה מלאה של הכללים שיש בדיני כריתת חוזה על דיני הפעולה המשפטית, עם אותה הבחנה שיש שם, שתחול – כמו שכתוב כאן – גם על החלק הזה.

יש לי שאלת אפיקורס: למה צריך א הסעיף הזה?

אחרת תהיה שאלה. פרק החוזים למשל עוסק בטעות בכריתת חוזה. אבל כאן אנחנו לא מדברים על טעות בכריתה, אנחנו מדברים למשל על טעות בהפעלת אופציה – זו לא טעות בכריתת חוזה.

אז למה צריך לקבוע שהיא בלתי הדירה? למה זה משנה בכלל?

באופן כללי?

כן, למה זה צריך להיות בחוק? יש פעולה משפטית, ובכל פרק ופרק יש נסיבות. בפרק החוזים ברור לך מה קורה אם הפעולה לא תקינה או אם היא לא...

כשי ש הסדר מיוחד אז כן, אבל הרבה פעמים אין הסדר מיוחד.

אז למה צריך לכתוב שהיא בלתי הדירה? איזה יתרון זה נותן?

דיברנו על זה גם בפעם הקודמת. עקרונית, תאורטית, יש אפשרות שבכל סעיף וסעיף בקודקס יש כל מיני מהלכים שנעשים. מישהו יכול למשל לממש בררת רכישה של מקרקעין לפי סעיף 23 לחוק המקרקעין. כשהוא בנה שלא כדין וכולי, בתום לב, אז יש בסעיף 23. הבעלים, מצד שני, יכול לדרוש סילוק המחוברים לפי סעיף 21. אין שם הוראות. אין שם הוראה שאומרת: הבעלים הודיע – סלק את המחוברים; ועכשיו הוא רוצה להתחרט ולהודיע: לא, אני קונה את המחוברים. אין שם התייחסות מיוחדת. וככה לגבי הרבה מאוד פעולות כאלה. נתתי לא מעט דוגמאות בפעם הקודמת.

תאורטית אפשר בכל סעיף כזה להגיד: טוב, אם הבעלים הודיע על קיום – המחובר יכול להודיע על סילוק, להתחרט. או לא יכול להתחרט. למה לומר את זה כל פעם במקום מיוחד? מה גם שיש להניח שלא נעשה את זה. אנחנו לא רוצים כל פעם להתחיל לחשוב מחדש על העניין. הנקודה העקרונית היא שברגע שאני "מזיז את הגבינה",אני עושה מהלך שמשנה מצב, ואני צריך לשאת באחריות לשינוי המצב הזה. הודעתי? גמרנו. אלא אם כן יש הצדקות של דינים מיוחדים למשהו אחר.

<(היו"ר יצחק הרצוג, 09:45)>

לגבי סעיף 10 – השאלה אם אין חשש שהניסוח הזה יוביל למחשבה של הסדר שלילי לגבי עניינים אחרים. לצורך העניין, בסקירה המשפטית שנעשתה - - -

סיכול הפעולות על תנאי וכיוצא באלה.

אולי סיכול פחות שייך, אבל הנושא של פעולות על תנאי נכנס גם במקומות אחרים. השאלה אם אין חשש... האמירה הייתה שהדברים האלה יוחלו בדרך של היקש, אבל השאלה האם בית-משפט יכול להחיל את זה בדרך של היקש או שזה יתפרש כסוג של הסדר שלילי.

בדקתי את הדוגמאות שהבאתם, שהן דוגמאות מעניינות. נדמה שבדרך כלל זה פשוט לא כל כך ישים לכאן. ניקח את העניין של דיני סיכול למשל - - -

אז אמרתי שסיכול הוא פחות. אבל לצורך העניין, מה אם אני מוסר הודעת ביטול על תנאי, אם אני עושה פעולה משפטית כזאת או אחרת על תנאי?

מבחינת המהות אין שום ספק שיש תוקף עקרוני – יש הכרה בכך – שהודעת ביטול יכולה להיות על תנאי. אין מחלוקת לגבי התוצאה. על זה אני לא חולק אתכם. הבעיה היא שפרק החוזים לא עוסק באופן כללי וסתמי בתנאים, אלא הוא מדבר על חוזה על תנאי – תנאי מתלה, תנאי מפסיק וכיוצא באלה. השאלה אם את זה אנחנו רוצים להחיל על הפרק הזה. אני לא בטוח בכלל. אם למשל אנחנו מדברים על חוזה עם תנאי מתלה, הרי כל אחד מהצדדים מנוע מלגרום לזה שהתנאי לא יתקיים. האם בהודעה חד-צדדית הצד שכנגד מנוע מלהפריע להתקיימות התנאי להודעה שלי? למה בעצם? נניח שאני מודיע על ביטול חוזה בתאי שיקרה א'-ב'-ג' – "הצד השני" פה סופג הודעת חד-צדדית שלי. הוא לא הסכים לשום דבר. האם הוא מנוע מלהפריע להתקיימות התנאים האלה? לדעתי הוא לא מנוע. אנחנו במאבק, אנחנו בשני צדדים לעומתיים. הוא לא הסכים לפעולה שאני עושה, הוא לא הסכים להיכנס למשטר הפעולה הזאת – הדין נותן לו זכות, או יכול להיות שהחוזה נותן לו. אבל זה לא עניין של חוזה על תנאי. זו לא הגשמת תכנית משותפת, כמו בחוזה על תנאי. אז אני לא חולק על זה שהודעה יכולה להיות מותנית, אבל זה לא אותו "על תנאי" כמו חוזה על תנאי.

אני חייב להגיד לך שאני קורא את סעיף 10, הופך בו והופך בו ולא לגמרי מבין אותו. מה זה חלק המשנה השני וחלק שלישי?

הכוונה היא לחוק החוזים בחלק של החוזים.

סעיפים 109 עד 117.

אני לא מכיר חוק שכתוב את הפרק בלי הסעיפים.

זו אכן טכניקה חדשה.

אני מדור אחר, אני לא מכיר את זה.

אפשר להפנות לסעיפים.

מדובר בטכניקה ניסוחית שאפשר לדבר עליה - - -

אז אני מבקש שתסביר את הליבה של הסעיפים.

ארז, אנחנו הכנסנו את השמות של הסעיפים. אנחנו הכנסנו את השמות של הפרק. בגלל שאמרנו שאם נכתוב מספר כך וכך, אף אחד לא יבין איזה סעיפים אלה – אנחנו בעצם אמרנו - - -

שמישהו אחד יסביר לי בלשון בני-אדם מה הסעיפים האלה אומרים.

ניקח את הדוגמה הבאה – חוזה מקנה לי זכות. עוד פעם ניקח את האופציה. חוזה שכירות נותן לשוכר אופציה להאריך את החוזה בעוד שנה. השוכר מפעיל את האופציה ברגע נתון – הוא מחליט שכדאי לו להפעיל את האופציה, והוא מודיע: הפעלתי. באופן רגיל, אם לא נאמר עכשיו שום דבר – הוארך החוזה והעניין נגמר. אבל יכול מאוד להיות שהוא הפעיל את האופציה, למשל מתוך הטעיה של הצד שכנגד. נניח שהצד השני רימה אותו לגבי התנאים המעניינים, לצורך הפעלת האופציה.

אז למה צריך לחול בשינויים המחויבים?

<מיגל דויטש>
כי פרק החוזים מדבר על הטעיה בכריתת חוזה. ההטעיה כאן לא הייתה בכריתת החוזה. החוזה שבו מצוי סעיף האופציה נכרת כדין לגמרי. הכול היה בסדר. אבל לפני הפעלת האופציה, דיבר מפעיל האופציה – השוכר – עם המשכיר, והמשכיר מסר לו כל מיני נתונים לא נכונים.

אבל איך הסעיף הזה נוגע להגדרה החדשה של פעולה משפטית? הרי היא ממילא רצונית.

<מיגל דויטש>
כן, אבל סעיפי הטעות והטעיה לא חלים אלא על כריתת החוזה.

אז עדיין, איך תהיה הפרשנות? אפשר להסתכל על זה מהצד של המפר או מהצד של - - -

לא, אנחנו ניקח סעיף אחד וניישם אותו. ניקח את סעיף ההטעיה למשל, סעיף 113. כתוב: "התקשר אדם בחוזה". עכשיו, במקום "התקשר אדם בחוזה", אני אגיד: "הודיע אדם על הפעלת אופציה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני", הוא הטעה אותו לעניין התנאים להפעלת האופציה, "רשאי הוא", 'הוא' זה מפעיל האופציה, "לבטל", כתוב, "קודם את החוזה", ואילו פה זה יהיה "רשאי לבטל את הפעולה", את ההודעה על הפעלת האופציה. ואז המשמעות היא שהחוזה לא הוארך.

אני מפחד מכפל פרשנות לסעיף שאתה הרגע קראת.

<מיגל דויטש>
זה פשוט הצבה – כאילו לוקחים ה-x, לוקחים את החוזה בתור x - - -

זה מופיע בסעיף עצמו, אז למה צריך את הסעיף הזה - - - ?

<מיגל דויטש>
כי הוא מופיע בחוזה עוד פעם. זה לא יחול מאליו. אם אנחנו ננסה ליישם את המקרה שתיארתי כמו שהוא - - -

טוב, יש למישהו התייחסות למה שנאמר כאן?

בסעיף 113 זה ל א יהיה.

התייחסויות לסעיף 10. פרופ' איינהורן, בבקשה.

אני הייתי אומרת שהקושי הגדול הוא שבפרק הפעולות המשפטיות – כמו שניסחנו אותן בצורה כל כך קשה ושעושה את זה הרבה יותר מורכב עם התוצאות וכן הלאה – אפשר היה ללכת... מכיוון שאין לנו תורת משפט של 200 שנה, היה קל ותר ללכת בכל ההוראות כמו שנעשה כאן בסעיף 10. זאת אומרת, לקחת את פרק החוזים ולהרחיב אותו כמו שהיה לנו סעיף 61(ב), ואפילו יותר הייתי אומרת – כמו 64(ב), שהיה מדויק יותר בהצעת החוק.

אני חושב שאנחנו עושים את העבודה לבית-המשפט, וטוב שכך. במקום להפנות אותו באופן כללי לפרק שלם גדול, ואז הוא יצטרך להתחבט אם סיכול בפנים או בחוץ, אם דיני החוזה על תנאי בפנים או בחוץ... למשל הצד השני מנע איכשהו את הפעלת התנאי שטמון באופציה או מה שלא יהיה – במקום שבית-המשפט יצטרך להתחבט מחדש כל פעם, אנחנו אומרים לו: קחו את הפרק ההוא, זה מה שרלוונטי גם לכאן. דיני חוזה על תנאי כמובנם בחלק החוזים – לא. דיני הסיכול כמובנם בחלק החוזים – לא. אנחנו פשוט לוקחים את הקטע שהוא באמת ישים.

אגב, אם לדעת הייעוץ או לדעת היושב-ראש חושבים שחסרה פה אמירה מפורשת שאומרת שפעולה משפטית יכולה להיעשות על תנאי, אין לי בעיה שזה ייאמר. פעולה משפטית יכולה להיות על תנאי, ואם רוצים לומר את זה אז זה בסדר גמור. לדעתי זה מובן.

אני חושב שזרקת לפה אלמנט מאוד משמעותי. אנחנו רוצים להכניס סעיף כזה או לא? מה אתם אומרים?

לפני התשובה אני רוצה לומר משהו. סעיף 10 מתייחס באופן מפורש לפגמים ברצון. מדוע? משום שהפעולה המשפטית מייחסת חשיבות מהותית לרצון, כפי שראינו בהגדרה. ולכן יש קשר ישיר בין הרצון של הסעיפים לומר משהו על הפעלת הרצון, הצהרת הרצון והפעולה שהיא תלוית רצון, לבין ההתייחסות למה שקורה עם פגמים ברצון. כי הקשר הוא ישיר כמובן. האם יש אותו קשר ישיר לפעולה משפטית שהיא - - -

אני חושב שההערה על התנאי מעקרת לך את כל הסעיף של הגדרת פעולה משפטית. יש פה סתירה בין ההגדרה לבין מה שפרופ' דויטש מציע עכשיו.

אני חושב שלא ממש. כי עדיין זה תלוי רצון. נכון שהרצון לא מספיק, אבל הוא תנאי חיוני.

אז אולי צריך להוסיף בהגדרה שאפשר שתהיה פעולה משפטית מותנית בכפוף לכל האמור לעיל. ההגדרה של פעולה משפטית.

אני חושב שההגדרה לא - - - בעניין, כי זה מותנה. נכון שבדוגמה של פעולה על תנאי זה מותנה לא רק ברצון אלא בעוד משהו, אבל זה לא סותר את ההגדרה. אז אפשר להוסיף בתוך הסעיפים עצמם – אחרי 10 או לפני 10, לא משנה – להוסיף סעיף שאומר שפעולה משפטית יכוה להיעשות על תנאי.

אני בעד, בתנאי שזה ברור שזה כפוף לסעיף של ההגדרה של פעולה משפטית.

שזה מהרצון. שהרצון מייצר את - - -

בדיוק. אני מציע שתעבדו על זה ותביאו בפעם הבאה תיקון. בבקשה, פרופ' איינהורן.

ושוב – והיא הנותנת. כלומר, אם היינו נצמדים להגדרה שקיימת אצל כל שאר אומות העולם שיש להן פעולה משפטית, הבעיה לא הייתה קיימת.

למה?

מפני שגם פעולה על תנאי הייתה ללא ספק פעולה משפטית.

בסדר, אבל פתרנו את זה. אין טעם עכשיו...

<טליה איינהורן>
אפשר לומר שפתרנו, אבל למעשה מה שאנחנו עושים זה ליצור סיבוך על סיבוך על סיבוך במקום לקחת הגדרה שהיא בסך הכול פשוטה במקור, וממנה נגזרות כל התשובות לכל השאלות.

סליחה, גם ההגדרה שאת מציעה לא מתייחסת לשאלת התנאי.

איך את מתייחסת לשאלת התנאי?

פשוט מאוד. אני אקרא שוב את ההגדרה, ונענה. "הצהרה או הסכם, בין מפורשים או שניתן להסקה מכלל ההתנהגות, המכוון", אם זה הסכם, "להשיג תוצאה משפטית." זאת אומרת שגם אם זה על תנאי, זה איננו משנה כלום – זו תהיה פעולה משפטית.

אני לא אוהב את זה, זה מאוד פתוח.

זה בדיוק מה שנאמר פה בהתייחסות לתנאי.

לא, מפני שכאן התוצאה המשפטית איננה צמודה. זה לא דבר שמשנה מצב משפטי. ברגע שזה לא משנה – כשאנחנו מוציאים את כל החלק הראשון של "משנה מצב משפטי" – אז ממילא גם העניין של התנאי...

נחה דעתי שהפתרון שעכשיו הוצע הוא מקיף. אני מפחד מריבוי אלמנטים פרשניים לגבי הכוונה בתוך הסעיף. זו דעתי.

אבל זה בדיוק להפך – כשאתה לוקח משהו פשוט - - -

אז אנחנו חלוקים. בואו נתקדם. לצורך הפרוטוקול, תקרא את סעיף 9 ו-10. כמו כן, נודיע שאנחנו מוסיפים עוד סעיף לגבי פעולה על תנאי.

סעיף 9: "פעולה משפטית היא בלתי הדירה החל במועד שבו היא הושלמה, אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה או בחיקוק, או שהפעולה היא הדירה, לפי מהותה."
סעיף 10: "הוראות פרק שלישי: בטלות חוזה ונפסדותו בחלק משנה שני לחלק השלישי, יחולו, בשינויים המחויבים, על פעולה משפטית."

וייווסף סעיף, כאמור, לגבי העובדה שפעולה משפטית בכפוף להגדרה של פעולה משפטית, ככל שהיא תהיה מותנית.

רק הערה קטנה. אני חושב שב-9, "אלא אם כן נקבע אחד בחוזה או בחיקוק", ההבנה הייתה בפעם הקודמת שאנחנו נשמיט את העניין הזה.

היו דעות שונות: חבר הכנסת לוין ביקש להשמיט את כל הסעיף, וחבר הכנסת רותם ביקש להשמיט רק את העניין של "לפי מהותה".

אני עם חבר הכנסת רותם.

סעיף 11, סימן ב', "פעולה משפטית חד-צדדית". אולי תקרא את זה, ואחר כך מישהו יסביר את כל המגילה הזאת.

סעיף 11: "פעולה משפטית חד צדדית טעונה קליטה בידי האדם שהפעולה משנה את זכויותיו (בסימן זה - נמען הפעולה), אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה או בחיקוק או שהפעולה אינה טעונה קליטה לפי מהותה; לעניין זה, "קליטה", בידי נמען הפעולה – ידיעה של נמען הפעולה על הפעולה ואם נשלחה לו הודעה על הפעולה, יראו כקליטה גם הגעת ההודעה למענו של נמען הפעולה."

כמה אפשר לדחוס בסעיף אחד. זה סעיף מאוד מורכב. שמישהו יפרק את זה לגורמים. אחרי זה אני ארצה הסבר מהמחלקה המשפטית.

קודם כול אנחנו מדברים על פעולות משפטיות חד-צדדיות. דהיינו, פעולות משפטית שלא טעונות הסכמה של הצד השני.

תן לי דוגמה מהחיים.

<מיגל דויטש>
אני חוזר לדוגמה של הודעה על הפעלת אופציה. סוחר מודיע על הפעלת אופציה.

קיזוז.

קיזוז, הודעת ביטול חוזה עקב טעות או הפרה – פעולות שעל פי הדין או על פי חוזה, אם זה חוזה שנותן אופציה למשל - - -

למה היא טעונה קליטה?

כי מצבו של הצד השני משתנה כתוצאה ממה שאני - - -. הדבר האלמנטרי הוא שאני לא אשנה את מצבו של הצד השני אלא אם כן הוא יודע.

בוא רגע נדבר על רשויות המדינה. מה זה אומר אם אתה מוציא שומה או אתה נותן הודעה לפי סעיף 4 לפקודת המסים גבייה? אתה שולח לבן-אדם פתאום קנס - - -

זה מחייב קליטה.

זה טעון קבלה - - -

ואם - - - ואין את הכתובת?

בסעיף 14 יש פתרון למצבים שבהם קשה לאתר וכולי וכולי. יש סייג מסוים. אפשר לבדוק אותו עוד מעט, כאשר נדבר עליו.

האם צריך ראיה אקטיבית להגעה לכתובתו של נמען הפעולה?

על פי כללי הראיות. מי שטוען שהפעולה הבשילה ועשתה את שלה – הגיעה לתוקף וכן הלאה – יצטרך להוכיח.

- - - המצאת כתבי בית-דין?

בעניין הזה יש כללים בתקנות סדר הדין, ומה שיש שם – יש שם, כולל תחליף המצאה ועוד פתרונות שיש בתקנות סדר הדין. אנחנו לא נוגעים בהן. הרעיון הבסיסי הוא שלא יכול להיות. זה עניין של הגינות אלמנטרית וכמובן גם עניין חוקתי בסיסי – כשאני משנה את מצבו של השני, הוא צריך לדעת מזה.

מה קורה אם נשלח אימייל? זה מחייב היום? יש חזקה ששליחת אימייל - - - ?

<מיגל דויטש>
אנחנו לא טיפלנו כאן בדיני התקשורת.

אבל זה דווקא העולם המודרני – הרוב דיני תקשורת.

<מיגל דויטש>
אגב, לפי סעיף 13, "הודעה על פעולה...", וכולי, "תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין." מי מהם מקובל? אני מניח שמקובל באלף ואחד עניינים. אז כנראה זו דרך מקובלת. לפי תקנות סדר הדין יש כללים מיוחדים על העברה בפקסימליה, ואני לא יודע לגבי אימייל. אבל העיקרון הבסיסי אומר שהעובדה שפעולה היא חד-צדדית, העובדה שיש לי כוח לשנות מצב –לא אומרת שאני יכול לשנות מצב של מישהו בלי ליידע אותו.

בואנו נשמע התייחסויות. המחלקה המשפטית, בבקשה.

אנחנו רוצים להעיר בעיקר על נקודה אחת: איך מגדירים את אותו אדם שצריך לקלוט את הפעולה? הניסוח "אדם שהפעולה משנה את זכויותיו" הוא ניסוח עמום. הוא מעורר לא מעט שאלות משפטיות כאשר הסיטואציה המשפטית היא לא סיטואציה של אדם אחד מול אדם אחר – "סיטואציה חוזית" נקרא לזה – אלא סיטואציה טיפה יותר מורכבת, למשל מקרה של ערבות, שליחות, ריבוי חייבים. מה קורה במצב הזה? אני אתן דוגמה או שתיים לסבר את האוזן. נניח שאני נושה, ולחייב שלי יש ערב, ואני מודיע לחייב שלי שאני מוחל לו על החוב; באופן אוטומטי, לפי חוק הערבות, ברגע שהחיוב מתבטל אז גם הערבות מתבטלת; האם הפעולה הזאת צריכה קליטה על ידי הערב? הרי הפעולה משנה את זכויותיו של הערב. ואם כן, אז מה קורה אם רק החייב קולט ולא הערב קולט? מה קורה במצבים שבהם אדם - - -

אם אני יכול לענות בנקודה הזאת - - -

תן לו לדבר עד הסוף. הוא כתב פה חוות דעת מרתקת. זה כל כך מסובך, שכדאי לשמוע את כל ההערות. זה נראה פשוט, אבל זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה.

אתן עוד דוגמה או שתיים. בדיני שליחות, אחת הדרכים ליצירת שליחות היא הודעה לצד שלישי, דבר שמכונה לא במדויק "שליחות נחזית". נניח שאני מודיע לך על כך שארז למשל יהיה שלוח שלי. לגביך לא היה שום שינוי במצב המשפטי. השינוי במצב המשפטי היה בעצם לגבי ארז, שהוא זה שהשתנה מצבו משפטי – ניתן לו כוח ייצוג. האם הוא צריך קליטה? אתה צריך קליטה? הנקודה היא שהמונח הזה הוא מונח עמום שבעיקר עונה למצבים חוזיים, מצבים שבהם אדם ניצב מול אדם. הוא פחות עונה למצבים שבהם הסיטואציה המשפטית היא טיפה יותר מורכבת וטיפה יותר מסובכת, סיטואציה שבה יש שלושה, ארבעה או יותר צדדים לפעולה הזאת.

יכול להיות שצריך פה סעיף שעוסק בריבוי מקבלים, או קולטים, או איך שאתה תקראה לזה. אחרי זה אני רוצה לשמוע את המשפט העברי בסיפור הזה. או שאין למשפט העברי מה לומר בעניין הזה, שפירא? לדעתי דווקא יש לו הרבה מה לומר בעניין הזה. טליה, בבקשה.

שוב, כל מה שאני יכולה לומר זה שאין לסעיפים האלה מקבילות בשום שיטה משפטית אחרת.

איפה הם צריכים להיות?

<טליה איינהורן>
אין צורך להיכנס לזה - - -

- - -

רגע, קודם כול היא תעיר, ואחר כך תוכלו להגיב.

אבל אנחנו מנסים להבין.

היא מנסה להסביר. בואו נקשיב. מה את אומרת? זה פרשני מדי?

אם ההגדרה נצמדת להצהרת הכוונות, ואז השאלות שמתעוררות הן אם יש שאלה של כשרות או זה עולה בנושא של שליחות, כאשר אדם לא מצהיר את הכוונות שלו, אלא כוונות של מישהו אחר.

חכי רגע - - -

<טליה איינהורן>
לא, אני מסבירה איזה סעיפים יש - - -

אז מה כתוב בחוקים האלה? מה, אין קיבול וקליטה בגרמניה או צרפת?

<טליה איינהורן>
לא לפעולה משפטית. יש קיבול למשל להצעה. בהצעה בחוזה - - -

לא. יש לך הודעת קיזוז, ביטול חוזה... איפה זה כתוב?

זה כתוב בפרק על החוזים. זה לא כתוב בפרק של... הרי יש חלק כללי. אנחנו כאן נסינו לאמץ את החלק הכללי באופן דומה לחלק הכללי, אבל שינינו את ההגדרה, ומרגע ששינינו את ההגדרה אנחנו צריכים כנראה הרבה יותר סעיפים ממה שיש שם. שם אין סעיפים כאלה. כי ברגע שההגדרה מצטמצמת רק לדבר הכללי ביותר, והוא הדבר שעומד בתוך החלק הכללי, ממילא גם ההוראה הראשונה לגבי זה... אגב, אין אפילו הגדרה של הפעולה המשפטית, אבל היא קיימת בתורה. זו לא נורא שאצלנו תהיה הגדרה. אבל ממילא אנחנו מתחילים בשאלת הכשרות, ואחרי שאלת הכשרות עולה שאלת השליחות כשאדם לא מצהיר על הכוונות שלו. אין צורך בכל הסעיפים האלה.

אני רוצה לשמוע תגובה. אני בטוח שיש המון פסיקה על הסוגייה הזאת. אני רוצה לדעת איך הסעיף הזה מסתדר עם הפסיקה.

ראשית, אני בהחלט מבין את החששות ואי הנוחות – זה סעיף מאוד כללי.

הוא גם נתפס כלא עקרוני, הוא נתפס כסעיף טכני, הוא מזכיר את ההבדל בין חוק יסוד לחוק שאחר כך מיישם את ההוראות של חוק יסוד.

לכאורה הוא עוסק במשהו טכני כמו הודעה. אבל הוא חשוב.

יש התפתחויות, היום יש לך אמצעים שונים מאוד מהעבר לקבל ולהודיע ולהעביר. פעם כדי למסור גיטין היו צריכים להגיע עד קצה הארץ. אני לא יודע אם היום אפשר לשלוח גט באימייל. אלה שאלות מורכבות.

נכון, יש כמה שאלות נלוות: איך מודיעים? למי מודיעים? וכן הלאה.

למה באמת צריך את הסעיף הזה כאן?

<מיגל דויטש>
אני חושב שאי אפשר לעשות פרק כללי שעוסק במהותה של פעולה, תוקפה של פעולה וכן הלאה בלי להגדיר את הנקודה המאוד עקרונית הזאת.

- - - חיתוך של עצם הקיבול.

<מיגל דויטש>
עצם הקליטה. כלומר, אנחנו אומרים משהו שהוא גם נכון מאוד ברמה החוקתית והערכית. אתה לא פוגע במישהו בלי ליידע אותו, גם אם יש לך כוח. זה אלמנטרי.

הדוגמאות שהועלו – שהן באמת חשובות – נדמה לי שהן פתירות בדרך הבאה: אם מדובר בערב וכיוצא באלה, אלה מצבים שבהם האדם מזוכה אולי ללא ידיעתו, ואז השאלה... הערב למשל – בדוגמה ההיא נניח שהנושה מוחל לחייב העיקרי, ללווה. האם הוא צריך גם להודיע לערב כדי שהערב ייהנה מהמחילה הזאת?

אבל לא תמיד זה יהיה בהקשרים של מתן זכות.

בסדר, אבל קודם כול נתחיל בקבוצה הזאת. בקבוצת המצבים הזאת סביר מאוד לומר שאין צורך ליידע את הערב כדי שהוא יכול ליהנות מזה ברגע שהוא ידע בפועל, בבית-המשפט או מה שלא יהיה. כדי שתוצאת הוויתור שמשפיעה לטובה על הערב תתרחש, לא דרוש שהערב בהכרח ידע על כך. מצד שני, אני חושב שאם קובעים משהו ברוח הזאת, צריך לומר שברגע שהוא יודע על כך, זכותו להחליט שהוא לא רוצה. זה זיכוי שלא בהסכמתו - - -

אבל אם מחלטים את הערבות שלו אז הוא בכל זאת - - -

על זה לא מזכים.

בדיוק. דיברת על זיכוי, אבל מה עם לא זיכוי?

אז הוא באמת נמען הפעולה, וחייבים ליידע אותו.

מה קורה בהפקעה? למה בהפקעה אפשר לתלות מודעה על הקיר - - -

זה שוב דיני אדם.

סליחה, זה לא דיני הודעות. הממשלה היא חלק מהחוק הזה. אתה לא יכול להגיד שהחוק הזה לא חל - - -

סעיף 5 לפקודת הקרקעות מחייב הודעה אישית לכל מי שרשום בספרי האחוזה. אז דווקא הדוגמה הזאת... אולי הדוגמה של תכנית - - -

אז מה? הפקעה לצורכי ציבור?

כן, סעיף 5 לפקודת הקרקעות - - -

- - -

הודעות על תכניות למשל - - -

והפקעה על ידי שר האוצר בצו?

יש פה הודעה אישית.

נאמר פה באופן כללי: אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה - - -

ברור, לכן המילה "ידיעה של נמען הפעולה" – אני יודע שאתה מסייג אותה: "יראו כקליטה גם הגעת ההודעה". אבל המילה "ידיעה", מה המשמעות שלה פה בניסוח? "ידיעה" היא משהו סובייקטיבי מאוד.

הרעיון הוא שאין טעם ליידע מישהו על משהו שהוא יודע. אין טעם להתלות תוקף פעולה בזה שתודיע - - -

אבל אתה יוצר חזקה של ידיעה מעצם הגעת ההודעה למענו של נמען הפעולה. יש הגדרה מה זה "מענו"? מה זה ה"מען" הזה? מה שרשום בתעודת זהות?

זה קיים גם היום בחוק החוזים. נכון שתמיד אפשר לשפר, אבל - -

בחוזה כתובה הכתובת. אבל מה אם זה לא חוזה?

הביטוי "מענו" הוא ביטוי שקיים היום בסעיף 60 לחוק ה - - -. הוא קיים גם היום. לא שיפרנו אותו. אמנם לא הרענו, אבל גם לא שיפרנו. זה כנראה מקום - - -

- - - אם יש כתובת. לכן אני אומר שלקחת פה נושא שהוא מאוד פרוצדורלי. אבל אני מבין מה אתה אומר. אתה רוצה שכמו כשצריך לקבוע מתי אדם מת, אתה רוצה לדעת מהו בדיוק הרגע שבו יש מגע שהוא מחייב קיבול - - -

קליטה. בסעיף 12 - - -

בסדר, אז אתה צריך ללטש את זה למשהו שהוא ברור. כי המען נתפס כבית או כתובת.

אני מסכים, ובלבד שיישארו שני יסודות. צריך להיות פה יסוד או של ידיעה סובייקטיבית או של ידיעה - - -

כן, אני מסכים. - - - יש פסיקה בנושא?

באופן כללי לגבי הנושא של - - - ?

ברור. כי הרי ברור לי שהיו מלא אנשים שהגישו, והלכו לבית-משפט ואמרו: לא קיבלתי.

- - - פרוצדורלי יש לא מעט פסיקה, אבל לא כל כך בתחום המהותי.

אבל זה הכול חופף.

בתקנות סדר הדין, אני מתכוון.

בסדר, אז צריך להקיש.

בתקנות סדר הדין יש כמובן הרבה פסיקה על - - -

אבל גם בחוזים – מה הייתה הטענה בחוזים? "לא קיבלתי את ההודעה"? "לא הודעת לי שאתה מממש את האופציה ביום המתאים"? "לא הגיע אליי ההודעה"? בטוח יש.

כן, אבל – שוב – זה מתרכז בשאלת דיני ההודעות. אנחנו רגע - - -

אני מצטער, זה נורא הודעה על דיני ההודעות. ככה אני קורא את זה.

רגע, דיני ההודעות מפורטים יותר ב-13, 14, ו-15.

אז בוא נקרא את הכול ונדון בזה.

<ארז קמיניץ>
סעיף 11 נועד להסביר או לפרט את היסודות העקרוניים. ראשית, שפעולה משפטית חד-צדדית טעונה קליטה. זה דבר ראשון.

בסדר, קיבלתי. קיבלתי גם את החזקה ברמה העקרונית, אבל היא צריכה ליטוש.

<ארז קמיניץ>
בסדר. סעיף אחרי זה אומר שהקליטה הזאת יכולה להיעשות או בצורה סובייקטיבית – אם אדם יודע ויש אפשרות להוכיח שהוא יודע; או בצורה אובייקטיבית – שזה התקבל למענו. עכשיו בוא נראה מהם דיני ההוראות היותר מפורטים ב-13 עד 15.

תכף נגיע ונקרא את כולם. עורך-דין שפירא, רוצה לומר משהו בעניין?

אני רוצה לומר באופן כללי שהמגמה של הפרק הזה היא מגמה שהמשפט העברי לא נקט בה. זאת אומרת, יש פה מגמה של המשגה מאוד מופשטת.

וואללה, איך אפשר להגיע מהמשגה למופשטת, אני לא יודע.

<יעקב שפירא>
כן, כי אין פה הגדרה קונקרטית, אל איש פה מגמה להמשיג מושגים. המשפט העברי לא נקט בדרך הזאת. אנחנו הרהרנו הרבה לקראת הישיבות הללו. דרכו של המשפטי העברי... זה מאוד מעניין. כי זה ממשיך פה את התפיסה הרומית, שהמשפט העברי - - -

מי ממשיך את מי? הרומית את העברית?

לא, אני אומר שהתפיסה של הקודקס להגדיר ממשיכה את המגמה של המשפט הרומי – תפיסות שהמשפט העברי לא נקט בהן.

עורך-דין נווה כתב פה חוות דעת על המשפט הרומי שהיא תאווה לעיניים.


<יעקב שפירא>
נכון. אני חייב להעיר הערה לגבי המשפט העברי. המשפט העברי ברח מלעסוק בעניינים המופשטים. השאלה היא למה. בוא נשים לב עד כמה היה לנו קשה להגדיר מהי פעולה משפטית עם כל הרזולוציות השונות. דרכו של המשפט העברי הייתה להתעסק דווקא במקרים הקזואיסטים, בלא הגדרה שתחייב אותו. הוא לא רצה ליצור הגדרות שהוא יסתבך אתן.

ד"ר ויגודה הגיש מסמך מפורט כלפי ההסדרים הקונקרטיים. יש למשפט העברי הרבה מה לומר. דווקא לפרק הזה, לטעמי, אין הרבה מה לומר.

כי החיים עושים את שלהם – המציאות הייתה אחרת. ד"ר ויגודה מבקש להשלים את הנקודה הזאת. בבקשה.

אני רק רוצה להוסיף בהמשך למה שאמר מר שפירא שהשאלה של הפעולה המשפטית החד-צדדית – אם נפרוט אותה לפרוטות – בהרבה הקשרים יש לה הסדר שונה. ניקח לדוגמה מחילת חוב. מחילת חוב לא טעונה קליטה של מי שמחלו לו את החוב.

זה זיכוי. הוא אמר שזה זיכוי.

<מיכאל ויגודה>
נכון. הפעולות שהן בגדר "זכין לאדם שלא בפניו" – הוא לא צריך קליטה. אם זיכו אותו בדרך הנאותה אז הוא...

אם כי אצלנו הוא יכול אחר כך לדחות את המתנה. הוא לא חייב לקבל אותה.

רגע, בוא ניתן לפרופ' ויגודה לדבר.

על כל פנים, בררת המחדל היא שהוא יכול לקבל את הזיכוי בלי שהוא ידע על כך. לגבי השאלה, למשל, של מינוי שליח – אני מבין שזו דוגמה שבה יש בחוק גם הסדר מיוחד, כי לפי החוק המוצע ולפי החוק הקיים אדם יכול לקבל מינוי כשליח אף על פי שהוא לא יודע על כך. הוא לא קלט את העובדה הזאת, משום שלפי סעיף 3 לחוק השליחות אפשר גם ליצור שליחות על ידי הודעה למישהו אחר, לצד שלישי. לכן השאלה הזאת במשפט העברי – האם מינוי שליח טעון קליטה או לא טעון קליטה – היא שאלה מורכבת ושנויה במחלוקת. כשנגיע לפרק השליחות נדבר על זה.

ביטול מקח – אם הייתה הונאה בעסקה של הקנייה או המכירה, אז מי שהונה – זה הסדר שלא קיים בחוק הנוכחי. "הונה" דהיינו שהוא שילם יותר ממה שמקובל לשלם בשוק לפי קנה מידה מסוים, שהוא חריגה שהיא מעבר לשישית המחיר. בחריגה כזו הוא יכול לבטל. האם כאשר הוא מבטל הביטול ייכנס לתוקפו רק כאשר הצד השני ידע על כך? אני מאוד מסופק. אני חושב שאם יהיו עדים לכך שהוא ביטל אז הביטול נכנס לתוקף. כך נדמה לי.

אבל, אני חושב על מה שאמר עורך-דין שפירא – לכל נושא ונושא ולכל סוגייה משפטית יש את המאפיינים הייחודיים שלהם, ולגבי כל אחד מהם יש הסדר מיוחד או צריך לבדוק באופן מיוחד האם הפעולות שיכולות להיות פעולות חד-צדדיות חייבות או לא חייבות קליטה. זאת שאלה שאני לא חושב שיש לה תשובה חדה או הסדר בררת מחדל כללי כשלהו. לא מצאתי זאת, ואני לא מכיר במשפט העברי אמירה כזאת. אני חושב שצריך לבדוק כל סוגייה וסוגייה לגופה.

סליחה, אני חושב שפה בררת מחדל כללית מהסוג הזה היא דווקא די מתחייבת. לגבי חיוב. אני משנה לרעה זכויות של אדם – לא יכול להיות שאני לא איידע אותו. כעיקרון. אולי יהיו לכך סייגים.

אני מסכים אתך. בוא נתקדם, פרופ' לרנר.

רק רציתי להעיר שאני תומך בהגדרה הרחבה של "קליטה", כי כיום בהקשרים שונים יש צורך במתן הודעה. ופה בא המושג "בקליטה" ואומר שהודעה זו רק אחת הדרכים של קליטה. אבל אם הוא יודע לבד, אז למעשה זה בסדר.

אני רואה בעיתון מלא מודעות של ההוצאה לפועל או של בנקים, ובהן מודיעים לחייבים שלא מצאו אותם.

<שלום לרנר>
אני רוצה להתייחס לדוגמה שמובאת בחוק הזה – הדוגמה של קיזוז. קיזוז זו דוגמה קלאסית לפעולה משפטית חד-צדדית. ושם למשל מאמצים את הנוסח הקיים כיום בסעיף 53. בסעיף 61, איך נעשה קיזוז? "ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו." פה אנחנו עלולים לפרש את "דורשים דרך מסוימת של קליטה" דווקא כמתן הודעה. זה אומר שהסעיף הכללי הזה של "קליטה" – שהוא מושג רחב הרבה יותר מ"הודעה" – דורש גם התאמה בסעיפים אחרים, דוגמת הקיזוז, ששם כתוב שקיזוז נעשה על ידי הודעה. אני מניח שאתם לא מתעקשים שקיזוז ייעשה דווקא בהודעה, אלא קיזוז טעון קליטה גם של הצד השני. אז יש צורך לתאם. יכול להיות שיש עוד הוראות שבהן הצעת החוק מזכירה לאחר מכן הודעה – איך זה מסתדר עם הסעיף הכללי שתומך בקליטה, שהוא כאמור מושג רחב יותר.

בסדר. תגובה.

זה משהו שאני מסכים אתו. זה אכן יצריך בחינה. אני חושב שהכוונה הייתה לשמר בהקשר הזה את החוק הקיים, כדי להביע את הצורך הזה בקליטה. אבל בהחלט ייתכן שאנחנו - - -

זאת אומרת, קיזוז לא רק בהודעה, כמו שכתוב, אלא תשנו גם שם.

בוודאי שאם יש ידיעה על קיזוז, הרצון הוא - - -

חבל, כי היום יש פסיקה על כל דבר, שאומרת האם העלאת קיזוז פעם ראשונה בכתבי טענה נחשבת כהודעה והכול. יש כל מיני... אגב, גם לגבי ביטול חוזה יש פסיקה.

עכשיו נקרא את 12 עד 16 ואז נדבר על כל המכלול, כי הכול מתחבר.

כן, זה קשור.

אלעזר, בבקשה.

יש לי שאלה לגבי הסעיף הזה. האם המונח "האדם שפעולה משנה את זכויותיו" מקובל על חברי הוועדה למרות העמימות המסוימת שיש בו? קודם ניסיתי לתת דוגמאות שונות למצבים שבהם מדובר על ניסוח שהוא לא לגמרי בהיר והתוצאות שלו לא תמיד יהיו ברורות.

איפה אתה רואה את זה פה? בניסוח פה?

<אלעזר שטרן>
בניסוח של סעיף 11.

אז תגיד מה למשל לא ברור.

נתתי קודם כמה דוגמאות, ואני יכול לתת עוד דוגמאות.

אם ניקח את הדוגמה של ריבוי חייבים למשל – זאת באמת שאלה. שני משכירים משותפים - - -

הוא שואל שאלה מצוינת. לא השארתי את הסעיף אלא אמרתי שאנחנו רוצים למצוא פתרון לסוגיית ריבוי - - -

אז אני חושב שצריך להסדיר שני עניינים - - -

חכה דקה. המטרה של ההקראה היא לא לאשר. יש פה פרק שלם שקשור אחד לשני. 11 נוגע ל-15 שנוגע ל-14 וכולי. אז בוא תקרא את 12 עד 16, נבין על מה מדובר, ונתייחס לכל המכלול של הבעיות בסימן הזה.

סעיף 12: "השלמת פעולה חד-צדדית" – "פעולה משפטית חד צדדית הטעונה קליטה בידי נמען הפעולה כאמור בסעיף 11 (בסימן זה - פעולה הטעונה קליטה), מושלמת עם קליטתה כאמור."
סעיף 13: "הודעה על פעולה חד-צדדית" – "הודעה על פעולה הטעונה קליטה תינתן לנמען הפעולה בדרך המקובלת בנסיבות העניין."

סעיף 14: "נמען פעולה שלא אותר" – "על אף הוראות סעיפים 11 ו-12, לא ניתן לאתר את נמען הפעולה במאמץ סביר, תושלם הפעולה הטעונה קליטה לאחר שמבצע הפעולה נקט אמצעים סבירים למתן ההודעה בדרך האמורה בסעיף 13 אלא אם כן נודע לנמען הפעולה על הפעולה קודם לכן, בדרך אחרת."

סעיף 15: "פעולה של הפעלת זכות ברירה" – "הייתה הפעולה הטעונה קליטה הפעלת זכות ברירה אשר נוצרה בשל הפרת חיוב של נמען הפעולה או בשל פגם ברצון של מבצע הפעולה, כאמור בסעיפים 20, 112(א) ו-113 עד 115, תושלם הפעולה, על אף הוראות סעיפים 11 ו-12, בתוך זמן סביר ממשלוח ההודעה לגביה בדרך האמורה בסעיף 13, אף אם ההודעה איחרה להגיע לנמען הפעולה, או לא הגיעה כלל, ובלבד שבנסיבות העניין היה סביר לצפות כי ההודעה תגיע לנמען הפעולה במועד והכול אלא אם כן נודע לנמען הפעולה על הפעולה קודם לכן, בדרך אחרת."

סעיף 16: "המועד לביצוע הפעולה" – "המועד לביצוע פעולה משפטית חד-צדדית הוא בתוך זמן סביר מהמועד שבו נודע לאדם על זכותו לבצע את הפעולה."

יש פה הרבה שאלות. אני מציע שתציג את הכול, תפרט, ואם יהיה צורך אז משרד המשפטים ירחיב יותר על כל הסעיפים.

בסדר גמור. אני גם אנסה להתייחס לכמה מההערות המרכזיות של מחלקת הייעוץ תוך כדי. אתחיל בהערת השלמה לסעיף 11. אני מסכים – מיהו הנמען הנכון? הוא תמיד טעון יישום נסיבתי. מיהו אותו אדם שהפעולה משנה את זכויותיו? צריך לבדוק נסיבתית. מצב של ריבוי חייבים למשל הוא אכן שאלה. למשל שני משכירים במשותף, שני בעלים משותפים של דירה, 50% כל אחד, נתנו אופציה לשוכר. האם די שהשוכר יודיע לאחד? האם הוא צריך להודיע לשניהם? אני מניח שהתשובה היא שדי לו בזה שהוא מודיע לאחד.

אבל לדעתי הפתרון לנקודה הזאת הוא בפרק המיוחד על דיני ריבוי חייבים. יש לנו פרק מיוחד לזה, וייתכן מאוד ששם יש הצדקה להוסיף הוראה בכיוונים האלה. יש שם משהו שמזכיר את זה לגבי מחדלים שעושה אחד – איך זה משפיע על השני. יכול להיות שגם סוגיית ההודעה נכונה שם. אני לא חושב שבפרק כל כך כללי ועקרוני נכון להיכנס פתאום לרזולוציה של ריבוי חייבים. יש פרק מיוחד לזה.

העניין של מצבים מזכים – אני מסכים, שוב. גם קניין כללי. מצבים שבהם הפעולה שאני עושה, החד-צדדית, רק מזכה אדם אחר – בהחלט סביר לטעמי הוראה שאומרת: הייתה פעולה מזכה בלבד אדם, היא לא תהיה טעונה קליטה על ידי אותו אדם, מבלי לגרוע מכך שאותו אדם יכול לדחות את שיתוף הפעולה כלפיו מהרגע שהוא יודע. זה בעצם דין המתנה.

אם כי בעולם המודרני, באיזשהו מובן, היה נכון שבן-אדם ידע שהוא מקבל את מה שהוא מקבל. יש אנשים מבוגרים שלא יודעים כלום.

וגם השאלה מה זה "מזכה"? האם להעניק כוח ייצוג - - -

אפשר להיכנס לרזולוציה הזאת, היא די כללית. השאלה מה הניסוח הכדאי, הרי צריך לזכור שבכל מקרה כתוב: "אלא אם כן הפעולה אינה טעונה קליטה לפי מהותה." אבל זה נכון שאנחנו משאירים את זה לפרשנות בית-משפט. אם רוצים להגיד משהו חד יותר – זה אפשרי.

זה נושא שצריך לרשום שהוא למעקב, אחרת נשכח את זה בהמשך הדיון. אתם צריכים להגיד אם מוסיפים סעיף - -

אנחנו באמת נצטרך לבדוק את זה לאור הפרמטרים שהועלו.

- - ואיך מזכירים את זה. אולי לא באותה נוקשות, אבל באיזושהי צורה.

זה לגבי 11. אלה בעצם השאלות הבסיסיות שנשארו פתוחות לגבי 11 לטעמי.

סעיף 12 – נדמה לי שגם לגביו לא היו הערות מיוחדות. הוא בעצם סעיף שמשלים את סעיף 9. 9 אומר: פעולה משפטית היא בלתי עבירה החל מהרגע שהושלמה, החל מהמועד שבו היא הושלמה. ו-12 אומר מהו אותו רגע שממנו ואילך אי אפשר יותר להתחרט לגבי פעולה חד-צדדית. התשובה: ברגע שיש קליטה – זה הרגע שבו הפעולה מושלמת, ולפי 9 זה הרגע שבו יותר אי אפשר להתחרט, אלא אם כן יש הטעיה וכולי. כלומר, במובן הזה 12 סוגר את הקצה הזה. נדמה לי שלא היו הערות של מחלקת הייעוץ בנקודה הזאת.

סעיף 13 הוא סעיף טריוויאלי – הודעה על פעולה טעונה קליטה תינתן בדרך המקובלת בנסיבות העניין. שוב, כאן ייכנסו כל השאלות כגון העברה במייל וכולי.

סעיף 14 מתייחס לאותם מצבים, שהם בהחלט משמעותיים, שבהם יש קושי לתת הודעה – מה אנחנו עושים. אדם רוצה לקזז, אבל נעלם לו הצד שכנגד, והוא לא מסוגל לתת לו הודעה – לא הגינוי שהוא יאבד את יכולתו לקזז מכיוון שהוא לא מסוגל לאתר. אדם רוצה להודיע ע לביטול חוזה עקב הפרה, אבל המפר נעלם ואי אפשר להודיע לו – מה אנחנו רוצים שיקרה. עקרונית, צריך לתת כאן מפלט כלשהו במצבים שבהם אותו אדם – שזכאי לפעולה – עשה כל מה שאפשר לעשות, אבל אי אפשר לאתר. במקרה כזה צריך "לוותר" – במרכאות – על נטל מתן ההודעה.

הועלו כאן הערות חשובות של מחלקת הייעוץ בשני עניינים מרכזיים, שהייתי ממליץ לשקול אותן בחיוב. העניין האחד הוא האם אנחנו לא רכים מדי לגבי תיאור הקושי. כאן כתוב: לא ניתן לאתר את הפעולה במאמץ סביר – מוותרים על ההודעה. ההצעה היא: רק אם יש קושי ממשי, קשה במיוחד וכולי. אני מסכים שזה צריך להיות הכיוון. הכיוון צריך להיות כך: לוותר על ההודעה זה לא דבר פשוט, כי הצד השני עומד להיפגע בלי ההודעה, ולכן זה צריך להיות סייג, זה צריך להיות חריג. לפיכך צריך לתאר את הקושי הזה ואת החריגות הזאת אולי בביטוי קצת יותר חריף: "לא ניתן לאתר את הפעולה למרות כל המאמצים", "למרות ביצוע כל המאמצים האפשריים", או כל מיני דברים כאלה.

אפשר להשתמש בניסוחים שמוצעים לגבי חוק הערבות, לגבי הפרק של הערבות. למרות שזה דן בסוגייה אחרת.

תן את הנוסח.

<אלעזר שטרן>
"נושה פטור מהחובה לדרוש תיקים לחיוב מהחייב בטרם הוא פונה לערב אם מתן הדרישה כלפי החייב כרוכה בקשיים מיוחדים."

כן, משהו בסגנון הזה.

אני אומר: "הפעיל כל מאמץ", "מיצה את כל האופציות של המאמץ", או משהו כזה. צריך לחשוב על משהו סביר. אבל הבעיה שלך היא הסיפא, שאותה אני לא מבין בכלל. "יצאתי בהודעה לתקשורת ודיווחתי לעיתונות שהגשתי את..." מה זה?

זו צריכה להיות הוכחה לידיעה - - -

איך אני אמור לדעת שהוא קיבל את זה בדרך אחרת? הוא התראיין ברדיו ואמר "אני יודע שיש נגדי תביעה"?

אפשר דרך גורם שלישי, משותף.

כן. אני לא מסוגל לאתר אותו, אבל אני מסוגל לדבר עם ידידו הטוב, והוא יידע אותו. מישהו יצטרך להוכיח את זה. אני אצטרך, כנותן ההודעה.

זה משליך על סעיף 11.

לא, אבל זו ידיעה סובייקטיבית. הודעה בהיבט הזה היא ידיעה סובייקטיבית. צריך להוכיח ידיעה סובייקטיבית.

מי שטוען שהפעולה אכן נעשתה כראוי יצטרך להוכיח שההוא ידע. לא קל יהיה להוכיח, אבל אם זה יצליח – בבקשה.

עכשיו הגענו לסעיף הכי מסובך, הסעיף שבו לא הבנתי כלום, סעיף 15.

רק עוד מילה אחת על סעיף 14. אני חושב שניסוח מהסוג הזה, ניסוח יותר רחב וכוללני, פותר בעיות אחרות שהועלו כגון מה קורה אם ניתן לאתר את הצד השני אבל לא ניתן לאתר את "שכלו" –נפשית.

זו גם בעיה מורכבת.

<מיגל דויטש>
אני חושב ש"כרוך בקשיים מיוחדים..." פותר גם את הבעיה הזאת, באופן בסיסי. הועלתה גם הצעה שבמקרה כזה תימסר הודעה לאפוטרופוס למשל. זה בסדר גם לפי דיני הייצוג הכללים. אם הוא אפוטרופוס, אני יכול לתת לו הודעה גם לפי הדינים העקרוניים הכלליים – דיני האפוטרופסות, דיני הכשרות וכן הלאה.

אני רוצה להוסיף בהקשר הזה תוספת קטנה. בכל מה שקשור לכשרות משפטית, הן הסטטית והן הדינמית, אני לא חושב שסעיף 14 בהקשר הזה צריך להתייחס באופן קונקרטי.

זה הפרק הבא.

<ארז קמיניץ>
נכון. הוא לא צריך להתייחס. אם הסיבה היא הקשיים המיוחדים, אם הסיבה היא שאלת הכשרות – לא זאת צריכה להיות הסיבה.

זה לא מה שהעלינו.

<ארז קמיניץ>
דיני כשרות באפוטרופסות צריכים להתייחס גם לצורך בקליטה כפי שהם מתייחסים לשאלות אחרות. ולכן, אם רוצים להחמיר את המילים שמתארות מעמד סביר, אז צריך לחשוב בלי קשר לשאלת ה - - -. אנחנו עוד נחשוב על זה.

בסדר, אין בעיה. אני מוטרד דווקא מהסיפא, כי אני חושב שהיא יכולה להיות תירוץ לכולם להגיד: נו, אני יודע שהוא יודע – פרסמתי על זה ידיעה באיזה עיתון.

<ארז קמיניץ>
לא, אבל הוא יצטרך להוכיח. זה חוזר על עצמו גם בהמשך הקודקס. ההתייחסות בלשון של "נודע", בלשון פעיל, מבחינת הלשון היא מייצגת ידיעה סובייקטיבית. זאת אומרת, אמירה סובייקטיבית. אני צריך להוכיח בראיות של אותו פלוני, שאולי לא שלחתי לו הודעה, או שההודעה לא נשלחה, ולא נקטתי מאמצים... לא נתקלתי בקשיים. נניח שבית-משפט אומר: שלחת את ההודעה והיא חזרה אליך בהודעה – מה עשית הלאה כדי בכל זאת לנסות לאתר אותו? אתה, כמבצע הפעולה, לא מצליח להראות שעשית עוד מאמץ שהוא – כפי שנניח שנכתוב כאן – "מעבר לסביר"; בית-משפט לא השתכנע שעשית מאמץ "מעבר לסביר"; ועכשיו אתה אומר בבית-משפט: אבל אני יודע שהוא יודע; אז אתה תהיה חייב להוכיח באמצעות ראיות איך אתה יודע שהוא יודע. אתה תצטרך להוכיח ידיעה סובייקטיבית. זה הרבה יותר קשה.

אני רוצה להשלים. במקום שבו אנחנו מדברים על ידיעה שהיה עליו לדעת, כותבים במפורש: "היה עליו לדעת". כלומר, הידיעה היא ידיעה בפועל, ו"היה עליו לדעת" היא אותה ידיעה שאנחנו מצפים ממנו לדעת.

אבל פה זה לא "היה עליו לדעת".

<רוני נויבאואר>
נכון, אין פה כוונה לידיעה בפועל.

טוב. סעיף 15.

הסעיף אכן מנוסח בצורה קצת מסורבלת, אבל הוא מנסה לדייק. העניין הוא כזה: מה קורה כשיש שיבוש תקשורתי? ניקח את העניין של ביטול חוזה עקב הפרה. אני שולח בזמן לכתובת ידועה. אני עושה הכול בסדר, אבל משהו משתבש. למשל מישהו בדואר זורק את המכתב לפח, או שביתה בדואר וכדומה. מי נושא בסיכונים של שיבושים תקשורתיים? בגדול, זאת השאלה שמטפל בה סעיף 15.

ההצעה היא להבחין – ויש לזה ביטוי בחקיקה הקיימת, אבל פה זה קצת יותר נקודתי – בין שתי קבוצות של מצבים. מצב אחד הוא אותם סעיפים שמופיעים שם, סעיפים 112, 113, 115. סעיף 20 הוא קצת מיוחד – עם כשרות משפטית. עקרונית, מדובר על אותם מצבים שבהם לצד שאמור לקבל את ההודעה יש אשמה כלשהי. הוא הטעה אותי, כפה עליי, עשק אותי או הפר חוזה. בסיטואציה כזו, סיטואציה שבה נתתי הודעה באופן סביר והייתי זכאי לצפות שתגיע – הסיכון עליו. מבחינתי, הודעתי – גמרנו. לעומת זאת, כשאחד הפגמים האלה לא חל ואין שום אשמה בצד השני, באירוע שהוביל לכך שאני צריך למסור הודעה – אז הכלל הפשוט הוא שאם לא הגיעה אז אבוד לי. לא הגיעה בזמן – אבוד לי. למשל קיבול.

אתה מבין שהסעיף הזה יפרנס את כל עורכי הדין במדינה לדורי דורות. כל מי שירצה להתגונן על אי קבלת - - -

<מיגל דויטש>
בסדר, אבל יש פה הפניה לסעיף - - -

כתוב להם בסוף, מבינים את זה, כן? אבל תוסיף לזה את הסיפא, שממילא מופיעה בסעיף 14 - - -

אולי הסיפא ו"הכול, אלא אם כן נודע..." – אולי על זה באמת אפשר לוותר, כי ממילא זה עניין שמופיע כבר ב-11 באופן כללי. אולי "אלא אם כן נודע" לא באמת דרוש, וזאת לאור העובדה שתמיד ידיעה כמוה כהודעה.

למרות שאם אתה מנסח את זה בניסוח הנוכחי: "אף האמור בסעיפים 11 ו-12 - - -

ראיתי את ההערה הזאת. אם משליכים את "אלא אם כן", צריך שיהיה בניסוח לא "על האף האמור", אלא "גם ברוח האמור". לא "על אף".

אם סיימת תתייחס לסעיף 16, ואאחר כך נשמע התייחסויות.

ב-16 הנקודה היא כמה זמן יש לי לעשות משהו. כאן די חשוב לקבוע כלל עקרוני. ברגע שאני זכאי לעשות משהו אני לא יכול להשהות אותו ולחכות בלי סוף. הרי דיני ההתיישנות לא חלים על פעולה משפטית מחוץ לבית-המשפט. זאת לא תביעה – מדובר על הודעה וכן הלאה.

זה לא ברור לי. הסעיף הזה שונה מכל יותר הסימן, ואני לא מבין למה הוא צריך להיות. יושב לו יהודי שרכש קרקע בחוץ לארץ; אין לו מושג; זה עובר ליורשים לו; ופתאום מודיעים לו שהוא יכול לממש זכות לתוספת בנייה למשל – מה זה קשור לפה?

אני מקבל את זה שיש פה נקודה. הייתה הערה שלדעתי יכולה לשפר את העניין, והיא שנדבר על הפעלת בררה. זה נכון שכרגע הניסוח עלול להתפרש... זאת היית הגם התכלית המקורית, אבל המילים האלה לא מופיעות.

גם לגבי הפעלת בררה – בחוזה כתוב מתי אתה צריך להפעיל את הבררה.

או שכן או שלא.

אז צריך לפרט אם לא כתוב. אחרת זה יהיה עוד פעם תירוץ.

קראתי היום את הריאיון אתך על אפרופים. בפרק על אפרופים אני מבקש שהמזכירות תוודא שאני מגיע. הייתי בתיק הזה מעל הראש. יש לי מה לומר.

אנחנו קוראים פה "חזקה בחוק". זה תמיד כפוף למה שייאמר בחוזה, אם נֶאֱמַר. אם נאמר – יופי. מה שנאמר נאמר. לגבי הפעלת בררה – אני חושב שזו הוראה די נכונה. ניקח הודעת ביטול למשל: מי שהפר – אני לא יכול לשבת ולחכות בלי סוף.

אבל אתה מנהל משא ומתן; אתה לפעמים מדבר; יש לך כל מיני... החיים כל כך מורכבים, שאתה יכול להיגרר כמו מסטיק מאלף סיבות של החיים. מה זה אומר? למה אני צריך לכפות עליו זמן סביר? שאת זה בית-המשפט יחליט.

אבל אם אתה מדבר על לפני הביטול: אתה עדיין מדבר, ומנסים למצוא איזשהו פתרון שלא יהיה לך ביטול – אז בוודאי אתה בבעיה. אתה בתוך מסגרת הזמן הסביר - - -

אני אתן דוגמה טובה מהפסיקה: פסק דין עיזבון ויליאמס, שהגיע לדיון נוסף. העניין של עד מתי אני יכול לדרוש תשלום מהבנק.

עכשיו ניצולי שואה דורשים מבנק לאומי אחרי 70 שנה. זה נורא מסובך. אני לא יודע למה צריך את זה. אני גם לא יודע אם יש לזה תקדים בעולם.

נעצור רגע, וניתן לטליה לדבר, ואחריה לפרופ' לרנר.

קודם כול, אני מצטרפת למשפט האחרון – אם זה לא בעולם אז צריך לחשוב טוב אם אנחנו רוצים את זה אצלנו. גם אני רציתי לתת את הדוגמה של ניצולי השואה. אבל, דרך אגב, זה קיים אצלנו בהרבה תיקי עיזבון שהם לאו דווקא של ניצולי שואה. מחייבים אנשים למצוא... אני ראיתי פסיקה של העליון: תשימו הודעות מ - - -

היו לי תיקים של 70 שנה אחורה.

זה בהחלט נכון. דרך אגב, זה גם מחזיר אותי לעניין של האי הדירות. בעיניי הנושא האי הדירות של הפעולות המשפטיות – החזקה – הוא נושא מאוד בעייתי לכל משא ומתן. זאת מפני שמשא ומתן מתנהל בין צד אחד לצד שני, והצדדים לא רוצים למצוא את עצמם במצב שהם כרתו חוזה והם חייבים לו. יותר מזה – אם אני מסתכלת בסעיפים, אני רואה ככה: בסעיף 11 ו-12 יש פעולות משפטיות חד-צדדיות שטעונות השלמה, אבל זאת אומרת שיש גם פעולות משפטיות שאינן טעונות השלמה. האם זה אומר שפעולות שאינן טענות השלמה הן, כעניין של בררת מחדל, הדירות? ויתעוררו מיד השאלות האם יש גם פעולות רב-צדדיות שאינן טעונות השלמה, ומה הנפקות המשפטית של המסקנה הזו.

אבל הקושי הגדול ביותר בעיניי - - -

פעולות הטעונות קליטה, לא פעולות הטעונות השלמה.

לא, יש גם השלמה. יש השלמה ויש קליטה. יש ב-9: פעולה משפטית היא - -

היא לא טעונה השלמה.

- - בלתי הדירה החל במועד שבו היא הושלמה. ואז אנחנו מגיעים ל-12, שאומר שהיא מושלמת עם הקליטה. זאת אומרת שיש פעולות שהן כנראה - - -

סליחה, זה שולח מודעה שהשלוח חרג מסמכותו – הוא יכול לאמץ את הפעולה למרות הכול. אנחנו רוצים להגיד: אוקיי, אתה יכול לאמץ, תוך זמן סביר.

תן לה לסיים.

הדיון הזה דווקא בסדר – זה מחדד את זה.

הוא נתן לך תשובה, כן?

לא בדיוק. בעיניי הקושי הגדול כאן הוא בכלליות. אני מצטרפת כאן למשפט העברי, שלפיו נושאים שונים צריכים טיפול שונה. לעניות דעתי, אנחנו ניסינו להשיג הרבה יותר מדי בפרק הפעולות המשפטיות.

מה את רוצה, הם עבדו על זה 40 שנה.

נכון, אבל מאחורי המחקר המשפטי יש לפעמים 200 שנה. אפילו אחרי 40 שנה אנחנו עדיין צעירים.

נדמה לי שתתווספנה המלים: "המפעילה בררה". זה פתרון טוב, אבל אני מסכים שהוא לא מושלם.

באיזה סעיף זה?

16: פעולה משפטית חד-צדית המפעילה בררה.

אני בכלל בעד להוריד את הסעיף הזה. זאת דעתי, ואני חושב שאנחנו נתייעץ על זה. אני חושב שהסעיף הזה לא הוגן כלפי בני-אדם. אני בא עם ניסיון מצטבר של עשרות שנים במקצוע, ואני מרגיש שזה לא הוגן. יש בני-אדם שימצאו את עצמם פתאום אבודים בגלל הסעיף הזה. זה מטריד אותי. אני אשמח להשתכנע אחרת. פרופ' לרנר, בבקשה.

אני חושב שמשרד המשפטים רואה לנגד עיניו יותר את הדוגמה הקלאסית של ביטול חוזה. זו הדוגמה הקלאסית לדידם של פעולה משפטית חד-צדדית, ולכן יש את כל העניין של הזמן הסביר, שמזכיר את מה שקיים היום בחוק התרופות.

אבל אתן שתי דוגמאות. הראשונה קיזוז. אני חוזר לעניין הקיזוז ואפילו לדוגמה של פסק-הדין ויליאמס. בזמן קיזוז, איך אתה מפעיל את סעיף 16 לגבי קיזוז? האם רק תוך זמן סביר מרגע שהחיובים ההדדיים עומדים אחד מול השני אתה חייב לבחור קיזוז, ולא מאוחר יותר?

אני גם רוצה לחזור לחשבון עו"ש. יש עניין של "עם דרישה". אני מבין שלפי מה שאנחנו אומרים, דרישת תשלום היא בעצם פעולה משפטית כי היא בעצם משנה את - - -. האם דרישת התשלום צריכה לבוא תוך זמן סביר? זה לא מה שנקבע בעיזבון ויליאמס.

שם זה התיישנות.

מה שנקבע שם זה שמרגע שעבר זמן סביר יש כבר עילת תביעה, ולכן יחל מרוץ ההתיישנות. אבל אם יש לי חשבון עו"ש עם דרישה, והבנק, משיקולים שלו, לא רוצה לתבוע כרגע אלא אחרי זמן סביר – אז אתה תגיד לו דווקא לתבוע? הוא רוצה שהקליינט ימשיך להיות באוברדרפט. זה לא מתאים בתור משהו כללי. אני מסכים עם היושב-ראש. אתם פשוט לוקחים דברים שמתאימים לביטול חוזה תוך זמן סביר. אז באמת הצד השני לחוזה צריך לדעת תוך זמן סביר אם הזכאי ביטל או לא, אבל אתם לוקחים את זה לדברים כלליים שלא מספיק בחנו אם הם מתאימים.

- - - עסקאות, זכויות פנסיוניות – אין לך מושג כמה צרות הסעיף הזה יכול לייצר. אלעזר בבקשה. תנו לו לדבר, כי יש לו הערות על הכול.

הערה אחת שפרופ' דויטש התייחס אליה היא להבהיר שלא מדובר על כל סוג של פעול המשפטית אלא רק על פעולות משפטיות שמפעילות בררה. כי בפעולות משפטיות רגילות כלליות אין הצדקה של מדיניות משפטית לחסום את המועד.

על זה אין ויכוח.

כמה נקודות נוספות. דבר ראשון, יש איזושהי הנחה שלפיה אם חרגת מהמזמן הסביר, ההשלכה של זה תהיה שבעצם לא תוכל לבצע יותר את הפעולה. אני מבין שהיושב-ראש בכלל נגד הסעיף, אבל אם זאת הכוונה, לפחות צריך לכתוב את זה, צריך שזה יהיה ברור. אני חושב שאם הוראה מסוימת גורמת לאיבוד זכויות או לאיבוד היכולת לבצע פעולות משפטיות, צריך שלפחות יהיה ברור מהסעיף שזו כוונת המחוקק – שברגע שבן-אדם לא הפעיל את הזכות הזאת הוא איבד את הזכות לבצע את הפעולה המשפטית הזאת, או שיכול להיות שיהיו תוצאות נוספות.

אני אומר לך שחברות הביטוח יחגגו על הסעיף הזה.

לי אין עמדה חזקה שתומכת בסעיף, ולכן אולי אפשר יהיה לשקול מחדש את כל ששת - - -

אני מרגיש שזה סותר. צריך לשקול, כי בהמשך יהיו לך כל מיני תחומים אחרים שהם כולם בדיני ממונות, ואתה פתאום מגביל בן-אדם על משהו שהוא שלו, רק בגלל לוחות זמנים.

היושב-ראש, יש עוד דוגמה: בוא נחשוב על צוואה. אני יכול להתבדח ולומר שהמשמעות של מועד לביצוע תוך זמן סביר, אם אני אהיה קצת פורמליסטי, זה שהוא צריך למות תוך זמן סביר. אבל בוא נגיד שזה התנאי, שזה עוד לא הושלם. אבל הצוואה הושלמה לאחר המוות, ועכשיו היורשים מתעכבים. יש סכסוכים משפטיים - - -

זה לא רק סכסוכים. זו יכולה להיות אוניברסיטה שלא יודעת שהוא כתב לה בצוואה שהיא צריכה לקבל משהו, ואחרי 30 שנה היא מגלה את זה. לכן אני נגד הסעיף.

או אם אתה מחזיק חפץ שלי – מה, אני צריכה תוך זמן סביר לדרוש שתחזיר לי אותו?

ברור. יש פה בעיות מאוד מורכבות מחיי היום-יום.

עדיף להשאיר את זה לגבי ההוראות לגבי ביטול חוזה, כמו שהיום, ולא להרחיב את זה לכלל הפעולות המשפטיות.

נכון, לפרקים הרלוונטיים. אלעזר, תסיים את התזה.

זו נקודה אחת. שוב, אני מדבר בהנחה שהסעיף קיים. יש בכמה מקומות בהצעת החוק את המודל שמאפשר לצד מסוים לדרוש מהצד השני להודיע לו על הזכויות שלו כדי שהוא יוכל להבהיר את מצבו המשפטי. השאלה פה – בהנחה שהוועדה תאשר את הסעיף הזה – האם אין מקום גם כן להוסיף את זה. זאת אומרת שצד מסוים – לצורך העניין גם בביטול חוזה – האם יתאפשר לו לדרוש מהצד השני להודיע לו האם הוא מתכוון להפעיל את הדבר הזה או לא, כדי לאפשר לו להבהיר בצורה טובה יותר את מצבו המשפטי.

זו גם שאלה. יש עכשיו סיפור במפלגה מסוימת שאני מכיר טוב: עולה השאלה האם מחדשים את החברות של החברים אוטומטית ומורידים מהם הוראת קבע בבנק, או שצריך להודיע לכל אחד ואחד שעליו להחליט אם הוא נשאר או לא.

זה הכול אותו דבר, זה כל הזמן יחזור אלינו מכל מיני כיוונים בלתי צפויים. בביטוח לאומי יש עכשיו מלחמות של אנשים שלא קיבלו קצבאות שלא כדין. היה צריך לתת להם, אבל החוק קובע שעברו כך וכל שנים ואי אפשר לתבוע. אלה לא דברים סבירים והגיוניים, ולכן אני נרתע מאוד מהסעיף הזה. תמשיך לשאר הסעיפים.

אדבר על סעיף 14. מעבר לנקודה שפרופ' דויטש התייחס אליה – השאלה כמה באמת אנחנו מקשים עליו – אפשר לחשוב על עוד כמה נקודות. נקודה אחת שאולי יש בה הבחנה טיפה עדינה: הניסוח מדבר על פעולה משפטית שאדם עושה והוא מודיע עליה או לא מסוגל להודיע עליה בגלל קשיים כאלה ואחרים. מה קורה? אחת הדוגמאות שעלו פה כמה פעמים היא הנושא של הודעת קיזוז – מה קורה כשההודעה עצמה היא הפעולה המשפטית? האם הסעיף הזה מייתר לא רק את ההודעה אלא גם את עצם ביצוע הפעולה המשפטית?

תסביר לי, תן לי דוגמה. מה זו ההודעה הזו?

<אלעזר שטרן>
הודעת קיזוז – עצם ההודעה היא הפעולה.

היא צריכה להגיע. זה כמו כתב תביעה.

עצם הודעת הקיזוז היא הפעולה המשפטית. אז אם אני מוותר על ההודעה, אני לא רק מוותר על עצם הקליטה שלה אלא גם על עצם ביצוע הפעולה המשפטית.

לא, ברור לך שאי אפשר לפרש ככה. לא יכול להיות שזה חי. זאת אומרת, אם אתה קורא לעצם הודעת הקיזוז "פעולה משפטית" ואתה מנסה לנתק את הקיזוז עצמו מההודעה, אז שום סעיף פה לא ייכנס להגדרה. אין דרך. יש אלמנטים פרשניים מינימליים.

לאיזה מילים בסעיף אתה מתייחס?

הפעולה היא הקיזוז, ואילו ההודעה היא הדרך - - -

- - -

אני מתייחס לסעיף 14: " - - - פעולה הטעונה קליטה לאחר שמבצע הפעולה... מתן הודעה." זאת אומרת שכל הקונסטרוקציה פה היא קונסטרוקציה של: יש לי פעולה משפטית שאני יכול לבצע אותה בצורה כזאת או אחרת, אבל השפיץ האחרון שמסיים אותה היא ההודעה.

אבל ההודעה יכולה להיות גם הפעולה, אז מה הבעיה בזה? יש איזו סתירה שלפיה ההודעה יכולה להיות - - - ?

<אלעזר שטרן>
לא, אני שואל האם זה יחול גם על מצב כזה.

אלעזר, מה הנפקות של השאלה? מה אתה רוצה שיהיה כתוב אחרת כך שיינתן מענה להודעת קיזוז?

אני לא יודע אם אני רוצה שיהיה כתוב אחרת. אני שואל האם אנחנו מאפשרים פה בעצם לוותר על כל ביצוע פעולה משפטית במצב שקשה לי לעשות אותה.

לא הבנתי את השאלה.

לא, אתה צריך לשקף בדרך מוכחת את רצונך החד-משמעי לקזז.

ברור, ולכן מה הבעיה שהודעת הקיזוז תהיה ההודעה? למה בראייתך היא לא ההודעה?

יש הבדל בין מצב שבו עצם ההודעה היא הפעולה המשפטית לבין מצב שיש פעולה משפטית ואני מודיע עליה כדי שהצד השני ידע עליה ויוכל לפעול.

ההבחנה התאורטית הזאת לא מקדמת את הפתרון לסעיפים 13, 14, ו-15 במובן ניסוחם של סעיפים אלה.

אבל היא מחדדת מאוד את הבעיה.

אבל מה, אז ההגדרה תפתור לנו? איך ההגדרה שלך פותרת את ההבדל הזה?

מפני שהודעת הקיזוז היא באמת הפעולה המשפטית.

ואז מה?

ואת כל הסעיפים צריך לקרוא בדיוק דרך האספקלריה הזאת.

סליחה, אבל הניסוח מאוד ברור פה. הניסוח בסעיף 14 אומר: "נקט אמצעים סבירים למתן ההודעה בדרך האמורה בסעיף 13"; וסעיף 13 אומר: "הודעה על פעולה טעונה קליטה" – שזו פעולה משפטית טעונה קליטה.

הודעה על הודעה?

אז יוצא שיש מצבים שבהם התרגום יהיה: הודעה על הודעה. יש לכם דרך אחרת להגיד את הדברים?

בוודאי שיש דרך אחרת – היית פותר את הכול על ידי זה ש... צריך להבין מה המשמעות של מושג הפעולה המשפטית.

טליה, נגמר. פני לבג"ץ, לא פה.

אבל מה שאני אומרת זה שאנחנו נתקלים על כל צעד ושעל בדיוק בבעיה הזאת.

לא נכון. אני לא רואה בעיה בניסוח.

אני לא רואה איך ההגדרה שלך פותרת.

עוד הערות, אלעזר.

לגבי סעיף 15 יש פה כמה הערות, שחלקתן ניסוחיות. אתחיל בהערה המהותית יותר – העניין של הגדרת זכות בררה. יש חוסר בהירות כלשהו בשאלה של הקשר שבין הפעולה לבין הבררה שנוצרה בגינה. הרי יכולות להיווצר כל מיני סיטואציות... אני אביא שתי דוגמאות שהבאתי במסמך, שאולי יבהירו את ההבדלים - - -

אבל מה השאלה? למה זכות בחירה מוגבלת רק להפרה ולא למקרים אחרים של זכות בחירה?

את זה פרופ' דויטש הסביר קודם – יש פה היבט מסוים של אשמה.

לא, אם אתה צריך לממש זכות מסוימת שלך והייתה שביתה, אז למה שזה לא יחול פה?

כי הצד השני לא אשם בשיבושים, ולכן אתה צריך לדאוג להתגבר על הבעיה בלי שהשני - - -

זו שאלת הסיכון. זה ממש לא אותו הדבר כמו סעיף 14. סעיף 13 הוא העיקר, הוא הכלל המרכזי – הודעות אתה צריך לשלוח ב - - - בנסיבות העניין, ואז אתה עומד לכאורה בנטל מתן ההודעה. סעיף 14 מתייחס לאותם מצבים שאומרים: סעיף 13 זה העיקר, אבל יש חריג – החריג הוא אותם מצבים שלא הצלחת לאתר, ואז אתה גם עומד בנטל אם אתה עושה... מדובר על מצבים שהם יחסית קשים. סעיף 15 מדבר על אותם מצבים שבהם אתה נמצא לא בחריג אלא בכלל. אתה פעלת כפי שצריך לפעול, אבל יש שיבוש חיצוני כלשהו לפעולות שלך שלא תלוי בך. יש פה משהו שבעולם הרגיל, בציפיות הרגילה, ההודעה הייתה מגיעה לבנק - - -

למה רק בגלל ההפרה? ואם זה בגלל דברים אחרים? נניח שיש לי הסכם עם חברת ביטוח שלפיו אני צריך להודיע על משיכת קופת הביטוח למשל – למה שאני לא איהנה מאותם תנאים של כוח עליון, שמאפשרים לי לדחות את המימוש בגלל זה? למה שרק בגלל שמישהו רימה אותי? אתה מבין מה אני טוען?

כי חברת הביטוח לא אשמה בשיבוש. יש גבול לכמה שנוכל להטיל סיכון על צד שלא יודע שבכלל הודיעו. הוא לא יודע שהודיעו. הנחת המוצא היא שחברת הביטוח עומדת להיות מושפעת ממהלך שאין לה מושג עליו. זה סביר אם מישהו מפר, מטעה או כופה, אבל במצבים אחרים זה לא סביר.

- - - אחידים. למה, בחוזים אחידים אתה לא מכניס את זה?

בתוך חוק החוזים האחידים?

כן.

<מיגל דויטש>
מה, "כללית צרכן וספק"?

בדיוק, על זה אני מדבר – יש פה איזה חוסר איזון.

<מיגל דויטש>
אפילו ב"צרכן ספק" אני חושב שזה לא בסדר שספק יישא בסיכונים כלשהם - - -

- - -

יש לנו הבדל בהשקפה לגבי יחסי הכוחות בין צרכן לספק.

נכון, אבל ביחסי כוחות דואגים במצבים כאלה ואחרים. אבל אני לא חושב... רוני מכירה עשרות חוזים אחרים שאנחנו מטפלים בבית-הדין לחוזים אחידים. אני לא חושב שיש באיזשהו חוזה אחיד סעיף שאנחנו ביקשנו לשנות כך שמי שיישא בנטל הסיכון לשיבוש במתן ההודעה יהיה הספק בכל מצב ובכל דרך.

רוני, בבקשה.

הדבר הזה נודע לנו – אגב משיכה בקופות גמל – במשבר הפיננסי ב-2008. שם ההנחה הייתה שבסופו של דבר מרגע שיתקבל – גם אם זה התקבל אצל סוכן ביטוח או מישהו שמורשה לקבלת הודעות – אתה מסתכל על הוראת המשיכה כאילו היא ניתנה בזמן לחברה. אבל אתה כן היית צריך לבוא ולומר שנעשה פה משהו, דהיינו שזה נכנס בשערים של החברה, גם אם השערים הם רחוקים. ואז המשמעות היא שבזמן המשיכה, כשאנשים הוציאו את הקופות דקה לפני המפולת או בתוך המפולת, ניתן להם הערך המלא. ניתן להם ערך לאותו מועד נכון שבו הם נתנו - - -

זה צד חזקה מיוחדת.

<רוני נויבאואר>
לא, זו לא חזקה, בגלל שכאן הנחתי שעובדתית זה התקבל. גם אם זה התקבל אצל הסוכן או היועץ - - -

למה לא לעשות את זה פה?

<רוני נויבאואר>
כי פה אני אומרת שהכוח העליון שנעשה עדיין לא התקבל. מרגע שהוא התקבל המשחק הוא אחר. המשחק הוא אחר, ואז אני מסתכלת בחריפות על מתן ההודעה, דהיינו אני אומרת: יש לך ארבעה ימים למשיכה, שבעה להעברה, ומכאן זה נספר – מהמועד שבו זה נכנס בשערים, גם אם השערים הם רחוקים.

אבל, כמו שארז אמר, לא מצאנו בעיה בחוזים אחידים שמנסים להפיל את הנטל. בדרך כלל כותבים את המען לקבלת הודעות. מרגע שזה התקבל שם, חזקה שזה התקבל. אנחנו כן לפעמים מתווכחים על השאלה אם נתת הודעה לפקיד של החברה, ומהי המשמעות של הודעה שניתנה לפקיד של החברה גם אם היא לא ניתנה במען. גם סעיפים כאלה אנחנו לא אוהבים, דהיינו שלא נתת במען אבל הפקיד אמר לך שהוא קלט את ההודעה שלך במובן הזה. במקרה כזה אנחנו בדרך כלל באים ואומרים שאנחנו כן רוצים לראות בפקיד כמישהו שמורשה לקבלת הדעות אם הוא יצר מצב שהוא מורשה לקבלת הודעות.

אבל זה נחשב קבלה.

אבל זה גמר קבלה, זה כבר לא בסעיף הזה.

אלעזר, בבקשה.

יש לי עוד הערות ניסוחיות. הערה ניסוחית אחת, שהבנתי שהיא כן מקובלת על פרופ' דויטש, היא לשנות טיפה את הניסוח "על אף האמור" שבסעיפים 11, 12 וכולי. הערה ניסוחית אחרת לגבי פגם ברצון של מבצע הפעולה לפי סעיף 20 – הניסוח פה לא לגמרי מדויק, כי סעיף 20 לא בדיוק דן ברצון. אפשר לנסח את זה בצורה טיפה שונה.

עוד משפט אחד, בנוגע לדיני הודעות בעיקר. אדוני שאל שאלות גם ביחס להודעות שצריכות להינתן "על ידי" או "ל" – רשות. צריך לזכור: נכון שככל שעוסקים במשפט מנהלי, אז מעבר לכללים האלה, שהם אולי הבסיס וצריכים לחול גם במשפט המנהלי, מאוד יכול להיות שהמשפט המנהלי יכפה מתוכו כללים נוספים שנוגעים לסבירות הפעלת שיקול הדעת על ידי הרשות המנהלית. ולכן להפך – יכול להיות שהודעה של הרשות המנהלית... אני לא רוצה לקבוע מסמרות כמובן, ובפקודת מסים וגבייה יש אמירות מפורשות כאלה ואחרות. מאוד יכול להיות שהכללים האלה דווקא לא יספיקו ביחסים שבין הרשות לפרט. אנחנו עוסקים פה בקודקס במשפט אזרחי בעיקר ביחסים שבין הפרטים לבין עצמם או המדינה כפיסקוס, אבל לא כרשות מנהלית. בהקשר הזה באמת אולי - - -

למרות שיש פה סוג של חוזים בין האזרח ל - - -

בוודאי, אבל לא כפיסקוס. אני מדבר על הודעה על הפקעות או הודעה על הגשת תכנית או הפקדת תכנית ועוד דברים מהסוג הזה. אני חושב דווקא שהכללים הם לא בדיוק אותם כללים. ביחס לסעיף 16, אנחנו בהחלט נבדוק את הסעיף שוב, אבל כבר עכשיו אנחנו יכולים לומר שאנחנו בהחלט חושבים שצריך לצמצם אותו לכיוון שהוא רק של הפעלות בררה, בסגנון סעיף 15.

אני חושב שאם יש מצב שבו הופר חוזה, מצב שבו יש הפרה של חוזה וצריך ל - - - הודעת ביטול, אז יש ערך בזה. נכון שזה נמצא בחלק החוזים בכל מקרה, אבל צריך לחשוב - - -

אני חולק. לדעתי זה לא צריך להיות פה, אלא בפרק - - -

בהסדרים קונקרטיים. בסדר.

יש דברים בין 11 ל-15 שסוכם שאנחנו צריכים ללטש בפעם הבאה?

הערות ניסוחיות ו - - -

טוב, אז תעשו את הדיון על כך. תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>