PAGE
20
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
17/01/2012

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 229>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שלישי, כ"ב בטבת התשע"ב (17 בינואר 2012), שעה 11:00

<אתגרי הסברה של ישראל באמצעי התקשורת הבינלאומית>

חברי הוועדה: >
דני דנון – היו"ר

דניאל בן-סימון

אברהם מיכאלי
מרינה סולודקין

יוליה שמאלוב-ברקוביץ

>
שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין
רונן פלוט - מנכ"ל, משרד ההסברה והתפוצות

נתי ברה - יועץ מנכ"ל משרד ההסברה והתפוצות

שי אטיאס - מנהל תחום בכיר להסברה, משרד ההסברה והתפוצות

אדי יאיר פריימן - מנהל מדיה, משרד ההסברה והתפוצות

גל אילן - דובר, משרד ההסברה והתפוצות

סא"ל אביטל לייבוביץ - ראש ענף תקשורת בינלאומית, דובר צה"ל, משרד הביטחון

יגאל פלמור - מנהל מח' עיתונות ודובר המשרד, משרד החוץ

אריה זומר - ראש אגף אירוח והסברה, משרד התיירות

נגה שר גרקו - מנהלת אגף פרסומים ושיווק אלקטרוני, משרד התיירות

שרי צימרמן - מנהלת תחום פרסום, המשרד להגנת הסביבה

הילה טל - מנהלת תיאום ובקרה, לשכת העיתונות הממשלתית

יעקב אחימאיר - לשעבר כתב ערוץ 1 בארה"ב, רשות השידור

שלמה גנור - מנהל קול ישראל בערבית, רשות השידור

יאסר עטילה - מנהל קול ישראל בערבית, רשות השידור

מיכאל מירו - מנהל קול ישראל, רשות השידור

ארנון גרויס - קול ישראל בערבית, רשות השידור

סטיב ליבוביץ - עורך חדשות באנגלית, רשות השידור

לינדה בר - דוברת, רשות השידור

ערן סיקורל - עורך חדשות החוץ, קול ישראל, רשות השידור

מיטל שגב - דוברת הרשות השנייה, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

אבי מאיר - רכז אינטרנט -עורך תוכן אנגלית, הסוכנות היהודית

שמואל גרונדוורג - סמנכ"ל ישראל, הקונגרס היהודי העולמי

עדנה וינשטוק-גבאי - מנהלת יוזמות אסטרטגיות בינלאומיות, הקונגרס היהודי העולמי

ד"ר חיים-ויטלי בן יעקב - סגן המזכ"ל, הקונגרס היהודי היורו - אסייאתי

בקי כספי - מנכ"לית המשרד הישראלי וסגנית נשיא בכירה JFNA, הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה

לרס לרסון - פרשן טלוויזיה (FOX) מבכירי שדרי הרדיו בארה"ב

רבקה מרשל - אשת חדשות

חנה גאנוניאן - חטיבת התקשורת והסברה, קרן היסוד

רבקה מנדל - Bottom Line Consulting

ויקטוריה כנר - שותפה, Bottom Line consulting

טל רבינא - יועץ אסטרטגיה ותקשורת, הקרן לפיתוח יהדות אירופה

יצחק הילדסהיימר - עיתונאי, מקור ראשון, כתב ברדיו גלי ישראל

דוד בדין - סוכנות הידיעות "מקור ישראלי", מרכז לחקר מדיניות מזה"ת

בועז ביסמוט - עיתונאי, ישראל היום

מיכאל בלום - כתב סוכנות ידיעות צרפתית

ריצ'רד דרמון - עיתונאי, עיתונות צרפתית

מיכאל גלום - כתב, AFP

חני לוז - רכזת מדור תדמי"ת, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל

ג'פרי דאובה - ראש ארגון ציוני אמריקה בארץ

ג'ייסון אדלשטיין - דובר, העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים

מיטשל ברק - מנכ"ל כיוון מחקר ותקשורת

נסים עוג'ר - משפטן, משמר חברתי

דוד דהאן - משמר חברתי

משה דן - משמר חברתי

ירדנה מילר - מוזמנים שונים

ברנרד פרוינדל - רב

נירה לאמעי

דנה גורדון

הילה מליחי
<אתגרי הסברה של ישראל באמצעי התקשורת הבינלאומית>

בוקר טוב לכולם. אני שמח לפתוח ישיבה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. היום על סדר יומנו נושא שעסקנו בו בעבר, בטוח נעסוק בו גם בעתיד: אתגרי הסברה של ישראל באמצעי התקשורת הבינלאומית.
יש לנו אורח מיוחד היום, מר לרס לרסון – Welcome, ברוך הבא. אנחנו מאוד שמחים שאתה נמצא איתנו. לרס הוא שדרן רדיו פופולארי מאוד בארצות-הברית, אנחנו מברכים את השר יולי אדלשטיין ואנשי משרדו, שערכו פרויקט חשוב מאוד של להביא לארץ שדרנים בכירים, להציג להם את העובדות. כמי שעוסקים בנושא ההסברה רבות, אנחנו יודעים שעצם זה שמישהו מגיע לארץ, ורואה את הדברים במו עיניו, ופוגש את האנשים, ומתרשם – כבר העבודה נעשתה.
מבחינת מדינת ישראל, אני יכול לומר, אנחנו רוצים לא תקשורת או מסבירנים אוהדי ישראל. אנחנו רוצים מסבירנים שיסבירו ויציגו את העובדות. אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, מאמינים בדרך שלנו, אנחנו רק רוצים שיבואו נציגי תקשורת שיציגו את העובדות כמות שהן. כמי שנמצא בזירה הבינלאומית, אנחנו רואים לפעמים את חוסר הידע ואת המגמתיות הרבה מאוד בכלי התקשורת הזרים, ולעיתים קשה מאוד להתמודד.
אנחנו נרצה לשמוע היום מלרס ומנציגים אחרים שנמצאים פה, אנשי תקשורת לא מישראל – כמובן שגם אלו מישראל יוכלו להתייחס, ונשמח שיתייחסו לנושא של האתגרים, ואיך אפשר להתגבר ולשפר. אין פה ניצחון, אין פה נוק-אאוט, אבל אלו נקודות שנצברות לאורך זמן במאבק החשוב של ההסברה.
לפני שאנחנו נבקש מהאורח שלנו, לרס לרסון, אני רוצה לבקש מהשר, יולי אדלשטיין, שאפשר להאשים אותך, יולי, בדיון היום – או להודות לך, יותר נכון לומר – באמת, להודות לכם על היוזמה של להביא לפה את אנשי התקשורת ולעשות איתם את הסיור בארץ. הוועדה, כמובן, גם רואה חשיבות שאנחנו מקיימים את הדיון הזה. אני מבקש מהשר יולי אדלשטיין, בבקשה, השר אדלשטיין.

תודה רבה. קודם כל, אני מצטרף לברכת "ברוכים הבאים" לכל הנמצאים כאן, בוודאי ללרס, Welcome. אולי אפשר להאשים אותנו כמשרד ביוזמה לקיום הדיון הזה, אבל יחד עם זאת – ואני אתחיל ממשהו שהוא בעיני לא פורמאלי ולא מובן מאליו, אני מודה ליושב-ראש הוועדה, או גם במיוחד למנהלת הוועדה, לדנה, על ההיערכות לדיון הזה ​– גם דיון משודר, גם עם תרגום, גם בהתראה מאוד קצרה. תאמינו לי שלפעמים בגלל מסמר קטן, בגלל בעיות טכניות, נופלים דברים מאוד חשובים. דני, חבר הכנסת דנון, אני מודה לך מאוד על קיום הדיון הזה. בעצם סיכמת כבר את רוב הדברים.
בעינינו, אין כאן איזשהו קרב אגרופים שבסופו צד אחד מנצח בנוק-אאוט. המאמצים שלנו מאז הקמת המשרד בשנתיים וחצי האחרונות – ואני יודע שהמאמצים האלו נעשו גם לפני כן, לא אנחנו המצאנו את הגלגל, גם בכנסת, גם במשרד החוץ, גם בגורמים חוץ-ממשלתיים, ארגונים וולונטריים – נעשו לא מעט מאמצים לפתוח את התמונה על המסך, או ליד המיקרופון, או בעיתון. קצת להציג את ישראל לא כמדינת War zone, כמדינה של אזור הקרבות, אלא על כל המגוון של הדעות, והזוויות והחיים.
הגענו למסקנה שפרט לפעילות הענפה במה שנקרא New media, באינטרנט, לא נוכל לעקוף – גם לא היתה כוונה לעקוף – את התקשורת הקלאסית, מכיוון שעוד חכמים מאיתנו אמרו מזמן: לא דומה שמיעה לראייה, למרות שרדיו עוסק בשמיעה. החלטנו, יחד עם השותפים שלנו בארצות-הברית, פרויקט בשם America's Voices, להביא לארץ גם שדרני רדיו, גם שחקנים מובילים מן התעשייה, על מנת שיראו במו עיניהם.

בשיחה שקיימנו עם מר לרסון, הוא התבדח על זה שכבר שאלו אותו אם אומרים לו את מי לראיין, מה לומר ומה להדגיש בשידורים שלו. אז ברור לגמרי שאנחנו כאן משרתים את האורחים שלנו – הם מבקשים מראש מה הם היו רוצים לראות, את תחומי העניין המיוחדים שלהם, את האנשים שהם היו רוצים לפגוש, ואנחנו משתדלים להיענות לכל הבקשות, או לרוב הבקשות, כל מה שביכולתנו.
כולנו תקווה, אדוני היושב-ראש, שבאמת, במסגרת החשיפה – ואני לא רוצה בנוכחות השדרן עצמו להרעיף עליו יותר מידי מחמאות מקצועיות, אני גם לא איש מקצוע, אבל נתוני הרייטינג מדברים בעד עצמם. הוא וגם ארבעה נוספים שהגיעו לפניו מגיעים כל אחד לקהל של מיליונים ועשרות מיליונים באמצעות השידור. כולי תקווה שבמסגרת השידורים האלה – שגם ימשכו, בעזרת ה' – אנחנו נוכל להציג את ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה, כפי שכולנו מכירים, ולא כפי שהיו רוצים לצייר אותה שונאינו ואויבינו. הדבר הזה, לדעתי, הוא מאמץ משותף, ולכן אני גם ביקשתי לקיים את הדיון הזה כאן. אני שמח שהגיעו גם חברי כנסת, אני בטוח שיצטרפו עוד נוספים, כאלה שהנושא חשוב להם, בוער להם, ונוכל גם לשמוע וגם להשמיע. תודה רבה.

תודה רבה לשר יולי אדלשטיין. יש פה אנשי תקשורת ישראלים, שלא תהיה אולי הצעה אולי להוציא את אנשי התקשורת הישראלים לחוץ-לארץ. הם יטענו שאנחנו מנסים להדיר אותם. יכול להיות - - - יוזמה, ואני יודע שגם החילופים האלה מבורכים.
אני רוצה לפנות לידידנו, לרס לרסון, שהגיע במיוחד, לתת לו לשאת דברים, אבל לשאול אותך, לרס: התחושה שלנו, כאנשים שמנסים להשפיע, שיש פער גדול מאוד בין הבית הלבן, בין הממשל, נקרא לזה; לבין הציבור האמריקאי. לפעמים אני רואה את זה בעצמי, בהופעות. אני אומר את זה בצורה אישית, אני לא מדבר על דעת הוועדה – אם אנחנו רוצים לדבר לציבור האמריקאי, נשמח לשמוע ממך, מעבר לסקירה, איך אתה מציע לנו להגיע או לדבר ישירות לציבור האמריקאי, כי אני יודע שכשאנחנו מדברים על תמיכת ארצות-הברית בישראל, זה לא שחור ולבן, זה לא רק הבית הלבן, זה לא הסנאט. זה דבר מורכב מאוד, ואנחנו רוצים להשתמש בניסיון שלך, וגם ביכולת שלך לדבר למיליוני אנשים, לתת לנו את הכלים להגיע לציבור האמריקאי. בבקשה, לרס, תודה רבה, שוב, שהצטרפת אלינו היום.

שלום, ובוקר טוב.

That's about the limit of my Hebrew vocabulary, so I will have to do the rest in English. I appreciate the invitation from the minister. Thank you very much, it was a pleasure to speak with you this morning.
I am a radio guy. I've been a journalist 37 years. I do a talk-show in America now, actually I do two of them – one is to a region of our country and the rest is to the United-States as a whole. I have stations all over the country, but it's a real pleasure to be here. I've been here three times before, this is my fourth trip.
The massage you've heard is about transparency, about showing the world who you really are. Every one of the trips I've taken here – I've wanted to show that to my audience, and let them ask whatever they want.

America's Voices has made it possible for me to bring the radio show here. I did it last night, because I have to do it in the middle of the night, here to be on in the middle of the day back at home, and my audience understands that. Some of them are critics of mine, but they all, I think, wanna here what my experiences here are, and I want to show them what your country really is, and what's really going on here.
You're right that there are a lot of misconceptions in my country among average folks about what's really happening here, and I find thus nearly every day, when people ask questions about what I've learned on these trips, or even during these trips. They'll call me and say: what about this and what about that. And I will tell them what my experiences are. And I think that's a good way to communicate to the rest of the world – what's really happening here in Israel.

I wear this little flag because I'm a friend of Israel, and I am an unabashed friend. In my brand of journalism I'm allowed to give my opinion, which means I'm allowed to say: I'm a friend of Israel, and that’s the side I'm on. I will be a defender of Israel. However, having said that, I'm glad to have critics on the program, they will question what it is that’s happening here, and how people are being treated. And I'm happy to do that, because I think that the best arguments in the world are ones that can be tested by having tough questions asked, and having real answers given, because when you do that, you clear the air of thus misconceptions.

I'm not a tremendous fan of the current president of the United-States, and I don’t think he has done your country a lot of favorers. In fact, the phrase that we'd use most commonly is that sometimes he's throwing you under the bus. And I will say that I have said that myself, and I believe it's true. I think that the United-States should be a great friend of Israel, and it's a very important subject back at home – the presidential campaign right now. This subject comes up at nearly every debate and nearly every public appearance – how much the United-States should support Israel.

You are a democracy, beacon of freedom in this region and you do things in this region that no other country does. You treat your Arab citizens, Arab-Israelis better then they would be treated in an Arab country. And that is one of the great ironies that sometimes doesn’t come home to people until they here somebody like me come over, see it, and than say it on the radio. I don’t have an audience as big as some of my colleagues, like Sean Hannity, and Rush Limbaugh, and Mark Levine – Mark is good friend of mine.
But it's important, I think, for you to communicate. It may seem odd to you – why would you communicate to the United-States through radio? There are network, television, there's CNN. Well, the thing is CNN tries to tell your complicated story in a minute and a half. People like me and my business have three hours every night – three hours, to really unravel the very complicated situation and allow a full explanation of it to people.
I just can't tell what a pleasure it is to be able to be in your country again. I will bring my radio show back here again and again. I think it's an important thing you're doing through America's Voices in Israel – to allow people like me to com here, experience your country firs hand, and to tell our stories to the audience that we have back in the United-States. And since I've learned once that shorter is better, I will end at that point. And – תודה.

You can start working for the CNN.

תודה רבה, לרס.
One question I want to ask you: from where do you get the information about Israel? What is your source of information, which websites, where did you get your information from?

Thanks to the Internet – and thanks to Al Gore for inventing it - - that’s a joke even here. But, I'm able to go online to Jerusalem Post, to Haaretz, to DEBKAfiles, to many places that I can gather information from, and you want a double check. Information that you read, as you said – I shouldn’t believe everything I read about you in the newspaper, I read about him in the newspaper this morning. I guess I have to double check that. But that's where we get our information. That, and every time I've come here we've made contacts with people, who we can call and put on the radio shoe live back to the United-States if they willing to stay up in the middle of the night. We've done that, and it's a great benefit to us. We've been able to talk to people from many of your journalistic organizations as well as - - -

תודה. Thank you. חבר הכנסת דניאל בן סימון, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני לא רוצה לפגום באווירה החגיגית של האירוע הזה, אבל לצד אורחים שאוהבים אותנו עד חנק כמעט – מ- Fox newsאו מרשתות אחרות – אני מציע להביא גם כאלה שאוהבים אתנו פחות, ולשאול אותם מה מעיק עליהם.

זה כבר נעשה.

רגע. זאת אומרת, אני הייתי מנסה לגוון, לא לטבוע בתוך ים של אהבה, בכאלה שאוהבים אותנו. הבעיה היא דווקא עם אלה שאוהבים אותנו פחות, והם דווקא מטובי ידידנו, שיש להם מחלוקת איתנו, ויש לנו נטייה להטביע אותם יחד עם המחלוקת. זו טעות גורפת שקורת בשנים האחרונות, לצערי. ומי כמוני, שמסתובב בעולם – יש לאנשים שאלות לגבינו: האם זו סרבנות ישראלית, או בעצם מאבק נואש, קשה למצוא פיתרון לסכסוך? וזו שאלה לגיטימית. מי כמוך, אדוני השר, יודע את זה.
אנשים שואלים – לאן שאתה לא הולך – לגבי דרכנו. ואנחנו נאבקים – ואני יודע את זה פה – זה מאבק קשה, מתיש, כדי למצוא נוסחה שתיתן איזושהי תחושה של אופטימיות לשני הצדדים. אבל מכאן להגיע למצב שאנשים שחולקים עלינו, יש נטייה מסוימת – מסוכנת – להוציא אותם מחוץ לגדר. והם לא שונאים שלנו, יש להם מחלוקת. ואתם יודעים במה המחלוקת, ויש גם כאלה שרואים תמונות מבית-שמש ושואלים: תגיד, מה קרה לכם? לא יכול להיות שכל מי ששואל ותוהה, ומעלה איזושהי תמיהה, מיד יסווג. עם כל האהבה שלי ל-Fox news – ואני מידי פעם צופה ב-Fox news – אני אוהב את האהבה הזו, מי לא אוהב את האהבה הזו. אבל יש ערוצים אחרים, אדוני דובר משרד החוץ, מי כמוך יודע.
ולכן אני אומר, צריך לראות, בהקשר הזה – ודווקא דני דנון, אני פונה אליך, כמי שמסתובב באמריקה, ושמעתי את ההערה לגבי הנשיא אובמה פה, שלדעתי היא לא במקום. אסור גם לגשת לאובמה בגישה הזאת, שאנחנו תחת גלגלי האוטובוס של אובמה. רבותי, אסור לנו להגיע למצב הזה, ושוב, מתוך אותה גישה, ברגע שהוא מעיר הערה – ואני שומע מראש הממשלה, מנשיא המדינה, שהוא הנשיא הכי ידידותי שהיה לישראל. אז תחליטו. לכן אני אומר, לא להטביע את התחושה הזאת של השאלה יחד עם האיש השואל כאילו הוא אנטי-ישראלי, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטישמי. אסור להגיע לזה.
אדוני השר, מי כמוך יודע את זה, כמה אנשים שואלים שאלות, והם שואלים מתוך סימפטיה לישראל. יש כמובן שונאי ישראל, אבל לא הייתי מסווג את השועלים ואת הפונים יחד עם הקבוצה הזאת, שיש לה בעיה גנטית אולי עם המדינה הזאת. אני רק אומר, לגבי האנשים שעוסקים בזה, בישראל, ולנסות לשקף את ישראל – או משרד החוץ, משרד ההסברה, הרבה משרדים – לתת כבוד גם למי ששואל את השאלה ומעלה תהייה. זה הכול. תודה רבה.

תודה רבה.

>
אדוני היושב-ראש, אני לא מתכוון להתערב כל שנייה, אבל מכיוון שהסוגיה מאוד רגישה, ואולי לא תיארתי נכון את הפרויקט. הדבר שמעניין אותנו באהבת השדרנים הוא, תסלחו לי, הרשימות שמתפרסמות בארצות-הברית מבחינת הרייטינג. אנחנו מנסים להגיע לטופ של הטופ, ולא היינו מגיעים - - תסלחו לי, אבל את לרס לרסון אני לא בטוח שאפשר לפתות בכרטיס טיסה חינם לישראל. רוב השדרנים האלה הם לא שם.
מעניין אותנו לא אם הם בעד אובמה או נגד אובמה, בעד ישראל או נגד ישראל, אלא לכמה מיליוני מאזינים הם יכולים להגיע. יתר על כן, ידידי, חבר הכנסת בן סימון, בביקור האחרון של הצד השני של הפרויקט, של מה שנקרא "סלבריטאים", שאלו אותי אם יש לי בקשות מיוחדות לגבי העתיד. במשלחת האחרונה היו חמישה אנשים, מתוכם אחד יהודי, ארבעה לא יהודים. כולם היו פעם ראשונה בישראל. אמרתי כן, יש לי בקשה מיוחדת. אם בין החברים שלכם יש אנשים שאולי – ב"פייסבוק" או ב"טוויטר", או בשיחות אתכם – הביעו ספקות לגבי ישראל והמדיניות שלה, והאכזריות שלה, וכל הסיפורים שאנחנו שומעים, תגייסו אותם לביקור בישראל, תביאו אותם.

אני מסכים איתך שאנחנו צריכים להגיע למגוון, כך שהמסר הזה שלך, לא רק שאני מסכים איתו, אלא אנחנו מבצעים את הפרויקט הזה סביב הפרמטרים שאתה זה עתה דיברת עליהם. תודה, ואני מתכוון לא להתערב ככה.

אני אקפיד על זה. אני רוצה לפנות לנציג משרד החוץ, מר יגאל פלמור, מנהל מחלקת עיתונות ודובר המשרד. יגאל, שתי שאלות: אחת, מה המעורבות שלכם בפרויקט, אם בכלל? שתיים, מבחינת ההסברה של משרד החוץ, אתם מגיעים לאנשים החשובים האלה? אני מדבר על הטלוויזיה בכבלים, על הרדיו בכבלים. זאת אומרת, השאלה היא אם ההודעות שאתם מוציאים, אם זה מגיע גם למקומות הפחות – אתה יודע, זה לא הדסק של Fox וה-CNN, זה איזה מקום באַיוֹוָה או במקום אחר. השאלה היא אם מבחינה הסברתית מגיעים לשם המסרים שאתם רוצים להוציא.

אתה רואה את העיגולים השחורים מסביב לעיניים שלי?

באת מ - - -

לא מהמרחק, תאמין לי כשאני אומר לך. זה בגלל שאנחנו נלחמים על כל קול. כל אחד יודע להגיד CNN, נכון, זה קל להגיד, זה מותג מוכָר. יש מותגים שבארץ הם מוכרים פחות, אבל במדינה המסוימת שבה אנחנו עובדים, בכל מידה, הם מוכרים יותר. ויש מותגים שמוכרים עוד פחות, אבל לנו הם חשובים, כי אנחנו לא רוצים להזניח אף סקטור בדעת הקהל. לכל סקטור יש את החשיבות שלו, ולא משנה אם כלי התקשורת הזה מגיע להמונים, או רק לסקטור מפולח מאוד, אבל עם השפעה מבחינתנו. אנחנו רוצים להגיע גם לשם.
אנחנו באמת נלחמים על כל אחד, ועל כל מיקרופון, ועל כל מצלמה, ועל על כל עט. אנחנו מנסים להגיע בצורה ישירה או עקיפה – יש כאלה שפותחים לנו את הדלת ומוכנים לדבר. יש כאלה שלא מוכנים לדבר, לא רק בגלל מחלוקת, כי הם פשוט לא מוכנים לדבר. אתם מכירים את זה היטב. ואז אנחנו לא מוותרים על האפשרות לדו-שיח, גם אם הוא עקיף, גם אם הוא באמצעות מתווכים. אנחנו רוצים להגיע גם לשם. אנחנו שמים חומרים על השולחן, אנחנו שמים חומרים באינטרנט. אנחנו מפיצים, או שאנחנו דואגים שהם יגיעו בדרכים אחרות. ואנחנו כמובן מזמינים לארץ – מחלקת העיתונות שלנו מזמינה עשרות משלחות של עיתונאים בכל שנה, מכל העולם – לפי סדר עדיפויות כזה או אחר כמובן, כי התקציב מוגבל, מה לעשות. אנחנו מזמינים - - -

בהמשך לשאלתו של חבר הכנסת סימון, מגיעים גם עיתונאים, נקרא להם "ליברליים" בהשקפתם?

אני אתייחס לזה - - -

"ליברליים" – זה - - -

אתה רוצה להגדיר את זה אחרת?

לא, לא, אני שמח על - - -

אני אתייחס לזה באופן ישיר. מה זאת אומרת - - -

יש לי תארים אחרים, אבל התאפקתי.

אני יודע, אני מאוד מעריך את המאמץ שלך לשמור על איזשהו - - -

>
הוא ספר עד 10 ואז אמר "ליברליים".

זהו, יצא לו ליברלי.

כשאמרתי שאנחנו נלחמים על כל קול, אני מתכוון בוודאי לכל קול, כולל הקולות הביקורתיים ביותר. אנחנו לא מוותרים על אף אחד מראש.

ואתם מצליחים להביא אותם לארץ?

יש כאלה שלא, שלא מוכנים לדבר איתנו בכלל. לא איתנו ולא עם מקורבינו, ולא עם אף אחד. אבל אנחנו מנסים, דופקים על כל דלת. יש כאלה שמוכנים לשמוע ומוכנים לבוא. קודם לבוא לשיחה עם איש השגרירות, עם השגריר, או עם הדובר, ואחר-כך אולי גם למשלחת לישראל, בוודאי. יש כאלה שרוצים לבוא באופן עצמאי, לא במשלחת מאורגנת על-ידנו. אנחנו בודקים את כל האפשרויות, ואנחנו מנסים לקרב את הקרוב ואת הרחוק.
אני לא רוצה להגיד לך שהאתגר היותר גדול הוא לקרב את הרחוקים דווקא, כי את זה כולנו יודעים, ושם אנחנו משקיעים את המאמצים, שלפעמים הם היותר מתסכלים, אבל ודאי שאנחנו לא מניחים את ידינו מאף אחד. אנחנו לא מתייאשים מהביקורתיים, לא מהעוינים, ולא מהמשמיצים. אנחנו מנסים להגיע גם אליהם, ולדבר לכל אחד בשפתו. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל לדבר לכל אחד בלשון שלו, ובשפה שלו, ובמושגים שלו. אי-אפשר להשתמש לכל אחד בשפה אחת, ודברים אחדים לכולם. זה המאמץ העיקרי של ההסברה מהצד שלנו כלפי העיתונאים בכל העולם. תודה.

תודה. אני רוצה לפנות למר יעקב אחימאיר מהערוץ הראשון. יעקב, אתה היית נציג בארצות-הברית שנים מספר. יצא לך לעבוד עם הגופים האלו, שהם לא הגדולים והבולטים? אני לא יודע בנתונים, אדוני השר, אבל הם משפיעים במצטבר לא פחות מהגדולים.

תודה לך, חבר הכנסת דני דנון. בתשובה לשאלתך, אני יכול להגיד שפעמיים כאשר הייתי בשליחות של רשות השידור לוושינגטון, אז באופן אישי, כאשר סיקרתי את ארצות-הברית – אם אפשר לדבר בלשון הכללה – אהבתי במיוחד לסקר את שני בתי הנבחרים. לא עקב היחס שלהם לישראל, אלא עקב הרוח הדמוקרטית הנאורה, הפתוחה, הרעננה.
כל מי שהיה בגבעת הקפיטול ובילה שם שעות רבות וימים רבים, כפי שאני ביליתי כעיתונאי – ועשיתי את זה משום שאני הייתי עיתונאי – יכול רק להעריץ בראש ובראשונה את הרוח הפתוחה, את מידת האדיבות, שלא תמיד קיימת בפרלמנטים אחרים של מדינות דמוקרטיות. היחס בין אדם לאדם, בין סיעה לסיעה בבית הנבחרים. העובדה שאזרחים אמריקנים באים לגבעת הקפיטול, נפגשים עם הנבחרים שלהם. אבל זה כמובן עניין של טעם אישי.
אני מבין שהדיון הזה עוסק במדיניות של ישראל, זאת אומרת, איך לרכוש אוהדים למדיניות של ישראל. כעיתונאי ישראלי – ובדרך כלל אני מודה שאני פרו-ישראלי, רוב הימים אני פרו-ישראלי – אני רוצה לשאול אותך, אדוני היושב-ראש, ואת חברי הכנסת, ואת כבוד השר אדלשטיין, האם אתם יכולים להסביר לי מהי המדיניות של ישראל. כאשר השגרירים של ישראל נפגשים עם מקביליהם במשרדי החוץ בבירות העולם, האם הם יכולים לומר בצורה נכונה, בצורה מגדירה, בצורה דפינטיבית, כמו שאומרים, מהי המדיניות של שולחי, של ממשלת ישראל.
הרי שר החוץ של ישראל אומר שאין סיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים. אני לא זוכר בדיוק את הניסוח שלו – בקרוב או בדורות הבאים. בעת ובעונה אחת מתקיימות שיחות בעמאן בין נציגות ישראל לבין נציגות פלסטינים. על מה השיחות האלו? מי צודק בהשקפה שלו? האם יש סיכוי לשלום או אין סיכוי לשלום? אם אין סיכוי לשלום, ושר החוץ של ישראל מתווה, כאילו, את המדיניות של ישראל, אז מה הטעם לשיחות בעמאן?
אם יש טעם לשיחות בעמאן, אז לעניות דעתי הפשוטה, שר החוץ צריך לקדם את השיחות הללו, ולא לשפוך מים צוננים. פירושו של דבר, ששגרירים, כאשר הם מדברים עם מקביליהם במשרדי החוץ, אני לא יודע מה הם אומרים. אולי בקורס הצוערים מלמדים אותם איך להתפתל. אני לא יודע, אולי השר אדלשטיין יכול להסביר מהי המדיניות של הממשלה. האם לקיים שיחות עם הפלסטינים, או מראש אין סיכוי בדורות הבאים, כפי שאומר שר החוץ.
הערה נוספת שאני רציתי לומר, אמר דובר משרד החוץ – בוודאי הדברים לא תלויים בדובר משרד החוץ, ככל שאני מכבד אותו, מר פלמור – כשאנחנו מנסים להגיע לכל מקום, לכל פינה, לכל תחנת רדיו נידחת באיווה או בניו המפשייר, או לא משנה – ויש ערך עצום, מהניסיון שלי, לתחנות הרדיו המקומיות בארצות-הברית – בקיצור, אנחנו מנסים להגיע לכל פינה.
יש למדינת ישראל מסביר אחד מצוין, כשרוני מבחינה רטורית, קוראים לו בנימין נתניהו. העיתון החשוב ביותר בעולם – שאני לא כל-כך בין אלה שמסכימים עם כל מה שכותב מר תום פרידמן, שהוא בעל טור חשוב בעיתון הזה – ביקש ממר נתניהו לכתוב מאמר, אולי בתשובה למה שכתב אבו-מאזן, אולי הזדמנות להזים את השקרים שכתב אבו-מאזן ב-New York Times. וראש הממשלה, או נציגו, שלח מכתב למערכת ה- New-York Timesואמר: סליחה, אני לא כותב בעיתון שלכם. העיתון שלכם הוא נגדנו, אם לצייר זאת בלשון גסה. אני חושב שראש הממשלה, עם כל הכבוד, הוא דובר מצוין, בעצרת האו"ם, בקפיטול, בשני בתי הקונגרס, אני חושב שזו היתה טעות מצידו להחמיץ את ההזדמנות לכתוב מאמר ב- New-York Times.

האם אנחנו צריכים לדבר רק עם הידידים שלנו? אנחנו צריכים לדבר עם אנשים שלא מסכימים איתנו. ומי כמו ראש הממשלה, שהוא כישרוני בכתיבה, וכישרוני ברטוריקה. אני מתפלא – זו דעתי האישית – שהוא נטש את ההזדמנות הזאת.

הוועדה הזאת מתכנסת בעיתוי ממש מיוחד, כי נדמה לי שממש בשעה הזו שר החוץ של ישראל, אביגדור ליברמן, אמור להופיע בשימוע - - -

לא, הוא לא בארץ.

או נציגיו אמורים להופיע בשימוע במשרד המשפטים, שבסופו יוחלט אם להגיש נגדו כתב אישום או לא להגיש נגדו כתב אישום. ואני פונה לחברי הכנסת, איך הם לא מגנים על זכויות בסיסיות של אזרח, כל שכן, אדם שתופס תפקידים בכירים בממשלים הישראלים, שבמשך יותר מעשר שנים נחקר ונחקר ונחקר, והכנסת לא שמה איזשהו מחסום לשנים שבהן אדם נחקר.
מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו היה נחקר במשך חמש שנים, עשר שנים? מעל ראשו מרחפת עננה בעניין בסיסי של זכויות אדם, ואף אחד לא אומר לפרקליטות: רגע אחד. עד כאן המשטרה, עד כאן הפרקליטות. יש גבול לחקירה. חקירות צריכות להתנהל. זה לא עניין פוליטי – פעם אחת זה ליברמן ופעם אחת זה מיסטר X. והכנסת שותקת.

יעקב, אני הייתי נהנה לשמוע אותך, אבל קצת הרחבת את היריעה.

ברגע זה שמתי נקודה. אני מבין אותך, תודה רבה לך.

>
לרס למד על ישראל בעשר דקות.

אני רוצה לומר לגבי הנושא שהעלית על מדיניות הממשלה. אנחנו לא נדון עכשיו מהי מדיניות הממשלה – האם היא טובה או לא – אבל כן, שגרירי ישראל עושים את עבודתם, מייצגים את מדינת ישראל, מייצגים מציאות – מציאות טובה, רעה – מייצגים את המציאות היום של מדינת ישראל עם העקרונות שיש.
אני רוצה רק לומר מילה לידידי לרס, אחד הכשלים שאנחנו גאים בו זה הדמוקרטיה. אני זוכר שהייתי שליח בארצות-הברית בתחילת שנות ה-90. התחלפו שרי החוץ במדינת ישראל. ראש הממשלה היה שמיר. היו חוברות על ההסברה – כמה חשוב לשמור על יהודה ושומרון. היו בחירות במדינת ישראל, הגיע ראש ממשלה חדש, רבין, ושר חוץ. ארגזים של חומרי הסברה שמשרד החוץ הפיק והפיץ בכל המקומות בפלורידה – זרקו. אני לקחתי אותם אז, לשימוש. זרקו. הגיעו חומרים חדשים, שיוסי ביילין – שהיה סגן חוץ נמרץ – הוציא על הסכמי אוסלו, וכמה הם טובים. המסר השתנה לחלוטין.
וזה קושי אמיתי שאנחנו צריכים לקחת אותו בחשבון בדמוקרטיה – שאנחנו משנים את המשטר, ומשנים את העמדות, וקשה לעשות פעילות הסברה אפקטיבית, ארוכת טווח, כשיש שינוי כל-כך דרסטי בעמדות שאנחנו מייצגים. אבל אנחנו כולנו גאים בדמוקרטיה, ומוכנים לשלם את המחיר הזה של להפסיד נקודות בהסברה, אבל הבוחר בסופו של דבר אומר את דברו.
לגבי הנושא של ה- New York Times – אני לא דוברו של ראש הממשלה. אני לא יודע אם השר רוצה להתייחס. אני פרסמתי מאמר ב- New York Times. כל אחד מאיתנו, אם היה יכול היה מפרסם כל שבוע בבמה חשובה שכזאת, אבל אנחנו לא באים להציג את עמדתו של ראש הממשלה.

אני רוצה לפנות לויקטוריה כנר. ויקטוריה, רק שנשמע אותך, בואי תתקרבי למיקרופון.

תודה רבה.

רק תציגי את עצמך בבקשה.

כן, אני אשמח. אני שותפה בחברת Bottom Line Consulting, אנחנו עובדים עם התקשורת הזרה בישראל, לאו דווקא מארצות-הברית, אלא גם מאירופה וממקומות אחרים. כמו כן, אנחנו עובדים גם עם התקשורת הזרה בחוץ לארץ, מקדמים כל מיני נושאים ישראלים, ועושים את זה בכיוונים שונים. אנחנו בעצם יצאנו מהפוליטיקה. ראינו והבנו שאם אנחנו לוקחים את הדרך של הכלכלה, דרך התרבות, הדרך האנושית, של מיהו הישראלי, אז אנחנו הרבה פעמים מצליחים הרבה יותר.
אני הקשבתי וחשבתי בדיוק על מה שאמר מר דנון עכשיו על הקושי שיש כשמתחלפים המשטרים, מאוד קשה להמשיך עם הקו של ההסברה. אז בואו נצא מזה, למה אנחנו כל הזמן חוזרים לפוליטיקה? למה אנחנו לא מדברים על משהו אחר – בכלכלה, בתרבות, בתקשורת, האנשים היפים והכול-כך מיוחדים שנמצאים כאן.

מר לרסון, אולי תוכל להגיב גם על זה – האם הקהל יודע את זה, ב- villagesהקטנים, בכפרים הקטנים, שיש כאן אנשים שבאים מכל רחבי העולם, באים לגור כאן, באים ללמוד כאן, באים לפתח את החלומות שלהם כאן. אנחנו חושבים שהמסרים האלה לא ידועים. אנחנו נשמח לשתף פעולה עם כל אחד שירצה לפנות אלינו ולהעביר לכם את החומר, את המידע, ולהגיע עם המסרים היפים האלו על המדינה שלנו.

תודה רבה, ויקטוריה. חברת הכנסת מרינה סולודקין, בבקשה.

First of all, Lars, it's a great pleasure to see you here

Thank you very much. It's a pleasure to be here.

אני רוצה לומר שאני מאוד אוהבת את התוכנית הזאת של משרד החוץ, שמביאים אנשים לשמוע מה קורה כאן - - -

משרד ההסברה.

משרד ההסברה, יחד עם משרד החוץ, אני מבינה, ביחד עם ועדת העלייה והקליטה - - -

על זה אין לנו קרדיט, אנחנו היום מארחים.

כי אני חושבת שחייבים להבין את מדינת ישראל. שמעתי מיעקב הרבה פרטים מאוד נכונים, כשהוא דיבר עכשיו. אני אומרת לכם, זה לא העניין. העניין הוא אם אנחנו צודקים או לא צודקים. אנחנו צודקים, ובגלל זה קל לעשות הסברה בחוץ לארץ. אני אומרת לכם לא סתם. אני הייתי פרילנסרית ב-BBC, עבדתי כאן ברשת קליטת עלייה. אני מתראיינת הרבה ב"הד מוסקבה" - - -, גם כותבת בעיתונות בשלוש שפות. אנחנו הגענו – אני, יולי ויוליה – ממדינה שאמרו: צדקנו, יולי - - -

גם חבר הכנסת מיכאלי הוא מאותה מדינה.

גם מיכאלי מאותה מדינה. צדקנו, לכן ניצחנו. אז אנחנו צודקים, ובגלל זה, אני חושבת, קל לעשות את הדברים. בתוכנית הזו, יולי, אני לא רק רוצה לראות עוד שדרנים שמביאים לכאן מארצות-הברית. איפה אירופה? איפה הצרפתים? איפה חברינו - - -

הצרפתים זה בן סימון.

בן סימון מייצג אותם.

אחרי הבחירות הבאות הם יהיו פה.

רשמנו על-ידי הפרוטוקול.

כשהשלטון יתחלף.

אני רוצה לראות גם את חברינו מרוסיה ומאוקרינה. אתם לא יודעים איזה רושם עשתה שם עסקת שליט. אמרו: איש אחד, יהודי, חייל פשוט, שהחלפנו בלא פחות מ-1000 אנשים. איזו מדינה – זו מעצמת על שיכולה לעשות את זה. ועכשיו, ללרס, עוד פעם.
I ask you, Lars, help us to free Jonathan Pollard. He is 25 years in American prison, he's very ill physically and spiritually. Help us, we are organized here in the Israeli Knesset, and we turned to the Ambassador of the United States, and we are asking to free Jonathan Pollard. Help us. Thank you.

תודה רבה, חברת בכנסת סולדקין. בועז ביסמוט, מ"ישראל היום", בבקשה.

אדוני היושב-ראש, כבוד השר, קודם כל תודה על ההזמנה. אולי בגלל שהייתי 16 שנה עיתונאי בחו"ל, ואולי בגלל שהייתי ארבע שנים נציג רשמי של מדינת ישראל במדינה – גם ערבית, צריך להגיד – אני חייב להודות שלי באופן אישי לא מפריע לשמוע פעם גם עיתונאי שהוא אוהד ישראל שמגיע לכאן. למען האמת, לא מפריע לי גם לשמוע פעם קטגור, כי סנגורים יש בשפע. אני גם לא מבין למה ההלקאה העצמית, עד שסוף-סוף מגיע לפה מישהו שקצת יגיד לנו כמה דברי שבח, אז צריך להגיד שאנחנו רוצים לשמוע כאלו, שאנחנו שומעים מהבוקר עד הלילה.

עכשיו אני רוצה להגיד דבר אחד. מה שלי באופן אישי מפריע, זה העניין הזה שאומרים הרבה "המדיניות של הממשלה", אם זו הנוכחית, אם זו הקודמת. עם כל הכבוד, אני הגעתי לחו"ל, והייתי כתב חו"ל מסוף שנות ה-80. אותו פזמון ששומעים היום – שמענו גם אז. וכמה מפתיע שגם אז, בכלי התקשורת הזרים, כאשר טעו, תמיד זה היה כנגד ישראל. יותר מזה, אני אגיד לך, מה שגם מפריע לי זה לא - - כי שמעתי הבוקר – כל אותם אלה שכותבים לא מכירים את מדינת ישראל, לא מכירים את ישראל בכלל, וכותבים דברים נגדה, או שלא נוטים לכיוון שלה, או דברים לא נכונים. לי יותר מפריעים אותם אלה שכן מכירים את מדינת ישראל – ופה אני מצטרף דווקא לחבר הכנסת בן סימון – שכן מכירים את מדינת ישראל, ולא כותבים דברים שנוטים לכיוון שלה.

אני הצטרפתי למקצוע הזה – עוד מעט 30 שנה, אני במקצוע הזה של העיתונות. הכתבה הראשונה היתה בדצמבר 1983 – מה שלא עושה אותי צעיר, למרות שיכולתי להיות גם - - - שנה קודם, וזה יותר גרוע. אבל אני אגיד רק דבר אחד, אם תרשה לי, אני יודע שלמקצוע הזה אנשים הצטרפו למען יושרה, כדי לתאר את האמת, כדי לתאר מציאות. היום עיתונאים, עם כל הכבוד, רוצים או מחפשים קודם כל, איך אני מוצא חן. איך אני מוצא חן בעיני העורך שלי, איך אני מוצא חן בעיני הקורא שלי. זאת אומרת, שכשאני מגיע לישראל, אני בא כבר עם דעה קדומה.
מה שמפריע לי – ואני חושב שכאן הקושי הגדול – הוא איך אני משנה דעה קדומה. אז לגבי הדברים שאמר עמיתי אחימאיר – חלקם היו באמת דברים אפילו קשים – הוא שאל, תהה כיצד שגריר של מדינת ישראל אמור להגיב - - אני חושב שדובר משרד החוץ, יגאל פלמור, יכול לענות הרבה יותר ממני; אבל מאחר והיתה לי הזכות ארבע שנים להיות דגל ישראל מהלך, אני יכול להגיד שקודם כל, אתה צריך לסמוך על הנציגים שלנו, שיש להם מספיק אינטליגנציה לבוא ולהגיד דבר מאוד פשוט כאן למקומיים, שעם כל הכבוד, מדינת ישראל, כפי שאמרת אדוני היושב-ראש, היא דמוקרטיה.
יותר מזה גם, זו ממשלה עם קואליציה. ומה לעשות, ועדיין יש אדם אחד – אני רוצה להאמין – שהוא זה שמחליט, והוא זה שמכוון. נכון שהיה עדיף לשמוע שר חוץ וראש ממשלה מדברים בטון אחד, זה מצלצל הרבה יותר טוב לאוזן, וגם העולם – לא כולם מכירים את הנושאים שלנו בצורה בקיאה כמונו, גם לעיתים, אנחנו כבר לא כל-כך מכירים. אז היה באמת עדיף מציאות שכזו, אבל אפשר תמיד לצאת מהסיפור הזה.

עכשיו לגבי תומאס פרידמאן, אם יורשה לי, כי הוא היום – והאורח פה מארצות-הברית – הרבה יותר מוכר מכל אחד מאיתנו, הכתבים הישראלים. הוא היום העיתונאי באופנה. היום אין אחד שלא מדבר על תומאס פרידמן. על הרבה דברים אני לא מסכים – הנה למשל, בסוף חודש נובמבר – הוא הצליח לעשות את זה באומנות – הוא כתב את זה מאוד יפה, את הטור שלו – איך אפילו "אביב העמים" הערבי, הגענו איכשהו שגם כאן ישראל היתה אשמה. אפילו כאן, שניסינו להיות כמה שיותר ניצבים, למרות שאנחנו שכנים, ולא להתערב. אני חושב שכאן צדקנו, גם כאן הוא מצא דרך לערב ולצרף, אף על פי שה- New York Times כעבור מספר שבועות כתב על רוח האסלאמיזם באזור, ודווקא אותו עיתון סנגר על מדינת ישראל.
ופה אני אגיד, ישראל היא הרי דמוקרטיה, וגם אנשים שמבקרים אותנו, אנחנו מברכים אותם. היתה לו דווקא כתבה נפלאה, טור לא רע לפני מספר חודשים, שבו הוא כתב שבאזור - - ופה אני רוצה גם לענות לך בעניין הזה של האם אנחנו כן מנהלים משא ומתן, יש פיתרון, ואם אין פיתרון, אז למה מדברים – שאסור שיהיה ואקום, וזה שם המשחק. חלק מההסברה של מדינת ישראל זה לא לקום בבוקר ולהגיד: אין אפשרות לדבר, אין פיתרון, כי זה חלק מהמשחק, גם בנושא הזה. תודה רבה.

תודה רבה לבועז ביסמוט. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ, בבקשה.

שלום רב, אדוני היושב-ראש. אני מצטרפת לברכותיה של חברת הכנסת מרינה סולודקין. טוב שתצטרף באופן קבוע, כוועדת הקליטה, ליוזמה של משרד החוץ וההסברה. אני רוצה להתייחס למה שאמר יעקב אחימאיר. זה מה שהתכוונתי להגיד, והוא הוציא לי את המילים מהפה. אתה צודק מאוד בשאלה שלך – מהי המדיניות של מדינת ישראל. וכאשר מרינה סולודקין, חברתי לסיעה – לצערי היא יצאה – אומרת שאנחנו צודקים, ולכן אנחנו ננצח, יש רק טעות אחת קטנה במה שהיא אמרה. כי בארץ, כל אחד צודק בדרך שלו, ואת הדרך שלו הוא מנסה לדברר בחו"ל, ולהסביר אותנו בחו"ל. ומאחר ואנחנו מבולבלים כאן בעצמנו, אז קשה מאוד להסביר אותנו בחוץ. כי אין פה אחדות דעים, ואני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל אני יותר בעד חוסנה של מדינת ישראל.

אני חושבת שהבעיה נובעת, קודם כל, מההסברה של המדינה בתוך המדינה. התקשורת במדינת ישראל, מהבוקר ועד הערב, מבקרת ומבקרת, ומבקרת. כשאתה פותח עיתונים, התחושה היא שאנחנו חיים במדינה איומה. במדינה שלא רוצה שלום. ואני לא מכירה אף בר-דעת הגיוני, עם common sense שרוצה מלחמה. זה לא משנה לאיזה פלג פוליטי הוא משתייך, אם זה ימין, אם זה שמאל. אני לא מאמינה שאיזושהי אמא, או איזשהו אבא במדינת ישראל רוצה מלחמה. והניסיון הזה של להפוך את מדינת ישראל לשני מחנות, שאחד רוצה שלום, והשני נגד שלום, זה פשוט פתטי. ולכן בעולם נורא קשה להסביר אותנו.

אני חושבת שהמדיניות שלנו צריכה להיות קודם כל, כשאתה מדבר על כך, לעשות marketing-in. יש מושג כזה בשיווק: marketing-out ו-marketing-in .marketing-in – מי שלא יודע, ואני אשמח להסביר – זה כשאתה מנסה למכור מוצר כלשהו, אתה צריך קודם כל לשכנע את אלה שמייצרים אותו שהוא מוצר יוצא מן הכלל. רק כשבפנים אתה יודע מי אני ומה אני, אתה מסוגל לצאת החוצה ולהסביר.

לצערי הרב, הגענו למצב, ב-30 שנה האחרונות, שמדינת ישראל איבדה את ערך הלכידות, את ערך האחדות, ואנחנו מנסים כל אחד, באמת, כמו שאמר בועז, למצוא חן בעיני מישהו אחר. ככל שאני ארד על מדינת ישראל, וכלל שאני אפגע במדינת ישראל, ככה יאהבו אותי בחוץ, בעיקר, דרך אגב, ב- New-York Times. מאוד יאהבו את העיתונאי שמבקר את דרכה של הממשלה, ולא משנה איזו ממשלה, אדוני היושב-ראש, אם זו ממשלת ימין או אם זאת ממשלת שמאל.

אני מעריכה מאוד אנשים כמוך, שמגיעים לכאן, ומנסים לעזור לנו בחוץ לארץ. אבל אם אנחנו לא נבין שההסברה שלנו תלויה קודם כל בתוך הבית, ובקונצנזוס בתוך הבית, והקונצנזוס צריך להיות אחד – כל עם ישראל רוצה שלום. כל עם ישראל רוצה שלום. ואת זה צריך להוציא החוצה. ולכן כשיבוא שר החוץ ויאמר שאי-אפשר להגיע להסכם שלום, כי אין אם מי לדבר, עדיין, אפשר לנהל משא ומתן, כי אנחנו כן רוצים שלום. ואת זה צריך להוציא החוצה.
אבל כשיוצאים – גם חלק מהחברים מהמפלגה שלי, לצערי הרב – לחו"ל ומסבירים שיש פה ממשלה שהיא אנטי-שלום, איך אתה רוצה להסביר את המדינה שלנו? איך אנחנו רוצים לעזור לעצמנו, אם בגלל פוליטיקה קטנה, לצערי הרב, אנחנו מנסים לבקש עזרה מחו"ל, ולמצוא חן בעיני אנשי חו"ל, רק על חשבון עוד שלושה מנדטים שנקבל בבחירות הבאות.

לא בטוח.

יושב-ראש הוועדה, אני לא דיברתי כרגע רק על המפלגה שלי. אני מדברת על כולנו. כל אחד שהוא לא בשלטון בישראל ינסה להראות שהשלטון השני הוא אנטי-שלום. ואני חושבת שהקונצנזוס צריך להיות שכל עם ישראל רוצה שלום, וזאת צריכה להיות המדיניות שלנו. תודה רבה.

תודה רבה לחברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ. אני רוצה לבקש מרבקה מרשל, שנמצאת פה – Please join us, Rebecca – שהיא גם חלק מהעיתונאיות שנמצאת פה בקבוצה להתייחס.
Rebecca, I would like to hear your comments about what we are discussing here.

תודה.
Thank you for having me. I came with Lars, but I'm not a talk-show host. I'm giving news on the radio. My first time now in Israel, I've been here about 24 hours – not very long. I think there is a perception that I wanted to bring back home, a snapshot, I call it, a picture of the people, you know, not just the bigger issue, but just what every-day like is like, because a lot of people don’t know.

are you going to ride a camel? And then I thought: I'm sure there is much more to Israel then that. As I come to Jerusalem, I've only seen snapshots and pictures of the old city, the ancient city. I had no idea there were such a metropolitan area and such hustle and bustle and people working and traffic and all these things. To see women with Arab dress in Jerusalem was surprising to me, I did not know that I would see that. It's been quite eye-opening, and I wanted to bring back that humanity, the people in Israel and their lives and what it's like back to the States.

You know there are a lot of issues to cover. I don’t think I'll ever get it all done, but I'm so glad to be here, I look forward to the next week. Thank you. תודה.

תודה רבקה. Thank you. נמצא פה מיכאל בלום, הוא מהתקשורת הצרפתית. בבקשה, מיכאל.

רק רציתי להפנות את תשומת הלב של השר יולי אדלשטיין לזה שבזמן האחרון לא מדברים הרבה על צרפת ועל מערב אירופה. אני חושב שהמצב ידוע שבצרפת התקשורת לא כל-כך אוהדת את ישראל, ויש מה לשפר. כעיתונאי שעובד בסוכנות הידיעות הצרפתית, וגם ברשת הטלוויזיה הצרפתית, וגם כישראלי, מאוד מעוניין בהסברה נכונה. אני חושב שהגיע הזמן שנפנה יותר מאמצים לכיוון הזה. אני חושב שחבר הכנסת בן סימון מסכים איתי.

פעם אחת, למה לא?

תודה. גברת חני לוז, ממרכז "תדמי"ת". אני מבקש מהדוברים הבאים, כי אנחנו רוצים להתכנס.

שלום, אני ממרכז "תדמי"ת", לתגבור הדמוקרטיה במדיה הישראלית. בעצמי עסקתי בעיתונות, ואני כותבת בעיקר בענייני תקשורת, אבל לא רק. אני רציתי לדבר על מה שחברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ דיברה, מתוך הניסיון שלי, בסיפור שלי, שבמשך שנים רבות. יש כאן קו שמחבר את הסיקור השלילי בישראל, בעיתונות הישראלית, לבין הסיקור השלילי שישראל זוכה לו בחוץ לארץ. אני מתייחסת ספציפית לנקודה מרכזית שעולה בתקשורת העולמית בנוגע לישראל, שהיא סוגית יהודה ושומרון, מתנחלים, בכל השמות שהם נקראים.
יש כאן מאבק תודעתי שניזון מתקשורת ישראלית שהיא בעצמה – רבים מכלי התקשורת מוטים ומראים תמונה חד-צדדית, מראים רק חלק מהתמונה, ומביאים תמונה שלילית בכללותה על ישראל, כשמתייחסים לישראלים שגרים בתוך שטחי יהודה ושומרון. התמונה המצטיירת אצל צרכן התקשורת בחוץ לארץ, היא של ישראל בכללה. הוא לא עושה תמיד את ההבדל הזה בין איפה קו ירוק ואיפה לא קו ירוק. וכשעוסקים פה בדמוניזציה ודה-הומניזציה של ישראלים שגרים באזורים מסוימים, בעצם מכפישים את כל מדינת ישראל.

אני חושבת שכאן אנחנו צריכים לעשות בדק בית פנימי – איך התקשורת הישראלית מסקרת, למה אין לנו כלי תקשורת אחרים שנותנים תמונה אחרת. מצד שני, גם בדק בית פנימי, למה אין יותר הפצת מידע של החיים כמו שהם ביהודה ושומרון. למה אני מתכוונת? האלימות ביהודה ושומרון – האלימות היא אלימות יום-יומית שחווים ישראלים שחיים ביהודה ושומרון – זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, דברים שקורים יום-יום. יש לי רשימה שפרסמתי היום באינטרנט, של ארבעה מקרים לפחות שהיו, הם לא מגיעים לתקשורת. לעומת זאת, כשיש איזשהו סיפור – שהוא לא תמיד מגובה בראיות, והוא הרבה פעמים ממש לא מגובה בראיות, כי הוא לא קיים – והוא קשור למתנחלים, זה תופס תפוצה עולמית, כמו המסגד שנשרף בטובא זנגריה, שעכשיו מתברר שאין קשר לשום מתנחל, ושום תג מחיר, וסיפורים אחרים.

מצד שלישי, כמו שאמרה אותה גברת שדיברה קודם, הצד האנושי לא מודגש. אין מספיק היכרות עם אותם אנשים שנקראים מתנחלים, על כל הסופרים, האומנות, הדברים היפים שנעשים, הציבור שהוא ציבור מאוד תורם, והוא בוודאי שומר חוק, והוא תורם הרבה מבחינה תרבותית ואנושית וחינוכית. את הסיפורים האלה לא רואים מספיק בתקשורת. אני פונה גם לכלי התקשורת, בואו ותראו.

Come see it in first hand, come see Yehuda veShomrun. Come meet the people, and you’ll show your impressions in your media, and you’ll see that the picture will look different when you see it in your countries. Thank you.

תודה רבה לגברת חנה לוז, אני רוצה לבקש מסגן אלוף אביטל ליבוביץ, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל. אני רוצה לשאול אותך – אני לא יודע אם מבחינה חוקית – אתם מעלים לתחנות של לרס לדוגמא, ותחנות אחרות, קציני צה"ל ואת דובר צה"ל. זאת אומרת, אתם מגיעים למדיות האלו, מבחינת פעילות ההסברה?

האמת היא שהוא שמע את השם עכשיו, אז הוא זיהה שאתמול בערב נתתי לו ראיון בלילה, מאוחר, כמו שהוא ציין. תראה, קודם כל אני מברכת על הפרויקט של השר לענייני תפוצות והסברה, כי אנחנו חלק מהפרויקט הזה. הבאת שדרנים לפה מאפשרת להם לראות את צה"ל בצורה הטובה ביותר, המדויקת ביותר, במקום להיות מוזנים מכל מיני כתבות וכולי.

אני חושבת שאחד הדברים שמאפיינים את התקופה שלנו בשנה האחרונה היא שהאירועים הופכים פחות אירועים צבאיים אלא יותר אירועים לאומיים. אם אתה מסתכל על שנת 2011, על אירועי ספטמבר, אירועי המשטים, אירועי גלעד שליט, כביש 12 באוגוסט – כל האירועים האלה הם אירועים בסדר גודל לאומי. לכן המאמץ צריך להיות מאמץ משותף. אני לא חושבת שהצבא הוא זה שצריך להיות בפרונט. יחד עם זאת, מכיוון שהצבא הוא הארגון הגדול במדינה, בהחלט כדאי ונכון לחשוף את חיילי צה"ל, לפי אמות המידה המוסריות שהם פועלים על-פיהם, היחידות השונות, הטכנולוגיה, מגוון האמצעים האלה, זה בהחלט חיוני.

אני מאוד מאמינה בנושא של הרשתות החברתיות החדשות. יש פה כר פורה, ללא מגע יד עורך. אני יכולה להגיד לך שאנחנו, בחטיבת דובר צה"ל, עם אמצעים מוגבלים ביותר עשינו באמת, ניסים ונפלאות – אני מרשה להחמיא לעצמנו – וזה בהחלט כר פורה דרכם להגיע לאותם כתבים ליברליים ואחרים, שפשוט ניזונים באמת מכלי תקשורת מאוד מסוימים.

אני מאוד ממליצה להביא לפה משלחות של בלוגרים מכל העולם, שהם, כידוע, משפיעים. לקחת בלוגרים ענקיים כמו The Huffington Post שמגיע ל-28 מיליון קוראים ביום. או Drudge Report שמגיע ל-26 מיליון קוראים ליום. נביא לפה את הגורמים הבכירים שלהם, שהם ליברליים לכל הדעות, יש גם לפה ולפה, ונחשוף אותם לעשייה שלנו. אני חושבת שזה בהחלט הכיוון הנכון, ואני מברכת על כך.

תודה רבה. מר טל רבינא,The European Jewish friends of Israel .

אני מייצג את "הקרן לפיתוח היהדות באירופה". הדיון – מטבע הדברים, בגלל האורחים – מתמקד בארצות-הברית; אבל אני רוצה לעדכן שיהודי אירופה מאוד מודאגים ממה שקורה בזירה ההסברתית באירופה, ולא רוצים רק לדבר, אלא רוצים לסייע. אני מדגיש – לא להיות במקום אף גוף אחר. אין לנו שום יומרות להחליף אף אחד, אבל כפי שהארגון הזה עוזר ותומך ביוזמות כמו EFI – European Friends of Israel – שגם בשנה האחרונה עשה פעולה גדולה בפרלמנטריזם של האיחוד האירופי – וגם ב-European Jewish Press .
אנחנו מקימים עכשיו ארגון שיהיה ממוקד בהבאת דברה של ישראל לאירופה. אנחנו חושבים שיש להראות את הדברים שמעבר לקונפליקט, להביא כתבים לפי - - - הסיקור שלהם, ולהראות שיש פה איכות סביבה, ויש פה היי-טק, ויש פה כלכלה, ויש פה תרומה. אני מדגיש שוב, לא במקום שום גורם, ולא חלילה נגד אף אחד, אלא להיפך. אנחנו נרצה לעזור גם ארגונית, גם כספית – ככל שאפשר יהיה – כדי להביא את דברה של ישראל, אבל לא רק. גם כדי לבצע במדינות השונות של האיחוד האירופי מוניטורים, ולראות כאשר הדברים נכתבים שלא כפי שצריך. לדעת להגיב, לשתף פעולה עם כל מי שיהיה מוכן להסתייע בנו או לסייע לנו, כפי שאנחנו עושים במתכונת של ה-European Friends of Israel. להביא את ישראל האחרת גם לדעת הקהל האירופית.
רק כדי לסבר את האוזן, שניים מהסקרים שהתפרסמו בחודשים האחרונים באירופה – סקר של ה-BBC, שהתקיים ביותר מ-27 מדינות, מצא שרוב הציבור האירופי חושב שישראל היא גורם נגטיבי בעולם, כמו צפון קוריאה. סקר אחר שקבע שרק 10% מהאירופאים חושבים שיש להציע למדינותיהם לתמוך בישראל, לעומת 39% שחושבים שאסור למדינות שלהם לתמוך בישראל. זו מציאות שמחלחלת לא רק ברמת העיתונים, דיברנו פה הרבה על מדיה, אבל זה כבר הרבה מעבר למדיה, זה מאוד מדאיג, ולכן אנחנו רוצים לא לדבר, אלא לנסות לעזור, לסייע, ככל שיסכימו להסתייע בנו.

תודה רבה, טל. מר דוד בדין, Israel Resource News Agency. בבקשה.

שלום וברכה. 24 שנים אני יושב בבית אגרון, בית עיתונאים, מאז 1 בדצמבר 87', שבוע לפני האינתיפאדה. העבודה שלנו מול כתבים זרים, להציג את המציאות הפלסטינית כפי שהיא. אנחנו עובדים עם דוברי ערבית, ותמיד נפגשים עם כתבים. צריכים להדגיש שמי רוצה ללמוד הסברה ישראלית חייב לעקוב אחרי מרכזי המידע של הרשות הפלסטינית – מה שהיה פעם אש"ף – ולהבין עד כמה שהם עובדים באופן שיטתי כדי לעוות את המציאות שלהם. יחד עם זאת, מי שעוזר לנו הכי הרבה זה הם.
כאשר אנחנו מארגנים סיורים ברשות הפלסטינית, במחנות פליטים, בבתי ספר פלסטינים, ואנחנו מראים את - - את זה אנחנו לקחנו מהקיר של מנהל אונרר"א – מנהל סוכנות הסעד והתעסוקה – באחד ממחנות הפליטים. הוא מסביר לנו שההתנחלויות הבלתי חוקיות הן בתוך הקו הירוק. אנחנו מנסים להראות תמיד, גם בספרי הלימוד הפלסטינים, הם באופן שיטתי, ולא של ה"חמאס", אלא של הרשות הפלסטינית, במימון של הדמוקרטיות של המערב. זה כאילו שנפלנו לפלנטה אחרת, כי אין בהסברה הישראלית הרשמית את הנושא הזה.
כאשר מראים את ספרי הלימוד את המציאות במחנות הפליטים – ודרך אגב, אונרר"א מסכים איתנו, שמשאירים אותם במצב מביך, מצב של עוני מחפיר ומשתמשים בזה ככלי הסברה שלהם. צריכים להבין איך הם עובדים, וזה מה שהיה פעם, הנושא של ההסברה הישראלית לפני 30 שנה. עכשיו צריך לחזור, כי המציאות מדברת בעד עצמה. כאשר הם רק מדברים על הגשמת זכות השיבה – ולא ליהודה ושומרון, אלא לתוך הקו הירוק – המציאות של הרשות הפלסטינית מדברת בעד עצמה. אש"ף, שהקים מערכת הסברה של תשעה מרכזי מידע לתפארת בירושלים, צריכים ללמוד איך הם עובדים, כדי שאנחנו נעבוד בהרבה יותר שיטתיות עם כתבים זרים. איך אומרים? המציאות עולה על כל דמיון.

תודה רבה, מר דוד בדין. אני רוצה להתכנס לקראת סיכום. אני אבקש ראשית מהשר להתייחס לדברים שנאמרו, וגם לשאול את אדוני השר, מה הלאה? זאת אומרת, שמעו פה קצת ביקורת על צרפת, על בלוגרים, על ליברלים. מה התוכניות שלכם הלאה להעמיק את הפעילות ההסברתית בנושא. אחרי כן כמובן נבקש את גם התייחסות מהאורח שלנו. בבקשה, אדוני השר.

תודה. קודם כל, אדוני היושב-ראש, אני עכשיו רוצה להודות לך על קיום הדיון הזה, לא רק על הצד הארגוני. כי מה שמתגלה בדיון הזה – גם מצד המחמאות, וגם מצד הביקורת – שכשאנחנו אומרים בעברית את המילה – שגם לא תמיד מוצלחת – "הסברה", אנחנו מתכוונים ל-100 דברים שונים. וזה עלה מאוד בדיון שלנו.
אני אתחיל מעיקרון אחד שהועלה כאן על-ידי כמה וכמה דוברים. אני שומע את זה כל הזמן: אתה עושה לעצמך עבודה קלה. אתה הולך לקהילות היהודיות, או לאוונגליסטים, ומדבר איתם. אז קודם כל זה לא 100% נכון, מנסים לדבר גם עם גורמים שונים. אבל חברים, אין שום דבר פסול בלטפח את החברים, לא בדיפלומטיה, ולא בדיפלומטיה ציבורית.
לבלות את כל חיינו רק בלשכנע מישהו שמלכתחילה שונא אותך, ולהזניח את כל החברים – אני דרך אגב, יגאל, שמעתי את זה מאחד השגרירים פה ממדינה מאוד ידידותית באירופה, שבא אלי, ובסגנון לא דיפלומטי אמר: אולי אתה יכול להסביר לי כשר למה אתם משקיעים את כל המאמץ בביקורים של ראש הממשלה ושר החוץ, וכל השרים, במדינות שיש לכם קשיים איתן, ולא באים אלינו – ואני לא רוצה לנקוב בשם המדינה – שאנחנו תומכים מאוד בכם. אז אני חושב שתסכימו איתי שהממשלה הנוכחית – ואני לא אומר את זה רק על הצד הפוליטי – מאוד מנסה לשנות את הגישה, ואנחנו בדיפלומטיה הציבורית כן מבינים שיש מכפילי כוח, ואם רק נבזבז את כל הזמן בוויכוחים ולא נשתמש במכפילי הכוח, אז לא נגיע לשום דבר.
דבר שני, או עיקרון שני. יעקב שאל כמה שאלות נוקבות על העניין הזה, וזה באמת מראה עד כמה שיש פנים שונות או זוויות שונות לנושא ההסברה. שאלה מעניינת, מה שגריר מסביר, יש קשיים אובייקטיביים בכל משטר דמוקרטי. גם אני שומע את זה יום-יום: למה אתם לא מדברים בקול אחד. אני רוצה לומר לך רק מניסיון אישי במאמר מוסגר – בשנתיים וחצי האחרונות קיימתי עשרות, אם לא מאות, פגישות עם נשיאים וראשי ממשלות, ושרים וחברי פרלמנט, ועיתונאים גם. אני לא רוצה לומר שלא נתקלתי בקושי, אבל איכשהו ידעתי לבטא גם את עצמי וגם את מדיניות הממשלה וגם את מדינת ישראל.
חברי כנסת שיצאו במשלחות שלפעמים מורכבות מאנשי איחוד לאומי ואנשי מרצ, יודעים שעם קצת אחריות לאומית – אין לי מילה אחרת –אפשר לדבר על מדינת ישראל ולא להתקוטט. לצערי, לא כולם אחראיים. נכון שיש כאלה שחושבים שעד כמה שהם יותר ישמיצו וידברו שטויות, כך זה יעשה להם טוב, אבל זה כבר תחום אחר.
יעקב, אני אומר לך בצורה הכי פשוטה, אתה יכול לשאול אחר-כך off the record את האורחים שלנו – אנחנו לא שם. תשאל את השותפה של לרס, מה היא סיפרה לי על ה"פייסבוק" שלה, כשהיא כתבה שהיא נוסעת לישראל. אתה חושב שהגמלים, זאת היתה בדיחה? אתה חושב שאם יש בניינים בירושלים, זאת היתה בדיחה? זאת לא בדיחה. אנחנו מיד מתווכחים על 242 או 338. בואו נראה כמה דברים בסיסיים ביותר, אחר-כך נתחיל להתווכח אם המשא ומתן תקוע או לא תקוע.
אנחנו כרגע לא בפגישה מדינית אלא בדיפלומטיה ציבורית. ולכן אני אומר, העניין הזה של בכלל מי עוסק בהסברה הוא אחד החשובים ביותר. סגן אלוף אביטל ליבוביץ, אנוכי, והדובר של ראש הממשלה זכו בכבוד המפוקפק – את זוכרת – להיות באיזה סרטון שעשו "אוהדי ישראל", עד כמה שהדוברים הישראלים כל הזמן עושים פרופגנדה. האזרח שלא עונב עניבה ואין לו תפקיד רשמי, בעולם הווירטואלי וברשתות החברתיות הוא גורם הרבה יותר חזק בהסברה מאשר כל שר – מוכשר ככל שיהיה – אפילו ראש ממשלה – עם כל הכישורים שיעקב הזכיר, ובצדק. לזה צריך לשאוף אם אנחנו רוצים לתת תמונה יותר פתוחה ויותר מורכבת של ישראל, ולא רק כמה ראיונות אני נתתי בשנה החולפת, או כמה פעמים הופעת ב-BBC או ב-CNN או אפילו בתוכנית רדיו. לזה נועד הפרויקט.
דבר אחרון שאני אגיד, אדוני היושב-ראש, אני לא רוצה להאריך, זאת מגמה כללית מאוד שלנו. בא לי להקיא מאיזושהי קבוצת תמיכה כמו של אלכוהוליסטים, שנשב עם מנחה טוב, ונסביר שהמצב אכן נורא, אבל אולי נוכל להיגמל ממנו. אם לא נפסיק עם זה, לא נגיע לשום דבר. אני עברתי את זה באופן אישי כל פעם כשמנסים לארגן איזה אירוע, ולפעמים זה לא עיתונאי, יש 300 עיתונאים – השתגעת? הם כולם ישמיצו אותנו. ואני עברתי את זה כשאז פניתי ל"פייסבוק" ול"אפל" בדרישה להסיר שם איזושהי אפליקציה אלימה, ואמרו לי מה אתה מבין, משוגע, אתה רק עושה לעצמך יחסי ציבור, ואף אחד לא יסיר את, כי כולם נגדנו ממילא, ואם לא צוקרברג, ודאי השני, זכרו לברכה. מי יענה? מסתבר שהעולם לא כולו נגדנו, ויש מספיק חברים, שכפי שאמרתי, זה לא פסול לטפח אותם.
אם נעשה פה עבודה וניתן גם לאזרחים להתבטא ולא רק כל הזמן נתווכח באיזה תאריך בדיוק נגיע ל-comprehensive peace agreements – לחוזה שלום כולל, אז אולי גם באמת נהיה בכיוון הרבה יותר טוב מבחינת שיפור התדמית שלנו. תודה רבה אדוני היושב-ראש, ותודה ודאי ללרס על הסבלנות שלו במהלך כל הדיון המרתק הזה.

תודה אדוני השר. לרס, אתה קיבלת פה מדגם די מייצג של האנרגיות, אפשר לומר גם של הלבטים, האתגרים שימשיכו ללוות אותנו. אני אשמח לשמוע מילות סיכום ממך, בבקשה.

A few quick thoughts, and I will make it brief. I've heard everything. I want to tell the Colonel: thank you very much for staying up late at night and coming on my show, because it is late at night. You've put a personal face – I'm sorry, Minister – on the IDF for people in the United-States who don’t knew the IDF. They don’t know Israel.
To the Minister and to the Members of Knesset for making this possible. You add to my credibility with my audience because it means something when you say: I've been there, I've seen it. That adds some credibility when I make an assertion about what things are really here, or try to deny something that somebody has said that's a slur on your country.
About Mr. Friedman, I would perfer you read more Paul Krugman and less Tom Friedman – I'm not a big fan of Tom Friedman. To the beautiful young lady who's name I can't recall - - -

Victoria.

Victoria. Victoria, about the economy. Ten years ago, when I cam here in the first time – a friend in Oregon had arranged that trip for my broadcast here – one of the first things I heard was average per capita income here. And I think at the time – 18,000 in the countries around you, the countries who are your enemies, a tenth of that. And I said to anybody at home if I can say – when this little country with not much in a way of natural resources can do ten times the per capita income of the countries around you. And this morning we spent close to an hour with one of the prime ministers, economic advisers, talking about all those issues that you may not think you talked about because when you watch CNN or NBC or MSNBC – the whole cable verity except Fox – you don’t see those stories, you will hear a half an hour of that interview on my national show tonight, and so will America hear that. And we talked about where your high-tech sector is, where your unemployment rate is. Congratulations – 5%-6%. I wish God will bless America with that kind of unemployment rate.
And as to question of bringing – if you want to bring left wing talk show host here – good. Bring them if they'll come. I'm going to tell you something – conservative talk shows like me will come because we're friends of Israel.
I've found that left wing people in America generally are pro-Palestinians, without even knowing why. They just perceive that you are the bully, the Palestinians are the underdog, and that’s all they need to know. All they need to know is everything you do is generally wrong, and everything the Palestinians do – even if it's blowing people up, or settlers who are murdered in their homes – I saw the results of the trial today, and what did the two with the 11 pipe bombs want to do at the trial – thus are stories that need to be heard back in the United States. They need to knew that the daily reality that you deal with. So – I will do my part to try to make that happen.
If you want to bring – bring the - - - post. Bring Drudge over. Bring some of my colleague. The young lady that I pace off in Fox news with once a week, Leslie Marshall – I said I'm going to Israel. She said I don’t practically care for the country, and I’m half Jewish. That’s what she said to me. I said I love the country, I said I can understand why you don’t. You're a lefty talk show host; it's a hard-working, patriotic, capitalistic, freedom-loving country. I can understand why the left in America doesn't particularly care for Israel. I like the place – and I do like the place, and I'm an unabashed friend of country, and I thank you for opportunity to sit here and say these things to you.

תודה רבה לרס. אני רוצה לסכם ולומר לכולנו, וגם ללרס, עצם הדיאלוג הוא חשוב. עצם השיחה על ישראל היא חשובה. אני רוצה לעודד את משרד החוץ ואת משרד ההסברה וכל המשרדים השונים שעוסקים, ליצור דיאלוג, ליצור מגע. אנחנו צריכים לדעת שאין לאף אחד בעלות על התקשורת, לאף אחד אין בעלות על המסר, לאף אחד אין בעלות על דעת הקהל. הכי חשוב לזכור – זה קרב אגרוף קשה שמוכרע בנקודות, לא בנוק-אאוט. אנחנו צריכים לעמוד על המגרש כל יום, כל שעה, בכל אולפן, גם לחטוף וגם להחטיף, ובסופו של יום לנצח בנקודות. אני רוצה להודות לשר, להודות ללרס, להודות לכל מי שהגיע. תודה רבה לכולם. Thank you very much, Lars, תודה רבה.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:21.>