PAGE
18
הוועדה לקידום מעמד האישה
05/12/2011

הכנסת השמונה-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב רביעי
<פרוטוקול מס' 116>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שני, ט' בכסלו התשע"ב (05 בדצמבר 2011), שעה 10:30

<הסכנה שבהחזקת נשק ע"י מאבטחים מחוץ לשעות העבודה>

חברי הוועדה: >
ציפי חוטובלי – היו"ר
מיכאל בן ארי

זהבה גלאון

אנסטסיה מיכאלי

>
אורנה נחמני ארזי - רמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לבטחון פנים

אבנר הרשקופ - עוזר היועמ"ש, המשרד לבטחון פנים

מאיר פוקס - עוזר היועמ"ש, המשרד לבטחון פנים

משה דיין - ממונה רישוי כלי ירייה, המשרד לבטחון פנים

אבירם כהן - קצין רישוי נשק ארצי באג"מ, המשרד לבטחון פנים

אסנת שלזינגר - מחלקת ייעוץ וחקיקה (פלילי), משרד המשפטים

מחמד מסאלחה - עוזר משפטי, משרד ראש הממשלה

מאירה בסוק - לשכה משפטית, ארגון "נעמת"

ענת טהון אשכנזי - "איתך"-מעקי-משפטניות למען צדק חברתי

רלה מזלי - האקדח על שולחן המטבח, אשה לאשה

סמדר בן נתן - האקדח על שולחן המטבח, אשה לאשה

רותי אלדר - מרכז "נגה" לנפגעי עבירה, ק. אקדמית אונו

אמיר פלד - מדריך במרכז האוניברסיטאי אריאל

דבי גיל-חיו - האגודה לזכויות האזרח

אלמנש זלקה - קורבן ירי ע"י מאבטח

תמי סלע

דלית אזולאי

י. חסידה – חבר המתרגמים
<הסכנה שבהחזקת נשק ע"י מאבטחים מחוץ לשעות העבודה>

בוקר טוב לכולם, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה.

הדיון החשוב הזה, הוא ביוזמתה של חברת הכנסת זהבה גלאון. זהבה, לגבי מספר כלי הנשק שמסתובבים למעשה בידיים של מאבטחים, שברור לכולנו שאין שום צורך בשעות שמחוץ לעבודה. מה שהתגלה, מעבר לנתונים הקשים של מספר האנשים שנרצחו מאז שנת 2002 עד היום, שמדובר ב 12 נשים שנרצחו. זה מספר מאד קשה, כי הוא ממצא גבוה בסטטיסטיקה של האחוזים של נשים היו קורבן לאלימות.
הדבר שבאמת מדהים הוא, שהייתה ועדה בשם ועדת ברינקר, שקבעה במפורש כי מאבטח צריך להפקיד את נשקו בתום יום העבודה שלו. אין שום סיבה בעולם, שמאבטח יסתובב עם הנשק שלו, אני אפילו חושבת ברמות יותר פשוטות, למה שנשק יסתובב בבית? זה כלי מסוכן, יש ילדים בבית, קיימת מציאות קשה של תאונות נשק. לכולנו יהיה יותר בטוח, אם כמה שפחות כלי נשק יסתובבו בבתים של אנשים, כשאין בדבר הזה צורך והדברים לא נאכפים באופן מעשי.


יש ארגון שנקרא "אקדח על שולחן המטבח", שאמנם מתחרז למרות שאני חושבת שהאסוציאציה הרבה יותר קשה אבל שנינות יפה של שם. אני אשמח שתספרו על עצמכם, מיד אחרי שחברת הכנסת גלאון תדבר. מטרת הדיון הזה היא באמת, לראות איך באופן יעיל אנחנו נפעל לזה שמסקנות ועדת ברינקר יישומו, כך לפחות אני רואה את עיקר הדיון היום ואולי נחסוך בחיי אדם. אלימות נגד נשים, אגב, לא מתחילה ונגמרת במאבטחים, אבל חשוב לנו בכל זאת שבכל מקום שבה אנחנו מזהים זירה שהיא זירת פוטנציאל לפגיעה בנשים, המטרה שלנו היא לצמצם אותה. בבקשה, חברת הכנסת זהבה גלאון.

תודה רבה גברתי היו"ר. אני רוצה להודות לרלה מזלי, לקואליציית הנשים "אישה לאישה" וכל מי שחבר בקואליציה הזו, אני לא אמנה את כל הרשימה, האגודה לזכויות האזרח שגם פנתה בסוגיה הזו. אני רוצה לספר רקע קצר. עוד בשנת 2005, אני העלתי את נושא המאבטחים שנושאים כלי נשק ולא מפקידים אותם ואחר כך רוצחים את בנות זוגם. בעקבות הפנייה שלי, השר בראון נענה לבקשתי והקים את ועדת ברינקר שהמליצה, בעצם תוקן החוק, שקובע שנשיאת נשק מוגבלת לאזור שבו המאבטח מועסק וכמובן שזה יהיה לצרכי התפקיד בלבד. אני באמת רוצה להודות לקואליציה, שחשפה את הנתונים המדאיגים, כי מסתבר שחקיקה לחוד ואכיפה לחוד.

זה לא מפתיע אותך נכון?

לא, זה לא מפתיע אותי. אבל, כשמדובר בחיי אדם זה יותר ממטריד אותי.

אני מסכימה איתך אבל לצערנו גם בתחומים אחרים שנוגעים לחיי אדם,

נכון, אבל כיון שבכל זאת אנחנו מדברים על חיי אדם ולא רק נשים נרצחו דרך אגב.

כן, נתתי את הנתונים, עשרים בני אדם נרצחו מאז 2002.

נכון. לכאורה, אנחנו מדברים על קמפיין שנועד למנוע פגיעה בנשים במרחב הביתי שלהם, אבל לא מדובר רק על המרחב הביתי. נשים שנפגעות במרחב הביתי, מועדות לסכנה במרחב הציבורי. ההדרה שלהם במרחב הציבורי ידועה, אני חושבת שהוועדה צריכה לדרוש מהמשטרה ליישם ולאכוף את החוק, אני מניחה שנשמע כאן נתונים של המשטרה, אני לא יודעת אם יש כאן נציגים של חברות האבטחה,

לא הגיעו.

למה שיגיעו? אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מאד תקיפים ביחס לחברות האבטחה, מדובר כאן באנשים שמפעילים חברות ומעסיקים אלפי עובדים, עשרות אלפי כלי נשק, קרוב למאתיים אלף כלי נשק.

הנתונים הם מדהימים. אם אני לא טועה, חמישים אחוז מכלי הנשק שמוחזקים היום במדינת ישראל, הנה בבקשה, "..תעשיית האבטחה מחזיקה היום 40% כמעט מכלי הנשק במדינה כ-130 אלף כלי ירייה מסך כולל של 330 אלף כלי ירייה..".

בצדק דורשת הקואליציה , אני מניחה שהם ירחיבו על זה, ליישם את החוק ששומרים ומאבטחים לא יקחו נשק הביתה, זה חוק בצדק. אני רוצה להעיר עוד הערה שמהותית לא פחות. יש לי תחושה, שיש איזו מדיניות של אקדח לכל אזרח, לא רק "אקדח על השולחן", אלא מדיניות של אקדח לכל אזרח במובן כזה שקל מאד לקבל. חברות השמירה מקבלות נשק אן "בלוק", הם לא מקבלים את זה שמי, החברה מקבלת נשק עבור המאבטחת או עבור המאבטח הזה והזה. חברות השמירה מקבלות נשק, אני חושבת שאולי אנחנו צריכים לדרוש בהזמנות הזו, גם להקפיד על חלוקת הנשק לחברות השמירה, באופן גורף.

לא. אני חושבת, שדיון בנושא נשק באמת ראוי שייערך בוועדת הפנים, אני אמונה על כל מה שקשור בחיי אדם, כשזה נוגע לנשים, כי אני קשורה בוועדה.

את צודקת. אני פניתי בשם רלה מזלי, שפנתה ישירות לאמנון כהן יו"ר ועדת הפנים, אשר סירב לעשות דיון בנושא. זה לא שעכשו אנחנו עוסקים רק במצבן של נשים, שכביכול נשים פחות מאובטחות בגלל שמאבטחים לוקחים את הנשק הביתה, אבל מאבטחים מקבלים נשק ולוקחים אותו הביתה, כי אין הקפדה יתרה על חברות השמירה שמקבלות נשק באופן גורף ומחלקות אותו באופן גורף.

אני חושבת שכדאי שאנחנו נתמקד בבעיה, שניתנת לפתרון על ידנו.

בסדר. אני מעלה את הסוגיה הזו לדיון, כי אני חושבת שהיא קשורה לחלק מהעניין.

אני מודה לך מאד. חבר הכנסת מיכאל בן ארי, בבקשה.

תודה רבה. אני רואה פה, שיותר גברים נהרגו מאשר נשים כתוצאה מהנשק הזה ואני מסכים שהנשק - - -

רגע, אצלי זה שתים עשרה לעומת שמונה.

שתים עשרה, לעומת אחד עשר גברים, שרצחו ואחר כך התאבדו. אני רואה פה, אם אני לא טועה, חמישה גברים ואשה אחת . כלומר, אלה הנתונים שעומדים לפני, אבל זה באמת לא משנה, לדבר על נשים זה דבר מאד נחמד ופופולארי, אבל ברגע שאקדח מסתובב בשטח, ברגע שאדם מחזיק אקדח, כל כעס הכי קטן יכול להביא לשימוש. אני רוצה לדבר על צעד אחד נוסף, שאין פה מי שייצג אותו וזה המאבטחים בעצמם.

אגב, לו חברות האבטחה היו טורחות- - -

לחברות האבטחה לא אכפת וזה בדיוק מה שאני רוצה לומר. גברתי היו"ר, זו אוכלוסיה חלשה מאד, שמשתכרת שכר מינימום ולעיתים פחות מכך. תנאי ההעסקה שלהם, במילים עדינות, הם בלתי נסבלים שלא לדבר על עבודה משמימה, חסרת עניין, נוראית. עכשו בנוסף לכול, ברגע שאנחנו - - -

בכל זאת נגיד, אם כי חיונית מאד למדינת ישראל.

לא, אני מדבר כרגע על העובד, לא על החיוניות. ברגע שאנחנו נחוקק את החוק שבו הוא לא יוכל לקחת את האקדח הביתה - - -

אנחנו לא מחוקקים, החוק קיים.

החוק קיים. כלומר, ברגע שיש חוק שאומר שהו לא יוכל לקחת את האקדח הביתה, אנחנו גורמים לכך שהוא צריך לבזבז מזמנו, והתחנונים שלו לעוד כמה שעות נוספות, כי את מבינה שבעשרים שקל ליום אם הוא עובד שמונה שעות, הוא לא מצליח לשלם שכר דירה, אם הוא גם רוצה מנה פלאפל במשך היום, אז הוא בבעיה רצינית ביותר כי אין לו. את החצי שעה הנוספת של לקיחת הנשק והפקדת הנשק, איש לא משלם עבורו.

זה התפקיד שלנו לדאוג לזה שישלמו.

אני מסכים. אבל, חצי השעה הנוספת הזו לעובד האומלל. יש בעיה נוספת שאני נתקלתי בה ואני אשמח לשמוע תגובה אם יש. בדרך כלל, כאשר שומרים שעובדים בחברות אבטחה מקבלים אקדח, הם יכולים לעבור ממקום עבודה אחד למקום עבודה נוסף. כלומר, הם גומרים משמרת אחת בסופר מרקט, ועוברים למשמרת שניה בקולנוע, ככה הם עובדים 16 שעות ביממה. לצערנו הרב, זה המצב, להביא לחם הביתה, אין לו ברירה. כשאנחנו מוסיפים את הדבר הזה, לעיתים גם אם אני לא טועה, אמרו לי שיש להם בעיה לקחת למקום נוסף, יכול להיות שיתקנו אותי בעניין הזה.

תן לי רגע לעשות סדר. אנחנו מדברים על דבר פשוט, כל עוד המאבטח נמצא במסגרת שעות העבודה שלו, אנחנו לא מתווכחים איפה הוא בין עבודות, אנחנו מדברים על - - -

מאבטח לא יכול לקחת, היום הוא עובד בבנק, עכשו הוא הולך לסופר עם אותו נשק ושם הוא מאבטח, בחברה אחרת זה נשק אחר, אבל נעשים דברים לא טובים.

אדוני, אני אשמח לשמוע אותך.

הדברים הלא טובים הם בצד שלנו, כמי שרוצים לשמור על החוק, צריך להבין שיש גם את האדם שמביא פת לחם הביתה.

זה לא קשור. חבר הכנסת בן ארי, אני מזמינה אותך להגיש דיון דחוף בוועדת הפנים או ועדת העבודה והרווחה, על מעמדם של מאבטחים.

לא, אבל יש פה השלכה על עבודתם של המאבטחים בכל החוק הזה, רבותיי.

סליחה, אני באמת חושבת שזאת הערה נכונה, אבל לא לדיון הזה. אנחנו נשמח לדאוג לתשלום על האקסטרה הזו למאבטחים, אבל עם כל הכבוד, חיי אדם יקרים כרגע מעוד שמונה עשרה שקל שכר מינימום ליום, שאנחנו בקלות יכולים לחוקק את זה. אם זה מה שמפריע לך, צריך לדבר לגופו של עניין.

גברתי, אני אמרתי את עמדתי בעניין הנשק שהסתובב - - -

בסדר גמור.

זה ברור לכולם, אני חזיתי במו עיני עולה מברית המועצות שהשתמש בנשק ברגע של זעם כנגד בתה של חברה שלו. פגשתי בו במגרש הרוסים. זה נורא ואיום. הוא רצה להרוג את עצמו, שמרו עליו מכל הכיוונים.

נכון.

באמת אסור שהנשק יסתובב, אני מסכים רק אני אומר יש פה פנים נוספות זה הכל.

תודה רבה. גברתי רלה.

כל תודה גם לך חברת הכנסת חוטובלי ולזהבה גלאון, על כינוס הישיבה הזו המאוד חשובה. אנחנו עובדות כבר שנה ויותר להגיע אליה. אני רוצה להתייחס, לנתונים שאנחנו מפיצות. אנחנו מתחילות את הספירה ב 2002, מסיבה אחת פשוטה, שזאת השנה שאני אישית התחלתי לספור. אני עשיתי את זה במסגרת מחקר שערכתי, אשר התפרסם בסופו של דבר בספר הזה בהוצאה אוניברסיטאית של האו"ם.
למה אני התחלתי לספור? כי המשטרה לא סופרת. המשטרה לא סופרת רציחות לפי פילוח של בעלות על כלי הנשק, סוג כלי הנשק ומקור כלי הנשק. אני רוצה לבקש מהוועדה הזו, בדרך עוד דרישה לאכיפת החוק, להורות ממחר למשטרה להתחיל לפלח ולאסוף נתונים, שאפשר יהיה לראות לפיהם בתוך מסד הנתונים של המשטרה, באיזה נשק מדובר, מאיפה הוא הגיע ולפעול בהתאם. חסר לנו בסיס מידע חיוני להבין.

אולי באמת בהזדמנות הזו , אנחנו נפנה למשטרה ונבקש לשמוע מכם קודם כל, האם אתם יכולים להכניס את זה להנחיות שלכם, כשאתם מפענחים מקרה רצח, כדי לעקוב אחרי נשק שמוחזק שלא כחוק.

צריך לבדוק את זה.

תציג את עצמך לפרוטוקול, ותאמר לנו איך אנחנו יכולים להפוך את החוק הזה לעוד חוק חיה.

אני קצין רישוי נשק ארצי. אני רוצה להגיד מספר דברים קודם כל בנושא הזה ובהקשר. קודם כל משטרת ישראל בעד, מאד בעד לצמצם את כלי הנשק שבידי הציבור. אחד. שתיים, בבית הזה ישנה ועדה ומידי פעם חברי כנסת שמבקשים גם שנאשר יותר כלי נשק לכאלה וכאלה וכאלה. פה עכשו בוועדה הזו מבקשים שנצמצם את כלי הנשק.

אני רוצה להבין, לעשות אבחנה. יש במדינת ישראל הרבה מאד אזרחים, שגרים באזורי עימות. מה לעשות? זה יכול להיות במזרח ירושלים, זה יכול להיות בשומרון או בעוטף עזה, לא יודעת, יכול להיות בכל מיני אזורים שהמדינה החליטה לתת להם הרשאה לשאת נשק כדרך להתגוננות יומיומית מהטרור.

מקובל עלי.

אנחנו לא מדברים על האנשים האלה, אנחנו מדברים על אנשים שבמסגרת תפקידם כמאבטחים מקבלים איזה דין עצמי לקחת את הנשק הביתה. זה נושא הדיון. לכן אני לא רוצה שנרחיב. נושא הדיון הוא לא מי רשאי להחזיק נשק או לא. אנחנו מדברים על משהו ספציפי שמעוגן בחקיקה שהייתה ועדה שקבעה נורמה לגביו והוא לא נאכף במציאות. אני רק רוצה לתחם את מסגרת הדיון.

ברור. אני רוצה להדגיש, שלא כל המאבטחים באופן גורף לוקחים נשק הביתה.

תלוי את מי, אנחנו לא יודעים מה קורה בפועל.

קודם כל, אין אישור גורף לקחת הביתה. בתום משמרת, צריך להפקיד את הנשק באותו אתר.

למה זה לא קורה?

מכיון שלא תמיד ניתן. למשל בקניונים, כשמדובר בשמירה 24 שעות, גם אחרי שסוגרים את הקניון, הנשק מופקד באותו מקום או אחרי שהייתה לנו עבודת מטה בעניין ונקבעו כללים שתהיה הגברת הפיקוח והוצאנו הנחיות אז יש גם העברה חמה של כלי נשק באתר המאובטח אבל במקומות שבהם המאבטח באתר כלשהוא ובתום המשמרת שלו אם הוא לדוגמא גר בראשון לציון והוא צריך לנסוע לחברה שלו בנתניה, ובשעה 12 בלילה קורה.

אני מסכימה איתך שזה לא סביר לדרוש מהמאבטח הזה לנסוע לירושלים, לראשון לציון ולכל רחבי הארץ אבל אני שואלת, בוא נדבר רגע, הדיון הזה אמור להיות מאד מעשי. קודם כל מי הגורם שנושא באחריות לדאוג לזה שיהיה מקום להחזרת כלי נשק? חברת האבטחה, משטרת ישראל, מי הגורם?

יש לנו מספר גורמים: אגף כלי ירייה, משטרת ישראל, החברות המעסיקות, אבל מי שמנחה את החברות, זה אגף כלי ירייה ביחד עם משטרת ישראל.

אגף כלי ירייה הוא חלק מהמשטרה, לא?

לא, הוא שייך לתחום הפנים, המשרד לביטחון פנים.

אבל מי שצריך לוודא, אלו חברות האבטחה.

בכל חברת אבטחה יש בעל רישום מיוחד, שהוא המנהל והאחראי על מערך צי כלי הנשק והוא זה לא סתם אדם שנבדק, הוא המנהל של מערך כלי הנשק. במקרה מסוים שהוא מתיר למישהו, יש לו אחריות ברורה והוראות. אם הוא מאפשר למאבטח לקחת כלי הביתה, הוא צריך אישור מיוחד לזה. אותו בעל רישום מיוחד, יש פיקוח ובקרה גם של האגף כלי ירייה וגם של משטרת ישראל. אחרונה, משטרת ישראל הגבירה את הבקרה והפיקוח, אנחנו יוצאים להרבה בקרות בבתי מלון, בבנקים, בקניונים, בעסקים גדולים וקטנים ואנחנו בודקים את הדברים הללו.

האם אפשר להמשיך לעוד כמה נקודות?

אני חושבת שאנחנו עולים על נקודה מאד משמעותית, שאנחנו יכולים לקיים דיון תיאורטי טוב אבל בסוף נגלה שאין שום דרך מעשית לבצע את כל הדבירם היפים שאנחנו מדברים עליהם. אני רוצה להגיד, בוא ניקח לדוגמא קניון. ההגיון לפחות שלי אומר שבתוך הקניון צריך להיות כמו שיש מחלקת חפצים אבודים צריך להיות כספת להפקדת נשק.

זה לא בכל מקום, יש בקניונים.

אז בוא נחייב כל מקום עבודה.

לא בכל מקום אפשר להשאיר כספת, אפשר גם לפרוץ כספת ולקחת את הכלי נשק. אבל, עשינו מספר מהלכים. בשנה האחרונה גם הוצאנו הנחיה, יש איסור מוחלט להחזיק כספות בבתים פרטיים של חברות אבטחה, דבר שעדיין קיים. יש תהליך של הוצאת כספות של חברות אבטחה מבתים פרטיים, אי אפשר לבוא ולעשות בקרה בבתים פרטיים, בגלל שסכנה לדיירי בית. כרגע, יש תהליך של הוצאת אותם כספות למשרדים לחברות עצמם. אלה גם הפעולות של משטרת ישראל, בשיתוף עם אגף כלי ירייה, אבל לא בכל מקום אפשר לפזר ולהשאיר כספות, ישנם גם קשיים עם אותם חברות. דרך אגב, יש יותר מ 400 חברות אבטחה מוכרות ומורשות כחוק. יש גם הרבה חברות פירטיות, שפועלות בניגוד לחוק, כשאנחנו תופסים נפתחים תיקים, נתפסים נשקים.

מה לגבי התאור הזה, של חבר הכנסת מיכאל בן ארי, שיש מאבטח שעובד במקומות עבודה שונים. איך בדרך כלל נעשית הניידות הזו בין כלי הנשק, מה קורה במצב הזה?

ישנם אולי מאבטחים שעוברים ממקום למקום, אני לא יודע אם זה מותר, אבל אני יודע בוודאות שאסור למאבטח ששייך לחברה X לסיים משמרת ולעבור עם הנשק שהוא מצויד, לאתר אחר ששייך לחברה Y. זה לא הולך ככה, בהמשך אולי יוכל להרחיב על כך ידידי משה מאגף כלי ירייה, אותו מאבטח, צריך להיות משויך לאותה חברה ספציפית שנתנה לו את הנשק ולאתר שבו הוא אמור לאבטח.

אבל בוא נמשיך לשמוע את רלה שאומרת שעכשו תהיה לנו פרספקטיבה יותר רחבה לעוד כמה, עצרנו אותה באמצע.

אני חושב, בן אדם מסיים לעבוד בשעה אחת בבית הספר, הוא עבד חמש או שש שעות באותו יום, מאה עשרים שקל זה נהדר, הוא חייב לעבוד בעוד מקום.

אני מברכת את הדיון הזה שמתרגם לפסים מעשיים את הבקשה שלנו לדרוש מהמשטרה איסוף נתונים חיוני ולהבין איפה אנחנו עומדים בכל הנושא הזה ולהטיל זרקור על העובדה שהיום אין נגישות ואין שקיפות לנתונים האלה ואני גם רוצה להעיר על הנחה שכביכול מקובלת על כולם פה שזה בעיה של המאבטח שחבר הכנסת בן ארי הציג כביכול את הקייס שלו. אני מסכימה לגמרי שהמאבטחים הם בין המקצועות המנוצלים ביותר בישראל היום.
הנושא הזה לא באחריותם, הוא באחריות חברות האבטחה, שמרוויחות מניצול המאבטחים ומאי אכיפה של החוק כי זה יעלה להם כסף לשים עוד כספות בכל מיני מקומות והמרוויחים הנוספים הם גם הממשלה שהיא מעסיקה עיקרית של תעשיית האבטחה ואת הנתונים האלה צריך לרואת מי מרוויח פה ומי יפסיד אם החוק הזה באמת ייאכף ואת התיאור של אדוני מהמשטרה אני רוצה לברך על הצעדים האלה ברצינות אבל אני רוצה להגיד שאם הכל כל כל טוב אז מה לא טוב?

שבוע שעבר בבאר שבע, נער בן 17 באקדח של אחיו המאבטח גמר למישהו אחד את החיים וקרוב לודאי במידה רבה גמר גם לעצמו את החיים. זה היה קורבן המספר 24 שאנחנו יודעות עליו, שנשק אבטחה בבית בתקופה שאנחנו מדברות עליה ובמקרה הזה זה היה גבר.

ותכף אנחנו נשמע פה עדות חיה מאשה ששרדה ניסיון רצח אלמש זלקה, שהסכימה למרות החוויה הקשה, לבוא ולהיות איתנו ולדבר בפורום הלא טריוויאלי הזה, בהרבה התרגשות והרבה קושי. אני רוצה להוסיף כמה מילים, על "למה נשים"? וזה לא בגלל שזה פופולארי ואופנתי. זה בגלל שלנשק יש מגדר, ורק במרחב הביתי והמשפחתי נשים בכל העולם הם רוב הקורבנות לעומת רוב גברי עצום בין קורבנות הנשק הקל בכל מרחב אחר. בתוך הבית נשק מאיים במיוחד על נשים וילדים. הוא לא רק רוצח אותנו , הוא גם מחזיק אלפי נשים תחת איום טרור של סכנת מוות.

אני חושבת שהדברים מובנים לחלוטין, עורכת דין סמדר בן נתן, את היועצת המשפטית של הארגון?

כן, אני מהיוזמות של הפרויקט.

אז אולי תתני לנו באמת עוד חידוד בפן המשפטי וגם בפן המעשי איך אנחנו בעצם יכולים להוביל לאכיפה יעילה יותר של הנחיות האלו?

בפן המשפטי, אנחנו לא המצאנו, זו נקודה חשובה. אנחנו לא המצאנו וחשבנו מה עושות עכשו

מתי תוקן חוק הירייה?

החוק תוקן בשנת 2008 תוקן חוק כלי ירייה. תיקון חדש שהגיע לא במקרה, הגיע בעקבות ועדת ברינקר שהגישה את ההמלצות שלה בשנת 2005, ובין היתר החוק תוקן ונכתב בו שרישיון שחברת אבטחה נותנת למאבטח יוגבל לאזור שבו המאבטח מועסק.

רגע, המשפט הזה הוא לא מספק כי לכאורה אם המאבטח גר קרוב למקום העבודה שלו, בית ספר יסודי שהוא מאבטח הוא גר כמה דקות משם, הוא יכול להמשיך להסתובב

אני מסכימה שהניסוח לא מספק.

אולי צריך לתקן ולקבוע במפורש, שמאבטח יחויב להפקיד את נשקו בתום יום העבודה שלו.

הבעיה היא לא בחוק. כמו שאנחנו רואות בכלל בהרבה תחומים ובעיקר בקשור בזכויות נשים, חוקים נחקקים אבל אחר כך לא נאכפים וזאת הבעיה ולא הבהירות של החוק. זה נכון שהביטוי הזה אפשק לפרש אותו בכל מיני דרכים אבל זה לא העיקר. אילו רק המאבטחים שגרים כמו שאת מתארת, שני רחובות ליד, היו לוקחים את הנשק הביתה, הבעיה היתה הרבה יותר קטנה. הרבה פעמים הנשק נלקח הרבה יותר רחוק מכך וזה לא העניין. העניין הוא באמת שהחוק חוקק ועולם כמנהגו נוהג וחברות השמירה, עד כמה שאני מבינה אמנם מחויבות לתת איזה אישור מיוחד לשומר לקחת את הנשק הביתה אבל האישורים האלה ניתנים כלאחר יד והאחראי כותב פתק וחותם. קח את הנשק הביתה ובזה זה נגמר.
אין תנאים אמיתיים, שנובעים מתוך איזשהו צורך, מלבד כמובן הצורך לחסוך, באופרציה שקשורה לזה ומצדיקה את האישורים האלה שניתנים לקחת נשק הביתה וככל שאנחנו רואות את זה , שוב אנחנו לא בתוך המוסדות כמו האנשים הנכבדים שיושבים פה לידי, אבל ככל שראינו את זה, אין פיקוח ואין הקפדה שהדבר הזה באמת נחוץ וזה דורש אופרציה. אין מה להגיד אבל השאלה היא מי צריך לשאת במחיר של האופרציה הזו. זה לא צריך להיות על חשבון המאבטחים, הזמן של ההפקדה.

כולנו מסכימים עם זה, בוא נקבע האם החוק, החוק לא קובע, מי צריך לשאת באכיפה. אז יש פה מציאות של חסר בחוק.

מעבר לזה, הגופים המפקחים שזה אגף כלי ירייה שהיה קודם במשרד הפנים ועכשו עבר למשרד לביטחון פנים ומשרד המשפטים, מוציאים חוברת הדרכה ובחוברת ההדרכה לחברות האבטחה הם כותבים שניתן לקחת את הנשק הביתה עם אישורים ובעצם במקום לאכוף את החוק עושים מערכת שלמה של ביורוקרטיה שעוקפת את החוק ולא אוכפת אותו.

אז בואי נתקדם רגע, אנחנו בוועדה הזו צריכים לשאול,

רגע, ככה הם כותבים שניתן בהנחיות? החוק הוא חוק ובהנחיות הם כותבים שניתן לקחת?

בחוברת ההנחיה נכתב, שבכפוף למתן אישור מיוחד , השומר יוכל לקחת את הנשק הביתה. החוק לא אומר את זה .החוק אומר שזה מוגבל לאזור של השומר ובן הזוג של האשה שיושבת כאן לידי קיבל את הפתק שמותר לו לקחת את הנשק הביתה. אז מה?

אנחנו כבר נקשיב לה אבל אני עדיין רוצה לחשוב על הנקודה של הסדרת הטלת העלויות של האכיפה. יש לנו כאן את השאלה מה ראוי ונראה לי שברור לכולם שחברות האבטחה ישאו בנטל. הם בעצם "מנצלות" כוח עבודה זול אז הן נהנות מרווחים על גבם של אותם מאבטחים ואנחנו היינו רוצים שהם יספגו את העלויות.

זה נכון מצד אחד אבל מצד שני הרבה פעמים חברות האבטחה האלה עונות למכרזים שהם מכרזי הפסד שרבים מהגופים שמוציאים אותם הם גופים רשמיים ולכן החיסכון בעלויות שלהם, לפעמים, אני לא אומרת ולא בדקתי באופן יסודי את הנושא הזה, אבל צריך להסתכל על זה גם טיפה יותר,

אבל ברגע שאנחנו מכניסים את הזה כפרמטר הכרחי לכל חברת אבטחה באשר היא אז לכאורה , את יודעת, זה מושת על כולם וזה לא צריך להיות, לכן אני חושבת שכן פשוט צריך לעגן את זה . עכשו , אני חוזרת שוב לנקודה, אני שאלתי כאן את אבירם, למה אי אפשר לחייב פשוט בחוק שכל מקום שדורש אבטחה יהיה בו חדר שייועד לעניין הזה. אני לא רואה לנגד עיני איפה זה בלתי אפשרי. זה אפשרי בבתי ספר, זה אפשרי בבנקים, זה אפשרי בקניונים . אני לא רואה מקום שפיזית, טכנית אי אפשר להתקין בו מקום .

אז אני רוצה לתקן אותך בנקודה הזו. כי הפריסה הזו של מאבטחים ברחבי הארץ היא כל כך רחבה, בכל מסעדה שאנחנו נכנסות אליה יש מאבטח, אז בכל מסעדה תותקן כספת? עכשו, זאת שאלה. כי באמת על הכספת צריך לשמור.

אז יש לי הצעה נוספת. בכל עיר יש תחנת משטרה, ההגיון אומר שאם אנחנו רוצים להפוך את זה למקום הכי מסודר, הכי בטוח, הכי סביר שבכל תחנת משטרה יהיה חדר הפקדת נשק.

תחנת המשטרה היא לא מחסן נשק לחברות אזרחיות פרטיות.

אז מה אדוני מציע? אבל זה שרות שהמשטרה יכולה לתת.

אין לי תשובה לשלוף ככה מהכיס. זה צריך מחשבה ואני חושב אין תשובה או פתרון סליחה, לכל אתר ואתר מאובטח. לא בגני ילדים ולא בבתי ספר. אני לא בטוח שההורים רוצים שיהיו שם כספות, שיתחילו להפקיד. אני הייתי רוצה שהמאבטח יבוא, יאבטח וילך מהמקום הזה של גן הילדים. שלא יהיה שמה. במקום שאפשר לעשות החלפה חמה עם האחראי ולפעמים גם צריך לפרוק כלי נשק. אז נשק זה דבר מסוכן ולא בכל מקום.

מכאן התחיל הדיון, מזה שנשק מאד מסוכן, אנחנו לא רוצים שיסתובב.

במקרים מסוימים, אין מנוס, אני חושב שזה יגיע הביתה אבל השאלה אם מקישים מהמקרים הבודדים לכלל ולכמות רבה, אני לא יודע. צריך לבחון את זה. המשטרה היא לא הפתרון להפקדת כלי נשק.

אוקי, אז נחשוב על פתרון יצירתי ואני אומרת שוב,

יש בעיות תקציביות גדולות מאד לחברות ואני לא יודע אם אתם,

יועילו החברות ויספגו אותן, כי זה מה שהחוק מחייב. אין מה לעשות. אני רוצה קודם כל לאפשר לגברת אלמנש, בבקשה אם תוכלי לשתף אותנו בסיפור שלך. אני כמובן מאד מעריכה את זה שבאת לועדה. זה באמת לא מובן מאליו ורק שתדעי שיש לזה ערך מאד גדול כי הרבה פעמים דיונים על בסיס תיאוריות בלבד, את רואה הדיון הוא מאד קר עד ששומעים סיפור אישי ואז הרבה פעמים נופל לכולם האסימון.

ב- 13 בנובמבר 2010, האבא של הבת שלי ירה ומאז התעצבו החיים שלי.

אני לא מבינה, הוא ירה בך שמונה כדורים?

כן.

לא פגע, אני מבינה. איך את בחיים, איך את איתנו היום?

הכל מלמעלה, אני גם לא חשבתי.

אושפזת במצב קשה או אנוש?

שבוע לא נשמתי ולא ראיתי אנשים, הייתי מחוסרת הכרה ואחרי זה אלוקים הציל אותי והרופאים טפלו בי כמו שצריך ומזה אני חיה עכשו.

ואיפה היה בעלך מאבטח?

משרד הבריאות.

לפני שהארוע הזה קרה, הוא איים עלייך? אמר יש לי נשק אני אירה בך? היו איומים? היתה אלימות אחרת?

אם היה אומר לי, הייתי נזהרת מזה. אבל הוא לא איים עלי ולא אמר לי את זה.

פחדת בגלל שיש נשק בבית לפני שהארוע קרה?

כל הזמן היה משחק בו כמו צעצוע, הייתי מפחדת והייתי אומרת לו והוא היה מתווכח איתי. אני חשבתי שזה בסדר וזה יעבור, אבל בסוף הרים את האקדח והתחיל לירות בי. לא היה לי לאן לברוח, גרתי איתו באותו זמן בשכר דירה, עם הבת שלי הקטנה, שהיתה בת שנתיים.

אתם הייתם פרודים באותו זמן?

לא. היינו בבית ביחד. הרבה שנים גרנו ביחד בשכר דירה, גם לפני שקרה המקרה, לקחו לו את האקדח ואחר כך החזירו לו ולא שאלו אותי אם אני מסכימה שיחזירו לו. אחרי שמשרד הבריאות בקש ודן והיה משפט, הוא לא הופיע במשפט ובדיוק שלמחרת היה צריך להיות המשפט, החזירו לו את האקדח.

רגע, מזה קשור למשרד הבריאות?

הסיפור הזה ממש מצמרר. באותה מידה שאת עדות חיה, חס וחלילה יכולת לא להיות איתנו היום. זה פשוט נורא. תודה על האומץ. אני אמרתי לפני הדברים שלה, באמת כל הכבוד, אגב, מה קורה איתו עכשו, ממשיך לשמש כמאבטח?

כרגע הוא נמצא בכלא.

הגיוני.

לא, אני לא יודעת, במדינת ישראל הכל יכול להיות. לצערי.

אפשר לשאול שאלה?

כן, רק תציגי את עצמך לפרוטוקול.

אני עורכת דין, ממרכז נוגה למען נפגעי עבירה. רציתי לשאול, את סיפרת שלקחו לו את האקדח, זה היה במסגרת עבירת אלימות במשפחה? היה איזה צו הרחקה? שבמסגרת הצו, הנשק נלקח?

כן, אחרי שלקחו לו הוצאתי נגדו צו הרחקה, כדי שלא יוכל להתקרב אלי ואני לא אליו. אחר כך היה לנו משפט כזה, שיתן מזונות לבת שלי ואז בדיוק כשהיה הדיון השני, הוא בקש לגור איתי ולגדל את הבת שלו ביחד איתי. הסכמתי ואמרתי טוב, אני מקווה שיזהר מזה ונמשיך הלאה את החיים טובים. בדיוק חודש אחרי שקיבל את האקדח, ירה בי שמונה יריות.

הדיון היה במסגרת דיון גירושין בבית משפט?

אני לא נשואה לו, אני רק התארסתי איתו ויש לנו ילדה משותפת. רק בקשר למזונות היה לנו משפט.

זאת בעיה של אנשים שלגביהם נקבע שנהגו באלימות והנשק נלקח בהתאם לחוק מניעת אלימות במשפחה. חייבים לקחת להם את הנשק, ובהסכמת האשה מחזירים להם. לפעמים הסכמת האשה מתקבלת שלא ברצון טוב.

רגע, יש עוד זמן לדיון הזה וכל מי שרוצה לדבר, תרשמו. דבי בבקשה.

אני מהאגודה לזכויות האזרח. אני פשוט רציתי להתייחס לדברים שנאמרו לגבי הפתרונות הטכניים. מצד אחד אני חושבת שבשום אופן אסור לנו ללכת לכוון של להטיל באמת על העובדים עצמם להגיע למקומות מרוחקים כדי להפקיד את הנשק כי בסופו של דבר הם אלה שייפגעו מזה. הרי ברור שלא ישלמו להם וזה יהיה על חשבון הזמן שלהם וגם ככה הם אמד מוחלשים.

מה את מציעה?

אני חושבת שצריך ללכת לכוון הזה של הכספות במקומות. דרך אגב, בפגישה שהייתי ראש המטה של השר לביטחון פנים והיועץ המשפטי של המשרד, שדברנו קצת על הנושא הזה, הם אמרו שאחד הדברים שמטרידים אותם זה מעבר לאלימות, וזה שזה ברור ורצח של אנשים אלא שהרבה מהנשקים האלה נגנבים ומשמשים לאלימות, לשוד, לפשעים שונים ואולי גם לטרור כלומר התופעה הזו קיימת דוקא עכשו שהנשק אינו באיזה כספת באיזה מקום אז אני לא אומרת באיזה מבנה נטוש שכל אחד יכול להכנס ולגנוב את הנשק, אבל בטח שאפשר במקומות אחרים. הרי היום בכל מיני בניינים גדולים, בבניינים של בנקים ובקניונים, המבנים האלה מאובטחים גם ככה 24 שעות ביממה אז במקומות כאלה זה ברור מאליו שאפשר לשים כספות ולהפקיד את הנשק, אפשר להתחיל לפחות בזה. במקומות האלה בודאי לדרוש מיידית. ולגבי מקומות אחרים שנסגרים ושיש בעיה של איך לאבטח את הכספות האלה, לחשוב קצת יצירתי מה לעשות עם הדברים האלה.

כן, אדוני, אתה בקשת לדבר. תציג עצמך לפרוטוקול.

אני מהמטה לייעוץ משפטי במטה הארצי. שתי הערות. אם נתחיל מהמובן מאליו. משטרת ישראל, הדבר האחרון שהיא רוצה שיהיו מעשי אלימות בין אם זה מכוון כלפי נשים, ילדים וכלי נשק יכולים להיות להם גם תקלות רשלנות ולא תמיד זה חייב להיעשות בזדון.

זה כשלעצמו, מצער אותנו מאד כשכל דבר כזה קורה. תוצאה מצערת ולא משנה איך היא התחילה. לגבי הסיפורים של אלימות במשפחה, צריך להבין שיש פה כמה פנים למשחק הזה. לפעמים בתי המשפט לענייני משפחה מוציאים צווים ואחר כך מבטלים את הצווים בלי קשר למה שהמשטרה אומרת בכלל. כלומר מגיעה בקשה ביום א' הגיעה בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת ההליך הוצא צו לתפיסת הנשק, ביום ב' אותו אדם הגיש בקשה לביטול הצו והצו מבוטל. אם זה מבוצע ככה, המשטרה בכלל לא רלוונטית להליך הזה. לעיתים בית המשפט לענייני משפחה מבקש את תגובת המשטרה ומקבל אותה ומתייחס אליה כך או אחרת. וה"כך או אחרת" עוד מעט מגיע בהמשך.

ככלל, כאשר יש לנו ממצאים שמייחסים לאדם עבירת אלימות ופחות משנה אם זה אלימות בתוך המשפחה או מחוץ למשפחה, כאשר יש ממצאים על עבירות אלימות, המשטרה עושה מה שהיא יכולה לעשות בשביל לבטל רישיונות לאחזקת כלי ירייה כי זה דבר מסוכן. פה צריך להבין שבטרייד אוף הזה של המשטרה אל מול הצרכים של האזרח, גם פה יש בעיה מאד חמורה. בתי המשפט בכלי ירייה בכלל ובכלי ירייה לטובת פרנסה בפרט דורשים רמת ראיה יחסית גבוהה של אינדיקציה לאלימות כי אומרים הבחור הזה אין לו ממה להתפרנס. אין לו אלטרנטיבות אחרות.

אבל זו בדיוק הנקודה שאנחנו לא רוצים לקפח את פרנסתו רק אנחנו לא רוצים שיסתובב עם זה מחוץ לשעות העבודה.

לא, יכול להיות שזה פתרון אבל עוד שניה אחת נגיע לזה. קודם כל לגבי השאלה למה בכלל יש לו רישיון לכלי ירייה. התשובה היא שבתי המשפט,

אנחנו לא מפקפקים בזה. אני אומרת לך כל הדיון מתחיל אחרי שעות העבודה.

עכשו, לגבי היכולת שלנו כמשטרה להתחיל עכשו לתפוס נשקים של אנשים כאלה,

לא צריך לתפוס, החוק מחייב אותם לא להסתובב איתם אחרי שעות העבודה.

לא, אם חברות האבטחה יעמדו במה שהחוק דורש מהם אז מצבנו יהיה,

השאלה היא לא "אם", השאלה היא "איך". אנחנו רוצים בדיון הזה להגיע לאיך חברות האבטחה יעמדו במה שהחוק דורש מהם. ה"אם" הזה, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים למנוע, אנחנו לא רוצים להשאיר את זה לעניין וולונטרי.

אבל אם ממשלת ישראל לא נותנת פטור לחברות האבטחה מלעמוד בהוראות החוק.

ובאופן מעשי יש פטור.

בסדר, זה שהם לא עושים, אני לא דובר שלהם, אני גם לא דובר של חברות האבטחה.

אפשר לשאול משהו?

כן , בבקשה. חברת הכנסת גלאון.

אני רוצה לשאול באיזה אופן חברות האבטחה מקבלות את האישור לנשק, הם מקבלים את זה פר האדם שעובד אצלם הוא גלובלי?

אני מנהל תחום רישוי ארגוני באגף לכלי ירייה. אני מתלבט כי צריך להסביר כמה דברים וכל ההסברים האלה יחד לא יניחו לכל המודאגים במקום הזה בצדק. אם יורשה לי אני אולי אגיד כמה מילים לרגע בעניין הזה ברשותכם.

ראשית, אני פשוט אעבור ביעף לדברים שנאמרו פה ואתייחס אליהם. ראשית, המדיניות היא לא בפרוש אקדח לכל אזרח אלא בדיוק להפך. אנחנו מותקפים על כך גם בבית הזה וגם בבתי משפט כל הזמן חוזרים ואומרים לנו חופש העיסוק, זכות הקניין שאגב לא נכונה בישראל לגבי נשק.

זה לא רלוונטי בכלל, סליחה, לא חופש העסוק ולא זכות הקניין. זה שימוש שגוי לחלוטין בשני המושגים האלה.

אמרתי את הדברים כרקע כי זה נאמר כאן מקודם.

סליחה, אי אפשר להשתמש בסיסמאות של בית משפט עליון כדי להכיל את זה על דברים שלא רלוונטים, אני לא אומרת את זה כלפיך אלא כלפי מי שאומר את הטענות האלו.

בכל אופן המדיניות היא בפרוש מדיניות מרסנת ואין בארץ זכות יש בארץ אפשרות או רישיון לכלי ירייה אחרי שורה של תבחינים וראיות שנחשבים למחמירים מאד בכלל אני רוצה לומר עוד לפני שנדבר על הוצאת נשק בתום משמרת. הרבה מאד דברים נעשים וצריכים להיעשות, של לאו דוקא בנושא של נשק מחוץ למשמרת למשל דיון טוב יותר של המועמדים, הכשרה, בקרה גדולה יותר ובהקשר הזה אני חייב להזכיר ואני לא אומר את זה כהצטדקות אלא כהבראה.
אגף לרישוי כלי יריה, הוא גוף אדמיניסטרטיבי לא גדול אבל הוא לא הרשות המוסמכת, הרשות המוסמכת לפי החוק היא על פי המלצת קצין משטרה בכיר כלומר המשטרה והאגף שלהם נערכים כמו תאומים סיאמיים זאת אחת הסיבות מדוע לקח כמה שנים שהאגף שלנו עבר ממשרד הפנים למשרד לבטחון פנים, השר והמנכ"ל הנוכחי חשבו שזה חשוב וחיוני וזה יחזיק את העבודה המשותפת בדיוק בנושאים מהסוג הזה. כאן אני חושב שיש לנו עוד הרבה עבודה לפנינו למשל, דבר שלא עלה פה אבל הוא עולה עכשו מאד חזק אצלנו, אנחנו בדעה אחת עם המשטרה שצריך לצמצם מאד כלי נשק בידי חברות האבטחה, לא בגלל שאנחנו רוצים להחליש את האבטחה, אלא בגלל שאנחנו חושבים שמשימות אבטחה רבות מאד לא מצריכות כלי נשק. אם הדבר הזה ייושם ולו באחוזים קטנים, אנחנו כבר מקטינים את כמות כלי הנשק.

אני חוזרת לשאלה, כי זה משתלב כאן, מה הקריטריון שעל פיו חברות האבטחה הם מקבלות נשק? איך זה הולך? הם פונות אליכם והם אומרות אנחנו צריכים 40 כלי נשק כי יש לנו 40 עובדים או שאתם אומרים אנחנו רוצים לדעת מי אלו העובדים והאם הם עומדים בקריטריונים שעל פיהם ניתן להם כלי נשק.

אני אגיד שלושה משפטים, אבל זה רלוונטי לעניין. חברת אבטחה צריכה קודם כל לקבל רישיון ממשרד המשפטים לפי חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, מוסכם גם בבתי משפט וגם בפסיקה שהמנגנון הזה מאד מפוצל ולא יעיל. ישנה החלטה כבר החלטת ממשלה ויש כבר חוק להכנה. כל הנושא של רישוי חברות השמירה מהתחלה עוד לפני כלי הנשק, עומד לעבור למשרד לביטחון פנים, לאגף שלנו למרות שעד היום עסקנו רק בכלי ירייה. זה עוד לפני כלי הירייה.
עכשו בא השלב של כלי הירייה. חברה מבקשת להתחמש, נבדקים בעליה, מנהליה, בעלויות משנה, גם בזה אנחנו עוד מבקשים להחמיר ומוצגים הצרכים.

כלומר המאבטח אינו פקטור.

אני אגיע גם למאבטח אבל יש כמה דברים שהם לפני כן. חברת השמירה מציגה צורך להתחמש, מציגה את הצרכים את הלקוחות או את היעדים שבהם היא רוצה לפעול, פקיד רישוי ירייה מעצמו אינו מורשה אפילו לתת נשק אחד, אפילו אקדח אחד. כל בקשה להתחמש בהתחלה, לתוספת כלי נשק, לשינוי כלי נשק, לשדרוג מאקדח לרובה כשצריך, כל הדברים האלה נעשים בהחלטת משטרת ישראל. ישנה שורה של נהלים. המשטרה עוסקת בצורה מסוימת באקדחים, צורה אחרת בכלי נשק ארוכי טווח, גם מבקר המדינה נדרש לעניין הזה. אין כלי נשק אחד שניתן על ידי פקיד רישוי ללא המלצת משטרה.
אנחנו גם על המנגנון המשותף הזה, שוקדים עכשו כי אנחנו חושבים שיש גם מה לשפר או להחמיר והדבר הזה אותותיו יהיו אפילו בחודשים הקרובים. יש עוד מה לעשות בעניין אבל אין נתינת נשק חופשית. עד כאן דברנו על רישיון לכלי ירייה.

אפשר רגע להתמקד יותר בעניין של נושא הדיון שזה מה שבעצם בשלב שבו החברה קבלה רישיון המאבטח עובד כדין הכל בסדר. רק יש לנו בעיה קטנה אחת, המאבטח הזה רוצה לקחת את הנשק איתו הביתה בסוף יום העבודה, זה באמת, הנושא של אחזקת כלי נשק הוא נושא רחב אך לא נושא הדיון בוועדה.

אוקי. כלי נשק לאחר משמרת. אנחנו פועלים כבר כמה שנים. כתבנו את זה בהוראות לכמה גורמים שיושבים כאן. אנחנו עשינו כל מאמץ לצמצם אם אפשר היה למעט לגמרי את התופעה הזו אבל לא הצלחנו לצמצם אותה לגמרי. אנחנו מסתייעים במשפטנים ללא הפסקה , אני לא חושב שהדעה הזו של רשות מוסמכת שאומרת שיכול בר רישיון להשיב כלי נשק לבית, אני לא חושב שהיא קביעה בלתי חוקית, המשפטנים יכולים לבדוק את זה מחדש. אני לא מאושר מהדבר הזה, אבל זו לא קביעה בלתי חוקית. היא חוקית במסגרת סמכויות הרשויות והרשות המוסמכת.

איך זה עולה בקנה אחד עם החוק? אני לא מבינה אם יש חוברת הדרכה שמאפשרת להם במקרים מסוימים ומשאירים פה מקום לשיקול דעת, אני לא רואה הלימה עם החוק.

לא קבעתי את הכלל הזה אבל זה עמד במבחן משפטי כמה פעמים. אני בהחלט חושב וראוי שזה ייבחן מחדש על ידי משפטנים. אנחנו קבענו ולא אנחנו מבטלים את זה.

מי הגורם הרלוונטי? היועץ המשפטי של משרד לביטחון פנים? מי הוציא את החוברת הזו?

אני מבין שלא פה איתנו החוברת הזו אבל שווה לבדוק את העניין הזה.

זה לא רק חוברת ההדרכה, אני יכולה לצטט מתשובה שקיבלנו ממנכ"ל המשרד לבטחון פנים מר יעקב גנות, שבאמת אנחנו מודות על ההתייחסות הרצינית במכתב שלו אבל הוא מראה בדיוק מה קורה.
"סוכם בזמנו", יש פה שיתוף פעולה וסיכומים, "סוכם בזמנו בין מנהל האגף לרישוי כלי יריה לבין ארגון חברות האבטחה" כלומר יש פה ארגון חברות האבטחה הוא פונקציה ויושבים איתו ומסכמים דברים,

סמדר, אני חייבת לשאול אותך שאלה, האם השר לביטחון פנים יכול להורות לחברות האבטחה האם הוא יוכל לחייב אותם מתוקף סמכותו,

התשובה היא כן.

אז יש לנו כתובת. בסדר. אני רוצה להתכנס לסיכום הדיון כי הדברים די ברורים לי, חברת הכנסת גלאון אם יש לך מה להוסיף את מוזמנת.

אני חושבת שהמסקנה היא ברורה. יש לנו את חברות האבטחה. מי שמפקח עליהם זה השר לביטחון פנים. הוועדה הזו תשלח מכתב לשר לביטחון פנים המכתב הזה אנחנו נפנה אותו לממצאים החמורים לשימוש בכלי נשק מחוץ לשעות העבודה בניגוד לחוק.
אנחנו נבקש מהשר לביטחון פנים שהוא אמור על אכיפת החקיקה הזו, להוציא הנחיה ברורה לכל חברות האבטחה בעצם להקדיש, מה שצריך לעשות כדי שיהיה חדר בכל מקום עבודה. החוק לא מספיק ברור ולא מגיע לרמת הפרוט הזו.

האדון משה דיין אמר להוסיף חוק חדש, אולי החוק החדש אפשר לצרף

אז אני חייבת להגיד לך מניסיוני עד שחקיקה ממשלתית עוברת יקח עוד שלושה ארבעה חודשים וחבל על כל חיים של בן אדם , למה לחכות לחקיקה ממשלתית. יש חוק שכבר אפשר לאכוף אותו ומי שאמון על אכיפת החוק זה השר לבטחון פנים. אנחנו נוציא את המכתב הזה ואנחנו נקציב לדעתי פרק זמן של חודשיים ליישום ההנחיות בפועל כדי לבדוק שכל חברות האבטחה מיישמות את זה ויש חדר הפקדת נשקים ליישום בפועל ואנחנו נקבע מועד לישיבת מעקב ובמידה ואנחנו נכתוב במיוחד לשר שבמידה והדברים לא ייושמו, אנחנו מתכוונים לפעול לתיקון חקיקה ספציפי שפשוט ישית את האחריות על חברות האבטחה. אני מאד מודה לכל המשתתפים בדיון, הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>