PAGE
28
ועדת החוקה, חוק ומשפט
12/02/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 555 >
מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט
יום ראשון, י"ט בשבט התשע"ב (12 בפברואר 2012), שעה 10:00

<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011>

חברי הוועדה: >
דוד רותם – היו"ר

יריב לוין

אורי מקלב

>
ד"ר מיכאל ויגודה - ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים

עו"ד יעקב שפירא - המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים

עו"ד ארז קמיניץ - משרד המשפטים

עו"ד רני נויבואר - משרד המשפטים

עו"ד נועה סרברו - משרד המשפטים

עו"ד אסף תכלת - משרד המשפטים

עו"ד לימור פלד - פרקליטות המדינה

רינה קייסרמן - מתמחה, פרקליטות המדינה

פרופ' מיגל דויטש - החוקר הראשי של ועדת הקודיפיקציה, אוניברסיטת תל-אביב

פרופ' איל זמיר - מרצה למשפטים, האוניברסיטה העברית

פרופ' טליה איינהורן - פרופסור למשפטים, המרכז האוניברסיטאי, אריאל

עו"ד לבנת קופרשטיין דאש - איגוד הבנקים בישראל

עו"ד אסנת טננבאום - בנק לאומי לישראל

עו"ד מיטל בן ארי - בנק לאומי לישראל

עו"ד ירון אליאס - היועץ המשפטי, איגוד חברות הביטוח

עו"ד גלעד נוה - הלשכה המשפטית, הכנסת

אלעזר שטרן
רות גורדון

דורית ואג

חבר המתרגמים – אהובה שרון
<הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011>

בוקר טוב. היום אנחנו נעסוק בפעולות משפטיות.
פרופסור דויטש, אתה רוצה להסביר לנו?

כן. בשלהי הישיבה הקודמת הצגנו את עיקרי ההסדרים. הייתי מציע שכעת נעבור סוגיה-סוגיה וסעיף סעיף.

יש לי שאלה כללית ותן לי הסבר מלומד. אני לא מבקש את זה ממשרד המשפטים אלא מפרופסור דויטש. יש לי בעיה עם הכלליות של הסעיפים האלה. זאת אומרת, אני כעורך די, אם הייתי קורא את הפרק הזה, לא הייתי יודע לאן אני הולך. הקודקס הזה הוא מניואל של עורכי דין. שופטים כבר יסתדרו. הם יכולים להסתדר גם בלי מניואל.

אני חושב שהרעיון בפרק הזה בכל זאת חשוב. יש בו הנחיה חשובה והשאלה מה החלופה. סוגיית הוודאות המשפטית עומדת כל הזמן על הפרק וזה כמובן חלק גדול מאוד מהעניין. שוב, השאלה מה החלופה ואני רוצה לתת כמה דוגמאות ולומר למה אני חושב שחשוב שיהיה פרק כללי למרות הכלליות שלו.

אולי אני אתן כמה דוגמאות לפעולות כי אז אני חושב זה יהיה קצת יותר ברור. נשים על השולחן במירכאות כמה סוגי פעולות. ניקח למשל הודעה על ביטול חוזה, נושא שגם עלה בפעם הקודמת. הודעה על ביטול חוזה מחמת רצון, מחמת הפרה וכיוצא באלה. פעולות כאלה מייצרות שורה של שאלות לוואי שמשותפות להרבה מאוד פעולות. למשל, שאלה יסודית, הודעתי על ביטול חוזה כתוצאה מהפרה נניח אבל הייתה לי טעות כלשהי בהערכת המצב שהייתה ידועה לצד שכנגד. מה אנחנו רוצים שיקרה לפעולת הביטול? זאת פעולה משפטית, אם יש מצב משפטי באופן רצוני ועל פי הקלאסיקה של מהי פעולה משפטית בתורת המשפט. האם אנחנו לא רוצים שהפעולה הזאת תוכל להתבטל בתנאים מתאימים כמו חוזה? אני חושב שהתשובה העקרונית היא כן. כרגע זה לא כתוב גם באופן ברור בשום מקום. למעשה זה מתחייב מאותו סעיף 61(ב) שהוא סעיף תחליף הקודיפיקציה במציאות המשפטית שלנו, סעיף 61(ב) לחוק החוזים, אותו סעיף זנוח לכאורה שמופיע בדיוק אחרי סעיף 60 שעוסק בשאלה של איך נותנים הודעה, דואר רשום או לא דואר רשום. זה סוג של פעולה שבוודאי חשוב לתת לה הסדר כללי.

אני לא חושב שזה יהיה יעיל בכל נקודה ונקודה, ומיד אני אביא עוד כמה דוגמאות, להתייחס לכל סט השאלות שמתעוררות בפרק הזה כגון האפשרות לחזור מהפעולה, האפשרות לחזור כשיש פגם, השאלות לגבי איך בכלל נותנים הודעה, שאלות של פעולה על תנאי או לא פעולה על תנאי שיכולות גם הן לעלות על הפרק, שאלות שמוסדרות בפרק הזה למשל בעניין קליטת הפעולה. כל אלה סוגיות מאוד בסיסיות ועקרוניות שחלות על שורה של פעולות.

דוגמה אחרת היא הודעה לחייב על המחאת זכויות. ממחה עושה עסקת המחאה עם נמחה והשאלה מה קורה כאשר הוא מודיע או איך הוא צריך להודיע, אם בכלל, לחייב. מה קורה כאשר החייב יודע על ההמחאה אבל לא הודיעו לו. אלה שאלות עקרוניות של מה זה נקרא לדעת ומה זה נקרא להודיע. עניינים שונים.

דוגמה אחרת היא תחום המקרקעין. למקים יש זכות בתנאים מסוימים לקנות את הקרקע למרות שהוא פלש אליה. סעיף 23 לחוק המקרקעין, מקרקעין בלתי מוסדרים כאשר למקים יכולה להיות זכות לרכוש את הקרקע באופן כפוי. מדובר בכפיה. מהו הדין שחל על פעולת הזכייה בקרקע? הוא מודיע שהוא קנה, אחרי שבוע הוא מתחרט ואומר שחשב על כך עוד פעם ולא קנה. יכול להתחרט או לא יכול להתחרט? אין היום הסדר בעניין. שוב, זה רק סוג של פעולה ויש עוד הרבה כאלה.
ניקח את הברירה הנגדית. לבעלים של הקרקע יש אפשרות נגדית, יש לו אפשרות לסלק את המחוברים או לקנות את המחוברים. נניח שהוא מודיע שהוא קנה את המחוברים, אחרי שבוע הוא מתחרט ומסלק אותם. רוצים שהוא יכול להתחרט או לא?

אלה שאלות מאוד בסיסיות ומאוד עקרוניות. אדם בעצם עושה מהלך. אני רואה בעניין הזה של יכולת החזרה מהפעולה את לב העניין. אדם עושה איזשהו מהלך על לוח השח-מט, הוא מייצר סיטואציה חדשה, האם הכלל הגדול הוא שכאשר אדם מייצר סיטואציה חדשה כזאת, גם אם לא מדובר בחוזה, פעולה חד צדדית שיש לו כוח לעשות אותה, האם אנחנו רוצים שהוא יוכל סתם כך לסגת או לא יוכל?

כל עוד זה נוגע בכלי, הוא יכול.

כן. האם אנחנו מגינים על הציפייה של מי שהודיעו לו? כלומר, על היכולת שלו להסתמך על הביצוע בפועל, או רק על ההסתמכות שלו, כלומר, רק על נזק שלילי, על הפיצוי וכך הלאה?

היום המצב מאוד לא בהיר. המצב לגמרי לא בהיר.

אם אני מסתכל על סעיף 9, הוא יישאר בלתי נהיר גם אחר כך כי אחר כך יתחילו הוויכוחים האם זאת פעולה, האם היא הושלמה, האם היא הדירה לפי מהותה. כאן אנחנו נכנסים לשאלות שאין להן הגדרה. אילו היית כותב כאן בצורה חד משמעית פעולה משפטית היא בלתי הדירה החל במועד שבו היא הושלמה, נקודה, אבל אתה שולח אותי עכשיו לחוזה או חיקוק ולכן קודם כל אני צריך לדעת את כל החיקוקים, להתחיל לחפש אולי זה מופיע באיזשהו חיקוק. אחר כך אני אתחיל להתווכח אם הפעולה היא הדירה לפי מהותה.

זאת נקודה טובה.

אתה לא נותן לי תשובה. בכל מה שאמרת עכשיו, אתה משאיר אותו באותו BLACK OUT.

זאת נקודה טובה. ראשית, הכוונה כאן לקבוע ברירת מחדל שיש לה משמעות. לגבי העניין של דין, חוזה או מהות, ראשית, אני בעד זה שנשקול הורדה של החלופות האלה כי אני חושב שזה נובע מאליו. לא בגלל שזה לא קיים אלא בגלל שזה נובע מאליו משום שאם יש דין מיוחד, עיקרון גדול, דין מיוחד גובר על דין כללי. ניקח למשל הצעה לכריתת חוזה שהיא פעולה משפטית לפחות לדעת רבים – אני לפחות חושב שהיא פעולה משפטית. בניגוד לכלל כאן, כן אפשר לחזור. זה חריג אבל אפשר לחזור. בסדר, אז יש דין מיוחד, דין החוזים. נגיע לפרק החוזים ושם ייאמר הצעה, ככלל אפשר לחזור מהצעה. אז הנה דין מיוחד קבע. כמובן שהוא גובר על דין כללי. אם נמחק את זה, זה לא יקרה? אני חושב שזה ברור לגמרי שזה יקרה בדיוק באותה מידה.
חוזה, כמובן עקרון הדיספוזיטיביות. כל מה שאנחנו קובעים כאן, לעולם כפוף לעיקרון הדיספוזיטיביות, לעיקרון חופש החוזים. לעניין המהות, כאן אפשר קצת להתווכח. בעצם כאן השאלה היא האם אנחנו רוצים ברירת מחדל חזקה כך שיהיה צורך לשכנע בקיומו של דין משתמע נוגד, של הסכם משתמע נוגד, או שאנחנו רוצים כלל יותר חלש שאומר שתנתחו קודם את מהות העניין לפני שממשיכים.

אני חושב, ואפשר לשקול את זה עוד פעם, שאפשר להסתדר גם בלי הנושא של מהות משום שממילא המהות מובילה לכך שיש בעיה עם הנושא של אי ההדירות וזה יתמצה או בדין שיצר את הפעולה ואז נפרש אותו לפי מהותו של הדין. נפרש אותו כמאפשר חזרה או לפי החוזה הנוגע בדבר. זאת שאלה פנימית של הסעיף הזה, אבל ההנחיה היא חשובה. ברירת המחדל כאן היא משמעותית מאוד מפני שאחרת יש לנו שתי חלופות שוויוניות למדי כאשר חלופה אחת אומרת שהכל פתוח לבדיקה נסיבתית לגמרי, האם אפשר להתחרט. אפשרות אחת היא שאי אפשר להתחרט כמו שאנחנו מציעים ואפשרות שנייה היא שאפשר להתחרט אבל צריך לשפות אולי את הצד השני בגין נזקים כלשהם לפי העניין. זאת אפשרות הרבה פחות ודאית משום שאז אתה באמת צריך לנתח כל מקרה ולראות. אפילו לגבי אותה פעולה עצמה, יכול להיות שבנסיבות המקרה הנתון לפעמים תגיע למסקנה שזה בלתי הדיר לגמרי אבל לפעמים תאמר שההסתמכות לא הייתה מי יודע מה, אז ניתן לו רק איזשהו שיפוי על ההסתמכות.
אני חושב שחשובה איזושהי ברירת מחדל ושוב, היא צריכה לחול על שורה ארוכה מאוד של עניינים. ניקח החלת אופציה. חוזה נותן לאדם אופציה לרכישת נכס. אדם מודיע שהוא מפעיל. זאת פעולה משפטית חד צדדית. הוא משנה את המצב המשפטי על ידי הפעלת האופציה. שוב, רוצים שהוא יוכל להתחרט אחרי שהוא הודיע ויספיק לנו שהוא ישלם איזשהו שיפוי ופיצוי לצד שכנגד? אני חושב שהעניין הוא אחר. הפעלת את האופציה, העניין נגמר ואי אפשר לסגת אלא אם כן היה פגם ברצון. הפעלתי אופציה מתוך טעות, היא ידועה בדרך כלל לצד השני או הייתה חייבת להיות ידועה לו, מה שהיום אומר סעיף 14(א).

הודעת קיזוז למשל. קיזזתי ואחר כך אני מתחרט כי לא מתאים לי, עדיף לי לשמר את החיוב הנגדי שיש כנגדי ולקבל ריבית יותר טובה בחיוב הנגדי. עשיתי איזה שהן הערכות שגויות לגבי השאלה אם כדאי לקזז, הודעתי, הצד השני רואה את העניין כגמור, אני רוצה להגן על הסופיות של העניין או לא? בחירה בין מסלולי גמלאות בביטוח הלאומי. זה מגיע לכל דבר. אדם בוחר – לא יודע אם מדובר בנכה כי בשנים האחרונות לא עקבתי אחרי מה שקורה בחוק הביטוח הלאומי בעניינים האלה, אם אתה בוחר מסלול של פיצוי קבוע לעומת פיצוי נמשך – שוב, סוג של פעולה משפטית. עקרונית צריכה להיות סופיות. יכולים להיות שיקולים מיוחדים בתחום הביטוח הלאומי. אם יש דין מיוחד, זה אחרת אבל זה חל אפילו על הפעולות האלה.
הודעה על חזרה מהבטחת מתנה, סעיף 5. אדם מודיע שהוא חוזר בו. יכול לחזור בו מהחזרה או לא יכול לחזור בו?

אימוץ על ידי שולח של פעולה משפטית שנעשתה תוך השליחות. השולח מודיע שהוא אימץ אבל אחר כך אומר שהוא לא רוצה והוא מתחרט. יצירת ערבות שיכולה להיות חד צדדית.
הפעלת הזכות לפדיון. שוב, כמעט בכל חוק אפשר להגיע לשאלות כאלה. הפעלת הזכות לפדיון של דבר אבידה. בדבר אבידה, הבעלים המקורי יכול להודיע למוצא שתוך שנה הוא פודה. נניח שהוא מודיע לו שהוא פודה ואחר כך הוא מתחרט, עוד לפני שקרה משהו. מה אנחנו רוצים? רק להגן על הסתמכותו השלילית כביכול של המוצא כך שהוא יקבל שיפוי כלשהו או שאנחנו רוצים להגיד שזהו, קנית, גמרנו? זאת אמירה חשובה מאוד. זאת ברירת מחדל חשובה מאוד.

אפשר שברירת המחדל תהיה מאוד חזקה ואז נשמיט נניח את הנושא של מהות, אפשר שתהיה קצת יותר חלשה ולהביא את זה למהות. אגב, אם כבר אומרים מהות, נדמה לי שבאמת יש בעיה לא להגיד אלא אם כן על פי חוזה או דין יש הגבלה כי מכל מה שייאמר למשל, הפעולה היא בלתי הדירה אלא אם כן על פי מהותה היא הדירה ואז עולה השאלה מה רוצים שיקרה לגבי חוזה שאומר את זה. אם כבר אומרים מהות, כנראה צריך גם לומר חוזה או דין.

בכל אופן, זאת נקודה שצריך לשקול אותה בגוף סעיף 9 אבל כעיקרון, באופן בסיסי, אני חושב שהדבר הזה הוא חשוב והוא יותר מנחה מהיום. הפתרון החלופי, אני חושב שהוא לא כל כך מעשי. האם באמת בכל פעולה, בכל סעיף שעכשיו מדברים בו מתוך אלף הסעיפים, נשקול את כל סט הפעולות ואת כל סט ההסדרים האלה ונגיד שסעיף 18 למשל, או כל סעיף אחר, נעשתה פעולה, היא כן חוזרת או היא לא חוזרת, היא טעונה קליטה או לא טעונה קליטה, ידיעה כמוה כהודאה או לא? אם אנחנו לא עושים משהו כללי כזה, המשמעות היא שאו שהשאלות האלה תישארנה לגמרי פתוחות, וזה יותר גרוע ממה שיש עכשיו בהצעה הזאת, או שבכל סעיף וסעיף נצטרך להיכנס שוב לעניין וזה דבר לא מעשי.

עוד שתי נקודות קטנות. בהמשך לבחינת שאלת האלטרנטיבה. בהינתן העובדה שאם לא יהיה הפרק, ככל הנראה כן נצטרך להתייחס, כמו שעשו קודקסים אחרים, לא להתייחס באופן ישיר על ידי יצירת פרק.

מי אמר שלא יהיה פרק? הפרק שלא יהיה הוא הפרק הקודם.

אתה אומר שהפרק כללי מדי. אני אתחיל מהנקודה השנייה. אין לנו יומרה בפרק הזה לייצר פתרונות שהם פתרונות קצה שמגיעים עד כמעט להכרעה בין ימין לשמאל, ללכת בנתיב הזה או ללכת בנתיב אחר. כמו שאמרנו בדיון הקודם, יחסית לפרק הקודם אנחנו יורדים ברמת ההפשטה אבל עדיין יש כאן פרק שמייצר בעיקרו חזקות עם מספר סעיפים בהם יש התייחסות יותר פרטנית. העובדה שהפרק הזה הוא פרק כללי מחייבת גם התייחסות כללית וההתייחסות הכללית הזאת מייצרת אמירות שהן ברירות מחדל שבוודאי בין אם נכתוב או בין אם לא נכתוב, ברור שהוראות פרטניות יותר בפרקים הבאים שירדו ברמת ההפשטה יאמרו מה יש לעשות על אף מה שנאמר כאן, בין אם נגיד את זה ובין אם לא, כי אלה כללים ברורים של פרשנות משפטית, של טקסט משפטי, ובהמשך לכך אני אומר שאם אנחנו לא נייצר את הפרק הזה שאין בו יומרה להגיע לפתרונות סופיים, לפתרונות קצה, אנחנו נישאר עם עולם שהוא נושק למושג הזה והוא נושק לו בכל מיני סעיפים. בסופו של דבר נצטרך לחזור לסעיף 61(ב) כי אנחנו לא מתיימרים להיפטר ממנו והתוצר הוא פחות קודיפיקטיבי. אנחנו מייצרים קודיפיקציה וקודיפיקציה מחייבת התייחסות קוהרנטית מהכלל לפרט כי אחרת אנחנו סתם מייצרים קזואיזם. לכן יש משמעות גם בהיבט הקודיפיקטיבי לקיומו של הפרק הזה שאין לו יומרה לייצר פתרונות סופיים.

ביחס לפעולה בלתי הדירה, אם ניקח למשל את הדוגמה של צוואה. צוואה היא פעולה חד צדדית הדירה. למעשה אין אמירה מפורשת של החוק שאומר שהמהות של הפעולה היא הדירה, אבל זה זועק מתוך חוק הירושה וגם מחלק הירושה. אדם יכול לשנות את צוואתו עד מועד פטירתו. יש התייחסות, גם בתוך הפרק עצמו, למצבים שהם שונים במקצת. למשל בצוואה הדדית, כאשר יש הסתמכות שהדין מכיר בה, יש אפשרות להדירות אבל עם תוצרים משמעותיים כנגד ההדירות הזאת, מה שלא כן ביחס לצוואה רגילה.

לכן אין ספק שגם ביחס למהותה של פעולה משפטית, יש התייחסות בדין הרלוונטי. אפילו פעולה משפטית כצוואה, הדין הרלוונטי מתייחס ולכן שאלת המהות איננה כה משמעותית ובעניין הזה אני מסכים עם מיגל. אפשר לחשוב על הסיפא בסעיף.

הקושי המרכזי שלי בעניין של הפעולה המשפטית הוא שבהצעת הקודיפיקציה הישראלית לקחנו מושג שהוא מוגדר היטב בכל הקודיפיקציות הקיימות. אין לו הגדרה אחת אבל יש לו משמעות אחידה בכל הקודיפיקציות והוא מושג שלמשל בספר החוקים האזרחי שבו הוא מופיע, בחלק הכללי, הוא באמת אבן הפינה השלישית של ספר החוקים האזרחי. בקודיפיקציות אחרות שלא בחלק הכללי, הוא משמש כמושג דוקטרינרי ונתן לו משמעות אחרת לגמרי ממה שיש לו בכל הקודיפיקציות האחרות.

קודם כל, כמי שעוסקת בבין לאומי פרטי, אני מוכרחה לומר שזה מאוד מאוד מבלבל וזה קיים גם בשיטות המשפט, נגיד בקודקס הצרפתי שם מדברים בדוקטרינה על הפעולה המשפטית שהגיעה באמצע המאה ה-19 אחרי שהקודקס היה קיים באמצעות מלומד צרפתי שחקר את המשפט הגרמני. בכל ספר על שיטת המשפט האזרחי, מוצאים את המושג וכך גם בקודקס השוויצרי שבו אין חלק כללי.

ברגע שלוקחים מושג כזה ואומרים שאצלנו הוא ישנה את המשמעות שלו לפי ההקשר, זאת בעיה קשה מאוד. הוא יכול להיות אפילו מעשה נזיקין. זו בעיניי הבעיה המרכזית. גם אם אנחנו רוצים חלק כללי, אנחנו חייבים להחליט על המשמעות. גם הייתי אומרת שאין טעם להמציא – אפילו אם אנחנו עושים יצירה משלנו – משמעות חדשה לחלוטין.

אני מנסה להבין את הטיעון כי לא בטוח שהבנתי. למה את סבורה שהפרק כפי שהוא כתוב כעת מקדם תפיסה שלפיה עוולה בנזיקין היא פעולה משפטית?

לא אמרתי שהוא מקדם את זה, אבל זה כתוב בפירוש כאפשרות.

תאמרי לי לגבי הסעיפים.

תכף אני אסביר. הדבר שמאפיין את הפעולה המשפטית בשיטות הקודיפיקטיביות היא שהוא הכלי שבאמצעותו יכול אדם או יכול תאגיד לייצר קשרים כלפי אנשים אחרים או תאגידים אחרים או כלפי חפצים או חיות. זאת אומרת, מה המאפיין שלו? המאפיין שלו הוא הכוונה של מי שעושה את הפעולה המשפטית.

זה גם אצלנו. שיהיה ברור, זה גם אצלנו. זאת התכלית.

אבל זה לא כתוב בשום מקום.

זאת מטרת ההסדרים.

אני מסתכלת בספר שלך.

שם דיברתי על הפעולה המשפטית כעניין כללי.

יותר מזה. אצלנו כתוב – וזה הבדל גדול – שמה שמאפיין את הפעולה המשפטית זאת התוצאה, שיש לה תוצאה משפטית, אבל עריכת צוואה כשלעצמה איננה מייצרת תוצאה ומצד שני אני אתן לך דוגמה לפעולה שאיננה פעולה משפטית וכן יש לה תוצאה משפטית. אם אני מוצאת אבדה, מציאת אבדה איננה פעולה משפטית או חיבור וערבוב אבל יש לה תוצאה מכוח הדין. הדין מייצר תוצאות משפטיות. אם כן, קודם כל אנחנו צריכים להחליט מה זאת הפעולה המשפטית. אם נחליט שהפעולה המשפטית שלנו זהה לפעולה המשפטית בכל מקום אחר, אז באמת נשארו לנו שתי אפשרויות: אפשרות אחת שנקבע לה מקום בחלק הכללי ושוב תישאל השאלה איזה הוראות. מכיוון שמה שמאפיין את הפעולה המשפטית, כמו שאמרתי, זאת הכוונה ולא שאלות של הדירות ולא שאלות אחרות, ברור מדוע בשום קודיפיקציה לא מוצאים הוראות מהסוג של 7 עד 16. הן לא קיימות והן לא קיימות מפני שאיש לא העלה בדעתו שבתוך כל המגוון הרחב הזה אפשר להצמיד לו הוראות מהסוג הזה. יש הוראות בוודאי לגבי כשירות כי אם הכוונה היא היסוד, הדבר הראשון שאתה עוסק בו הוא מי יכול לגבש כוונה. ברור שאדם שאיננו כשיר לפעולות משפטיות, איננו יכול לעשות פעולה משפטית.

אם כן, דבר ראשון אנחנו צריכים להחליט על המשמעות ולא משמעות שונה. אם עושים קודיפיקציה, לא ייתכן שלמושג בקודיפיקציה תהיינה משמעויות שונות ובהקשרים שונים. בוודאי שאי אפשר להשאיר תפקיד כזה לבתי המשפט כי מי שצריך לדעת מה משמעות המושג, כמו שאמר יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת רותם, אלה אנשי עסקים ואנשים פרטיים שהם אלה שצריכים להבין ולא שבית המשפט אחר כך יספר להם שזאת פעולה משפטית.

אפשרות אחת היא להשאיר חלק כללי אבל לחבר לו הוראות למושג הפעולה המשפטית. אפשרות שנייה תהיה ללכת בדרך של קודיפיקציות אחרות שהיום, אגב, יותר מקובלת אפילו במשפט הגרמני שם יש דיון גדול והוא משני טעמים: החיים המודרניים מאלצים כל פעם להכניס תיקונים. כל פעם שמתקנים חלק פרטי, הם נאלצים עוד פעם להסתכל גם בחלק הכללי וזה תהליך הרבה יותר מורכב. דבר נוסף הוא שגם כאשר כתבו במקור את הכללים לגבי פעולות משפטיות בנושאים רבים, חשבו באמת על חוזים ולכן יש יתרון גדול להוראה מסוג סעיף 61(ב) אבל גם שם כמובן אנחנו שוב נחזור לשאלה מה זאת פעולה משפטית ושוב רצוי לתת לה את אותו מובן.

אני שוב אומר שמצד המשפט הבינלאומי פרטי, יש היום הרבה עסקאות שהן חוצות גבול. בתי המשפט נאלצים לפרש האחד את שיטת המשפט של השני. חשוב שגם ישראל, אפילו אם אנחנו עושים יצירה שהיא לגמרי שלנו, תהיה מתואמת עם מה שקיים בשיטות אחרות כי אחרת זה מקור לבלבול ולהפרעה גדולה.

אחרים צריכים לתאם את עצמם לחוק שלנו.

פעולות נזיקיות בחוץ, פעולות פליליות בחוץ, מובן לחלוטין. זאת התכלית, זאת המגמה ולדעתי תוכן ההסדרים די מוביל לזה.

יש אפשרות, וצריך לשקול אותה, להגדיר פעולה משפטית - ולטעמי היא גם לא סבוכה במיוחד – בחלק הזה. יש הגדרה שאפשר לחשוב עליה אבל צריך עוד לשקול אם נכון בכלל להגדיר. למשל, פעולה משנה את המצב המשפטי כאשר השינוי הוא תלוי רצונו של מבצע הפעולה. כלומר, כאשר המקור המשפטי שיוצר את השינוי מתלה את השינוי בכך שיהיה רצון לבצע את השינוי. דיברנו על זה מעט בפעם הקודמת. פעולה נזיקית למשל, אם אני מכה אדם אחר, המעשה העובדתי הוא תלוי רצון. התוצאה המשפטית הרלוונטית, מה משתנה במצב המשפטי אחרי שהכיתי מישהו, מה שמשתנה הוא שאני חייב פיצויים. נולדת חבות שלי לפיצוי. הדין היוצר את החבות, דין הנזיקין, לא מתלה את שאלת החבות שלי בשאלה אם אני רוצה לשלם פיצוי. הוא כופה עלי תשלום פיצוי. לכן זאת לא פעולה משפטית. פעולה משפטית היא אותה פעולה שהדין מייחס רלוונטיות ונפקות לשאלה אם אני רוצה לשנות מצב. חוזה מהצד ההפוך, ברור מאוד. הדין שואל את הצדדים האם הם רוצים זכויות חדשות וחובות חדשים או הם לא רוצים. רק אם הם רוצים, יש שינוי משפטי. זה הפרק. הפרק הזה עוסק בפעולות האלה. להגדיר או לא להגדיר, זאת שאלה של מדיניות. זה באמת מושג תורתי. אני חושב שמאוד ברור שהתוכן מוביל את זה.

פרקליטות המדינה. אתם כבר הבנתם מה כתוב בפרק הזה?

הבנו. יש לנו כמה שאלות שאת חלקן שאלנו וקיבלנו תשובות. אני אדבר בשם עצמי ואומר מה אני חושבת באופן כללי.

לא מה את חושבת אלא מה חושבת פרקליטות המדינה. אני ביקשתי את ההשתתפות שלכם כי אתם תלכו עם זה לבתי המשפט.

אני ועוד 400 פרקליטים.

לא ייעוץ וחקיקה. הם לא יגיעו עם זה לבית המשפט.

נדמה שיש חשיבות להוראות כלליות שיוצרות איזשהו מכנה משותף שנכון לגבי כל הפרקים האחרים בקודקס. זה נותן איזושהי דרך פשוטה יותר במקום לכתוב את אותה הוראה בכל אחד מהפרקים ולגבי כל אחד מהעניינים. נדמה שיש חשיבות שאם יש משהו שהוא משותף לכל הפרקים, זאת איזושהי דרך לחסוך. זאת דרך יעילה ונכונה להציג את אותו מכנה משותף כבר בהתחלה כדי לעשות את הדברים נכונים ויעילים.

אז נשאלת השאלה, וזה כבר לגוף הדברים, לגבי כל אחד מההסדרים האם הוא באמת המכנה המשותף, איך באמת נכון להסתכל ואיך בפועל במבחן המציאות הדברים יובנו ויתבהרו.

אני חושבת שצריך להיכנס לתוך הדברים אבל באופן כללי כפרק כללי אנחנו חושבים שיש לו חשיבות.

יש לך מה להגיד?

לא. הנושא הזה הוא נושא שעל פי האופי שלו, כפי שהוא עולה מתוך הסעיפים, לפחות בכל מה שנוגע לסעיפים הראשונים – ואני לא מדבר על הפעולה החד צדדית, שם נראה שיש הוראות נורמטיביות, הוראות אופרטיביות - הסעיפים האחרים הם נראים כנושאים אופי יותר אקדמי וקשה לי להתייחס לזה.

בסדר. פרופסור זמיר.

לא על כל דבר יש לי מה לומר.

בסדר. נתחיל לקרוא.

"פעולה משפטית יכול להיות שתהיה חד צדדית או רב צדדית בהתאם לחיקוק או לחוזה שעל פיו היא מבוצעת".

הסעיף הזה הוא למעשה סעיף מבוא. הוא בא להזכיר לקורא שיש שני סוגים אפשריים של פעולות. יש פעולות שטעונות, כדי שתהיה משמעות שיש שינוי משפטי, הבעת רצון של אדם אחד כמו הפעלת אופציה למשל, הודעת ביטול על פי הדין, ויש פעולות שהן רב צדדיות שטעונות הבעת רצון של כמה צדדים כאשר הדוגמה הקלאסית היא כמובן חוזה שטעון הסכמה של שני צדדים.

הסיפא שאני מבין מהוראות הייעוץ לוועדה שיש ספקות לגבי השאלה אם הוא דרוש, בהתאם לחיקוק או לחוזה שעל פיו היא מבוצעת, זה נכון שאני מניח שאפשר להסתדר גם בלי הסיפא אבל הכוונה כאן היא להבהיר מעט את מה שאני חושב שבהיר אבל בכל זאת להבהיר שמה שקובע אם הפעולה היא חד צדדית או רב צדדית, זה אותו מקור משפטי שיוצר את השינוי המשפטי. אם המקור המשפטי הרלוונטי הוא חוזה, אני אדע אם זה טעון הבעת הסכמה של שני הצדדים לפי החוזה. אם המקור היוצר את התוקף של הפעולה הוא הדין, אני אדע האם צריך הסכמה של שניים או רק של אחד לפי הדין. זה כל מה שנאמר בקטע הזה ואני חושב שהוא סביר.
הועלתה גם שאלה מה קורה כשיש סתירה בין שני אלה, בין חיקוק לחוזה, ואז התשובה מחזירה אותנו לעיקרון הכול כך כללי, ברור ופשוט – עקרון הדיספוזיטיביות. אם יבוא חוזה ויאמר שלמרות שהדין קובע למשל שהפעולה תהיה רב צדדית, החוזה יגיד שמספיק לו שאחד מביע רצון, בסדר, או להפך. זה העיקרון הכללי, העיקרון הדיספוזיטיבי. במובן הזה הסעיף כולו הוא סעיף תיאורי. הוא אומר שיש "חיות" משפטיות כאלה, אתה יכול להיות חד צדדי, אתה יכול להיות רב צדדי וזה מכוון את הקורא להבנת הפרק.

אם אפשר להתייחס לנקודה נוספת ביחס לסעיף התיאורי. יש כאן הכוונה כבר מהשלב הזה לבחירה שראוי שהמחוקק יעשה ביחס לסוגי הפעולות המשפטיות. אנחנו יודעים שאפשר לסווג פעולות משפטיות בדרכים שונות – בתמורה, שלא בתמורה, חד צדדיות, רב צדדיות ועוד כהנה וכהנה – והסיווג שכאן מבוקש לשים עליו את הדגש הוא סיווג של בין החד צדדיות לרב צדדיות. כמובן יש לבחירה הזאת בסיווג משמעות ביחס להמשך הפרק כי בהמשך הפרק יש התייחסות יותר קונקרטית לפעולה משפטית חד צדדית. הסיווג הזה לא בהכרח מקובל כפשוטו בקודיפיקציות אחרות אבל אני חושב שכאן יש ייחוד שאנחנו רוצים כן לייצר כי יש אמירות אופרטיביות כפי שציין דוקטור ויגודה קודם. בפרק הפעולות החד צדדיות, בפרק הבא, יש כבר הוראות יותר אופרטיביות, הוראות שאנחנו חושבים שראוי לקדם אותן תוך התייחסות מיוחדת שלנו למושג הפעולה המשפטית החד צדדית. רוב הפעולות המשפטיות הן חד צדדיות, אם חושבים על כך.

מה זה פעולה משפטית? אתה עוד לא הגדרת לי. אתה מדבר כל הזמן על פעולה משפטית ואני לא מבין על מה אתה מדבר.

אני חושב שהסברנו מה אנחנו רואים או מה רוב האסכולות רואות כפעולה משפטית.

למה לא לכתוב?

דיברנו על כך. אני אומר ששאלת ההגדרה היא אפשרית. ככלל, ועדת הקודיפיקציה ראתה בשאלה הזאת כשאלה לתורת המשפט, שתורת המשפט ראוי שתדון בה אבל אנחנו לא שוללים את האפשרות להגדיר. בכל מקרה, אין כוונתנו כמובן שהעוולה תהיה פעולה משפטית. פרופסור דויטש ציין זאת קודם. אפשר להגדיר אבל אם אנחנו ממשיכים לסעיף 7, בהינתן שאנחנו מבינים מה זה פעולה משפטית, אנחנו כן חשבנו שיש ערך מוסף וראוי שיופיע בקודקס הישראלי כרעיון ייחודי לנו שיש ערך להתייחסות לפעולה חד צדדית. ראוי שהטרמינולוגיה הזאת תיכנס בצורה משמעותית יותר לשיח המשפטי, לרבות הכללים שיחולו על הפעולה החד צדדית הזאת. יש כאן ייחודיות מסוימת של הדין הישראלי ואני חושב שהיא ייחודיות טובה. היא ייחודיות מעניינת, היא ייחודיות שיכולה רק להפרות את השיח ולייצר אמירות יותר מדויקות ביחס לניתוח של מצבים משפטים.

שאלת הבהרה. בסעיף 2 כבר מוזכר המושג פעולה משפטית בנוגע לתום לב. כתוב: בשימוש לזכות לביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב וכולי. ביצוע פעולה משפטית מכיל החוק חובה לנהוג בתום לב. על כן יש כחובה חשיבות משום שיש משמעות גדולה לדוגמה האם עריכת צוואה היא פעולה משפטית או לא, האם נוכל לומר שאדם עשה צוואה ולפסול אותה משום שהוא עשה אותה שלא בתום לב. האם יש אפשרות כזאת או לא.

דוקטור ויגודה, אני לא צריך לגבי סעיף 2 את ההגדרה של פעולה משפטית כי אני לא בטוח שסעיף 2 יהיה בחוק. יותר נכון, אני יודע במה אני בטוח אבל מה אני אעשה, כבר הודיעו לי ששר המשפטים יגיש הסתייגות. לפני שאני אצביע, אני אצטרך לשכנע אותו.

הדבר היסודי ביותר של הפעולה המשפטית בכל שיטות המשפט הוא הכוונה להשיג תוצאה משפטית. כלומר, אם אני מסתכלת על ההגדרה הקרובה ככל האפשר, בקושי בהגדרה.

עוד אין הגדרה.

בכל אופן אני רוצה לומר מילה. ב-קומן פריים אוף רפרנס שאנחנו מדי פעם מזכירים אותו, זאת אותה עבודה שעשו באירופה כדי לראות איך שיטות המשפט עומדות אחת מול השנייה ועשו מאמץ להגדיר. צריך לומר שההגדרה די קרובה אבל תכף אני אסביר מדוע זה ניסיון כמעט חסר תוחלת. הם כתבו שפעולה משפטית היא כל הצהרה או הסכם בין מפורש או נובע מהתנהגות שבכוונתו כשלעצמו להשיג תוצאה משפטית. הוא עשוי להיות חד צדדי, דו צדדי או רב צדדי. זה די קרוב. עדיין יש מאמר של אחד מגדולי החוקרים של המשפט ההשוואתי, מנהל מכון מקס פלנג בהמבורג, והוא מראה שגם ההגדרה הזאת איננה מה שקוראים המקום הגיאומטרי . במובן שלא כל הפעולות המשפטיות נתפסות בהגדרה ולא כל מה שאיננו פעולה משפטית הוא מחוץ להגדרה.

לכן חוסר התוחלת. לכן מה ששום שיטה משפטית לא ניסתה לעשות, אנחנו לא צריכים לעשות.

מה כן, היא מאופיינת בדבר אחד וזה ברור, בכוונה. מכיוון שזה הדבר המאפיין, הייתי מצפה שבסעיף הראשון שאנחנו עוסקים בפעולה המשפטית, יופיע עניין כוונתו של האדם לעשות את זה כי אחרת אין משמעות לכל הסעיפים הבאים וזה הקושי הגדול.

יחשבו על זה אנשי משרד המשפטים. אני מניח שפרופסור דויטש ימצא את ההגדרה הנכונה. הוא מכיר את מקס פלנג והוא מכיר את כל המאמרים. הוא יסתדר עם זה.

בכל זאת, עוד מילה אחת לעניין זה שאנחנו נפרה את השיח המשפטי. יצא ספר עם ביקורת מסוימת על הצעת החוק ובאחד המאמרים כתב פרופסור צימרמן – זה היה מאמר שלו – שאמרו לו שילמדו כולם מאתנו. זה כתוב באחד המאמרים ועל זה הוא אמר שהחכמה המקובלת היא לא תמיד הטובה ביותר, היא לא תמיד נכונה, אבל לפני שעוזבים אותה, כדאי להצדיק את זה בנימוקים טובים מאוד, לפני שבוחרים בדרך שהיא ייחודית.

מי זה פרופסור צימרמן?

מנהל מכון מקס פלנג בהמבורג והמומחיות שלו היא המשפט הפרטי בהיבט גם השוואתי וגם היסטורי.

התיישנות וקיזוז. הוא הציע תקופת התיישנות של שלוש שנים.

הוא צודק. אני מציע שתנסו להציע תקופת התיישנות קצרה יותר כי לגבי ארוכה יותר, אני כבר משוכנע.

נעבור לסעיף 8. סעיף 8 עוסק במה שמכונה חופש התשואה. למעשה זה חוק החוזים כיום שגם הורחב דרך 61(ב).
"פעולה משפטית יכול שתבוצע בעל פה, בכתב או בהתנהגות".

הערת הייעוץ המשפטי לוועדה, אני מבין שזאת הצעה להוסיף את ההתייחסות זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו, מה שיש היום. שוב, יש לנו את אותם שני עקרונות בסיס, דיספוזיטיביות ודין מיוחד. אם יש דין מיוחד, יש דין מיוחד. למה צריך כאן לומר? אם נאמר את זה כאן, אני רוצה פשוט להפנות תשומת לב לנקודה, אם כאן נאמר משהו כזה או כמעט בכל מקום בו נאמר משהו כזה, מיד תיווצר בעיה של חוסר קוהרנטיות במקומות אחרים. כל הוראה בקודקס, כפופה לדין מיוחד, כפופה להסכם. אתה אומר את זה פעם אחת, מיד השאלה היא אז למה אתה לא אומר את זה בכל סעיף. לכן אין הצדקה לעניין הזה.

אבל יש סעיפים אחרים שכן מופיעים התייחסויות.

אמרתי קודם, גם בתגובת להערת היושב ראש, שבהחלט אפשר לשקול מחדש את ההתייחסות בסעיפים האלה לדין, הסכם, מהות. כשזה מופיע, זה מופיע בעיקר בגלל הרצון להוסיף את הביטוי מהות שזה מעין ניסיון לרכך איכשהו את ברירת המחדל באופן אמורפי יותר. אני אומר שוב, אנשי משרד המשפטים כמובן ישקלו את העניין, שאני לא בטוח שחייבים להיצמד לעניין של דין, חוזר, מהות אלא זה בהחלט עניין למדיניות כזאת או אחרת. בכל אופן, כאן אין שום צורך בכך. נגיע לסעיף 8 לחוק המקרקעין, מה שהוא המקבילה בקודקס, אז גם שם יש דרישת כתב והעניין נגמר שם. לדעתי אין צורך בסעיף הזה.

דרישת הכתב מופיעה ב-520 ומשהו.

זה אמור להיות בחלק הכללי של החוזים. סעיף 120 עוסק בהיבט הכללי, מה קורה כשיש דרישה צורני. הדרישה הצורנית כנראה בפרק המקרקעין.

597.

יש 597.

אגב, ב-597, זה לא הזמן לדון בזה, אנחנו אפילו מרחיבים במובן ידוע. דרישת הכתב גם לעסקאות המחאה. היום יש פסיקה דו-כיוונית בשאלה הזאת.

אתם מבקשים גם כתב המשקף את גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה.

כן, אבל נגיע כמובן לסעיף. יש שם גם הרחבה לעסקאות המחאה. חלק עצום מהעסקאות במקרקעין הן בעצם עסקאות הרחבה והיום יש שאלה בסיסית - לפסיקה יש תשובות לשני הכיוונים – האם דרוש מסמך בכתב בעסקת המחאה כי זאת הרי לא התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, נשוא המכר וההמחאה הוא זכות חוזית שהיא לא זכות במקרקעין ואז סעיף 8 לכאורה לא בפנים, על פי לשונו לפחות. ההצעה שלנו היא דווקא להרחיב במובן הזה. שוב, כמובן צריך להגיע לזה.

אותו הדבר ב-181, בהתחייבות להקניית מתנה. גם זה דין ספציפי.

אין לי דעה ברורה האם צריך את סעיפים 7 ו-8. יכול להיות שאפשר להשאיר את זה לפרופסורים וזה לא עניין של הקוד לעסוק בו בסיווגים מופשטים, אבל אם משאירים את 7 ו-8, זה הזנב שצריך להתחבר לכלב והכלב הוא הגדרה. קודם כל, צריך להחליט האם אנחנו בכלל רוצים את זה. אם אנחנו רוצים את זה, אנחנו רוצים הגדרה אליה יסתפחו 7 ו-8. אם אנחנו לא רוצים הגדרה, אפשר כנראה גם בלי 7 ו-8.

זה 7, 8, 9, 10, 11. אלה כל הפרקים. אין סעיף פה שלא כתוב פעולה משפטית. אני יושב כאן ואני לא מבין מה זאת פעולה משפטית. לא יודע. אני לא פרופסור, לא עורך דין ואני לא מבין את זה. אני צריך שיסבירו לי ברחל בתי.

ניסיתי להבהיר. שוב, אקטים שמשנים מצב משפטי. הרי כולנו עושים כל הזמן כל מיני מעשים, אם אני אנסה עוד לחדד.

פרופסור דויטש, לך הרי אין בעיה. אתה יושב חצי שעה ואתה מכניס כאן סעיף הגדרה. איך שאתה רוצה תגדיר אותו. לא איכפת לי שתשים אותו רחב, קצר, ארוך אבל צריך להגדיר אותו כדי שאני אדע על מה אתם מדברים.

בסדר.

אז תהיה הגדרה.

אנחנו נשקול בחיוב.

כרגע הצעה טנטטיבית, פעולה המשנה את המצב המשפטי כאשר השינוי הוא תלוי רצונו של מבצע הפעולה. אפשר להתווכח.

זה לא אלגנטי.

זה לא רק לא אלגנטי אלא זה מחריג לגמרי כתיבת צוואה.

למה? כתיבת צוואה זה לא לרצונו של האדם?

כתיבת הצוואה כשלעצמה לא משנה.

בסופו של דבר כולנו ביום מן הימים נגיע לאן שנגיע, עד 120.

מה זה קשור לצוואה?

אלא אם כן אני אשנה את הצוואה, נכון שהתוקף של הצוואה מותנה במועד אבל המועד הזה בוודאי שמגיע. לפי מה שאת אומרת, צוואה היא לא פעולה משפטית.

אדם עשה צוואה והוא מת. הוא לא עשה כלום?

היא כן פעולה משפטית, אבל מפני שהוא מאופיינת בכוונה להשיג תוצאה ולא מפני שהיא משיגה תוצאה. בכתיבת הצוואה עצמה אין שינוי מצב.

יש שינוי מצב.

זה לא שינוי מצב בלתי הדיר. אפשר לחזור והוא עדיין יישאר.

אני מציעה הצעה לאדם לגבי חוזה. שוב, ההצעה כשלעצמה לא משנה.

היא כן משנה.

אם אני לא אחזור בי, ייעשה קיבול. נתתי לו כוח קיבול.

מה זה משנה אם זה בכלל לא הגיע אליך. הפעולה המשפטית, ודאי שהייתה פעולה.

יצרתי כפיפות שלי לכוחו להגיד כן ולעשות חוזה.

מה שחשוב זאת הכוונה ולא התוצאה כי יכולה להיות שורה שלמה של פעולות משפטיות שמאופיינות בכוונה בלי שיש להן תוצאה מעצם הפעולה. לעומת זאת, יש תוצאות משפטיות שבאמת אינן קשורות בכוונה כמו שאמרנו.

אני יכול להציע כאשר נגיע למשל לדיני הירושה, אפשר לדבר על כך. אפשר לדבר במפורש בשאלה אם אנחנו רוצים להגדיר למרות שבעיניי זה מובן מאליו.

יותר מזה, גם תאגיד שמחליט להגדיל את הון החברה, גם זאת פעולה משפטית. כלומר, יש פעולות משפטיות שהן גם מחוץ לקודיפיקציה.

ודאי.

יש שורה שלמה של פעולות. צריך להבין ולכן גם הקושי שלי עם כל הסעיפים, מכיוון שמייצרים איזה שהן חזקות ואיזה שהן הגדרות למרות שבאמת יש אוסף שלם. פעולה משפטית זה דבר מאוד מאוד בסיסי בדוקטרינה ואם אנחנו הולכים לשיטה הזאת, אנחנו צריכים באמת לחשוב במושגים האלה שבאמת נתפוס את מה שיש, שנחריג את מה שאין ונגיע לדבר שיש לו משמעות בכל מקום.

זה מה שמנסים לעשות.

זה מה שיהיה.

נעבור לסעיף 9.

9.
פעולה משפטית היא בלתי הדירה החל במועד שבו היא הושלמה אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה או בחיקוק ופעולה היא הדירה לפי מהותה.

10.
בטלות פעולה משפטית, הוראות פרק שלישי, בטלות חוזר בחלק משנה שני לחלק השלישי, היינו, סעיפים 109 עד 117, יחולו בשינויים המחויבים על פעולה משפטית.

כאן אני חושב שהשאלה הקריטית כשמתחילים בסעיף 9 היא האם ברירת המחדל הזו היא ברירת המחדל הנכונה והטובה ביותר, האם זה מכסה את הרוב המשמעותי של המצבים שאנחנו חושבים עליהם, ולדעתי כן. לדעתי זאת גם הוראה שמבחינה נורמטיבית יש בה ערכיות נכונה. שוב, עשיתי מהלך, הודעתי על ביטול, הודעתי כי אני קונה, פעולות חד צדדיות, האם צריך לאפשר לי לסגת? הצד השני מסתמך על זה, הצד השני גם מצפה שאני אבצע וציפייתו לגיטימית כי עשיתי מהלך, כבלתי את עצמי ועשיתי צעד. אני חושב שזאת ברירת המחדל הערכית הנכונה והיא גם די משקפת לדעתי ציפיות של צדדים. ציפיית הצדדים היא "נגעת – נסעת", מהלך משמעותי, מהלך משפטי, שינית מצב, האפשרות להתחרט לא צריכה להיות פשוטה בכלל.

אפשר להתחרט, זה סעיף 10, אם יש פגם ברצון שהצד השני יודע עליו כמו בסעיף 14. אנחנו מחילים כאן את החלק החוזי בקטע הזה על האפשרות לסגת מהפעולה. אפשר לסגת אם הפעלתי אתה אופציה מתוך עושק, מתוך כפייה, מתוך הטעיה של הצד השני, מתוך טעות שהייתה ידועה או חייבת להיות ידועה לשני. אני אוכל אולי לבקש מבית המשפט 14(ב) לחוק החוזים במצבים האחרים המיוחדים, במקרים מאוד מיוחדים, שיאפשר לי לסגת. בעיקרון, אני חושב שזה נכון שברירת המחדל הטובה היא ברירת מחדל שלא מאפשרת נסיגה.

מה ברירות המחדל האחרות האפשריות. ברירת מחדל אפשרית אחרת היא קודם כל אפשרות קיצונית הפוכה שאני מניח שכמעט אף אחד לא יציע אותה, דהיינו, עשיתי פעולה, אני יכול תמיד לסגת סתם. אני חושב שאת זה אף אחד לא מציע. כך נדמה לי. אפשרות אחרת שעולה גם במסמך של הייעוץ לוועדה היא אפשרות רכה יותר שמדברת על הגנה רק על אינטרס ההסתמכות. דהיינו, אני יכול כן לסגת בתנאי שאני אחזיר להוא את ההוצאות שלו, את הוצאות ההסתמכות שלו.

זאת לא בדיוק הייתה הצעת הייעוץ.

יש אפשרות שלישית והיא כשזה בלתי הדיר, אז במצבים מיוחדים לאפשר המרה של העניין בכסף. פיצוי בכסף תוך אפשרות לסגת.

אני חושב שאם אנחנו אוכפים ודאות, דווקא ברירת המחדל הטובה ביותר היא ברירה חדה.

זה נכון, אבל אז איך באה הסיפא?

בלי הסיפא. אני הייתי רוצה לומר החל במועד שבו היא הושלמה. נקודה.

אני אישית הייתי ממליץ לשקול את זה. כן. בהחלט זה אפשרי.

שיהיה ברור שזה שאנחנו עוצרים אחרי המילה הושלמה, לא הופך.

זה לא הופך שום דבר אלא אני קובע מה הרצון של המחוקק וזאת ברירת מחדל ברורה כשכל היתר זה כבר אצל הפרופסורים.

אולי אפשר להציע חלופה נוספת בדבריו של פרופסור דויטש ואולי גם לעשות הבחנה בין סוגים שונים של פעולות משפטיות. לצורך העניין, פעולה משפטית, הרי החלוקה שנעשית כאן בקודקס היא בין פעולה משפטית רב צדדית לחד צדדית ובתוך פעולה משפטית חד צדדית היא בין זו שטעונה קליטה לבין זו שאינה טעונה קליטה. נדמה לי שאם הסעיף בא להגן על אינטרס ההסתמכות או על פוטנציאל ההסתמכות, לצורך העניין פעולות משפטיות חד צדדיות שלא טעונות קליטה, המילה כמעט בהגדרה לא ייצרו איזשהו פוטנציאל הסתמכות. הרי לצורך העניין ניתנה הדוגמה של עריכת צוואה. אם אני כותב צוואה, הצד שכנגד או הצד שאמור לרשת בהרבה מן המקרים לא ידע על כך.

לא, אין אינטרס הסתמכות לצד שאמור לרשת.

ואז ממילא לא בטוח שברירת המחדל הזאת נכונה לסוג הזה של פעולות משפטיות.

עם כל הכבוד, אני חושב שאלה דברי טעם.

אתה חושב שאין הסתמכות למי שעומד לרשת?

לא, האינטרס הזה לא מוגן. יכול להיות שיש אינטרס אבל הוא לא מוגן. איפה יש כן אינטרס מוגן? יש אינטרס מוגן כשעושים צוואות הדדיות, כאשר בן הזוג מסתמך על צוואה שעשה בן זוגו ולהפך. שם יש אינטרס הסתמכות שהוא אינטרס שמוגן בכללים מיוחדים שנקבעו. סעיף 8א לחוק. אבל זה נכון שככלל בפעולה המשפטית הזאת שהיא פעולה משפטית הדירה, יש בהחלט משמעות מעטה מאוד, אם בכלל, להסתמכות.

ההוראה הזו איננה מופיעה בשום קודיפיקציה אחרת ובשום מקום אחר וגם לא כמושג. לעניות דעתי היא ממש מסוגלת לשתק משאים ומתנים. כל הצעה נגדית, כל דבר הוא בעצם פעולה משפטית.

פרק החוזים יגיד במפורש שניתן לחזור מהצעה אלא אם היא בלתי חוזרת לפי סעיף 3 היום.

אנחנו לוקחים מושג שלא רק שלא הגדרנו אלא שאנחנו נמצאים בזנבו ואנחנו מוסיפים לו כל מיני חזקות. כתוב בפרוטוקול 105 מיום 16 באפריל 1996 כי פרופסור איל זמיר סבר כי כלל זה אינו משקף את רוב הפעולות ולעומתו סבר פרופסור ברק כי רוב הפעולות המשפטיות הן בלתי עבירות. האמת היא שכשלא יודעים מה זה, זה כל דבר.

מאיזו שנה הפרוטוקול?

מ-1996.

ככל שהדברים מיוחסים לי, אין מביאים ראיה מן השוטים. גם אין הנחה שמה שכתוב בפרוטוקול זה מה שנאמר.

לא, יש הנחה שמה שכתוב בפרוטוקול, זה מה שנאמר.

יש חזקה.

אני חושב שזה נכון שלגבי פעולות שלא טעונות קליטה, צריך לחשוב.

בפרוטוקול הזה חלקת על ברק.

ככל שהדיון נמשך, הפקפוקים שלי לגבי הצורך והתבונה שבסעיפים האלה גוברים.

אבל בסוף תאמר לנו את העמדה. אתה כל הזמן אומר שאתה לא רוצה להתייחס ואין לך מה לומר, אבל אתה מתחיל לדבר אתנו על פקפוקים. אני כל הזמן מפקפק אבל בסוף אני צריך להחליט.

האם סעיף 9 יעזור לבתי המשפט כשהוא קיים יותר מאשר אם הוא לא היה קיים.

לדעתי כן, כי אחרת הוא מתחיל מאפס. בכל סיטואציה ובכל פעולה הוא מתחיל מאפס.

כמו שעושים בארבעים השנים האחרונות.

אנחנו רוצים לשפר מצב.

אותן שאלות, אותם גדרי ספקות, אותם הקשרים שעלו, אם עלו, בארבעים השנים האחרונות, יעלו גם בסעיף 9 משום שהוא מאוד פתוח.

בכל פעולה מחדש, יידרש בית המשפט לדיון לפי מהותה של הפעולה.

אבל אתה מתחיל ממשהו.

יש עמדת מוצא. מי שמבקש לשכנע שעמדת המוצא לא נכונה, ישכנע. קבענו ברירת מחדל די משמעותית.

דווקא בסעיף 9 יש הנחיה לבית המשפט שאומרת שהכלל הוא זה ולכן הציפייה לפחות היא שבבואו של אדם לומר שפעולה מסוימת היא בכל זאת הדירה, עליו הנטל להראות נימוקים ולהסביר מדוע. או שהוא יביא נימוקים מתוך הדין הספציפי הרלוונטי או מסעיפים אחרים נניח ביחס לצוואה, או שהוא יצטרך לשכנע באותו ובמופתים שלכך הדין התכוון.

המצב הוא שהיום קיים ערפל מוחלט. אנחנו מנסים לפחות לפזר אותו בחלקו.

הגשת תביעה לבית המשפט היא פעולה משפטית. נכון?

יש מחלוקת.

איזו ציפייה יש למישהו כשהוא מגיש תביעה לבית המשפט?

מצבו של הנתבע משתנה. אם הוא לא יגיש כתב הגנה, הוא יקבל פסק דין.

זה כמו לכתוב צוואה.

התוצאות נובעות מכוח הדין. כמו למשל תביעת חוב. אם אני מגישה לך דרישת תשלום, התשלום, אם אתה חייב או לא חייב, נקבע על פי דין ולא בגלל הרצון שלי.

אם את מוציאה דרישת תשלום, זאת פעולה משפטית שמיד מחייבת אותך במע"מ ובתשלום.

אבל זה לא במישור המשפט הפרטי. אני מדברת על פעולות משפטיות.

למה לא במשפט הפרטי? כשאני צריך לשלם מע"מ, זה במשפט הפרטי.

אגב, אני רוצה להדגיש שכל המחלוקות אליהן התייחס עורך דין שטרן קיימות רק אצלנו. כלומר, אם אני הולכת לספרות בחוץ, אין מחלוקות לגבי מה התוכן של המושג. ההבחנות הן ברורות וגם אם אין הגדרה, המשמעות היא מאוד מאוד ברורה. לעומת זאת אצלנו אני מוצאת מחלוקות על גבי מחלוקות, מובנים שונים בהקשרים שונים ואת זה צריך לנכות.

לגבי הדוגמה של פרופסור זמיר, זאת דוגמה טובה. הגשת תביעה משפטית היא באמת קצת גבולית אבל אני מסכים אתך שזאת פעולה שמשנה מצב. הנתבע אכן חשוף לסיכון שיינתן פסק דין בהיעדר הגנה. כן, זאת פעולה משפטית. אני מבין שההמשך הוא שהכלל אולי מתיישב אתו.

השאלה אם היא הדירה.

כן. אני הרי לא יכול למחוק בלי אישור בית משפט. היא באמת בלתי הדירה. תקנות סדר הדין קובעות מחיקה באישור בית משפט ולכן זה בלתי הדיר. אני לא יכול לפי רצוני לסגת.

זה בדיוק העניין. זאת איננה פעולה משפטית בשום שיטת משפט אחרת.

אני לא יודע לגבי שיטות אחרות. אם אנחנו חוזרים לעניין הזה כל הזמן, בקונטיננט בעיניי יש קיפאון עמוק באלף ואחד עניינים. אני לא יודע, אני לא חושב שאנחנו מייצרים כאן דין קונטיננטלי. מייצרים דין ישראלי טוב.

פעולה משפטית כהגדרתה בחוק השליחות?

מה זאת אומרת? אם אתה בעצמך מגיש.

לא, אם אני מייפה את כוחו של עורך דין.

ייפוי כוחו של עורך דין, כן. זה ייפוי כוח אבל לא עסקת היישום.

אני מייפה את כוחו של מישהו לבצע פעולה משפטית.

בספרות המשפטית יש הבחנה בין ייפוי הכוח שהוא פעולה משפטית לבין ההמשך שלה, מה שאדם צריך לעשות על פי ייפוי הכוח.

אגב, לדעתי צריך לשקול דבר אחד. נניח שנשתוק, השאלות האלה תעלמנה? השאלות האלה קיימות בדיוק באותה מידה אבל ללא שמץ הסדר.

זה נכון, אבל אני לא יודע מה קורה בגרמניה ובצרפת, אבל לפחות מזרחית לשער הגיא למדנו תמיד שהגשת תביעה היא פעולה משפטית גם לצורך חוק השליחות וגם לצורך הכשרות. אלה הם שני ההקשרים העיקריים שבחקיקה הקיימת מדובר על מהי פעולה משפטית. הגשת תביעה ודברים שמצריכים כשרות משפטית. אני מסכים ואני חושב שגם לגבי ההגדרה, נגיע להגדרה וזה לא משנה אם זה יהיה תלוי או בכוונה. השאלה אתה היה צריך להתחיל ואולי להחליט לפני שמתקדמים היא האם אנחנו צריכים את הסעיפים האלה, האם הם באמת מקדמים אותנו, האם הם יוסיפו סדר וארגון בהשוואה למצב הנוכחי.

שאלתי את זה בתחילת הישיבה. פרופסור דויטש בטוח שכן. פרופסור איינהורן בטוחה שלא. אני עוד שואל מה זאת פעולה משפטית.

מול הלא כלום שקיים היום, אני חושב שזה תורם בוודאי לוודאות והשאלה אם לצדק. אני יכול להסכים שלפעמים אתה תודה אם ברירת המחדל הכול כך חדה הזאת היא ברירת מחדל טובה בדוגמאות גבוליות. עדיין מבחינת ודאות, לדעתי זה מוסיף המון ודאות.

מה קשור הצדק לעניין?

כי יכול להיות שבמצבים מסוימים זה לא צודק שהיא לא תהיה הדירה.

לא יכול להיות אלא בטוח.

אדוני זוכר כשהוא קיבל הסמכה כעורך דין מה הוא התחייב לעשות? לעזור לבית המשפט לעשות חוק. צדק לא מופיע שם.

אם הכוונה היא ללכת במתווה של צדק, אז ברור שלא צריך את סעיף 9 כי אז המטרה שלנו הכול יהיה אמורפי. בעיניי זה גם הכי לא צודק כי בסוף צדק השיטה הזאת לא עושה.

אולי כן כדאי לשקול במצבים מסוימים לרכך את הנוקשות של הכלל הזה ולאפשר גמישות מסוימת.

ההנחה היא שמורידים את הסיפא שלו כי אחרת בכלל חבל על הזמן.

בלי הסיפא שלו הוא לא עושה הגיון ועם הסיפא שלו הוא כמעט לא אומר כלום.

למה הוא לא עושה הגיון?

השלמתי את הפעולה המשפטית.

החזקה היא שאני לא יכול לסגת. תמצא דין מיוחד שאומר שאפשר.

מי ישב עכשיו לעבור על 9,000 חיקוקים?

פרופסור זמיר, אמרת שאם אני עוצר אחרי במועד שבו היא הושלמה, זה לא עושה הגיון. אז תסביר לי למה זה לא עושה הגיון.

משום שיש הרבה פעולות שלפי מהותן הן הדירות.

מהותן על פי המקור היוצר שזה חוזה או דין. מצאת שהמהות של החוזה או הדין, מישהו בא לסייג, אם מישהו ימצא שזאת הפרשנות של הדין או החוזה, בסדר, אז הוא יסייג על פי הדין או החוזה ואני לא צריך את הסיפא.

אני חושב שבהנחה שנבין מהי פעולה משפטית, יש הגיון עד קו הסיפא. השאלה אם אנחנו יודעים להגיד מהי פעולה משפטית.

פעולה משנה מצב באופן רצוני.

יריב, יביאו לנו הצעה.

דרך אגב, לומר שחזקה מציבה דברים יותר טוב, זה עוד מקום להתדיינות בלתי פוסקת.

יש לנו בארץ 800 שופטים. מה אתם רוצים שהם יעשו כל הימים אם לא יתדיינו?

הם יתדיינו יותר מדיי נכון להיום.

בגלל שיש חזקה. יש יותר התדיינות מאשר מצב אמורפי.

יש טענות שאדם אפילו לא יעלה על דעתו לטעון עד שהוא לא ידע את הסעיף הזה.

אנחנו לא מכוונים כאן למשפטן הלא רציונאלי והלא מבין. אנחנו רוצים שאנשים יהיו משפטנים רציונאליים.

זה טיעון שאפשר לומר על כל סעיף בקוד. אם אנחנו מייצרים נוסח, אם אנחנו מייצרים סעיף, זה נותן רעיונות למישהו ואפשר לומר את זה לגבי כל סעיף, לגבי כל אלף הסעיפים שיש כאן.

סעיפים 7, 8 ו-9 לא מקדמים את הבהירות או את הוודאות. אלה סעיפים של פרופסורים.

אתה מבין מה אתה עושה? יושבים כאן שלושה פרופסורים ואני מציע שתשבו ותתחילו לריב, אבל מה אתם רוצים ממני? אני לא מבין כלום. אני קובע על פי זה שאני שומע פרופסור אחד, אני שומע פרופסור שני ושלישי ואני צריך להבין. הלכתם לקיצוניות.

לחצת עלינו.

אני לא לחצתי עליך להגיע לקיצוניות. אתה יכול לומר לי שאתה מסכים עם כל מה שאומר פרופסור דויטש ובזה נגמר הסיפור.

החיים לא כאלה פשוטים.

אני יודע. אתה כבר יודע את התשובה אבל אני לא.

אני חושב שבהכרעה בין העמדות השונות, ההכרעה שנכתבה כאן היא היותר נכונה להעלות בספר החוקים של מדינת ישראל. זה מה שחשבה ועדת הקודיפיקציה.

אומר לך פרופסור זמיר שמה שאתם חשבתם זאת טעות.

הוא אמר את זה גם בוועדת קודיפיקציה כפי שהיטבנו לקבל את הציטוט משנת 1996.

חבר הכנסת רותם, יש דבר אחד מאוד מאוד חשוב. אדוני הוא גם משפטן ואם אתה אינך מבין, אתה יכול להניח שגם משפטנים אחרים לא יבינו וזה הקושי.

הוא אומר שהוא לא מבין את המונח פעולה משפטית אבל לא את המשך הסעיף.

אין הגדרה של פעולה משפטית, אבל היא תהיה. שנית, אילו הייתי משפטן טוב, הייתי נשאר בתחום המשפט ולא הייתי בא לכאן.

לטעמי יש הנחיה. זה חשוב וזה עדיף. לגבי הסיפא, דין, חיקוק ומהות, שוב, אני ממליץ לשקול.

חוזה או חיקוק חייב להיות כי אחרת אתה נועל את עצמך. ההמשך הוא הבעיה.

מכוח שני העקרונות הכלליים. שני העקרונות הכלליים, כל מה שאנחנו אומרים לעולם כפוף לחוזה ולא צריך לומר את זה כאן.

אם כן, הסוף מיותר.

סעיף שיאמר שפעולה משפטית היא בלתי הדירה החל במועד שבו יש לומר אלא אם כן נקבע אחרת וכולי.

לא. היא הושלמה.

זאת ברירת המחדל המוצעת כאן. נגעת- נסעת. אתה רוצה לשכנע שהמצב הפוך? שכנע.

אגב, אין הגדרה למה זה הושלמה.

בגלל שזה כנראה נכון ב-51 אחוזים מהמקרים וב-49 אחוזים הנותרים יצטרכו אנשים עכשיו להתפלפל בבית המשפט שלפי המהות זה לא חל, אני לא רואה שאנחנו קידמנו במשהו את המשפט הישראלי.

ואם אנחנו נכתוב את כל הסעיף הזה, אנשים יתפלפלו האם יש הוראה אחרת בחוזה, האם יש הוראה אחרת בחיקוק ואז גם לפי מהותה. זאת אומרת, הפלפול יהיה פי שלוש. אני מניח שיהיו הרבה מאמרים במשפטים, בעיוני משפט, בהפרקליט וכולי כאשר פרופסורים יכתבו על כל אחת מהמלים האלה דסרטציות.

לכן אני בהדרגה ובקושי מתקרב לעמדתה של עמיתתי שעלויותיו של הסעיף הזה כנראה עולות על יתרונותיו.

אתה כל הזמן אומר שאתה מתקרב אבל בקושי.

אתה מקרב אותי.

אני לא מקרב אותך לשום מקום. אני רוצה שתאמרו לי את עמדתכם. אתם משפטנים, אתם מקבלים סעיף בחוק ותאמרו לי אם הוא עוזר או מזיק.

פרופסור זמיר מסכים שהשאלות האלה קיימות היום? נניח שאנחנו שותקים, השאלות קיימות וההתפלפלות המשפטית קיימת?

אני מסכים גם עם ההערה הפסיכולוגית שאומרת שכיום הן קיימות והן מתעוררות כשאיזשהו פסק דין נוגע בהן. ברגע שיהיה כאן את הסעיף, אנחנו נכתוב עליו קומנטרים משום שעל כך פרנסתנו, אני לא בטוח שאנחנו נגביר את הוודאות המשפטית.

אם הדין הוא חבוי, הוא לא טוב. דווקא טוב שהדברים יהיו על השולחן, הכול ידעו מהו הדין וישקלו אותו. אם צריך לטעון להדירות או אי הדירות, שיטענו.

בשיטות משפט כמו הגרמנית והצרפתית שהוודאות לא פחות חשובה להם מהמשפט הישראלי, נמנעים מהגדרות וסיווגים מופשטים. הסברה לפיה הגדרות וסיווגים מופשטים מקומם בקודקס, להבדיל מהספר, היא לא מובנת מאליה.

אגב, בקודקס הגרמני יש עיסוק בבטלות פעולה משפטית או בביטול פעולה משפטית עקב פגם ברצון וכך הלאה. אילו הנחת היסוד הייתה שאפשר לסגת באופן סתמי, לא היה טעם בהוראות מיוחדות לגבי ביטול מחמת פגם ברצון. משמע, הנחת המוצא של הקודקס הגרמני בעניין הזה היא שפעולה לא ניתנת.

אבל הקודקס יותר ספציפי והוא נוגע יותר לחוזים וזה מה שהוא רואה לנגד עיניו.

בחלק הכללי.

אני חייב לומר שאני מתקשה להבין בדיוק על מה מתווכחים.

לא מתווכחים על שום דבר. אנחנו בינתיים רק שומעים.

אני אסביר את מה שאני לא מבין. סעיף 9, כאשר קוראים אותו, הוא נראה שאם אנחנו הולכים לכיוון של ההגדרה שנאמרה שפעולה משפטית היא פעולה שמשנה מצב משפטי בעקבות הבעת רצון שהחוק קובע לו תוצאה, אנחנו מבינים שהפעולה המשפטית יושבת על חוק. אין פעולה משפטית בלא שיהיה חוק.

גם חוזה. חוזה מקנה אופציה.

גם חוזה. לחוזה אין קיום בעולם לא שיש חוק חוזים שקובע שלחוזה יש תוצאות. זאת אומרת, אין דבר כזה. זה לא על פי חוזה או על פי חוק. גם חוזה הוא על פי חוק כי כוחו של חוזה הוא מכוחו של חוק. תמיד אנחנו חוזרים לחוק. אז זה לא כל כך מובן סעיף 9 האומר שפעולה משפטית היא בלתי הדירה. פעולה משפטית, ברגע שהיא אכן עונה על ההגדרה של פעולה משפטית, החוק קבע שהפעולה הזאת משנה מצב משפטי.

כן, אבל הוא לא קבע שהיא בלתי הדירה.

איך נוכל בכלל לחשוב על הפעולה הזאת שהיא הדירה? אם היא פעולה משפטית, היא לא הדירה.

למה?

זה שהחוק יצר פעולה משפטית, זה לא אמר שהיא לא הדירה.

מתי היא הדירה? כאשר החוק טיפל באותה הפעולה קבע בחוק עצמו שהפעולה הזאת עדיין היא לא פעולה משפטית. לכן לומר שפעולה משפטית היא בלתי הדירה, זה מיותר.

זה מיותר. מבחינת פרופסור זמיר זה לא נכון.

אני לא מבין לשם מה צריך לומר את זה. איפה הנקודה היא חשובה? הנקודה החשובה היא שיגדירו לנו, החוק צריך להגדיר מתי פעולה משפטית הושלמה. מה זאת אומרת הפעולה המשפטית הושלמה.

זה סעיף 12.

כל עוד הפעולה המשפטית לא הושלמה, אין פעולה משפטית וממילא היא הדירה. ברגע שהפעולה המשפטית הושלמה, היא בהגדרה לא הדירה.

לא, זה לא כך בהגדרה.

זה לא בהגדרה.

איך יכול להיות אחרת? תסביר לי.

יכולה להיות פעולה משפטית שהיא לא הדירה.

הצעת חוזה היא פעולה חד צדדית.

עזוב את ההצעה שתמיד מביאים כדוגמה.

הנקודה החשובה כאן נוגעת להגדרה מתי פעולה משפטית חד צדדית מושלמת. אתה כבר לא יכול לסגת ממנה.

זה סעיף 12.

זאת הוראה אופרטיבית שנחוצה מאוד מאוד שתיאמר. סעיף 12 הוא הסעיף החשוב. הוא הסעיף הנורמטיבי החשוב.

האם סעיף 9 הוא רק מובן מאליו? נדמה לי שמבחינה עקרונית אפשר לקבל אותו ואולי נאמר משהו מובן מאליו, אבל כדאי לומר את זה כי יש כאלה שחושבים שזה בדיוק להפך.

לי נדמה שהוא מכניס בלבול משום שאנחנו אומרים שפעולה משפטית היא בלתי הדירה החל במועד שבו הושלמה. לי זה נראה טוטולוגיה. זה מזמין בעיות משום שאם זה אומר משהו, זה אומר משהו שהוא מובן ולכן מה זה כן אומר?

כנראה זה לא מובן. יש על זה מחלוקות.

אם הפעולה לא הושלמה, לא הייתה פעולה.

יש על זה מחלוקות.

תגדיר מתי פעולה משפטית הושלמה. לכן סעיף 12 הוא הסעיף החשוב.

אם כן, אתה מדבר על סעיף 12 ולא על סעיף 9.

סעיף 12 הוא פעולה משפטית חד צדדית.

נכון.

ההשלמה היא כריתת החוזה, אם מדובר על חוזה. לא צריך לומר את זה כי זה ברור מאליו.

אם ההצעה כשלעצמה היא שכל עוד לא היה קיבול מול ההצעה, החוק לא קרא לדבר הזה עדיין תוצאה משפטית.

זה לא נכון. יש פעולה משפטית.

אני חושב שהוויכוח הוא מיותר. יש פרק חוזים, שם כתוב במפורש מה דינה של הצעה, אם אפשר לסגת או אי אפשר לסגת. אולי נניח את ההצעה בצד.

פרופסור דויטש, אתם תשלחו לנו הצעה להגדרה של פעולה משפטית. אני מניח שבעקבות הגדרה כזאת ייקל עלינו להבין את הסעיפים האלה ואז אנחנו נדע לסכם אותם ונוכל לסיים את העניין.

עוד בקשה. גם הגדרה של השלמה מפני שיש לנו השלמה רק לגבי פעולה משפטית חד צדדית הטעונה קליטה.

אם תרצה, תשלח לפרופסור איינהורן גם הגדרה של מהי השלמה.

יש לנו עוד כמה הערות קטנות על הסעיף. קודם כל, הערה ניסוחית. אם הסיפא תישאר, כמה הערות ניסוחיות. קודם כל, לגבי המילה חיקוק. באופן עקבי זה אולי אחד המופעים הראשונים של המינוח הזה, אבל באופן עקבי גם במקומות שהיום החוק מדבר על דין, בהצעת החוק מדובר על חיקוק. צריך לשקול את העניין הזה כי המילה דין, הפער בין דין לחיקוק בעצם מתייחס לדינים דתיים, דינים עותמניים ודינים מנדטוריים שבתוקף. השאלה האם רוצים שההסדר הזה יחול, ככל שרוצים שהוא יחול, גם על חיקוקים או גם על דינים.

במובן הרחב שלו. דין במובן הרחב. הוא אמור ככל הנראה להיות דין.

כפי שעדכנו את הייעוץ המשפטי בעקבות ההערה הזאת שקיבלנו. אנחנו עשינו עבודה רוחבית בכמה נושאים בקודיפיקציה וגם בנוגע למונחים, התייחסות טכנית כמו זולת או אלא אם כן וכולי כדי שהניסוח יהיה אחיד. לעניין חיקוק, עשינו בדיקה והבטחתי שנבדוק שוב למה אנחנו שינינו את זה ונחזור עם תשובה. זה לא המקרה הראשון אלא יהיו עוד כמה מקרים בדרך וצריך להסתכל על זה בפרספקטיבה רוחבית. בזמנו היו דיונים על הדברים האלה. אנחנו נחפש אותם ונביא אותם לוועדה.

בוודאי הכוונה היא למובן הרחב.

הערה נוספת, שוב לגבי ניסוח, אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה. ברור שככל שיש הסכמה של הצד השני, גם אם זה לא נקבע מלכתחילה בחוזה, ברור שאין שום סיבה למנוע את האפשרות של החזרה. לכן כהצעת ניסוח, אם הסיפא תישאר, אולי במקום המלים "אלא אם כן נקבע אחרת בחוזה" עדיף לכתוב "אלא אם כן הצדדים הסכימו אחרת" או בניסוח כזה או אחר ואז זה יכלול לא רק חוזה שמראש הצדדים הסכימו על אפשרות הדירות אלא גם על הסכמה בדיעבד של הצדדים.

אני אציע הפוך. אני אציע לכתוב אלא אם כן נקבע במפורש. אני כל הזמן חושש מפני מה שאתה מציע מכיוון שאז יתחילו אין ספור התדיינות למה הם התכוונו כשהם עשו, והם אמנם לא כתבו אבל הם הניחו. השאלה שוב היא לאן רוצים ללכת. אם רוצים לבוא למשהו שמשלם מחירים במקרה קונקרטי שכובל אותך למרות שהיית רוצה להחליט אחרת לטובת הוודאות הרוחבית לאורך הגזרה כולה או למשהו אמורפי שאפשר בכל מקרה לנסות לעשות את "הצדק" כפי שרואים אותו באותה נקודה וכולנו חיים באי ודאות מוחלטת. בסוף בסוף זאת השאלה האמיתית.

זאת נקודה של פרשנות חוזים באופן כללי.

נכון, אבל זאת השאלה שצריך להכריע כאן בסוף. היא נכונה בתום לב, היא נכונה לאורך כל הקו.

סעיף הפרשנות שמגיעים אליו, שם צריך לדון בנושא הזה.

אני באופן אישי בעד לצמצם את זה. לשלם את המחיר במקרה נקודתי לטובת זה שכולנו נבין אחת ולתמיד היכן אנחנו חיים.

תודה רבה רבותיי. פרופסור דויטש, אתה זוכר שיש לך מחויבויות אלי לפני הישיבה הבאה. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30.