הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי










*
<פרוטוקול מס' 70>
מישיבת הוועדה לבחינת בעיות העובדים הזרים

יום שלישי, י' בכסלו התשע"ב (06 בדצמבר 2011), שעה 10:30

<יוזמות פרטיות לסיוע לזרים בישראל>

חברי הוועדה: >

ניצן הורוביץ – היו"ר

>
ויקטוריה גולצמן - מנהלת מקלט "מעגן", משרד הרווחה

ד"ר מיכאל דור - ראש אגף לרפואה כללית, משרד הבריאות

עמית סדן - אגף התקציבים, משרד האוצר

תמר שוורץ - מנהלת מסיל"ה

יעל צוברי - מסיל"ה

פרופ' גדעון קונדה - ראש CEC

נועה כהן - עמותת אס"ף

דותן לוין - עמותת אס"ף

אספה טספלם - עמותת אס"ף

סיוון פילימון - עמותת אס"ף

קופלום אבאי טקלה - עמותת אס"ף

יעל צור - עמותת אס"ף

רוני גפן - עמותת אס"ף

אורית מרום - רכזת פעילות ציבורית, עמותת אס"ף

ריצ'ל פוזנר - עמותת אס"ף

שי אבידן - עמותת אס"ף

דר' גלית ארטום - רופאים לזכויות אדם

גלי לירון - רופאים לזכויות אדם

שירה גלזרמן - רופאים לזכויות אדם

שחר שוהם - רופאים לזכויות אדם

שרה רובינזון - רכזת זכויות פליטים, אמנסטי

אדם עבדאללה גומה - אמנסטי

עלי אחמד אסמעיל - אמנסטי

הגוס דאוויט בינה - אמנסטי

ג'רמיה סונדיי דיארו - אמנסטי

מחמד עבדאללה יגוב אבדל - אמנסטי

נעה גלילי - ילדים ישראלים

רחל אלקנטרה - ילדים ישראלים

ליליה קרוזאדה - ילדים ישראלים

עפרה פז - יוניטף

ד"ר יורם גודביץ - ספריית גן-לוינסקי

רינת אהרון - סטודנטית לעו"ס באונ' תל-אביב

ניקול לויד - סטודנטית

דנה פליגלמן - סטודנטית

אסתר סגל - המשמר החברתי

מאיה פניג - המשמר החברתי

מורן מקמל - המשמר החברתי

טירדיל קורי רוני אברהים - המשמר החברתי

נתניאל פורגנג - המשמר החברתי

אייזיק קונדה - המשמר החברתי

שרון ריספילד - המשמר החברתי

ג'ייקוב בארי - המשמר החברתי

דידאן קוגר חידאר חסן - המשמר החברתי

קידנה - המשמר החברתי

בת שבע פנחסוב

ר.ל. - חבר המתרגמים

<יוזמות פרטיות לסיוע לזרים בישראל>

היום יום מיוחד בכנסת, יש הרבה מבקרים, הרבה יותר מן הרגיל ויש הרבה אנשים שהם בכניסה, אז יצטרפו אלינו בהדרגה. הזמן שלנו מוגבל אז אני חייב להתחיל. מי שיבוא נצרף אותו ונתן לו רשות דיבור.

בוקר טוב לכולם, אני שמח לפתוח את הישיבה הזו של ועדת עובדים זרים בכנסת, ישיבה מן המנין, לרגל יום הזכויות האדם הבינלאומי.

בשבועות ובחודשים האחרונים, הכנסת הזו היא לא בדיוק המקום שממנו יוצאות בשורות חיוביות בענין זכויות אדם בכלל ואנחנו עכשיו בעיצומו של גל חקיקה פוליטי בכנסת כנגד ארגוני זכויות האדם, כנגד התקשורת החופשית, כנגד האקדמיה וב"גדול" – כנגד הדמוקרטיה. לכן, מצאנו לנכון דווקא ביום הזה לכנס ישיבה מיוחדת של הועדה כדי להעלות על נס את זכויות האדם.

את יום זכויות האדם, חוגגים בכל העולם בעשירי בדצמבר. ביום העשירי בדצמבר 1948, התקבלה הכרזה לכל באי עולם, בדבר זכויות האדם. ההכרזה הזו – למי שלא מכיר, נולדה בעקבות השואה והתפרסמה מספר חודשים אחרי שקמה מדינת ישראל ומדינת ישראל אז, וגם לאורך השנים, היתה מהתומכות הבולטות של ההכרזה הזו כי ראינו בה תמיד משהו שמאד קשור בנו, במדינת ישראל, בעם היהודי ולכן, יום זכויות האדם הבינלאומי הוא גם יום ישראלי ויום יהודי מאד. אני יודע שהיום זה לא נתפס כך בישראל, ככלל זכויות אדם הפכו להיות מושג עוין וארגוני זכויות אדם נתפסים לפעמים כאיזשהם ארגונים חצי אויבים במדינה הזו אבל, אני לא רואה את זה הדברים בצורה הזו. אני חושב שארגוני זכויות האדם הם מקור הכח של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית, ולכן, אני עושה כחבר כנסת כל מה שאני יכול כדי לתמוך בהם ולחזק אותם.

במסגרת הזו של ארגוני זכויות האדם והיוזמות השונות, יש מספר ארגונים שעוסקים בסיוע, בטיפול ובייצוג של כל האוכלוסיה שהיא לא אזרחי ישראל, ויש הרבה מאד קבוצות וסוגים ושמות וכינויים. אני מתייחס בדיון הזה לכל אותה אוכלוסיה גדולה שנמצאת בתוכנו, שעובדת כאן, ששוהה כאן, שנולדה כאן, כל אחד לפי נסיבותיו, שכולם אזרחי ישראל ולכן נמצאים במעמד מיוחד.

גם הנושא הזה עומד בחודשים האחרונים תחת מתקפה קשה ביותר. זאת אומרת, יש לנו מתקפה כללית על ארגוני זכויות האדם ובתוכה מתקפה ספציפית על הנושא של של עובדים זרים, מסתננים, מהגרי עבודה – תקראו לזה איך שתקראו לזה. גם בענין הזה יש הרבה מאד אחיזת עיניים והולכת שולל מצד גורמים מסויימים. בעיקר מעציב ומאד מצער לראות שאותם גורמים, שלפעמים הם עומדים מאחורי הבאת עובדים זרים לישראל מכל מיני אינטרסים, הם אלה שמתקיפים את הארגונים על הפעילות שלהם למען האנשים שכבר נמצאים כאן וזו התנהגות שיש בה הרבה צביעות בעיניי.

לכן, אני רואה את הדברים בצורה אחרת לחלוטין ויום זכויות האדם הבינלאומי על פי הכרזה אוניברסלית על זכויות האדם וחוקי מדינת ישראל אנחנו מחוייבים ביחס הולם לכל אדם שנמצא כאן, זו נקודת הבסיס, לכל אדם שנמצא כאן. אנחנו לצערי, נכשלים בזה בצורה מאד קשה. אני לא אכנס לפרטים לגבי סוגים ספציפיים של קבוצות בקרב הלא-אזרחים אבל, לגבי כמעט כל הקבוצות אפשר להגיד שאנחנו נכשלים בכך באופן קשה. תקראו את ההכרזה ואם תקראו את החוקים שלנו, של מדינת ישראל, תראו שרבים מהם לא מיושמים, לא חלים ביחס לקבוצות גדולות של אנשים שנמצאות בתוכנו –חלקן שנים רבות, עובדים כאן קשה וגם תורמים למקום הזה, כמו אחרים.

לכן בחרתי את הישיבה היום - ביום זכויות האדם הבינלאומי, להקדיש לגורמים שאינם גורמים ממשלתיים, אני הגדרתי את זה בלוח הועדה כגורמים פרטיים, גורמים פרטיים שהם עמותות ויחידים וארגונים מסוגים שונים, שנותנים את הלב והנשמה למען אותם אנשים שהם אנשים במעמד מוחלש מאד.

לצערי, המדינה - לא רק שלא בדרך כלל, מעט מאד מסייעת במאמצים האלה, אלא שהיא רק מפריעה ומקשה ומהלכת אימים ומפחידה. חשוב לי מאד שיצא מן הכנסת קול קצת אחר, שמן הבית הזה ייצא קצת קול אחר לפחות ביום הזה, לא קול של הפחדות ואיומים על אנשים שמלכתחילה הם במעמד מוחלש מאד, אלא קול לטובת אלה שמנסים לעזור להם ולשפר את מצבם, לשפר את מצבם לטובתם ולטובתנו, לטובת כל החברה.

זו הגישה שלי בוועדה הזו מאז שנכנסתי לתפקיד הזה ולכן הזמנתי אתכם כאן היום, במיוחד הזמנו אנשים שבדרך כלל לא באים הנה לכנסת, הארגונים הגדולים באים ומיוצגים ונוכחים בהרבה דיונים אבל כאן, יש לנו גם נציגים של ארגונים קטנים, של קבוצות, של יחידים, של בודדים אפילו, שלקחו יוזמה ופתחו בפעילות, והיום רצינו פשוט להביע הערכה והוקרה, גם את זה אפשר לעשות לפעמים, לא רק להתקיף ולאיים ולהפחיד. אפשר גם להגיד 'תודה' ולהביא את האנשים האלה הנה, לישיבה רשמית, כדי לשמוע אותם, כדי שיספרו על הפעילות שלהם ושגם אחרים יוכלו ללמוד מן הדברים הטובים שהם עושים.

יש לי כאן רשימה של ארגונים ואנשים שידברו. מי שבכל מקרה רוצה לקחת חלק ולא דיבר קודם עם הועדה, מוזמן להעביר פתק לדנה עם השם ואז אני אתן את רשות הדיבור לפי התור.

אני גם מזכיר שהישיבה הזו מוקלטת, משודרת באינטרנט וגם הפרוטוקול יפורסם ותוכלו להשתמש בו. מכיוון שיש הרבה אנשים, אז בבקשה תצטמצמו בזמן כדי שלא אצטרך לקטוע.

אני פרופסור בלימודי עבודה וכבר די הרבה שנים אני עסוק בקשר שבין האוניברסיטה וחוקריה ותלמידיה, בקשר ביניהם לבין העיר תל אביב יפו והאוכלוסיות החלשות והמוחלשות שהם אזרחים אינם אזרחים. חלק גדול מן הפעילות שלי עד עכשיו היה גיזרת יפו עם אזרחים ערבים, עם אזרחים יהודים, עם יוצאי אתיופיה, כל האוכלוסיות מן הסוג הזה.

בשנתיים האחרונות "התגלגלתי" בצורה כזו או אחרת לעבוד עם מהגרי עבודה והפליטים בתל אביב, בתחילה מתוך מפגש עם הארגון המאד חשוב שנקרא Israeli children שמנסה להגן על המעמד של ילדים שלמדו פה, מדברים עברית, רוצים לחיות פה, הם מודרים מן החברה, והם עכשיו מועמדים לגירוש. משם למדתי להכיר את הקהילות השונות של מהגרי עבודה על סוגיהם השונים והפליטים, והבנתי שצריך לעשות משהו מאד דחוף בהינתן שהקריאה שלי של המצב היא דומה מאד לקריאה של חבר הכנסת הורוביץ. הבעיה עצמה לא נולדה פה, היא בעיה גלובלית, היא במיוחד אקוטית במזרח הים התיכון בגלל המיצוב שלנו.

בהינתן זאת, עם כל מה שממשלת ישראל עושה ועשתה היא רק מחריפה את הבעיה מזה שלא יכולים לסגור את הגבול כמו שצריך ולא בנו גדר כבר הרבה שנים, עשו דברים אחרים עם הכסף שלנו במקומות אחרים, דרך זה שתומכים ומאפשרים לחברות כח אדם להביא לפה אנשים במעמד עוד יותר מוחלש שכולל דמי תיווך ברמה של פי עשרות מאשר המותר, כולל אי אכיפה של חוקי עבודה, כולל כל הדברים שיוצרים אוכלוסיה חלשה אוכלוסיה מוחלשת עוד יותר, ואפילו מייצרים מוטיבציה לאנשים להישאר פה כי אין להם ברירה אלא להישאר פה כדי לשרוד את הצורך להחזיר כספים במקום מוצאם.

בהינתן זה השאלה היא מה עושים? והתשובה שלי קודם כל האחריות היא שלכם, אתם הבאתם אותם, אתם ממשיכים להביא אותם, אתם ממשיכים להחליש אותם, אתם מייצרים את הבעיה. הם פה עכשיו ומה צריך אזרח בעל כוונות טובות ופטריוט לעשות? והתשובה היא לאפשר לאנשים לחיות בכבוד כל עוד הם פה, לאפשר להם לחזור הביתה בתנאים שמתאימים להם ורצויים להם, אם הם רוצים או נאלצים לחזור.

מה שאני יודע לעשות זה ללמד אז יחד עם ארגון "מסילה" שאנשיו יציגו את עצמם ויחד עם ארגונים אחרים, הקמנו ארגון שהוא מנוהל על ידי נציגים של "מסילה", על ידי מתנדבים, על ידי אנשים כמוני ועל ידי חברי קהילת מהגרי העבודה, הקמנו ארגון שנקרא C.E.C - Community Education Center שמטרתו לתת קורסים ברמה האקדמית או רמה פרופסיונאלית, על ידי מתנדבים כמוני או אנשים שאני מצליח לגייס, לכל חברי הקהילות מן העובדים הזרים החוקיים לחלוטין, דרך כל התחום האפור והמורכב של מעמד, דרך - לאחרונה - גם הפליטים ומבקשי המקלט לסוגיהם השונים. והקורסים ניתנים בתוך השכונה - רחוב לבנדה או באזור מסילה. יש לנו סימסטרים, הקמנו ארגון שהוא ממש אקדמי או פרופסיונאלי. הקורסים, פחות או יותר, יש לנו סמסטר שנמשך עשרה שבועות בכל פעם, כרגע הסמסטר התחיל לפני שלושה שבועות ויש לנו קורס לעברית שהוא קורס קריטי למי שרוצה לשרוד פה. יש לנו קורס לפסיכולוגיה והתפתחות של ילדים, ומשפט סיכום הוא שיש קורס לניהול יוזמה ולניהול של עסקים קטנים, הרעיון הוא לתת לאנשים כלים שיאפשרו להם לצאת ממעעגל העוני, שיוכלו לקחת אתם הביתה וגם לומר דברים בשיבחה של מדינת ישראל במקרה והם אמורים לצאת מכאן, ולאפשר להם להילחם על המעמד החוקי שלהם.

תודה רבה. אנחנו כאן רבּים ואני רוצה שלכולם תתאפשר זכות דיבור אז אני מבקש מאד לצמצם.

אני מנהלת "מסילה", מסיל"ה הן ראשי תיבות של מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה, יחידת רווחה היחידה מסוגה בישראל, אני לא יודעת לגבי העולם – דווקא מעניין לבדוק - שנמצאת בתל אביב. ב 99' היא הוקמה. רק עירית תל אביב החליטה שאנשים חסרי מעמד חוקי הם בכל זאת בני אדם וזקוקים לטיפול, ולכן אנחנו גוף שהוא בעצם מימסדי, הוא עירוני, שעוזר לאנשים שהמימסד בידו השניה רוצה להרחיק מן המדינה. אנחנו מבינים שבקיומנו יש איזו סתירה או פרדוקס שהוא לא פשוט ליישוב אבל אנחנו מצליחים בכך שאנחנו מחזיקים את המקל משני קצותיו.

כמו כל יחידת רווחה, יש לנו אינטק, יש לנו עבודה פרטנית, עם ילדים בסיכון, עם משפחות, יש לנו עבודה קהילתית ענפה, עם פעילים על מנת שהם יעזרו לעצמם ולחזק את הרשתות החברתיות שלהם ויש לנו גם פריטנציה להשפיע גם על מדיניות כאשר אנחנו לא מביעים עמדה פוליטית לגבי הימצאותם של האנשים האלה, האם צריך לגרש או האם צריך להביא אלא שכל עוד הם כאן –וזו האג'נדה של העירית תל אביב והיא מתאימה לי, גם כעובדת סוציאלית וגם כאדם וכאזרחית במדינה הזו, כל עוד הוא האדם כאן הוא אדם ולכן הוא זכאי לטיפול. אני לא יודעת אם שמעתם אבל אתמול והיום הנושא של הטיפול של עירית תל אביב בקהילה הזרה עלה לכותרות עקב מכתב שכתב ראש העיר לראש הממשלה, שאמר שהוא מרגיש כמו סיזיפוס שמגלגל את האבן אל ההר. יצאה עליו ביקורת של קיטור, הרבה ביקורת כאילו הוא לא מעוניין, הוא מתרחק ומתנכר לקהילה הזרה וזו בפירוש לא העמדה. העמדה היא: קשה לנו, אנחנו לבד, אנחנו קורסים, במיוחד מאז כניסת מבקשי המקלט ב- 07' הזרם גובר והולך, הותירו אותנו לבדנו חשופים בצריח ועומדים אל מול העבודה הענקית. בגלל שאנחנו יחידת הרווחה היחידה אז רק אנחנו מקבלים את הסוציאלי. יש ארגונים אחרים עם יומרות אחרות. זה 'על קצה המזלג'.

תודה. אתם מוזמנים גם לומר את דעתכם על הסוגיה, אנחנו בישיבה פתוחה, ולומר גם דברים שמציקים לכם וכואבים לכם ואם אתם חושבים שצריך לשנות אז בהחלט זה המקום.

אני עובדת קהילתית ב"מסילה".

"מסיל"ה" כבר דיברו.

אני הדוברת של עמותת "ילדים ישראלים", שזו עמותה שמובילה את המאבק נגד גירוש הזרים מהגרי העבודה. התחלנו לפעול לפני שנתיים כאשר יצא הכרזה שיתחיל גירוש מאסיבי של ילדים של מהגרי עבודה. עד אותה שנה נתנו להם להישאר, לגדול ולהתחנך בישראל. היתה מדיניות בלתי כתובה שהם נשארים פה ולא מגרשים אותם, לעומת האבות שאותם גירשו בצורה מסיבית. אני כן אנצל את ההזדמנות הזו - - -

שוב, אלה פעילים והם מכירים את הנושאים, כך שאת יכולה לגשת ישר לענין.

המערך שלנו קיבל כיוונים מעניינים חוץ מן המאבק המאד ממוקד נגד גירוש ילדים אנחנו נאבקים לדוגמה במתקן כליאה שהוא למעשה בית כלא לילדים, דבר שאף אחד מאתנו לא העלה על דעתו והילדים הם במתקן שאין בו נוהל מעצר, עוצרים את הילדים בצורה לא מבוקרת, אין לנו שום דרך לראות איך זה נעשה, מדיווחים של אמהות – רחל וליליה יספרו את הסיפור שלהן, לכן אני אקצר, מקום שלא נמצא בו אוכל לילדים, מתקני רחצה לילדים, את התינוקות רחצו בשירותים במקום ומצאנו את עצמנו נאבקים בבית כלא לילדים שנמצא בישראל מתחת לאף שלנו ולצערי ללא הרבה ביקורת ציבורית.

אני יכול להגיד לך, שביום ראשון הקרוב הוועדה הזו תערוך ביקור במתקן ותבדוק את הענין לעומקו.

מצוין. אגב, האבסורד הגדול שאני הייתי צריכה להעביר רשימה של דברים בסיסיים לילדים כדי שהם ילכו לקנות. יש הרבה אבסורדים במאבק הזה, צריך לזכור שאלה מהגרי עבודה שהגיעו לישראל כחוק כדי לעבוד ושילמו דמי תווך שערורייתיים לקבלני כח האדם, ועד היום הם מנסים להחזיר את החובות האלה אז אתן את הבמה לרחל וליליה, ששתיהן אמהות לילדים שכלואים, הילד של רחל עלה לכיתה א' השנה ולא יודעים אם הוא מקבל מעמד, ללילאין יש שני ילדים, לאנס בן חמש בגן חובה, הם נדחו על ידי משרד הפנים ולא יקבלו מעמד, הם מועמדים לגירוש. אלו אמהות שבעל כורחן נעשו מנהיגות של קהילה, הן אתנו במאבק, הן בוועד המנהל שלנו ובאסיפה הכללית והן באמת נשים שלי כבוד להכיר אותן.

שלום.
My name is Rachel, I have two children here and I am here in Israel for almost five years now. Being in Israel with children is a privilege for me and it is also an opportunity for me to be able to reach out for the community and be able to be a part of the struggle against the probation.


There was also a point in my life that I wanted to give up, not because I am tired but because I am tired of hiding and trying to make it right for my children, but, when I look at them I realize that if I won’t stand up for them then who will stand up for them?


The “Israel Children” organization has helped me a lot in getting a permit in time. They don’t know about the “cans”, they don’t know about the ones who are still in cans but, they stand up for them because they simply believe in our children, they simply believe that all children are equal, they simply believe that all children - no matter what color they have are equal, and deserve a better future.


I like it here in Israel, another family to rely on, “Israeli children”, who are willing to help us and are more than willing to listen or to talk, make us realize that we are a family away from home.


The “Israeli Children” organization doesn’t only fight for the rights of our children but they basically fight for the future of our children so I just hope … they put them in the position where they will not just commit to their position but they will also commit to the trust the people here have in them and believe me when I say that this is my life now, and the life for my children.


I just hope that the Israel government will give our children the chance to prove their worth and I assure you that you won’t regret having them in your country because they're worth it.

Thank you very much.

בוקר טוב לכולם. תודה לכולם שאתם הזמנתם אותנו לדבר בוועדה. קוראים לי ליליה, אני בת שלושים וחמש ויש לי שני ילדים. לבן קוראים לאנס, הוא בגן חובה והקטן הוא בן שנתיים. הגעתי לישראל עם אישור עבודה ועבדתי עם זקנה, והיה לי מאד קשה כאן, כשאני הייתי כאן בישראל כי אני לא יודעת מה קורה, מה יהיה, כי אני לא יודעת איך לדבר עברית מאז, ועכשיו אני למדתי את העברית ואת האוכל שאני הכי אוהבת. אני אוהבת לאכול את האוכל הישראלי ואני גם חוגגת את החג השל הישראלים.

המצב הוא שהיה לי אישור קבוע רק לשלוש שנים ופתאום במקום שעבדתי הם לא סידרו את הרשיון שלי ואני רוצה לבקש מן הממשלה או כאן מכולם שתתנו לילדים שלנו להישאר כאן בגלל שהם נולדו כאן והם ישראלים.

תודה רבה.

אני יוזם ומנהל של המתקן לטיפול בפליטים בתל אביב. מהצגת העצמי שלי כבר עולה שיש לי פה "שתי נאמנויות" - מה שנקרא. האחת אני פה מוצא את עצמי כנציג המימסד והמשרד ואעשה את זה כמיטב יכולתי והשניה, לא פעם במקום שהלב נמצא, בבעיות האמיתיות, הייתי ממקימי המקלט לקרבנות סחר בנשים שחברתי תציג אותה כאן.

לא צריכה להיות סתירה, לא אמורה להיות סתירה בין שתי העשיות שלך.

היא קיימת.

לצערנו הרב.

לצערנו הרב, היא קיימת ואני אציג את זה עכשיו, אחרי הצד של תפקידי במשרד הבריאות. אנחנו מתמודדים עם מצב בלתי אפשרי, עם אוכלוסיה שאף אחד לא יודע את המספר שלה, נוכל 'לזרוק' מספר של מאתיים, מאתיים חמישים אלף איש ללא ביטוח רפואי, ללא הבטחת טיפול רפואי. עם כל הרצון הטוב שהיה, שלא גוּבָּה כל כך על ידי האוצר, של מתן פתרונות לילדים, בחלקו דרך קופת חולים "מאוחדת" עם כל הבעייתיות של זה, עם הנחיה שלנו לתת בטיפות חלב את כל השירותים של 'טיפת חלב' ללא תשלום, ללא שום קשר למעמד, עם הוראה מפורשת שלנו שבשום מקום טיפול לא יהיה שום דיווח לשלטונות ההגירה, אנחנו ממש מקפידים על זה, למיטב ידיעתי מרבית המקומות מקיימים את זה, כל הדברים האלה שאנחנו עושים הם טיפה בים, למרבית האנשים. הטיפול במרפאה שאני מנהל בתחנה מרכזית, שאני מפעם לפעם עושה שם תורנויות כרופא ואחר כך יודע שיעבור עלי לילה בלי שינה מן הדברים שאני רואה שם כי אני רואה שם דברים מזעזעים. המדינה מתקשה להתמודד עם קליטה ברמה של החלטה, קודם כל, יש פה החלטה ערכית וגם ברמה של תיקצוב, מאתיים אלף איש, לתת להם טיפול רפואי במחסור הנוראי שהמערכת שלנו נמצאת בו, זה משימה מאד מאד בעייתית.

ברגע שאין החלטה ואין תקצוב אז "נוחתות" על השולחן שלי בקשות ודרישות שכל אחת מהן קורעת לב ואני לא מדבר 'באויר', יש לי על השולחן השבוע בקשה על שם אדם שהגיע מאריתריאה אבל אני אקצר. אין לנו תקציב לטפל בחולים, והנקודה האחרונה שהכי מכאיבה היא אלה שעברו את העינויים בסיני, ונקלענו לזה, כשמגיעה אלינו אחרי מספר חודשים, אשה בחודש השמיני להריונה אחרי אונס ואנחנו לא יכולים לעזור לה, ומישהו פה אמר: המדינה יצרה את הבעיה שהמדינה תפתור את זה - אין דבר שיותר רחוק מן האמת. המדינה מתמודדת עם בעיות שלא אנחנו יצרנו אבל אנחנו צריכים לנסות להתמודד אתן.

כן, תודה.

אני מנהלת מסגרות לטיפול בקרבנות סחר. המסגרות קיימות והן בעצם לא יוזמה פרטית אלא שהן בעקבות החלטת ממשלה. אנחנו נותנים מענה לאנשים שזוהו כקרבנות סחר על ידי המדינה ומעניקים טיפול פסיכו-סוציאלי במימון מלא של המדינה.

כמובן שכל השירותים הרפואיים וכיוצ"ב ממומנים על ידי משרד הבריאות. משנת 2009 אנחנו גם מעניקים טיפול לאוכלוסיה של מבקשי מקלט, שמתוכם זוהו קרבנות סחר.

נפגשנו לפני מספר ימים ויש עוד מספר דברים לספר. בקיצור.

יש לנו הרבה דברים לספר, אבל, אחת המטרות שבשבילה הגענו לכאן היא שאנחנו רוצים לשמוע מה יש בקהילה ומה השירותים שיש, כי למדנו שבלי קהילה אנחנו לא יכולים להכין את האנשים לקראת יציאה מן המקלט. גם אלה שמקבלים אשרות עבודה וגם אלה שמסיימים את השהות שלהם במקלט, צריך להכין אותם לחיים עצמאיים ובלי קהילה אנחנו לא נוכל לעשות את זה, בין אם בן אדם שב למדינת המקור ובין אם הוא נשאר במדינת ישראל.

מי האנשים שמגיעים אליכם ומדוע?

האנשים שמגיעים אלינו הם אנשים שזוהו על ידי משטרת ישראל ויכול להיות שאותרו על ידי ארגונים חברתיים, וזוהו על ידי משטרת ישראל כקרבנות סחר.

מה זה אומר?

כתוצאה מניצול מאד ברוטלי, גם של הנשים, שבזמנו זה היה סחר לצרכי ניצול מיני, מהגרי עבודה, שהעבירה היא לא רק אחזקת דרכון וניצול מינורי אלא אחזקה בתנאי כליאה, ניצול מאד משמעותי מבחינת הלנת שכר ותנאי מחיה, ומקרב מבקשי מקלט הם אנשים שלמעט העינויים שהם עוד תת אוכלוסיה בתוך הקבוצה הגדולה, עברו גם תשלומי כופר, גם אונס מתמשך וגם עינויים מאד קשים, כדי להשיג איזושהי טובה כלכלית.

כמה יש אצלכם עכשיו, גברים ונשים?

בשני מקלטים התפוסה יכולה להיות מכסימלית כלומר שלושים וחמישה מקומות. כיום אצל הנשים אנחנו מטפלים בעשרים ושלש שנים וששה ילדים. אצל הגברים כרגע נמצאים שלשה עשר גברים אבל אנחנו מטפלים בכמאה עשרים שמפוזרים ברחבי הארץ, בעבר טיפלנו בעיקר בעובדי חקלאות שרובם מתאילנד ונפאל.

עובד חקלאות כזה, מה קרה לו שהוא הוגדר כקרבן סחר?

יש מספר סוגיות לבחון את העבירה לצרכי סחר, חלק הופנה כקרבן סחר ואין פה משפטנים יחד אתי אבל, בשורה התחתונה זה עושק ברמות מאד מאד משמעותיות, ובנוסף לזה זה פשוט הכפפה של האדם, זה לראות במהגר העבודה איזשהו אמצעי: "במקום אותו טרקטור אז אני כבר אשתמש באותו אדם ואני אפיק ממנו רווחים". פשוטו כמשמעו.

במקור הקמנו את המקלט לקרבנות סחר שיעידו במשפטים של הסרסורים. עם הזמן זה הפך להיות יותר ויותר בלי קשר הכרחי לנושא המשפטי.

חשוב לציין כי אין תנאי להיות במקלט, אין תנאי שאדם חייב להיות עד, שיתוף פעולה אינו תנאי לכניסה למקלט, זה בעיקר רצון של האדם והמדינה, במקרה הזה, נותנת מענה.

תודה רבה.

שלום, אני רכזת זכויות מיעוטים באירגון אמנסט אינטרנשיונל, כמו שכבר יודעים, אמנסטי הוא ארגון עלמי אבל היום אני לא כאן כדי לדבר על אמנסטי אלא על תכנית שעשינו עם מחלקת החינוך שלנו שזה הכשרה של כמאה פליטיים באשדוד, ערד ובתל אביב ועכשיו הם קבוצות עצמאיות שעושות פעילויות כדי לקדם עניינים שהם בוחרים בתוך הקהילות שלהם. מדובר בקבוצות שהן לא בדיוק שייכות לאמנסטי אבל הן כן קיבלו איזו הכשרה.

כאן יש שני נציגים מכל קבוצה שהכינו דקה אחת, של משהו להגיד על העבודה שהם עושים, כי היוזמות מאד חשובות בתוך הקהילות שלהם.

My name is Dawit, I am twenty-seven years old, I arrived in Israel in September 2007. I was forced to go to the army in Eritrea; I was forced to go to the army even though I did not want to go. I know that in Israel people go to the army but in Eritrea it is different. People are forced to go to the army for many years. They have no choice and are controlled by the government, working like slaves. I was taken to the army and I knew that I could not do it any longer, so I left Eritrea. In Eritrea I am a criminal because I left the army and if I go back there… they will arrest me and beat me or they might just kill me, if they see me.
It is not easy to come here. People think that we are coming to work but if we had a chance there then we would never come because the journey is hard, so hard and many people died on the way… I was caught by the Sudan army, they put me in prison, they beat me badly and I suffered a lot. I was there for three weeks and then they released me.

Life in Israel is very difficult for a refugee, people are not allowed to work so they cannot pay for food and apartments. People live in some very crowded places and sleep outside. I am very lucky because I was given a permit to work but this does not mean that I have a lot of chances to work. For example, I was working as a dishwasher in a nice bar in Jaffa, they took me but they never gave me health insurance and, once I was sick and I could not see a doctor - - -

Where do you work now?

I work in a barber shop, in Neve Sha’anan. I did not have the chance to see a doctor, I have never received treatment because they said I would have to pay a lot of money for it and I could not pay it. Only after I went to the “human rights” they called my employer and after six months I got health insurance. Most of the refugees are not as lucky as me. I am a part of the Amnesty international, I am very happy to - - -

Hello, my name is Ali Ahmed Isma’el. I am thirty-five years old, from Darfur, from Sudan. Actually due to the genocide war and other crimes in Khartum, against the people in Darfur, I left Darfur to - - - and after a long journey and one more year I came to Israel.
I have been four years in Israel, it is really good, I work in a small place, cleaning - - - right now I work in Tel Aviv Yaffo.

Besides my daily life, I am an activist in Jerusalem community, I share in - - - for human rights, seminars, lectures, educations, - - - them with the new environment here in Israel.

Generally, lately, we know that a lot will come, entering [across] the border, and we see the ways that the State solve the problem, but unfortunately, also, we care that Israel is going to build a reputation that ten thousand will tell about it and also, the Knesset will discuss, later, the law, see that everyone who crosses the board will - - -
also us, - - - actually Israel compared with other countries - - - I hope is that they will solve the problem with better ways for us ... Thank you.

Thank you, thank you very much. Are you from the same group?

Yes.

So we have to move on because we have many to hear. Okay, maybe a half a minute, make it very short, please.

Hello everybody. I will make it short. I am very happy to see you here, my name is Abd’alla Guma, I am twenty-six years old. I have been in Israel for four years, I left Darfur to Sudan, I was in a camp and they burnt my village. They killed many people and tried to kill me. I “fell” into a refugee camp, then I came to Israel. It is very hard in Israel for refugees. We have this problem with the visa and it is a big problem for us, it says clearly that we cannot work. If we get a job, the point is that we cannot work, if - - -

A final word, please, just one last sentence.

Okay, we took the course about human rights and we learnt a lot about it, and we also learnt how we can work with our communities and how we can demand from the Israeli Government our rights, so thank you very much.

Thank you.

שלום לכולם, אני סטודנטית לגיאולוגיה בגבעת רם באוניברסיטה העברית ואני מרכזת את תכנית הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט בירושלים בהתנדבות, יחד עם טלי אבנטל, שנמצאת בחו"ל ולא יכלה להיות כאן היום. נמצא אתי פה שי, שמרכז את לימודי השפה העברית, ומיכל שמתנדבת אתי כבר הרבה חודשים.
לפני הנתונים של הכנסת, מנובמבר שעבר, יש בירושלים בין שמונה מאות לאלף פליטים ומבקשי מקלט. הקהילות בעיר הן מסודן, מאריתריאה ומאתיופיה. יש ביניהן גם משפחות רבות עם ילדים. כמו שאתם ודאי יודעים הרשויות בעיר מספקות לאוכלוסיה שירותים ברמה הבסיסית בלבד; חיסונים, התערבות סוציאלית במקרה חירום אבל בכל מה שקשור לרווחה אין טיפול בשיגרה, ואין עבודת מניעה. לשמחתנו יש את חוק חינוך חובה.

ארגוני הסיוע לפליטים פעילים בעיקר בתל אביב בירושלים יש ואקום מבחינת ארגוני הסיוע וגם חוסר היכרות ומודעות של קהילת הפליטים עצמה עם ארגונים ותחומים רבים קשורים לביורוקרטיה חינוך עבודה ותחומים נוספים.

אנחנו מרגישים שיש צורך לסייע במקומות בהם אין אף אחד אחר שזה התפקיד שלו פה בעיר ולכן, משנת 2007 ההתארגנות שלנו פועלת בירושלים, זו התארגנות וולוננטרית לחלוטין של פעילים חברתיים, מתנדבים, הרבה סטודנטים אבל לא רק. אנחנו מעניקים סיוע הומניטרי לקהילה בירושלים. המטרות שלנו הן הומניטריות בלבד ולא פוליטיות, אנחנו פועלים ללא תמיכה ממשלתית או עירונית או של כל גוף מוסדר אחר. אנחנו פועלים רק על תרומות שמיועדות למקרי חירום של הפליטים בעיר, כמעט ללא תקציב שוטף. בקיצור, פועלים בעיקר על הנכונות והנתינה של המתנדבים והמתנדבות המדהימים שלנו. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה מלא עם כל הארגונים בתל אביב ועם מרכז חירום של הרווחה.

מלבד מקרי חירום שפונים אלינו פליטים מדי פעם, יש מספר פרוייקטים ש"רצים בשוטף" בעיר ומבוססים רק על מתנדבים. הפרוייקט הראשון הוא חלוקה של ארגזי מזון בסיוע נדיב של קרן "בכבוד" של התנועה ליהדות מתקדמת, הארגזים מגיעים למשפחות. יש לנו שיעורי שפה שֶשַי מרכז, וכפי שנאמר פה הם צורך קיומי.

מילה אישית לסיום.

טלי, שמרכזת יחד אתי החלה שנה שעברה להנחות סטודנטים מבית הספר לעבודה סוציאלית בעבודה מעשית, עם הפליטים בעיר, והשנה יש לנו ששה סטודנטים והפרוייקט האחרון שאני מרכזת הוא פרוייקט להעלאת מודעות לזכויות במשרד הפנים, שעל זה אני קצת אספר - - -

לא, לא רק מילה אישית. אני מצטער אבל אחרת אחרים לא יקבלו זכות דיבור.

מחודש אפריל אני מגיעה כמעט כל בוקר למשרד הפנים והזדעענו לגלות שמקבלים את הפליטים מחוץ לבנין והמאבטחים מטפלים בהם, זאת אומרת שהם שנמצאים בחוץ בכל מזג אויר, הם לא רואים את הפקידים, גילינו שהפליטים ממש לא מודעים לכל מיני עניינים של עבודה, בטוח בריאות וכל מיני דברים חשובים אחרים. אז אנחנו מגיעים כמעט כל יום, עוזרים קצת בגישור מול העובדים ובהעלאת מודעות עם חלוקה של פלאיירים.

תודה. תודה רבה.

I am from ASSAF.

The ASSAF representative already spoke. Oh, they did not. Okay

We are working with witnesses, as in other communities there are domestic disputes, there are also domestic disputes in the refugee community. - - - and we will explain it. Now, we are trying to pay for men, for Eritrean refugees, to send them to courses, to inform and to teach them about family therapy center, how to deal with the domestic disputes and how to deal with the issues of the refugees status, all the status thing is not yet done. It is complex, so we are trying to teach them about family wellness. So thank you for giving me this opportunity to say the things in short but we could have said more about this.

Let me ask you, what would you, personally, like to achieve for yourself?

If individuals have got problems they can go to ASSAF - - -

I am talking about you. What is your status in Israel?

Well, I am a refugee, as I said, I came here one year ago and now I am in a situation where my status is not determined, I don’t have a work permit, I don’t have any access to education, I do not have any access to health services, so I expect the Government to give me the refugee’s rights, all the human rights should be respected and I am one of the members that seek for the Israeli Government to give us refugee rights. We are not allowed to meet with our kids and families. I have a wife in Eritrea, I have two kids, I do not have the chance to meet them. Every time I call they ask me: when are we going to meet? So you can put yourself in my position, [and understand] how difficult it is to survive this situation.
We do not have hope anyway, if someone is without hope then he is not living so we are not - - -, that is why we are talking now . I don’t want to say this because they have mentioned it but if you give us more chance then we can say more about ourselves so you can know, to give you comments for your ideas and for the decision-makers in the Government. Thank you.

I am Jacob Barry and - - -. I am from Darfur and our association is here for three years and we are helping refugees that are coming. We are refugees ourselves but we managed to deal with the issues that they are facing every day.
Our organization provides education for the refugees who are coming, and for two years we provide a shelter for those who are coming. Our organization also works with different - - -
in fields of, you know, solving the refugee issues, and our organization also works in terms of - - - These are the problems, for example, we have problems here in Israel, people don’t have visas and those who get visas get them for only three months, and the visa is not for work, it is not for everything. And second of all, we have a lot of problems like: our communities are facing psychological problems because - it is more personal, because, like, for three days I was running after someone who is facing this kind of trauma, and this kind of problem is coming not because he is sick but due to the problem. People who are sleeping outside, on the streets and in gardens, and no one cares about them, then it is a very tricky situation.

What we need from the Government is to deal with these issues. We do know that the numbers are very high but, despite the numbers, the Government should be able to deal with these things because if you brought people to your country and you leave them in the streets, where they are sleeping, it really brings negative impact… so what we require from the Government is to pay a particular attention to the things that are happening here and thank you.

Thank you very much.

שלום לכולם. אני מסודן, מדרום קורדופאן, יש לי כמעט חמש שנים פה בארץ, מדבר על הבעיה שעכשיו קיימת בדרום קורדופאן, שממשלה אוספת את כל האזרחים שם/ אנחנו, מרגע שהיינו בדרום קורדופן בזמן שהיתה המלחמה, היתה מלחמה וזזנו משם למצרים ומשם לישראל לבקש מקלט. הבעיה היא שבזמן שהגענו לישראל, אחרי שזזנו מסודן עכשיו אנחנו צריכים לזוז שוב בתוך ישראל. כשאנחנו מבקשים מקלט יש לנו בעיה עכשיו, עם החוק הפנימי, וישראל אחת מן המדינות שחתמה על החוק הזה. אז אנחנו עכשיו הפכנו בלי שום קשר, חלק מן הבעיה שאנחנו צריכים עזרה עכשיו, הפכנו לבעיה. כל העם היה עכשיו מתנגד נגדנו אבל זה אותו עם שעמד אתנו ביחד מתי כשהיינו בכלא, עכשיו הוא מתנגד לנו, זו בעיה. המדינה חלק מן האו"ם והיא צריכה לקחת אחריות על כל הבעיות האלו, להחזיר את התיק הזה לאו"ם, שהאו"ם יכול לטפל בבעיה הזו בצורה יותר רצינית. אנחנו היינו עכשיו חלק מן הבעיה, אנחנו לא צריכים להסתבך עם עם ישראל שוב, אנחנו מבקשים מישראל לכבד חוקים בינלאומיים של זכויות האדם וזכויות הפליט ולוותר לנו על כל הבעיות.

תודה רבה.

שלום לכולם. אני מגיעה מבאר שבע, בוגרת המחלקה לפוליטיקה וממשל שעלתה לכותרות מסיבות לא טובות.

על זה יש דיון כאן מחר.

אולי אגיע מחר.

זה יעזור לנו, אגב, אם גם סטודנטים ישמיעו קול, שלא יחשבו שיש שני חברי כנסת מן השמאל שיכולים לפתור את הבעיות של כולם. קצת אקטיביזם.

לצערנו הבנו את זה. מגיעה משלחת. אפרופו אקטיביזם, בעקבות נוהל חדרה גדרה, גילינו שהדרום הוצף באותה תקופה במבקשי מקלט ללא מענה, מעין התנערות של המרכז מן האחריות הזו ולכן החלטנו להקים ארגון סטודנטיאלי וולנטרי לחלוטין ללא מטרות מימון חיצוניים באוניברסיטה. כיום אנחנו עובדים -לא רק עם הארגונים הגדולים במרכז, אלא גם עם כל מיני תנועות נוער בדרום. לצערנו אנחנו הארגון היחיד שנמצא כיום באיזור הזה ונותן מענה, בעיקר לקהילה של הסודנים בערד. ערד נמצאת כרגע ולא רק כרגע אלא בשנתיים האחרונות, ראש העיר המכהנת עלתה עם סיסמאות בחירות שלה, כנגד אוכלוסיית מבקשי המקלט, אלה היו ה'לוגואים' העיקריים שלה בקמפיין. היום בעיר הזו מתוך 27,000 אנשים יש 400 מבקשי מקלט, לא רק לפי הערכות שלנו אלא גם לפי דוחות ועדת הכנסת, ואני רוצה רק להביא לכאן רק מספר קשיים כי הדרום, באופן כללי הוא איזור - - -

האם אתם מקבלים מימון ממישהו?

לא. אני יכולה להגיד לך מה מקור המימון שלנו – בזאר יד שניה, ב-19 לחודש כולם מוזמנים, ומכרז של אגודת הסטודנטים שגם כרגע לא בטוח שבו נזכה כי כבר יש ארגונים נוספים שכמהים למימון אז אנחנו מתקיימים בקושי. אשמח לתת מספר נקודות עיקריות שלדעתי הן בעיות מאד אקוטיות בדרום. כחלק מן המתקפה של ראש העיר שעוררה גם את האזרחים מאד קשה למצוא דירות, זאת אומרת, האוכלוסיה אצלנו, הקהילה ושוב, לצערי אני מדברת רק על הקהילה הסודנית, אנחנו עובדים גם עם אריתריאים אבל כמקרים אינדיבידואלים, מאד קשה להם לשכור דירות. שוב, גם בבאר שבע, הקהילה שם יותר קטנה. לשכור דירות זה כרגע גם מגיע למצב שאנחנו נורא מתקשים, הגיע אלינו מתנדב שרוצה לפתוח ליגת כדורגל לנוער, להקנות ערכים דרך הספורט, דיברנו עם העיריה, אין שום מגרש שיכולים להקצות לנו אפילו לא בתשלום, זאת אומרת, שמים לנו 'מקלות בגלגלים' - במכוון או לא במכוון ולי יש תחושה שזה כן, איזו הנחתה מלמעלה, רוב הקהילה כן עובדת במלונות ים המלח ואף על פי כן לא מקבלת טיפול רופאי, למרות ביטוחי הבריאות. ב"סורוקה" אנחנו נלחמים שוב ושוב מול פקידות הקבלה שפתאום מוצאות איזה מספר שלא תואם בין הויזה לביטוח ולכן, אנחנו נאלצים, בשיניים, להילחם עם השיניים כדי שאנשים במצב חירום ייכנסו לקבל טיפול רפואי, שוב, על אף שיש להם ביטוחי בריאות ויורד - - -

מבקש להפנות אלי אישית כל מקרה חירום שלא קיבל טיפול

אני יכולה לבוא אליך כבר בסוף הדיון עם מקרה שהיה לנו השבוע. זה דבר נוסף. חוץ מזה, בגלל שאנחנו סטודנטים שרובנו לא מגיע מתחום סיעודי או משהו מעין זה, ובגלל היעדר ארגונים אז נאלצתי, לצערי, לקלח מבקש מקלט שנורה שבע פעמים בגופו, כי לא היה אף מענה אחר ולדבר על לבו של מבקש מקלט אחר שנאלצו לקטוע לו את היד, כי אף אחד אחר לא הצליח למצוא מתרגם בבית החולים, לבוא ולהסביר לו מה מצב החירום שלו. אז שוב, סטודנטית, שאין לה שום הסמכה פסיכולוגית, סוציאלית, או משהו בדומה לזה כדי לטפל במקרים שהם חמורים. מציאות עגומה.

תודה מורן. אנחנו נמשיך לפי הרשימה, כי יש אנשים שנרשמו מראש.

שלום לכולם, אני מזכרון יעקב, לאור מה שאנחנו שומעים כאן אני מייצגת קבוצת אזרחים, מספר משפחות שהן פשוט החלטנו לקלוט פליטים מתל אביב, הבאנו אותם לזכרון יעקב ואנחנו קלטנו אותם. לאור הרבה דברים ששומעים כאן אנחנו די ב"בעיות של עשירים" היום. יש לנו שלוש משפחות שיש להן כבר מעמד 5א', אחרי הרבה מאמצים וזה הלך בקושי. בלי התמיכה הגורפת של ראש המועצה שלנו, לא היינו מצליחים אבל, קלטנו אותם "מאלף עד תו", עם כל מה שקשור לשילוב במערכת. בזכרון יעקב כולם יודעים עליהם, למרות שהן רק שלש משפחות, כולם יודעים על פליטי דרפור שגרים אתנו ואני הפכתי להיות כתובת למעבידים שלא יודעים, שהם מבולבלים, שהם לא יודעים אם מותר או אסור להעסיק עובדים. זו אחת הבעיות. אנחנו גם מתווכים בין כל משרדי הממשלה, ונתקלים בהרבה בעיות בעיקר עם משרד הפנים כמובן.


בנימה אישית, מה שהפרוייקט שלנו מלמד אותי לפחות, זה שכשקולטים מספרים קטנים של אנשים אז אפשר להגיע לקליטה טובה. אני מתייחסת לנושא של הגזענות של התושבים בסביבה ואני ראיתי במו עיניי, סיפור קצר ומרגש שאני ליוויתי משפחה, אחת המשפחות שלנו, לישיבת הורים בגן, נכנסה ילדה לגן בשכונה חרדית, עם גננת חרדית, היתה לה אפשרות להחליט בין גננת פרטית לבין גננת באמצעות הרווחה, ניסיתי לא להראות לה שאני נחרדתי כשאני הסתכלתי על ההבעות של ההורים שהיו בישיבה הזו וניסיתי לא להראות לאותה אישה את התחושות שלי, והיא בחרה להביא את הילדה שלה לגן הזה. ברגע שהגננת קיבלה את ההכשר מן הרב אז הכל היה בסדר, ובסוף השנה האמא עצמה נקלטה בתוך השכונה החרדית הזו. היא עובדת בנקיון שם, אותה שכונה מאד מאד פחדה מן השהות שלה ושל הילדה שלה בגן בהתחלה, ורואים את השינויים שזה בא "בקטן", לאט ובטבעיות.

תודה שרון.

שלום, אני מנהלת פרוייקט "יוניטף" למעלה משש שנים, פרוייקט שעוסק במעונות יום ומועדוניות לילדי הקהילה בדרום תל אביב. מטפלים כיום בלמעלה ממאתיים ילדים, מקווים שעד סוף 2012 נטפל במאתיים וחמישים ילדים, גילאי לידה ועד שש.

מאיפה המימון? ממי זה?

אחזור על מה שנאמר פה פעם אחר פעם, אנחנו פועלים בשיתוף פעולה הדוק עם עירית תל אביב אז כמובן שיש לנו איזה סוג של מענה שלא קיים באיזורים אחרים, במובן שאנחנו פועלים בתוך מקומות של העיריה וזה כמובן שווה כסף שמקל עלינו מאד אבל, כל שאר הטיפול שלנו מגוייס אך ורק על ידי תרומות וחלק מן המימון הוא גם מתשלומי ההורים שמשלמים עבור הגנים לילדים.


אני חושבת שהעשייה שלנו הרבה פחות מעניינת, מה שיותר מעניין ממה שאני מצליחה לשמוע פה מכל החברים שיושבים מסביב לשולחן, הוא ואקום שלטוני אדיר, שאני, כל פעם מחדש, אני עוסקת בזה ביומיום, אבל, כשאני נתקלת פה בהיקף הואקום אז בעיניי זה דבר מטורף. צריכה להישאל השאלה: מדוע לאורך כל כך הרבה שנים, יש מדיניות ברורה של היעדר מדיניות ואני חושבת שזו השאלה שצריכה להיות מונחת פה במרכז החדר. אני יכולה לדבר על העשייה שלנו מפה ועד מחר אבל זה פחות רלבנטי.

תודה רבה.

אני מספרית גן לוינסקי, ספרית גן לוינסקי היא ספריה יחודית, ספריה בשש עשרה שפות, שפונה לכל האוכלוסיות ונותנת מענה, מנסה להתייחס לבני האדם לא רק מתוקף המצוקות החומריות שלהם אלא לתת להם זכויות בסיסיות שיש לכל אדם באשר הוא, שמבדילות אותו משאר היצורים, איזשהו מענה תרבותי.

הספריה למבוגרים היא יחסית סואנת, כמו שאמרתי בשש עשרה שפות, היא פונה לפליטים, למהגרי עבודה, לעולים חדשים, לוותיקים שפתאום מוצאים נחמה בשפות שמזמן שכחו מהם. היא בסכנת סגירה, באופן טרוויאלי, מסיבות תקציביות. אנחנו מאד קרובים ל"מסילה", אנחנו נתמכים על ידי "מסילה", התמיכה כמובן במגבלות, כלומר, זה לא משהו שיכול לחלץ אותנו מן המצוקה אבל בעצם, פאר היצירה שלנו הוא האינטרקאציה שיש לנו עם הפליטים, אנחנו נמצאים באמצע הגינה שבה ישנים הפליטים, בספריה אין חומות ואין קירות, כל מי שבא יכול להיכנס, כולם מוזמנים, אנחנו נתקלים בכל הבעיות ברמת השטח, אנחנו ה"עיניים הפקוחות" של "מסילה" ושל שירותי הרווחה, אנחנו - - -

מה אתה שומע?

אנחנו מקבלים דיווחים על התקפות גזעניות שבינתיים לא מצאנו להן תקשורת, התקפות גזעניות מאד קשות, אנחנו מקבלים דיווחים על אלימות בתוך המשפחה, דיווחים שאנחנו מעבירים ל"מסילה" אנחנו מקבלים, היום, רק בדרך לפה קיבלתי טלפון על עוד מישהו מאריתריאה עם ילדה בת שש שלא יודע איך בית ספר, רמי, זה אומר שאין בית ספר - רמי, רמי, רמי. אני שולח אותם ל"מסילה" לפעמים צריך קצת ללוות אותם. אנחנו חיים בפרדוקס והוא שאנחנו קוראים עיתונים וקוראים על דברים נוראיים, מצד אחד על הפליטים הנוראים ומצד שני על הישראלים הגזענים והנוראים אבל בשטח אתה לא רואה את זה. יש אנשים מוותיקי השכונה שבאו אלינו כדי להגיד לנו: אה, אתם פה כדי לעזור לכל הזרים, לא אכפת לכם מאתנו, וכולנו אנשים שהתנדבו ופעלו עם העלייה מברית המועצות והעלייה מאתיופיה, האנשים האלה נשארו אתנו כדי לעזור לנו בעבודה עם הקהילות השונות.

באתי לכאן עם שלש ילדות מן הספריה, והן קצת מתביישות וקצת מתחבאות אבל אני אתן שני ציטוטים מילדות. בתשובה לשאלה שלא נשמעה, קיבלנו אישור וברכה מנחמה ומסבטה.

האם הן רוצות לדבר?

אני לא יודע, הבטחנו שלא אלחיץ אותן. יש לי שני ציטוטים קטנים. לא נלחיץ אותן. שתים מהן הן מחוף השנהב ואחת מדארפור. פעם הגיע אלינו מישהו, הרי אין לנו קירות, אנחנו 'נתקלים' בכל מה שיש להיתקל בו, פעם ניגש בחור, נראה חסר בית, נראה מסוג הבחורים שאתה לא רוצה ליד הילדים שלך ואחת הילדות שנמצאת כאן ומתביישת להיכנס, לי אין מה לעשות, אני רק מפקח שהכל יהיה בסדר, היא ניגשה אליו, הסתכלה עליו במבט חריף, הוא לא ציפה לזה, הסתובב והלך ואז אמרתי לה: "האם ראית את זה?" והיא אומרת לי "כן", אמרתי לה "מה זה הדבר הזה?" והיא אומרת לי: "רמי, התבייש לך, זה לא דבר, זה בן אדם". וציטוט נוסף של ילדה שנמצאת כאן, מדרפור, שפעם בשיחה בין ילדי פליטים היא שמעה שאחת הילדות אמרה: "אנחנו הפליטים הראשונים שהגיעו לארץ" והיא גערה בה, היא אמרה: "אנחנו לא הראשונים, היהודים הם הפליטים הראשונים, אנחנו באנו לפה כי ידענו שהיהודים הם הפליטים והיהודים יעזרו לנו, אנחנו הפליטים שבאו אחרי היהודים".

רק רציתי להגיב לדבר אחד קטן, מה שאמר נציג משרד הבריאות קודם, לגבי כך שהבעיות באות אלינו מסיני ואנחנו לא אחראים עליהן, לצערי הרב, אני רוצה לספר כמה יצרנו אותן. אנחנו שוב ושוב, כיוון שאנחנו נמצאים בשטח אז אלינו מגיעות כל התלונות ברגע הראשון, ברגע שמגיעים לסיני, לפני שמגיעים אל ארגוני הסיוע, הם נופלים בגן ואנחנו רואים אותם, מדברים אתם, לפעמים עדיין עם פציעות שיש גם על ילדים ואנחנו שוב ושוב מקבלים, קודם כל זרם הפליטים האחרון מקורו במחנות שבאמת היה בהם שחרור בסיני בעקבות הכתבה של ה cnn אבל גם מסיבה טכנית מאד פשוטה, האנשים שמשלמים שוחד הם אוספים כאן מן הקהילות, אחר כך יש איומים על החיים שלהם כי הם חייבים כספים בסכומים מטורפים וכל בני המשפחה שלהם, וזו פרקטיקה, גם בסודן וגם באריתריאה, כל בני המשפחה הרחבה, מוכרים את הבתים שלהם, נשארים חסרי כל ומהגרים.

אנחנו שוב ושוב פנינו למשטרה, פונים לרשויות ואומרים להם: תעזרו לנו, אנחנו ניתן לכם מידע על משתפי הפעולה שאנשים פה אומרים לנו: אנחנו הולכים להעביר להם עכשיו עשרים אלף דולר, הם מוכנים לעזור לנו, אנחנו מעבירים למשתפי הפעולה, אנחנו מפרנסים אותם, המשטרה לא עושה שום דבר, במקום לטפל בהם כמו שצריך לטפל באל-קאעידה, במרגלים של אל-קאעידה שיש פה במדינה, האנשים האלה הם רוצחים, הם אנסים, הם מסכנים את כולנו והם מסכנים את קיום המדינה הזו. אין גדר פרוצה, יש גדר שנשלטת על ידי העבריינים הגדולים שפועלים היום בעולם.

רמי, תעביר לי את המידע הזה, אם המשטרה מתעלמת אנחנו נטפל.

תודה רבה.

יש לי כאן עיתון שנקרא “The Refugee Voice” קול הפליטים.

אתן לקידַנָה להתחיל.

Hi, my name is Kidane, a refugee from Eritrea, and now I will present the newspaper, The Refugee Voice. This newspaper was - - - by refugees and Israelis together, - - - the information that they like to have, the refugees, so basically this newspaper has two goals: one is to give out the information about what generally goes on in Israel, because there is no access for information by the refugees [in their] language, for thousands of communities in Israel. So this newspaper gives out information in four languages: English, Tigrinya - which is the Eritrean language, Arabic and Hebrew. So basically, the refugees communities can read one of these four language, and one language which is very special is Hebrew which is very important for the Israeli public, you know, to see our picture, to know who we really are, in our committee, it is a kind of interaction between the refugees and the Israeli public, like a group of Israelis and refugees.

What is your circulation?






מהי התפוצה?

אנחנו מדפיסים את העיתון בעשרת אלפים עותקים ומפיצים אותם במרכזים ברחבי הארץ, יש מספר אנשים שעוזרים לנו, אם זו דנה ואם זו מורן, כל מי שפעיל בתחום עוזר לנו להפיץ את זה בגלל שיש לנו מימון מאד מצומצם מנציבות האו"ם לפליטים, אז אנחנו צוות משולב של ישראלים ופליטים שכותבים את הכתבות ביחד, עורכים אותן ביחד, מצלמים את התמונות לכתבות וגם מפיצים עצמאית את העיתון, וכמו שקידָנה אמר, העיתון עונה של שני צרכים של הקהילה, האחד -והוא המטרה הראשונית שלשמה הוא הוקם היא אנשים שאין להם מקום להשיג בו מידע בשפה שלהם. הם מתדפקים על דלתות של הארגונים ומבקשים מהם לתרגם עיתונים שכתובים בעברית. כשהוקם מתקן הכליאה, למשל, "רצו" שמועות על מי שהולך להיכנס לשם, האם רק ילדים, אמהות או האנשים החדשים שמגיעים והמטרה של העיתון היא שאנשים מבוגרים, שמסוגלים, שאנחנו יכולים לכבד אותם, שהם יכולים לקרוא בעצמם את הכתבות - שתהיה להם נגישות ישירה לחדשות. חוץ מזה, באשר לשפה העברית, אנחנו מדברים פה כל הזמן על הציבור הישראלי, כיצד הוא תופס את הפליטים, כיצד הוא רואה אותם, מה הוא קורא בעיתונים, יש בלבול רב בין מהגרי עבודה ופליטים, יש כל הזמן שמועות שהם מביאים מחלות, שהם באו לכאן רק לעבוד, "לעשות כסף", והשפה העברית, הפליטים עצמם רצו לכתוב בה, רצו לעשות איזשהו גשר בין שתי הקהילות האלו, שכרגע אני מרגישה שהן באמת מנותקות ואין תקשורת ואין מידע מהימן לציבור הישראלי על השאלה למה האנשים האלה באו לכאן, ועל זה שיש להם גם תרבות ענפה ויש להם מסעדות משלהם ובעיתון שלנו אנחנו כוללים הכל.

מילה אישית מן המפגש עם האנשים והחומר שאת רואה.

זה הגיליון השני, אחרי הגליון הראשון שהדפסנו, אנשים, העיניים שלהם, הם לא מאמינים שיש משהו שכתוב בשפה שלהם שהם יכולים לקרוא אותו והם נדהמים כל פעם מחדש. וחוץ מזה, עוד משהו אישי שרציתי להגיד הוא שאני מרגישה הרבה פעמים שאנחנו, כל הזמן, הישראלים, אנחנו נותנים את השירות לפליטים ואני חושבת שמה שמיוחד בעיתון הזה, מה שאני ראיתי, הוא שאנחנו יכולים לעבוד ביחד, פליטים וישראלים, כצוות עבודה אחד, והאנשים האלה פה שאתם רואים אותם פה, הם אינטיליגנטים, הם יודעים לכתוב, הם יודעים לערוך, הם יודעים לצלם ואנחנו באנו לכאן כדי לדבר על המיזמים החברתיים אבל לקהילה יש כח, אנחנו לא צריכים לשכוח את זה, הם לא רק צרכנים של השירותים שלנו אלא שהם יכולים גם לתת את השירותים לבני הקהילה שלהם.

Good morning everybody, it is a pleasure to be here. My name is Jeremyah, we are the first church to accept refugees in this country. By His grace, we accept not less than nine thousand refugees, yes, nine thousand, we are working together with “Mesila”, “ASSAF”, and other organizations. By His grace, God has given us the ability to help - - - the State of Israel to - - - we need more help. Which help? The help we need is taking care of education, taking care of documents, because most of them have no documents, and now also, shelters. A shelter is a very big problem and a lot of the people are sleeping outside, and the same old shelters that suppose to be protected, nevertheless are under threat. What is the threat? The Government is attacking the shelter, which is specially the church’s and now the government are saying a lot about closing the shelter, and there is an argument with “Mesila”, that are our friends, and for to stop it we are getting a threatening letter - - - to leave the place, the place that helps nine thousand refugees. Now the Israeli Government wants to close it which not a very good thought.


Secondly, all the issues - - - the documents. Please, we ask the Government to help, to protect. One can act to establish it, our dream is with - - - along with Israel - - - and in the condition we dreamed about. Why? Because you people are in the office, we are the ones outside, we are with the people – people come to see us. We are the voice and we are the people who will represent you people, so please - - - appreciate your help and your - - - you have been doing a great job and we thank you very much but we want you to do more, much more, in this area of refugees.



Thirdly, the communities want to have more of this kind of meeting - - - know what is going on among the refugees. Thank you very much

Thank you, personally, thank you very much.

"רופאים לזכויות אדם" היא עמותה שנאבקת על הזכות לבריאות בעשרים השנים האחרונות. אנחנו מפעילים מרפאה בהתנדבות, יש לנו כעשרים ושבעה אלף תיקים לחסרי מעמד וחסרי ביטוח, אני לא אלאה בפרטים אלא אתן למתנדבים מן הצוות הרפואי והאדמיניסטרטיבי במרפאה לספר על מה שהם רואים ומה הקשיים שלהם.

שלום, אני רופאת משפחה וחברה בהנהלה של רופאים לזכויות אדם. אציף שתי בעיות שאני רואה בטיפול באנשים. הראשונה היא שהמדינה משתמשת במרפאה שלנו –שהיא מרפאת מתנדבים - ככתובת. האנשים משתחררים מסהרונים עם פתק; זו הכתובת, זה המקום, לכו, לכו לטיפול נפשי, לכו לטיפול פיזי, יש מי שידאג לכם, דבר שהוא ברור שלא מתיישב תקציבית וגם לא עם מעמד של מתנדבים שעושים את זה.

בעיה שניה היא שאני "מחנכת" את האנשים שבאים כמתנדבים וגם את כל הרופאים שעובדים אצלנו והם לומדים שיש רפואה ויש רפואה. אם אתה אזרח ישראלי אז אתה יכול לטפל באיידס אבל אם אתה מהגר אז אין לך סיכוי לקבל תרופה מצילת חיים. אם יש לך סרטן ואתה מבקש מקלט "אכלת אותה". אני מלמדת את האנשים לעשות רפואה כמו באפריקה, רפואה שלא עושים בישראל. זה מצב שממשיך גם במקומות אחרים, בבתי החולים, מקבלים אותם למצב חירום -וחבל שדר' איתן לא פה כדי לשמוע אבל, משחררים אתם מהר, מסדרים אותם, מארגנים ואותם ומשחררים אותם לרחובות במצבים שהם לא אפשריים. אחנו יוצרים פה מצב שיש חברה שאומרת: או.קיי., יש רפואה לטובים ורפואה לטובים פחות.

לצערי זה לא רק בין ישראלים ללא ישראלים אלא בקרב הישראלים אנחנו רואים.

אבל ההקצנה היא אחרת.

שלום, גם אני מתנדבת ב"רופאים לזכויות אדם", אני לא רופאה. אני עוסקת בעיקר בנסיונות - מוצלחים יותר או פחות - לתאם ניתוחים לאנשים שכמובן אין להם בטוח בריאות ולא זכאים לניתוחים כאלה. דרך המרפאה מקבל לפעמים טיפולים יותר בסיסיים אבל ברגע שמישהו זקוק לניתוח כלשהו אז הוא בדרך כלל פשוט ממתין. לפעמים מתמזל מזלו ובית חולים כלשהו תרם או רופא מסוים החליט שהוא יכול והרבה פעמים הם פשוט לא מקבלים את הטיפול הזה ולפעמים גם מתים.

אשתף אתכם בסיפור אחד קטן, דווקא של ניתוח שההוא לא ניתוח שבא להצלה מסכנת חיים ולא ניתוח מאד רציני ועדיין יכול לגרום סבל גדול לאנשים. ניתוח של בקע שאיזשהו רופא שהתנדב לתת לנו ניתוחי בקע במחיר עלות חדר הניתוח, ואני הייתי צריכה לעשות סבב בין כל החולים שמחכים לפעמים שנים שאולי יצליחו להצשיג ניתוח בקע, נתתי להם את המחיר, 3,000 שקלים, יחסית "לא בשמיים", יכולים להשיג את זה דרך הקהילה, והייתי צריכה לעשות שיחות מעקב כדי לראות אם באמת מישהו מצליח להשיג ואז אני יכולה לתאם עבורו את הניתוח. התקשרתי לבחור שחיכה הרבה לניתוח הזה והוא אמר שהוא מעוניין לעשות את זה והוא יאסוף את הכסף וכשהתקשרתי הוא סיפר לי שהוא אכן אסף את הכסף אבל מכיוון שהבדואים בסיני תפסו את אחיו ואת בת אחותו, אז הוא מעביר להם את הכסף. זו דוגמה קטנה למקומות שבהם, גם כשאנחנו מצליחים לעשות משהו, עדיין הסיטואציה היא כל כך בלתי אפשרית וכל כך קשה שבאמת החוויה הכי גדולה שלי בתוך הסיטואציה הזו היא פשוט אוזלת יד.

האם אתם שואלים, במקרה כזה, כששומעים סיפור כזה, למי בדיוק הוא מעביר את הכסף? שמענו כאן קודם משהו בענין הזה ואת יודעת שבלי שיתוף פעולה וחשיפה של הדברים האלה, שיש גורמים עבריינים פושעים של ממש, ישראלים ולא ישראלים שעוסקים בתיווכים האלה, אז חייבים להוציא את זה החוצה.

המידע על קיום מחנות עינויים כבר ידוע לכולם וגם המידע - - -

מפה מעבירים את הכספים, מישהו מקבל חלק מהם.

חברות כח אדם הן על אותו רצף.

את המידע שאנחנו יודעים ואספנו לגבי חשודים.

אלה של החטיפות?

זה חברת כח אדם - גם כן.

אנחנו מדברים על מערכת מאד גדולה במצרים, בסודן וגם על חשודים בשיתוף פעולה שנמצאים בישראל. את המידע שאחננו יודעים אספנו והעברנו למשטרה באופן מאד מפורט, במספר מכתבים, לפני מספר ימים פירסמנו דוח שמפרט את כל הדברים האלה ושום דבר לא נעשה.

כמו שביקשתי מרמי, תעבירי אלינו.

נשמח להעביר את זה.

נעשה דיון מיוחד עם המשטרה וגורמים אחרים בענין הזה כי כמו שאני שומע פה - ולא רק פה - מדובר בתופעה שי לה מה שנקרא גם "גורמים כאן" שעוסקים בזה ובזה משטרה כן יכולה וחייבת לטפל.

שלום, אני מתנדבת פיזיותרפיסטית במרפאה לעובדים זרים. הגעתי לשם דרך בעלי ז"ל שהיה ממקימי העמותה, שמו מאיר לירון. אני רוצה לדבר על חוויה אישית שלי, לי אין למה להוסיף על מה שנאמר פה, זה כל כך "מצלצל באוזניים חזק". אם אביט במראה אז אני אראה רק את עצמי, מבלי לחשוב לעצמי שבמצב שלהם, הייתי יכולה להיות אני, הוא, או היא, אז הייתי נוטה לאבד צלם אנוש. בכל מפגש כזה –ואני מטפלת בעיקר באנשים שנפגעו בסיני, מירי ותוקפנות אחרת, בכל מפגש כזה מתנגן לי המכתב משירו של אלתרמן, "כי צדיק בדינו השלח אך תמיד בעוברו שוטט הוא משאיר כמותם מלח, את דמעת החפים מחטא". ואני חושבת לעצמי, יכולתי גם אני להיות ב'צד הלא נכון של הצדק', צידם של החפים מחטא. זוהי החובה המוסרית שלי כלפי מי שאיתרע מזלו להיות שם.

תודה רבה. האמת היא שאין לי מילות סיום מתאימות לדיון הזה אבל בכל אופן, יש לנו עוד שתיים שלש דקות. האם מישהו מארגונים שלא דיברו רוצה להוסיף?

מילה אחת שאני חייב להגיד.

סליחה, רק מי שעוד לא היה מארגונים שלא דיברו.

I am from “Isma’el”, an organization for Darfur refugees, we are here to represent the communities of the refugees who are here. This is my second time in the Knesset, first I was here at 2007 when I was living in the Rose Garden for five days, I was waiting for my status and the Knesset decision if we would go to jail or be free.
I am really happy that I was in Israel because I was hosted by a Jewish family in Jerusalem for nine days, and this was the first time that I started to think about my life in Israel with a positive view. Since then, I would say that I was one of the luckiest ones who were - - - until I remember that I am one of the five hundred - - - if I have status and then a lot more came, thousands of refugees from Darfur, from Sudan, from Eritrea, all these people, they will think things about what I am going to say but I am going to say that if I would have to go back to Darfur, where could I go? Am I going to join those who live in shelters or be in it here? As for Darfur, sometimes I am really thinking to go back, not to be pushed by the Government to go back but, also my status is going from the best to the worst. In the beginning it was for one year and now after two years I have got a decision from the Knesset that I am supposed to get it every six months. Every six months I have to pay - I am a father of four children, I pay one thousand and three hundred NIS and this is a lot of money I pay every six months, now I realize that one who came after me and got a visa for four months is in a much better situation than me - - - after three days I go to the Ministry of the Interior and have to check that my name is on it and I have to continue.

I appreciate my status, that I am able to reach the national security and do my private work but my fear is for the future. If the future, if the shelter is not good for the refugees, will it stop the people from coming to the border? I say no, it won’t stop anybody, because the situation is getting worse and no one will stop coming until we find a better solution.

I will appreciate it if the Government will open more tracks for people who are coming… so I ask the Israeli Government to give a chance to develop our communities, for all refugees, so we will have a better future, tomorrow, when we go back home. Thank you.

Thank you very much.
אומר מילות סיכום קצרות כי אנחנו חייבים לסכם. ראו, ראינו כאן, שמענו כאן מגוון בלתי רגיל של יוזמות פרטיות, של אנשים ונשים, מכל הארץ, מכל מיגזרי האוכלוסיה, שבעצם עושים את מה שהמדינה היתה אמורה לעשות. אם זה בתחום הבריאות, החינוך, הדיור, הרווחה, הבטחון והקיום הבסיסי.

בתחום הזה של זרים –נקרא לזה בשם כולל, לא ישראלים, ההתפרקות של המדינה מאחריותה - שאנחנו רואים אותו גם בהרבה תחומים אחרים שקשורים לאזרחים ישראלים, בעקרון זה לא כל כך שונה אבל, בתחום הזה של הזרים זה מגיע לשיא שבאמת לפעמים, מי שלא בקי ומי שלא שומע את הסיפורים האלה מתקשה לדמיין עד כמה המדינה פשוט מפנה את הגב, ומפילה את הדברים האלה על ארגונים במקרה הטוב ועל אף אחד במקרה הרע.

בוועדה הזו אנחנו מנסים מדי שבוע –גם פה בכנסת וגם בסיורים בשטח, לנסות וקודם כל לפתוח את הבעיות ולחשוף את הדברים, אם זה בתחומי הבטוח הלאומי, הפיקוח, עובדי הסיעוד, עובדי חקלאות, עובדי בנין, פליטים או מבקשי מקלט וכל הסקאלה הגדולה הזו של הדברים ובעיקר, להמריץ את משרדי הממשלה לקחת אחריות.

הדברים שנאמרו כאן הם חשובים מאד, אנחנו נעביר אותם הלאה ואני שוב רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם שהגיעו הנה, ושנותנים את הלב והנשמה לענין האנושי הכל כך בסיסי הזה, ענין שמדינת ישראל - כפי שאמרתי בהתחלה, כפי שהיא קמה, על הרקע עליו היא קמה, היתה צריכה לשים את הדברים האלה בראש סדר העדיפויות שלה, לצערי זה לא רק לא בתחתית סדר העדיפויות אלא לא קיים בסדר העדיפויות. ואת המחיר משלמים לא רק האנשים והנשים שסובלים מזה באופן ישיר אלא כולנו כחברה ישראלית.

תודה רבה. מי שיש לו זמן ורוצה, יש כנס שמתחיל עכשיו בנושא זכויות חברתיות, חוק זכויות חברתיות, שמתקיים באולם "ירושלים", קומה שלישית, מי שרוצה מוזמן להשתתף. אני מודה לכם. יום טוב ולהתראות.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:00.>