PAGE
25
הוועדה לזכויות הילד
14/02/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 168 >
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שלישי, כ"א בשבט התשע"ב (14 בפברואר 2012), שעה 11:15

<מקרי מוות של תינוקות בישראל - מחלה, תאונה או התעללות?>

חברי הוועדה: >
זבולון אורלב – היו"ר

אורלי לוי אבקסיס

>
מיכה קליין פאר - ראש מדור נפגעי עבירה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

ויקי אלעמנר - ראש תחום הסברה מניעה, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

נילי זאולן - אברס - ראש תחום מחקר נוער, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

הילה מזרחי - מח' נוער, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק אבי הררי - מחלקת נוער, אגף חקירות ומודיעין, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק פנינה שימן - קצין נוער מחוזי, אגף חקירות ומודיעין מחוז דרום, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק גלית עמרן - חטיבת התביעות, מחוז דרום, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

אורלי נצראל - קצינת נפגעי עבירות, מחוז תל אביב, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

נצ"מ ערן קמין - רמ"ח נוער ארצי, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

מאיר דב ברקוביץ' - רמ"ד מיד"ב, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

אילנה זנגלביץ - ק. מדור סטטיסטיקה, משטרת ישראל, ירושלים, המשרד לביטחון פנים

טלי רוטשילד - ק. מדור מחקר וסטטיסטיקה, אגף התכנון, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

שולה אברג'יל - שירות בתי הסוהר, מפקדת אגף עצורות בכלא אוהלי קידר, באר שבע, המשרד לביטחון פנים

טל רוימי - עובדת סוציאלית, בית סוהר "אופק" לקטינים, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים

ליאת רון כלאי - קצינת נוער ארצית בשב"ס, המשרד לביטחון פנים

אתי הנגבי - ראש תחום חינוך, מתקן סהרונים, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים

הרב כהן אליהו - סגן הרב הראשי, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים

אתי איטח - עובדת סוציאלית, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים

ישראלום מרגריטה - אחות מוסמכת בשירותי בריאות הציבור, ירושלים, משרד הבריאות

קובי היבי - אחות טיפת חלב לשכת הבריאות, צפת, משרד הבריאות

רגב רונית - לשכת בריאות צפת, משרד הבריאות

רחל מזרחי - אחות מפקחת אזורית, לשכת בריאות, צפת, משרד הבריאות

נורה רוסטמי - סגנית מפקחת לשכת הבריאות המחוזית בתל אביב, משרד הבריאות

שרית רחמני - אחות מפקחת מחוזית, לשכת הבריאות, תל אביב, משרד הבריאות

לירון מגוז - אחות בריאות הציבור, אשקלון, משרד הבריאות

ד"ר אלה סודקוז - רופאת אם וילד, לשכת הבריאות נפת רמלה, משרד הבריאות

ד"ר ליזה רובין - רופאה, מנהלת המחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות

דני בודובסקי - מנהל המחלקה לעבודה סוציאלית ברפואה כללית, משרד הבריאות

יונה זינגבוים - מפקחת מחוזית, לשכת הבריאות, תל אביב, משרד הבריאות

ענת שר - אחות מפקחת מחוז מרכז, משרד הבריאות

יוסף רות - אחות בריאות הציבור בטיפת חלב רהט, משרד הבריאות

ישראלה דנינו - מרכזת ארצית תחום אלימות נגד נשים, משרד הבריאות

נחמה דקל - מרכזת מחוזית תחום אלימות במשפחה, מחוז מרכז, משרד הבריאות

מלכה פיגר - מנהלת השירות הארצי לעבודה סוציאלית, משרד הבריאות

יעל ארבלי - אחות מחוזית, מחוז אשקלון, משרד הבריאות

אפרים רונית - אחראית טיפת חלב, פסגת זאב, ירושלים, משרד הבריאות

ד"ר ויטב יוסף - רופא מחוזי - חינוך מיוחד, ירושלים, משרד הבריאות

אורלי צור - לשכת הבריאות, נפת רמלה, משרד הבריאות

אביטל איריס - לשכת הבריאות, נפת רמלה, משרד הבריאות

טובי ברוריה - אחות לשכת הבריאות, משרד הבריאות

אסולין סימה - אחות מפקחת אזורית, לשכת בריאות נפת כנרת טבריה, משרד הבריאות

יונאי מזל - רכזת תחנת בריאות הנפש, לשכת הבריאות המחוזית, תל אביב, משרד הבריאות

תמר דובטי - אחות אחראית טיפת חלב, רחובות, משרד הבריאות

זהבה פנחסוב - אחות בריאות הציבור, ירושלים, משרד הבריאות

נמדר זהבה - אחות טיפת חלב, ירושלים, משרד הבריאות

גורביץ נחמה - אחות בריאות הציבור, טיפת חלב, לשכת פתח תקווה, משרד הבריאות

חנה סלוצקי - עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

גילה יקותיאלי - מנהלת תחום אגף מעונות יום ומשפחתונים, מחוז דרום משרד התמ"ת

חיה ישראלי - מפקחת מחוזית, מרכזת, מחוז חיפה, משרד התמ"ת

חני זוהר - סגן מנהלת תחום מעונות יום ומשפחתונים, מחוז הצפון, משרד התמ"ת

מיקי שגיב - סגנית מנהל תחום מעונות יום וצהרונים, משרד התמ"ת

רועי ביטון - מפקח מעונות יום, משרד התמ"ת

שרה גורדון - מפקחת במשפחתונים, משרד התמ"ת

ענבר אליאסי - מפקחת ארצית צהרונים, משרד התמ"ת

עו"ד יעל קיצ'ס - האגף לסיוע משפטי, מחוז תל אביב, משרד המשפטים

עו"ד ענת בהט - הנהלה, האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

ברהן מלצה - רכז ארצי לטיפול ביוצאי אתיופיה, המשרד הקליטה

טניה איסצצ'י - עובדת סוציאלית מחוזית, מחוז דרום, באר שבע, משרד הקליטה

ד"ר יורם בן יהודה - מנהל מיון ילדים, בית חולים הדסה עין כרם

פרופ' אהוד זמורה - רופא ילדים ופגים

פרופ' יונה אמיתי - יו"ר חיפ"א - החברה הישראלית לרפואת ילדים בקהילה

ד"ר ענת שץ - יו"ר עמותת עתיד - עמותה ישראלית לחקר ומניעת מוות פתאומי בתינוקות

איריס עזרא - מנהלת תחום רווחה קהילתית, עמותת יחדיו

פרופ' גיל זלצמן - בי"ח גהה, ואוניברסיטת תל אביב

ד"ר ענבר הרטמן - חוקרת, מחברת המאמר, מכון חרוב

פרידה פיגלסון - מכון חרוב

איה אלמוג - עובדת סוציאלית במכון חרוב

איילת נועם - מכון חרוב

פולה דוד - מכון חרוב

אביטל פוידים - מכון חרוב

נעמי גוטמן - מכון חרוב

רחל ליבני - עובדת סוציאלית לחוק סדרי דין, מטפלת זוגית ומשפחתית

שמחי רוזנבלו - מנהלת קהילת הידע התורנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון

גיסלן ועקנין - מנהלת מחלקה לקידום נוער וצעירים, עיריית ירושלים

תורג'מן שוש - מנהלת מרכז הגנה לילדים ונוער, ירושלים

לי לוי - חוקרת ילדים במחוז ירושלים

מעוז שולמית - מנהלת ומפקחת ראשית "טיפות חלב", עיריית ירושלים

כהן זהבה - סגנית מפקחת ומנהלת הסיעוד, ירושלים

יצחק אדמקה - עובד קידום נוער בירושלים

צופיה מלאכי - מנהלת אזור צפון, קידום נוער וצעירים, עיריית ירושלים

שבתאי עמדי - קידום נוער, עיריית ירושלים

מיה קליין - רכזת חוק נוער ירושלים

אורה פומרנץ - מדריכת נוער, קידום נוער ירושלים

ענבר בן יצחק - עובדת סוציאלית, מדריכת נוער, קידום נוער, ירושלים

אמיר אלסאנל - תלמיד בי"ס תיכון עמל לקייה

ראידה יולבדיה - עמותת ידיד, מרכז זכויות ידיד ברהט

חני כהן - חטיבה לקידום נוער וצעירים, מנהלת דרום

עליזה כספי - אחות, בית חולים סורוקה

שלומית מילר - עובדת סוציאלית, מרכזת דיווח ילד בסיכון, בית חולים סורוקה

ד"ר איילות ישראל - סגן יו"ר הר"י, בית חולים סורוקה

ד"ר מיכל מימון - רופאת ילדים, צוות ילד בסיכון, בית חולים סורוקה

שגיב לילך - מדריכה ראש צוות, מחלקת הרווחה ד' באר שבע

רונית ספיבק - פקידת סעד עירונית, עיריית באר שבע

צילה אלמוג - עובדת סוציאלית לעניין סדרי דין, באר שבע

פנחס אזולאי - כתב רדיו דרום, באר שבע

נטע קליין - נציגה ממקיף א' באר שבע

ליאור אגם - נציגת נוער, מקיף א', באר שבע

שפרה אוזן - מורה ומנחה קבוצות נוער ממקיף א', באר שבע

שוש ריבני - מנהלת מחלקה לביקור סדיר וקידום נוער, עיריית באר שבע

רותם לוי - נציגת בני הנוער, מקיף א', באר שבע

גל סרור - תלמידת כיתה י', מקיף א', באר שבע

דוד הורוביץ - נציג תלמידים, תלמיד כיתה י' בית ספר מקיף א', באר שבע

יואב - מנהל עמותת אהבה לקידום ילדים, נוער וצעירים בסיכון

איטה - ס. מנהלת אגף

סימה שרון - אחות אחראית כירורגית ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה

שיפמן ויטליה - אחות אחראית מיון ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה

ד"ר דנה מרום - רופאה מתמחה לרפואת ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה

ד"ר ארנה ציסטיאקוב - רופאת ילדים בכירה, בית חולים בני ציון, חיפה

שמוליק חלק - מפקח מחוזי על המעונות, חסות הנוער

תמר אבישור - אחות המכון להתפתחות הילד, בית חולים ברזילי

עדן ארי - מנהל המכון להתפתחות הילד, בית חולים ברזילי

בלהה נועם אדם - מנהלת יחידה לביקור סדיר וטיפול בפרט, מועצה אזורית אשכול

מוריה - הסתדרות האחיות

שני דרורה - העמותה לקידום הסיעוד בבריאות הציבור

ברלה טובה - מנהלת אגף הרווחה, עיריית חולון

שירה מינדל - תלמידה בבית הספר מבואות הנגב

אסתר ספידיה - עובדת סוציאלית, המועצה לשלום הילד

בתיה וידנפלד - עובדת סוציאלית, המועצה לשלום הילד

ברנשטיין דב - ועד מנהל המועצה לשלום הילד

נירית פרח - הועד המנהל, המועצה לשלום הילד

מיכל קמחי - המועצה לשלום הילד, מחלקת פרויקטים

שירה ליפשיץ - צוות המועצה לשלום הילד

רוחמה - יועצת מקיף עומר, ביישוב עומר

אליאן ביתן - תלמידת מקיף עומר בכנס שלום הילד

גל דלויה - נציגת נוער בכנס שלום הילד ממקיף עומר

ערן קמקר - נציג הילדים, מקיף עומר

יובל קחלון - נציגת נוער בכנס שלום הילד ממקיף עומר

גל יסעור - תלמיד במקיף עומר

רות לגזיאל - עובדת סוציאלית לחוק הנוער, נתיבות

אדם בר שגב - מנהל מחלקת נוער וילדים, דגניה

טלי שגב - רכזת ארצית תחום רווחה, מכבי שירותי בריאות

ריטה סמואלסון נחמני - מורה במחלקה לסיעוד, בית ספר רקנאטי, אוניברסיטה בן גוריון בנגב

מרים גוב - ארי - מורה בבית הספר האזורי "מבואות הנגב" קיבוץ שובל

פנחס יוסים - חבר בועד הפועל במועצה הציבורית להורים בישראל

דנה קרביץ - מרצה במחלקה לסיעוד בית הספר רקנאטי, אוניברסיטת בן גוריון

עדנה ורדיגר קורצברט - מנהלת יחידה כירורגית ילדים, בית חולים ברזילי, אשקלון

אריאל כדוורי - ראש תחום מדידה והערכה, עיר ללא אלימות

מושיקו נגר - מבני הנוער מתיאטרון נוער לנוער במודיעין

נועה ניסן - מתיאטרון נוער לנוער במודיעין

אביה ליברמן - שחקן בתיאטרון נוער לנוער במודיעין

ברק אייזנקוט - שחקן בתיאטרון נוער לנוער במודיעין

דניאל גבעון - מתיאטרון נוער לנוער במודיעין

קרין פלוטקין - מתיאטרון נוער לנוער במודיעין

עדי תורג'מן - תיכון ברנקו וייס

אלינה בן דוד - רכזת נוער - מסלן

ליאת ורד חן - יועצת לבטיחות ילידם, "בטרם" לבטיחות ילדים

גילית אבטליון - רכזת השתלמות במרכז להורות משמעותית, אשדוד

דפנה רומן - ראש צוות נוער, תביעות ירושלים

יפעת כהן אזולאי - צוות נוער - תביעות ירושלים

רן ברנדייס - נציג נוער, בית ספר מבואות הנגב

אורון קוטלר - נציג נוער

רחל קטנר - עובדת סוציאלית, מרכזת היחידה לגיל הרך, טירת הכרמל

בראון עליזה - מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, עיריית ערד

אביגיל גמזו - עובדת סוציאלית, מנהלת יחידה אזורית באגף הרווחה, עיריית רמת גן

מריה רבינוביץ' - מרכז מחקר ומידע של הכנסת

שרון סופר - מרכז מחקר ומידע של הכנסת

עו"ד נירה לאמעי

רחל סעדה

חבר המתרגמים
<מקרי מוות של תינוקות בישראל - מחלה, תאונה או התעללות?>

חברים, אני מתכבד בזאת לפתוח את ישיבת הועדה לזכויות הילד של הכנסת. הישיבה הזאת, מובן מאליו שאנחנו לא נוכל לאפשר לכל מי שרוצה לומר את דברו, לקבל את רשות הדיבור, כי אנחנו מרובים, ברוך השם, במשתתפים רבים, ומצד שני – קצבו לנו זמן קצר מאד והנושא הוא מאד חשוב, וכן יש לנו אורחים שהיינו רוצים מאד לשמוע את דבריהם. יחד עם זאת, נשתדל כמובן לאפשר, ככל האפשר, שמי שרוצה להשתתף שיוכל להשתתף.
הנושא שלנו הוא נושא שאני כמעט בטוח שהוא פעם ראשונה עולה לסדר היום בועדה בכנסת והוא המקרה מוות פתאומי ובלתי מוסבר של תינוקות עד גיל שנה, כפי שהוא מכונה, בשפה שקראתי לה: לשון מכובסת, מוות בעריסה, שמגדיר מוות פתאומי לא צפוי.

מתברר שמונח שאנחנו כולנו מכירים אותו, לפחות הדור שלי, שאנחנו כבר דור הסבים והסבתות, מאחורי המונח הזה מסתתרים גם דברים שונים ממה שאנחנו חשבנו ואולי הבלתי נודע הוא יותר מאשר הנודע. הובא לתשומת לבי שמכון "חרוב", שתיכף יאמר את דברו, בדק את הנושא הזה. הדגישו לי והקפידו שאני לא אומר שנעשה מחקר, אלא אספו נתונים, או אספו מידע ואנחנו נעלה את הסוגיה הזאת לסדר היום הלאומי, מפני שאנחנו רואים את תפקידנו שבכל נושא שבו אנחנו סבורים שתינוקות מתים לא כמכת גורל, אלא אולי בגלל מידי אדם, חובתנו לברר וחובתנו לבדוק את הדבר הזה עד תומו כי אנחנו כחברה חייבים לעשות כל דבר אפשרי להגן על חייהם ושלומם של ילדים וזה שמדובר שהמוות הזה קורה בביתם ותחת הוריהם של ילדים, לא מקנה חסינות מפני בדיקה של הנושא כי לצערנו רוב הפגיעות בילדים מתרחשות דווקא במקום שאנחנו סבורים שהוא הבטוח ביותר עבור ילדים. אני מדבר על פגיעות מכל הסוגים ומכל המינים ולכן גם הנושא הזה אנחנו מוציאים אותו מן האפלה, מוציאים אותו מהמגירה ושמים אותו על השולחן ואנחנו נדבר עליו ונישיר מבט וגם אם הדברים לפעמים גם לא נעימים, חשוב מאד שהם ייאמרו כדי שהנושא הזה בהחלט ייבדק. אני מודה למכון "חרוב" על העבודה שנעשתה.

יהיו לנו ארבעה פותחים: 1 – ד"ר יורם בן יהודה, שהוא פותח את הדיון מטעם הכנס והוא יושב לימיני. ד"ר ענבר הרטמן, שהיא חיברה את המאמר על מוות בעריסה של מכון "חרוב", יושבת בקצה השולחן. ד"ר ענת שץ, שיושבת לשמאלי, היא רופאה בבית החולים, במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, יושבת ראש עמותת עתיד לחקר מקרי המוות הפתאומי של תינוקות, וכמובן ככנס של המועצה לשלום הילד, אי אפשר שלא ייאמר, ייאמרו דברים גם על ידי נציגי התלמידים והנוער בישראל, אז דוד הורוביץ שיושב כאן איתנו, תלמיד כיתה י' ממקיף א' בבאר שבע.

אנחנו נפתח בד"ר יורם בן יהודה. בבקשה ד"ר יורם בן יהודה.

תודה רבה לכבוד היושב ראש. אני אתן לענבר להגיד את עיקר הדברים, ד"ר הרטמן, בעקבות המאמר שהיא כתבה, אבל כמה דברים שאני חייב לומר וחייב לציין: אתמול מת תינוק אצל מטפלת. הסיבה לכאורה זה שהתינוק נחנק מאוכל. אני מוכרח להגיד שקשה לי לקבל את הסיבה הזו. לאיזה עומק נבדק העניין? מה עשו עם התינוק? האם הוא כבר נקבר? למה זה חשוב בעצם? אז הוא מת כבר, אי אפשר להציל אותו יותר. על זה אני רוצה לדבר.

בשנת 2010 נולדו בישראל 166,255 תינוקות חיים. באותה שנה מתו 615 תינוקות. 23 אחוז מאותם מקרי מוות היו מקרים חיצוניים או לא ידועים. עכשיו, אנחנו יודעים שבמהלך השנים האחרונות הצלחנו להקטין את תופעת מקרי המוות של תינוקות, בעיקר אותם מקרי מוות ברי מניעה. זה התחיל כבר ב – 1989. המקרים יורדים בצורה תדירה משנה לשנה, פרט לסוג אחד של מקרה מוות של תינוקות – מקרה רצח. כמות מקרי הרצח בתינוקות לא יורדת. עכשיו, בארץ אנחנו לא יודעים כמה תינוקות נרצחים. אנחנו עוד לא יודעים הרבה דברים בנושא הזה של תמותת תינוקות, אבל בארצות הברית מדברים על זה שרצח הוא גורם התמותה הרביעי בשכיחותו בילדים מתחת לגיל 4 שנים, ורוב הילדים שמתים מהתעללות, או מהזנחה מתים בגיל הצעיר משנתיים.

אנחנו יודעים שרוב הילדים מתים מגיל צעיר משנה אפילו, רק שבגיל פחות משנה יש נטייה למערכת אכן לקרוא למוות פתאומי של ילד: מוות בעריסה. אותי זה מקומם. מוות בעריסה אי אפשר לאבחן בארץ. נקודה. פשוט אי אפשר לאבחן בארץ. אבחון של מוות בעריסה נעשה אך ורק לאחר שלילת כל גורם אחר לסיבת מוות וזה לא יכול להיעשות בלא בדיקה מקיפה.
מה הם סיבות למקרי מוות מגורמים חיצוניים, או לא ידועים? הסיבות בכל זאת, מוות בעריסה הוא גורם קיים. אנחנו יודעים שתינוקות מתים ממוות בעריסה, אבל אנחנו גם יודעים שאחרי בדיקה יסודית 1 עד 5 אחוז מאותם מקרים שנקבעו מראש כמוות בעריסה היו בעצם מקרי רצח. זה רק חלק מהמקרים, כי למשל כששמים כרית על פניו של תינוק, אי אפשר להבדיל ממקרה המוות הזה בין רצח לבין מוות בעריסה. כשמטלטלים תינוק זה כבר סיפור אחר. אז מוות עדיין נחשבת כסיבת המוות השכיחה ביותר בתינוקות עד גיל שנה. דרך אגב, יש כאלה שטוענים שמעל לגיל 7 חודשים זה כבר לא מוות בעריסה וחייב בדיקה יסודית יותר.

סיבה שניה – התעללות או הזנחה, כולל רצח של תינוקות על צורותיו השונים, מה שנקרא באנגלית ... סיבה נוספת זה תאונות בית וחצר, זה נדיר יותר בתינוקות מתחת לגיל שנה, אבל עדיין קיים. מחלות זיהומיות – זה דבר שחייבים לקחת בחשבון, וכמובן מחלות תורשתיות. לא לשכוח גם את האחר, את אותו דבר שאנחנו לא יכולים להגדיר אותו, שזה גורמים סביבתיים וגורמי תזונה. ראו את מקרה רמדיה. תינוקות מתו ואנשים לא ידעו למה הם מתו עד שהתברר, כאשר אספו מספר מסוים של מקרים, שמדובר בבעיה בתזונה.

כלומר, יש לנו גורמים רבים למוות פתאומי של תינוקות והגורמים האלה הם לא גורמים טריוויאליים שאנחנו יכולים לגלות אותם על סמך בדיקה חיצונית, ברוב המקרים.

מרבית מקרי המוות בתינוקות לא נבדקים בצורה יסודית. למה חשוב לנו בעצם לגלות מה סיבת המוות? עוד פעם, התינוק כבר מת, אז למה זה חשוב? אני מוכרח להגיד שלא תאוות הנקם, ולא עניין הענישה עומדים בראש מעייני כשאני בא בדרישה מהמערכת לבדוק את סיבת המוות של תינוקות.
אני מחלק את סיבת המוות, או את בדיקת סיבת המוות ל – 3 סיבות: פיקוח נפש – שזו הסיבה החשובה ביותר. סיבה נוספת – זה סיבות משפחתיות. סיבה נוספת – הם סיבות אפידמיולוגיות, שגם להם יש חשיבות לאורך זמן, אבל אני לא אכנס להם כרגע.

התעללות והזנחה הם ללא ספק נושא של פיקוח נפש, כי מי שהתעלל עד מוות בתינוק אחד, סיכון סביר מאד שתינוקות אחרים, או ילדים אחרים באותה משפחה ואפילו האמא, או האבא, בן הזוג, יהיו בסכנה. לכן יש חשיבות מאד גדולה לזהות האם זה מה שקרה.

הזנחה – אותו דבר. מי שהזניח ילד אחד ואנחנו לא מטפלים ולא מלמדים אותו איך לטפל נכון בילד, או איך לטפל נכון בילדים, כי הרבה פעמים הזנחה נובעת מחוסר ידע, מחוסר מוּדעות ולא תמיד מרשעות או חוסר רצון. אם אנחנו לא דואגים למשאבים ואנחנו לא דואגים ללמד את ההורים, אז ילדים אחרים עלולים למות.

דוגמה טובה שיש לי למקרה כזה זה תינוק שהגיע אלי מת, תינוק בן 3 חודשים, לפני די הרבה שנים, הגיע אלי ללא רוח חיים, כאשר הוא הושאר במיטתו בקומה השנייה של הבית בשעה 11:00 בלילה, וכשהלכו לבדוק מה מצבו ב – 1:00 בצהרים, אני מדגיש, 1:00 בצהרים, הוא נמצא ללא רוח חיים. הוא הגיע אלי באבחנה של מוות בעריסה. זה לא מוות בעריסה. חד משמעית לא מוות בעריסה מקרה כזה. לא נבדק המקרה. לא שהם לא הגיעו לאבו כביר. הם הגיעו לאבו כביר, אבל ההורים סירבו לנתיחה ולא היתה פניה לבית המשפט לדרוש נתיחה, ולא מצאו את סיבת המוות, התינוק נקבר באותו יום. האמא בהיריון. במקרה הזה לא, אבל במקרים אחרים האמא בהיריון. חשוב לנו לדעת מה יקרה לילדים האחרים. זה תמיד חשוב.
מחלות זיהומיות – גם הם בקטע של פיקוח נפש, כי אם תינוק, מעבר לגיל הילוד נפטר ממחלה זיהומית, ילדים אחרים בסביבה עלולים להיות בסכנה, ולכן חייבים לגלות את זה. חייבים לזהות את זה. הדבר נכון לגבי חיידק המנינגוקוק שגורם למוות, צריך לדעת לתת אנטיביוטיקה לכל הסביבה הקרובה של הילד, ולגבי חיידקים אחרים, או תופעות זיהומיות אחרות.

גורמים תזונתיים וסביבתיים – אם יש גורמים סביבתיים שגורמים לתמותה של תינוקות, אז אם אנחנו לא מגלים אותם, תינוקות אחרים ייפגעו ואולי אפילו ימותו. אותו דבר גם לגורמים תזונתיים. אני חוזר עוד פעם: הדוגמה של רמדיה – דוגמה שמצלצלת לכולנו כמוכרת, אבל יש גם דוגמאות אחרות ונושאים אחרים.

פיקוח נפש הוא הסיבה העיקרית לזה שאני רוצה, ולמעשה בא בבקשה, שנמצא את הדרכים הנכונות לבדוק מה סיבת המוות הפתאומי של תינוק. לגבי כל תינוק ותינוק שמת מסיבה לא מוסברת.

יש את הסיבות המשפחתיות, כל מיני מחלות גנטיות למיניהן שאנחנו יכולים לגלות בבדיקה של הילד. זה חשוב למשפחה לפעמים. זה יכול להיות חשוב גם לסביבה, אבל פה זה כבר נתון לרצונם של ההורים האם הם רוצים לדעת אם הילד נפטר מבעיה של מחלה תורשתית או לא.

אני עוד פעם רוצה להדגיש שאני לא מדבר על נקמה. אני לא מדבר על ענישה במקרים האלה, אלא אני מדבר על פיקוח נפש. יכול להיות שאם אנשים יפנימו את זה, בעיקר אותם אנשים שמתנגדים לבדיקה עקבית וטובה של תינוקות שנפטרו כתוצאה ממוות פתאומי, יכול להיות שחלק מההתנגדות תוסר ואנחנו נוכל באמת להגיע למן מצב שנוכל לבדוק בצורה טובה יותר והולמת סיבות למוות של תינוקות.
יתכן שיש צורך בהקמה של ועדה של אנשי מקצוע מתאימים בשילוב עם נציגי ציבור ונציגי דתות, שישבו בועדה כזו ויקבעו בפגישות אד הוק האם המקרה הזה דורש נתיחה, או שבדיקות פחות פולשניות יכולות להספיק, אבל חייבים לבצע בדיקות.

מגיע אלי תינוק מת לבית החולים, הדברים שאני רוצה לעשות זה בדיקות רנטגן, זה C.T., זה בדיקות דם, זה ביופסיות שאפשר לעשות, זה תרביות שצריך לקחת ממקומות שונים. התינוק מת. באופן חוקי אסור לי לעשות את הדברים האלה. צריך לשנות את המצב הזה, חייבים לעשות את הבדיקות האלה.

בדיקה אופטימאלית לאחר מוות פתאומי של תינוק צריכה לשים דגש גם על טיפול ורגישות במשפחה עצמה. חשוב למשפחה הרבה פעמים כן לדעת מה קרה, בעיקר אם הם לא הגורמים למוות. חשוב מאד גם שיתוף פעולה בין ארגונים שונים. הבדיקה של מוות פתאומי של תינוקות לא יכולה להיות שייכת לארגון אחד, למשרד ממשלתי אחד, או לגוף אחד. זה צריך להיות בדיקה רב מקצועית ורב ארגונית.

למשל, במקרה של מוות פתאומי של תינוק במקום מסוים, צריך לשלוח צוות לאותו מקום לראות את מקום האירוע. הדבר נעשה בהרבה מאד מקומות בעולם. במדינת ישראל באופן רוטיני זה לא נעשה, אלא אם כן יש סימנים חיצוניים לחבלה על הילד, או שיש חשד מאד, מאד, מאד גבוה שהיה פה איזה שהוא, שהיתה איזה שהיא פגיעה מכוונת. בדרך כלל זה לא קורה. אותו תינוק שהגיע אלי אחרי ש – 13 שעות אף בן אדם לא ראה אותו, לא נשלח צוות מז"פ – מחלקת זיהוי פלילי, ולא נשלח אף אדם מקצועי לדירה, למקום האירוע. הדבר נכון בהרבה מאד מקומות.

עכשיו, מי צריך להישלח בעצם? באופן עקרוני, לדעתי, ועוד פעם, פה אני מציב את דעתי, אבל היא מבוססת גם על הספרות, צריך לשלוח אנשי מז"פ, אנשים של המעבדה הפלילית של המשטרה, ביחד עם רופא ילדים מנוסה, כדי לקבוע אם הממצאים מתאימים לאיזה שהיא בעיה כלשהי, הן בנושא של הזנחה, והן בנושא של התעללות או פגיעה מכוונת. אפילו המז"פ לא נשלח, שלא לדבר על זה שרופא לא נשלח לשם. הדבר לא קיים, כאמור, בארץ.

בארצות מערביות, כמו ארצות הברית , בריטניה, ארצות סקנדינביה, מתבצעת נתיחה שלאחר מוות על ידי פתולוג מומחה לניתוחים לאחר המוות בתינוקות וילדים. זה לא כל פתולוג שעוסק במקצוע, ברפואה המשפטית, אלא אנשים שעברו התמחות מיוחדת לתחום הזה. בארץ אין לנו את האנשים האלה. יש לנו צוות אחד, הצוות של המכון לרפואה משפטית, שהוא מאד מקצועי בתחום שלו, אבל הוא לא, אין אף אדם שם שעשה התמחות מיוחדת בבדיקה של תינוקות וילדים, ויש הבדל. את זה אני אומר לא מידע אישי שלי, אלא משיחות עם פתולוגים ורופאים משפטיים לילדים בארצות שונות בעולם.

צריך להקים צוות רב מקצועי, שחייב לקום עוד באותו יום שבו התינוק מת, והצוות הזה, לא רק רב מקצועי, אלא גם רב ארגוני, צריך לכלול הן את אנשי הרווחה גם לטיפול במשפחה, את אנשי המשטרה, את אנשי המקצוע מתחום הבריאות, רופאי ילדים, רופא רפואה משפטית, אם צריך, שצריכים להיות חשופים לכל החומר הרפואי וההיסטוריה, כולל דיווחים מהרווחה על המשפחה, כדי לנתח בצורה הטובה ביותר כיצד לטפל בילד.
למה אנחנו צריכים את הצוות הזה? הצוות הזה נועד כדי לספק תמיכה, קודם כל, למשפחה המתאבלת. תמיכה וידע. בנוסף – לחקור את נסיבות המוות ולזהות גורמים ברי מניעה, או עדות להתעללות והזנחה, כלומר לרצח. לאסוף ולהשוות מידע על דפוסים של סיבות מוות פתאומי זהות לנושא הזה. שוב, ראה נושא רמדיה, ולגרום לפעמים לשינוי בפרקטיקה שלנו כרופאים, בפרקטיקה של טיפות חלב, על מנת לשנות ולהקטין מקרי תמותה של ילדים. הדברים האלה כבר נעשים.

אצלנו, למרות פיקוח נפש, אין עדיין נוהל קבוע, ותינוקות וילדים נפגעים מזה. לאור חשיבות קיום של נוהל כזה ולאור המורכבות התרבותית בארצנו, ייתכן שיש צורך לקבוע נוהל כזה בחוק, והנוהל הזה חייב לכלול הן את הרכב הצוות וקיום צוות רב מקצועי, והן את דרכי הבדיקה והבירור.

אני חושב שועדת הכנסת לזכויות הילד יכולה, ולדעתי גם צריכה להיות אחראית על קידום של חוק כזה. תודה רבה.

תודה רבה לד"ר יורם בן יהודה. אני ממש מודה לך שלא עטפת באיזה נייר צלופן, ולא עיגלת פינות, אלא אמרת דברים כדרבנות, חדים וברורים מאד שמשמעותם שהיום תינוקות מתים תחת הסיבה הכתובה, לכאורה, של מוות בעריסה, כשאנחנו היום יודעים בוודאות שיש תינוקות שלא זאת סיבת המוות, ואנחנו רוצים לבדוק את הנושא הזה כדי למנוע, בעצם, מקרי מוות נוספים של תינוקות. הדברים כאן, אני חושב, מאד ברורים ומאד חדים.

אני מעביר את רשות הדיבור לד"ר ענבר הרטמן. כאמור, היא מחברת המאמר על מוות בעריסה במכון חרוב. בבקשה.

שלום. בוקר טוב. אני רוצה לפתוח ולומר שזה באמת, אתמול מישהו אמר את זה באחד הפאנלים שצפיתי בהם, זה באמת בשבילי כבוד לשבת פה עם ד"ר בן יהודה, שהוא המנטור שלי בתחום הזה ולדבר אחריו.
בעצם. המאמר שנכתב סקר באמת מקומות אחרים בעולם ששם, כמו שד"ר בן יהודה ציין, כן מקובל לעשות את מה שצריך לעשות על פי הספרות, ברפואת ילדים, וכתינוק מוכרז כנפטר ממוות בעריסה זה חייב להתבסס על דברים שצוינו כאן: א' – שהוא תינוק בריא. שהוא היה בריא בחודש האחרון. דבר שני – נשלח צוות משטרה לאזור, לזירת האירוע וחקר את הזירה ובנוסף, נשללו כל הסיבות האחרות גם על ידי תשאול של המשפחה, בדיקה גופנית לחפש סימני חבלה, ונתיחה שלאחר המוות. בלי זה בכלל, לפי הספרות הרפואית, כרופאת ילדים אני אומרת את זה, לא ניתן לקבוע מוות בעריסה ובאמת זה מאד מאד חשוב גם כדי לגלות מחלות אחרות: כמו מחלת ההתעללות והרצח באותה משפחה שיכולות לפגוע בילדים האלה ולהביא למותם.

אחת התסמונות הרפואיות שיכולות לגרום להסתמנות של מוות בעריסה, אבל בעצם מדובר ברצח, זה תסמונת התינוק המנוער, shaking baby syndrome, שהרבה פעמים על פני הגוף החיצוני של הילד, אם אנחנו מסתפקים במה שלרוב קורה היום בחדר המיון כשמגיעה גופת תינוק, בתשאול והסתכלות, אנחנו לא נמצא דבר, משום שההורה שטלטל, ברוב המקרים לא יודה בכך, ועל פני גופו של הילד לא יהיו סימני חבלה חיצוניים. יהיו סימנים בבדיקת הרשתית של העין, וסימנים בהדמיה, כמו שנאמר, גם את זה יש לעגן בחוק, מה מותר לעשות לאחר המוות כדי לבדוק את הילדים האלה.

היות ובאמת עיקר הדברים שבשלם חשוב לנו להכניס לחוק את הנושא הזה של נתיחות שלאחר המוות, ובירור הנושא של רצח שמסתווה כמוות בעריסה, היות שרוב הדברים האלה באמת נאמרו על ידי יורם, אני רוצה לספר לכם סיפור שקרה בבית החולים שלי, באסף הרופא, עת הגיע אבא צעיר ומרשים מעיר גדולה בארץ, כמו שאני נוהגת להרצות לסטודנטים ולהסביר להם שהוא דווקא לא היה חרדי, והוא לא היה ערבי, כמו שלפעמים חושבים שזה שכיח רק באוכלוסיות מסוימות, הוא היה צבר, הוא היה עובד בחברת תעופה גדולה ואשתו עבדה בהייטק. הם הביאו את התינוק שלהם בן החודשיים, הוא לא היה מת, אני מספרת עליו, האבא סיפר, אני מזכירה לכם שגיל חודשיים זה גיל של חופשת לידה, עוד אין מטפלת בתמונה, עוד אין מעון, זאת אומרת, היה ברור שהם המטפלים, ואכן האבא סיפר שהם באו מיד, מיד למיון בגלל שהילד בכה במשך 10 דקות רצוף, האמא באותה שעה היתה באמבטיה, הוא הודה שזה פעם ראשונה שהוא נשאר לבד עם הילד, זה הילד הראשון שלהם, ואז הוא מספר שכשהוא החזיק אותו לפתע הילד איבד את כוח הגוף שלו, את הטונוס, ואת ההכרה שלו בידיים שלו.

הילד עבר בדיקת עיניים, מסיבות רפואיות דווקא, לצערי,לא מחשד ראשוני שמדובר בתסמונת הזאת, ונמצאו שם מאות דימומים בכל אחת מהעיניים שלו, מהרשתיות, דבר שמכוון מאד לתסמונת התינוק המנוער, זה יכול להופיע במחלות אחרות של קרישת הדם ומחלות מטבוליות מסוימות, והדברים האלה נבדקו ולא נמצאו אצל הילד, ובשל כך הוא הובהל ל – C.T. ראש ונמצאו גם דימומים נרחבים ישנים וחדשים בתוך הגולגולת שלו, שגם קשורים באופן ישיר לטלטול תינוקות, אלא אם ידוע שהילד נפל מגובה רב, או היה מעורב בתאונת דרכים, מה שההורים לא סיפרו. למעשה הם אמרו שלא ידוע להם על כל חבלה שקרתה לילד.

במקרה הזה כמובן שנקראתי לבדוק את הילד ולשוחח עם ההורים, ובאותו הרגע, אחרי שדיברתי איתם, ושוב וידאתי אם יש סיכוי שהילד נחבל באיזה שהוא אופן, הם סיפרו שלא ואמרתי להם, ככה אני תמיד עושה כדי לגייס אותם, כאילו, להיות בצד שלנו, היות והם מיד ייתקלו בשוטר, כי כמובן על פי חוק אני מחויבת לדווח על כך, שזה מה שאני עומדת לעשות היות ולילד יש דימומים רציניים בעיניים ובמוח, ואני בטוחה שהם כמוני ירצו לדעת מה קרה לתינוק.
ההורים שתקו, הנהנו בראשם וככה היה. מאוחר יותר אני נכנסת למחלקה לטיפול נמרץ, אני שומעת צעקות מהחדר של מנהל היחידה שלנו. אני הבנתי מיד שמדובר במקרה של התינוק, נחלצתי לעזרתו. אני רואה את שתי הסבתות, האמהות של ההורים הללו צועקות על מנהל היחידה: זה לא בסדר. אתה לא מכיר אותנו, יש לנו קשרים במשטרה. אתה לא יודע מי אנחנו, מי הילדים שלנו. אז כמובן שניסיתי להרגיע אותם בנעימותי. לאחר מכן הדפסתי להם מהאינטרנט את חוק חובת הדיווח, שלא מדובר פה באיזה נקמה או מקרה מיוחד. כל מקרה כזה חייב להיות מדווח. זה לא עזר. הם גם הגיעו עם עורך דין למנהל בית החולים מאוחר יותר.

בסופו של דבר אחת הסבתות אמרה לי: אני אשה חולת לב, בגללך אני עכשיו אסע לעזריאלי ואני אקפוץ משם ואתאבד. הכל בגללך. אמרתי לה: עד כאן. אם משהו ישפיע עלי, זאת אומרת, מה שצריך להשפיע עלי זה שבגלל שסבתא של ילד איימה עלי שהיא תתאבד אני לא אדווח עליו, ובפעם הבאה הוא יגיע מת למיון, זה מה שמשפיע עלי יותר, הדיון הזה הסתיים. אני פועלת לפי חוק, והמשכתי הלאה.

המקרה הזה, על אף שנעשו כל הבדיקות האחרות, ועל אף שלא היה שום הסבר לתופעות בילד, התיק הזה נסגר בפרקליטות, בגלל שההורים לא הודו בחקירה ששום דבר קרה. היות ואני בוגרת הקורס של מכון חרוב לרופאי ילדים בנושא התעללות והזנחת ילדים, נוצר בינינו קשר בין כל הרופאים, הנציגים מבתי החולים. שנה וחצי מאוחר יותר מתקשרת אלי ד"ר שוורץ משניידר, ומספרת, שואלת אותי אם אני זוכרת את המשפחה המדוברת? אמרתי לה שקשה לשכוח אותם, והיא מספרת לי שעל אף שהם עדיין גרים בסביבת בית החולים שלי, הם פנו לבית חולים אחר, עם תינוק מספר 2. הילד בן חצי שנה הגיע עם שברים דו צדדיים בגולגולת, דימומים כמו שהיו לאחיו ודימומים ברשתית ואפילו האבא אמר עוד פעם כל הסיפור הזה כמו שעשו לי באסף הרופא עכשיו. אבל כמובן שמיד הדבר נחקר שוב. שוב האבא היה איתם לבד. הפעם הוא אמר שהפעוט ששוחרר אז מאסף הרופא זרק צעצוע על אחיו, וככה הופיעו החבלות. אני כמובן שוחחתי באופן אישי עם המשטרה ועם הפרקליטות כדי לנסות לוודא שהפעם לא ייסגר התיק, והוא באמת עדיין פתוח.
אני חייבת לציין, אני מספרת את המקרה הזה כי זה כן קשור למוות של תינוקות היות ורבע עד שליש מהמקרים של shaking baby syndrome נגמרים במוות של הילד, כמו שראינו לאחרונה בחדשות, מה שלכאורה קרה במה שראינו בחדשות, וזה חשוב, בשביל להמחיש כמה זה, אם זה קרה פעם אחת – זה יקרה עוד פעם וכמה אם זה קורה פעמיים במשפחה אז זה לא כמו שהאבא הזה ניסה להגיד: מדובר באיזה שהיא מחלה שעוד לא גילו, ועוד פעם יטרטרו אותנו, כמו שעשו עם התינוק הראשון.
אם למשל התינוק הראשון היה מגיע מת ולא היתה מבוצעת נתיחה, ולא היו יודעים איך הוא מת, אז לא היה אפשר לדעת בתינוק הזה, זה לא היה משכנע הרבה יותר. זה נורא חשוב. הם מגיעים ואומרים: הילד נפל לי. אבל חשוב לזכור שבאמת, כמו שד"ר בן יהודה ציין, מוות של תינוקות בגיל עד שנה הרבה יותר שכיח מהיפגעות. זאת אומרת, יותר שכיח שזה מהיפגעות לא תאונתית, מהתעללות מאשר מתאונות.

אם אומרים שהילד נחנק, אז צריכים להיות סימנים לזה בנתיחה, ואת כל הדברים האלה צריך לברר. זה אחריות שלנו כרופאים, כאנשים שעל פי חוק צריכים לדאוג לקטינים חסרי ישע בארץ, ואסור לתת לזה לחמוק מבין הידיים היות והתכנסנו כאן כולנו.

תודה רבה לד"ר הרטמן.
עכשיו אני אעביר את רשות הדיבור לד"ר ענת שץ, שהיא רופאה במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, יושבת ראש עמותת עתיד לחקר מניעת מקרי מוות פתאומי של תינוקות. בבקשה.

שלום לכולם. ראשית תודה רבה למר זבולון אורלב על ההזמנה ואני חושבת שהנושא בהחלט הגיע למצב שהוא צריך להגיע, שדנים בו בועדת הכנסת החשובה הזאת.

אני רוצה לדבר על תסמונת המוות הפתאומי של התינוק ועל מה שקורה בארץ, אז רק בקצרה לכל מי שיושב כאן. תסמונת המוות הפתאומי של התינוק, או מוות עריסה היא סיבת המוות העיקרית בין גיל חודש לגיל שנה גם היום. זאת אומרת, 99 אחוז מהמקרים קורים עד גיל חצי שנה ולכן כשנאמר כאן על ידי הדוברים הקודמים שזה נדיר בין גיל חצי שנה לשנה ואז החשד צריך להיות אחר, זה נכון כי רק אחוז אחד מהמקרים, לפי הסקירה העולמית קורים בגיל הזה.

מוות פתאומי של תינוק בריא מתחת לגיל שנה שנותר בלתי מוסבר גם לאחר בדיקה מדוקדקת שחייבת לכלול: נתיחה שלאחר המוות, חקירת זירת האירוע ולא רק באספקטים פליליים, אלא תנוחות ודברים נוספים, סקירה של ההיסטוריה הרפואית של התינוק. רק לאחר ששוללים כל סיבה שיכולה להסביר את המוות, דהיינו, הגדרה על דרך השלילה, אפשר לתייג מוות של תינוק כמוות בעריסה.
מכיוון שזה קורה יותר בחצי השנה האחרונה, אתם יכולים לראות שהשיא הוא בין גיל 2 ל – 4 חודשים, ואחר כך זה הולך ופוחת. אנחנו גם יכולים לראות מהספרות העולמית את הטרנדים. יש נטייה לירידה, ואפילו ירידה דרסטית בתמותה של מוות בעריסה, תיראו את העקומה השנייה, בעולם המערבי, ויחד עם זה, אם תסתכלו על העקומה התחתונה יש התחלה של עלייה במוות פתאומי מוסבר.

הסיבה למוות בעריסה איננה ידועה. לכן חשוב לי לציין כאן שאף אחד לא יכול להתיימר שהוא יכול לזהות מי יהיה קורבן עתידי וכי הוא יכול, אולי, למנוע את המוות. הלוואי, אבל עדיין לא.

מה שכן ידוע, מסתמן כיוון להסבר, אבל אין הוכחה. הכיוון מצביע על בעיה סמויה במערכת העצבית בגזע המוח באזור שאחראי להתעוררות ולתגובה למצבים מאיימי חיים בזמן השינה, כשהבעיה באה לידי ביטוי רק בנסיבות מסוימות אשר יוצרות מצב מצוקה בזמן השינה בתינוק שהוא מלכתחילה פגיע, אבל באופן סמוי, אנחנו לא יודעים את זה. זאת היא תופעה ייחודית ברפואה. אנחנו לא יודעים מה הגורם, אבל מחקרים אפידמיולוגים מקיפים ברחבי העולם זיהו גורמי סיכון, גורמים שאנחנו קוראים להם modifiable, הם ניתנים לשינוי. בנוכחות אותם גורמים הסיכון להיארעות התופעה מאד גבוה מבחינה סטטיסטית, אבל בטיפול בהם, בשינוי שלהם, ניתן להפחית את התמותה באוכלוסייה.
אז יש פה רשימה של גורמים, אני לא אעבור על כולם מפאת קוצר הזמן, אבל בעיקר אנחנו מדברים על תנוחת שינה על הבטן, עישון, חימום יתר, שינה על משטח רך ודברים נוספים.

תנוחת השינה על הבטן היתה גורם הסיכון הראשון אשר זוהה כבר בשנות ה – 90' של המאה הקודמת בראשיתם וטיפול בגורם הזה בארצות המערב הביא לירידה דרסטית בתמותה, בין 50 עד 70 אחוז, ויש אומרים גם יותר. כלומר, בארצות שבהם הפנימו את ההמלצה להשכיב תינוקות על הגב בלבד לכל זמן שינה, הצלחנו להוריד את התמותה באוכלוסייה מהסיבה הזאת. תזכרו שוב, בשנה הראשונה זה גורם המוות מספר 1 בין גיל חודש לגיל שנה. בחודש הראשון – סיבות אחרות.

מה קורה בארץ? למרות הירידה הדרסטית בשיעור מוות פתאומי בעולם המערבי ולמרות שיש ירידה דרסטית בתמותת תינוקות בישראל, כמו שתשמעו ממשרד הבריאות, השיעור של מוות פתאומי לא מוסבר בישראל, ואני בכוונה נוקטת במושג הזה: מוות פתאומי לא מוסבר, נותר ללא שינוי.

כשאני בודקת את הנתונים של הלמ"ס – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - עד 2009 מ – 1997 אנחנו לוקחים את הרובריקה של מה שהם קוראים: מוות בעריסה ואף אחד לא יודע על בסיס מה הם נותנים את התיוג הזה, פלוס ה – unknown אנחנו מקבלים שהשכיחות היא סביבות 0.5 ל – 1,000 לידות חי ולא משתנה במשך אותן שנים, כשבעולם יש ירידה דרסטית.
בארץ אנחנו לא יודעים כלל על איזה שיעור אנחנו מדברים, וכאן אמר את זה לפני גם ד"ר בן יהודה, יש רק אומדנים, שכן הדרישה לשלול כל סיבה שתסביר את המוות על ידי נתיחה שלאחר המוות, ועל ידי חקירה דקדקנית של זירת האירוע לא מתקיימים בארץ.

בכל שנת 2009, זה נתון שקיבלתי מהמכון לרפואה משפטית, הוא שונה ממה שבמסמך שלכם, בוצעו ב – 2009 רק שתי נתיחות שלאחר המוות במקרים שנחשדו כמוות בעריסה על פי הסיפור, מוות פתאומי לא מוסבר אצל תינוק בריא, בדרך כלל בזמן שינה.

מה היו התוצאות של שני המקרים האלה? את יודעת במקרה?

לא מצאו. זאת אומרת, על דרך השלילה, מוות בעריסה. אבל זה חשוב מה ששאלת כי תיכף אני אסביר. כלומר, שכיחות מקרי מוות בעריסה טהורים אי אפשר לקבוע בישראל מתוך כלל מקרי המוות של מוות פתאומי בלתי מוסבר בתינוקות.

אני רציתי להביא לכם כאן את הכותרת הזאת, היא לא כל כך יצאה, אבל הכותרת יצאה לא מזמן בעיתון ידיעות אחרונות. בשבועיים האחרונים היתה עליה של פי 2, 50 אחוז, במוות בעריסה. בצד הכותרת – דיווחים ממד"א, בצד השמאלי ביותר – הנחיות איך לנהוג עם התינוק. למטה, הכותרת הבאה של אותו כתב זה: התעללות במקרה התאומים. השילוב הזה, בעיני, הוא קטלני, ואני מדברת פה על הפרסום. יש כאן חוסר מודעות לקושי לקבוע תיוג של מוות בעריסה בהיעדר נתיחה, ובלי בחינה של הזירה, ופה יש תפקיד חשוב למשטרה. תפקיד חשוב גם למד"א, שלא ידווח על דברים שלא צריכים לדווח עליהם, לא בצורה הזאת. חוסר אחריות בדיווח לציבור מעורר פאניקה, ואנחנו, בקו החם שלנו מקבלים את הפניות.
פרסום של הנחיות לקויות זה פיקוח נפש. כשהם כותבים שאפשר לחמם את החדר עד 30 מעלות – הרי זה דבר שאנחנו עמלים עליו כל כך לחנך את הציבור שהטמפרטורה היא ככה, ותנוחת השינה, בכל שינה, צריכה להיות על הגב, גם ביום וגם בלילה, והם כותבים: בלילה. לא בודקים ויש פה חוסר אחריות וסיכון. גם מנקודת מבט של משפחות שאיבדו את יקיריהם כל מידע לוקה בחסר, וכל כותרת כזאת מציף אותם בחרדות נוראיות.

אני יכולה לספר לכם הרבה על עוד גורמי סיכון וכו', אבל אני רוצה לקצר ולהביא כאן נושאים שאני חושבת שהועדה הנכבדה של הכנסת יכולה לעסוק בהם. ניסיתי לסכם את זה.

1 – אפשר להפחית את התמותה על ידי שינוי התנהגותי. אנחנו יכולים לחנך את ההורים על ידי כל הגורמים בשטח, ופה אנחנו צריכים שיתוף פעולה של משרדי בריאות וגורמים אחרים בשטח, בתי חולים, טיפות חלב כמובן, אבל כל גורם אחר שבא במגע עם ההורים, כולל אנשי רווחה וטיפול במכת מדינה. אני רוצה לציין את זה כאן, מוות אצל מטפלים שאינם הורים, כולל מטפלת, משפחתון, מעון, כולל סבתות, צריך שיהיה הנחיות ברורות לכל מטפל ומעקב ביצוע. עכשיו, במעונות וגנים המצב בארץ הוא שיש עליה מדאיגה בנושא הזה, אני אפרט עוד מעט. נושא נוסף זה בחינה של חיוב נתיחה לאחר המוות. יש בזה חשיבות למשפחה, כמו שצוין, לקהילה ולמדע.
עכשיו, אני רוצה כאן לדבר על פרופורציות. הצהרות לא מבוססות כפי ששמעתי מרופאים מכובדים, כולל פתולוגים בתקשורת ש – 30 אחוז ממקרי מוות בעריסה הם בכלל רצח. זה לא נכון. זה לא נתון נכון מבחינה מספרית. אני תיכף אדבר על המספרים שנכונים.

חשיבות חקירת זירת האירוע ותפקיד המשטרה – ואני קוראת פה גם אולי לועדה, לעורר, או לחייב שיהיה כאן חקירה.

המשטרה שומעת.

חקירה לא רק בעניינים פליליים.

נמצא פה הבוס. ניצב משנה ערן קמין, שהוא מנהל אגף הנוער.

אנחנו שומעים בקשב רב.

ראש אגף הנוער במשטרת ישראל.

אנחנו נשמח לקדם את זה. דרישות לבדיקות והמלצות לביצוע ... מה קורה כשתינוק מגיע מת לחדר המיון? אז אני טיפה אדבר על האפשרות להקטין את התמותה על ידי שינוי התנהגותי: אתם יודעים שהממצאים האפידימיולוגיים של גורמי סיכון במקרים האלה חוללו מפנה משמעותי בעולם, ואנחנו ראינו כמה התמותה ירדה, והרי הצלת חיי תינוקות היא המטרה שלנו ובראשם גורם התנוחה. עישון. הימנעות מהנקה. אנחנו חייבים לעודד הנקה. הנקה מעניקה 50 אחוז הגנה מפני מוות בעריסה. סביבת שינה לא בטוחה, כולל שינה משותפת, שינה על מזרן רך, חימום יתר של החדר, ופגות שגם אחרים פועלים למניעת פגות.
הבעיה בארץ – בסקרים שערכנו לא קיימת מודעות מספקת לקיום כל גורמי הסיכון, או לטיפול בהם. יתרה מזאת, מצאנו שגם כשקיימת מודעות, אין הפנמה וביצוע בשטח של ההמלצות והשאלה היא איך מתגברים על החסמים בין המודעות לסיכון לביצוע של השינוי ההתנהגותי הנדרש להפחית אותו? זה חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך של כל הגורמים שבאים במגע עם המטפלים בתינוק, ואולי צריך לחשוב ביחד, כל הארגונים וכל המוסדות על איזה שהיא אסטרטגיה שיווקית איך לחנך.
עליה מדאיגה במקרים של מוות פתאומי אצל מטפלים אחרים – בארצות הברית 20 אחוז ממקרי המוות בעריסה, שהם מוגדרים נכונה, קורים במעונות ואצל מטפלים אחרים. מתוך הפניה לעמותה בשנה האחרונה בבקשות תמיכה, בקבוצה שקיימת כרגע של הורים, 9 מתוך 15 תינוקות מתו בידי מטפלים אחרים: משפחתונים, מעונות.

יש תופעה חדשה של תביעות נגד מטפלת, או נגד מעון או משפחתון. פה זה נושא שאולי צריך לרדת לחקרו.

לגבי נתיחה, חיוב בנתיחה – יש פה הרבה היבטים, ד"ר בן יהודה דיבר עליהם וגם על החשיבות שלהם. אבל אם גורמים שבאים במגע עם הורים, במקרים של מוות פתאומי בתינוקות, יעודדו אותם לבחור באפשרות של נתיחה כדי למצוא הסבר לתופעה, אפשר שתהליך האבל, ההשלמה והמוכנות אחר כך להיכנס להיריון ולהביא עוד ילדים יהיה פחות קשה. כמובן שיש חשיבות להמשך המחקר.
חשוב לציין ממחקרים בעולם שיש טווח, אבל רק בחלק מהמקרים, 30 עד 95 אחוז, זה טווח רחב, אבל זה תלוי במחקר, רק נתיחה לאחר המוות יכולה להביא להבחנה. צריך לקדם את סקירת זירת האירוע וסקירת הרקע הרפואי ופה אני מצטרפת לקריאתו של ד"ר בן יהודה להקים ועדות שאחראיות על זה.

אני מציעה לגבי נתיחה, בגלל שיש לנו בעיה מאד קשה עם כל המגזרים בכל הדתות, לבצע מדרוג: דבר ראשון להשתמש בכל האמצעים הלא חודרניים – הדמיה, בדיקת רעלים, תרביות דם לזיהומים, בדיקות מטבוליות וגנטיות. לעשות חקירה כמו שצריך של זירת האירוע, ורק אם אלה שליליות או דורשות בירור נוסף – לבצע נתיחה מלאה.

כשמגיע תינוק מת לחדר המיון, חייבים לתת לו עיבוד מלא. חשוב לקחת אנמנזיה ראשונית והסבר על חשיבות הנתיחה להורים. שוב, תפקיד חשוב למשטרה.

דיברנו על זה.

או.קיי. אני רק רוצה להוסיף כאן לגבי הדבר שקשור לנושא של הסוגים של גורמים שאנחנו מוצאים בנתיחה. מתוך סקירה של 5,460 מקרים על ידי קוטה של 14 עבודות מחקריות בעולם נמצא ש – 6.5 אחוז מהמקרים בנתיחה, היו כתוצאה מפגיעה לא מכוונת. דהיינו, תאונות למיניהן. 11.3 אחוז מהמקרים היו תוצאה של פגיעה מכוונת.

בעולם, כ – 26 אחוז מהמקרים שמובאים לנתיחה בהם יש הסבר כלשהו, ביניהם 52 אחוז זיהומים ודברים אחרים. אבל הנושא הזה שאנחנו כאן מדברים עליו צריך להישמר גם בפרופורציה, כי אם אנחנו מדברים על 11.3 אחוז מכל המקרים של מוסברים בנתיחה, דהיינו, מתוך כ – 25, 26 אחוז אנחנו מדברים פה על 2.7 אחוז, או בספרות העולמית האחרת אנחנו מדברים על 5 אחוז. אבל אי אפשר לשבת ולהגיד, או לזרוק מספרים כשאנחנו לא יודעים 30, 40 אחוז מתוכם של מקרי מוות בעריסה הם מקרי רצח. צריך מאד להיזהר. יש פה, במשך השנים, אוכלוסיה גדולה של הורים ומשפחות שאיבדו תינוקות כנראה ממוות בעריסה, למרות שאין לנו הוכחות, אבל הם לא רוצחים. אז במידה.

תודה רבה. אני מוכרח לומר יש ישיבות שאני נכנס אליהם, אני לא יודע איך אני אצא. זה אחת הישיבות שאני ממש מרגיש שאני כל דקה לומד ושואל את עצמי: רגע, אתה כבר סבא, איך אתה לא למדת לאורך כל גילך המופלג בכל הסוגיה הזאת ולא נתקלת? ולכן אני חושב שבאמת התגלגלה לידינו זכות שאנחנו שמים את הנושא הזה פעם ראשונה על סדר היום באופן גלוי ודברים חדים מאד, ברורים מאד. תודה רבה לך ד"ר שץ שהשכלת אותנו מאד בסוגיה הזאת.
עכשיו דבר הנוער. כמו שנוהגים כאן בכנסים של המועצה, נוהגים לדעתי יפה במועצה לשלום הילד בישראל, שמאפשרים לנציג הנוער לומר את דברו. הם עבדו והכינו, וטרחו, ואני מניח שחלק מהקבוצה יושבת איתנו כאן. הדובר הוא דוד הורוביץ, כאמור, כיתה י', בית ספר מקיף א' בבאר שבע. בבקשה.

צהרים טובים ליושב ראש הועדה ולכל חברי הפאנל ולאורחים שהגיעו להשתתף בכנס הזה. אני הורוביץ דוד, תלמיד כיתה י', לומד במקיף א' בבאר שבע. אני נציג של מועצת תלמידים והנוער העירונית ונציג מועצה מחוזית.
על פי המחקר שהתבצע בשנה שעברה ישראל היא בעלת האחוז הנמוך של תמותת תינוקות באופן יחסי לשאר מדינות העולם, אבל אני פחות מודאג מהנתונים של היום, אלא מהנתונים של העתיד. בשנתיים האחרונות אני נחשפתי לכמה סיפורים מהתקשורת המדברים על חוסר האחריות כלפי המשפחה והתינוקות בפרט.

ההורים ששוכחים את ילדיהם במכונית והתינוקות נחנקים למוות. ועוד דוגמה, והסיפור שממש בימים האלה לא יורד מהכותרות. ההורים החשודים בכך שהתעללו בילדיהם התינוקות עד כדי כך שהביאו למות אחד מהם, שזה בעצם פרשת התאומים. ואני חושב לעצמי, בזמן שאני קורא את זה, את הכותרות הללו: איזה דוגמה אנחנו מקבלים בני הנוער כשאנחנו רואים את זה?

נכון שהחינוך מהבית הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר, אבל זה לא סוד שהחשיפה לתקשורת כיום גדולה יותר ומאפשרת כמעט לכל אמצעי: אינטרנט, טלביזיה, עיתונים, רדיו וכדומה, אני רוצה לפנות אליכם בשם כל בני הנוער, וכאני אומר: אליכם, אני מתכוון להורים ולדור המבוגר יותר. בני הנוער צמאים לדוגמה טובה, ואני חושב שהדוגמה בגידול נכון של הילדים ונשיאת האחריות הנכללת בכך היא בסיס היותנו כבני אדם. אתם מחנכים אותנו להיות אזרחי העתיד של מדינת ישראל, אז בבקשה, בשם כל בני הנוער, תלמדו אותנו להיות אזרחים טובים והורים טובים, וזה לדעתי איזה שהוא פתרון חלקי אבל משמעותי בנושא.

תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה לך, דוד. גם דברים לעניין. הראית והוכחת למבוגרים שאפשר גם לדבר בקצרה. כל הכבוד לך.

אנחנו נתחיל עכשיו לתת את רשות הדיבור לאלה שביקשו. משטרה, אתם תשתלבו בכל שלב שאתם רוצים. אתה רוצה כבר עכשיו, ערן?

אם אפשר אדוני.

בבקשה. ניצב משנה ערן קמין, כאמור, ראש אגף הנוער במשטרת ישראל.

ראשית אני מצטרף לברכות של אדוני היושב ראש ליריב ולבני הנוער שבכלל הכינו את כל המצע לדיון, באמת מרשים וראוי להערכה.

יורם ואני שוחחנו גם לפני שהועדה התחילה והנושא הוא באמת נושא כאוב ומוכר. צריך לזכור, יחד עם זאת, אנחנו פועלים מכוח חוק ומכוח נהלים שמסדירים בדיוק את הנושא הזה. בכל אירוע שעולה חשד, חלילה וחס, לנסיבות מיוחדות של פטירת תינוק, בין אם זה תינוק, בין אם זה נער, בין אם זה בוגר, אנחנו יוצאים עם כוחות חקירה, כוחות חקירה שמשלבים כוחות זיהוי פלילי ומתעדים זירה, מתעדים את האירוע, ובהמשך נפתחת חקירה, שהיא בדיוק תוצאה, או תולדה של הנסיבות שהתבררו. צריך לזכור שחלק גדול מהמקרים מגיעים אל בתי החולים, ושמה בעצם נוצרת הזירה הראשונית שאנחנו מגיבים אליה.

צריך לזכור עוד דבר אחד שהוא מאד חשוב: בית המשפט הוא הגורם הסוברני להחליט אם תבוצע נתיחה או לא תבוצע נתיחה, היה ויש התנגדות של המשפחה. הרבה פעמים חקירת סיבות מוות נתקלת במבוי סתום כאשר בית המשפט, זה בסדר גמור וככה צריך להיות, מחליט שאין מקום לבצע נתיחה.

הדברים החשובים שאמרה ד"ר שץ הם דברים שבאמת א' – מעניינים ומעשירים, אבל הם מאד נכונים. הם מאד נכונים כי מרבית המקרים הם לא מקרים של רצח. אנחנו, לטעמי, קצת נוטים להפוך את החריג למקובל. המקובל, במירכאות, אדוני היושב ראש, הוא המקובל שתינוקות מתים, לצערנו, מתאונות, מתחלואה, מזיהומים. הרצח הוא השוליים, הוא לא המשקף. כאשר יש חשד כזה נפתחת חקירה. חקירה כזאת, כפי שציינתי גם בפני יורם, מלווה תמיד בזיהוי פלילי, היא מחויבת. ככה אנחנו פועלים בנהלים.

צריך לזכור שהמכון לרפואה משפטית הוא הגורם שעימו אנחנו עובדים בהיבטים האלה של בחינה האם יש חשד או אין חשד, והרבה פעמים רופאי המכון ברפואה משפטית, כאשר עולה חשד מגיעים לזירה ונותנים את החוות דעת הראשונית.

אני מבין שיש ויכוח, לפחות כך הבנתי מיורם, על מידת היכולת שלהם להעריך או לא להעריך. אני לא חושב שזה הנושא שאנחנו צריכים להתעסק עימו אם יש צורך כזה. אני חושב שמשרד הבריאות ימצא את הדרך להכשיר בצורה טובה יותר את אנשי המכון. זה לא הנושא שאנחנו צריכים להידרש אליו. מה שאנחנו כן צריכים להידרש אליו שכשיש חשד, וכשרופא בית החולים מזהה חשד לטלטול, או למשהו שהוא מלמד על התנהלות במשפחה, הוא חייב להעלות את החשד הזה בפני איש משטרה ולנסות לעשות את זה בצורה כזאת שהזירה בבית החולים תהיה מבודדת ככל האפשר על מנת שאנחנו נוכל להיכנס בצורה נכונה.

צריך לזכור שהרבה פעמים ואני שוב חוזר על הדברים של ד"ר שץ, הרבה פעמים אנחנו מדברים בהורים שאיבדו את כל עולמם ברגעים האלה ואנחנו מחויבים, מחויבים, מחויבים להיות רגישים ולא לקפוץ על רוצחים פוטנציאליים מאחורי על קרן זווית, אני לא חושב שזה תפקידנו.

אני רוצה להקשות עליך, ניצב משנה קמין. אני רוצה לשאול האם אתה במקרה יודע כמה, כלומר, מהתמונה המצטיירת כאן יש אחוז כלשהו של מקרים שהם מתויגים כמוות בעריסה והם לא מוות בעריסה. זה המסקנה משלושת הדוברים המקצועיים שאמרו בפנינו ואני מקווה שהמשפט הזה הוא לא במחלוקת יותר. זה לדעתי חלק מהמסקנות שאנחנו כאן נסכם אותם.

כמה מקרים, ואני מקבל את דבריך, כמה מקרים שעד היום נחשבו למוות בעריסה, או תויגו כאלה, באמת נחקרו ומומשו לידי כתב אישום והרשאה? אני מנחש שאפס.

הפרוטוקול לא רואה את תנועת ראשך, אבל הנהנת בראשך לתשובה חיובית.

אמת.

נכון. ועכשיו, הואיל ואנחנו, לפחות מהחצי שעה, או מהשעה שאנחנו כבר יושבים כאן, אנחנו יודעים שבבירור חלק מסוים מהמקרים האלה הם לא מוות בעריסה, אלא מוות בידי אדם, מטלטול, מסיבה אחרת, אינני יודע ממה, אז האם המסקנה לא צריכה להיות שמשטרת ישראל צריכה לעשות איזה שהוא בדק בית ולהגיד: רגע, איך הגענו, שתי התוצאות האלה לא מסתדרות ביחד. אם, מצד אחד, יש אחוז מסוים שאפשר להתווכח עליו, שזה לא מוות בעריסה, ומהצד השני של המשוואה שום מקרה של מוות בעריסה לא מומש לכתב אישום והרשאה, משהו כאן באמצע לא בסדר?

אני אנסה לענות על זה, אדוני, למרות שנתונים אין לי, כפי שציינת בתחילת דבריך. אבל צריך לזכור, התיקים האלה הם תיקי גרם מוות ברשלנות בעצם, מבחינת סעיף העונשין שמיוחס להם. אם היינו מדברים בהריגה אנחנו צריכים ראיות הרבה יותר מוחשיות. אני לא בטוח שהמקרים האלה מגיעים לכדי העבירה הזאת. אבל המקרים האלה הם בסמכות הפרקליטות.

עכשיו, אנחנו מדברים בעצם על אמת משפטית מול אמת עובדתית ואדוני יודע וודאי ששתי האמיתות האלה לפעמים לא מתחברות. צריך לזכור שהשדה הפלילי, השדה המשפטי, הוא לא בהכרח הפתרון לכל המקרים שאדוני מציין. הרבה פעמים המקרים האלה מובאים לידי בחינה ועיון של הפרקליטות ונמצאים אולי גבוליים, אדוני, אבל ככאלה, וציינה את זה ד"ר הרטמן, אותו מקרה ראשון שאחר כך הוביל למקרה שני. המקרה הראשון נסגר על ידי הפרקליטות. הוא נסגר כי לא היו ראיות. אני מניח, אני לא מכיר את המקרה עצמו, אבל יש פה עניין של דלות הראיות.

האם לא המיתוס של מוות בעריסה, או מוות בעריסה הוא בעצם גורם לאיזה שהיא עכבה פסיכולוגית גם אצל אנשי המשטרה וגם אצל אנשי הפרקליטות, להגיד: שמע, יותר נוח לי להגיד זה מוות בעריסה ולגמור את העניין?

אני חושב שלא. אני בטוח שכל תיק כזה, אין הרבה תיקים כאלה, אדוני היושב ראש, כל תיק כזה נבדק מלפנים, לפני לפנים ואנחנו באמת הופכים כל אבן שאפשרית.

העובדה שרק שני מקרים הופנו למכון לרפואה משפטית לא מעיד גם כן שלא - - -

צריך לבדוק את כמות הבקשות שהוגשה לבית המשפט, כמות הבקשות שסורבו, כמות הבקשות - - -

אתה צודק. ראוי לבדיקה.

יורם, אתה יכול - - -

שני דברים: קודם כל, הופנו יותר משניים למכון לרפואה משפטית, זה ברור. רק שניים בוצעו בפועל. דווקא במקרה הזה מופנים, הבעיה שהמכון לרפואה משפטית לא יכול לבצע נתיחה בלא הסכמה של המשפחה או צו של בית משפט. ברגע שהמשפחה אומרת: לא, אם לא מגישים בקשה לבית משפט, אז המכון לרפואה משפטית מעביר את הילד לידי ההורים לצורך קבורה. זה דבר אחד. לא לעיתים קרובות מוגשת בקשה לבית המשפט.

דבר נוסף – לגבי בדיקה של זירת האירוע - בית החולים הוא הזירה הסופית. המקום הראשוני זה או הזירה של המטפלת, או המגורים של המטפלת, או בית המשפחה, אותו מקום שבו הילד למעשה נפח את נשמתו, ולשם בשיחה עם אנשי המז"פ בכנס שהיה לפני כמה חודשים בחיפה התברר לי שלעיתים רחוקות מאד, רק כאשר יש חבלות חיצוניות ברורות על הילד, רק אז נשלח מז"פ לזירה.

כלומר, במקרים של מוות פתאומי בתינוקות, ואני מסכים שרק אחוז אחד עד 5 אחוז ממקרים של מוות פתאומי הם מקרי רצח באמת, אבל כל מקרה ומקרה שווה לבדוק אותו וזה בסך הכל לא כל כך הרבה מקרים בשנה. חלק מהמקרים האלה יהיה עוד ראיות כדי להגיש לבית המשפט לצורך בקשה לביצוע נתיחה. אם זה לא מתקיים באף מקרה ולפחות הניסיון שלי בכל המקרים שהגיעו אלי ילדים, תינוקות שמתו מוות פתאומי, באף מקרה מהמקרים האלה לא נשלח המז"פ.

יורם, תודה רבה.

אנחנו נתחיל לתת את רשות הדיבור. ראשון, פרופ' יונה אמיתי, שהוא היה מופקד במשרד הבריאות על הסוגיה הזאת של האם והילד.

שלום לכולם. אני הייתי רוצה שמהדיון הזה תצא החלטה מעשית שניתן ליישם אותה ולהערכתי זה אפשרי, כי חומרת הבעיות הוצגה על ידי הדוברים הקודמים והצורך לפעולה ברור לכולנו.

אני עסקתי בנושא הזה במשך 8 שנים שבהם ניהלתי את המחלקה לאם ולילד ולמבקר משרד הבריאות, ד"ר ליזה רואי ממשיכה במסגרת הזאת. ניסיתי להכניס משהו שלצערי לא הושלמה ביצועו, אבל זה הזמן להשלים אותו. אני קורא לזה: מסלול עוקף P.M ד"ר ענת שץ בעצם, באחד השקופיות האחרונות התוותה את המסלול הזה. אני חושב שצריך להציג את היקף הבעיה. מתוך כ – 600 תינוקות שנפטרים עד גיל שנה, ב – 80 אחוז מהמקרים אין שום בעיה של אבחנה: זה מומים מולדים, או פגות, תמותה בבית חולים לפני או אחרי ניתוח. היקף הבעיה מצומצם לאולי 10, 15 אחוז מהמקרים, אבל את אלה צריך לבדוק הרבה יותר מאשר נעשה היום בחקירה שנעשית עם המשפחה לאחר מכן.

מסלול עוקף P.M זאת הדרך שכל בתי החולים בארץ יהיו עם פרוטוקול מחייב מטעם משרד הבריאות. כל תינוק שמובא, גם ב – 3 לפנות בוקר, ללא רוח חיים לא יתחילו לאלתר את הבדיקות שייעשו באותו זמן, אלא מראש יוסכם על סדרת בדיקות מחייבת, כמו למשל: הדמית C.T לראות אם יש דימום מוחי. בדיקות דם לראות נוזל עמוד שדרה לראות אם יש זיהום, ועוד מספר בדיקות, לא ניכנס לפירוט הטכני, כולל בדיקות של רקמה שאפשר לקחת במקום דגימת עור לבדיקות מטבוליות גנטיות.

זה לא כנס רופאים פה.

אני יודע. אני יודע. הכוונה היא שהילד לא ייקח את סודו לקבר. לפני שמתבצעת הקבורה, ואישור הפטירה יילקחו הבדיקות האלה באופן מחייב. גם הדבר הזה מחייב איזה שהוא סוג של הסכמת הורים וסיכום הגורם שיממן, אבל זה, לפי דעתי, המינימום הנדרש כדי לקרב אותנו יותר לאמת.

פרופ' אמיתי, למה כל זה לא נעשה כשהיית במשרד הבריאות? מה הבעיה?

אני אפרט.

לא, לא, אל תפרט, רק תאמר.

העברתי את זה למינהל רפואה. זה הובא להתייחסות של כל מנהלי בתי החולים, היו התייחסויות חיוביות מרובם. דווקא פרופ' היס, מנהל המכון הפתולוגי, הסתייג וזה חלק מהסיבה לעיכוב, שלא לגרום למצב של מסלול עוקף P.M, אבל ה – P.M לא מתבצע מסיבות תרבותיות, דתיות ומשפטיות נתיחה לאחר המוות בישראל זה לא דבר שאפשר לצפות שיקרה לעיתים קרובות.

מי שלא הבין, P.M זה ניתוח לאחר המוות.

נתיחה לאחר המוות. בישראל היום, מכל הסיבות שפירטתי, יהיה קשה מאד ליישם את זה.

יש לי עוד שאלה אליך: האם בטיפות חלב, שהיית ממונה עליהם, יש הדרכה להורים בכיוונים שציינה ד"ר שץ?

ללא ספק. בנושא זה בארץ יש הרבה פעילויות של טיפות החלב בטרם, כבר תינוקות שמשתחררים מבית חולים, במרבית בתי החולים מקבלים הדרכה לגבי מושב בטיחות ברכב, למשל.

עוד במהלך ההיריון ואני ביקשתי את רשות הדיבור, אני אתייחס לזה אחר כך.

והנושא של מניעת היפגעות נמצא באמת בהדרכה מסודרת.

לא, לא, אני מדבר לגבי מוות בעריסה. יש כאן גורמי סיכון שדובר עליהם ואני הבנתי מד"ר שץ שהיא קוראת להעמיק יותר את החינוך.

בהחלט.

והחינוך, והחינוך, כדי שהורים, בעיקר צעירים, ידעו את גורמי הסיכון.

בהחלט. את רשימת גורמי הסיכון בשעתו ניסחנו ב – 2006. הנושא של עידוד הנקה, מניעת עישון וכל השאר מופנם ולפי דעתי מתבצע בארץ בצורה שיטתית יותר מאשר ברוב המדינות המערביות.

איך אתה מסביר שבכל העולם הורידו 50 - 70 אחוזים על ידי כך שהפנימו את גורמי הסיכון, ולפי הנתונים שלה בישראל מוות בעריסה לא פחת?

נתונים של הלמ"ס הם נתונים כשרים. איך אתה מסביר את זה?

הנושא של חקירה לא שלמה, אני מסכים. יש בהחלט לממש הרבה יותר מאשר חקירה לאחר מעשה, וצריך זירת האירוע, סדרת בדיקות שתהיה מוסכמת בפרוטוקול לביצוע מיידי ובהסכמה.

תודה רבה.

פרופ' אהוד זמורה, יושב ראש האיגוד הישראלי לרפואת פגים.

לשעבר. הודעתי שאני לשעבר. אני רציתי להפנות את תשומת לה הועדה לאוכלוסייה בסיכון גבוה, למרות שהאוכלוסייה הזאת הוזכרה בתחתית הרשימות השונות של הדוברים, וזאת האוכלוסייה של התינוקות שנולדו פגים. אלה נמצאים בסיכון גבוה לכל אחת מהסיבות למוות שהוזכרו כאן, החל במוות בעריסה וכלה בסוגים שונים של - - -

זה מדהים מה שאתה אומר, הרי הם כולם בבתי חולים.

לא, אני מתכוון, אני אסביר את עצמי. אני מתכוון לאותם תינוקות ששרדו.

היו פגים. עזבו את בית החולים וחזרו הביתה.

והלכו הביתה.

עכשיו אנחנו מבינים.

והפכו לאוכלוסייה בסיכון גבוה. התינוקות האלה נמצאים בסביבה שהיא עצמה, במידה רבה, סביבה מסוכנת. לידה של פג מערערת במידה רבה את המבנה המשפחתי והיא פוגעת הרבה בזוגיות, ובכלל במבנה המשפחתי הנרחב יותר. ביחס לבני משפחה אחרים. האנרגיות מופנות, במידה רבה, אל הטיפול בפג ובני משפחה האחרים מרגישים זנוחים, כולל אבות שמרגישים זנוחים על ידי האמהות העסוקות.

והמלצתך?

המלצתי היא שכשם שהועדה הזאת ואני הופעתי לפני הועדה הזאת ב – 20 השנה האחרונות למען אותם פגים בטיפול בבית חולים, הועדה הזאת תפעל למתן מעמד מיוחד לאוכלוסיה הזאת בטיפול בקהילה לאחר שיצאו מבית החולים. אין להם שום מעמד שונה מאשר לכל תינוק אחר שלא נולד פג. פניתי בנושא הזה לקופות החולים וביקשתי שיתנו להם מעמד מיוחד בביקורים אצל רופא הילדים.

תודה רבה. המסר שלך ברור.

זה המסר שלי. תודה.

תודה רבה.

הצטרפה אלינו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, ביקשה להעיר הערה. בבקשה.

מאחר שאני יושבת ראש הלובי למען פגים ומשפחותיהם בכנסת, אז יש לנו כמה בשורות: 1 – כבר בשבוע הבא אנחנו נעביר בקריאה שניה ושלישית הארכת חופשת לידה להורים לפגים. אנחנו מבטלים גם את הטבלה שהיתה על כל שבועיים – שבוע וכדומה, עד 10 שבועות באופן רציף יום עבור יום חופשת לידה בתשלום, כולל כל התנאים הסוציאליים. כשהם חוזרים הביתה גם החופשת לידה רגילה תעמוד לרשותם, שזה אחת הבעיות שבעצם כשהם חוזרים הביתה כבר נגמרת ההכנסה מאותה חופשת לידה, ואם באמת הנשים בוחרות להישאר בבית אז הם גם מוותרות על מקום העבודה. צריך לזכור שזה גם חשוב מאד לטיפול בפגים. הפגים הם באמת אוכלוסייה שנמצאת בסיכון גבוה, וזה מראים גם המחקרים של ה – מ.מ.מ – מרכז מידע ומחקר של הכנסת – וצריך לזכור שאותם פגים, עובדים סביב השעון, כמו שאמרנו קודם, הופכים להיות ההורים כוח סיעודי. אני יודעת מה זה, אחותי ילדה פגה במשקל מאד נמוך ואנחנו חרדנו מאד.

אני חושבת שבסופו של דבר, באמת גם ההפנמה וגם ההדרכה שמקבלים הורים, אני פשוט מנצלת כבר לדבר בכלל, את זכותי, שמקבלים הורים כאשר הם משתחררים מבית החולים. חשוב מאד לשים את הדגש גם על העניינים הללו. אנחנו לאחרונה נחשפנו בתקשורת לגבי הנושא של טלטולים והסכנה. לי ולחברי כנסת נוספים יש הצעת חוק בנושא הזה, ובאמת קיימנו בשדולה שלי לילדים ובני נוער בסיכון, כבר לפני שנה ומשהו על טלטול. הובטח לנו ממשרד הבריאות שהנושא הזה גם ייבדק ותינתם הוראה לרופאים כאשר מובא בפניהם מקרה שחשוד כמוות בעריסה לבדוק דברים נוספים כמו למשל: שטפי דם בעיניים שמעידים על פגיעה במרקם הדק של המוח ויכול להעיד על טלטול מתמשך, וגם נושאים אחרים, עוד בטרם, למשל, נעשתה הנתיחה שלאחר המוות, שאנחנו יודעים שבישראל היא קצת בעייתית בגלל העניין הדתי וכדומה. אבל ישנם סימנים נוספים שיכולים להעיד. השאלה היא אם מיישמים את זה? וזו ההוראה באמת שיצאה לכל הרופאים בנושאים הללו.

תודה רבה.

בדיוק הדוברת הבאה אולי גם תוכל להתייחס לדברים שלך, זאת ד"ר ליזה רובין שהיא כיום מנהלת המחלקה אם וילד במשרד הבריאות.

אני רוצה להצטרף לקריאה של ד"ר בן יהודה וד"ר שץ וגם של פרופ' אמיתי שתהיה בדיקה רוטינית, כנראה צריך על פי חוק, בוודאי על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שיחייב בדיקות רוטיניות לילדים שמתים ממוות פתאומי.
למה צריכים לעשות את זה? ברור שרוב המקרים של מוות פתאומי הם אינם מקרה של רצח, אבל בכדי להבהיר את זה שזה לא מקרה שאנחנו מחשידים במשפחה מסויימת, אז יותר קל גם כן להעביר את זה שזה משהו רוטיני שאנחנו עושים את זה, מפני שזה חשוב לכל המשפחות לברר את סיבות המוות. אז זו הסיבה שלדעתי, מפני שאחרת גם כן מאד קשה לעלות על החשדות, כפי שד"ר הרטמן הסבירה. האנשים אינם מנדבים שהם מטלטלים את התינוקות שלהם.

נכון שיש במקרים, במקרים שאנחנו בדרך של מוות פתאומי של תינוקות, רוב המקרים, גם בישראל, הפרופיל של ישראל לגבי מוות לא מוסבר, פתאומי, לא צפוי, מתאים לפרופיל של מוות פתאומי בתינוקות בשאר המדינות, הוא לא שונה, אבל גם כן אנחנו יודעים שכלולים, קרוב לוודאי, מספר מקרים שהם מוות כתוצאה מאיזה שהוא סיבה של התעללות או טלטול של התינוקות, וצריכים לעשות את זה בצורה מוסדרת. זה צריך להיות לפני הוצאה לשם קבורה. זה צריך להיות רוטיני בכל התינוקות.

אני גם כן מסכימה עם ד"ר שץ שבמסגרת התרבותית, חברתית של ישראל לא צפוי שנוכל להעביר את זה בצורה של P.M ניתוח לאחר המוות בכל התינוקות, אבל יש גם כן דרכים, ונבדקו בספרות, שהם בכל זאת גם כן מלמדים הרבה מאד.

אז מה אתם עושים?

אפשר לעשות C.T.

התפקיד של משרד הבריאות זה לא להגיד רק מה הבעיות, או מה ההבחנה, אלא גם איך מתמודדים עם זה?

אנחנו עובדים על זה.

עובדים על זה.

כן.

כשהייתי יושב ראש ועדת ביקורת המדינה והיינו מביאים את משרד הביטחון לדעת מה הביצוע, אז היו אומרים: הועדה הוקמה, המהלך הותנע. בכל זאת, אנחנו - - -

משרד הבריאות גם כן עובד בתחומים אחרים בכדי למנוע מוות פתאומי. אנחנו בכל גורמי הסיכון שד"ר שץ הצהירה אנחנו פועלים בכדי לעבוד על גורמי הסיכון. ואכן לפי הנתונים שלנו יש ירידה במקרים הללו.

יש לי שאלה אליך: היא הראתה בשקף שבעולם ההסברה והפנמה של טיפול בגרמי הסיכון הפחיתו בין 50 ל – 70 אחוזים, או משהו כזה, ממקרי המוות בעריסה. ובישראל זה לא עובד. אז היא כתבה לי עכשיו: "לשאלתך למה אין ירידה בארץ? כי לא הפנימו ולא מקיימים את הטיפול בגורמי הסיכון. עדיין משכיבים על הגב רק 33 אחוזים, והשאר על הבטן, או צד, למרות כל המסרים".

אני חולק עליה. ההורים בישראל לא מטומטמים יותר מההורים בחוץ לארץ. הם לא מטומטמים. אם אומרים להם – הם מבינים לא פחות מההורים בחוץ לארץ. אולי לא אומרים מספיק. אולי לא מסבירים מספיק.

אני חייבת להגיד לך משהו, כשילדתי את בתי הבכורה, וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן, היתה את ההוראה להשכיב על הגב. יותר מזה, היו מוכרים וממליצים על המשולשים האלה שאמורים להחזיק את התינוק על הצד. זה נורא מבלבל. אז עכשיו חוזרים בחזרה למה שההורים שלנו אמרו קודם: על הגב. יש כאלה שבכלל, אני חושבת שיש פה מסרים סותרים וצריך שיהיה קו אחד מנחה ויחליטו אחת ולתמיד מה כדאי.

את אומרת מה שאני אומר. כלומר, הנתונים האלה מלמדים, אני אומר לך, נקודת המוצא שלי שכושר ההבנה וכושר ההצלחה של ההורים בישראל הוא לא פחוּת מכושר ההבנה של כל אומות העולם. אם עדיין אצלנו רק 33 אחוזים משכיבים על הגב, משהו כנראה לקוי בהסברה.

חבר הכנסת אורלב, אני מכירה סקרים אחרים ואנחנו מתחילים עוד אחד עכשיו. לגבי שכיבה על הגב הנתונים מראים שדווקא הוא הרבה יותר גבוה, ושרוב התינוקות שוכבים על הגב.

אין בעיה.

אני יכולה לחתום לך שהם מקבלים את ההדרכה הזאת הן ביציאה, בשחרור מבית החולים לאחר הלידה והן בטיפת חלב על ידי אחיות טיפות חלב.

תיראי, קודם כל אני מקבל שאת חושבת שהנתונים הם אחרים.

יש לי פרסומים על זה.

אנחנו נעשה דבר כזה, מאד פשוט, כמו שאתם יודעים, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שמיוצג כאן גם על ידי מריה רבינוביץ', שהיא עוזרת המחקר של הועדה, וגם על ידי ראש הצוות, שרון סופר, באו גם כן מירושלים לשמוע גם את הדיון, ואנחנו בדרך כלל בסוף דיון נבקש מהם גם כן להשלים את הנתונים. אי אפשר שתהיה מחלוקת לגבי הנתונים האלה. ואותנו, לכנסת, יש מרכז מידע עצמאי, בלתי תלוי, והוא יבדוק את הסוגיה הזאת באמת, כי הנתונים כאן לא מסתדרים.

אותו דבר גם לגבי מה שביקשנו מהמשטרה לדעת כמה מומשו לתיקים, ועם הפרקליטות. השיחה שלי גם עם ערן, כשראיתי, היא הראתה לי את הטבלה, אבל נחדד אותה יותר. נתונים צריכים להיות מוסכמים. יש גורם אחד מבחינתנו, שהוא מספק את הנתונים האלה.

יעל ארבלי, אחות מחוזית מחוז אשקלון במשרד הבריאות. יש לך מה להוסיף על הבוסית שלך?

כן, יש לי הרבה מה להוסיף.

מעט. מעט המחזיק את המרובה.

אני רוצה לחלק את זה לתפקידים המיניסטריאליים ולתפקידים השירותיים של לשכות הבריאות. אז קודם כל, כשמגיעה אלינו הודעת פטירה ואמורים לאשר את הקבורה, במיידית נעשה תחקיר לנסות לאסוף את כל המידע האפשרי בכלים שיש לנו. אם ישתפרו הכלים זה יהיה הרבה יותר טוב, אבל בכלים הקיימים כיום, במסגרת החוקים שקיימים כיום - - -

חסרים לך כלים?

מה שהוזכר פה היום ככלים יותר מדויקים. כולל לקיחת נתונים בריאותיים מקופות החולים, מהרופא המטפל, כזה או אחר, שיתוף פעולה עם המשטרה על מנת להחליט. בשיתוף פעולה עם המשטרה לגבי ההחלטה אם יש פה מקום לדון באפשרות של אלימות או משהו שהוא לא נראה סביר על פניו, בשיתוף פעולה עם הרווחה, וכו', כל מה שרק ניתן לעשות כדי באמת לבודד את הנתונים. על כל מקרה פטירה, גם אם הוא מגיע אלינו מאוחר יותר והוא נעשה במקומות אחרים, יש תחקיר שמשתתפות בו אחיות בריאות הציבור, כולל ביקורי בית, ביקור, אם יש צורך, גם במעונות יום שקורה בהם משהו, במטרה למנוע, באמת, דברים הבאים שיקרו. אפשר לתגבר את זה ולעשות את זה יותר. להרחיב את זה, זה תלוי בהקצבת זמן שניתנת לאחיות.

לגבי החלק השירותי וההדרכה של הורים – נעשה המון, עוד במהלך ההיריון. בתוך הקורסים להכנה ללידה נכלל שיעור שעוסק בנושא הזה של טיפול בילדים, בבכי, והתמודדות עם בכי והשכבה, וכו'. נעשה הרבה. אנחנו נוסעים לסבתות, למטפלות במעונות יום, למי שרק ניתן להגיע אליו, מכיוון שאנחנו מכירים גם את המטריה – זמן ילד היום במסגרות שהייה הוא יותר מזמן ילד אצל ההורים שלו. אנחנו משתדלים להגיע אל כולם, עם כל המסרים האלה של הדברים.

לטעמי, הנושא של רצח עלה פה בהדגשה יותר מידי גדולה. מתוך האלימינציה של מקרים שמגיעים אלינו עם הבחנה של מוות בעריסה, מבודדים הרבה מאד כמקרים אחרים ולא לכיוון של רצח, הם מזעריים.
לגבי ההערה של מניעת מחלות זיהומיות – אני לא רוצה להביא את זה פה לויכוח, אבל זה עלה בתגובות רבות. לדעתי, אנחנו קצת מושפעים מאירועים שקורים ורצים איתם הלאה. לא שאני אומרת שזה לא קיים. יש לנו גם מערכת שמנסה לאתר אלימות במשפחה, למנוע אלימות במשפחה, ולהביא לחבירה עם גורמים מטפלים בנושאים האלה.

לגבי הנושא של מחלות זיהומיות – מתוך מקרים של תמותה וכו', אנחנו כל כך ערים לזה שאני באופן אישי ביום כיפור חילקתי טיפול מונע לאוכלוסייה חרדית שלא שיתפה פעולה, אני חיללתי את יום כיפור כדי שיגיע הטיפול לילדים ורצתי בשבת תחת גשם ומטר של קסאמים לחלק טיפול מונע.

תודה רבה לך.

חנה סלוצקי, משרד הרווחה, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער.

אני רוצה להעיר שתי הערות: א' – אני חושבת שצריך למסד הרבה יותר את הקשר בין אחיות תחנות אם וילד בכל הנושא של הדרכה בכל המסגרות של משרד הרווחה. כשאני יושבת כאן ומונה עשרות ומאות של משפחתונים, מעונות יום רב תכליתיים בבתים, אנחנו נאלצנו, כפקידת סעד, נאלצתי לסגור משפחתון פרטי השבוע הזה בעיר אחת, לא רחוק מהאזור הזה, משום שבמשפחתון הזה המטפלת ניערה את התינוק והוא הגיע לבית חולים, וכו'. כלומר, האם זה תפקידי? אני לא יודעת? אבל אין ספק שיש פה קשר שחייבים להדק אותו הרבה יותר. אנחנו, העובדים הסוציאליים, לא יודעים בפיקוח שלנו, איך אנחנו צריכים לראות אם הילד שוכב על הבטן או על הגב, אנחנו לא יודעים. אני חושבת שזה התפקיד של האחיות ושל משרד הבריאות.

יש לנו פעילות משותפת - - -

היא לא מספיקה. יש שיתופי פעולה, צריך למסד את זה הרבה יותר. העובדה שלקראת המושב הזה, היושב ראש, חולקו חומרים ואנחנו העברנו אותם מיד לכל המסגרות שלנו. היו בתוך המסגרות שלנו אנשי מקצוע שמטפלים בילדים האלה, בילודים, ולא הכירו את כל החומר הזה. האמינו לי, אם נעשה סקר בין כל הזוגות הצעירים יש הרבה אנשים שלא מכירים ולא יודעים. זאת נקודה אחת.
הנקודה השנייה ברשותך, נאמר כאן על ידי ד"ר ענת שץ שאנחנו חייבים לבדוק את הילדים האחרים, ואת הילודים האחרים שנולדים לאותם הורים שכן היו מצבים שהם לא נפתרו, אלא הם בכל זאת נשארו. האמינו לי, קשה מאד לבוא לבית משפט לנוער ולנסות לשכנע את בתי המשפט שההורים האלה חייבים להיות בהשגחה, או אפילו לפעמים להוציא את הילדים מהבית. אותם תינוקות שכבר נפגעו ושלא מתו, אבל הם נשארו באיזה שהם פגיעות.

אני חושבת שאם היה איזה נייר עמדה, כמו בזמנו שאנחנו לגבי סינדרום גמילה מסם, אם היה איזה נייר עמדה שהיה יכול לסייע לנו בבית המשפט, כי אם לא הצלחנו להוכיח מי מההורים פגע, ושהילד לא נפגע על ידי ההורים, מאד קשה לנו להכיר בקטינים האלה קטינים נזקקים ולהציע דרכי טיפול. מה עוד שמדובר בהרבה מצבים במשפחות נורמטיביות, מה שאנחנו קוראים, תודה.

תודה על ההערות החשובות.

משפטי סיכום לד"ר הרטמן, בבקשה.

רציתי להבהיר שוב, גם ד"ר בן יהודה וגם אני, אנחנו רופאי ילדים שמחויבים כל חיינו לדאוג לילדים. יחד עם זאת גם להורים שלהם. באמת כל מקרה כזה מטופל בעדינות יתרה. אנחנו לא רומזים כאן שכל ההורים צריך להתייחס אליהם כאל רוצחים. לפעמים המקרה הוא הפוך. על מנת, קודם כל אני משתתפת בדברים שנאמרו, שאם זה יעוגן בחוק נוכל גם להגיד להורים: החקירה נעשית כאן לא כי אתם ספציפית חשודים כרוצחים, אלא כי אנחנו רוצים להגיע לתשובה הסופית של מה שנעשה. אנחנו לא מתייחסים לכל ההורים כרוצחים אלא רוצים לדעת מה קרה.

תודה רבה.

משפט אחרון לד"ר שץ.

אני חושבת שרק לא עלתה כאן נקודה שאני רוצה להזכיר אותה: לקרוא באיזה שהיא צורה, דרך הועדה, או דרך הארגונים האחרים ומשרד הבריאות לעודד, או לעגן את זה באיזה שהוא נוהל שכל הורה וכל מטפל בתינוק יעבור קורס של החייאת תינוקות ויקבל הדרכה נאותה טרם הטיפול בתינוק.

תודה רבה.

משפט אחרון לד"ר בן יהודה.

אני רוצה להדגיש שני דברים: דבר אחד – לא הדגשנו את נושא הרצח, אלא דיברנו על נושא של פיקוח נפש. החשיבות הגדולה של בדיקה שלאחר מוות זה נושא פיקוח נפש של הילדים האחרים ושל הקהילה כולה. זה הדבר החשוב.

דבר נוסף שאני רוצה בכל זאת להעלות פה – כיוון שאנחנו עוסקים גם בניעור תינוקות אני רוצה להזכיר שהמועצה לשלום הילד החלה לפני שנתיים בתכנית מניעה לגבי הדרכת הורים ואנשי מערכת הבריאות וגננות בנושא של ניעור תינוקות ואיך להתייחס.

התכנית אומצה עכשיו על ידי משרד הבריאות, סוף סוף, בעקבות מקרה התאומים. כלומר, זכינו שגם דבר רע שקרה יוביל לדבר טוב. אבל בכלל נושא של מניעה זה הדבר החשוב ביותר, וכאשר בודקים מקרה מוות של תינוק אנחנו עוסקים במניעה של המקרים הבאים, לכן זה חשוב. תודה.

תודה רבה.

לפני סיכום, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.

תודה. אני רציתי להשלים לרגע, אם יאופשר לי, דברים שאמרה גב' חנה סלוצקי, ואני חושבת ששורש הבעיה פה הוא השיתוף במידע. כי מה שקורה, למשל, בתוך מערכת הבריאות – ישנה מערכת של שיתוף במידע אך היא לא יוצאת החוצה, ולכן מקרים לא מגיעים לפתחי משרד הרווחה והם לא יכולים להתחיל בתהליך של איתור. קודם כל, בוא נאתר, גם אם אנחנו חושבים שאותו ילד עובר התעללות בבית. אם זה לא יוצא מהעניין של משרד הבריאות למשרד הרווחה אנחנו לא יכולים לצפות מהם להבין ולהתחיל לטפל או לעקוב באופן שוטף. יכול להיות שאנחנו נגלה שזה באמת מקרה.
אני חייבת להדגיש גם את הנושא, ולחזור לנושא של ההסברה והחינוך הנכון, כי גם אנחנו כהורים מבולבלים וככל שהמסרים יהיו אחידים אנחנו גם נצליח למנוע מקרים.

צריך לזכור ואני ראיתי, אני לא בטוחה שאמרת את זה, אבל הקשבתי, אבל כן כתבת את זה, ראיתי, על הנושא של הקורסים של החייאה. גם לגבי מטפלות להכריח שידעו להגיש עזרה ראשונה, אך בהחלט להציע להורים, אפילו במסגרת ההדרכה בבית החולים לפני שמשחררים את הילד, לפחות עזרה ראשונה בסיסית, תוך כדי הפניה לאן והיכן אפשר להמשיך עם זה, זה יכול להציל חיים, כי הרגעים הראשונים הם הקריטיים. תודה.

תודה רבה.

אני קודם כל רוצה לסכם את ישיבת הועדה, שכפי שאמרתי במהלכה, באמת חשפנו, או נחשפה היום סוגיה שאני חושב שעדיין לא עלתה לסדר היום הציבורי והיא שמקרה מוות פתאומי ובלתי מוסבר של תינוקות עד גיל שנה בישראל, או נתחיל אחרת, שיש מקרה מוות פתאומי ובלתי מוסבר של תינוקות עד גיל שנה בישראל שמתויגים בטעות כמוות בעריסה ובעצם יש, כנראה, סיבה או סיבות אחרות לאותם מקרי מוות. כשבעצם הנורמה המקובלת היום, המצב החוקי המקובל כיום, התרבות הרפואית המקובלת כיום בעצם נמנעת מלרדת לשורשי הבעיה והתרבות הזאת היא, כנראה, נהוגה גם ביתר המערכות כמו מערכת משטרת ישראל ומערכת הפרקליטות מעצם העובדה שאף על פי שמוסכם שיש מקרה מוות פתאומי ובלתי מוסבר של תינוק עד גיל שנה שברור שאחוז מסוים הוא לא מוות בעריסה, לא הוגשו, או לא ידוע על הגשת כתבי אישום והרשעות בתחום הזה.

ברור שידיעה כזאת שעלתה כאן על ידי מומחים ולא נסתרה, היא מחייבת התייחסות ומחייבת טיפול על ידי רשויות המדינה, כל אחד בתפקידו ואני חושב שמן הראוי לקרוא לשר הבריאות, או במקרה הזה זה סגן שר הבריאות, להקים צוות ממשלתי שיטפל בכל נקודות התורפה שהועלו כאן במהלך הדיון, בין אם העמדת כלים נוספים למערכות הבריאות והמשטרה והפרקליטות כדי לרדת לחקר אמיתי יותר של סיבות המוות, ובין אם מדובר בהפעלה יעילה יותר של מערכות הסברה להורים, כולל גם כן הסוגיה הזאת של קורס החייאה שהעירה ד"ר שץ, אני חושב בצדק מוחלט.

צריך לומר שבכל מה שקשור בעניין של המטפלות – אני מאד מקווה שבתוך זמן קצר, על פי גם ועדת טרכטנברג, גם על פי החלטת הממשלה, נוכל להשלים את חוק הפיקוח על המעונות ועל הגנים. בעקבות הדיון הזה אני בטוח שחברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס ואני נדע לחדד יותר את הסוגיה של הדרכת המטפלות, כל אלה שקשורים בילדים, בין אם במשפחתונים, או בין אם במעונות ובגנים הפרטיים, כדי לטפל בסוגיה הזאת של סוגיית החייאה. אנחנו מדברים על אותם מסגרות מגילאי אפס עד גילאי 3 שנמצאים במסגרות האלה.
אני רוצה להודות, אגב, הצוות הממשלתי, אני הולך לסעיף הראשון, צריך כמובן לכלול את משרד הבריאות, את משטרת ישראל, את משרד המשפטים, את הרווחה, את התמ"ת, שמופקד על המסגרות של אפס עד שלוש, אולי גם מערכת החינוך בהקשר כזה או בהקשר אחר, ואם יש רשויות נוספות צריך בהחלט גם להוסיף אותם.

אנחנו גם נבקש מהלשכה המשפטית של הכנסת, בעקבות הדיון הזה אנחנו נקיים איתם דיון פנימי בכנסת. נבדוק את סוגיית החקיקה. האם גם הכנסת צריכה ליזום חקיקה כדי להעמיד את הכלים, כמובן בהידברות גם עם משרד הבריאות, כדי להעמיד את הכלים הראויים.

אני רוצה להודות לכל אנשי המקצוע שפתחו את הדיון, ד"ר יורם בן יהודה, ד"ר ענבר הרטמן, ד"ר ענת שץ. גם לדוד הורוביץ תודה מיוחדת, וכל המשתתפים. להודות מאד למועצה לשלום הילד שמקיימת את הכנס הזה באופן מסורתי, כנס שתורם באופן משמעותי לשיפור האיכות של הטיפול בילדים בישראל. לכן אנחנו מאד מכבדים את הפעולה הזאת ומגיעים במיוחד מירושלים ועושים זאת ברצון. מגיע תודה והוקרה גם למועצה לשלום הילד.

תודה רבה לכולכם. הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:50.>